אור זרוע, חלק ד, פסקי סנהדרין פ״טOhr Zarua, Volume IV, Piskei Sanhedrin 89
א׳וכתב הרב ר' ברוך מריגנשבורק זצ"ל דה"ה אם היה הלוה תובע תחילה משכונו מן המלוה. והמלוה טוען אתה חייב לי עליו כך וכך דנזקקין למלוה תחילה מההיא דפ' המפקיד סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה. והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה חייב דשבועה גבי לוה היא ואמור רבנן לישתבע מלוה כדי שלא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. היינו משמע דמן הדין היה ללוה לישבע אי האי טעמא שמא יוציא הלה את הפקדון. ולא מצי למימר כל זמן שלא תחזיר לי את המשכון שלי או לא תשבע שאינו ברשותו איני פורע את חובך. אלא אמרי' תפרע את חובך ואחר כך יחזיר לך או ישבע לך. ואפילו אם הלוה היה תובע משכון תחילה היה דין זה. אע"ג דסוגיא משמע דמלוה תובע תחילה נראה לי דלא שנא. והיינו טעמא דלא מצי למימר תחזיר לי משכון קודם. שהרי לכתחילה הוא לא האמין לו אלא על המשכון והיאך עתה יאמין לו בלא משכון. ע"כ דבריו ולא איתברר בלבי. וריב"א זצ"ל פי' דנזקקים לתובע תחילה היינו לקבל עדיו תחילה. ונפקא מינה אם ימותו עדיו תחילה של נתבע או אזלו למדינת הים. וקשיא דאמרי' בשור שנגח את הפרה דהיכא דזילי נכסים דנזקקין לנתבע תחילה. כ"ש אי אזלי סהדי למדינת הים: ויש מפרשים כגון שזה תובעו שחבל בו ולנתבע יש לו שאר התביעות עליו ומגבינן לתובע דמי חבילתו. אע"פ שהנתבע אומר שהיום או למחר יביא עדים ואין ממתינים לו כלל. דקיימא לן פ' החובל דאין נותנת זמן לחבלות. וכן משמע דבנגילות וחבלו' איירי מדמייתי עלה הכא קרא דאשרו חמוץ. ומורי רבינו שמחה בר שמואל זצ"ל כתב התובע את חבירו ליתן לו חפץ פלוני שיש לי בידך והלה משיבו אני תופשו להוציא ממך מנה שאתה חייב לי והתובע אומר איני חייב כלום. בירוש' פ' האומ' בקידושין גרסי' חד בר נש קם עם חבריה א"ל הב לי קיתונא דאית לי גבך א"ל הב לי דינר ראית לי גבך א"ל הב לי קיתונא וסב דינר אתא עובדא קומי ר' מנא ואמר ליה את אודית ליה בדינר והוא לא אודי לך בקיתונא. איזיל והב ליה דינר. שמעי' מינה מדלא אמר מיגו דאי בעי למימר האי דתפיס דינר להד"מ דאית לך דינר גבאי יהא נאמן לתפוס הדינר בשביל הקיתון דאין אדם נאמן מחמת תפיסה שתפוס משל חבירו חפץ ומודה הוא לבעל חפץ שהוא שלו. אלא בשביל מנה שחייב לו בעל חפץ רוצה לתופסו לאו כל כמיני' דתופס לטוענו עד כדי דמי התפוסה במינו דאי בעי אמר אני תפוס משלך שיהיה נאמן לטעון אתה חייב לי מנה דכיון דאינו טוען שחפץ זה בא לידו בתורת משכון אלא בתורת פקדון ורוצה לתופסו בשביל המנה. ואין לו לתופס עדים שנתחייב לו כלום. וזה בעל החפץ כופר שאינו חייב לו כלום. אמרי' הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. ואמרי' הואיל וזה התופס מודה לבעל החפץ ובעל החפץ איננו מודה במנה לתופס נמצא לתופס להחזיר החפץ ואחר כך ידון עמו על המנה שתובע ונשבע זה הנתבע במנה שאינו חייב לו ולא ישלם עכ"ל. לוה שאמר למלוה תן לי משכוני וטול שקל שהלויתני עליו. והמלוה אומר לו סלע הלויתיך עליו. והלוה אומר הלא המשכון איננו שוה אלא שקל והיאך הלויתני סלע. והמלוה אומר אמת שאינו שוה למכור כי אם שקל אלא מחמת שמשכון זה חביב בעיני יותר משויו כפלים ולדידי שוה לי סלע. או פדה אותו בסלע או אני אעכבנו בסלע שהלויתיך עליו. יש שרצו לומר שהמלוה נאמן לומר בשבוע' שהלוה עליו סלע אע"פ שאינו שוה כי אם שקל מההיא דהגוזל בתרא זביני שוה בשוה עשו בו תקנת השוק. שוה מאה במאתן רב ששת אמר לא עשו בו תקנת השוק ורבא אמר עשו בו תקנת השוק. והילכת' עשו בו תקנת השוק. ופירש"י זצ"ל עשו ואפי' ליטול מאתים דאורחי' למיזבן בדמים יקרים. והשיב עליו מו' רבינו שמחה זצ"ל דאין הנדון דומה לראיה. דהתם בעל החפץ אינו יכול לטעון פחות מיכן משכנו אצלך שהרי לא היה בעל הגניבה אצל הגניבה כשמכר גניבה זו [ל]זה. הילכך יש להחיות מפיו של זה שקנאה ולסמוך על שבועתו בתקנת חכמים ולא מטעם תפיסה. ועוד י"ל דעשו תקנת השוק שוה מאה במאתן אם יש ללוקח עדים שלקח במאתן יטול מאתן. ולא אמרי' הימוניה הימניה לוקח לגנב ואין כאן תקנת השוק. אבל כשבא ליטול מבעל הגניבה בשבועה לא מהימן אפי' בשבועה אלא בשויו. דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן. זה הלוקח יאמר שוה מאה באלף על מנת שלא יפדוהו בעלים. וההיא דפ' הזהב דלוקח מבעל הבית מאני תשמישתיה דאגב דיקירי עליה מזבין להו בדמי יתירי ולית להו אונאה. אלמא שיכול להעלותם בדמים יותר משויים. יש לומ' דוקא חפציו מצי להעלות יתר על דמיהן ולא חפצי חבירו. תדע דלא קאמר מוכר לבעל הבית אין לו אונאה. וראיה לדבר דאמרי' בחזקת הבתים הנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדע' אתא מרי' דחושלי תפסינהו וקא טעין בהו טובא אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן. אבל יותר מכדי דמיהן לא מצי למימר במגו דאי בעי אמר קניתים יותר מכדי דמיהן ולדידי חביבין עלי יותר מכדי דמיהן ש"מ דלא מצי להעלותם יותר מכדי דמיהן. ואמ' בפ' קמא דקידושין דרב כהנא הוי שקיל סודרא בפדיון הבן אמר לדידי שוה לי חמש סלעים. ואמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא רגברא רבא הוא ומיבעי ליה סודרא אבל כ"ע לא. הא למדת שאין אדם יכול לומר לדידי חביב עלי ושוה לי בהכי כדי לפוטרו מפדיון ה"ה או כ"ש שאיני יכול לומר כך להוציא הממון. ותנן בפ' מי שהיה נשוי אם אמרו היתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר כדי שיטלו כתובת אמן אין שומעים להם. וההיא דשילהי ההשוכר את האומנין דאמר שמואל האי מאן (דאמר) דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ומנח ליה קתא דמגלא עילויי' אבד קתא דמגלא אבדו אלפא זוזי. שאני התם דתרוייהו מודו דאלפא זוזי הלוהו. ובעיני נראה להביא ראיה ממשכנתא דאמ' התם בהגוזל בתרא משכנתא שוה מאתן במאתן עשו בו תקנת השוק. שוה מאה במאה אמימר אמר לא עשו בו תקנת השוק. ופי' רש"י זצ"ל משום דאין דרך לעשות כן להלוות על המשכון בשויו. מר זוטרא אמר עשו בו תקנת השוק. אבל שוה חמשים במאה לא עשו בו תקנת השוק ולא מהימן אפי' בשבועה לומר שהלוה עליו יותר מכדי שויו. אע"ג שבעל הגניבה אינו יודע בכמה השכין לו הגנב. כ"ש הכא שהלוה מכחישו בפירוש שלא לוה ממנו אלא כדי שויו כ"ש דלא מהימן. הואיל ואין דרך בני אדם להלוות על המשכון יותר מכדי שויו. אע"ג שבעל הגניבה אינו יודע בכמה השכין לו הגנב כ"ש הכא. מיהו אם ידוע שזה החפץ חביב עליו וצריך לו דומיא דרב כהנא נראה בעיני דמהימן בשבועה:
1
ב׳[שם]
מתני דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה. ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה. לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב. ואמ' בגמרא לידייניה במעלי שבתא וליגמריה לדינא בשבתא וליקטליה בשבתא. אין רציחה דוחה שבת. משמע דאי אפשר הוו גמירי דינא בשבתא. וגרס' בירושלמי דפרקין ושילהי פ"ק דמסכת תענית וריש פ"ק דכתובות אמר ר' חזקיה אסור לדון דיני ממונות בערב שבת בערב יו"ט והתני ר' חייא דנין דיני ממונות בערב שבת ואין דנין דיני נפשות בערב שבת. ומתני' פליגא לפיכך אין דנין לא בערב יו"ט ולא בערב שבת. דיני נפשות לא אבל דיני ממונות דנין. כאן להלכה כאן לדברי תורה. וההיא דתנן ואילו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין. ופריך בגמרא והא מצוה קא עביד. פירש ואמאי אין דנין ומשני לא צריכא דאיכא עדיף מיניה פי' (דאי) ליכא מצוה. וסנהדרין נמי ליכא דעדיף מינייהו הילכך אי הוה אפשר הוו דייני אפילו בשבת. מיהו לא יתכן זה הפירוש דא"כ הוא דפרי' התם לא מקדשין הא מצוה קא עביד. לא צריכא דאית ליה אשה ובנים. לפי' זה הא אם אין לו אשה ובנים מותר לקדש בשבת ויום טוב. וזה אינו דהא בירוש' פרק קמא דיומא ופ"ק דבכורות גבי כהן גדול שמקדש ביום הכפורים ולא נמצא כקונה קנין בשבת. ומסיק נמי התם הדא אמרה אילין דכנסין ארמלן צריך לכונסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת. ומשמע התם דדוקא משום דאין שבות במקדש התירו הא לאו הכי הוה אסור אפי' אין לו אשה ובנים ואפי' איכאהמצות כפרה אסור אי לאו משום דאין שבות במקדש. ונראה לפרש והא מצוה קא עביד והוה ליה למיתנייהו בהדי הנך דמשום מצוה. ומשני בשיש לו אשה ובנים דהוי רשות. ומ"מ אף באין לו אשה ובנים אסור. וכן לענין דין אף כשאין גדול והא דלא מפרש הכי מתני' והכא משום דדוקא דיני ממונות אסיר שמא יכתוב אבל בדיני נפשות אין לאסור מטעם זה. שכבר כתבו מאתמול דברי המזכין ודברי המחייבין. מיהו קשה לפי' זה דהוה ליה לתנא דביצה למיתני רבותא דאפילו אין לו אשה ובנים. ואפי' אין גדול ממנו אסור משום מצוה. וכ"ש דאסיר דיש לו אשה וגדול הימנו. ונראה פי' ראשון. והירוש' פליג דהא בשאר דברים נמי פליג התם אגמרא דידן. דפריך התם ויקדש מאתמול ופריך אגמ' דידן דאמ' פ"ק דכניס לה משום דכתיב ביתו וארוסה לא חשיבא ביתו. והדר מגרש לה דלא ליהוו שני בתים. והירוש' אינו סובר כן:
מתני דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה. ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה. לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב. ואמ' בגמרא לידייניה במעלי שבתא וליגמריה לדינא בשבתא וליקטליה בשבתא. אין רציחה דוחה שבת. משמע דאי אפשר הוו גמירי דינא בשבתא. וגרס' בירושלמי דפרקין ושילהי פ"ק דמסכת תענית וריש פ"ק דכתובות אמר ר' חזקיה אסור לדון דיני ממונות בערב שבת בערב יו"ט והתני ר' חייא דנין דיני ממונות בערב שבת ואין דנין דיני נפשות בערב שבת. ומתני' פליגא לפיכך אין דנין לא בערב יו"ט ולא בערב שבת. דיני נפשות לא אבל דיני ממונות דנין. כאן להלכה כאן לדברי תורה. וההיא דתנן ואילו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין. ופריך בגמרא והא מצוה קא עביד. פירש ואמאי אין דנין ומשני לא צריכא דאיכא עדיף מיניה פי' (דאי) ליכא מצוה. וסנהדרין נמי ליכא דעדיף מינייהו הילכך אי הוה אפשר הוו דייני אפילו בשבת. מיהו לא יתכן זה הפירוש דא"כ הוא דפרי' התם לא מקדשין הא מצוה קא עביד. לא צריכא דאית ליה אשה ובנים. לפי' זה הא אם אין לו אשה ובנים מותר לקדש בשבת ויום טוב. וזה אינו דהא בירוש' פרק קמא דיומא ופ"ק דבכורות גבי כהן גדול שמקדש ביום הכפורים ולא נמצא כקונה קנין בשבת. ומסיק נמי התם הדא אמרה אילין דכנסין ארמלן צריך לכונסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת. ומשמע התם דדוקא משום דאין שבות במקדש התירו הא לאו הכי הוה אסור אפי' אין לו אשה ובנים ואפי' איכאהמצות כפרה אסור אי לאו משום דאין שבות במקדש. ונראה לפרש והא מצוה קא עביד והוה ליה למיתנייהו בהדי הנך דמשום מצוה. ומשני בשיש לו אשה ובנים דהוי רשות. ומ"מ אף באין לו אשה ובנים אסור. וכן לענין דין אף כשאין גדול והא דלא מפרש הכי מתני' והכא משום דדוקא דיני ממונות אסיר שמא יכתוב אבל בדיני נפשות אין לאסור מטעם זה. שכבר כתבו מאתמול דברי המזכין ודברי המחייבין. מיהו קשה לפי' זה דהוה ליה לתנא דביצה למיתני רבותא דאפילו אין לו אשה ובנים. ואפי' אין גדול ממנו אסור משום מצוה. וכ"ש דאסיר דיש לו אשה וגדול הימנו. ונראה פי' ראשון. והירוש' פליג דהא בשאר דברים נמי פליג התם אגמרא דידן. דפריך התם ויקדש מאתמול ופריך אגמ' דידן דאמ' פ"ק דכניס לה משום דכתיב ביתו וארוסה לא חשיבא ביתו. והדר מגרש לה דלא ליהוו שני בתים. והירוש' אינו סובר כן:
2