אור זרוע לצדיק, חידושים, רמב"ם, הלכות קריאת שמעOhr Zarua LaTzadik, Novellae, Rambam, Kriat Shema

א׳פרק א' הלכה א'

ב׳פעמיים בכל יום קורין קריאת שמע בערב ובבוקר שנאמר כו'. נראה מדעת רבינו שסובר דקריאת שמע דאורייתא. ובאמת הוא פלוגתא דאמוראי בברכות [דף כ"א] לענין ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא דפליגי רב יהודא ור' אלעזר דרב יהודא סבר אינו חוזר וקורא ור' אלעזר סבר דחוזר וקורא. ופירש"י וכן פירש הרשב"א בתשובה [סימן צ"א] דר' אלעזר סבר קריאת שמע דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא ולכך חוזר וקורא. והנה דעת הרי"ף והרא"ש כר' אלעזר דקריאת שמע דאורייתא וכך נראה דעת רבינו:

ג׳אמנם בשאלתות דרב אחאי [פרשת יתרו שאילתא נ"ג] ראיתי שכתב דרב יהודא סבר אינו חוזר וקורא מאי טעמא קריאת שמע דרבנן ור' אלעזר סבר חוזר וקורא דקריאת שמע הוא קבלת מלכות שמים. מבואר מדעתו דסבירא ליה דאף ר' אלעזר סבירא ליה גם כן קריאת שמע דרבנן רק דלכך ספיקו להחמיר מטעם דהוא קבלת מלכות שמים. וקשה לי מהא דברכות [דף י"ד] קריאת שמע דאורייתא פוסק הלל דרבנן מבעיא. וכן בשבת [דף י"א] פירש"י הא דמפסיקין לקריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה דקריאת שמע דאורייתא ותפלה דרבנן והוא מהירושלמי פרק א' דברכות ופרק קמא דשבת ששם מבואר [הלכה ט'] עיין שם. ובברכות [דף ט"ו ע"ב] אמר נמי לא אמר ר' יהודה לא יצא אלא גבי קריאת שמע דאורייתא. וכמאן אתיא כל הנך דקאמר קריאת שמע דאורייתא כיון דכולי עלמא מודו דקריאת שמע דרבנן. ונראה דסבירא ליה להשאלתות כמו שכתבו תלמידי רבינו יונה בברכות שם דאף למאן דאמר קריאת שמע דרבנן וקרא דבשכבך ובקומך לדברי תורה על כל פנים צריך לקרות מן התורה איזה פרשה בבוקר ובערב רק דהא דפרשיות שמע והיה אינו אלא מדרבנן וא"כ אתי שפיר מהאי דברכות ולא קשה מידי. אמנם מהאי דשבת קושיא עדיין דלמה מפסיקין לקריאת שמע לפי שהוא מן התורה כיון שעוסקים בתורה אם כן הרי הם מקיימים החיוב דמן התורה וחיוב פרשת שמע הוא רק מדרבנן וא"כ למה מפסיקין:

ד׳אמנם נראה ליישב דעתו דהנה מדברי התוס' דסוטה [דף ל"ב ע"ב] לא משמע כהתלמידי רבינו יונה הנזכר שהקשו אמאן דאמר קריאת שמע דרבנן ממתניתין דדריש בשכבך ובקומך בשעה שבני אדם שוכבים ובריש מכילתין נמי קאמר תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך עד כאן. ולשיטת תלמידי רבינו יונה מאי קושיא דשפיר מוכח מקרא דשכבך ובקומך דצריך לקרות שום פרשה בשעה שבני אדם כו' רק פרשת שמע הוא מדרבנן ומאי קשה להו. אלא ודאי דסבירא להו דלמאן קאמר קריאת שמע דרבנן אין צריך לקרות שום פרשה מן התורה. ולכאורה קשה לפירושם מהא דשנינו בתוספתא [פרק ג'] כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע כך נתנו חכמים קבע לתפלה. הרי דקריאת שמע דאורייתא ולמה לא הקשו אמאן דאמר קריאת שמע דרבנן. אבל נראה דהם תירצו שם אקושיא שזכרנו דהא דיליף מקרא בריש מכילתין ובמתניתין היינו בדרך אסמכתא אבל לא מן התורה. והנה בגיטין [דף נ"ט] מצינו דפריך דאורייתא הוא דכתיב וקדשתו והוא לדעת קצת פוסקים [עיין לבוש סימן קל"ה] רק אסמכתא הרי שגם לאסמכתא קורא דברי תורה. וכן כתבו התוס' בעבודה זרה [דף כ"ב א] ד"ה ותיפוק לענין חול המועד דאסמכתא כדברי תורה עיין שם. וכן בלבוש [סימן קפ"ד סעיף ז'] כתב דאכל כזית לחם מוציא ידי ברכת המזון לאותו שאכל (כדי שביעה) שאף שזה חייב מן התורה וזה רק מדרבנן מכל מקום יש לו אסמכתא מקרא ולכך חשוב כדברי תורה ויכול להוציא. הכי נמי יש לומר הכא כיון דיש לו על כל פנים אסמכתא מקרא דבשכבך ובקומך קורא אותו בתוספתא מדברי תורה. ולפי זה יש לומר הכא גם דעת השאלתות כן הוא ולכך עדיפא מתפלה והבן:

ה׳ועל כל פנים דעת השאלתות דליכא למאן דאמר שיסבור קריאת שמע דאורייתא אלא העיקר דקריאת שמע דרבנן כך דעתו ז"ל. וגם דעת התוס' בסוכה [דף י"א א] ד"ה דרב, ובבבא קמא [דף פ"ז א] ד"ה וכן היה ר"י, וסוטה [דף ל"ב א] ד"ה קריאת שמע ותפלה מבואר להדיא דסבירא להו להלכה קריאת שמע דרבנן אף שמפרשים כפירש"י דר' אלעזר סובר קריאת שמע דאורייתא. ואף שבסוטה [דף ל"ב ב] ד"ה קריאת שמע ותפלה הרבו להקשות על מאן דאמר קריאת שמע דרבנן מדילפינן בדוכתי טובי מקרא דבשכבך ובקמך ולא ניחא להו לתרוצי דאסמכתא בעלמא. מכל מקום בברכות [דף כ"א ע"א] ובמנחות [דף מ"ג ב] תירצו דלמאן דאמר קריאת שמע דרבנן הנך קראי אסמכתא בעלמא נינהו עיין שם:

ו׳ובאמת לא ידעתי למה לא ניחא להו לתוס' בסוטה תירוץ דאסמכתא שהרי כבר כתבתי שדרך הגמרא לקרות לאסמכתא דברי תורה וכן כתבו עוד התוס' בבבא בתרא [דף קמ"ז ע"א] שכן דרך הגמרא לקרות לאסמכתא דברי תורה. וכן בתוס' שבת [דף י"ג ע"ב] בעובדא דאותו תלמיד שמת בחצי ימיו שאמר לה אליהו בימי נדותך מהו אצלך בימי לבונך מהו אצלך ופירשו התוס' שבימי לבונה דצריך טבילה אינו אלא מדרבנן עיין שם ואף על פי כן אמר לה ברוך המקום שהרגו כו' התורה אמרה כו'. הרי שאף שהוא רק מדרבנן אומר אמרה תורה. ועיין תוס' עירובין [דף כ"ג ע"ב] ד"ה פשטין ועיין הרמב"ן בספר המצות [ריש שורש א'] הביא גם כן ראיות לזה דאף לדרבנן אומר בגמרא אמרה תורה עיין שם. וכן נראה מדברי הירושלמי [פרק א' דפאה] דאמר אהא דאמר ר"י דשיעור מעה כסף שתי כסף בקרבן ראיה דברי תורה לטעמיה אזיל דאמר ר"י כל השיעורים הלכה למשה מסיני דו אמר מעה כסף שתי כסף דברי תורה עד כאן. הרי דאף הלכה למשה מסיני לדעת הרמב"ם בספר המצות הוא מדרבנן אפילו הכי קאמר דלכך אמר ר"י דמעה כסף שתי כסף דברי תורה הרי שקורא לדרבנן דברי תורה. [אך קשה לי מהירושלמי [פרק א' דשביעית] דקאמר דניסוך המים הלכה למשה מסיני כו' עיין שם ובמה שכתבתי בפרק א' מהלכות ממרים הלכה ג' עיין שם]:

ז׳ונראה טעם דעת התוס' שפסקו כרב יהודא אמר שמואל דקריאת שמע דרבנן אף דר' אלעזר פליג עליה לפי ששמואל הוא חבירו של ר' יוחנן ור' יוחנן רבו של ר' אלעזר לכך יש לפסוק כשמואל לגבי דר' אלעזר. ולפי זה צריך להבין דעת הרי"ף והרא"ש ורבינו הסוברים דקריאת שמע דאורייתא וספק קרא חוזר וקורא כר' אלעזר, קשה, למה לא פסקו כשמואל לגבי ר' אלעזר. וראיתי למרן בכסף משנה ז"ל [בפרק ב' הלכה י"ג] שכתב דטעם רבינו שפסק דספק קרא חוזר וקורא כר' אלעזר לפי שיש כמה ברייתות דדייני דיני קריאת שמע מקראי ולר' יהודה צריך לומר דאסמכתות נינהו, עד כאן. ועיין בשאגת אריה [סימן א'] השיב עליו וכתב וכי נתחכם יותר משמואל שידע מכל הני ברייתות ואפילו הכי אמר דאינו חוזר וקורא דקריאת שמע דרבנן, עד כאן. ואני מצאתי תירוץ זה להר"א ממיץ אחד מבעלי התוס' בספר יראים [מצוה י"ג] שכתב וזה לשונו ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אמר רב יהודא אמר שמואל אינו חוזר וקורא דקריאת שמע דרבנן, רבנן דבי ר"ח אמר חוזר וקורא דקריאת שמע דאורייתא וקיימא לן כר"ח דרב יוסף קאי בשיטתיה ועוד דכולהו מתניתא דמייתי קראי על קריאת שמע צריכים אנו למדחייה אליבא דשמואל ולמימר אסמכתא נינהו ועוד דסוגיא דשמעתא דפרק מי שמתו אזלא כותיה דר"ח, עד כאן לשונו. הרי שכתב כתירוץ הכסף משנה. אך במה שכתב דסוגיא דפרק מי שמתו אזלא כותיה לא ידעתי היכן אזלא הסוגיא כותיה שם ואולי היתה גירסתו משונה מגירסתינו תדע שבגירסתו היה כתוב דבי ר"ח אמרי כו' ואילו בגירסתינו איתא ר' אלעזר אומר כו':

ח׳ודע דלכאורה היה נראה לי טעם להפוסקים כר' אלעזר. דבירושלמי [ריש פרק א' דברכות] איתא ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא נשמיענו מן הדא הקורא קודם לכן [רצה לומר בבין השמשות קודם הזמן קריאת שמע] לא יצא וקודם לכן לאו ספק הוא ואת אמר צריך לקרות הדא אמרת ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא צריך לקרות, עכ"ל. הרי להדיא דאף ר' יוחנן מחבר הירושלמי סבר כותיה דר' אלעזר דצריך לחזור ולקרות ולכך פסקו הפוסקים כותיה:

ט׳אך צריך להבין שמואל דסבר אינו חוזר וקורא איך יפרש הברייתא דקורא קודם לכן לא יצא אף דהוא ספק. והנה לשיטת התלמידי רבינו יונה שזכרתי שכתבו דאף דקריאת שמע דרבנן אפילו הכי צריך לקרות מן התורה שום פרשה שיהיה אם כן לא קשה כלל מהאי ברייתא דודאי לא יצא ידי קריאת שמע מן התורה וצריך לקרות עוד שום פרשה. ולפי זה אין ראיה גם מהירושלמי דסברי כר' אלעזר, דיש לומר דסברו כשמואל וקפשיט דצריך לחזור ולקרות על כל פנים שום פרשה. תדע דאי סברו כר' אלעזר איך פשטו מהך ברייתא הא אפשר לפרש דלאו דוקא פרשת שמע אלא שום פרשה כמו לשמואל ומאי פשיט. אלא ודאי דבאמת סבר כשמואל ונסתלק דברינו:

י׳אמנם לשיטת התוס' קמה ראייתינו וגם ניצבה דהירושלמי סבר כר' אלעזר. וצריך להבין אליבייהו לשמואל איך יפרשו הברייתא. ונראה דאתיא הברייתא כר' יוסי דסבר בשבת [דף ל"ד א] דבין השמשות כהרף עין וא"כ בהרף עין ודאי דלא מצי למיקרי קריאת שמע ובודאי כשקורא קודם הזמן קרא בהיות יום קודם בין השמשות וא"כ אין כאן ספק קרא כלל ולכך לא יצא וצריך לחזור ולקרות כיון שקרא בעוד יום ואין כאן שום ספק. אמנם הירושלמי שם דקפשיט מיניה דצריך לחזור ולקרות יש לומר דסבר כר' נחמיה בשבת [שם] דזמן בין השמשות גדול ויכול לקרות קריאת שמע בזמן בין השמשות קודם הזמן ואם כן הוי ליה ספק ואפילו הכי אמר בברייתא דלא יצא שמע מינה ספק קרא ספק לא קרא צריך לחזור ולקרות כן נראה לפי עניות דעתי. ובאמת אמרינן בסנהדרין [דף פ"ו ע"ב] דסתם תוספתא ר' נחמיה:

י״אהלכה ב'

י״בומה הוא קורא כו' ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם כו'. עיין שאגת אריה [סימן ב'] הביא דברי הפרי חדש [סימן ס"ד] שכתב שמדברי רבינו כאן משמע דסבירא ליה דשמע והיה אם שמוע תרוייהו דאורייתא. ודחה הוא ז"ל דבריו וזה לשונו וכמדומה שכיון למה שכתב הרמב"ם פעמיים כו' ומה הוא קורא כו' והוא סבר מדכתב הרמב"ם, ב' פעמים בכל יום קוראים כו' וסיים ג' פרשיות אלו הוא הנקראת קריאת שמע, שמע מינה דחייב לקרות שלשתן מן התורה דקריאת ויאמר אף על גב דלא כתיב ביה בשכבך ובקומך קורין אותו משום יציאת מצרים שבה ומצוה מן התורה להזכיר יציאת מצרים בין ביום בין בלילה כו', ליתא, דהא דכתב הרמב"ם בתחלת דבריו פעמיים בכל יום קורין קריאת שמע לא קאי אלא אפרשת שמע לחוד והא דמסיים וקריאת ג' פרשיות אלו על הסדר נקראת קריאת שמע היינו בלשון חכמים שתקנו לקרות כל הג' פרשיות כו', עכ"ל.

י״גוראיתי להגאון אב"ד דקעמפנע בספר מעון הברכות [דף י"ג] אהא דר' יהושע בן קרחה למה קדמה פרשת כו' כתב שכונת הפרי חדש להוכיח ממה שהעתיק רבינו הא דר' יהושע בן קרחה דלכך קדמה פרשת שמע לוהיה לפי שיש בה עול מצות והקשה הצל"ח תיפוק ליה דשמע מן התורה מה שאין כן והיה מדרבנן ולכך שמע קודם אלא ודאי אף והיה מן התורה, עד כאן.

י״דואני אומר שהצל"ח לטעמיה אזיל שכתב בנודע ביהודא מהדורא קמא [חלק אורח חיים סימן כ"א] דהא דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם היינו רק בב' איסורי דאורייתא אבל לא באיסור דרבנן נגד איסור דאורייתא אף שהדרבנן תדיר והדאורייתא אינו תדיר דאורייתא קודם. הרי שסובר שיש קדימה לאורייתא על דרבנן אף נגד התדיר כל שכן בשניהם שוים. אמנם השאגת אריה לטעמיה אזיל שכתב דאין שום קדימה לזה שכתב [בסימן כ"ב] דאף באיסור דרבנן נגד איסור דאורייתא התדיר דרבנן קודם דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. הכי נמי בשניהם שוים אין שום קדימה לזה על זה ולכך הוצרך לטעם דעול מצות. שוב ראיתי בשאגת אריה עצמו [שם] שהביא דברי הפרי חדש שכתב עוד ראיה דוהיה מדרבנן מר' יהושע בן קרחה דהוצרך לטעם דעול מצות תיפוק ליה דשמע מן התורה והיה מדרבנן אלא ודאי אף והיה מן התורה ודחה דבריו כמו שכתבתי דאין שום קדימה לדרבנן אדאורייתא כלל. והביא ראיות עיין שם. ופלא על הגאון מקעמפנא שלא ראה סוף דברי השאגת אריה.

ט״וונראה לי להביא ראיה גם כן לסברא זו דאין קדימה לשל סופרים על של תורה מהא דברכות [דף ד' ע"ב] דאמר ר' יהושע בן לוי תפלות באמצע תקנום ותפלה דערב קודם לקריאת שמע. וקשה הא קריאת שמע דאורייתא וצריך להקדימה אלא ודאי דאין קדימה לשל תורה אשל סופרים. וא"כ הכא כיון דתפילה תדיר מקריאת שמע יש להקדים תפלה אף דהוא דרבנן נגד קריאת שמע דאורייתא שאינו תדיר. ובזה יש לתרץ דברי הגמרא שם דקאמר לימא מסייעא ליה לר' יוחנן דאמר סומכים גאולה לתפלה דערבית מדתניא קורא קריאת שמע ומתפלל הרי דקריאת שמע קודם. והקשה בצל"ח דנהי דמוכח דקריאת שמע קודם לתפלה דלא כר' יהושע בן לוי מכל מקום מנא ליה דצריך לסמוך גאולה לתפלה דילמא רשאי להפסיק בין גאולה לתפלה.

ט״זולפי מה שכתבתי יש לומר דקשה אי נאמר דאין צריך לסמוך גאולה לתפלה ודלא כסברת ר' יוחנן אלא דגאולה בערב לא הוה אם כן קשה איך מקדים קריאת שמע לתפלה הא תפלה תדיר יותר מקריאת שמע וא"כ אף דתפלה דרבנן וקריאת שמע דאורייתא התדיר קודם וכמו שנתבאר ואיך ראוי להקדים קריאת שמע לתפלה הא תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. אלא ודאי כר' יוחנן דגאולה מערבית נמי הוי וצריך לסמוך גאולה לתפלה וא"כ יש חיוב להקדים קריאת שמע קודם תפלה דגאולה מערבית נמי הוי. ותו לא קשיא דקריאת שמע אינן תדיר ותפלה תדיר ולכך מקדים לקריאת שמע ושפיר מוכח דצריך להסמיך גאולה דערבית לתפלה דערבית והבן.

י״זשוב מצאתי בצל"ח הרגיש במה שכתבתי וכתב אהא דר' יהושע בן לוי תפלות באמצע תקנום אף דקריאת שמע דאורייתא ותפלה מדרבנן וא"כ למה מקדים תפלה לקריאת שמע ויש לומר דסבר כמאן דאמר קריאת שמע דרבנן, עד כאן דבריו. ואינו מחוור אצלי כי מלבד מה שיש לדקדק לדבריו אם כן הוי ליה להגמרא לאתויי הא דר' יהושע בן לוי לקמן [דף כ"א]. עוד קשה לדבריו על כל הפוסקים כר' אלעזר דקריאת שמע דאורייתא הא קיימא לן כר' יהושע בן לוי וכמו שכתב הרא"ש בתשובה [כלל ב'] והתוס' בעירובין [דף ס"ב ע"ב] ובמגילה [דף כ"ז א] ועוד בדוכתי טובא. ולא יועיל לזה לא תירוץ השאגת אריה [סימן א'] שתירץ דר"י דאמר בסוטה [דף מ"ב] אפילו אי אתם מקיימים אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרים כו' סבר קריאת שמע דאורייתא ולא שום תירוץ מהתירוצים שזכרתי לעיל [בהלכה א'] אלא ודאי מחוורתא כדכתיבנא וכדעת השאגת אריה, וכן עיקר.

י״חשם

י״טואחר כך פרשת ציצית שגם היא יש בה זכירת כל המצות. כבר עמדו כל המחברים על דברי רבינו הללו שנראה שבא לפרש טעם שהקדימו פרשת והיה לפרשת ויאמר וא"כ למה כתב טעם אחר שלא נזכר בגמרא. וגם לפי טעמו שנתן הוא לא ניחא על האיחור שיש לה לפרשת והיה. ועיין ספר מעון הברכות [דף י"ג] אהא דר' יהושע בן קרחה ושם [דף י"ד ע"ב] בגמרא חדא ועוד קאמר כו' עיין שם יישב זה בשלשה אופנים:

כ׳ואשר לבי אומר לי הוא זה דהנה הצל"ח הקשה על ר' יהושע בן קרחה דאמר דוהיה נוהג בין ביום בין בלילה ויאמר אינו נוהג בלילה בשביל פרשת ציצית שבה הרי יש בה גם כן יציאת מצרים שנוהג בין ביום בין בלילה. וכתב דר' יהושע בן קרחה סבר כחכמים דאין מזכירים יציאת מצרים בלילות. [ועיין בצל"ח סוף פרק א' בישוב דברי הפוסקים שהשמיטו מתניתין דמזכירים יציאת מצרים בלילות עיין שם היטב]. ולפי זה קשה לדידן דקיימא לן כבן זומא דמזכירים יציאת מצרים בלילות וכמו שפסק רבינו לקמן אם כן הדרא קושיא לדוכתיה הא איכא בויאמר יציאת מצרים שנוהג בין ביום בין בלילה.

כ״אאבל נראה דהנה בויאמר יש ציצית ויציאת מצרים ועול מצות כמו בוהיה. כדאמר בגמרא [סוף פרק קמא] ציצית דכתיב ועשו להם ציצית, עול מצות דכתיב וראיתם אותו וזכרתם, יציאת מצרים דכתיב אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. וא"כ דבפרשת ויאמר גופי יש גם כן זכירת המצות הקודם ליציאת מצרים כמו בוהיה. וא"כ משום יציאת מצרים יש להקדים לוהיה שיש בו עול מצות דאף אם נקדים יציאת מצרים לוהיה מכל מקום עדיין יהיה עול מצות שבויאמר קודם ליציאת מצרים. וא"כ מאי נפקא מינה אם עוד נוסיף עול מצות שבפרשת והיה שיקדים לויאמר כיון דבלאו הכי ממילא תוקדם עול מצות ליציאת מצרים. וא"כ מיציאת מצרים בלאו הכי לא קשה מידי מה שאינו קודם לוהיה ורק הקושיא מפרשת ציצית שקודם לעול מצות שבויאמר יוקדם גם לעול מצות שבוהיה ועלה קאמר ר' יהושע בן קרחה דציצית אינו נוהג בלילה והיה נוהג בין ביום בין בלילה.

כ״בומעתה גם דברי רבינו נכונים. דזה לא הוצרך לפרש טעם שקדמה והיה לפרשת ציצית דזה פשוט שציצית אינו נוהג בלילה. רק דהוה קשה ליה לדידן דקיימא לן כבן זומא אם כן תקדם ויאמר מחמת פרשת יציאת מצרים שבה וכקושיית הצל"ח. על זה בא לתרץ לפי שגם היא יש בה זכירת כל המצות וא"כ מאי נפקא מינה שתקדם ויאמר לוהיה הרי עדיין יהיה זכירת המצות קודם ליציאת מצרים. ומאי נפקא מינה זכירת המצות שבויאמר או זכירת המצות שבוהיה. וא"כ לא קשה כלל מיציאת מצרים שבויאמר למה לא נקדימנו לפרשת זכירת המצות שבוהיה שאין זה תועלת שעדיין יהיה זכירת המצות שבויאמר קודם ליציאת מצרים. ומפרשת ציצית בלאו הכי לא קשה מידי שאינו נוהג בלילה וכמו שנתבאר ודו"ק היטב:

כ״גפרק ב' הלכה א'

כ״דהקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון. הוא בברכות [דף י"ד] פלוגתא דר' מאיר ואינך תנאי. ופסק רבא שם כר' מאיר דרק בפסוק ראשון צריך כונה. וכתב מרן בכסף משנה שפסק כרבא דהוא בתרא, עד כאן. ונראה מדבריו דהא דאמרינן מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי אף אביי ורבא בכלל. וכן כתב עוד בכסף משנה לקמן [הלכה ג']. ובאמת יש בזה עיון גדול דהנה התוס' ברכות [דף י"ג ע"ב] ד"ה אמר רבא כתבו דהלכה כרבא דהוא בתרא. וכן כתב מהרי"ק [שורש קל"ז ענף ב'] דהלכה כרבא דהוא בתרא. וכן כתב הרמ"ע בתשובה [סימן צ'] דהלכה כאביי ורבא דבתראי נינהו, עד כאן. וכן כתב מרן בכסף משנה פרק ח' מהלכות ברכות [הלכה ז'] ופרק י"א מהלכות גירושין [הלכה ו'] ופרק ט"ו מהלכות פסולי המוקדשין [הלכה ט"ו] ובפרק ט"ז מהלכות גזילה [הלכה י"א] כתב גם כן דהלכה כרבא דהוא בתרא וכן בפרק י"ג מהלכות נדרים [הלכה י"ג] דשינויא דאביי עיקר דבתרא הוא [ועיין טורי אבן במילואים לחגיגה כתב דקיימא לן כאביי לגבי דרב זירא דהוא בתרא עיין שם]. והרא"ש [בפרק המפקיד] כתב גם כן אי הוה גריס רבא הוה הלכתא כותיה דבתרא הוא עיין שם. אך בפרק עושין פסין [סימן ד'] כתב הרא"ש וזה לשונו רבה אמר כו' ורבא אמר כו' והראב"ד והרז"ה פסקו כרבא והרמב"ם פסק כרבה כו' דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ומאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי ולא כאביי ורבא כו', עד כאן. וכן בעירובין [ריש פרק מבוי] כתב והרז"ה פסק כרב יוסף דרביה דרבא הוא. וכן כתב עוד [בפרק ד' דנדרים] דהלכה כרב יוסף דרביה דאביי ולהרי"ף מספקא ליה. ובשבת [ריש פרק שואל] הביא בזה מחלוקת וזה לשונו איכא מאן דפסק כרב יוסף דהוא רביה דרבא ואיכא מאן דפסק כרבא דהוא בתרא והלכתא כבתראי. ובכתובות [פרק המדיר סימן י"ג] כתב שהגאונים נסתפקו אי הלכה כרבא נגד רבה רביה דקיימא לן מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי הלכך יש להחמיר עד כאן. וכן כתב מרן בכסף משנה [פרק ח' מהלכות נדרים הלכה ו'] דאיכא למימר הלכה כרבא דבתרא הוא ואיכא למימר הלכה כרבה דרביה דרבא ע"כ מספיקא להחמיר. והרשב"א בחידושיו לשבת [סוף פרק תולין] כתב דהלכה כרבא לגבי רב נחמן לפי שלא היה יושב רבא בפני רב נחמן אבל הכא דאיתא אמר ליה רבא לרב נחמן חשבינן ליה תלמיד היושב בפני רבו ואין הלכה כמותו, עד כאן. הרי דאין הלכה כרבא לגבי רב נחמן כשיושב בפניו ורק כשאינו לפניו פסק כותיה. וכמו שכתב הר"י [בריש סוכה] בשם הגאונים ומרן בכסף משנה [פרק א' מהלכות מילה הלכה ז'] דהא דקודם אביי ורבא אין הלכה כתלמיד במקום הרב היינו כשנחלק בפניו אבל לא אחר מותו. וכן כתוב בתשובת בנימין זאב [סימן קנ"ט]. וכן משמע מדברי הרב המגיד [פרק ב' מהלכות שבת הלכה ט"ז] שכתב דהלכה כרבא לגביה רבה דהוא בתרא אף דאין הלכה כתלמיד במקום הרב היינו כשנחלק בפניו כגון אמר ליה רבא לרבה ולא כשנחלקו שניהם כב' חולקים דעלמא, ע"כ. מבואר גם כן דאין הלכה כרבא דבתרא. ולהלכה צריך עיון שדברי הרא"ש והכסף משנה אי אפשר לברר שסותרים דעת עצמם וכמו שנתבאר וצריך עיון. ודע שאני מתפלא על דברי התוס' בבכורות [דף ז' ע"ב] ד"ה רוב שכתבו דהלכה כר' אסי דהוא בתרא וכן על הרב המגיד [בפרק י"ג מהלכות אשות הלכה ח'] שכתב דהלכה כר"ח דהוא בתרא. וזה צריך עיון שהרי רק מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי. ולפי חילוק הר"ן הנזכר אפשר ליישב זה. ועיין ספר בני שמואל חידושי הרמב"ם [פרק ג' מהלכות שביתת יו"ט הלכה ח'] מה שכתב בזה עיין שם ובחידושיו לפרק קמא דביצה [דף י' ע"ב] בגמרא תניא כותיה דרב מה שכתב בזה:

כ״ההלכה ח'

כ״ווצריך להשמיע לאזנו. וכתב מרן ז"ל בכסף משנה בשם ה"ר מנוח וזה לשונו להשמיע לאזנו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו, ע"כ. מבואר מדעתו ז"ל שסובר כרב חסדא בברכות [דף כ' ע"ב] דהרהור לאו כדבור ואינו יוצא במה שחושב בלב. וכן מבואר עוד מדברי רבינו [בפרק כ"ד מהלכות שבת] שכתב, ודבר דבר אסור לאדם לדבר בחפצו בשבת דבור אסור. הרי גם כן כמאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי [ועיין בהרא"ש פרק מי שמתו מה שכתב בזה עיין שם]. והקשה השאגת אריה [סי' ט"ז] והפרי מגדים [סימן ס"ב] וכן ראיתי שהקשה בשו"ת להחכם ר' בצלאל מאורלי [סימן י"א] שהרי בפרק א' מהלכות ברכות פסק רבינו דאם בירך בלבו יצא והיינו כמאן דאמר הרהור כדבור נמי. [וכן לענין ספר תורה לשמה ראיתי להגאון מפלאצק בספר גט מקושר [אות ס"א] כתב שדעת רבינו דאין צריך להוציא בשפתיו אלא די בכונה בלב. והיינו גם כן כמאן דאמר הרהור כדבור דמי עיין שם] וא"כ קשין דברי רבינו אהדדי. ועיין בצל"ח חידושי ברכות [דף כ"א] שהקשה גם כן דברי רבינו אהדדי עיין שם:

כ״זומה שנראה לעניות דעתי בזה, הוא זה. דהנה צריך להבין למאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי קשה מהא דאמר שמואל בשבועות [דף כ"ז ע"ב] גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים. דלמה לי גבי שבועה קרא מיוחד [ועיין תוס' שבועות כתבו דלאו מקרא מיותר דרשינן ליה אך בצל"ח ברכות שם כתב שלדעת רבינו מקרא מיותר דרשינן ליה עיין שם] דשבועה בלב אינה שבועה הא בכל מקום הרהור אינו מועיל ולאו כדבור דמי ומה שנא גבי שבועה דאצטריך קרא למעט:

כ״חומה שנראה בישוב זה בשנניח ונאמר שאף רב חסדא דאמר הרהור לאו כדבור דמי איננו סובר שבכל מקום שצריך דבור שאין ההרהור בכלל זה ודאי אי אפשר. וזה לשון רש"י בנזיר [דף י' ע"א] מצינו מחשבה שהוציא הכתוב בלשון אמירה כגון ודובר אמת בלבבו, ויאמר המן בלבו. וכן כתבו התוס' בכורות [דף כ"ט ע"א] וכן כתבו עוד בבבא מציעא [דף מ"ג] וברא"ש שם עיין שם ובשיטה מקובצת שם באורך [ועיין גט מקושר אות ס"א על כל דבר פשע אף החושב לשלוח יד חייב. והרמב"ן פרשת שמות כתב מצינו שהוציא הכתוב מחשבה בלשון דבור ואמירה כגון ודובר אמת בלבבו, ויאמר עשו בלבו, אמרתי אני בלבי. ועיין בברכות דף... ונשמרתם מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. ועיין בחידושי אגדות שם הקשה הא בקרא כתיב דבר רע ואיך דריש מיניה הרהור. ופלא וכי לא ראה כל אותם המקראות שזכרתי. [וכן כתיבה מצינו גם כן נכלל בלשון אמירה במדרש ילקוט על קרא דויאמר יתרו אל משה חתנו דרשו במדרש כתב לו באגרת. ועיין בלוית חן פרשת מקץ יישב עם זה עוד מדרשים עיין שם] וא"כ איך יאמר רב חסדא שאין ההרהור נכלל בכלל לשון דבור והרי בכל הנך מקראות מפורש שההרהור נכלל גם כן בלשון דבור:

כ״טאבל מה שנראה ברור שגם רב חסדא איננו אומר שכל מקום שנאמר שצריך דבור שלא יועיל ההרהור בו שזה ודאי אי אפשר וכמו שאמרנו. רק שבא לחלוק על רבינא שאמר דבכל מקום הרהור כדבור וכל מקום שנאמר דבור גם ההרהור נכלל בלשון זה. עלה פליג רק חסדא ואמר שאינו כן דכיון דמצינו גם כמה פעמים במקרא לשון אמירה ודבור שלא יכלול את ההרהור נהי שמצינו גם כן כמה פעמים שההרהור בכלל הדבור על כל פנים מידי ספק לא יצאנו והרי דינו כמו בשאר הספיקות דבדאורייתא להחמיר. בדרבנן להקל. הכי נמי בקריאת שמע דהוא איסור דאורייתא סבר רב חסדא דספק להחמיר והרהור לאו כדבור דמי ואינו יוצא בהרהור. ובשבועה גם כן דהוי ליה איסור דאורייתא הייתי אומר גם כן דלהחמיר ובהרהור בלב יהיה חל עליו איסור שבועה לכך אצטריך קרא למעט דבהרהור אינו חל עליו איסור שבועה:

ל׳ומעתה אתי שפיר גם דעת רבינו דבאמת הוא סובר כרב חסדא דאמר גבי קריאת שמע הרהור לאו כדבור דמי דהוי ליה ספיקא דאורייתא ולהחמיר ואינו יוצא בהרהור ולכך פסק הרמב"ם כותיה. וכן בהלכות שבת [פרק כ"ד] באיסור דרבנן פסק גם כן רבינו להקל דהרהור לאו כדבור דמי והרהור מותר. וכן בהלכות ברכות דברכות דרבנן פסק דיוצא בהרהור לפי דהוי ליה ספיקא דרבנן ולהקל ולא קאי שם על ברכת המזון. [ועיין בכסף משנה שם ובפרי מגדים סימן ס"ב שכתבו דאיירי נמי בברכת המזון ואינו מוכרח עיין שם]. וכן לענין ספר תורה לשמה שכתב גם כן המבי"ט בקרית ספר [פרק א' מהלכות סת"מ] שאינו אלא מדרבנן לכך דעת רבינו בספיקו להקל ויוצא אף בהרהור. [ועיין בדבר שמואל [סימן ח'] נסתפק בלשמה אי הוא מן התורה או מדרבנן או הלכה למשה מסיני והביא דברי המבי"ט שם עיין שם ובמה שכתב הרב בעל זרע אמת [חלק א' סימן ו'] עיין שם].

ל״אואתי שפיר בזה נמי דברי רב חסדא דלא תקשה עליו מהירושלמי [פרק תפלת השחר] דקאמר גבי תפלה יכול יהא מהרהר בלב תלמוד לומר רק שפתיה נעות. וקשה למה לי קרא מיוחד גבי תפלה למעט הרהור כיון דבכל מקום אין ההרהור מועיל ומאי שנא דמיעט קרא להרהור גבי תפלה. אבל למה שכתבתי אתי שפיר דכיון דתפלה דרבנן אם כן הייתי אומר דספיקא דרבנן להקל ויכול להרהר בלבו אצטריך קרא למעט ההרהור בתפלה. ודו"ק כי הדברים ברורים.

ל״בונראה שגם דעת הרא"ש בהלכות ספר תורה כן הוא. שכתב דבשעת כתיבת האזכרות די במחשב בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו. והיינו כמו שבארנו דהא דצריך לשמה אינו אלא מדרבנן לכך די בהרהור בלב ואין צריך שיוציא בשפתיו דספק דרבנן להקל. ואף שמתחלה שם בעבוד ספוקי מספקת ליה וסיים שטוב להוציא בשפתיו. כבר כתב הגאון מפלאצק בספר גט מקושר [אות ס"א] דרק טוב קאמר ולא מדין. ועיין שם שהביא דברי האחרונים ביורה דיעה [סימן רע"ו] ורמ"א באורח חיים [סימן ל"ב] שטעם שכתב שדי במחשב בלבו לפי שסומך עצמו על מה שכבר כיון בתחלת הכתיבה לשמה ותו לא צריך ולכך בעבוד כתב דטוב להוציא בשפתיו דלא שייך לסמוך על מה שכיון בתחלה לשמה, עד כאן דבריו.

ל״גואני תמה דתינח לדעת הפוסקים הסוברים דיכול לסמוך עצמו על מה שכיון בתחלה אבל הרא"ש הרי הוא סבור שאינו יכול לסמוך עצמו על מה שכיון בתחלה לשמה וכמו שכתב בלחם חמודות [אות י"א] ובמעדני מלך [אות ד'] והחזיק על ידו הרב בעל דבר שמואל [סימן ע"ו] שדעת הרא"ש דאינו יכול לסמוך עצמו וא"כ מה יועיל תירוצם לשיטת הרא"ש שאינו סובר כן. ועיין בגט מקושר כתב גם כן כמו שכתבתי לדינא רק לא מטעמא דידי עיין שם. והנראה לעניות דעתי כתבתי בדעת הרא"ש שהוא כדעת רבינו.

ל״דוכן הוא גם כן דעת הרב ר' מנוח שהביא הבית יוסף [בסימן פ"ה] שהקשה דבירושלמי אמרינן דמותר להרהר בבית הכסא ובית המרחץ ובשבת [דף ק"נ] אמרינן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית הכסא ובית המרחץ ותירץ דהתם איירי בהרהר מחמת אונסו. וקשה מאי קושיא נימא דהבבלי דאוסר להרהר אתיא כמאן דאמר הרהור כדבור ולכך אסור להרהר בבית הכסא ובית המרחץ, והירושלמי סבר כמאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי ולכך פסק דמותר להרהר ולמה הוצרך לתרץ בהרהר מחמת אונסו. אולם אם יסבור כדעת רבינו אתי שפיר דהכא ליכא למימר דהירושלמי סבר כמאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי. זה אינו דאף למאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי הרי טעמו ביארנו מטעם ספיקא דאורייתא להחמיר. וא"כ לענין איסור ההרהור דאדרבה אי נימא הרהור כדבור דמי איכא איסור טפי ודאי דנחמיר מספק ונאמר הרהור כדבור דמי. ואף מאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי מודה דבכהאי גונא הרהור כדבור. וא"כ יפה הקשה מהירושלמי דליכא למימר דאזיל אליבא דמאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי דהרי אף האי מאן דאמר מודה דהכא הרהור כדבור וכמו שנתבאר ודו"ק:

ל״הונפשט לי גם כן עם זה ספיקו של בעל נשמת אדם [כלל ב'] שנסתפק בהא דאסור לעסוק בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ אם הרהור אסור גם כן מן התורה כמו הדבור בדברי תורה או לא עיין שם. ולמה שכתבתי תליא במחלוקת רבינו [בפרק ט' מהלכות טומאת מת] והרשב"א, לענין ספיקא דאורייתא דלחומרא אם הוא מן התורה או מדרבנן. דלדעת רבינו דהוא מדרבנן הכי נמי הרהור דאינו אסור אלא משום ספק אינו אלא מדרבנן. (ולהרשב"א) דספיקא דאורייתא מן התורה להחמיר הכי נמי הרהור אסור מן התורה כן נראה לעניות דעתי:

ל״וובמאי דכתיבנא נתיישב אצלי מה דהוה קשיא לי בסוגיא דברכות [דף כ' ע"ב] דפריך אמאן דאמר דהרהור לאו כדבור דמי אי הכי למה מהרהר אמר רבי אלעזר כדי שלא יהיו כו' והרי תפלה דבר שהצבור עסוקין בו ותנן כו' שאני תפלה דלית בה מלכות שמים והרי ברכת המזון לאחריו דלית ביה מלכות שמים כו' אלא קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא תפלה דרבנן. וקשה לי דבירושלמי אמר אמתניתין דבעל קרי מהרהר בלבו מאי מהרהר בברכות והרי ברכות דרבנן וא"כ הדרא קושיות הגמרא לדוכתא והרי תפלה והרי ברכת המזון כו'. דליכא למימר כתירוץ הגמרא קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא דהרי מתניתין איירי בברכות דרבנן ומאי פסקא ליה לתלמודא דידן דאיירי בקריאת שמע ולא בברכות וכהירושלמי גם יש לדקדק במה שאמר בפשיטות קריאת שמע דאורייתא הרי יש בזה מחלוקת וא"כ הוי ליה למימר דאתיא כמאן דאמר קריאת שמע דאורייתא.

ל״זאמנם למה שכתבתי לא קשה מידי דהרי הכא אליבא דמאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי אזיל. וא"כ ע"כ איירי מתניתין בקריאת שמע וכמאן דאמר קריאת שמע דאורייתא דמכדי טעמא דמאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי כבר ביארנו דאי אפשר דיסבור דלישנא דדבור אינו כולל הרהור דהרי בכמה מקומות מצינו שגם ההרהור נכלל בלשון דבור. רק כונתו לומר דמשום ספק יש לנו להחמיר בקריאת שמע דאורייתא ולומר דאין ההרהור מועיל לצאת ידי מצותו. וא"כ תינח אם נאמר דאיירי בקריאת שמע דאורייתא דיש לנו להחמיר בספיקו. אך אם נאמר דאיירי בברכות דרבנן או כמאן דאמר קריאת שמע דרבנן הרי בזה ספיקו להקל וא"כ גם בהרהור יצא ידי מצותו וכולי עלמא מודי בה דהרהור כדבור ואיך אמר הרהור לאו כדבור וע"כ דאיירי מתניתין בקריאת שמע דאורייתא. וא"כ אתי שפיר הגמרא דקאמר דשאני קריאת שמע דאורייתא דהרי רב חסדא דאמר הרהור לאו כדבור דמי ע"כ איירי בקריאת שמע דאורייתא דאי בדרבנן אף רב חסדא מודה דהרהור כדבור דספיקא דרבנן להקל. וע"כ דאיירי בקריאת שמע וכמאן דאמר קריאת שמע דאורייתא ושפיר קאמר קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא ודו"ק היטב:

ל״חובזה מקום אתי ליישב קושיית הגאון שאגת אריה [סימן י"ז] שהקשה דבמגילה [דף י"ז] אמרינן קרא למגילה על פה יצא דאתיא זכירה זכירה כו' מה להלן בספר אף כאן בספר ופריך וממאי דהאי זכירה קריאה הוא דילמא עיון בעלמא ומשני לא סלקא דעתך דכתיב זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור כו'. וא"כ בהזכרת יציאת מצרים דלא נאמר לא תשכח להורות דזכור איירי בפה וא"כ סגי בהזכרת יציאת מצרים בלב וא"כ מנא ליה להוכיח לרבינא דהרהור כדבור דאי לאו כדבור אמאי בעל קרי מהרהר בלבו נימא לעולם דהרהור לאו כדבור דמי ואי קשיא אמאי מהרהר זה אינו דמהרהר משום יציאת מצרים שבפרשת ויאמר שיוצא בהרהור, עד כאן דבריו. ולמה שכתבתי אין כאן קושיא ושפיר מוכח דהרהור כדבור דאי לאו כדבור דמי ולכך מהרהר משום יציאת מצרים הרי למאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי גם ביציאת מצרים אינו יוצא בהרהור דרק במקרא מגילה דהוא דרבנן. וא"כ הייתי אומר דספק דרבנן ולהקל ויוצא אף בהרהור לכך אצטריך קרא.

ל״ט(כאן נשאר כמו דף שלם חלק)