אור זרוע לצדיק, ענין גלות מצריםOhr Zarua LaTzadik, The Egyptian Exile

א׳אור זרוע לצדיק

ב׳ענין גלות מצרים הוא הכנה למתן תורה כמ"ש בשמות רבה ובפרק קמא דברכות שלש מתנות טובות כו' על ידי יסורין. פירוש, מתנה הוא מה שאינו מצד החיוב והגמול. והיינו שלא על ידי אתערותא דלתתא כלל, וכמו שאמרו ז"ל על פסוק גוי מקרב גוי הללו עובדי עבודה זרה כו'. ולכך נקראת התורה מתנה בכל מקום בלא שום השתדלות רק מורשה קהלת יעקב ודרשו רז"ל מאורסה דשייכות לבני ישראל דוקא וכמו שאמרו רז"ל בתנחומא תשא, דכל הציווים לישראל דבר אל בני ישראל כו'. דמצד ואוהב את יעקב בלי שום בחירה רק בתולדה הם טובים לכך נתנה להם התורה. וההכנה לזה גלות מצרים שהם ערות הארץ כנודע וכמו שנא' כמעשה ארץ מצרים וגו' שהיו פרוצים בעריות וישראל בהיפך היו גדורים בעריות כמו שאמרו ז"ל. [אחת היתה ופרסמה הכתוב והיא למטה דן, כמו שכתבתי במקום אחר בענין שבט דן שהוא הקצה השני מיהודא כמו שאמרו ז"ל זה גדול בשבטים וזה ירוד ושניהם שוים כמו שאמרו ז"ל ושניהם נקראים אריה, ואין כאן מקומו להאריך בזה]. והיינו כי אמרו ז"ל ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. פירוש, כי הזוהמא שהטיל הנחש ביארנו במקום אחר שהוא התאוה כלשון חכמים כשבא נחש כו' וכמו שכתבתי במקום אחר על מה שאמרו ז"ל על ישי שמת בעטיו של נחש. ובמדרש תילים על פסוק בעון חוללתי, בעוון מלא, אפילו חסיד שבחסידים אין מכוין אלא להנאתו. וזהו ישי אביו של דוד וזה עטיו של נחש, ודבר זה הוא חסרון בתולדה של כל ילוד אשה מצאצאי חוה ואין מועיל על זה שום השתדלות אפילו חסיד שבחסידים [ובשביל כך הוא המיתה בעטיו של נחש כנ"ל. כי המיתה הוא הדביקות בהנאה גופנית שהיא לפי שעה. וכמו שכתבתי במקום אחר בזה, כי המיתה הוא מצד התאוה והחיים הנצחיים מן ההיפוך שהיא התורה שהיא היפך התאוה ואין כאן מקומו להאריך]. רק כמו שאמרו ז"ל מי מטהר אתכם הקב"ה. טומאה בכל מקום נקרא תאוה כמו שכתבתי במקום אחר. והטהרה מזה הוא הקב"ה מטהר וכמו שאמרו ז"ל על פסוק ומספר את רובע ישראל על דבר זה נסמית עינו של אותו רשע כו' שהקב"ה מעיד שתאוה זו של ישראל היא נקיה וטהורה והם נקראים בשר קודש [על שם המילה שבבשרם, הרומזת להעדר התאוה כנודע]. והמצרים שהם בהיפך כנ"ל נקראים בכתוב בשר חמורים. וזה שאמרו ז"ל הראובני השמעוני שמי מעיד בהם שהיו גדורים מערוה שאין שום עדות על זה רק מן השם יתברך שהללו בשר קודש והללו בשר חמורים. ובעת מתן תורה נתברר זה שפסוק זוהמתן רצה לומר זוהמא זו כנ"ל והקב"ה סופר רביעיותיהן כו' שהם נקיים וטהורים. ובעת מתן תורה נקנו בשם זה להיות אומה ישראלית מובדלת מלידה מבטן ומהריון נקיים וקדושים:

ג׳וההכנה לזה יסורי מצרים והם התחילו מלידת יצחק וכמו שאמרו ז"ל. כי יצחק הוא הראשון הנולד מלידה מבטן קדוש מרחם. מה שאין כן אברהם אחר כך הכיר בוראו ולכך נקרא אב המון גוים. ואמרו רז"ל ריש פרק קמא דחגיגה, שהיה תחלה לגרים. ובמסכת בכורים שאברהם אבי הגרים. מה שאין כן יצחק הוא אב לישראלים [ולכן אמרו בקדושין, על עשו, ישראל מומר היה] ולכך נימול לשמונה טרם ידע מאום ברע ובחור בטוב כי לא בבחירתו תליא מילתא רק עצם בשרו בשר קודש. ולכך מיצחק הוא התחלת תורה, כמו ששמעתי כמה פעמים על דיוק לשון חכמים בכמה מקומות משה מפי הגבורה, וכן איתא בזוהר אורייתא מסיטרא דגבורה שהוא מדרגת יצחק כנודע. שהתורה היא המייחדת בני ישראל ביחוד שהם קדושים מרחם. ואמרו ז"ל אף על פי שחטא ישראל הוא מה שאין כן באומות העולם. ולפי שנולד מאברהם שהוא היה טהור מטמא כמו שאמרו ז"ל ולמראית העין לא היה קדוש מרחם לכך מצידו נמשך גלות מצרים. ונודע שגלות מצרים נגד אברהם והוא נתבשר בו ידוע תדע וגו' ואמרו ז"ל בשביל שאמר במה אדע כו'. ושאלת במה אדע פירשו בתענית דרצה לומר שמא יחטאו בניו. ורצה להגיע למדרגה זו להיות קדושים מבטן ואף על פי שחטא ישראל ולא יסור תומתו הימנו באמת וזהו במה אדע כו'. על זה אמר לו ידוע תדע כו' שגלות מצרים יהיה הכנה לזה לשיהיו אומה שלימה מיוחדת להשם יתברך. ובשביל שאמר במה אדע שזהו נמשך מצד שהוא היה טהור מטמא ולא היה במדרגה זו עד יצחק ולכך באה שאלה זו לו מצידו וכן תשובה זו לו מצידו. ואמרו ז"ל פרק קמא דברכות לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד אברהם ויעוין שם בתוס' דהיינו בהך דבמה אדע. והיינו לפי שאז נתעורר על השגה זו של קדושת ישראל בתולדה. ומצד השגה זו הוא שם האדנות להקב"ה כי תואר מלך ואדון הוא שם המצטרף, שאין מלך בלא עם ואין אדון בלא עבדים. ומצד תואר האדנות הוא הכנסיה הקדושה הזאת כי מצד האדנות נמשך היראה כמו שנאמר אם אדונים אני איה מוראי. וזהו מדרגת יצחק כנודע ומצידו הוא התולדה הישראלית כנ"ל. [ומצד היראה הוא הראיה הקדושה כמו שכתבתי במקום אחר על מאמרם ז"ל בשבת ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו:

ד׳והחל בירור זה מלידת יצחק ארבע מאות שנה עד יציאת מצרים שאז ראתה שפחה על הים כו' כמו שאמרו ז"ל שנשלם הראיה בשלימות]. ולכך מיד שנימול שהוא ההוראה על בשר קודש כנ"ל היפך בשר חמורים נתבשר בלידת יצחק שהוא הבשר קודש ביחוד. וממנו התחיל להתברר זה לצאת לפועל באומה שלימה עד עת מכות בכורות שאז נתברר זה, כמו ששמעתי שהעשר מכות הם נגד עשרת הדברות מתתא לעילא כדאיתא בזוהר. ודבור אנכי הראשון אינו מתחיל בלשון ציווי, דע שאנכי או האמן וכיוצא, כי בזה לא שייך ציווי כלל רק מאן דהוא מעיקרא ושרשא קדישא דישראל דבר זה נקבע ונתאמת בלבו ממילא שאנכי כו'. ומי שאינו מאמין בזה לא יועילו לו כל הציווים והאזהרות שזהו שורש פורה ראש ועצמותו אינו מקדושת ישראל כלל שהם עיקר מקורם ושורש חיותם הוא דבור אנכי כו'. ולכך דבר זה אינו ציווי שהוא על ידי אתערותא דלתתא. רק דבר זה הוא מתנה מלמעלה בלא אתערותא דלתתא כלל כנ"ל רק עצם שרשם הוא כך. וההיפך הם המצרים ערות הארץ שלא פסקה זוהמתן שהם בשר חמורים כנ"ל. ומצד זה הוא המיתה [שעל ידי הנחש] כנ"ל. וזהו מכת הבכורים כי הבכור הוא הראשית והקודש לד' והם מתו כי לא היה להם חיים בעצם כלל כנ"ל. ולכך הפסח שניתן לישראל להצלה מזה להראות כי הם דבוקים באנכי נאמר בו כל בן נכר לא יאכל בו רק מאן דהוא משרשא וגזעא קדישא:

ה׳ואלה שמות בני ישראל וגו'. ספר שמות מדבר מתורה והכנת מקום לעבודה. וספר זה הוא עמוד התורה וסיומו הוא הכנת מקום לעבודה על דרך שאיתא במגילה לא גריסנא אלא בבי כנישתא. וספר ויקרא הוא עמוד העבודה. וספר בראשית הוא כמו דרך ארץ שקדמה לתורה שזהו מכלל הבריאה וישוב העולם. אבל מי שאינו בדרך ארץ אינו מן הישוב כמו שאיתא בסוף פרק קמא דקדושין. ולכך דור המבול נאבדו מן העולם שפרצו בדרך ארץ. שדרך ארץ הוא ההגדרה בתאות לבו לבלתי היות פרוץ בשרירות לבו בגזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתן כמו שאמרו ז"ל. ודור המבול פרצו שנים אלה לכך נאבדו מן הישוב. ודבר זה קודם לתורה שהוא מצות שכליות שאלמלא נתנה תורה למדנו גזל ועריות כמו שאיתא בעירובין. והם קודמים כענין ראשית חכמה יראת ד' שההגדרה בב' אלה הוא מצד היראה. ויראה היה נמצא גם באומות ההגדרים בדרך ארץ כמו שנאמר כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה משמע דהיה במקומות העמים יראת אלקים. וכמו שאיתא במדרש דכשראה אברהם שעסוקים בחרישה כו' ובדרך ארץ אמר יהא חלקי כו' דיש דרך ארץ גם באומות וכמו שאמרו ז"ל יש חכמה באדום תאמן יש תורה באדום אל תאמן. ולכך שם ישראל התחיל ממתן תורה אבל מצד דרך ארץ הוא עד שלא נבחרו ישראל. אבל נאמר והאבדתי חכמים מאדום וגו' ומשמעותו לשון עבר גם כן והיינו שבאמת השם יתברך מעיד כי גם שלימות דרך ארץ לא נמצא אלא בישראל. ולכך ספר זה הוא זכרון האבות שהם שלימות הדרך ארץ:

ו׳וסיום ספר זה ממיתת יוסף ויושם בארון במצרים. כי יוסף הוא ירא אלקים כמו שאמרו ז"ל יבוא מי שנאמר בו את האלקים אני ירא כו' וכן תרגם אונקלס על פסוק התחת אלקים אני דחלא דד'. והוא שלימות הדרך ארץ כנ"ל ולכך זכה למלכות שהוא הגדרת העם בדרך ארץ כמ"ש אלמלא מוראה כו'. ולפי שגדר עצמו מקודם בעריות לכך זכה להגדיר אחרים אחר כך. ולכך מלכות יוסף היה קודם מתן תורה. מה שאין כן יהודא זכה אחר מתן תורה כי מלכותו מצד התורה שנאמר בי מלכים ימלוכו [וכמו שאמרו ז"ל במה שסיים משה רבינו ע"ה [באשריך] פתח דוד המלך ע"ה. ואמרו דחמשה ספרי תילים נגד חמשה חומשי תורה. ואמרו במלך דצריך להיות ספר תורה על זרועו]. מה שאין כן מלכות יוסף מצד דרך ארץ הקודם לתורה. ולכך משיח בן יוסף הוא המנצח לאומות ואחר כך יבוא משיח בן דוד שינהרו עמים רבים אליו ובלא מלחמה ינצח כמו שנאמר בישעיה כ"ה. כי לדרך ארץ יש שייכות גם לאומות כנ"ל לכך הם טוענים כי להם הממשלה מה שאין כן מצד התורה. והשלמת הדרך ארץ הוא ביוסף שירד למצרים ששם היו פרוצים ביותר בעריות והוא גדר זהו שלימות הדרך ארץ:

ז׳וסיום שער הדרך ארץ בפסוק ויושם בארון במצרים רצה לומר שנתפשט מדת דרך ארץ גם במדרגות היותר שפלות וכמו שאמרו ז"ל שמל יוסף למצרים. והמילה רצה לומר הגדרה בתאות [וכן כל ג' מצות שבספר בראשית רומזים על הגדרה בתאות ומדת דרך ארץ כמו שכתבתי במקום אחר] ובמקומות היותר תאוונים שבגוף שם גנוז עצמות יוסף רצה לומר כחותיו להגדיר עצמו. ובזה נשלם דרך ארץ ומתחיל תורה והתחלתה מביאת בני ישראל למצרים. כידוע בכל מדרגה עד שלא נשלמה זו התחילה שאחריה כענין עד שלא שקעה כו' זרחה כו'. וכבר התנוצץ התחלת אור תורה מעת ביאתם למצרים אף על פי שהוא עדיין שייך בפרק דרך ארץ והוא כתוב שם מכל מקום כבר יש בו גם כן התחלה לתורה. ורצה לומר כנודע מספר יצירה כי י"ב שבטים הם י"ב כחות הגוף. והיראה שהוא ראשית חכמה וסבה להבאת כל כחותיו בשעבוד זה להכניע כח התאווני ושאר כחות הרע ולכך יוסף היה סבה לירידה למצרים שהוא ההכנה למתן תורה.

ח׳ואמר ואלה שמות וגו' שלא היה ירידה פשוטה כמו שאמרו ז"ל בריש שמות רבה זה שאמר הכתוב ואוהבו שחרו מוסר [רצה לומר בשחר בוקר לאברהם שכנגדו גלות מצרים] שטענת האומות כלום כפית הר כגיגית עלינו כו'. ורצה לומר הא גופא קשיא להו למה לא יסרם והגלם ויקבלו אחר כך תורה. רק התשובה על זה חושך שבטו שונא בנו ואוהבו וגו'. וכי תאמרו במה אהבתנו הלא אח וגו' ואוהב וגו' שזה אהוב. רק התשובה ואלה שמות וגו' כי לא כל עמר דנחית ליורה סליק רק מאן דהוה נקי אגב אימיה וכמו שאיתא בבראשית רבה הפשתני אין מקיש אלא כשפשתנו יפה ולא בפשתן רע. והשם מורה על כח הדבר בעצם ותולדה כנודע מדברי האריז"ל וחכמי קדם על פסוק אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ואלה שמות בני ישראל היו מורים על הפלגת כל י"ב כחות הנפש בשלימות הראוי. ופסוק זה הוא צורת כל ענין נתינת התורה ותכליתה שהוא להיות אלה שמות בני ישראל שהשם מורה על הטבע בתולדות [וכמו שאיתא במדרש ג' שמות נקראו לאדם כו' ואחד שנקרא בספר תולדתו] שיהיה טבע תולדותם אלה הדברים הרמוזים בשמות השבטים שזהו תכלית התורה שיהיה טוב בעצם מלידה בטן והריון שלא יצטרך לתורה וכמו שכתבתי בזה במקום אחר. וזהו המכוון מכל הספר הזה ואלה שמות בני ישראל. ואמרו ז"ל במדרש על פסוק וישראל מקוראי השבטים תקרה של עולם. פירוש, כמו שאמרו ז"ל כי השם יתברך מקומו של עולם ומלא כל הארץ כבודו וזהו מקוראי שמקירים אותי כביכול כמו התקרה שהוא לצמצם אויר האוהל לבל יתפשט למעלה עד אין קץ. וכן הם מצמצמים שכינתו יתברך בזה העולם לבל יעלה מעלה וכביכול הם למעלה ממני ממעל לראשי כענין הקב"ה גוזר גזירה וצדיק מבטל. ונאמר המקרה במים עליותיו ואין מים אלא תורה שמצידה השם יתברך מצומצם למעלה וכן מצד ישראל דהם ואורייתא חד כנודע. והם צורתא דשמעתא ותכלית המכוון מענין התורה. ולכך זהו הפתיחה לענין התורה שגם ביאתם במצרים אלה שמותם כנ"ל:

ט׳ויקם מלך חדש. בזוהר [ז' א'] דקם מגרמיה דוגמת אחשורש ושניהם בעו לאובדא ישראל מעלמא עיין שם והיינו כי אמרו ז"ל כל המיצר לישראל נעשה ראש ובזוהר [ט"ז ב'] דמשמת יוסף ניתן הממשלה למצרים. והיינו כי צרות ישראל הם לצרפם כדי שיגיעו על ידי זה למעלה. וגלות מצרים היה כדי שיגיעו למתן תורה. וכן בימי אחשורש אמרו רז"ל הדר קבלוה בימי אחשורש שהיתה קבלת תורה מחדש מרצון [ובמקום אחר ביארנו דאז היה התחלת תורה שבעל פה בימי אנשי כנסת הגדולה כנודע וכמו שכתבתי במקום אחר] ותורה היא חיי עולם כמ"ש בפרק קמא דשבת וכמו שנאמר כי הוא חייך, ובפסחים, על חייו לא חס וכמו שאומרים בברכת התורה וחיי עולם נטע בתוכינו. ולכך הם רצו להיפך להאבידם ולהעדיר החיים מהם לגמרי. כי לעולם מן היסורים יוכל לשער התכלית המכוון מהם שהם לעולם מידה כנגד מדה כמו שנאמר בסאסאה בשלחה. ושעבוד מלכיות הוא דוגמת השאור שבעיסה כמו שאיתא פרק ב' דברכות כמו היצר הרע רוצה ממש היפוך הטוב כמו שנאמר האומרים לטוב רע ולרע טוב כך שעבוד מלכיות רצונם היפך המכוון. כך קבע השם יתברך שעל ידי היסורים זכה לאותה מתנה שהיא היפך היסורים על ידי התוחלת והקיוי לד' שיצילם מזה על ידי קיווי זה זוכים לכך. ולכך מצרים שהיה הכנה למתן תורה שהוא קנין חיים היה הגזירה שלהם העדר החיים ושאר גליות שההכנה מהם ביאת משיח שהמכוון בו שישבו איש תחת גפנו כו' וכמו שנאמר ונטעתיו ושכן תחתיו וגו' שיהיה להם מקום קבוע ודיעה מיושבת כמו שנאמר כן איש נודד ממקומו שהנודד אינו מיושב כמו שאיתא במגילה:

י׳וזהו המכוון ממשיח כמו שאמרו ז"ל שיבוא לעשות שלום בארץ שחיי עולם כבר יש להם רק שיהיה אותם חיים בנייחא. והיינו כי יש מדרגות בן ועבד שאנחנו עמו יתברך זהו מצד מתן תורה וקבלת אלקותו ואדנותו ומלכותו וממילא כמו שמלכותו קיימת כך מה שאנחנו עמו כי אין מלך בלא עם. אבל תואר בן זה יהיה לעתיד שיהיה נייחא. שענין הגלות הוא היפך מדרגת בן כמו שאיתא ריש ברכות מה לאב כו' ואוי לבנים שגלו כו'. וזהו שנאמר בישעיה ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור. פירוש, מצד מצרים נקראים עמי כנ"ל ומצד אשור מעשה ידי כי תואר אב הוא מצד שאנו מעשה ידיו כענין הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך וזהו מצד אשור כידוע שאשור הוא ראש לענין הגלות. ולכן אמרו ז"ל בקש הקב"ה לעשות סנחרב גוג ומגוג וחזקיה משיח רצה לומר שכבר החל הכנה למשיח ורצה השם יתברך להיות די בתכלית יסורין ודבר מועט. ונחלתי ישראל רצה לומר כמו נחלה שבאה לו לאדם ממקום אחר ולא על ידי השתדלותו. והיינו כי מצד עצמם הם באמת נחלתי משרשא וגזעא קדישא דילי בעצם וראשונה. וזהו עצם ענין ישראל אבל מצד מצרים ואשור זכו שיהיו עמי ומעשה ידי כאילו הם נעשו שלי על ידי השתדלות:

י״אונאסרו לישראל לחזור למצרים ונאמר כאשר ראיתם מצרים היום לא תוסיפון לראותם. היינו כי דבר זה נגמר כבר תואר עמי לישראל ואי אפשר עוד להחליפם באומה אחרת. רק ענין אחשורש כמו שאמרו ז"ל דמודעא רבא לאורייתא רק שהדר קבלוה בימי אחשורש. והיינו כמו שאמרו ז"ל במגילה הם לא עשו אלא לפנים אף אני כו'. והיינו כי מצרים היה גזירת אבוד באמת שנאבדו הרבה מה שאין כן אחשורש היה רק לפנים לברר שהפנימיות טוב שלא נאמר מודעא רבא לאורייתא ולא קבלוה מרצון הלב ולכך היה מגיע עונש על צלם נבוכדנצר אף שלא עשו אלא לפנים עדיין צריך בירור שמא באמת נקודת הלב אין טוב. ובירר השם יתברך כי באמת נקודת הלב טוב [וממילא אין מודעא רבא כידוע דברי הרמב"ם בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני] דכיון דבאמת רוצה לא מיקרי אונס וממילא כבר נקנו לעם ולחיי עולם ונתברר אחר כך כי גם הגזירה של להמית לא היתה באמת רק לפנים כי אדרבה צמח על ידי זה ההיפך כי ישלטו היהודים המה וגו' והבן זה:

י״בוהנה גדולת המן היה גם כן במשפט לפי שהוא גרם למאי דהדר קבלוה בימי אחשורש. ועוד מאחר שכך היה מסודר מהשם יתברך [כמו שאמרו ז"ל המן מן התורה מנין כו' מרדכי מן התורה כו' רצה לומר דבאורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא. וכל הנפשות יש להם שורש בתורה ואפילו נפשות האומות שהביאו את ישראל לתורה ולכך בא זכרונם בספר לעלמי עד ועל כן יש לו שורש בתורה שהוא דפוס כל הנברא כמו שאיתא בריש בראשית רבה. וזה שאמר המן מן המן העץ וגו' ודבר זה עמוק בחכמה שמצד הזה הוא שורש ענין המן ואין כאן מקום להאריך] שזה מעותד לקבל עונשו על ידי ישראל. ולפיכך ניתן לו שכר מקודם תמורת העונש שיקבל אחריו כי הכל במשפט ואין הקב"ה בא בטרוניא ומקפח שכר כל בריה ולפי שזה יקבל עונשו על ידי ישראל וגם יביא ישראל לידי זכות כך לכך מקבל שכרו מקודם. וזהו ענין כל המיצר לישראל נעשה ראש. ולפי שכל משפטיו יתברך מדה כנגד מדה לכך כפי הענין הטוב שיצא על ידיהם לפועל כך הוא שכרם בעולם הזה מקודם. [כי כך המשפט לאומות לשלם שכר מקודם המעשה כאלו כבר זכו. כי באמת המעשה רעה רק מפני שעל ידיהם מגיע טוב שלא מדעתם והרי זה כענין מגלגלין זכות על ידי כו' מוכח דהוא זכאי מקודם. ולכך על ידי גלות מצרים [ואחשורש] יצא לעולם קבלת תורה ויחוד אומה להשם יתברך שהוא פירסום מלכותו כי אין מלך בלא עם לכך זכו למלכות [ולכך התחיל גלות מצרים העיקר מן המלך שאמר לעמו. והבן]. ומה שאמרו שקם מגרמיה. היינו דוגמת הקמת מלכותו יתברך על ידי מתן תורה הוא מגרמיה ולא מאתערותא דלתתא כמו שאמרו ז"ל על פסוק גוי מקרב גוי. וכמו שכתבתי במקום אחר כי ההתחלה לקיחה לעם הוא מצד השם יתברך כמו שנאמר אני ראשון וגו' כמו שכתבתי במקום אחר. לכך כמדתם הגיע להם המלוכה מגרמם ולא על ידי התעוררות בני המדינה:

י״גובזוהר [י"ז א'] דבכל מקום מלך מצרים הוא השר. ושם [י"ח א'] דדומה הוא שר מצרים ואחר כך נתמנה על המתים [לשון זה עיקר מתוך הגמרא פרק ב' דברכות ושאר דוכתי]. י"ל מלך חדש שנתחדשו גזירותיו בענין העדר החיים שהוא היה ממש היפך זה ולכך זהו דומה שר של מתים. רצה לומר כח זה של העדר החיות ורצה להעדיר לגמרי. וי"ל זהו דקם מגרמיה כח זה של העדר הוא מתעורר מעצמו מצד ההעדר ולא בענין אחר לפי שהוא העדר הישות ואין ראוי שיהיה כח זה בעולם מצד סדר העולם. ומי שלא קם מגרמיה רק אחרים המלכוהו נראה שהוא ומסודר בסדר העולם שהרי הם אינם נוגעים רק שכך הוא השורה הראויה. אבל כשקם מגרמיה זה אינו מצד הסדר רק מצד הנגיעה לעצמו. וכך ענין ההעדר החיים דבר זה הוא היפך סדר העולם ולכך אמרו ז"ל אלמלא תורה לא נבראו שמים וארץ שנאמר אם לא בריתי וגו' ואידך מ"ד בנדרים דריש על המילה זהו גם כן היפך מלך חדש של מצרים אשר לא ידע את יוסף הוא תיקון הברית כידוע. ולכך מל יוסף למצרים וזה לא ידע מזה והוא היפך חוקות שמים וארץ. וענין מילה ותורה הם ב' מדרגות לבריאת העולם והם יוסף ויהודא כמו שכתבתי לעיל [אות א'] כי יוסף מלך קודם מתן תורה ומלכות יהודא על ידי התורה כי מדרגת יוסף הוא היראה כמו שכתבתי שם:

י״דוזהו ענין המילה שהוא היפך הערלה שנקראו בו הגוים כמו שאיתא בנדרים שאין יודעים כלל מהשם יתברך כמו שאיתא במנחות דקרו ליה אלקא דאלקא שאין משגיח במעשה בני אדם ואין לירא ממנו ולהגדיר עצמו. והמילה היא ההגדרה שהוא מצד היראה שהוא על ידי תואר אדנות ושהשם יתברך נוכח עיניו כמו שאיתא בהג"ה דריש או"ח שהוא ההכרה שיש משגיח. [ולכך הגוים ערלים ולא בית ישרארל כמו שאיתא בנדרים וכמו שכתבתי לעיל אות א']. וזה מדרגת עבד כמו שנאמר אם אדונים אני איה מוראי ואין לו לשנות מדעת רבו כלום. ולכן אמר התחת אלקים אנכי רצה לומר שהוא מכיר כי השם יתברך מנהיג הכל ואין בידו לעשות מאומה זולת רצונו. וזה שתירגם שם דחלא דד' שזהו מדרגת היראה כנ"ל. אבל דוד המלך ע"ה התפאר לי דבר צור ישראל וגו' צדיק מושל וגו' שהגיע למדרגה זו הקב"ה גוזר וצדיק מבטל. [וכמו שאיתא בפרק במה מדליקין טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה שדוד המלך ע"ה היה ראש סנהדרין וכמו שאמרו ז"ל וד' עמו שהלכה כמותו כנודע שהוא מדרגת תורה שבעל פה] זהו מצד התורה שהורידה השם יתברך לארץ ומצידה מצינו בבא מציעא נצחוני בני כי מצדה הם מדרגת בנים כנודע ויכולים למשול כביכול בגבורה של מעלה ולא בתורת עבד:

ט״ווהתחלת בנין מדרגה זו היה גלות מצרים ולכן התחיל אחר מיתת יוסף וכנ"ל מהזוהר דמאז התחילה מלכות ושולטנות מצרים. דענין מצרים כולה כשפים כמו שאמרו ז"ל, והיינו כמו שאמרו ז"ל בחולין דכשפים מכחישים פמליא של מעלה. והוא כמו ששמעתי על פסוק ד' יתן אומר המבשרות צבא רב כי כשהשם יתברך מחדש דבר בעולם הוא מתפשט בכל הנבראים בכל אחד לפי דרכו וכשהשם יתברך רצה לחדש דבר זה שיהיה ממשלה לתחתונים כבי' בפמליא של מעלה נתפשט מדרגת הכשפים במצרים [שהם ההיפך מן התורה כנ"ל]. וזהו אשר לא ידע את יוסף ודרשו רז"ל עשה עצמו כאלו לא ידע שזהו היפך מדרגת היראה שהוא התחת אלקים וגו' כנ"ל. והם לא ידעו מזה רק בכשפים כנ"ל ומזה נמשך שולטנות שלהם כנ"ל על ידי ההכנה למדריגה זו שהוא מדרגת התורה כנ"ל. [וכונת עשה עצמו כו' כי באמת היה לו יראה שהרי אמר הבה נתחכמה כו' מפני היראה רק רצה להתחכם ולעשות שלא יירא זהו עשה עצמו כאלו כו']. ולכך נמשך גלות מצרים על ידי יוסף כי הגלות ויסורין מורה שעדיין אין הדבר מבורר וזהו על ידי מדרגת יוסף שהוא המורה היפוך על זה וצווח נגד זה [שזהו ענין הבאת יוסף דבתם רעה אל אביהם. וזהו ענין קנאת אפרים על יהודא כמו שכתבתי במקום אחר]:

ט״זויעש להם בתים ודרשו רז"ל בתי כהונה ומלכות. פירוש, כי ענין גזירות פרעה על הילדים כמו שכתבתי לעיל [אות א'] שגלות מצרים היא לברר שישראל מלידה מבטן קדושים. ולכך גלו למצרים שהם ההיפך מלידה מזוהמים כמו שכתבתי שם. ולכך יש מצרי אי אפשר לבוא בהקל ד'. היינו קדושת הבשר מלידה וזה אי אפשר להם עד דור ג' על דרך שאיתא עד כאן רחמי האב על הבן שמסתלק משורשו [שמצד רחמי האב על הבן עדיין יש לו חבור לאב הגוי עד דור ג' שם אין רחמי האב הגוי עליו עוד] ומצד הזה נפסק משורשו ויכול לבוא ולהתחבר בקהל ד' לשוב מבשר חמורים לבשר קודש. וכן גר אדומי דינו כמצרי. כי מתן תורה הוא התחלה מבירור זה שהם עם מיוחד לד'. והסיום שכל רואיהם יכירום כי הם זרע בירך ד' מכל האומות זה יהיה על ידי משיח:

י״זועל זה הוא ההכנה גלות אדום שאמרו ז"ל פושט טלפיו כחזיר ואומר טהור אני. כי מתן תורה הוא בירור נגד מצרים שהם היו בנגלה בשר חמורים כמו שנאמר כמעשה ארץ מצרים וגו' אבל אדום נגלהו טהור ולכך בא מעשו שנולד מיצחק שממנו התחלת בשר קודש כמו שכתבתי לעיל [אות א'] וכן עשו קראוהו רז"ל ישראל מומר. אלא שהמיר ונעשה כנכרי גמור ולכך נאסר גם כן לבוא בקהל ד' כי לעולם הבירור הוא על ידי הפכו כי באמת אדום הוא עיקר הנעדר מטהרה בתולדה לגמרי. רק שההבדל בין מצרים היו טוענים כי אין כלל בשר קודש ובתולדה טוב רק אחר כך על ידי בחירתו נעשה טוב ולכך התחכם להרגן בילדותן קודם ידע מאוס ברע ובחור בטוב שאז חשב שעדיין אינו נבחר אצל ד' ויוכל להצליח. [וזה שאמרו רז"ל במדרש עשו אמר שוטה היה קין כו' פרעה אמר שוטים היו הראשונים כו' המן אמר שוטים היו הראשונים כו' ואף גוג ומגוג כו' עיין שם. דפרעה נתחכם כנ"ל ועשו הוא המן היינו אדום רק שזה סוף מעשה וזה תחלת המחשבה דעשו רק אמר בלבו והמן הוציא גזירה לפועל. וקין וגוג ומגוג הם גם כן סוף מעשה במחשבה תחלה כמו שאמרו ז"ל על פסוק ויצא קין מלפני ד' כגונב דעת עליונה. ואין כאן מקום להאריך בזה]:

י״חואדום טוען שהם הטובים והטהורים בתולדה. לכך גזירת המן היה הכנה לתורה שבעל פה כמו שכתבתי לעיל [אות ג'] כמו שאיתא במדרש לפי שעתידים או"ה לומר אנו ישראל אמר הקב"ה מי שמסטורין שלי בידו כו' כי תורה שבעל פה הוא המברר דבר זה. וכשתכלה מלכות אדום אז יהיה השלמת תורה שבעל פה כי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הוא מכלל תורה שבעל פה עד ביאת המשיח שאז ומלאה הארץ דעה ולא ילמדו עוד איש וגו' ולא יהיה עוד חדושים. נמצא אז הוא השלמת תורה שבעל פה שהוא הבירור כנ"ל. והיינו כי תורה שבעל פה רצה לומר הנובע מן הלב ישראל. וכמו שכתבתי במקום אחר על מאמר ז"ל בעבודה זרה בתחלה תורת ד' ולבסוף תורתו. שההתחלה הוא תורה שבכתב ואחר כך התחיל תורה שבעל פה שזה נקרא דברי סופרים שלבות בני ישראל הם הממציאים אותה והוא תורתם לבד. וזה עדות שהם בעלי התורה ולא אחרים שהוא שלהם ביחוד ואז הוא כליון מלכות אדום לגמרי הטוענים כך. והטענה נגדם אומר הכתוב ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי. כי אלו בשר קודש וקהל ד' וכל מעשיהם רק טוב ואלו אף על פי שעושים גם כן דברים טובים אינו באמת וכמו שאיתא בפרק במה מדליקין ובפרק קמא דעבודה זרה תקנו גשרים ומרחצאות הכל לצורך עצמן יעו' שם שהקב"ה מעיד שאלו טהורים ואלו טמאים עיין שם בריש עבודה זרה. וכענין שאמרו ביוצאי מצרים שמי מעיד עליהם:

י״טולכך אין עשו נופל אלא ביד זרעו של יוסף. כי אמרו ז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. דביראת שמים הוא הבחירה והשתדלות האדם וכנודע כי אהבה יוכל לבוא ממילא ללב האדם ולא יראה. ולכך אנכי אינו בלשון ציוי כמו שכתבתי לעיל [אות א'] כי אנכי ולא יהיה שמענו מפי הגבורה שהם כל מצות עשה ולא תעשה ונודע דברי רז"ל דאהבה הוא שורש למצות עשה ויראה למצות לא תעשה ולכך אנכי הוא בלא השתדלות. רק לא יהיה בלשון ציוי והשתדלות ולכן אמרו ביבמות דגרים אין עושין מאהבה אלא מיראה והוא מובן, [ובתנא דבי אליהו רבא (פרק כ"ו) דמיכה בעט באנכי וירבעם בלא יהיה. כידוע דברי רז"ל דמיכה הוא שכתמכמך בבנין שהוציאו משה. כי גזירת מצרים על הילדים כי אינם בשר קודש כנ"ל ובאמת הכל במשפט ועל אותם ששלט גזירתם ע"כ כי באמת היה טענה עליהם. וזהו מיכה בעט באנכי שהוא הוראה על בשר קודש כנ"ל וכמו שכתבתי לעיל [באות א']. ומשה היה המוציאן והטוען נגד זה כמו שכתבתי במקום אחר על מאמר רז"ל שאמר הקב"ה למשה עמך על הערב רב שהוא קבלן שהוא היה רוצה לעשות משאינו בשר קודש בשר קודש:

כ׳וכן נגלה אלי בחלום הלילה כי כל ההשתדלות אדם הוא רק לענין הסור מרע שבזה ביד האדם להתרחק מרע לגמרי עד הקצה האחרון כאברהם יצחק ויעקב ומשה רבינו ע"ה אבל בענין השגת הקדושה בזה אין מועיל השתדלותו רק כפי חלקו שחלק לו השם יתברך ומדרגות מרדגות יש ואין אדם נוגע במוכן לחברו ואין מועיל שום השתדלות להשיג כהשגת משה רבינו ע"ה ודומיו שלמעלה ממדרגתו [וכמו שכתבתי במקום אחר על מאמר רז"ל על פסוק והתקדשתם והייתם קדושים. ואין זה סותר מה שאיתא בתנא דבי אליהו חייב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבות כמו שכתבתי במקום אחר]. כי יראה הוא תרעא לדרתא כמו שאיתא בפרק במה מדליקין ובתחלה עביד אינש אדעתא דנפשיה כמו שאיתא בפסחים. רצה לומר שסבור דבחירתו מועלת וכחו ועוצם ידו עשה לו זה ולעולם ההתחלה באתערותא דלתתא והשתדלות האדם ואחר כך הקב"ה עוזרו. רצה לומר שנכנס לדרתא שהוא התורה מכיר כי ד' יתן חכמה והכל בידי שמים ולא עביד אדעתא דנפשיה מאומה:

כ״אולכך יוסף שהיה במדרגת היראה אמר התחת אלקים אני הכיר שהכל בידי שמים. כי דבר זה שהכל בידי שמים הוא חוץ מיראת שמים רק זה הקב"ה שואל מעמך שישתדל בזה ואחר שנשתדל בזה אז ממילא מכיר שהכל בידי שמים. ולכך התחלת גלות מצרים אשר לא ידע את יוסף שהוא הכנה למתן תורה שהוא דרתא שאחר התרעא. והבירור שהכל בידי שמים ואין צריך לבחירה רק אלו בתולדה זרע קודש ואלו בתולדה בשר חמורים. ומצרים חשבו בהיפך זה כנ"ל רק שהוא מצד הבחירה ולכך היה זה מלך חדש אשר לא ידע את יוסף רצה לומר ענין היראה כנ"ל [ולכך בסוף נטלה הבחירה מפרעה כמו שנאמר ואני אכביד את לבו והבן] ולכך המילדות שיראו את האלקים ומצד זה השיגו דהכל בידי שמים ואין בחירה ולכך ותחיינה הילדים:

כ״בובזוהר [י"ז א'] על פסוק ויאמר מלך מצרים אחר איתא דהשר אמר בלחישה בלבהון עיין שם. והכי נמי מחשבה זו נולדה במילדות מצד זוהמת השר של מדינתם שאולי אין צריך למסור נפשם על כך. כי באמת אין בית ישראל מיוחד להיות נבחר לקדושה רק כל הנפשות תלוים בבחירת מעשיהם ואין שום אומה נבחרת כלל [ונמשך מחשבה זו להם כי באמת היה טענה בזו כנ"ל דלכן שלטה גזירתו על הרבה ילדים כנ"ל] אבל מצד היראה לא שמעו אליו כנ"ל. ולכך ויעש להם בתים ענין בית הוא כשנבחר כל הבית כולו אף תינוקות בני יומן הם מבית זה. וזהו ענין בית ישראל [ולכך יעקב קראו בית כי אצל יעקב נמשך מטה שלימה בלי פסולת ולכך השיג הוא שם זה של בית שרצה לומר דקבוע וקיימא כענין זאת מנוחתי עדי עד] וכן [ועיין בשוחר טוב מזמור קמ"ו על פסוק ד' אוהב צדיקים יעויין שם לשונו תראה כמו שכתבתי בית אהרן ובית הלוי ובית דוד כמו שאמרו ז"ל עד שלא נבחר אהרן כו' משנבחר כו' עד שלא נבחר דוד כו' משנבחר כו':

כ״גולכך הם כי יראו אלקים זכו למדרגה זו של בית. ולפי שהם גם כן מכלל בית ישראל זכו לבית נוסף של כהונה ומלכות שהוא בתולדה אף תינוק בן יומו מזרע אהרן הוא כהן ואפילו עם הארץ ויהיה איזו שיהיה עומד ומקריב על גבי מזבח ובחירה אין מועלת אפילו לגדול בישראל הזר הקרב יומת:

כ״דוזהו טענת הגר בפרק במה מדליקין וקפדנות שמאי ברחיקתו דשמאי הוא מדרגת היראה כנודע שמצדה הגבורה והקפדנות מדרגת יצחק אבינו ע"ה כנודע שממנו התחלת ענין ישראל כנ"ל [אות א'] ולכך הוא ריחק הגרים שם בפרק במה מדליקין עיין שם. ומצד היראה השלם בה הוא ממש היפך זה כנ"ל. וענותנותו של הלל קרבתן כענין משה רבינו ע"ה ענו מאד לכן קרב הערב רב וטען נגד מיכה כנ"ל. וכן אברהם אבינו ע"ה היה ענו כמו שאיתא בברכות אי ענו כו' תלמידו של אברהם אבינו ע"ה לכך הוא אב לגרים כדתנן בבכורים. כי מצד העניוות שהוא הערכת חסרונו מול גודל השם יתברך אין מקום התנשאות נגד גר זה שבא במקלו ובתרמילו כי מי שאמר כו' הוא יאמר לחומץ וידלק ויוכל לשום אור בחומץ גם כן כענין לב טהור ברא לי אלקים ובריאה הוא יש מאין ואין כאן מקומו להאריך בזה:

כ״הולכן אמרו בסוף פרק ג' דנדרים דגלות מצרים היה בשביל שהפריש אברהם אבינו ע"ה בני אדם מכנפי השכינה. והיינו שאז היה התעוררות אור זה אצל אברהם אבינו ע"ה להכיר שאלו אין ראוים כלל להכנס תחת כנפי השכינה. ולכך אז נטלה הכהונה משם וניתנה לאברהם כי הכהונה הוא הבחירה במשפחה מיוחדת כנ"ל היפך טעות הגר כנ"ל. ולכך אז כשהשיג אברהם אור זה נתבשר בכהונה שהוא על ידי אור זה ונתבשר על ידי זה בגלות מצרים שהוא נמשך על ידי זה שצריכים ליסורים לברר למה נבחרו אלו ונבדלו האחרים]. ולכך מצינו גם כן בית יוסף שגם הוא מצד היראה זכה לכך שהכיר שהכל בידי שמים ונבנה לבית. ומצינו גם כן בית עשו שהוא להיפך בית טמא וזרע מרעים אפילו תינוק בן יומו ולכך ולוהטו על ידי בית יוסף שמצידו הוא הבירור שאלו נבחרו לטהרה ולא אלו כנ"ל ואוהב את יעקב וגו'. כי יוסף מצד בחירתו הטובה השיג לזה שהכל בידי שמים ונמצא בחירת אלו בטוב ולכך זה מעיד שבאמת הם נבחרו מהשם יתברך לטוב. והבירור על ידי השתדלותם ובחירתם שהוא לטוב. וזהו מדרגת יוסף שהוא על ידי השתדלותו שזה מדרגת יראת שמים ששם מקום הבחירה וההשתדלות. [ואחר כך בא משיח בן דוד שהוא דוגמת התורה אחר היראה שהוא אחר ההשתדלות ההשגה שהכל בידי שמים והוא המנצח לגוג ומגוג שטוען נגד זה כמו שנאמר ננתקה את מוסרתימו וגו' ואין כאן מקום להאריך עוד]:

כ״וכל הבן הילוד. ודרשו רז"ל אפילו במצרים כי אמרו האצטגנינים שאין יודעים אם מצרי או עברי. פירוש, כי משה נתגדל על ידי בתיה ואמרו ז"ל כל המגדל כו' כאלו ילדו וילפינן ממשה דנקרא בן בתיה לכך לא ידעו אם מצרי שראו שהוא מצרי גם עברי. ומזה נמשך טעות מלך מצרים כשראה מתולדותיו יצא אור התורה בעולם וחשב כי הוא תולדה טבעיית ובאמת משה רבינו ע"ה מלידה מבטן היה מזרע ישראל ושרשא וגזעא קדישא דלהון רק שעל ידי ההשתדלות של בתיה זכתה שיהיה נקרא בנה. היינו שמצד ההשתדלות יוכל בן הנכר להתחבר כאלו הוא המוליד אותו האור אבל לא מצד הטבע תולדתו בלי השתדלות זהו רק בישראל:

כ״זוזה היה על ידי השתדלות מצרים בגזירת ההשלכה ליאור רצה לומר מצד טענתם שההשתדלות הוא העיקר ולא התולדה טובה. מזה נמשך שהושלך גם משה רצה לומר לפי שעה ולפנים היה נראה שזה טענה ולכך הושלך. והצלתו על ידי השתדלות גוי כדי שיהיה מקום למה שאמרו ז"ל אפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול [ודבר זה אמרו ר' מאיר שהוא בן גרים כנודע] שיהיה שייכות ואחיזה גם לגוי. בדברי תורה כי לולא זה היה גוי חייב מיתה כמו שאמרו ז"ל בסנהדרין משום ארוסה ומשום גזל [מקרא דמורשה. וירושה היינו בתולדה מן האבות בלא השתדלותו. וכן מאורסה הוא בתולדה כמו שאיתא ארבעים יום קודם יצירה כו'] והמכוון שאינה שלהם כלל. וזהו מצד התולדה אבל מצד ההשדתלות יש להם שייכות ולכך אמרו ז"ל ותלך בת פרעה לרחוץ מגילולי בית אביה שהלכה להתגייר. ומצד הזה זכתה להצלת אור תורה להביאו לעולם:

כ״חואמרו במדרש אף משיח גדל עמם במדינה דוגמת משה רבינו ע"ה. רצה לומר שהם ביסוריהם מביאים אור זה לעולם ונמצא הם עצמם המגדלים את המושיעים ומוציאים אותו לאור. ולפי שבמצרים היה ההתחלה מצד ישראל עצמם לגור בארץ באנו וקרבום באמת לכך זכו ויצתה בתיה שמצד השתדלותה זכתה להקרא משה בנה כאלו היא המילדת אותו אף על פי שהם על ידי צרותיהם לישראל הולידוהו. מכל מקום כיון שהיה ההתחלה לטוב לכך גם בסוף מעשה יצתה בתיה מצד אותו קצת טוב שהגיע על ידם לישראל בתחלת הכניסה. ומזה נצמח ענין אחיזת הגרים בתורה. ולכן אמרו ז"ל דמשה קבל ערב רב מעצמו והם נקראים עמו והיינו שמצידו יש שייכות לערב רב וגרים על ידי השתדלותו כנ"ל:

כ״טובסבא דמשפטים [צ"ט ריש ע"א] איתא וידעתם את נפש הגר הוא מלה מנרתיקא ואחר כך סיים כי גרים הייתם בארץ מצרים חזר וכיסה עיין שם. היינו כי בתורה הזהירה כמה פעמים על הגר והשוותו לאזרח בכ"מ רק חכמים בתורה שבעל פה הם גלו הסוד ואמרו בבבא מציעא מפני מה הזהירה תורה על הגר מפני שסורו רע, ובברכות לא תנסב גיורתא ואמרו קשים גרים לישראל כספחת, ואמרו רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים, ואמרו גיורא עד עשרה דרא לא תבזי כו' [שעדיין יש לו שייכות עם הגוי ולא נדבק בקהל ד' ובשר קודש לגמרי] ועוד טובי שגלו בתורה שבעל פה את הסתום בתורה שבכתב בענין הגרים. שמצד התורה שבכתב שהוא תורת ד' היא נתונה ומונחת בקרן זוית כל הרוצה יבוא ויטול אבל תורה שבעל פה מאי איכא למימר כמו שאיתא בקדושין. ודבר זה נקרא תורתו כמו שכתבתי לעיל [אות ד'] ומצדה אין מקום לגרים אל התורה כי התורה נובע רק מלבות בני ישראל ומאן דהוא משרשא וגזעא קדישא. ולכן אמרו ז"ל אין מקבלים גרים לימות המשיח כמו שכתבתי לעיל [אות ד'] דאז הוא שלימות התורה שבעל פה ואין עוד מקום לקבלת גרים וזר לא יבוא בגבולם להיות לו אחיזה בתורה דאז הוא הסוף שנקרא תורתו תורת ישראל שהם נתנוה וחדשוה:

ל׳והנה היסוד מתורה שבעל פה הוא רבי עקיבא כנודע כמו שאיתא בסנהדרין וכולהו אליבא דרבי עקיבא וביבמות והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא ושנאה והוא דוגמת משה רבינו ע"ה וגדול ממנו כמו שאיתא במנחות. והיינו דמשה רבינו ע"ה יסוד תורה שבכתב ורבי עקיבא יסוד תורה שבעל פה והוא בן גרים כנודע ובא מעשו כידוע מטעם האריז"ל על פסוק כי ציד בפיו שהיה בפיו והיינו שהוא סוד תורה שבעל פה עיין שם. והוא על דרך שאמרו ז"ל בסנהדרין בעובדיה גר אדומי ונתנבא על אדום משום מיניה וביה אבא כו' והיינו מצד שעשו בא מיצחק אשר מזה הצד נקרא עשו ישראל מומר בדברי רז"ל. וע"כ שהיה לו באיזה צד שייכות מה ליצחק שהוא התחלת שם תולדה ישראלית כמו שנתבאר לעיל [אות א'] היה גם לעשו [שייכות] צד מה. ולכך הוא דוגמת חזיר שיש לו סימן טהרה ומכל מקום הוא טומאה. אבל בהתחלק לפרטי נפשות נתפרדו ממנו נפשות של אותו צד הטהרה שבו ונשאר כולו טמא. ואמרו רז"ל בסנהדרין נאמר בעובדיה ירא ד' מאוד יותר מבאברהם אבינו עיין שם. והיינו דהוא היה מופלג ביראה והוא מדרגת יצחק כידוע [והוא גם כן מדרגת הגרים כמו שאיתא ביבמות וכמו שכתבתי לעיל אות ד']:

ל״אורבי עקיבא היה כל ימיו מצפה למסור נפשו על קידוש השם שזהו ענין בשר קודש וגוף קדוש כידוע. וזהו ענין עקידת יצחק שנבחר יצחק הראשון לזה לפי שהוא הראשון לענין בשר קודש ורבי עקיבא לפי שהיה בן גרים אבל מכל מקום עצם נפשו היה מגזע ישראל כי הוא היה אותו שורש מועט של ישראלית שהיה בעשו כנ"ל דלכן נקרא ישראל מומר מה שבעל כרחו נשרש בו מכח המוליד יצחק. ולכן כתב האריז"ל כי עקיבא אותיות יעקב שהיה שורשו עיין שם. כי באמת אותו חלק הוא שייך ליעקב כענין זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן ויעקב זכה ונטלו מעשו ולכך נדבק רבי עקיבא בבית יעקב. ומכל מקום בשביל שהיה בן גרים היה מצפה לקיים ואהבת וגו' בכל נפשך לפי שאמרו ז"ל ביבמות שהגרים אין עושים מאהבה לכך רצה הוא לברר ולזכך אהבתו כל כך:

ל״בוהנה אדום הוא ההפוך מתורה שבעל פה כמו שנאמר והאבדתי חכמים מאדום שמע מינה שיש בהם כמו שאמרו ז"ל. והיינו שאומרים ידם רמה בחכמות אנושיות ותורה שבעל פה גם היא חכמה אנושיות שנבעה מלבות בני אדם. אבל מלבבות שלימות אשר כל ישעם וחפצם לעשות רצון קונם ומכירים כי הוא הנותן חכמה בלבם. ומלכות רביעית זו מליאה חכמות אנושיות [וכמו שכתבתי במקום אחר שחכמי יון ואריסטו בראשם היו בימי שמעון הצדיק שהוא ראש חכמי המשנה והתחלת תורה שבעל פה] ואדום בראשם. והנה התפשטות החכמה אנושיות ידוע כי כל דבר יש לו שורש קדוש מרצון השם יתברך המתפשט בו כי לולי כן לא הי' כלל. ואותה נקודה קטנה הוא נפש רבי עקיבא שנתפרדה מהם שהיה חכמתו עצומה כנראה פרק קמא דבבא בתרא תדע דאמר גברא רבא ואתאמרא משמיה דרבי עקיבא בן יוסף כותיה משמע דהוא המופלא בחכמה והוא יסד תורה שבעל פה שהיא הנרגא למלכות אדום כנזכר לעיל. ולכך טעה על בן כוזיבא שהוא משיח כי מצד שהוא היה יסוד תורה שבעל פה חשב שכבר הגיע קץ לתורה שבעל פה ועת ביאת המשיח [כי מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא כנ"ל. היינו שכאשר נלקח מעט הקדושה מטהור מטמא ממילא נשאר טמא גמור והוא דייקא מברר שזה טמא גמור כענין ר' אליעזר בן חרסום מחייב עשירים כו' שכל אחד מחייב בני מינו]:

ל״גולכך מצד שהוא היה בן גרים ועל ידי השתדלותו נעשה בשר קודש ונפש ישראלית. ולכן היה מקודם עם הארץ ואמר מי יתן לי תלמיד חכם כו' שמתולדה לא היה טוב רק על ידי השתדלות זכה לתורה שבעל פה שהיא המבררת שהעיקר הם מאן דהוא מגזעא קדישא דישראל שכך פעל בהשתדלותו להיות מגזעא קדישא [שגם על זה מועיל השתדלות והרבה עצות אצל השם יתברך כמו שאיתא בתענית אטו מגברא דלית ליה קא בעינא. והעיקר על ידי התורה. כמו שאיתא במדרש על יתרו ובניו בכמה מקומות. ויוכל להגיע לרחמי שמים לשוב בשרו כבשר הילד החי כענין גר שנתגייר כקטן שנולד וישוב לבשר קודש. כדרך שכתבתי במקום אחר על פסוק לב טהור ברא לי אלקים דידוע בכל מקום בריאה מורה יש מאין. ובדברים אלו פרקים גדולים ועצומים ואין כאן מקומם].

ל״דומשה רבינו ע"ה שהיה להיפך מגזעא קדישא ובהשתדלות נחשב לבן בתיה. לכן היה מקור לתורה שבכתב שהוא העדר השתדלות האדם להוליד תורה מלבו כמו רבי עקיבא [שהיה מצד השתדלותו היתירה דייקא כנ"ל] רק כי ד' יתן חכמה למדו תורה. וענין הכתב הוא כדרך שאיתא כתיבא ומנחא שמונחת לכל מי שבא ליקח מה שאין כן שבעל פה לכך מצידו דייקא היה שייכות ומקום לגרים ומצד הזה ביחוד נתנוצצה נפש ר' עקיבא שהיה בן גרים לבוא בישראל ולהתברר שישראל הם העיקר ושאין מקום לגרים. נמצא באמת הוליד זה שאין מקום לגרים. כמו שהיה משה רבינו ע"ה תולדה ישראלית רק שלפי שעה נראה שהיה בן בתיה והבן.

ל״הופסוק וידעתם נפש הגר. וידעתם רצה לומר מכח ידיעה שלכם וחכמת לבכם שהוא תורה שבעל פה מצדכם תדעו את נפש הגר מה היא. וזהו מלה מנרתיקא שיצתה מן הכסא שבתורה שבכתב על ענין הגרים ולגלות הנסתר שהוא תורה שבעל פה. ואחר כך חזר ונתכסה בהסיום כי גרים הייתם בארץ מצרים שנראה כאלו מייקר נפש הגרים והיינו שמצד הזה שגרים הייתם בארץ מצרים נתכסה ענין הגרים בתורה כנ"ל. כי ארץ מצרים הוליד דבר זה שבתיה תגדל למשה כנ"ל. והיינו כמו שנאמר מצרים ירד עמי בראשונה לגור שם ואשור באפם עושקו. כי מצרים היה הגלות לא מצד התעוררות המצרים לבוא אליהם רק שהם הלכו לגור אצלם וקרבום תחלה. והיינו כי אז לא היה עדיין מבורר אומה מיוחדת ונבחרת עד שלא נתנה תורה והיא עד לכאורה כו' וכד מעיינת בה. כי לכאורה אין הבדל בין אומה זו לאחרים רק כד מעיינת מתברר שאלו חלוקים ולכך לא היה ההתחלה מהם להרע עמהם רק על ידי התעוררות ישראל לגור אצלם שהוא מצד שלכאורה היו נראים שוים [וכמו שטענו בסוף גם כן הללו עובדי עבודה זרה והללו כו'] רק אחר זמן ומן הצד הזה נמשך מקום השייכות לגרים עם ישראל גם כן. שגם זה ההתחלת המורגש מן האומה הישראלית שהיו נראים שוים לכל. גם זה לא היה לבטלה ולריק מאחר שבאמת הם אומה נבחרת מלידה ומבטן ע"כ שגם זה אינו דבר ריק. רק כי באמת יש להם שייכות מה להשתוות לכל האומות והוא מצד הגרים שבהם. [מה שאין כן אשור שהוא התחלת ההכנה למשיח כמו שכתבתי לעיל [אות ג'] הוא באפם עשקו על ידי התעוררתו להם. שהתעוררות למשיח גם התחלת הרגשת המחשבה הוא שדתי ישראל שונות מכל עם כלישנא בישא דהמן שהוא אדומי ואין שום התחלת שייכות להם עם אומות שזה תכלית ענין בירור משיח דלכן אין מקבלים גרים אז כמו שכתבתי לעיל]. ולכך מצד כי גרים הייתם בארץ מצרים הוא כסוי להודעת נפש הגר שמצד הזה יש לו שייכות עם ישראל כנ"ל:

ל״וותקרא את שמו משה כי וגו'. ובדברי רז"ל כמה גדולים גומלי חסדים שכמה שמות היה לו ולא נקרא אלא בשם שקראתו בתיה. כי שם בכל מקום מורה על עצם מכוון הדבר ההוא ועצם משה הוא התורה שקרויה מתנת חלקו הוראת חלקו ששייכה לו. וידוע מטעם האריז"ל על לשון רז"ל משה שפיר קאמרת שהוא שורש הדעת שבכל התלמידי חכמים שבכל הדורות מישראל. כי נפש משה הוא הכוללת ענין התורה כלל. ואמרו ז"ל אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל וזהו ענין נפילת משה רבינו ע"ה ליאור והמשכתו ממנו. וביאור זה כידוע מטעם חכמי האמת כת הקודמין ז"ל כי התורה נפלה בגלות מצרים והוצרכו בני ישראל לגלות לשם ולהוציאה משם ועיין שם באורך:

ל״זוביאור דבר זה כידוע מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים טעמי המצות שנתגלו לו על פי מה שראה ספרי הצאבא הקדמונים מחוקי העבודה זרה וראה שרוב המצות הם לנגדם עיין שם באורך. ואמת דבר, אבל מה שעשה סבה הוא מסובב כי ענין התורה הוא לימוד דעת לאדם כיצד יתנהג ולא נבראת תיכף בעולם בעת הבריאה להנהגת אדם וצאצאיו. ע"כ כי נתנה השם יתברך בעולם על ידי השכל שברא השם יתברך יתרון לאדם מן הבהמה על ידו יוכל להגיע לכל הנהגה התוריית כאשר יתן לבו רק לדעת את ד' ואת דרך עבודתו. כידוע מאברהם אבינו ע"ה שאמרו ז"ל שקיים כל התורה כולה עד שלא נתנה ואמרו נעשו שתי כליותיו כשני מעיינות. ונמצא החכמה שנתן השם יתברך באדם היא התורה שנתן בעולם רק שעל ידי יצר לב האדם מטה חכמתו לרע רצה לומר ונעשית לו סם המות כי הם ממש האומרים לרע טוב וגו' [כענין וחלופיהם בגולם]:

ל״חוזה ענין נפילת התורה למצרים על ידי חטאי דור המבול והפלגה כנודע מדברי המספרי קדמוניות כי ראשית החכמות כולם היו במצרים על ידי חכמי המצרים הקדמונים ואחר כך [בזמן גלות בכל ומעט קודם] בארץ כשדים ואחר כך ביון [בימי שמעון הצדיק ותורה שבעל פה כמו שכתבתי לעיל אות ה']. ובאותה האומה שרבתה החכמה הוא שנתפשטה לשם רבוי החכמה שברא השם יתברך ונתן לאדם רק שהם לרוע מזגם נתהפך להם לרע והיו חכמים מופלגים בחכמות עולמיות וגם כן בחכמת הכישוף. כי ענין החכמות אצל האומות הוא כפי ענין החכמה אשר השם יתברך נותן בעת הזאת למשפיע בעולם הזה אשר אצל בני ישראל הם משיגים בענין זה הנקודה האמיתית שבה המכונה תורה. וסביב רשעים יתהלכון הרחק מן האומות. וכפי ענין השפעת אור חכמה היוצא מן השם יתברך באותו זמן ובאותו דור [הכל במידה ובמשקל כנודע] כך הוא ענין החכמה שבין האומות באותו זמן. וכך הוא הדברי תורה היוצאים מפי חכמי ישראל באותו זמן הכל מכוון:

ל״טולכך נשתנית החכמה מן מצרים ליון כהשתנות תורה שבכתב מתורה שבעל פה שממש החכמות מכוונות נגדם. וכן נשתנו החכמות בעמים בין זמן חכמי התלמוד לזמנינו וכן בכל דור ודור ודברים אלו עמוקים וארוכים אין כאן מקומם]. ובלעם בראש בזה כנודע לכן אמרו ז"ל אבל באומות העולם קם ומנו בלעם. שהיה דוגמת משה רבינו ע"ה שהיה עצם ומקור לשל חכמת התורה כך הוא היה עצם ומקור לכל חכמת מצרים:

מ׳ובאופן שבמצרים היה כל דבר חכמה ומדע שנתן השם יתברך בכח שכל אנושי לדעתו. רק שהם לא זכו ונעשית להם סם המות והיו חכמים להרע והם האומרים לרע טוב כו' כנ"ל מהרמב"ם. דאצלם כל העבירות מצות שהם השיגו בחכמתם גם כן כל ענייני המצות כולם התוריות גם כן והתחכמו לדעת ענין הכלאים והדם וכיוצא. רק שענין התורה הוא להזהיר האדם שיהיה דבוק בחיי עד ובלתי משוקע בחיי שעה של עולם הזה. והם תשוקת לבם ממש להיפך להשתדל בתשוקות והצלחות המדומות של עולם הזה ככל האפשר ולכך הם נשתמשו בחכמתם לצורך הצלחת העולם הזה לבדו ושבו אצלם כל המצות עבירות והעבירות מצות. אבל משה ובני ישראל שהיו במצרים והשיגו גם כן חכמה שנתן השם יתברך בהם השתמשו בחכמתם לרצון השם יתברך והשיגו על ידי זה התורה:

מ״אוכשנולד משה נתמלא הבית אורה. רצה לומר שנולד אור מופלג מחכמה כזו בעולם. אבל הושלך ליאור כידוע שהתורה קרויה מים וכך כל החכמות והתשוקות העולמיות אלא שהם קרויים מים הזדונים ויאור מצרים והושלך אור התורה ליאור הזה. ואחר כך משוהו לאור תורה מיאור הזה על ידי מצרים עצמם כי המשוי זו נעשית על ידיהם. כידוע מאמר רז"ל תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים רצה לומר כי תכלית חכמת התורה להטיב לברואים והם היו חכמים להרע והעיקו לבריות. זהו הבירור שאין חכמתם שלימה כי לא תוהו בראה והשם יתברך ברא העולם להטיב ולא להעיק ולהציר בריה לזולתו. ומצד הבירור הזה הגיע המשפט להתגלות אור האמת בעולם שהוא החכמה להטיב. ולכך היתה התגלותו על ידי גמילות חסדים [שגמלתו בתיה] שהוא התחלת התורה כנ"ל:

מ״בוכללות העקה זה מפורש בתורה רק שתי מיני העקות ההעבדה בחומר וגו' וגזירת הבנים. כי כלל התורה נחלק לשנים מצות עשה ומצות לא תעשה את זה תעשה וזה לא. ויסודם אנכי ולא יהיה שהמכוון בהם עבדיי ולא עבדים לעבדים, אנכי הוא עבדיי לעשות מה שהוא רצון השם יתברך, ולא יהיה רצה לומר ולא עבדים לעבדים לעבוד הזולת ולעשות מה שזולת רצון השם יתברך ועבודתו. זהו המכוון מכל התורה כולה. ואנכי קודם כי מתחילה צריך להיות עבדיי ואחר כך ולא כו' דבלאו הכי כל אחד בהפקירא ניחא ליה ושלא יהיה משועבד לשום דבר. רק אם אינו נושא גם כן עול עבדות השם יתברך מקודם זהו אפקורס ועל זה אמרו כל הפורק עול תורה נותנים עליו עול מלכות כו' כי אין להקדים ולא עבדים כו' טרם עבדיי.

מ״גוההתחלה של עבדיי היו בעת יציאת מצרים שנלקחו לעם. והשלימות של ולא עבדים לעבדים זה יהיה בעת ביאת המשיח. ולכך אנכי אינו בלשון ציווי כי ההתחלה מהשם יתברך שנתן תורה מן השמים לעמו ישראל מצידו. רק השתדלותם הוא בתורה שבעל פה שהוא נגד לא יהיה כמו שכתבתי מזה במקום אחר באורך. וכמו ששמעתי כי משה רבינו ע"ה ורבי עקיבא נפשותם הם שורש של אנכי ולא יהיה. והיינו כמו שכתבתי לעיל [אות ה'] כי רבי עקיבא הוא שורש לתורה שבעל פה. ולכך יהיה שלימות לא יהיה שהוא העדר הרע לגמרי שהוא העדר היצר הרע ושעבוד מלכיות שהושוו שניהם (בפרק היה קורא) דשניהם אחד והא בהא תליא. זה יסתלק בביאת משיח שהוא שלימות תורה שבעל פה כמו שכתבתי לעיל:

מ״דולכך תורה שבכתב היא מן השמים מצד השם יתברך שהוא מסולק מכל רע רק מאיר איך להיטיב. ותורה שבעל פה מלבות בני אדם שהם בעלי יצר לב רע ויודעים בטוב ורע [וכמו שאיתא קנאה יש ביניכם כו'] הם יודעים לצחצח ענין לא יהיה ולברר איזה דבר הוא השתעבדות לתשוקה ורצון זולת רצון השם יתברך. ולכך רבי עקיבא היה בן גרים משורש רע כדי שידע לברר ענין הרע ולנקותו. [וכדרך שאיתא, מסכת עבודה זרה של אברהם אבינו ע"ה ארבע מאה פרקי. כי הוא טהור מטמא כדברי רז"ל והיה יודע פרקים הרבה מאוד בלא יהיה מה שאין אנו יכולים לידע כל כך]. אבל משה רבינו ע"ה בן עמרם שאמרו ז"ל שמת בעטיו של נחש [והתבונן צחות לשונם שם בשבת ובבא בתרא דחשיב ארבעה מתו בעטיו של נחש בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד. שלא זכרם כולם בשמות אבותם או ששמותם לבד שהיו גם כן נודעים. אבל רצה לרמז מפני מה זכו לכך עמרם וישי מצד בניהם ובנימין וכלאב מצד אבותם. ויעקב הוא השורש לכל נפשות ישראל ומשה שורש כל החכמה שבישראל ודוד שורש כל התכלית השלימות מישראל. ומה שיעקב זכה רק בנו [ובן זקונים זה ביחוד] ומשה רק אביו ודוד אביו ובנו ורק בן זה. [דבר זה עמוק בחכמה ואין כאן מקומו לבארו] רצה לומר שהיה נקי מכל חסרון הכללי של ברואי מטה במה שהם בעלי ידיעת הרע שזהו עטיו של נחש בעץ הדעת לדעת טוב ורע:

מ״הומאב כזה נולד משה רבינו ע"ה שהוא יסוד התורה שבכתב שהוא הארת איך לעבוד השם יתברך שהוא נולד כשאין שום חסרון ונטיה על הזולת רק הידיעה ברע בלבד שלזה הוא צורך התורה להורות ללכת בטוב. והוא רק למי שיודע ברע כמו שאמרו ז"ל שאמר למלאכי השרת כלום יצר הרע יש ביניכם כו' ואינם שייכים לתורה. ורק מצד עטיו של נחש והיינו משום חסרון בנפש נולד שורש וכולל של התורה שבכתב. ולכך משה רבינו ע"ה נקרא עבד ד' שהוא מדרגת עבדיי ורבי עקיבא מדרגת ולא עבדים לעבדים. ולכן אמרו רז"ל בברכות שאמר לו פפוס אי אתה יודע שמלכות זו כו' והוא השיבו עיין שם שמסר נפשו על התורה שלא לשמוע בקול מלכות עיין שם. וגלות מצרים היה לברר ענין עבדיי ביחוד אבל מכל מקום הרי התורה שבכתב כולל שניהם עשין ולא תעשה כנ"ל וכן לעומתו גזירת מצרים בעבדות ומניעת הבנים ופריה ורביה זה דוגמת עשין ולא תעשה הנזכר לעיל.

מ״ווהנה על ידי מיני גזירות הנזכר לעיל הוציאו לאור שני חלקי התורה הנזכר לעיל מתוך אופל המים הזידונים. ולכן אמרו בזוהר, בחומר דא קל וחומר ובלבנים דא לבון הלכתא שהוא תורה שבעל פה שהוא נגד חלק הלא תעשה נגד ולא עבדים לעבדים שזכו לזה על ידי שהיו עבדים למצרים. כי אמרו ז"ל שטענו הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה רצה לומר כי באמת כל חכמות המצרים היה גם כן בין בני ישראל ועל הגוון היה הכל אחד. רק ההבדל בנקודה שבלב כמו שאמרו ז"ל בשביל ארבעה דברים נגאלו כו'. והמכוון בארבעתים שהיו מיחדים עצמם לעם בפני עצמם ומכנים שמם בשם ישראל אף על פי שלא היה שום היכר עליהם רק מה שבשם יכונה ומובדל מעמים בשם לבד די. [ולכך התחלת הספר ואלה שמות בני ישראל שזה לבד הבדל השם בני ישראל זהו יסוד התורה] וכמו שאמרו ז"ל ריש פרק כלל גדול שאפילו תינוק שנשבה לבין העמים וגר שנתגייר בין הגויים מיקרי ידע עיקר שבת ושכח. והכי נמי כל ישראל אז במצרים מטעם זה שהיו מובדלים לעם בפני עצמם אף על פי שבמעשה הללו עובדי עבודה זרה כו' מקרי יודעים עיקר התורה בנקודה שבלב. והיו ידיעת התורה טמון בהם רק שהוא שכוח וצריך להזכירו:

מ״זוכל פרט ופרט עבודה מגלות מצרים הוציא אותו פרט דברי תורה השייך לדוגמתו הטמון בהם. ובכלל על ידי גזירות העבדות שהשתוקקו מאוד וקיוו לד' להסיר מהם עבודת עבד שבו לברר נקודת ולא עבדים לעבדים שבהם כפי רצון השם יתברך באמת. ומצד גזירת הבנים שהוא העדר הקיום במין לעד למדרגת עבדיי שהוא הקיום לעד כמו שכתבתי לעיל [אות ה'] וכמו שכתבתי לעיל [אות א'] כי נגד אנכי הוא מכת בכורות למצרים עיין שם.

מ״חולכך אז בעת גזירת הבנים הגיע המשפט שזכו לכך שיתגלה אור אנכי בעולם ונולד אז משה רבינו ע"ה. ובעת לידתו בטלה גזירה זו כי כבר יצאו מי התורה מתוך המים הזידונים. [אף על פי שלא נגלה לעין עדיין עד עת יציאת מצרים מכל מקום המשכילים ידעו והרגישו בודאי תיכף כשנולד הארת אור תורה וכמו שנאמר ותרא אותו כי טוב ודרשת רז"ל ידוע]. אבל עד לידתו היה שקועה בהם שזהו טענת הללו עובדי עבודה זרה כו' שגם נקודת חכמת התורה האמיתית ושם ישראל האמיתי שקוע בהם שזה ענין גזירת הבנים שמורה חס ושלום שאין האנכי ברור אצלם כנ"ל בענין מכת בכורות. וכן גזירת העבדות והם עבדים לעבדים שאין הלא יהיה ברור כנ"ל.

מ״טולפי שעה כשהיתה הגזירה לא היה בלא משפט רק מסתמא היה כך על המעשה הנגלית כטענת הללו עובדי עבודה זרה. רק מכל מקום לפי שאמיתות הלב לא היה כן רק ידע ושכח כנ"ל לכך מזה גופי זכו להוציא אור תורה על פני תבל. ועל ידיהם נולד משה רבינו ע"ה כי מצד הגזירה לא נתכוון עמרם להוליד תולדה של קיימא שחשב שיושלך לאור. ומצד הזה דייקא נולד משה רבינו ע"ה דוגמת דוד המלך ע"ה שאמרו רז"ל שאמר כלום נתכוין אבא אלא להנאת עצמו. והיינו כמו שאמרו ז"ל בהתחלפות השפחה ולא נתכוין להעמיד תולדה:

נ׳ושניהם שוים משה רבינו ע"ה ודוד המלך ע"ה כמו שכתבתי לעיל דשניהם אבותם מתו בעטיו של נחש דשניהם האבות מצד בניהם היו צריכים להיות נקיים מכל חטא. כי משה רבינו ע"ה נקרא גם כן מלך דוגמת דוד המלך ע"ה והיינו מאן מלכי רבנן בי מלכים ימלוכו. ומשה רבינו ע"ה התחלת התורה ודוד המלך ע"ה סופה בתורה שבעל פה כמו שכתבתי לעיל. ושניהם היו הכנת האבות שלהם שאין התולדה זו באה להם מצד כונתם לה והשתדלותם רק ממילא שהשם יתברך נתן להם כך והוא על ידי השתדלות כל הדור ושעבודם כנ"ל. רק שנבחר להם אב כזה שמת בעטיו של נחש שמצד שזכה לתולדה כזה שיהיה ממילא מלכא דרבנן זה שורש הנקיות מחטא:

נ״אולכך לא נתפרסם שם עמרם ויוכבד כי לא היה שמם וכונתם מיוחד על תולדה זו. וי"ל עוד כי כונת עמרם בהולידו אותו כענין שאמרו את מאי דמיפקדת איבעי לך למיעבד ובהדי כבשי דרחמנא למה לך. וזהו המכוון ממשה רבינו ע"ה תורה שבכתב. ויש לפעמים עת לעשות לד' הפרו תורתך. וזהו הגירושין של עמרם והם לא נתפרשו בתורה כי דבר זה הוא הפרו תורתך והוא ביטול לתורה ולהולדת משה רבינו ע"ה. אבל מצינו שביטולה של תורה זהו יסודה וכן זה על ידי גירושין אלו היה החזרה שחזרה לנערותה כנ"ל. והיינו על ידי ההשתוקקות והתשוקה ועל ידי זה נולד משה רבינו ע"ה ונמצא זהו יסודה:

נ״בובהתחלת בנין התורה נבנה דבר זה שביטולה של תורה זהו יסודה לדעת שזהו התחלת התורה לדעת שפעמים שביטולה כו' ולא סדר מסודר דייקא. ומרים היא היתה המעוררת על התורה לפי שממנה יצא דוד המלך ע"ה והיה טמון בה כח זה של שלימות התורה ולעולם סוף מעשה במחשבה תחלה ונעוץ סופה בתחילתו ולכך ממנה היה התעוררות לידת התחלת התורה והיא נתנבאה עליו רק תולדותו היה מצד השתעבדות ישראל ותשוקתם וקיווים לישועה ומצד רשעת המצרים. שלכך סמוך לידתו לפסוק כל הבן וגו' וכל הבת תחיון. שהמכוון בתחיון על דרך שאמרו ז"ל ביבמות על פסוק הטף בנשים החיו לכם והיינו שרצו לקחתם להם. והיינו כידוע ונתבאר אצלינו במקום אחר באורך כי שני ראשי מדות רעות הם לא תרצח ולא תנאף והם שני הפכים. ואצל המצרים נתחברו שניהם יחד כל הבן וגו' וכל הבת וגו'. ומצד שני הפכים ברשעות נולד משה רבינו ע"ה שענין התורה גם כן להיות שני הפכים כאחד אכזר [על הרשעים] ורחמן וכיוצא וכמו שכתבתי במקום אחר:

נ״גומכל מקום מצד כל הבת תחיון שהמשמעות השתדלות להחיותם זכו ויצתה מהם בת אחת והיא בתיה אשר השתדלה להחיות ברואים ולא להמיתם והצילה למשה רבינו ע"ה כנ"ל שממצרים עצמם ועל ידיהם היה המשיית אור התורה. ועל ידי גזירת הבת תחיון שהיה גם כן מצד חכמתם להרע לניאוף. מכל מקום בכל דבר יש ע"כ נקודה אחת טובה שלולא כן לא היה לו קיום. והנקודה טובה היא זו של הבת תחיון אף על פי שגם זו מחשבותם לרע מכל מקום מצד המעט הטוב יצתה בתיה [שמכונה בת השם יתברך שהיא הבת תחיון] והיא הוציאה לאור השם של משה. רצה לומר המכוון ושורש התורה הוא ההמשאה מתוך יאור מצרים שלכן נקרא דברי תורה המכשלה כנ"ל. שזהו שורש שם תורה כי לולא כן הרי יש מלאכים רק דייקא לבני אדם שיש יצר הרע וקנאה וכו' כמו שאמרו ז"ל. על ידי שמושקע במים זדונים ומוציא יקר מזולל זהו עמידה על דברי תורה:

נ״דודבר זה של דברי תורה רצה לומר ענין זה ששם תורה הוא רק ההמשאה ממים כנ"ל ביררתו בתיה. כי בכלל גם אצל בני ישראל היה מושקע במים כנ"ל הללו עובדי ע"ז כו' אבל מכל מקום היה רק למראית עין. אבל העיקר היה במצרים שם היה באמת השקעה גמורה ובתיה לבדה הוקדשה שיצתה מתוך כל יאור מצרים [ולכך ירדה לרחוץ גלולי בית אביה על היאור דייקא] ולכך היא ביחוד בררה ענין זה שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל ולכך היא שקראתו משה:

נ״הוהרבה שמות נקרא לו. רצה לומר כי יש שני מיני שמות כמו שנאמר בפרשת בראשית אשה כי מאיש וגו' וחוה כי היא היתה וגו'. הראשון כללי והוא על שם התחלתו וסבתו מאין נלקח והשני פרטי והוא על שם תכליתו וסופו ומה המכוון. ומשה רבינו ע"ה שם כללו מאין התחלתו הוא משה כי מן המים וגו' ושם פרטיותו שעל שם תכליתו וסופו שהוריד תורה וגדר פרצות כמו שדרשו רז"ל בסוטה עיין שם. והיה ראוי לקרותו בשם פרטיותו שהוא שייך לו ביחוד. מה שאין כן משה נקראים גם כל התלמידי חכמים כמו שכתבתי לעיל בשם האריז"ל והוא על דרך שם אשה. והתכלית הוא יותר מכוון לפרטות עצם המדובר מן ההתחלה. רק כאשר ההתחלה כמו זה שהוא הצלה מאבדון אז ההתחלה הוא יותר מכוון לפרטיותו שזה מורה גם כן תכליתו. וכנ"ל שתורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים שזהו גם כן התכלית [ועל דרך שאיתא דעלך סני לחברך לא תעביד זהו כל התורה כולה ואידך פירושא. כנ"ל שעל ידי גמילות חסדים הוא המשאת כל התורה כולה ממים ואידך פירושא והבן]:

נ״ווזהו כמה גדול שכרן של גומלי חסדים שמזה נלמד גודל מעלת גמילות חסדים שהם התחלת התורה וגם תכליתה [והם כל התורה ואידך פירושו כנ"ל] דלכך נקרא משה בשם זה ולא באחרים והבן היטב:

נ״זאכן נודע הדבר. ודרשו רז"ל שנודע לו טעם השעבוד בשביל לשון הרע. כי ענין השעבוד התחיל הנה עם בני ישראל רב וגו'. רצה לומר בשביל שהם עם מיוחד בני ישראל וכמו שאמרו ז"ל בשביל ארבעה דברים נגאלו שהמכוון בהם שלא רצו ישראל להתאחד עמהם בשם ולשון והתחתנות שזה המכוון בגדורים בעריות כמו שזכרו על זה אחת היתה ופרסמוה שרצה לומר עם מצרי. ועל ידי זה החל מורא מצרים ושעבודם בהם כי ישראל החזיקו עצמם ביחוס שהם בני ישראל. ולברר זה היה גלות מצרים לברר יחוסם שאמת הוא שהם מיוחסים והם זרע קודש כמו שכתבתי לעיל [אות א'] שזה ענין גלות מצרים.

נ״חולכך התחיל בפסוק ואלה שמות לספר יחוסם שזה ענין גלות מצרים לברר ענין יחוס ישראל שהוא אמת שאין להם להתערב בגוים כי הם מיוחסים. ולכך התחלת מסכת פסחים אור לארבעה עשר ללמד שלא ידבר לשון מגונה כדאיתא בגמרא עיין שם. והיינו כי שלימות הלשון מורה על שלימות היחוס כמו שאיתא שם בכהן שאמר כזנב הלטאה ומצאו שמץ פסול [ואית דאמרי שחץ פסול ופירש רבינו חננאל ע"ז. זה מורה גם כן העדר היחש כידוע מדברי הרמב"ן על פסוק שורש פורה ראש] ובמגילה עד שאת בודק בתועבות ירושלים כו' ובדקו אחריו ומצאו עיין שם. ובקדושין מיחסותא דבכל שתיקותא עיין שם.

נ״טוזהו התחלת המסכתא להורות ענין המכוון ממסכת זו שהיא ענין הפסח ללמד לשון נקיה שהוא היחוס הברור. כידוע ענין פסח הוא בלתי שום השתדלות רק מצד רצון השם יתברך כטענתם הללו עובדי ע"ז כו' רק שהשם יתברך נגלה והושיעם. זה מצד יחוסם שמצד זה שורשם טוב וקדוש וכמו שנתבאר לעיל כמה פעמים. וכן מורה מצה שנקרא בזוהר מיכלא דמהימנותא רצה לומר אמונה כמו שנאמר כי לא חמץ כי גורשו וגו' וגם צידה לא וגו' רק האמינו בד' שיפרנסם. ואמונה מצד ירושת היחוס כלשון רז"ל מאמינים בני מאמינים [ואתה אין סופך להאמין מצד לשון הרע שדברת על בני זה מורה חסרון ביחוס כנ"ל לכך אין סופך להאמין. והחסרון מצד בתיה שגדלתו ויתרו חמיו]. וכנודע שכנסת ישראל נקראת אמונה וכמו שכתבתי במקום אחר על ואמונתך בלילות. וכן הפסח נאמר בו למשפחותיו שתלוי ביחס וכל בן נכר לא יאכל בו וכן ערל [שהערלה נקראת על שם הגוים כמו שאיתא בנדרים]. ששם הפסח לשון דילוג על שם ופסחתי וגו' בעת מכת בכורות שבכור הוא המיוחס בבנים וגילה שיחוסם שקר. אבל יחוס ישראל אמת לכך ופסחתי וגו' כדרשת רז"ל שאפילו בית ישראל באמצע מכל מקום אי אפשר ולהיות שייכות זה לזה ולהיות אחד. ולכך נקרא החג בשם פסח ובלשון התורה חג המצות. כי מצה הוא השתדלות ישראל מצד יחוסם והוא האמונה ופסח הוא מעשה השם יתברך מצד יחוסם במה שפסח על בתי וגו' והוא על דרך את ד' האמרת וד' האמירך. ובפסח שנעשינו לעם בתורה שבכתב שמצד השם יתברך נקרא חג המצות היחוס שמצדינו. ובתורה שבעל פה של בני ישראל נקרא פסח שייכותינו להשם יתברך בחג זה שמצידו.

ס׳ואמרו ז"ל שהגדי היה אלהי מצרים לכך נצטוו לשוחטם. פירוש, כמו שכתבתי לעיל [אות ו'] כי במצרים היו כל חכמות ועמדו על סודי כל המצות רק היו חכמים להרע ועשו מטוב רע ולהיפך. וכן אמרו על ענין הגדי בעשיית קרבן פסח [שהיה כבר נגלה למי שחננם ד' חכמה כמו שכתבתי לעיל על פסוק שני גדיי עזים אחד לפסח] שעל ידו הוא התייחדות להם להשם יתברך לכן הם טעו לעבוד לו [ופירוש לכך נצטוו. פירוש, מאותו טעם שהם חשבוהו לאלו"ק מאותו הטעם נצטוו]. שעיקר ההבדל בין האומות לישראל שהם נותנים כבוד לסבות אמצעיות ואנחנו משיבים כל הכבוד לסבה ראשונה ולא לאמצעיים כגון השתדלות בעולם הזה במשא ומתן וכיוצא הוא האמצעי שאנחנו יודעים שבאמת הכל מהשם יתברך והם חושבים שיש ממש בסבה זו לבד. וכן ענין הגדי הוא סבה אמצעית על ידו נרמז שאנו עמו ופסחתי וגו' והם עבדו לו שחשבו שיש בו ממש להועיל על הפסיחה שהיה אחר כך על ידו. [ולכך אין נשחט ונאכל אלא למנויו כי מסתמא הכל מסודר מלמעלה מי המנויים על זה ומי על זה שיחוסם משתוה ודומה ויכולים להזדוג ביחוסם יחד]:

ס״אולכך רק הפסח שלא לשמו פסול כי בפסח שלא לשמו רצה לומר שאין יחוסם והיותם עם מיוחד לד' אמת ומנתק הקרבן לענין אחר. ולכך פסול כי אם היחוס בטל אין מקום לקרבן כלל כמו שנאמר בכל ספר ויקרא דבר אל בני ישראל [וכן עיקר העבודה בכהנים שהם המיוחסים כמו שאמרו ז"ל בפסחים בת כהן לישראל כו' ופרק קמא דכתובות גבי אלמנת כהונה ובשאר דוכתי כהנים נהגו סלסול בעצמם ובכתובות וכהן הוא פירש"י מיוחס. כי הם מובחרי היחוס מיוחסים שבמיוחסים והעבודה ביחוס תליא ולכך תחלה היתה העבודה בבכורות שהם מייחסי הבנים כמו שכתבתי לעיל. וכן אהרן נבחר מתוך נבחרים לכך הוא מיוחס לכך נאמר תומיך ואוריך בו שהוא השראת רוח הקודש כמו שאמרו ז"ל אין השכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות] צו את בני ישראל כו' הכל אצל ישראל דייקא:

ס״בועיין בפרק תמיד נשחט [פסחים ס"ב ב'] ר' שמלאי כו' ניתני לי מר ספר יוחסין [ועיין שם תלתא ירחי ותלת שני אינו על צד ההזדמן. אבל חשבון תלת מכוון כי יחוס ישראל רצה לומר שגופם בשר הקודש הוא מצד שלשת האבות וכמו שאמרו ז"ל ריש במדבר רבה הביאו לי ספרי יחוסיכם כמו שבני מביאים. ולכך הם שלש מדרגות ביחוס. ונגדם יש שלשה מיני יחוסים שהם שלשה כתרים שזכרו ז"ל כתר תורה וכהונה ומלכות שהכהנים מיוחסים כנ"ל. וכן מלכות בית דוד מיוחסים כמו שאיתא בקדושין בכל התמנות וביחוד באסטרטיא של בית דוד. וזה ענין ויעש להם בתים שדרשו רז"ל בתי כהונה ומלכות כי גזירת הבנים היות להעביר יחוסם שיתערבו בנותם בעמי הארצות ולא יהיו עם מיוחד והם לא שמעו לזה וזכו לשני יחוסים היותר נבחרים כנ"ל. ויחוס השלישי הוא משפחת תלמידי חכמים כענין ומשפחות סופרים יושבי יעבץ [שבאו מיתרו והיו משפחה מיוחסת אחר כך]:

ס״גוזהו כתר תורה שמונח לכל. והם נגד שלשת האבות לכהונה זכה אברהם כמו שאמרו ז"ל על פסוק ואתה כהן לעולם ויצחק לתורה כמו שכתבתי לעיל [אות א'] ויעקב למלוכה כמו שנאמר ומלכים מחלציך יצאו. ולכך היה מספר תלת. והוא ביקש ירחי מונה ללבנה שרומזת לישראל שמקבלים השפעתם מהשם יתברך. ושני הוא לחמה הרומז להשם יתברך המשפיע אורו לכנסת ישראל כמו שנאמר כי שמש ומגן ד'. והיינו כמו שכתבתי לעיל בשני רמזי היחוס מצה ופסח, מצה מצד ישראל ופסח מצד השם יתברך. והוא השיב לו תלת שני נגד פסח לכן היתה שאלתו בקרבן פסח] כו' עיין שם דאחר כך שאל מה בין לשמו ושלא לשמו לאוכליו ושלא לאוכליו יעויין שם:

ס״דוהוא שאלה נוגע לספר יוחסין כי שלא לשמו הוא העדר היחס ממיוחסים כנ"ל. ושלא לאוכליו הוא שימת היחס על מי שאינו מיוחס [ויש בזה הרבה מדרגות ערלים וטמאים [כמו שכתבו התוס' במשנה בשם ר"י עיין שם] וחולה וזקן. כי יש כמה מדרגות גם בישראל שיקלקלו יחוסם כגון על ידי ע"ז כמו שנאמר רק כהני הבמות כו' שנפסלו מכהונתם ויחוסם וזהו נגד ערלים. ויש מצורע שמשתלח חוץ למחנה ישראל רצה לומר שאינו מכלל יחוסם כמו שדרשו רז"ל המוציא רע כנ"ל דלשון הרע מורה על קלקול היחוס וזהו טמאים. וזהו הכל מצד עצמו. ויש שהוא אין בו שם קלקול מצידו רק כגון ממזר לא יבוא בקהל ד' ואף על פי שאביו ואמו מישראל יחוסו מקולקל וזהו חולה שאין יכול להגיד יחוסו. ויש גדולה מזו שאינו מחמת שום חולי וחסרון רק שאין בו כח להגיד יחוסו כמו עשרה כהנים שפירש אחד מהם ובעל הולד שתוקי מדין כהונה וכן בהחולץ מ"ב א' וברש"י דאין השכינה שורה על ספק בן ז' לראשון ספק בן ז' לאחרון מקרא דלך לאלקים ולזרעך אחריך שהוא מיוחס גמור ואין בו שום חסרון רק שאין יכול להגיד יחוסו. וזהו נגד זקן] ומקצת שלא לשמו פסול אבל מקצת אוכלין כשר [כדמסיק שאינו בצבור כביחיד רצה לומר כי בכלל צבור אי אפשר להיות מיוחס כי כלל הכנסיה מכונה לעולם כנסת ישראל בצירוף כל הפושעים ומקולקלים שבתוכה]. וביקש לדעת טעם זה כדי לידע בענין דרשות היחוס שגדול עונש המגרע יחוס מהמוסיף ביחוס. והשיב לו הטעמים עיין שם והם מובנים ואין כאן מקומו להאריך:

ס״הואמר אחר כך מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כו'. תשישת הכח הוא על ידי הרחקת המיוחסים [כמו שאיתא משפחה אחת היתה ורחקה בן ציון בזרוע משפחה אחת כו'] שנתדלדלו זרועות התורה. כמו שאיתא בקדושין כי באסטרטיא של מלך היו בודקין ביחוס שזכותן וזכות אבותן מסייעתן. וכך הוא במלחמתה של תורה כמו שאיתא חילך לאורייתא. ועיין שילהי סוטה משמת רבי עקיבא בטלו זרועות התורה היינו כמו שכתבתי לעיל [אות ה'] כי אף על פי שהיה ר' עקיבא בן גרים זכה ליחוס והוא על ידי כתר תורה שמונח לכל כנ"ל ודוגמת אברהם אבינו ע"ה ראש הגרים והוא ראשית היחס, וכמאמר החכם לאחד, אתה סוף יחוסך ואני תחלת יחוסי]. וכהות מראית עיניהם רצה לומר העדר ראיית השכינה כידוע בכמה מקומות וכמו שנאמר ויחזו את האלקים זהו על ידי קירוב שאין מיוחסים כמו שאמרו ז"ל דאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות. ומה שאמר אחר כך בין אצל לאצל עיין שם בדברי הימים שם הוא השלמת יחוס עזרא ומבאר מדורו ומספר דרך כלל ואחר כך חוזר למקצת יחס עד אצל. עיין שם בדברי הימים והוא כולל כל יחוס הדורות ואין כאן מקום להאריך בזה:

ס״ווהמורם כי יציאת מצרים הוא בירור יחוס ישראל שהם מיוחדים עם מובדל ומופרש להשם יתברך והגלות לברר זה. ולכך היה הגלות עבדות שעבדים אמרו ז"ל ביבמות דאין להם ייחס כלל רק כפר בן בקר. שטענת מצרים ורצונם היה ממש להיפך דוגמת דוד המלך ע"ה שהוא עיקר יחס ישראל כמו שנקטו רז"ל בכמה מקומות למשל על יחוס בן מלך בני מלכים. כי היחוס היותר גדול הוא המלך ורצו שונאיו לפוסלו מקהל ד' שהוא העדר היחס לגמרי. והיה זה על ידי ההיפוך. רצה לומר כי שונאי דוד היה עיקרם בעלי לשון הרע כנודע שזה מורה על העדר היחס כמו שכתבתי לעיל וכל הפוסל במומו פוסל ורצו לפסול דוד בזה. וכן המצרים הם ערות הארץ ביחוד וכמו שכתבתי לעיל [אות א'] ורצו להשתעבד בישראל לפוסלם במומם לחשוב על ישראל שהם נעדרי היחס. ונשתלשלו למצרים על יוסף שהוא חטא בלשון הרע שהביא דבתם רעה שזה מורה על חסרון ביחס כנ"ל:

ס״זומצד הזה נמשך הגלות כי לעולם הגלות הוא מפני שיש טענה קצת על זה. וכן בדוד המלך ע"ה אמרו ז"ל בשבת אלמלא קבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד [ואף על גב שזה היה אחר כך. כהאי גוונא אמרו ז"ל באליאב שמאסו ד' מפני הכעס אף על פי שהיה אחר כך רק מסתמא היה בו חסרון זה שמצידו היה מוכן לכך. וכהאי גוונא בישעיין טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים וגו' וטומאת שפתים שלו היה מה שקרא אחר כך לישראל עם טמא שפתים כמו שכתבתי במקום אחר]. שהיה היחס שלם ולא נחלק רק מפני חסרון זה אף על פי שהיה בקבלה ולא בטבע עצמו מכל מקום הוא חסרון וגרם דבור עליו גם כן ולא בפועל וכן נחלק ולא ניטל לגמרי. אבל ישראל במצרים נשתעבדו בפועל כי היה חסרון גם כן בפועל:

ס״חותיקונו דברי תורה כמו שאמרו ז"ל בערכין וזאת תורת המצורע מאי תקנתיה יעסוק בתורה וכתיב מרפא לשון עץ חיים. וזה שנאמר בי מלכים ימלוכו רצה לומר כנ"ל שכתר תורה מונח לכל שעל ידו יוכל כל אחד לזכות ליחוס ולהגיע למדרגת מלך שהוא היחוס היותר עצום כנ"ל וכענין בני יתרו. וזה ענין שני מיני יחוס שמירת הברית והוא היחוס בפועל שזרעו מיוחס אחריו. והוא היחוס הנגלה לכל אבל מכל מקום יוכל להיות שורש פורה ראש שיתקלקל על ידי זה בפרט על ידי היחוס כענין עשו מיצחק. ולשון הרע הוא סימן לחסרון ביחוס עצמו כנ"ל. אבל שמירת הלשון זה לאות על יחוס בעצם ושורש ואף על פי שאינו מגזע היחס בפועל. ומכל מקום שני מיני היחוס מתאחדים כנודע מספר יצירה דברית הלשון וברית המעור מכוונים זה נגד זה. ומכל מקום בעולם הזה הם זה נגד זה רצה לומר נגדיים כנודע כי הם מדרגת יוסף ודוד. יוסף הוא ברית המעור שומר הברית כנודע. ודוד ברית הלשון כנודע כמו שאיתא מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה כו'. וכמו שיוסף ניתן במצרים ובבית אדונתו כדי לצרפו כך דוד המלך ע"ה ניתן בדור המלא לשון הרע, כמו שאמרו ז"ל בירושלמי דפאה, ובשוחר טוב, על פסוק תשמרם מן הדור זה לעולם עיין שם. והוא היה לשונו מלא שירות ותשבחות. ואמרו ז"ל בפסחים דלכך זכה יהורם למנות עם מלכי יהודא לפי שלא קיבל לשון הרע והיינו דזה מדרגת מלכי יהודא כנ"ל:

ס״טוזכו שניהם למלכות. אבל הם שונאים זה לזה כי בכל אחד יש חסרון משלימות חבירו. ביוסף לשון הרע כנ"ל ובדוד שמירת הברית כנודע. ולעתיד נאמר אפרים לא יקנא את יהודא ויהודא וגו' שישלמו שניהם [ומשיח בן יוסף יהרג ויחייהו משיח בן דוד כענין מרפא לשון עץ חיים. ומשפט לשון הרע בהריגה כמו שאמרו ז"ל דקטיל שלשה. ובמקום אחר הארכנו בזה שדוד המלך ע"ה נגד לשון הרע כמו שאמרו ז"ל דלשון הרע נגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים והם נגד שלשה אבות שבקדושה ודוד נגד לשון הרע ואין כאן מקומו להאריך]. אבל בהתחלה היה בכל אחד חסרון כנ"ל. ומצד יוסף נמשך הירידה למצרים כנ"ל שאף על פי שהיו גדורים בעריות כמו שאמרו ז"ל והיו מתוקנים בברית המעור ויחוס המשפחיי. יחוס עצמם לא היה מתוקן עדיין כנ"ל. ולכך היה הגלות שעל ידו נגאלו וזכו לתורה שהוא התיקון ומרפא לשון ויחוס עצמיי כנ"ל. ומיד בלידת משה שהוא כח התוריי התחיל זה. ולכך הרג למצרי שאמרו ז"ל שהוא אביו של מגדף שהוא קלקול הלשון היותר עצום שתו בשמים פיהם. על ידי שהיה בו איש מצרי נעדר מתיקון ברית המעור ויחס המשפחה שבאמת תלוים זה בזה וכמו שאמרו ז"ל שעל ידי שהיו גדורים בעריות נגאלו ממצרים וזכו גם כן לתיקון הלשון וזה לא זכה. ומצרי זה היה היותר מקולקל בלשון והוא יחוס עצמו ולפיכך הוא שרצה לקלקל גם היחס תולדיי ואין עוד יותר כמו שאמרו ז"ל. ולפיכך משה רבינו ע"ה שהוא מרפא לשון הרגו וביער מקולקל כזה מן העולם:

ע׳ואמרו ז"ל שבדבור הרגו בהזכרת השם. היינו שעל ידי קדושת הדבור נסתלק ונכלה ממילא קלקול הדבור ועל ידי הזכרת השם בקדושה נתבטל הגדוף לשם. ולכך ויטמנהו בחול ואמרו ז"ל בישראל כו' שההטמנה שלו שלא יתפש על ידו הוא על ידי שישראל הם נעדרי לשון הרע והם ראוים לגאולה ולאבד מקולקלי הלשון. אבל כשנמצא טענה על ישראל שהם בעלי לשון הרע אז ממילא נודע הדבר כי עדיין לא הגיע זמן תיקון הלשון ולאבד המקולקל ונתחייבה לו הבריחה. כמו שכתבתי במקום אחר על הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין כי מצד שראה הדבר הראו לו מן השמים שהוא צריך תיקון בזה. [וכל שכן מי שאירע לו הדבר עצמו בשוגג או באונס, ולכך לישנא תליתאי דקטיל שלשה גם הנאמר עליו כי מסתמא יש בו גם כן מזה. [וכמו שכתבתי לעיל בדוד המלך ע"ה גם כן] כי לולי כן לא נאמר עליו. וכן בשלומית בת דברי זו שבעלה המצרי בשוגג כמו שאמרו ז"ל כסבורה שהוא בעלה. מכל מקום דרשו רז"ל במקום אחר שהיתה מפטפטת בדברים שלום עליך כו' והוא חסרון בלשון לכך באה לזה. ויצתה סריותה על ידי בנה המגדף והוא תיקונה. ותיקונו הוא מה שנסקל ומיתתו כפרתו כי עונש לשון הרע הריגה כנ"ל דקטיל תלתא שהוא דוגמת רציחה חץ שחוט לשונם ומיתתו בסקילה שהוא על ידי הכאה כי על ידי לשון הרע נמשך הכאה וכמ"ש כאן במצרי ובאנשים נצים]:

ע״אוכמו שכתבתי לעיל דמשה רבינו ע"ה חטא גם כן במה שאמר והן לא יאמינו דלקה בצרעת כמו שאמרו ז"ל ולכך ברח וגלה דגלות מכפרת [וכן כל הגליות דישראל להתם לשון הרע. ואז יבוא משיח שהוא תיקונו ומרפא לשון כנ"ל] כמו ההורג בשוגג כנ"ל דלשון הרע דוגמת רציחה. ומתחלה נגזר עליו הריגה כמו שדרשו ז"ל על פסוק ויצילני מחרב פרעה ופטרו על ידי גלות כענין תשובה שמתחלה נעשה מזדונות שגגות ואחר כך נעשה זכיות. כי משם נגלה אליו ד' לגאול כי היה מקום מוכן לכך הר האלקים חורבה כמו שאיתא בזוהר שההר למשה היה דוגמת אבן השואבת מתכת עיין שם. ועל ידי גלותו דייקא בא למקום ההוא כי מסתמא אין שום דבר במקרה ורק על ידי גלותו זכה לבוא לאותו מקום [על דרך שאיתא איזהו חכם המכיר את מקומו. והגיע אז לחכמה] כי אז נעשו מזדונות זכיות להלשון הרע שלהם שעל ידו ברח וזכה להנזכר לעיל ולהביא גאולה לעולם על ידי הלשון הרע דייקא:

ע״בועדיין לא נתקן לגמרי עד עת מתן תורה שהיא מרפא לשון לגמרי. ולכך אז היה חרות ממלאך המות כדרשת רז"ל כי מצד לשון הרע הוא המות כמו שנאמר מות וחיים [היא התורה] ביד הלשון, ולכך באה מיתה לעולם על ידי נחש על ידי לשון הרע כדרשת רז"ל ואדם הראשון שקבלו. וזהו לישנא תליתאי דקטיל שלשה הוא לשבר את האוזן על דרך משל שאמרו רז"ל כביכול עמו אנכי בצרה וכן בצרת המיתה שגם היא לא יצתה מכלל הצרות. והוא כידוע מטעם האריז"ל בסוד שבירתן של כלים זו היא מיתתן כענין מלכי אדום דמיתו. וארעא איתבטלית אבל לא מיתה כי דוד מלך ישראל חי וקיים רק לפי שעה יש ביטול. וזהו השלישי שנאמר עליו ואין כאן מקומו להאריך:

ע״גומשה רבינו ע"ה נולד מעמרם שאמרו ז"ל שמת בעטיו של נחש. רצה לומר שהיה נקי לגמרי רק מאותו שורש לשון הרע של נחש שנשרש בכל העולם לא היה נקי. וכן משה רבינו ע"ה לא היה בידו רק אותו שורש לבד [והוא דוגמת משיח שנאמר בו חליינו הוא נושא. וכן משה רבינו ע"ה סבל עונשי כל ישראל עבור לשון הרע עד ששבו לזכיות אבל השורש לא תיקן עדיין]. ומחמת זה אמר והן לא יאמינו [ורמז על ישראל שעדיין השורש לא נתקן ומצד זה יוכל להיות חסרון באמונה כמו שכתבתי לעיל באדם הראשון שמצד הנחש נמשך לו אחר כך חסרון באמונה חס ושלום] והשיב לו בנחש כדברי רז"ל שרמז לו תפס אומנת נחש שעדיין לא תיקן השורש עד מתן תורה. ואז היה גאולה שלימה ממלכיות וממיתה אלמלא חטאו [במה שדברו באלקים ובמשה שהוא קלקול הלשון] וחזר הקלקול של נחש עד ביאת משיח שעליו נאמר חיים שאל ממך נתת לו ורצה לומר החיים שביד לשון:

ע״דומשיח בן יוסף שמקודם. הוא כענין משה רבינו ע"ה עד ביאתו להר אלקים חורבה שהוא יתקן הכל רק עטיו של נחש נשאר [שזה אי אפשר ביד יוסף כנזכר לעיל]. וזה יהיה על ידי בן דוד שהוא תיקון הפה ותורה שבעל פה לגמרי. ואמרו ז"ל שהוא יהיה נגלה ונכסה כמו משה רבינו ע"ה. והוא כטעם מזדונות שגגות ואחר כך זכיות [וכן דוד המלך ע"ה גרשוהו מהסתפח בנחלת ד' בינתים. שארץ ישראל לדוד כמו הר אלקים למשה דוגמת אבן שואבת כנ"ל. וזהו טוב מאוד זה מות שממנו דייקא ימשך חיים ומלשון עצמה שהיה מות בידה יהיה חיים בידה [אבל המות עצמו לא ישוב חיים כי אם כן היה קיווי לכל האומות גם כן חס ושלום. ועל זה אמרו ז"ל על פסוק ונחש עפר לחמו שהנחש אין לו תיקון והבן זה היטב] ואז יבולע המות לנצח ומחה וגו':

ע״הסליק מכתי"ק