פרי צדיק, אחרי מותPeri Tzadik, Achrei Mot
א׳וידבר ה' אל משה אחרי מות וגו' ויאמר ה' אל משה דבר וגו', בדבור הראשון לא נזכר מה דיבור ולמה כ' ויאמר כמו שהקשה בתו"כ ובזוהר הקדוש. ואמר בזוהר הקדוש וידבר דרגא חד ולבתר ויאמר וגו' דרגא אחרא והיינו מדת מלכות שנקרא גם כן שם הוי"ה והענין הוא וידבר הוא דיבור תורה שבכתב וכמ"ש (מכות יא.) בלשון עזא דכ' וידבר וגו' מפני שהן של תורה והיינו שהד"ת שהוא דיבור הפרשה זו נתגלגל על ידי בני אהרן וזש"נ אחרי מות וגו' בקרבתם ואז נכתבה הפרשה על ידיהם. וזה ענין שנכתב בפ' יוהכ"פ אחרי מות וגו' שהקשה במ"ר (סו"פ כ') בא' בניסן מתו בניו של אהרן ולמה מזכיר מיתתן ביום הכפורים כו' אך על ידי מיתתן נתגלגל ונכתבה פרשת יום הכפורים, ויאמר ה' אל משה היינו אמירה בלחישא שהוא תורה שבעל פה כמש"נ תזל כטל אמרתי שהוא תורה שבעל פה שאינו ניכר מפורש איך שבא מהשי"ת רק מה שהשי"ת מופיע בלב החכמים דברי אלקים חיים, וזהו שנאמר למשה ההרגשה בלב האור, והוא משנ"א בזאת יבא אהרן אל הקודש שכבר הקשה בזוהר הקדוש (נ"ח ע"ב) כיו דאתמר ואל יבא בכל עת אמאי לא כתיב במאי זימנא יעול רק בסוף הפרשה נזכר יום הכפורים, אך הענין דזאת נק' מדת מלכות, והיינו דכמו זה הוא התגלות מפורש לעין שמראה באצבע, והתגלות כזה לא יהיה רק לעתיד כמ"ש (סוף תענית) עתיד הקב"ה וכו' וכל א' מראה באצבעו וכו' זה ה' קוינו לו וגו', ובעולם הזה אין התגלות כזה רק בקי"ס שהיה לפי שעה כמ"ש (במכילתא וזה"ק ח"ב ס"ד ב) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, ואז אמרו זה אלי וגו' אך תיכף נסתלק כמ"ש בזוהר הקדוש (שם ס' ע"א) חמו ישראל דלא הוה ההוא זיו יקרא דמלכיהון כו', וכן בשעת מתן תורה היה התגלות הזה כמש"נ פנים בפנים דבר ה' עמכם וגו' אך אח"כ נתקלקל, ואין עוד התגלות כזה בעולם הזה עד לעתיד, אבל על ידי אמונה יכולים להשיג אור זה שיהיה מפורש והוא נקרא זאת כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג ר"ל ע"א) איהו אמת ואיהו אמונה, וכמ"ש (פסחים נו.) כשם שאין בלבך אלא אחד היינו שבלבך היא מפורש ע"י מדת אמת כמש"נ תתן אמת ליעקב, כך אין בלבנו אף שאינו מפורש כ"כ על ידי מדת אמת. מכל מקום באמונה היא מפורש בלבינו שה' אחד, ומשו"ה נקרא שבת זאת כמש"נ אשרי אנוש יעשה זאת וכמשנ"ד במ"ר (פ' זו פ' כ"א) בזאת בזכות שבת כו' דשבת מעין עולם הבא א' מס' לעולם הבא כמ"ש (ברכות נז:) והוא דבשבת הוא מהימנותא שלימתא וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב פ"ח א') דהא תליא מהימנותא דלעילא בעתי"ק ובז"א ובחקלא דתפוחין כו' ומש"ה שבת נקרא זאת, שאז מהימנותא שלימתא ויכולים להשיג על ידי אמונה התגלות מפורש שנקרא זאת, וזה שאמר לו בזאת יבא אהרן אל הקודש, היינו כשירגיש בלב התגלות אור מפורש שנקרא זאת אב יבא אל הקודש, וז"ש בזוהר הקדוש (נ"ח ע"ב) וזימנא חד הוא הוו ידעי כהני וכו', והתגלות כזה הוא רק בשבת שהוא מיהמנותא שלימתא כאמור אך בשבת הקדושה מצד השי"ת כמש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם, וכאן אמר לו רק כשירגיש בלב התגלות הנקרא זאת שיהיה מצדו, וע"ז נאמר לו בסוף הפרשה שהתגלות כזה יוכל להרגיש ביום הכפורים שהוא גם כן מקדושת השבת שישראל מקדשו לי' ויוכלו להכניס בו קדושת שבת מצד ישראל, והוא גם כן מעין עולם הבא שנקרא עלמא דאתי, והוא יותר מעין עולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתי' כמו עולם הבא ממש, ונקרא שבת שבתון והוא מצד ישראל, ואז יבא אל הקודש, ועז"נ ויאמר ה' אל משה שגילה השי"ת למשה רבינו הזמן שיבא אהרן אל הקודש הוא בזאת כשירגיש בלב התגלות כזה וזה אמירה בלחישא תזל כטל אמרתי, ומכל מקום נאמר לו דבר אל אהרן אחיך על פשוטי הפרשה שנתגלגל על ידי בני אהרן מצות הקרבנות ועבודת יום הכפורים, ואמר מקודם ואל יבא בכל עת שיש עתים וכמ"ש בזוהר הקדוש וע"ד כתיב עת לכל חפץ וכ' ואני תפלתי לך ה' עת רצון, והוא עפמ"ש (מ"ר ואתחנן) שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים כו' מה המקוה כו' אבל הים לעולם פתוח כך ידו של הקב"ה לעולם פתוחה לקבל שבים דבעל תשובה בשעתא חדא וכו' ברגעא חדא קריבין לגבי קב"ה כו' ואינין משכו לי' ברעותא דלבא יתיר כו' (כמ"ש בזוהר הקדוש חיי קכ"ט סוע"ב) והם זוכין לשער הנ' בינה שהוא עלמא דאתי, אבל לכהן גדול הזהיר ואל יבא בכל עת. ועת רצון היינו כשיש חיבור עת שהוא מדת מלכות ורצון שהוא רצון עתיקא בלא טעם כ"ע דאיהו כתר מלכות, וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קנ"ו א) עת רצון אוף הכי כללא איהו כחדא עת חד ורצון חד אתכלילו דא בדא והוי חד. וחיבור זה הוא בשבת דהוא מהימנותא שלימתא דתליא בעתי"ק וז"א וחקית רק דבשבת הוא מצד השי"ת וביום הכפורים שהוא שבת דישראל מקדשו לי' אז בזאת יבא אהרן אל הקודש. וזהו שנגלה למשה רבינו במה שנאמר ויאמר ה' אל משה הוא מש"נ בזאת יבא:
1
ב׳וידבר ה' אל משה אחרי מות וגו'. בפירש"י מתו"כ מה נאמר לו בדבור ראשון משלו משל לחולה כו' זה זרזו יותר מן הראשון, וצריך להבין בשלמא במשל דהראשון לא זכר כלל עונש מיתה והשני אמר שלא תמות כו' זרזו יותר מהראשון, אבל בנמשל הא גם באזהרה כ' עונש מיתה ולא ימות, גם במשל יתכן שלהראשון לא האמין החולה מה שאין כן השני שהביא לו דמיון כדרך שמת פלוני האמין, אבל כאן וכי השי"ת צריך עדות וראיה ואין שום נ"מ בין זירוז ראשון לשני, גם חלילה לומר על אהרן שיעשה מפני יראת עונש, בודאי יקיים מצות השי"ת מאהבה, אך הענין דאיתא במדרש (תנחומא ו') אכילה ודאית דכ' באור פני מלך חיים וגו' והיינו שנכנסו לפרדס והוא שהם היו אז במדרגת כה"ג ביום הכפורים, וגם קטורת שלהם היה כיום הכפורים, וכמ"ש (שם ז') בא' בניסן מתו כו' מזכיר מיתתן ביום הכפורים אלא מלמד שכשם שיום הכפורים מכפר כך מיתתן כו' ואיך מכפר מיתתן אם היה לעונש, אך הענין שבקה"ק כ' וכל אדם לא יהיה באהל מועד אפילו מלאכים דכ' ודמות פניהם פני אדם ומ"ש (מנחות קט:) נזדמן לי זקן אחד מייחי בתוס' מירושלמי שמא שכינה היתה, והרי הכה"ג ראה וזן עיניו מן השכינה, וקודש הקדשים איתא (בזה"ק ח"ב קכ"א ע"א) והחכמה מאין תמצא מאתר דאיקרי קודש הקדשים, אך הכה"ג היה כר"ע שנכנס בשלום ויצא בשלום, והם היו כבן עזאי שהציץ ומת (כמ"ש חגיגה יד:) והנה אהרן יכול להיות שימסור נפשו לראות וכמו שהם מסרו נפשו, ומה יועיל האזהרה ולא ימות, ועז"נ דבור הראשון אחרי מות שלא ימות כדרך שמת פלוני שלא יכנס במסירת נפש, זולת ביום הכפורים בסדר הזה שאז הוא כר"ע שראוי להשתמש בכבודי וכמ"ש על ר"ע (שם ט"ו סע"ב) ועליו הכתוב אומר משכני אחריך נרוצה:
2
ג׳בזה"ק (פ' זו נ"ו ע"ב) מאי שיר מזמור כו' שיר דאיהו כפול כו' וכן מזמור שיר ליום השבת, וכ"כ במדרש (תהילים צ״ב:א׳) כל עסקא דשבת כפול כו' מזמורו כפול כו' והענין עפמ"ש בתיקונים (תיקו' י"ג) תנינא בשיר דא חכמה כו' רביעאה במזמור ודא היא דרועא ימינא כו' וכ"כ בזוהר הקדוש (רע"מ פנחס דכ"ג ע"ב) בזמר חסד כו' בשיר וברכה חכמה ובינה. והיינו דחכמה תורה שבכתב וזה נקרא שיר וכמש"נ ואתם כתבו לכם את השירה וגו' ונפק"ל מינה (בסנהדרין כא:) שמצוה לכתוב ספ"ת, ומזמור חסד היינו תורה שבעל פה שנקרא תורת חסד כמש"נ תורת חסד על לשונה, וזה תורה ללמדה זו תורה של חסד (כמ"ש סוכה מט:) והיינו תורה שבעל פה שהוא ללמד לתלמודים, וכן אברהם אבינו ע"ה שהיה הראשון שהמציא התורה מדעתו וכמ"ש (בב"ר פ' ס"א) אב לא למדו ורב לא היה. לו כו' אלא זימן לו הקב"ה ב' כליותיו כמין שני רבנים כו' והוא לימד ופרסם אלקותו ית"ש לכל באי עולם, וזה תורת חסד וזה נקרא מזמור, וכמ"ש (מגילה לב.) כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה וכ' בתוס' שהיו רגילין לשנות המשניות בזמרה כדי שיזכרו, וכ"כ (שבת קיג.) גמרא גמור זמרתא תהא והיינו דתורה שבעל פה נקרא מזמור מלשון לזמר כל העריצים. שעל ידי התורה שבעל פה שהוא הרב חכמה מועיל לזמר את העריצים לתקן הרב כעס וכ"כ (הרע"מ פנחס שם) מזמור כו' מסטרא דזמר דאורייתא וזמר דצלותא, ששניהם מועילים לזמר העריצים, וזהו גמרא אף דלא ידע מאי קאמר מ"מ זמורתא תהא שמועיל להכרית ולזמר כל החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה, וזהו מ"ש דשבת שירו כפול, מזמור היינו תורה שבעל פה דשבת מדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, וכ"כ בזוהר הקדוש (ח"א מ"ז ע"ב) ביום השביעי דא תורה שבעל פה. שיר היינו תורה שבכתב כמ"ש (שבת פו:) ודכו"ע בשבת נתנה תורה וכ' טוב להודות לה' והיינו לתקן העבר וכמ"ש בפרדר"א כד"א מודה ועוזב ירוחם. ושבת מועיל לתקן העבר כמ"ש (שבת קיח:) שאפילו עוע"ז כאנוש מוחלין לו, ולזמר לשמך עליון ע"י תורה שבעל פה שיש בשבת התגלות לישראל מועיל לזמר את הסובבים לשמך עליון, וכ' בזה מזמור ואחר כך שיר דמדת שבת עיקרו תורה שבעל פה שהיא מדת מלכות, מה שאין כן בבני קרח שבאו לתקן פגם אביהם שאמרו כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה', והיינו שאמרו שא"צ תורה שבעל פה שהוא כח אהרן וכמש"נ ואהרן אחיך יהיה לך לפה, ואמרו שא"צ כלל לתורה שבעל פה כי כל העדה וגו' וכמו שיהיה לעתיד דכ' ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כלם ידעו וגו' ומהס"ת כיון שנכתב דבריהם בתורה אינו דבר בדוי, שאף שהם אמרו זה אבל התורה לא היתה כותבת דברי בדאי שאמרו, וכמבואר במדרש (תנחו' פ' תולדות) (ונת' במ"א), וע"כ הדברים אמותים כיון שנכתב בתורה שבאמת כל העדה כלם קדושים, אך מ"מ נצרך אהרן שהוא קודש קדשים כמש"נ ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים וגו', ועז"א משה רבינו ואהרן מה הוא כי תלינו עליו שעל ידי שאהרן משים עצמו כמי שאינו זוכה להיות מרכבה למדת אין שנקרא קודש קדשים, וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קכא ע"א) והחכמה מאין תמצא אורייתא מחכמתא נפקת מאתר דאיקרו קודש והחכמה נפקת מאתר דאיקרי קודש הקדשים והוא עתי"ק דאיקרי אין (כמ"ש זח"ב ס"ד ע"ב) ובני קרח באו לתקן פגם אביהן לכן אמרו שיר מזמור, דאף דאמת דכל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ששמעו אני ונתקע ת"ת בלבם תורה שבכתב שהוא מזמור ולזה זכה רק אהרן שהוא מרכבה למדת אין ונבדל להיות קודש קדשים ולכן הקדימו שיר ואחר כך מזמור:
3
ד׳וידבר ה' אל משה אחרי מות וגו' ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך. בזה"ק כיון דכ' וידבר וגו' אמאי זימנא אחרא ויאמר ה' וגו' דהא במלילא קדמאה סגי, והוא כעין קושית התו"כ שבדיבור הראשון לא הוזכר מה דיבר, ואמר בזה"ק אלא הכי תנינן ויקרא אל משה וידבר ה' אליו וכ' ואל משה אמר עלה אל ה' והא אוקמוה מלה דהכא דרגא חד ולבתר דרגא אחרא כו' והיינו מה שמבואר בזוהר הקדוש (ח"ב קכ"ה ע"ב) ואל משה אמר מאן אמר דא שכינתא כו' וכן בפסוק ויקרא אל משה איתא בזוהר הקדוש (ח"ג ד' ע"ב) מאן ויקרא דא ההיא דביתא דילה היא ההיא כלא דכל ביתה ברשותא דילה והיינו גם כן מדת כנסת ישראל שנקרא כלה וכן מפורש בזה"ק כאן אוף הכא וידבר אל משה דרגא חד ולבתר ויאמר ה' אל משה דרגא אחרא והיינו וידבר היא קוב"ה ויאמר שכינתא (ודלא כפי' המק"מ) וכמו שאמרנו דתורה שבכתב דכ' כי ה' יתן חכמה לשון דיבור וכמ"ש (מכות יא.) בלשון עזה דכ' וידבר וגו' מפני שהן של תורה, אמירה מצד מדת מלכות שהוא מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה וכ' תזל כטל אמרתי שהוא תורה שבעל פה שנוזל בלב החכמים והם דברי אלקים חיים וזה נקרא אמירה כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א רל"ד ע"ב) מאי ויאמר הא אוקמוה כד"א ואמרת בלבבך אמירה בחשאי (ונת' פ' זו מ"א) וזה נאמר למשה דבר אל אהרן אחיך שיכניס זה הכח לאהרן שיתברר במדת מלכות כ"ע איהו כתר מלכות שיהיה מבורר בכל המדות הק' עד כ"ע, והיינו בכל העשר מדות, וזש"נ ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו' בזאת יבא אהרן וגו' ומשמע שבקרבנות אלו יכול לכנוס ולא נזכר כלל יום הכפורים, רק בסוף הפרשה כ' והיה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש, וכבר הק' בזוהר הקדוש ("ח ע"ב) כיון דאמר ואל יבא בכל עת אמאי לא כתיב במאי זמנא ייעול וכו', אך הענין שבמ"ר (פ' כ"א) ר"י פתר קריי' בכ"ג בכניסת לבית קה"ק חבילות חבילות של מצוה יש בידו, וחשב שם עשר דברים שנקראו זאת ומספר עשר רומז תמיד על ע"ס, וכן כאן מכוון העשר דברים כנגד ע"ס (ונת' במ"א), והיינו שבזוהר הקדוש (ח"ב קכ"א ע"א) איתא והחכמה מאין תמצא אורייתא מחכמתא נפקא מאתר דאיקרו קודש והחכמה נפקת מאתר דאיקרי קודש הקדשים, מפרש דאין שהוא עתיקא סתימאה דכל סתימין דאיקרי אין (כמ"ש זח"ב ס"ד ע"ב) נקרא קודש הקדשים. ולכן לכשיכנס הכה"ג לקה"ק צריך להיות מבורר בכל הע"ס אף בג"ר עד עתיקא דאיקרי אין דאיקרי קודש הקדשים:
4
ה׳וחשב במ"ר ג' זכותים ראשונים כנגד ג"ר, ואמר בזכות התורה וזאת התורה, והיינו נגד חכמה דאיקרי קודש, דאורייתא מחכמה נפקת, ונקרא זאת שמפורש לעין כמו זה בלשון זכר, והיינו שמבורר במדת מלכות שנקרא זאת עד ג"ר, בזכות מילה זאת בריתי ומילה בח' שמלין לתינוק שלא מדעתו ועי"ז נכנס בכלל ועמך כלם צדיקים, והוא מפני שנולד בקדושה וקשור בשורש שהוא ראשית המחשבה, בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית והיינו מזל שהוא עתיקא כמ"ש בזוהר הקדוש (סו"פ זו) על ה' שהוא למעלה משם הוי"ה שכולל כל הט' מדות י"ק חו"ב ו' ו' המדות ה' תתאה מלכות (כמ"ש זה"ק ח"ג רנ"ח סע"א) ותגו של יוד מרמז לכ"ע וכמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו ס"ה ע"ב) קוצא דיוד דלעילא רמיזא לאין, והיינו כ"ע דאיקרי אין קודש הקדשים וישראל קשורים בשורש, וכעין מ"ש הרמ"ע מפאנו שנפש האב מזל לבן, וישראל נקראו בני בכורי ישראל, ואחר כך חשב בזכות שבת אשרי אנוש יעשה זאת והיינו שבת עלאה שכינתא עלאה ה' עלאה שהיא בינה, וחשיב הסדר חכמה כ"ע בינה כנגד מדות חב"ד שמחיבור חכמה ובינה נולד הדעת שהיא פנימיות מכ"ע, והוא המחבר חו"ב מוחא ולבא, והיינו כשנכנס היראה למעמקי הלב ולבבו יבין וזוכה לשבת עלאה וממילא זוכה לחכמה שהם תרין רעין דלא מתפרשין תדיר (כמ"ש בזח"ג ד' ע"א) ואז זוכה לבחי' הדעת פנימיות מכ"ע. ומש"ה הסדר חכמה ובינה ודעת באמצע, ואחר כך חשב ז' זכותים כנגד ז' ספירות הבנין ז' ימי בראשית (ונת' במ"א) ואם היה הכהן מרגיש שנתברר בכל הג"ר ממדת מלכות עד כ"ע היה יכול לכנוס תמיד בזאת לבית קה"ק, אך זה יהיה רק לעתיד עלמא דאתי שהיא בינה עלמא עלאה, אבל בעולם הזה שבת הוא רק מעין עולם הבא א' מס' לעולם הבא (כמ"ש ברכות נז:). רק ביום הכפורים שהוא גם כן כנגד יום השבת דיש ו' ימי המועדים ב' ימי פסח, ושבועות ור"ה וסוכות ושמיני עצרת שהם מקראי קודש דישראל מקדשי לה ומכניסין קדושה להם והם כנגד ו' ימי המעשה, ויום הכפורים היא כנגד יום השבת שנתן השי"ת כח לישראל שיוכלו לעשות שבת גם כן וזה נקרא שבת שבתון וכ"כ המהרש"א ז"ל ריש יומא דמה"ט נקרא המס' יומא שיום הכפורים יום המיוחד כמו שבת שאסור בכל מלאכה אף אוכל נפש (ונת' במ"א). ונקרא שבת שבתון הקדושה של שבת דקביעא וקיימא והקדושה מכנסת ישראל שמכניסן קדושה ליום זה קדושת השבת, והוא כמו שבת עלאה וכנגד עלמא דאתי עלמא דחירו יובלא, ואז אהרן הכהן דכ' ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים הרגיש הקדושה בכל עשר מדות כ"ע איהו כתר מלכות ואז נכנס לבית קה"ק. ולעתיד יהיה כל ישראל ראוים לכנוס לקה"ק כשירגישו קדושת הע"ס בזאת אף בג"ר כשיזכו לעמלא דאתי שבת עלאה כאמור, אך בעולם הזה לא הותר אך לכה"ג שהוא קה"ק ורק ביום הכפורים שאז הרגיש קדושת עלמא דאתי וזוכה לשבת עלאה בינה. ולחכמה שהם תרין רעין דלא מתפרשין וממילא זוכה לבחי' הדעת כאמור, ואז בזאת יבא אהרן אל הקודש ומש"ה לא הוצרך הכ' לפרש הזמן עד סוף הפרשה שנאמר לו שלא יוכל לזכות לזה רק בחודש השביעי בעשור לחודש, וזה גם כן המכוון במ"ש הזוהר הקדוש (נ"ח ע"ב) הא אתמר ומלה חד היא וזמנא חד הוו ידעי כהני, ולטעם זה נאמר בריש הפרשה ב' המדרגות וידבר ויאמר, שהיא חכמה עלאה וחכמה תתאה דבר אל אהרן אחיך היינו שיכניס זה הכח לאהרן שיהיה בבחי' דיבור וכמו שאמרנו ובשבת מי שזוכה משמר כהלכתו אז זוכין לב' שבתות שבת עלאה ושבת תתאה ואז מיד נגאלין, וזה ענין של שבתות שבגמ' (שבת קיח:) אך העולם נידון אחר רובו ולא יוכלו לזכות זאת בשבת א' רק לעתיד, וביום הכפורים זוכה לזה אהרן הכהן וכל הכה"ג ויכול לכנוס לבית קה"ק כמו לעתיד לעלמא דאתי:
5
ו׳בזה"ק (פ' זו ס' ע"א) היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה מרישא דמוחא ומעילא דרישא מרישא דמוחא היינו מחשבה דמוחה חכמה, ומעילא דרישא היינו כ"ע, דאיהו קרפתא דתפילין דע"ג מוחא והיינו דלחמה היא ד"ת, ותורה שבכתב הוא אורייתא מחכמה נפקת (כמ"ש זח"ב קכ"א ע"א) ונכלל בהם תורה שבעל פה שהיא מטלא דעתיקא מכ"ע שהיא ע"ג מוחא, ולעיל בזוהר הקדוש ותתן טרף לביתה מאי טרף כד"א וטרף ואין מציל, והיינו דטרף הוא הד"ת שטורפת מהאומות שבכל אומות יש בהם חיות מד"ת והוא התורה שבעל פה, וכמש"נ ואתה מחי' את כלם וזאת החיות טורפת השכינה מהם, שכן בגלות מצרים היה ההכנה למתן תורה שאז היה הד"ת שם בגלות שאז היה כל חכמת מצרים. רק שחכמת מצרים הוא חכמה שאסרה התורה והיא כישוף, מ"מ זלע"ז היה שם בגלות הד"ת שהיא מן השמים, וכן איתא מהאר"י הק' ז"ל שבגלות מצרים היו הנשמות מדור המבול ואז היה זמן ליתן תורה שבכתב על ידי נשמת משה שהיה אז, וכמ"ש (חולין קלט:) בשגם זה משה וכן איתא (בזח"ג רע"מ רט"ז רע"ב) דעתיד הוה משה לקבלא אורייתא בדרא דטופנא אלא בגין דהוו רשיעיא כו', וע"י מעשיהם נהפכו המים שהם הד"ת למים הזדונים ונעשה מבולא, וכן היא במדרש (שמ"ר פ' ל') ביקש הקב"ה לתן להם ד' דברים תורה כו', ואחר כך היו אותן הנשמות בגלות מצרים ונגזר עליהם היאורה תשליכוהו ודור זה זכה אחר כך למתן תורה. ובגלות בבל היה הכנה לתורה שבעל פה ששם היה התפשטות תורה שבעל פה. (כמ"ש סוכה כ.) וכן כל הגליות. (ואיתא שבת קטז: ובמד' ויקרא רבה ר"פ שמיני) חצבה עמודיה שבעה אלו ז' ספרי תורה. ובזלע"ז יש ז' חכמות אך הם חכמות הרשות ואין בהם איסור והם מקליפות נוגה. וכמ"ש (זהר חדש יתרו ד' מ"ב) כשחשב הד' קליפות כ' נוגה לו סביב דא מלכות יון דסחרא לון נוגה כו' בגין דלית בכל מלוין דאינון קריבין לאירח מהימנותא כוותי', והיינו דבחכמת יונית יש שהשיגו בשכל ממדות ישרות, אך חכמת מה להם כי הם רק מקלי' נוגה ולא בהו נוגה רק סביב וכמ"ש בזה"ח. וזש"נ בשהמע"ה ותר חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים, שהוא רבה מחכמה בני קדם וחכמת מצרים שהמה רק הבל, אך הפי' שחכמת שלמה השיג מהשי"ת ואחר כך טרף מהאומות החיות שיש בהם בחכמת בני קדם וחכמת מצרים, וזש"נ ותרב חכמת שלמה שנתרבתה על ידי שקיבל והוציא החיות מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים, וכנגד ז' חכמות הרשות אמר שלמה המלך ע"ה ז' הבלים בס' קהלת שהמה רק הבל הבלים, וז"ש מאי טרף כד"א וטרף ואין מציל, שהתורה שבעל פה טורפת השכינה מהאומות שהיה אצלם בגלות, ומ"מ אמר ממרחק תביא לחמה שעיקר התורה שבעל פה היא מהשי"ת, רק שטורפת גם הנמצא ד"ת בהאומות שזה החיות המחי' אותם וכמו שאמרנו בשלמה המלך ע"ה שקבל חכמתו מהשי"ת ומ"מ טרף מהאומות וכמש"נ ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם וכאמור, ולעיל מינה איתא בזוהר הקדוש בטח בה לב בעלה כו' מלכא די שלמא כלא דילי' הוא. ושלל לא יחסר, היינו שבטח בה שלא יחסר שלל, ושלל נקרא מה ששוללין מהאומות, וז"ש בגמרא (שבת קל:) כגון מילה דכ' שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב וכן איתא (במגילה טז:) ששון זו מילה וכה"א שש אנכי וגו' ואיך נרמז בפ' זה מילה ורש"י כ' שזה נאמר באמירה אך לפי האמור הענין דלשון מציאה הוא על דבר הבא בהיסח הדעת, וכן ענין המילה שקטן נימול לשמונה שלא מדעתו, ועל ידי זה נכלל בכלל ועמך כלם צדיקים דאיתא (זח"ב כ"ג ע"א) וכל מאן דאתגזר איקרי צדיק, וכ' אור זרוע לצדיק שזוכה לאור הראשון שנגנז לעמלי תורה שבעל פה (כמ"ש תנחו' נח ג'), וזה זוכה רק על ידי מדת צדיק, כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קס"ו ע"ב), וזה מ"ש כמוצא שלל רב שמוצא שלא מדעת שלל רב שהיא התורה שבעל פה ששוללין מהאומות וזה על ידי המילה כאמור. ומש"ה נדרש פ' זה על המילה. ואומרים זה בשבת קודם קידוש הלילה דותתן טרף לביתה קאי על אכילת שבת שהיא לכו לחמו בלחמי וכמ"ש (בזח"ג צ ע"א) טרף נתן ליראיו טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכ' ממרחק תביא לחמה כו' וקאי על ד"ת ועל אכילת שבת שהיא גם כן ד"ת לכו לחמו (וכשנ"ת במ"א) וזה ממרחק תביא לחמה מאתר רחיקא ממרחק ודאי מרישא דמוחא, וכמ"ש (זח"ב ס"א סע"ב) מזונא עלאה יתיר מכלא מזונא דחבריא אינון דמשתדלי באורייתא והוא הטרף ממרחק, וזה ותתן טרף לביתה וכ' טרף נתן ליראיו שאכילה בקדושה הוא רק למי שהוא ירא, שכן לא מצינו במי שאכל מטעמים רק ביצחק אבינו ע"ה שאמר ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, והיינו אכילה בקדושה וציוה אותו שיהיה המכוון שלו לש"ש לקיים מצות כיבוד ועל ידי זה יהיה נקרא אכילתו גם כן אכילת מצוה כיון שא"א לבן לקיים המצוה בלא אכילת האב (וכסברת הר"ן רפ"ב דקידושין), וזש"נ וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים שביקש ממנו שיהיה הצידה ותיקן המאכל הכל לי לשמי כדי לקיים מצות כיבוד ועל ידי זה יהיה מטעמים כאשר אהבתי שהוא אכילה בקדושה, והיה יצחק סבור שעשו עושה לש"ש ובאמת היה מרגיש באכילתו קדושת מצות כיבוד שאין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה, וכן בשכר הקרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות כמ"ש (נזיר כג:) אף שכונתו לא היה לשם מצוה (ונת' מ"ב תולדות) וזה מש"נ טרף נתן ליראיו שהטרף שהיא אכילת שבת זוכין רק היראים, ובשבת כל ישראל נקראו יראי שמי (כמ"ש תענית ח:) וזוכין אז להטרף ולהלחם שטורפת מהאומות ומה שתביא ממרחק, דבשבת זוכין לתורה שבעל פה:
6
ז׳לא תירא משלג כי כל ביתה לבוש שנים. והיינו שיש בקליפה מדרגה שנקרא שלג והוא ראשית גויים עמלק, דכתיב בי' אשר קרך וגו' שציננך והפשירך, והוא משפיל את האדם שמה נחשב תורתו ועבודתו. וזה היצר הרע הוא אף בגדולים שלא יוכל להסיתם לרע משפיל ומקרר אותם, וכמו שמצינו (תמורה טז.) לבלתי עצבי שלא ישגבני יצר הרע מלשנות, והרי עתניאל בן קנז שהיה שורש תורה שבעל פה והחזיר בפלפולו ההלכות שנשכחו בימי אבלו של משה מ"מ התפלל ע"ז שלא ישליך היצר הרע עצבות עליו להשפיל דעתו ועל ידי זה נמנע מלשנות. ונגד זה יש ב' מיני גיהנם, גיהנם של אש נגד כל הג' קליפות הקנאה והתאוה והכבוד שכלם נקראו אש (כמשנ"ת במ"א), וגיהנם של שלג נגד קליפת עמלק וכמ"ש (תנחו' ראה י"ג) והיכן הן משלימין עצמן ר"י ב"ר אומר בשלג כו' תשלג בצלמון השלג צלמות שלהן, והיינו רק או"ה שהולכין בקלי' עד שמשלימין עצמן בשלג, ומ"מ בישראל הוא להיפוך שקליפה זו שולט בגדולים שא"י לפתות אותם לעשות נגד התורה עליהם משליך קרירות ועצבות, ונגד זה צריכים גאוה כמש"נ ויגבה לבו בדרכי ה', והיינו שיודע שעל ידי מעשיו עושה רושם בעליונים כמש"נ תנו עוז לאלקים ואיתא בזוהר הקדוש (בא ל"ב ע"א) במה בעובדן דכשרן, ובהיפוך כ' צור ילדך תשי שמתישין כח שלמעלן (כמ"ש ספרי האזינו) וזו כמין גאה וגאוה, ואמר הכ' לא תירא לביתה משלג, לא תירא לבני ביתה מקטרוג יצר הרע לבלתי עצבי, כי כל ביתה לבוש שנים, והוא עדמ"ש (שבת פט:) אם יהיה חטאכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית כשלג ילבינו, שיהיו נעשין זדונות כזכיות, שכך היה רצון השי"ת במאמר ראשון דעשרה מאמרות שהוכר בו החושך, כדי שיהיה האור משובח וכמ"ש (זח"ב קפ"ד ע"א) דלית נהורא אלא ההיא דנפיק מגו חשוכא, ולית טבא אלא ההיא דנפיק מגו בישא, וכן על ידי הקרירות והעצבות יבא אח"ז לזריזות יתירה ונפלאה בדרכי ה', על ידי שיצטער על הקרירות שהכניס בו היצר, וזש"נ כי כל ביתה לבוש שנים שיהיה מעשיהם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי ברשאית, שיהיה נהורא דנפיק מגו חשוכא, ויהיה טוב מאד:
7
ח׳איש איש מבית ישראל וגו'. במדרש (ת' פ"ז י') מלה"ד לעשיר גדול וחזק ואין לו אשה אין ביתו בית כו' נטל אשה א"ל מכאן ואילך כל מה שאתם מביאין לי העלו אותן לבית כך כו' כיון שהוקם המשכן א"ל הקב"ה למשה אמור להם מכאן ואילך אין אתם רשאים להקריב קרבנות אלא באוהל מועד כו', וצריך להבין למה זכר במשל שא"ל אשה הול"ל שאין לו בית, שזה דומה לנמשל שהוקם המשכן. אך הענין דאיתא במ"ת לעיל (ס"ס ו') אמר המלך למחר שמחתי באה ואני הורגו מוטב בשמחתי ולא בשמחת בתי כך כו' מוטב בשמחתי ולא בשמחת התורה הה"ד כו' ביום חתונתו זה סיני יום מתן תורה וביום שמחת לבו זה אוהל מועד, וצריך להבין דבמשל קרי למתן תורה שמחת בתי ואחר כך אמר יום חתונתו זה סיני ומשמע שמ"ת נקרא יום חתונתו של הקב"ה. ולמה הוא קראה שמחת בתי, ובמשנה (תענית כ:) דרש יום חתונתו זה מתן תורה יום הכפורים שנתנו בו לוחות אחרונות (כמ"ש פירש"י) ולא על סיני, יום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה ב"ב, אך במדרש דדרש יום חתונתו על סיני ונקרא שמחת בתי שהתורה כלה של ישראל, וישראל כביכול משפיעין לד"ת, והוא עדמ"ש במדרש (ב"ר סו"פ י"א) כנסת ישראל היא בן זוגך וכיון שעמדו ישראל לפני הר סיני א"ל הקב"ה זכרו הדבר שאמרתי לשבת כנסת ישראל היא בן זוגך היינו דכ' זכור את יום השבת לקדשו כו', ולשון בן זוגך היינו שהם משפיעין לשבת, והיינו דבדברות הראשונות דכ' אני אמרתי אלקים אתם שהיה התיקון כמו קודם קלקול הנחש, והיו ישראל מרכבה אז לשם הוי"ה, כמו יעקב אבינו שהיה כמו אדם הראשון קודם החטא וממילא ישראל משפיעין לשבת שהיא מדת מלכות, וישראל מכונים בשם חתן והתורה כלה, שכל התרי"ג מצות הם תרי"ג עטין (כמ"ש זח"ב פ"ב ב') והיינו תרי"ג זיני עיטי לזכות שיאיר בלב מאמר אנכי שהוא כנגד כ"ע (כמ"ש זח"ג רנ"ו ע"ב ברע"מ אנכי מסטרא דכתר כו'). וזה שאמרו אז נעשה ונשמע היינו שאנחנו נעשה לד"ת על ידי החשק שלנו, ע"ד מה שאמרנו במ"ש משה עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם שהמכוון עמדו בתפלה וצעקה למה נגרע לבלתי הקריב וגו' ועי"ז אשמעה מה יצוה וגו' (ונת' במ"א) וכעין מ"ש בגמרא (סנהדרין צט:) כאלו עשאו לד"ת שנ' כו' ועשיתם אתם דדרשו כמו אתם, וכע"ז דרשו בזוהר הקדוש על פ' אחר (זח"ג ר"ז ע"א) ועשיתם אותם ועשיתם אתם כתיב כו' אתם ודאי. וכ"ה בזוהר הקדוש (שם ע"ב) ועשיתם אותם כביכול אתון תעבדון להון, וז"ש (שבת פח.) עושי דברי לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר כו' ואז היו ישראל מרכבה לשכינתא עלאה וכמ"ש (ב"ר פ' ע') שאלו חסרין א' לא היו מקבלים את התורה, עדמ"ש (זח"א ר"ז א) ביעקב אבינו ע"ה ובגין דאיהו אסתלק גו עלמא דאתי כו' ואז נקרא בשורש שמחת בתי של התורה שהיא כלה של ישראל דישראל משפיעין לד"ת תרי"ג זיני עיטי, ובשורש נקראו ישראל אמא כמו לעתיד עלמא דאתי והשי"ת אבא, ונקרא יום חתונתו של הקב"ה עם ישראל אבא ואימא יחוד י"ק, והשמחה שמחת בתי שהוא התורה ו' וישראל המשפיעין לד"ת ועשיתם אתם, וז"ש במדרש יום חתונתו זה סיני. ובמשנה מדבר מלוחות אחרונות ביום הכפורים ודרש יום חתונתו זה מ"ת ואז יחוד קוב"ה ושכינתיה יחוד ו"ה, וכנסת ישראל כלה סיהרא דמקבלא משמשא, תורה שבעל פה שמקבלת מתורה שבכתב, וביום שמחת לבו דרש כאן זה אוהל מועד. והוא עדמ"ש בגמרא (שבת קנב.) שמחת לב אשה והיינו שאז היה יחוד השי"ת עם ישראל, ובמשנה דרש זה בנין בית המקדש שיבנה ב"ב, והיינו כיון שמדבר מלוחות אחרונות אחר הקלקול ואז לא היה התיקון בשלימות לשעתו, וכמ"ש (מ"ר פ' זו פ"כ) שמח ישראל בעושיו אינו אומר אלא ישמח עתידין הן לשמוח לע"ל, וכן שמח ה' במעשיו אינו אומר אלא ישמח עתיד הקב"ה לשמוח במעשיהם של צדיקים, והיינו שבהווה עדיין אין היחוד בשלימות לעולם אך עתידין הם לשמוח לע"ל דכ' יהי כבוד ה' לעולם ישמח וגו' דקאי אלעתיד, וז"ש זה בנין בית המקדש שיבנה ב"ב שכבר אמרנו דקאי על בנין העתיד שיבנה בחודש אב והחנוכה יגמר בט"ו אב, (וכמשנ"ת במ"א) ואז יהיה היחוד יום שמחת לבו שמחת לב אשה חדר המטות יחוד השי"ת עם ישראל לעולם. אבל במדרש דדרש שמחת לבו על אוה"מ שנחרב ולא היה לעולם, מפרש שאין השמחה בשלימות מוטב בשמחתי, רק לעתיד יהיה השמחה בשלימות לעולמי עד:
8
ט׳ובתיקונים (תי' שבסוה"ס סו"ת ו') ביום חתונתו וביום שמחת לבו חתונתו שכינתא עלאה שמחת לבו שכינתא תתאה וכו' נראה שהת"ז דורש כמו המדרש יום חתונתו זה סיני יום מ"ת ולא כמשנ"ד במשנה תענית הנ"ל. ומשו"ה אמר חתונתו שכינתא עלאה שאז היה כמו עלמא דאתי אני אמרתי א' וגו' דלא הוו מייתי (כמ"ש ע"ז ה.) ושמחת לבו על אוה"מ שכינתא תתאה שמחת לב אשה היחוד, אך היחוד הוא רק לפי שעה ויכול להתבטל מה שאין כן חתונתו שהוא ע"ש החיתון וזה קיים לעד, וכעין שמצינו (כתובות נו.) משום אקרובי דעתא הוא והא אקרובא לי' דעתי' וחיתון לשון קירוב הדעת ומש"ה חתונתו גדול משמחת לבו, מה שאין כן לדרש המשנה יום חתונתו על יום הכפורים שהוא זמן שניתנו בו לוחות אחרונות והיה לשעתו גם כן שכינתא עלאה שהיה ביום הכפורים אך אחר כך נתבטל, ושמחת לבו דרש על בנין העתיד ואז יהיה היחוד לעולמי עד ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ויום שמחת לבו גדול מיום חתונתו:
9
י׳והתחלת המדרש תנחומא איש איש וגו' זש"ה הטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים ואחר כך אמר מלה"ד לעשיר גדול וכו' וא"ל אשה וכו'. וצריך להבין למה מייתי פסוק זה מתהלים כיון שהמשל יתכן על פ' זה מאיש איש מבית ישראל שיביאו הקרבנות לאוה"מ, אך בסוף מסיים במתן תורה והיכן בחר בירושלים שנ' כי בחר ה' מסיים במתן תורה והיכן בירושלים שנ' כי בחר ה' בציון וגו' והיינו דאוהל מועד היה רק לפי שעה והמקום אשר יבחר ה' הוא ציון וירושלים שבחר ה' לעולם וזש"נ כי בחר ה' בציון אוה למושב לו. ישיבה נייחא לעולם. וזה שהקדים הפתיחה זש"ה הטיבה ברצונך את ציון, ציון בית המקדש. הטיבה אור כי טוב, ברצונך רצון דעתיקא וכ"כ בזוהר הקדוש (ח"ב ק"ח א') תבנה חומות ירושלים מחנה ישראל. וכ' ואני אהיה לה וגו' חומות אש סביב וגו' אש קדושת האבות שכל האבות נקראו אש (כמשנ"ת במ"א) שע"י שמירת שבת מיד נגאלין. שבת ש' בת ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו (כמ"ש זח"ב ר"ד א'), והיינו אש אוכלה שאוכל אש של יצר הרע (כמשנ"ת שם) וזהו שמחה שלימה. דכל החגין אינו שמחה שלימה. וכמ"ש (מ"ר הנז') שמח ישראל אין כ' כאן אלא ישמח עתידין לשמוח וכן ישמח ה' במעשיו עתיד הקב"ה לשמוח כו' ושבת מעין עולם הבא (כמ"ש ברכות נז:) ומש"ה דרשו (ספרי בהעלותך) וביום שמחתכם אלו השבתות כמ"ש ישמחו במלכותך וכשזוכין לשבת עלאה דאיתא (ת"ז ת' מ"ח) זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצר הרע כו' בשבת פריסת סוכת שלום, וזוכין לקדושת ירושלים מחנה ישראל, וציון בית המקדש שהוא סוכת שלום. אך בעולם הזה יש יצר הרע שיוכל לכנוס שלא יהיה שומר שבת ח"ו (וכמ"ש שוח"ט תהלים צ"ב) שבת חוזר ומסתכל כו' וליתן פגם בו ולא מצא כו' אחר כך הסתכל וראה שאדם חוטא בו ומתחייב בנפשו אמר גם זה הבל. והיינו כיון דכ' מחללי' וגו' שיכול ח"ו היצר הרע לכנוס לחללו, אבל כשזוכין לשבת עלאה ואתפני מתמן יצר הרע אז השמחה שלימה, יום שמחת לבו כאמור:
10
י״אבתנחומא (שם) צפה הקב"ה שבית המקדש עתיד ליחרב כו' במה מתכפר עליכם התעסקו בד"ת שהם משולים כקרבנות כו' שנ' זה הדבר וכן הנביא אומר קחו עמכם דברים וגו', וכיון ד"ת משולים כקרבנות צריך מקדש להקריב בהם הקרבנות, אך כשיקחו דברים ד"ת אז יהיו משכן ומקדש דת"ח בנוי דמלכא משתדלי באורייתא דמיין לשבתות ויו"ט (כמ"ש זח"ג קכ"ד ב' ורע"מ כ"טו ב') ובשבת ויו"ט פרוסת סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל שהם כיושבים במקדש, ואמר אחר כך במדרש שכל הקרבנות נמשלו ד"ת מקריבין יין נסך כו', נמשל ד"ת ליין שנאמר ושתו ביין מסכתי, מקריבין לחם ע"ג המזבח לחמי לאשי נמשלה ד"ת ללחם לכו לחמו בלחמי מקריבין שמן ע"ג המזבח נמשלו ד"ת לשמן ושמן על ראשך אל יחסר, והיינו דהדברים הם תורה שבעל פה דבר ה' זו הלכה (שבת קלח:) שבת דבור איקרי (זח"א ל"ב א') מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, וזה שהביא שנמשל ליין יין מסכתי יינא דאוריי' דבעל פה (רע"מ ח"ג רע"א ב) שמוסך השי"ת בלב החכמים. ונמשל ללחם לחמי לאשי שנכ' בפ' התמיד שהוא בשר, ומצינו (ב"ק עב.) דלא אכלי בשרא דתורה ופירש"י לא דקדקתי טעמו של דבר, וכן (קדושין מו.) הרי שלחן והרי בשר ופירש"י משנה שנוי'. וכן (ב"ב כב.) אדמגרמיתי גרמי בי אביי אכלי בשרא שמיני בי' רבא וכן נמשל ד"ת לשמן שמן על ראשך, שמן מורה לחכמה (כמ"ש מנחות פה:) ושמן על ראשך מורה לכתר שעל הראש, והוא טל תורה שבעל פה, שהוא טלא דעתיקא, טל שעתיד בו הקב"ה להחיות בו המתים (כמשנ"ת כ"פ מגמר' ות"ז) ושבת יום השביעי דא תורה שבעל פה (כמ"ש זח"א מ"ז ב') מלכות פה תורה שבעל פה, ובשבת הוא הזמן לזכות לתורה שבעל פה ולהיות הלב משכן לשכינה:
11
י״בדא היא סעודתא דחק"ת קדישין. עפמ"ש חצבה עמודי' שבעה אלו ז' ימי בראשית (כמ"ש סנהדרין לח.) שהם ז' מדות תחתוניות ומדה הז' מדת מלכות היא תכלית מעשה שמים וארץ שיכירו עול מלכותו ואף דבו' אומרים ה' מלך ע"ש שגמר מלאכתו ומלך עליהם (כמ"ש ר"ה לא.) מ"מ עיקר הכרת מלכות שמים היא בשבת, כמ"ש ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו, עמד"ש (שמות רבה ר"פ כ"ג) נכון כסאך מאז משל למלך כ'ו מה יש כבוד בין המלך לאוגוסטוס אלא המלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב כו' כך באמת כ'ו משבראת אותו אתה הוא אלא כביכול עומד עמד וימודד ארץ אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתישבה מלכותך כו', והיא עדמ"ש (ויקרא רבה פ"ב) הם שהמליכוני תחילה על הים וא"ל ה' ימלוך לעולם ועד. שאז נתישבה מלכותו שהיה אומה שלימה שקבלו עול מלכותו, וכן בשבת שיהיה אומה ישראלית שיקבלו עול מלכותו ישב על כסא כבודו. ואז הוא שלימת מדת מלכות, ובזוהר הקדוש (ח"א קכ"ב ע"א) ויתרון ארץ בכל היא ודאי דמהא מתמן נפקין רוחין ונשמתין ותועלתא לעלמא כו' לשדה נעבד כד איהו אתתקן כדקא יאות כו' מאן שדה דא שדה אשר ברכו ה' דכ' כריח שדה אשר ברכו ה' וכו', דהיכן מצינו שדה אשר ברכו, אך מדת מלכות שכנגדו יום השבת כ' ויברך א' את יום השביעי, וזהו שדה נעבד שמתחלת הבריאה הושיב השי"ת את אדם הראשון בג"ע לעבדה ולשמרה, שאז היה הבריאה להיות עיקר שכינה בתחתונים, ואחר הקלקול נשאר מקום השראת השכינה במקום המקדש שנקרא שדה נעבד וניתן לכהנים שהם יהיו העובדים אותה, ובחורבנה נשאר בזמן יום השבת דאיתא בזוהר הקדוש ובתיקונים (תי' מ"ח) מאי לדרתם כו' מאן דעביד לון דירה בשבת בתרין בתי לבא וכו', ונקרא שבת שדה נעבד, ובמד"ר (פ' זו' פ' כ"ב) איתא ג"כ מלך זה הקב"ה לשדה זה ציון דכתיב ציון שדה תחרש, דציון נקרא מקום תנן כמ"ד מציון נברא העולם כו' ואומר מציון מכלל יופי וגו' מוכלל יופיו של עולם, ואבן שתי' בק"ק, ואמר בזוהר הקדוש (שם) דשלימות מדת מלכות הוא בכל שהוא מדת צדיק יסוד עולם, וכ' בגליון הזוהר הקדוש דכל גי' נ' שע"ב וכשמתחברת עם ה' שהוא מלכות אז נעשה כל"ה וזהו כד איהו אתתקן כדקא יאות. וזהו ויתרון ארץ, דארץ נקרא מדת מלכות בכל היא, ומה שא' נ' שערי בינה דעיקר עבודה מצד האדם מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה וזה בינה לבא כמש"נ אז תבין יראת ה', וצדיק הוא מדת היראה כמ"ש את הא' אני ירא, ומדת היראה נקרא לב כמשנ"ד (יומא עב:) על מי שאין בו יראת שמים ולב אין. וכשנכנס היראה למעמקי הלב היא בינה לבא, ושלימות מדת מלכות בחיבור מדת צדיק שהיא היראה, וז"ש דמתמן נפקין רוחין ונשמתין ותועלתא לעמלא, אף שכ' בס' הבהיר וינפש שמשם פורחים כל הנפשות. שהוא ממדת מלכות שנקרא צרור החיים. וכן תועלתא שהיא מזונות כ' ותתן טרף לביתה וחוק לנערותי' שהוא דבר הנחקק ונקצב כמ"ש הטריפני לחם חוקי. וזהו רק כשמקבלת ממדת צדיק שנקרא כלכל כמש"נ ויכלכל יוסף (כמ"ש במ"ר פ' חוקת) אז ותתן טרף. וכן הנפשות ישראל על ידי שמקבלת ממדת יסוד. ובשבת שהוא מדת היראה שאז פריסת סוכת שלום שהשי"ת שוכן בתוך בני ישראל לדרתם למיעבד לה דירה נאה כו' אז נופל הפחד והיראה כמ"ש ובמורא גדול זה גילוי שכינה ונקרא שבת כל"ה שהוא כל ה' וזהו וינפש גילוי שכינה ונקרא שבת כל"ה שהוא כל ה' וזהו וינפש שמשם פורחים כל הנפשות, וזהו ותקם בעוד לילה דלילה נקרא שכינה דיום קוב"ה ולילה שכינה ותתן טרף לביתה, וז"ש בזוהר הקדוש (ח"ב פ"ח א') בעי לסדרא פתורי' בלילא דשבתא בגין דיתברך פתורי' כו' דהא בהאי זימנא אזדמן ברכה כו' ונקרא סעודה זו דחק"ת קדישין שהיא שדה אשר ברכו ה' (כמ"ש תענית כט:):
12
י״גךנזמן לה השתא בפתורא חדשא ובמנרתא טבתא דנהרא על רישין. במנרתא טבתא יתכן שהוא על ידי הנר שבת שמדליק ישראל זוכה לעורר האור הראשון שהוא האור כי טוב, וז"ש במנרתא טבתא דנהרא ע"ל רישין דלדעת הזוהר הקדוש (ויקרא י"א ב' וכ"ה בב"ר ר"פ יז לחד מ"ד) מאמר יהי אור מא' ראשון שהוא כנגד כ"ע, ואף לדעת הגמ' (ר"ה לב.) בראשית נמי מאמר היא. מ"מ יהי אור מאמר ב' כנגד חכמה מוחא ג"כ יתכן דנהרא על רישין, אך פתורא חדתא יש להבין מהו חדתא, אך הענין דמאמר הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' נחשב למאמר יו"ד להגמ' ולמאמר ט' להזוהר הקדוש, דמאמר פרו ורבו וגו' לא נחשב מאמר דאם לא כן היה עשר מאמרות אף בלא מאמר בראשית ובלא מאמר לא טוב היות האדם וגו' אך כיון שלא נכתב במאמר פרו ורבו ויהי כן לא נחשב למאמר רק לברכה, אבל מאמר הנה נתתי לכם וגו' לכם יהיה לאכלה זה נקרא מאמר דכתיב ויהי כן שאז נעשה למאכל אדם, וכן כל ירק עשב הוכשר למאכל בעלי חיים, ומקודם לא היה כלל ראוי להיות מאכל לא לאדם ולא לבע"ח, ולפי הגמרא היא מאמר עשירי נגד מדת מלכות. ואף לפי חשבון הזוהר הקדוש שנחשב מאמר ט', הוא עפמ"ש ויתרון ארץ בכל היא דשלימות מדת מלכות היא כשמתחבר במדת יסוד ומתמן נפקין תועלתא לעלמא שהיא המזונות שנקרא כלכל וכמו שאמרנו, והוא כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קנ"ז רע"א) עד דמטי לחד אתר לתתא דאיקרי גוף ובהאי עייל חד רוח מקורא דחיים דאיקרי כל בדא איהו כל טובא וכל מזונא וכל ספוקא דהאי גוף ורזא דא ויתרון ארץ בכל היא, דארץ נקרא מדת מלכות, וארץ נקרא הגוף כמ"ש בגמרא (סנהדרין צא:) ואל הארץ כו' זה הגוף. דהגוף נברא ממדה זו, והנפש כי הדם הוא בנפש גם כן נקרא גופא, ומדת כל רוח להאי גוף וז"ש בזוהר הקדוש (שם קמ"ב ע"א) נפש לית לה נהורא מגרמא כלום ודא איהו דמשתתפא כו' ולמיזן לה כו' כד"א ותתן טרף לביתה דא איהו גופא דאיהי זן לי' כו' רוח דא איהו דרכיב על האי נפש וכו', ועיקר קיום החיים בהמאכל היא הד"ת שנותן השי"ת בהמאכל כמש"נ כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא פי ה' וגו', וכמ"ש בספה"ק שהיא הד"ת והקדושה שנותן השי"ת בהמאכל, וזה נעשה ביום ו' שהיא כנגד מדת יסוד שאז נאמר ויהי כן וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג נ"ח ע"א) ללכת בהאי צדיק לאשכחא ברכאן וגו' וע"ד כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו מאן עתו דא עתו דצדיק דא מטרוניתא דאקרי עתו דצדיק כו' כלהו דאתזן לתתא מאתר דא אתזנן ורזא דא אוקימנא עיני כל אליך ישברו וגו', הביא בכאן ב' פסוקים מקודם פ' כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו דקאי על מאכל בע"ח, ואחר כך עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו, והוא כמ"ש שאז במא' הנה נתתי לכם וגו' דכ' ויהי כן אז נעשה הדבר ראוי למאכל אדם, וכן הירק עשב הוכשר למאכל בהמה ומקודם לא היו ראוין כלל להיות מאכל ולהיות מזה קיום חיים, וזה הכל נעשה על ידי חיבור יסוד ומלכות שהיא שלימות מדת מלכות שנקרא כל ה' כלה, ואז ותתן טרף לביתה, ושבת נקרא כלה שאז בכל שבת נותן השי"ת קדושה חדשה נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי (כמ"ש זח"ב פ"ח ע"ב) ומש"ה נקרא כלה, דאם לא כן לא היה שייך לקרוא כלה שאינה נקראת בשם זה רק ז' ימי המשתה שהוא חדשה, רק כיון שיש קדושה חדשה ממילא השי"ת משפיע מחדש במאכל שיהי ראוי למאכל אדם, וזהו פתורא חדתא. ובאמת עיקר החיים הוא ד"ת שנק' חיים ובחרת בחיים והוא לכו לחמו בלחמי וגו' וממילא הד"ת שנותן השי"ת בהמאכל מזה נעשה קיום החיים, ובשבת דכו"ע בשבת נתנה תורה יש השפעה חדשה מד"ת, ויש השפעה ברכה למאכל שיהיה קיום החיים, ומש"ה בסעודת הלילה אומרים נזמן לה השתא בפתורא חדתא וז"ש בזוהר הקדוש שהברכה עיקרה מסעודת הלילה וברכתא לא אשתכח בפתורא רקניא (כמש"ש בזח"ב) וכמו שנאמר ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וכמו שאמרנו:
13
י״דלהגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. בזוה"ק (ס"ד ע"ב) ר"י פתח כו' אל אלקים הוי"ה דיבור ויקרא ארץ וגו', והיינו ג' קדושות האבות שהם ג' קדושות שבת, שהוא ש' בת, בת מתעטרא באבהן (כמ"ש בזוהר הקדוש ויקהל ר"ד ע"א) אל כנגד אברהם אבינו ע"ה שהוא מרכבה למדת חסד וכ' חסד אל כל היום, אלקים מדת גבורה שיצחק אבינו מרכבה למדה זו כמש"נ פחד יצחק, והוי"ה יעקב אבינו מרכבה לשם זה, וז"ש בזוהר הקדוש (ס"ה ע"א) אל דא נהירו דחכמתא ואיקרי חסד, והוא כמ"ש (ב"ר פ' ב') יהי אור זה אברהם שהוא היה התחלת האור שהבין כל הד"ת מכליותיו, כמ"ש (ב"ר פ' ס"א) אב לא למדו רב לא היה לו וכו', אלקים דא גבורה שיצחק אבינו ע"ה מרכבה למדה זו, הוי"ה שלימו דכלא רחמי מדת יעקב, וע"ד דבר ויקרא ארץ, ארץ נקרא כנסת ישראל בת מתעטרא באבהן, וז"ש בזוהר הקדוש לעיל מינה בההוא שעתא אבהן מזדמנין במטרניתא וקדמין לאשתעי בהדה ולאתחברא בה, וכמ"ש בזוהר הקדוש (ויקהל שם) ש' רזא דג' אבהן דמתאחדן בבת יחידה ואיהי מתעטרא בהו כו', ואמר וקב"ה מליל עמה והוא איקרי לה לפרסא לה גדפוי, וזש"נ דיבור ויקרא ארץ וגו', ואמר להגיד בבוקר חסדך בוקר דאברהם וכמ"ש בזוהר הקדוש (ס"ד ע"ב) ומנ"ל דהאי בוקר דאברהם הוא כו' דכ' וישכם אברהם בבוקר, וזש"נ להגיד בבוקר חסדך עפמ"ש בזוהר הקדוש (ויחי רל"ד ע"ב) ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כלהו דתנינין דרזא דחכמתא איהו וכו' (שם) אל אמר דא נהירו דחכמתא ואיקרי חסד, וזה להגיד לשון המשכה, כעין שדרשו (שבת פז.) ויגד משה דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה, בבוקר חסדך, בסעודה זו דאברהם זוכין לנהירו דחכמתא, וז"ש נהורי' ישרי בה, ואמונתך בלילות עדמ"ש (רע"מ פנחס ר"ל ע"א) איהי אמונה שבלילה סעודתא דחק"ת ואז זוכין באמונה להרגיש הד"ת, מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, וכל א' מישראל זוכה בשבת לד"ת, ואף לפועלים לא נתנו שבתות אלא לעסוק בד"ת וכמ"ש (בפסיקתא ותנחומא הובא ב"י או"ח סי' רפ"ח) דעז"א בירושלמי (פי"א דשבת ה"ג) לא נתנו שבתות ויו"ט אלא לעסוק בהן בד"ת, וכמ"ש (ריש סא"ר) שבת יעשה כולו תורה וכו' וזש"נ מגיד דבריו ליעקב וכמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו ע"ג ע"א) תרי דרגין אינון יעקב וישראל כו' הה"ד מגיד דבריו ליעקב, והיינו אגדה המשכה מנהירו דחכמתא דאיקרי חסד, אבל חוקיו ומשפטיו לישראל דאיהו בדרגא עלאה יתיר, והיינו דת"ח שפנוים לד"ת כל ימי המעשה ועוסקים בעמל תורה, זוכין בשבת לחוקיו ומשפטיו. ואמר בזוהר הקדוש חוקיו ומשפטיו לישראל אלין רזי אורייתא ונמוסי אורייתא וסתרי אורייתא כו' והוא כמ"ש בזוהר הקדוש (שם ע"ב) ואת חקותי תשמרו חקותי אלין נמוסי מלכא משפטי אלין גזרי אורייתא רי"ה אומר כל אינון נמוסין מאתר דאיקרי צדק אקרין חקותי וכו' ובכל אתר דאיקרי משפט איקרון דינא דמלכא דאיהו מלכא קדישא קב"ה כו' צדק ומשפט וכו' ואינון דינא ורחמי ובג"כ חק ומשפט וע"ד כ' חקיו ומשפטיו לישראל וכו' וז"ש אלין רזי אורייתא, היינו דאו"ר ר"ז אתקרי (כמ"ש רע"מ פנחס רט"ו סע"א) והיינו תורה אור וזהו משפט וכמ"ש (ב"ר פ"ג) ה"פ כתיב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה כו', וזה נהורי' ישרי בה, ונימוסי אורייתא וסתרי אוריי' כנגד חוקיו שהם תורה שבעל פה נמוסי אורייתא מאתר דאיקרי צדק, והם תורה שבעל פה ההלכות שהם הרב חכמה לתקן הרב כעס, וסתרי אורייתא שלזה זוכין הת"ח בשבת ועז"נ אז תתענג על ה' ולת"ח נתנו השבתות להתענג שזוכין לד"ת בלא עמל רק בעונג, וזה שסידר האר"י הק' בפזמון לסעודה זו לבקש על הסודות יגלה לן טעמי' וכו' חדו חצדי חקלא וכו', ובשבת מתחיל המזמור מזמור שיר שמרמז לתורה שבכתב ותורה שבעל פה חכמה ותורת חסד (וכמו שנת' לעיל מ"ג), ובזוהר הקדוש (פ' זו ס"ז סע"א) נפשי אויתיך בלילה וגו' נפשי אותך בלילה מיבע"ל כו' אף רוחי בקרבי אשחרך ישחרך מיבע"ל, כיון שמדבר בעדו בלשון נפשי ורוחי, אלא הכי תאנא קב"ה רוחא ונפשא דכלא וכו', והיינו דדוד המלך ע"ה היה נפש דאצילות, נפש דוד, ומ"מ בשבת זכה יתיר ויהבין לי' רוחא דאצילות וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב צ"ד ע"ב) וזש"נ נפשי אויתיך נפשי ורוחי אנת, והיינו דכל ישראל זוכין לזה שהקב"ה לבן של ישראל וכמ"ש (שיר השירים ה' ב') מן הדין קרא דכ' צור לבבי וחלקי וגו' וכ"כ בזה"ק (ח"ב קכ"ח רע"ב) והיינו אני ה' השוכן בתוך בני ישראל, והיינו בלב חכם לימינו שהשי"ת משפיע ד"ת בלב חכם, אך לזכות להיות לבו דירה לשכינתא עלאה ותתאה בתרין בתי לבא ואתפני יצר הרע מן תמן (כמ"ש בתיקו' תי' מ"ח) לזה לאו כל אדם זוכה ועז"א בזוהר הקדוש (שם ע"ב) אף רוחי בקרבי אשחרך כד אתער בי רוחא קדישא אשחרך ברעותא למיעבד רעותך כי כאשר משפטיך לארץ בזמנא דמשפט נחית בארעא לבשמא עלמא, והיינו כשזוכה בשבת לחוקיו ומשפטיו, שזה נמוסי אורייתא מאתר דאיקרי צדיק, שהוא אור תורה שבעל פה שהיא מטלא דעתיקא מאור הראשון שנגנז לעמלי תורה שבעל פה כמ"ש (תנחו' נח ג') וזה הרב חכמה לתקן הרב כעס ולהוריק הרע מלב כסיל גם כן, כדין צדק למדו יושבי תבל, וכו' אימתי צדק למדו יושבי תבל, ללמד ללב כסיל גם כן שיהיה כן לעולם כאשר משפטיך לארץ, כשמופיע יחוד קוב"ה ושכינתי' משפט עמודא דאמצעיתא קוב"ה לארץ כנסת ישראל ואז צדק למדו יושבי תבל, שיהיה דירה לשכינתא בתרי בתי לבא, וז"ש נפשי אויתיך בלילה דא כנסת ישראל, אני ה' שוכן בתוך בני ישראל בלב חכם לימינו. שהקב"ה לבן של ישראל אף רוחי בקרבי אשחרך דא קב"ה והיינו כאשר משפטיך לארץ כשזוכין לחוק ומשפט ואז צדק למדו יושבי תבל, שיהיה אף הלב כסיל מלא קדושה, למיעבד דירא לון בתרי בתי לבא ואתפני יצר הרע מן תמן, ולזה יכולים לזכות בשבת:
14
ט״ובגמרא (פסחים קה.) כבוד יום וכבוד לילה כבוד יום עדיף, ובזוהר הקדוש (ח"ב פ"ח ע"א) איתא וע"כ בעי לסדרא פתורא בלילא דשבתא בנהמא ובמזונא ר"י אמר אפילו ביומא דשבתא נמי, משמע דהעיקר סעודת הלילה (וכבר עמד ע"ז במג"א סי' רע"א סק"ד) ונראה דאלו ואלו דא"ת ומר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ, דודאי מצד האדם העיקר הכנה בלילה שאז סעודתא דחק"ת מצד כנסת ישראל, ובלילה בא המצוה זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו כמ"ש בגמרא (שם קו.), וכן המצוה אז לקדשו דאיתא (מ"ר ר"פ עקב ותדב"א פ' כ"ו) במה את מקדשו במאכל ובמשתה והעיקר בלילה, שאז הסעודה דחק"ת וע"ז אמר בזוהר הקדוש שאפילו ביומא דשבתא נמי, דביום הסעודה דעתיקא שבא הקדושה מצד השי"ת כמש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם, מ"מ צריך האדם גם כן לקבוע הסעודה בו, ומ"מ שפיר אמרו בגמרא לענין הדין שאם יש לו דבר חשוב לענג השבת כבוד יום עדיף שצריך להניח הדבר לסעודת היום שאז הסעודה דעתיקא וצריך לכבד היום וכבוד סעודתא דעתיקא, אבל הקדושה שמכניס הישראל במאכל ובמשתה זהו העיקר בלילה, שביום השי"ת מכניס הקדושה מצדו, והסעודה דעתיקא היינו שאז השי"ת יש לו נייחא בעולמו, שאז זמן מלאכה כמש"נ יצא אדם לפעלו והישראל מניח כל עסקיו לכבוד שמים, ויש להשי"ת נייחא מזה שאמר ונעשה רצונו, והאכילה כמו אכילת קרבנות שהוא ריח ניחוח שאמר ונעשה רצונו (כמ"ש פרש"י זבחים מו: ד"ה הנחת רוח):
15
ט״זאתה אחד ושמך אחד. בזוהר הקדוש (פ' זו ע"ז ע"ב) וא"ת השתא לאו הוא אחד, לא דהא השתא חייבי עלמא גרמו דלא אשתכח חד כו' אימא עלאה אתרחקת מן מלכא ולא ינקא לי' כו' והשתא דלא אשתכח מלכא במטרוניתא כדין אימא עלאה נטלת כתרהא ומנעת מני' מביעי דנחלין כו' ואף דלמעלה אמר דזיווג או"ח לא מתפרשון לעלמין וכ"ה בזוהר הקדוש בכמה מקומות, ולעיל בזוהר הקדוש (ס"ה ב') איתא ונהר יוצא מעדן יוצא ולא יצא משמע דיוצא תמיד וכאן אמר דמנעת מיני מביעי דנחלין. אך הענין שכל ימי השבוע נהר יוצא מעדן תמיד להשקות את הגן. והיינו הו' רבתי והו' זעירא והם כנגד ו' ימי המעשה וההמשכה כל ימי המעשה עד שבת שהוא מדת מלכות גן שכינתא תתאה (כדאי' זה"ק ח"א כ"ו סוע"א) ובשבת שהוא יום הניח ה' לך מעצבך וגו' ומן העבודה הקשה (כמ"ש זה"ק שם מ"ח ב) שאף שהוא בתוך העבודה הקשה הוא מכיר שהכל מהשי"ת, ואין לנו מלך אלא אתה, ואז יש לו נייחא ואז הוא היחוד באמת וכמו שיהיה לעתיד לבתר דיתדן מלכותא דעשו וכו' ולבתר והיתה לה' המלוכה מאן מלוכה דא מטרוניתא כו' ובשבת איתא מהאר"י הק' שמשה מחזיר את הכתרים לישראל, מה שזכה משה ונטלן (כמ"ש שבת פ"ח.) אך בימי המעשה שהוא נגד ו' הנהר יוצא מעדן ואינו משקה הגן, וז"ש אימא עלאה נטלת כתרהא ומנעת מיני' מביעי דנחלין. דכיון דישראל בגלות. ושמו של עמלק בעולם אין השם שלם, ועיקר היחוד כשהיא יחוד י"ק בו"ה וכמ"ש בזוהר הקדוש (ס"ו סע"ב) ואין היחוד בשלימות. ומש"ה בשבת בתפלה שכנגד סעודה שזוכין בה לקדושת יעקב, וזוכין להמנוחה והיינחא אומרים אתה אחד ושמך אחד כמו שיהיה לעתיד ה' אחד ושמו אחד, ואחר היחוד ה' אחד כתיב ואהבת את ה"א בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. שאי אפשר להשיג היחוד בשלימות עד שזוכין לישר הלב להוריק הרע מלב כסיל שיהיה גם כן מלא קדושה, וכמ"ש בזוהר הקדוש (ס"ז ע"ב אימתי צדק למדו יושבי תבל כאשר משפטיך לארץ שאז זוכין למיעבד דירה לון בתרי בתי לבא (ונת' לעיל מא' יו"ד). וזה בכל לבבך בשני יצרך (ברכות נד.) ובכל נפשך (וכמש"ש) דקב"ה רוחא ונפשא דכלא וישראל אמרי נפשי ורוחי אנת. ובכל מאדך כשזוכה למיעבד דירה לון בתרי בתי לבא. ובכל מאדך שמכירין שהכל מהשי"ת והוא צופה לטובה. ולזה זוכין בשבת שהוא יום הניח ה' לך מעצבך וגו' וכמ"ש בזוהר הקדוש וכאמור ואז היחוד בשלימות, ואומרים לכן בכל לב ובכל נפש ובכל מאודו נמליכו, והיתה לה' המלוכה, ונייחדו כמש"נ והיה ה' למלך עכ"ה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:
16