פרי צדיק, בחוקתיPeri Tzadik, Bechukotai
א׳אם בחקותי תלכו. מה כ' למעלה (סו"פ בהר) את שבתותי תשמורו וגו' עי' בבעה"ט. אך הענין דאיתא במכילתא (בשלח) שם שם לו חק ומשפט וגו' חק זה שבת ומשפט זה כיבוד אב וכמ"ש (סנהדרין נו:). והנה כיבוד או"א נקרא משפט מפני שהיא מצוה שכליית. ושכן מצינו (בב"ר פ' ס"ה) ארשב"ג כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו א' מק' ששימש עשו את אביו וכן בגמרא (קידושין לא.) צאו וראו מה עשה נכרי אחד לאביו באשקלון וכו' ובודאי לא באו לספר בשבחן שהרי מצינו (בעירובין יד ) שאסור לומר כמה נאה עכו"ם זה אך אין זה שבחן רק שהם עושין מפני שהשכל מחייבן לכבד או"א שהביאוהו לידי עולם הזה וכל תאותיו וחמדותיו יקר בעיניהם. לכן אף האומות קבלוהו, וכמ"ש (בפסיקתא וכ"ה בגמרא קידושין שם) יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמרו אמרי פיך בשעה שאמר אנכי וכו' אמרו לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר כבד את אביך וכו' חזרו והודו למאמרות הראשונות, ומטעם זה דרשו משפט על כיבוד או"א שהיא מצוה שכלית שאף האומות מודים לזה. אך למה דרשו חק על שבת והוא עפמ"ש במ"ר (פ' זו) בו"ד גוזר גזירה כו' מקיימה על ידי אחרים אבל הקב"ה אינו כן גוזר גזירה הוא מקיימה תחלה כו' בחקותי תלכו חקים שבהם חקקתי שמים וארץ וכו' והיינו שהשי"ת מורה לילך בדרכיו והנהגותיו שהם המדות והם כלל הד"ת שבהם ברא עולמו, והשי"ת מקיים המצות תחלה, ואף שדרשו בגמרא (ברכות ו.) מנין שהקב"ה מניח תפילין. וכן (שם ז.) מנין שהקב"ה מתפלל וכו' הוא רק מדרשא אתא אבל בשבת כתב בפירוש כי ששת ימים עשה ה' וגו' וינח ביום השביעי על כן ברך וגו', והיינו מפני שנח ביום השבת ציוה לילך בדרכיו, ולכן נקרא שבת סתם חק וזשנ"ד במכילתא חק זה שבת ומשפט זה כיבוד או"א, ושם נאמר וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ודרשו (ב"ק פב.) אין מים אלא תורה וכו' ובזוהר הקדוש (ח"ב ס' ע"א) מק' וכי מאן יהיב להו אורייתא הכא והא עד כען לא אתיהיבת להון אורייתא אמר ר"א וכו' ואוליפנא דקוב"ה תורה איקרי ואין מים אלא תורה ואין תורה אלא קוב"ה וכו' והיינו שאחר שהיה להם התגלות על הים דאיתא (במכילתא וזוהר הקדוש בשלח) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל. ואחר כך נעלם מהם אותו האור וזה וילכו שלשת ימים בלא מים וכשבא למרה הורה להם חק ומשפט היינו שעל ידי שישמרו חקיו ומשפטיו של הקב"ה שבהם ברא עולמו כמ"ש במדרש (ריש ב"ר) התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה וכו' על ידי יזכו לההארה כמקדם, ואף שהאומות גם כן עושים משפט כיבוד או"א אך הם עושים רק מצד שהשכל מחייבם והישראל אפילו המשפטים עושה רק לשם שמים מצד מצות ה'. וזה מכניס בו קדושה, כמו שאנו מברכין בכל מצוה אשר קדשנו במצותיו שבכל מצוה משיג קדושה וכן מצינו (קידושין שם) כי הוה שמע קל כרעא דאימי' אמר איקום מקמא שכינא דאתיא, והיינו שמצד המצוה שורה בו קדושה כמש"נ השוכן בתוך בני ישראל וזה שכינה. ועז"נ כאשר צוך במרה לקיים מטעם מצות ה', וזש"ה מגיע דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום וגו' והיינו שלישראל מופיע קדושה בין מהחוקים בין מהמשפטים מפני שעושה אותם מחמת ציווי השי"ת. וכל התורה היא עצות איך לבוא לההכרה דאנכי ה"א וכמ"ש (בזח"ב פ"ב ע"ב) תרי"ג זיני עיטא יהיב אורייתא לב"ב כו' מה שאין כן באו"ה ומשפטים. אף שמקיימין אותם בל ידעום לא יתנו בהם ידועה והכרה באור ה' ומאמר אנכי, מה שאין כן בישראל מופיע בהם אור בין מהחוקים בין מהמשפטים וזה הסמיכות שבתותי תשמורו. בחקותי תלכו:
1
ב׳ורש"י פי' מתי"כ אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה, והיינו בתורה שבעל פה וכמ"ש בתנחומא (פ' נח) שעל תורה שבכתב אמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער וכו' והכפיית הר כגיגית היה על תורה שבעל פה שהוא עזה כמות וכו' שיש בה צער גדול ונידוד שינה וכו' וזה בחקותי שנחקק בלב, שהתורה שבעל פה בא לתקן הרב כעס כמש"נ כי ברב חכמה רב כעס (כמ"ש נדרים כב:) וכ"כ בזה"ק (קי"ג ע"א) אם בחקותי תלכו דא תורה שבעל פה וכו' שעל ידי העמל בד"ת יוחקקו הד"ת צריך להיות הולך כמש"נ כי הולך אדם אל בית עולמו, המלאכים הם עומדים כמש"נ ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, והאדם כ"ז שהוא חי הוא הולך למעלה בכל פעם. ומשה רבינו ע"ה אמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא שכיון שלא יוכל להיות עוד הולך אין לו עוד עסק בעולם הזה. ובמה האדם בטוח שיהיה הולך פן ח"ו יתגבר עליו היצר הרע ויחזור לאחוריו רק אם בחקותי שתהיו עמלים בתורה שבעל פה ואיתא בגמרא (קידושין ל:) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין והיינו על ידי תורה שבעל פה (וכמש"ש) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, ובית המדרש היינו מקום שמחדשין בו חידושי תורה שבעל פה, ואז תהיו בטוחים תלכו, שתוכלו להיות מהלכים ממדרגה למדרגה, וז"ש אחר כך ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם ופירש"י אין רוחי קצה בכם והק' הרמב"ן ז"ל מה זה הבטחה שלא ימאס בהם, ולמה ימאס בהם אם ישמרו חקיו ואדרבה בההיפך כ' גם כן לא מאסתים ולא געלתים וגו' אך בכאן הוא הבטחה שלא יתקלקלו עוד ולא יתגבר עליכם היצר הרע שתהיו ח"ו ראוים להיות נמאסים. ויהיו בטוחים מרוגז היצר הרע, וכמש"נ והקמותי את בריתי אתכם ופירש"י מתו"כ לא כברית הראשונה שהפרתם אותה אלא ברית חדשה שלא תופר וכו', ושבת נקרא גם כן חק כמ"ש במכילתא הנ"ל חק זה שבת, והיינו דבשבת זוכין לתורה שבעל פה שיוחקקו בלב בלא עמל דאיתא בירושלמי (פט"ו דשבת ה"ג) לא נתנו שבתות אלא לאכילה ושתי' כו' וח"א לא נתנו שבתות אלא לעסוק בד"ת ואיתא בפסיקתא ולא פליגי מ"ד לת"ת לפועלים מ"ד להתענג לת"ח. ובת"ח מצינו (שבת קיט.) ר"ש בקיטא מותיב להו לרבנן היכי דמטיא שמשא וכו' כי היכי דליקומו היא ר"ז מהדר אזוזי זוזי א"ל במטותא מינייכי לא תחללוני', ואף לעסוק בתורה מ"מ זוכין בשבת לתורה בלא עמל שיוחקק בלב, וזה אם בחקותי תלכו שיוחקקו הד"ת בנייחא בשבת, ובמרה שהיה נפשם מרה עליהם במה שנסתלק מהם ההארה שהיה להם על הים כאמור שם להם חק, זה שבת שעל ידי השבת יהיו בטוחים שיהיה נחקק בלב ולא יתקלקלו עוד וכמ"ש במכילתא עה"פ שומר שבת מחללו וגו' שהמשמר שבת משומר מן העבירה (ובפע"ח הל' מקטרוג היצר הרע) וזה שאומרים במוצש"ק בהבדלה בתפלה אתה חוננתנו למדע תורתך והיינו תורה שבעל פה שהוא רוח הקדש כמ"ש הרמב"ן (ב"ב יב.) וזה נקרא דעת וכמו שפירש"י (פ' תשא) ובדעת רוח הקודש. שדעת הוא חיבור חו"ב והוא רוח מקודש דלעילא כמ"ש בזוהר הקדוש, ושבת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ובזוהר הקדוש (ת"א מ"ז ב) ביום השביעי דא תורה שבעל פה וזה למדע תורתך, ותלמדנו לעשות חקי רצונך והיינו שבת שנקרא חק שנחקק הד"ת בלב. ובזה בטוחים מקטרוג היצר הרע להבא. וכמש"נ אם בחקותי תלכו שתהיו מהלכים:
2
ג׳בבעה"ט סמך בחקותי לשבת וע"ז לומר ששקולים הם ככל החוקים, והיינו דכלל הד"ת אנכי ולא יהיה ששמענו מפי הגבורה, לא יהיה כולל כל הל"ת, שהם לבער הרע מלב כסיל לשמאלו, עדמ"ש (שבת קה:) איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הו"א זה יצר הרע, ואנכי כולל מ"ע שיאיר בלב הקדושה ממאמר אנכי ה"א. וזהו אם בחקותי תלכו כולל כל המ"ע עדמש"נ אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. ובגמרא (ברכות יא:) ובלכת דידך היא דמחייבת הא דמצוה פטירת דהעוסק במצוה נקרא לכת דרחמנא. ואת מצותי תשמורו כולל כל הל"ת עדמ"ש (סוטה ה:) כל מקום שנאמר השמר וכו' אינו אלא ל"ת. וע"ז כולל כל הל"ת כאמור. ושבת כלל המ"ע להכניס קדושת השבת ללב חכם לימינו. וכמש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם והיא כלל המ"ע והתקדשתם והייתם קדושים מה אני קדוש אף אתם היו קדושים (כמ"ש במתן תורה ר"פ קדושים) וזכור ושמור בדיבור א' נאמרו (כמ"ש שבועות כ:) שהעיקר זכור בפה האתערותא דלתתא להכין א"ע לקבל הקדושה דשבת דקביעא וקיימא. והשמור היא השמירה מלחללו שלא יעכבו מלקבל קדושת השבת. ובדברות הראשונות נאמר רק זכור שהוא העיקר. שבמאמר אנכי נתקע ת"ת בלבם ובדיבור ל"י נעקר יצר הרע מלבם (כמ"ש שיר השירים פ' ישקני) וזכור הוא אחר דלית לי' שכחה ולא קיימא בי' שכחה (כמ"ש זח"ב צב ב) שאף שחזר יצר הרע למקומו בשעה שאמרו דבר עמנו ונשמעה (כמ"ש בשיר השירים שם) מכל מקום בקבלת הלוחות אם לא נשברו הי' חרות על הלוחות חרות מיצר הרע (ונת' במ"א). אך בדברות האחרונות נאמר שמור שאחר הקלקול נצרכו לשמירה שלא יכנס יצר הרע ויקלקל שלא ישמר השבת ח"ו ולא יוכל לקבל הקדושה ומש"ה כ' וזכרת כי עבד היית בא"מ וגו' ע"כ צוך ה"א לעשות את השבת וכן בפ' ושמרו כ' לעשות את השבת, שמקודם הקלקול היה הקדושה מוכנה מצד השי"ת קדושה דקביעא וקיימא ולא היה צריך מצד האדם רק הזכירה בפה, רק אחר הקלקול שאז נצרך השמירה מצד האדם, ואז האדם עושה השבת, אבל עיקר השבת לקבל הקדושה מהשי"ת שהיא מתנה טובה, וע"ז נזכר יציאת מצרים שהיה גם כן מצד השי"ת שלא בזכותם, רק נצרך השמירה מצד האדם שלא יחללו ח"ו ויהיה מניעה מלקבל קדושת השבת. ואמר אחר כך בבעה"ט אם בחקותי תלכו ר"ת אבת, והוא גם כן עפמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב רד א) ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהון דהיא שבת, ומסיק בבעה"ט תלכו זה היראה וכ' יראת ה' היא אוצרו אם תמלאו את אוצרותי אמלא אוצרותיכם וכו' והוא כמ"ש הפי' במ"ש (שבת י:) מתנה טובה י"ל בבית גנזי ושבת שמה כו' דהיינו היראה וכמ"ש (ברכות לג:) אין להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים וזש"נ להנחיל לאהבי יש ואוצרותיהם אמלא היינו צ' עולמות כמנין צדיק שהוא כנגד היראה, ושבת איהי יראה (כמ"ש זח"א ה א) וז"ש מתנה טובה י"ל בבית גנזי ושבת שמה. (ונת' בהר מא' י"ז). ולעיל בסוף בהר נכתב ע"ז ואחר כך שבת שמצד האדם הסדר סור מרע ואחר כך עשה טוב. וכאן פתח אם בחקותי תלכו שהיא עשה טוב ואחר כך את מצותי תשמורו סור מרע, כדי להסמיך בחקותי לשמירת שבת שהוא לקבל הקדושה כאמור, גם כאן מדבר בתנאי שיקיימו ישראל כהוגן כמו שהיה הסדר מצד השי"ת בקבלת התורה אנכי ואחר כך ל"י, שיוקבע הקדושה ואחר כך ממילא נעקר יצר הרע כמו שהיה קודם הקלקול הא' עשה את האדם ישר, וז"ש (במ"ר ר"פ זו) ועתה בנים שמעו לי ואשרי דרכי ישמורו כו' אשר ואשריכם כשנתקיימו כל התנאים האלה שהתניתי עמכם, דרש אשרי בפתח לשון אישור שרצונו ש"מ שיקיימו דרכיו כסדר הישר אנכי ואחר כך ל"י, וכ' דרכי שהוא לכת דרחמנא עסק המצות, ואחר כך ישמרו לא יהיה שיעקר היצר הרע, ולכן כ' אם בחקותי תלכו מ"ע. ואת מצותי תשמרו הל"ת כסדר השי"ת כאמור:
3
ד׳במ"ר (ר"פ זו) אם בחקותי תלכו הה"ד חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך אמר דוד רבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני וכו' אני הולך והיה רגלי מביאות אותי לב"כ ולבמ"ד וכו' וצריך להבין מנ"ל למדרש שהיה כן בכל יום ויום שמא אירע לו כן באיזה פעם, אך נראה שדייקו מפסוק זה דכתיב אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי דייקא, והיינו תורה, דאין טוב אלא תורה (כמ"ש ברכות ה.) וחסד גם כן ד"ת דכשהיו רגליו מוליכות אותו לבית המדרש היה מלמד תורה לרבים כמש"נ יושב בשבת תחכמוני וכמ"ש (מו"ק טז:) ותורה ללמדה זו הוא תורה של חסד (כמ"ש סוכה מט:), ואמר ירדפוני כל ימי חיי משמע שלא מדעת והיינו שרגלי מוליכות אותי לבית המדרש בכל יום, והוא עדמ"ש (שם נג:) למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי ובמכילתא (סו"פ יתרו) ובאדר"נ (סו"פ י"ב) הגי' למקום שלבי אוב שם רגלי מוליכות אותי והוא ראי' שלבי קשור בד"ת. שהיה שורש תורה שבעל פה כמ"ש (במד"ר ר"פ אחרי) כל הרואהו נזכר לתלמידו, ותלמוד היינו תורה שבעל פה, ואמר זה בלשון תפלה אמר דוד רבונו של עולם וכו' שהיה זה אחר שנכתב עליו פגם זה אמר שלבו קשור בהשי"ת והראיה שהרי חשבתי דרכי, דרך שלי עדשנ"ד (ברכות יא.) בלכתך בלכת דידך היא דמחייבת ואף על פי כן ואשיבה רגלי אל עדותיך עדות התורה כמש"נ לוחות העדות ארון העדות. ומה שנכתב הפגם היא שבטך ומשענתך שעל ידי זה זכה לד"ת שנקרא משענת כמשנ"ד (חגיגה יד.) כל לשון משען ומשענה. וכן אם בחקותי תלכו, שנכתב סתם תלכו. ולא נזכר לכת דמצוה כמו אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ד', וסתם לכת דידך מיירי. אך הפי' אם בחקותי שיחקקו הד"ת בלב תלכו אף לכת דידך יהיה לד"ת לבית המדרש. ולמעלה כ' חליתי פניך בכל לב. היינו תפלה, חנני כאמרתך. אמרתך היינו אמירה בחשאי כמ"ש (זח"א רל"ד ב) כד"א ואמרת בלבבך והיא תורה שבעל פה שהיא תזל כטל אמרתי. ואחר כך חשבתי דרכי וגו' כאמור אם בחקותי תלכו. ואחר כך כ' חשתי ולא התמהמתי לשמור מצותיך, כמש"נ אחר כך ואת מצותי תשמורו שיהיה הלימוד ע"מ לעשות, שבהיפוך ח"ו גרוע שלא למד וכמו שחשב במד"ר נוח וכו', ושבת שהיא יום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך וגו' שהיא עצב ורוגז היצר הרע, דשבת זמן תורה שיוחקקו הד"ת בלב שיהי' תלכו, ואומרים מזמור זה בשבת:
4
ה׳ואמר אחר כך במדרש חשבתי דרכי וגו' חשבתי מה שכ' לנו אם בחקותי תלכו ומה כ' תמן ונתתי שלום בארץ. ואם לא תשמעו לי מה כ' תמן ויספתי ליסרה אתכם, ואין לו פי' למה שזכר פסוקים אלו. אך הענין ע"פ מה שאמרנו בקושית ראשונים למה לא הוזכר שכר עולם הבא ועונש גיהנם, ובאמת יפה שעה א' של קו"ר בעולם הבא מכל חיי עולם הזה (כמ"ש פ"ד דאבות) וכן כל יסורי איוב ע' שנה לא נחשבו כלום מול רגע מעונש גיהנם (כמ"ש הרמב"ן ז"ל). אך באמת לא רצתה התורה להשמיענו שכר ועונש. שתכלית העבודה היא שתהיה שלא ע"מ לקבל פרס (כמ"ש בפ"א דאבות) אך הוזכרו בפ' זו שאם בחקותי תלכו אז יתן השי"ת כל הסעייתות שבכל עניני עולם הזה שסייעוהו לעבודת השי"ת. וכן בהיפוך ישלח השי"ת הסייעתות על ידי היסורים כדי להחזירם בתשובה, (ונת' במ"א). וזה המכוון במ"ש חשבתי מש"נ אם בחקותי תלכו דכ' תמן ונתתי שלום בארץ. שזה עיקר המכוון במה שזכר מקודם הברכות בעניני האכילה דהיינו שיהיה האכילה בקדושה ועל ידי כן ונתתי שלום בארץ והיינו שום מקטרוג יצר הרע זה עיקר השלום, כמש"נ בהיפך ח"ו אין שלום בעצמי מפני חטאתי. ועיקר השלום מ"ש (בב"ר פנ"ד) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה יצר הרע כו' שלמה קראו שונא (כמ"ש סוכה נב.) והוא ישלימנו לך. ובהיפך ח"ו מה כ' תמן ויספתי ליסרה וגו' שזה פעם הראשון שנזכר בפ' לשון ליסרה וגו' והיינו שכל האמור למעלה ואחר כך מענינים שנראים להיפך מהטוב לא בא ח"ו לעונש ונקמה רק ליסרה אתכם. כאשר ייסר איש את בנו וגו' וכ' חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר. ובזה הפ' מתחיל המ"ר שמות, שכל גלות מצרים היה לתכלית זה ואדרבה את עשו שנאתי ובג"כ סליקת מיני' שרביטא כמ"ש בזוהר הקדוש (קיד ע"ב). ובשבת יום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך וגו' כשנ"ד (בזוהר הקדוש ח"א מח ב) על יום השבת, דאז מכיר הישראל שכל ההיפך הוא רק ליסרה אתכם לטובתכם, וכן אז יש לישראל הנייחא מהיצר הרע שעז"נ מעצבך ורגזך והיינו עצב ורוגז היצר הרע (כמשנ"ת כ"פ) והיינו על ידי שהאכילה בשבת בקדושה שעז"נ ונתתי גשמיכם בעתם וגו' שהשי"ת הנותן ומאתו לא יצא רק הטוב ועל ידי זה ונתתי שלום מקטרוג היצר הרע וכמ"ש במכילתא שומר שבת מחללו וגו' שמשומר מן העבירה וזהו השלום ושכבתם ואין מחריד:
5
ו׳בזה"ק (קי"ג א') אם בחקותי, דא אתר דגזירן דאורייתא תליין בההוא אתר כד"א ואת חקותי תשמרו כו' מפרש חקותי מלשון חוקה חקקתי גזירה גזרתי (כמש"ד במרו"ת ר"פ חקת). ואיתא בזוהר הקדוש ואת משפטי תשמרו דא אתר אחרא עלאה דההיא חקה אחידת בי' כו', ובפ' זו כ' ואת מצותי תשמרו ופי' רח"ו ז"ל דקאי עמש"נ בפ' בהר ועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו וגו', ודרש בזוהר הקדוש חקותי על תורה שבעל פה ומשפט על תורה שבכתב כד"א משפט לאלקי יעקב, והנה אף שדרש חקותי מלשון חקה חקקתי וכו' והוא דבר בלא טעמא, ותורה שבעל פה היא מילתא בטעמא, אבל כבר אמרנו שיש תורה שבעל פה של משה רבינו שחידש משכלו ונקראו הלמ"מ, מפני שהוא הכיר מפורש שהם מסיני כמו תורה שבכתב, והטעם לא נתגלה לשום אדם רק למשה רבינו ע"ה והוא מסר הדבר בהלכתא בלא טעמא (וכמ"ש רש"י גיטין יד.) כהלכתא בלא טעמא כאלו קבלה משה הלמ"מ שא"צ לתת בה טעם) ועז"א (נדרים לח.) שלא ניתנה תורה רק למשה והוא נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ומסיק אלא פלפולא בעלמא, והיינו מה שהמציא בפלפולו, וזה לא נתגלה הטעם לשום ת"ח, רק שמכוונין דריה"ק (כמ"ש ב"ב יב:), ותורה שבעל פה זו נקרא חקה, וכן ת"א זאת חקת התורה דא גזירת אורייתא ועז"א במדרש (רו"ת) למשה אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חקה וכו', שמשה רבינו זכה לבחי' בן דחפיש בגניזוי דמלכא ובכל רזין דביתי', שזה מתנת חלקו שהיה בחי' שבת עלאה, ועז"נ אם בחקותי תלכו ונסמך למש"נ ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, שבכניסת שבת זוכין לרזא דעבד. ומקדשי תיראו דא שבת דמע"ש דאיהי יראה וכו' כמ"ש בזוהר הקדוש (הק' ה' ב') ואת שבתותי ב' שבתות ה', שבת דיממא שבת עלאה קדושת עתי"ק וז"א, ואז זוכין גם כן להבין טעמי תורה דברים שכיסן עתיק יומין (פסחים קיט.) ולרזא דחפיש בגניזוי דמלכא (ונת' בהר מא' י"ג) ומסיק וכלא חד ודא היא כללא דשמא קדישא והיינו כמ"ש בזוהר הקדוש (ר"פ בהר) האי קרא בכ"י אוקימנא דהיא סלקא ומתחברא במלכא קדישא בזיווגא שלים:
6
ז׳ואמר אחר כך ועשיתם אתם מאן דעביד פקודי אורייתא ואזיל באורחוי כביכול כאלו עביד לי' לעילא אמר קב"ה כאלו עשאני ואוקמוה וע"ד ועשיתם אותם ועשיתם אתם כתיב, מה דאמר ואוקמוה, הכונה כמ"ש בגמרא (סנהדרין צט:) רא"א כאלו עשאו לד"ת שנאמר ושמרתם וגו' ועשיתם אותם רבא אמר כאילו עשאו לעצמו שנאמר ועשיתם אותם א"ת אותם אלא אתם, והנה אף דמתחיל הגמ' כל המלמד בן חבירו תורה כו' מ"מ מדדרש מפסוק ושמרתם נראה דקאי על שמירת התורה ומצות בכלל. שהוא כאלו עשאו לד"ת, ואמרנו דהענין הוא כד"ש (שם ח.) ראוי' היה פ' נחלת שתאמר ע"י משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן וכו', וזש"נ בפ' טמאים עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, ואמרנו שלשון עמדו היינו כדר"ש (ברכות כו.) אין עמידה אלא תפלה שמשה לא היה יודע שום עצה שכיון שעבר יומו בטל קרבנו, רק לאשר ששמע צעקתם למה נגרע שהיא באמת מעומקא דלבא, אמר להם עמדו בתפלה וצעקו למה נגרע ועל ידי זה אזכה ואשמעה מה יצוה ה' לכם. וזהו הענין שאמרו ישראל נעשה ונשמע ואיתא (בשבת פח.) לשון שמה"ש משתמשין בו וכו' והיינו שעל ידי החשק שיש בלבם לעשות רצון השי"ת על ידי זה יזכו לשמוע מצות ה' דקב"ה לא בעי מנן אלא לבא כמ"ש זה"ק (ח"ג קם סוע"א). וזש"ד במד"ר (פ' זו) אר"ח ב"ח אם שמרתם את התורה הרינו מעלה עליכם כאלו אתם עשיתם אותם היינו הד"ת, וכאמור (ונת' ל"ג בעומר מ"ח) אך בזוהר הקדוש דרש כביכול כו' אמר הקב"ה כאלו עשאני, ונראה שזהו מ"ש רבא כאלו עשאו לעצמו וכו' אף שיש לפרש דלעצמו קאי על האדם וכמ"ש במדרש אר"ח ב"פ אם שמרתם וכו' כאלו עשיתם עצמכם וכו' אך נראה שכוונת הגמרא גם כן כביכול על הקב"ה וכמו שדרש בזוהר הקדוש, רק הגמרא כתבו בכינוי לעצמו והמכוון א' עם דרש הזה"ק ועז"א בזה"ק כאלו עשאני ואוקמוה, ולשון זה רגיל בזה"ק על דרשות המפורסמות במדרשי חז"ל בנגלה כמו בש"ס:
7
ח׳ואמר אחר כך בזוהר הקדוש כגונא דא ויעש דוד שם כו' כביכול עשה שם לעילא ולא הוה מלכא בעלמא דזכה להאי כבוד דהוה קם בפלגא ליליא כו' עד דסליק שמא קדישא בכרסייא בשעתא דסליק נהורא ביממא כביכול הוא עבד שם וכו', וצריך להבין לפי דברי הזוהר הקדוש הא בכל יום כד סליק נהורא עבד שם כביכול ולמה נכתב פסוק זה דוקא ויעש דוד שם בשיבו מהכותו את ארס וגו', אך נראה כונת הזוהר הקדוש במ"ש עד דסליק שמא קדישא בכרסייא שאין המכוון על מדת מלכות ה' אחרונה משם הוי"ה כמו שנראה לכאורה ממ"ש כד"א ויקוב בן האשה וגו' וכמ"ש בזוהר הקדוש (אמור קו א) נטיל ה' דשמא קדישא כו' וכן ה' ושמו אחד. שמו היינו שם א"ד מדת מלכות כמ"ש (זח"ב קלד רע"א) אך כאן המכוון עד דסליק שמא קדישא בכרסייא כל שם הוי"ה. ובאמת מצינו גם כן זה שמי לעלם דקאי על שם הוי"ה וכמשנ"ד (פסחים נ.) לעלם כ', וכן נאמר כי שם הוי"ה אקרא וגו', וגם שם במקלל הפי' שהפריד ד' אחרונה מהשם ועז"נ ויקוב את השם. וכן כאן המכוון עד דסליק שמא קדישא בכרסייא, וכמש"נ נכון כסאך מאז ונדרש (שמות רבה פכ"ג) נתיישבה מלכותך וכסאך נכון מאז. באז ישיר והיינו כשהיה התגלות עתיקא שכן מורה אז א' אנקיב בחשוכי ונהיר כ"ע איהו כתר מלכות. כשישראל מקבלין עול מלכותו שאמרו ה' ימלוך לע"ו נכתר בכ"ע. וכן כ' עד די כרסוון רמיי ועתיק יומין יתיב. וז"ש עד דסליק שמא קדישא בכורסייא היינו כל שם הק' שכולל כל הט' מדות ועם קוצא דיוד דלעילא דרמיזא לאין (כמ"ש זח"ג ס"ה ב) שהוא עתיקא, והיינו דדוד המלך ע"ה שהיה מלך ישראל והוי קם בפלגות ליליא ומשבח לקב"ה ומקבל עול מלכותו בכל יום כד סליק נהורא דיממא כביכול הוא עבד שם ממש והיינו כל שם הוי"ה (וכ"נ מפי' המק"מ) דבהשי"ת לית מחשבה תפיסא כלל והעשר שמות מורין על התפיסה שיכול להשיג בו ית"ש. וזה עביד דוד בכל ום אך להיות בקביעות שיוקבע לכל ישראל התפיסה בהשי"ת כל חד לפום מאי דמשער בליבי' זה היה אחר מלחמות ארם. ואחר כך כ' שם וישם באדום נציבים וגו' ויהי כל אדום עבדים לדוד, היינו שהכניע אז כל קליפת אדום ונאמר ועלו מושיעים וגו' לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה. וכ' והיה ה' למלך וגו' ה' אחד ושמו אחד, זיווג קוב"ה ושכינתיה כל השם בשלימות. ולכן כ' אחר כך ויושע ה' את דוד בכל אשר הלך אף שכבר נכתב פ' זה למעלה אחר מלחמות ארם נכתב שנית שזה היה עיקר הישועה. ועז"נ ויעש דוד שם כביכול עשה שם ממש והיינו שנקבע בכלל ישראל כנ"ל וכן כ' אחר כך וימלוך דוד על כל ישראל אף שכבר מלך מכמה שנים. אך כעת נתיישבה מלכותו, וכמש"נ ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו. משפט קוב"ה וצדקה כנסת ישראל וכמ"ש בזוהר הקדוש עמש"נ לעשות צדקה ומשפט. אך שם הסדר צדקה ואחר כך משפט שכן הסדר מצד ישראל צדקה להיות ה' שוכן בתוך בני ישראל מדת מלכות מלכותא קדישא ואח"כ ממשיכין הזיווג משפט קוב"ה מה שאין כן דוד המלך ע"ה המשיך משפט לצדקה כנסת ישראל. וזש"נ היה עושה משפט וצדקה לכל עמו, וזה כוונת הזוהר הקדוש במ"ש דלא הוה מלכא בעלמא דזכה להאי כדוד הזה"ק במ"ש דלא הוה מלכא בעלמא דזכה להאי כדוד כו' בא ליישב מש"נ אחר פ' ויעש דוד שם וגו' וימלוך דוד על ישראל וגו' וכבר מלך אך היא לכוונה האמורה. ועז"א בזוהר הקדוש וע"ד ועשיתם אתם כתיב שעל ידי שיזכו בני ישראל לקדושת השבת אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמורו על ידי שמירת השבת לעשות את השבת כמ"ש ועשיתם אתם יעשו הם כל השם כל קדושת השבת שהם שבתותי שבתות ה', דז"א ועתי"ק שהיא כלל שם הוי"ה כל הע"ס עם קוצו דיו"ד דלעילא דרמיזא לאין וכאמור:
8
ט׳ונתתי גשמיכם בעתם. וכן בפ' והיה אם שמוע וגו' ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו' ואספת דגנך וגו' ובגמרא (ברכות לה:) מוקי לה באין עושין רצונו של מקום שמלאכן נעשית על ידי עצמן, וכשעושין רנש"מ מלאכן נעשית על ידי אחרים, ואף דהתחלת הפרשה אם שמע תשמעו וגו' כבר אמרנו דתשמעו אל מצותי היינו כר' ישמעאל להיות חורש בשעת חרישה כו'. אבל רצונו של מקום היינו כמו שברא האדם קודם הקלקול שיהיה רק לשמש את קונו ולהיות דרופתקי דאורייתא כרשב"י, ואז מלאכתן נעשית על ידי אחרים (ונתבאר בהר מ"ה) וכאן דכ' אם בחקותי תלכו וגו' ועשיתם אתם ואמרנו דמיירי במי שזוכה להיות דרופתקי דאורייתא כרשב"י (כמשנ"ת במא' הקדום). ואם כן יש להבין מהו השכר ונתתי גשמיכם בעתם, דאין זה טובה לאדם כזה כי בודאי די לו מצדו בקב חרובין כחב"ד וכרשב"י וכדרכה של תורה, אך איפשר לומר דמרמז על ד"ת וע"ד משנ"ד (קה"ר י"א ג') מש"נ אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו. אם ימלאו ת"ח תורה על ישראל יריקו שנקראו ארץ ע"ש, וכן ונתתי גשמיכם היינו נמי ד"ת ע"ד מש"נ יערוף כמטר לקחי, ומ"ש בעתם. היא ע"ד מה שמצינו (שבת קיח:) אלמלי משמרין ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד נגאלין ומה זה הלשון מיד נגאלין אבל באמת בשעת מתן תורה שבדיבור ל"י נעקר יצר הרע מלבם ונא' עליהם אני אמרתי אלקים אתם ואף על פי כן לא היה אז הגאולה, מטעם שאזר תיכף היצר הרע למקומו וקלקלו. ועל ידי שמירת שבת זוכין להיות מיד נגאלין ולא יהיה הפסק רגע שיוכל היצר הרע לחזור ולקלקל, וזש"נ אני ה' בעתה אחישנה היינו נמי כשיבא הזמן בעתה אז אחישנה כרגע שלא יוכל יצר הרע לחזור למקומו וכן כשזוכין בשבת לדרתם דעביד דירה לון [ר"ל לשכינתא עלאה ותתאה ] בתרי בתי לבא ואתפני יצר הרע מן תמן (כמ"ש תיקו"ז תי' מ"ח) מיד נגאלין, דאז זוכה לרזא דעבד ולרזא דבן בכללא חדא ועליו איתא בזוהר הקדוש (סו"פ בהר) דקוב"ה אכריז עליה אזדהרו בפלניא וכו' והיינו כמו שהכריזו הזהרו בר"מ ותורתו (קידושין פא.) וז"ש מיד נגאלין דהיינו אחישנה, וכן ונתתי גשמיכם הד"ת בעתם כשיבא העת יתן השי"ת הד"ת בעתה אחישנה והנה כאן נאמר בעתם לשון רבים, ובפ' והי' א"ש נא' בעתו, ובזוהר הקדוש (קדושים פד ב) שבלשון יחיד הוא במעלה יתירה דע"כ במתן תורה כ' בעשרת הדברות לשון יחיד מפני שהיו אז בלבא חדא ורעיתא חדא מה שאין כן בפ' קדושים שלא זכו למדרגה זו כ' בלשון רבים, הענין כד"ש (תענית ט:) מטר בשביל יחיד כו' הא מישרא בעיא מיא והא מישרא לא בעיא מיא ואתא מיטרא וכו' דקאי על היחיד שזכה להיות עושה רצש"מ כמו במ"ת אף דהכלל יהיו עושין מצות ה' ולא רצונו ש"מ גם כן יתן המטר בעתו, וכאן כ' בעתם לשון רבים שאף מי שלא זכה למדרגה זו להיות כמו במתן תורה, מ"מ יזכה בתוך הכלל, וכן היא לענין ד"ת ברמז הנזכר, ושבת הזמן לזכות לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה. יחוד כל שם הוי"ה למהוי אחד באחד לרזא דעבד ולרזא דבן דחפיש בגינזוי דמלכא וכאמור:
9
י׳ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. גם כן קשה להבין בפשיטו דמה זה יעוד שכא למאן דזכי להיות דרופתקי דאורייתא ודי לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, ויתכן שזה גם כן קאי על ד"ת ונתנה הארץ, היינו ארץ עלאה (זה"ק בהר ק"י ב) והיינו מלכות שכינתא דאתקרי ארץ דקוב"ה (רע"מ פנחס רמ"ג ב) מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, ועץ השדה הוא עדמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב ס) ואין עץ אלא תורה עץ חיים וגו' והיינו תורה שבכתב. ואמר בזוהר הקדוש (שם) אין עץ אלא קוב"ה כי האדם עץ השדה עץ השדה ודאי דא עץ שדה דתפוחין קדישין וזש"נ ועץ השדה יתן פריו, והן הן הדברים הנאמרים בתו"כ (הובא ברש"י) הן אילני סרק ועתידין לעשות פירות. וכן מה שנדרש (בתו"כ) ונתנה הארץ יבולה מה שאתה מוביל לה ומה זו ברכה דהיפכו דאינה נותנת אפילו מה שמוביל לה הוי ח"ו קללה אבל נתינה כזאת אינה בכלל ברכה, ובפשיטות י"ל שיעשה תיכף פירות כמו קודם הקלקול, והמכוון י"ל ע"פ מש"נ כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים דלפשיטו קאי על השי"ת ומ"מ דרשו מזה (שבת פח.) שישראל נמשלו לתפוח (ועי' בתוס' שם ונת' במ"א) ועצי היער היינו או"ה שנמשלו לאילני סרק, וזהו דהשדה הידוע שדה אשר ברכו ה' ואי' (תענית כט:) זה שדה של תפוחין קדישין והיינו הג"ע שכן נדרש מפסוק זה (בב"ר) שנכנס עמו ריח ג"ע עי"ש ושם משכן נפשות ישראל ועץ חיים בתוך הגן שהפנימיות עץ חיים דא תורה שבכתב. ועץ הדעת טוב ורע הערבוב היינו תורה שבעל פה ואפריש טוב מרע דאינון איסור והיתר טומאה וטהרה כשר ופסול (כמ"ש רע"מ זח"ג קיא א), וזה שאמר הבטחה לעתיד ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו שלא יהיו אילני סרק בישראל עצי היער. רק כלם יעשו פירות שהם ד"ת וחידושיו שהם פירות הארץ דקוב"ה, וכמש"נ בנביא ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כלם ידעו וגו' שזהו תכלית הגליות שלא יהיה בישראל אילנו סרק וכל נפשות ישראל יעשו פרי למעלה. ובשבת הזמן לזכות לתורה שבעל פה כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א מז ב) יום השביעי דא תורה שבעל פה כו' דשבת מדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ובפרט בסעודה ג' שהיא היחוד וכמש"א בתפלה זו אתה אחד ושמך אחד וכו':
10
י״אבמדרש (רפ"ז) חשבתי ברכות חשבתי קללות ברכות מאלף ועד תיו קללות מן ויו ועד הא ולא עוד אלא שהן הפוכות כו', מא' ועד ת' היינו כסדר מתתא לעילא כשמברר האדם מעשיו ובהיפך הוא רק מו' ועד ה', והיינו שבה' שהיא מדת מלכות אני ה' השוכן בתוך בני ישראל שם כביכול עומד. וכמ"ש (מגילה כט:) שבכ"מ שגלו שכינה עמהם, וכמ"ש בזוהר הקדוש (קטו א') וא"ת דאשבוק לכון אף אני עמכון, שבע על חטאתיכם דא שבע דתתרך עמכון ואמאי על חטאתיכם הה"ד ובפשעכם שלחה אמכם וכו'. והיינו שאף הקב"ה עמהם רק שהזיווג אינו מפורש והוא בהסתר. דאותיות ו"ה היינו קוב"ה ושכינתיה. וזהו אף אני שבע שיהיה ו' ה' אך לא יהיה מפורש הזיווג, וז"ש אחר כך ואף גם זאת וכמ"ש בזוהר הקדוש (שם ע"ב) ואף כד"א אף אני. גם לרבות כ"י דאקרי זאת דלא שבקת לון לעלמין כו' ואמאי לכלתם בגין כלתם דאנא רחימנא לה וכו' והיינו דבשבת כל ישראל קרוים כלה שמשיגים נשמה יתירה חדשה בכל שבת. וקרוים כלה כמו בשעת מתן תורה שנקראו כלם בשיר השירים וזהו שאף בגליות מ"מ יש שבת שכל ישראל קרוים כלה ואז זיווגא אשתכח וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג עט ב) ליום השבת כו' ונשמתא אתוספת דהא עתיקא אתגלי וזיווגא יזדמן וכו'. וז"ש לא מאסתים וגו' שאף בגליות כיון דהיא תמן דמיא בעיני כשוקא, דרוכלי וכמ"ש בזוהר הקדוש, ובגמרא (ב"ב פח:) הקב"ה בירך ישראל בכ"ב וקללן בשמונה כו' מואס בחקותי עד ואת חקותי געלה נפשם חשב רק עד נפשם שמסתיים במ', והיינו עפמ"ש (ב"ר פ' פ"א) מהו אמת אלף בראשון של אותיות מס באמצע תיו בסוף ע"ש אני ראשון ואני אחרון. והיינו דשם הוי"ה מורה היה הווה ויהי', ומס היינו הווה. וזהו מש"נ ברגע קטן עזבתיך וגו' בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך וגו' והיינו שהעזיבה והקצף הוא רק רגע קטן שהיא ההוה שהיא כמו רגע. ולא חשב בגמרא הפסוק ואף גם זאת בכלל התוכחה. משום שאז בשבת לכלתם בגין כלתם אז הזיווג מפורש ואינו בכלל התוכחה, רק התוכחה היא כמו רגע וזהו עד מ"ם שמורה על ההוה וכאמור ואלו ואלו דברי אלקים חיים. שמסתיים אחר כך בה' שמורה שאף ברגע קטן ההוה כתיב רק הסתרתי פני רגע ממך, היינו שהזיווג בהסתר, ומ"מ אף אני עמכון ושבע שהיא מדה ז' דלא שבקות לון לעלמין וכמ"ש בזה"ק. שנמצא ו' ה' אך הזיווג בהסתתר ובשבת שכל ישראל קרוים כלה. שמתוסף נשמה יתירה שנקרא כלה כאמור אז אף בגלות יש הזיווג. ובפרט בסעודה זו שהיא סעודתא דעתי"ק וכמ"ש בזוהר הקדוש עתיקא אתגלי וזיווגא יזדמן:
11
י״בואח"כ במד' אם בחקותי תלכו חוקים שבהם חקקתי את השמים והארץ וכו' וחשב שם ד' לשונות. והמכוון הוא כמ"ש פירש"י מתו"כ שתהיו עמלים בתורה, ואמרנו דהיינו תורה שבעל פה שבא בעמל ויגיעה כמ"ש תנחומא (נח ג). וזה חוקים שבהם חקקתי שמים וארץ כמ"ש (ריש ב"ר) אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה כו', ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. היינו על ידי חידוש ההלכה שהקב"ה מחדש בב"ד של מעלה בכל יום (כמ"ש ב"ר פמ"ט) והת"ח שלהם נמסר החידוש בתורה שבעל פה נקראו בוני עולם כמ"ש ורב שלום בניך א"ת בניך אלא בוניך ובגמרא (שבת קיד.) מאי בנאין אלו ת"ח שעוסקים בבנינו של עולם, וזהו חוקים שבהם חקקתי וכו' שתהיו עמלים בתורה שהם חוקים שלי שחקקתי בהם כל הבריאה. והיינו דכ' אדם לעמל יולד ובגמרא (סנהדרין צט:) א"י אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה כו' וכבר אמרנו שבודאי לא ס"ד שנברא האדם למלאכת עוה"ז, וכן מ"ש אחר כך אם לעמל שיחה בודאי אין המכוון על שיחה בטילה שיהיה הו"א שנברא האדם לתכלית זה, אך המכוון עפמ"ש (פ"א דאבות) על ג"ד העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח, וזהו עמל מלאכה שהוא מלאכת המשכן שהוא גמ"ח. נדבת המשכן שקרוי גם כן מלאכה כמש"נ והמלאכה היתה דים דשלים לי' עבידתא (כמ"ש שבת מט:) ועל ידי נדבת לב המתנדבים נעשה המשכן וכמש"נ כל נדיב לב יביאה וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קמו א' בס"ת) מאת כל איש אשר ידבנו לבו מההיא רעותא כו' ותשלמין לה, וכן בכל מעשה הצדקה וכמו שמצינו (ב"ב יז:) במה תרום קרן ישראל א"ל בכי תשא והיינו נדבות המשכן ואחר כך א' עד היכן כחה של צדקה כו' קרנו תרום בכבוד וכן צדקה תרומם גוי אלו ישראל. וצדקה היינו גמ"ח כמ"ש (ב"ק יז.) כל העוסק בתורה וגמ"ח כו' ואין זריעה אלא צדקה שנאמר זרעו לכם לצדקה. והיינו דעיקר הצדקה הגמ"ח שבה כמ"ש (סוכה מט:) אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה כו', ואברהם אבינו ע"ה היה הראשון שהעמיד עמוד גמ"ח כמש"נ ויטע אשל וגו' שהאכיל לכל באי עולם. וגמ"ח בין לעניים בין לעשירים (כמש"ש) וכן הקריא א"א לשמו של הקב"ה בפה של כל עובר ושב (כמ"ש סוטה י:) והיינו תורה ללמדה שזו היא תורה של חסד (כמ"ש סוכה שם). ומ"מ אין זה עיקר שהרי יצא ממנו פסולת ישמעאל. וכן יש עמוד העבודה שהיא קרבנות וזה העמיד יצחק אבינו ע"ה כמ"ש (שבת פט:) הא קריבת נפשי קמך דקרבנות העבודה רק בכהנים ויצחק אבינו ע"ה רצה להעמיד עמוד זה שיהיה לכל ישראל. ועז"נ ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפלה (כמ"ש ברכות כו:) שבאברהם אבינו ע"ה לא מצינו שהתפלל על עצמו רק על סדום. ואפילו על בנים לא התפלל כמ"ש בזה"ק (ח"א קלז רע"ב). ויצחק היה הראשון שהעמיד עמוד העבודה שהיא תפלה במקום קרבנות (כמ"ש בגמרא שם) ואמרו (תענית ב.) איזו עבודה שהיא בלב הו"א זו תפלה, וזהו מ"ש בגמרא א"י אם לעמל שיחה שהיא תפלה כמש"נ תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו שיודע שהוא עני ומחוסר כל טובה ואין לו תשועה רק לד' הישועה. ושופך שיחה לפניו. וגם לתכלית זה נברא האדם כמו רחב"ע שהיה כחו בתפלה כעבד לפני המלך כמ"ש (ברכות ל"ד:) אך גם זה אינו התכלית הנרצה ומיצחק אבינו ע"ה גם כן יצא פסולת עוד. ועיקר תכלית האדם שנברא לעמל תורה. וזהו העמוד העמיד יעקב אבינו ע"ה כמש"נ תתן אמת ליעקב אמת זו תורה (כמש"ש ה:) וממנו לא יצא שום פסולת. ואחריו גם אברהם ויצחק נקראו בשם ישראל (כמ"ש ב"ר ר"פ תולדות). שבאמת נברא האדם גם לעמל מלאכה שהוא גמ"ח כמ"ש (מ"ר אמור פכ"ה) עתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי המצות אצל בני תורה בג"ע. וכן לעמל שיחה זו תפלה כמו רחב"ד כאמור. וכמ"ש (ברכות כ"א.) ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו. אבל מ"מ התכלית הנבחר הוא לעמל תורה כמ"ש בגמרא (סנהדרין שם) טובי' לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא. וז"ש אם בחקותי תלכו חוקים שבהם חקקתי שמים וארץ והיינו שתהיו עמלים בתורה שבעל פה. ונסמך לפ' ואת שבתותי תשמורו דכ"ע בשבת נתנה תורה (וכמ"ש שבת פו:) ויום השביעי דא תורה שבעל פה כמ"ש (בזח"א מז ב) דבי' אשתכלל עלמא, והוא עמל תורה שבעל פה שתהיו עמלים בתורה כאמור:
12
י״גונתתי שלום בארץ. פירש"י מתו"כ שמא תאמר אם אין שלום אין כלום ת"ל ונתתי שלום וגו' מכאן שהשלום שקול נגד הכל שנאמר עושה שלום ובורא את הכל, והנה מה מביא מזה דשקול נגד הכל, והנה בגמרא (ברכות יא:) עושה שלום ובורא רע מי קאמרינן כדכתיב אלא כתיב רע וקרינן הכל לישנא מעליא, ולמה שינו אנשי כנסת הגדולה לשון הכתוב משום לישנא מעליא, אך איתא בספרים בשם רה"ק רבי ר' בער זצ"ל ומעץ הדעת טוב ורע מהיכן יש מציאות להרע הא לא מצינו במעשה בראשית בריאת הרע בעולם. אך איתא (פסחים נד. וב"ר פ"ד) מפני מה לא כתיב טוב בשני מפני שנברא בו גיהנם, והנה גם במאמר הראשון שאמרו ז"ל (ר"ה לב.) בראשית נמי מאמר היא גם כן לא כתיב בי' כי טוב. אכן איתא בגמרא (שבת קמט:) גם ענוש לצדיק לא טוב אין לא טוב אלא רע ומצד שלא נכתב כי טוב מזה היה מציאות להרע ושם נאמר והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך ואיתא בב"ר חושך זה מעשיהן של רשעים וכ"א שמרמז על ארבע מלכיות והיינו גם כן החושך והרע שנברא ביום הראשון, ומה שלא נכתב בפירוש בריאת הרע היינו כי באמת לא ברא הקב"ה שום דבר רע בעולם כי אף היצר הרע לא נברא להרע כמ"ש (קידושין ל:) בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין כנגדו רק אתם עושים אותו רע. והנה איתא (בגמרא ובב"ר שם) אף על פי כן כלל אותו בששי שנאמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, והיינו שבשבת נעשה מהכל טוב מאד ואז אין שום רע בעולם שגם מיצר הרע ומגיהנם נעשה גם כן טוב מאד, וכאשר נעשה מהכל טוב מאד שייך לשון שלום. כי קודם לזה נאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי, ורק אחר שנתקן הכל ונעשה טוב מאד. אז נגמר שלימות כל דבר ושייך לשון שלום, וז"ש וקרינן הכל לישנא מעליא לרמז על משנ"א וירא וגו' כל אשר עשה והנה טוב מאד כי הכל נעשה טוב מאד ונתקן הרע וזהו הלישנא מעליא שמהרע נעשה טוב מאד. וז"ש בכ' ונתתי שלום היינו שלא תפחדו מיצר הרע ושכבתם ואין מחריד וגו' שלא יוצטרכו לשמירה עוד כי יהיה הכל טוב מאד, ולזה בשבת בעת המנחה שהוא גמר השבת אנחנו מתפללים שהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום היינו הפריסת סוכת שלום שיש עלינו בשבת שנעשה מהכל טוב מאד ונמשיך זאת עלינו גם על ששת ימי המעשה, כי הסעודה שלישית היא נגד קדושת יעקב אבינו ע"ה, והוא מרמז על המשכת הקדושה שיהיה לקיום ובקביעות גם בשיה"מ, כי מדתו היא מדת אמת וכ' ושפת אמת תיכון לעד:
13
י״דעזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבתו"כ קודם עצרת כו' כדי שתכלה שנה וקללותיה כו' (מגילה לא:) אלא שבתו"כ איתא אטו בעצרת ר"ה היא אין עצרת נמי ר"ה היא דתנן בעצרת על פירות האילן, וצריך להבין הא עיקר מאכל האדם היא הלחם כמ"ש כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם ובפסח העולם נידון על התבואה (כמ"ש ר"ה טז.) והי"ל לתקן שיקראו קודם פסח מה"ט. ואם משום דלפי סדר הפרשיות מיקלע בחקותי קודם עצרת ולא קודם פסח הא מלשון עזרא תיקון לא משמע שהיא מפני סדר הפרשיות, ובאמת לבני מערבא דמסקי אורייתא לתלת שנין (כמ"ש מגילה כט:) לא מיקלע בחקותי קודם עצרת הי"ל לעזרא לתקן שיקראו התוכחה קודם פסח. גם לפמ"ש בגמרא (ר"ה ז:) ט"ז בניסן ר"ה לעומר ו' בסיון ר"ה לשתי הלחם. והנה שתי הלחם היא ר"ה להתיר החדש במקדש אבל כבר הותר לאכילת הדיוט מט"ז בניסן מזמן הקרבת העומר ובמקדש אל שייך תכלה שנה וקללותיה. ויתכן יותר לתקן שיקראו קודם פסח שאז ר"ה להתיר אכילת הדיוט מחדש, גם מה שתיקן עזרא שיקראו שבתו"כ קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ר"ה ולא להיפוך בודאי יש שייכות לכל פרשה לזמנה, אך הענין שקודם הקלקול מאדם הראשון ניתן רק פרי העץ למאכל אדם וכמש"נ ויטע גן בעדן ונטיעה היא באילנות. אך אחר הקלקול ואכלת את עשב השדה רק כיון ששמע אדם הראשון הזיעו פניו ואמר מה אני נקשר לאבוס כבהמה א"ל הקב"ה בזעת אפך תאכל לחם (כמ"ש בב"ר פ' כ') והיינו שיהיה לו טורח לעשות מחטה לחם. וכמ"ש (ברכות נח:) כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול חרש וזרע וכו'. אבל קודם הקלקול אף חטה היה מן אילן והיה גדל עליו גלוסקאות כמו שיהיה לעתיד (כמ"ש שבת ל:) ועתידה חטה שתתמר כדקל (כמ"ש כתובות קיא:) וכמו שמצינו שיש אילן שקמה המתקיים ת"ר שנה (כמ"ש במד' תהלים צ') עמ"ש כימי עץ ימי עמי (ועי' ב"ר פי"ב אך שם מיירי לענין קומה כמ"ש המת"כ בשם פירש"י) והאילנות שנטע הקב"ה בעצמו בג"ע היה מתקיים לעולם ולא היה צריך שום נטיעה ועבודה. ואדם הראשון ניתן בג"ע לעבדה ולשמרה לעבדה בפקודין דעשה ולשמרה בפקודין דל"ת (כמ"ש בזח"א כ"ו א' ות"ז תי' כ"א) ורק אחר הקלקול נאמר לו בזעת אפך תאכל לחם שיהיה נצרך לעבודה וטורח כמה יגיעות יגע וכו', ובעצרת שהיא זמן מתן תורה דכתיב אני אמרתי אלקים אתם שיהיה התיקון כמו קודם החטא שלא יהיה מיתה (כמ"ש ע"ז ה.) וכ' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' שאז לא היו ישראל רק פנוים לתורה ועבודה כמו קודם הקלקול, והיה מתבטל אז כל היצר הרע וקלקול הנחש וממילא מאכל אדם היה רק פירות האילן כמו שהיה קודם קלקול אדם הראשון, ורק אחר החטא חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון מ"מ כשבא עצרת היא הזמן בכל שנה לתקן הקלקול הראשון מאדם הראשון וכמו שהיה במ"ת וזהו בעצרת על פירות האילן, וז"ש בגמרא (ר"ה טז.) הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן ופירש"י דר"י לטעמי' דא' בסנהדרין עץ שאכל אדם הראשון חטה היה ולפי האמור מובן שבעצרת הזמן שיתברכו פירות האילן שיתוקן קלקול אדם הראשון ויהיה מאכל אדם פירות האילן וכמו שהיה קודם הקלקול:
14
ט״ווהנה פ' בחקותי מתחיל אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו' הכל בעניני אכילה ואחר כך כ' ונתתי שלום בארץ וגו' ועיקר השלום הוא מקטרוג היצר הרע וכמ"ש אין שלום בעצמי מפני חטאתי וזהו עיקר המלחמה התמידית עם היצר הרע וכמ"ש (בב"ר פ' נ"ד) גם אויביו ישלים אתו ריב"צ אמר זה יצר הרע. ובגמרא (סוכה נ"ב.) שלמה קראו שונא כו' וה' ישלם לך א"ת ישלם לך אלא ישלימנו לך. וכמו שאומרים בשם רבינו ר' בינם זצ"ל שפירוש כי תצא למלחמה על אויבך על היצר הרע אינו דרך דרש ורמז רק פי' הפשוט שמלחמת היצר זהו עיקר המלחמה והיא תדירה. ואיתא בספרי (עקב) ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה שנ' פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו' ומביא כמה פסוקים, וכן בגמרא (ברכות לב.) מכמה פסוקים וכן כל אכילה יכול להביא לידי חטא כמ"ש (ב"ב יב:) לאחר שאוכל ושותה אין לו אלא לב א'. והיינו אם לא יהיה בקדושה יהיה רק לב כסיל לשמאלו, וכשהיה בקדושה יביא רק להיות לב חכם לימינו, ועז"א אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם וגו' שתכירו שהשי"ת הוא הזן ומפרנס ואז לא יביא האכילה לידי יצר הרע ואדרבה האכילה תגרום להביא ד"ת וקדושה בלב. שאכילת השמי"ת הם לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי שהיא ד"ת, וע"ז ביקש יעקב אבינו ע"ה ונתן לי לחם לאכול שיכיר שהשי"ת יהיה המאכל ואז יביא המאכל שיהיה רק לב א' לאביו שבשמים. וזהו ונתתי שלום בארץ מקטרוג היצר הרע. ושכבתם ואין מחריד מרוגז היצר הרע שלא יכנס לקלקל עוד, והנה בגמרא (ר"ה יא.) ר"א אומר בתשרי עתידין ליגאל ור"י אומר בניסן עתידין ליגאל. ואמרנו דלשיטתייהו אזלו. דר"א סובר (סנהדרין צז:) אם ישראל עושין תשובה נגאלין ור"י סובר לא בתשובה ומע"ט. ואלו ואלו דברי אלקים חיים דקץ בעתה אם לא זכו היא בניסן. ואחישנה אם זכו על ידי תשובה היא בתשרי היום אם בקולו תשמעו (כמש"ש צח.) ונתבאר (בראשית מ"ה) וזהו ההבדל בין תוכחות שבתו"כ האמורים בלשון רבים שיהיה התיקון על ידי דברי תורה ובזה יש מדריגות וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג ק"י א') לאו כל מארי תורה שקולין ולאו כל נביאים שקולין וכו' שאף בנביאים יש מדרגות ומש"ה נאמר בלשון רבים, מה שאין כן תוכחות שבמש"ת שהם התיקון על ידי התשובה שזה אמר להם משה לתקן הרב כעס ומשו"ה נאמרו בלשון יחיד שבזה אין מדריגות. ועל ידי התשובה יזכו הכל, ומש"ה עזרא תיקן שיהיו קורין תוכחות שבמש"ת קודם ר"ה שאז זמן התשובה כדי שתכלה שנה וקללותי' ויתוקן על ידי התשובה שיהיו נגאלין בתשרי על ידי תשובה, ושבתו"כ קודם עצרת שבעצרת זמן התיקון על ידי דברי תורה שיהיה התיקון שכל האכילות יהיו בבחי' לכו לחמו בלחמי ובזה נאמר בלשון רבים וכאמור כדי שתכלה שנה ויתוקן כל קלקול מהאכילה שזה היה שורש הפגם מהנחש שבשעת הקלקול שבא הערבוב מטו"ר ע"י שטעם מעה"ד טו"ר וכמ"ש (בתי"ז תי' כ"ד) וח"א חטה היה וח"א גפן וכלח קשוט ז' מינין אינון כו' ואיך יתכן שכולם אמת והמחלוקת במצאיאות אך הענין כמו שאמרנו (ונת' בראשית מ"ח) דכתיב ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טו"ר, והיינו שב' אילנות אלו עץ החיים ועץ הדעת היו בתוך ופנימיות הגן ואם היה טועם מעץ החיים היה מרגיש בכל הפירות טעם עץ הדעת, וכן כשטעם מעה"ד טו"ר אז נעשה הערבוב וכל מה שאכל אחר כך הרגיש טעם עה"ד טו"ר וז"ש וכלא קשוט, וזה הענין שאנו מתפללין בכל יום ברך עלינו את השנה הזאת וכו' לטובה ומסיימין מברך השנים, וזה יתכן לכאורה רק בר"ה או עכ"פ קודם עצרת שהוא זמן קציר אבל לא בכל ימות השנה ואנו מברכין בכל השנה ואף בערב ראש השנה אך הענין הוא כמ"ש דמ"ש בגמרא (ר"ה טז:) הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן ופירש"י כמ"ד עץ שאכל אדם הראשון חטה היה. היינו שיזכו לתקן הקלקול דאדם הראשון שהיה אכילתו קודם החטא רק מפירות האילן כאמור ורק אחר הקלקול הוצרך לעבודה. וע"ז אנו מתפללין ברך עלינו את השנה הזאת לטובה היינו שיהיה אכילתינו רק מהטוב, דכתיב כי חק לישראל וגו' ודרש מינה (ביצה טז.) שכל מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה. וסתם אדם היינו ישראל שקרוים אדם וחק לישנא דמזוני הוא, והיינו שהשי"ת קוצב מזונותיו של כל א' מישראל כמה שיועיל לו לעבודת השי"ת. וזהו הטריפני לחם חוקי שביקש שלמה המלך ע"ה אף שהיה סעודתו גדולה ליום כמ"ש בפסוק מ"מ כ * היה אצלו לחם חוקו. וכמ"ש (עירובין סד.) בר"נ שהיה חתנא דבי' נשיאה אמר כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי וכן דלא אכלי בשרא דתורא (כמ"ש ב"ק עב. וכפי' התוס') שהיה נצרך לו אכילת בשר ויין לתורה וזה היה אצלו לחם חוקו וז"ש ואכלת ושבעת וברכת את ה"א על הארץ הטובה, שאף שאחר הפגם כ' ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה לבבכם שאין יצר הרע שולט אלא מתוך שביעה (כמ"ש בספרי שם) מ"מ על ידי ברכת המזון מועיל שהאכילה יהיה רק מהטוב ויהיה לחם חוקו שיועיל לעבודת השי"ת ולא יבא לידי שליטת יצר הרע וז"ש בברכת המזון הזן את העולם כולו בטובו כו' ומפרנס לכל ומטיב לכל שיהיה האכילה מהטוב וכמו ירושלים ומקדש במקום כתיב באכילת מעשר למען תלמד ליראה וגו' כן אכילת שבת בזמן מביאה גם כן לידי יראה ואינון דמשתדלין באורייתא אינון שבתות ויו"ט כמ"ש בזוהר הקדוש דאכילתם הוא רק שיהיה להם תועלת לתורה ועבדות השם ב"ה, ויש בהם לשבתות שא"צ שום מלאכה, ויש שהם כיו"ט שמותר במלאכת אוכל נפש כן יש להם טורח קצת ומ"מ הכל מוכן מערב יום טוב, ואכילתם שהיא לחם חוקו היא רק מהטוב ומביאה ליראה, ולכן אנו מתפללין בכל יום ברך עלינו את השנה הזאת לטובה היינו שאף אם לא זכינו ח"ו שיוקצב מר"ה שיהיה האכילה רק מהטוב, מ"מ אדם נידון בכל יום מתפללין אנו שיהיה לטובה, ושמעתי מרה"ק זצוק"ל שלעתיד יהיה הצירוף מכל עץ הגן אכל תאכל ועץ הדעת טוב, ורע לא תאכל שאכילת ישראל יהיה רק מהטוב. ולכן קודם עצרת שהוא זמן מתן תורה שנקרא עץ חיים כמ"ש בתדבא"ר (ר"ס) ואין עץ חיים אלא תורה דהתורה נקרא אילנא דחיי וכמ"ש (בזח"ג צז א') מהאי אילנא איתזנו כל שאר אילנין לתתא וכו' וע"ד כתיב באורייתא עץ חיים., ואז הזמן לתקן כל האכילות שיהיו מסטרא דעה"ח קורין אז בפ' התוכחה כדי שתכלה שנה וקללותי' ותחל שנה וברכותי' שיהיה אכילתינו רק מהטוב ומעץ החיים. וכן בשבת כ' טועמי' חיים זכו, שבסעודת שבת מרגישין טעם מאילנא דחיי וע"ז ביקש האריז"ל יגלי לן טעמי' דבתריסר נהמי שירגיש הטעם הנמצא בתריסר נהמי, ולכן בשבת שקודם עצרת קורין התוכחה שבתו"כ כאמור:
15
ט״זבשבת היא התיקון על שתי התוכחות שבתו"כ ושבמשנה תורה דאיתא (זה"ח תבוא) שהתוכחות שבתו"כ הם כנגד חרבן בית ראשון ושבמש"ת כנגד חרבן בית שני. ואיתא בגמרא (יומא ט:) בית ראשון חרב משום ע"ז ג"ע ושפ"ד ובית שני חרב משום שנאת חנם. וזהו נגד תורה שבכתב ותורה שבעל פה דבזמן בית ראשון היה ההתנהגות מצד התורה שבכתב ואז היה השפעת הנביאה שהם מאמרי השי"ת בעצמו בהתגלות. וגם הכתובים המה בכלל תורה שבכתב כמ"ש (שבת פח.) דיהיב לן אוריין תליתאי ופירש"י תורה נביאים וכתובים. וכנגד התגלות דברי הקב"ה בעצמו בזלעו"ז היה התגברות הכפירה ר"ל והיו עובדי עבודה זרה, והוא ענין רע לשמים ולא היו רע לבריות כי לא הי' בהם לשון הרע ושפ"ד, ורק בנשואי ישראל כתיב למען שפוך דם. אבל בכלל לא היו רע לבריות, ואליהו צוח ואנכי נותרתי נביא לד' לבדי וכל עמא ידעין ולא מפרסמין למלכא (כמ"ש במד' דב"ר פכ"ה) וכולם ידעו שעובדי' החביא מאה נביאים ואף שלא האמינו בנבואה אף על פי כן היו אוהבים את נפשותם ולא רצו שיהרוג את כלם וחרבן בית שני היה מצד שנאת חנם כי יצרא דע"ז בטלוהו אנשכנה"ג (כמ"ש יומא סט:) ורק מצד ש"ח שהיה ביניהם שהוא רע לבריות ולא רע לשמים כי בזמן הבית שני היו הצדיקים היותר גדולים ואז הי' תוקף התפשטות התורה שבעל פה שהיו אנשי כנסת הגדולה והם אמרו (אבות פ"א) העמידו תלמידים הרבה וכל הגזירות והסייגים שלא נודע מי תיקנם סתמא אנשי כנסת הגדולה תיקנו אותם וכדאי' [בסדר עולם] מכאן ואילך הט אזניך ושמע דברי חכמים. ומצד תוקף התפשטות התורה שבעל פה היה ההתגברות בזלעו"ז שנאת חנם כמ"ש (קידושין ל:) כי ידברו את אויבים בשער מאי את אויבים בשער כו' אפי' אב ובנו וכו' שעוסקים בתורה בשער אחד נעשים אויבים זל"ז כו' רק בד"ת אמרו אינם זזין משם עד שנעשו אוהבים זא"ז שנאמר ואת והב בסופה וכו' כי כשבאו לידי בירור הלכה נעשה ביניהם אהבה ואחוה ושלום. ונגד זה התגברה השנאת חנם, ואיתא (עירובין טז:) לשון הרע שקיל כנגד ע"ז ג"ע שפ"ד שנאמר לשון מדברת גדולות, ואיתא במדרש (במדרש רבה פי"ט) דורו של אחאב שהיו כלם עובדי ע"ז ויוצאין למלחמה ונוצחין שלא היה בהם דלטורין ודורו של שאול יוצאין למלחמה ונופלין שהיה ביניהם דלטורין. (ושם) תינוקות שהיה בימי דוד היו יודעין לדרוש את התורה במ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור ועליהם התפלל דוד אתה ה' תשמרם תצרנו מן הדור הזה לעולם וכו' ונראה דדרש זה מרישא דקרא כסף צרוף בעליל וגו' דורש תיבת בעליל על התינוקות מלשון מפי עוללים וגו' מזוקק שבעתיים זפ"ז, והיינו גם כן מצד דוד המלך ע"ה היה מרכבה למדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה והיה עיקר שורש תורה שבעל פה ואמרו (מד"ר ר"פ אחרי) כל הרואה אותו נזכר לתלמודו והוא כדרך שאמר רבי (בעירובין יג:) האי דמחדידנא טפי מחבראי דחזיתי' לר' מאיר מאחורי' ואולו' חזיתי' מלפניו הוינא מחדדנא טפי היינו גם כן מצד שר"מ היה שורש תורה שבעל פה, וכמו"כ בדוד המלך ע"ה היה גם כן שורש תורה שבעל פה וכל הרואהו נזכר לתלמידו ולכן בזמנו היה בזלעו"ז התגברות הלשון הרע מדואג ואחיתופל. וזהו ענין אמרם ז"ל (מגילה לא:) תוכחות שבתו"כ משה מפי הגבורה אמרן ושבמש"ת משה מפי עצמן אמרן. כי התוכחות שבתו"כ שהם כנגד חורבן בי"ר שאז היה התגברות הע"ז והכפירה ולכך מפי הגבורה נאמרו, ושבמש"ת שהם כנגד הבית שני תורה שבעל פה משה מפני עצמו אמרן כי משנה תורה היא התחלת תורה שבעל פה (ונת' אמור מ"א), והנה התוכחות שבתו"כ נאמרו בלשון רבים ושבמ"ת בלשון יחיד, היינו דהתוכחות שנאמרו בתורה אינם ענין עונש. כי בתורה לא נאמר שכר ועונש, וגם בתו"כ נאמר בלשון שמורה על הקב"ה בעצמו ונתתי וגו' אף אני אעשה וגו' וכן בתוכחות שבמש"ת כתיב הכל בשם הוי', והלא מאתו לא תצא הרעות, ואין הקב"ה מיחד שמו על הרעה. וגם איך שייך הטובות והרעות הגשמיות האמורים בתוכחות הלא אמרו ז"ל (אבות פ"ב) יפה שעה אחת קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, ובאמת יש טעם שלא נכתבו השכר והעונש בתורה כמ"ש (מגילה כה:) קללות וברכות ניקרין ומתרגמין מה דתימא מאהבה של ברכות ומיראה של קללות ואין לבם לשמים (כגי' רש"י ז"ל) ואם כן איך יתכן לכתוב השכר והעונש כי לא יהיה לבם לשמים. אך הענין היא דכל הטובות וכמו כן התוכחות האמורות בתורה הם כלם רק לסייעתא לעבודתו ית"ש רק באם בחקותי תלכו אזי יהיה הסייעתא מצד הטובות שבעולם הזה ובאם ח"ו בחקותי תמאסו יהיה הסייעתא מצד התוכחות והיסורים שבעולם הזה כמאמר דוד המלך ע"ה שבטך ומשענתך המה ינחמוני שבטך זו יסורין ומשענתך והיינו הטובות המה ינחמוני לדרך הטוב והישר, כי היסורין המה רק כאב המייסר את בנו להדריכו לדרך הטוב וז"ש (מגילה לא:) מנין שאין מפסיקין בקללות דכ' מוסר ד' בני אל תמאס וגו' כי הוא כאב המייסר את הבן שמגביה עליו השבט לייסרו ותיכף בנו חוזר לדרך הטוב ואינו צריך עוד לייסרו, ולכך התוכחות שבתו"כ שהם כנגד קלקול ע"ז והתוכחות הם על ידי הקב"ה בעצמו כתובים בלשון רבים כי הקב"ה הוא היודע התעלומות ומחשבות לבו של כל אחד ואחד עד היכן לבבו פונה מעם ה"א ועד היכן צריך לייסרו להשיבו להכרת כבוד אלקותו ית"ש. כי אין כל הלבבות שוות לא בהקלקול ולא בקבלות התוכחות לכן נאמרו בלשון רבים. והתוכחות שבמש"ת שהם כנד שנאת חנם והתיקון שלהם היא להסיר הקנאה מלב ושנאת איש מרעהו ולהיות באהבה ואחוה ושלום כאיש אחד בלב אחד לכן נאמרו התוכחות בלשון יחיד שזה התיקון להם. וזה נרמז במ"ש במדרש (ב"ר פ"ח) אמת אמר אל יברא וכו' שלום אמר אל יברא כו' השליך אמת ארצה שנאמר אמת מארץ תצמח האמת והשלום מרמזין כנגד התורה שבכתב ותורה שבעל פה אמת נגד תורה שבכתב שנאמר מפי הגבורה, וכ' וד' אלקים אמת, וע"ז נקרא שקר כמשנ"א (ירמיהו ט״ז:י״ט) אך שקר נחלו אבותינו וגו' וגם ג"ע נקרא שקר שנאמר ערב לאיש לחם שקר ונקרא גם כן לחם כזבים, ושלום מרמז על תורה שבעל פה (כמ"ש קידושין שם) שנעשו אוהבים זה את זה והתורה נקרא גם כן אמת כמש"נ אמת קנה. וזהו נגד יעקב אבינו ע"ה דכ' בי' תתן אמת ליעקב ונגדו הוא עשו שהוא השקר שבעולם כדאיתא במדרש (ר"פ תולדות) עשו הא שוא שבראתי בעולמי וגם הוא שונא שלום (כמש"ש) דם שנאת וכי עשו שונא דם הוא אלא ששונא דמו של אדם בגופו. ובשבת הוא התיקון לשני עניני התוכחות כי בשבת כל ישראל הם במדרגת אמת (כמ"ש פ"ד דדמאי) שאפילו ע"ה ירא לשקר בשבת, וסעודות שבת נקרא מהימנותא שלימתא, וגם בשבת הוא הפריסת סוכת שלום וגם אז הוא השפעת תורה שבכתב וכמ"ש (שבת פו:) דכ"ע בשבת נתנה תורה לישראל. וגם השפעת תורה שבעל פה כמו שאנחנו אומרים נהורא ישרי בה שמרמז על אור הגנוז היינו התורה שבעל פה שמתגלה בשבת ולכן הוא הזמן לתקן השני התוכחות כאמור:
16
י״זבכל שבת שמברכין החודש אומרים הוא יגאל אותנו בקרוב. השייכות להגאולה, דשבת נחשב בזה"ח (תולדות) שחשב שם הז' מוספין דשבת וששה מועדים כנגד הז' רועים חשב שם מוסף שבת נגד יוסף הצדיק. והיינו שיהיו תרין משיחין. משיח בן יוסף שיברר כל ישראל בבחינת ועמך כלם צדיקים, ויוסף הוא צדיק גמור הכובש את יצרו. ומשיח ב"ד יתקן מי שיש לו עסק בזה וע"ז בא דוד שהקים עולה של תשובה (כמ"ש מו"ק טז:) ונפש דוד נברא לזה וכמ"ש (ע"ז ד:) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כו' שאם חטא יחיד א"ל כלך אצל יחיד כו' ומשיח ב"ד יהיה יחיד ששב שבשבילו מוחלין לכל העולם כולו (כמ"ש יומא פו:) והיינו שיכניס הרהור תשובה בלב כלל ישראל. ובשבת שקודם ר"ח מברכין החודש מטעם שקדושת ימי השבוע כלול בשבת שקודם לו ועל ידי קדושת השבת דקביעא וקיימא ממשיכין הקדושה לחדשים ומועדים, וזהו ענין מברכין החודש שממשיכין הקדושה לחודש מקדושת השבת, וכ' והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כ"ל בש"ר להשתחוות לפני, שבת הוא הזמן לתקן שיהיה הגוף בקדושה וע"ז מורה כל בשר, הגוף שנקרא בשר קודש אצל ישראל, ובהיפוך בשר חמורים. ולכן בשבת העונג מצוה שגם הגוף בקדושה, וקדושת ר"ח סיהרא דמקבלא משמשא הוא קדושת דוד המלך ע"ה שהוא מרכבה למדת מלכות שהיא סיהרא, ודוד המלך ע"ה נברא שיהיה לו עסק בזה והתענה וכמ"ש בירושלמי (פ"ד דדמאי) עמש"נ ואני בעניי, ואמר ולבי חלל בקרבי שהרגו ליצר הרע בתענית. ובשבת שמברכין החודש שני הקדושות ביחד. צדיק וצדק תרין משיחין. וכל השבת הוא גם כן מדת מלכות שדוד המלך ע"ה מרכבה לה גם כן והזמן בו לתקן הפגם, ואומרים הוא יגאל אותנו בקרוב ויקבץ נדח"נו מארב"ע כנפו"ת כו' כאן נרמז השם ר"ת חי"ל בל"ע ויקיאנו שנרמז מהאר"י הק' ז"ל בברכת תקע בשופר גדול, ונדחנו היינו הנדחים בארץ מצרים שאף בהם יעורר השופר גדול, שופר גדול היינו בינה כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג רסו ב) וגדול מורה מיד אצל השי"ת שגדול למעלה מתפיסת שכלנו והיינו עתי"ק. כמו שאמרנו עמ"ש (ב"ר פ' נ"ג) גדול עולמים היה שם. והוא דבשבת שמברכין החודש הזמן לתקן פגם זה. ובפרט בשבת בחקותי. ושבת שבו השלמת ספירת יסוד וכמו שאמרנו. ומתחילין מי שעשה נסים לאבותינו וכו' והיינו אף שאין אנו כדאין מ"מ כימי צאתך מארץ מצרים שהיו ישראל גם כן משוקעין. ומ"מ גאל אותם בחסדו הוא יגאל אותנו וכו' ושבת זמן תשובה וכמ"ש טוב להודות לה' ואיתא (בפרדר"א) כד"א מודה ועוזב ירוחם. והיינו שבשבת נקראו ישראל יראי שמי (כמ"ש תענית ח:) ואימת שבת על ע"ה (כמ"ש ירושלמי פ"ד דדמאי) ועל ידי היראה מתעוררין לתשובה כמשנ"ד (ע"ז יט.) אשרי איש ירא את ה' אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש, וכן אמרו (ברכות יז.) תכלית חכמה תשובה כו' שנ' ראשית חכמה יראת ה' וכשהוא ביחד עם קדושת החודש בשבת שמברכין וממשיכין הקדושה לחודש, שהוא קדושת דוד המלך ע"ה שהקים עולה של תשובה ומשיח ב"ד שהיא יכניס הרהור תשובה בכל ישראל, מבקשים הוא יגאל אותנו בקרוב ויקבץ נדחנו כו' חברים כל ישראל דגלות בית ראשון היה על ע"ז וכו' ונתגלה עונם ונתגלה קיצם מה שאין כן גלות בית שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות ובג"ח מפני מה חרב מפני שנאת חנם (כמ"ש יומא ט:) ומדת יוסף שלום. שבו נאמר ויכר יוסף את אחיו בשעה שנפלו בידו (כמ"ש ב"ר פ' צא) אף שהיה לו טענה עליהם על שמכרוהו. (ועי' זה"ק שם ר"א סע"א) והוא יכניס מדתו בכלל ישראל שיהיה חברים כל ישראל ועל ידי זה יזכו לגאולה בקרוב:
17
י״חסיום ההפטורה רפאני ה' וארפא וגו' והוא שיש חטאים שנמנע התשובה מהם כמו פגם הברית (כמ"ש בזח"א רי"ט עב) ואמרנו שהוא שאין תשובה מועיל דאתיא מבינה אבל תורה דמחכמה נפקת (זח"ב קכא א) מועיל אף לזה, ועז"נ לכל בשרו מרפא. בשר נקרא זה, כמש"נ רר בשרו וגו' נקא אצל ישראל בשר קודש. ובהיפוך בשר חמורים, והיא עדמ"ש (ר"ה יח.) בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה. קוב"ה תורה איקרי (זח"ב ס ע"א). ונדרש כי שם הוי"ה אקרא הבו גודל וגו' על בה"ת לפני' (ברכות כא.) וזש"נ רפאני הוי"ה וארפא רפאני לתקן העבר וארפא בעתיד. שיצרו של אדם מתגבר ומתחדש בכל יום ואלמלא הקב"ה שעוזר לו א"י לו (כמ"ש סוכה נב.) וכמשתקנים העבר זוכין לעזר השי"ת לעתיד, הושיעני ואושעה, עדמ"ש (מ"ר אחרי פכ"א) ישעי ביום הכפורים וזש"נ הושיעני לתקן העבר ואושעה בעתיד כי תהלתי אתה, תהלה מ' מלכות כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג רכ"ג ב) ודוד המלך ע"ה שהיה מרכבה למדה זו ואמר ואני תפלה עשה ס' תהלים, וכ' אד' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך דייקא, ואכנה"ג תקנו נוסח זה בתפלה אך בשינוי מלשון יחיד ללשון רבים והנביא בודאי לא אמר על עצמו כי אם על כלל ישראל כולו כנראה גם כן מלשון הכתובים, אך היא עפמ"ש בזוהר הקדוש (שם פ"ד ב) בהבדל עשרת הדברות שנאמרו בלשון יחיד ובקדושים נשנו עשה"ד בלשון רבים ואמר ת"ח מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קוב"ה בלבא אד וברעותא חדא כמה דהאי יומא דקיימו בטורח דסיני וע"ד כלא אתמר בלשון יחידאי כו' והיינו שבמ"ת כ' ויחן ישראל וגו' כאיש אחד כמ"ש במכילתא, ואז זכו למתן תורה ולעשרת הדברות בלשון יחיד, מה שאין כן אחר כך כשנשנה באוה"מ בפ' קדושים דלא הוו בהאי רעותא, והנביא מדבר כשנזכה לקדושת לוחות הראשונו כמו בשבועות שאומרים זמן מ"ת שאז הזמן לזכות לק' לוחות הראשונות שבמאמר אנכי נתקע ת"ת בלבם ובדבור לא יהיה נעקר יצר הרע מהם (כמ"ש שיר השירים פ' ישקני) ולזכות לתיקון הכל כמו במתן תורה דכ' אני אמרתי א' אתם דלא הוו מייתי (כמ"ש ע"ז ה.) והיה מתבטל היצר הרע והמה"מ שהכל א' (כמ"ש ב"ב טז.) ובשבועות הזמן לזכות לזה, ואם יזכו שיושאר כך לעולם, ואז כשנהיה כאיש אחד בלב אחד מדבר הנביא בעד כלל ישראל בלשון יחיד מה שאין כן בתפלה תקנו בלשון רבים שאין כלם כאיש אחד בלב א', וזה שייכות ההפטורה לפ' בחקותי שנרמז שם הג"ע והעולם הבא כמ"ש הרמב"ן ז"ל, ונרמז מקודם ימות המשיח שהוא מעין עולם הבא יותר משבת שהוא א' מס' לעולם הבא (כמ"ש ברכות נז:) וימות המשיח שהוא בתוספות שבת מעולם הבא מיום שכולו שבת הוא יותר מעין עולם הבא משבת סתם, משו"ה מפטירין בפ' זו שמורה על תיקון העתיד לבוא ב"ב. והוא הכנה לשבועות וכמ"ש (מגילה לא:) עזרא תיקן שיהיו קורין תוכחות שבתו"כ קודם עצרת כו' כדי שתכלה שנה וקללותיה ועצרת נמי ר"ה היא כו' ותחל שנה וברכותיה:
18
י״טבתפלת מנחה אומרים אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו בו כדש"נ וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור וגו' ואחר כך נאמר וזכרתי להם ברית ראשונים זה ברית של שבטים כמו שפירש"י (מתו"כ ומד' שמות רבה פמ"ד) והיינו מ"ש (ב"ב קטו:) גמירי דלא כלה שבטא והכוונה שיושאר קדושת כל שבט. ובפירש"י למה נמנו אחורנית כלומר כדאי הוא יעקב הקטן וכ'ו. ובאמת מצינו בזוהר הקדוש (ח"א קס"ג ב) יעקב איהו תושבחתא דאבהן כללא דכולהו וכו' וע"ד יעקב שלימו דאבהן כו'. ובמדרש (ב"ר ר"פ ע"ו) הבחור שבאבות זה יעקב אבינו שנאמר כי יעקב בחר לו וגו' וכן כאן במדרש אמר שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות יעקב כו' אברהם לא ניצול מכבשן האש אלא בזכות יעקב. ולמה אמר אחר כך שנמנו אחורנית לומר שאם אין מעשה ביעקב כדי הם מעשי יצחק. ובתו"כ אין ראיה שכונתו שמעשה יעקב קטן ממעשה אבותיו, רק להכי נמנו אחורנית שכל א' כדי בפ"ע ואם היו נמנים כסדר היה משמע שצריך כל הג' בריתות יחד. ויתכן כונת המדרש שאם אין מעשה ביעקב. שיעקב אבינו ע"ה היה מטתו שלימה שלא היה בו שום פסולת וכמ"ש במ"ר אח"ז שמטע"ז לא נאמר ביעקב אף. ואם אין יכולים להדמות לברית יעקב שהיה מטתו שלימה ובישראל אין מנוקים כ"כ. כדי הם מעשה יצחק שיצא ממנו עשו. אך שאחר כך נתברר שאינו מזרעו כמ"ש (נדרים לא.) כי ביצחק ולא כל יצחק. ובאמת יצחק נקא ישראל ואברהם נקרא ישראל כמ"ש (ב"ר ר"פ תולדות) והם בעצמם היו מנוקים מכל וכל מ"מ לא הי' מטתו שלימה. ואם אין מעשה יצחק שאין יכולים להדמות ליצחק שעכ"פ נימול לשמונה. והיינו שנולד בקדושה שנימול בן ח' שלא מדעת ונעשה ישראל. ואף עשו בנו נקרא ישראל מומר (כמ"ש קידושין יח.) כדי הם מעשה אברהם. דאברהם נקרא תחלה לגרים (כמ"ש חגיגה ג.) ורצה להכניס כל העולם תחת כנפי השכינה כמ"ש (ב"ר פל"ט) אברהם מגייר את האנשים וכו' והיה אב המון גוים אב לכל הגרים (כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' בכורים ה"ג מירושלמי) מה שאין כן ביצחק לא מצינו שגייר גיורים רק נרמז בארץ מגורי אביו מגיורי אביו כמ"ש (ב"ר ר"פ וישב). ואף שבגרי אברהם לא הועיל להם רק בחייו שלאחר פטירתו הפרו ברית וחזרו לסורם (כמ"ש בפרדר"א) מ"מ הועיל בריתו של אברהם עכ"פ לזרעו, שכל מי שהוא מזרע ישראל עכ"פ הוא מעולה יותר מגר. וכמו שסיפר רה"ק זצוקלה"ה בשם הרה"ק מלובלין זצוקלה"ה שקירב לגר א' וריחק לחבירו, ואמרו לו השגר שרחקו הוא י"ש יותר מהב' שקירבו, ואמר מפני שזה שקירבו הוא באמת מזרע ישראל ורוצה לרמות ולגנוב דעת שהוא גר, אבל באמת מי שהוא מזרע ישראל הוא מעולה ביותר, ורק דהתורה ציותה והזהירה לאהוב ולקרב אף את הגר, והזכיר הכתוב ברית כל האבות ברית השבטים. והיינו קדושת יוסף שישראל נקראו על שמו שארית יוסף. (וכמש בב"ר פע"א) שהוא מברר ועמך כלם צדיקים, מאן דאתגזר איקרי צדיק (זח"ב כג א) ושבת ש' בת בת מתעטרא באבהן (זח"ב ר"ד א), ובזה"ח תולדות כשחושב ז' מוספים כנגד ז' רועים חושב מוסף שבת כנגד קדושת יוסף. והיינו שהתוספת קדושה של שבת הוא מיוסף. דאף שכל האבות קיימו שבת בכלל התורה כמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה (יומא כח:) וכן לימד לבניו. מ"מ לא מצינו בו בפירוש בתורה שמירת שבת. וכמ"ש (ב"ר פי"א) אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת וכו' אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת וכו' שביעקב אבינו ע"ה כתוב בפירוש שמירת שבת. וכן ביוסף כתיב וטבוח טבח והכן דרשו (ב"ר פצ"ב) אין הכן אלא שבת וכו' הד"א ששמר יוסף את השבת וכתיב וישא משאת מאת פניו והיינו שנתן לכל השבטים משירי סעודת שבת שלו להכניס בהם קדושת שבת (כמשנ"ת במ"א) ולכן בסעודה זו שהוא כנגד קדושת יעקב מזכירין בתפלה, שהוא גם כן כנגד קדושת יעקב (כמ"ש בת"ז תי' י"ח). קדושת כל האבות. ואומרים יעקב ובניו, בניו היינו ברית השבטים שהוא קדושת יוסף שהכניס קדושת שבת לכל השבטים וכאמור. והוא מברר כל השבטים ועמך כולם צדיקים ונקראו על שמו שארית יוסף:
19
כ׳תם ונשלם שבח לאל בורא עולם
20
כ״אאודה לד' על כל הטוב אשר גמלני וזכני לברך על המוגמר ולהיות נטפל לקודש לסדר ולהעתיק ולהביא לביה"ד את הספר הקדוש הזה. כה יזכני ה' להוציא לאור עולם יתר חלקי הפר"צ ויתר הכי"ק הנמצאים. ועל הטוב יזכר שם בני הח' המהולל כ' דוד יהודא הכהן שיחי' אשר טרח ויגע הרבה בהגהת הספה"ק הזה. זכות קדושת תורת אדומור אא"ח הגה"ק זצוקללה"ה יעמוד לי ולזרעי ול"ז עד עולם אמן:
21
כ״בדבר המביא לביהד"פ
22