פרי צדיק, בראשיתPeri Tzadik, Bereshit
א׳בראשית בתיבת בראשית נכלל כל מעשה בראשית כמושמצינו (בב"ר פ' יא) מכל מה שנברא בששת ימי בראשית. מעשה בראשית וכדומה. הכל נקרא על שם בראשית והטעם שהכל נברא במאמר בראשית דבראשית נמי מאמר הוא (כמ"ש ר"ה לב.) ואח"כ נעשה כל א' בזמנו. ובאורייתא ברא קוב"ה עלמא וממילא נכלל כל התורה כולה ג"כ במאמר בראשית. ורשב"י בתקוני הזוה"ק דרש שבעין אנפין בתיבת בראשית והיינו כלל התורה כי שבעים פנים לתורה ואיתא בתקו"הז תלת פקודין במלת בראשית א'. יראת ה' כגוונא דא ירא בשת (כמ"ש סוף תיקון ו) ב'. ברית כגוונא דא בראית ברית אש (כמ"ש בהקדמה ותי' כג) ג'. שבת כגוונא דא ירא שבת. והתלת פקודין הללו הם מכוון כל הבריאה וישראל מקודשים בהם דביראה יש יראת אלהים והיינו יראת עונש ויראה זו איננה תכלית מכוון הבריאה שמצינו גם באנשי נינוה ויתכסו שקים וגו' מי יודע ישוב וגו' רק היה יראת העונש לבדה כמ"שנ ושב מחרון אפו ולא נאבד. והוא מטעם כי היצר להם על תענוגי העוה"ז שלא יאבדו מהם. ואברהן אבינו בראותו ששאלוהו אשתו או אחותו היא אמר לאבימלך כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה כי האומות גדרו עצמן אחר המבול מיראת עונש. ואמנם יראת ה' לא נמצא רק בישראל והיינו יראת בושת כי זה הוא עיקר המכוון בהבריאה שייראו מלפניו ואי' (נדרים כ.) בעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה לבלתי תחטאו כו' כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא ואי (ריש הג"ה שו"ע או"ח) כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אש מכה"כ עומד עליו ורואה במעשיו כו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד הש"י ובושתו ממנו תמיד ואמרו (שם) מי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. כי במ"ת היו הכל אפי' הנשמות שעתידין להבראות כמו שדרשו (מד"ת יתרו יא) על פסוק ואת אשר איננו פה עמנו היום וכולם ראו את כבודו ואת גדלו ית"ש וממילא יש להם יראת בשת וכמ"ש (ברכות כח:) יה"ר שתהא מורה שמים עליכם כמורא ב"וד כי הרואה פני אדם שחטא כנגדו מתבייש מאתו וכמו כן יהיה מורא שמים עליכם שיראה ממ"המ הקב"ה עומד עליו ומתבייש לחטוא ויראה זו נקרא ראשית כמ"שנ ראשית. חכמה יראת ה' וכ' יראת ה' ראשית דעת כי הוא תכלית המכוון מהבריאה כ"שנ מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. וכן ברי"ת א"ש כי תכלית מכוון הבריאה היה ג"כ עבור שמירת הברית כמ"שנ וצדיק יסוד עולם וכמ"ש בזוה"ק (ח"א צג א) דכיון דאתגזר שנימול לשמונה אנחנו מדובקים בקדושה בשורש ורצוננו רק לענות רצונו ית' ולזה נקראו צדיקים ואף אם יש אח"כ איזה חסרון הוא רק מצד השאור שבעיסה. כי כל התאוות שנמצא בישראל הוא רק מצד עמלקים המצאים תאוות רעות ורוצים להכניסם בלב ישראל ותמיד אנחנו נלחמים נגד היצה"ר והשי"ת עוזר לנו וסוכך עלינו בסוכת שלומו באור המקיף שלא יוכלו לנו. וכמו"ש רמז על מצות סוכה סכותה לראשי ביום נשק והוא כמו שאמר רבינו ר' בונם זצ"ל על פסוק כי תצא למלחמה על אויביך וגו' כי פשוטו הוא על המלחמה נגד היצ"ר ותאוות כי יצה"ר נקרא שונא (כמ"ש סוכה נב.) ואנחנו לוחמים תמיד נגדו וה' לא יעזבנו בידו וע"ז מרמז סכותה לראשי ביום נשק היינו ביום מלחמה נגדו. ונקרא ברית אש כי ההולך אחר תאות לבו נידון באש של גיהנם כמ"ש (פ"ד דאבות) ושכר עבירה עבירה והיינו כי מהעבירה עצמה נעשה האש של גיהנם כמ"שנ רוחכם אש תאכלכם וכמ"ש (ב"ר פ' ו') אש שיוצאת מגופן של רשעים ומלהטת אותם. ותאות עבירה נקרא אש כמ"ש (קידושין פא.) נורא בי עמרם. ואברהם אבינו עומד על פתח גיהנם ואינו מניח אדם מהול מישראל לירד לשם (כמ"ש ב"ר פ' מח). תליתאי שב"ת יר"א וקדושת שבת הוא ג"כ ר לישראל כ"שנ כי אות היא ביני וביניכם ועכו"ם ששבת חייב כי אין להם שייכות כלל לקדושת שבת וכמו שאמרו (מ"ר דברים) למלך ומטרונה יושבים ומשיחין זה עם זה מי שבא ומכניס עצמו ביניהם כו'. ושבת היא תכלית כל הבריאה והיא כוללת כל התלת פקודין כי השומר שבת נקרא ירא כמו שדרשו (תענית ח:) יראי שמי על שומרי שבת. וא' (ירוש' פ"ד דדמאי) אימת שבת על ע"ה. וכאלו רואה ממ"המ עומד עליו כל השבת וירא ממנו שלא יכשל חלילה באיסור שבת וגם שבת נקרא אות ונקרא ברית דשבת ברזא דברית כמ"ש בזוה"ק. והשלש סעודות בשבת הם כנגד ג' האבות הקדושים שהם שורש מהתלת פקודין. ואברהם אבינו נקרא ירא כי ראה תמיד ממ"המ הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו כי לא היה לו רב שילמדו רק התחיל מעצמו לחקור תאמר שהבירה זו בלא מנהיג כו' כמ"ש בב"ר ומכל מה שנברא בעולם ראה כי מעשי השי"ת המה וכמ"שנ והיו עיניך רואות את מוריך וראה את הש"י מכל דבר שנברא בעולם זה שנ' שנראה להאבות בשם אל שדי וכמו שאמר רבינו ר' בונם זצ"ל דשם זה מרמז על מ"ש (חגיגה יב.) אני הוא שאמרתי לעולם די שהיה העולם מרחיב והולך כו' עד שנער בו הקב"ה והעמידו היינו כי הבריאה היתה כדי שיכרו הנבראים אלהותו ית"ש ואמר להם הקב"ה די שאין צריכים להתמתח עוד יותר כי תספיק הבריאה כמו שהיא להכיר ממנה אלהותו יתברך וממילא כשהכיר א"א מהבריאה אלהותו היה רואה ממה"מ עומד עליו. וזה זכה ע"י המילה כמו"ש (ב"ר ר"פ וירא) שאמר אאע"ה אלולי המילה מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי ומבשרי אחזה אלוה. וזכה להיות אזרח בישראל אף שלא נולד בקדושה כי ע"י מילה נתקשר בשורש עתיקא שהוא למעלה מהשגת ותפיסת שכל אנושי. וראה ממה"מ עומד עליו והיה ירא בשת כאמור. ויצחק אע"ה היה כנגד ברית אש כי מדתו הצמצום והגבורה להתגבר נגד כל תאות וחמדות רעות שבעולם. והיינו אש אוכלה אש התאה והיצה"ר. והוצרך אאע"ה להתאחר עד מאה שנה כדי שיצא יצחק בקדושה ובטהרה יתירה כדאי' (ב"ר פ' מו) קנמון אני מעמיד בעולם כו' כך משנצרר דמו משבטל יצרו משבטלה תאותו כו' וידוע כי הקנמון המעולה בריחו כמו שאז"ל (שבת סג.) שמעצי קנמון שבירושלים כשהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל וקדושת הבריתנקרא ריח טוב וכמ"ש (עירובין כא:) הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא ולשון בחורי ישראל מורה על פגם זה שגורם הבחרות ומתגבר על יצרו ועי"ז נותנים ריח טוב. ויצחק היה הראשון שנימול לשמונה ונימול בקדושת ישראל. ויעקב אבינו נגד קדושת שבת דאי' (ב"ר ]' יא) אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת כו' יעקב שכתוב בו שמירת שבת כו' והוא שאף שגם אברהם ויצחק שמרו השבת שהרי קיים אאע"ה כל התורה מ"מ לא נכתב בהם שמירת שבת בפירוש ובפרט. וע"כ ניתנה להם הארץ במדה והיינו כל זמן היותם בארץ ישראל אבל יעקב שכתוב בו בפרט מצות שבת ויחן את פני העיר שקבע תחומין מבעוד יום והיינו אלפיים אמה שקבע מקום לקדושת שבת. והטעם מאלפים אמה לתחום שבת הוא דמדה טובה מרובה ת"ק פעמים ומצינו בההיפך שתופס ד' אמות כמו במת וזונה ומינות (ע"ז יז.) ובריח רע (ברכות כה.) ומדה טובה מרובה חמש מאות פעמים קונה אלפים אמה. וע"כ זכה יעקב וירש העולם שלא במדה וכתיב בו ופרצת ימה וקדמה וגו' והיינו שיוכל לפרוץ קדושתו בכל מקום אף שלא בארץ. שבכ"מ שיהיו ישראל השכינה הקדושה בתוכם ועיקר זמן השראת השכינה בישראל הוא ביום שבת כדאי בזוה"ק (ח"ב ס"ג ב) אל יצא איש ממקומו ורזא דמלה דכתיב ברוך כבוד ה' ממקומו והיינו שכינתא תתאה ששורה בלב ישראל ואיתא (תיקו"ז תי' ו) זכאה מאן דמתקן לה דירה נאמה בלביה והיינו בשבת דאי' (ברכות ח.) שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה והיינו ששם שורה השכינה מיום שחרב בהמ"ק ואמר רה"ק זצוק"ל שהפירוש הוא מי שמתגבר על יצרו ופורש מהאיסור כהלכה ומקבל עליו עול מלכות שמים זה נקרא ד' אמות של הלכה כי זה עיקר המכוון מדבר הלכה. והוא עושה דירה לשכינתא בלביה וכל השבת כולו אדם פורש בכל רגע מאיסור חילול שבת. שבנקל לעבור ברגע באיסור בורר וכדומה ובזה נעשה לבו קדוש להשראת השכינה. וקדושת שבת כעין קדושת המקדש. רק דהמקדש במקום ושבת הוא בזמן:
1
ב׳במדרש ב"ר ה' פעמים אור שנזכר במאמר יהי אור כנגד ה' חומשי תורה. ויאמר אלהים יהי אור כנגד ס' בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא עולמו. היינו שנצרכו נפשות שיהי' כלים לקבלת האור. והם כל הנפשות שעברו בס' בראשית בהשתלשלות הדורות עד שנולדו י"ב שבטי יה והמה הם עיקר הכלים לקבלת האור. ויהי אור כנגד ס' ואלה שמות שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה והיינו התגלות אור התורה בעוה"ז וגלות מצרים הקודם הוא הכנה לזה כמ"ש (ברכות ה.) ג' מתנות כו' ע"י יסורין תורה כו'. וירא אלהים את האור כי טוב כנגד ס' ויקרא שהוא מלא הלכות רבות והיינו התפשטות האור בכל הפרטים. ויבדל אלהים בין האור ובין החשך כנגד ס' במדבר שהוא מבדיל בי יוצאי מצרים לבאי הארץ היינו דור המדבר הם נפשות של התו"שבכ דס"ר אותיות בתורה כידוע. ובאי הארץ הם הנפשות דתושבע"פ כמ"ש (זוה"ק ח"ב קלז ע"ב) דמסרה ליהושע היינו תושבע"פ מסר לכהנים בני לוי. וע"ז אמרו (ב"ב עה.) פני יהושע כפני לבנה וזה נקרא חשך ולילה כמ"ש (סנהדרין כד.) במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל ובתנחומא (פ' נח) ע"הפ העם ההולכים בחשך ראו אור גדול אור גדול שגנזו הקב"ה לעמלי תושבע"פ ובתרגום שה"ש ובתנחומא (ס"פ תשא) דמשרע"ה ידע יום ולילה שביום למד תו"שבכ ובלילה תושבע"פ. ויקרא אלהים לאור יום כנגד ס' משנה תורה כו' שהוא כענין מ"שנ ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון הדבר וגו' והיינו ע"י שנשנה הדבר פעמיים נתקיים האורה לקיום העולם להיות נקרא אור יום שהוא דבר המבורר. והנה חמשה אורות המה מצד המשפיע נגד החמשה מדות עד יסוד והמה נשפעים בכל יום מימי השבוע ע"י קדושת שבת חוץ מע"ש שהוא הכנה על שבת הבא. ועוד אי' במד' (ב"ר פ' יב) ששה דברים נטלו מאדה"ר אחר הקלקול זיוו חייו וקומתו פירות הארץ והיינו הטעם ופירות האילן והיינו הריח ג"ע. וזה שכ' בתנחומא תמורתו ונתגרש מג"ע שמ"ש בב"ר פירות האילן הכונה ג"כ פירות ג"ע כמ"ש (ב"ר פ' מא) כגן ה' לאילנות. והמאורות. וכולם יחזרו לעתיד לבוא. ובודאי ע"י קדושת שבת שהוא מעין עוה"ב (ברכות נד:) זוכין ג"כ לששה דברים אלו. זיוו הוא מאור פנים של שבת כמ"ש (ב"ר פ' יא) ברכו במאור פניו של אדם. חייו כדאי' (יומא עא) ושנות חיים ושלום יוסיפו לך כו' אלו שנותיו של אדם המתהפכות עליו מרעה לטובה. וע"י קדושת שבת מתהפכות מיגיעה למנוחה ועונג. קומתו דאי' בגמ' (קידושין לא.) אסור לאדם שיהלך בקומה זקופה וכמ"ש בב"ר שם על מקרא זה והיינו דכ' והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם בג"ע ממילא יוכלו לילך בקומה זקופה מאחר שאטייל עמכם בשוה כאמרם ז"ל (שהש"ר פ' ה) תמתי תאומתי לא זה גדול מזה. וכענין (מש"ש פ"ג) לא זז מחבבה עד שקראה אחותי. יכול לא תראו ממני ת"ל והייתי לכם לאלהים. וזהו ג"כ ענין קדושת שבת שהמצוה לענגו בכל מיני עונג ומי שראשו כפוף אין לו הרחבת הדעת לענג א"ע. פירות הארץ הוא הטעם הנרגש ג"כ בקדושת שבת כדאי' (ב"ר פי"א) שעשה תבשילין צוננים וערב לו ע"י הטעם של שבת. ופירות האילן שהוא הריח הוא ג"כ ע"י קדושת שבת כמ"ש (שבת קי"ט.) תבלין של שבת ריחו נודף ע"י תבלין א' יש לנו ושבת שמו. וכתיב כריח שדה אשר ברכו ה' זהו שדה של תפוחים כמ"ש (תענית כט.) ובב"ר איתא על פי' זו נכנסה עמו ג"ע והיינו ריח ג"ע חקל תפוחין קדישין. והמאורות היינו שנחסרו ונפרדו האורות מאור הלבנה שהוא מרמז על תושבע"פ המקבל מאור החמה שהוא בחי' משפיע תו"שבכ. וע"י קדושת שבת נעשו כלולים זה בזה כמו לעת"ל כמ"שנ והי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהי' שבעתים כאור ז' הימים כמו שהי' קודם החטא. והששה דברים הנז' הם נגד הארת ששה סדרי משנה שבתושבע"פ שמצד המקבל ולכן באים במספר ששה שהוא גם כנגד מדת יסוד שהוא המקשר השפעת החמשה אורות להמקבל. והמה נשפעים מקדושת שבת לכל ששת ימי המעשה:
2
ג׳והנה קדושת סדרי משנה אסמכוה חז"ל (שבת לא.) ע"פ והי' אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת. אמונת זה סדר זרעים שמאמין בחי עולמים וזורע (כמ"ש תוס') ולכאורה גם העכו"ם זורעי אף שאין להם אמונה. רק זהו דייקא הרבותא מאמונת ישראל הגם שעושה מעשיו שע"פ דרך הטבע מחייב כן כענין הזריעה שהוא מצמיח שעולם כמנהגו נוהג. עכ"ז יודע בטח שהכל הוא מהשגחת הבורא אפי' דבר הנעזב לפעולת האדם. עתך זה סדר מועד שיש עתים וזמנים קבועים לעבודה כמ"ש (שבת י.) זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד. חוסן זה סדר נשים שזהו ענין תוקף וגבורה כאמרם ז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו. ישועות זה סדר נזיקין כי עיקר צורך הישועה הוא על ד' אבות נזיקין הבאים ע"י שאור שבעיסה והמה נגד ד' גליות השולטים על נפשות ישראל מבחי' ד' מדות הרעות שבנפש והם ע"ז קנאה תאוה וכבוד שהוא כעס ותאוה והתנשאות. בבל כנגד כח ע"ז שעשה צלם דדהב ובזה שלט והחריב את הבית א' שהי' בהם יצרא דע"ז עד שבטלוהו אנכה"ג כמ"ש (יומא סט:) מלכות מדי כנגד תאוה כמ"ש (ברכות ח:) בג' דברים אני אוהב את הפרסיים כו' וצנועין בדבר אחר והגם שדבר זה הוא כפרישות. באמת הוא בהיפך ע"י שהם שטופים כ"כ בהתאוה עי"ז בושים עצמם מזה. ולכן נסמך אח"כ בגמ' אני צויתי למקודשי אלו הפרסיים המקודשים והמזומנים לגיהנם והיינו שהגם שעל הגוון נראה כקדושה וישראל נקראו קדושים בשביל צניעות זה (כמ"ש שבת פו.) והם אדרבא עי"ז מקודשים לגיהנם. ויון הוא בחי' גיאות והתנשאות ע"י שהם חכמים בעיניהם וזה ענין חכמת יונית חכמה חיצוניות. ואדום הוא בחי' כעס ורציחה. וי"ל בפרטי אבות נזיקין ג"כ מרמזים ע"ז. שור הוא בחי' התנשאות נגיחה בקרן. בור בחי' ע"ז בורות נשברים. מבעה איכא למ"ד זה השן והוא ענין תאות אכילה. הבער אש תבערת הכעס. חכמה זה סדר קדשים כי קודש הוא חכמה כידוע בזוה"ק. ודעת זה סדר טהרות דעת הוא רוח הקדש כמ"ש בפירש"י תשא על פסוק ואמלא אותו וגו' ובדעת. ולרוה"ק אי אפשר לבוא רק על ידי טהרת הלב וע"ז ביקש דהמע"ה לב טהור ברא לי אלהים מפני שהי' הוא רבן של בעלי רוה"ק והוא התחלת הכתובים שנאמרו ברוה"ק כידוע:
3
ד׳בפ' ויכולי יש ג"פ ביום השביעי ובגמ' (שבת פח.) דקדקו על מה שנא' יום הששי ה' יתירה ל"ל ודרש לה על ששי בסיון הידוע אם מקבלין ישראל התורה. וצריך להבין הני ג' ההין יתירים דהשביעי מאי דרשי בהו. אך זה נדרש ג"כ לדרשא זו אם מקבלין ישראל התורה כו' והיינו השביעי הידוע שהוא שבת שקבלו ישראל התורה כמ"ש (שם)ודכ"ע בשבת נתנה תורה לישראל. ומצד ישראל נכתב הששי הידוע ששי בסיון לחשבון החדש דישראל מקדשי לי' ומצד השי"ת נכתב השביעי הידוע על שבת דמ"ת שקדושת השבת אינו תלוי בקביעות ישראל רק קביעא וקיימא. וכ' ויכל אלהים ביום השביעי ע"פ מה שכ' במדרש באת שבת באת מנוחה והיינו שאז הי' להשי"ת נייחא בעולמו וכמ"ש (ב"ר פ' ט') עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו וזה שנא' ויכל ומתרגם בתרגום ירושלמי וחמיד. ובאבודרהם שעל שם זה נקרא שבת חמדת הימים וע"ז כתיב ביום השביעי שהנייחא הי' להשי"ת על מה שיקבלו ישראל התורה בשבת. וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו. וישבות ג"כ לשון נייחא ומנוחה מכל מלאכתו כל מורה על כל היפך הטוב כמו שנדרש (ב"ר שם) את כל אשר עשה והנה טוב מאוד על כל היפך הטוב שג"כ יהי' טוב מאוד כמו יצה"ר וכדומה וכן כתיב ובורא רע וקרינן הכל לישנא מעליא (ברכות יא:) דהכל מורה על ההיפך וזה ג"כ ע"י שיקבלו ישראל התורה ביום השביעי. ויברך אלהים את יום השביעי. לשון ברכה מורה על ריבוי כמו ברכה ראשונה שבתורה ברכה דדגים וברכה דאדם. והוא עפמ"ש בס' אור החיים כי לא ברא הקב"ה כח בעולם זולת לעמוד ו' ימים וברא יום השבת ובו חוזר השי"ת ומשפיע נפש לעולם המקיימו עוד ו' ימים אחרים. וזהו ויברך אלהים את יום השביעי שיתרבה ויולי ו' ימים אחרים. וזה נכתב ג"כ השביעי בה' על שבת דמ"ת שיקבלו ישראל התורה ויהי' אומה שלימה שומרי שבתות. וג' לשונות אלו כנגד ג' קדושת שבת ויכל כנגד קדושת חק"ת קדישין והיינו שישראל באמת טובים ונקראו נפשות ישראל תפוחין וכנס"י חקל תפוחין. וישבות מכל מלאכתו שמורה הנייחא אף מהיפך הטוב והוא כנגד עתי"ק שהוא מאמר בראשית ועפמ"ש (שבת פט:) אם יהי' חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו והיינו שע"י תשובה מאהבה יברר השי"ת שכן הי' מסודר לפניו שיהי' נהורא דנפיק מגו חשוכא וזדונות נעשות כזכיות. ויברך הברכה נגד קדושת ז"א קדישין ו' דאיקרי אות אמת (זוה"ק ר"פ ויקרא) וכ' ושפת אמת תכון לעד שישפיע השגת קדושה וחיות לששת ימי המעשה לעולם. וכן כתוב בפרשה ג"פ אלהים שמורה שהוא בעל הכוחות כולם ומעשה בראשית נקרא כח מעשיו הגיד לעמו כמ"ש בב"ר. ולכן במאמר ויכל ובמאמר ויברך הוזכר שם אלהים מפני שב' קדושות אלו המה מכח אתע"דלת מצד ישראל ויעקב שהוא תכלית הבריאה וע"ז נכתב שם אלהים שהוא בעל הכוחות כולם ואף האת"דלת הוא ג"כ מהשי"ת. ובמאמר וישבות מכל מלאכתו שמורה על הבירור אם יהי' חטאיכם כשנים הללו כו' שהוא כנגד קדושת עתי"ק לא נכתב שם אלהים. שהוא ממקום גבוה מזה שהוא אתה הוא עד שלא נברא העולם חתה הוא משנברא העולם. רק נגד זה נכתב אח"כ פעם ג' שם אלהים כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות שזה מורה ג"כ שיש להשי"ת נייחא אף מכל ההיפך מהטוב שכן עלה במחשבה לפניו במאמר ראשון שיהי' ברישא חשוכא והדר נהורא דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגי חשוכא ולית טבא אלא ההוא דנפיק מגו בישא (זוה"ק ח"ב קפד א') וזה שנא' אשר ברא אלהים לעשות שהאדם יתקן וכמ"ש (ב"ר פ' יא) כל מה שנברא בו' ימי בראשית צריכין עשיה כגון החרדל צריכן למתוק כו' אפי' אדם צריך תיקון וזה נדרש מדכתיב לעשות וכמ"ש פירש"י וכ"כ בתנחומא (פ' תזריע) שמעשה בני אדם נאין לענין המילה. וכן מורה לעשות שהאדם מצידו יתקן ע"י תשובה מאהבה שיהי' זדונות נעשות כזכיות כמ"ש (יומא פו.) ואז כשלג ילבינו וכמ"ש בתנחומא (פ' זו) אתה עושה אותו רע כו' וכמה דברים קשים יש בעולם יותר מיצה"ר ואתם ממתיקים אותו כו' ואז יהי' להשי"ת נייחא מכל ההיפך שיהי' נעשים כזכיות. וכיון שהוזכר כאן לעשות על השתדלות האדם נזכר כאן שם אלהים שהוא בעל הכוחות כולם. וע"ז הוא אריכת הגלות שיבורר כל נפשות ישראל ע"י תשובה מאהבה שיהי' כזכיות איש מהם לא נעדר. אך אם ח"ו לא יברר האדם מצידו ע"י תשובה. אז לעתיד יברר השי"ת ועמך כולם צדיקים וכל מאן דאתגזר איקרי צדיק כי לא ידח ממנו נדח. וע"ז כתיב מאמר וישבות מכל מלאכתו ולא כתיב בו שם אלהים שם של מעשה בראשית המורה שהוא בעל הכוחות כולם כיון שקדושה זו מעתיקא לעילא לעילא כאמור:
4
ה׳מתחילין אחר שמחת תורה מבראשית הוא ע"פ מ"ש בתיקונים (תי' לו) יהי אור דא פסח ויהי אור דא ר"ה והיינו שבפסח הי' הכנה להתגלות אור תו"שבכ שעיקר ההתגלות הי' בשבועות זמן מ"ת. ובר"ה הוויית האור והיינו אור תושבע"פ שמר"ה מתחיל חידוש אור תורה שבע"פ דאי' בתיקוני (תי' ל) יהי אור דא ימינא ויהי אור דא שמאלא וכן אי' שם (תי' כא) מימינא אתיהיבת אורייתא דבכתב ומשמאלא אתיהיבת אורייתא דבע"פ וכ"כ בזוה"ק (ח"ב קס"ז א) והוא שבר"ה אחר הקלקול התחיל התחדשות תורה שבע"פ שהוא הרב חכמה לתקן הרוב כעס וביוה"כ ניתנו לוחות אחרונות דאי' (שמו"ר פ' מו) ובלוחות השניות אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות הה"ד כי כפלים לתושי'. ובסוכות נקבע האור תושבע"פ ע"י ניסוך המים ושמחת בית השואבה ושמע"צ נביעו דאורייתא כמ"ש (שם תי' יג) ואי' בזוה"ק (ח"א רמ א) מעז יצא מתוק מעז דא תו"שבכ יצא מתוק דא תושבע"פ. והיינו דתו"שבכ נקרא אריה וכן נדרש (ברכות יח:) והוא ירד והכה הארי וגו' דתנא ספרא דבי רב והוא על תורת כהנים וקב"ה מתיל כאריה דכתיב ארי' שאג וגו' ומעז יצא מתוק הטעם בד"ת שזה עיקר תושבע"פ וע"ז נא' ומתוקים מדבש ונופת צופים וכמ"ש בזוה"ק שם. וכן נדרש (מדרש תהלים יט) לששה פסוקים שקודם לו על ששה סדרי משנה. וזהו מ"ש בגמ' (פסחים קיט.) המגלה דברים שכיסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה והיינו לטעום הטעם בד"ת. ובכל שנה מרגישין טעם מחודש בד"ת וז"ש בזוה"ק ותיקונים ע' אנפין לאורייתא דימי שנותינו שבעים שנה ויש עוד יותר פנים לתורה למי שמאריך ימים וכמו שמצינו (סנהדרין קג:) מנשה הי' שונה נ"ה פנים בתורה ירבעם ק"ג והיינו לפי טעותם שסברו שעבודתם לשמים דרשו בכל שנה פנים חדשות בתו"כ. אך לכל א' מישראל יש ע' פנים לימי שנותינו ע' שנה. ואף שיש ימי הנעורים שאין לו ידיעה כלל בד"ת מ"מ מופיע לו בכל שנה אופן מחודש בד"ת כעין מה שמצינו (וי"ר פ' כז) בטעם מילה לח' ואין מילה בלא שבת שאף שאין התינוק מרגיש בקדושת שבת מ"מ מופיע בו הקדושה משבת. וכן מופיע בתינוק בכל שנה פנים חדשות בד"ת:
5
ו׳ובתיקונים חשב ע' אנפין במלת בראשית והוא דבמאמר בראשית נכלל כל הבריאה וכן נקראו ז' ימי בראשית והשבת נקרא שבת בראשית. דבתיבת בראשית נכלל כל הבריאה ומעשה בראשית כולל כל הד"ת ושבת תכלית מעשה שמים וארץ ושבת כללא דכל אורייתא וע"כ דרש ע' פנים בתיבת בראשית. וכן יש ע' פנים בכל תיבה בכל התורה. ותיכף בכניסת שבת הזמן להרגיש הטעם המחודש בד"ת דאי' בגמ' (שבת לא:) לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שיראו מלפניו וכ' בראשית חכמה יראת ה' ובזוה"ק (ח"א ה' ב) שבת דמעלי שבתא איהי יראה ושירא בה יראה. וכן חשבת האריז"ל סעודת ליל שבת לקדושת יצחק אע"ה שהוא פחד יצחק שתיכף בכניסת שבת נופל על ישראל הפחד והיראה. ומטעם זה אנו אומרים בברכת מעין ז' לפניו נעבוד ביראה ופחד אף שבברכת עבודה לא נזכר יראה ופחד אך בכניסת שבת נופל על כל ישראל הפחד והיראה. וכן אמרו אימת שבת על ע"ה ונאמן תיכף בכניסת שבת. וזהו שאמרו בגמ' (יבמות ו.) לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת כו' ומה ראי' משבת הא לא כתיב בה מורא אך שבת איהי יראה ושירא בה יראה. רק היראה הוא ממי שהזהיר על השבת. והזמן להרגיש הטעם המחודש בד"ת שהוא התושבע"פ הוא בשבת דכו"ע בשבת נתנה תורה. וקורין הפרשיות בשבת שיש בו התגלות עתיקא לזכות לאור תושבע"פ שהוא מטלא דעתיקא. אך נוהגין להתחיל פ' בראשית בש"ת שהוא שמע"צ בא"י דביה נביעו דאורייתא שזה כח משרע"ה שהנחיל לישראל בפ' זאת הברכה שיוכל כל א' מישראל לזכות להרגיש הטעם בד"ת שהוא עיקר תושבע"פ וע"כ נקראת ביו"ט ואח"כ כשבא השבת מתחילין מחדש בפ' בראשית לזכות להאור והטעם המחודש בתורה:
6
ז׳מתחילין בראשית אחר שמחת תורה אף דניסן ראשון לחדשי הלבנה וישראל מונין ללבנה כמ"ש (ב"ר פ' ו) ולמה לא תיקנו שיתחילו בראשית אחר פסח ויסיימו בפסח. אך בגמ' (ר"ה יא.) לר"א דבתשרי נברא העולם בתשרי עתידין להגאל ולר' יהושע דבניסן נברא בניסן עתידין להגאל. והענין דבפ' בראשית כתיב ורוח אלהים מרחפת ע"פ המים ובמ"ר זה רוחו של משיח כו' והיינו כשנברא האדם ישר שלא יקלקל אך מ"מ יהי' כח לנחש לכנוס ולגרום הקלקול. ע"ז נברא אז רוחו של משיח שיבא עת שיהי' משיח שאז יתוקן העולם שלא יוכל להתקלקל שישחוט הקב"ה ליצה"ר כמ"ש (סוכה נב:) ולר"א שבתשרי נברא העולם הסדר הוא שיהי' הגאולה בתשרי שבר"ה יהי' התעוררת התשובה ע"י תקיעת שופר כ"שנ אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. ואח"כ יוהכ"פ לתקן כל העבר וכשיזכו יהי' אז היחוד. ואח"כ סוכות זמן שמחתינו ומלחמת ג"ומג בסוכות. ואף שע"י התשובה זמן הגאולה תמיד כמ"שנ היום אם בקולו תשמעו כמ"ש (סנהדרין צח.) אך בעתה יהי' התעוררת התשובה מצד השי"ת וכמ"שנ והסירותי את לב האבן וגו' וכ' ועשיתי את אשר בחוקי תלכו. ולר' יהושע שבניסן נברא העולם נברא אז רוחו של משיח שיהי' הגאולה בניסן כשיהי' בעתה ויהי' הסדר כמו גאולת מצרים מצד השי"ת שיהי' מכות ויתבררו ישראל בכל העשר מדות ויהי' הגאולה מצד השי"ת. וע"כ תיקוני שיסיימו התורה בתשרי ואחר סוכות אף שרואין שעדיין לא הי' התיקון כראוי מ"מ כל החדש מוכן ומסוגל לתשובה וכמו שאמרנו במ"ש בתנחומא (האזינו) שעל שם ז נקרא מזלו מאזנים. ושבת מוכן לתשובה כמ"שנ טוב להודות לה' שכל מי שמודה ועוזב ירוחם כמ"ש (בפרקי דר"א פ' יט) וע"י שמירת שבת מיד נגאלין. וכבר אמרנו דכ' עולת שבת בשבתו וכן ומידי שבת בשבתו שכל שבת יש לו קדושה מיוחדת לאותו שבת והקדושה הוא קדושת הפרשה שקורין בשבת זה וקדושת פרשת בראשית הוא שיזכו לאור רוחו של משיח וע"כ מתחילין בראשית בשבת אחרונה מחדש תשרי שלא יצויר שיקראו בראשית בחשוון אם לא שיהי' ש"ת בשבת ולא אד"ו ראש. שאף שרואין שעברו כמה יות מי"ח מאות שנה ולא זכינו להגאל עדיין. אולי בשבת זה נזכה להגאל מיד ע"י התעוררת תשובה מלעילא וכל החדש מסוגל לזה. משא"כ בניסן אחר שרואין שעבר הפסח ולא הי' מכות וסדר הגאולה כיצ"מ אין מקום להתחיל בראשית. ואם שיהי' ע"י תשובה מצד ישראל היום אם בקולו תשמעו אין לזה זמן מיוחד כלל. ואף לר' יהושע זמן הגאולה ע"י תשובה מיוחד לתשרי שיהי' התעוררות התשובה מהשי"ת. אף לשיטתו אזיל בגמ' (סנהדרין צז.) לא בתשובה ובמעשים טובים (כמו שית' במ"א) ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי וע"כ תיקנו שיסיימו התורה בש"ת ויתחילו בשבת אחרונה מתשרי פ' בראשית שקדושת הפרשה שיזכו לאור רוחו של משיח כ"שנ ורוח אלהים מרחפת ע"פ המים ובמ"ר בזכות התשובה שנמשלה למים. ובתיקונים (תי' לו) ע"פ המים ולית מים אלא אורייתא ושבת מסוגל לתשובה כאמור וכן שבת הזמן לזכות לתורה דכו"ע בשבת נתנה תורה וכן התושבע"פ כמ"ש בזוה"ק (ח"א מז ב) יום השביעי דא תושבע"פ דאיהו יום שביעי והיינו מלכות פה תושבע"פ קרינן לה ואולי נזכה בשבת זה לרוחו של משיח בזכות התורה ובזכות התשובה:
7
ח׳ביו"ט אומרים דא הוא סעודתא דקוב"ה ושכינתיה ובשבת אומרים סעודתא דחק"ת וזעיר אנפין שהוא ענין א' קוב"ה ושכינתי'. קוב"ה בחי' ז"א ושכינתי' הוא חק"ת. אך נוסף בשבת סעודתא דעתיקא קדישא. ויש להבין למה נשתנה הלשון של ב' הסעודות בשבת מלשון הנאמר ביו"ט מאחר שהם ענין א'. אך הענין הוא כי בחי' עתי"ק הוא ההתקשרות שיש לישראל להשי"ת למעלה מן הדעת ותפיסת אדם והוא בחי' קרקפתא דתפילין למעלה מן המוחין וכתוב בהם ה' אלהינו ה' אחד. ובתפילין דמארי עלמא כתיב מי כעמך ישראל גוי אחד. ועל התקשרות הזה נאמר כי ה' יהי' בכסלך וכדאיתא בירוש' בדברים שאתה כסיל בהם. היינו אפילו בדבר שאין בו תפיסת האדם שהוא למעלה מן ההשגה וכמו שנתקיים ביצחק אע"ה כשרצה לברך את עשו ע"פ תפיסת שכלו ועכ"ז נזדמן לפניו מי שראוי לברכה ע"י הסעודה דכ' בה ואוכל מכל ונדרש (בב"ר) מכל טוב שמתוקן לצדיקים לעת"ל. ועי"ז הופיע בו בחי' עתיקא מהשורש שלמעלה מהשגת האדם. וקדושת מדה זו נשפע ג"כ בשבת לנפשות ישראל המקור שלמעלה מהשגת האדם כ"שנ לדעת כי אני ה' מקדשכם ובחי' זו נקרא אריך אנפין וכמאמרם ז"ל (ב"ר ר"פ כא) גדול כחן של נביאים שמדמין צורה ליוצרה כו' ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וגו'. והשפעת קדושה מלילא שיש בו איזה תפיסה מצד השכל נקרא נגד בחי' ראשונה ז"א. משא"כ ביו"ט שנקרא השפעת קדושה מלעילא בכלל בשם קוב"ה ולזה ג"כ נשתנה השם שכינתי' שביו"ט שהוא האתערותא מצד נפשות ישראל כמ"שנ אני ה' שוכן בתוך בני ישראל והיינו בחי' כנסת ישראל. ובשבת ע"י שיש השפעה עליונה מלמעלה דהיינו מטלא דנטיף מעתי"ק נקראת קדושת כנס"י בשם חק"ת היינו בחי' שדה שהיא מזרעת והולידה והצמיחה ע"י הטלא דנטיף מעתי"ק ואטיל לחק"ת לנפשות ישראל שנקראו תפוחין:
8
ט׳אומרים בסעודת שחרית נהורי' ישרי בה היינו אור הראשון דאי' בס' הבהיר ונברא אור גדול כו' וצפה הקב"ה שא"י לסובלם לקח שביעי ושם לה במקומו והשאר גנזו לצדיקים לעת"ל כו' וזה נהורי ישרי בה שבשבת יכולין לזכות לאור שגנוז לעת"ל. דשבת מעין עוה"ב א' מס' לעוה"ב (ברכות נז:) ובזוה"ק (פ' זו מו א) וכי טוב הוא לאגנזא לי' דלא יהנון מני' חייבא עלמא וכן נראה מהמדרש (בב"ר פ' יא) דדרש לה מפ' וימנע מרשעים אורם. ויש להבין הא גם בשבת אין כל א' מישראל זוכה להרגיש מאור הגנוז רק מי שראוי לזכות ולמה נגנז ויהי' ולא יזכו הרשעים להנות מאורו. גם עיקר האור אי' (ב"ר פ"ג) שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו כו' וא"כ אם יהנו הרשעים ממנו ויזכו לאורו של הקב"ה שו לא יהי' רשעים. וכשיהי' רשעים בודאי לא יהנו ממנו וממ"נ למה נגנז. אף באמת קשה כעין קושיא זו במה שנא' ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם וקשה אם הי' אכילת עץ החיים גורם דרך סגולה להיות חי לעולם בודאי הי' ביד הקב"ה לשנות טבעו יאכל ולא יחי'. ובתנדב"א איתא ואין עץ חיים אלא תורה ובזוה"ק (ח"ב ס' ב) ואין עץ אלא תורה ואין עץ אלא קוב"ה וא"כ תקשה נמי יאכל ויחי' לעולם. אך הענין שע"י שאכל מעץ הדעת נעשה הערבוב טוב ורע ואם הי' אוכל גם מעץ החיים אח"כ הי' הטוב שבו זוכה שיאכל ויחי' לעולם והרע שבו הי' מתגבר בכל פעם. ובאמת נצרך המיתה להרע להפריד הרע מהטוב ויושאר לרשעים והטוב ירשו צדיקים וכמ"ש האריז"ל במ"ש (חגיגה טו.) זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חברו בגיהנם. דצדיק ועמך כולם צדיקים ויש לעומתו נפש שיש בו ניצוץ טוב מחלקו וכשזוכה נוטל הוא הטוב והרע נפרד להנפש שלעומתו בקליפה. ובדור המבול ודור הפלגה הי' מעורבב שם נפשות ישראל ג"כ שהרי מהן יצאו כל נפשות הגבוהות והקדושות. רק כיון שהי' מעורבב בין ע' הקליפות נתגבר הרע. וכ"כ האריז"ל שנפשות דור המבול היו במצרים ונגזר עליהם היאורה תשליכוהו ונפשות דור הפלגה היו ג"כ במצרים ונגזר עליהם העבודה בחומר ובלבנים. וז"ש כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה כו' ואם לא הי' נגנז האור הי' הטוב שבהן זוכה להנות מאור הראשון והרע יתגבר בכל פעם כמו באכילת עץ החיים דכיון שהי' הערבוב ט"ור יוכל הטוב לזכות להאור והרע שבו יתגבר ויוכלו עוד להרע בכח זה וע"כ עמד וגנזו מהם שנא' וימנע מרשעים אורם. וזה ג"כ כוונת הזוה"ק הנז"ל דלא יהנון מניה חייבא עלמא:
9
י׳ובשבת דכ' שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. ובמכילתא איתא שמשומר מן העבירה ובפע"ח אית' הלשון שניצול מקטרוג יצה"ר. והיינו ע"י שמירת שבת תתאה ומי שזוכה עי"ז לשבת עילאה כמ"ש בתיקונים (תי' מח) תרין זמנין אדכר הכא שבת לקבל שכינתא עילאה ותתאה והיינו שבת עילאה שבת תתאה לדרתם זכאה מאן דעביד לון בשבת דירה בתרי בתי' לבא ואתפני יצה"ר מן תמן כו' אז יכולים לבקש נהורי' ישרי בה שיזכה לאור הגנוז המתגלה בשבת. ומבקשים זה בסעודה ב' סעודתא דעתי"ק שחשבה האריז"ל נגד קדושת אברהם אע"ה שבחי' קדושתו הוא האור כדאי' במ"ר (פ' זו) וחושך זה דורו של אנוש ע"פ תהום זה דור המבול כו' אמר הקב"ה עד מתי יהי' העולם מתנהג באפילה תבוא האורה יהי אור זה אברהם והוא מאמר ראשון. אף דבראשית נמי מאמר הוא. הוא נגד שכל הנעלם מכל רעיון ומאמר יהי אור מרמז לבחי' חכמה ראשית התגלות יש מאין וזה קדושת אברהם אע"ה שהאיר לעולם בחכמתו לידע השגחתו ית"ש כ"שנ עליו מי העיר ממזרח צדק כמ"ש במ"ר. עד שנתקשר בזה בסוף ימיו בבחי' עתיקא שהוא אמונה למעלה מן הדעת כ"שנ והאמין בה' על בשורת הבנים אף שהי' רואה בהשגתו בחכמה שאין אופן שיהי' לו בנים כש"נ כי אחד קראתיו שע"פ תולדו הי' בבחי' אחד בלא בנים אבל ע"י מה שנתקשר בבחי' עתיקא שהוא מזלא כדאי' בזוה"ק (ח"ג עט ב) שהוא השורש למעלה מהשגת האדם כמ"ש (מגילה ג.) אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו וע"י כח עתיקא שהוא בחי' אין מזל לישראל זכה לבנים. לכן אנו אומרים בסעודתא דעתי"ק נהורי' ישרי בזה שהוא קדושת אאע"ה. בחמרא טבא שהוא מרומז על תו"שבעפ שנמשלה ליין כש"נ ושתו ביין מסכתי יינא דאורייתא דבע"פ והוא בחי' חכמה של אברהם אע"ה כאמרם ז"ל (ב"ר פ' סא) אב לא למדו ורב לא הי' לו אלא זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כשני רבנים והי' נובעות ומלמדים אותו תורה וחכמה:
10
י״אבזוה"ח סוף פ' זו אדה"ר כיון שנטרד מג"עחשב שימות מיד והי' בוכה ומתחנן ושב בתשובה עד שקבלו הקב"ה בתשובה והאריך ימיו כו' נתן לו יומו שהוא אלף שנה. וכ"כ אח"כ ולאחר שידעו עונם מה שחטאו התמרמרו על מה שחטאו והיא יותר מפני שהיא היתה תחלה לעבירה כו' אר"א חזרה חוה להודות על אותו עון כו' הרי דאדם וחוה שבו בתשובה שלימה. ויש להבין למה לא נתבטלה הגזירה מכל וכל. ובגמ' (עירובין יח:) אדה"ר חסיד גדול הי' כו' וישב בתענית ק"ל שנה כו'. אך בגמ' י"ל שהי' אחר שנידון בשילוח ומיתה והי' אחר גז"ד. אבל לפמ"ש בזוה"ח ע"כ ששבו בתשובה שלימה ביומו עד שהועיל תשובתם להאריך ימיהם אלף שנה ולמה לא הועילה התשובה לבטל כל הגזירה הא אין לך דבר שעומד בפני התשובה וכמש"ש. ובגמ' (ר"ה יז.) גדולה תשובה שמקרעת גז"ד של אדם. ולתי' הגמ' הא ביחיד הא בציבור קשה דודאי אדה"ר שהי' כולל כל הנפשות העתידות בודאי הי' תשובתו כתשובת ציבור. ולתי' הגמ' להלן לחלק בין גז"ד שיש עמו שבועה קשה יותר דמתחלה לא הי' גז"ד רק אזהרה. וכשסרח בעשירית נידון בי"א כמ"ש (סנהדרין לח.) הי' תיכף הגז"ד שיחי' אלף שנה ובודאי עשו אדם וחוה תשובה שלימה דאל"כ היו מתים תיכף ביומו ולמה לא הועיל תשובתם לבטל הגזירה מכל וכל. אך מצינו במ"ר (פ' יט) ואכלתי אין כ' כאן אלא ואוכל אכלתי ואוכל. ויש להבין איך יתכן שיאמר אדה"ר שיאכל עוד לעבור על ציוויו של מקום. אך המד"ר נראה שחולק על הזוה"ח ששבו בתשובה דמסיים במ"ר לא נטרד מג"ע עד שחירף וגידף. ואי' (ב"ר פ' כא) שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה. ועתה אין ועתה אלא תשובה כו' והוא אומר פן ואין פן לאל לאו. אבל יקשה לפמ"ש הזוה"ח ששבו בתשובה למה כ' ואוכל ולא כ' ואכלתי וכדיקדוק המ"ר. אך ענין עטיו של נחש הוא שהנחש הכניס בלבו שירגיש הנאת הגוף. וכ' ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טו"ר. ואמרנו שהי' כח זה של עץ החיים ועץ הדעת טו"ר בכל עצי הגן. ואם הי' טועם מעץ החיים היינו שלא בהנאת הגוף אז הי' מרגיש בכל אכילתו מכל העץ שהי' אוכל קדושת עץ החיים והיינו אכילה בקדושה כמש"נ לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאורייתא דבע"פ כמ"ש בזוה"ק (ח"ג רעא ב) אבל כיון שאכל מעץ הדעת היינו שהרגיש הנאת הגוף באכילה עי"ז נעשה ערבוב וכל אכילות שאכל הרגיש מעץ הדעת טו"ר הנאת הגוף וזה ענין עטיו של נחש וז"ש בתיקונים (תי' כד) ותיקוני זוה"ח הוי אמרי רבנן אילן שאכל אדה"ר חטה הי' ואיכא דאמרי רבנן אילן שאכל אדה"ר חטה הי' ואיכא דאמרי גפן הוה ואחרנין אמרין תאנה היתה ולא הוה חולקין במיליליהן דכולא קשוט כו'. וקשה איך כולא קשוט ואלו ואלו דא"ח בדבר שנחלקו במציאות. וכמו שהוקשה לר"ת במחלוקת ר"א ור"י בזמן בריאת העולם (ר"ה כז. בתוס') אבל לפי האמור ניחא שכולא קשוט שכל מה שאכל הרגיש הטעם מהעירבוב דט"ור אך המחלוקת הוא במה הי' תחלת הקלקול. ויעקב אע"ה הי' כאדה"ר קודם הקלקול שלא ידע כלל מהנאת הגוף. וכמ"ש (פרש"י ויצא מב"ר) והלא קל שבקלים אינו אומר כן אלא להוליד תולדות אמר כן. והיינו שלא ידע כלל מהנאת הגוף רק לב להוציא בשר וע"כ לא ידע שום בושה בזה כמו אדה"ר קודם הקלקול דכתיב ולא יתבוששו. וע"כ יעקב אבינו לא מת (תענית ה:) וכן רבי שאמר ולא נהניתי אף באצבע קטנה כמ"ש (כתובות קד.) איתא בגמ' כל בי שמשא הוה אתי לביתא ואי' בס' חסידים (פ' תתשכ"ט) שהי' פוטר בקידוש את ב"ב ולא כשאר מתים דכ' במתים חפשי ואי' בס' הנשי"א ר"ת הוא ניצוץ של יעקב אבינו. וזה הי' ביעקב שנולד כך כמו אדה"ר קודם הקלקול. וכמו שיהי' לעתיד שמביאו הקב"ה ליצה"ר ושוחטו כמ"ש בגמ'. וכן רבינו הקדוש שהי' ניצוץ מנשמת יעקב אע"ה אבל בשאר בני אדם כבר יש עטיו של נחש להרגיש הנאת הגוף. וע"ז אמרו (מ"ר תזריע לגירסת הילקוט) אפי' אם יהי' חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהי' בו צד א' מעון. ובישי אבי דוד מפורש בי' קרא שמת בעטיו של נחש כמ"ש (שבת נה.) והיינו להרגיש הנאת הגוף. וזה שנא' והיא נתנה לי מן העץ ואוכל שאמר במר לבו והתנצל א"ע מה אעשה כיון שכבר טעמתי מעה"ד טו"ר ומעתה כל מה שאוכל ארגיש בו הנאת הגוף שזהו הערבוב טו"ר ומה אעשה וגם להתגבר על יצרו ג"כ צריך עזר הקב"ה שאלמלא עוזרו אינו יכול לו וכמש"כ לבטל היצה"ר מכל וכל כמו שיהי' לעתיד כשישחוט הקב"ה ליצה"ר וזה שאמר ואוכל עוד שבוודאי אוכל עוד. ומטעם זה אף שהועילה תשובת אדם וחוה להאריך ימיהם עד קרוב לאלף שנה יומו של הקב"ה. מ"מ לבטל הגזירה מכל וכל אי אפשר כיון שיש הערבוב וירגיש הנאת הגוף נצרך המיתה להפריד הטוב מהרע שיושאר רק טוב. ובשבת אף הנאת הגוף בקדושה ואינו גורם קטרוג יצה"ר וכמ"ש האריז"ל ובפרט מי שזוכה לשבת עלאה ואתפני יצה"ר מן תמן כמ"ש בתיקונים כמו שיהי' לעתיד. וע"ז אמרו (שבת קיח.) אלמלי משמרין ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד נגאלין. שתי שבתות היינו שבת עילאה ושבת תתאה. ואף שהעולם נידון אחר רובו מ"מ כל נפש בפרט כשמשמר שבת כהלכתו יוכל לזכות לשבת עילאה ויהי' נגאל מכל וכל בפרט נפשו ולבטל גזירת המיתה מכל וכל ויהי' רק כשינה ויקיצה. כיון שיזכה דאתפני היצה"ר מכל וכל:
11
י״בבגמ' (שבת י.) לדעת כי אני ה' מקדשכם כו' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל. יש להבין מהו המתנה טובה אם מצות השבת הא כבר נצטוו עליה ומ"ש בפירש"י להודיע שאני רוצה לקדשם צריך להבין הא בכל מצוה יש בו קדושה כמו שתקנו חכמים נוסח ברכת המצות אשר קדשנו במצותיו ותקנו כן ע"פ מ"שנ ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם. וכיון שנצטוו על השבת ממילא יש בו קדושה. אך ענין המתנה טובה הוא מ"שנ ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת שנתן הקב"ה הכח לישראל להכניס קדושה לשבת. שמטעם זה נקרא שבת תחלה למקראי קודש שנזכר בפ' אמור וביום השביעי מקרא קדש. והיינו שלבד הקדושה דקביעא וקיימא מהשי"ת נתן השי"ת הכח לישראל שיכניס קדושה לשבת. וז"שנ לעשות את יום השבת וזה ענין מתנה שיהי' שלו. ובמדרש (ב"ר פ"ו) ג' דברים נתנו מתנה לעולם התורה המאורות והגשמים ומייתי מקראי דכתיב בהו לשון נתינה. ואח"כ מייתי עוד ו' דברים דכ' בהו לשון נתינה והו' דברים מוסיף כל א' מ"ד אחר והג' דברים חשב ר"י. וצריך להבין כיון דעיקר הלימוד מדכ' לשון נתינה למה ר"י תשב אך ג' דברים ואח"כ הוסיפו כל א' דבר א'. אך הענין ע"פ מה שאמרנו שמה שנתקנאו המלאכים על נתינה התורה ואמרו אש תנה הודך על השמים לא נתקנאו על תו"שבכ דכתיבא ומנחא וגם הם יכולים לראותה וללמדה. רק עיקר הקנאה על תו"שבעפ שניתן לישראל עד שאמרו לא בשמים הוא והקב"ה אמר נצחוני בני (ב"מ נט.) וכן מאן נוכח רבה בר נחמני וע"ז נתקנאו המלאכים. וזה ענין מתנה שניתן מכל וכל לישראל. וזה הי' המכוון במה שחשב ר"י ג' המתנות נגד ג' ראשונות מע"ס שמשם השפעת תו"שבעפ. וחשב המאורות. דתו"שבעפ מאור הראשון דה' פעמים אורה דכ' בפר' יהי אור נגד חמשה חומשי תורה כמ"ש בב"ר. ומאמר יהי אור נגד חכמה לפמ"ש בגמ' דבראשית נמי מאמר הוא ואור הראשון נגנז לעמלי תו"שבעפ כמ"ש (תנחומא נח.) והוא מה שמופיע מקוצא דיוד דלעילא דרמיזא לאין כמ"ש (זח"ג סה ב) ליוד שמרמש לחכמה וזה שחשב המאורות. וכן הגשמים המכוון ג"כ על תו"שבעפ והוא נגד בינה. וענין הגשמים עפמ"ש הרה"מ דקאניץ זצוקללה"ה דמה שאמרו (תענית ז.) במעלות יום הגשמים שגדול מתחיית המתים. כיון שנתנה בו תורה. יותר מיום שנתנה בו תורה. מי נתלה במי כו' הכל קאי על שמיני עצרת. והוא עפמ"ש בתיקונים (תי' יג) שהוא נביעו דאורייתא והיינו לזכות לאור תושבע"פ להיות מבין דבר מתוך דבר איך שכלול בתו"שבכ. וזה נקרא גשמים שניכר שיורד מן השמים ולא כטל שבו נמשלה תו"שבעפ שנדמה לחכמים שמחדשים בלבם משכלם ובאמת הם דברי אלהים חיים שמופיע בלבם כמו טל שאינו ניכר שיורד מן השמים. ונביעו דאורייתא היינו שניכר שהוא מן השמים מתו"שבכ כתו"שבעפ של משרע"ה הלכה למשה מסיני. והתורה ג"כ המכוון על תו"שבעפ והוא נגד כ"ע שהוא טלא דעתיקא. וחשב ר"י התורה בתחלה ומייתי מדכתיב ויתן אל משה. שאז הי' עוד קודם הקלקול והי' נכלל בהלוחות ראשונות כל תו"שבעפ וזה ניתן למשה רבינו במתנה ונהג בה טובת עין ונתנה לישראל כמ"ש (נדרים לח.) וזה כנגד הדעת שהוא פנימיות מכ"ע שהוא מדתו וחלק תו"שבעפ של משרע"ה והוא הלמ"מ שהשיג הוא בפלפולו ונתנם לישראל כהלכתא בלא טעמא שאין כח להשיג הטעם על הלכה למשה מסיני כמ"ש (רש"י גיטין יד ד"ה כהילכתא) וז"ש בגמ' שם פלפולא בעלמא. והיינו מה שהשיג ההלכות ע"י פלפולו זה ניתן למשה ונתנם לישראל הלכה למשה מסיני ונקרא כן ע"י שידע מפורש שהוא מסיני כמו תו"שבכ. והוא ע"י מדתו הדעת שהוא פנימיות מכ"ע. וזה שחשב ר"י הג' דברים שהוא כח התו"שבעפ שניתן לישראל. ואח"כ הוסיפו כל א' עוד דבר א' והם ששה דברים נגד ו' מדות תחתוניות וכולם נתנו מתנה לישראל שהם כנס"י כנגד מדת מלכות. וכן ענין השבת מתנה טובה היינו מה שנתן לישראל הכח להכניס קדושה לשבת. וכמ"שנ זכור את יום השבת לקדשו שמור לקדשו. והוא ע"י מה שנתן קדושה לישראל ועי"כ יש בהם כח להכניס קדושה למועדים וכמ"ש במדרש (שמו"ר פ' טו) ואם כלי חול כשמתמלא מן הקדש מתקדשת ישראל שהם קדושים ומקדשים את החודש עאכ"ו. וכן הקדושה שישראל מכניסין לשבת שלזה נקרא ג"כ מקרא קדש הוא ע"י הקדושה שנתן בהם השי"ת. וז"שנ לדעת כי אני ה' מקדישכם מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה והיינו הקדושה דקביעא וקיימא מהשי"ת ואני מבקש ליתנה לישראל שיהי' הכח בישראל להכניס קדושה לשבת ובמה מקדשו מבאכל ובמשתה ובכסות נקיה כמ"ש (מ"ר נשא פ"י):
12
י״גיום מנוחה וקדושה לעמך נתת. בגמ' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו' ואמרנו שהמתנה טובה היא מה שנתן השי"ת הכח לישראל להכניס קדושה לשבת ע"י שנתן בהם קדושה. אך לפ"ז אינו מדוקדק לשון הגמ' ושבת שמה. ויתכן דקאי על המנוחה שנתן לישראל שיהי נייחא בלב. וז"ש ושבת שמה לשון נייחא ומנוחה והוא עפמ"ש (בזוה"ק ח"א מח ב) דדרש ביום הניח לך ה' מעצבך וגו' על יום השבת. והוא מדכתיב ביום הניח ולא כתיב בהניח ומזה דרש דקאי על יום השבת שהוא יום מנוחה. ולא יצוייר שישכח כל צערו אף שהוא עוד בעבודה קשה. רק כשהשי"ת נותן המנוחה בלב במתנה כמו שהוא שבת מכל מלאכתו. שהי' לו נייחא בשבת מכל הבריאה אף ממה שהוא היפך הטוב כמו שדרש ב"ר עה"פ וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. כן נותן בלב ישראל הנייחא מכל ההיפך ג"כ. ולפעמים יצויר שע"י שאוכל ושותה ומתענג בשבת וקובע סעודתו על היין כמ"ש (ברכות מב.) ישתה וישכח רישו וכל הצער שלו. וע"ז אמר הכ' לדעת כי אני ה' מקדישכם. מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל. והיינו שהנייחא יהי' ע"י שניתן בהם קדושה שמכירין שהכל מהשי"ת והוא צופה לטובה תמיד. ועי"ז יש לו נייחא מכל צער מעצבך ורגזך היינו מעצב היצה"ר כמו שנדרש (תמורה טוז.) לבלתי עצבי שלא ישגבני היצה"ר מלשנות כו'. ורוגז היצה"ר שצריך להרגיז עליו היצ"ט (ברכות ה.) ומן העבודה הקשה אשר עובד בך שאף שהוא עוד בתוך העבודה הקשה אעפ"כ יהי' לו נייחא מחמת שמכיר שהוא מהשי"ת והוא לטובה. וז"ש בברכות מעין ז' ומניח בקדושה לעם מדושני ענג שהנייחא ע"י הקדושה שנותן בלב ישראל. ובברכת ק"ש שבח יקר וגדולה וכבוד יתנו לאל מלך יוצר כל שע"ז יתנו שבח מיוחד שהוא יוצר כל שמורה על היפך מהטוב כמו שתקנו במקום ובורא רע וקרינן הכל. המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו ביום שבת קדש שנותן המנוחה ע"י הקדושה שמופיע בלב ישראל ולא ע"י יין וכדומה. וזה נותן לישראל בנחלה וירושה שאין לה הפסק (ב"ב קכט:) וז"ש לקידוש ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו כו' הנחלתנו שהנייחא הנחיל לישראל ע"י האהבה ורצון. שיש לישראל נייחא בכל העובר עליו שיודע ומכיר שהכל מהשי"ת הצופה לטובה וכאב את בן ירצה. וכן בתפלה לישראל עמך נתתו באהבה לזרע יעקב. שע"י קדושת יעקב זכו לנחלה שאין לה הפסק שמדתו אמת ליעקב ושפת אמת תכון לעד. וביו"ט אומרים ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו. דשמחה יכול להיות של הוללות ורק כיון שהשי"ת נותן השמחה וששון בלב בנחלה שאין לה הפסק עי"ז השמחה הוא בקדושה שמחו בה' ישמח ישראל בעושיו. וכמו שאמרנו במש"נ והיית אך שמח שהוא הבטחה שיהי' השמחה בקדושה בצמצום אך לשון מיעוט שלא יהי' שמחה של הוללות. ובתפלה דרחמי נינהו מבקשים והנחילנו ה' א' באהבה וברצון שבת קדשך. אף דבקידוש נותנים הודאה על העבר ושבת קדשך באהבה וברצון הנחילנו הנחלתנו. ולמה מבקשים ע"ז בשלמא בענין קדושה דאמרינן בקידושא אשר קדשנו דצלותא קדשנו במצותיך מ"ט דרחמי נינהו כמ"ש בגמ' (פסחים קיז:) לא קשיא דבקדושה יש הרבה מדריגות כמ"ש (חולין ז.) ישראל קדושים הן. ומ"מ רבי נקרא רבינו הקדוש (שבת קיח.) שהי' קודש קדשים. ומ"מ אמר רבי על ר' יוסי שהוא כחולי חולין לקדשי קדשים לגבי דר"י כמ"ש (ירוש' סוף פ"ו דגיטין) ע"כ יתכן להתפלל על קדושה אף שמודים על העבר אש קדשנו. אבל להתפלל והנחילנו ה' אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך אחר שכבר נותנים הודאה על העבר הנחילנו הנחלתנו אינו מובן. אך באמת גם בהנייחא שיש לישראל יש הרבה מדריגות. וכל א' כפי מה שזוכה מרגיש המנוחה והנייחא בלב בשבת וע"ז מתפללין והנחילנו כו' אבל מ"מ כל א' מישראל זוכה לנייחא בשבת וזה המתנה טובה ושבת שמה. וע"ז מודים בקידוש וזהו יום מנוחה וקדושה לעמך נתת במתנה שיהי' המנוה בקדושה ע"י קדושת השבת וחושבים כל מיני מנוחה בתפלה שכנגד יעקב אע"ה שהוא זכה לעיקר המנוחה שכ' בו שמירת שבת ויחן (כמ"ש בב"ר) מנוחת אהבה ונדבה כאמור. מנוחת אמת ואמונה עפמ"ש (זח"ג רל א) איהו אמת ואיהי אמונה שיעקב אע"ה הכיר היחוד במדת אמת אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא שהוא מרכבה לשם הוי' שמורה ע"ז הי' הוה ויהי'. ובניו כנס"י בעוה"ז זוכין רק ע"י שם אדני וזכין להמנוחה ע"י אמונה מנוחה שלימה שאתה רוצה בה שיהי' המנוחה בקדושתו כמ"ש יכירו בניך וידעו כי מאתך הוא מנוחתם וכמ"ש המנחיל לעמו ישראל בקדושתו וגו' ועל מנוחתם יקדישו כמ"ש שבח קר כו' וכמו שאמרנו. ואח"כ מתפללין והנחילנו ה' אלהינו כו' וינוחו בס כו' על מדריגת המנוחה להרגיש בכל פעם נייחא יותר שיש בזה הרבה מדרגית כאמור:
13
י״דגם כי אלך וגו' לא אירא רע כי אתה עמדי זה שאמר הכ' בהפטרה כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה וגו'. ויש להבין וכי מי עובר במים ובאש וכשעברו ישראל בים ובירדן עברו בנס ביבשה. וכן חמו"ע הושלכו לאש ולא הלכו באש. אך הכתוב מרמז על ב' הקליפות עשו וישמעאל שהם שרשי כל ע' הקליפות. וכנגד מים חסדים דקדושה יש לעמות זה קליפת ישמעאל שהוא אבהת וחמדת עוה"ז מים הזדונים. וכנגד אש גבורת דקדושה הוא לעמות זה קליפת עשו שהוא הקנאה ורציחה. וע"ז אמר הנביא שהשם יתברך יעזור לישראל מן ב' הקליפות שלא ישטפוך מים הזידונים ולא תבער בך אש של עשו. ואמר הכ' כי אני ה' אלהיך וגו' מושיעך עדמ"ש במדרש (וי"ר פ' כ"א) ישעי ביוהכ"פ שהוא מחילת עונות לתקן העבר אחר שקלקל. נתתי כפרך מצרים אמר לשון עבר דקאי על גלות מצרים שמה שנתן השם יתברך בלב פרעה ועמו לרדוף אחרי ישראל אף שכבר שלחום יובקשו מהם שיצאו. הי' מפני שהי' עוד קטרוג על ישראל כמו שנאמר במכילתא והמים להם חמה כתיב חסר שנתמלא עליהם חימה. ובמדרש (שמו"ר פ' כא) שהיה קטרוג עליהם בים הללו כו'. ולזה נתן השם יתברך בלב פרעה שירדפו אחרי ישראל והיה המשפט שנטבעו בים מפני שבירר השם יתברך שכל מה שיש טענות על ישראל הוא רק על ידי הרע שנמצא במצרים. ומזה הכניסו השאור שבעיסה בלב ישראל ג"כ וזש"נ נתתי כפרך מצרים ואחר כך אמר הכ' כוש וסבא תחתיך נראה שמרמז על מלחמת זרח הכושי על אסא (ד"ה ב יד) שהוזכר שם חיל אלף אלפים ולא מצינו חיל כבד כזה. וכבר אמרנו שכח אומה למלחמה הוא רק על ידי שיש להם טענה וקטרוג ח"ו שנמצא גם בישראל מעין קליפה שלהם ועי"ז מתגברין. וקלפית כוש הוא פגם הברית שבא מחם ששימש בתיבה (סנהדרין קח:) ולקה בעורו וזה הי' פגם הברית כיון שנאסר להם בתיבה וכן יש מ"ד רבעו. וכוש בכורו של חם וסבא בכורו של כוש וכמו שבקדושה הוא שורש הקדושה בבכורות ישראל. כן בהם עיקר הזוהמא בבכורות ולזה כוש וסבא שורש קליפת פגם הברית. ומסתמא הי' אז טענה על ישראל בענין זה והתעוררו להלחם בישראל והתפלל אסא עזרינו ה' אלהינו כי עליך נשענו ובשמך באנו וגו' ואז נהרגו הם במגיפה והיו כופר לישראל שבירר השם יתברך שמהקליפה שנמצא בהם נכנס השאור שבעיסה בלב ישראל וזש"נ כוש וסבא תחתיך. ואמר מאשר יקרת בעיני נכבדת ואי' (זוה"ח בלק) יקר מבעי לי' כו' מהו יקרת מכלל דאיהו מגרמי' אתיקר כו' ואני אהבתיך דהא לית רחימו לקוב"ה בהדי ב"נ בעלמא אלא למאן דתב מחוביה כו' אבל מה אעביד דהא יהית רשו כו' ואתן אדם תחתיך א"ת אדם אלא אדום וכן דרש ולאומים על עשו עדמש"נ ולאום מלאום יאמץ. וזה נאמר בעתיד שכן מכין השם יתברך לכל בעל תשובה כופר נפש מה שיש כנגדו בקליפה כענין מ"ש האריז"ל במ"ש נוטל חלקו וחלק חבירו כו' והיינו מי שהוא כנגדו שיש בו ניצוץ טוב הנוגע לנפשו. וזה שנאמר כי תעבור במים אתך אני וגו' כי תלך במו אש לא תכוה ולא כתיב אתך אני והוא שמקליפת עשו שהיא הרציחה והכעס לא יושאר מאומה לעתיד כמו שנאמר ולא יהיה שריד לבית עשו. ואמר הכ' לא תכוה ולהבה לא תבער בך על פי מה שנאמר ובית יוסף להבה ובית עשו לקש. לא תבער בך אבל ישרפו את עשו וכמו שנאמר כי הנה היום בא בוער כתנור והיו וגו' קש וליהט אותם היום הבא וגו' אשר לא יעזוב להם שורש וענף וזה לא יהיה שריד לבית עשו. והיצה"ר שלהם הוא אש של גיהנם ומלהטת אותם כמו שנאמר במדרש אש שיוצאה מגופן של רשעים ומלהטת אותם מ"ט דכתיב רוחכם אש תאכלכם. והיא אש היצה"ר. וזה לא תבער בך אבל יבער בהם. משא"כ נגד קליפת ישמעאל דאי' בזוה"ק (ח"ח קלח א) איצטריך יצה"ר לעולם כו' דאלמלא יצה"ר חדוותא דשמעתתא לא ליהוי. ואף לעתיד יושאר יצר וחשק זה רק דאתלבן מרשעוי ע"ז אמר כי תעבור במים אתך אני שהשי"ת יברר שיהיה החשק לחמידו דאורייתא. ובנהרות לא ישטפוך המים הזדונים רק שעי"ז יזכה לד"ת. וכן דוד המע"ה שנכתב עליו שפגם בענין זה שתלו בו כדי להורות תשובה שאם חטא יחיד כו' (ע"ז ה.) אמר גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע. והיינו פגם זה שנקרא רע בזוה"ק (ח"א ריט ע"ב) וגמב' (נדה יג.) כי אתה עמדי כענין מש"נ כי תעבור במים אתך אני. שבטך ומשענתך המה ינחמוני והוא מה שמצינו (סנהדרין קז.) קבל עליך יסורין וזהו שבטך שמרים השבט. ומשענתך שנעשה מזה משענת שנדרש על ד"ת כמו שנאמר (חגיגה יד.) המה ינחמוני ויהיה התועלת מזה ושבתי בבית ה' לאורך ימים שזה היה כל בקשתו שבתי בבית ה' כל ימי חיי שבשבת כל ישראל יושבין בבית ה' בהיכלא דמלכא. וע"ז א' אחת שאלתי וגו' שבתי בבית ה' כל ימי חיי. וע"ז אמר כי אתה עמדי שיהי' נעשה מהיצה"ר חמידו דאורייתא ושבתי בבית ה' לאורך ימים:
14
ט״ויצוה צור חסדו כו' מארבע רוחות עדיו להקבץ. בהפטורה נאמר אל תירא כי אתך אני ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך אומר לצפון תני ולתימן אל תכלא וגו' חשב כל הד' רוחות. שבקדושה הם נגד ד' רגלי המרכבה שהם ג' אבות ודהמע"ה שהוא רגל ד' שבמרכבה כמו שנאמר בזוה"ק (ח"א רמח ב) וכנגד זה יש בקליפה ג' קליפות הקנאה והתאוה והכבוד. וקדושת האבות הם נגד ג' קליפות אלו דאברהם אע"ה מדתו חסד ואהבת הבריות והוא נגד קליפת עשו שהוא הקנאה ורציחה והוא שונא הבריות כמו שנאמר (ב"ר פ' סג) שנאת דמו של אדם בגופו. ויצחק אע"ה מדתו פחד יצחק נגד קליפת ישמעאל שהיא תאוה וחמדות זרות. ויעקב אע"ה הבריח התכון שכולל קדושת אברהם ויצחק והוא כנגד קלי' עמלק שהוא קליפת כלב כמו שנאמר בזוה"ק (ח"ב סה ב) שהוא פנימיות משור וחמור קלי' עשו וישמעאל ופנימיות משור וחמור ו' מ"ו גימ' כלב והוא כלב נובח כלבין דחציפין שביציאת מצרים שמעו עמים ירגזון והוא עמד להלחם נגדם ולא הביט על כל זה. וקליפת עמלק קליפת הגאוה וכ"ה מפורש במדרש (נשא פ' י) גאות אדם תשפילנו זה עמלק כו' וכנגדו יעקב אע"ה שהי' שפל בעיניו כש"נ מי יקום יעקב כי קטן הוא ואמר על עצמו מאין יבוא עזרי כמו שנאמר (ב"ר ר"פ ויצא). ועוד יש קליפה רביעית והוא מינות וכנגדה גומ"ג שהוא יקבץ מכל ע' אומות גימי' גו"ג ומגו"ג והוא בא על ה' ועל משיחו שכל האומות אמרו בגמ' (סוף מנחות) דקרו ליה אלהא דאלהא. והוא יקבץ כל האומות על ה' ועל משיחו והוא יעמוד בסוף כשיבוא כבר משיח. וכנגדו בקדושה דהמע"ה ומשיח שיהי' דוד בעצמו שהוא מרכבה למדת מלכות איהי אמונה והם כנגד ד' רוחות העולם. ושבת דאי' בזוה"ק (ח"ב רד א) שבת ש' רזא דג' אבהן כו' נגד ג' קדושות שבת שהם קדושת ג' הסעודות. ובסעודה ג' שכנגד יעקב אע"ה זוכין ישראל לקדושת יעקב אע"ה ואחר כך במוצאי שבת הוא ליל ראשון דכ' ביה ורוח אלהים מרחפת על פני המים ובב"ר זה רוחו של מלך המשיח המים בזכות התשובה שנמשלה למים. ודוד הגבר שהקים עולה של תשובה (מו"ק טז:) ומשיח יהיה יחיד ששב שמוחלין לכל העולם כולו בשבילו (יומא פו:) שהוא יכניס הרהור תשובה בכל העולם בכלל ישראל. ובמוצאי שבת קודש הוא סעודתא דדוד מלכא משיחא ואז יהיה גמר התיקון מכל הפגם מקליפת עשו וישמעאל הכוללים כל הקליפות ונשא השעיר עליו את כל עונותם עונות תם כמו שנאמר (ב"ר פ' ס"ה) ולכן אומרים בסעודה ג' יצוה צור חסדו קהלותיו לקבץ מארבע רוחות עדיו להקבץ. ועל שמירת שבת מיד בן דוד בא כמו שנאמר (שמו"ר פ' כה) שנאמר היום אם בקולו תשמעו ושבת שקולה כנגד כל המצות:
15
ט״זואני תפלתי לך ה' עת רצון. הורה לנו דוד המע"ה כשנתפלל בעת רצון על מה נתפלל. שיהיה התפלה אלהים ברב חסדך שמאחר שנוכל לפעול רב חסד בעת רצון. מבקשים אנו שיהיה ברוב החסד שישפיע לנו גם מדת צמצום שע"ז מורה שם אלהים פחד יצחק. היינו שלא יזיק החסד לעבודת השם יתברך כמו שהתפלל שלמה המע"ה ריש ועושר אל תתן לי פן אשבע וכחשתי. וכן הורו לנו חז"ל (ב"ב כה:) שהרוצה שיעשיר יצפין שמי שרוצה בעושר ושלא יזיק לו העושר לעבודת השם יתברך יחזיק במדת היראה פחד יצחק וזהו יצפין צד צפון בחי' גבורה ומצפון זהב יאתה. ענני באמת ישעך שיהיה הישועה ע"ד אמת ושפת אמת תכון לעד שיהיה לעלמי עד לעולם שכולו ארוך. אבל כל שאין בו דבר אמת עד ארגיעה לשון שקר כי כל חיי עוה"ז נקרא עד ארגיעה. ולכן אומרים פסוק זה במנחה בשבת דאי' בזוה"ק דרעוא דרעוין אשתכח בי' ויכולין לפעול כל הטובות רב חסד. ועל זה אנו מתפללין אלהים ברב חסדך כנז"ל. ובברכות כתיב ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך ואומרים בשם רבינו ר' בינם זצלה"ה והשיגוך במקומך היינו שלא תשתנה על ידי הטובות והחסדים והברכות והוא שיהיה אלהים ברב חסדך שלא ישכחו כי ה' אלהיך הנותן לך כח לעשות חיל. וכן מתפללין בצלותא דרב אחר עשר לשונות של חיים חיים שתמלא לנו את כל משאלות לבינו לטובה שכן מצינו במ"ר (במדבר פ"א) שבישראל אין אומר כן רק ככל דרכיו אשר תדע את לבבו אם היה ראוי לו היה נותן לו כו'. והיינו ג"כ שלא יזיק לו הטובה שמבקש. ובשבת מצינו (שבת קיח:) במענג את השבת שנותנין לו משאלות לבו ולא נזכר לטובה. והטעם שבשבת כל מה שישראל מבקש הוא הכל לטובה ולא יזיק לו. וזה דאי' (תנחומא פ' זו) דאין מתענין בע"ש דכבוד שבת עדיף מאלך תעניות. דכבוד שבת דאורייתא ותענית דרבנן ואתי כבוד שבת ודחי עיי"ש. ולכאורה טעם הב' מספיק שכבוד שבת דאורייתא דחי תענית דרבנן. אך מפני שהקדים דעיקר תענית סליחות ורחמים הוא ואתי לאימנועי מכבוד שבת וא"כ מה מועיל דכבוד שבת דאורייתא הא בעינן סליחות ורחמים. וע"ז אמר דכבוד שבת עדיף מאלך תעניות ועל ידי כבוד שבת יוכל להשיג כל משאלות לבו ושיהיה הכל לטובה וא"צ עוד לסליחות ורחמים ןלמה ליה לא מנועי מכבוד שבת דאורייתא וממילא אתי כבוד שבת דאורייתא ודחי תענית דרבנן. ובהיפך בהתוכחות כתיב ג"כ והשיגוך. ונראה ג"כ ע"ד הנזכר שלא ישתנה ממקומו עי"ז ע"ד מ"ש (עירובין מא:) שיש ג' דברים המעבירין את האדם ע"ד קונו וכיון שהשם יתברך שולח יסורין רק לטובתינו כמש"נ כאשר ייסר איש את בנו וגו' אינו שולח יסורין שיעבירו אותו ע"ד קונו רק שע"י היסורין יזכה לחיי עד כמו שנאמר ודרך חחים תוכחת מוסר (עי' ברכות ה:) וכן שבטך ומשענתך המה ינחמוני:
16
י״זגם כי אלך וגו' לא אירא דע כי אתה עמדי. מתחלת המזמור עד כאן מדבר בלשון נסתר בנאות דשא ירביצני. ינהלני. ינחני. וכאן מתחיל לדבר בלשון נוכח כי אתה עמדי. שבטך ומשענתך. תערוך. דשנת. והיינו שהיה דוד המע"ה בטוח בנפשו שאם יטעה מה יתקן תיכף כמו שנאמר (ברכות יט.) אם ראית ת"ח שעבר עבירה אל תהרהר אחריו דודאי עשה תשובה. ואז יתקן שיוכל להכיר מעשה הבורא ית"ש ויוכל לדבר לנוכח ויהיה טוב יותר מקודם כמו שנאמר (שם לד:) במקום שבע"ת עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין. וההסתר הוא רק לעשותו טוב מאד כמו שנאמר (תנחומא פ' זו) אתה אומר שהוא רע מי יוכל לעשותו טוב. אמה הקדוש ברוך הוא הרבה דברים מרים בראתי ואתם ממתקין אוצו תורמוס חרדל צלף. והיינו שהבע"ת משכין ליה בחילא יתיר בשעתא חדא וברגעא חדא אתדביק בי' בקוב"ה מה שמצינו באברהם זקן בא בימים ולא עאל באינון יומין עלאין עד דסיב כמו שנאמר בזוה"ק (ח"א קכט ב) וזה כי אתה עמדי. והיה דהמע"ה בטוח שאם יארע לו מה יהיה רק שיתעה כדי להמתיקו ולעשותו טוב מאד. כי כל מעשה בראשית צריך תיקון כמו שנאמר (תנחומא תזריע) איזו מעשה משובח מעשה בו"ד שמא חטה אוכל והאדם עושה ע"י פעולותיו גלוסקאות יפות. ואי' במדרש (ב"ר פ' זו) מתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה מעשיהן של רשעים ומעשיהן של צדיקים כו' אבל איני יודע באיזהו מהן חפץ כו' כיון דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב הוי במעשיהן של צדיקים חפץ כו' ויש להבין איך אפשר להסתפק שהשי"ת רוצה במעשיהן של רשעים. אבל באמת לא כתיב ברשעים רק במעשיהן של רשעים וכשיתוקנו על ידי תשובה מאהבה שזדודנות נעשות כזכיות כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא כמו שנאמר (שבת עז:) ובזוה"ק (ח"ב קפד א') לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ולית כו' ובמאמר ראשון נזכר החושף דישת חשך סתרו דמאמר ראשון נגד כ"ע שהוא שכל הנעלם מכל רעיון ומזה יוכל האדם לתעות ח"ו מבלי ראות ומבלי דעת כיון שא"ל שום תפיסה והשגה. ואח"כ כשמתקן הוא טוב מאד. וזה שכ' ומשלג אלבין. ושמה תאמר שהשם יתברך בוחר בזה שיוציא אור מתוך החושך. ע"ז אמר במדרש הוי אומר שהשם יתברך חפף במעשיהן של צדיקים וכמו שנאמר (בתנחומא פ' זו) אשר עשה אלהים את האדם ישר לא ברא הקב"ה שנקרא צדיק וישר את האדם בצלמו אלא שיהיה צדיק וישר כמוהו. ולמה ברא הקב"ה את היצה"ר אלא כדי למתקו ולהתגבר עליו וכמו שנאמר בכל לבבך בשני יצרייך ביצר טוב וביצר רע. ועל ידי שבת דכתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי וגו' נעשה הכל טוב מאד כמו שנדרש (ב"ר פ"ט) על כל ההיפוך מהטוב שיהיה ג"כ טוב מאד. שבטך ומשענתך המה ינחמוני היינו על ידי ד"ת שקרוים משענת כמו שנאמר בגמ' (חגיגה יד.) משען אלו בעלי מקרא משענה אלו בעלי משנה כו' תערוך לפני שלחן היינו ג"כ בד"ת ע"ד שמצינו (קידושין מו.) הרי שלחן והרי בשר והרי סכין ואין לנו לאכול. והיינו שמשנה שנויה וא"י לפרש. וכן נקראו הפסקי הלכות שולחן ערוך. ולבעל תשובה פותח השם יתברך הד"ת שיאירו לו דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא. דעל ידי ההסתר גרם להיות טוב מאד. כי אתה עמדי שיוכל לדבר לנוכח. ומ"מ ביקש דוד המע"ה אך טוב וחסד ירדפוני חזר לדבר בלשון נסתר ושבתי בבית ה' לארך ימים וכמו שנאמר במדרש שהשם יתברך חפץ במעשיהן של צדיקים כי ה' אלהים עשה את האדם ישר להיות צדיק וישר כמוהו רק ברא מעשיהן של רשעים היינו ההסתר ישת חשך סתרו שאם יתעה האדם בחושך יכול להאיר לו מתוך החשך ולמתק המר והרע. ומ"מ טוב יותר אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לארך ימים:
17
י״חשהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום. כתיב יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע אני ה' עושה כל אלה. והנה היפך אור הוא חושך והיפכו של רע הוא טוב והול"ל עושה טוב ומה הלשון עושה שלום ובורא רע. גם לא מצינו בבריאת מע"ב בריאת רע. דחשך נזכר עכ"פ במאמר בראשית אבל רע לא נזכר וכן הקשה רבינו ר' בער זצוקללה"ה ברמזי תורה שלא נזכר במע"ב רק טוב וטוב מאד עד מעשה החטא דכתיב עץ הדעת טוב ורע. ואנשי כנה"ג תקנו עושה שלום ובורא את הכל כמו שנאמר (ברכות יא:) אך הענין הוא דבמאמר ראשון בראשית נמי מאמר הוא כמו שנאמר (ר"ה ל"ב.) כתיב תהו ובוהו וחושך על פני תהום (ובמדרש ב"ר) אלו מעשיהן של רשעים. והיינו דכתיב ישת חשך סתרו שמאמר ראשון כנגד כ"ע שהוא נעלם מכל רעיון. ובזה יוכל האדם לתעות כיון שהוא בחשך. אך ישראל עלו במחשבה בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. וכשתועה מה מתקן תיכף באור. ומאמר יהי אור נגד מדת חכמה. וידוע דנפש רוח ונשמה משכנם במוח לב וכבד. והנשמה שבמוח אינה נפגמת כלל כמו שנאמר נשמה שנתת בי טהורה היא וכשפוגם מסתלקת הנשמה. ואח"כ מאמר ג' ויהי מבדיל בין מים למים נגד מדת בינה לבא. וכן באדם הרוח שבלב שם יש ב' חללי הלב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו וזה עיקר המלחמה כמו שנאמר (ברכות ה.) לעולם ירגיז אדם יצ"ט יצה"ר. וכיון שהתחיל מחלוקת לא נאמר בו כי טוב ביום ב' מפני שנברא בו אור של גיהנם (פסחים נד.) דגיהנם נברא קודם שנברא העולם רק אש של גיהנם נברא בשניוכתיב ואשם לא תכבה ולא כתיב ואש של גיהנם רק ואשם והיינו נורא דיצה"ר שהוא אש כמו שנאמר (קידושין פא.) נפיק מיני' כי עמודא דנורא א"ל חזי דאת נורא. וכן מצינו (יומא סט:) נפיק אתא כי גוריא דנורא מבית קה"ק א"ל נביא היינו יצרא כו' זאת הרשעה. ואי' (ב"ר פ' זו) לא יום ולא גיהנם אלא אש יוצאה מגופן של רשעים ומלהטתו שנא' רוחכם אש תאכלכם וכיון שלא נזכר בבריאת היצה"ר טוב הוא רע כמו שנאמר (שבת קמט:) כל שחבירו כו' דכתיב גם ענוש לצדיק לא טוב ואין לא טוב אלא רע וכתיב לא יגורך רע וכמו שנאמר (סוכה נב.) הקב"ה קראו רע. וזה שנאמר ובורא רע שברא יצה"ר שנקרא רע. וכנגד זה אמרו (חגיגה טו.) ברא צדיקים ברא רשעים ברא ג"ע ברא גיהנם לא אמר כאן מעשיהן של רשעים רק רשעים שע"י בריאת היצה"ר יוכל לטעות במעשה רשע ממש. אך מצד השם יתברך המשל ופחד עמו ודרשו בזוה"ק (ח"ג יב ע"ב) המשל דא מיכאל ופחד דא גבריאל דא יסודא דילי' ממיא ודא יסודא דילי' מאשא וקוב"ה עביד שלמא ביניהו כו' רק מצד האדם הוא עיקר המחלוקת והוא היפך של השלום וזהו עושה שלום ובורא רע. ובזה לא נזכר כי טוב כיון שהתחיל המלחמה והמחלוקת ואמרו (ב"ר פ' זו) ומה מחלוקת שהוא לקיומו של עולם לא נאמר בהן כי טוב שנברא רקיע להבדיל בין שמים לארץ והיינו בין גוף להנפש דהגוף נקרא ארץ כמו שנאמר (סנהדרין צא:) יקרא אל השמים מעל זו נשמה ואל הארץ וגו' זו הגוף. אבל מצד השם יתברך הכל אחד עושה שלום במרומיו. והרע לא נברא רק כדי למתקו וכמו שנאמר (בתנחומא פ' זו). ובזוה"ק (בתוס' לפ' בלק רו ע"ב) פתח ר"א מאשר יקרת בעיני נכבדת כו' דכל ב"נ דאיהו בחובא קמי קוב"ה איהו מזלזלא כו' ובתר דאימלך ותב מחוביה השתא איהו דאתיקר מגרמיה וקב"ה קארי עליה מאשר יקרת בעיני נכבדת כו' והיינו שאחר כך על ידי תשובה הוא נעשה טוב מאד. וכמשל הבעל שם טוב מהבן מלך שנפדה משבי' שהוא חשוב יותר לפני המלך מהבן היושב אצלו תדיר וכמו שאמרו (ברכות לד:) לרחוק והדר לקרוב ואני אהבתיך דלית לי' רחימו לקב"ה בהדי ב"נ בהאי עלמא אלא במאן דתב מחוביה וע"ד אני אהבתיך. והיינו משום דמשכין לי' בחילא יתיר כמו שנאמר (זח"א קכט ע"ב) וע"ז אמרו עושה שלום ובורא רע. והוא המחלוקת שהוא לקיומו של עולם וישובו שנברא ביום ב'. ובתר דתב מחוביה עושה אותו טוב כמו שנאמר בתנחומא שברא הרע למתקו. וע"ז אמרו (פסחים נד) אע"פ שלא נאמר בו כי טוב חזר וכללו בששי שנאמר וירא וגו' כל אשר עשה והנה טוב מאד. שמכל ההיפך יוצמח שיהי' טוב מאד וכמו שנאמר בזוה"ק (ח"ב קפד ע"א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ולית טבא כו' וזה שתקנו אנכה"ג ובורא את הכל לישנא מעליא דכל רומז על ההיפך מהטוב. ובשבת דאי' כל המענג את השבת נותין לו משאלות לבו (שבת קיח.) ולא אמר לטובה מפני שכל משאלותיו של אדם בשבת לטובה דכבוד שבת עדיף מאלף תעניות (תנחומא פ' זו) וז"ש בגמ' (שבת קיח.) כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עוע"ז כדור אנוש מוחלין לו והרי חשבו (יומא פו.) ד' חלוקי כפרה וחמורות שתשובה ויו"כ תולין ויסורין ממרקין. ועוע"ז כדור אנוש יש בו חילול השם שרק מיתה ממרקת. רק על ידי שמענג השבת לש"ש עדיף מאלף תעניות. ובתיקוני תשובה נזכרו תעניות לכל חטא והוא להגן מהיסורין ע"י שמקבל ע"ע יסורין וכ' סדר תעניות ומספרם לכל חטא. ועל ידי כדוב שבת מתקן הכל ומוחלין לו אפי' עובד ע"ז כדור אנוש ונותנין לו כל משאלות לבו. שהכל לטובה. ולכן ביציאת שבת אנו מתפללין ישים עלינו ברכה ושלום:
18
י״טלמוצש"ק אחר הבדלה
19
כ׳קודם הבדלה אנו אומרים פסוקים של ישועות ובהם ו' פעמים לשון ישועה והששי כוס ישועות אשא המרמז לישועה כפולה שנכלל בו שביעית וכמו שמרמז במדרש (ב"ר פ' פח) בחלומו של שר המשקים שנזכר ד' פעמים כוס ונגדם השי"ת משקה את ישראל ד' כוסות לעת"ל ומונה שם כוס ישועות אשא לשנים. והשבעה ישועות המה כענין ז' ימי החגג שאנו שואגים בכל יום הושענא וביום השביעי נקרא הושענא רבה ואז הוא זמן ניסוך המים שנא' ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה והיינו בחי' מים עליונים הנקראים מעיני הישועה דמים התחתונים נקרא התושקה והציפוי לישועה בתשובה ובתפלה מצד אתעדל"ת כש"נ שפכי כמים לבך וגו' והוא בזמן מ' יום האחרונים שנשלמו ביוה"כ ובשבעת ימי החג זמן ניסוך המים שהוא השפעת הקדושה מלעילא בכל ז' המדות הק' שיהי' מוצאם ממקור מעיני הישועה וכמו"כ בכל ז' ימי השבוע מופיע קדושת יום השבת על ששת ימי המעשה לקדש המדות שיהיו בקדושה וע"ז אנו מזכירים בצאת יו הבת הששה פעמים ישועה ונכללים בה שבעה כדי שיכללו כל ו' ימי המעשה בקדושת שבת העבר לטהר ולקדש המדות שיהיו ממעיני הישועה. ויום ראשון של שבת שהוא כנגד בחי' כסד שבקדושה צריך ישועה להיות נשמר מההיפוך שהוא זה לעומת זה שהם הז' שמות של יצה"ר הנזכר בדחז"ל (סוכה נב.) זלעו"ז כנגד שבע מדות שבקדושה והשם הראשון שלו שקראו הקב"ה רע הוא היצר של תאוה שנקרא רע כנגד בחי' אבהת חסד של הקדושה וכמו"כ בכל השבע מדות נצרך ישועה להיות נשמר מבחי' ההיפך המנגד להקדושה זלעו"ז וזהו כל ענינו של אדם בעוה"ז להיות תמיד מצפה לישועה וכמו שנאמר (שבת לא.) שלעתיד שואלים להאדם צפית לישועה ועיקר העצה הוא ע"י קביעות עתים לתושבע"פ. ובפרט בלילות הארוכים שבתקופת טבת דלא איברי לילה אלא לגירסא כמו שנאמר (עירובין סה. ובתוס') והסדר אחר שאלת צפית לישועה פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר. ועיקר המכוון על תושבע"פ שהו' שאלות נגד ו' סדרי משנה שנדרשו בפ' והי' אמונת וגו'. ונגד ישועות הוא השאלה צפית לישועה ונגד תיבת חכמת הוא פלפלת בחכמה. ודעת מרמז על הבנת דבר מתוך דבר כי זהו בחי' דעת כשמחבר חכמה שבמוחו עם בינת הלב כידוע:
20