פרי צדיק, דבריםPeri Tzadik, Devarim
א׳אלה הדברים אשר דיבר משה וגו' בתנחומא ר"פ זו יתברך שמו של מלך מלכי המלכים וכו' שכל הנסים שעשה לישראל במדבר כך עתיד לעשות להם בציון במדבר כתיב אלה הדברים ובציון כתיב אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים. ואח"כ חשב שאר פסוקים שנאמר במדבר ובציון. ועיקר שייכות לפ' זו הוא פסוק אלה הדברים וצריך להבין דאלה הדברים דפ' זו הוא קאי על משה שהוא דיבר ובציון אלה הדברים עשיתים קאי על השי"ת ומה הוא הדמיון זה לזה. והענין דאלה הדברים דפ' זו כולל ב' ענינים אחד שהם משנה תורה והוא התחלת התורה של משה רבינו שהוא בחי' תושבע"פ וכמו"ש (מגילה ל"א:) ומשה מפי עצמו אמרן וכמו שנא' הואיל משה באר את התורה הזאת ופירש"י בשבעים לשון פירשה להם. וכן נדרש חצבה עמודי' שבעה אלו ז' ימי בראשית (כמו"ש סנהד' ל"ח.) והיינו ז' מדות התחתוניות וכמ"ש בזוה"ק (בתוס' לפ' בהעלותך קנ"א א') ומדה ז' שהוא כנגד שבת מלכתא מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. וכן נדרש (שבת קט"ז.) חצבה עמודי' שבעה אלו ז' ספרי תורה וספר זה הוא ס' ז' כנגד מדת מלכות ומלכות פה תושבע"פ וכו'. וזה הענין שנכתב בס' זה דברות שניות דאי' (שמו"ר פ' מ"ז) עכשו שנצטערת אני נותן לך הלכות מדרש ואגדות וכו' וכן (שם פ' מ"ו) ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות וכו' הה"ד ויגד לך וגו' כי כפלים לתושי'. והב' נדרש אלה הדברים על דברי תוכחות (כמו"ש בספרי הובא ברש"י) ושניהם נכללים בלשון אלה הדברים ע"פ מה שאומרים בשם היהודי הקדוש ז"ל שלמד בכל יום איזה פסוקים מס' משנה תורה שאמר שהוא לו לספר מוסר ומה זה דוקא ספר דברים הלא יש כמה ספרי מוסר. אך ע"פ מ"ש התניא ההבדל בין תוכחות שלומדים מתוך הספרים ובין מה ששומעים מפי מוכיח חי שבשעת הדיבור יוצא מהלב ועי"ז נכנס ללב. ולשון אלה הדברים הוא כמו לשון זה הדבר רק שם בלשון יחיד וכאן בלשון רבים. ואמרנו על מה שא' בספרי (פ' מטות הובא ברש"י) מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר היינו שבשעת שאמר משרע"ה זאת הי' זה הדבר אז היוצא מפי הקב"ה שהי' שכינה מדברת מתוך גרונו ולא כנבואת שאר הנביאים שנא' בלשון כה אמר ה' שמספר מה שאמר השי"ת. וכן כאן מורה ג"כ הלשון אלה הדברים אשר דיבר משה שזה הוא הכח בדברי משנה תורה שמי שקורא בהם הוא כשומע עתה מפי משה והן הן אלה הדברים אשר משה דובר עתה בפי הקורא. ודברי משה הם זה הדבר אשר צוה ה' כנ"ל וכתיב כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישיב אלי ריקם רק נכנס ללב ופועל בטח:
1
ב׳וזה מעלת דברי התוכחה של משנה תורה דכתיב אלה הדברים שהקורא בהם שומע עתה אלה הדברים אשר דובר משה עתה בפי הקורא. וכן בציון כתיב אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור מחשך היינו תושבע"פ וכמו"ש (תנחו' נח ג') העם ההולכים בחושך ראו אור גדול אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תושבע"פ וכו'. וכן נדרש (סנהד' כ"ד.) במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל שהתושבע"פ הוא בחי' טלא דעתיקא תזל כטל אמרתי שזוכין להוציא אור הראשון מתוך החושך דייקא. ומעקשים למישור הם דברי תוכחה שהם ליישר לב העקום כמו"ש בגמ' (ברכות נ"ט.) לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמימיות שבלב שנאמר והאלהים עשה שייראו מלפניו. וזהו ג"כ ע"י תושבע"פ שהוא הרב חכמה שבא לתקן הרב כעס שאלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה (כמ"ש נדרים כ"ב:) וזהו אור זרוע לצדיק (כמ"ש זח"ב קס"ו סע"ב) שהוא הרב חכמה. וע"ז אמרו (סופ"א דתענית) צדיקים לאורה של צדיק מופיע בו השי"ת מאור הראשון וכיון שזוכה לאור אז ממילא אור צדיקים ישמח שזוכה ליישר הלב מכל וכל ואז ישרים לשמחה דכתיב ולישרי לב שמחה (כמוש"ש). וזהו הפי' ומעקשים למישור הם דברי התוכחה שמיישרין לבו של אדם. וזאת כולל ג"כ הפ' אלה הדברים שנאמר בציון כמו אלה. הדברים דכאן. ואמר עשיתים ולא עזבתים שבאמת השי"ת עושה שניהם שהתושבע"פ הם דברי אלהים חיים וכן הדברי תוכחה הם דברי אשר יצא מפי ולא ישוב אלי ריקם כי אם עשה וגו' ועי"ז נעשו המעקשים למישור. ובשבת זוכה כל אחד מישראל להיות כמו שנא' ודבר דבר שידבר ויהי' בבחי' פי ה' וכמו שנתבאר כ"פ וזוכה לתושבע"פ כמו"ש בזוה"ק (ח"א מ"ז ב') ביום השביעי דא תושבע"פ וזוכין ליישר העקמומיות שבלב ועי"ז ולישרי לב שמחה:
2
ג׳ראה החילותי תת לפניך את סיחון וגו'. במ"ר פרשה זו אמר משה לפני הקב"ה לפי שלא נצטוו הגוים על השבת תאמר אם הם עושים אותה אתה נושא להם פנים אמר לו הקב"ה אפי' הם עושים כל המצות שבתורה אני מפילם לפניך הה"ד ראה החילותי תת לפניך. להבין ענין הסמיכות על פסוק זה כי הנה מקודם זה נזכר מה שהזהיר למשרע"ה על אדום לא תתגרו בם והוא בשכר שכיבד עשו את אביו הגם שלא נצטוה ע"ז וגם לא עשה זאת בלב שלם כי מצינו שבעצמו אמר בלבו יקרבו ימי אבל אבי. וגם על עמון ומואב הזהירו וזה בזכות לוט שנלוה לאברהם וגם שאין הקב"ה מקפח שכר שיחה נאה של הצעירה. וחשב משרע"ה בלבו אם הקב"ה כך משלם לגוים שכר מצות קלות שמא תאמר שאם ישמרו איזה אומה את השבת שהוא כללא דאורייתא כולא יקחו עלי' שכר הגם שלא נצטוו עלי' כמו אלו שלפני' כנ"ל. ומה שבא הענין הזה אצל מלחמת סיחון דווקא כי הנה ארץ סיחון ועוג לא נחשבו מכלל שבעת האומות שניתן לישראל כי הלא משרע"ה שלח לו אעברה נא בארצך. וגם עפ"י דין אין עבר הירדן מקודשת בקדושת ארץ ישראל שאין מביאין ממנה בכורים וכמו שנא' ביהושע ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם וגו' כידוע שארץ ז' עממין הוא בקליפה זלעו"ז נגד הז' מדות שבקדושה שהם בהתגלות בפועל ועליהם בא המצוה לא תחי' כל נשמה כדי להכניע כל הז' מדות להקדושה. אמנם הג' אומות קני וקניזי וקדמוני שהם אדום ועמון ומואב שהם נגד ג' ראשונות שבקדושה כח"ב אין עוד כח בנו לבררם בעוה"ז בשלימות ולהכניעם עד עת קץ כדאי' מהאריז"ל לכן נצטוו עליהם שלא להתגרות עמם. והנה גם סיחון ועוג המה בקליפה נגד חכמה ובינה שבקדושה לכן דרשו במדרש הפ' הנה כסה את עין הארץ סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו וכו' קרא לסיחון ועוג עין הארץ שהם זלעו"ז נגד העיינין שבקדושה שהם מרומזים בחדשים הללו תמוז ואב כידוע מהאריז"ל שתמוז ואב הם בחינת עיינין דמטרוניתא. ולכן בהלל הגדול נאמר עליהם ביחוד כי לעולם חסדו לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן:
3
ד׳והנה ידוע מאמרם ז"ל (ר"ה ג.) ע"פ וישמע הכנעני מלך ערד וגו' הוא סיחון הוא ערד וכו' ובאמת הי' עמלק רק ששינה את לשונו על לשון כנען כי עמלק הוא ראשית גוים והיינו נגד בחי' כתר שבקדושה שהוא בחי' ראשית דלית מחשבה תפיסא בי' עוד. וכמו כן לעומת זה בקליפה הוא הראשית להכניס בלב האדם התרשלות וקרירות כמו שנא' אשר קרך בלי שום טעם. וכמו כן בלעם הי' ג"כ משרש קליפה זו לכן הגם שהי' מבין יקרות ישראל עפ"י שכל כמו שאמר בעצמו ועכ"ז הי' שונא דרכם בשורש מפני שהוא הי' ההיפך מבחי' דעת שבקדושה שהוא הפנימיות של הכתר והוא השורש של כל הבנין. וכמו כן הי' המנגד לבחי' דעת שבקדושה שהוא ההכרה בפנימיות הגם שעל הגוון הי' שלם בכל המדות. ונגד זה הועמד משרע"ה להכניעו כמו שנא' והי' כאשר ירים משה ידו וגו'. וגם יהושע הי' מוכן נגדו להמלחמה בפועל נגד קדושת הברית שא' במדרש שזרק עמלק מילות כלפי מעלה ואמר טול מה שבחרת בטענה שגם ישראל אינם זכאים בזה. ויהושע שבא משבט יוסף בירר זאת שעמך כולם צדיקים מעת שנימולו הגם שיעבור עליהם מה מפני שיש להם התקשרות בשורש ע"י מילה לשמונה גם בלי דעת. ויש לומר שג' קליפות הללו עמלק וסיחון ועוג המה נגד הג' תוארים של היצה"ר שנקרא הלך אורח ואיש. וקליפת עמלק בעצם הוא נגד תואר הלך שלא פעל עוד בשום גוון בפועל בהנפש רק התרשלות וקרירות. אמנם אח"ז כשמת אהרן הכהן שהוא נגד בחינת חכמה שבקדושה אז הי' הכח לעמלק להתלבש א"ע בגוון של סיחון והיינו להכניס הקליפה במוח בחכמות זרים והוא נגד תואר אורח שכבר יש לו איזה שייכות במחשבה שנתפס במוח האדם. ולזה במלחמה הראשונה עמו לא הי' לו שום שליטה על נפשות ישראל בפועל. וכאן נא' וישב ממנו שבי שפחה אחת שיש לה קצת שייכות לקדושת ישראל ע"י חיוב מצות שלה. והנה ג' קליפות הללו שהמה נגד כח"ב הגם שאין להם עוד בירור בשלימות בעוה"ז כנ"ל עכ"ז הי' בכח משרע"ה להכניעם מעט ע"י מלחמת סיחון ועוג וע"ז רמזו רז"ל שעמון ומואב טיהרו בסיחון. ונחזור לענין הנ"ל כשבא משרע"ה להלחם עם סיחון שהוא הי' נקי על הגוון בכל המדות בפועל עד בחי' חכמה כנ"ל ולכן אמר משרע"ה בלבו תאמר וכו' שיהי' לו נשיאות פנים ע"י מעשה המצות כנ"ל. וע"ז השיב לו הקב"ה אפילו הם עושים כל המצות שבתורה אני מפילם לפניך כי על אדום ועמון ומואב שהזהיר עליהם הי' רק מצד המצות קלות שהי' להם שייכות להאבות הק' עשו בכיבוד אביו יצחק ועמון ומואב בזכות לוט שנדבק לאברהם אע"ה אמנם המה בעצמם מצד מעשיהם בעצם אין מעשה המצוה שלהם פועל כלום כי אין להם שורש וענף בקדושה:
4
ה׳אלה הדברים אשר דבר משה וגו' אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי. להבין למה נאמר אחרי הכותו וגו' לאחר שכבר פרט המקום והזמן. וגם הלא כבר ידענו זאת מסדרים הקודמים שכבר כבש את סיחון. וגם הלשון אשר יושב בהוה והלא כבר הכה אותו ולא שייך לשון יושב. וכמו כן בעוג נאמר ג"כ אשר יושב וגו'. הענין הוא כי החומש אלה הדברים הוא התחלת משנה תורה שמשה מפי עצמו אמרה (כמ"ש מגילה ל"א:) והוא ספר השביעי כידוע שפ' ויהי בנסוע הוא ספר בפ"ע והוא נגד מ' מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. ובה דברי תוכחה כמו שנא' כי ברב חכמה רוב כעס שע"י הרוב כעס של היצה"ר בהכרח לעמוד כנגדו ע"י הרוב חכמה של תושבע"פ. והיינו ע"י שמחבר את החכמה שבמוח עם הבינה שבלב שיכנוס למעמקי הלב. וכבר דברנו מזה למעלה שסיחון ועוג המה הקליפות הקשות המנגדים לחכמה ובינה שהמה מוחא ולבא ולכן בא דייקא התגלות תושבע"פ אחרי הכנעת הקליפות של המוח והלב שהמה סיחון ועוג. והנה אחר מלחמת סיחון נאמר ע"כ יאמרו המושלים בואו חשבון וגו' ודרשו ע"ז (ב"ב ע"ח:) ע"כ יאמרו המושלים אלו המושלים ביצרם בואו ונחשוב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה תבנה ותכונן אם אתה עושה כן תבנה בעוה"ז ותכונן לעוה"ב. עיר סיחון אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה וכו'. ונירם אמר רשע אין רם אבד חשבונו של עולם וכו'. כי הנה זהו עיקר הקליפה הקשה שאמר אין חשבון דלית דין ולית דיין וזהו קליפת סיחון אשר יושב בחשבון שהוא מקום המחשבה שבמוח ואינו מניח להאדם לחשוב א"ע שיש עוד עולם הבא. ועתה אחרי שהכה את סיחון והכניע את הקליפה הזו נאמר ע"כ יאמרו המושלים ביצרם בואו ונחשוב חשבונו של עולם. וכמו ששמענו מאדמו"ר הק' מאיזביצא זצ"ל שהישראל שמאמין שיש עוד עולם לעולם הבא כבר הוא ישראל נושע בכל עניניו. וי"ל שע"ז רמזו חז"ל (סנהדרין צ.) כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ואלו שאין להם חלק האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס י"ל ששלשה אלו המה ג"כ נגד ג' קליפות הנ"ל שמנגדים לג' ראשונות כח"ב שבקדושה ולכן לא נאמר בלשון חוץ מאלו כי אלו הג' אינם מכלל ישראל שיש להם חלק רק המה מערב רב וכדאי' במדרש שכל מי שאינו מאמין בשני עולמות בידוע שאינו מזרע אברהם. וכל זה נרמז ג"כ בפסוק בואו חשבון הנ"ל. כי נגד הראשית הוא המהלך אחר סיחה נאה והוא התחכמות המליצה שיש לו חן בעיניו והוא בדקות ובאמת מזה נסתעף שרש פורה ראש ולענה כמו שנא' כי נפת תטופנה שפתי זרה וגו' והוא בחי' אפיקורס. ומזה בא אח"כ לכפור בתח"ה שהיינו בחי' אבד חשבון שמתדמה בעיניו שלית דין ולית דיין שדרך רשעים צלחה. והוא נגד בחי' חכמה שבקדושה שבאמת צריך התחכמות גדולה לזה לחשוב הפסד מצוה היינו שכל מי שעוסק בתורה ומצוה הוא מפסיד בכל עניני עוה"ז רק שיהי' כדאי לו בשביל השכר שלעוה"ב. ושכר עבירה היינו הגם שדרך רשעים צלחה אין כדאי בשביל הפסד של עוה"ב. ונגד בחי' בינה שבלב הוא האומר אין תורה מן השמים. ועוד דרשו על פסוק הנ"ל אכלה ער מואב שמהלך אחר יצרו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה בעלי במות ארנון אלו גסי הרוח. כי קליפת מואב הוא בתאוה ומזה בא לגסות הרוח כמו שנא' פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת. וכן נא' שמענו גאון מואב גאה מאוד. ועל סדר הזה נרמז בפסוק ער מואב בעלי במות ארנון זה גסות הרוח כמו שנא' כי ארנון גבול מואב ומזה בא לונירם שאין רם אבד חשבונו של עולם כמו שנאמר ורם לבבך ושכחת כנ"ל:
5
ו׳ונחזור לענין הנ"ל שקליפת סיחון הוא מנגד לבחי' חכמה שבקדושה היינו נגד המחשבה שבמוח וזה אחרי הכותו את סיחון אשר יושב בחשבון ולא נאמר שהרגו רק בלשון הכאה היינו שהתיש את כוחו מפני שבאמת אין עוד תכלית הבירור בזה בשלימות עד עת קץ כנ"ל ולזה נאמר אשר יושב בחשבון גם אחרי הכותו כי שורש הקלי' עוד קיימת בעולם. וכמו כן עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי והיינו שהוא המנגד לבחי' בינה שבלב היינו לעשות את הלב כאבן לבל להתפעל בד"ת וע"ז רומז רש"י ז"ל עשתרות לשון צוקין וקשים כמו עשתרות קרנים לשון חוזק. והנה כבר דברנו מזה שבחי' מלך וכהן שבקדושה המה נגד הלב והמוח כי הכהן גדול הוא נגד מוח החכמה ולעומת זה הי' קליפת סיחון כדברנו הנ"ל שלכן כשמת אהרן בא מלך ערד להלחם שהוא סיחון כנ"ל. ומלך הוא נגד הלב כדאי' בס' יצירה לב בגוף כמלך במדינה וזה הוא קליפת עוג המנגד לזה ומשרע"ה שנקרא מלך כמו שנא' ויהי בישורון מלך והוא בחי' הלב הכניעו ועי"ז נקלטים הד"ת בלב:
6
ז׳במ"ר פ' זו רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה הצפינו עצמכם וכו' ולהיכן נברח וכו' ברחו לתורה ואין צפונה אלא תורה שנא' יצפון לישרים תושי'. דהנה התורה נקראת צפונה מפני שהאור הראשון נגנז לעמלי תושבע"פ כמו"ש (תנחו' נח ג') וע"ז נא' העם ההולכים בחשך ראו אור גדול אור שנברא ביום ראשון. והיצה"ר ג"כ נקרא צפוני (כמ"ש סוכה נ"ב:) שצפון ועומד בתוך לבו של אדם והיינו שהיצה"ר יוכל להסתיר א"ע ולפתות לאדם ולהטעותו לשום לפניו חושך לאור וכמו"ש (ברכות ס"א.) ויושב בין שני מפתחי הלב אף בלב חכם לימינו שלפעמים מסתיר עצמו כמורהו דרך טוב לשום חושך לאור ועושה עצמו כלב חכם לימינו. וזה ענין שנזכר כאן בפרשה אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וגו' וכן אח"כ ונעבור מאת אחינו בני עשו וגו' ולמה נזכר כאן האחוה בשלמא שם בשליחות אליו נאמר כה אמר אחיך ישראל ע"פ מ"ש במ"ר (חוקת והובא בפירש"י) משל לב' אחין שיצא עליהן שט"ח וכו' אבל כאן למה הוזכר האחוה. אך הענין הוא ע"פ מה שכתב האר"י הק' בענין מה שאמרו נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע ונוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם שכל אחד מישראל יש לו נפש אחד כנגדו באו"ה ומזה בא השאור שבעיסה בלב ישראל שיש בו ג"כ מהרע. וכן יש לעומתו בהרשע שהוא מאו"ה קצת מה מהטוב ג"כ וכמו"ש ואתה מחי' את כולם וצריך זאת להוציא ממנו. ועשו ויעקב הם היו הראשונים זה לעומת זה וזה פירוש הפ' הלא אח עשו ליעקב וע"ז ביקש יעקב אבינו הצילני נא מיד אחי מיד עשו היינו מה שיש לו אלי אחוה בצד מה. והענין ע"פ מ"ש בזוה"ק (ח"ב קס"ו ב') בענין ש"י עולמות ר"ז אינון בסטרא דימינא ק"ג אינון בסטרא דשמאלא וכו' ושם בזוה"ק (קס"ז א') ויהי אור דמימינא נפק שמאלא וכו' ויהי אור דא שמאלא וכו' ומיני' נפיק ההוא חושך וכו' ויהי דכתיב ויהי עשו איש יודע ציד וכו' לפתאה בני עלמא דלא יהכון באורח מישור וכו'. והיינו דמסט' דימינא ר"ז בגי' אור וכמו"ש (ב"ר פ' ג') ה' פעמים אורה כנגד ה' חומשי תורה. ומשמאלא ק"ג ואי' מהאר"י הק' שהוא בגימ' מנח"ה לעש"ו. והיינו דשמאלא מורה תמיד למשמאילים בה לרעה כמו שנאמר לב כסיל לשמאלו והיינו שבתושבע"פ יוכל להיות למשמאילים בה ג"כ ח"ו שכן מצינו (סנהד' ק"ג:) ירבעם מאה ושלשה והיינו שהי' דורש בתו"כ ק"ג פנים כמנין עגל שהי' מראה פנים שלא כהלכה שיש בהעגלים ח"ו עבודה לשמים שזה ענין תו"כ (וכמו שנתבאר במק"א) רק הישראל צריך להוציא האור מתוך החושך דמימינא נפיק שמאלא כנ"ל שצריך להוציא התושבע"פ מתוך התושב"כ ומשם מוציאים האור הראשון שהוא יהי אור מימינא. וע"ז נא' העם ההולכים בחשך ראו אור גדול כמו"ש בתנחומא אור שנברא ביום ראשון:
7
ח׳ועיקר שלימות תושבע"פ יתגלה לעתיד בימות המשיח וע"ז א' במ"ר אח"כ דבר אחר צפונה המתינו עד עכשיו מלך המשיח לבוא ויקיים מה רב טובך אשר צפנת ליריאך שעיקר אור תושבע"פ נגנז לעת"ל רק בשבת מתגלה מעין עוה"ב וכמ"ש בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר נגנז לצדיקים וכו'. וכן לת"ח דאתקריאו שבתות ויו"ט (כמו"ש זח"ג כ"ט ב') להם מתגלה בכל יום מאור הראשון וכמו"ש בזוה"ק (תרומה שם) שהם מוציאים האור מתוך החשך וכמו"ש (סנהד' כ"ט.) במחשכים הושיבני זה תלמוד של בבל. ועשו הי' בו ג"כ ניצוץ מבחי' תושבע"פ וכמו"ש האר"י הק' על הפ' כי ציד בפיו שהי' בו נשמת ר"מ שבא מנירון קיסר (כמו"ש גיטין נ"ו.) ור"מ הי' שורש תושבע"פ. וע"ז א' במ"ר (איכה ב' ט') יש חכמה באדום תאמין הה"ד וכו' יש תורה אל תאמין דכתיב בגוים אין תורה וכו'. והיינו שאף שיש בהם ג"כ חכמה אבל החכמה אין מורה אותם דרך הטוב שעל שם זה נקרא תורה שיורה דרך ה'. וכמו שמצינו בחכמיו דהמן שהיו ג"כ מן הסתם ממשפחתו מבני עשו ולמדו מזה (מגילה ט"ז.) שהאומר דבר חכמה אפי' באו"ה נקרא חכם והיינו במה שאמרו בזה האמת אם מזרע היהודים וגו' כי נפול תפול לפניו וזה נקרא חכמה שכיוונו להאמת אעפ"כ לא הי' מורה לו החכמה שישפיל עצמו לפני מרדכי רק אדרבא רצה עוד לתלותו והוא מפני שהחכמה שלהם הוא משמאלא דנפיק מיני' האי חושך איש יודע ציד לפתאה בני עלמא דלא יהכון באורח מישור כנ"ל. והוא מה שמצינו בשר שלו שכת"ח נדמה לו (חולין צ"א.) שעשה עצמו ליעקב כמורהו דרך הטוב ורצה לשים חושך לאור ואמר שהחזיק בו כמו רבו שמורהו דרך ה'. אך לא יכול לו שיעקב אבינו שמדתו אמת כמו"ש תתן אמת ליעקב הרגיש שהוא שקר. ויצה"ר הזה נקרא צפוני שצפון בלבו של אדם שמצפין ומסתיר עצמו ורוצה להטעותו לשום חשך לאור שיסבור שעושה מצוה. ובשעת מ"ת כתיב וזרח משעיר למו שלקחו מעשו הנהירו שהי' לו ונתנו לישראל (כמו"ש זח"ג קצ"ב ב'). ולימות המשיח יתגלה כל עיקר אור תורה שבע"פ שהוא אור הראשון מה רב טובך אשר צפנת וגו'. וכתיב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו שיוציאו כל הני"ק וכל הזכות שהי' לו מה ששימש את יצחק ואז לא יהי' שריד לבית עשו. ובעוה"ז שיש בו עוד מה מהני"ק אמר הצפינו עצמכם ברחו לתורה שנא' יצפון לישרים תושי' והוא תושבע"פ וכמו שנא' לי עצה ותושי' ולמדו מזה (פ"ו דאבות) שנהנין ממנו עצה ותושי' וזהו יצפון לישרים מאור הראשון שצפון לעמלי תושבע"פ כמו"ש בתנחומא הפליא עצה והוא מטלא דעתיקא. ובשבת יש התגלות תושבע"פ מאור הראשון כמ"ש בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו:
8
ט׳אלה הדברים במ"ר פ' זו אמר ר' תנחומא למה"ד לאדם שהי' מוכר ארגמן והי' מכריז הרי ארגמן הציץ המלך וכו' ואמר לו מה אתה מוכר אמר לו לא כלום וכו' א"ל מרי אמת ארגמן הוא אלא אצלך אינו כלום כך משה לפני הקב"ה וכו' אמר לא איש דברים אנכי אבל אצל ישראל כתיב בו אלה הדברים. הענין שתפס במשל ארגמן דאותיות ארג"מ מן ארגמן מרמז ר"ת הד' מלאכים מיכאל גבריאל רפאל אוריאל והנ' מרמז לה' תתאה שהוא שכינתא וכמ"ש מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל ומלפני אוריאל ומאחורי רפאל ועל ראשי שכינת אל וכאן בתיבת ארגמן ן' פשוטה שמרמז ליחוד קוב"ה ושכינתי' כמ"ש (זח"ג קנ"ה א'). וזה שא' במדרש (וי"ר פ' ל"א) ודלת ראשך כארגמן אמר הקב"ה הדלים שבכם חביבין עלי כדוד שנא' והי' הנכשל בהם ביום ההוא כדוד. והיינו דארגמן הוא לבוש מלכות ודוד המע"ה מרכבה למדת מלכות. והנה קשה לי' להמ"ר כאן יתור הלשון דכתיב אלה הדברים וגו' דהא כתיב אח"כ ויהי בארבעים שנה וגו' דיבר משה וגו' וע"ז מייתי המשל לאחד שהי' מוכר ארגמן וכו' והיינו שלשון דברים מורה שנכנס ללב וע"פ מ"ש (זח"א ל"ב א') והאי דיבור אקרי שבת ובגמ' (ברכות ו':) כל אדם שיש בו יר"ש דבריו נשמעין וכו'. והיינו דשבת דמעלי שבתא איהו יראה ושריא בה יראה (זח"א ה' ב') וכשיש בו יר"ש נעשה מרכבה למ' מלכות ואז דבריו נשמעין. וכבר אמרנו במה שא' שבת (קט"ז.) חצבה עמודי' שבעה אלו שבעה ס"ת ובכל מקום מספר ז' מרמז לז' המדות כמו"ש שבעה אני יודע שבעה ימי שבתא שהם ז' המדות. וס' דברים שהוא השביעי הוא כנגד מ' מלכות פה תושבע"פ. ולכן באו בו לוחות שניים שהם בחי' תושבע"פ כמו"ש (שמו"ר פ' מ"ו) בלוחות שניות אני נותן לך שיהא בהן מדרש הלכות ואגדות כי כפליים לתושי'. וזה שא' שהי' מוכר ארגמן שהוא תושבע"פ מלכות פה ואיקרי דברים כנ"ל ואצל המלך לאו כלום הוא כן אצל השי"ת שברא את הפה ואת הדיבור אמר לא איש דברים אנכי שבענוותנותו של משרע"ה הי' סבור שאין בכוחו שיהי' דבריו בבחי' דברי ה' שיהי' נכנס ללב בטח וכמו שנא' כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו. וזה שאמר משה בענוותנותו לא איש דברים אנכי. אבל באמת מדרגת משה מוסיף על הנביאים שנתנבא בלשון זה הדבר אשר צוה ה' (כמ"ש ספרי מטות). וזה שנא' אלה הדברים שזה ממש כמו לשון זה הדבר רק זה בלשון רבים. והיינו שמשה רבינו ג"כ מרכבה לשם הוי"ה והי' דבריו דבר ה' ממש דברי אשר יצא מפי. והוא עוד יותר ממה שזוכין בשבת לודבר דבר שכל אחד מישראל יכול לזכות בשבת שידבר ויהי' בבחי' פי ה' כמ"ש בזוה"ק הנ"ל דשבת דיבור איקרי. ומ"מ כשעמד לפני השי"ת אמר לא איש דברים אנכי כמשל המדרש:
9
י׳ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו וגו' פתח ראה בלשון יחיד ואח"כ לפניכם לשון רבים וכן כל הפסוק. ואח"כ כתיב ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש וגו' הכל בלשון יחיד. גם כל ענין מה שנא' ראה נתתו לשון עבר וכן נתן לשון עבר ואח"כ באו ורשו עלה רש. ואח"כ כתיב ה' אלהיכם ההולך וגו' במצרים לעיניכם ובמדבר אשר ראית אשר נשאך וגו' דקדק הפ' לעיניכם ראית ומתחלה מדבר בלשון רבים ואח"כ לשון יחיד. ואח"כ אם יראה איש באנשים האלה וגו' זולתי כלב בן יפונה הוא יראנה ולו אתן את הארץ וגו' ק' למה זכר הוא יראנה הלא אמר ולו אתן את הארץ ויש בכלל מאתים מנה. גם אח"כ כתיב בפרשה ראה נתתי בידך את סיחון וגו' ואת ארצו החל רש והתגר בו מלחמה מה הדיוק הלשון ראה. גם יש להבין דכתיב נתתי לשון עבר ואח"כ כתיב החל רש והתגר בו מלחמה לשון עתיד. ואח"כ כתיב ג"כ ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש וגו'. אך הענין הוא שכבר אמרנו במה שנא' בפ' פנחס על יהושע ולפני אלעזר הכהן יעמוד וגו' שענין הראי' נמסר לאלעזר שע"י הראי' של אלעזר יכנוס ביהושע הכח להנחיל לישראל א"י שהוא שורש תושבע"פ שיש לכל אחד מישראל לחלקו. שבכח הראי' של אלעזר יכניס בו ביהושע האור כי טוב וזה שנא' שם על פיו יצאו ועל פיו יבואו (ונת' במ"א). והנה כעין שינוי זה מצינו בר"פ ראה דכתיב ראה אנכי נותן לפניכם היום וגו' שפתח ראה לשון יחיד לפניכם לשון רבים ואמרו מרבינו הק' זצ"ל שהנתינה לפני כל אחד מישראל והראי' נמסר ליחידי סגולה וזה שנא' ראה לשון יחיד אנכי נותן לפניכם לשון רבים עכ"ד. ולדרכינו יתכן שענין כח הראי' הי' עיקרו מסור למשרע"ה להכניס בראייתו האור כי טוב וע"י הראי' שלו הי' יכול לנקום באויבי ה' גם לתקן הכל בשורש וזה הכח מסר אח"כ לאלעזר שע"ז אמר אין הכבוד זז מבית אביך (כמ"ש ספרי פנחס) וזה שנא' ראה אנכי היינו לראות את אנכי אנכי בי' כתר (זח"ג רנ"ו ב') וזה הוא כח הראי' של משה רבינו וזה נמסר רק ליחידי סגולה. נותן לפניכם היום וגו' לפני כל ישראל הברכה וההיפך. וכן כאן אמר ראה ל' יחיד שכח הראי' נמסר רק ליחידי סגולה. וע"י כח הראי' נתתי לפניכם את הארץ ארץ מרמז לשכינתא מדת מלכות פה תושבע"פ שכל אחד מישראל יש לו חלק בזה אך ע"י ראיית היחיד יכנוס האור כי טוב בכל ישראל. כמו שאמרנו במה שנא' ולפני אלעזר הכהן יעמוד. ואמר באו ורשו את הארץ אחר שהועיל ראיית היחיד לקנות א"י ולכבשה ולהשיג כח קדושת א"י שהוא בחי' תושבע"פ עי"ז באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם. ובספרי אשר נשבע ה' לאבותיכם ומה ת"ל לאברהם ליצחק וליעקב כדי אברהם בעצמו כדי יצחק בעצמו כדי יעקב בעצמו. והיינו דשבת הוא שרש תושבע"פ כמ"ש (זח"א מ"ז ב') דא תושבע"פ דאיהו יום שביעי דשבת מ' מלכות ומלכות פה תושבע"פ קרינן לה ואי' בזוה"ק (ח"ב ר"ד א') שבת ש' רזא דג' אבהן וכו' ובת מתעטרא בהו. וכח תושבע"פ לתברא היצה"ר ולתקן הרב כעס וע"ש זה נקרא ישראל ע"ש כי שרית עם אלהים ואנשים ולית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא (זח"א ר"ב א') והיינו תושבע"פ:
10
י״אוכבר אמרנו שיעקב שנקרא ישראל הוא ע"ש זרעו שמטתו שלימה ויוכלו לכבוש היצה"ר (כמו שנת' פ' וישלח) ומצינו שאברהם נקרא ג"כ ישראל (כמ"ש מ"ר ר"פ תולדות) והיינו שאחר שנולד יעקב גם אברהם מטתו שלימה שעשו וישמעאל אינו מזרעו (כמ"ש נדרים ל"א.) וזה שא' כדי אברהם לעצמו כדי יצחק לעצמו יצחק ג"כ נקרא ישראל (כמו"ש מ"ר שם) אחר שנולד יעקב. כדי יעקב בעצמו שהוא זכה למדרגת אמת תתן אמת ליעקב ושפת אמת תכון לעד. וזה שנא' לתת להם ולזרעם אחריהם שיהי' נשאר כך לעולמי עד. ובשבת זוכין לקדושת ג' האבות והוא שורש תושבע"פ כאמור. וזה נאמר בחורב שאז זכו כל ישראל לבחי' ראי' כמ"ש בזוה"ק (ח"ב פ"ב א') חמו ישראל מה דלא חמא יחזקאל בן בוזי ואז היו ראוים לכנוס תיכף לא"י ביום אחד ואח"כ כתיב ונבא עד קדש ברנע ואומר אליכם באתם וגו' ראה נתן ה' אלהיך לפניך וגו' ג"כ כתיב ראה נתן לשון עבר שע"י הראיה כבר זכו שנתן לפניך את הארץ וכתיב ה' אלהיך שזה מורה כמו במ"ת אנכי ה' אלהיך והוא כענין מה שנא' בר"פ ראה ראה אנכי כנ"ל. וזה נאמר ליחיד שלו נמסר כח הראי' להכניס האור כי טוב ולכבוש את הארץ ולהשיג קדושת הארץ התושבע"פ שהוא מטלא דעתיקא אך מה שנא' כאן אח"כ ג"כ לשון יחיד עלה רש כאשר דיבר ה' אלהי אבותיך לך הוא ע"פ מה שנא' אח"כ ה' אלהיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם כתיב הפ' כולו לשון רבים ואח"כ כתיב ובמדבר אשר ראית אשר נשאך לשון יחיד בכל הדרך אשר הלכתם וגו' שוב בלשון רבים. וכ' בבעה"ט שלא הי' הדרך בכולם שוה אלא לכל אחד לפי מה שהי' צריך הי' הענן נושא אותו יש בגובה ויש בנמוך ע"כ. ולדרכנו יתכן שבמצרים זכו כל ישראל להתגלות עתיקא במכה עשירית ואח"כ על הים ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (כמ"ש במדרשים) וכן אח"כ במ"ת וכמו שזכרנו מהזוה"ק. וזה שנא' אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם שזכו כולם להראו'. ואח"כ במדבר שוב כל אחד ראה לפי מדרגתו ואין ראיית כולם שוה וזה שנא' אשר ראית אשר נשאך ה' אלהיך כאשר ישא וגו' שכל אחד ראה לפי מדרגתו יש במדרגה גבוהה ויש במדרגה נמוכה מזה. וכן הענין כאן בקדש ברנע כתיב שוב לשון יחיד אף בירושת הארץ עלה רש כאשר דיבר ה' אלהי אבותיך לך שכל אחד יזכה בקדושת הארץ ובתושבע"פ כפי מדרגתו ושרשו. אל תירא ואל תחת אל תירא מהיצה"ר שלא יניח לך לזכות בתורה ואל תחת מהעבר שהתושבע"פ הוא עצה לתברא יצה"ר גם לתקן העבר כמו שנא' ולכל בשרו מרפא. וזה הענין מה שנא' אח"כ אם יראה איש באנשים וגו' שהם לא יזכו להראי' כלל זולתי כלב בן יפונה יזכה לב' המעלות הוא יראנה שיזכה למעלת הראי' ועי"ז יוכל לכבוש הארץ ולהשיג קדושתה ולו אתן את הארץ במתנה קיימת לעולמי עד שיוקבע בלב לדורות קדושת תושבע"פ וזה שנא' אח"כ יהושע בן נון העומד לפניך דייקא שזה הכח מסר משה רבינו ליהושע ע"י הראיה שהכניס בו האור כי טוב ועי"כ הוא ינחילנה את ישראל שיחלק לכל אחד ואחד מישראל כח חלקו בתושבע"פ שזה עיקר חלוקת הארץ שזה שא' (נדרים כ"ב:) שערכה של א"י הוא. ואח"כ נמסר כח הראי' לאלעזר הכהן וכמו שנא' ולפני אלעזר הכהן יעמוד וגו' על פיו יצאו ועל פיו יבאו. שאחר שילוח מרגלים נמסר כח הראי' ליחידי סגולה וכאמור. ומ"מ בפ' ראה כתיב נותן לפניכם בלשון רבים דשם מיירי בברכה והיפך אשר תשמעו וזה נמסר לכל ישראל. וזה שנאמר אח"כ ראה נתתי בידך את סיחון וגו' נתתי לשון עבר שע"י הראי' כבר זכו לכבוש קליפת סיחון ואת ארצו החל רש והתגר בו מלחמה שאח"כ צריך השתדלות האדם למלחמת היצה"ר ובפשטות לכבישת הארץ. ובבעה"ט כ' מלמד שהראהו שר של סיחון וידו כפותה והמכוון ג"כ כאמור שע"י הראי' זכו לכבוש הקליפה של סיחון שיהי' ידו וכוחו כפות כדי שיוכלו לכובשו. ואח"כ כתיב ויאמר ה' אלי למשה ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו והיינו שע"י הראי' זכה לכבוש את סיחון ואת ארצו ופירש"י כפה שרו תחת רגליו של משה והדריכו על צוארו. והוא ע"ד מה שאמרנו במה שנא' ישמח צדיק כי חזה נקם שנדרש (מ"ר מטות) על משה רבינו וכתיב פעמיו ירחץ בדם הרשע. ואמרנו שע"י הראי' זכה לתקן הכל עד השורש פעמיו ירחץ אף מה שהאדם דש בעקביו. וכן כאן אמר תחת רגליו של משה וכו'. ואמר אח"כ החל רש לרשת את ארצו היינו להוציא הכל מסיחון אף שורש הקליפה. וכמו שאמרנו במה שנא' אחרי הכותו את סיחון וגו' אשר יושב בחשבון היינו שורש הקליפה שנשאר עוד יושב בהווה ג"כ בחשבון וזה הכה משה רבינו בעצמו ומסר הכח לכל ישראל לעקור מהשורש כל שורש הקליפה והוא ע"י כח תושבע"פ. וכמו שנא' בז' האומות לא תחיה כל נשמה לעקור משורש כל הקליפה. ובסיחון הי' כח זה מיוחד למשה רבינו. וזה שנא' אחרי הכותו וגו' הכותו דייקא ואז הואיל משה באר את התורה וגו' וכמו שאמרנו למעלה:
11
י״בבספרי מה ת"ל אלה הדברים מלמד שהיו דברי תוכחות שנא' וישמן ישורון ויבעט כיוצא בו אתה אומר דברי עמוס וכו' שהיו דברי תוכחות שנא' שמעו הדבר הזה פרות הבשן וגו' כיו"ב אתה אומר ואלה הדברים אשר דיבר ירמי' וגו' ומה ת"ל אלה הדברים שהיו דברי תוכחות וכו' כיו"ב וכו' ואלה דברי דוד האחרונים מלמד שהם דברי תוכחות וכו'. הנה פ' אלה הדברים מתחיל מתחלה מראש הס' אלה הדברים וקאי על כל הספר והספרי מייתי מפסוק וישמן ישורון שבפ' האזינו. אך הענין של דברי תוכחות הוא כדי להכניס יראת ה' בלב שיראה שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו ומיד יגיע אליו היראה (כמ"ש בהג"ה ריש או"ח) וזה שנא' מוכיח אדם אחרי חן ימצא וגו' ובמ"ר (פ' זו) מוכיח זה משה אדם אלו ישראל וכו' אחרי בשביל להביאן אחרי. והיינו שיצייר תמיד שהשי"ת עומד לפניו וילך אחריו. וכן ע"י היראה בא לתשובה על העבר. וכן נדרש בגמ' לשון יראה על תשובה כמו"ש (ע"ז י"ט.) אשרי איש ירא את ה' אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. וכן (ברכות י"ז.) נדרש ראשית חכמה יראת ה' תכלית חכמה תשובה וכו' וזה מורה אלה הדברים שהוא כמו זה הדבר בלשון יחיד. שזה מורה שהוא מפורש לנגד עיניו עד שיאמר עליו זה כמראה באצבע וכן אלה הדברים. וזה הי' כח משה רבינו ביחוד שנתנבא בזה הדבר (כמ"ש ספרי מטות). ומייתי מעמוס דכתיב ג"כ שמעו הדבר הזה וגו' והיינו דברי תוכחות שהאיר לראות שממ"ה עומד עליו. וזה ג"כ מוכיח אדם אחרי בשביל להביאן אחרי להיות אחרי ה' אלהיכם תלכו ויהי' ממ"ה הקב"ה עומד לפניו. וכן מה שנא' ואלה דברי דוד האחרונים וגו' דכתיב ואלה שהוא מפורש עד שיהא מראה באצבע וכתיב בדוד נאום הגבר הוקם על שנדרש (מו"ק ט"ז:) שהקים עולה של תשובה שתשובה בא ע"י יראה. ומייתי אח"כ כיו"ב דברי קהלת בן דוד וכו' אף ששם לא נזכר לשון אלה או זה אך שלמה המלך שהי' מרכבה למ' מלכות הי' ג"כ כמו משה רבינו שהי' מפורש כמראה באצבע ע"י מהימנותא שלימתא שממ"ה עומד עליו ותמיד עומד לפני המלך. וכן אי' בגמ' (ר"ה כ"א:) בנביאים לא קם במלכים קם והי' דבריו ג"כ דברי תוכחות כמו מוכיח אדם אחרי להיות אחרי ה' תלכו ויהי' ממ"ה עומד לפניו תמיד. ואמר ז' הבלים ו' הבלים כנגד ששת ימי המעשה ובשבת שראה דכתיב מחללי' וגו' שאדם חוטא בו וכו' שיוכל היצה"ר לכנוס בו ולהיות מחללי' אמר גם זה הבל עד לעוה"ב יום שכולו שבת. וסוף דבריו סוף דבר הכל נשמע שבסוף יהי' נשמע רק את האלהים ירא ומש"ה חשב גם דברי קהלת דברי תוכחות. וזה שנדרש במד' (מ"ר פ' זו) ממחליק לשון זה בלעם שהחליק בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשטים. והוא שבלעם ג"כ היה בקליפה יודע דעת עליון דעת דקליפה כמ"ש (זח"ג קצ"ד א') וכן נדרש שם אבל באו"ה קם ומנו בלעם. והיינו שדבריו ג"כ היו דברי ה' שהי' שכינה מדברת מפיו וכמ"ש בזוה"ק (שם ר"י ב') וכה תדבר הרי כה וכו' דכד תפתח פומך היא תמלל מילין וכו'. וכן מצינו שחשבוהו בין ז' שאין להם חלק לעוה"ב (סנהד' צ'.) ואמרנו שמספר ז' כנגד ז' המדות מה שפגמו כל אחד במדה אחת ומהאי טעמא רצו לחשוב שלמה לשביעי (כמש"ש ק"ד:) שסברו שמפני שהוא הי' מרכבה למ' מלכות ונכתב עליו פגם לכן הוא השביעי. ואחר שיצא הב"ק המעמך ישלמנה וגו' אז חשבו לבלעם שהוא ג"כ לעומת זה נגד מדת שלמה בקדושה (ונת' במ"א). וזה שנדרש ממחליק לשון על בלעם שהוא ברשעתו הכניס בהם ע"י שסיפר בגדולות ישראל שגבה לבם ונפלו בשטים. ושבת זמן תשובה וכמו"ש (בפרדר"א פי"ט) טוב להודות לה' שכל מי שמודה ועוזב ניצול מגיהנם שכן מורה מדת מלכות שנקרא זאת כידוע שמורה ג"כ שמפורש לנגד עיניו ע"י אמונה שממ"ה עומד עליו ומיד יגיע אליו היראה וכמ"ש (זח"א ה' ב') שבת דמעלי שבתא איהי יראה ושריא בה יראה ועי"ז בא לתשובה כאמור. וזה שא' בגמ' (תמיד כ"ח.) שכל זמן שתוכחות בעולם נחת רוח באה לעולם טובה וברכה באין לעולם והיינו בשבת ראי' (ב"ר סו"פ י') ומה נברא בו לאחר ששבת שאנן ונחת וכו' טובה וברכה. אור כי טוב שיש בו בשבת כמ"ש בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו וברכה דכתיב ויברך אלהים את יום השביעי. וזה שנא' מוכיח אדם אחרי שזה מורה על קדושת השבת שממ"ה עומד עליו. חן ימצא כמ"ש (ב"ר פ' ט') עולמי עולמי הלואי תהא מעלית חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו שבשבת כל הבריאה מצאה חן בעיניו. ותיכף בכניסת השבת כתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד שנדרש (שם) על כל ההיפך שראה השי"ת שמזה יהי' טוב מאוד שאז נתקן הכל:
12
י״גובמנרתא טבתא דנהרא על רישין בגמרא (נדה ל:) דרש על הפ' בהלו נרו עלי ראשי על עובר במעי אמו שנר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו וכלשון הזה אי' (חגיגה י"ב.) באור שנברא ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו וכו' כיון שנסתכל הקב"ה וכו' עמד וגנזו מהן ולמי גנזו לצדיקים לעת"ל שנא' וירא א' את האור כי טוב ואי טוב אלא צדיק וכו'. ובמעי אמו שאין לו עוד היצה"ר שהיצה"ר שולט משעת יציאה והנשמה נתנה משעת פקידה כמ"ש (סנהד' צ"א:) והוא ג"כ בבחי' צדיק לפיכך נר דלוק על ראשו וצופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו כמו האור הראשון. וכן בשבת דאי' בזוה"ק (ח"ב פ"ח ב') נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי ובג"כ איקרי שבת וזוכין לאור הראשון כמו הצדיקים לעת"ל וזהו דנהרא על רישין כמו עובר במעי אמו. וסעודה זו חשבה האריז"ל כנגד יצחק אע"ה שהוא אושפיזא של סעודה זו שהוא הי' הראשון שנימול לח'. ואי' (פסחים קי"ט:) ויגדל הילד ויגמל עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק וכו'. ועל סעודה זו אי' (ב"ר פ' נ"ג) גדול עולמים הי' שם וגדול עולמים בלשון המד' הוא כמו אריך אנפין בלשון הזהר. ואצל השי"ת שהוא אין סוף אין שייך לשון אריך או גדול ורם וכדומה אך מצד האדם מכונה השכל הנעלם מכל רעיון בשם אריך אנפין או בבחי' גדול ורם וכדומה. וז"א היינו התפיסה שיש במדותי' מכונה בשם ז"א. ויצחק אע"ה שהי' הראשון שנימול לח' היינו שנולד בקדושת ישראל שהרי ע"י שנימול לח' ימים נעשה בבחי' צדיק כמו שנא' ועמך כולם צדיקים וכל מאן דאתגזר איקרי צדיק כמ"ש (זח"ב כ"ג א') היינו שקשור בשורש בראשית המחשבה כמ"ש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית מה דלית מחשבא תפיסא בזה זהו הפי' של גדול עולמים הי' שם. ולכן נדרש מזה על סעודת הקב"ה לצדיקים לעת"ל. ואי' בזוה"ק (שם י"ד ב') עביד כו' ליצחק ברזא דתבונה ליעקב ברזא דדעת והיינו דבינה לבא (כמו דאי' בפתח אליהו) והמדות האציל השי"ת לבריאת העולם שיהי' בו תפיסה כמו שנא' בצלמנו כדמותינו שהמדות האציל השי"ת כדמות אדם וחשב בינה לבא כמו שבלב יש ב' חללים לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו כן ברא השי"ת בעוה"ז שיהי' בו בחירה עם יצה"ר והאדם צריך לבחור בטוב דבלא בחירה כבר יש לו מלאכים בשמים עושי רצונו. וזה שא' (קידו' ל':) בראתי יצה"ר וכו' והיינו שברא בחירה ובראתי לו תורה תבלין שבאמת תכלית בריאת היצה"ר שיכופו אותו ויכניעהו ולהפוך אותו לטוב מאוד וכמו שא' (תנחו' בראשית ז') אתה עושה אותו רע. ולמלאכים שאין להם בחירה אי' (שבת פ"ט:) כלום יצה"ר יש ביניכם. ויצחק שהי' הראשון הנימול לח' ונולד בקדו' ישראל עשהו השי"ת ברזא דתבונה ויצא ממנו עשו שהוא הלב כסיל והי' יכול עוד לעקור שם ישראל ממנו ומ"מ נקרא ישראל מומר כמ"ש (קידושין י"ח.) אך הי' בכוחו לעקור שם ישראל ממנו ואינו בכלל זרע אברהם ויצחק כמ"ש (קידושין ל"א.) ביצחק ולא כל יצחק. משא"כ זרע יעקב שמטתו שלימה ואמרו (סנהד' מ"ד.) אע"פ שחטא ישראל הוא שאף אם יגדיל עונות ח"ו אין שם ישראל נעקר ממנו כמו שנא' ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ ובזוה"ק (ח"א צ"ג א') וכי כולהו צדיקי נינהו והא כמה חייבין אית בהו בישראל וכו' אך כל מאן דאתגזר אקרי צדיק והוא בכלל בן עוה"ב. וזה שא' ליעקב ברזא דדעת שהוא פנימיות מכ"ע:
13
י״דובמ"ר פ' זו פנו לכם צפונה הצפינו עצמיכם מפניו וכו' ברחו לתורה שנא' יצפון לישרים תושי' וכו' יצפון לישרים תושי' היינו תושבע"פ (כמו שנת' במק"א) והוא מאור הראשון שנגנז לעמלי תורה שבע"פ וזה הפי' יצפון לישרים היינו כשנתיישר הלב כמו שא' (תענית ט"ו.) ישרים לשמחה לישרי לב שמחה והיינו כשנעקר היצה"ר מכל וכל. וזה שנא' מה רב טובך אשר צפנת ליראיך שעיקר אור הראשון נגנז לצדיקים לעת"ל והוא כמו שא' (קה"ר ב' א') כל התורה שאדם לומד בעוה"ז הבל הוא לפני תורה של עוה"ב שעיקר התגלות תושבע"פ יהי' ע"י משיח. מהו ענין הסעודה שעתיד הקב"ה לעשות לזרעו של יצחק שיתגלו עקרי הסודות שלא נגלה לאדם מיום שנברא העולם ויתגלה לעת"ל וזה ענין יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. ובשבת דאי' (תי"ז תי' מ"ח) זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא ואתפני יצה"ר מן תמן זוכין ג"כ לאור הראשון וכמ"ש בס' הבהיר. אך זה הוא רק לפי שעה ומעין עוה"ב א' מס' לעוה"ב כמ"ש (ברכות נ"ז:) שטועמין מעין העתיד. ות"ח דמשתדלי באורייתא דמיין לשבתות ויו"ט (כמ"ש זח"ג קכ"ד ב') שעמלים תמיד בעמל תושבע"פ וכמו שנדרש (תנחו' נח) הפ' העם ההולכים בחושך ראו אור גדול על עמלי תושבע"פ הם זוכין תמיד לטעום מעין עוה"ב. וזה שנא' יצפון לישרים תושי' והוא מטלא דעתיקא כמו שנא' תזל כטל אמרתי וזוכין לנשמה יתירה שמה שזוכין כל אחד בשבת זוכין הן בכל ימי המעשה (כמ"ש תי"ז תי' כ"א) וזה שנא' יצפון לישרים תושי'. אך מ"מ אינו רק לפי שעה שזוכין ליישר הלב ועיקר התגלות תושבע"פ יהי' לעתיד כשישחוט הקב"ה ליצ"ר (כמ"ש סוכה נ"ב.) אז יתגלה כל עמקי סודות תושבע"פ וזה שנא' מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וזה שנדרש על הסעודה שיגמול לזרעו של יצחק בלשון גדול עולמים הי' שם. ואלמלא משמרין ישראל ב' שבתות מיד נגאלין (כמו"ש שבת קי"ח:) ואמרנו שהוא כשזוכין לשבת עלאה ואתפני יצה"ר מן תמן. אך העולם נידון אחר רובו אבל כל נפש בפרט המשמר שבת כהלכתו מיד נגאל מכל וכל. וזה שנא' פנו לכם צפונה ברחו לתורה יצפון לישרים תושי' שהוא אור הראשון בחי' טלא דעתיקא וזוכין לנר ה' דנהרא על רישין:
14
ט״והנה פ' דברים קורין תמיד קודם ט' באב הענין הוא ע"פ מ"ש במדרש (ריש איכה רבתי) ג' נתנבאו בלשון איכה וכו' משל למטרונה שהי' לה ג' שושבינין וכו' כך משה וכו'. הנה תואר שושבינין נאמר על משה ואהרן כמו"ש (תנחו' עקב) ב' לוחות כנגד ב' שושבינין ובזוה"ק (ח"ג נ"ג ב') משה שושבינא דמלכא אהרן שושבינא דמטרוניתא. דמשה רבינו שהוא הוריד התורה מן השמים לישראל נקרא שושבינא דמלכא שקירב הקב"ה לישראל. ואהרן שכל כונתו ועבודתו הי' לקרב ישראל לאביהן שבשמים ולהכניס הד"ת בלב ישראל וכמ"ש (אבות פ"א) הוי מתלמידיו של אהרן וכו' ומקרבן לתורה. ומשה רבינו הי' שושבינא דמטרוניתא ג"כ וכמו שנא' ויוצא משה את העם לקראת האלהים רק עיקר שמו ובחי' הוא שושבינא דמלכא במה שהוריד התורה לישראל. והנה כאן במדרש הנ"ל שמשל משה ישעיה וירמיה לג' שושבינין כונתו שכולם היו מקרבין את ישראל לאביהן שבשמים. ואמר במד' משה ראה אותם בכבודם ובשלותם ואמר איכה אשא לבדי וכו'. היינו שקירב את ישראל לאביהם שבשמים בזה שאמר להם ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב שהי' מגדיל אותם שהם גדולים ככוכבים כענין שנאמר ומצדיקי הרבים ככוכבים וע"ד שא' (מגילה ט"ז.) כשהן עולין עולין עד לכוכבים. ואף שהם אמרו זאת בכונתם בעניני עוה"ז אבל באמת מה שנמשלו ישראל לכוכבים הכונה שהם גבוהים במעלה ובמדרגה ככוכבים. ואמר להם משרע"ה כיון שאתם גדולים במעלה כ"כ צריכים אתם לראות שלא תשפילו עצמכם ולא תפלו ח"ו ממדרגתכם וקרבן השושבין זה באופן זה. ישעי' ראה אותם בפחזותם והי' כונתו לקרבן להשי"ת בתוכחתו באמרו איכה היתה לזונה קריה נאמנה. היינו ג"כ כיון שהייתם גדולים במעלה כ"כ איך נפלתם משמים ארץ להיות גרוע כ"כ לכן הטיבו מעלליכם ולא תגרמו להענש ח"ו. וירמי' ראה אותם בניוולם היינו אחר שכבר נענשו ואמר איכה ישבה בדד הי' כונתו לקרבן עי"ז לאביהם שבשמים ע"ד שנא' וממכותיך ארפאך שע"י הפורעניות ישומו על לב לשוב בתשובה ויתקרבו עי"ז לאביהן שבשמים וכמו שבאמת נולד תיכף משיח אחר החרבן (כמ"ש ירוש' ברכות ואיכה רבתי פ"א) והיינו שקרבן להשי"ת באופן זה וכמו שאמרו (מ"ר איכה ה') טובה מגילות קינות לישראל מארבעים שנה שנתנבא עליהם ירמי'. ולזה קורין בשבת זה פ' דברים שיש בו תוכחתו של משרע"ה שא' איכה אשא ובהפטורה חזון ישעי' שאמר איכה היתה ואח"כ בט' באב איכה ישבה שאמר ירמי' שכולם נקראו שושבינין היינו שכולם קרבו ישראל לאביהם שבשמים:
15
ט״זובשבת זה הקודם יוכלו להתקרב בכל הג' אופנים שבשבת יש התגלות עתיקא היינו שקשורים בשורש והם ככוכבי השמים והוא כנגד תוכחות משה רבע"ה. ובריש תנדב"א נדרש על שבת הפסוק ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי עני נגד בניוולם שהם בבחי' עני ע"י הפורעניות ונכה רוח שבשבת נעשה הישראל נכה רוח ע"י שחושב כל מה שעבר עליו בכל ימי המעשה מה שעשה נגד רצונו ית"ש. ושבת זמן תשובה וכמו שנא' טוב להודות לה' וא' בפרדר"א כמה דכתיב ומודה ועוזב ירוחם ואפי' עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו (שבת קי"ח:) והוא כנגד תוכחות ירמי'. וחרד על דברי היינו שכל אחד הוא בבחי' ת"ח שזוכה לתושבע"פ וכמו שא' (ב"מ ל"ג:) החרדים על דברו אלו ת"ח וכו' ותושבע"פ הוא מטלא דעתיקא וזהו ג"כ כנגד ככוכבי השמים. וכן נדרש בזוה"ק (ח"ב פ"ט) הפ' ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה קשה על יום השבת כיון דכ' ביום הניח ולא בהניח. ופי' מעצבך מה שעצב על העבר ומרגזך מרוגז היצה"ר על העתיד שבשבת זוכה כל א' מישראל להנצל מקטרוג היצה"ר כמ"ש במכילתא ושומר ידו מעשות כל רע שהוא משומר מן העבירה ובפע"ח אי' שניצול מקטרוג היצה"ר וזה כנגד תוכחות ישעי' שראה אותם בפחזותם. ומן העבודה קשה שבשבת יש לישראל נייחא בלב אף שהוא עוד בתוך העבודה קשה במה שמכיר אז שהכל מהשי"ת והוא צופה רק לטובה וכמו שנא' וממכותיך ארפאך שהמכה בעצמה הוא לרפואה. ומש"ה קורין התוכחות של הג' שושבינין ביחד בשבת של משה וישעי' ואח"כ של ירמי' כדי שנתקרב ע"י כולם לאבינו שבשמים ונזכה עי"ז ללידת המשיח כנ"ל ויהי' הגאולה במהרה בימינו אכי"ר:
16
י״זבספרי אחד עשר יום מחורב וגו' אלו זכו ישראל לי"א יום היו נכנסין לארץ כו' רי"ה אומר אלו זכו ישראל לג' ימים היו נכנסין לארץ וכו' ר' בנאה אומר אלו זכו ישראל ליום אחד היו נכנסין לארץ וכו' אבא יוסי בן חנון וכו' אלו זכו ישראל כיון שעלו פרסות רגליהם היו נכנסין לארץ שנא' עלה רש וגו'. להבין מחלוקת התנאים במאי פליגי גם כל אחד הביא מפסוק מפורש ואיך יתקיימו כל המקראות. גם מחורב עד קדש ברנע מהלך אחד עשר יום כמפורש במקרא ומה שייך אלו זכו לי"א יום היו נכנסין מה זו זכי'. אך הכל אמת שבאמת היו ראוים לכנוס לא"י מיד וכמו שנא' קודם שילוח מרגלים עלה רש כאשר דיבר ה' אלהי אבותיך לך וגו'. אך צריך הכנה לזה להתברר מקודם בכל המדות. והנה השי"ת האציל עשר מדות לבריאת העולם והמדות נקראו ימים וכמו שדקדק בזוה"ק בכ"מ מה שנא' כי ששת ימים עשה ה' וגו' ולא כ' בששת שהשי"ת ברא ו' המדות ו' ימים ויום השבת כנגד מ' מלכות. וכן חכמה ובינה נקראו ג"כ ימים דבינה הוא תשובה כמו שנא' ולבבו יבין ושב ואמרו (פסחים נ"ד) דתשובה קדמה לעולם פי' דשבת עלאה שהוא בינה הוא קודם לז' ימי בראשית. וחכמה שהוא תורה והוא מאמר יהי אור דאי' (ב"ר פ' ג') ה' פעמים אורה כנגד ה' חומשי תורה. ואי' (וי"ר ר"פ י"ט) שני אלפים שנה קדמה תורה לבריאת עולם שנא' ואהי' וגו' יום יום ויומו של הקב"ה אלף שנים והיינו דחכמה ובינה ב' מדות שהם קודם ז' ימי בראשית והם בחי' ב' ימים. וכן נדרש (זח"א קכ"ט א') בא בימים באינון יומין עלאין באינון יומין ידיען ברזא דמהימנותא והיינו ג' ראשונות דבהא תליא מהימנותא דלעילא בעתי"ק ובז"א ובחקלא דתפוחין (כמ"ש זח"ב פ"ח א') והיינו כל שם הוי"ה עם הקוצו של יוד שמרמז לי' המדות כידוע. וזה ענין מה שא' ר' יהודה אלו זכו ישראל לג' ימים היו נכנסין לארץ שנא' וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך ג' ימים לתור להם מנוחה. וג' ימים היינו הג' מדות חג"ת שהאבות מרכבה להן והם ענפים מג' ראשונות. וקדו' האבות הם נגד ג' ראשי הקליפות שהם הקנאה ותאוה הפסולת שיצא מאברהם ויצחק שהם עשו וישמעאל והכבוד שהוא קליפת עמלק שהוא גיאות וכנגדו יעקב שהי' שפל בכל עניניו (ונת' כ"פ) וזה שנא' לתור להם מנוחה היינו לזכות לא"י וכמו"ש בספרי ואין מנוחה אלא א"י שנא' כי לא באתם עד עתה אל המנוחה וגו':
17
י״חומה שאמר ת"ק אלו זכו לי"א יום היו נכנסים לארץ וכו' הוא ע"פ מ"ש בס' יצירה עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר. ופירשו עשר ולא תשע על מ' מלכות שלא נאמר שאינו בכלל ע"ס ע"ז אמר עשר ולא תשע שגם מ' מלכות בכלל ע"ס שהוא אני ה' השוכן בתוך בני ישראל. ועשר ולא אחד עשר פירשו על מדת הדעת שהוא פנימיות מכ"ע. והיינו שהוא שער הנ' מנ' שערי בינה שהוא נמסר לבעל תשובה. וזה שא' (רבה ותנחו' חקת) וכל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחבריו שהוא הי' שרש תושבע"פ כידוע שהוא הרב חכמה שבא לתקן הרב כעס והוא כנגד החלבנה שבקטרת שריחה רע וע"י שמצטרף עם העשר סממנים גם הוא נותן ריח טוב. וזה מרמז לפושעי ישראל (כמ"ש כריתות ו':) והיינו שכשמצטרף עם כלל ישראל ע"י תשובה עלאה ג"כ נותן ריח טוב ושמא תאמר שהוא י"א ע"ז א' עשר ולא אחד עשר שמדת כתר ודעת הם אחד רק הבע"ת זוכה לשער הנ' שהוא הדעת ע"י תשובה וזה לא נגלה למשה רבינו ע"ה (כמ"ש ר"ה כ"א:) וזה שא' (רבה ותנחו' חקת) דברים שלא נגלו למשה נגלה לר"ע וחביריו והיינו שר"ע הי' בבחי' בע"ת וכמו שאמרו (פסחים מ"ט:) אמר ר"ע כשהייתי ע"ה וכו' ומשה רבינו השיג הדעת ע"י השגת כ"ע שכל הנעלם מכל רעיון. והיינו התושבע"פ כמו שהי' כלול בלוחות ראשונות התושבע"פ בתוך התושב"כ ונקרא הלכה למשה מסיני. וכמו שנזכה לעתיד דכתיב ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי וגו' שיזכו לתושבע"פ בבחי' תושב"כ. וזה שא' (נדרים כ"ב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וכו' וספר יהושע שהוא התושבע"פ שקיבל משה מסיני ומסרה ליהושע וזה שא' (שם) שערכה של א"י הוא דארץ מ' מלכות ומלכות פה תושבע"פ קרינן לה (ונת' במ"א) והבעל תשובה ג"כ משיג הדעת רק ע"י בינה תשובה עלאה וזוכה לשער הנ' שהוא ג"כ הדעת פנימיות מכ"ע. וע"ז נא' כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם והוא מתשובה שקדמה לעולם. וזה שא' עשר ולא אחד עשר שאף בחי' הדעת של בע"ת הוא בכלל ע"ס והוא פנימיות מכ"ע. וזה שא' בספרי אלו זכו ישראל לי"א יום היו נכנסין והיינו עשר מדות שנקראו ימים עם מדת הדעת אם היו מתבררין ישראל בהם היו נכנסין מיד. וזה שנא' בפ' זו עלה רש שמיד מקדש ברנע היו עולין אך אחד עשר יום מחורב עד קדש ברנע שהיו צריכין להתברר בי"א המדות שהם ע"ס עם מדת הדעת. ור' בנאה אומר אלו זכו ישראל ליום אחד היו נכנסין לארץ שנא' היום אתם יוצאים וגו' והי' כי יביאך וגו' מיד. והשיעור יום אחד ולא אמר תיכף ברגע צאתם ממצרים דלפני הקב"ה שוה רגע כמו אלף שנה. אך דידוע דעשר מכות היו נגד ע"ס מתתא לעילא שבכל הט' מדות הי' נגוף למצרים ורפוא לישראל שבכל מכה יצאו ישראל מקליפה א' ונכנסו בקדושה למדה שכנגדה. ובמכה עשירית יצאו מקליפה עשירית ראשית דקליפה ונכנסו בקדושה במדת כ"ע שהוא ראשית דקדושה וכמו שא' בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ואז נקראו בני בכורי ישראל שקשורים בשורש ראשית המחשבה. וזה פי' היום אתם יוצאים שביציאתם נתבררו באותו יום במדת כנס"י עד השורש עד כ"ע. וזה שאמר ליום אחד היו נכנסין והיינו מ' מלכות שכנס"י מרכבה לה וזה שנא' ולקחתי אתכם לי לעם וגו'. ומדה זו ג"כ כלולה מעשר. ואבא יוסי אמר אלו זכו ישראל כיון שעלו פרסות רגליהם מן הים היו נכנסין לארץ שנא' עלה רש וגו' אף שזה נאמר בקדש ברנע. אך המכוון שתיכף בקריעת י"ס דאי' (במכילתא וזוה"ק בשלח) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל היו אז ראוים לכנוס תיכף לא"י כמו לעתיד. והיינו ע"ד מ"ש (זח"ב נ"ד א') על אז ישיר א"ז אלף אנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר עד דמטו לזיין ושם בהשירה כתיב תביאמו ותטעמו אך אח"כ נתבטל תיכף כמו שנא' ויצאו אל מדבר שור וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב ס' א') דבעי לאסתכלא וכו' ולא אשכחוהו. ואח"כ במ"ת זכו שוב למדרגה זו וזה שנא' וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים להתברר בג' המדות חג"ת שכנגד ג' ראשי הקליפות לתור להם מנוחה שהיו ראוין לזכות אח"כ למנוחה שלימה שהוא א"י אחר שמקודם כבר נתבררו במדת מלכות בכל ע"ס שבה. אך מ"מ כשנתקלקל בעגל קודם ביאת משה אז הוצרכו להתברר בכל הי"א מדות ע"ס עם מדת הדעת שער הנ'. וזה שנא' אחד עשר יום מחורב וגו' עד קדש ברנע ושם אמר להם משה עלה רש כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך. שכבר הייתם ראוים לעלות משעלו פרסות רגליהם מן הים אחר שנתבררו במדת מלכות עד כ"ע ביום צאתם ממצרים כמו שנא' היום אתם יוצאים ונתבררו בכל ע"ס שבמדת מלכות כנ"ל. ונמצאו כל דברי החכמים עולים בקנה אחד ומא"ח ומא"ח ולא פליגי וכמו שנא' בפסוקים הנז'. אך ע"י קלקול המרגלים נתקלקל הכל וגלגל השי"ת עליהם מ' שנה במספר הימים אשר תרתם וגו' וכמ"ש בספרי. ובכל שבת זוכין למנוחה כמו שנא' יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. וע"י שבת תתאה שזוכין בשמירת שבת יכולים לזכות לעשות את השבת שבת עלאה ואתפני יצה"ר מן תמן (כמ"ש תי"ז תי' מ"ח) ומיד נגאלין כמו"ש (שבת קי"ח:) אלמלא משמרין ישראל ב' שבתות שבת תתאה ושבת עלאה מיד נגאלין:
18
י״טנהורי' ישרי בה בקדושא רבא ובחמרא טבא דבי' תחדי נפשא. דהנה אי' בזוה"ק שבסעודת שחרית הוא נהירו דעתיקא קדישא. וברע"מ (זח"ב צ"ב א') נזכרו בשם שבת דליליא ושבת דיממא ושבת עלאה. ושבת דליליא הוא בחי' חק"ת ושבת דיממא הוא סעודה ג' סעודתא דז"א והוא יחוד קוב"ה ושכינתי' ושבת עלאה הוא בחי' בינה ה' עלאה של שם הוי"ה. ובזוה"ק מכנה סעודה זו בשם מדת עתיקא שהוא בחי' כתר המרומז בקוצו של יוד כידוע. וגם להבין איך יוכל להיות נשפע הארה מבחי' עתי"ק כיון שהוא שכל הנעלם מכל רעיון ואפיסת השגה של כל נברא. אמנם יש להבין כל זה ע"פ דאיתא בזוה"ק (ח"ב נ"ד א') על אז ישיר כד וכו' אנהיר נהירו דע"ק וכו' ואנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר וכד אתחבר נהירו דאלף ומטי לזיין. והיינו כי בחי' כתר בעצם באמת הוא אפיסת השגה ונקרא חשך שהוא מאמר הראשון של בראשית קודם ויאמר אלהים יהי אור. אמנם בעת רצון נשפע הארה מני חושך לחכמה ובינה שהמה מוחא ולבא וזהו דאנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר דהיינו לחו"ב שנקראים בשם ימינא ושמאלא והיינו לכל עיבר. ועי"ז נתפשט הארה גם בהתגלות בז' המדות וזהו עד דמטו לזיין. ובזה צדקו יחדיו דברי הזוה"ק עם הרע"מ שבסעודת שחרית נשפע הארת ע"ק עד ה' עלאה והיינו בינה לבא שהוא שבת עלאה. ובזה יובנו גם דברי האריז"ל נהורי' ישרי בה בקידושא רבא היינו שנשפע הארת עתי"ק בבחי' קדש שהוא חכמה עלאה היינו שנשפע הארה במוח ונקרא קידושא רבא מה שנשפע שפע הקדושה מעילא ע"ד אדם מקדש עצמו מעט מלמטה היינו בקידוש הלילה שהוא האתערותא דלתתא מצד האדם מקדשין אותו הרבה מלמעלה והיינו בקידוש דיממא. וקדושה הוא לשון פרישות והבדלה כי ע"י הארת החכמה במוח נבדלים מאתו כל תאות וחמדת העוה"ז. ובחמרא טבא דבי' תחדי נפשא היינו כאשר נשפע ממנה הבינה בלב מזה נולד השמחה כמו שנא' ויין ישמח לבב אנוש המרמז על בחי' תושבע"פ ועליהם נא' פקודי ה' ישרים משמחי לב ולישרי לב שמחה שכאשר נשפע הארה בלב נתיישר גם הלב כסיל שלשמאלו להתהפך לטוב. והיינו בחי' שבח עלאה שהוא בחי' ה' עלאה יראת אלהים שהוא בחי' יראה עלאה שכבר נקבע בו בלב בקביעות. ולבחי' זו בא אברהם אע"ה לאחר שכבר נשלם בכל אחר נסיון העקידה נאמר לו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כי אז כבר נשלם בו נהירו דעתי"ק כמ"ש ואברהם זקן וגו' ונתיישרו בו כל כוחות הלב וזה נקרא ירא אלהים דייקא בחי' יראה עלאה. כי יראה תתאה הוא רק מצד כבישת היצר לפי שעה כאמרם ז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו. ויראה עלאה הוא לאחר שכבר נתיישר בלב גם הלב כסיל שיתהפך לטוב. וענין אמרם ז"ל לא נבראו רעמים אלא לפשט העקמומיות שבלב שנא' והאלהים עשה שיראו מלפניו הוא ג"כ מבחי' יראת אלהים רק שבא מלעילא לפי שעה מפחד פתאום של הרעם והרעש מזה נתבטלו כוחות הנפש ונפשט העקמומיות שבלב לפי שעה. אמנם לישרי לב היינו מי שזכה לזכך נפשו בשלימות עד שמגיע למדרג' אאע"ה כנ"ל לבחי' ירא אלהים מזה מסתעף השמחה בלב כי נכון לבו בטוח שכל כוחות הלב בפנימיות נשלמים ונתיישרו לטוב:
19
כ׳עוד שם בהזמירות ישדר לן שופרי' ונחזי ביקרי' זה שייך אחר החרוז ובחמרא טבא דבי' תחדי נפשא שאמרנו שהוא מרמז כאשר כבר הופיע הארת הבינה בלב מזה באים ממילא לבחי' הראיה בחוש כמו שנא' ולבי ראה הרבה חכמה וכאמרם ז"ל (מגילה ט"ו:) על וכל זה איננו שוה לי שכל גנזיו של אותו רשע חקוקים על לבו שהי' מבורר לנגד עיניו לכן נאמר בו לשון זה כמו שמראה באצבע וע"ז אומרים עתה ונחזי ביקרי'. ומה גם בשבת זה שנקרא שבת חזון שע"פ פשוט אין לו הבנה על קריאת שם השבת חזון אם על שם התחלת הפטורה בתיבת חזון הי' לו לקרוא גם שאר השבתות ע"ש הפטרה כמו שבת דברי שבת שמעו. אמנם כי הג' הפטורת דבין המצרים שהם דש"ח המה מרמזים על בירור השלש ראשונות בחי' חב"ד ועי"ז באים אח"כ לשבע דנחמתא המרמזים לבירור הז' מדות בפועל בהתגלות והמה נשפעים בימים האלו בפנימיות בג' שבתות הללו כסדר מעילא לתתא כנ"ל והיינו דיבור שמיעה ראי'. והוא כי דברי ירמי' מרמז על הופעת השרש בחי' כתר שהוא דבר ה' בעוד שלא נמשך להיות לו אחיזה בתחתונים. ואח"ז באים לשמעו היינו השמיעה הוא בבחי' חכמה מה שמקבל מהשרש כנ"ל שזהו בחי' חכמה מה שמקבל ושומע מאחרים. ואח"ז באים לבחי' חזון שהוא התגלות הראי' בבינת הלב להיות בעצמו מבין דבר מתוך דבר. ולזה בהפטורת דברי מסיים בפ' קדש ישראל לה' ראשית תבואתה. היינו בחי' הראשית הויות הכל מהשורש והמקור כי ישראל עלה במחשבה וכאמרם ז"ל בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית והוא מאמר ראשון מבחי' כתר כידוע. והפטורת שמעו מסיים בפ' הלא מעתה קראת לי אבי אלוף נעורי אתה היינו המשכות בחי' חכמה מה שלומד ומקבל ממקום הגבוה ממנו משורש הכל. ובהפטורת חזון ישעי' נא' לכו נא ונוכחה יאמר ה' אם יהי' חטאיכם כשנים כשלג ילבינו שהוא מרמז על יום הכפורים שהי' הלשון של זהורית מלבין ע"י הופעת הבינה בלב להפוך הזדונות לזכיות ע"י תשובה מאהבה מפנימיות הלב. ובזה נשלם התלתא דפורענותא לבא מזה להתגלות הישועה בפועל בז' דנחמתא כמו שנא' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. היינו כאשר בא הדבר ה' ע"י פיך היינו בהשתדלות האדם ללבבך אז נגמר ממילא הלעשותו מלעילא כמו שנא' ה' יגמור בעדי מעשי ידיך אל תרף ולכן לא נא' ובמעשיך כמו"ש בפיך ובלבבך כי גמר המעשה הוא מהשי"ת. ולכן נקרא השבת חזון מפני שבזה דייקא נגמר תכלית הישועה. ולכן נאמר דברי התוכחה זו בישעי' ששמו גורם לישועה ונחמה מפני שעצם התוכחה זו הוא לסיבת הישועה כאשר יתן אל לבו להיטב דרכו מעתה כמו שא' טובה מרדות אחת בלבו של אדם מעשרה מלקיות כמו שנא' אלכה ואשובה אל אישי הראשון. וזהו ג"כ ענין אמרם ז"ל במ"ר פ' זו שישעי' ראה אותם בפחזותם אמר איכה היתה לזונה והיינו שע"י תוכחתו החזירן מפחזותם למוטב כנ"ל:
20
כ״אוהנה אמר בתוכחה זו עשרה לשונות של תשובה רחצו הזכו וגו' עד לכו נא ונוכחה וגו' כפי' רש"י ז"ל. והיינו הטהרה והזדככות מצד האדם כסדר להיות מקודם סור מרע במחשבה ובמעשה ואח"כ להיות ועשה טוב ג"כ במחשבה ובמעשה כי הד' ראשונים המה בסור מרע רחצו הזכו הוא במחשבה בלב. הסירו חדלו הוא במעשה. ואח"ז ד' בחי' כנ"ל בועשה טוב ולמדו היטב הוא הכנה לזה ללמד את עצמו אופן העשה טוב. ודרשו. ואשרו חמוץ הוא במחשבה ושפטו יתום ריבו אלמנה הוא עשה טוב בפועל. ואחר כל אלה לכו נא ונוכחה שיהי' מעתה בכח להיות נקרא מהלך כמו שנא' אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. כי כל עוד שלא נטהר מחלאת הנפש הוא נסבך בסבכי חטאים עד שאין בו כח לזוז א"ע ולהלוך. ומעתה אם יהי' חטאיכם כשנים היינו דבר הנפעל ונצבע לעצמו כשלג ילבינו שיוכל להתהפך לתכלית הלבנונית להיות עזה כשלג כי כבר בא ע"י מעשיו לתשובה עלאה שזדונות נעשים כזכיות. וגם תיבת רחצו הוא בחי' תשובה תתאה בהרהור במחשבה בלבד שאמרו ע"ז שזדונות נעשים כשגגות. ולכן המקדש אשה ע"מ שהוא צדיק גמור אפי' הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו (קידושין מ"ט:) ואז ברגע זו נקרא צדיק. וגם אם יאדימו כתולע שהוא לשון מפעיל כתולעת שצובע את אחרים היינו גם מי שהחטיא את אחרים יש בכח להתהפך כצמר עכ"פ שהוא במדרגה למטה משלג כידוע משאת כצמר לבן כי גם אלישע אחר ששמע מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר (חגיגה ט"ו.) והי' זה מפני שאין מספיקין בידו ועכ"ז הי' בזה התעוררות לדחוק א"ע והי' מועיל תשובתו ג"כ כדאי' בשל"ה הק'. וגם לירבעם שחטא והחטיא תפסו הקב"ה בבגדו שישוב רק נאמר לו שבן ישי יהי' בראש כדי שיהי' זה סיבה על שאין מספיקין בידו. אבל תכלית המכוון שתפסו בבגדו הי' כדי שיחזיק בעצמו לשוב מפני שהי' נפש יקרה ואזי הי' נתהפכים לו כל הזדונות לזכיות כמו שנא' אם יאדימו כתולע כצמר יהיה כנ"ל:
21
כ״בכבר אמרנו די' הפטורת אלו עד ר"ה הם כנגד עשר מדות. והתחלקותם לג' דפורענו' וז' דנחמתא הם כנגד ז' מדות תחתונות והג' ראשונות שהם כח"ב והם הפטורת דברי. שמעו. חזון. לתקן בהם הדיבור ושמיעה וראי'. וחכמה ובינה אי' בתיקו' בפתח אלי' ועל אילן תרין כתיב הנסתרות לה' אלהינו וכ"ע הוא שכל הנעלם מכל רעיון כידוע. וזה הענין מה שא' (חגיגה ה':) במסתרים תבכה נפשי מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו וכו' ומי איכא בכי' קמי הקב"ה והא אמר ר"פ אין עצבות לפני הקב"ה שנא' הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי. ובמהרש"א ז"ל הביא מספר ישן בתי גואי הסתרים הפנימיים וכו' ובס' אוצר הכבוד (לרבינו טודרוס) מפורש יותר דבתי גואי היינו ג' ראשונות ובתי בראי הם ז' מדות התחתונות. ולכאורה הי' צריך להיות להיפך אך כיון דכתיב עוז וחדוה במקומו ומקומו הם ז' מדות התחתונות שהם כנגד ז' ימי בראשית שהאציל השי"ת לבריאת והנהגת העולם וזה נקרא מקום וע"ש זה נקרא הקב"ה מקומו של עולם. אבל בג' ראשונות שהם הנסתרות לה' אלהינו שם לא שייך לשון מקום ששם הוא בבחי' אין סוף. ואף דבז' תחתונות ג"כ כתיב ברוך כבוד ה' ממקומו ואי' (חגיגה י"ג:) מכלל דמקומו ליכא דידע לי'. היינו שבכל מדה אפי' מדה אחרונה כיון שהוא כלולה מכל עשר כידוע שייך ג"כ לומר מקומו ליכא דידע. אבל בג' ראשונות עצמם שם אין שייך שם מקום כלל. ואמר במסתרים תבכה נפשי מפני גווה ואמרו בגמ' מפני גאוותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאו"ה רשב"נ אמר מפני גאוותה של מלכות שמים ושניהם אחד. והנה בז' מדות שהאציל השי"ת להנהגת עוה"ז אף בגלות רק השי"ת הוא המנהיג וכמו"ש (מגיל' י:) ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים מלך זו ושתי וכו' וכמו שא' (שם כ"ט.) שבכל מקום שגלו שכינה עמהן. ובאמת עיקר העולם הם ישראל כמו שדרשו בראשית בשביל ישראל רק עולם כמנהגו נוהג והוא בהסתר ונראה כמו שנמסר ח"ו ההנהגה להם אבל באמת השי"ת המנהיג ורק שהוא בהסתר ועי"ז סובל הישראל צער. אבל לעוה"ב יתגלה הג' ראשונות הנסתרות ואז יכירו וידעו שאתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם שגם אחר שנברא העולם השי"ת הוא המנהיג כמו קודם שנברא העולם ואז יהי' ה' למלך על כל הארץ. ובעוה"ז הוא בהסתר הג' נסתרות ואין יכולים להכיר זאת. ובשבת שהוא מעין עוה"ב מרגיש ג"כ הישראל נייחא בלב מעין עוה"ב. וכמו שנדרש ע"ז בזוה"ק ביום הניח ה' לך וגו' ומן העבודה הקשה שיש הרגשה בלב ישראל בשבת ויש לו נייחא אף שהוא עוד בעבודה הקשה ויודע שרק השי"ת הוא המנהיג. אך השגה זו הוא רק ע"י מדת אמונה שבשבת מאמין הישראל שהכל מהשי"ת ויש לו הרגשה בלב מזה. והנסתרות הם בהסתר שעדיין לא נגלה מפורש הג' ראשונות שיהיה אתה הוא כמו עד שלא נברא העולם. וזה במסתרים תבכה נפשי שהם הג' ראשונות שנק' נסתרות שהם בהסתר. וכנגד זה הם ג' דפורענותא שצריך לתקן אז שנזכו שיתגלו הנסתרות שהוא הג' ראשונות שיהי' כתר עליון איהו כתר מלכות כמו שיהי' לעוה"ב. וזהו במסתרים תבכה נפשי מפני גוה מפני גאוותן של ישראל שנראה בהסתר כאלו נתנה לאו"ה. וכן מפני גאוותה של מלכות שמים. וזהו כל זמן שלא נתגלו הג' ראשונות הנסתרות. אבל בהז' מדות שנאצלו להנהגת עוה"ז באמת מלכותו בכל משלה ושמתי כסאי בעילם רק שכן גזרה חכמתו ית' להנהיג ולכן עוז וחדוה במקומו. ומק' בגמ' שם ובבתי בראי לא והכתיב ויקרא ה' צבאות ביום ההוא וגו' ומשני שאני חורבן בהמ"ק דאפי' מלאכי שלום בכו. והיינו דבשעת החורבן באותו שעה לפי רגע הי' נראה אף במקומו היינו בז' תחתונות שניטל ח"ו גאוותן של ישראל וניתן לאו"ה אך תיכף לאח"ז נולד משיח כמ"ש (במ"ר איכה פ"א) ונטלו ישראל אפוכי שלימה כמ"ש (במ"ר שמיני פ' י"א) והי' כאשר נלכדה ירושלים אף הוא אינה צרה שבו ביום נטלו איפופסין וכו'. והי' זאת רק כדי שיולד נפש משיח. ומש"ה עוז וחדוה במקומו. וכנגד הז' מדות הם הז' הפטורת דנחמתא. אך במסתרים שהם הג' ראשונות לא נתגלו עוד כמו שיתגלה לעתיד שיהי' כתר עליון איהו כתר מלכות כנ"ל. ובעוה"ז הם בהסתר נסתרות לה' אלהינו ונראה כאלו נטלה גאוותן של ישראל וכו':
22
כ״געוד כתב בס' אוצר הכבוד וכן הובא במהרש"א מס' ישן שי"א בתי גואי ה' ראשונה וכו' והכל אחד והוא ע"פ מה שמצינו בזוה"ק (יתרו פ"ח ב') דקרי לסעודה שני' דשבת סעודתא דעתיקא וברע"מ (שם צ"ב א') קרי לסעודה זו שבת עלאה דחשב הג' קדושות שבת עלאה שבת דיומא שבת דלילא וסעודה שני' כנגד שבת עלאה דהיינו בינה. רק באמת בינה כולל כל הג' ראשונות דמדה ג' בינה לבא. והיינו שהתחלת היראה ג"כ נקרא לב וכמו שנדרש (יומא ע"ב:) על מי שאין בו יר"ש ולב אין והוא שע"י שמצייר שממ"ה עומד עליו ורואה במעשיו יגיע אליו היראה (כמ"ש ריש או"ח) ואח"כ נכנס בכל פעם יותר ללב עד שהיראה יהי' מפורש בלב ויהי' כמו שעומד לנגד עיניו. וכמו שנדרש (מגילה ט"ו:) וכל זה איננו שוה לי שכל גנזיו של אותו רשע חקוקים על לבו היינו שמלת זה מורה כמראה באצבע וכשחקוק על לבו הוא כמו שהוא מפורש לנגד עין ויתכן לשון זה וזה נקרא בינה לבא שנכנס ללב ורואה מפורש שממ"ה עומד לפניו. וכעין שמצינו (ברכוח כ"ח:) שיהא מורא שמים עליכם כמורא בו"ד והיינו שיראה אותו מפורש ותלמידיו אמרו ע"כ הלא יש מדרגה גבוה מזה והשיב להם שהוא ג"כ מדרגה וכתיב אם תבקשנה ככסף וגו' אז תבין יראת ה' שיכנס למעמקי הלב יותר ויותר ויש מ"ט שערי בינה ושער הנ' הוא בחי' הדעת. רק בפי' מדרגת הדעת של משרע"ה הי' גבוה מזה (כמו שנת' במ"א) ושער הנ' הוא תושבע"פ שנגלה לר"ע והוא מקום שבע"ת עומדין (ונת' במ"א) וע"ז נא' ודעת אלהים תמצא שיזכה לבחי' הדעת וסוד הדעת הוא שמחבר חכמה ובינה ודעת הוא פנימיות מכ"ע והיינו מה שמופיע התגו של יוד מכ"ע להיוד שהוא חכמה וכמו"ש ברש"י (פ' תשא) ובדעת זה רוח הקודש וזה שנא' כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם חכמה היינו חכמה מוחא מה שמשיג בשכל וכשנכנס מהמוח למעמקי הלב אז זוכה לבחי' הדעת שהוא פנימיות מכ"ע. ולכן מדה ג' נקרא בינה והוא בחי' דעת ג"כ שכולל כל הג' ראשונות. וזה שא' בזוה"ק הנ"ל שסעודה זו נקרא שבת עלאה היינו בינה והוא סעודתא דעתיקא והכל אחד:
23
כ״דוכן שבת זה שהוא הפטורת חזון הוא נגד ראיה בינה לבא וכמו שנא' ולבי ראה וגו' כשנחקק בלב הוא כמפורש לנגד עין כנ"ל ואז הוא כולל כל הג' ויכולים לתקן בזה הראי' והשמיעה והדיבור שהם כנגד ג' ראשונות וכמו שנת' ובסעודה זו השני' אומרי' ישדר לן שופרי' שבסעודה זו דעתיקא שהוא שכל הנעלם מבקשים ישדר לן שופרי' דרך שליחות ונחזי' ביקרי' אומרים בלשון תרגום שהוא בחי' אחוריים של לשון הקדש כמו"ש האר"י הק' וזה ג"כ נקרא ראי' וכמו שנא' וראית את אחורי וכן אומרים ביקרי' שהוא תרגום של כבודו. ויחוי לן סתרי' (כפי הנוסח שאמר בעצמו) הם הנסתרות לה' אלהינו והם בהסתר בעוה"ז אומרים ויחוי והיינו ברמז וכמו שא' (חגיגה ה':) אחוי לי' וכו' גברא דלא ידע מה מחוי לי' במחוג וכו' וכן מצינו (ב"ב קנ"ב:) ואחוי לי' וכו' מה אחוי לך וכו' במיפה את כוחו ופירשב"ם בפי' ב' שרמז לו כעין יפוי כח וזהו ויחוי לן סתרי'. ואח"כ אומרים צרורא דלעילא שהוא מדת מלכות דבי' חיי כולא כמו שנא' צרור החיים את ה' אלהיך את ה' דא שבת דמעלי שבתא שהוא מ' מלכות וכמו"ש בס' הבהיר וינפש שמשם פורחים כל הנפשות. ותיסק עד רישא שהוא בחי' כ"ע דאיהו כתר מלכות היינו שיתגלו מהנסתרות וזהו מפני גווה מלכות שמים וגאוותן של ישראל שהכל אחד בחי' כנס"י:
24
כ״ההנה שבת זה נקרא שבת חזון על שם פתיחת ההפטורה דשבת זה. ויש להבין בשלמא שבת נחמו שנקרא ע"ש פתיחת ההפטורה שהוא לשון נחמה ובו מתחיל ז' דנחמתא. אבל כאן דעיקר ההפטורה הוא התוכחות אח"כ ואם מפני הרמז שמרמז חזון לראי' הי' צריך לקרות ג"כ שבת דברי שבת שמעו. אך הענין הוא ע"פ מה שנא' גם נביאי' לא מצאו חזון מה'. ואי' במדרש (איכה ב' ט') גם נביאי' אלו נביאי האמת לא מצאו חזון מה'. והנה הריטב"א ז"ל הקשה על מה שא' (יומא נ"ד:) בשעה שנכנסו או"ה להיכל ראו הכרובים שמעורין זה בזה הא אמרינן (ב"ב צ"ט.) דבזמן שאין עושין רצונו של מקום פניהם לבית ואז בשעת החורבן לא היו אז עושין רצונו של מקום ולמה היו אז מעורין זה בזה. ואף הכרובים דצורתא ג"כ היו מתהפכין כפי מצב ישראל וכמו"ש (יומא שם) שהיו מראין להם הכרובים ראו חבתכם לפני המקום לראב"י דקאי על מקדש שני. אך הענין הוא דאי' בירוש' ומד' (איכה פ"א ע') שבט' באב תיכף אחר החורבן נולד משיח ואר"א וכו' ולאו מקרא מלא הוא והלבנון באדיר יפול וכתיב בתרי' ויצא חוטר מגזע ישי וגו'. וכן הי' בהתחלת בריאתו של עולם דכתיב והארץ היתה תוהו ובהו שנדרש (ב"ר פ' ב') על ד' מלכיות וכתיב בתריה ורוח אלהים מרחפת ע"פ המים ונדרש (שם) זה רוחו של מלך המשיח ע"פ המים בזכות התשובה שנמשל למים שנא' שפכי כמים לבך. וכן הי' כאן שקודם שנחרב הבית היו באמת אין עושין רצונו של מקום שלא עלה על דעתם שיחרב הבית. אבל אך כשראו שנכנסו אויבים להיכל תיכף הרהרו כל ישראל תשובה רק שכבר נגזרה גזירה וכמו שהוכיחם ירמי' למה לא עשו תשובה עד שלא נגזרה גזירה שאז לא הי' נחרב. ואז תיכף נעשו ישראל בכלל עושין רצונו של מקום ומזה נולד תיכף משיח. ואי' כן במ"ר (איכה ה' ט') טובה הי' מגילות קינות מכל מ' שנה וכו' והיינו הפורעניות שבה נטלו ישראל וכו' שבאמת אז קבלו ועשו תשובה ואם היו מתקנים הכל היו ראוי להיות תיכף התיקון האמיתי ע"י משיח שנולד. ומשום זה תיכף החזירו הכרובים פניהם איש אל אחיו ולכן כשנכנסו האו"ה מצאו הכרובים מעורים זה בזה:
25
כ״ווכן נולד באמת אז רוחו של משיח דכמו שנולד בעוה"ז נפש שיהי' ראוי להיות משיח אם נזכה לכך כן נולד נפש ורוח של משיח שנולד ע"י זיווג ויחוד זעיר ונוקבי' שע"ז מרמזין הב' כרובים. וזהו שהיו תיכף הכרובים פניהם איש אל אחיו שזה מורה על יחוד קוב"ה ושכינתי'. וכן בכל שנה בת"ב נולד משיח שבכל דור יש נפש אחד שראוי להיות משיח אם יהי' הדור זכאי. וכמו שמצינו שנחלקו בגמרא (סנהדרין צ"ח:) דבי ר' שילא אמרו שילה שמו וכו' והיינו שכל אחד אמרו על רבם שהוא הנפש שראוי להיות משיח אם יהי' הדור זכאי וראוי לכך. ובימות המשיח כתיב (יואל ג׳:א׳) והי' אחרי כן אשפוך את רוחי וגו' ונבאו בניכם וגו' בחוריכם חזיונות יראו. והנה כבר אמרנו שבכל שבת נכלל כל הקדושות שבאים בתוך ימי המעשה שאחריו וכמו שאומרים וקדשתו מכל הזמנים דשבת כולל כל קדושת הזמנים וכמ"ש בזוה"ק (יתרו פ"ח א') כל ברכאן וכו' ביומא שביעאה תליין דשבת כולל כל הברכות וכל הקדושות שהם אחד כמו שנא' ויברך ויקדש וכל מה שיש בתוך ימי המעשה ברכה וקדושה מקבל מיום השבת שקודם לו. ומהאי טעמא מברכין החודש בשבת שקודם ר"ח שקדושת ר"ח שיבא בתוך השבוע כלול בשבת הקודם ומקבל מיום השבת. וכן השבת הזה שחל ת"ב בימי המעשה שאח"כ הנה זה שהי' אז יום חורבן בית אלהינו אינו נכלל בשבת הקודם דשבת הוא רק כללא דכל ברכאן וקדישין. אבל מה שמיום ת"ב הוא יום הולדת נפשו ורוחו של משיח זה כלול בשבת זה שקודם ת"ב שממנו מקבל יום זה הקדושה זו וכאמור. ולכן נקרא שבת זה שבת חזון שבו ראוי שיולד משיח ויקיום אשפוך את רוחי על כל בשר וגו' בחוריכם חזיונות יראו:
26
כ״זבהפטרה לפ' זו הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי וגו' ואצרוף כבר סגיך ואסירה כל בדיליך ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה. בפסיקתא דר"כ (הנדפס מחדש) דרש מצרי שתים ומאויבי שתים והאברבנאל הביא בשם הפסיקתא מצרי שתים בבל ופרס ומאויבי שתים יון ורומי. ואח"כ אמר ואשיבה שופטיך כבראשונה זה משה ואהרן ויועציך כבתחלה זה דוד ושלמה. והנה פי' מצרי מה שהאומות מצירים ומעיקים לנקודת ישראל כמ"ש (וי"ר פ' י"ג) כל האומות נקראו ע"ש מצרים על שם שמצירין לישראל שבמצרים העיקו והצירו ביותר שהקליפה הקיפה את ישראל והיו שם כעובר במעי אמו. רק גלות מצרים הי' הכנה למתן תורה שע"ז היו היסורים שיזכו לתורה על ידם כמ"ש (ברכות ה'.) ואז כשבא זמן התגלות התורה בעולם הי' מקודם חכמת מצרים שהי' החכמה שם בגלות והוציאו משם הקדושה והחיים שזה המכוון במה שנא' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וזכו למ"ת (וכמו שנת' כ"פ). וכן בגלות בבל שם התחיל עיקר ושורש בחי' תושבע"פ שגלו לשם החרש והמסגיר כמ"ש (תנחומא פ' נח) שעליהם נאמר העם ההולכים בחושך ראו אור גדול וכו' וכן (סנהדרין כ"ד) במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל. וראו אור גדול היינו האור הראשון. וכן א' (סוכה כ'.) עלה עזרא מבבל ויסדה וכו'. וכן בגלות פרס שם היו אנשי כנסה"ג שאמרו עשו סייג לתורה והעמידו תלמידים הרבה וכל הסייגים והגזירות מאנשי כנסה"ג ואי' (עירובין כ"א:) הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר משגזרת עלי. ושם הי' הגזירה להשמיד ולהרוג ולאבד ולא להעביר על דת. ואי' (שבת פ"ח.) אעפ"כ הדר קבלוה בימי אחשורוש והמכוון הוא על תושבע"פ שע"ז הי' הכפיית הר כגיגית כמ"ש (במד' תנחומא נח שם) שתושב"כ קבלו ואמרו נעשה ונשמע. ואי' (מ"ר שה"ש ד' ג') בחורבנה העמידה לי צדיקים דניאל וחבורתו מרדכי וחבורתו עזרא וחבורתו וכו' הוי צדיקים העמדת לי בחורבנה יותר מצדיקים שהעמדת לי בבנינה. וזה המכוון בפסיקתא הנ"ל הוי אנחם מצרי זה בבל ופרס שבהם הי' תיכף הנחמה שהי' הכנה לתושבע"פ וע"י הגלות זכו לתושבע"פ. ואנקמה מאויבי זה יון ורומי שביון התחיל עיקר התפשטות פלפול תושבע"פ ע"י שמעון הצדיק שהי' משיירי כנסה"ג ואז בזמנו היה אלכסנדרוס מוקדון והתחיל אז חכמת יונית. שבבבל הי' עדיין נביאים וכמו במצרים שהי' אז הזמן להתגלות תושב"כ הי' לעומת זה בקליפה חכמת מצרים שהי' עיקרם כישוף וכדומה שאינו עפ"י שכל רק מכוחות הטומאה. וכן בבבל שהי' באנשי כנסה"ג עוד נביאים אחרונים הי' לעומת זה עוד חרטומים ואשפים ופותרי חלומות שלא ע"פ שכל רק בכוחות הטומאה. ואח"כ כשהתחיל עיקר התפשטות תושבע"פ משכל החכמים שהופיע עליהם אז התחיל לעומת זה חכמת יונית שהי' ג"כ ע"פ שכל שלהם. והם רצו להכניס מינות וחכמת שלהם ח"ו בישראל. ובחכמת יונית הי' בו ג"כ ניצוץ מועט מהטוב שמזה הוציאו מהם הרמב"ם וכדומה מחכמי ישראל. אך עיקר חכמתם הי' מינות ורצו להכניס זאת בישראל ח"ו. וכן גזרו מלכות יון גזירות שמד להעביר על דת וכן בגלות אדום היו ג"כ שמדות הרבה וזה הפי' אויבי שתים שהם נקראו אויבי ה' שרצו עיקר להחטיא את ישראל ומהם אומר השי"ת ואנקמה מאויבי:
27
כ״חואמר אח"כ ואצרף כבר סגיך ואסירה כל בדיליך ואי' (סנהדרין צ"ח.) אי בטלי יהורי בטלי אמגושי ופירש"י סיגיך כמו רב דמתרגמינן סגיא. והוא דסיגיך היינו סיגים מכסף והיינו שכל זמן שנמצא באומות החכמות יונית והמינות עי"ז נמצא גם בישראל סיגים והיינו שמתגאים. אבל התורה הוא להיפך שנמשלה למים שמניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך כמ"ש (תענית ז'.) והחכמה מאין תמצא אין ד"ת מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו (כמ"ש סוטה כ"א:) ואי בטלי יהורי בטלו אמגושי שיבטל כל המינות וזה שא' ואסירה כל בדיליך מלשון הבדלה שמבדילים אותך מהשי"ת וכמו"ש בפירש"י בגמ' שם ג"כ בדיליך הבדלים וכו'. ואח"כ אמר ואשיבה שופטיך כבראשונה זה משה ואהרן והוא כנגד תושב"כ שהוא חלקו של משה רבינו ובאהרן כתיב הוא יהיה לך לפה והיינו שיכניס התושב"כ של משה בלב ישראל שע"ז נקרא שושבינא דמטרוניתא. והתושבע"פ של משה רבינו הוא ג"כ הלכה למשה מסיני וזה נקרא שופטיך מלשון משפטים היינו מה שברור לשכל וידוע שהם מהשי"ת כמו התושב"כ וכל הכתוב בספר הוא מעין תושב"כ שהוא החכמה כמו אפי' כל מה שכתוב בשו"ע ובפוס' בזמן הזה וזהו כנגד מה שנא' אנחם מצרי. ויועציך זה דוד ושלמה והוא דדוד הוא רבן של כל בעני רוה"ק כמ"ש האר"י הק' ז"ל ורוח הקודש הוא רוח מקודש דלעילא כמ"ש בזוה"ק (ח"ג ס"א רע"א) והוא בחי' תושבע"פ כמ"ש (ב"ב י"ב.) דמתאמרה הלכה למשה מסיני כוותי' שבשם אין שום שכל יוכל להשיג שהוא כהלכתא בלא טעמא ורק למשה רבינו נגלה הטעם והוא יש לו הבנה בלב ומכוון להללמ"ס וזהו ע"י רוה"ק וכמ"ש הרמב"ן (שם בב"ב). ושלמה המלך זכה לכל החכמה תתאה שנק' חכמת שלמה והוא ג"כ בחי' תושבע"פ וזה נקרא עצה כמו שנא' לי עצה ותושי' דעצה נקרא מה שמופיע לאדם מלמעלה מהשכל וכמו שנא' פלא יועץ. דחכמה מוחא הוא מה שיש תפיסה בהשכל ובינה לבא הוא שמרגיש בלב שכן ראוי להיות וכליות יועצות היינו כמו שנא' הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני שהוא בסתום היינו למעלה מהשכל וזה מה שנא' הפליא עצה הגדיל תושי'. ובגמ' (סנהד' כ"ו:) למה נקרא שמה תושי' וכו' דברים של תוהו שהעולם משותת עליהן ופי' רש"י דיבור וקריי' בעלמא וכל דיבור אין בו גשישה כתוהו הזה. ויתכן ע"פ מה שא' (ב"ר פ' ב') והארץ היתה תהו משל למלך שהי' לו ב' עבדים וכו' ישבה הארץ תוהא ובוהא אמרה העליונים וכו' ופי' תוהו שמתפלא. וכן כאן דברים של תוהו היינו שאין אדם מבין מהיכן בא לו שנפל בשכלו וזכה לכוין להלכה למשה מסיני וזהו הפליא עצה הגדיל תושי' דברים של תוהו שהאדם תוהה עליהם והעולם משותת עליהם וכמו שאמרנו בענין מ"ש (בר"ר פ' מ"ט) אין יום שאין הקב"ה מחדש הלכה בב"ד של מעלה. והוא שהעולם נברא בד"ת כמ"ש (ריש ב"ר) אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה ואח"כ בטובו מחדש בכל יום מע"ב הוא ע"י חידוש הלכה בכל יום ואחר מתן תורה נמסר חידוש הלכה לחכמים שהם מחדשים תושבע"פ והוא מה שהשי"ת מופיע בלב החכמים בכל פעם חדשות בתושבע"פ ומש"ה נקראו חכמים בוני עולם וכמ"ש אל תקרא בניך אלא בוניך. ובגמרא (שבת קי"ד.) בנאין אלו ת"ח שעוסקיו בבנינו של עולם כל ימיהם וזהו שהעולם משותת עליהם שזהו בנינו של עולם וזה שאמר ויועציך כבתחלה זה דוד ושלמה שהם שרש תושבע"פ כאמור והוא פלא יועץ מאור הראשון שנגנז והוא פל"א ואף בעוה"ז מתגלה זאת לחכמים. ובשבת דאי' בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו הוא זמן התגלות תורה שבע"פ שהוא נגד מדת מלכות פה תושבע"פ קרינן לה:
28
כ״טהנה פ' דברים קורין לעולם קודם ט' באב וכתבו הטעם מפני שמתחלת בתוכחת משה רבע"ה וכן הפטורת חזון. והנה בפ' ואתחנן יש יותר תוכחות ופ' כי תוליד ולמה לא תקנו שיהי' הפטורת חזון בפ' ואתחנן. אך הענין ע"פ מ"ש במ"ר (ריש איכה) ג' נתנבאו בלשון איכה משה ישעי' ירמי' וכו' משל למטרונה שהי' לה ג' שושבינין אחד ראה אותה בשלותה ואחד ראה אותה בפחזותה ואחד ראה אותה בניוולה כך משה ראה אותם בכבודם ובשלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם וכו'. והנה בנמשל הוסיף לשון בכבודם מה שלא נאמר במשל. והנה בודאי לא רק על שיווי הלשון איכה נתכוין המדרש רק דאיכה הוא לשון קינה לשון תוכחה פי' איכה נהיתה כזאת. וזה ענין תוכחת משה כשראה את ישראל בכבודם היינו כשהיו במעלה הגדולה ובשלותם בעוה"ז כמו שנא' בהתחלת הפרשה ה' אלהינו דיבר אלינו בחורב רב לכם שבת בהר הזה והיינו הרבה גדולה ירשתם בהר הזה (כמ"ש בספרי) ורב לכם היינו שאתם במעלה גדולה שכן מורה לשון רב. פנו וסעו וגו' באו ורשו את הארץ וגו' היינו לקבל קדושת א"י ואור תושבע"פ כמו שאמרנו. ואח"כ כתיב ואומר אליכם בעת ההוא לאמור לא אוכל לבדי שאת אתכם והנה ב' תיבות בעת ההוא מיותרים ואין להם הבנה גם יש מחלוקת בין הראשונים מתי הי' מינוי הסנהדרין. אך הענין שאמר להם ואומר אליכם בעת ההוא שהייתם בגדולה ובמעלה עליונה שכבר זכיתם לתושב"כ בחורב והייתם מוכן לכנוס לא"י להשיג האור קדושת תושבע"פ לא אוכל לבדי שאת אתכם שעדיין יש סכנה מהיצה"ר שהרי ראינו שהיה יכול לכנוס גם לג"ע לפתות לאדה"ר. וכן במתן תורה שבדיבור לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם אעפ"כ חזר אח"כ למקומו (כמ"ש שהש"ר פ' ישקני) ולכן לא אוכל אנכי לבדי לשאת אתכם שיוקבעו בכם הד"ת לעולמי עד. ואמר ה' אלהיכם הרבה אתכם על דייניכם (כמ"ש בספרי) ואתם גדולים כ"כ והנכם היום ככוכבי שמים וגו' והוא מעלה הגדולה שאין למעלה הימנה שע"ז א' (מגילה ט"ז.) וכשהן עולין עולין עד לכוכבים. ואמר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם בגדולה ומעלה ככם כמעלתכם אלף פעמים וגו' איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם שאחר כל הגדולה הזאת יש בכם טרחנים ורגזנים ורוגנים (כמ"ש ספרי הובא ברש"י) שאף בגדולי עולם יכול היצה"ר לכנוס כשיש נגיעה מממון או מתאוה כמו שמצינו אף בתנאים (קידושין פ"א.) לולי ה' שעמד להם ושמרם וכן באמוראים (סוכה נ"ב.) ולא אוכל אנכי לבדי לשאת אתכם שיתקע ת"ת בלבבכם לעולמי עד. לכך הבו לכם אנשים וגו' וידועים לשבטיכם שכל אחד יהיה ידוע וכן יהיה מכיר לאנשיו ויכול יותר לפעול במקורביו שיוקבעו הד"ת אצלם. ואשימם בראשיכם שאשמותיהן של ישראל תלוי בראשים (כמ"ש ספרי ומ"ר) וע"י שיש להם ג"כ שייכות בהחסרון יוכלו יותר לתקן הקלקול ולהכניס ד"ת בקביעות שיהי' לעולמי עד. וזה יהי' ע"י הכח שיתן משה רבינו לשופטים וכמו שנא' אח"כ ואצוה את שופטיכם בעת ההוא לאמור שנתן כח בהם לאמור שיכניסו בלב כל אנשים המיוחדים לו. ואח"כ כתיב ותענו אותי מלת אותי מיותר אך הוא מרמז למה שא' (בספרי הובא ברש"י) הי' לכם לומר ממי נאה ללמוד תורה ממך או מתלמידך וכו'. וזה שנא' ותענו אותי שהתשובה הי' לנגדי. וזה ענין דכתיב אתי חסר ו' שמרבע"ה הוא עמודא דאמצעותא בחי' ו' אות אמת כיעקב אע"ה ויותר (כמ"ש תי"ז תי' י"ג וש"מ) ובתשובה זו חסרו הו'. אך הי' ע"י פיתוי היצה"ר (כמ"ש בפירש"י מספרי) וכל זה הקדמה לבאו ורשו את הארץ שיכנסו לא"י לרשת כח תושבע"פ שיוקבעו הד"ת לעולמי עד. וזה כונת המד' משה ראה את ישראל בכבודם היינו במעלה ובשלותם בעניני עוה"ז ואמר איכה שצעק איכה נהיתה כזאת שבמעלה גדולה כזו יכול עוד היצה"ר לכנוס. ואמר השושבין להזהיר את ישראל שיוקבעו ד"ת בלבם לעולמי עד שאל"כ יכול ח"ו לבוא לפחזותם וניוולם. וזה שייכות הפ' דברים קודם ט"ב שזה דברי השושבין הראשון שהזהיר את ישראל בהיותם במעלה שלא יבאו ח"ו למה שבאו אח"כ שראה ישעי' אותם בפחזותם וירמי' בניוולם. וע"י קריאת פ' דברים בשבת הקודם זוכין שיוקבעו ד"ת בלב ולתקן בשורש את הקינה שקונן ישעי' בפחזותם ולזכות שיתוקן האיכה של ירמי' בניוולם שנא יהי' עוד הצום ט' באב ויהפך לששון ולשמחה ולמועדים טובים ב"ב אמן:
29
ל׳בגמ' (תענית כ"ט:) ט"ב שחל להיות בשבת וכו' ומעלה על שלחנו אפי' כסעודת שלמה בשעתו. להבין למה הפליגו כ"כ שהיה די לומר אוכל ושותה כל צרכו כי הלא מצינו שרבי קרא קינות בשבת זה וגם דברים שבצינעה נוהג בו. ויש לומר בזה ע"פ אמרם ז"ל (שם ל':) כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה ובוודאי אין הפי' שזוכה לראות בבנין ביהמ"ק בחייו כי הלא הם לא האריכו ימים כ"כ. וגם אין המכוון על שיזכה לתחיית המתים ויראה בנין בהמ"ק כי אז הלא כל ישראל יזכו לעוה"ב כמו שנא' ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ ומה זה דוקא כל המתאבל וכו'. אמנם המכוון הוא שזוכה ורואה עוד בעת האבל הוא מרגיש הארת השמחה. והוא כענין הנזכר במדרש (איכה א') על ההוא טייעא שאמר ליהודי שרי תורך בעת החורבן ומיד אמר לו אסור תורך מפני שהרגיש שכבר נולד משיח והכיר את זאת ע"י געית השור כמו שא' שם מפני שהם יש להם יותר הרגשה מהאדם כמו שמצינו באתון של בלעם וזה ענין ערומים בטייר היינו בצפצוף עופות ומה גם האדם ע"י הרגש הקדושה יוכל לראות מיד בזמן האבל שלו הישועה של משיח שהוא באמת מוכן בכל שנה לבוא אם יהי' הדור ראוי לכך. וע"ז אמרו שם במד' מה לנו ללמוד מן הטייעא הלא מקרא מלא הוא והלבנון באדיר יפול ואין לבנון אלא בהמ"ק ותיכף נא' ויצא חוטר מגזע ישי. והנה ענין החורבן נאמר בלשון עתיד יפול והישועה נאמר בלשון עבר ויצא חוטר וגו' ונחה עליו וגו' כי הנביא כאשר נתגלה לו העתידות החורבן תיכף הרגיש וראה הישועה שהוא מוכנת עוד מקודם. והנה אמרו ז"ל כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בהמ"ק בימיו מקדש ניתן בין שתי אותיות ודעת ניתן בין שתי אותיות והיינו בין שני שמות הק' שהוא בחי' יחוד קוב"ה ושכינתי' כי שכינה היינו בחי' כנס"י היינו מה שנפש ישראל מייגע בנפשו לקבוע בו אמונת השגחתו ית' הגם שהוא בהעלם והסתר מאתו כמו שנא' ואמונתך בלילות זה נקרא בחי' שכינה. וקוב"ה הוא מה שיזכה האדם להאיר עליו מלעילא הארת השגחתו ית' כמו שהוא באמת. וזהו ענין יחוד קוב"ה ושכינתי' כמאמר איהו אמת ואיהי אמונה. ובחי' זו היה בהתגלות בזמן המקדש וכמו כן זוכין לזה ע"י הדעת כי דעת הוא ע"י חיבור המוח עם הלב היינו זאת מה שמבין בשכלו מהשגת אלהות יהי' נקשר ברצון שבלב. והוא היחוד וחיבור של חכמה ובינה והיינו ג"כ יחוד קוב"ה ושכינתיה. והנה ע"י קדושת יום השבת מופיע בחי' הדעת בנפשות ישראל מה שנשפע מהארה דלעילא כמו שנאמר כי אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני ה' מקדשכם. לכן מיד בצאת יום השבת מתחילין ברכה ראשונה של חול אתה חונן לאדם דעת מפני שבשבת הופיע בנו בחי' הדעת ועתה נעלם מאתנו לכן מתפללים וחננו מאתך חכמה בינה ודעת גם בימי החול. וממילא כשחל ט' באב ביום השבת עצמו בודאי יוכל אז לבוא ע"י בחי' הדעת של סעודת שבת להיות מרגיש ורואה מיד בהווה בשמחתה. וע"ז כינו חז"ל בלשון כסעודת שלמה בשעתו היינו בזמן שהי' ביהמ"ק קיים דאז הי' סיהרא באשלמותא שהי' אז שלימות היחוד דקוב"ה ושכינתי' והיינו סעודת שלמה כמו שנא' שם יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים אוכלים ושותים ושמחים. וידוע שכל אכילה ושתי' הנאמר בקהלת בד"ת הכתוב מדבר וזהו ושמחים כי זהו עיקר שמחת הלב בהופעת הקדושה. ועל זה יש ביכולת להגיע מעין זה ע"י קדושת שבת כשחל בת"ב להיות זוכה ורואה בשמחתה כנ"ל:
30
ל״אבגמ' (תענית כ"ט:) ט' באב שחל להיות בשבת וכן עט"ב שחל להיות בשבת אוכל ושותה ומעלה על שלחנו אפי' כסעודת שלמה בשעתו. ויש להבין למה זכרו דוקא כסעודת שלמה בשעתו ולא כסעודת אאע"ה ובגמ' (ב"מ פ"ו:) אמרו למימרא דסעודתא דא"א עדיפא מדשלמה והכתיב ויהי לחם שלמה וכו' התם ג' תורי לתלתא גברא הכא לכל ישראל ויהודה שנא' יהודה וישראל רבים וגו'. ונראה שמזה יש סמך שמי שרגיל בכל שבת לאכול סעודה שלישית עם חברים שאן לו למנוע בשבת זה שחל בו ט"ב או עט"ב ג"כ וכדעת הבכור שור שחלק על המג"א (סי' תקנ"ב ס"ק י"ד) במה שכ' שלא ישב בסעודת חבירים וכ' הבכור שור דלא דמי למה שכ' הרוקח שישב בדאבון נפש דהוי דברים שבצנעא בלב משא"כ מי שרגיל לאכול ס"ג עם חברים ומונע בשבת זה הוי אבילות דפרהסיא ואסור והביא ראיה ע"ז עי"ש ומזה שמזכיר בגמ' הנ"ל אפי' כסעודת שלמה שמבואר בגמ' (ב"מ שם) שהי' לכל ישראל ויהודה יש סמך שאין לשנות בשבת זה ממה שרגיל לאכול בחברים בכל שבת בס"ג. ושם כתיב יהודה וישראל רבים כחול הים אוכלים ושותים ושמחים ובכאן הא הרוקח ג"כ כתב שישב בדאבון נפש. אך הפי' שלבו יהא בדאבון נפש ובפרהסיא צריך להיות בשמחה כמו בכל שבת. והנה במדרש (איכה פ' ג') אי' ונגינות שותי שכר מאחר שהן אוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת ט"ב יושבין וקוראין קינות ונהי באיכה. והביא הרמ"א (סי' תקנ"ב ס"ט) שמזה יש סמך להרבות קצת בסעודה ראשונה בעט"ב ע"ש. אבל לשון המד' סעודת ט"ב נראה דלא קאי על סעודה ראשונה רק על סעודה שמפסיק בה. וכן אח"כ במ"ר (שם) הביא כל שהוא מסעודת ט"ב אסור לאכול בשר ולשתות יין הרי דקרי לסעודת ט"ב סעודה שמפסיק בה. וא' עוד (שם) וכן רב מן דהוה אכיל כל מאכליו נסיב וכו' ואמר זו הוא סעודת ט"ב וכו' וכן הוא בירושלמי והוזכר גם במג"א. ובהג"ה מהר"צ על המג"א דקדק ג"כ על לשון בסעודת ט"ב ומפרש דקאי על זמן בית שני ע"ש. ואם שבאמת אז ג"כ היו קורין מגילת איכה וכן לעתיד ג"כ לא יתבטל מגילת איכה שהוא מכ"ד ספרים והם לעולמי עד. אך אז יהיה להם פירוש אחר מה שיהי' מורה על טובות ונחמות וכמ"ש במפרשים לפרש פסוקי איכה לטובה ולשון קינות ונהי לא משמע הכי ובפרט בפתיחה (י"ז) דאי' לאחר שהן אוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת ט"ב יושבין וקוראין קינין ונהי ואיכה. לשון קינין לא משמע על קריאת מגילת איכה בזמן הבית שהי' בשמחה גם מה שדרש זה על נגנות שותי שכר ופירש המת"כ מפני שצריך לקרותו בטעמי וניגוני וזהו ונגינות שותי שכר. ואינו מובן לכנות טעמי איכה בלשון ונגינות שהם אינם ניגון רק טעמי בכי והספד:
31
ל״באך נראה דכונת המד' הנ"ל על שבת שחל בו ט"ב או עט"ב שאז מעלה על שלחנו אפי' כסעודת שלמה בשעתו. וע"ז פתח ישיחו בי יושבי שער אלו שהן יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. והנה בתי כנסיות יתכן על קריאת איכה אבל בתי מדרשות מה טיבם אז. אבל בשבת ישראל יושבים בבתי כנסיות ובתי מדרשות וכמ"ש (מ"ר שה"ש ח' ט') היושבת בגנים וכו' אע"פ שישראל עסוקין במלאכתן כל ששת ימים בשבת משכימין ובאין לבהכנ"ס וכו'. וכן בתדב"א (ריש סא"ר) שבת יעשה כולו תורה. ואמר ונגינות שותי שכר שבשבת זה צריך לזמר בנגינות כמו בכל שבת שאם ימנע משום אבל יהי' אבילות דפרהסיא ואסור וכמ"ש הבכור שור הנ"ל. ואמר מאחר שאוכלין ושותין ומשתכרין יושבין בלילה במוצ"ש וקוראין קינין ונהי ואיכה. ומה שאמר ומשתכרין נראה שבשבת צריך להיות גם יין בסעודה והנה חכמז"ל תיקנו קידוש על היין רק בסעודת ליל שבת ובסעודת הבוקר. ובסעודה ג' לא תיקנו קידוש על היין. רק בפע"ח כתב שהאר"י הק' ז"ל הי' שותה יין באמצע הסעודה בס"ג והענין הוא דא' בגמ' (סנדהרין ע:) לא נברא יין בעולם אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים שנא' תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. ולשון בעולם אין לו פירוש. ובגמ' (עירובין ס"ה.) ליתא תיבת בעולם. אך כבר עמדנו ע"ז איך שייך לא נברא יין וכו' הא יש יין דמצוה היינו יין דנסכים יין דקידוש וכה"ג. אך באמת במד' (במדב"ר פ' י') הגי' לא נברא יין בעוה"ז אלא לשלם וכו' ובס' דקדוקי סופרים מביא שבכמה גמ' כת"י ג"כ הגי' בעולם הזה וכן בכמה ראשונים ע"ש. והנה בזוה"ק (ח"ג רמ"ה ב' ושם רט"ז ב') מפורש שכל יין דמצוה הוא מיינא דמנטרא יינא דאורייתא וכ"כ בזוה"ק (ח"א קמ"ב ב') ויבא לו יין רמז רמיז לי' מאחר רחיק קריב לי' וכו' מההוא יין דכל חידו אשתכח בי'. והיינו שאף שיעקב אבינו הביא לו יין ענבים כפשוטו מ"מ בפנימיות הי' היין הזה מבחי' יין המשומר בענביו. וכמו שדרשו (בר"ר פ' ס"ז) ואוכל מכל מכל טוב שהוא מתוקן לעת"ל. דאף שיעקב אבינו הביא לו מטעמים כפשוטו רק בפנימיותו הטעימו בזה מטוב העתיד לבא לעוה"ב וכמו שדרשו גם בגמ' (ב"ב י"ז.) ג' הטעימן בעוה"ז מעין עוה"ב יצחק דכתיב בי' מכל. וכן היין שהביא לו אף שהי' יין כמשמעו הי' ג"כ בבחי' יינא דמנטרא וכן כל יינות של מצוה תם מיינא דמנטרא. וזה שא' בגמ' לא נברא יין בעוה"ז דייקא היינו מה ששותין בעוה"ז לא למצוה הוא רק לנחם אבלים וכו':
32
ל״גוהנה במ"ר (נשא פ' י') איתא כתיב ואת שבתותי קדשו במה אתה מקדשו במאכל ובמשקה וכו' נאמן אני לשלם לכם מתן שכרה הוי כולו מחמדים וכן הוא במ"ר (שה"ש סוף שיר השירים ה׳:ט״ז) ולכאורה הלא בתורה כתיב ג"כ שמור את יום השבת לקדשו וכן זכור את יום השבת לקדשו ולמה הביא הפ' מיחזקאל אך בתורה כתיב לקדשו שיהי' בו קדושה והיינו ע"י שמירת שבת ממלאכה בשב ואל תעשה יכניסו קדושה לשבת לקדשו ולא נאמר בציווי. וכן זכור לקדשו היינו ע"י שמירת שבת שיהי' קדושה בשבת יזכו לאתר דלית לי' שכחה כמ"ש (זח"ב צ"ד ב') אבל ביחזקאל דכ' קדשו בציווי שיקדשו השבת במעשה וכל קדושת שבת הוא בשב ואל תעשה רק כמו שא' (קידושין ל"ט.) ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושי מצוה ובשבת שכל ישראל בדלין ממלאכה שהם רגילין בה כל ימי המעשה והוי כבא דבר עבירה לידו וניצל הימנה והוא כעושה מצוה. מ"מ לא שייך ע"ז לשון קדשו בציווי בקום ועשה. וע"ז אמרו במד"ר במה אתה מקדשו במאכל ובמשקה. ולכן יש לומר אף שבשמירת שבת ג"כ מכניסין קדושה לשבת מ"מ כל שלא עבר כל יום השבת אינם בטוחים עוד שיעבור השבת בשמירה. ע"ז תקנו חכמז"ל קידוש על היין בלילה ובבוקר ואח"כ הסעודה שאין קידוש אלא במקום סעודה ובזה אתה מקדשו במאכל ובמשקה וזה היין של מצוה הוא מבחי' יינא דמנטרא וכאמור. משא"כ בסעודה ג' שכבר עבר כל יום השבת בשמירה לא תקנו חכמז"ל לקדש על היין בסעודה זו שאז כבר ע"י שמירת שבת ממלאכה לבד שהוא כעושה מצוה כנ"ל כבר הכניסו קדושה לשבת כמו שנא' שמור את יום השבת לקדשו וכנ"ל. ומה שהי' נוהג האר"י הק' לשתות יין בתוך הסעודה בס"ג נראה שזה הי' מעין מה שנא' תנו וגו' ויין למרי נפש דכתיב ויין ישמח לבב אנוש היינו אף מי שהוא במדרגת אנוש שהוא מדרגה הפחותה וכמו שדרשו (שבת קי"ח:) על מה שנא' אשרי אנוש יעשה זאת אפי' עובד ע"ז כאנוש מוחלין לו. והיינו שאחר שעובר השבת ובאים ימי המעשה אז האדם מר נפש מאוד. וכמו ששמעתי מרבינו הק' זצללה"ה שאמר בשם אחד שבמוצאי שבת הוא כמו שמשליכין אותו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ומטעם זה אומרים במוצש"ק הפ' הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד ואין אומרים אל תירא אלא למי שמתיירא שאז נופל פחד על האדם כשרואה שיוצא מקדושת השבת לימי החול. ולכן אומרים אל ישועתי אבטח ולא אפחד. ומשום זה אומרים ג"כ שיר של פגעים במוצש"ק. ולכן מטעם זה שתה האר"י הק' יין בתוך הסעודה הג' והוא היין להביא שמחה למרי נפש. ולכן בשבת שחל בו ט' באב או עט"ב שצריך אף בשבת להיות הלב בעצבות ובדאבון נפש ממילא כשנגמר השבת הלב עצב מאוד וצריך לזה היין לשמח לבב אנוש. וזה שא' בגמ' הנ"ל ומעלה על שלחנו אפי' כסעודת שלמה בשעתו אף שאין בה חובה אלא רשות רק לרמז מה שנא' שם יהודה וישראל וגו' ושותים ושמחים שבנגלה צריך להיות בשמחה. וזה שא' במ"ר הנ"ל מאחר שאוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת ט' באב היינו בסעודה שמפסיק בה שנקרא במד' וירוש' סעודת ט"ב יושבין וקורין קינין ונהי ואיכה בלילה דבשבת אסור לשנות ולהראות אבילות רק צריך לנהוג כמו בכל שבת וכאמור:
33
ל״דאחר הבדלה
34
ל״ההשיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם כי אם מאוס מאסתנו וגו'. להבין מה זה נתינת טעם למעלה. גם להבין איך אמר ירמי' הקינות שהם ברוה"ק כיון שהם מספרי הכתובים והלא כבר דברנו למעלה על הפ' גם נביאי' לא מצאו חזון מה' שאין באופן להיות התגלות הנבואה בעת קינה וחורבן. אמנם י"ל בזה ע"פ מ"ש הרמב"ן ז"ל (בחי' לב"ב י"ב:) על מה שא' בגמ' שם חכם עדיף מנביא שהוא ע"י השגה ברוח הקודש ועי"ז יוכל להשיג במקום שאין הנביא יוכל להשיג ע"פ מחזה הנבואה. ויש לכוין בזה מאמר חז"ל (סוף מכות) בר"ג ור"א ור"י ור' עקיבא שהיו עולין לירושלים וכו' ראו שועל שיצא מבית קה"ק התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו וכו' ולא נבכה אמר להם לכך אני מצחק וכו' עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו. ולהבין זאת וכי הם לא ידעו ולא האמינו לכל היעודים אשר המה כתובים על הנחמות שלעתיד לבא עד שהוצרכו לנחמתו של רע"ק. אמנם זה יובן ע"פ דברנו הנ"ל על חכם עדיף מנביא וע"פ מאמרם ז"ל (מד"ת חקת) ע"פ וכל יקר ראתה עינו דברים שלא נגלו למשה נגלה לרע"ק וחבריו. היינו כי רע"ק הי' השורש של חכמת תושבע"פ (כמו דאי' בכתבי האריז"ל) והי' השגתו יותר מהשגת משרע"ה שהי' בבחי' נבואה וראי' ממש כנ"ל. ועי"ז היתה נפשו מרגשת מראיית החורבן דייקא את הנחמות הנבנה על ידה יותר מר"א ור"י. וזה שאמרו לו בלשון הזה עקיבא נחמתנו שדייקא ע"י בחינתו וכוחו הופיע גם בהם כח הנחמה. וזה הענין שמסיים ירמי' הקינות שנאמרו ברוה"ק עם הפ' השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם שיתחדשו הימים כמו בשנים קדמוניות שלא הי' עוד הקלקול. והיינו מפני כי מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאוד ובטח זהו הסיבה שיתחדש עי"ז ימינו כקדם שיתגלה שלא הי' שום אבל מעולם כענין והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם ע"י יגונם דייקא כדברנו הנ"ל:
35