פרי צדיק, אמורPeri Tzadik, Emor
א׳אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם. בתנחומא אמירה ב' פעמים מלה"ד לטבח כו' אמר המלך גוזר אני עליך שלא תראה את המת כו' מפני שאתה יוצא ונכנס וכו' שלא תטמא את הפלטרין שלי כך גזר הקב"ה על הכהנים הנכנסים לבית המקדש שלא יטמאו למת, ולפי טעם זה לא היה צריך להיות איסור טומאת כהנים רק בזמן שבית המקדש קיים שנכנסין לעבוד עבודה ולא בזמן הזה, וגם איך יטמא הכהן את בית המקדש אם בימי טומאתו הא אסור לבוא למקדש ולא דוקא כהן הא כל ישראל מוזהרין ע"ז, ולכשיטהר מותר לבוא ומה בכך שהוא רגיל לבוא לבית המקדש כשיטמא לא יבוא הוא ויקריב אחר ובלא"ה היו חלוקים לכ"ד משמורים ולששה בתי אבות וכל אחד מקריב רק ביומו ולא היה בא לבית המקדש ולמה א"י לטמא אז והרי לא יטמא את הפלטרין, וגם מה זה תשובה על מה שנאמר לשון אמירה ב' פעמים, אך הענין עפמ"ש במ"ר וכ"ה במדרש תהלים (מזמור י"ט) על הפסוק יראת ה' טהורה עומדת לעד מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה כמש"נ ואתנם לו מורא ויראני (וכשנ"ד בויקרא רבה פ' ג') זכה וניתנה לו הפרשה זו שאינה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות ואיזו זו פרשת המת וכו' והיינו דשאר מצוות אינם נוהגין בכהנים רק בזמן שבית המקדש קיים וטומאת כהנים נוהג לדורות בכל זמן, וצריך להבין הא גם איסור גרושה וזונה גם כן נוהג לדורות לעולם, אך נראה שאמר לרבותא שאיסור טומאת מת שהוא מטעם שנכנס לבית המקדש וכמ"ש בתנחומא והיה ראוי להיות רק בזמן שבית המקדש קיים, מ"מ ע"י היראה שנתיירא אהרן זכה לזה שיהיה נוהג לבניו ולבני בניו לעולם. והענין הוא עפמ"ש בזוהר הקדוש (בהקד' ה' ב') ומקדשי תיראו דא שבת דמעלי שבתא דאיהו יראה ושריא בה יראה והיינו דמדת מלכות כנסת ישראל כנגד שם א"ד שמורה על יראה כמש"נ ואם אדונים אני אי' מוראי וכמ"ש (בקידושין לב:) מלך שתהא אימתו עליך, ואמרו (שיר השירים ה' יב) מנין שהקב"ה לבן של ישראל שנאמר צור לבבי וחלקי אלקים לעולם, והוא הנאמר אני ה' השוכן בתוך בני ישראל, שבלב הוא משכן הקדושה וזהו ומקדשי תיראו. ואהרן הכהן דכ' ואתנם לו מורא ויראני זכה על ידי היראה שהשי"ת שוכן תמיד בלבו והוא תמיד במקדש, ולכן נאסר לו ולבניו עד סוף כל הדורות טומאת המת אף בזה"ז, שהם תמיד כמו במקדש, וזהו אמור אל הכהנים וגו' ואמרת אליהם שאף שיש להם קדושה זו צריך משה רבינו ע"ה להכניס בהם קדושה זו, וכמו בקידוש בכורות דאף דבכור קדוש מאליו מ"מ מצוה להקדישו (כמ"ש עירובין כ"ט.) וכ' וידבר ה' אל משה קדש לי כל בכור שמשה רבינו הוצרך להכניס הקדושה בבכורות, כן קדושת הכהנים שיהיו תמיד כמו שהם בבית המקדש זאת הקדושה הוצרך משה רבינו ע"ה להכניס בהם. ועז"נ אמור אל הכהנים וגו' ואמרת עליהם אמירה בלחישא כמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו פח ב') להכניס בהם הקדושה שיהיה נוהג פ' זו לדורות אף בזמן שאין בית המקדש קיים, וזה שהביא המשל הזה שהאיסור הוא מפני שנכנסין למקדש ומ"מ איסורו נוהג לעולם אף בזמן שאין בית המקדש קיים, וע"כ מפני שהם תמיד כמו נכנסים למקדש וכאמור, ולכן נאמר ב"פ אמירה שהוצרך משה רבינו ע"ה להכניס בהם הקדושה, ובשבת כל ישראל נקראים יראי שמי (כמ"ש תענית ח:) וכל ישראל כמו כהנים שהם במקדש תמיד וכמ"ש בזוהר הקדוש (הנז') ומקדשי תיראו דא שבת דמע"ש דאיהי יראה וכו' ושבת בזמן כמו מקדש במקום. רק כיון שאינו רק בשבת ולא לעולם לא נאסר להם טומאת מת אף בשבת, דכן במקדש גם כן יש לפי שעה שנכנס ישראל למקדש, ורק כהנים מפני שהם תמיד כמו שהם במקדש דכ' יראת ה' טהורה עומדת לעד לכן אין הפ' הזו זזה מהם לעולם, וישראל בשבת הם ככהנים, שהם פנוים אז רק לתורה וכמש"נ להם במ"ת ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' וכמו שיהיה לעתיד ואתם כהני ה' תקראו שיהיו פנוים אז רק לתורה ועמדו זרים ורעו וגו' ועז"נ ומקדשי תיראו:
1
ב׳אמור אל הכהנים בני אהרן. מקשה בזוהר הקדוש (פ"ח א) וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו, אלא בני אהרן ולא בני לוי, דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא וכו', וצריך להבין התי' הא ידענא דמאהרן התחיל הכהונה ולא מלוי, ובתנחומא פתח אמרות ה' אמרות טהורות כל מה שהקב"ה מזהיר את ישראל בשביל קדושתן וטהרתן וכו' וצ"ב איך נזכר כאן קדושתן של ישראל. הא מדבר רק מקדושת כהנים, וכן מ"ש אחר כך בתנחומא משל לה"ד לטבח וכו' דקדקנו דטעם זה שייך בזמן שבית המקדש קיים. ולא בזמן הזה. אך הענין דבזה"ק (שם ע"ב) אמור אל הכהנים בלחישא וכו' כך אמירה דלהון בלחישא וכו', דאמירה היינו תורה שבעל פה כמש"נ תזל כטל אמרתי ואמרנו דהענין הוא דגשם ניכר כשיורד מן השמים ומרוה את הארץ, מה שאין כן טל אינו ניכר בשעת ירידתו, רק אחר כך כשרואין שהארץ לחה ניכר שירד הטל מלמעלה, וכן תורה שבעל פה שבאמת הוא דא"ח שמסך השי"ת בלב החכמים ונראה לו כמו שמחדש מלבו וזה אמירה בלחישא, ובזוהר הקדוש (ח"א רלד ב) ויאמר כד"א ואמרת בלבבך אמירה בחשאי. וביארנו בזה דברי הגמרא (שבת קל.) כגון מילה דכתיב שש אנכי על אמרתיך וכו' ומה משמע שאמרתיך קאי על המילה, אך בישראל נאמר ועמך כלם צדיקים ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ב כג א) וכל מאן דאתגזר איקרי צדיק, אף שמצות מילה אין האדם עושה מדעתו. כי הוא ילד בן ח' ימים כשמל אותו אביו, ורק האב מקיים אז המצוה לדעתו, מ"מ מכניס בו קדושה דאיקרי צדיק, והוא מצד השי"ת אמירה בלחישא, ואף דאיכא כמה חייבא דעברן על פקודי דאורייתא מ"מ כיון דאתגזר ועאלו בהאי חולקא איקרי צדיקים (כמ"ש בזח"א צ"ג א') ולכן סתם אמרתיך קאי על המילה לח', וכן באהרן הכהן שזכה לקדושת הכהונה שכל מי שבא מזרעו אף שעושה כמה מעשים גרועים מישראל, מ"מ יש בו קדושה זו ואסור להטמא למתים ומש"ה פתח הכ' בלשון אמירה ויאמר אמור ואמרת, וזה כונת המד"ת שפתח בפ' אמרות ה' וגו' שמזהיר על קדושתן של ישראל דכיון דאתגזר איקרי צדיק, ומה"ט נמי הכהנים מוזהרין על טומאת מת אף דלא עביד עובדא דאהרן, ואמר אחר כך המשל, דהי' מהדין לאסור רק לכהן העובד ורק מקדושת אהרן זכה לכל תולדותיו שיהיה קדושה זו, וזה כונת הזוהר הקדוש דמש"ה כ' בני אהרן ולא בני לוי דאהרן דאיהי שירותא דכל כהני זכה לכל זרעו בין ראוי בין שאינו ראוי יהיה בו מקדושת כהונה לאזהרה זו:
2
ג׳ובזה"ק (פ"ח ב') כך אמירה דלהון בלחישא אמור ואמרת זמנא חד ותרי זימנין וכו' נראה שמיישב בזה מש"נ ב' פעמים לשון אמירה וכמו שדקדק במתן תורה (א' ג') והענין הוא כאמור, דאמירה היינו תורה שבעל פה והיינו שיופיע בלב הכהנים האור תורה שבעל פה, ואיתא בזוהר הקדוש (קדושים פ' ב') ודכיותא אשתכח באוריי' כו' דקיימא תדירא בהאי דכיותא ולא אתעדי מי י' לעלמין, ובמדרש (רבה פ' כ"ו) יראת ה' טהורה עומדת לעד מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה זכה ונתנה לו פרשה זו שאינה זזה ממנו ולא מבניו כו' עד סוף כל הדורות ואיזו זו פ' המת כו', והיינו דכ' ואתנם לו מורא וייראני, ולכן כאן שנצרך לקבוע הקדושה בארן ובניו לעולמי עד, נאמר אמירה ב"פ, כמו שמצינו בהיפך (יומא פו:) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה כו' נעשית לו כהיתר, ומדה טובה מרובה, וכשנשנה נקבע בלבם לעולמי עד, ועל ידי זה יזכו לטהרה שיהיה יראת ה' טהורה עומדת לעד, והפ' זו לא זזה מאהרן ובניו עד סוף כל הדורות, ואף דגם פרשת לא יקרחו קרחה וגו' וכן אשה זונה וחללה וגו' גם כן נוהג לעולם בכל זמן עד סוף כל הדורות, אך ההבדל דפ' הטהרה כ' בלשון יחיד לנפש לא יטמא וגו' ואף דכ' ואמרת אליהם בלשון רבים מ"מ לא כ' לא יטמאו, וכמו שהק' גם בזה"ק (פ"ט רע"א) אך פרשת טהרה זכו שיוקבע בכל א' בלשון יחיד, ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ג פד ב) בקדמיתא אנכי ה' אלקי וכו' בלשנא יחידאי והכא כו' בלשנא דסגיאין אלא ת"ח מיומא דהוו ישראל שכיחין חדא כמה בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני וכו' והיינו שבמעמד ה"ס כ' מקודם ויחן ישראל כנגד ההר ואיתא (במכילתא) כאיש אחד בלב אחד, ועל ידי זה זכו שנאמר להם בלשון יחיד, ואז נקבע לעולמי עד, שבמאמר אנכי נתקע ת"ת בלבם ובדבור לא יהיה נעקר היצר הרע מלבם (כמ"ש שיר השירים פ' ישקני). מה שאין כן בפ' קדושים דכ' בלשון רבים, (ונת' קדושים מא' ג') וכן ההבדל כאן שפ' טומאת מת נאמר בלשון יחיד שנקבע להם לעולמי עד סוף כל הדורות הטהרה שהוא יראת ה' טהורה עומדת לעד. דקיימא תדירא בהאי דכיותא ולא אתעדו מיניהו לעלמין, מה שאין כן פ' לא יקרחו קרחה וגו' וכן אשה זונה וחללה וגו' לא יקחו זה כ' בלשון רבים שזה לא זכו במעלה כזאת שיהיה נאמר בלשון יחיד, רק כ' קדושים יהיו וגו', אך מ"מ כ' אחר כך בסוף גם כן בלשון יחיד כי קדוש הוא לאלוקיו וקדשתו וגו' שלסוף יזכו גם לזה שיהיה בלשון יחיד ויוקבע לדורות, אך פ' הטהרה זה הופיע בהם משה רבינו שנאמר להם בלשון יחיד. שכל אחד מהכהנים כל שהוא מבני אהרן זוכה שיוקבע בו הטהרה לעולמי עד כמש"נ עומדת לעד. וזה היה על ידי האמירה ב"פ שהיא אמירה בחשאי שהיא תורה שבעל פה כאמור, וזה המכוון בזוהר הקדוש דאהרן הוא שירותא כו' דבי' אתרעי קוב"ה מכולא בגין למיעבד שלמא כו' והיינו דעסק אהרן היה תורה שבעל פה וכמש"נ כי שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו וכן והוא יהיה לך לפה, וכמו דיוסף דמדתו שלום הוא המחבר שמים וארץ דאחיד בשמיא וארעא תורה שבכתב ותורה שבעל פה ועל ידו ההמשכה מתורה שבכתב לתורה שבעל פה, כן אהרן מדתו שלום וכו' ומקרבן לתורה, ועל ידו זכו בני אהרן הכהנים לדורות עולם שיהיה הטהרה עומדת לעד:
3
ד׳מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש. ופירש"י (בפ' בא) מקרא קודש שם דבר קרא אותו קודש וכן פירש"י כאן עשה מועדות וכו' והוא שעל ידי שב"ד מקדשין החודש נקבעו ממילא המועדות. וכן בזוהר הקדוש פ' זו (צד א') זמינין מקודש. הוא גם כן מלשון קריאה והזמנה. ובת"א מתרגם די תערעון יתהון מערעי קדיש וכ' הרמב"ן שהוא מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים דשם גם כן לשון מקרא כמש"נ כי יקרא קן ציפור לפניך ודרשו (חולין קלט:) במאורע לפניך פרט למזומן. והוא לשון מאורע שבכל יום שיארעו אותו תעשו אותו קודש, וזה יתכן על יו"ט שנקרא לפני קידוש החודש ואין קבוע ליומו. אבל שבת דקביעא וקיימא ואינו משתנה לעולם למה נכלל במקראי קודש, אך מקרא הוא תמיד בה' וכאן כ' בא', ובקהלת מצינו דכ' מקרא א' יקרה את כולם וגו' כי מקרה בני אדם ומקרה בהמה ומקרה א' להם וגו' וכן (סי' ט') מקרה א' לצדיק ולרשע וגו' כי עת ופגע יקרה את כולם וגו' וצריך להבין איך תלה ח"ו הכל במקרה והלוא כל דבר בא בהשגחה מהשי"ת ואף בבהמה ובע"ח אינו במקרה ח"ו וכמ"ש בירושלמי (פ"ט דשבועות וב"ר פ' עט) ברשב"י כד שמע ב"ק מן שמיא דימוס פסגא ואשתזוב כו' ומכ"ש באדם, אך באמת גם בתורה מצינו שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה היקרך דברי אם לא, וכן מצינו באליעזר שאמר הקרה נא לפני היום, וכן יעקב אבינו ע"ה אמר כי הקרה ה"א לפני אך הענין מקרה היינו מה שהאדם אינו מצפה שיבא ובא בהיסח הדעת, והוא דכל מאורעות העולם חיי ובני ומזוני לא בזכותא תליא אלא במזלא (כמ"ש מו"ק כח.) ומ"מ מצינו (תענית כא.) ש"מ לדידי קיימא שעתא. וכן (שם כה.) אפשר דמתיליד בשעתא דמזוני וברשעים מצינו (ברכות ז:) רשע שהשעה משחקת לו. והיינו דמדה אחרונה נקרא עת. וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א קטז ב) עת דא כנסת ישראל דאיקרי עת. והיינו כ"ע איהו כתר מלכות שהשי"ת האציל מזה המדות לבריאת העולם ומדה זו נקרא שעתא וזה מקרה בה', שהוא ה' אחרונה כנסת ישראל, וזש"נ כי עת ופגע קרה את כולם, שבאמת הכל מהשי"ת וכן באליעזר שאמר הקרה נא לפני אף שיבא בהשגחה מהשי"ת מ"מ הנערה מצדה לא תדע דבר ותלך לפי תימה ושייך לשון מקרה, וכן ברות דכ' ויקר מקרה חלקת השדה אשר לבועז וגו' אף שהיה בהשגחה להוציא על ידי זה שלשלת דוד המלך ע"ה ומשיח מ"מ מצדה היה דרך מקרה אבל היה בהשגחה מהשי"ת, וענין מקרה שבא על ידי עת שהוא מדה אחרונה, ובזה יש כ"ח עתים לטובה ולהיפוך, וכן בענין הבשר שבאמת לא היה כן רצון השי"ת רק שיסתפקו במן, רק על ידי שאלתם אמר השי"ת לתת להם בשר ולזה קרא הדבר גם מצד השי"ת בשם מקרה ואמר היקרך דברי:
4
ה׳והנה מצינו בציווי השי"ת למשה כ' לך ואספת את זקני ישראל וגו' ובאת אתה וזקני ישראל וגו' ה' אלקי העברים נקרה עלינו בה', ואחר כך כשבאו משה ואהרן כ' אלקי העברים נקרא עלינו בא', והיינו שבאם היו הזקנים הולכים עמהם והיו מאמינים, אז היה הענין בא על ידי מדת מלכות כנסת ישראל שהיה בשלימות על ידי האמונה ולכן בציווי כ' מקרה בה', אך אחר כך שנשמטו הזקנים א' א' אז הוצרך להיות על ידי אל"ף שהוא פל"א עליון נפלאות מעתיקא אף שלא היו ראוים לגאולה, וכן קי"ס שהיה קטרוג עליהם וכמ"ש (שמות רבה פ' כא) ובזוהר הקדוש (ח"ב ק"ע ב') הוצרכו שיהיה על ידי התגלות עתיקא, וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב נב ב) דקי"ס בעתיקא תליא וכמש"נ עושה פל"א, וכן מ"ש יעקב אשר יקרא אתכם באחרית הימים דביקש לגלות להם הקץ, והיינו דאין ב"ד בא עד שיתייאשו מן הגאולה כמ"ש (סנהדרין צז.) במטותא מיניכי לא תרחקוהו דתנינין ג' באים בהיסח הדעת וכו', והיינו קץ בעתה דקת אחישנה אין לו זמן רק היום אם בקולו תשמעו (כמש"ש צח.) רק ביקש לגלות להם קץ בעתה שיהיה אף אם לא יהיו ישראל כדאין וז"ש (בתנחומא ויחי) ביקש לגלות להם את הקץ למה"ד לעבד כו' וכו' ולומר להם היכן דייתקי שלהן והאוני שלהן כו' היינו קץ בעתה שהוא האוני שלהם שאף אם יהיו ח"ו דור שכולו חייב מכל מקום בעתה יעשה ה' למענו, וכמו שהיה ביציאת מצרים ולכן כ' אשר יקרא דרך מקרה בהיסח הדעת אשר לא יעלה על לב. וכ' באל"ף שהוא מפלא עליון נפלאות מעתיקא. וכן בעמלק כ' אשר קרך בדרך שהיה בדרך מקרה שלא עלה על לב אחר שראו ושמעו כל האומות יציאת מצרים וקי"ס וכ' שמעו עמים ירגזון וגו' ומי יבא עליהם, והוא פסע ת' פרסי (כמ"ש במ"ת תצא). וכן כח קליפה זו להטעות האדם במקום שלא יעלה על לבו. ואמר לשון קרך. כדרך היקרך דברי וגו' דכל הגליות היה בהשגחה פרטיות שלוח מהשי"ת שאף גלות מצרים גלהו השי"ת מקודם לאברהם אבינו ע"ה, וא"ל אחרי כן יצאו ברכוש גדול שהיה מהשי"ת לכונה זו. וכן בגלות אשור אף שעשרת השבטים נטמעו ביניהם מ"מ כ' אשור שבט אפי שהם שלוחים מהשי"ת. מה שאין כן קליפת עמלק שהוא קליפת כלב שהוא פנימיות משור וחמור כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב סה א) דשור וחמור קלי' עשו וישמעאל והפנימיות משור שהוא ו' וחמור שהוא מ"ו היא בגי' כלב. שהוא כלב נובח מקטרג על ישראל. והשי"ת אוהב משפט. וכשיש מקטרג אז השי"ת עושה משפט ודין אף שלא היה רצון להענישם. וזהו לשון אשר קרך. וכן נדרש על המן (אסת"ר) אשר קרהו בן בנו של קרהו בא עליכם שהיה גם כן דבר שלא עלה על לב שכל המצירים סנחרב ונ"נ הגלו אותם אבל מי שמע כזאת להוציא אומה שלימה להרג על לא דבר. ואף אחשורוש שעלה על לבו כמ"ש בגמרא (מגילה יד.) במשל בעל התל ובעל החריץ מ"מ לא יכול להעלות זאת על שפתיו עד שבא המן וזה גם כן מקרה אשר לא יעלה על לב, והוא הראשית גוים עמלק שורש הקליפות שהוא למעלה מהשגת השכל. והיה מקטרג גם למעלה על ישראל (כמש"ש יג:) ישנו מן המצות. את בהו רבנן עם א' הן. דכ' ואת דתי המלך אינם עושים ואיתא במד' (אסת"ר ג') כ"מ שנאמר במגילה וכו' למלך סתם משמע קודש וחול והיינו דתי המלך ממ"ה גם כן, ומה שאמר אשקול על גנזי המלך, אמרנו שהיה כונתו שהוא גם כן יכול לשקול סך רב כזה לצדקה, שזה קלי' עמלק שמקטרג שאין ישראל טובים כ"כ, ושעז"א בגמרא (שם) הקדים שקליהם לשקליו ועל ידי הקטרוג גרם ח"ו פרעניות על ישראל. ולכן אמר בן בנו של קרך בא עליכם וכאמור, וכן ענין קדושת המועדים, שבאמת היו הימים מתוקנים לגאולה מששת ימי בראשית פסח דכ' ליל שימורים לה' וכבר מימי אברהם הוכן הלילה וכמ"ש במד' (ב"ר פ' מ"ג). וכן הוכן יום ז' דפסח לקי"ס וכמ"ש (סוטה יב:) שאמרו המלאכים מי שעתיד לומר שרה על הים ביום זה כו', וכן ו' בסיון מי שעתיד לקבל תורה מה"ס ביום זה כו' וכן כ' במע"ב יום השישי המרמז על ו' בסיון (כמ"ש ע"ז ג.) אך עכ"ז תלוי קדושת המועדות בישראל, שהם מכניסין הקדושה בימים ההם על ידי קבועות הר"ח וזאת הוא למעלה מתפיסה שיוכלו להכניס קדושה בהזמן ואתם אפי' שוגגין אפילו מזידין אפילו מוטעין (כמ"ש ר"ה כה.) ושוגגין ומוטעין בודאי נקרא מקרה אשר תקראו אותם דרך מקרה והזדמן, מ"מ מכניסין קדושה להזמנים האלו, ומזידין גם כן מהס"ת יש להם טעם וכמש"ש (כ.) מאיימין על העדים על החודש שנראה וכו' וכפי שיזדמן להם היום שיקראו יכניסו בו קדושה ולכן נקראו מערעי קודש, וכל המועדות זכר ליציאת מצרים שהיה גם כן בלא הכנה ולא היה שום השגה איך יהיו נגאלין וכמ"ש (שיר השירים שם) האיך אנו נגאלין וכו' והשיבם
5
ו׳משה מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, שהוא מפל"א עליון ולכן נאמר מקרא בא', וכן בשבת דבאמת הקדושה קביעא וקיימא. ממע"ב. ובדברות הראשונות בא המצוה זכר למע"ב, נוחו בי' כי היכי דנחי בי' אנא (כמ"ש תנחו' בראשית משאלתות). אך בדברות שניות אחר הקלקול שבא המצוה שישראל יכניסו קדושה לשבת, ועל ידי זה יזכו לקדושת השבת של השי"ת ובמה אתה מקדשו במאכל ומשתה וכסות נקיה כמ"ש (מ"ר נשא פ"י וכ"כ בבעה"ט מקרא קודש בגי' משתה כו' במאכל וכו') והוא גם כן מקרה למעלה מהשכל שעל ידי זה יכניסו קדושה לשבת, וכמ"ש (מ"ר ר"פ עקב) אתה מהנה נפשך ומקבל שכר גם כן שעל ידי הנאת הגוף מכניסין קדושה לשב ולזה הוא גם כן זכר ליציאת מצרים שהיה במקרה למעלה מהשכל, ומש"ה הוזכר בדברות השניות זכר ליציאת מצרים והמקרא קודש על ידי הסעודות וכאמור:
6
ז׳ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת וגו'. בכל המקומות שנזכר שבת נזכרו מקודם ששת ימי המעשה לבד ממקום שנאמר שבתותי דהיינו שבתות ה' והוא כמו שאמרנו שכפי קדושת ימי המעשה כן קדושת שבת, והנה בדברות הראשונות כ' ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת וגו' והיינו דבדברות ראשונות כ' זכור ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ב צב ב) אתר דלית בי' שכחה כו' ואז בא המצוה נוחו בי' כי היכי דנחי בי' אנא (כמ"ש במ"ת בראשית משאלתות) כמש"נ כי ששת ימים עשה וגו' וז"ש במכילתא זכור מלפניו שעל ידי ימי המעשה יכניסו קדושה לשבת, וכמו בשבת של השי"ת שהי' ימי המעשה מקודם ואחר כך הנייחא בשבת. ומש"ה כ' ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך שכל מה שיעשה יהיה בו קדושה מכוון לש"ש. דכיון שבדבור אנכי נתקע ת"ת בלבם ובדבור ל"י נעקר יצר הרע מלבם (כמ"ש שיר השירים פ' ישקני) ובדברות אחרונות כ' גם כן כלשון הזה אך שם נאמר שמור ואיתא במכילתא שמור לאחריו. והיינו אחר הקלקול ניתן להם השבת שיתקן ימי המעשה הבאים אחריו שיהיו בקדושה. וכמו באדם הראשון שניתן לו השבת ואחר כך ימי המעשה. שעל ידי השבת יתקן ימי המעשה. וכמ"ש בגמרא (שבת סט:) מ"ס כברייתו של עולם ומר סבר כאדם הראשון. ומ"מ אחר השבת כ' ג"כ תעבוד ועשית כל מלאכתך שיהיה כל מלאכת עולם הזה בקדושה במכוון לש"ש, והיינו בימי המעשה שאחר השבת על ידי השמור דלאחריו. ובפ' משפטים כ' ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות. ושם מדבר משנת השמיטה שאז פנוים כל השנה לתורה ועבודה שמה"ט הו"א שלא יוצטרך כלל שבת וקמ"ל שלא תעקור שבת בראשית ממקומה (כמ"ש במכילתא) והיינו דאף ת"ח דדמיין לשבתות ויו"ט (כמ"ש רע"מ צו כ"ט ב) מ"מ צריכים לשבת שבו זוכין לקדושה יתירה, ומש"ה נאמר מקודם ששת ימים תעשה מעשך והיינו מעשים שהיה בהיתר המותרין בשמיטה ואז הכל בקדושה ובפ' תשא ופ' ויקהל דכ' ששת ימים יעשה מלאכה וכן ששת ימים תעשה מלאכה, דשם נצטוו על מלאכת המשכן והיה כל מעשה ימי המעשה מלאכת המשכן בקדושה, ונכתב יעשה תעשה עפמ"ש במדרש (ריש שיר השירים) והבית בהבנותו מאליו היה נבנה, וכ"כ בזוהר הקדוש (ח"ב רכ"ב ב') במלאכת המשכן איהי אשתלימת מגרמה כו' דכ' ותכל כל עבודת וגו', אך כאן למה כ' ששת ימים תעשה מלאכה ומדבר לדורות, אך הוא הקדמה למש"נ אח"ז שבת היא לה' בכל מושבותיכם ובגמרא (קידושין לז:) הקשה מושב דכתב רחמנא גבי שבת ל"ל, סד"א הואיל ובענינא דמועדות כתיבי תיבעי קידוש כי מועדות, ולפמ"ש בפירש"י בקיצור א"ל פירוש לכאורה, האיך ס"ד דתיבעי קידוש כיון שאינו תלוי בחודש, אך דרשה זו איתא גם כן בגמרא (ב"ב קכא.) מפסוק אחר מועדי ה' צריכין קידוש ב"ד שבת בראשית א"צ קידוש ב"ד ושם פי' רשב"ם דקידוש המועדים הוא מה שראש ב"ד אומר בר"ח מקודש ונפ"ל מדכ' מקראי קודש, והמכוון כמו שאמרנו כ"פ שמטעם זה נקרא ראש חודש ולא תחלת חודש מפני שהוא ראש של החודש ובו כלול כל הקדושה שיהיו בחודש זה, דבתר רישא גופא אזיל (כמ"ש עירובין מא.) והיינו דכ' מקראי קודש דהראש ב' ד אומר בר"ח מקודש מקודש ועל ידי זה נקרא הקדושה להמועד שיהיה בחודש זה, וממילא נפ"ל דבכל ר"ח צריך לקדש אף בחודש אין מועד. דבאמת גם ר"ח איקרי מועד (כמ"ש פסחים עז.) ובתורה לא מצינו ונלמד מכתובים, ועיקר הקידוש הוא לחדשים שיש בהם מועדות. וסד"א דגם שבת תיבעי קידוש ב"ד שיוצטרך ראש ב"ד לקדש אחד בשבת כדי שיהיה שביעי שלו שבת. וזה היה ס"ד משום דגם בשבת כ' שבתון מקרא קודש. וזה היה גם כן כוונת רש"י רק קיצר כדרכו. וע"ז בא הכ' למעט מדכ' שבת הוא לה' בכל מושבותיכם אפילו במקום שאין ב"ד היא שבת לה' שנתקדש בשימ"ב, אבל מ"מ עכ"פ כל אחד מישראל צריך לקדשו מא' בשבת שהרי כ' בו מקרא קודש, ועז"נ ששת ימים תעשה מלאכה והיינו שמעשה ימי המעשה יהיו בקדושה ויהיו בכלל מעשה ידיהם של צדיקים שנקראו מע"י של הקב"ה (וכמ"ש כתובות ה.) דמקודם קרי מעשה צדיקים מש"נ מקדש ה' כוננו ידיך, ושם ניחא דקאי אמקדש שנעשה ע"י השי"ת וכמש"נ והבית בהבנותו וכאמור. אך אחר כך ומעשה ידיו מגיד הרקיע ה"ק מעש"י ש"צ מי מגיד וכו' ומ"מ נקרא מעשה ידיו, אך כמו שאמרנו כ"פ דכ' בפיך ובלבבך לעשותו, ולא כ' במעשיך, הוא מפני שעיקר השתדלות האדם בפיך ובלבבך, אבל גמר המעשה הוא על ידי השי"ת ומש"ה כ' לעשותו, וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב שם) וכן בכל עבידתא דאיהי קודשא איהי אשתלימת מגרמה וכמש"נ מה ה"א שואל מעמך כ"א ליראה, ובזוהר הקדוש (שלח קס א') קוב"ה לא בעי מינן רק לבא, אבל השלמת המעשה הוא מהשי"ת, וזש"נ ששת ימים תעשה מלאכה והיינו שיהיה מעשה ידיהם של צדיקים שיהיה המכוון לש"ש לקבוע עתים לתורה ולגדל בניו לת"ת שאז נעשה הכל מעשה המצוה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וזה נקרא מעשה ידיו של הקב"ה שנעשה מאליו וכאמור. ועל ידי זה תזכו לקרוא הקדושה לבבת כפי ההכנה מצדו בשיה"מ וזהו שבת הוא לה' בכל מושבותיכם שיוכל כל אחד לקדש השבת מחד בשבת לשביך:
7
ח׳שבת הוא לה' בכל מושבותיכם. והק' בגמ' (קידושין לז:) מושב דכ' רחמנא גבי שבת ל"ל וכו' דכיון שהוא חובת הגוף ודאי דנוהג אף בחו"ל, ואפשר דהנה החגים נקראים מועדי ה' כמו המשכן שנקרא אהל מועד אשר אועד לכם שמה וזה קדושת המקום. ובזמן ביום טוב הוא גם כן מועד שהוא סעודתא דקוב"ה ושכינתי', מה שאין כן שבת נקרא שבתות ה' שהשי"ת שבת ונח בו. ולכן בשלש רגלים המצוה לעלות ולראות לפני ה'. דשם יכולים להרגיש קדושת המועדות. ויום הכפורים גם כן כ' בי' כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' לפני ה' תטהרו שהישראל לפני ה'. ור"ה נקרא יום הזכרון ואיתא בגמרא (ר"ה כו.) כיון דלזכרון הוא כבפנים דמי, ואחר שנצטוו ישראל להכניס קדושה ליום השבת דכ' בי' ג"כ מקרא קודש (כמשנ"ת לעיל) ונדרש במ"ר (שם ותדב"א פכ"ו ובעה"ט) במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה וכו' היה ס"ד שנצרך גם כן להרגשת הקדושה להיות דוקא לפני ה' במקום השראת השכינה כמו במועדים וחגים, ועז"א הכ' שבת הוא לה' בכל מושבותיכם אפילו בחו"ל וכמ"ש (שבת קיח.) כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים כו' והאכלתיך נחלת יעקב וכו' שכ' בו ופרצת ימה וקדמה וכו', ובמדרש (ב"ר פי"א) יעקב שכ' בו שמירת שבת כו' ירש את העולם שלא במדה כו' שבכ"מ שהלך תלך עמו קדושת ארץ ישראל (ונת' קדושים מ"י) ובשבת פריסת סוכת שלום עלינו ועל כל ע"י ועל ירושלים שבכ"מ שיש ישראל יש בו קדושת ירושלים וקדושת המקדש סוכת שלום. דמשחרב בית המקדש אין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה בלבד (כמ"ש ברכות ח.) ובשבת כל א' מישראל בד"א של הלכה שמקיים כל היום מצות שמירת שבת בשביתת המלאכה והוא ד"א של הלכה שמקיים הדבר הלכה. ואצלו השראת הקדושה כמו במקדש. בכל מושבותיכם:
8
ט׳בפ' זו כ' קודם פ' המועדות ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת וגו' ובפירש"י מה ענין שבת אצל מועדות ללמדך שכל המחלל וכו' וכל המקיים את המועדות וכו' כאלו קיים את כל השבתות, אף שבודאי אם לא שמר השבתות לא יועיל שמירת המועדות למה שחילל שבתות, רק הפי' שאף ששביתת שבת בסקילה ומועדות בלאו מ"מ יש קדושה בשמירת המועדות, כמו בשמירת שבתות, ושבת הוא תחלה למקראי קודש שהוזכר שבת אחר הכ' אלה מועדי ה' מקראי קודש ואחר כך נחשבו המועדות. וקדושת שבת קביעא מצד השי"ת מבריאת עולם אף שלא היה אז שומרי שבת, ואדרבה ב"נ נצטוו יום ולילה לא ישבותו וב"נ ששבת ח"מ (סנהדרין נח:) עד שבאו האבות ושמרו את השבת עד שלא נתנה, ואחר כך נתן מתנה זו לישראל (כמ"ש ביצה טז.) מתנה טובה וכו' ושבת שמה, אבל קדושת המועדות התחיל על ידי ישראל פסח ביציאת מצרים. ושבועות במתן תורה, ויום הכפורים על ידי שחטאו בעגל ונמחל להם ביום הכפורים, ואחר כך סוכות זמן שמחה על ידי זה כמש"נ ולקחתם וגו' ושמחתם וגו' ואיתא (במדרש רבה פ"ל) מאן דנסיב באיין בידי' אנן ידעין דהוא נצוחיא וכן הסוכה ע"ש כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו', ובזוהר הקדוש (פ' זו קג א') מאן דאיהו משרשא וגזעא דישראל ישבו בסוכות, וגם ר"ה נאמר בו כי חוק לישראל הוא משפט וגו' אף שכל באי עום עוברין לפניו כבני מרון (כמ"ש ר"ה טז.) מ"מ נאמר משפט לאלקי יעקב, דאחר שהכניס השי"ת קדושה לישראל כמש"נ כי אני ה' מקדשכם אז בכחם להכניס קדושה למועדות, ומ"מ גם השבת נכלל במקרא קודש שצריך הישראל להכניס קדושה ביום השבת כמ"ש (בפסיקתא ובמד"ר פ"י) במה מקדשו במאכל ובמשתה וכו' וכש"נ לעשות מ"מ השבת שצריך להכניס קדושה לשבת, והיינו דבדברות שניות אחר הקלקול כ' וזכרת כי עבד היית בא"מ וגו' ע"כ צוך ה"א לעשות את השבת, שאחר החטא צריך להכניס קדושה לשבת גם מצד ישראל עדמש"נ כי ברב חכמה רב כעס, ושבת כולל כל קדושת המועדות וכמ"ש ברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, ברכתו מכל הימים דכל יום יש בו ברכה מיוחדת וכדאיתא (ברכות מ.) ברוך ה' יום יום כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. מכלל דבכל יום יש ברכה מיוחדת לאותו יום, ושבת כלול מכלם כמ"ש (בזח"ב פח א) כל ברכאן וכו' ביומא שביעאה תלין, וכן איתא בזוהר הקדוש (פ' זו צד ב) כ' כי ששת ימים ולא כ' בששת והיינו שהשי"ת עשה ו' הימים היינו ו' המדות וכל א' יש בו קדושה מיוחדת. ושבת שהוא נגד מדה ז' ואיתא (בס' הבהיר) אבן מאסו הבונים, שמאסו אברהם ויצחק שבנו העולם היתה לראש פינה. שכל א' מהאבות בחר במדה שלו ודוד המלך ע"ה בחר במדת מלכות והיתה לראש פינה שכלול בה קדושת כלם, כ"ע איהו כתר מלכות:
9
י׳וקדשתו מכל הזמנים. עפמ"ש בזוהר הקדוש פ' זו (שם סע"א) למלבא דהו"ל ברא יחידאה חבובא דנפשי' יהיב לי' שושבינן לנטרא לי' ולאתחברה בהו כו' קרי למועדים שושבינן ליום השבת, הש"א בסעודת ל"ש קריבו שושבינין וכו' והענין כמ"ש דכל יום כלול בקדושה מיוחדת מקדושת הזמנים, ושמעתי מרבינו הק' זצוק"ל דפסח ושבועות הם כנגד יום א' ויום ד'. ר"ה ויום הכפורים נגד ב' וה'. סוכות ושמיני עצרת נגד יום ג' ויום ו'. ולא פירש הטעם. ואנו רגילין לומר דיום הכפורים נגד קדושת השבת רק דישראל מקדשו לי', אך זה שייך כשחושבין הימים מהמועדות דאז נחשב חה"פ לשני ימים א' ו' דפסח. ואז יש ו' ימים במועדים ויום הכפורים נגד יום השבת. וכשחושבין המועדים, חג פסח א' דרק שמיני עצר הוא רגל בפ"ע ואז ו' מועדים עם יום הכפורים. וחשב פסח נגד יום א' שפסח נגד אברהם אבינו ע"ה ולו נאמר גלות מצרים ואחר כך יצאו ברכוש גדול, והוא נגד מדת חסד כמש"נ חסד לאברהם, וביום א' נברא האור הראשון ואיתא (ב"ר פ"ב) יהי אור זה אברהם (ובתיקו'ק ת' ל"ו יהי אור דא פסח). שבועות נגד יום ד' שהוא מדת נצח שמשה רבינו ע"ה מרכבה לה, ואז זמן מתן תורתינו שהורידה מן השמים, וביום ד' נתלו המאורות ועיקר האור היא התורה כמש"נ תורה אור. ואיתא (ב"ר פ"ג) ה"פ אורה וכו' נגד ה' חומשי תורה. ר"ה נגד יום ב' עפמ"ש בתיקו' (ת' מ"א) יום תנינא כו' איהו ר"ה כו' והוא יום הדין נגד מדת גבורה נגד יצחק אבינו ע"ה. ויום הכפורים נגד יום ה' שהיא גם כן יום הדין כמ"ש (שבת קכט:) בשני ובחמישי שב"ד של מעלה ושל מטה שוין, וניתן לאהרן לכפר על בני ישראל אחת בשנה, שהוא מרכבה למדת הוד, דאהרן שושבינא מטרניתא וכמ"ש (בזח"ג נ"ג סע"ב) וע"ד הוא קאים לדכאה לכל אינון דעאלין לבי מטרניתא והוא שורש תורה שבעל פה כמש"נ והוא יהיה לך לפה ונאמר ותורה יבקשו מפיהו והתורה שבעל פה בא לתקן הרב כעס כמ"ש בגמרא (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה כו' שנאמר כי ברב חכמה רב כעס, וז"ש וע"ד הוא קאים לדכאה, ויום הכפורים ניתן בו לוחות אחרונות (כמ"ש תענית ל:) ואיתא במדרש (שמות רבה פמ"ו) אל תצטער שבלוחות הראשונות לא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות אחרונות אני נותן לך שיהא בהם מדרש הלכות ואגדות הה"ד ויגד לך וגו' כי כפלים לתושי' והוא ניתן להם אז לתקן הרב כעס, ולכן נחשב יום הכפורים נגד יום ה' ומדת הוד שאהרן הכהן מרכבה לה, סוכות נחשב נגד יום ג' מדת ת"ת שיעקב אבינו ע"ה מרכבה למדה זו כמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו קג א') מאן דאיהו משורשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות כו' ויעקב נקרא שרשא וגזעא קדישא דישראל, ואף שגם אברהם ויצחק נקראו בשם ישראל (כמ"ש ב"ר ר"פ תולדות) היינו אחר שנולד יעקב ונקרא ישראל שאז נתברר כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק (כמ"ש נדרים לא.) דישמעאל ועזו לא נקראו זרעם אז גם הם נקראו בשם ישראל אבל לא קודם, ולכן סוכות נגד יעקב אבינו ע"ה מדת ת"ת שהוא מ' ג', ושמיני עצרת נגד יום ו' ומדת יסוד שהוא כנגד יוסף הצדיק והוא תשלומין דראשין ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ג י"ב ב') והאמת והשלום אהבו דאמת ושלום קשור דא בדא. והוא מ' יעקב ויוסף, ומ"מ היא רגל בפ"ע (כמ"ש ר"ה ד:) והוא קליטת קדושת חג הסוכות כמ"ש האר"י הק' זצ"ל שעצרת הוא קליטה, ויום השבת כלול מקדושת כל המועדות, ופסח זמן חרותינו ושבת איתא בגמרא (שבת קיח:) אלמלא משמרין ישראל ב' שבתות מיד נגאלין. ובירושלמי (פ"א דתענית) איתא שבת א' ונדרש ממש"נ בשובה ונחת תושעון וכ"כ במדרשים (שמות רבה פכ"ה ותהלים צה) וזוהר הקדוש (זה"ח ד' לז. ותיקו' ת' כא) והכל אחד דשתי שבתות היינו גם כן שיהיה שבת א' כהלכתו (כמש"נ כ"פ). וכן שבועות זמן מתן תורתינו ודכו"ע בשבת נתנה תורה (כמ"ש שבת פו.) וסוכות ושמיני עצרת זמן שמחתינו ואיתא (בספרי בהעלותך) וביום שמחתכם אלו השבתות שנקראו שמחתכם כמש"נ ישמחו במלכותך וכו', ור"ה נקרא יום הזכרון וכאן כ' וביום שמחתכם שנדרש על שבתות וסיום הפ' והיה לכם לזכון, וכן כ' כי חק לישראל וגו' ודרשו מזה (ביצה טז.) שכל מזונותיו של אדם קצובין מר"ה ושבת גם כן איתא בזוהר הקדוש (ח"ב פח א) משום דההוא יומא וכו' וכל חד יהיב מזונא לתתא כל חד ביומי' מההוא ברכה דמתברכאן ביומא שביעאה כו' ויום הכפורים שהוא יום מחילה ובשבת כ' שומר שבת מחללו ונדרש בגמרא (שבת קיח:) מחול לו אפילו עוע"ז כדור אנוש מוחלין לו, ובו ניתן לוחות האחרונות שכוללין תורה שבעל פה, ושבת מ' מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, ואיתא בזוהר הקדוש (ח"א מז ב) ביום השביעי דא תורה שבעל פה, ושמיני עצרת שהוא נגד מ' יסוד, ושבת ברזא דברית כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א נו א) שהוא מדת יסוד יוסף וזה וקדשתו מכל הזמנים שיום השבת כולל קדושת כל הזמנים. ועל ידי הקדושה שנתן השי"ת ליום השבת שכולל קדושת כל המועדים מזה היה כח לישראל להכניס קדושה לזמנים ומועדים, וזהו שהזכיר הכ' קדושת השבת קודם קדושת המועדים והוא תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים שאז זכו ישראל לקדושה ומזה מכניסין קדושה למועדות כמ"ש במדרש (שמות רבה פט"ו) כלי חול כשמתמלא מן הקודש מתקדשת עאכ"ו ישראל שהם קדושים ומקדשים את החודש וכו', וזה היה ביציאת מצרים שנצטוו ישראל החודש הזה לכם, לקדש את הר"ח והמועדות, וז"ש בזוהר הקדוש שושבינן לנטרא לי' ולאתחברא בהו, דשבת בת מתעטרא באבהן כמ"ש (זח"ב ר"ד א') קדושת ג' אבות, וכן מדת יוסף כמו שחשב בזוהר הקדוש (ח"ג בתוס' ס"ס ח') מוסף יום השבת נגד יוסף ונצח והוד שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה ושניהם בשבת כאמור, וזהו לאתחברא בהו ולנטרא לי' שהוא לשמור קדושת השבת שלא יתקלקל ח"ו. וזהו קריבו שושבינן הם קדושת המועדים שהו' אשפיזין מרכבה להם, עבידו תיקונין שכל א' יכניס קדושתו ליום השבת, לאפשא זינין דשבת נקרא מקרא קודש ואיתא במדרש (במדרש רבה פ"י) במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה וכו' וזהו לאפשא זינין הרבה מינים כמ"ש בסה"ק כדי להשלים ק' ברכות כמ"ש (מנחות מג:) [ונר' דצריך ז' מיני מאכל וזהו לאפשא זינין] ונונין עם רחשין פי' דגים גדולים וקטנים, והענין הוא עדמ"ש (שבת שם) במה מענגו כו' ודגים גדולים ומי שאין סיפק בידו דבר מועט אר"פ כסא דהרסנא שהוא דגים קטנים, והוא כמו שאמרנו שעיקר עונג שבת בדגים משום שאין בהם שום איסור חלב וג"ה ובעופות יש עכ"פ איסור דם ונבילה מה שאין כן בדגים, מכלל דבדגים אין בהם ערבוב טו"ר שלכל בהמה וחי' ועופות האכילה חוה מעה"ד טו"ר (כמ"ש דב"ר פי"ט) ולדגים לא נאמר שהאכילה שהיו אז בג"ע (כמשנ"ת במ"א) והזכיר דגים גדולים וקטנים עפמ"ש האר"י הק' במ"ש בגמרא (שבת קא:) ואר"ח לא בעניתי כו' ולא בעתרותי אכלי ירקא שהפי' כשהי' עני בדעת וכן כשנעשה עשיר בדעת שאז היה יכול להוציא הנ"ק אף מבשר, וכן מי הוא עשיר מענגו בדגים גדולים שיכול להוציא הנ"ק מהם. וכשהוא עני בדעת שא"י להוציא הנ"ק מדגים גדולים עושה דבר מועט לכבוד שבת שהוא דגים קטנים וזהו ונונין עם רחשין:
10
י״אבס' יצירה חשוב כל דבר שבעולם יש לו מציאות בעולם שנה נפש, היינו במקום בזמן ובנפשות, והנה קדושת המקדש היא במקום. וקדושת השבת הוא בזמן, ובנפשות הם הכהנים שהם דוגמת קדושת השבת והמקדש, ואף על פי שגם ישראל נקראו קדושים כמו ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ונקרא גם כן ארץ הקדושה נגד ארץ העמים וכן ישראל נגד האומות והכהנים נבדלו להקדישם קודש קדשים כמו מקום המקדש שמקודש יותר, והנה בפ' זו מצינו כתוב חמשה פעמים בכהנים לשון קדושה. קדושים יהיו לאלקיהם, והיו קודש, כי קודש הוא לאלקיו. וקדשתו. קדוש יהיה לך. השלשה קדושות הראשונות הוא מצד השי"ת כמש"נ לאלוקיהם לאלקיו כמו השלשה קדושות שבשלש סעודות שבת שהם מרומזים בכ' קק"ק קדיש בשמי מרומא עלאה, קדיש על ארעא עובד גבורתי', קדיש לעלם ולעלמי עלמיא. קדיש על ארעא עובד גבורתי' מרמז על סעודת ליל שבת סעודת יצחק שמדתו היראה שהוא השתדלות האדם כמש"נ מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה והוא מדת הגבורה והיינו חקל תפוחין קדישין שנקראין נפשות ישראל שמצד השתדלות האדם שמכין עצמו בקדושה לקבל קדושת השבת כמ"ש (זח"א ה' א) שבת דמעלי שבתא דאיהי יראה וכו'. וקדיש בשמי מרומא עלאה היינו סעודת שחרית שנקראת עתיקא קדישא שהוא מרום ועליון למעלה מהשגת אדם כנגד אברהם אבינו, מרומא עלאה היינו שהקדושה הוא רק מצד השי"ת ובאברהם אבינו ע"ה נאמר אשר בחרת באברם ובבריאת עולם נאמר בהבראם באברהם, וקדיש לעלם ולעלמי עלמיא היינו סעודה שלישית שכנגד יעקב אבינו ע"ה מדת אמת שהוא הקביעות והקיום מקדושת השבת ושפת אמת תיכון לעד, וכן מרמזין השלושה קדושות הראשונות שכתוב בכהנים קדושים יהיו לאלקיהם היינו שהכהנים יעשו השתדלות מצדם לקדש עצמם שיהיו קדושים, והיו קודש היינו שיהיה בהם הקדושה בהויה בקבועות וקיום לעולם, כי קדוש הוא לאלקיו היינו שהקדושה שיש בהם הוא בשורש וזהו קדוש הוא היינו שהוא מצ"ע ושורשו, לאלקיו מצד השי"ת, ואחר כך כ' וקדשתו, קדוש יהיה לך, כמ"ש (יבמות פח:) וקדשתו שב"ד יקדשו אותו בע"כ, וקדוש יהיה לך שתנהג בו קדושה לפתוח ראשון (כמ"ש רש"י מתו"כ ובגמרא מוע"ק כח:). ואלו השני קדושות הם רק מצד קדושת ישראל כמש"נ ממנו יתד ממנו פינה ודרשו (שמות רבה פל"ג וגמרא חולין נו:) ממנו כהניו ממנו מלכיו כו' היינו שכל הקדושות יש בישראל ורק שהכהנים נבחרו לעבוד עבודת הקודש שמקדושת ישראל נאצל קדושת הכהנים וכדברי רה"ק זצ"ל ששאל מדוע אין הכהנים מברכין בכל יום שעשאני כהן, והשיבותי הלוא גם ישראל אינם מברכין שעשאני ישראל רק שלא עשאני גוי ועבד וגם אין מברכין שעשאני איש רק שלא עשאני אשה (ועי' באו"ח סי' מ"ו בטו"ז ומג"א שם), והטעם שאין לברך שעשאני ישראל כי האדם עדיין הוא תחת הבחירה ובשם ישראל יכונה זה שבחור בטוב ומי יודע אם יכול לעמוד בבחירתו ולכן אינם מברכין רק שלא עשאני גוי ועבד ועכ"פ ניתן תחת הבחירה לבחור בטוב מחמת שאינו גוי ועבד, וכן שלא עשאני אשה ובבחירתו לקיים כל המצות שהאיש מצווה יתר על האשה וכן בכהן לא שייך לברך שעשאני כהן כי גם כן הבחירה בידו להכניס הקדושה בלבו וגם צריך שלא לחלל את כהונתו, ושלא עשאני ישראל בודאי ל"ש לברך דגם הם ישראל גם כן וח"ו לומר כן. והסכים לדברי שהוא תי' אמתי, והוא זצ"ל אמר שלדעתו כהנים אין בהם מעלה באמת דכל הקדושה שבהם מכח ישראל שמכניסין בהם קדושה והוסיף ואמר שזה הוא הפלוגתא בין התנאים במשנה (פ"ב דמדות מ"ו) ראשי פספסין מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת כהנים היינו שלא היה מעלות בין עזרת ישראל לעזרת כהנים רק פספסין מבדילין ור' אליעזר בן יעקב אומר מעלה היתה וגבוה אמה, ומרומז דהת"ק סובר שאין לכהן שום מעלה על ישראל שקדושת הכהנים הוא מצד קדושת ישראל שקדושת הכהנים הוא מצד קדושת ישראל כמש"כ ממנו יתד ממנו פינה, וראב"י סובר שיש לכהנים צד קדושה יתירה על קדושת ישראל ולזה אמר שהיה שם מעלה אחת, וידוע דבכל הפלוגתות או"א דא"ח ושניהם אמת כי הצד מעלה יתירה שיש לכהנים הוא גם כן מצד קדושת ישראל, והנה השני קדושות שכתובים בפ' לבסוף שמרמזים לקדושת הכהנים שבא מצד קדושת ישראל וכמו דישראל מקדשי לשבת אף דהוא קדושה מהשי"ת במע"ב כן הם גם כן מקדשים לכהנים, והנה במה שמקדשים לשבת מצינו בדברות ראשונות נאמר זכור וגו' לקדשו ובדברות שניות שמור וגו' לקדשו ובזוהר הקדוש (ח"ב צב ב') מבואר דזכור ושמור הם ב' מדרגות ודזכור הוא אתר דלית תמן שכחה י"ל דע"כ נאמר בדברות הראשונות זכור דבשעת מתן תורה נקבע ד"ת בלבם (כמ"ש בשיר השירים פ' ישקני) וכן בשבת ע"י הזכירה בפה היה תיכף נקבע בלב קדושת השבת ולא צריך לשמירה כי זכור הוא לשבת ולא יעשה בו מלאכה כי קדושת השבת קביעה בו, ובדברות האחרונות כ' שמור כי לא היה הקביעות בלב כמו בדברות הראשונות ואז צריכים לשמירה כל יום השבת שלא ישכח ויעשה איזה מלאכה אסורה, ואלו השני קדושות שישראל מקדשים לכהנים והראשונה וקדשתו הוא הכנסת הקדושה, ואחר כך כי קדוש הוא לך היינו הוא שכבר נקבע בלב שהוא כן ע"י מה שאתה הכנסת בו הקדושה, ולבסוף החמשה קדושות כ' כי קדוש אני ה' מקדשכם היינו שכל הקדושות שמצד ישראל מה שהיו יכולים לקדש את הכהנים ולהכניס קדושה בהם הוא על ידי כי קדוש אני ה' מקדשכם והיינו כמ"ש לענין המועדות דהוא על ידי שהם קדושים. ומה שישראל קדושים מבואר במדרש (תנחומא ר"פ קדושים) משל למלך ומטרונא אני מלך את מלכה כך אני קדוש אתם קדושים, וז"ש כי קדוש אני ה' ועל ידי זה אני מקדשכם ומכניס קדושה בכם ועל ידי זה אתם יכולים גם כן להכניס קדושה בכהנים מלבד קדושת הכהנים בעצמם שמצד השי"ת:
11
י״בבקידוש היום אומרים תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים, ובאמת רק המועדים נק' מקראי קודש וכמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו צד א) שבת לאו מקודש היא זמין וכו' ודאי קודש איקרי וכו' לאו זמין הוא כו' אבל גם בלשון הכ' דפתח במקראי קודש דמועדים והתחיל מיד אחר כך בשבת ואחר כך חזר לומר אלה מועדי וגו' ובשבת א' שבת שבתון מקרא קודש הנה קורא הכ' גם לשבת מקרא קודש והוא נגד דברי הזוהר הקדוש הנ"ל, אבל ענין מ"ש זמינן מקודש ובזוהר הקדוש (כ"פ) א' חכמתא עלאה קודש איקרי, היינו דהשם קודש הוא בכ"מ שיש התגלות שכינתו יתברך שמו כמש"נ למשה רבינו ע"ה המקום וגו' אדמת קודש הוא מפני שהיה שם התגלות שכינתו ית'. וכן במשכן ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם מחמת השראת השכינה נקרא מקדש, וכן בישראל כי כל העדה כלם קדושים מחמת כי בתוכם ה', והתגלות שכינתו ית"ש היינו שיש השגה והרגשה בכבוד אלקותו וזהו הקדושה הנקראת אור חכמה עלאה, דקודם המאמר יהי אור הוא מדת הכתר שהוא למעלה מהשגה ושכל אנושי ואז ישת חושך סתרו, ומהתחלת המא' יהי אור הוא המדה הראשונה שנק' חכמה עלאה כמ"ש (ב"ר פ"ג) עוטה אור כשלמה מלמד שנתעטף הקב"ה באורה והבריק את העולם כי המדות הם לבושין לעצמות הא"ס כמ"ש מלך בי' לבישין לבוש, והלבוש הא' שבא להתגלות דע"כ נאמר בו ויאמר היינו שכבר יש השגה להתגלות היא המא' יהי אור. ואמנם כשראה שאין הרשעים כדאים להשתמש בו גנזו לצדיקים לעת"ל (כמ"ש ב"ר פי"א) ואיתא בס' הבהיר לקח שביעי ושם לה במקומו היינו שלישראל מתגלה מאור זה בכל שבת, וכן איתא במדרש (ב"ר שם) כיו ששקעה חמה בע"ש התחילה האורה משמשת וכו' ואחר כך (שם) דברכו באורה משמע דכ"ה לדורות גם כן. וזהו דשבת איקרי קודש עצמו. וזה מ"ש נהורי' ישרי בה בסעודתא דעתיקא שממנו בא לבקיעות האור החכמה (וכמ"ש כ"פ) וזהו ויקדש אותו דשבת והוא המתנה טובה שנתן לישראל כמש"נ כי אני ה' מקדשכם (שבת י:) הכל על ידי הארת אותו האור דיום א', וזה הרגשת הקדושה ונעשה קודש כי בשבת הקב"ה משפיע לישראל אור הקדושה שקביעא וקיימא. אבל אף שעיקר קדושת שבת הוא הקדושה דקביעא וקיימא מהשי"ת דהתגלות אור הגנוז כנ"ל. מ"מ ציוה השי"ת זכור וגו' לקדשו שהאדם צריך לקדשו בקה"י בפה שהוא מ"ע דאורייתא וכ"א (במדרש רבה עקב) במה מקדשו במאכל ומשתה כי השי"ת רוצה שיהיה הכל בבחירת אדם ועל ידי האתערותא דלתתא. וע"ש זה נקרא גם שבת מקרא קודש. ועיקר מקרא קודש דמועדות הוא מ"ש אשר תקראו אותם וכמ"ש דישראל מקדשו לזמנים. ועיקר קדושת המועדות גם כן מצד ישראל. פסח שיצאו ממצרים שבועות שקבלו את התורה, ר"ה שנידונים, יום הכפורים שתנכפרו עונות, סוכות כי בסוכות הושבתי וגו' ונק' גם כן חג האסיף ע"ש שמחתם באסיפת התבואה אז ועל כן נק' זמן שמחתינו, ועל כן קביעות הזמן גם כן תלוי בהם, ובזוהר הקדוש אמר דזמינן מקודש עלאה ומה דישראל מקדשין דגם הם נק' קודש והיינו כי מ"ש קודש ישראל וגו' ואנשי קודש וגו' כי עם קדוש וגו' שנק' קודש הוא מפני השראת השכינה בתוכם כנז"ל דזה נקרא קודש, ועיקר השם קודש להם הוא על ידי קדושת השבת דאני ה' מקדשכם כנ"ל וז"ש מקדש ישראל והזמנים שהשי"ת מקדש לישראל ועל ידי זה הם מקדשו לזמנים וכמ"ש (בשמות רבה ספט"ו) ללמוד מכלי חול דמכניסים בו קודם שנעשה קודש ע"ש וגם עיקר הקדושה הוא קדש במותר ודבר הרשות כמ"ש הרמב"ן (ר"פ קדושים) ועל ידי שהם קודש יכולים לעשות גם מיום חול קודש וע"כ כשהתחיל בפ' המועדות, ובזהר קרו להו שושבינן לשבת ומתקשרי ומתעטרו בה ע"ש כי עיקר הקדושה שלהם על ידי השבת שהוא הקודש עצמו והם זמינין ואשפוזין, כי האשפוזין הוא מזדמן לפי שעה ואז יש בו קדושה והרגשת האור ואחר כך מסתלק, מה שאין כן שבת הוא קודש עצמו וגם ירותא דקודש ר"ל שאין לו הפסק דעכ"א כאן על שבת ל' שבת שבתון, ופתח בל' תעשה מלאכה הלשון תעשה משמע שנעשה מאליו והוא (כמ"ש לעיל במ' ד') דכל מעשה קדושה המעשה נגמרת מאיליו (כמ"ש בזח"ב רכ"ב ב') וכל עבודתא דאיהי קידשא איהי אשתלימת מגרמה וכו' ועז"נ ששת ימים תעשה מלאכה דכפי הכנת האדם מצדו בששת ימי המעשה כן מקבל קדושת השבת, ומקדושת השבת נמשך קדושת המועדים כנז"ל. ועל כן נמסר קידוש החודש לב"ד הגדול דישראל שהם המשתדלים באוריי' ואצלם גם ימי החול כשבת דעוסקים רק בהכנת קדושה ואצלם הוא שבת שבתון ועל כן יכולים להכניס קדושה במועדים, ונקרא כאן השבת מקר"ק דרק על ידי זה שגם השבת תלה הקב"ה קדושתו בישראל שרוצה שיהיה נקרא על שמם שהם המקדשים על ידי זה יכולים גם כן לקדש המועדים, ועכ"א בקידה"י הל' תחלה למקראי קודש שהוא התחלה שעל ידי זה נעשים כל המקראי קודש, ועל כן גם בכ' במועדים מתחיל בשבת, זכר ליציאת מצרים כמ"ש דקדושת השבת רצה השי"ת שהאדם יזמין הקדושה באתערותא דילי', והקדושה הוא התגלות האור יום א' מחכמה עלאה דע"כ קודש איקרי כנז"ל, ואור זה שנגנז איך אפשר ביד אדם להזמינו ולהמשיכו עז"א בקידה"י להזכיר יציאת מצרים דגם אז המשיכו הם את האור הזה כמ"ש ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה אף על פי שהיו בתכלית השיקוע בחושך דמצרים שהם ממש היפוך אותו האור אבל די בהתעוררות מועט כחודו של מחט:
12
י״גאחר פ' מועדות כ' פ' הנרות ופ' לחה"פ, וכבר הקשו בזוהר הקדוש (ק"ד סע"ב) על פ' הנרות שנסמכה לפ' מועדים, אך אחר שהזכיר פ' מועדים שיוכלו ישראל להזמין קדושה לזמנים, וכן השבת בא סמיך להם פ' הנרות דכ' בי' להעלות נר תמיד ופ' לחה"פ דכ' לפני ה' תמיד שיכולים באמת לזכות לקדושות אלו תמיד, והנה קדושת המועדים הוא זמינין מקודש כמ"ש בזוהר הקדוש (צד א) והיינו חכמה דאיקרו קודש ותורה שבכתב איקרי קודש עלאה ותורה שבעל פה קודש תתאה (וכמ"ש זח"ג רצז א) ות"ח דמשתדלין באוריי' דמיין לשבתות ויום טוב (כמ"ש זח"ג כט ב) והיינו שפנוים תמיד לתורה ועז"נ פ' הנרות, תורה אור, וגם שמן מרמז לחכמה כמ"ש בגמרא (מנחות פה:) ועז"נ ויקחו אליך שמן וגו' שאף שעיקר ההמשכה על ידי משה רבינו ע"ה שהוא שושבינא דמלכא ואהרן המדליק שהוא שושבינא דמטרניתא כמ"ש בזוהר הקדוש (גג ע"ב) מ"מ צריכין ישראל להשתדלות מצדם שאין זוכין רק ע"י מה שהם משתדלין באורייתא. וזה קדושת המועדים דבעינן לה' דלא נתנו רק לעסוק בתורה ולר"א או לה' או לכם ולר"י חלקהו חציו לה' וחציו לכם (כמ"ש פסחים סא:). וקדושת השבת שהוא שיהיה האכילה בקדושה כמ"ש בגמרא (שם) הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם דכ' וקראת לשבת עונג, והיינו שגם הנאת הגוף בקדושה, וזה ענין שלחן מלכים ולזה זכה שלמה המלך ע"ה שסעודתו נכתבה בד"ת לעולמי עד, ועז"א ואל תתאוה לשלחן מלכים וכו' ובודאי מי שהורגל בפת במלח וכו' לא יתאוה לשלחן מלכים. רק הפי' שיוכל לאכול אכילה בקדושה (וכמו שנת' במ"א) ועז"א ששלחנך גדול משלחנם, עפמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב סא ב) מזונא דחברייא כו' מאתר עלאה יקירא ואיקרי חכמה כו' הה"ד החכמה תחי' בעלי', וזה העסק הוא רק על ידי משה רבינו ע"ה שהוא שורש נשמות ישראל וכמ"ש בתיקונים (ת' יג) והא משה תמן הוה אלא מסטרא דלגאו הוה דא מגופא ודא מנשמתא, והיינו דיעקב אבינו ע"ה הוליד כל גופי ישראל. ומשה רבינו ע"ה שורש נשמות כל ישראל שהוא נר ה' נשמת אדם הד"ת שכל א' מישראל שורשו אות או חלק מאות מד"ת, ומשה רבינו ע"ה כלל הד"ת. ועז"נ ולקחת סולת ואפית אותה וגו' שהכל על ידי משה רבינו ע"ה שהוא שורש הדעת, והי' רבן של דור המדבר שנקראו דור דעה (כמ"ש רות חקת) והוא הופיע בישראל שיזכו לאכילה בקדושה שהוא החכמה תחי' בעליה. ועל ידו יוכלו ישראל לזכות לב' הקדושות הללו תמיד, ומ"מ כ' על המנורה הטהורה וגו' וכן על שלחן הטהור וגו' והיינו שצריכין ישראל להכין הכלי קיבול שיהיה בטהרה, דטהרה מביאה לידי קדושה כמש"נ וטהרו וקדשו (כמ"ש ירושלמי שקלים פ"ג ה"ה) ואז יוכלו לזכות להקדושה, שהלחם מונח על השלחן כל ימי המעשה גם כן, וזה שבאו פרשיות אלו אחר פ' שבת ומועדים:
13
י״דוהיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש. ודקדק רש"י במ"ש ואכלוהו לשון זכר וכ' דקאי על הלחם והיתה קאי על המנחה. והרמב"ן ז"ל כתב והיתה קאי על כל א' מהמערכות, ומ"מ קשה שפתח הכ' והיתה ל' נקבה וסיים ואכלוהו בל' זכר. ואם קאי על המנחה או על המערכה היה לו לסיים גם כן בלשון נקבה. ואחר כך מסיים כי קודש קדשים הוא לו כתיב הוא במלאפום גם כן לשון זכר, אך הענין כמו שמצינו בשבת בפ' תשא נאמר כי קודש היא לכם מחללי' וגו' כל העושה בה מלאכה וגו' הכל בל' נקבה, ובפ' ויקהל כ' כל העושה בו מלאכה וכן כ' ויקדשהו לשון זכר, והוא כמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו צב ב וח"ב צב א') זכור לדכורא ושמור לנוקדא והוא עפמ"ש בב"ר (פי"א) אמרה שבת כו' א"ל הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגך כו' היניו דבור זכור את יום השבת לקדשו. וממ"ש כנסת ישראל בן זוגך משמע שהשבת מקבלת הקדושה מכנסת ישראל וישראל בן זוגה, ונקרא שבת ל' נקבה והיינו שישראל מכניסין קדושה לשבת. ומ"מ כ' לקדשו לשון זכר שאחר כך השבת נעשה בבחי' זכר ומשפיע קדושה לישראל. דישראל מכניסין קדושה לשבת במה מקדשו במאכל ובמשתה (כמ"ש במד"ר ר"פ עקב) ואחר כך מקבלין ישראל קדושה מאכילת השבת. ועדמ"ש בזוהר הקדוש (צג א) ונקדשתי בתוך בני ישראל בקדמיתא ולבתר אני ה' מקדשכם. שמקודם ממשיך האדם קדושה מתתא לעילא. ואחר כך מקבלים השפעה מעילא לתתא. וכן בשבת כ' לקדשו להכניס קדושה בשבת וכ' כי אני ה' מקדשכם לקבל קדושת שבת שהוא מהשי"ת, ובזוהר הקדוש (שם) באן אתר יקדש ב"נ גרמי' כו כד מטי ב"נ לשמא קדישא ה' צבאות כו' ואנן לא עבדינן הכי אלא לבתר ה"צ בלחידוי, ולבתר כד מטי ב"נ מלא כל הארץ כבודו כדין יכליל גרמי' כו', דכ' אני ה' מקדשכם, אנ"י שכינתא הוי"ה קוב"ה וקדמאי בה' צבאות כבר ממשיכין הקדושה מלעילא לתתא ושם הוי"ה מקדשכם, ואנן לא עבדינן הכי כו' ה"צ בלחידוי שהוא ונקדשתי בתוך בני ישראל והמשכת הקדושה לתתא היא כשבא למדת כנסת ישראל שהוא מלא כה"כ ארץ מלכות וכבוד דלתתא, והשפעת הקדושה בחיבור אנ"י הוי"ה שהוא מלא כה"כ, ובשבת גם כן כ' אני ה' מקדשכם ויש גם כן ב' המדרגות בהמשכת הקדושה, ועז"א והיתה לאהרן ולבניו, שהקדושה להכניס בלחם הפנים יהיה לאהרן ולבניו וכד"ש (יומא לט:) מ' שנה ששימש שמעון הצדיק כו' ונשתלחה ברכה וכו' ובלחם הפנים וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע ויש אוכלו ומתיר וכו' וכזית אין בו כדי שביעה כמ"ש (ברכות מט:) אכילה שיש בה שביעה ואיזו זו כביצה, ומ"מ כהן שמגיעו כזית שבע ממנו וכן יש מותיר, והוא ע"י הקדושה שנתן שמעון הצדיק הכה"ג בלחה"פ, וקדושה הוא ברכה (כמ"ש בזוהר הקדוש שם) וכן כל הכהנים נתנו אז קדושה וברכה בלחה"פ ולפי הכנת הכהן האוכלו כן שרה הברכה במעיין יש אוכלו ושבע ויש אוכלו ומותיר, וז"ש והיתה ל' נקבה שאז היה הלחה"פ מקבל הקדושה מאת הכהנים וזהו לאהרן הכה"ג ולבניו שהם כהנים שכלם יתנו קדושה בהלחם. ומ"מ אחר כך מקבלים הם קדושה מאכילת לחה"פ וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קנד ב) בגין ההוא לחם מזונא דהוו לקטו כהני אתברכו כל מזונא ומזונא דאכלי ושתאן דלא לקטרגא כו' מזונא דקא נפיק מגו שלחן מברך מזונא דכהני כו', היינו שהועיל להכהנים אכילת לחם הפנים לכל האכילות שאכלו תמיד שיהיו בקדושה, ומש"ה כ' אחר כך ואכלוהו לשון זכר שאז נעשה לחם הפנים המשפיע קדושה לכהנים, כי קודש קדשים הוא לו וגו' ל' זכר שהלחם משפיע קדושה להם, וז"ש בהפטרה והכהנים הלוים וגו' המה יבאו אל מקדשי והמה יקרבו אל שלחני לשרתני וגו' וכיון שכלל יבאו אל מקדשי לעבוד העבודות למה תו פרט יקרבו אל שלחני ולא פרט שאר עבודות הקטורת והטבת הנרות וכדומה, וכן אחר כך כתוב ואת תורתי ואת חקותי בכל מועדי ישמורו ואת שבתותי יקדשו למה פרט זאת אצלם שהם רבותיהן של ישראל כמש"נ ואת עמי יורו וגו' והלא כל ישראל מחויבים לקדש את השבת, אך הענין כמו שאמרנו שלהכהנים ניתן השבת שהם יכניסו קדושה לשבת. ועז"נ והמה יקרבו אל שלחני לשרתנו שהם יכניסו קדושה וברכה בלחם הפנים, וכן את שבתותי יקדשו שהם יכניסו קדושה להשבת גם כן, ושבת מקדשו גם כן במאכל ומשתה ושבת שמא דקוב"ה (כמ"ש בזח"ב פח ב) וכשהוא מענג השבת בסעודת שבת שנקרא סעודתא דמלכא שהם כמו לחם הפנים, ועיקרו בלחם הפנים שנקרא לחם אלקיהם דכהנים שלוחי דרחמנא ואכילתם מכפר כמו אכילת מזבח ונקרא לחם אלקיהם שאמר ונעשה רצונו, ואכילתינו בשבת גם כן סעודתא דמלכא שהוא כעין לחם הפנים לחם אלקיהם ולזה מניחין י"ב חלות, ועיקר המצוה ניתן לכהנים בלחם הפנים והם יכולים להכניס קדושה גם בשבתות, שאכילת השבת של ישראל יהיה בקדושה, וכשם שהכהנים מקבלים הקדושה מאכילת לחם הפנים שהועיל להם לאכילת כל הימים שיהיה בקדושה כנז"ל, כן מועיל אכילת ישראל בשבת להכניס קדושה לכל אכילות ישראל תמיד שיהיה בקדושה וזהו את שבתותי יקדשו:
14
ט״וביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד וגו'. נקט ביום השבת ב"פ והוא דג' סעודות שבת נלמד מתלתא היום (כמ"ש שבת קיז:) ולחה"פ היה י"ב לחמים כנגד י"ב שבטי י"ק וכמו שיסד הפייטן שנים עשר אני יודע שנים עשר שבטיא והיינו דכ"מ שמזכיר מספר י"ב הוא למנין השבטים, והשבטים בהם הוזכר סעודת שבת ראשונה דכ' וטבוח טבח והכן ודרשו (בב"ר) ואין והכן אלא שבת, ומהס"ת היה אז מוכן לכל א' לחם א' והיה י"ב לחמים. וכנגדן י"ב לחה"פ. וזש"נ מאת בני ישראל ברית עולם והוא עדמ"ש (פירש"י בחקותי ובשמות רבה פי"ד) ברית ראשונים של השבטים, דגמירי דלא כלה שבטא (כמ"ש ב"ב קטו:) דהיינו ברית כלל ישראל שהוא לעולם כן כל שבט ושבט י"ל קדושה בפ"ע וזה לא יכלה לעולם וישאר תמיד הקדושה. דכ' איש אשר כברכתו ברך אותם ונדרש (במדרש רו"ת) שאחר כך כוללם והיינו שכל א' כלול מקדושת כל שבט ושבט, וכ"א יכול לקבל כל הי"ב קדושות וז"ש ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה', שהיו עורכין הלחם על השלחן בשבת בבוקר בזמן סעודתא דעתי"ק שנלמד מהיום השני והיה מונח בזמן ב' סעודות שבת עתי"ק וז"א, ואחר כך נשאר מונח עה"ש עד שיכנס השבת הבאה ויקדשו ישראל את השבת מצדם דהיינו סעודת הלילה שהוא דחק"ת נגד כנסת ישראל, וזה מאת בני ישראל ברית עולם, ונאכל ביום השבת הב' גם כן בזמן סעודתא דעתי"ק, וע"ז יסד האר"י ז"ל לבקש באותו הסעודה יגלה לן טעמי' דבתריסר נהמי', דאין הכוונה על גילוי הטעמים והסודות רק הכוונה הוא על הרגשת הטעם וחיות הקדושה שבהם, והנה איתא בגמרא (יומא עב:) ג' זירין וכו' של שלחן זכה דוד ונטלו דמרמז על כתר מלכות, הענין הוא כי שלחן מרמז על שפע מזונות לישראל, וגם לחה"פ בשלחן אשר לפני ה' היה ממשיך השפעה לכ"י, כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב פח א) לסדר שלחן בשבת שלא יהיה בפתורא רקניא להמשיך על ידי זה ברכה לימי החול, וכן א' שלחן בצפון ומצפון זהב יאתה. וכמ"ש (ב"ב כה:) הרוצה להעשיר יצפין, והיינו שהמלך ישראל מפני גודל היראה שהיה צפון בקרבו המשיך על ידי זה לכ"י שפע מזונות. וכמ"ש בגמרא (ברכות ג:) ובדוד המלך ע"ה נכנסו חכמי ישראל אצלו וכו' עמך ישראל צריכין פרנסה וכו', וכן בשלמה המלך ע"ה כ' ובני ישראל רבים וגו' אוכלים ושותים ושמחים וגו' כי המשיך להם שפע רב, כמש"נ אין כסף נחשב וגו', אך באמת מצינו דאין יצר הרע שולט אלא מתוך אכילה ושתיה (כמ"ש ברכות לב.) ולכן היה הענין הי"ב חלות מלחם הפנים שהכהנים ימשכו קדושה במזונות ישראל שלא ישלוט יצר הרע באכילה ושתיה שלהם, ובשבת נתנו הלחם הפנים על השלחן והיה מונח כל שיה"מ כדי להמשיך הקדושה על השיה"מ. והיה מונח עד שיעבור עליו סעודת הלילה דהוא סעודתא דחק"ת שהוא קדושת כנסת ישראל המקדשים לשבת:
15
ט״זונסמך לפ' זו פ' המקלל ואיתא בפירש"י מתו"כ מפרשה שלמעלה יצא לגלג ואמר דרך המלך לאכול פת חמה שמא פת צוננת וכו' וצ"ב מה עלתה לו ללגלג ע"ז, ובזוהר הקדוש (קו א) נטיל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אימי' וכו' וה' בתראה היינו כנסת ישראל, והענין דבגמרא (יומא כא.) איתא נס גדול היה נעשה בלחם הפנים סילוקו כסידורו שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו והוא לא האמין בנס זה. והנה התוס' (מנחות כט. צו:) כ' דהגמ' אתי כמ"ש אפייתו דוחה שבת דלמ"ד אינו דוחה שבת לא היה חם בשעת סידורו גם כן, ובחגיגה (כה:) כ' התוס' לתרץ דלמ"ד שנאפית בע"ש נשאר בתנור לשמור חומו עד השבת בבוקר. אך מ"מ תיקשה בחל ב' יו"ט של ראש השנה קודם שאז נאפה ביום ד' ער"ה (כמ"ש מנחות ק:) וא"א לשמור חומו ג' מעל"ע אף בתנור, והפ' אומר לחם חום ויתכן שבאמת נעשה נס גם בסידורו שהיה חם. אך זה אינו רבותא שאז היה לצורך עיקר המצוה כמו כל הקרבנות שנקרא לחמי שאמר ונעשה רצונו. וכיון שהיה אז סעודתא דמלכא לא היה זה רבותא יותר מכל העשרה נסים שנעשו בבית המקדש. אך מה שנשאר חומו לשבת הבאה שאז לא עשו ישראל שום פעולה ומצוה רק היה מונח מעצמו כל שיה"מ עד שיתקדש השבת הבאה ויהיה סעודתא דחק"ת כנז"ל ומ"מ היה חם בסילוקו כסידורו ווה הנס היה מצד קדושות כנסת ישראל, וז"ש בגמרא שמגביהין אותו לעולי רגלים וא"ל ראו חבתכם לפני המקום שסילוקו כסידורו ולמה הוזכר נס זה בפרט ולמה לא הראו להם הנס שנעשה בנר מערבי שממנה היה מדליק ובה הי' מסיים ועז"א (שבת כב:) עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, אך בזה י"ל דאפשר ימצא מי שאין מאמין שנותן בו שמן כמדת חברותי' מה שאין כן בשלחן שהיו מגביהין להראותם שזהו הלחם המתחלק, ואחר זה ראוהו בידי הכהנים שהוא לחם חם כסידורו, אבל הנס שהיו עומדין צפופין ומשתחוין רוחים (כמ"ש יומא שם) וזה היה יודע כל אחד בעצמו וטפי הו"ל להזכיר נס זה ראו חבתכם כו', אלא שמהנסים שנעשו במקדש לא אמרו להם, ועיקר הנס שהזכירו בלחם הפנים ראו חבתכם שהיה חם אף בשבת הבא שהיה מונח כל שיה"מ עד שיעבור עליו כניסת השבת סעוד' דחק"ת קדושת ישראל והנס שנעשה בו מורה על קדושת ישראל, וזהו ראו חבתכם לפני המקום, וגם הטומאה שהיה בהשלחן בסיבת הגבהה להראותו לעולי רגלים (כמ"ש בגמרא חגיגה שם) הוא גם כן ע"ד ששמעתי מהמעשה שהיה אצל רה"ק הרבי מלובלין זצוק"ל שנתנו לו לקידוש ע"פ טעות צלוחית מי דבש וכשהסתכל בכוס אמר שהוא כשר אבל אינו רואה בו הבהירות של כשר וע"כ לא רצה לקדש עליו ועז"א רבה"ק זצ"ל כי בדבר שנמצא גם ההיפוך מהקדושה באותו דבר יש בהירות הקדושה, ובדבר שאין בו ההיפוך אין בו גם בהירות ההכשר וכמ"ש (ידים פ"ד מ"ו) שהשיבו לצדוקי עצמות חמור טהורים ועצמות יוחנן כה"ג טמאים. ולפי חבתן הוא טומאתן וע"כ גם בזה שעל ידי הגבהת השלחן היה השלחן מקבל טומאה זה בעצמו גם כן מראה חבתן דבאומות ליכא טומאת זיבה ונגעים והכל רק בישראל לפי חובתן ולכך כאן נקרא שלחן הטהור מכלל וכו', והנה המגדף לא האמין בקדושת כנסת ישראל שהוא נולד ממצרי שבא על אמו דקא שדי בה זוהמא כמ"ש (יבמות קג:) והוא נולד מאותו זוהמא כמ"ש בזוהר הקדוש (קה סוע"ב) כל מאן מזוהמא דזרעא כו' זוהמא דחולקא בישא דאית בי' דלית לי' חולקא בכללא דישראל. ועל ידי זה כפר בקדושת ישראל, ואמר מה נ"מ שנולד ממצרי כיון ששומר התורה הרי הוא כישראל, וזה שכפר בהנס שנעשה בלחם הפנים בסילוקו שמורה על קדושת כנסת ישראל ופמ"ש ראו חבתכם לפני המקום וכנז"ל, וז"ש בזוהר הקדוש נטיל ה' דשמא קדישא ולייט שכפר בקדושת כנסת ישראל שהוא ה' אחרונה משם הק' וז"ש לאגנא על אימי', ובשבת מניחין י"ב לחם לזכר לחה"פ שכל א' מישראל יכול לקבל מקדושת כל הי"ב שבטים:
16
י״זמפטירין והכהנים הלוים. שמדבר מקדושת הכהנים ואחר כך כ' ואת עמי יורו וגו' עדש"נ יורו משפטיך ליעקב וגו' ואחר כך ואת תורתי ואת חקתי בכל מועדי ישמרו ואת שבתותי יקדשו. וצ"ב מה טיבו לקדושת הכהנים וזה שייך לכל ישראל, גם לשון יקדשו קשה להבין דלשון ישמרו יתכן על שמירה ממלאכה האסורה והיה יתכן שבתותי ישמרו, ופי' המפורשים דקאי על חיוב הקרבנות דשייך לכהנים אבל מ"מ צ"ב לשון יקדשו דהשבת אינו מתקדש על ידי הקרבנות אדרבה השבת מקדש לקרבנות וכמ"ש (זבחים צא.) אטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי דנקראו התמידין והמוספין דשבת מקודש על ידי השבת וכן מוכח ממ"ש רש"י בטעמא דמיקרי של ר"ח מקודש יותר משבת משום דאיקרי מועד, וכבר אמרנו בהמכוון מפני שישראל מקדשי לי' ומצד ישראל קדוש יותר (ונת' חנוכה מ' כ"ה) אבל למה לא פירש"י מטעם שקרבנות ר"ח מרובין משל שבת, וע"כ דאין המועד מקודש על ידי הקרבנות שיהיה מעלה בריבוי קרבנות רק אדרבה השבת והמועד מקדשין להקרבנות וא"כ אינו מובן לשון ואת שבתותי יקדשו. ואם על קדושת השבת בסתם הא כל ישראל נצטוו זכור ושמור לקדשו. והיה אפשר לפ' עדמ"ש במכילתא (והובא ברש"י משפטים) וביום השביעי תשבות אף בשנה השביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומה וכו', והיינו דכל עיקר השבת שיהיו פנוים לתורה ולעבודה ובשמיטה כל השנה שפנוים ממלאכה שעיקר מלאכתם היה בשדה והו"א שפטורין משבת קמ"ל, וכן סד"א בכהנים שפרנסתם ממתנות כהונה ואין להם חלק ונחלה בארץ ופנוים לתורה יהיו פטורים משבת קמ"ל ואת שבתותי יקדשו, אבל גם לפ"ז לא נתיישב עוד הלשון יקדשו והיה יתכן יותר לשון ישמרו, אך הענין הוא כמש"נ ואת עמי יורו וגו' שהם היו פנוים לתורה והיו רבותיהן של ישראל נצטוו בזה שיראו שיקבע הד"ת בלב ישראל וזה יוכלו לזכות על ידי קדושת מועד ושבת, כמ"ש במוצאי שבתות וימים טובים אתה חוננתנו למדע תורתיך והיינו בשבתות ויו"ט דלא נתנו שבתות ויו"ט אלא לעסוק בהן בד"ת (כמ"ש בירושלמי פט"ו דשבת ה"ג) ואז זוכין לבחי' הדעת על ידי חיבור חו"ב שהם קודש עלאה, ותלמדינו לעשות חוקי רצונך שיחקקו בלב שירצו להיות תמיד פנוים רק לתורה עושי רצונו ש"מ. ועז"נ ואת תורתי ואת חקותי בכל מועדי ישמרו עדמש"נ במכילתא שמור לאחריו, שיוחקק הד"ת בלב במועדים ויזכו לבחי' הדעת וכמש"נ כי שפתי כהן ישמרו דעת, דעת דייקא. ואז תורה יבקשו מפיהו שיוקבעו הד"ת שיקבלו ממנו. ואת שבתותי יקדשו שיזכו לשבתות ה' לב' קדושות של שבת עפמ"ש במ"ש בגמרא (שבת קיח:) שעל ידי שמירת ב' שבתות מיד נגאלין. ובירושלמי (פ"א דתענית) וזוהר הקדוש (* ת' כא וזה"ח יתרו) ומדרש (שמות רבה בשלח ושוחר טוב תהלים צה) איתא שעל ידי שמירת שבת א' מיד נגאלין. ואמרנו שהמכוון על ידי שמירת השבת כשזוכה לקדושת שבת עלאה מיד נגאלין. ומי שזוכה לזה בשבת א' מיד נגאל, אך על הרוב צריך, לזה ב' שבתות. שהשבת א' יכניס קדושה לימי המעשה, ואחר כך יועיל קדושת ימי המעשה לשבת הב' שיזכה לבחי' שבת עלאה (כמשנ"ת כ"פ) ות"ח שזוכין בחול גם כן לקדושת ותוספת נשמה שזוכה ע"ה בשבת (כמ"ש בזח"ג קכ"ד סע"ב) להם השבת רק להתענג על ה' להשיג השגות גבוהות והם זוכין לשבתותי שהם ב' שבתות ה', וכמש"נ ושמור בני ישראל את השבת לאחריו להכניס קדושה לשיה"מ לעשות את השבת לזכות לשבת עלאה וכמ"ש בתיקו"ז (ת' מ"ח) ואתפני יצר הרע מתמן, וע"ז אה"כ שהכהנים שהם פנוים תמיד לתורה להם נא' ואת שבתותי יקדשו שיוכלו להכניס קדושה בשבתות של כל ישראל, שע"י קדושת הכהנים בשבתות שלהם שפנוים בששת ימי המעשה לד"ת זוכין ומזכין את כל ישראל לסייעתא להם לזכות גם כן לשבת עלאה למיעבד דירה לון בתרי בתי לבא ואתפני יצר הרע מתמן:
17
י״חלבר נטלין ולא עאלין הנך כלבין דחציפין. קליפת עמלק נקרא כלב כמ"ש (בזח"ב סה א) שהוא כלב נובח מקטרג על ישראל ועז"נ אשר קרך בדרך שבא דרך מקרה שכל הגליות בא בהשגחה מהשי"ת במשפט גלות מצרים גילה הקב"ה לאברהם אבינו מקודם. וכן גלות אשור אף שנטמעו עשרת השבטים. מ"מ כתיב אשור שבט אפי, מה שאין כן עמלק הוא בא מעצמו ומקטרג על ישראל, והשי"ת אוהב משפט. ורוצה שיסיר השי"ת השגחתו מן ישראל ויניח אותם למקרה כמ"ש המשל במדרש הריני משליכן ויבא הכלב, וזהו אשר קרך. וז"ש (בפסיקתא לפ' זכור) לא' שנכנס בלילה כו' וכשהיה השומר מבקש להזכיר לאותו אוהבו שבא לגנוב היה א"ל זכור איך פשרתי ממך את הכלב כך היה צ"ל זכרו מה עשיתם ברפידים כו' ואמר להם זכור אשר עשה לך עמלק, וצ"ב למה לא הזכיר להם את החטא והלא חטא העגל קשה הימנו ומ"מ כתיב זכור וגו' את אשר הקצפת וגו'. אך באמת ברפידים לא היה כלל חטא שהיו ראוים לעונש, וכמ"ש (בזח"ב ס"ד ב) מ"ש היש ה' בקרבנו אם אין בעו למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אפין כו' א"ה אמאי אתענשו אלא על דעבידו פרודא ועבודא בנסיונא כו' ולא היו ראוים לעונש רק מפני שעמלק כלב נובח וקטרג עליהם הסיר השי"ת השגחתו מהם דכ' כי אני ה' אוהב משפט ועל ידי זה בא העונש וזה נקרא מקרה, וכן בהמן שאמרו במדרש (אסתר) בן בנו של קרהו בא עליכם, שהוא גם כן היה כלב נובח ומקטרג, שבאמת לא היה עליהם חטא מפורש, דמה שהשתחוו לצלם לא היו מחויבים למסור נפשם (כמ"ש בסנהדרין סא:) וכן מה שנהנו מסעודתו לא היה חטא מפורש שהרי אדרבה בסעודה זו נתברר קדושת ישראל ביום השבת כמ"ש בגמרא (מגילה יב:) רק דהמן היה מקטרג וקלי עמלק הוא מעורר שורש קליפת הנחש שהכניס הנאת עצמו, וקטרוג עמלק שזורק מילותיהם כלפי מעלה (כמ"ש תנחומא תצא) והיינו שגם ישראל אינו מכוין לקדושה ומפני זה בא העונש, וזה גם כן מקרה בן בנו של קרהו קליפת כלב, וכן מצינו ביעקב אבינו ע"ה כשאמר לבניו לא רד* בני עמכם וגו' וקראהו אסון בדרך וגו' ואיתא (בב"ר פצ"א) הא בבית לא מוכן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה, והיינו כשצריך להצלה אז על ידי הקטרוג אינו ניצול, וזה נקרא מקרה אך מכל מקום הוא בא על חטא כמ"ש (שבת לב:) אבב חוטרא מילי ואבי דרי חושבנא, רק שמהחטא בלבד לא היה ראוי לעונש רק כשהוא במקום סכנה והשטן מקטרג אינו ניצול, ומש"ה נאמר שם קראה"ו בא' וה', דמקרא בא' מורה על אלופו של עולם (וכמו שנת' במא' ג') והיינו שבא מהשי"ת רק שעל ידי הקטרוג מסיר השי"ת השגחתו ונמסר למקרה, מה שאין כן כשסיפר יהודא הדברים ליוסף אז לא היה כלל שעת סכנה שידע שבנימין לא עשה דבר רק בעלילה באו עליו מש"ה אמר וקרהו אסור ב"ה בלא אל"ף שהוא מקרה ועלילה בלבד, וקלי' עמלק שהוא כלב נובח ומקטרג אף במקום שאין סכנה ואף במקום שאין עליהם משפט רק הוא מקטרג ומעורר דינין על ישראל, וזהו שורש הקליפות כמש"נ ראשית גוים עמלק והוא פנימיות מקלי' שור וחמור כמ"ש בזוהר הקדוש (שם). ולהנצל מזה כ' והיה בהניח ה"א לך מכל אויבך מסביב בארץ אשר ה"א נותן לך שצריך ב' תנאים בהניח. ובארץ, ושבת נדרש (בזח"ב פט א) ביום הניח ה' לך מעצבך וגו' על יום השבת שהשי"ת נותן נייחא בלב ישראל אף כשהוא עוד בעבודה קשה שיודע שהוא רק מהשי"ת ואף בגלות וכמש"נ ושמתי כסאי בעולם, והשי"ת המנהיג בעצמו ואין כאן שעבוד בלעוד, וכן בשבת ישראל כמו בארץ וכמ"ש הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים וכמ"ש בתשו' הגאונים ממדרש דמשו"ה אין אומרים בשבת שומר עמו ישראל לעד, דכשהמלך במדינתו אין צריך שמירה והיינו שבשבת נקרא ישראל בארץ, ובפרט בסעודה ג' שהוא כנגד קדושת יעקב אבינו שנאמר לו ופרצת ימה וקדמה וגו' והיינו שבכ"מ ילך עמו קדושת ארץ ישראל ומשו"ה אומרים בסעודה זו לבר נטלין וכו' הנך כלבין דחציפין, שבסעודה זו יכולים לזכות לתקן למחות קלי' זו כשירצה ישראל מצדו כמ"ש (בתנחומא תצא) אתם מזכירין שמו מלמטה ואני מוחק שמו מלמעלה, ומש"ה אומרים בתפלה זו שהוא גם כן נגד יעקב אבינו ע"ה אתה אחד ושמך א' ומי כעמך ישראל גוי אחד. עפמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו צ"ג ב') תינח קוב"ה בכנסת ישראל דאקרי א' ישראל לתתא וכו' בירושלים דלתתא יקרון ישראל אחד מנ"ל מדכ' גוי אחד בארץ וכו'. וכן זיווג קובה"ו הוא רק מדכ' גוי אחד בארץ וכו'. וכן זיווג קובה"ו הוא רק עד דיתדון מלכותא דעשו וכמ"ש (בזח"ג עב ב) הה"ד ועלו מושיעים וגו' ולבתר והיתה לה' המלוכה. ולבתר דיזדווגן כחדא מה כ' והיה ה' למלך על כל הארץ וגו' ה' אחד ושמו אחד, ומשו"ה אומרים בתפלה זו שהיא כנגד יעקב אבינו ע"ה אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ:
18
י״טה' רועי לא אחסר וגו'. דוד המלך ע"ה היה מרכבה למדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, ונקרא רבן של בעל רוה"ק כמ"ש האריז"ל. וכן איתא (בסנהדרין צג:) וה' עמו שהלכה כמותו בכ"מ, ובזוהר הקדוש (פ' זו צח סע"א) מסטרא דאילנא טו"ר איסור והיתר, ואיתא בזוהר הקדוש (לעיל צ א) טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהו כשמוציאין הנ"ק מהקליפה הוא טרף ממש, גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע וגו' רע נקרא פגם הברית כמ"ש בזוהר הקדוש (שם) מדכ' לא יגורך רע, וכן נדרש פסוק זה בגמרא (נדה יג:) ודוד המלך ע"ה היה עליו טענות פגם זה, והנה כ"ז אותיות הם כל אותיות התורה וכשהם כלולים מעשר היא גימ' ע"ר והכ"ז אותיות דעה"ח שהוא רק טוב. ויש מסטרא דמה"ד טו"ר ושם יכול יצר הרע לפתות את האדם שמכוון לטובה וזהו בגימ' ר"ע. ועז"א לא אירע רע שהיה בטוח שלא היה מסטרא דרע רק מהטוב, כי אתה עמדי עדמ"ש וה' עמו שהלכה כמותו. וכמ"ש (סנהדרין קז.) ראויה היתה ב"ש לדוד מו' ימי בראשית, וכן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה (כמ"ש שבת נו.) וזהו כי אתה עמדי שלא עבר מורא השי"ת מלנגד עיניו, ולא עלה על דעתו שהעושה חטא. ומ"מ כשאמר לו הנביא אתה האיש וראה שתלה בו החטא אמר שבטך וגו' וכמש"נ לדוד שפטני ה' ודרשו ע"ז במדרש (תהלים מז' כ"ו) הרביעי אמר להם הרציעה תלוי' הכינו בה זה דוד שנאמר לדוד שפטני ה'. ואמר כי אני בתומי הלכתי שעשיתי בתם לבב שלא ידעתי שהוא חטא. וזה ומשענתך. שבטחון נקרא משענת כמש"נ על מצרים שבטחו בו משענת קנה רצוץ, המה ינחמוני. ובגמרא (שבת קכז:) מעשה בחסיד אחד וכו' שמא מפני טורח הדריך אירע קרי לרבי א"ל העבודה כך היה, וכ' רש"י ע"ז וכל היכי דאמרינן מעשה בחסיד אחד או ר"י בן בבא או ר"י ב"ר אלעאי והוא מגמ' (ב"ק קג:) ולמה לא פירש"י כן מקודם במס' ברכות יח: לב:) דאיתא שם גם כן מעשה בחסיד אחד. אך בכאן הביא רש"י זה לחזק נשברי לב אם ח"ו יארע זה שהרי מצינו זה בחסיד א' שהוא או ריב"ב או ריבר"א ואיתא בגמרא (סנהדרין כ.) שקר החן זה דורו של משה ויהושע. והבל היופי זה דורו של חזקי', יראת ה' היא תתהלל זה דורו של ר' יהודא בן אלעאי כו' ומ"מ נכתב בגמרא שכך היה מעשה. וכן דוד המלך ע"ה שנכתב עליו פגם זה שח"ו תעה בדרך בענין זה אמר ה' רועי, שהיה מרכבה למדת מלכות ועל ידי זה זוכה לאכילה בקדושה, שזה ענין שלחן מלכים וזר של שלחן (כמ"ש יומא עב:) שזכה דוד ונטלו, והיינו שהיה אכילתו בקדושה ואדרבה הוא טרף ממש כמו שלמה המלך ע"ה שנכתב סעודתו בד"ת (ונת' במ"א) ועל ידי זה ממילא לא אחסר, גם כי אלך וגו' אתה עמדי שהלכה כמותו, ולא עבר מורא השי"ת מלנגד עיניו שבטך ומשענתך המה ינחמוני, וכמ"ש האר"י הק' זצ"ל דלפעמים שולח השי"ת ענין כזה לצדיק שצריך פדיון, וכן אמר דוד המלך ע"ה בה' בטחתי לא אמעד, וכן שבת ברזא דברית כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א נו א) ובפרט בשבתות אלו דימי הספירה שהם כדי לטהרנו מקלי' וכו' והעיקר בהם בימי השבתות וכן אכילת שבת ענ"ג ר"ת עדן נהר גן שהאכילה בקדושה הוא מסוגל דייקא לפגם הברית ולכן אומרים מזמור זה בשבת בכל הסעודות:
19