פרי צדיק, כי תצאPeri Tzadik, Ki Teitzei
א׳כי תצא למלחמה על אויביך בזוהר חדש פ' זו ר"ש פתח זנח ישראל טוב אויב ירדפו מאי זנח ישראל טוב דא יצ"ט דשלמה מלכא קריי' טוב דכתיב טוב ילד מסכן וחכם אויב ירדפו דא יצה"ר דאיהו שנאי' דב"נ דשלמה מלכא קריי' שונא דסגיאין שמהן אית לי' דכתיב אם רעב שונאך האכילהו לחם ודא הוא אורייתא קדישא וכו' דלית לי' קטרוגא ליצה"ר בר מילין דאורייתא וע"ד כתיב והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך על תרי יצרך א"ל ר"י יצ"ט מאי בעי מילין דאוריי' א"ל יצ"ט אתעטר בהו ויצה"ר אתכנע בהו וע"ד כי תצא למלחמה על אויביך דא איהו יצה"ר דאנן צריכין למיפק לקבליה במילין דאורייתא ולקטרגא לי' וכדין יתמסר בידא דב"נ כמה דאתמר ונתנו ה' אלהיך בידך. והנה בפסוק לא נזכר שהנצחון הוא ע"י התורה רק ונתנו ה' אלהיך בידך. אך הענין ע"פ שא' (ברכות ה'.) לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר שנא' רגזו ואל תחטאו. משמע מזה שיש כח בהאדם מעצמו להרגיז יצ"ט על יצה"ר שכן נברא באדם תרי חללי לבא לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו והלב חכם נוטה תמיד לטוב לאהבת ויראת השי"ת והיצה"ר להיפך. ויכול בעצמו להרגיז ולהחריד את היצה"ר במה שיזכיר אותו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו ומיד יגיע אליו היראה וההכנעה מפחד השי"ת (כמ"ש בהג"ה דריש או"ח) וימנע עי"ז מלחטא. אך לפעמים לא יועיל זה כמו שא' (נדרים ל"ב:) דבשעת יצה"ר לית דמדכר לי' ליצ"ט ע"ז א' העצה יעסוק בתורה וכמו שא' (סוכה נ"ב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד שהתורה תבלין ליצה"ר כמו שא' (קידושין ל':) בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. ועיקר התבלין הוא התושבע"פ שבא לתקן הרב כעס כמו שנא' כי ברב חכמה רב כעס וזהו הפי' משכהו לבהמ"ד בית המדרש נקרא מקום שדורשין ומחדשין בו חידושי תורה שהוא תושבע"פ. וזה תבלין ליצה"ר לתקן הלב כסיל לשמאלו וכמו דאי' בזוה"ק לית לך מידי דמתבר ליצה"ר אלא אורייתא. ומ"מ אמרו ג"כ בגמ' (סוכה שם) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו' ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו שהיצה"ר יכול לכנוס לפעמים אף בהעוסק בתורה ע"ז א' בגמ' (ברכות הנ"ל) העצה אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש דבק"ש ע"י שיכניס בלבו שה' אחד שאתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם ואין שום כח מבלעדי השי"ת אז בזה בוודאי יוכל לנצח היצה"ר. ולכן זכר בזוה"ח הנ"ל פסוק זה והיו הדברים האלה וגו' על לבבך דכתיב בפ' ראשונה דק"ש שהוא יחוד ואהבת ה' שלזה היצ"ט נוטה מעצמו לטוב היינו ליחוד ואהבת ה'. דכל מצות שבתורה קראם בזוה"ק עצות כמו"ש (זח"ב פ"ב ב') תרי"ג זיני עיטין יהיב אורייתא לב"נ וכו' ולמה הן עצות רק הן עצות שעל ידם יקבע בלבו המאמר אנכי ה' אלהיך שהוא כללא דכל אורייתא. וכאן דכתיב ונתנו ה' אלהיך בידך היינו ע"י שיקיים והיו הדברים האלה על לבבך דהיינו שיוקבע בלבו היחוד ה' אחד שהוא ק"ש וגם אלהיך היינו שידע שהוא בעל הכוחות כולם והוא מורה לאדם דרכו איך ללכת בדרכיו והיינו בד"ת שהם דרכיו של הקב"ה. וכן הדיילים ושופטים נקראו אלהים כמו שנא' עד האלהים יבא דבר שניהם על שהם מורים לאדם את הדרך שילך בה וזה פי' אלהיך שהוא תורה ועי"ז ינצח ליצה"ר. ולכן שאל ר"י יצ"ט מאי בעי מילין דאורייתא שאם הי' מביא הפסוק ולעבדו בכל לבבכם שבפרשה שני' דק"ש אף דשם ג"כ נא' בכל לבבכם שהוא בשני יצריך לא הי' שואל למה לי' ליצ"ט מילין דאורייתא דשם מיירי בקיום המצות כמו שנא' והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' ולזה צריך הד"ת לידע הדרך ילכו בה כמו שנא' אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' ומבלעדי התורה לא ידע הדרך הטוב במה לבחור. אך כיון שמביא הפסוק והיו הדברים האלה שנא' בפ' ראשונה שבפ' זו נאמר רק יחוד ואהבת ה' וכתיב על לבבך ודרש על שני יצרך שאל ר"י יצ"ט כיון שהוא נוטה לטוב הלא הוא נוטה דרך כלל לאהבת ויחוד השי"ת ואידך הוא פירושא דזה הוא המהות של יצר טוב היינו חשק טוב ולמה לו לזה מילין דאורייתא. ע"ז א' דיצ"ט אתעטר בהו דע"י הד"ת שנכנסין ונקבע בלב נעשה עטרה לראשו כמו שא' (מגילה ט"ז:) ויקר אלו תפילין שבראש היינו שהוא קשור בהם בשורש ויצה"ר אתכנע בהו:
1
ב׳ואח"כ אמר בזוה"ח ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים דא הוא ירחא דאלול דבי' סליק משה לטורא למבעי רחמין קמי קוב"ה דישתביק לישראל על עגלא וכו' ובס' עבודת ישראל להמגיד הק' מקאזניץ זצלה"ה דרש ג"כ הפ' הזה על חודש אלול ונתכוין מדעתו הרחבה לדברי הזוה"ח. והיינו שמקודם צריך להרגיז ולנצח היצה"ר לעזוב הרע ולבחור בטוב שהעיקר הוא מקודם עזיבת החטא וע"ז נא' ונתנו ה' אלהיך בידך היינו ע"י ק"ש ותורה שע"ז מורה ה' אלהיך כנ"ל ואח"כ לתקן העבר כתיב ובכתה את אביה ואת אמה על מה שלא נצח עד עתה ליצה"ר ע"י העצה של ונתנו ה' אלהיך. ודרש שמרמז אביה על קוב"ה ואמך על אורייתא והמכוון על תושבע"פ כמו שדרשו (ברכות ל"ה:) גוזל אביו ואמו על הקב"ה וכנס"י דכנס"י הוא בחי' מלכות כידוע ומלכות פה תושבע"פ קרינן לה שהיה לו עצה מקודם כמו שא' בגמ' הנ"ל משכהו לבהמ"ד מקום שמחדשין בו תושבע"פ ולא נצח. וע"ז הם ימים אלו בחדש אלול שהם ימי רצון שעלה משרע"ה להר לכפר הקלקול ולקבל הלוחות אחרונות שבהם הי' גם התושבע"פ כמו"ש (שמו"ר פ' מ"ז) אין אתה מפסיד וכו' עכשיו שנצטערת אני נותן לך מדרש הלכות ואגדות וכו'. וע"י תושבע"פ יכול לתקן הרב כעס כמו שנא' כי ברב חכמה רב כעס שהרב חכמה נצרך לרב כעס לתקנו וכמו"ש (נדרים כ"ב:) ואז באלו הימים יכול לתקן את העבר וע"ז נא' ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים עד יוהכ"פ שמתכפר הכל. ומסיים כד"א ואחר כן תבא אלי' ובעלתה דגזרו קיימא עם קוב"ה. ויוהכ"פ הוא יום שנתנו בו לוחות אחרונות שאז ניתן למשה גם הלכות מדרשות ואגדות. וביוהכ"פ הכה"ג נכנס לקה"ק ומזכיר השם הק' ככתבו והוא לעומת ונתנו ה' אלהיך. ובשבת כל ישראל קרויין יראי שמי כמו שא' (תענית ח':) דאפי' ע"ה אימת שבת עליו ואז יוכל לשום אל לבו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו. וגם שבת יעשה כולו תורה כמו דאי' בתנדב"א. ושבת זמן תשובה כמו שנא' טוב להודות לה' ואמר בפרדר"א כד"א ומודה ועוזב ירוחם והשבתות שבחודש זה מסוגלים לתקן הכל כנ"ל:
2
ג׳כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלהיך בידך וגו' בזוה"ח ר"ש פתח זנח וגו' וע"ד כי תצא למלחמה על אויבך דא איהו יצה"ר דאנן צריכין למיפק לקבלי' במילין דאורייתא ולקטרגא לי' וכדין יתמסר בידא דב"נ כמד"א ונתנו ה' אלהיך בידך. וצריך להבין היכן הוזכר כאן שכבישת מלחמת היצר הוא ע"י ד"ת. אך הענין ע"פ מה שאמרנו כ"פ דהתורה נקרא שם ה' וכמו שנדרש (ברכות כ"א.) לברכת התורה לפניה מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל וגו' וכמ"ש בזוה"ק כ"פ מאן דאשתדל באורייתא אשתדל בשמא קדישא. וזה הפי' ונתנו הוי"ה אלהיך היינו ע"י ד"ת שהוא שם הוי"ה ואלהיך מורה שהוא בעל הכוחות שלך והיינו שהד"ת יהי' המנהיג אותך עי"ז תוכל לכבוש את היצר להבא שעיקר התשובה עזיבת החטא מעתה וזה יוכל להיות רק ע"י ד"ת ושתדע שהשם ה' שהוא הד"ת הוא מנהיג אותך. וכמו"ש בזוה"ק (ח"א ר"ב א') דלית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא. וזה מ"ש בזוה"ח הנ"ל דלית לי' קטרוגא ליצה"ר בר מילין דאורייתא. וכתיב ונתנו ה' אלהיך בידך ע"פ שא' (סוכה נ"ב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד וכן (קידושין ל':) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין. ומ"מ באותו מקום בגמ' (סוכה שם) אי' יצרו של אדם מתגבר עליו וכו' ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו וכו'. והיינו שהאדם בעצמו אין בכוחו לנצח היצה"ר אפי' ע"י ד"ת שהיצה"ר יכול להתגבר עליו אף כשהוא עוסק בד"ת רק צריך תפלה להשי"ת שיעזור לו שיכנסו הד"ת לתוך לבו. אך אחר תפלה להשי"ת אם זוכה לכבוש היצה"ר העיקר הוא ע"י כח התורה שנקרא שם ה' כמו שנא' ונתנו ה' אלהיך בידך דהא לית לי' קטרוגא ליצה"ר בר מילין דאורייתא. וזה הפי' בגמ' אלמלא הקב"ה שעוזר לו היינו ע"י ד"ת שהוא שם הוי"ה קוב"ה. ושבית שביו מפרש הזוה"ח על היצ"ט שהיה בשביה וראית בשבי' אשת יפ"ת מפרש דא הוא נשמתא כד"א אשה יראת ה' היא תתהלל וכו' והבאתה אל תוך ביתך דאתרכת מתמן וכו' הוא כמו שאמרנו בכונת התיקונים (תי' ו') גם צפור מצאה בית ודא ב' מבראשית דאתמר בה בחכמה יבנה בית שהמכוון הוא על יראה דכתיב הן יראת ה' היא חכמה והיינו בחי' שכינתא תתאה. וזה שא' בהקדמה מצאה בית דכתיב בגינה כי ביתי בית תפלה דא בי כנישתא והיינו יראה והוא תרעא לאעלא גו מהימנותא. ועי"ז יזכה שיכנסו הד"ת לתוך לבו:
3
ד׳ואמר עוד בזוה"ח והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את צפרני' ותדכי מההוא זוהמא דאטיל בה נחש. והיינו דהשערות והצפרניים מורים על המותרות שבגוף פי' שלא די בזה שיתקן מעשיו על להבא דכל שלא תיקן העבר אינו בטוח עדיין שלא ישוב היצה"ר ויתגבר עליו רק צריך לתקן את העבר מה שעשה כנגד רצונו ית"ש. והסירה את שמלת שבי' מעלי' מפרש בזוה"ח מאינון כסו דמסאבו וזינין בישא מחובא דעגלא וכו'. וזה מוסב על כל זמן כמו שאמר הרבי ר' בינם זצלה"ה שמה שמפרשים בכל הספרים כי תצא למלחמה על אויבך על היצה"ר אינו דרך דרש ורמז לבד רק פשט הפשוט הוא כן דעיקר המלחמה תמידית הוא נגד היצה"ר שנקרא אויב ושונא דשלמה קראו שונא (כמו שא' סוכה נ"ב. ובזוה"ח כאן) וזהו והסירה את שמלת שבי' ע"ד שנא' הסירו הבגדים הצואים מעליו וגו'. ואמר עוד בזוה"ח ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים דא הוא ירחא דאלול דביה סליק משה לטורא למבעי רחמין קמי קוב"ה בגין דישתביק לישראל על עגלא וכו' ודרש אביך קוב"ה ואמך אוריי' והיינו כנס"י שהוא תושבע"פ וכעין שדרשו בגמ' (ברכות ל"ה:) וע"ד אמר פלגי מים ירדו עיני וגו' והיינו שאחר כל אלה צריך לבכות ולבקש מהשי"ת כמו שא' דהמע"ה פלגי מים ירדו עיני וגו'. ואמר והוו ישראל רחיקין ממלכא עד יומא דכפורי וכו' היינו שאז ביוהכ"פ זוכין למ' בינה בחי' אמא עלאה שהוא עלמא דחירו ואז בטוחים מקטרוג היצה"ר. דיוהכ"פ נקרא שבת שבתון היינו השבת שעושין ישראל שנתן השי"ת כח לישראל שיוכלו לקבוע מצידם גם קדושת שבת. ויוהכ"פ הוא נגד קדושת שבת שיש ו' ימים יו"ט שמותר בהם מלאכת אוכל נפש ויוהכ"פ הוא יום השביעי והוא נגד יום השבת וכמו"ש מהרש"א (ח"א ריש יומא) בטעם שם מס' יומא וזה ענין שא' (שבת קי"ח:) אלמלא משמרין ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד נגאלין וכו' והיינו דשבת הראשון הוא בבחי' ונתנו ה' אלהיך בידך דבשבת זוכה האדם ליראה דאימת שבת על ע"ה וכל ישראל נקראו בשבת יראי שמי (תענית ח:) וזוכין לד"ת ועי"ז זוכין לתשובה על להבא לתקן מעשיו כמו"ש בפרדר"א על הפ' טוב להודות לה' כד"א ומודה ועוזב ירוחם. ואח"כ בימי המעשה לקיים ובכתה את אבי' ואת אמה ירח ימים לתקן את העבר. ואח"כ בשבת הב' זוכין לשבת עלאה שהוא בינה אמא עלאה שיכנס היראה והד"ת למעמקי הלב ואז הוא משומר מקטרוג היצה"ר וכמ"ש במכילת' ובפע"ח שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע שהשומר שבת משומר מן העבירה וזה הפי' מיד נגאלין שנגאלין בשלימות מקטרוג היצה"ר שהוא השטן הוא היצה"ר הוא המה"מ (כמו שח' ב"ב ט"ז.). ומי שהוא זוכה בשבת אחד לשתי השבתות שהוא שבת תתאה ושבת עלאה ע"ד שא' בתיקונים (תי' מ"ח) תרין זמנין אדכר הכא שבת לקבל שכינתא עלאה ותתאה לדרתם זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא זה זוכה ע"י שמירת שבת א' כהלכתו שנגאל מיד מכל וכל. ומטעם זה אמרו בכמה מקומות דאם שמרו שבת א' כהלכתו מיד נגאלין (ונת' כ"פ) היינו שתיכף בשבת הראשון יכולין לזכות לשבת עלאה ג"כ אך בגמ' על הכלל אמרו שקשה לזכות לשבת עלאה אם לא שיוקדם לו שבת תתאה כהלכתו בשבת אחד וימי המעשה ואח"כ לשבת הב' יכולין לזכות לשבת עלאה שיהי' מיד נגאלין רק העולם נידון אחר רובו. אבל כל פרט נפש מישראל המשמר שבת כהלכתה או ב' שבתות כנ"ל וזוכה לשבת עלאה הוא בפרט נגאל בשלימות מכל וכל:
4
ה׳כי תצא למלחמה על אויבך בספרי פ' זו במלחמת הרשות הכתוב מדבר על אויבך כנגד אויבך ונתנו ה' אלהיך בידך אם עשית כל האמור בענין סוף שה' אלהיך נותנו בידך. ולכאורה לא נאמר בו שום מצוה רק מצות יפ"ת ומה זה זכות שבשביל זה יתנו ה' בידו. גם יש להבין המכוון במה שאמר על אויבך כנגד אויבך. אך אי' בשם הרבי ר' בונם זצלה"ה שהפסוק כי תצא למלחמה על אויבך פשוטו קאי על היצה"ר ולא דרך רמז לבד רק פשוטו של מקרא כן (כמו שנז' לעיל מא' ב') והיינו דסתם אויב הוא היצה"ר וכמו שא' (בר"ר ר"פ נ"ד) גם אויביו ישלים אתו זה יצה"ר. והנה הז' אומות דא"י הם ראשי הקליפות והם כלולים כל אחד מעשר שהם קליפת כל הע' אומות ועליהם נא' לא תחיה כל נשמה. אך כאן במלחמת הרשות הכ' מדבר היינו לכבוש שורש הקליפות שהוא קלקול הראשון מהנחש. וזה ענין שא' (קידושין כ"א:) לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ואין לו פירוש מפני מה ירשה לו לוותר מפני היצה"ר ולשמוע לו. אך המכוון שע"י מצוה זו עי"ז יהיה יכולים לבטל את השורש היצה"ר מכל וכל. וזה שא' בספרי על אויבך כנגד אויבך דקשיא לי' יתור לשון הכתוב על אויבך דודאי אינם נלחמים על אוהבים רק על אויבים לכן דרש שהוא כנגד אויבך היינו לבטל שורש היצה"ר וכתיב אח"כ ונתנו ה' אלהיך בידך ונתנו הוא לשון יחיד משום דקאי על ראשית דקליפה. וזה שא' בספרי אם עשית כל האמור בענין וכו' זה קאי על סוף הפ' העברה שנא' שם ואתה תבער הדם הנקי מקרבך וגו' ואי' בספרי בער עושי הרעות מישראל שהמכוון שע"י שיבערו נפש החוטאת יועיל בזה לבער כל עושי הרעות מישראל. ומסיים כי תעשה הישר בעיני ה' היינו שיועיל בזה ליישר הלב שיהי' הלב כסיל לשמאלו ג"כ טוב וכתיב לישרי לב שמחה. אז סוף שה' אלהיך היינו שהשם הוי"ה שהוא בעל הכוחות שלך נותנו להראשית דקליפה בידך. וכן סיום הפרשה זו בפ' עמלק וכתיב שם והיה בהניח וגו' מכל אויבך מסביב כל כולל שלשה (כמו שנת' במק"א) ופי' מכל אויבך מכל ג' ראשי הקליפות הקנאה והתאוה והכבוד שהם קליפת עשו וישמעאל וראשית גוים עמלק. מסביב שהם מקיפין לישראל מכל צד להצר ולהעיק להם וכנגדם הם קדושות האבות (כמו שנת' כ"פ) ובהניח היינו ביום השבת שהוא יום קדושה ומנוחה שכן נדרש (זח"א מ"ח ב' ועוד) ביום הניח ה' לך וגו' ומן העבודה הקשה על יום השבת. ושבת אי' (זח"ב ר"ד א') ש' בת ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו וזוכין אז לקדושת ג' האבות וניצולין עי"ז מג' הקליפות אז תמחה את זכר עמלק מכל וכל. וזה שאמר סוף שה' אלהיך נותנו בלשון יחיד היינו לראשית דקליפה בידך וכאמור:
5
ו׳הנה בספרי מפרש כמה פעמים על מה שנא' ובערת הרע מקרבך בער עושי הרעות מישראל. ולכאורה הוא רק כמו תרגום הכתוב בתורה בלשון אחר ומה חידש הספרי בזה. והענין שכפי הכ' ובערת הרע מקרבך מורה שכשיבערו החוטא וימות וכל המומתין מתודין (כמ"ש סנהד' מ"ג:) אז יפעול תשובתו לתקן הקלקול בשורש שהי' בתחלתו באכילה ע"י הנחש שהכניס תאוה והנאת הגוף באכילה. וזה הפי' של ובערת הרע מקרב"ך ע"ד שא' בגמ' (תענית י"א:) כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שנא' בקרבך קדוש וכן כאן מקרבך פי' על אכילה שבמעיים. וכתיב לשון ובערת ואי' בגמ' (ב"ק ב':) וביער זו השן וכן הוא אומר כאשר יבער הגלל עד תומו. והיינו דנזקי רגל הוא רק שמזיק שרומם ברגלו ומזיקו אבל נשאר עדיין כולו משא"כ נזקי שן שמבערו עד תומו ונשאר רק גלל. וכן כאן ובערת הרע מקרבך שמתקן עד השורש הקלקול של אכילה שהוא במעיים כאשר יבער עד תומו היינו בשלימות. וחידש הספרי בזה שפי' בער עושי הרעות מישראל שזה מוסב על ההווה שיבער בהווה הרע מכל וכל לתקן שורש הקלקול ושיהי' לעולמי עד היינו שלא יחזור יצה"ר עוד כמו במ"ת שחזר היצה"ר למקומו. והנה נזכר במשנה תורה י"א פעמים לשון ובערת הרע או תבער הרע. פעם הראשון בפר' ראה בפר' נביא שקר ואח"כ ה' פעמים בפ' שופטים וה' פעמים בפ' זו. והם עשר כנגד בחי' כנס"י שהוא עשר שכן מורה כל מספר עשר על עשר דבריא שהם עשר מאמרות למ"ת עשר מאמרות למע"ב (זח"ג י"א ב') ופעם הי"א כנגד שבט יהודה ומשיח בן דוד שיהי' מזרעו שאז יבוער הרע מכל וכל עד עולם. שבכל פעם אף שמבער הרע מישראל אף שהוא מכל וכל הוא רק כמו במתן תורה שבדיבור לא יהי' נעקר יצה"ר מישראל מ"מ אח"כ חזר יצה"ר למקומו. משא"כ לעתיד בימות המשיח אז יתבטל היצה"ר לגמרי שישחוט הקב"ה ליצה"ר כמ"ש (סוכה נ"ב.) וזה פועל ע"י שמבערים עושי הרשעה מישראל. ובפעם הראשון שהוזכר במשנה תורה ובערת הרע וגו' בפ' ראה בפר' נביא שקר כתיב מקודם אחרי ה' אלהיכם תלכו וגו' ויש בו ששה לשונות ואח"ז כתיב ובערת הרע מקרבך והם כנגד ז' מדות תחתונות שנפשות ז' רועים מרכבה להן כידוע. והיינו אחרי ה' אלהיכם תלכו הוא נגד אאע"ה שהוא היה הראשון שהתחיל בהשתדלות שלו לפרסם מלכות שמים בעולם ונאמר לו התהלך לפני וגו'. וזה שא' בספרי שם אחרי ה' אלהיכם תלכו זה עשה והיינו מדת א"א שהי' הזריזות כמו שא' (חולין ט"ז.) קרא זריזותיה דאברהם קמ"ל וזריזות הוא במ"ע (רש"י לרי"ף פ"א דע"ז) ומ"ע בא ע"י מדת האהבה מדתו של א"א כמו שנא' אברהם אוהבי. ואותו תיראו נגד בחי' יצחק אע"ה שמדתו גבורה פחד יצחק וזה שא' בספרי שיהא מוראו עליכם. ואת מצותי תשמורו נגד בחי' יעקב אע"ה שמדתו מ' אמת כמו שנא' אמת ליעקב וכתיב שפת אמת תכון לעד. וזה שא' תשמורו היינו לעולמי עד כל הד"ת דאמת זו תורה. ובקולו תשמעו הוא נגד משרע"ה שהוא הוריד הד"ת תושב"כ שהוא בחי' קול חיות של הדיבור קול גדול קולות שבמתן תורה (כמ"ש זח"ג רס"א א') ואותו תעבודו נגד אהרן הכהן שהוא שורש העבודה בעבודת הקרבנות. ובספרי ואותו תעבודו בתורתו עבדהו ובמקדשו. וכתיב כי שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו ובמקדש הי' אהרן הכהן העובד. ובו תדבקון נגד יוסף הצדיק בחי' ו' זעירא ועל ידו הוא החיבור דאחיד בשמיא וארעא היינו בתפארת דאיקרי שמים ובארץ דאקרי כנס"י (כמ"ש זח"א ל"א א') וזה שנא' ובו תדבקון בו' תדבקון והוא ע"ד שנא' ואתם הדבקים בה' אלהיכם ו' בחי' ת"ת קוב"ה וכמו שא' (בר"ר פ' פ') ואנו למדים מפרשתו של רשע הזה ותדבק נפשו כמו שם אצל דינה ותדבק נפשו היינו דשדי בה זוהמא (כעין שא' יבמות ק"ג:) ועי"ז היה לה דבקות בנפש עמו כן ישראל להבדיל וכו' דבקים בקוב"ה וזה ע"י מדת צדיק יסו"ע ו' זעירא שמחבר שמים בחי' ת"ת בארץ בחי' כנס"י. ואחר הו' אלו כתיב ובערת הרע מקרבך והוא נגד בחי' דוד המע"ה שהקים עולה של תשובה (כמו"ש מו"ק ט"ז:) ולפי שעה נעקר יצה"ר לגמרי כמו במ"ת ומ"מ אח"כ יכול להיות שיחזור יצה"ר למקומו כמו שחזר אחר מתן תורה. ואח"כ נזכר עוד ט' פעמים ובערת וגו' והוא בכל עשר המדות בחי' כנס"י כנ"ל עד פעם האחרון דכתיב בפ' זו בפסוק כי ימצא איש גונב נפש מישראל וגו' ומת הגנב ההוא שבזה נעקר כל מעשה הרע שעשה שגנב הנפש והרי יתבטלו מעשיו מכל וכל שהשימוש שהשתמש בו כמו שנא' והתעמר בו (וכמו"ש בספרי) זה בודאי יוחזר לבעליו ובפרט הנפש שיוחזר. ואז יועיל מיתתו להיות ובערת הרע מקרבך לתקן הכל עד השורש מכל ישראל. וזה שא' בספרי בער עושי הרעות מישראל והוא כנגד משיח ב"ד שיהיה יחיד שעשה תשובה שמוחלין לכל העולם בשבילו (כמ"ש יומא פ"ו:) היינו שהוא בכח תשובתו יכניס הרהור תשובה בכל ישראל ואז יתבטל כל היצ"ר לעולמי עד כאמור. ונכתב זה בפ' גונב נפש שהוא ביחיד שמתבטל מעשיו מכל וכל שהוא בדיני ממונות. משא"כ כל החטאים שאף שעשה תשובה וכיפרה מיתתו מ"מ התאוה לשעתו לא נתבטלה משא"כ כאן שנתבטלו כל מעשיו. ומשום זה מועיל מיתת הגנב וכל המומתין מתודין שיתודה ויעשה תשובה שעי"ז יתבטל היצה"ר לעולמי עד וזה יהי' לימות המשיח וכאמור. ומשום זה נכתב פעם י"א כמו שאמרנו. ובשבת שע"י שמירת שבת זוכין להנצל מקטרוג יצה"ר וכמו שנא' שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע ובמכילתא הלשון שמשומר מן העבירה ובפע"ח שניצול מקטרוג היצה"ר. ומי שזוכה לשבת עלאה אצלו אתפני היצה"ר מכל וכל וכמו"ש (תי"ז תי' מ"ח) זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצה"ר. ומי שזוכה לזה הוא בפרט נפשו נגאל מיד בשלימות כמו בימות המשיח ולעוה"ב:
6
ז׳פעם ראשון ובערת הרע וגו' שבפר' זו נזכר בפ' בן סורר ומורה וכתיב בי' ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו. והענין דכתיב כי יהיה לאיש בן סורר ומורה ולכאורה מיותר תיבת לאיש גם לשון סורר ומורה כפול ובספרי נדרש סורר על דברי אביו ומורה על דברי אמו וכו' גם מה שנא' איננו שומע בקול אביו ובקול אמו יש להבין דהול"ל איננו שומע לאביו ואמו ועכ"פ הול"ל בקול אביו ואמו ובתורה אין אות אחת מיותר. גם מה שנא' בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו אינו מובן. וכאן נזכר הלשון זולל וסובא ובראש הפרשה לא נזכר כלל זולל וסובא. ובספרי אי' וכי בשביל שאכל זה ממון אביו וכו' ימות אלא נידון על שם סופו מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב וכו' וסופו להמיתו מיתה משונה שנא' וכי יהיה באיש חטא משפט מות. ויש להבין איך ימות זכאי הלא גנב מבית אביו וכי יש היתר לגנוב מבית אביו. ואי מפני שמתודה ועושה תשובה גם כשיהי' בסופו חייב מיתה ג"כ יתודה שכל המומתין מתודין (כמ"ש סנהד' מ"ג:). אך הענין דכתיב כאן כי יהיה לאיש וגו' ומצינו בזוה"ק (ח"א ס' א') איש דא קוב"ה דכתיב ה' איש מלחמה וכו' איש דא צדיק וכו'. והפי' כאן כי יהי' לאיש שהוא אדם גדול וצדיק כמו שמצינו בדוד המע"ה שנשא יפת תואר והוליד בן סורר ומורה (כמ"ש סנהד' ק"ז.). בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו הוא ע"ד שא' (ברכות ל"ה:) ואין אביו אלא הקב"ה וכו' ואין אמו אלא כנס"י וכו' והיינו חכמי ישראל שתקנו הברכות (כמ"ש רש"י סנהד' ק"ב.) וזה שנא' בקול אביו ובקול אמו קול הוא חיות של הדיבור (כמ"ש זח"ג רס"א א') והיינו בקול אביו קוב"ה בחי' תושב"כ (כמו"ש זח"ב ס' א') קוב"ה תורה איקרי והיינו תושב"כ. ובקול אמו הוא כנס"י מ' מלכות פה תושבע"פ קרינן לה והם ב' קולות שהם חיות של הדיבור. וזה שנא' סורר ומורה ובספרי סורר על דברי אביו ומורה על דברי אמו סורר על ד"ת ומורה על דברי הנביאים. והכל אחד דברי אביו היינו ד"ת בחי' תושב"כ קוב"ה תורה איקרי כנ"ל. ומורה על דברי אמו על דברי הנביאים והנביאים נתנבאו בכה אמר ה' כה מדת כנס"י כידוע. ויסרו אותו מלקין אותו ולא ישמע אליהם אף שהאב הוא איש דהוא צדיק כנ"ל ואמו ג"כ צדיקת ע"ד שא' (קידושין ל"א:) כי הוה שמע קל כרעי' דאימי' אמר איקום מקמי שכינה וכו' וע"ד שנזכר ואין אמו אלא כנס"י ובכחם להכניס ד"ת בלבו והוא לא ישמע אליהם. ע"ז כתיב והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו שהם יכניסו ד"ת בלבו ואמרו וגו' בננו ז"ה היינו שמראין באצבע לראות בחוש שיש בכחם להכניס בו ד"ת מצד אביו ויראת ה' מצד אמו. וזה שנא' ז"ה שהשפיעו בו ד"ת ומ"מ הוא סורר על דברי אביו ומורה על דברי אמו. וזה שנא' איננו שומע בקולנו זולל וסובא הוא ע"ד שנא' אל תהי בסבאי יין בזללי בשר וגו' יין מרמז על בחי' תושבע"פ כמ"ש (זח"ג רע"א ב') יינא דאורייתא דבע"פ בשר מרמז לבחי' תושב"כ וע"ד שמצינו (ב"ק ע"ב.) דלא אכלי בשרא דתורא ופירש"י לא דקדקתי טעמו של דבר היינו הטעם שיש בדברי תורה של תושב"כ להרגיש הטעם כעין שא' (פסחים קי"ט.) ומאי ניהו טעמי תורה היינו תושבע"פ הכלול בתושב"כ ע"ז מרמז בשר. ומיד שהביאו אותו לסנהדרי גדולה יועיל שיכניסו הם ד"ת בלבו טעמי תושב"כ ותושבע"פ ומ"מ כתיב ורגמוהו וגו'. וזה שנא' אח"כ וכי יהיה באיש חטא משפט מות וגו' ואי' בסה"ק שבזה הפסוק הספיד האר"י הק' ז"ל להרה"ק ר"מ קורדובירו ז"ל ואמר וכי יהי' באיש איש דא צדיק חטא משפט מות חטא לשון חסרון שיחסר בו הטעם למה מגיע לו משפט מות ואעפ"כ והומת ותלית אותו על עץ היינו על חטא של עץ הדעת שהוא עטיו של נחש. ויש להבין לפי זה מה שנא' לא תלין נבלתו על העץ הלא קאי על איש הנא' למעלה ולמה נקרא נבלתו והול"ל לא תלין אותו על העץ. אך הוא ע"ד שאמרו (כתובות קי"א.) יחיו מתיך מתים שבא"י נבלתי יקימון מתים שבחו"ל. אף שהוא רק בס"ד דגמ' אך לפי מה דמשני אדר"א דמתים שבחו"ל יחיו ע"י גלגול מחילות שפיר נדרש נבלתי יקימון על מתים שבחו"ל דמתים שבא"י יחיו תיכף משא"כ מתים שבחו"ל נקראו נבלתי מפני שלא תקנו עדיין שורש קלקול הנחש שגרם המיתה וכאן שנא' ותלית אותו על עץ שהוא עטיו של נחש מכלל שלא תיקן עוד שורש הפגם לכן עדיין כתיב בי' לא תלין נבלתו. וזה הטעם ג"כ דדרש בגמ' הנ"ל נבלתי יקימון בנפלים הוא דכתיב דנפלים ג"כ נולדו ע"י עטיו של נחש שהוא הרגש הנאת הגוף ולא תקנו עוד זה הפגם. ואף שלא חטאו בעוה"ז מ"מ שורש הפגם של עטיו של נחש יש בהם מלידה כמו שנדרש (מ"ר ר"פ תזריע) על הפ' הן בעוון חוללתי בעוון מלא אפי' חסיד שבחסידים וכו' מש"ה נקראו נבלתי. וזה נסמך לפרשת בן סורר ומורה שבאמת הוא יוצא מכלל כל הרוגי ב"ד שמתודין ומיתתן כפרה עליהם ויש להם חלק לעוה"ב. משא"כ בן סורר ומורה מיד שבא לסנהדרי גדולה הם מסייעים לאביו ואמו ומכניסים בו קדושת תושב"כ ותושבע"פ ומ"מ ממיתין אותו וזה יועיל שיהי' ובערת הרע מקרבך וכדרשת הספרי בער עושי הרעות מישראל שיועיל לבער הרע מכל ישראל. ויועיל זה כמו שנא' וכל ישראל ישמעו ויראו שיכניס יראה בכלל ישראל וגם הרהור תשובה בכל ישראל. אך מ"מ עדיין יכול לחזור יצה"ר למקומו כל שהוא בעוה"ז וזה שא' בספרי ימות זכאי היינו שעוד קודם מיתתו נעשה זכאי ע"י שהסנהדרי גדולה יכניסו בלבו אור תושב"כ ותושבע"פ. ואל ימות חייב היינו אם יתחייב מיתה ככל חייבי מיתות אף שכל המומתין מתודין ויש להם חלק לעוה"ב היינו שהמיתה מכפרת מכל וכל ונכנס לעוה"ב אבל עכ"פ מיתתו הוא כשהוא חייב. וזה דמסיק בספרי אביו של זה חשק יפ"ת וכו' ונעשה בנו סורר ומורה וסופו להמיתו מיתה משונה שנא' וכי יהי' באיש חטא משפט מות. היינו שזה נקרא מיתה משונה שכל חייבי מיתות מומתין כדי שתהיה מיתתו מכפרת עליהן וזה הבן סורר ומורה שהב"ד הגדול מכניסין בו האור תורה שבכתב ושבע"פ כנ"ל והוא באמת עתה זכאי ומ"מ ממיתין אותו וזהו מיתה משונה אך מועיל כדי שכל ישראל ישמעו וייראו היינו לתקן שורש פגם הנחש. וע"ז מסיק שנא' וכי יהי' באיש חטא משפט מות שיחסר אצלו משפט המות למה יומת הזכאי ותלית אותו על עץ עץ הדעת טו"ר היינו כדי שיתקן שורש פגם עטיו של נחש ולתקן בכל ישראל שישמעו וייראו להכניס היראה בלבם כנ"ל:
7
ח׳אי' בגמ' (ביצה ט"ז.) נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת וכו' שנא' שבת וינפש כיון ששבת ווי אבדה נפש. והנה לפי הדרש הזה הי' צריך לומר נפש יתירה ולמה קראוה בגמ' נשמה יתירה. ובזוה"ק (ח"ב ר"ד ב') דקדק ווי גופא איצטריך למימר דמיני' אבדת נפש ומתרץ בזוה"ק דהנפש יתירה בריבויא ותועלתא שמשיג אז בחי' רוח ומי שזוכה זוכה להשיג לנשמה כיון דנפיק שבתא ווי נפש דאבדת מה דאבדת אבדת ההוא עטרא וכו'. אך מהגמ' נראה שדרש שאבד הנפש יתירה במוצש"ק. והענין הוא ע"פ שא' בתיקו"ז (תי' ו') בכל עץ דא צדיק וכו' ודא יום השבת דתמן זווגא דשכינתא עם קוב"ה וכו' אשר פריו יתן בעתו דא עתו דצדיק דאיהו ליל שבת דצדיק מיניה פרחין נשמתין חדתין בישראל דאתקריאו פנים חדשות. והוא שבאדם יש ג' מדרגות נפש רוח ונשמה והוא כנגד מחשבה דבור ומעשה. וכמו שסידר האר"י הק' לענין ג' יומין דבתר שבתא וג' יומין דקמי שבתא שביום ד' מופיע בחי' הנפש יתירה משבת הבאה שהוא כנגד מעשה וביום ה' מופיע בחי' הרוח שהוא כנגד דיבור וביום ו' מבחי' נשמה שהוא כנגד מחשבה וכן נשאר לג' ימים דבתר שבתא. והוא דהנפש שהוא הדם כמו שנא' כי הדם הוא הנפש מזה בא כל פעולות האדם שהוא במעשה. והרוח הוא בחי' דיבור וכדמתרגם לנפש חי' לרוח ממללא. ונשמה הוא במוח כמו שא' מחשבה מוחא. ובשבת כל הנפש רוח ונשמה המה פנים חדשות וכמו שאומרים ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין. דנפש שהוא במעשה ובכל יום השבת שהוא שובת מכל מלאכה ועשי' הוא פנים חדשות שע"י ששובת ממלאכה שהוא רגיל בה כל ששת ימי המעשה הוא כבא לידו דבר עבירה וניצול ממנה והרי הוא כעושה מצוה כמ"ש (קידושין ל"ט:) עי"ז זוכה לנפש יתירה. ובדיבור דכתיב ודבר דבר וא' (שבת קי"ג:) שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול ולאו דוקא דיבורים אסורים רק אפי' בדברי רשות וכמ"ש תוס' ממד"ר (סו"פ בהר) וכמו שאמרנו לדקדק מדכתיב ודבר דבר ולא כתיב ומדבר דבר כמו דכתיב ממצוא חפצך מזה מוכח שהפי' שבשבת צריך לדבר רק שיהיה דבר היינו לדבר בד"ת ובמילי דשמיא (כמו שנת' כ"פ). ולכן בשבת שהדיבור ג"כ בשינוי וזה בחי' הרוח הוא ג"כ פנים חדשות. וב' הדברים אלו הוא מצד האדם שע"י מה ששובת במעשה זוכה לנפש יתירה וע"י השינוי בדיבור שהוא מקיים ודבר דבר זוכה לרוח יתירה והנשמה שהוא נגד מחשבה זהו מצד השי"ת שנותן באדם שיהי' לו בשבת רק מחשבות קדושות בתוספות קדושה. וזה שדקדקו בגמ' הנ"ל נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת וכו' שזה נותן הקב"ה:
8
ט׳והנה הנפש שהוא כח העשי' ניכר בשבת במה שהוא שובת מכל מלאכה וניחא שנקרא פנים חדשות וכן בחי' הרוח שניכר ג"כ בשבת שמשונה בדיבור שמדבר רק בד"ת ובמילי דשמיא ולכן הוא פנים חדשות משא"כ הנשמה יתירה שהוא מחשבה שבמוח ובלב במה זה ניכר שיהי' נקרא פנים חדשות. אך הוא ע"כ שא' (נדרים מ"ט:) מורה ורוי וכו' אלא חכמת אדם תאיר פניו שחכמה שבמוח ניכר ג"כ על הפנים. וכן כתיב לב שמח יטיב גהה וניכר על הפנים. וזה שא' בתיקונים הנ"ל מיני' פרחין נשמתין חדתין בישראל דאתקריאו פנים חדשות. ומטעם זה בשבת אין צריך פנים חדשות דשבת חשיב פנים חדשות (תוס' כתובות ז'.) שבשבת יש לכל אחד מישראל פנים חדשות. וכן היראה הגם שהוא בלב ניכר ג"כ על הפנים כמו שנא' ולבעבור תהי' יראתו על פניכם ונדרש (נדרים כ'.) זו הבושה וכו' ומי שאין לו בושת פנים בידוע וכו'. והיינו שהישראל ע"י היראה מהשי"ת יש לו בשת פנים שע"י שמצייר לפניו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו הוא בוש לעשות דבר נגד רצון השי"ת. וכן אי' בתיקונים (תי' ז') יר"א בש"ת ושם (תי' ט') יר"א שב"ת ובהקד' (ד"ה דרגא תמינאה) ובג"ד בראשית יר"א בש"ת וכו' והפוך בש"ת ותשכח שב"ת והיינו בראשית ירא שבת. שבשבת כל אחד מישראל משיג היראה כמו"ש (ירוש' דמאי) אימת שבת על ע"ה וכל ישראל נקראו יראי שמי (תענית ח':) וניכר גם על הפנים כמו"ש בעבור תהי' יראתו על פניכם וזהו פנים חדשות. וזה שא' ברם אנפין חדתין שהוא הנשמה יתירה ורוחין עם נפשין שזה ניכר לכל שהם חדשים בשבת וכאמור. ומה שנראה כאן בתיקונים (תי' ו' שם) שע"י הזיווג פרחין נשמתין חדתין לישראל והוא בשבת כשיש זיווג קוב"ה ושכינתי' ע"י מצות שמירת שבת וכמו שא' עתו דצדיק דאיהו ליל שבת ובגמ' אמרו נותן הקב"ה באדם ערב שבת. וכן נראה בזוה"ק בכ"מ שבע"ש משיג האדם תיכף הנשמה יתירה. הענין דהזיווג הוא ע"י תורה ומצות וכמו"ש בתיקונים (שם) ובזמנא דאינון עסקין באוריי' או במצוה דאינון קוב"ה ושכינתיה וגרמין לחברא לון כחדא ירתין מתמן נשמתין וכו'. והיינו שבכל מצוה או ת"ת אומרים מקודם לשם יחוד קוב"ה ושכינתי'. וכן תיכף בכניסת שבת שהוא בעת תוספות שבת והתוספות הוא ג"כ מצוה ואף במצות דרבנן אומרים אשר קדשנו במצותיו ויש אז ג"כ יחוד קוב"ה ושכינתי'. לכן תיכף בע"ש כשמקבל הישראל התוס' שבת ונעשה היחוד והזיווג אז פרחין נשמתין חדתין בישראל שהוא הנשמה יתירה. וזה שא' בגמ' נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת היינו בזמן תוספות שבת שאז משיג הישראל הנשמה יתירה:
9
י׳אזמר בשבחין פתח האר"י הק' הזמר לסעודת ליל שבת בלשון זה ע"פ שא' בתיקונים (תי' י"ח נ"ה ב') צלותא דערבית אתה קדשת ודא שכינתא תתאה דאיהי מסטרא דשמאלא דתמן ליואי דאתמר בהון וקדשת את הלוים. הוא כמו שאמרנו דטעם אחד להם מה שבשבת יש שינוי בתפלה שכל תפלה הוא בנוסח מיוחד אבל ביו"ט נוסח אחד לכל ג' התפלות. וכן ביו"ט קדושת כל הסעודות אחד כמו שאומרים בכל סעודה דא הוא סעודתא דקוב"ה ושכינתי' משא"כ בשבת חשב בזוה"ק לכל סעודה קדושה מיוחדת בסעודה ראשונה דחקל תפוחין קדישין ושני' דעתי"ק וסעודה ג' דז"א קדישין. ולפי זה גם הסעודה ראשונה הוא מסט' דליואי ונאמר ולוים בשירה ובזמרה לכן פתח הזמר בסעודה זו אזמר בשבחין. אך להבין מה שאמר דתמן ליואי דאתמר בהון וקדשת וגו' ולמה לא אמר מסט' דכהנים כמו דאי' בזוה"ק (ח"ג קע"ו ב') ואת הקדוש דא כהנא וכו' תרין דרגין אינון קדוש וטהור כהן קדוש לוי טהור ולמה אמר כאן דקדושה מסטרא דליואי ולא מסט' דכהנא. אך הענין כידוע שהג' סעודות דשבת נחלקו לג' קדושות דאי' בזוה"ק שבת ש' ב"ת בת מתעטרא בג' אבהן. וקדושת הג' אבות נחשב אברהם מסט' דכהן דכתיב ואתה כהן לעולם שהיה מרכבה למדת החסד. ויצחק נגד קדושת הלוים שהיה מרכבה למדת גבורה ויראה שהוא לסטר שמאלא כמ"ש בזוה"ק ויעקב שנקרא ישראל הוא נגד קדושת ישראל. ולכאו' נראה מזה דקדושת אברהם ויצחק גדולה מקדושת יעקב ובזוה"ק נקרא יעקב תושבחתא דאבהן. אך באמת קדושת ישראל כלול מכולם דאברהם היה מרכבה למ' החסד שהיה מדתו מדת אהבת השי"ת שפנה עצמו להשי"ת שלא הי' לו שום אהבה זרה רק אהבת הש"י. ומ"מ בזה לבד יש עוד פסולת שיכול להיות מי שאינו מפנה עצמו להשי"ת ולכן יצא ממנו ישמעאל שהוא הי' הפסולת ובחר באהבת זרות. וכן יצחק שהיה מרכבה למדת הגבורה בחי' יראה ופנה עצמו להשי"ת ונקרא פחד יצחק שהי' יראתו רק מהשי"ת מ"מ יש בזה עוד פסולת שיש מי שאינו מפנה עצמו להשי"ת ויצא ממנו עשו שהוא הפסולת שהוא הקנאה ורציחה גבורה רעה. משא"כ יעקב שזכה לשם ישראל ע"ש כי שרית וגו' והוא לא הרגיש כלל הנאת עצמו והי' כמו אדה"ר קודם החטא שלא ידע כלל מיצה"ר הוא פעל שיהיה מטתו שלימה ולא הי' בו שום פסולת. וכן קדושת ישראל כולל כל הקדושות גם קדושת לוי וכהן כמו שא' (חולין נ"ו:) כרכא דכולא בי' ממנו כהניו וכו' שנא' ממנו פנה וכו' וכן בלוים כתיב קח את הלוים מתוך בני ישראל והבדלת את הלוים מתוך בני ישראל והיו לי הלוים. וכן בפר' קרח ואני הנה לקחתי את אחיכם הלוים מתוך בני ישראל. וכן בזוה"ק (ח"ג שם) את אשר לו סתם דא ליואי דהלוי נבחר להיות מיוחד לה' תמיד וכמו שנא' והיו לי הלוים. שבאמת במתן תורה כתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים והי' המכוון שכל ישראל יהיו בבחי' כהנים שיהיו מיוחדים רק לעבודת השי"ת וכמו שיהי' לעתיד כמו שנא' ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו ולא יהי' להם שום עסק בעניני עוה"ז ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. אך לאחר הקלקול שמוכרח להיות עוסקים בו' ימי המעשה בעניני הגוף ג"כ. בחר השי"ת לעצמו השבט לוי מתוך בני ישראל שיהיה כל השבט פנוי רק לעבודת השי"ת ולא יהי' טרודים כלל בעניני עוה"ז ויהי' להם מעשר וחלק לא יהי' להם בארץ רק אני חלקך ונחלתך. וכן כל מי שזוכה ומפנה עצמו לגמרי להשי"ת אקרון בזוה"ק אילין דמשתדלי באורייתא אינון כשבתות וימים טובים. רק כל האומה אי אפשר שיעסקו כל השבוע רק בתורה ורק בשבת יעשה כולו תורה (כמ"ש בתנדב"א) ובחר השי"ת בשבט לוי שיהיה כל השבט מיוחד לעבודתו. ולכן בפסוק ואתנה את הלוים נתונים לאהרן מתוך בני ישראל וגו' נזכר בו ה' פעמים בני ישראל להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד ה' פעמים כנגד ה' חומשי תורה (כמו שכ' ברש"י ממד"ר) ולמה דוקא בפסוק זה. רק במקום שהוזכר שהבדיל הלוים מתוך בני ישראל זכר גם קדושת ישראל שלא תאמר שקדושתם קלה מהלוים רק שהלוים קדושתם נובע מקדושת ישראל דקדושת ישראל כולל כל הקדושות ולכן דוקא רמז בזה הפ' שנזכרו בני ישראל ה' פעמים כנגד ה' חומשי תורה. וכן הכהנים נקראו קדוש וגם כל ישראל נקראו קדושים כדכתיב כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וכן קדש ישראל לה' ראשית תבואתה. וכן בדברי רז"ל נזכר (חולין ז':) ישראל קדושים הם רק באהרן כתיב ויבדל אהרן וגו' קודש קדשים. וסעודה ראשונה דשבת נסדר בזוה"ק ובפע"ח נגד קדושת יצחק אע"ה שהיה מרכבה למדת היראה פחד יצחק. ולכן אומרים בתפלה אתה קדשת ואמר בתיקונים הנ"ל ודא שכינתא תתאה היינו מדת מלכות שזה הי' תכלית מעשה שמים וארץ כמו שנא' ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת לישראל (כמו שא' תדב"א פ"א) שיהי' אומה ישראלית שיכירו כח מלכותו. ונגד מדה זו הוא שם אדנ"י שמזה נצמח היראה וכמ"ש ואם אדונים אני אי' מוראי דאיהי מסט' דשמאלא דחסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא דתמן ליואי. וכמו שכ' בזוה"ק (קרח שם) לוי טהור כהן קדוש דלואי מסטרא דשמאלא שהוא בחי' טהרה לטהר הלב כסיל לשמאלו ולהוריק ממנו הרע. וכהן קדוש להכניס קדושה ללב חכם לימינו דכהן מסטרא דחסד לימינא והוא קדוש. ולואי מסט' דשמאלא יראה וכתיב יראת ה' טהורה ואיקרי טהור שע"י היראה מטהר הלב כסיל. ובמשה רבינו ע"ה כתיב ותרא אותו כי טוב הוא ואמרו (סוטה י"ב.) שבשעה שנולד נתמלא הבית אור כתיב הכא כי טוב וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב. היינו שמשרע"ה לא קלקל כלל מעולם והי' כמו אדה"ר קודם החטא. משא"כ באהרן שנכתב עליו שהוא עשה את העגל וכמו שנא' מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה וכן כתיב ובאהרן התאנף ה' וגו' רק שהשי"ת ידע שכונתו היה לש"ש וכמו שא' (ויק"ר פ' י') מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל וכו' משל לבן מלך וכו' אמר לו פדגוגו אל תייגע עצמך וכו' הציץ המלך עליו אמר לו יודע אני להיכן היתה כוונתך וכו' חייך מן פלטין דידי לית את זיע וכו'. וזה שא' הכתוב קרב אל המזבח ופירש"י לפי שהי' אהרן בוש וירא לגשת מפני אותו דבר שבא על ידו ואמר לו משה למה אתה בוש לכך נבחרת. שמפני זה שהי' מלא בושה לכך נבחר שהוא יכול לתקן ולהיות כהן מכפר. והיינו שיכול לתקן שיתברר שישראל קשורין בשורש והוא כנגד מדת אאע"ה שזכה למדת זקן מדת עתיקא וכנגד זה סעודת שחרית סעודתא דעתי"ק ועובדי' בחשאי וכו'. ולוואי לסטר שמאלא לארמא קלא כמו שא' בזוה"ק (ח"ג ל"ט א') ולכן פתח בזמר לסעודה זו בלשון אזמר בשבחין:
10
י״אלמיעל גו פתחין דבחקל תפוחין הוא כמו שאמר הכתוב פתחו לי שערי צדק וצדק מלכותא קדישא (במא' פתח אליהו) ובתיקונים (תי' כ"ה) וז"ל ובתקונא תמניסר דאיהו בר"א שי"ת אינון רמיזין כגוונא דא פתחו לי באות ב' דאיהו תרעא אחותי באות א' רעיתי באות ר' יונתי באות י' תמתי באות ת' שראשי וכו' והיינו דר"ת אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי עם פתחי לי דמרמז על אות ב' הם אותיות בראשית. ולהבין למה פתחי מרמז לאות ב' הוא ע"פ שא' (ב"ב כ"ה.) עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסובבת וכו' ואי' (ירוש' פ"ב דחגיגה) למה נברא העולם באות ב' מה ב' סתום מכל צדדיו ופתוח מלפניו וכו'. שההבדל בין בית לאכסדרה שבית יש לו פצימין גם באותו הרוח שבו הפתח משא"כ אכסדרה שכל הרוח פתוח והוא הרוח צפונית וכתיב מצפון תפתח הרעה והוא כמו שא' (שבת ק"ד.) שהבא לטמא פותחין לו שיהא יכול לכנוס היצה"ר הנקרא צפוני (סוכה נ"ב.). ולהיפך כשרוצה יכול לבוא עי"ז לידי יראה כמו שנא' מצפון זהב יאתה וזהב מרמז על יראה כידוע. וזה שא' הכתוב קול דודי דופק פתחי לי שתפתחו הפתח לי שיהיה מצפון זהב יאתה שיביא לידי יראת ה' ולא ינוחו את היצה"ר שהוא הצפוני לכנוס וזה אות ב'. וזהו פתחו לי שערי צדק דהוא מ' מלכות שמזה בא היראה כמו שא' (קידושין ל"ב:) מלך שתהא אימתו עליך. וכנגד זה שם אדנ"י שמורה על יראה כמו שנא' ואם אדונים אני אי' מוראי. ואמר פתחו לי אחותי רעיתי ובתיבת בראשית אות ר' קודם לאות א' והענין דאחותי מורה שיש להם חבור מתולדה משא"כ רעיתי החיבור הוא ע"י ריעות לכן בשה"ש שנסדר על שעת מתן תורה שאז נעקר יצה"ר מלבם לגמרי והיו אז ראוים להיות חירות ממה"מ ונא' עליהם אז אני אמרתי אלהים אתם כתיב מקודם אחותי היינו שהם באחוה מתולדה. משא"כ בתיבת בראשית שנאמר בבריאת העולם שנדרש (בר"ר פ"ג) והארץ היתה תהו וגו' אלו מעשיהן של רשעים וכו' יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים וכו' שאז בראשית המחשבה כבר צפה השי"ת שיהיה מעשיהן של רשעים ונראה שאינם באחוה מתולדה ולכן הקדים הר' שמרמז לרעיתי שאעפ"כ השי"ת בוחר בהם ויתבררו שישראל קשורים בראשית המחשבה ואם יהיה חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית כשלג ילבינו ואח"כ אות א' המרמז לאחותי. ואח"כ נא' יונתי תמתי יונתי מרמז כמו שא' (שהש"ר ה' א') מה יונה משעה שמכרת בן זוגה אינה ממירה אותו באחר כך ישראל וכמו שא' (עירובין ק':) אלמלא נתנה תורה היינו למדין וכו' ועריות מיונה שיונה מכרת בן זוגה. תמתי נדרש (בשהש"ר ה' ב') תאומתי מה התאומים הללו אם חושש אחד מהן בראשו חבירו מרגיש וכו' ומפרשים שאין הפי' תאומים שנולדו בבת אחת שהם אינם מרגישים בכאב חבירו רק כמו שנבראו יחד בגוף אחד כמו שהוזכר בשו"ת שבות יעקב שאחד מרגיש בחבירו שהם כגוף אחד. וכמו שהי' בבריאת אדה"ר קודם הנסירה כמו שנא' ויקח אחת מצלעותיו וגו'. ובתיבת בראשית נכתב הש' המרמז על שראשי קודם אותיות י' ת' שאי אפשר לבוא למדריגת יונתי תמתי רק בהקדם תיבת שראשי שמורה שקשורים בראשית המחשבה וכמו שא' בתיקונים (תי' י"ח) שראשי נמלא טל הוא הוי"ה אחד שהוא בגימ' טל דהיינו שיהי' נבלע בלב שה' אחד וכמו שהי' אתה הוא קודם שנברא העולם כן בהווה אתה הוא משנברא העולם. ואז באים למדריגת יונתי תמתי וזהו למיעל גו פתחין דבחקל תפוחין חקל תפוחין היינו נפשות ישראל שנקראו חקל תפוחין:
11
י״בקריבו שושבינין וכו' הלשון שושבינין מוסב על משה ואהרן שהם נקראו שושבינין וכמו שא' (מ"ר ותנחו' סו"פ עקב) ב' לוחות כנגד ב' שושבינין ובזוה"ק (ח"ג נ"ג ב') משה שושבינא דמלכא אהרן שושבינא דמטרוניתא. דמשה רבינו בחינתו שהוריד התורה מן השמים ואהרן בחינתו להכניס ד"ת בלב ישראל כמו שא' (אבות פ"א) ומקרבן לתורה. ושבת אי' בזוה"ק (ח"ב ר"ד א') שבת ש' בת ש' רזא דתלת אבהן דמתאחדן בבת יחידה ואיהי מתעטרא בהון. ומוסף שבת נחשב בזוה"ח (תולדות) נגד קדושת יוסף הצדיק מדת יסוד. וזה שאומרים מקודם חדו סגי ייתי ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי וברכאן דנפישין. הג' לשונות שמחה אור וברכה הם נגד קדושת הג' אבות שמחה כנגד קדושת יצחק אע"ה שחשב האר"י הק' סעודה הראשונה נגדו. ומדת יצחק הוא הפחד מהשי"ת כמ"ש ופחד יצחק. ואי' בתדב"א (רפ"ג) שמחתי מתוך יראתי וכמו שאומ' ישמחו במלכותך שכל ישראל שמחים בקבלת עול מלכותו ית"ש שהוא היראה כמ"ש אם אדונים אני אי' מוראי ושם אדנ"י נגד מ' מלכות כידוע. ומדת יצחק שהוא הפחד שמדרגתו גדולה מיראה שהוא רק שמצייר שממ"ה הקב"ה עומד עליו. אבל פחד הוא שעומד לפני המלך ממש ממילא נופל עליו פחד גדול פחד על הקרובים וכל שיראתו יותר גדולה השמחה ג"כ גדולה יותר וזה חדו סגי ייתי שמחה רבה וגדולה. ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי הוא כנגד בחי' אאע"ה שכנגדו חשב האר"י הק' סעודת שחרית של שבת. ובבר"ר (פ"ב) יהי אור זה אברהם שממנו התחיל הב' אלפים תורה ותורה נקרא אור אורה זו תורה. ואמר ועל חדא תרתי הוא ע"פ שא' בזוה"ק (ח"ב קס"ו ב') מאתן ושבע אינון מסטרא דימינא מאה ותלת אינון מסטרא דשמאלא ואינון תלת מאה ועשר ור"ז גימ' אור ואי' (שם קס"ז א' ובתיקו') יהי אור וכו' דאיהו ימינא וכו' ויהי אור דא שמאלא. וזהו ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי שמסט' דימינא הוא בכפל כנגד סטרא דשמאלא ששם ק"ג ובסט' דימינא ר"ז (ונת' במ"א) וזה כנגד אברהם כנ"ל יהי אור זה אברהם. וברכאן דנפישין הוא כנגד יעקב אע"ה שהוא עיקר הברכות דאי' (בר"ר פ' ס"א) משל למלך שהי' לו פרדס ומסרו לארוס וכו' כך אמר אברהם וכו' כיון שמת אברהם גלה הקב"ה על יצחק וברכו. שמפני זה לא בירך אברהם ליצחק מפני האילן של סם המות שהוא עשו עיי"ש. וכן הוא בפירש"י בחומש רק השי"ת בירך ליצחק שהוא ליעקב שאין עשו בכלל כמו שא' (נדרים ל"א.) ביצחק ולא כל יצחק ונמצא עיקר הברכות של האבות הוא רק ליעקב. והלשון וברכאן דנפישין מפני שכולל קדושת יוסף ג"כ שהם אחד וכמו שא' (רע"מ פנחס רמ"ב ב') גוף וברית חשבינן חד ובזוה"ק (ח"ג י"ב ב') דאמת ושלום קשיר דא בדא ושלום מדתו של יוסף הצדיק כידוע. ויוסף הוא אפיקו דברכאן כנראה מד' זוה"ק ח"ב (קל"ה ב') מבורך כד"א בן פורת וכן כתיב בך יברך ישראל דיוסף הוא ג"כ מקור הברכות ונגד קדושת יעקב ויוסף אמר וברכאן דנפישין. ובכל הג' נאמר לשון ריבוי השמחה והאור והברכה שהכל בריבוי. וגם נאמר בהם לשון ייתי ימטי היינו שיבואו מעצמו כיון דשבת מתעטרא באבהן כנ"ל ויעקב ויוסף כחד חשבינן. והם באין מעצמן בכל סעודה שבכל סעודה יש מכל הג' קדושות כמו שאומרים אתיין לסעדא בהדה. ואח"כ אומרים קריבו שושבינין שהמכוון על משה ואהרן כנ"ל שהם מרכבה למדת נצח והוד. ולשון קריבו משמעות שמבקשים מהם שיבאו להסעודה אף דשבת זמן השפעת תושב"כ כמו שא' דכו"ע בשבת נתנה תורה וגם זמן השפעת תושבע"פ כמו שא' (זח"א מ"ז ב') ביום השביעי דא תושבע"פ ותושב"כ ותושבע"פ קדושת משה ואהרן. אך מפני שעיקר קדושתם הוא לדברי תורה משה שושבינא דמלכא להוריד הד"ת מן השמים ואהרן שושבינא דמטרוניתא להכניס הד"ת בלב ישראל צריכים אנו מצידנו לבקשם להסעודה שיופיע קדושתם שעיקר השפעות ד"ת הוא בהסעודות וכמו שא' בזוה"ק (ח"ב פ"ח א') והאי יומא מליא רישא דז"א מטלא דעתי"ק ואטיל לחקלא דתפוחין תלת זימני מכד עייל שבתא וכו' וע"ד בעי ב"נ לאתענגא תלת זימנין אילין. וכבר אמרנו דממה שאמר תלת זימני וכן תלת זימנין אילין ולא אמר מתי הזמן רק הפי' שבאותו שעה בעת שישראל אוכל סעודת שבת בשעה זו נחית טלא דעתי"ק ומליא רישי' דז"א. וטלא דעתיקא מרמז על טל תורה כמו שנת' כ"פ. וזה שמבקשין השושבינין להסעודה שיסייעו קדושתן עבידו תיקונין לאפשא זינין והוא ג"כ בריבוי המינים וכמו שנזכר בכל הקדושות לשון ריבוי חדו סגי ועל חדא תרתי וברכאן דנפישין. ונזכר כאן כל קדושת הז' מדות והז' רועים ג' אבות ויוסף ומשה ואהרן ושבת ש' בת כנ"ל ובת הוא מדת מלכות ודוד המע"ה מרכבה למדה זו. שבסעודות שבת זוכין לקדושת כל הז' מדות וז' רועים וכאמור:
12
י״גהפטורת שבת זה הוא חמישית מהז' דנחמתא והוא כנגד מדה ה' מהז' מדות שהוא מדת הוד וכנגדו יום ה' מז' ימי בראשית. וביום זה הי' בריאת הדגים וברכה דדגים שבהם הריבוי מאוד שהם סמוי מן העין וכמו שא' (תענית ח':) דאין הברכה מצוי' אלא בדבר הסמוי מן העין. ויוסף נתברך וידגו לרוב מה דגים שבים המים מכסין עליהן וכו' וכתיב ויאמר אליהם יהושע אם רב אתה עלה לך היערה לכו והחבו עצמיכם ביערים שלא תשלוט בכם עה"ר אמר לי' זרעא דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא (כמו שא' סוטה ל"ו:). וכשבירך משה רבינו את ישראל יוסף עליכם ככם אלף פעמים אי' (מ"ר פ' דברים) אמרו לו ישראל רבינו משה הקב"ה לא נתן קצבה לברכותינו ואתה אמרת אלף פעמים אמר להם זה משלי כשיבא הקב"ה יברך אתכם כאשר דבר לכם. וברכת משרע"ה ג"כ עולה גוזמא רבה אלף פעמים ששים רבוא וכש"כ ברכתו של השי"ת שהוא בלא קצבה ולא מצינו שנתקיים רק בימי שלמה דכתיב יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב וגו' יכול להיות שהיו אז בלא קצבה. גם כפי שא' (איכה רבתי) חשבון שהי' בירושלים כ"ד פלטיות וכו' וכל חצר וחצר היתה מוציאה כפליים כיוצאי מצרים עולה ג"כ למספר רב. אך לאחר החורבן לא נמצא ריבוי בישראל אף כברכת משרע"ה ומכש"כ כברכתו של השי"ת נמצא שדומה כנס"י לעקרה ומצטערין היכן הברכות. ובא כנגד מדה זו נחמה זו רני עקרה לא ילדה וגו' וא' בגמ' (ברכות י':) רני כנס"י שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם כוותיכו משמע שזה שדומה לעקרה גורם שיצאו בנים הגונים. והוא ע"פ מה שחשב בפסיקתא החדשה ז' עקרות הן ד' האמהות ואשתו של מנוח וחנה וציון. והנה האמהות אף לפי גודל מדרגתם מ"מ כשהוצרכו להוליד נפשות יקרות כאלו כיצחק ויעקב והשבטים הוצרכו להיות עקרות. וביצחק מצינו בפירוש (בר"ר פ' מ"ו) קנמון אני מעמיד בעולם וכו' כך משנצרר דמו וכו' משבטל תאותו וכו' ומ"מ יצא פסולת עוד מיצחק כש"כ כשהיו צריך להוולד יעקב אבינו והשבטים הוצרכו האמהות להיות עקרות. וכן אשתו של מנוח שהיתה צריכה להוליד שמשון דאי' (בר"ר פ' צ"ט) שהי' יעקב אבינו סבור שיהי' משיח ואח"כ אמר לישועתך קויתי ה' מן הסתם הי' במדרגה גדולה מאוד. ובגמ' (סוטה י'.) שמשון על שמו של הקב"ה נקרא וכו' ומן הסתם היה ראוי להיות משיח רק הי' צריך עוד לבירורים. לכן נצטוה אמו להזהר מכל טומאה שהוא יהי' נזיר וכיון שגלחו נזרו סר כוחו מעליו אבל בודאי הי' נפש יקרה מאוד לכן הוצרכה אמו להיות עקרה. וכן חנה אמו של שמואל שהי' רבן של כל הנביאים דמשה רבינו היה מרכבה למדת נצח שהוא אספקלריא דנהרא ואהרן למדת הוד אספקלריא דלא נהרא ושמואל שקול כמשה ואהרן כידוע הוצרכה אמו ג"כ להיות עקרה שתלד נפש יקרה כשמואל וכן ציון דהוא בחי' כנס"י וכמ"ש בזוה"ק (ח"ג ל"ה א') דכנס"י איקרי בשמא דציון דכתיב ציון במשפט תפדה. ג"כ מה שהיא דומה לאשה עקרה כדי להוליד נפשות יקרות. וזה הפי' רני עקרה לא ילדה מה שלא ילדה. פצחי רנה וצהלה מה שלא חלה כי רבים בני שוממה מבני בעולה. ובפסיקתא (שם) כי רבים בני שוממה וגו' צדיקים העמידה לי בחורבנה יותר מצדיקים שהעמידה לי בבנינה. ואף דנראה דדרש שם על הריבוי במספר בכמות אבל באמת המכוון גם על ריבוי באיכות כי רבים היינו גדולים במעלה בני שוממה מבני בעולה. ולכן לשיצאו נפשות יקרות כאלה הוצרך להיות ציון דהוא כנס"י דומה לאשה עקרה. וזהו התנחומין נגד מדה ה' שהוא הברכה בריבוי:
13
י״דברע"מ פ' זו (רפ"ב א') וגרמת דמטרוניתא דאתקיים בה נתנני שוממה כל היום דוה הוד דוה אתהדר וכו'. הוא ע"פ שא' (רע"מ פנחס רמ"ג א') לנטלא נוקמא מס"מ דנגע בירך שמאלא דיעקב דאיהו הוד דבי' אתמר נתנני שוממה כל היום דוה הוד מסט' דהוד אלף חמישאה אשתארת בי מקדשא חרבה ויבשה. ולכאורה אינו מובן מה שאמר דנגע בירך שמאלא דיעקב דהא ליכא למ"ד דנגע בשל שמאל דוקא דלר"י נשיי' בשל ימין ולרבנן מאחוריה אתא ונשיי' בתרווייהו (כמ"ש חולין צ"א.) ולמה כתב דנגע בירך שמאלא דיעקב. אך הענין דמשה רבינו הוא מדת נצח שהוא מימין ואהרן מדת הוד משמאלא וס"ל לר' יהודא דמהס"ת רצה הס"מ לנגוע בכף ימין היינו שרצה לקטרג שהנצח שהוא עולמות אינו של ישראל ח"ו רק הם הנצח וע"ז א' והדעת מכרעת את של ימין וכמו שאמרנו (ונת' פ' שופטים). מ"מ באלף הרביעי שהוא כנגד מ' נצח דשית אלפי שנין דהוו עלמא הם כנגד ו' ימי בראשית ואלף הז' יום שכולו שבת והם כנגד ז' מדות כידוע. אף שהי' בו ב' החרבנות מ"מ עמד בו ברוב האלף הב' בתי המקדשים דבהמ"ק ראשון עמד בו של"ח שנים והבית שני עמד בו כל הת"כ שנים. משא"כ אלף החמישי שכולו חרוב. וזהו מה שא' ברע"מ הנ"ל דנגע בירך שמאלא דיעקב דאיהו הוד דבי' אתמר נתנני שוממה כל היום דוה דהוד נהפך לדוה ח"ו. וכ"כ בזה"ק (ח"א קט"ז ב') ובג"כ שכיבת לעפרא כל ההוא יומא דנא ומאן איהו אלף חמישאה וכו'. דאחר הב' אלפים הראשונים שהם הב' אלפים תהו אז באלף השלישי הי' המשכן ומשכן שילה ונבנה בהמ"ק הראשון ע"ב שנה. ובאלף הרביעי עמד בית ראשון של"ח שנה וכל ימי בית שני בו. אבל באלף החמישי כל האלף כולו אשתארת בי מקדשא חרבה ויבשה. ובגמ' (ברכות נ"ח.) נדרש וההוד זה בהמ"ק ולבסוף באלף החמישי שכנגד מדת הוד אז דוקא כל האלף בהמ"ק חרב בעוה"ר וזה מה שא' הוד דוה אתהדר. ואמר עוד (ברע"מ פ' זו הנ"ל) דנצח והוד לקבלייהו יכין ובועז שתיהן אשר הבית נשען עליו דבי כנישתא אתקריאת על שמייהו אש נוגה. היינו אש נגד נצח שמשה רבינו פני משה כפני חמה וחמה הוא של אש והוריד התושב"כ בחי' שמשא. והוד כנגד נוגה שהוא לבנה בחי' תושבע"פ שמקבלא משמשא בחי' תושב"כ. והוא נקרא נוגה שהוא אור שמקבלת מהחמה וכמו שא' (שמו"ר סו"פ ט"ו) וכשם שהלבנה של אור כך ישראל נוחלין האור. שהלבנה היא בעצמה אינה אש רק מקבלת האור מהחמה שהוא אש וכמו"ש במת"כ. ואהרן הכהן מרכבה למדת הוד וכמו שנא' ואהרן אחיך יהי' לך לפה וכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. ולבסוף באלף הרביעי שכנגד מ' נצח עמדו ב' הבתים ברובו ובאלף החמישי שכנגד הוד אז דוקא כל היום דוה. וע"ז בא הנחמה זו החמישית שכנגד הוד ואומר הנביא כי רבים בני שוממה מבני בעולה. שבאלף החמישי הי' דייקא עיקר התפשטות כח תושבע"פ אף שהתחיל עוד באלף הרביעי ע"י החרש והמסגר מ"מ באלף החמישי התחיל הזמן של האמוראים שהם היו עיקר התפשטות מלחמתה של תורה. וכן בסוף אלף החמישי היו אז הר"ת ובעלי התוס' שהם הרימו הפלפול אחר הגמ' וכמ"ש בקבלת הראב"ד ז"ל. וזה כי רבים בני שוממה שדייקא ע"י הרב כעס זכו לרוב חכמה שהוא תושבע"פ:
14
ט״ווכן ביום החמישי מז' ימי בראשית שהוא נגד מדת הוד נזכר פעם ראשונה בתורה הלשון חיים נפש חי' ועיקר החיים הוא התורה כמו שנא' ראה נתתי לפניך את החיים ובחרת בחיים. וזה שנא' ביום ה' ישרצו המים ואין מים אלא תורה (ב"ק י"ז.) נפש חי' והוא דגים וישראל נמשלו לדגים דאי' (בר"ר פ' צ"ז) מה דגים גדלים במים וכיון שיורדת טפה א' מלמעלה מקבלין אותה בצמאון וכו' כך ישראל גדלים במים בתורה כיון ששומעין דבר חדש מן התורה הן מקבלין אותו בצמאון כמי שלא שמעו ד"ת מימיהן. וזהו נפש חיה היינו ריבוי בתורה. וכן מדת הוד דיהיב למשה (כמ"ש בתיקונים תי' י"ג) שהוא בחי' תושבע"פ והוא ע"פ שא' בגמ' (נדרים ל"ח.) לא נתנה תורה אלא למשה וכו' משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל וכו' אלא פלפולא בעלמא שהפלפול בתושבע"פ ניתן רק למשה רבינו והוא מדת הוד ואהרן הכהן מרכבה למדה זו. וזה שא' בגמ' (ברכות הנ"ל) וההוד זה בהמ"ק וע"פ שא' (מגילה כ"ט.) ואהי' להם למקדש מעט אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל ור"א אמר זה בית רבינו שבבבל והיינו רב שהי' בתחלת אלף החמישי ובאלף הזה הי' עיקר התפשטות תלמוד בבלי. והנה בגמרא ברכות הנ"ל נדרש מקודם והנצח זו מפלתה של מלכות הרשעה וההוד זה מלחמת נחלי ארנון כי כל וגו' זה מלחמת סיסרא. והנה הנצח שנדרש על מפלתה של מלכות הרשעה לאשר שהם סוברים שהם הנצח דח"ו נצח של ישראל יש לו הפסק וכטענת ההגמון בזוה"ח (פ' תשא) לכן נדרש הנצח על מפלתה דנצח ישראל אין לו הפסק (כמו שנת' פ' שופטים) ומלחמת סיסרא הוזכר דכתיב מן שמים נלחמו הכוכבים ממסילותם. אבל מה שדרש על וההוד זו מלחמת נחלי ארנון למה דוקא מלחמה זו ולא הוזכר מלחמת ל"א מלכים. והענין דבפסוק נא' ע"ז ע"כ יאמר בס' מלחמות ה' את והב בסופה ודרשו בגמ' (ברכות נ"ד:) על מלחמת ארנון שנתגלה ע"י את והב עי"ש ולמה נקרא זה מלחמות ה'. ועל סיחון ועוג דכתיב למכה מלכים גדולים וגו' אעפ"כ לא נזכר מלחמה. ובאמת למה הוצרך השי"ת להראות הנסים אלו והלא ברוח פיו ימות אלף פעמים כמותם. אך הענין דכאן הי' המלחמה ע"י הארון כמו שכ' בגמ' (שם) ולא הוי ידעי דארון הוה מסגי קמייהו דישראל וכו' כיון דאתא ארון אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינון וכו'. מפני שהי' נצרך עוד לבירורים. והארון שהי' נוסע לפני המחנה אי' (ברש"י מספרי בהעלותך) שהי' בו שברי הלוחות דהארון שהיו בו הלוחות שניות הי' באמצע המחנה. ושברי הלוחות זה היה התחלה לתושבע"פ דאמר לו הש"י אשר שברת ודרשו חז"ל יישר כחך ששברת. ואף שעשה זאת מדעתו והי' נראה לכאורה שלא עשה כהוגן אדרבה זה גרם עוד לרב חכמה וכמו שא' (שמו"ר פ' מ"ו) אל תצטער וכו' ובלוחות שניות אני נותן לך שיהי' בהן הלכות מדרש ואגדות וכו' כי כפלים לתושי'. וע"י ארון זה היינו בכח זה נעשה המלחמה ונהרגו. וכן נדרש (קידושין ל':) את והב בסופה אהבה בסופה וברש"י (שם) בספר מלחמות ה' מלחמה שע"י ספר. ואף דאיתא (בתוס' חגיגה ט"ז. מהירוש') משרבו תלמידי ב"ש וב"ה שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל נמצא שהמלחמה בא ע"י שלא שמשו כל צרכן מ"מ הוא אהבה בסופה וכמו שא' (יבמות י"ד:) על מחלוקת ב"ש וב"ה ללמדך שחיבה וריעות נוהגין זה בזה לקיים מה שנא' האמת והשלום אהבו שממחלוקת זה נעשה השלום האמיתי וחיבה וריעות. וכן הרב כעס מביא לידי רוב חכמה. וזה הענין שדרשו בגמ' (ברכות שם) את והב שני מצורעין הי' דהוו מהלכין בסוף מחנה ישראל וכו' כי אתו את והב חזו דמא וכו'. והיינו כמו שאמרנו כבר דמצורע הוא כנגד קליפת הקנאה והכעס והוא נשתלח מחוץ לכל הג' מחנות עד שאמרו על גחזי שאין לו חלק לעוה"ב (כמו שא' ריש פ' חלק) כיון שהוא משולח עד עולם ממחנה ישראל. וכאן נתגלה הנס דוקא ע"י את והב שהיו ב' מצורעין לרמז דדוקא הרב כעס מביא לידי רב חכמה שהוא התושבע"פ. ולכן נדרש וההוד על מלחמת ארנון שהי' ע"י הארון שהיו מונחים בו השברי לוחות שהם התחלה לבחי' תושבע"פ כנ"ל. וכן נדרש אח"כ וההוד זה בהמ"ק שבאמת עומד המקדש גם היום שזה הוא ואהי' להם למקדש מעט שאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד כמ"ש (ברכות ח'.) וזה כי רבים בני שוממה מבני בעולה שאז הי' עיקר מלחמתה של תורה. ושבת יש בו השפעת בחי' תושבע"פ ששבת כנגד מדת מלכות ומלכות פה תושבע"פ קרינן לה. ובזוה"ק (ח"א מ"ז ב') ביום השביעי דא תושבע"פ. ולכן בו יש לישראל נייחא ונחמה שאדרבה וההוד זה בהמ"ק שעומד גם עתה בבנינו שעי"ז מתרבה תושבע"פ והוא למקדש מעט. והשי"ת צופה רק לטובה לכן קורין כל הנחמות בשבת:
15
ט״זרני עקרה לא ילדה וגו' כי רבים בני שוממה מבני בעולה. בפסיקתא החדשה (הפטורה זו) הרבה צדיקים העמידה בחורבנה יותר מצדיקים שהעמידה לי בבנינה. וא"כ למה נקראה עקרה ובגמ' (ברכות י'.) שהשיבה להצדוקי מאי לא ילדה רני כנס"י שדומה לעקרה שלא ילדה בנים לגיהנם כוותיכו. ולפי הפשט נראה שרני עקרה מה שנראה ודומה לעקרה בגלות שעי"ז הרויחה שלא ילדה בנים לגיהנם כהצדוקים שכפרו בתושבע"פ שהיו בזמן הבית. אך נראה ע"פ דאי' בכהאריז"ל שאמר לתלמידו הרח"ו שבדור היתום הזה אף דבר קטן שישראל עושה בכונה לש"ש חשוב אצל השי"ת הרבה יותר ממה שהיו עושים גדולות בדורות הראשונים. וזה הפי' רני עקרה אף שנראה שהוא כעקרה שהדור הלוך וחסור מ"מ רבים בני שוממה אף שהם באמת דלים במעלתם אבל הם חשובים אצל השי"ת כרבים וגדולים מפני שהם בני שוממה שהם בדור הזה דור יתום ודבר קטן חשוב אצל השי"ת יותר מבני בעולה ממה שהיה חשוב אצל השי"ת בדורות הראשונים הגדולים. ואמר אח"כ ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך. מקודם אמר אקבצך לשון עתיד ואח"כ אמר רחמתיך לשון עבר. הענין דאיתא (ברכות ז'.) וכמה רגע אחד מה' רבוא וח' אלפים וח' מאות ופ"ח בשעה וכו' ואח"כ אמר שם וכמה רגע רגע כמימרי'. ושיעור דהרגע שאמר קודם הוא פחות הרבה יותר שא"א לומר בו כלום ולזה נקרא רגע קטן. והוא ע"פ שאמרנו ליישב קושית הריטב"א על הגמ' (יומא נ"ד:) בשעה שנכנסו אויבים להיכל ראו כרובים מעורין זה בזה הלא א' (ב"ב צ"ט.) שבזמן שאין עושין רצונו של מקום פניהם לבית ואז הלא היו אין עושין רצונו של מקום. ואמרנו שכל זמן שלא נכנסו האויבים לא האמינו שיחרב וברגע שראו שנכנסו תיכף הרהרו כל ישראל תשובה בלבם ונקראו תיכף עושין רצונו ש"מ ולכן היו הכרובים מעורין. ומהרהור תשובה זו נולד אז רוחו של משיח כמו שא' (בירוש' ומד' איכה) שבט' באב נולד משיח. (ונת' דברים אות י"ג). וזהו ברגע קטן עזבתיך שברגע קטן הזו שהוא אחד מה' רבוא וח' אלפים וח' מאות ופ"ח בשעה היה עזובה ממש. אבל גם זה הי' לטובה כדי שיסתעף מזה שיהיה וברחמים גדולים אקבצך שהקיבוץ יהי' ברחמים גדולים היינו רחמים פשוטים בלא טעם. ואח"כ אמר בשצף קצף פי' במעט קצף כפירש"י הסתרתי פני רגע ממך וכאן לא נאמר רגע קטן שהמעט קצף והסתרת פנים הי' רגע כמימריה ואז באמת היה אף בהוה ובחסד עולם רחמתיך שהי' המכוון שיהי' חסד עולם. לא כמו שהי' בקיבוץ עזרא בבית שני שהיה לפי שעה ואח"כ שלט בהם האויב שנית. אבל כאן יהי' חסד עולם וזה הי' המכוון בהשצף קצף. וזה הוא התנחומין בגלות שאף שאנחנו בגלות כבר יותר מי"ח מאות שנה וכי זה הוא רגע קטן. אך התנחומין הם שהעזיבה היה רק רגע קטן והשצף קצף והסתרת פנים רגע כמימרי' אבל הוא בחסד עונם שהוא לטובה כדי שיהי' הגאולה לעולם חסד עולם ואף כשהם בגלות באמת השי"ת מנהג את ישראל:
16
י״זונאמר אח"כ כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי וגו' והוא שהשי"ת אומר שגלות ישראל נחשב בעיניו כחורבן כלל העולם שכל העולם נברא רק בשביל ישראל כמו שא' בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית וזהו כי מי נח זאת לי. וקרו לי' מי נח ע"פ שא' בזה"ק (ח"א ס"ז ב') כיון דאמר לו דישתזיב הוא ובנוי לא בעא רחמין על עלמא ואתאבידו ובג"כ אקרון מי המבול על שמי' וכו'. ולמה נקרא מי המבול מי נח רק במקום הזה ולא הוזכר במקום אחר. רק הוא ע"פ מה שנא' וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע וגו' כי אין איש היינו שיהיה איש אחד שהוא יהיה היחיד ששב שבשבילו מוחלין לכל העולם כולו (כמו"ש יומא פ"ו:) היינו שהיחיד יכניס הרהור תשובה בתוך לב כל הכלל וזהו וירא כי אין איש. וישתומם כי אין מפגיע שיתפלל בעד הכלל ופי' מפגיע שיפציר מאוד ויאמר איני זז מכאן עד שתמלא מבוקשי. כמו שאמרנו בשם רבינו הק' מאיזביצא זצלה"ה שמפגיע מלשון פגע (אהן טשעפין בל"א) וזה כי אין מפגיע ותושע לו זרועו וגו' וזה שאמר כי מי נח זאת לי וגו' אף שנח לא התפלל אז בעד הכלל מ"מ נשבעתי מעבור מי נח בצדקת ה' כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך:
17
י״חואומרים הפטורה זו בשבת זה שהוא השבת החמישי מהז' דנחמתא. ואמרנו דז' דנחמתות הם נגד ז' התחתונות ונגד הז' רועים. ואם נחשוב הסדר מתתא לעילא הנחמה זו נגד יעקב אע"ה. וא' במד' (איכה ב' א') השליך משמים ארץ תפארת ישראל משל וכו' הא לכון טרון באפיכון כך אמר הקב"ה לישראל כלום וכו' בשביל איקונין של יעקב שחקוקה על כסאי הא לכון טרון באפיכון וכו'. וע"ז אמר בהפטורה זו בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך שזה שאמר השליך משמים ארץ תפארת ישראל הי' רק כמו רגע וכמו שא' הפ' אח"כ ולא זכר הדום רגליו ביום אפו וכתיב כי רגע באפו דזעמו רגע כמו שא' (ברכות ז'.) שרק ביום אפו השליך וגו' אבל אח"כ תיכף נולד משיח והוחזר התפארת ישראל למקומה. וזה בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך שאח"כ כבר נהפך לחסד עולם. ומסיים ההפטורה כי ההרים ימושו והגבעות תמוטנה היינו אף אם יצוייר ח"ו שיכלה זכות אבות שנקראו הרים וזכות אמהות שנקראו גבעות (כמו"ש בפירש"י) וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט שמצינו בפנחס דכתיב הנני נותן לו את בריתי שלום וזכה להיות חי וקיים שנגאל מכל רע וממה"מ כמו קודם החטא דפנחס הוא אליהו. וכאן שנתן השי"ת ברית שלום לכל ישראל זוכין כל ישראל להיות נגאל מכל וכל. ואף שלא נתבטל עדיין הרע לגמרי כמו שיהי' לעתיד שיהי' בלע המות לנצח. מ"מ המיתה הוא רק כשינה ויקיצה. וכל פרט נפש מישראל המשמר שבת כהלכתו זוכה להיות נגאל מכל וכל ונעשה בן חורין אמר מרחמך ה':
18
י״טמזמור שיר ליום השבת בתיקונים (תי' י"ג) חושב העשר מיני שירה שבתהלים ואמר שיר דא חכמה וכו'. והיינו דדברי תורה נקרא בלשון שיר כמו שנדרש (חגיגה י"ב:) ובלילה שירה עמי על העוסק בתורה בלילה בעוה"ז. וכן דרשו (סנהדרין כ"א:) ואתם כתבו לכם את השירה שמצוה לכתוב ס"ת ואורייתא הוא בחי' חכמה כמו"ש בזוה"ק (ח"ג פ"א א') לאו אורייתא בלא חכמתא וכו' וכלא בחד דרגא הוא. וחשב (שם) רביעאה במזמור ודא הוא דרועא ימינא והיינו דחסד דרועא ימינא ואאע"ה מרכבה למ' זו. וכן חכמה דהוא תורה אור ואי' (בר"ר פ"ב) יהי אור זה אברהם שמאברהם התחיל הב' אלפים תורה וכן אי' (זח"ב קע"ה ב') וחסד עלאה נפקא מחכמה. ולכן סעודה ב' דשבת שהוא כנגד אאע"ה וכן התפלות דשבת הם ג"כ כקדושת הסעודות (כמו שאמרנו כ"פ) לכן בתפלה זו אומרים שיר זה מזמור שיר ליום השבת ב' הלשונות שהם כנגד מדת חכמה וחסד. ואח"ז אומרים טוב להודות לה' דחשב בתיקוני' הנ"ל תמינאה בהודאה וכו' ובי' שבח משה אז ישיר משה בגין דאיהו הוד דיהיב למשה. ובתפלה זו אומרים ישמח משה כי הוא בסוד הדעת לכן מזכירין לשון הודאה טוב להודות לה' דמשה רבינו השיג כל העשר מדות. שכן מורה לשון אז וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב נ"ד א') ואלף אנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר וכו' ומטו לזיין וכו'. היינו דאלף אותיות פל"א שהוא שכל הנעלם מכל רעיון ונהיר לכל עיבר לחכמה ובינה עד דמטי לזיין הוא הז' מדות התחתונות עד מ' מלכות. וכן שם הוי"ה כולל כל העשר מדות כידוע (וכמו שנת' כ"פ). וזה טוב לה' שמשה רבינו השיג כל המדות עד כ"ע ע"י מדת הוד דאתיהיב למשה כנ"ל. אף דאהרן הכהן מרכבה למדת הוד רק מדת ההוד נתנה למשה רבינו ועל ידה זכה להשיג עד מ' כ"ע שהוא כלל שם הוי"ה כאמור. ולזמר לשמך עליון הזכיר עוד הפעם לשון זמר ואמר לשמך עליון דאאע"ה אחר שזכה למדת זקן דכתיב ואברהם זקן בא בימים ואי' בזוה"ק (ח"א קכ"ט א') באינון יומין עלאין היינו שזכה להתברר בכל המדות עד בחי' כ"ע כתיב אח"כ וה' ברך את אברהם בכל ואי' בזוה"ק (ח"א רי"ט א') בת יהבה לאברהם וכו' בכל בת היתה לו לאברהם ובכל שמה. והיינו שזכה באמת להתברר בכל העשר מדות אבל רק ע"י מדת אמונה מהימנותא שלימתא. וכמו שנא' ושמי הוי"ה לא נודעתי להם שאף שמצינו כמה פעמים שדיבר עם האבות ג"כ בשם הוי"ה מ"מ לא השיגו זה השם בסוד הדעת רק ע"י בחי' אמונה. היינו שהשיג שיש שכל הנעלם מכל רעיון שזה הסוד ולזמר לשמך עליון שלשון עליון אצל השי"ת הוא בלא שיעור. אבל רק ע"י בחי' אמונה כמו שנא' והאמין בה' (ונת' במ"א). משא"כ משה רבינו שהוריד התורה שהוא בחי' שם הוי"ה (כמו שנת' כ"פ) הוא זכה להשיג השם הוי"ה בסוד הדעת. וע"ז כתיב טוב להודות לה' וע"ז א' ישמח משה במתנת חלקו לכן מזכירין במזמור של תפלה זו ג' לשונות מזמור שיר והודאה. להגיד בבוקר חסדך הגדה רזא דחכמתא הוא. (זוה"ק ח"א רל"ד ב') בבוקר היינו לעוה"ב כשיהי' מפורש לעין ע"ז נאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות בעוה"ז בגלות שדומה ללילה (כמ"ש פסחים ב':) מ"מ ע"י אמונה מכירין ויודעין שהכל מחסד ה'. מה גדלו מעשיך ה' שאפי' המעשים ג"כ גדולים וגדול אצל השי"ת הוא בלא שיעור. מאוד עמקו מחשבותיך שהמחשבות אין להשיג כלל כמו שנא' כי לא מחשבותי מחשבותיכם. איש בער לא ידע בער שהוא ריק מחכמה ולא יוכל להשיג ע"י הדעת וכסיל לא יבין את זאת כסיל מורה שאין בו יראת שמים כמו שנדרש (יומא ע"ב:) הפ' למה זה מחיר ביד כסיל וגו' על מי שאין בו יר"ש. לא יבין את זאת זאת פירושו שהוא מפורש לעין כמורה עליו באצבע כמו לשון זה רק דזה לשון זכר וזאת לשון נקבה וע"ד שא' (זח"ג ר"ל א') איהו אמת ואיהו אמונה שע"י אמונה יכולין ג"כ להשיג שיהי' כמפורש לנגד עין כמו לשון זה. אבל מי שהוא כסיל שאין בו יר"ש לא יבין את זאת והוא בפרוח רשעים כמו עשב וגו' שהוא רק להשמדם עדי עד. צדיק כתמר יפרח וגו' שתולים בבית ה'. ושבת איתא (ויק"ר פ' כ"א) בזכות שבת שנא' אשרי אנוש יעשה זאת שבשבת זוכין כל ישראל לאמונה בשלימות ומאמין שכל הגליות הוא רק להיות צדיק כתמר יפרח שתולים בבית ה' וגו' ויש לישראל נייחא בלב אף כשהוא עוד בתוך העבודה הקשה. וכמו שנדרש בזוה"ק (ח"ב פ"ט א') ביום הניח וגו' על יום השבת שאז נותן השי"ת נייחא בלב כל ישראל שרואה שהכל מהשי"ת והוא צופה רק לטובה:
19
כ׳בזוה"ק (ח"ב פ"ח ב') חשב סעודה שניה דעתי"ק ולכן אומרים בסעודה זו דא הוא סעודתא דעתי"ק. ובתיקונים (תיקון י"ח) חשב תפלת שחרית דשבת ישמח משה במתנת חלקו דאיהו אמא עלאה. וכבר אמרנו שקדושת הג' תפלות והג' סעודות הם אחד וכן בזוה"ק (ח"ב קל"ד ב') חשב שבת עלאה שבת תתאה ובמקום אחר (תיקונים תי' מ"ח) הלשון תרין שבתות לקבל שכינתא עלאה ותתאה והמכוון הוא על מ' בינה דאיהו אמא עלאה. והענין הוא דבאמת סעודה זו נחשב כנגד אברהם אע"ה שזכה למדת זקן בחי' עתי"ק שהוא שכל הנעלם מכל רעיון. אבל כיון שהוא נעלם מכל רעיון ואין בו שום תפיסה והשגה איך שייך לומר דא הוא סעודתא דעתי"ק. אך אי' בתיקונים (תי' י"ח שם) כח בהם דא שכינתא עלאה דאיהו כ"ח אתוון דעובדא דבראשית וכו' והמכוון על הכ"ח אותיות שבפסוק בראשית. וכן הוא בפי' בתיקו' (סוף תי' כ"ב) בשבע תיבין דעובדא דבראשית כ"ח אתוון שכינתא עלאה וכו'. ובראשית הוא מאמר הראשון מהעשרה מאמרות שהוא שכל הנעלם מכל רעיון ולכן לא נאמר בו ויאמר שאין שום תפיסה בו רק שיודעין שבראשית נמי מאמר הוא דכתיב בדבר ה' שמים נעשו (ר"ה ל"ב.). והנה בגמ' (סנהד' ל"ח.) דרשו הפ' חכמת בנתה ביתה חצבה עמודי' שבעה חכמת בנתה ביתה זו מידתו של הקב"ה (היינו מ' חכמה) שברא כל העולם בחכמה חצבה עמודי' שבעה אלו ז' ימי בראשית. ובחכמה היינו בתושב"כ כמ"ש (בר"ר ר"פ בראשית) אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. ופסוק ראשון בראשית שיש בו כ"ח אתוון המרמזין לשכינתא עלאה שהוא בינה כנ"ל מרמז לבחי' תושבע"פ. ואף דתושבע"פ הוא כנגד מדה אחרונה מ' מלכות כמ"ש מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. זה הוא מה שמחדשים החכמים בשכלם בתושבע"פ הוא הנקרא חכמה תתאה בחי' מלכות. אבל עיקר ההופעה להם הוא מלמעלה מבחי' בינה שכינתא עלאה. וט"י הדעת המחבר חכמה ובינה מופיע להם הארה מבחי' כ"ע דהוא קוצו של יוד שהוא כתר ותג. ואי' במקובלים שעיקר ספי' כ"ע הוא פלא ונעלם מכל רעיון רק הקוצו של יוד הוא ההופעה מכ"ע למ' חכמה שהוא יוד. ולכן בפסוק בראשית עד והארץ שהוא כ"ח אתוון מרמז למ' בינה שהוא בחי' תושבע"פ מפני שמיד בראשית המחשבה הי' גלוי וידוע לפניו ית"ש שיהי' בחירה ובחי' חשך שהוא מעשיהן של רשעים כמו שנדרש (בר"ר פ' ב') והארץ היתה תהו אלו מעשיהן של רשעים וכו'. והתיקון יהי' ע"י כח תושבע"פ שהוא הרב חכמה שבא לתקן הרב כעס. וע"י תשובה מאהבה יתברר הכל שאם יהי' חטאיכם כשנים הללו שסדורות וכו' כשלג ילבינו (כמ"ש שבת פ"ט:) ויהי' מהכל טוב מאוד. וזה מרומז בקוצו של יוד שהוא האור מכ"ע שמופיע לבחי' חכמה ע"י הדעת שהוא פנימיות מכ"ע ועל ידו הוא החיבור חכמה ובינה בחי' אימא עלאה שהוא כ"ח כמו"ש בתיקונים הנ"ל:
20
כ״אואף דחכמה ג"כ נקרא כ"ח מ"ה אך שם אין עוד שום הבנה עדיין שנקרא כ"ח מ"ה כמ"ש (הקדמת זוה"ק א' ב') מה ידעת מה אסתכלת מה פשפשת הא כולא סתים. אבל מדת בינה הוא מה שמופיע משם ללב להבין בתושבע"פ אז נקרא כח ואשר כח בהם. והיינו הכח וההבנה בהם בהמחדשים בתושבע"פ ע"י ההופעה מבינה שמורה על תושבע"פ שהוא מבין דבר מתוך דבר וכמ"ש בתיקונים. והוא כנגד אברהם אע"ה שהי' תחלה לגרים (כמ"ש חגיגה ג.) משא"כ יצחק אע"ה שכבר נולד קדוש מרחם ונימול לשמונה. וכן בקדושא דסדרא בקדיש הראשון שהוא כנגד קדושת אאע"ה נאמר קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתי'. שמי מרומא מורה על בחי' עתי"ק שהוא מרומם למעלה עד אין סוף וכמו שאמרנו מ"מ התפיסה בזה הוא רק ע"י בית שכינתי' שהוא שכינתא עלאה בחי' בינה. דעתי"ק הוא שכל הנעלם מכל רעיון ואין בו שום תפיסה כלל ובינה לבא כמו שנא' ולבבו יבין וגו'. וכן אהרן הכהן מדתו חסד כידוע שג"כ בחינתו לתקן הרב כעס ואהרן שורש תושבע"פ כמו שנא' והוא יהי' לך לפה (כמו שנת' במק"א) והוא ג"כ לימינא כמ"ש בזוה"ק. ולכן נקרא תושבע"פ כתרה של תורה כמו שא' (מגילה כ"ח:) במי ששונה הלכות כתרה של תורה שמופיע מכ"ע לקוצו של יוד ומשם ע"י הדעת לחיבור חו"ב וכידוע שאותיות י"ה מהשם הק' מרמז לחו"ב ו' על הו' מדות וה' אחרונה על מ' מלכות והקוצו של יוד מרמז לבחי' כ"ע המופיע על ידו לחכמה ע"י הדעת שהוא פנימיות מכ"ע. וביום השביעי אי' בזוה"ק (ח"א מ"ז ב') ויכל אלהים ביום השביעי דא תושבע"פ דעם יום השביעי דא אשתכלל עלמא שהשכלול הי' בשבת ע"י תושבע"פ שנצרך אחר הקלקול לתקן הרב כעס. דמקודם נברא גם יום השביעי בחכמה כמו שא' בגמ' (סנהד' הנ"ל) חצבה עמודי' שבעה אלו שבעה ימי בראשית (עי"ש בתוס') אך השכלול הי' ע"י תושבע"פ מ' מלכות שכינתא תתאה מה שמחדשין ישראל וכאמור. וכן אומר הכתוב בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן בחכמה היינו בתורה שבכתב שהוא ה' פעמים אור נברא בו העולם ובתבונה היינו תושבע"פ שמבין דבר מתוך דבר יתכונן היינו שכלול העולם וכמ"ש בזוה"ק דביה אשתכלל עלמא. וזה מה שאומרים ישמח משה במתנת חלקו שהוא הדעת ואי' בפע"ח שבשבת מחזיר לישראל הכתרים שזכו להם בסיני. דאי' (שבת פ"ח.) וכולן זכה משה ונטלן ובשבת שזוכה למדרגתו מחזיר הכתרים לישראל ויש ריבוי בתושבע"פ ברכת ה' היא תעשיר (כמו שנת' במ"א):
21
כ״בבגמ' (מנחות כ"ט:) בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך א"ל אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות אמר לפניו רבש"ע הראהו לי אמר לו חזור לאחורך הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא הי' יודע מה הן אומרין תשש כוחו כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו מנין לך אמר להם הלכה למשה מסיני נתיישבה דעתו. וצריך להבין למה לא הבין משרע"ה מה שהבינו אפי' תלמידי רע"ק. גם הלשון תשש כוחו הול"ל חלש דעתי' וכמו שא' אח"כ נתיישבה דעתו. גם למה נתיישבה דעתו יותר בזה ששמע על דבר אחד שהשיב לתלמידיו שהוא הללמ"ס הלא כל הדרשות שהי' רע"ק דורש הי' מרומז ומיוסד על תושב"כ וידע משה רבע"ה שהוא מורידה לארץ ויהי' נקראת על שמו. אך הענין דא' (סוטה י"ב.) שמשה רבינו כשנולד נתמלא הבית כולו אורה היינו מפני שלא קלקל כלל מעולם ושורשו הי' בחי' תושב"כ שבשעת מתן תורה הי' ראוי להיות התיקון האמיתי כמו שהי' קודם פגם אדה"ר. ואלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וכו' כמו שא' (נדרים כ"ב:) אך אחר החטא נצרך להרב חכמה לתקן על ידו הרב כעס. וזה היה בלוחות אחרונות דאי' במ"ר (תשא פ' מ"ז) עכשו שנצטערת אני נותן לך שיהי' בהן מדרש הלכות ואגדות וכו'. ובגמ' (שבת פ"ז.) אמרו שהסכים הקב"ה על ידו וכו' אשר שברת יישר כוחך ששברת. והוא ע"פ שא' בתיקונים (תי' י"ח) כח דא שכינתא עלאה דאיהו כ"ח אתוון דעובדא דבראשית וכמו שאמרנו (במא' הקודם) שזה מרמז על תושבע"פ שבא לתקן הרב כעס שיתברר שכן הי' מסודר ובא מששת ימי בראשית. וזהו יישר כח"ך שישיג עי"ז בחי' תושבע"פ. אבל באמת תושבע"פ של משרע"ה הוא נצרך אף זולת התיקון לרוב כעס כמו שית'. ואי' מהאר"י הק' ז"ל שרע"ק היה שורש תושבע"פ והוא בחי' מלכות פה תושבע"פ קרינן לה וע"ז נא' תזל כטל אמרתי שאף שתושבע"פ ג"כ דברי אלהים חיים מ"מ החכם המחדש נראה לו בשעת מעשה שמחדש מעצמו וכמו טל שאינו נראה שיורד מן השמים רק כשרואין שהארץ לחה יודעין שירד טל. והרמב"ן ז"ל (ב"ב י"ב.) כתב שהוא ע"י רוה"ק מה שמכוין מדעתו לדברי אלהים חיים וכמו שא' ולאו טעמא יהיב וזה נקרא כתרה של תורה וכמו שא' (מגילה כ"ח:) במי ששונה הלכות כתרה של תורה וזה הי' חלק רע"ק:
22
כ״גוהנה בזוה"ק הק' על מה שנא' משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע הלא כתיב ויתנה אל הכהנים בני לוי ולא נזכר שמסרה ליהושע ואמר דקאי על תושבע"פ. אבל הלא גם התושבע"פ מפורש בפסוק כי יפלא ממך דבר וגו' ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וגו'. אך באמת מצינו בגמ' (שבת ל'.) ואלו משה רבינו גזר כמה גזירות ותקן כמה תקנות וקיימות הן לעולם וכו'. וכבר עמדו ע"ז היכן מצינו במשה רבינו שתיקן כמה תקנות רק ברכת הזן כמו שא' (ברכות מ"א:) וכך משה תיקן שיהי' שואלין ודורשין וכו' כמ"ש סוף מגילה אבל גזירות לא מצינו שגזר משה כלל. גם למה לא הזכיר הגמ' מגזירות אנכה"ג שגזרו כמה גזירות וקיימין לאחר מותם. אך זה יש ליישב דתקנות אנכה"ג אפשר לבטל אם הי' ב"ד שגדול ממנו בחכמה ובמנין רק מטעם שאין ב"ד שיהי' גדול מהם משא"כ לעתיד יכול להיות שיובטלו ע"י ב"ד שגדול מהם. משא"כ גזירות משה קיימים לעולם ולעולמי עולמים שלא קם עוד נביא כמשה. ואף דבמשיח כתיב ירום ונשא ונדרש (תנחו' סו"פ תולדות) ונשא ממשה וא"כ אפשר שיכול לבטל. אבל אי' בזוה"ק "מה "שהי' "הוא שיהיה ר"ת משה שמשה רבינו בעצמו הוא יהי' משיח רק שאז יהי' מדרגתו גבוה ממילא ישארו גזרותיו לעולמי עולמים אבל היכן מצינו שתיקן כמה תקנות וגזר כמה גזירות. אך הענין שבכל מקום שנא' הלכה למשה מסיני אין הפי' שנמסר לו למשה ההלכות דהלכות נא' רק על תושבע"פ שלא נכתב כמו שא' כל השונה הלכות וכן שונה הלכות כתרה של תורה ומה שנמסר למשה זאת כתבן בכתב. רק שנמסר למשה הכח לדרוש בפלפולו מן התורה ולהמציא ההלכות. וכמו שא' (נדרים ל"ח.) לא נתנה תורה אלא למשה וכו' משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל וכו' אלא פלפולא בעלמא. והיינו שהוא המציא בפלפולו ההלכות. ומה שקראו הלכה למשה מסיני הוא ע"ד שא' בתוס"ח משה קבל תורה מסיני שמה שזכה שניתנה תורה על ידו הוא מסיני מחמת רוב העניוות שמטעם זה זכה הר סיני שתנתן תורה עליו כמו שדרשו (מגילה כ"ט.) על הפסוק למה תרצדון הרים גבנונים וכו' כולכם בעלי מומים אצל סיני וכו' ש"מ האי מאן דיהיר בעל מום הוא. ולכן מפני שהי' משה עניו מכל האדם זכה להחכמה מאין ממדת א"ס כמו שנא' והחכמה מאין תמצא. וכמו שא' בזוה"ק בשלח על הפ' היש ה' בקרבנו אם אין בין עתיקא סתימאה וכו' דאיקרי אין וכן הוא בזוה"ק (שלח קנ"ח ב') על היש בה עץ אם אין וכו'. ובסוטה (כ"א:) במי שמשים עצמו כאינו והיינו שזה נעשה מרכבה למדת אין שהוא עתי"ק בחי' א"ס. וזה זכה רק משרע"ה שאמר ונחנו מה וכמו שא' (חולין פ"ט.) גדול מה שנא' במשה ואהרן ממה שנא' באברהם דאלו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר שהוא עוד איזה ממשות ואלו במשה כתיב ונחנו מה היינו כמי שאינו:
23
כ״דוזה שא' בגמ' (ב"ב י"ב.) וחכם עדיף מנביא וכו' תדע דאמר גברא רבה מלתא ומתאמרה משמי' דגברא רבה אחרינא כוותי'. ודלמא תרווייהו בני חד מזלא נינהו. מזלא פי' השורש וכמ"ש בזוה"ק (סו"פ אחרי) על בני ומזוני דלא בזכותא תליא אלא במזלא שהוא עתי"ק דכתיב ותתפלל חנה על ה' היינו בחי' קוצו של יוד שהוא למעלה משם הוי"ה וכן השלך על ה' יהבך. וכן א' (מגילה ג'.) אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו היינו השורש שלהם. אלא אמר רבא תדע וכו' ומתאמרה משמי' דרע"ק בן יוסף כוותיה וא"א לומר שיהי' בני חד מזלא עם רע"ק שהי' שורש תורה שבע"פ. אר"א ודלמא להא מלתא בר מזלי' הוא שרע"ק הי' השורש של כל תושבע"פ וזה החכם שורשו בפרט זה בתושבע"פ שכל אחד יש לו חלק בתורה ומשום זה יכול לכוין. אלא אר"א וכו' ומתאמרה הלממ"ס כוותי' וע"ז לא יתכן לומר בר מזלי' הוא אף בדבר זה בפרט דעל משה נא' והאיש משה ענו מאוד מכל האדם שהי' כמי שאינו ונעשה מרכבה למדת אין שהוא כ"ע ונא' והחכמה מאין תמצא ועי"ז זכה לחכמה שמופיע בו מכ"ע ע"י קוצו של יוד. והוא לבדו זכה להיות לו טעם והבנה לדרוש זה בפלפולו מסיני אבל לו נמסר רק הלכה בלא שום טעם וכמו שא' (גיטין י"ד.) כהלכתא בלא טעם ופירש"י כאלו קבלה משה הלכה מסיני שא"צ לתת בה טעם. וכן אמרו (פסחים ל"ח:) הן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני ולא טעמא בעי וכפירש"י בתמי' וכי לא טעמא בעי כהללמ"ס. ומקשה עוד (ב"ב שם) ודלמא כסומא בארובה ומשני ולאו טעמא יהיב ומן הסתם נתכוין זה ברוה"ק וכמ"ש הרמב"ן. ואפשר שלכך זכה רע"ק להיות שורש תושבע"פ מפני שהי' בן גרים וכמו שמפרשים מה שא' (תענית כ"ה:) ירד רע"ק וכו' וירדו גשמים וכו' אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו פי' שר"א נולד טוב מעיקרו בתולדה ולא הי' צריך להעביר על מדותיו. משא"כ רע"ק שהיה בן גרים ונולד בתכונות רעות ואח"כ כבש אותם והפך אותם לטוב והעביר על מדותיו. ולכן היה הוא שורש תושבע"פ שהוא לתקן הרב כעס שיתברר שישראל קשורין בראשית המחשבה. וזה נקרא יקר וכמו שא' (מגילה ט"ז:) ויקר אלו תפילין וקרקפתא דתפילין הוא בגולגלתא על המוח. דשורש משרע"ה היה בחי' חכמה תושב"כ וע"ז א' (רבה ותנחומא חקת) דברים שלא נגלו למשה נגלה לרע"ק וחבריו וכל יקר ראתה עינו זה רע"ק וחבריו. ולכן כשמצא משרע"ה להקב"ה שהי' קושר כתרים לאותיות והיינו תגין אמר לו רבש"ע ומי מעכב על ידך אמר לו עתיד אדם אחד וכו' שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות שהם כתרה של תורה וכמו שנז' לעיל שונה הלכות כתרה של תורה אמר לו רבש"ע הראהו לי וכו' ולא הי' יודע מה הוא אומר שזה לא הי' חלקו בתושבע"פ שזה היה הרב חכמה שבא לתקן הרב כעס. וזה כתרה של תורה שמכוין וזוכה ע"י בחי' הדעת המחבר מדת חו"ב שהוא פנימיות מכ"ע שישראל קשורין בראשית המחשבה כאמור אז תשש כוחו היינו הכח שהי' גם לו בתושבע"פ וכמו שא' יישר כחך ששברת שבלוחות שניות זכה לתושבע"פ שלו כנ"ל. אך להבין בתושבע"פ של רע"ק שבא אחר החטא דוקא לתקן הרב כעס ולזכות להרגיש טעם בזה איך שנכלל בתושב"כ זה לא הי' חלק משה רבינו כיון שלא קלקל כלל מעולם. וכמו ששמעתי מרבינו הק' מאיזביצא זצ"ל על מה שא' (ויק"ר פ' ט"ו) מעשה ברוכל וכו' א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפ' הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט וכו'. אף שהרוכל הזה אמר לו רק הפסוק כצורתו לא יותר. רק שהרוכל הזה שהי' מקולקל מקודם בעסק הרכילות וע"ש זה נקרא רוכל ואחר התשובה שעשה הרגיש הוא הטעם בהפ' הזה. וכששמע ר' ינאי הפ' הזה ממנו הרגיש גם הוא אותו הטעם שלא יוכל לידע מקודם. וכן משרע"ה שלא קלקל מעולם לא היה יודע מה רע"ק אומר שלא היה יכול להרגיש הטעם שהרגישו רע"ק וחבריו כיון שלא היה לו שייכות לזה. ושמע רק כמו ששמע מסיני כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כמ"ש (מגילה י"ט: ושמו"ר פ' מ"ז) אבל הם שזה הי' חלקם זכו להרגיש הטעם וכמו שא' (פסחים קי"ט.) המגלה דברים שכיסה עתיק יומין ומאי ניהו טעמי תורה היינו להרגיש הטעם בתורה כמו הרוכל הנז'. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו מנין לך אמר להם הלכה למשה מסיני היינו שרק משה רבינו הי' לו הבנה וטעם בזה והמציא אותן מפלפולו בסיני מפני ענוותנותו שהיה ענו מכל האדם לכן לדבריו א"א לכוין רק הוא אצלינו כהלכתא בלא טעמא. אז נתיישבה דעתו שראה שדעתו גבוה ממקום גבוה הרבה מזה וכחו גדול ותושבע"פ שלו גבוה במעלה מתושבע"פ של רע"ק שהוא רק לתקן הרב כעס. וכן מצינו בגמ' (שבת פ"ט.) מצאו להקב"ה שהי' קושר כתרים לאותיות וכו' הי' לך לעזרני מיד אמר לו ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת. והיינו דכתרים הם התגין המרמזין לתושבע"פ שהוא כ"ח בהם בחי' שכינתא עלאה כמ"ש בתיקונים וכאמור. ומה שאמר לו הי' לך לעזרני ולכאורה מה עזר שייך כביכול להשי"ת. אך הוא ע"פ שנא' תנו עוז לאלהים והיינו דלתושבע"פ צריך אתערותא דלתתא מקודם. ואז משפיע השי"ת מבינה ע"י הדעת המחבר חו"ב ומופיע האור לחכמה מכ"ע שמרומז בקוצו של יוד שהוא תג וכתר. ומיד אמר לו ועתה יגדל נא כ"ח ה' כח דייקא מה שרוצה לקבל ההשפעה מתושבע"פ. ונראה שזה הי' תיכף בשעת עלייתו לקבל לוחות אחרונות שע"ז א' (במנחות) שמצאו קושר וכו' ומיד אמר לו. ומה שכתבו בפרשת מרגלים מפני שקדושת הארץ יש לו שייכות לתושבע"פ (כמו שנת' במק"א) דלפירש"י מיד בעלי' אחרת קשה לשון מיד. ואז זכה לתושבע"פ שלו וכמו שא' יישר כח"ך ששברת וכאמור:
24
כ״הלהבין מה שא' בגמ' (מנחות שם) הלך וישב בסוף שמונה שורות מה זה בסוף שמונה שורות דווקא. הענין הוא שמשרע"ה ידע שחלקו הוא העיקר בתושב"כ ובתוס' (שבת פ"ח.) על ב' הכתרים שזכו ישראל כתב של הוד היו ולפיכך כשנטלן משה קרן עור פניו. וצריך להבין מנא להו להתוס' שהיו של הוד ורש"י פירש מזיו שכינה והול"ל של זיו היו שהוא לשון אור. רק במד' (תנחו' תשא) אי' ומהיכן זכה משה לקרני הוד וכו' ונמצא ג"כ שנקראו קרני הוד. אבל יותר בשום מקום לא נמצא שהיו של הוד. אך נראה לרמז ממה שנא' קח לך את יהושע וגו' ונתת מהודך עליו ופירש"י ז"ל זה קירון עור פנים וכ"כ בגמ' (ב"ב ע"ה.) מהודך ולא כל הודך פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה. מזה למדו שהקירון עור פנים של משה הי' של הוד. וכיון דאי' בגמ' וכולם זכה משה ונטלם מזה כתב התוס' שהכתרים היו של הוד. אך באמת לא מצינו שהי' ליהושע קירון עור פנים ופני יהושע כפני לבנה פירושו שהי' מקבל מחכמת משה שהי' כפני חמה עור עצמיי. אך ענין הכתרים מרמז לבחי' תושבע"פ כמ"ש בגמ' (מגילה ט"ז.) שונה הלכות כתרה של תורה והוא בחי' אור הראשון שגנזו הקב"ה לצדיקים ואי' בס' הבהיר שגנזו בתושבע"פ וה' פעמים אור שבמאמר יהי אור שמרמזין לחכמה זה נמסר ונגלה שהם כנגד ה' חומשי תורה (כמ"ש בב"ר) רק אור תושבע"פ שמופיע מכ"ע שהוא בחי' קוצו של יוד לחכמה ובינה זה נגנז בתושבע"פ וזה נקרא כתרה של תורה. ואי' (בר"ר פ' ג') על האור הראשון מהיכן נבראת האורה מלמד שנתעטף הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו וכו' אמר לו מקרא מלא הוא עוטה אור כשלמה. ומקודם כתיב ה' אלהי גדלת מאוד ואצל השי"ת התואר גדול הוא עד אין סוף דאל"כ אין נקרא עוד גדול לעומת מה שגדול ממנו. רק פי' גדול הוא עד אין שיעור ותכלית וזה מ' כ"ע. ואח"ז כתיב הוד והדר לבשת שהלבוש הראשון שיש בזה תפיסה להאדם הוא נקרא הוד דמלך בעשרה לבושים לובש היינו העשרה מדות שהאציל השי"ת לבריאת העולם. ואח"ז כתיב עוטה אור כשלמה היינו אור שהוא מאמר ראשון הוא רק כשלמה שהוא לבוש מ' חכמה כ"ח מ"ה מה פשפשת מה ידעת וכו' שאין בו שום תפיסה עדיין רק שהתפיסה הוא שיש לבוש וזה הי' האור הראשון. והוד הוא מדת אהרן הכהן כידוע והוא היה שורשו בתושבע"פ וכמו שנא' ואהרן אחיך יהי' לך לפה וכתיב תורת אמת היתה בפיהו ותורה יבקשו מפיהו. ומשרע"ה זכה לקירון העור פנים בשעת שקיבל לוחות האחרונות שאז זכה למדרש הלכות ואגדות וכמ"ש במ"ר:
25
כ״ווזה הענין שישב לו משרע"ה בסוף שמונה שורות כשהי' רוצה לשמוע מתורת רע"ק. כיון שידע שאין חלקו בכתרי אותיות רק במדת הוד שהוא מדה ח' שהוא חלקו של אהרן שהיה שורש תושבע"פ היה סבור ששם גם הוא יבין שגם הוא הי' לו חלק בתורה שבע"פ וכמו שאמרנו. וכיון שלא הי' ידע מה הוא אומר היינו שגם שם לא הבין שזה לא הי' השייך לחלקו כיון שהוא לא קלקל מעולם לזה תשש כוחו עד שנתיישבה דעתו בזה שראה שדעתו רחבה מדעתם (כמו שנתבאר במא' הקודם). וזה שא' בגמ' (ב"ב ע"ה.) מהודך ולא כל הודך פני משה כפני חמה שבאמת צריך להבין מנא להו להזוה"ק דמה שנא' ומסרה ליהושע קאי על תורה שבע"פ והא גם אצל תושבע"פ כתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט וגו'. גם בהלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה מצינו (תמורה ז'.) אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו שהי' אז מסנהדרין ולא מצינו שהחזירן יהושע. אך הענין דבחי' תושבע"פ של משה הי' תושבע"פ הנצרכה אף בלעדי זאת לתקן הרב כעס כנז' לעיל וע"ז נא' ונתת מהודך עליו והיינו שנתן לו מן ההוד שלו שהוא מבחי' תושבע"פ שלו. וע"ז א' (נדרים כ"ב:) אלמלא חטאו ישראל לא נתנו להן אלא ה' חומשי תורה וס' יהושע בלבד. הרי דגם ס' יהושע הי' נצרך אף בלא הרב כעס. וס' יהושע הוא התורה שבע"פ שמסר לו משה וניתן לכתוב ג"כ. ואף דכתוב בו רק שמות עיירות ואין אתנו יודע מה נרמז בו בטח יש בו סודות ורמזים צפונים. וע"ז א' (מכות י"א.) דכתיב וידבר אל יהושע וכו' מפני שהן של תורה וזו שהי' פרשה בתורה כתבה בלשון וידבר ושאר הספר ג"כ ערכה של א"י הוא (נדרים שם) ערכה של א"י היינו ערך ויקרות של התושבע"פ דארץ הוא מ' מלכות וכמ"ש בזוה"ק ארץ החיים שמים קוב"ה וארץ שכינתי'. וכן דרשו (בר"ר פ' ס"ו) ומשמני ארץ זו משנה ושם ערך כל אחד ואחד חלקו בארץ שהוא בחי' התושבע"פ שזה רצה משרע"ה לכתוב כיון שרצה לכנוס לא"י ואחר שלא נכנס מסרה ליהושע. וע"ז נא' ונתת מהודך עליו ואמרו מהודך ולא כל הודך פני משה כפני חמה שהוא הי' עצמיות האור פני חמה ופני יהושע כפני לבנה שמסרה ליהושע:
26
כ״זוהדר הוא בחי' יסוד וכמו שא' (שבת קנ"ב.) הדרת פנים זקן ומי שקלקל במדה זו אין לו הדרת פנים. וכן והדרת פני זקן דזקן זה שקנה חכמה כמו שא' (קידושין ל"ב:) ומי שזכה לחכמה מדת זקן מגיע לו הידור. וביוסף שהוא מ' צדיק כתיב בו יפה תואר וגו' וכן כתיב חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך וירך נקרא בחי' ברית כמו שנא' תחת ירכי ולזה כתיב גבור שצריך גבורה לכבוש יצרו בזה. והוא זוכה למדת הוד שהוא בחי' תושבע"פ ולהדר שהוא מ' יסוד צדיק יסוד עולם. ורע"ק הי' שורש תושבע"פ מפני שזכה למדת צדיק וכמו שאמרו הקדמונים (באור זרוע) שסופי תיבות אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה הוא ר' עקיבה ולמדו מזה לענין דין כתיבת שם עקיבה בה' ולא בא' ולכן נרמז בפ' זה שזכה למדת צדיק. אך ממה שנרמז שמו גם בס"ת של ולישרי לב שמחה נראה מזה שאחר שזכה לאור זרוע לצדיק שהוא צדיקים לאורה זכה אח"כ ליישר הלב ג"כ וישרים לשמחה כמו שנא' אור צדיקים ישמח. וזה הסוד שנקרא שמו עקיבא בן יוסף שהי' בן למדת יוסף הצדיק דצדיק הוא שיש לו עוד עסק בזה. וזה הוא הטעם שזכר כאן בגמ' אדם אחד שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו ולמה נזכר דוקא כאן בשם אביו ובמ"ר ותנחו' (חקת) אי' בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפ' פרה אדומה ואומר הלכה בשם אומרה ר' אליעזר אומר וכו' ולא הזכיר ר' אליעזר בן הורקנוס ולמה כאן הזכיר לרע"ק בשם אביו ובודאי בכוונה אמר הקב"ה כן. ויותר קשה בגמ' (ב"ב י"ב:) דא' ומתאמרא משמיה דרע"ק בן יוסף כוותי' למה הזכירו כאן בגמ' בשם אביו ובכל הש"ס לא נזכר רע"ק בשם אביו. רק הענין שאמר שמשום זה זכה להיות שורש תושבע"פ מפני שהי' שורשו ממדת יוסף הצדיק וזכה ליישר הלב ולישרי לב שמחה שיכול לתקן הכל ע"י בחי' תושבע"פ. עי"ז זכה להיות שורש תושבע"פ שבא לתקן הרב כעס וזכה לדרוש כתרי אותיות שהוא מרמז לכתרה של תורה כנ"ל. ומפני שהי' בן גרים זכה אח"כ לבחי' צדיק לתקן הכל לשרשו אבל משרע"ה שלא ידע מעולם משום רע לא הי' חלקו בזה. וזה הענין שא' בגמ' נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חסר אחד ששער הנ' הוא בחי' כתר עליון. אף שאמר הלשון שערי בינה אך ע"י הדעת מופיע בו מכ"ע ע"י הקוצו של יוד וכמו שאמרנו. וזהו השער לבעל תשובה כמו שנא' ולבבו יבין ושב ורפא לו ולכן נקרא תשובה עלאה ג"כ אימא. וזה לא נמסר למשרע"ה וכ"כ בפירוש בתיקונים (סוף תי' כ"ב) כ"ע דא היא שלימו דנ' שערי בינה ודא היא דלא אתיהיב למשה וכו'. וע"ז אמרו במקום שבע"ת עומדין צדיקים גמורים אינם עומדים. וזה שא' במד' כל יקר ראתה עינו זה רע"ק וחביריו. ובלוחות אחרונות זכה משה לקרני הוד שהוא התושבע"פ שלו ומסרה ליהושע כמו שנא' ונתת מהודך עליו וכאמור. וזה שכתב התוס' הנ"ל על מה שא' בגמ' על הכתרים וכולם זכה משה ונטלם כ' התוס' של הוד היו. וכבר אמרנו שבשבת מחזירן משה לישראל כמ"ש האריז"ל בפע"ח שמחזירין לו מדרגתו וישמח משה במתנת חלקו ולכן אז מחזיר הכתרים לישראל. ואז יש לכל אחד מישראל ריבוי והשפעה בתושבע"פ וכמו שאמרנו:
27
כ״חבכל הסעודות אומרים הזמירות דהאר"י הק' קודם הסעודה. ובסעודה ג' אומרים אותו אחר האכילה וכנראה שכן תיקן האריז"ל. שכן בהזמירות דסעודת ליל שבת אומרים נזמין לה השתא וכו' ובבוקר אסדר לסעודתא וכו' ואזמין בה השתא וכו' שמזמנין הקדושה לסעודה. ובסעודה ג' לא הוזכר בהזמר שום זימון להסעודה מזה נראה שהאר"י הק' תקנו לאמרו אחר האכילה כמנהגינו. ויש לומר הטעם שבסעודות ליל שבת ובבוקר תיקן הזמר אחר הקידוש על היין שאין אומרים שירה אלא על היין (ברכות ל"ה.) ובסעודה ג' שלא תקנו חכמים קידוש על היין לכן תיקן לאמרו רק אחר האכילה. אך למה באמת לא תקנו בסעודה זו קידוש על היין. הענין הוא ע"פ שא' באבודרהם (בתפלת ליל שבת) בטעם שינוי נוסחאות בברכה האמצעיות דתפלת שבת דבשבת ידוע דאז זיווג קוב"ה וכנס"י דשבת בחי' כלה מלכתא. ולכן בלילה אומרים אתה קדשת ע"ש הקידושין ובבוקר ישמח משה ע"ש שמחת הנישואין ובמנחה אתה אחד ע"ש היחוד. וחילוק קדושת הסעודות הוא ג"כ כעין קדושת התפלות (כמ"ש בתי' י"ח) וכמו שנת' כ"פ. ומצינו שחכמים תקנו לברך על כוס ברכת אירוסין בשעת אירוסין וברכת חתנים בשעת נישואין (כמ"ש כתובות ז':) ומשום זה תקנו קידוש על היין בסעודת ליל שבת כנגד ברכת אירוסין ובבוקר תקנו ג"כ קידוש כנגד ברכת נישואין. ואף שבבוקר אין אומרים שום ברכה על הכוס רק ברכת בפה"ג שהוא ברכת הנהנין. אי' בזוה"ק (ח"ב קס"ט רע"ב) שית ברכאן אינון דכלה אתברכא מנייהו ואת אמרת דאינון שבע אלא שביעאה איהו דקא מקיים כלא וכו' ובג"כ ברכה קדמאה דאינון שבע איהו רזא דיין וכו'. ולכן תקנו קידוש על היין לברך רק בפה"ג דהוא מקיים כלא. משא"כ בשעת היחוד אז אין בו שום ברכה על הכוס. ומזה הטעם לא תיקן האר"י הק' לומר הזמר דסעודה ג' קודם הסעודה רק אחר האכילה דבסעודה זו זוכין למיחזי זיו דז"א וכתיב ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו ומתרגם בת"א כאלו אכלין ושתן ובזוה"ק (סו"פ משפטים) ר' יהודה אמר אכילה ודאית ונקרא זאת בבחי' אכילה ושתי' כמו שנא' ויאכלו וישתו ע"ז תיקן האריז"ל לומר הזמר אז שהוא כעין שירה על היין כיון שהוא כאלו שתו יין. והזמן שזוכין למיחזי זיו דז"א הוא בשעת הסעודה דכתיב בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. וכמו שאמרנו דאכילת שבת כאכילת מזבח שבשבת כל אחד מישראל הוא כמזבח (כמו שנת' במק"א) ואבוא אליך וברכתיך. ואז זוכין בסעודה זו דז"א למיחזי זיו דז"א. לכן שייך לומר הזמר רק אחר האכילה. דהוא בחי' שירה על היין כיון דהוי כאכילה ושתי' ודאית וכאמור:
28
כ״טוכתיב וברך את לחמך ואת מימך וגו' ודרשו (עירובין ס"ה.) מה לחם שניקח בכסף מעשר אף מים שנקח בכסף מעשר ומאי ניהו יין וקא קרי לי' מים וכו'. וצריך להבין מנ"ל דמיירי בלחם שניקח בכסף מעשר דלמא מיירי בלחם של חולין. אך הדיוק הוא מדכתיב והסירותי מחלה מקרבך ומחלה היינו היצה"ר כמו שדרשו (בירוש' שבת ובויק"ר פ' ט"ז) והסיר ה' ממך כל חולי זה יצה"ר שתחלתו מתוק וסופו מר שהוא שרש החלאים שמסבתו באים. וכן דרשו (מו"ק ז':) מחלה זו מרה וכו' והוא ע"פ שא' בתיקו' (תי' מ"ח) עציבו דטחול וכעס דמרה וכעס שורש כל החטאים כמו שא' (נדרים כ"ב.) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו (ונת' במק"א). וכאן כתיב והסירותי מחלה מקרבך היינו שיסיר היצה"ר מן המעיים והוא ע"ד שא' (תענית י"א:) כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שנא' בקרבך קדוש והיינו שהאכילה יהי' בקדושה ולא יביא היצה"ר הבא ע"י אכילה כמו דאי' (בספרי עקב) שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה ומייתי מכמה פסוקים ובזוה"ק (ח"ב קנ"ד ב') דהא יצה"ר לא אשתכח אלא מגו מיכלא ומשתיא. אבל כאן מבטיח הכתוב והסירותי מחלה מקרבך שהוא היצה"ר השרוי במעיים מתוך אכילה ושתי'. וזהו הדיוק בגמ' מה לחם שניקח בכסף מעשר דבאכילת מעשר כתיב ואכלת שם לפני ה' אלהיך וגו' למען תלמד ליראה את ה' אלהיך דכיון שבא לירושלים ואוכל שם המעשר הוא כאוכל לפני ה' שמזה בא היראה כיון שרואה שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו וכו'. וע"י אכילת מעשר שאוכל לפני ה' מועיל לתקן כל האכילות של חולין שיאכל אח"כ שלא יביאו לידי שליטת היצה"ר כעין מ"ש בזוה"ק (ח"ב שם) באכילת לחם הפנים בגין ההוא לחם מזונא דהוי לקטו כהני אתברכא כל מזונא ומזונא דאכלו ושתאן דלא לקטרגא בהו יצה"ר וכו'. וכמו שהועיל אכילת לחה"פ לכהנים כן הועיל אכילת מעשר לישראל להיות עי"ז מתברך כל מזונא שיאכלו שלא יגרום לידי קטרוג היצה"ר. וזה שנא' וברך את לחמך ואת מימך היינו שניקח בכסף מעשר עי"ז והסירותי מחלה מקרבך הוא היצה"ר שבא מאכילה שהוא במעיים והוא ע"י הברכה שנא' אבוא אליך וברכתיך שאוכלים המעשר לפני ה'. וזה הפי' בגמ' (עירובין הנ"ל) ומאי ניהו יין וקא קרי ליה מים דיין הוא בחי' גבורה וכשהשי"ת מברך האכילה ושתי' נקרא היין מים שהם חסדים וקרי לי' מים:
29
ל׳וזה הענין מה שא' בגמ' (עירובין שם) לא נברא יין אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים וכו'. והנה מה שלא אמרו שנברא לנסכים י"ל שהוא ע"פ גירסת הגמ' (סנהדרין ע'.) לא נברא יין בעולם כו' דלא מיירי מיין דנסכים שהוא לגבוה. אבל זאת קשה דהא יש יין דמצוה דקידוש והבדלה ובהמ"ז וכן מה שא' ר"נ (עירובין ס"ד.) כל כמה דלא שתינא רביעיתא דחמרא לא צילאי דעתאי שהיה נצרך לו היין לד"ת והוא מצוה והיאך אמר שלא נברא יין רק לנחם אבלים וכו'. אבל ע"פ האמור ניחא דיין דמצוה אינו נקרא כלל יין כמו שנא' וברך את לחמך ואת מימך שיין דמצוה דברכה הוא קרוי מים בחי' חסדים ובזה לא מיירי בגמ' שם. ואכילת שבת שהוא כאכילת מזבח וגם כל אחד מישראל הוא כת"ח (כמו שנתבאר כ"פ) ואי' (ברכות ס"ד.) וכי לפני אלהים אכלו והלא לפני משה אכלו אלא לומר לך כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה וא' (בר"ר פ' י"א) ברכו במטעמים וע"ז נא' וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה מקרבך ומועיל אכילת שבת לכל אחד מישראל שיהי' כל אכילותיו אפי' בחול בקדושה שלא יגרום שליטת היצה"ר וכמו שנא' והסירותי מחלה מקרבך שהוא היצה"ר השרוי בקרביים ע"י אכילת רשות וע"י אכילת שבת נתקן כל האכילות:
30