פרי צדיק, כי תשאPeri Tzadik, Ki Tisa
א׳וידבר ה' אל משה לאמר כי תשא וגו' מלת לאמר כאן מיותר וא"ל פירוש כיון שהפרשה נאמרה למשה כי תשא וגו'. אך במד' (תנחומא פ' זו סי' ז) אי' רמזו שעתיד לקרב ראשון של שבטים לשכינה ואיזהו זה ראובן שנאמר יחי ראובן ואל ימות כו' ראש בני ישראל ראשון של שבטים. ולכאורה כי תשא על כל השבטים נאמר. אך הענין שבברכת יעקב אבינו ע"ה כתיב בראובן כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה ותיבות אז חללת יצועי עלה לכאורה מיותרים. והנה בשמעון ולוי שקינטר ג"כ שהיה לו תרעומות עליהם וצפה בשמעון שיהיה מעשה שטים שעז"א בסודם אל תבא נפשי (כמ"ש ב"ר) שהוא גם כן פגם זה. מכל מקום כתיב בסוף ברכתו אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל ונדרש (שם) אחלקם ביעקב זה שבטו של לוי אני חלקך ונחלתך ואפיצם בישראל זהו שבטו של שמעון והיינו שיהיו מלמדי תינוקות כמ"ש בפירש"י. והיינו דעיקר לתקן פגם הנחש שהתחלתו היה הסתתו באכילה ואחר כך הטיל זוהמא בחוה (כמ"ש שבת קמו.) ונדבקה הזוהמא בזרעה. וישראל בשעת מתן תורה פסקה זוהמתן (כמש"ש) ואז תקנו כל פגם הנחש דכ' אני אמרתי אלהים אתם דלא הוו מייתי (כמ"ש ע"ז ה.) ומסתמא נתקן אז כל פגם הנחש שגרם המיתה. ועיקר תיקון הפגם ע"י דברי תורה שהוא תיקון להבא כמ"ש (זח"א רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא וכן לתקן על העבר דכ' ולכל בשרו מרפא וכמו שאמרנו כ"פ שמרמז על פגם זה שנקרא בשר. ואמר בשבט לוי אחלקם ביעקב ששבט לוי יתקנו הפגם ע"י אכילה בקדושה שיאכלו תרומה שנקרא קודש (כמ"ש מו"ק כח.) ועשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש (כמ"ש פסחים עג רע"א) וזה יזכה כל מי שבא מזרע לוי ואהרן אף שאינו ת"ח כיון שאוכל אכילה בקדושה מתקן פגם הנחש אף שעיקר התיקון ע"י דברי תורה כנ"ל. אכילה בקדושה הוא בחינת דברי תורה עדש"נ לכו לחמו בלחמי. וזה שנאמר ביעקב דכמו דיעקב זכה לכל זרעו שאף ע"ה נקראו בית יעקב (כמ"ש בבא מציעא לג :) כן לוי זכה לכל שבא מזרעו הוא לוי ומזרע אהרן הוא כהן וזוכין לאכילה בקדושה ועל כל שבט אמר ואפיצם בישראל שהם יתקנו הפגם ע"י שיכניסו דברי תורה בלב תינוקות של ב"ר וזש"נ ואפיצם בישראל דייקא שרומז לת"ח. ועכ"פ כלל בשמעון ולוי בסוף הברכה שגם הם יתקנו הפגם. מה שאין כן בראובן סיים אז חללת וגו' והיינו עד"ש בזוהר הקדוש (ח"ב נד א) א"ז אל"ף אנקיב בחשוכי כו' ומטו לזיין. והיינו שיאיר מהשורש פל"א עליון עד מ' מלכות וזה זכו ביצ"מ במכה עשירית שהיה כנגד מדה עשירית מתתא לעילא בסוד נגוף למצרים ורפוא לישראל שיצאו מקליפה עשירית ראשית דקליפה ונכנסו לקדושה בבחינת כ"ע ונקראו בני בכורי ישראל (כשנ"ת כ"פ) וכן בקריעת ים סוף דבעתיקא תליא כמ"ש בזוהר הקדוש (שם נב ב) זכו גם כן לזה ועל כן כ' א"ז ישיר ואז"א (שם סד ב ובמכילתא) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל. וכן אחר כך במתן תורה דכ' פנים בפנים דיבר ה' וגו' ואיתא בזוהר הקדוש (שם פב א) חמו ישראל הכא מה דלא חמא יחזקאל כו' וזכו גם כן להתגלות עתיקא. ועל זה רמז יעקב אבינו ע"ה א"ז כשיהיה התגלות א"ז אל"ך ומטו לזיין כנ"ל דהיינו ביציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה. חללת וזה שנאמר יצועי עלה מרמז יצוע יו"ד על ה' כשמופיע מיוד לה' עד"ש בזוהר הקדוש (שם קעח ב) ה' דל"ת הות בקדמיתא ומדתעברת ביו"ד כו' והיינו כשיופיע על ו' דיעקב מהשורש מכ"ע מאל"ף ויופיע היו"ד זעירא לכנסת ישראל שהיא דל"ת ונעשה ה' אז חללת. ונראה כאלו ח"ו אין תקנה לראובן לתקן שורש הפגם בכלל ישראל. ועז"נ כי תשא את ראש בני ישראל שמשה רבינו ע"ה כ' תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב שכל השפעת דברי תורה בא ע"י משה רבינו ע"ה. ההתחלה במכת חשך שהיה כנגד חכמה שנגדו מאמר יהי אור כ' ולכל בני ישראל היה אור וגו'. ואחר כך במכת בכורות שנתבררו ישראל עד השורש ונקראו בני בכורי ישראל. ובקריעת ים סוף. ובמתן תורה. הכל היה ע"י משה רבינו ע"ה וזש"נ תורה צוה לנו משה שהוא השפיע כל הדברי תורה בכל ישראל וכ' מורשה קהלת יעקב שמורה שאף ע"ה שנקראו בית יעקב (כמ"ש בבא מציעא לג :) יש להם גם כן חלק בדברי תורה. ואחר כך כ' יחי ראובן ואל ימות ובכ"מ שנכתב בתורה לשון חיים רומז לחיי עולם וז"ש ואל ימות שגם הוא יתקן כל שורש פגם הנחש שכן באמת היה גם שבט ראובן בכלל ישראל ביציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה. וז"ש שרמזו שעתיד לקרב ראשון של שבטים כו' והיינו שאף ראובן יזכה לתקן שורש פגם הנחש. ומסיק וזהו כי תשא את ראש בני ישראל והיינו כשזיכה לכל ישראל ואף לע"ה שנקראו קהלת יעקב אז נשא גם לראובן דכ' יחי ראובן וגו' ועיקר התיקון ע"י דברי תורה דתורה שבעל פה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס (כשנ"ת כ"פ) שעז"א (נדרים כב :) אלמלא חטאו כו' וס' יהושע בלבד שערכה של א"י הוא כו' דס' יהושע ג"כ שורש תורה שבעל פה ט' קבין חכמה שנטלה א"י (כמ"ש קידושין מט :) אבל התפשטות תורה שבעל פה הוא הרב חכמה שבא אחר כך לתקן הרב כעס. וזה שנאמר וידבר ה' אל משה לאמר אמירה בחשאי כד"א ואמרת בלבבך (כמ"ש זח"א רלד ב) והוא אור תורה שבעל פה עדש"נ תזל כטל אמרתי טלא דעתיקא שהוא טל שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים (כמ"ש זח"ג קכח ב) והוא טל תורה שבעל פה שעז"נ כי טל אורות טלך. ועז"נ כי תשא את ראש בני ישראל שיופיע בל ישראל הכח מטל תורה שבעל פה ובזה נכלל ראשון של שבטים דכ' יחי ראובן וכאמור:
1
ב׳כי תשא את ראש בני ישראל במדברי תורה (ד) זש"ה רבים אומרים לנפשי. וגו' ומקודם דרש בדוד המלך ע"ה רבים דואג ואחיתופל כו' ואתה רבון העולם הסכמת בתורתך עמהם כו' מגן בעדי כו' כבודי שהחזרתני למלכותי ומרים ראשי שהייתי חייב הרמת ראש ונתת לי תלוי ראש כו' גם ה' העביר חטאתך וגו' והיינו כבודי עדמ"ש (חולין קלג. לגי' ע"י) אין כבוד אלא תורה וזהו מה שביקש דוד המלך ע"ה השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה וגו' שיזכה לרוח הקודש וגילוי שכינה שנסתלקה הימנו (כמ"ש סנהדרין קז.). וזהו שרומז כבודי שהחזרתני למלכותי היינו לבחינת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה שדוד המלך ע"ה רבן של בלי רוה"ק והיינו שהיה שורש תורה שבעל פה שהיה מרכבה למדת מלכות. ומרים ראשי על התלוי ראש שניתן לו במה שא' לו הנביא גם ה' העביר חטאתך וגו' והיינו התיקון ללב כסיל לשמאלו שמזה יהיה גם כן טוב מאוד נהורא דנפיק מגו חשוכא. ואחר כך דרש במדברי תורה נגד ישראל רבים וגו' אין ישועתה וגו' במעשה העגל כו' ואתה הסכמת עמהם כו' כבודי שהשרית שכינתך בתוכנו כו' ומרים ראשי כו' נתת לנו תלוי ראש ע"י משה שנאמר כי תשא את ראש. והוא כמ"ש (ב"ב י :) במה תרום קרן ישראל א"ל בכי תשא ופירש"י קח מהם כופר לצדקה. וכן נלמד מענינו שאינו מדבר משקלי המקדש דייקא שהרי מקודם לזה ואחר כך מדבר שם מענין צדקה ע"ש וענין תרום היינו למעלה עד למעלה מתפיסת בנ"א שהוא בחינת עתיקא הנעלם מכל רעיון (כשנ"ת שקלים) וזהו כבודי שהשרית שכינתך בתוכנו והוא הקדושה מהשי"ת להשפיע חכמה ללב חכם לימינו. ומרים ראשי היינו לתקן עד השרש שגם הלב כסיל יהא מלא קדושה עד"ש (זח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא. וזהו על ידי צדקה שהוא לכפר על נפשותיכם וכ' פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד. והיינו דת"ח דמשתדלי באורייתא דמיין לשבתות (כמ"ש זח"ג קכד סע"ב) והיינו שהם פנוים תמיד לתורה והם משכן לשכינה. וכמו כל ישראל בשבת שהם פנוים לתורה שאז נעשים משכן לשכינה כש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם שהם נעשים בחינת מקדש ומשכן. ובחול גם כן ישראל עוסקים במצות וכ' כי בצל החכמה בצל הכסף וא' (ויקרא רבה פ' כה) שעתיד הקב"ה לעשות צל וחופות לבעלי המצות אצל בני תורה בג"ע ובגמ' (פסחים נג :) שזוכה וישב בישיבה של מעלה. וזהו במה תרום קרן ישראל בכי תשא את ראש. וכ' צדקתו עומדת לעד שלהיות הותרה עומדת לעד מוכרח שתוקדם לה היראה כמ"ש (אבות פ"ג) כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. והיינו שיתקן גם הלב כסיל שיהיה מלא קדושה וכש"נ יראת ה' טהורה עומדת לעד ואיתא (זוה"ח פ' זו ד"ו מה ב) אי ב"נ אשתדל בקדמיתא בהאי אתרא דאיקרי יראת ה' כדין אורייתא עומדת לעד כו' ע"ש והיינו שחכמתו מתקיימת. וזה שנאמר אחר כך קרנו תרום בכבוד ועד"ש אין כבוד אלא תורה והיינו שיזכו לישב בישיבה של מעלה אצל בני תורה כנ"ל. וזהו כבודי שהשרית שכינתך בתוכנו ואמרת ועשו לי מקדש והיינו שכל א' מישראל יכול לזכות לקדושת המקדש ע"י נדבות לב. ומרים ראש נתת לנו תלוי ראש ע"י משה שהוא לתקן הלב כסיל ג"כ שזהו מרים ראשי שמורה שבשורש הכל היה שיהיה טוב מאד. ושניהם על ידי משה רבינו ע"ה שהוא הכין לבבם שיזכו לקדושת השבת שאז כל ישראל כת"ח. ועל ידי היראה שבשבת נקראו כל ישראל יראי שמי (כמ"ש תענית ח :) זוכין להיות הדברי תורה עומדת לעד ואף בחול ע"י כחה של צדקה צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד שזוכין גם כן לצל וחופה אצל בני תורה כאמור:
2
ג׳ויאמר ה' אל משה לאמר ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמרו וגו'. בזוהר הקדוש ר"פ תצוה מדייק על לשון ואתה שנאמר ואתה תצוה ואתה הקרב וגו' ואתה תדבר וגו' ומה שנאמר בפ' זו ואתה קח לך בשמים ראש וגו' מ"ש הכא כו' דלא כ' והקרבת את אהרן וצוית את בנ"י ע"ש. ועל פסוק זה לא הקשה על לשון ואתה. אך כאן יש עוד שינוי דכאן כ' ואתה דבר מה שאין כן שם כ' תצוה תדבר לשון להבא. וכבר אמרנו שנראה מהמדברי תורה (תצוה ו) שבא ליישב לשון ואתה במ"ש מלך עשיתיך כו' אתה גוזר עליהם והם עושים כו' והיינו שאם היה כתוב וצוית את בנ"י היה הפירוש שמשה רבינו ע"ה יצוה בשליחות השי"ת כמו כל התורה מה שאין כן כאן בא לומר שיצוה משה רבינו מעצמו והם עושים (ונת' תצוה מא' ג). ויש לומר הענין בזה עפמ"ש (שבת פז.) דג"ד עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו כו' ושבר את הלוחות כו' ואף שהסכים הקב"ה על ידו וא"ל יישר כחך מכל מקום מצינו (מדברי תורה פ' זו ל) אתה קרעת אותה לך והבא הנייר משלך ואני כותב כתב ידי כו' וכן (שם כח) הראשונים היו מעשה ידי ואתה שברת אותם ועכשיו אתה עשה אחרים כו' וכן (במ"ר פ' מז) הראשונות אני כתבתי כו' אבל השניים כתוב אתה ולואי אתן בו ידי וכן (במ"ר ותנ' סו"פ עקב) נשתברה החבית ושברה הסרסור הוא משלו משלם כו' לפיכך אתה כו' והיינו שהלוחות שניים היו כוללים כל תורה שבעל פה מדרש הלכות ואגדות כמ"ש (מ"ר פ' זו פ' מו ופ' מז) וזה הוצרך אחר הקלקול הרב חכמה לתקן הרב כעס וכמ"ש (נדרים כב :) דאלמלא חטאו לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה כו' מ"ט כי ברור חכמה רוב כעס. וזה הכח היה רק למשה רבינו ע"ה כש"נ פסל לך שני לוחות אבנים דלוחות ראשונים היו מעשי ידי ה' שהוא ית' חקק הדברים על לב ישראל כדש"נ ועל לבם אכתבנה מה שאין כן לוחות שניים נאמר למשה פסל לך שהוא יפסול הלוח דלב אבן ויעשה את ישראל להיות להם כח מוכשר לקבל הדברי תורה עם הרב חכמה לתקן הרב כעס. ואחר כך וכתבתי וגו' שהשי"ת יקבע הדברי תורה בלבם. וענין שמן דנרות שהיה העיקר בא והאר לי כמ"ש במ"ר (תצוה ובהעלותך) והיינו התורה שבעל פה שניתן לחכמ"י ולא בשמים הוא כענין נצחוני בני (בבא מציעא נט :) וכן מאן נוכח נוכח רבה ב"נ (שם פו.) והדלקת הנרות היה כח אהרן כש"נ כי שפתי כהן וגו' מפיהו. ולכן היה זה חנוכת אהרן (ונת' חנוכה מא' א' וש"מ) אבל עיקר הכח שיקבלו ישראל אור תורה שבעל פה זה היה ע"י משה רבינו ע"ה שהוא בסוד הדעת (ונת' תצוה מא' א) ומשנה תורה הוא שורש תורה שבעל פה וכמ"ש (זח"ג רסא א) תורה שבכתב ושבעל פה והוא אקרי תורה ומשנה תורה ועל כן נכתבו הלוחות שניים במשנה תורה שהם כוללים התורה שבעל פה כנ"ל מהמ"ר. ועל כן כ' ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן וגו' שזהו גזירה מצד משה רבינו ע"ה ובזה יתן הכח בישראל שיוכלו לקבל אור תורה שבעל פה וכש"נ פסל לך וגו' וכאמור. וכן ואתה תדבר אל כל חכמי לב וגו' ועשו את בגדי אהרן כי קדושת אהרן שהוא ע"י הבגדים כמ"ש (סנהדרין פג :) אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וכן ואתה הקרב וגו' דקדושת אהרן תצטרך אחר שנשברו לוחות הראשונים שבמתן תורה כ' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שכל ישראל היו ראויים לכתר כהונה להיות כהנים עובדים לשמש את קונם וכמו שיהיה לעתיד דכ' ואתם כהני ה' תקראו וגו' ומלאכתן נעשית ע"י אחרים. ועל כן נכתב בכל זה לשון ואתה שזה המעשה נצרך מצד משה רבינו ע"ה ששיבר הלוחות מדעתו ונצטוה לפסול לוחות שניות להיות הכנה לקבל הרב חכמה לתקן הרב כעס כנ"ל. וכן נאמר בפ' זו ואתה קח לך בשמים ראש וגו' דשמן המשחה איתא (הוריות יא :) ואותו שמן קיים לעתיד לבא וכמה ניסים בו כו' וזה לא היה בכח שום אדם לעשות רק ע"י משה רבינו ע"ה וכן לאחר שנגנז שמן המשחה כמש"ש לא נעשה שמן המשחה אחר לפי שלא היה בכח לעשותו רק משה רבינו ע"ה וכולו קיים לעתיד ועל כן כ' בו גם כן ואתה קח לך וגו' שרק אתה דייקא תוכל ליקח. וכן כתיב בפ' הקטורת קח לך סמים וגו' רק שם לא כתיב ואתה. והא מפני שבאמת עיקר מעשה הקטורת שהוא לתקן כל פושעי ישראל שיתנו ריח טוב כמו החלבנה שריחה רע וכשנכלל בין עשר סממני הקטורת נותן ריח טוב כן הרשעים גמורים גם כן עתידין שיתנו ריח (כמ"ש עירובין כא :) וכמו שלמדו מהחלבנה לצרף פושעי ישראל בתענית (כמ"ש כריתות ו :) וכתר כהונה שזכה אהרן לו ולזרעו אחריו הוא במזבח הקטורת (כמ"ש יומא עב :) דהכהנים מקטירין הקטורת ועל כן לא כ' ואתה. אבל מכל מקום עיקר הכח לתקן הפושעי ישראל שיתבררו לעתיד שהכל הוה כדי שיהיה טוב מאד וכמ"ש (זח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ולית טוב אלא ההוא דנפיק מגו בישא. זה הכח חידש משה רבינו ע"ה במה ששיבר הלוחות שביטל החיתון מכל וכל וכמ"ש במ"ר (פ' מג) מוטב שתדון כפנויה כו' מכל מקום ע"י כן זיכה להם בלוחות שניים שיש בהן מדרש הלכות ואגדות כפליים לתושיה כנ"ל מהמ"ר. וכן איתא (זבחים קב.) לא פסקה כהונה אלא מזרעו של משה כו' ובמדבר היה משה רבינו ע"ה גם כן כה"ג ומקטיר קטורת ועל כן כ' קח לך סמים וגו' שענין החלבנה שיתן ריח זה חידש משה רבינו ע"ה בשבירת הלוחות כנ"ל. רק הכתר כהונה לדורות לזרעו אחריו שיקטירו קטרת זה זכה אהרן ועל כן לא כ' ואתה קח כנ"ל. וזהו הענין גם כן בפ' שבת. שבמתן תורה היה כל מחנה ישראל מיוחד לשכינה והיה בכל מקום משכן ישראל קדושת המקדש. ורק לאחר הקלקול נבחר במשכן להיות מקום מיוחד להשראת שכינה וכמו שנבחר מקדש בעולם כן נבחר שבת בשנה וכהן ואינון דמשתדלי באורייתא בנפש. והיינו שבכ"מ עומד בשבת הוא אדמת קודש כמ"ש בזוה"ק (בשלח סג סע"ב) ועז"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם שאני עושה אתכם למקדש מקום מוכן להשראת שכינה. וזהו המתנה טובה דשבת שמה ונתנה לישראל (שבת י :) ובאמת הקדושה היא קביעא וקיימא מהשי"ת. אבל מכל מקום זכו לזה ישראל ע"י משה רבינו ע"ה שבשעת מתן תורה כל ישראל ראוים לכתר כהונה כנ"ל באו מלאכים וקשרו להם ב' כתרים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע (כמש"ש פח.). כתר נעשה היינו כתר כהונה דמעשה עבודה וכתר נשמע כתר תורה והיה כתר תורה כולל גם כתר מלכות עדש"נ בי מלכים ימלוכו. וכיון שחטאו כו' ופירקום וכולן זכה משה ונטלן (כמש"ש) ובשבת איתא בפע"ח (שער שבת פ"ח) שמשה רבינו ע"ה מחזיר בליל שבת הכתרים לישראל ועז"א ישמח משה במתנת חלקו שזוכה בשבת למדרגת אורו שזכה במתן תורה ומחזיר הכתרים לישראל וזה שנאמר ואתה דבר וגו' אך את שבתותי לדעת כי אני ה' מקדשכם שזה כח משה רבינו ע"ה שמחזיר הכתרים לישראל בשבת ועל כן נאמר בו ואתה. אבל מכל מקום לא נאמר תדבר רק דבר שבאמת אמר השי"ת למשה שידבר לישראל פ' זו דעי"כ יזכו לקבל הקדושה מהשי"ת לדעת כי אני ה' מקדשכם שעושה אותם בחינת מקדש כנ"ל. וע"י אמירת משה רבינו ע"ה הפרשה לישראל נתן כח בהם לקבל קדושת השבת תמיד. שזה כח משה שמחזיר הכתרים לישראל בשבת וזוכין למדרגתם בשעת מתן תורה ועל כן נאמר בזה ואתה שזה כח מיוחד למשה רבינו ע"ה. דבר אל בנ"י שמורה בשליחות השי"ת כי עיקר הקדושה מהשי"ת כש"נ כי אני ה' מקדשכם:
3
ד׳ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וגו' ואחר כך כ' שבת שבתון קודש לה' כל וגו'. במד' (שוח"ט תהלם צב) כל עיסקא דשבת כפול כו' עונשה כפול מחלליה מות יומת שכרה כפול וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד אזהרותיה כפולות זכור ושמור כו' ומ"ש עונשה כפול מדכ' מות יומת נראה דאין הכונה מה שנאמר לשון כפול מות יומת שזה הלשון מורגל בתורה בכמה מצות רק המכוון מה שנכתב בתורה בפ' זו העונש פעמיים קודש היא לכם מחלליה מות יומת ואחר כך כ' ששת ימים וגו' כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת. וזהו גם כן ענין שכרה כפול כי ענין קודש היא לכם היינו קדושת הגוף עד"ש (פסחים סח :) עצרת תהיה לכם לר"א או כולו לכם אוכל ושותה ולר' יהושע חציו לכם לאכילה ושתייה והכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם כו' ואף דאמרי' בירושלמי (פ' טו דשבת) לא נתנו שבתות אלא לעסוק בהן בדברי תורה ומוקי לה בפסיקתא (ובב"י או"ח סי' רפח בשם תנחומא) לפועלים כו' מכל מקום גם הם חייבים בסעודת שבת (כמ"ש ב"י שם א"נ כו' וע' דרישה) וכמו שמצינו בתדב"א (ריש סא"ר) אע"פ שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים שבת יעשה כולו תורה הרי דמיירי בפועלים ומכל מקום מסיק ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה וכו' ע"ש. ואחר כך כ' שבת שבתון קודש לה' והיינו הקדושה בנפש שהוא זמן השפעה בדברי תורה וכמ"ש (שבת פו :) דכו"ע בשבת ניתנה תורה והיינו תורה שבכתב ואיתא (זח"א מז ב) ביום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהו יום שביעי והיינו מלכות פה תורה שבעל פה. וזהו מ"ש שכרה כפול וקראת לשבת עונג והיינו קדושה בגוף שגם הנאת הגוף בקדושה והסעודות ברזא דענג שהוא ר"ת עדן נהר גן כמ"ש (שם כו סע"א). ולקדוש ה' מכובד היינו קדושת הנפש בדברי תורה ועד"ש (חולין קלג.) אין כבוד אלא תורה. והיינו שבשבת משפיע השי"ת דברי תורה בלב ישראל בלב חכם לימינו. וזה ענין שנאמר כי אות היא ביני וביניכם דתפילין הם אות שמורה דבר הניכר ונראה רק דכתיב והיה לך לאות. ושבת לאו זמן תפילין שהן גופן אות (כמ"ש עירובין צו.) והיינו הקדושה בנפש. וזש"נ אות היא ביני וביניכם הקדושה לזכות בדברי תורה כנ"ל. וכ' אחר כך ביני וגו' אות היא לעולם דמקודם כ' ברית עולם והיינו הקדושה בגוף שהיא קדושת הברית שנקרא בשר קודש שגוף ישראל הוא בקדושה ועז"נ ביני וגו' דשבת כולל ב' הקדושות קדושה בגוף וקדושה בנפש ע"י דברי תורה כנ"ל. וזה ענין מה שרצו לחדש דערל שמתו אחיו מחמת מילה יניח תפילין בשבת שכל אדם צריך ב' אותות בחול אות תפילין ואות ברית ובשבת אות שבת ואות ברית ואינו הלכה כן (ע' ברכ"י או"ח סי' לא בשם הרדב"ז כת"י ובשם האריז"ל) והטעם שבאמת אות שבת בעצמו כולל גם כן אות ברית וכמ"ש בזוהר הקדוש (יתרו צב א וש"מ) דשבת ברזא דברית והוא הקדושה בגוף. וגם אות תפילין שהוא הקדושה בנפש וכמו שאמרנו דעז"נ ב' פעמים אות בשבת. וזהו גם כן מ"ש אזהרותיה כפולות זכור ושמור ועדמ"ש (הרמב"ן בשם ס' הבהיר (וכ"כ זח"ב קיח ב) זכור לזכר ושמור לכלה והוא מדת יום ומדת לילה דהשמירה מצד ישראל הוא הקדושה בגוף. וזכור מדת יום אתר דלית ליה שכחה כו' (כמש"ש צב ב) זהו מצד השי"ת. והנשמה יתירה שהיא ממדת כנסת ישראל כמ"ש (ס' הבהיר סי' כט) וינפש שמשם פורחין כל הנשמות זה משיג הישראל תיכף במעלי שבתא. וזכור מדת יום הקדושה מהשי"ת בנפש שמשפיע קדושה והוא אתר דלית ליה שכחה וכמו שנ' לדעת כי אני ה' מקדשכם:
4
ה׳ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ביני ובין בנ"י אות היא לעולם כי ששת וגו' יש להבין למה נכפל כאן שמירת שבת. גם השינוים דשם נאמר שבתותי שהם מהשי"ת וכאן כ' את השבת. ושם נאמר כי אות וגו' וכאן כ' ברית עולם. גם שם נאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם וכאן כ' הטעם כי ששת ימים וגו'. הענין בזה עפמ"ש (שבת סט :) מ"ס כברייתו של עולם ומ"ס כאדם הראשון דאדם הראשון מיד כשנברא הופיע עליו אור השבת ואחר כך באו ששת ימי המעשה. והנה האדם מצדו השבת הראשון הוא מה שמופיע עליו השי"ת באתעדל"ע בלא שום אתעדל"ת. ואחר כך זוכה לשמירת שבת שניה ע"י ששת ימי המעשה הקודמים שבאו מצדו והוא כדוגמא של מעלה עדש"נ נעשה אדם בצלמנו וגו' וכמו שאמרו (שמות רבה פ' ל וש"מ) שהשי"ת מקיים המצות ומה הוא עושה אומר לישראל לעשות ולשמור. וכן נאמר והלכת בדרכיו להיות כקוף בפני אדם וכמ"ש (ב"ב נח.) אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם וכמו שהשי"ת הכתיב מנוחה לעצמו אחר ששת ימי המעשה כש"נ כי ששת ימים וגו' וביום השביעי שבת כן צריך האדם לעשות שבת אחר ששת ימי המעשה שלו. ומקודם מדבר הפ' מענין קדושת השבת ראשונה שהוא בעצם רק מצד השפעה דלעילא בלא האתעדל"ת שמצד האדם ולכן נאמר בו את שבתותי וגו' היינו שבתות של השי"ת שמצד אתעדל"ע. ועז"נ כי אות היא ביני וביניכם כענין אות ברית שרשם בנו השי"ת להיות נימולים לח' בעוד שאין שום דעת בנפש להיות אתערותא מצדו וזהו לאות בין בנ"י ובינו ית"ש שמשפיע קדושתו בישראל מצד אתעדל"ע. וזה דייקא בישראל וכמ"ש (קידושין ע סע"ב) זו מעלה יתירה בישראל לגרים דאילו בישראל והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם והיינו שמקודם בא האתעדל"ע ואילו בגרים כ' והייתם לי לעם מצד אתעדל"ת ואחר כך ואנכי אהיה לכם וגו'. ועל זה גמר אומר לדעת כי אני ה' מקדשכם שמצד אתעדל"ע משפיע השי"ת קדושתו בישראל. ואח"ז נאמר ושמרו בני ישראל את השבת והיינו השבת שניה שאחר ו' ימי המעשה שמצד האדם להיות מתוקנים מצדו ולכן נאמר ושמרו בני ישראל את השבת בסתם שהוא מצד התעוררת האדם ועל כן אמר שם לעשות את השבת שהוא העושה את השבת כפי העמל שלו בימי המעשה וההכנה שלו להקדושה דשבת שאחר כך. ועל זה אמר לעשות את השבת לדורותם ברית עולם כי לשון ברית הוא על מי שכורת ברית עם חבירו להיות כאחד כענין כריתות ברית שבין איש לאשתו. וכמו כן נעשה ברית בינו ית' כביכול ובין ישראל שנהיה זיווגו לעשות כל מצותיו כקוף בפני אדם וכמ"ש (ב"ב נח.) חוה בפני אדם כקוף בפני אדם. וזהו ביני ובין ישראל וגו' דייקא כש"נ נעשה אדם בצלמנו ואתם קרוים אדם (כמ"ש יבמות סא.) ועכו"ם ששבת חייב וזש"נ כאן הטעם כי ששת ימים וגו' וביום השביעי שבת שזהו טעם שבת השניה שאחר ו' ימי המעשה שנהנה כדוגמא דלעילא וכמו שהיה ברייתו של עולם כי ששת ימים עשה ה' וגו' וביום השביעי שבת וינפש:
5
ו׳בפרשה זו יש ג' פעמים לשון שמירה אצל שבת והם נגד ג' קדושות שבת דאיתא (זח"ב רד א) שבת ש' בת ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו והיינו שזוכה הישראל בשבת לג' קדושות האבות והיינו בג"ס דשבת. וזה שנאמר ושמרו בני ישראל וגו' נגד קדושת יצחק אבינו ע"ה שמדתו פחד יצחק. ומי שעומד לנגד עיניו תמיד פחד ה' אצלו גם הגוף והנאותיו בקדושה וכמו שאמרנו דזש"נ ביצחק והוא יושב בארץ הנגב שמדתו היה שהיה מנוגב מכל חמדות ותאות עולם הזה ע"ד שנדרש (תמורה טז.) כי ארץ הנגב נתתני בית שמנוגב מכל טובה. והוא היה לו נייחא בזה המדה ועל כן נאמר והוא יושב וגו'. מה שאין כן באברהם אבינו ע"ה דכ' הלוך ונסוע הנגבה שהיה לו עסק בזה שהשתדל שלא יהיה לו חמדה מעניני עוה"ז. ועל כן מצינו ביצחק הקדושה באכילה ואוכל מכל. וא' ועשה לי מטעמים וגו' וכן כשנרמז סעודות שבת בתלתא היום (כמ"ש שבת קיז :) נכתב לשון אכלוהו בהיום א' שכנגד סעודת ליל שבת שכנגד יצחק אבינו ע"ה. ונגד זה פ' ושמרו בנ"י וגו' דשם כ' ברית עולם שמורה על קדושת הגוף (כמו שנת' מא' ה) ועל כן כ' ושמרו בני ישראל שאינו מחובר למה שנאמר למעלה ואתה דבר וגו' שענין זה שיש קודשה בעניני הגוף אינו חלק משה רבינו שחלקו היה הקדושה בנפש ע"י דברי תורה וכמו במדבר שלא היה להם שום עסק בעניני הגוף רק היו פנוים לתורה. וכמ"ש בתקו"ז (תי' יג) והא משה תמן הוה כו' מסטרא דלגאו הוה כו' מנשמתא (ונת' כ"פ) ע"כ מתחיל ושמרו בנסתר שאינו מחובר למעלה. ומקודם כ' ואתה דבר וגו' אך את שבתותי תשמורו וגו' והוא נגד שבת דלעילא ונגד קדושת אברהם אבינו ע"ה והיינו הקדושה בנפש מצד השי"ת ועז"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם שיהיו ישראל בחינת מקדש ומשכן לשכינה ושם נאמר האות דתורה לקדוש ה' מכובד כמו שאמרנו. וזהו חלק משה רבינו ע"ה שהיה שורש הדברי תורה ועכ"נ ואתה דבר וגו'. ואחר כך כ' ושמרתם את השבת וגו' וביום השביעי שבת שבתון וגו' וכבר אמרנו במ"ש (פסחים קיח.) קשין מזונותיו של אדם כפליים כיולדה דאילו ביולדה כ' עצב ובמזונות עצבון. דאף דבכ"מ נ' מקטין אך ענין עצב שבלידה הוא מהשי"ת לבדו מה שאין כן עצבון מורה מצד השי"ת גם מצד האדם שהוא הומה ומהמה אחר פרנסתו ומטעם זה נקרא עצבון בנ' הקיטון ע"ש שעיקרו מצד האדם דהבוטח בה' ניצול הימנו. ומכל מקום הוא לשו רבים שבא גם מצד קללת ה' (ונת' ויחי סו' מא' ג עש"ב) וכן ענין שבתון דיו"ט שהקדושה מצד ישראל דקבעי ליה דקא מעברי ירחי ומקדשי לזמנים ועל כן נקרא שבתון בנ' הקיטון. ושבת שהקדושה קביעא וקיימא מהשי"ת נקרא שבת. ומכל מקום גם שבת הוא תחלה למקראי קודש שישראל מכניס קדושה לשבת וכש"נ זכור לקדשו ובמ"ר (נשא פ' י) במה את מקדשו במאכל ומשתה כו' וזה נקרא שבתון בנ' הקיטון ע"ש הקדושה מצד האדם מה שמכניס לשבת. וכ' וביום השביעי שבת שבתון קודש לה' שאף הקדושה שישראל מכניסין לשבת שע"ש זה נקרא מקרא קודש מכירין שזהו מצד השי"ת קודש לה' והוא כנגד קדושת יעקב אבינו ע"ה שאמר האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה שהכיר שאף מה שקנה בהשתדלותו הוא גם כן מהשי"ת וכמו שנדרש עליו (ב"ר ר"פ ויצא) שאמר עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ. ולכן הוזכר בזה גם כן כי קודש היא לכם דהיינו הקדושה מצד ישראל שמקדשו במאכל ומשתה שע"ש זה נקרא תחלה למקראי קודש ואמר אחר כך שבת שבתון קודש לה' שב' הקדושות הקדושה דקביעא וקיימא מהשי"ת והקדושה דישראל מקדשי הכל מהשי"ת. וזה כשזוכין לקדושת יעקב להכיר שהכל מהשי"ת. ואלו ב' הקדושות שכנגד אברהם אבינו ע"ה ושכנגד יעקב אבינו ע"ה נאמרו למשה רבינו ע"ה שהוא יכניס לישראל ע"י שיחזיר להם הכתרים דמתן תורה על ידי זה יוכלו לקבל הקדושות מהשי"ת ועז"נ אתה דבר אל בני ישראל כמו שאמרנו (ונת' מא' ג):
6
ז׳ישדר לן שופריה ונחזי ביקריה כו'. אף דכ' הראני נא את כבודך ותרגומו אחזינו כען ית יקרך והשיבו השי"ת לא תוכל לראות וגו' ואיך מבקשים ונחזי ביקריה. ובזה יש לומר עפמ"ש (יבמות מט :) מכל מקום קשי קראי אהדדי ואראה את ה' כדתניא כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה כו' ע"ש. וידוע דתרגום הוא בחינת אחוריים והיא איספקלריא שאינה מאירה שזה נוכל לראות (ונת' ויחי מא' י) ועל זה מבקשים ונחזי ביקריה. אכן במ"ר (פ' מה) איתא הראני נא את כבודך נתאוה לעמוד על מתן שכרן של צדיקים ושלותן של רשעים ומייתי מקראי דשניהם נקרא כבוד ע"ש. והיינו מה שרואין שלות הרשעים ויסורי הצדיקים שנראה שהוא ח"ו נגד כבוד השי"ת ביקש שיראה לו איך נצמח משניהם כבוד ה' וזש"נ הראני נא את כבודך. ואמר מה הקב"ה משיבו לא תוכל לראות את פני אין לשון פני האמור כאן אלא שלותן של רשעים כדכתיב ומשלם וגו'. והנה כאן כ' על שאלת הראני וגו' ג' ויאמר. במאמר ראשון נאמר לו אני אעביר כל טובי על פניך וא' במד' (שם ומדברי תורה) מדת הטוב ומדת הפורעניות והיינו דלשון כל מרבה ההיפך מהטוב וכמו שנדרש (ב"ר פ' ט) את כל אשר עשה והנה טוב מאד על כל ההיפך מה"מ ויצר הרע ומיתה ע"ש ומטעם זה מה שנאמר ובורא רע קרינן הכל (כמ"ש ברכות יא :) דכל מורה ההיפך מהטוב וזש"נ אני אעביר כל טובי לפניך שיראה לו שהכל לטובה. וזש"נ וקראתי בשם הוי"ה לפניך עד"ש (פסחים נ.) אטו האידנא לאו אחד כו' לעולם הבא כולו הטוב והמטיב. והיינו שיכירו הכל שכולו לטובה (כמו שנת' י"ד אדר מא' א) וזה יהיה לעולם הבא שיהיה נקרא בשם הוי"ה כמו שנכתב. שכן מורה שם הוי"ה שהכל א' כמו קודם שנברא העולם ואין שום דבר נעשה מבלעדי רצונו ית' ומאתו לא תצא הרעות והכל לטובה וז"ש וקראתי בשם הוי"ה לפניך שיתגלה לו אור הוי"ה וממילא יראה שאף מדת פורעניות הוא כל טובי שיהיה טוב מאד. ואחר כך נאמר לו ויאמר לא תוכל לראות את פני שהוא שלותן של רשעים שמשלם לשונאיו אל פניו להאבידו כמ"ש במ"ר. שתבין איך שזה גם כן לטובה זה לא תוכל להבין בעולם הזה. ואחר כך נאמר לו מאמר ג' ויאמר ה' הנה מקום אתי וגו' שאף בשלותן של רשעים יראה לו והוא מה שנאמר וראית את אחורי וגו' ושמעתי מרה"ק זוצקללה"ה שהפי' הוא שאחר המעשה הכיר תיכף משה רבינו ע"ה העומק והטובה הצפון בו אבל שתבין מקודם הטובה עז"נ ופני לא יראו וזה שת"א ותחזי ית דבתרי ודקדמי לא יתחזון דהיינו להבין מקודם שהוא גם כן לטובה עכ"ד הק'. וכן בגלות מצרים הראה ול השי"ת איך כל שלות המצריים להאבידם היה לטובה שע"י כן היו בשם כל החכמות ובגלות הוציאו הניצוצות קדושות מהם והיה הכנה למתן תורה. וכן הוא באמת כל הגליות לטובה אך בהווה לא יוכל האדם לעמוד ע"ז. ועז"נ ופני לא יראו כי לא יראני האדם וחי. אבל יסורי הצדיקים הראה לו כל טובי שאף ההיפך מהטוב הוא שיהיה טוב מאד וכמו"ש (זח"ב קפד א) דלית טבא אלא ההוא דנפיק מגו בישא. וא' (ב"ר פ' ט) והנה טוב מאד טוב מות והיינו שגם המיתה הוא לטובה שיש השגות שלא יוכל האדם להשיג כ"ז שהוא בגוף ונצרך לזה המיתה שישיגם אז. רק קודם הקלקול שהיה גופו מזוכך לא נצרך תיקון המיתה וע"ד מה שפי' מהר"י בירב ז"ל מה שנאמר ועתה למה נמות וגו' אם יוספים אנחנו לשמוע וגו' ומתנו שאף שראו שדיבר ה' עמהם וחיו. אך אמרו מאחר שזכינו כי ידבר וגו' ועתה למה נמות למה לנו תיקון המיתה. אם יוספים וגו' שנוכל להשיג בתוספת מדרגה ממה שזכינו לשמוע בחיים. ומתנו אז נצרך המיתה עכ"ד. ואף אם לא היה הקלקול שגרם המיתה היה גם כן נין הסתלקות מג"ע התחתון לג"ע העליון וזה היה כעין בחינת מיתה. ולעולם הבא יהיה כולו הטוב והמטיב שיכירו וידעו הכל הטובה הצפונה ואף המיתה טוב מאד וזה הראה השי"ת למשה רבינו ע"ה במה שנאמר וקראתי בשם הוי"ה לפניך שהראהו התגלות שם הוי"ה שכולל הט' מדות (כמ"ש זח"ג רנח סע"א) וקוצא דיוד רמיזא לאין כ"ע (כמש"ש סה ב) והיינו התגלות עתיקא בסוד הדעת שהוא פנימית הכתר כנודע. וז"ש בזוה"ח (פ' זו ד"ו מה א) ד"ה ד"א זה יתנו כו' ובהוא זימנא נגיד טלא דלעילא מאתרא דעתיקא אימתי כד אינון ביחודא הה"ד שראשי נמלא ט"ל הוי"ה אח"ד קודשא בריך הוא וכנס"י כו' וכמו שאמרנו שהוא כמו לעולם הבא כולו הטוב והמטיב כשנקרא כמו שנכתב והיינו יחוד קבה"ו וזהו טלא דעתיקא דשם הוי"ה כולל אף עתיקא כנ"ל. ואמר אחר כך ומההוא טלא זמינין מתייא לאחיא לעלמא דאתי הה"ד ורבים מישני אדמת עפר יקיצו מישני כד"א אני ישנה ולבי ער כו' ע"ש והיינו כשהשי"ת שוכן בלב ישראל וכמ"ש (שהש"ר ה' ב) שהקב"ה לבן של ישראל מן הדין קרא דכ' צור לבבי וחלקי אלהים לעולם ואז המיתה רק כשינה וכמ"ש (סוטה כא.) בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעולם הבא שאף שלא נתקן בכלל העולם הפגם שגרם המיתה מי שזוכה להיות לבו משכן לשכינה נגאל מכל וכל והמיתה רק כשניה ויקיצה אחר כך. וזה שאומרים בסעודתא דעתיקא ונחזי ביקריה שמבקשים שנזכה לראות מה שנוכל לראות דהיינו יסורי הצדיקים שנכיר ונשיג שהכל לטובה כמו שזכה משה רבינו ע"ה לראות. וכן להשיג ית דבתרי להכיר עכ"פ העבר משלות הרשעים שהיה לטובה. ועל זה נאמר הנה מקום אתי מקום היינו שכינתא דלעילא ומ"ש בזוהר הקדוש בשלח (סד א) ברוך כבוד ה' דא כבוד דלעילא ממקומו דא כבוד דלתתא הוא ט"ס וצ"ל להיפך כבוד ה' דא כבוד דלתתא (מלכות) ממקומו דא כבוד דלעילא וכ"ה בזוהר הקדוש בראשית (כה א כבוד ה' שכינתא תתאה ממקומו שכינתא עלאה) ומסיק בזוהר הקדוש דא איהו רזא דעטרא דשבת בג"כ אל יצא איש ממקומו ע"ש ולכן מבקשים בסעודתא דעתיקא ונחזי ביקריה הראני נא את כבודך מה שזכה משה רבינו ע"ה להשיג ואפשר לזכות להשיג ולראות:
7
ח׳ואומרים ויחזי לן סתריה דאתאמר בלחישא והוא אור הראשון שנגנז לצדיקים לע"ל והוא ע"פ מ"ש (ב"ר פ' ג) מהיכן נבראת האורה א"ל מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה כו' אמרה לו בלחישה א"ל מקרא מלא הוא עוטה אור כשלמה ואת אמרת לי בלחישה אתמהא. א"ל כשם ששמעתיה בלחישה כך אמרתיה לך בלחישה. ולכאורה אינו מובן התשובה כיון שמקרא מלא הוא הא גופא קשיא למה שמעה בלחישה. אך הענין ע"ד שאמרנו במ"ש במשנה (פ"ד דאבות) שמואל הקטן אומר בנפול אויבך וגו' והוא מקרא מלא במשלי וע' ברע"ב ואמרנו שזהו כח תורה שבעל פה שיכנס ויוקבע בלב הדברי תורה ושמואל הקטן הרגיש בפסוק זה טעם מחודש וכן השומע ממנו הפסוק כצורתו היה מרגיש גם כן טעם מחודש. ע"ד מ"ש רה"ק זצוקללה"ה במ"ש (ויקרא רבה פ' טז) אמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיע מי האיש החפץ חיים. אף שהרוכל לא חידש לו כלל רק א"ל הפסוק כצורתו אך הרוכל היה לו עסק בענין זה שע"ש כך נקרא רוכל ואחר שתיקן הרגיש בהפסוק טעם מחודש. וע"י כן היה יכול ר' ינאי כששמע ממנו הפסוק כצורתו להרגיש בו טעם מחודש עכ"ד הק'. וכן ענין מה שכ' רבינו הקדוש במשנה דברי שמואל הקטן שאמר הפסוק כצורתו והשומע ממנו הרגיש טעם מחודש. ונתן רבי כח בזה שכתבו בתורה שבעל פה שכל הקורא במשנה יוכל להרגיש הטעם כמו שהרגיש השומע מפיו ולא רק כקורא במשלי. ומכל מקום אין כל אדם זוכה לזה רק הראוי לכך. וזה ענין אמרה לו בלחישה והיינו שא"ל שלא יוכל להשיג זה רק בלחישה עד"ש בזוהר הקדוש (ויחי רלד ב) כד"א ואמרת בלבבך אמירה בחשאי והיינו שיוכל להרגיש בלב העומק מזה א"ל מקרא מלא הוא עוטה אור כשלמה ואת אמרת לי בלחישה שהוא לא הרגיש בלב ותמה כיון ששמע רק כצורתו למה א"ל בלחישה וא"ל כשם ששמעתיה בלחישה כו' והיינו ע"י מה ששמע מהראוי לכך הרגיש בלב בלחישה כך אמרה בלחישה שאם תזכה תרגיש בלב ג"כ כמו שהרגשתי אני. וזה שמבקשים ויחזי לן סתריה אור הראשון שנתעטף בה כו' שהוא מה רב טובך אשר צפנת ליראיך אור שנגנז לצדיקים. דאתאמר בלחישה כנ"ל כשם ששמעתיה בלחישה כו' וע"י כן יוכל לזכות להרגיש האור הראשון בסעודתא דעתיקא בלב. וכמ"ש בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו לצדיקים לעתיד לבא כו' שבשבת יכולים לזכות להרגיש מאור הראשון. וכשזוכין לטלא דעתיקא זוכין להיות נחזי ביקריה להכיר שהכל לטובה ואף המיתה כשינה ויקיצו אחר כך לע"ל. וזה ענין מ"ש בגמרא (שבת קיח :) וירושלמי וש"מ שבשמירת שבת מיד נגאלין היינו שזוכין לתקן פגם הראשון ואף שהעולם נידון אחר רובו הוא בפרט נפשו על ידי שמירת שבת כהלכתו זוכה להרגיש שהכל לטובה ואף המיתה כשינה כנ"ל וזהו שנגאל מיד:
8
ט׳צרורא דלעילא דביה חיי כלא ויתרבי חילא ותסק עד רישא. צרורא דלעילא מדת מלכות עדש"נ והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך את ה' היינו מדת מלכות כידוע מהזוה"ק דבכ"מ מרבי את הטפל והטפל לשם הוי"ה שם אדני. דביה חיי כלא עפמ"ש בס' הבהיר (סי' כט) וינפש שמשם פורחין כל הנשמות. ויתרבי חילא ותסק עד רישא עפמ"ש בזוה"ח (פ' זו ד"ו מה ד) ד"א ראשית חכמה יראת ה' דא יראה עילאה ובגין דהא רישא לתתאי נקטא שמא דעילאה וע"ד איקרי עטרת בשמא דכתרא עילאה טמירא דכלא ליחדא רישא בסופא ובחד שמא אתכלילת. והיינו דיראה היא מדה אחרונה שכנגדה שם אדני המורה על יראה כש"נ ואם אדונים אני איה מוראי וז"ש (זח"א ה' ב) שבת דמעלי שבתא דאיהי יראה ושריא בה יראה ואה"כ כי היא ראשית חכמה והיינו כמ"ש בפתי' אליהו כ"ע איהו כתר מלכות. וז"ש וע"ד איקרי עטרת כו' שכן מכונה מדה זו בזוהר הקדוש ע"ש מה שנאמר אשת חיל עטרת בעלה וכ"כ למעלה בזוה"ח (מד רע"א) עטרת דא תרומת ה' דאיהי עטרת תפארת בגין תורה שבעל פה מעטרא לתורה שבכתב כו' והיינו כנ"ל. ועטרת גם כן כתר ועטרה וז"ש דאיקרי עטרת בשמת דכתרא עילאה ליחדא רישא בסופא וכמ"ש ועליה אתמר מגיד מראשית אחרית וזהו ותיסק עד רישא. ואומרים זה בסעודתא דעתיקא המיוחד לאברהם אבינו ע"ה עפמ"ש בזוה"ק (פ' זו קפט ב) והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים מאן ראש ההרים דא אברהם סבא כהנא רבא ראש דכלא כו' ולהבין למה קראו לאברהם סבא בשלמא ישראל סבא שהוזכר במדרש (ב"ר פ' סח) ובזוהר הקדוש (ח"ג רסב רע"ב) הוא מפני שכל בני ישראל נקראו בשם ישראל מכנים ליעקב ישראל סבא אבל אברהם סתמו על אברהם אבינו ע"ה. אך רמז בכאן עמה שנאמר ואברהם זקן שהוא היה הראשון שזכה להשיג שיש מדת עתיקא הנעלם מכל רעיון וכבר אמרנו שזה סוד מ"ש (בבא מציעא פז.) עד אברהם לא היה זקנה כו' אתא אברהם בעא רחמי והוה זקנה שמפני שזכה להשיג אור עתיקא וכ' בצלמנו כדמותנו זכה להוריד הזקנה. וז"ש אברהם סבא. כהנא רבא עדש"נ אתה כהן לעולם שנדרש (נדרים לב :) על אברהם אבינו ע"ה ואמר כהנא רבא שזכה למדת גדול וגדולה ולשון גדולה היינו למעלה מהתפיסה ואברהם אבינו ע"ה שהיה מרכבה למדת גדולה זכה עד השורש לבחינת עתיקא וזהו ראש דכלא. ואמר בראש ההרים דא אברהם סבא קדמאה לשאר ההרים והוא על פי מ"ש בזוה"ח (תולדות) דחשב ז' הרועים שהם מרכבה לז' מדות תחתונות אמר ואינון אקרון הרים הררי קדם דאינון תליין מאינון שבעה יומין עילאין כו' ע"ש ואברהם אבינו ע"ה קדמאה לשאר ההרים. בפשוטו שהוא קודם בזמן לכולם והוא ראש ההרים שזכה לבחינת עתיקא כנ"ל ואה"כ והיה באחרית הימים שהוא מדת מלכות כמ"ש בזוהר הקדוש נכון יהיה בראש ההרים ע"י אברהם שהוא ראש ההרים כנ"ל יתרבי חילא ותיסק עד רישא שהוא כהנא רבא שכהן בחינת חסד והוא מרכבה למדת גדולה ונקרא כהן גדול. וראוי לכנס לבחינת קדש הקדשים דאיתא (זח"ב קכא א) ע"פ והחכמה מאין תמצא והחכמה נפקת מאתר דאיקרי קדש הקדשים. והיינו דקדש קדשים הוא עתיקא סתימאה דכל סתימין דאיקרי אין (כמש"ש סד ב). וזש"נ ראשית חכמה יראת ה' ועפמ"ש בזוהר הקדוש (תרומה קמה ב) קדש הקדשים איהו לעילא רזא דחכמתא עלאה ויובלא כו' והיינו י"ה שהם חו"ב כידוע. ואמר כגוונא דא ירתין חתן וכלה ירותא דאבא ואימא כו ירותא דאבא ברתא כו' ואתקרי אוף הכי קודש ירותא דאמא ירית ברא ואקרי קדשים כו' ע"ש. והוא עד"ש בגמ' (נדה לא סע"א) תלה הזכרים בנקבות ונקבות בזכרים וא' דירותא דאבא ירית ברתא דכמו יו"ד חכמה קודש עילאה כן מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה נקרא חכמה תתאה קדש תתאה (כמ"ש זוה"ק קרח קעו ב) והוא רוח הקודש כלומר רוח מההוא קדש דלעילא (זח"ג סא א). ירותא דאימא ירית ברא ואקרי קדשים והיינו כמו בינה דאקרי קדשים כמ"ש בזוה"ק (שם רצז א) וחיבור קדש הקדשים שהוא חכמה ובינה הוא בסוד הדעת פנימיות הכתר כידוע. וז"ש והחכמה מאין תמצא מאתר דאקרי קדש הקדשים הדעת שהוא פנימיות הכתר דאקרי אין כנ"ל. וזש"נ ראשית חכמה יראת ה' שהיא כתר מלכות דאתקרי עטרת בשמא דכתרא עלאה ליחדה רישא בסופא ובחד שמא אתכלילת ונקרא ראשית חכמה רישא דכלא. וזהו ע"י אברהם אבינו ע"ה שזכה ראשון לבחינת עתיקא אחר דכ' בא ביומין עלאין כמו"ש בזוה"ק. שכל המדות נקראו ימים ז' תחתונות ז' ימי בראשית וחכמה ובינה נקראו גם כן ימים וכמו"ש (ויקרא רבה ר"פ יט) דב' אלפים קדמה תורה לבריאת עולם מדכ' ואהיה אצלו אמון וגו' יום יום ויומו של הקב"ה אלף שנה כו'. והיינו דיום יום היינו חכמה ובינה שקדמו לז' תחתונות ז' ימי בראשית שהוא בריאת העולם ואז כ' ואברהם זקן שזכה למדת עתיקא שהוא בחינת הדעת חיבור חכמה ובינה כאמור וזה שאומרים בסעודת שבת שנגד קדושתו ויתרבי חילא ותסק עד רישא:
9
י׳אתה אחד ושמך אחד וכו' אומרים בתפלת מנחת שבת שכנגד יעקב אבינו ע"ה (כמ"ש תקו"ז תי' יח) והוא עפמ"ש בזוה"ק (פ' זו קפח א) שפת אמת תכון לעד אלין ישראל דאינון שפת אמת ה' אלהינו ה' אחד וכלא הוא אמת ורזא דאמת ומסיימי ה' אלהיכם אמת. והיינו דלא כ' אמת תכון לעד רק שפת אמת שהם ישראל דמיחדין ה' אחד שהוא רזא דאמת עפמ"ש (ב"ר פ' פא) מהו אמת א' בראשון ואני אחרון והיינו שם הוי"ה שמורה היה הווה ויהיה שהכל א' כמו קודם שנברא העולם שזהו היחוד ומסיימי ה' אלהיכם אמת. וזהו שפת אמת. ושורש אמת הוא יעקב כש"נ תתן אמת ליעקב ושורש השקר היא עשו כמ"ש (שם פ' סג) עשו הוא שוא שבראתי בעולמי שהוא שורש השקר והשוא. וא' בזוה"ק ועד ארגיעה וגו' ועד רגע מיבעי ליה מאי ארגיעה עד כמה יהא קיומא דלהון בעלמא עד זמנא דייתי ויהא לי נייחא מפולחנא קשיא דעלי ובזמנא דארגיעא ישתצי לשון שקר כו' מפרש ארגיעה על השי"ת ע"ד מה שנאמר עמו אנכי בצרה והיינו עד שיהיה לישראל נייחא מן העבודה הקשה וכ' ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה מפורש שהתפשטות מלכותו ית' יהיה אחר שישפוט את הר עשו וכ' והיה ה' למלך וגו' ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ואף שהפסוק הא' בעובדיה והב' בזכריה מכל מקום עכ"פ מפורש שהיחוד יהיה כשיהיה ה' למלך וגו' והמלוכה לה' מפורש שם יהיה כשישפוט את הר עשו. ואחר השירה אומרים ב' הפסוקים יחד. וכן צירפן יחד בזוה"ק (ח"ג עז ב) והיתה לה' המלוכה מן מלוכה דא מטרוניתא ולבתר דיזדווגן כחדא מה כ' והיה ה' למלך וגו' ע"ש והיינו מטעם הנ"ל. וכ"ה בזוה"ק (תולדות קמג ב) והוא עפמ"ש (פסחים נ.) אטו האידנא לאו אחד כו' לעולם הבא כולו הטוב והמטיב. וזהו עד ארגיעה ויהא לי נייחא מפולחנא ואז ישתני לשון שקר שהוא עשו והיה ה' למלך על כל הארץ כש"נ והיתה לה' המלוכה. וביום ההוא יהיה ה' אחד וגו' וכתיב ביום הניח ה' לך וגו' ומן העבודה הקשה ונדרש בזוהר הקדוש (ח"א מח רע"ב וש"מ) על יום השבת מדלא כ' בהניח ע"כ דקאי על השבת שהוא יום הניח שישראל משיג הנייחא בלב אף כשהוא בתוך העבודה הקשה. ממה שהוא מכיר שהכל מהשי"ת ובודאי צופה לטובה ועיקר הנייחא משיג הישראל בס"ג כשעבר כל יום השבת בשמירה. וכמו שאומרים בתפלה זו יעקב ובניו ינוחו בה וחשב כמה לשונות של מנוחה מנוחת אהבה כו' מנוחה שלמה שאתה רוצה בה ועל כן מתחילין התפלה אתה אחד ושמך אחד עדש"נ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. וכן אומרים בס"ג לבר נטלין כו' הני כלבין דחציפין והיינו קליפת עמלק (כשנ"ת כ"פ) ובמחיית עמלק כ' והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב דעמלק ראשית דקליפה ולמחיית קליפה זו צריך נייחא מכל הע' קליפות המסתעפים ממנו שמהם בא השאור שבעיסה ללב ישראל ובסעודה ג' שמשיג ישראל הנייחא מקטרוג יצר הרע אחר שעבר כל יום השבת בשמירה וכ' שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע ואיתא במכילתא (בשלח) שמשומר מן העבירה ומזה מ"ש בפע"ח ריש שער השבת שניצול מקטרוג היצר הרע כל השבוע וזה ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך עצב הנחש ורוגז מלחמת היצר הרע ואז הזמן למחיית עמלק ראשית דקליפה ולשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה. ואז ביום ההוא יהיה ה' אחד וגו' ולכן בכל מוצאי שבת אומרים קודם ההבדלה ליהודים היתה אורה כו' שזה נאמר במגילה שזכו לכ"ז אחר מחיית עמלק שהיה אז ג"כ רק לפי שעה ובשבת אלמלי שמרו ישראל כהילכתן היו נגאלין מכל וכל לעולם אבל עכ"פ נעשה מחיית עמלק לפי שעה ועכ"א ליהודים היתה אורה וגו' כן תהיה לנו (ונת' זכור מא' יא ומא' יד):
10
י״אגם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי הוא עפמ"ש בזוה"ק (פ' זו קפט א) אר"י כמה סתמת כל ארחין ושבילין מכל בני גלותא ולא שבקת לון פתחון פה כו' והיינו במה שאמר דעד דכל אינון מילה דחשב בפסוק יתקיימון לא יכלין לאתערא תשובה מנייהו. ואחר כך פתח וא' כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה וגו' והאריך ומסיק אחר כך (ע"ב) מכאן ולהלאה אימא וברה יסבלון כמה בישין כחדא הה"ד ובפשעכם שלחה אמכם וע"ד כ' בצר לך וגו' באחרית הימים דא היא אימא קדישא דהיא אחרית הימים כו' והיינו דכל ע"ס שהאציל השי"ת לבריאת עולמו נקראו ימים (כמו שנת' סו' מא' ט) ועל כן נקרא מדת מלכות שכינה אחרית הימים. ואמר ועמה סבלו כל מה דסבלו בגלותא ואילו יהדרון בתיובתא אפילו חד ביש או חד צערא דיעבר עלייהו אתחשב עלייהו כאלו סבלו כלא כו' והוא כמו שאמר מקודם כמו הרה וגו' דכל חודש ט' הוא מיוחד לחבלי לידה ובמד' (תנחומא אמור יא ומ"ר שם) אמר דמאה פעיות צ"ט למיתה וא' לחיים. ומכל מקום יכולים לצאת בזעקה א' וצער א' ויום א' בחודש ט'. כן היינו מפניך ה' שנוכל לצאת גם כן בצער א' וזעקה א' אם אך נשוב בתשובה שלימה. ונמצא פסוק זה דכ' בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה שמפחיד ביותר שצריך להיות רק אחר שיתקיימו כל הדברים האלה וכמ"ש דסתם כל ארחין ודרכי התשובה והתקוה מבני גלות. זה הפסוק עצמו הוא הנחמה והישועה שבאחרית הימים מדת מלכות כנסת ישראל שיהיה עמנו בגלות על ידי זה יעזרנו השי"ת ויקבץ נדחינו בקרוב. וזש"נ גם כי אלך בגיא צלמות בהגלות וכמעט נתייאש ח"ו מישועה ע"י טענה זו שיסגרו דלתי תשובה ותשועה מבני הגלות דעד דלא יתקיימון כל אינון מילין לא יכלין לאתערא תשובה. לא אירא רע כי אתה עמדי וכמ"ש (מגילה כט.) שבכ"מ שגלו שכינה עמהן ועל ידי זה שבטך ומשענתך המה ינחמוני שמהשבט יהיה משענת וכמו"ש בזוה"ק (קפח ב) מאן עביד דסבלון ישראל גלותא דא כל אינון הבטחות כו' ואלמלא דא לא יכלין למסבל. ואה"כ שעיקר הנחמה כי אתה עמדי וכמ"ש בזוה"ק דע"י אחרית הימים יעזרנו השי"ת ויקבץ נדחינו. ואומרים זה בסעודה ג' שמשיגים הנייחא אף בעבודה הקשה שמכירין שבא מהשי"ת והוא לטובה כנ"ל:
11