פרי צדיק, קונטרס עמלה של תורהPeri Tzadik, Kuntres Amalah shel Torah
א׳כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. משמע מזה שצריך לחדש איזה דבר בענין יציאת מצרים דזולת זה מגוף הסיפור אין אנו יודעין אלא הכתוב בתורה ומקובל מרז"ל. ואל מצינו שתיקנו לסדר כל הסיפורים אף למצוה מן המובחר ולמהדרין מן המהדרין. וע"כ הן המרבה דמשובח המכוון שיכיל לחדש ולהוסיף בענין הסיפור מדנפשי איזה שבחים למקום של הטוב שהטיב עמנו ביציאת מצרים מלבד המסופר וידוע. וכן המעשה שסיפרו כל הלילה מסתמא גם כן הוא מה שחידשו לדרוש בזה כ"א. וממה שלא נמצא מסיפוריהם דבר במדרשות ובמכילתא וכדומה בדרז"ל נראה דלפי שלא היו תלמידיהם עמהם נראה דהיו עוסקים בסודות ונסתרות שאין לגלות לתלמודים. ועל כן לא נתגלו דבריהם לנו ונראה מ"ש וכל המרבה כל לרבות דאז רשות לכ"א להרבות כידוע בספרים דפסח רמז פה סח כי מקודם היה הדיבור בגלות כידוע דעכ"א משה רבינו ע"ה לא איש דברים אנכי וכל מי שזוכה להשיג האור דיציאת מצרים שהוא יציאת הדיבור מגלות שמתעורר בכל שנה באותו זמן כידוע מקדושת הזמנים יוכל להרבות דיבורים כרצונו. ושמעתי רמז וישובו ויחנו לפני פי החירות שצריך להתיישב ולחנות קודם שיוציא פיו לחירות לדבר ככל העולה על רוחו. ופסוק זה נאמר ביום ג' דפסח שאז חזרו לצד מצרים וגרמו למצריים לחזור ולרדוף אחריהם כי נסתלק האור שהיה ב' ימים הראשונים דגם יום ב' בח"ל יש בו אותו האור דיום א' וגם הם היו אז בח"ל אף דהם קדשו החודש שם וידעו אימת ר"ח מ"מ הרגישו הקדושה העתידה להיות ביו"ט שני של גליות בח"ל. ועל כן בב"י ראשונים הפה סח בחירות כרצונו ורק ביום הג' נרמז זה דצריך עדיין להתיישב הרבה קודם הדיבור כי עדיין אינו חירות גמור:
1
ב׳ענין מצות הדיבור דיציאת מצרים. כי אמרו בסנהדרין (צט רע"ב) אדם לעמל יולד א"י אם לעמל מלאכה או לעמל פה כשאומר כי אכוף עליו פי' הוי אומר לעמל פה ועדיין איני יודע עם לעמל תורה או לעמל שיחה כשה"א לא ימיש סה"ח הזה מיך הוי אומר לעמל תורה. ואין מובן איך ס"ד שיהיה תכלית בריאת האדם לעמל מלאכה. וגם שהוא צורך לישוב בנ"י ואיתא (ברכות לה ב) הנהג בהן מנהג ד"א וע"ש ובאבות כל תורה שאין עמה מלאכה כו' מ"מ לא ע"ז היא עיקר לידת האדם כלל וכ"ש מה שאמרו לעמל שיחה דאין לו מובל כלל מה צורך ותועלת יש בריבוי שיחה בטלה שיהיה ס"ד דלכך נולד (וכמדומה דבמק"א כתבתי (קדושת שבת מ"א) דהך שיחה ר"ל תפלה (בברכות כו ב) אין שיחה כו' ולפי דר"י אמר (שם כא א) ולואי שיתפלל אדם כה"י כולו ס"ד דזה כל האדם. אמר דהעיקר עמל תורה וכמ"ש (שבת יא א) ת"ח שתורתן אומנתן כרשב"י וחביריו פטורים מתפלה ובסוף ר"ה דר"י מהדר תלמודי' כל שלשים יום ומצלי רק מל"י לל"י) אבל האדם נברא בצלם אלקים ונאמר אני אמרתי אלקים אתם וגו' אלו הי' חירות ממה"מ על ידי קבלת התורה לתקן חטא אדם הראשון ולעתיד א' עתידין צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה (ב"ב ע"ה:) כי האדם נוצר בדוגמא העליונה דע"כ אמרו (פר"א פ' י"א) דבקשו כל הבריות להשתחוות לאדם הראשון כו' כי הוא המקיים כהע"כ במעשיו כמ"ש על ג"ד העולם עומד והעולם קיים וכולם מעשה אדם. וא' (בכתובות ה סע"א) גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ כו' והוא מ"ש ריב"ח בב"ר דמעשה בו"ד חשובים ממעשה שמים והראה לו גלוסקאות וחיטין כי כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריך תיקון והאדם הוא המתקן על ידי מעשיו. ונאמר באדם הראשון ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה ואז"ל (זח"א כז.) במ"ע ול"ת וזהו העמל שיולד לו האדם כי במ"ע הוא נותן כח התפשטות לטוב ובמל"ת * שלא יתפשט אל ההיפוך. וכלפי מעלה אמרו לא בעמל ויגיעה ברא א"ע אלא בדבר ד' וכבר שמים נעשו אבל האדם מצד שהוא בגוף צריך עמל לבטוח כח הגוף שהיא מעפר שטבעו כבדות ועצלות ועז"א אם לעמל מלאכה היינו במעשה המצות בפ"ע דעז"א ששת ימים תעשה מלאכתך וגו' ונאמר ששת ימים תעשה מלאכה הכונה גם כן על מלאכת מעשה המצות בפועל ובשביעי שני שבת מכל מלאכתו גם האדם מצותו בשבילה אף ממעשה המצות ובשבת (קיט א) ר"ז מהדר אזוזי זוזי דרבנן כו לא תחלוני' משמע דגם הדיבור בתורה בפה שהוא עמל נחשב לשלימותם לחילול ואף שאמרו לא תנו שוי"ט לישראל אלא לעסוק בתורה (ירו' שבת פט"ו) היינו בלב דודאי אין לך עונג באמת יותר מעסק מבד"ת כמ"ש הנחמדים מזהב וגו' ומתוקים מדבש וגו' אבל * דרבנן דעסקו בדיבור פה זה נחשב לעמל ומלאכה וכמ"ש (בשבת קיט ב') שהדבור כמעשה שנאמר בדבר ד' וגו' ואז" דהקב"ה הכתיב ע"ע שבת וינפש כאלו היה בעמל ויגיעה, כי מה שהיה צריך לי' מאמרות נחשב כעמל, והאדם מצד הגוף צריך עמל יותר כנ"ל וגם קודם החטא נאמר לעבדה לשון עבודת עבד ואחר החטא נאמר בזעת אפך וגו' ואין כונת הכתוב מאכילה הגשמית לבד, ואם על שה"ש אמרו בשה"ש רבה דכל אכילה ושתיה שנאמר שם ר"ל בד"ת כ"ש בתורה דתאכל לחם הוא כמ"ש לחמו בלחמי וא"א אחר חטא אדם הראשון לאכול מלחמה של תורה בלא עמל גדול וזיעת אפים. וכמ"ש (סוף ברכות סג ב') מיץ אפים וגו' במי אתה מוצא חמאה של תורה מי שמקיא כו' וא' (ברכות יז א') תכלית חכמה תשובה ומע"ט כו' ללומדיהם (כ"ה גי' ס"י ובע"י) ל"א אלא לעושיהם משמע מזה דהעיקר הוא המעשה אבל באמת זהו התכלית והסוף ותחילת דיני, וכן שכרו של אדם על דברי תורה כמ"ש (בקידושין מ סע"ב ושם) דנענו כולם ואמרו לימוד גדול שמביא לידי מעשה וכ"ה לשון הכתוב כי קרוב וגו' בפיך ובלבבך לעשותו ועיקר הכל הלב כמ"ש למה זה מחיר וגו' ולב אין ובסנהדרין (קו ב') הקב"ה (ס"א רחמנא) ליבא בעי ונא' מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים אבל שם יצר הרע יושב בין ב' מפתחי הלב כמ"ש (ברכות ס"א סע"א) ואין לו תקנה אלא על ידי ד"ת כמ"ש (קידושין ל ע"ב) בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין וא' שם משכהו לבית המדרש אם כו' והמאור שבה מחזיר למוטב וע"כ תחלת הכל בפיך ואף על פי שעדיין לבו בל עמו אם לומד ע"ד כן להכניס ללב שהתורה יורה אותו מה לעשות הוא פועל להיות כן בלב, וכמו ששמעתי ע"פ שפתי צדיק ידעון רצון שהשפתים מלמדים ומודיעים הרצון ללב והיינו אף שמתחלה הוא רק בשפתים מהשפה ולחוץ אבל כשהם שפתי צדיק דהיינו שמדבר בשפתיו ע"ד כן כי רוצה וחפץ שיהיה גם בלב ולא משפה ולחוץ הוא פועל להיות אחר כך בלבבך וסוף הכל לעשותו. ל"א בזה לנוכח במעשים כמו בפיך ובלבבך דר"ל בהשתדלותו. והמעשה נמשך אחר כך ממילא. ועד"ש בירושלמי פה"ק (ברכות פ"ב ה"ד) מחזיקנא טיבותא לרישא דכי מטי מודים כרע הנפשי. כי חיות כל האיברים מהלב כמ"ש כי ממנו תוצאות חיים ותפלה הוא עבודה שבלב וכשכל חיות לבבו בדיבורים שאומר כל איברי המעשה נמשכים ממילא אחר הלב וכשמגיע למודים שלבו מוכנע בהדוי' להש"י על רוב רחמיו וחסדיו עמו הראש נכפף מעצמו להשתחוות לו יתברך וא"צ לפעולה וכונת עשי'. ועל כן אחר עמלו בפה ולב א"צ עוד לסוף המעשה עמל והשתדלות רק השתדלותו בפה ולב מביא לידי מעשה מעצמו. וז"ש א"י אם לעמל מלאכה ר"ל בחמשה המצות התלוים בגוף או בפה ת"ל פיהו. ועדיין א"י אם לעמל שיחה היינו שלא לשוח מה שאינו צריך שזהו סמא דחיי כמ"ש מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך וגו' כי כמו שהתחלת הקדושה הוא מהפה דמלכות פה כידוע ומשם התחלת השתדלות אדם בקדושה. כן התחלת התפשטות הרע מהפה ומות וחיים ביד לשון ועל ידי בלימת פיו ונצירת לשונו מהרע זוכה גם כן לחיים. וג"ז עמל ולא דבר קל. וחשוב כמעשה כמ"ש (קידושין מ רע"א) ע"פ גבורי כח עושי דברו על הכופין יצרם להיות בשוא"ת. ואיתא (בחולין פט סע"א ע"פ האמנם אולם פה אומנתו של אדם בעולם הזה יעשה עצמו כאלם הנה דזה אומנות ומלאכה וכל עסק עולם הזה הוא ועל כן ס"ד דלעמל זה יולד. אבל שם סיימו יכול אף לד"ת ת"ת צדק תדברון והוא כמ"ש (בע"ז יח סע"ב) שמא יאמר אדם הואיל ולא הלכתי כו' ולא עמדתי כו' אלך ואתגרה בשינה ת"ל ובתורתו יהגה וגו' היינו דלא סגי בשוא"ת לבד אלא בעינן שיעמול בקו"ע להגות בד"ת וזהו גם כן דמסיק הכא כשהוא אומר לא ימוש וגו' דלעמל פה בתורה יולד. וביציאת מצרים הוא שנשתעבדו עול תורה כמ"ש כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם וגו' כי שם היו משועבדים לעבודת המצרים והש"י הוציאם להיות עבדים לו לעבוד עבודתו יתברך. והתחלת התורה אנכי וגו' אשר הוצאתיך וגו' דבשביל זה אתם צריכים לקבל אלוקותי וזה הכל שורש כהת"כ. ובסיפור ענין יציאת מצרים מכניסים ללב קבלת עול מלכות שמים בקיום כהת"כ בשוא"ת בקו"ע. כי עיקר ההוצאה הוא מה שהיו משוקעים בזוהמתם וע"ז היו הי' מכות נגוף למצרים ורפוא לישראל. שבכל מכה נחלש כה טומאה א' ועל ידי זה נתרפאו ישראל מזוהמא הנמשך מאותו כח ויצאו מאותו טומאה עד מכה י' שיצאו מכל י' כתרין דמסאבותא. שז' מכות ראשונות הם נגד ז"ת דקלי' מתתא לעילא שהם כחות המעשה. וג' אחרונות נגד ג"ר דקלי' שהם כחות הלב המחשבה. ובתחלתם במכת הארבה נאמר למען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' שהסיפור בה ממשיך קדושת ההוצאה ממצרים שבלב שהוא כחות היצר הרע שבלב להשקיע בטומאת וזוהמת מצרים. וג"ר דקדושה שהיו גם כן בגלות הם חב"ד כי הכתר שהוא שורש נשמה לשם א"א להגיע קלקול כלל רק למה שנמשך ממנו לפנימיות הלב שהוא הדעת שמשלים בפנימיות מקום הכתר כידוע. ואו יצא דעת מן הגלות ויכלו לדעת להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור. דההבחנה בזה נמשך מהדעת כמ"ש (ברכות לג א') ואז הכירו במעלת יציאת מצרים שיצאו מטומאה לקדושה ונפתח הפה לספר בשבחו של מקום ולהודיע זה לצאצאיו וכל דורות הבאים שיקבלו עליהם על ידי זה עול תורה ומצות:
2
ג׳מצה שנקרא בזהר מיכלא דאסיותא ולא נזכר למה הוא רפואה מסתמא הוא רפואה למחץ מכתו של עולם וכמ"ד חטה היה. וכשאוכלים זה המאכל מחטה לקיים מצות ד' נתקן אותה אכילה דאיסור. ועל כן יהיה תחה"מ בפסח כשאז"ל כי על ידי אכילת מצה בכל פסח נתקן מעט עד שיתוקן לגמרי ואז יבולע המות לנצח אף בבע"ח כמ"ש זאב וטלה ירעו כאחד וגו'. ואז"ל (בב"ר פצ"ה) דהכל מתרפאין כי גם הם על ידי אדם הראשון שהאכיל לכולם נגזר עליהם אף שאין להם דעת. דלא עדיפי מאדם שכולם נבראו בשבילו וכשהוא יתוקן גם הם יתוקנו חוץ מאותו רשע שהוריד הבריות לעפר שהוא התחלת הקלקול ולא יועיל מה שהאדם יתוקן לו. והתחלת הקלקול על ידי תאות אכילה ונמשך מזה זוהמת הנחש בתאוה האחרת שע"ז אמרו (רבה תזריע) ע"פ בעוון חוללתי בעון מלא אפילו חסיד שבחסידים מתכוין להנאת עצמו. והוא ישי שאמרו עליו (בשבת נה ב') שנקרא נחש שמת בעטיו של נחש שלא היה בו רק אותה זוהמא דנחש בתאוה שלא היה כמו לעתיד דאז"ל (מה"נ ח"א קלז:) ע"פ ונתתי לכם לב בשר לב להוציא בשר. וכן על יעקב אבינו ע"ה אמרו אפילו קל שבקלים כו' אלא להעמיד תולדות נתכוין ר"ל שלא היה לו שום הרגש הנאת עצמו כלל וע"כ היה כאדם הראשון קודם החטא דכתיב בו ולא יתבוששו. דאותה חטא דתאוות אכילה הכניס בו גם תאוה זו ועי"ז הרגיש הבושה בזה. ויעקב מצידו תיקן לגמרי ועל כן איתא (תענית ה סע"ב) דלא מת. וכשירופא זה בכה"ע אז גם המתים מכבר יחיו כי יתוקן גם למפרע. וז"ש אני אמות אחיה מחצתי ואני ארפא ר"ל שירפא מחץ מכתו של עולם. וא' מחצתי כמ"ש ואתה הסבות לבם אחורנית ונאמר ואשר הרעותי וכמ"ש (ברכות לב רע"א) והיינו על ידי שברא יצר הרע וכמ"ש בקידושין (שם) בראתי יצר הרע. ואכילת מצה דאז"ל שהיה בשירי מצה טעם מן שהוא לחם שמה"ש אוכלים (יומא עה.) דבהו ליכא יצר הרע ועל כן נקרא חם עוני. ובמן נמי נאמר ויענך וירעיבך ויאכילך המן כי מלא כריסי זני בישי (ברכות לב.) אבל במן לא היה מילוי כרס רק אכילה מצומצמת להחיות נפש כאכילת עני שאין לו לאכול כדי שביעה ונשאר עדיין רעב וזה היה הכנה לקבלת התורה שניתנה לאוכלי מן שכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים וכו' ולא לרודפים אחר תאות. וכן מצות אכילת מצה מכנסת קדושה בלב ככל המצות שמברכין אקב"ו ונאמר קדשינו במצותיך ובכל מצוה קדושה מיוחדת, ומצה הוא להכניס קדושה בכל אכילות האדם כד"ש במן שהיה מפיג גם מה שתרגי או"ה מוכרים (יומא שם). והוא הכנה לקבלת התורה דכהת"כ גם כן המכוון לעשות האדם ישר שיוכל לאחוז בעץ החיים זו תורה ואכל מלחמה וחי לעולם. וגם תח"ה הוא על ידי התורה כמ"ש (בסוף כתובות) דטל תורה מחיה ובמתן תורה א' בפ' רע"ק שהוציא הקב"ה טל שעתיד להחיות מתים להחיותם. כי נפשם יצא בדברו דהגוף החומרי דעולם הזה לא יכול לסבול אור כזה והתורה גם כן רפואה כמ"ש רפאות תהי לשריך וש"מ דר"ל להחסרון שבאדם מתולדתו ומתחלת יצירתו דמהיכן הולד נוצר מטבורו. והיינו מצד שרשו באדם הראשון שנפשות כל הדורות היו כלולות בו. וכמ"ש בשמות רבה (פ"מ) איפה היית ביסדי ארץ באיזה איפה היית תלוי באדם הראשון דיש בחוטמו ויש כו' ע"ש דגם הנפש המלובשת בגוף הוא גם כן ברמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים שנגדם תרי"ג מצות התורה כידוע ומצד הקדושה כל אבר וגיד יש בו כח קדושה בפ"ע. וכן כששלט האדם באדם לרע לו דלעו"ז גם כן הרע כפי אותו האבר כנגד הקדושה. ועכ"א אביך במאי זהיר טפי כו' שכפי שרשו של כ"א יש לו מצוה מיוחדת השייכת לאותו אבר וגיד שצ"ל זהיר בה טפי וכ"א באיזה ענין שהיא שקוע והיצר רודפו ידע שהוא מוכן בו לקדושה יתירה כשיגבר על יצרו ויכפה כח הרע שמזוהמת הנחש בו. דלעולם הוא זלעו"ז. ועכ"א (סוכה נב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול וזה הרפואה להשורש שעל ידי התורה. ושורש כל פרטי כחות הרע הוא בתאות אכילה שהוא התחלת כניסת הרע ומזה בא אחר כך לכל מיני רע. דגם יצר דכעס ורציחה שהוא הפכי לתאוה. התחלתו בקין אחר הכנסת זוהמת התאוה שלא הי"ל שביעה ורצה לירש כה"ע. ואיתא בשבת [קג ב'] גבי כעס ובנדה [יג רע"ב] לענין תאוה דכך אומנתו של יצר הרע היום א"ל עשה כך כו' עד שא"ל לך עבוד ע"ז. דגם יצרו דע"ז התחלתו מתאוה וכמ"ש (סנהדרין סג:) לא עבדו ישראל ע"ז אלא להתיר עריות. ואכילה דקדושה דמצה היא רפואה לשורש זה הרע ויציאת מצרים הוא היציאה מזוהמתם שהוא תכלית ההשתקעות בתאות רעות וזמרת סוסים זרמתם. וע"ז היו כל המכות להחליש כח הרע כדי שיוכלו ישראל לצאת מהם שהיו משועבדים להרע שהשקוע בתאוה משועבד לה. ואף שיודע שאחריתו רע ערב לאיש לחם שקר ואחר וגו'.ואין לך בן חורין אלא העוסק בתורה דאין משועבד לשום דבר ותאוה גופנית. וזהו יציאת מצרים מעבדות לחירות ומאפילה לאור גדול כו'. ועז"נ כל המחלה וגו' כי אני ד' רופאך דמחלה דמצרים הוא להחליש התפשטות זוהמת התאות. וא' דלא אשים עליך דמה שאני ד' המאיר ללב על ידי זה נתרפא השורש וממילא לא יבא המחלה דמצרים שהוא להסיר התפשטות הזוהמא. דאחר שכבר נרפא השורש אין מקום להתפשטות. וזהו הרפואה שצריך. אף על פי שאין מחלה שכבר יש חסרון בשורש ותולדה שצריך רפואה ועז"א [במגילה יז ב] דקבעי רפואה בח' לפי שמילה שצריכה רפואה בח'. היינו שהבקשה בכל יום תמיד על רפואה אף שאין מחלה הוא על רפואת השורש. שזהו עיקר הרפואה והוא בפועל בגוף במכת המילה שצריך כ"א לרפואה. והוא בא על ידי חטא אדם הראשון דהערלה שנקרא ע"ש או"ה דכל הגוים ערלים הוא שורש זוהמת התאוה הנמשך ממשכא דחייא. והמילה להחליש כח התאוה והאלהים עשה האדם ישר ונולד מהול ואלו לא חטא היה כן כל זרעו אחריו. אבל כשחטא א' [בסנהדין מד א'] דמשוך בערלתו היה כי נמשכה ערלתו על ידי זוהמת הנחש ועל ידי זה נולדו כל זרעו גם כן ערלים עד שבא אברהם אבינו ע"ה ואחז בקדושת מדה זו שהוא החסד ואהבת השי"ת. ואחר שהיה קרוב להשלים כל קומת קדושתו שהוא בק' שנה י' פעם י' ושנת צ"ט הוא יסוד שבמלכות שהוא מדרגת תיקון התאוה לגמרי ולתקן הזוהמא דאדם הראשון נצטווה על המילה שהוא הסרת אותה זוהמא ובזה יהיה תמים וישתלם קומתו בשלימות. וכן ביציאת מצרים נמולו כולם וערל אסור באכילת פסח שגם הוא לתיקון תאות האכילה דאין שמחה אלא בבשר. וכשהוא זולל בשר למלא תאותו מזה יבא לכל מיני רע. ועל כן נאסר במדבר בשר תאוה וקברו העם המתאוים בקברות התאוה כי התגברות התאוה גרמה להם מיתה. וכמ"ש לאדם הראשון ביום אכלך וגו'. ולאדם הראשון קודם החטא גם כן לא הותר בבשר ולא הוזהר ע"ז. דכפי הנראה בענין שנאמר ויטע וגו' גן וגו' וישם שם את האדם וגו' ולא נזכר כלל שהכניס שום בע"ח גם כן לשם, משמע דלא היה שום בע"ח כלל וא"כ לא היה אפשר לו לאכול בשר כלל וגם אפשר דלא רצה לנסותו בזה שאם יעבור ע"ז יהיה התגברות תאוה כ"כ עד שיהיה קשה לתקן קודם מ"ת שעדיין לא הי"ל תורה תבלין שהשי"ת ברא רק לרפואה ליצר ואין לזה רפואה אחרת ורק על ידי אכילת עה"ד דהיא ידיעה היה בידו למנוע עצמו מלאכול בחלק הרע שבו רק בחלק הטוב אבל אלו אכלו בשר ב"ח היו משתקעים הרבה בתאוה עד שלא יכלו לצאת מזה כלל ח"ו. על כן הש"י ברוב רחמיו וחסדיו שהוא רוצה בתקנת בריותיו. עזר לאדם הראשון וזרעו אחריו עד נח שלא נכשלו גם באכילת בשר. ולנח שהיה צדיק תמים ותיקן קצת חטא אדם הראשון למעט בקללת האדמה אשר אררה באכילת עצבון (שג"ז היה לטובה לאדם שעל ידי שהיה בעצבון גדול על ידי זה נמנעו מעצמם מאכילת בשר המביא לשמחה) ואחר המבול שנשאר הוא אב העולם וכל זרעו נולדו מתוקנים קצת כמוהו דאפילו הם ניצול מדור המבול מסתמא לא חטא כמוהם כי היה זרע נח שכבר התחיל התיקון קצת לשורש התאוה בחטא אדם הראשון. ועל כן הותר לו אכילת בשר כי לא היה חשש עוד שישתקע על ידי זה ביותר ומ"ע גם הוא גרם לו להיות אחר כך גם מסובאי יין. ולכך גם במדבר לחד מ"ד קודם שנבלעו ד"ת במעיהם באותן מ' שנה נאסר ב"ת ואכלו רק שלמים ומשירי הקרבנות שהוא אכילה בקדושה. וביציאת מצרים שהתחילו ליכנס להקדושה ולבער השאור נצטוו בלחם עוני שהיא הסרת התאוה לאכפייא ואכילת פסח הוא לאהפכא שבשר הוא אכילת תאוה אלא שהיא אכילת מצה ומביאה עוד קדושה ללב:
3
ד׳אכילת מצה שהוא לחם עוני מוליד עוני ושפלות בלב וזה הכנה לקבלת התורה שמניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך (תענית ז.) וכל מה שנמוך יותר יורד לשם ד"ת יותר. ומשה רבינו ע"ה שהיה עניו יותר מכ"א זכה לקבלת התורה מד'. ושנקרא על שמו. וכן אהרן שנאמר בו ושפתי וגו' ותורה יבקשו מפיהו וגו' שא' ונחנו מה. ואברהם אבינו ע"ה שנעשו ב' כליותיו מעינות ונובעים תורה וממנו התחלת ב' אלפים תורה על ידי שא' ואנכי עפר ואפר. ודה"מ ע"ה שורש תורה שבעל פה כמ"ש מלכות פה תורה שבעל פה קרינן אמר ואנכי תולעת. ונאמר כי לא מרובכם וגו' כי אתם המעט וגו' דעל ידי שממעטים עצמם נבחרו לחלקו של השי"ת כמ"ש ואת דכא ושפל רוח אשכון. ועל ידי שהש"י שוכן בקרב לבו נעשה כלי לקבל ד"ת שבכתב שהוא כח תורת ד' ותורה שבעל פה שנקראת תורת אמך דעל ידי זה נופל עליו יראת שמים על ידי גילוי שכינתו ית' בקרב לבו. כמ"ש ובמורא גדול זה גילוי שכינה דע"י גילוי שכינה נופל מורא גדול על האדם וכ"ש עקב ענוה יראת ד' ויראה היא מפתחות החיצונים ליכנס לשערי תורה כמ"ש בפ' ב"מ (שבת לא:) וכמ"ש ראשית חכמה יראת ה' וי"ל דע"כ תיקנו ב' כוסות לפני אכילת מצה וב' כוסות אחריה. כי כל יראה מאיזה דבר היא כשירא שיגיע לו איזה רעה ורוצה וחפץ של"י לו היראה כי יש לו צער מזה שהוא פוחד. מה שאין כן יראת ד' איתא בתדא"ר (פ"ג) אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי דהשמחה בה' מביאה לירא ממנו מפני רוממותו ית' שמכיר על ידי שמחתו וכמ"ש וגילו ברעדה וכן מתוך היראה שהוא על ידי שמרגיש אור גילוי שכינתו יתברך בקרב לבבו כמ"ש בא לידי שמחה. ועל כן שותין יין המשמח לפני' ולאחריה. והכל הכנה לקבלת התורה. ובתורה גם כן שניהם שנקרא יראת ה' טהורה וגו' ופקודי וגו' משמחי לב. שמוליד שמחה ויראה בלב. וכך דרכה של תורה פת במלח וכו' כדרך עני אוכל פתו במלח כמ"ש ריש ברכות (ב' ב') כי אין לו יותר. וזה גם כן הכנה לדברי תורה להרגיל עצמו בלחם עוני לא לבקש גדולות רקל הסתפק במיעוט. ואוכל דרך חירות שאין לך בן חורין אלא העוסק התורה שהוא שמח בחלקו ואינו משועבד לשום דבר. וכל אכילה בקדושה ממשיך שפע ברכה במידי דאכילה ופרנסה ומזון. וכד"ש בב"ר ע"פ וישבו לאכול לחם בשבטים שאכילתן הביא לחם לעולם שנמשך בסובתן על ידי יוסף. כי אכילת שבטי י' הי' מסתמא בקדושה ועל שפע קדושה וכ"ש אכילת מצה, שמברכין עליה אקב"ו שהוא אכילה הנותנת קדושה בלב אוכלי' שנמשך מזה שפע פרנסה ומזונות לכל השנה.
4
ה׳בשהש"ר גדולה ביזת הים מביזת מצרים שנאמר תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף. פי' דרכוש גדול שהבטיחו לאברהם על בניו אין הכונה על רכוש עולם הזה דלא באלה חפץ אברהם אבינו שמסר נפשו על (קידה"ש) וע"ז הו' כל השתדלותו כל ימיו ובקשתו גם על זרעו אחריו דע"כ אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק (נדרים לא.) כי לא נחשב לזרעו אלא מי שהולך במדותיו שנשרש בו ממנו אמונת השי"ת ואהבתו שהוא מדת אברהם אבינו ע"ה. וזהו הרכוש גדול הוא רכוש הנפש כידוע דאהוי"ר נקרא כסף וזהב דמצפון זהב יאתה. וכסף לשון חמדה ואהבה כמו נכסף נכספתי. ונא' ויוציאם בכסף וזהב וגו' כי ביציאת מצרים הגיעו לב' מדות אלו ועל ידי זה ואין בשבטיו כושל שהגיעו כלם לתכלית השלימות. ויציאת מצרים הי' בזכות אברהם שהגלות דמצרים שהיה על ידי מ"ש במה אדכ כי אורשנה היינו במה בטוח שבניו יזכו לזה לבוא למדרגתו ושיהיו ראוים לכך. וא' [ברכות ה'] ג' מתנות טובות א"י ותורה ועולם הבא כולם על ידי יסורין והם בזכות ג' אבות ועל ידי שהנחילו שורש מדותיהם הטובות לכ"י להיות קבוע במעמקי לבם ג' נקודות הקדושות שהם אוי"ר ואמת דאורייתא מסטרא דגבורה וראשית חכמה יראת ה', ועולם הבא היא מדת יעקב אבינו ע"ה דשפת אמת תכון לעד וכל עולם הזה היא רק עד ארגיעה ועל כן הוא עלמא דשקרא. וא"י (ניתנה לאברהם והוא זכ בה כדש"א ב"ב (ק.) ע"פ קום התהלך וההלוך קונה) שהוא נחלת ד' שבחר לחלקו כמ"ש ז"ל הנחיל לבניו כאב המנחיל לבנו דבנים אתם לד'. וכן ביציאת מצרים א' שלח את בני וגו' שהוא על ידי אהבת האב לבן וכמים הפנים לפנים כן היא מחיבת הנס שיצאו מאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה נתעורר בלבם תבערת אהבה גדולה להש"י וכן מתעורר בכל ליל פסח. וזהו הרכוש גדול שזכו לו ביציאת מצרים. אבל תוקף אהבה זו היה רק לשעה ואחר כך נשקע ואין האהבה נקבע בלב אלא כשבא אחר היראה ונשאר אחר כך רק איזו רשימה מאהבה כידוע דבכ"מ שהיה השראת קדושה אף על פי שניתקה אחר כך לא ניטלה לגמרי ונשאר רשימו וזה כנקודת הכסף. אבל בחי"ס נאמר ויראו העם את ד' ויאמינו וגו' שזכו על ידי זה ליראה ואמונה בד' ובמשה ר"ל בתורה שנק' תורת משה. כי נשמת משה רבינו ע"ה כולל כה"ת כי אותיות התורה הם שורש לנפשות דכ"י כידוע דס' ריבוי אותיות דתורה נגד ס"ר נפשות כ"י שיש לכל אחד אחוזה באות אחד. ומשה רבינו ע"ה כולל כולם הוא כהת"כ ובהתגלות לבו. ומש" בד' ובמשה היינו שהאמינו שהש"י נותן התורה ועדש"נ הנני וגו' למען וגו' בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ובהתגלות שמיעת הדיבור דמתן תורה נקבע הדברים בלבם לעולם. וההתחלה מאמונה זו היה על ידי יראה שבא להם בקריעת ים סוף שהוא ראשית חכמה ועל ידי הגילוי שכינה דראתה שפחה על הים כו' דהיו מראים באצבע זאו"ו בא יראה גדולה כמ"ש במורא גדול זה גילוי שכינה. וזה וירא ישראל את היד וגו' שראו בעיניהם ההתגלות וזהו התורי זהב דביזת הים שהיה גדול יותר. ועל ידי שעשה במצרים על ידי זה היה הראיה וההשגה הגדולה שלהם. כי מ"ש יד הגדולה וידוע דגדולה היא מדת החסד וא' ע"ז אשר עשה וגו' היינו דגם טביעת המצרים היה על ידי מדת החסד וכמש"נ ימינך ד' תרעץ אויב שבא פרענותם מצד הימין. דע"כ טבעו במים דהוא רומז לחסד. כי שר מצרים היה עומד ומקטרג הללו עוע"ז והללו כו' (פסי"ר פ' החודש) וכשאי אפשר לזכותם במשפט הקב"ה משפיע במדת החסד ובני ישראל יכולים לקבלו וכמ"ש ע"פ כי אתם המעט וגו' שממעטים עצמם כשמשפיע טובה (חולין פט:) ועל ידי זה נעשים כלי קיבול שיכולים לקבל האור וההשפעה כי הקב"ה שוכן את דכא מה שאין כן האומות מתגאים ועל ידי זה א"י לקבל. ואותו ימינך שנאדרי בכח שהוסיפה לנו כח וגבורה הוא רעצה אותם. וכידוע מסוד שבירת הכלים שהיה על ידי גיאות שיכולים לקבל ריבוי האור. וכן בדור המבול שטבעו במים הוא גם כן ריבוי חסדים. כי לא יכול להציל נח לקיים העולם בענין אחר. כמ"ש בב"ר דגם הוא היה ראוי ליטבע אלא שמצא חן ועכ"א שהשפיע להם הקב"ה מעין עולם הבא והוא ריבוי טובה וחסדים. ונח היה יודע ומכיר שאינו ראוי לכך רק שמצא חן וכמ"ש וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו כדאי. ועל ידי זה היה ראוי להצלה. אבל הם בטובה שהשפיע נתגאו כמ"ש בב"ר ול"י לקבל רוב הטובה. וגם ריבוי גשמים נקרא רוב טובה שא"י לקבל כמ"ש חוני המעגל בתענית (כג.) ואף על פי שנקרא גבורות גשמים שיורדין בגבורה ועל כן מזכירין בברכת גבורות. עיקרה מים שהוא חסדים ומ"מ יש בו גבורות גם כן (דעוברי דרכים מצטערים בו ואיתא (שם ח.) קשה יומא דמטרא כו' ואי לאו שצריך לעלמא הוי בעי רחמי ומבטלי) וזה מצד ירידתן שמזה נמשך להגשמים גבורות דההורדה הוא בגבורה שהוא מצמצמת החסדים שלא יתפשטו ביותר. וכמ"ש דכל טפה בפ"ע דאם לא כן שוטפין העולם. ובמבול נתפשטו יותר מדאי שלא היה כח השמאל המצמצם ועל ידי זה נשטפו. וכן היה על הים. וז"ש ויאר את הלילה שנתגלה אור גדול מתוך אותו הענן והחושך וגם המצרים השיגו מזה דעכ"א ד' נלחם להם במצרים שראו והרגישו כי ד' וגו' שאצלם היה אותו אור ד' גורם לנהגם בכבדות כי ל"י לסבול כובד האור שהיה כבד עליהם מלקבלו. ורז"ל אמרו עמש"נ במצרים דגם הנשארים במצרים הוכו אז ונלחם בם שם. ואלו היו במדבר והרגישו גם מהנעשה במצרים וזהו על ידי התפשטות האור שהיה גם בהם ועל ידי זה נשטפו במים. ובישראל בא על ידי זה יראה יותר כשראו שהמצרים על ידי זה אבדו מהעולם והם נאדרי בכח וגבורה להכיל האור וזהו על ידי היראה הנמשך ממדת הגבורה שבא לאדם ואמונה שהוא ממדת מלכות כידוע שגם הוא מדה המצמצמת. והאומות שלא יראו אלקים ולא האמינו בד' ע"י ריבוי חסדים נמשך להם ריבוי תאות שהוא פסולת החסד וכמו ישמעאל שהוא הפסולת שיצא ממדת אברהם אבינו ע"ה שהוא מלא ניאוף ותאות רעות וחסדים רעים וע"כ נקרא המים הזדונים ונידונו במים. ובקדושה אברהם הוליד את יצחק שממדת החסד דקדושה נולד ובא היראה ותחלה כשהוא בהתגלות האור בא היראה וההתגלות דראי' הוא רק לשעה אבל גם אחר כך נשאר מזה האמונה בקביעות בלב וכמ"ש, ואמונתך בלילות אף אחר שנחשך אור המאיר הרשימו נשאר שהוא אמונה דנשאר קבוע וקיים בכל הלבבות דבנ"י וגם על ידי זה באים ליראה כשמתעורר על ידי האמונה בהש"י לדעת שהוא ית' צופה ורואה ללבב אף שאינו בהתגלות לבו מ"מ יפול על ידי זה יראת ה' בלבבו וזהו התורי זהב שנשאר בלבבות בני ישראל מביזת הים.
5
ו׳ברע"מ [עקב רע"ג סע"א] ד"ה תליתאה דרזא דענג שבת בג' סעודות ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ע"ש. ור"ל דענג ר"ת עדן נהר גן והם הג"ס דשבת שמתענגים בהם ולמדנו מזה שאותם ענוגים הוא מתענוגי ג"ע. וי"ל דז"ש (בשבת קי"ט סע"א) שתבשיל של שבת ריחו נודף והקיסר תאב לזה. אך דכלום חסר בבית המלך מכל מיני תבלין מעלי ריח נודף. אבל ריח כזה לא נמצא בכל מיני ריחות טובות דעולם הזה. וגם הקיסר גוי יכול להרגיש בזה. וכמ"ש (בתמיד ל"ב ב') נפל בהו ריחא אמר ש"מ האי עינא מג"ע. דגם אלכסנדר מוקדן הרגיש הריח ולפי שהיה ריח נודף ביותר שאין דוגמתו בעולם הזה כל הבין דהנהר מושך מג"ע ובב"מ (קי"ד ב') ברבה ב"א דגלימי' קלט ריח מעלי ג"ע וזבני' בי"ב אלף דינרי והקונה לא נזכר מי היה ולא משמע שהיה אדם גדול ומבואר דכ"ע מרגישים ריח זה ושהוא ריח מעולה מאד שאין דוגמתו בעולם הזה כלל. והקיסר הרגיש זה בתבשיל של שבת שטעם אצל ריב"ח. ומה שאין אנו מרגישים זה בתבשילי שבת שלנו היינו לפי שזה תלוי כפי הרגש קדושת שבת של האיש שהוכנו תבשילים אלו לו להתענג בהם בשבת. דמ"ש לו ריב"ח תבלין א' יש לנו ושבת שמה כו' ודאי אין ר"ל כפשיטו ושא"ל דבר שקר להטעותו דמלבד דלא היה מוציא שקר חלילה מפיו לא יעלה גם כן על הדעת שיוכל להתעות הקיסר בזה והוא ואנשיו מכיני תבשילין מסתמא הי' בקיאום בכל מיני תבלין שבעולם יותר מריב"ח ולא יעלה על דעתו להאמין כי לריב"ח נודע מן הגדל באיזה מקום נסתר שלא נודע להם ושהוצרך לבקש ממנו. וגם מה צורך בזה לומר לן לנו ממנו שהוא יתן להם אם הוא מין תבלין הגדל בארץ הול"ל הראו לנו התבלין הזה וגם אני נלקוט משם ויהיה לו תמיד ולא מה שהוא יתן דבר מועט ממה שבידו. וע"כ פשוט דלא התעהו כלל וכונתו היה דקדושת שבת עצמו הוא התבלין. כי עיקר ענין שבת הוא השביתה והמנוחה בו על ידי כי בו שבת כו' דהוא הנייחא והמנוחה. כמ"ש בב"ר (הובא ברש"י מגילה ט. ובתוס' סנהדרין לח.) דהי' העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה על ידי שבו שבת וינפש מהמלאכה דוימ"ב. גם כשאדם במנוחה הוא בעונג כי כ"ז שעסוק באיזה דבר הוא טרוד במלאכת הדבר ההוא ואינו בנייחא ול"י להרגיש עונג כלל אבל כשהוא במנוחה אז יוכל להתענג. וז"ש וקראת לשבת עונג שיקרא לשבת עונג ר"ל שעיקר השבת והשביתה הוא העונג שיש לו בהשביתה. וכמ"ש בס"י אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנג"ע. ר"ל שהם אותם האותיות עצמם רק שהצירוף משתנה והכונה כי בכ"ד יש טו"ר מצד העירבוב דאכילת עה"ד. וכשהוא טוב יכול להגיע לתכלית הטובה שאין למעלה ממנו והוא המנוחה דשבת שברא הש"י להשלים חסרון דעולם הזה שיוכלו להרגיש בו נייחא מעין עולם הבא כמ"ש בברכות (נז.) דשבת א' מס' בעולם הבא ר"ל הרגש מועט ביותר כפ"מ שאפשר לאדם להשיג בעולם הזה מאותה הנייחא דיום שכולה שבת ומנוחה לח"ע. דיפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. וקורת רוח הוא העונג שאדם מרגיש בנפשו שהיא תכלית הטובה. אבל זהו כשהוא מצד הטוב והקדושה וכמ"ש יום מנוחה וקדושה לעמך נתת שהמנוחה היא עם קדושה. והוא מ"ש אחר כך יעקב ובניו ינוחו בו מנוחת אהבה כו' מנוחת אמת כו' מנוחת שלום כו' מנוחה שלימה שאתה כו' לאפוקי מנוחת ושלות הרשעים שאין השי"ת רוצה בה כלל. כי היא שלות עולם הזה עלמא דשקרא כולו שקרים היפך מנוחת אמת. וכולו קטטות וכמ"ש בב"ר (פ"ח) דע"כ אמת ושלום אמרו אל יברא והוא היפוך מנוחת אהבה ושלום. ועכ"א (סנהדרין נו.) עכו"ם ששבת ח"מ שהזהרו ע"ז יום ולילה לא ישבותו כי הם יבואו על ידי זה לכל רע וכדתנן (בסנהדרין ע"א סע"ב) שקט לרשעים רע להם ורע לעולם ואיתא בכתובות (נט.) הבטלה מביאה לידי זימה ושעמום גם בבנות ישראל בימות החול. שאין השבותה קדושה ומצוה והם א"י לעמול בתורה ונבראו לעזר להכין לאיש צרכיו במאכל ומלבוש דאדם מביא חטים חטים אוכל כו' פשתן פשתן לובש כו' (יבמות סג.) ואיתא במגילה (יב:) או"ה כשאוכלין ושותין עוסקין בדברי תפלות כו'. ובב"ר (ר"פ ל"ב) דאברהם אבינו ע"ה כשראה בארץ כנען חורשים בשעת חרישה כו' ואין אוכלים ושותים ופוחזים כשאר ארצות א' הלואי יהיה חלקי בארץ זו. כי האומות נבראו להיות עבדים לישראל אוכריהם וכורמיהם כדי שיוכלו ישראל לעסוק בתורה ועבודת ה' וכמו שיהיה לעתיד. וכנען נתקלל להיות עבד עבדים הי' גם עתה כן ולא מדעתם שהם עשו כל התועבות רק השי,ת נתן בלבם כן לעבוד ולעמול שלא ילכו בטל ואמרו ז"ל שסיגלו הכל ולא הוציאו לעצמן כלום רק לאסוף ולכנוס הכל לתת לטוב לפני אלקים הם בני ישראל שמצאו הארץ מלאה כל טוב והכינו לצדיקים ילבשו. ועכ"א יהי חלקי בארץ זו ולא באומה זו ח"ו כי היו שקועים בכל רע כשאר אומות. ועוד יותר דע"כ הזהירם תורה כמעשה ארץ כנען ל"ת שפרטם לפי שגרועים ביותר. וכמו שנצטוו להחרימם ול"ת כ"נ. ואברהם ויצחק הזהירו שלא לישא מבנותם. אבל ממה שראם עמלים ועסוקים בעבודתם ואין מוציאים בתענוגים הבין דמכינים הארץ לצדיקים שעתידים לירשה. והוא לא הרהיב נפשו לחשוב שלו הוא שכון. רק ביקש שיהיה גם לו חלק עכ"פ בה שיהיה גם הוא וזרעו מאותם השוקדים על עבודת ד' מלאכתם נעשית על ידי אחרים ומשכימים ומוצאים הכל מוכן לפניהם. כי ראה על ידי זה שהארץ קדושה ומוכנת לקדושים אשר לפני ד':
6
ז׳וכן הוא קדושת יום השבת שאז"ל (בב"ר פי"א) ברכו במן שביום ו' ירד לחם יומים. ולכאורה ברכה זו הי' ביום ו' ולא ביום ז'. אבל באמת זה ברכה ליום ז'. כענין ברכה דישראל לעתיד ועמדו זרים ורעו צאנכם בני נכר וגו' והש"י ברא יום וברא פרנסתו ופרנסת יום הז' לא נבראה ביומו רק יום ו' צריך לעמול ולהכין לו וזהו ויברך ויקדש כי מי שהוא בקדושה מגיע לו הברכה שלא יתבטל מקדושתו על ידי הטרדא. ועיקר שם שבת הוא על שביתה ומנוחה זו שמלאה קדושה וברכה ועז"א שיקראו עונג ששביתה זו הוא עונג שהוא תכלית הטובה. וכ"א בתפלה שומרי שבת וקוראי עונג שקוראים העונג אל השביתה. ולא כשביתת האומות. שהוא מתהפך להם לנגע שהוא תכלית הרע והיפוך העונג. ומה שהש"י קידש יום הז'. אין קדושת היום פועל להם מאחר שהם רחוקים מקדושה ואין להם שייכות לזה כלל ועונג שלהם הוא תענוגי עולם הזה המביא לתכלית הרע ואין זה עונג באמת כלל. וכמ"ש (בשבת קיח רע"ב) ע"פ והתענג על ד' עונג זה א"י מהו כשהו"א וקראת וגו' הוי אומר זה עונג שבת וכונת השאלה איני יודע מהו היינו דאיך אפשר לבו"ד להתענג על ד' והתענוגים הגופניים הם אדרבא מרחקים מהש"י ואין קרוים עונג כלל על האמת, כי עונג הוא כשאינו חסר כלום והוא בנייחא ועל ידי תענוגי בנ"א היצר טורדו להתאוות לעינוגים יותר ואין לו שביעה כלל וכד"ש בטן רשעים תחסר. ואין אדם מת וחצי תאותו בידו כי לעולם מתאוה יותר ואין זה נייחא ועונג כלל. וכ"ש שאא"ל ע"ז והתענג על ד' וכשהויא כו' ר"ל דמ"ש וקראת כו' הוא עד"ש (בשבת שם) קריתי לאשתי ביתי ולשורי שדי שקורין הדבר ע"ש תכלית המכוון באותו דבר ועיקרו. ועיקר המכוון בשביתת השבת הוא העונג שבו להתענג על ד' וכמ"ש וכבדתו מעשות וגו' אז תתענג וגו' שעל ידי הזהירות בו ממצוא חפצך יביא לזה שיוכל להתענג על ד' דאז התענוגים יוסיפו קדושה בלבם. וע"ז סיים ויתן לך משאלות לבך שזהו שלימות העונג והמנוחה כשאין חסר כלום ושיש לו כל משאלות לבו. כי עונג שבת מכניס בו קדושה שאין מתאוה לחמדת עולם הזה כלל. ועכ"א דשכרו דנותן לו משאלות לבו אף דמשה רבינו ע"ה ביקש דלישראל המתפלל על איזה דבר לא יתנו לו אא"כ הוא לטוב לו לעולמי עד ולא כשהוא רע לו וכמשז"ל ע"פ אשר ידעת את לבבו. (וכ"א במד' תילים (מז' כ') ע"פ ימלא ד' כל משאלותיך שא"ל כן לכל אדם) אבל על ידי עונג שבת זוכה דכל משאלות לבו לטוב למה שהוא רצון השי"ת ולא לרע כלל. ויל"פ גם כן ויתן לך מש"ל שהש"י הוא נותן לו בלבו המשאלות מה שישאל ויתאוה. ואין לבו שואל ומתאוה אלא מה שהש"י שולח ללבו רצון ותשוקה ולא זו"ז כי אין לו אלא לב א' לאביו שבשמים. וד"ז מתנה טובה שנתן הקב"ה לישראל לבד זרע יעקב שמטתו שלימה שכולם זרע קודש וכמ"ש בשבת (פ"ו סע"א) וחולין (ז' ב') ישראל קדושים וכ"א להם במ"ת בפ' יתרו ואתם תהיו וגו' וגוי קדוש כי מעמקי לבם דביק בהש"י וכמ"ש בשיר השירים ע"פ ולבי ער שהקב"ה לבן של ישראל שנאמר צור לבבי וגו'. ובברכות (י"ז א') שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב כו' ובסנהדרין (מ"ד א') אף על פי שחטא ישראל הוא אסא דקאי ביני הוצי כו' דהחטאים הוא רק כהוצי הסובבים לפנימיות הלב הישראל שהוא אסא והדס המעלה ריח טוב וכמ"ש בב"ר ע"פ וירח ריח בגדיו ריח בוגדיו ואז"ל שם שנכנס עמו ריח ג"ע וגם בוגדיו ופו"י יש בהם ריח ג"ע כי כ"א יש לו חלק מה עכ"פ בג"ע וכמ"ש כ"י י"ל חלק לעולם הבא שנא' ועמך כולם צדיקם וגו'. ר"ל אפילו אותם שאינם כן. כי צדיק הוא שומר הברית והפוגמים לא נתמעטו בזה כי באמת במעמקי לבם כולם צדיקים וקדושים והפגמים רק מהשאור שבעיסה ההוצי המקיף. וכמ"ש בנדרים (לא:) דהנודר ממולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי עכו"ם ומערלים אסור במולי עכו"ם ומותר בערלי ישראל דאין המילה פועלת בהם כלום. שהם ערלי לב והערלה נקרא על שמם שעצמותם כן. אב בישראל אף דנאמר גם כן בפ' עקב ומלתם את ערלת לבבכם הערלה אינו בעצם הלב רק על ידי היצר הרע היושב על ב' מפתחי הלב כמ"ש בהרואה ובעירובין (כ"א ב') ע"פ הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא. וממ"ש בחורי מבואר דהכונה על החטאת נעורים דפגם הברית שמצוי אצל הבחורים ונערים. ולפי שהריח טוב שמריחים מזרע ישראל הוא מריח ג"ע כנ"ל ביעקב ואין נכנסין לג"ע אלא צדיקים וכמ"ש בתמיד שא"ל לאלכסנדר כשביקש שיפתחו לו שערי ג"ע זה"ל צדיקים יבאו בו. אבל באמת עכו"ם אף על פי שלא פגם מעולם וגם נימול נק' ערל ושאינו שומר הברית ואינו בכלל צדיקים, אבל ישראל כולם צדיקים מצ"ע כנ"ל:
7
ח׳ועכ"א (בעירובין שם) לפני זה והדוד אחד תאנים רעות מאד אלו רשעים גמורים שמא תאמר אבד סברם וגו' ת"ל הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח טוב דגם פו"י לא ידח ממנו מהם נדח כי יש בהם נקודה קדושה במעמקי הלב וסופן עתידין וכו' אחרי שיצרפו ויכלו הרע וההוצי הסובבין וישאר השורש הטוב יתנו ריח. וכתיב אמר נתנו לשון עבר כי באמת כל הרשעות אינו נוגע לעצם היהדות ונקודה האמיתות שבלב וכמ"ש הרמב"ם (בה' גירושין) בהא דכופין עד שיאמר רוצה אני משום דבאמת רוצה ע"ש ואפילו הגדיל עבירות וכבר נכנס היצר ממפתחי הלב לפנימיותו ונעשה בעולם הבא (סוכה נב:) מ"מ שורש היהדות ישנו במעמקי הלב רק שמעוטף בהרבה לבושי שק וד' אשר יראה רואה גם אז בו אותה הנקודה הנותנת ריח טוב. וכן המבין מרגיש בריח טוב כיצחק אבינו ע"ה יוכל להריח ריח הטוב דג"ע של הבוגדים גם טרם ששבו והגיעו לשלימות התיקון. ולפיכך גם הגרוע שבישראל מרגיש איזה קדושה בשבת כי מצא מין את מינו וניעור. ועכ"א אפי' בע"ה החשוד שואלו בשבת ואוכל ע"פ דאימת שבת עליו לשקר. דקדושת השבת מפיל יראה על האדם כי הוא נקרא כלה ומלכה כמ"ש (בשבת קי"ל רע"א). ועכ"א אשת חיל קודם הקידוש שהיא ברזא דא"ח וכנסת ישראל והיא אשה יראת ד' וגו' דזהו שבח דא"ח. וידוע מס"י דהכל יש בעולם ושנה ונפש. ובזמן הוא השבת שבו נקבע קדושה זו להיות נשתרש קדושת השי"ת בו שמזה בא היראה. ובנפש הם נפשות בני ישראל שהש"י שוכן תוך לבם ועכ"א (ביומא ע"ב ב') ע"פ ולב אין דזהו מי שאין בו יר"ש שהוא כמי שאין לו לב כלל. כי הלב דבנ"י הוא משכן נפש היהדות הוא מכלל כנסת ישראל דחלק ד' עמו דכנסת ישראל הוא האשה יראת ד' כנ"ל. ובעולם הוא בהמ"ק וק"ק הוא במקום הלב וכמ"ש בזהר (שלח קס"א ב'). וכן כלל א"י קדושה מכל הארצות ויו"ד קדושות הן כדתנן בסופ"א דכלים וכן בנפשות דישראל כלל הכנסת ישראל הוא כקדושת ארץ ישראל שגם הפחות מישראל הוא מכלל הכנסת ישראל ויש לו חלק בארץ ישראל. ויש גם כן י' מדריגות נגד י"ס כדחשוב ריש הקד' התיקונים מלכים צדיקים נביאים חוזים כו' ע"ש והכה"ג העומד במקום אהרן הוא הראש שנבדל להקדישו ק"ק והוא נכנס לבית ק"ק. ובשבת יש גם כן י' מדריגות כי כן כל דבר נחלק לי' כידוע וכמ"ש ברע"מ פ' עקב (רע"ג סע"א) ד"ה תליתאי דג' סעודות אינון שלימו דז' ברכות לאשלמא בהון לי' והתפלות הם במקום תמידין ואיברים ופדרים ומוספין כמ"ש (בברכות כ"ו ב') והם אכילת מזבח מה שבנ"א מקריבים ועובדים להשי"ת, וזהו מה דישראל מקדשי מצידם דנצטוו זכו את יום השבת לקדשו ובדברות אחרונות נאמר שמור וגו' דבמ"ת שנעקר יצ"מ מלבם כמ"ש בשיר השירים וכמ"ש ע"פ חרות על הלוחות שהיו ראוים להיות חירות מיצר הרע ומיה"מ כאדם הראשון קודם החטא והיה די האתדל"ת לקדשו בפעולה קטנה בדבור דקידוש היום לבד. אבל אחר שחטאו וחזר היצר הרע ללב נאמר שמור וגו' שצריכים לקדשו על ידי השמירה והשמר דעשה עשה. ואין כונתו על השמירה מעשיית מלאכה בשוא"ת לבד. וכן מסיים שם ע"כ ציוד ד' אלקיך לעשות את יום השבת וכן בפ' תשא אחר מלאכת המשכן שהיה גם כן אחר החטא (אף שנכתב מקודם) נאמר ושמרו וגו' לעשות את השבת וגו' ועשיי' זו צ"ב מה עשיי' שייך בשבת ומצותו רק בשביתה מעשי' אבל הרי אמר העשיי' על היום והשבת עצמו. והכונה עד"ש בזוהר הקדוש (בהר ק"ד ב') ועשיתם אותם אתם תעבדון להון בגין דאתערותא דאתון עבדין לתתא אתער לעילא וע"ד ועשה טוב כתיב כו' ע"ש וה"נ אף דקדושת שבת קביעא וקיימא שהש"י קידשו מ"מ צריך גם אתדל"ת כדי שיכנס הקדושה ללב האדם. והיינו שיהיה הם עושים במעשיהם את היום השבת. דכמו שהש"י קידש היום ע"י ששבת ממלאכתו בוימ"ב ובתנחומא ושאלתות פ' בראשית ע"פ ויכל ביום הז' כמאן דבני ביתא וגמר עבידתי' ועביד יו"ט ע"ש והיינו כגון בנין בית המקדש דכשגמרו שהמע"ה משה יו"ט ז"י. ועד"ז היה בריאת העולם. דכל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא לגלות כבוד מלכותו ושכינתו בתחתונים וכל פעל למענהו ולקילוסו. ובנין המשכן והמקדש הוא פעולת האדם לבנות מקום לשכינתו אחר החטא שאין התגלות שכינה בכל מקום דוגמת פעולת הש"י במע"ב. ועכ"א בהרואה (נה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ כי היא דוגמתו. ומצד הש"י שעשה האדם ישר אלו לא חטא היה כל העולם משכן ומקדש. וי"ל זהו גם כן הסעודה דשבת עד"ש בקה"ר בשלמה המלך ע"ה דעשה סעודה לגמרה של תורה. ושבת (קי"ט רע"א) כד סיים צו"מ מסכת עבידנא יו"ט. וכן בסיום מלאכת שו"א שנבראו גם כן על ידי אותיות התורה שהוא דפוס של מע"ב כמ"ש בב"ר (ושמ"מ שא' הקב"ה עשה ספר והוא העולם וחיבר שי' על אותו הספר והוא התורה. ושפיר דומה לסיום הס').
8
ט׳ובזוה"ק פ' יתרו (פ"ח סע"א) אחר שביאר ענין * דשבת א' בג"כ אדכר בפ' ויכל ביום הז' וישבות ביום הז' ויברך את יום הז' משמע דהג"ס הם נגד ג"ד אלו. א' בשביל ויכל לגמרה של מע"ב. וזהו סעודת הלילה בתחלת כניסת השבת והוא סעודתא דחק"ת. ובזוהר (שם ב' ובאיד"ז האזינו רפ"ח סע"ב) נק' סעודתא דמטרוניתא. והוא מדת מלכותו ושכינתו ית' בתחתונים כידוע דת"ז היה כל בריאת העולם כנ"ל. ועל סעודה זו נאמר והרכבתיך על במתי הארץ כמ"ש בזוהר שם א' וי"ל דהכונה על בית ק"ק שהוא גבוה מכהע"כ כמ"ש בסנהדרין (פז.) דא"י גבוה מכל הארצות דכ' אשר העלה ואשר וגו' ובית המקדש גבוה מכל א"י כמ"ש וקמת ועלית וגו' וק"ק בגובה ההר (ושו"ר בזוהר שם פ"ג א' גם כן דציון וירושלים נקראו שמתי ארץ ע"ש) והוא נק' חדר המטות. כמ"ש ז"ל ע"פ בחדר המטות דגבי יואש (מ"ב י"א) דר"ל בית ק"ק. והיינו דשם הכרובים כמעט איש ולויות שהוא יחוד קבה"ו דהיא כנסת ישראל והם התפוחין קדישין. דהקב"ה נמשל לתפוח כמ"ש כתפוח בעצי היער כן דודי. וכן כנסת ישראל כמ"ש וריח אפך כתפוחים. ומ"ש חקל י"ל כמשז"ל בפסחים (פ"א א') דיצחק קראו שדה כמ"ש ויצא יצחק לשוח בשדה. דרק יעקב שמטתו שלימה ואין בו עוד שום פסולת קראו לבית המקדש בית שקדושתו קיימת וקביעא לעולמי עד דקדושתו גם כשהן שוממין. ומעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה) ואברהם קראו הר שהוא נוגבה ומרומים וראהו מרחוק כשהלך לעקידה ואז נתקרב לו ועלה עליו על ידי הנסיון דעקידה שכבר נשתלם בכל הי' נסיונות ונמצא כסף צרוף. אבל מ"מ לא ראוהו בית לפי שיצא ממנו גם אחר כך פסולת דב"ק וע"כ היה המקום מקדש מרומים ממנו ורק הוא ויצחק בנו זכו לעלות עליו ואחר כך ליצחק נתקרב יותר שהיה יוצא תמים לסוח ולהתפלל שם שהוא נשתלם יותר דנימול לח'. ועל כן גם עשו נק' (בקידושין י"ט א') ישראל מומר. אבל מ"מ יצא ממנו פסולת דהוא היה יכול להשתמד ולהיות נדח אחר כך משם ישראל. דרק מצרע יעקב לא ידח נדח. וכל זרעו דעשו גוים גמורים ע"כ גם הוא לא ראוהו בית רק שדה פרוצה. ויש שדה בור ומלאה חרולים וקמשונים ומצד הזה יצא עשו שנק' איש שדה. שאז"ל שבא על נעה"מ כמ"ש כי בשדה תמצא. אבל על יעקב אמר ריח בני כריח שדה אשר ברכו ד' ואיתא (בתענית כ"ט ב') שדה של תפוחין וכ"ה בזוהר תולדות (קמ"ב סע"ב ע"ש) ואשר ברכו ד' היינו תפוחין קדישין. כי הני תפוחין ר"ל אתרוגים (וכמ"ש תוס' שם מהתרגום ובשבת פ"ח סע"א ע"ש) ור"ל משום דהוא בעל ריח טוב ביותר מכל הפירות בעלי ריחין וכמ"ש בכתובות (סא.) דאכלה אתרוגי הו"ל בני ריחני וברתא דשבור מלכא מסקי בריש ריחני משום דאכלה אמה אתרוגים ועץ שאכל אדם הראשון אתרוג היה ויש בו טוב ורע ומזה היה הערבוב מה שנוצר עשו בבטן א' עם יעקב ועשו הוא חלק הרע שבאותה שדה תפוחים שהם מסריחים וריחם רע ויצא הוא וסריותו עמו. וכל הקללות שנתקללו אדם וחוה והאדמה באכילת עה"ד שהיו מאותן תפוחין ואתרוגים על ראשו. ויעקב הוא מחלק הטוב שהוא תפוחין קדישין שהוא מלא ברכות אשר ברכו ד' ועל כן זכה לקבל הברכות אז. וע"כ כנסת ישראל שהם זרע יעקב שכולו קודש וזרע אמת נק' חת"ק והוא מצד חלק הקדושה שבו מיצחק שקראו שדה. ועל כן נאמר לכה דודי נצא השדה וא' בעירובין (יח ב') בא ואראך ת"ח שעוסקין בתורה מדוחק פירש"י בני באגא עובדי אדמה כו (ואפשר לומר דהם לא היו עובדי אדמה רק שלא היה להם לאכול והיו יוצאים לבאגא לאכול כמ"ש בעירובין (עג א') בני בי רב דאכלי נהמי בבאגא פירש"י באושפיזא בבקעה ועי' בפסחים (ח ב') בני בי רב דדיירי בבאגא) והנה דכנסת ישראל מתפארת לדודה שבשמים באותם שבשדה ומהם עולה עיקר השבח. וי"ל דגם משום זה נק' חת"ך * דאוריי' מסטרא דגבורה נפקת ודרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' וחיי צער וכו' שהוא מדתו של יצחק אבינו ע"ה יושב בארץ הנגב מנוגב מכל טובה וחמדה בעולם הזה. ובזוהר (שם סע"ב) דאלין ג"ס דמהימנותא סעודתא דאי"ו כללין בהו. ור"ל דהג"ס נגד ג' אבות ובפע"ח מבואר דסעודתא דחת"ק הוא דיצחק וע"כ נקרא חקל ושדה אבל הוא של תפוחים שהם מעלים ריח טוב. והריח הוא דבר שהנשמה נהנית כמ"ש בברכות (מ"ג ב'). והיינו שאין בזה תאוה גופנית ומחלק הרע כלל וא"צ להרחיק בזה ממותרות וכן הש"י נהנה רק מריח וכמ"ש בנח' וירח ד' את ריח ניחוח וכן בכל הקרבנות נאמר לריח ניחוח וגו' וצריך להקריב לשם ריח כדתנן בזבחים (מ"ו ב') שהריח אין בו שום ממשות רק רוחני וע"כ הוא העולה למעלה, ונאמר והריחו ביראת ד' שעל ידי היראה נודף ריח טוב היפוך התאוהשהוא סרחין וריח רע ובפ' (חלק צג:) א' מזה על משיח דתורה ודאין ע"י יראת ד' שבו כח הנשמה שבאפו יכול להריח מה שבלב האדם ונעלם מעין כל. וריח הקטורת מסיר הנגף שהוא בא מצד עפשות האויר שנתעפש ע"י מעשה בנ"א בעבירות וד' המסריחים האויר, וביקוד ע"י זנות שהוא טפה סרוחה. ובזיבה שבא מתאוה נאמר זב מבשרו רר בשרו החתים בשרו שנקרא האבר בשר והוא ע"ש הר"ת בושה סרוחה רמה כמ"ש (בסוטה ה' סע"א) ועל ידי זנות בא מגפה ואנדרלמוסיא לכלות הממזרים כמ"ש ז"ל (ויקרא ר' פ' לב) וכן בשטים בא על ידי זה מגפה. וריח הקטרת עצר. שנתקן אותו ריח רע הבא מעוברי העבירות. כי בו יש גם הלבנה והוא רומז לפו"י דרי"ר מצד מעשיו אבל כשהם באגודה אחת אז גם הם מעלים ריח טוב (וכמ"ש בכריתות ו' ב') וכ"א בויקרא רבה ע"פ ולקחתם לכם. וזהו ריח בוגדיו דיעקב הנז"ל. כי בהיותם בשורשם ביעקב שהוא כולל כל נפשות דישראל שבכל הדורות והם בו באגודה א'. וכן קרא דהדודאים הנז"ל דר"ל הדודאים הטובות והרעות בהיותם יחד אז נתנו גם הרעות ריח. כי בהיותם יחד יתעורר נקודה הטובה שבמעמקי לב הרשעים להתחבר לקדושה דמצא מין את מינו וניעור ועכ"א בחגיגה (כו.) מקרא דכאיש א' חברים דביום טוב שמתקבצים יחד הכל חשובים חברים ואין נחשבים לע"ה. והיינו כשמתאספים יחד לד' מצוה כהאי דיו"ט שעולים לרגל. וכן בהא דכריתות שמתחברים להתענות ודוגמא דחלבנה וערבה שמצטרפין למצוה כי עי"ז שמתחבר לעשות מצוה ה"ה מעורר שורש קדושת יהדותו באתערותא דילי'. ואז מועיל התחברותו להיות נחשב כמוהם ועוד מוסיף כח גם בהם על ידי שמוציאים יקר מזולל בזה שמתחברים עמו. ומ"ש אל תתחבר לרשע וא' באדר"נ (פ' ט') אפילו לדברי תורה. י"ל זהו ביחיד המתחבר דיוכל ללמוד ממעשיו ולא בציבור והוא יחיד דוגמת סמני הקטורת שיש י' לבד החלבנה. וגם י"ל שם דוקא לד"ת דלרשע א' אלקים מה לך לספר חוקי ולא לדבר מצוה דגם פו"י מלאים מצות כרמון ואף על פי שאמרו (בסוטה כ"ב א') עבירה מכה מצוה ואין מכבה תורה. וגם באחר שעליו א' בחגיגה קרא דלרשע א' וגו' אפ"ה אמרו שם דדומה לאגוז דאין תורתו נמאסת. מ"מ לענין האגודה שיועיל להעלות ריח טוב י"ל עיקרו בהתחברות למעשה מצוה. כי ג' מדריגות נר"נ הם מחשבה דיבור ומעשה. ורוח ונשמה זוכה רק הראוי לכך אבל נפש יש לכ"א וע"כ פו"י מלאים רק במעשה מצות. ומ"מ גם בנפש כלול נר"נ כידוע דבכ"ד שבקדושה כל פרט הוא כלול מכל הפרטים. כמו בי"ס כל ספירה כלול גם כן מי'. וכן כל מצוה כלולים בה כל תרי"ג מצות, וכן בכל א' מנרנח"י כלולים כל נרנח"י דיש גם בנפש כל ה' מדריגות נרנח"י עד יחידה שבנפש. וע"כ גם כל פו"י יש להם שורש ואחיזה בד"ת כי היא מורשה לכל קהלת יעקב שאין בזרעו פסולת כלל ואפילו לפו"י יש תקוה ותיקון כי שרשם בקדושה. ועז"נ ריח אפיך כתפוחים דהנשמה באף כמ"ש ויפח באפיו נשמת וגו' ונאמר אשר נשמה באפו. וחלק הנשמה שהוא מנפוחת הש"י ומאן דנפח מתוכו נפח והוא חלק ד' ודאי דמריח ריח טוב. וכמ"ש נשמה שנתת בי טהורה וכו' אתה נפחתה וכו'. ומימי האף סרוחים ונק' צואת האף שצריך הנוגע ליטול ידיו ובמדרש (ב"ר פי"ב) אי' שהקב"ה ברא ביבו על פיו וזה נויו והוא באף שדומה לביב המקלח מים מטונפים וסרוחים. ועכ"ז ריחם טוב כתפוחים וכריח ג"ע ומהמקרא זה למדו לפרש כירח שדה אשל תפוחים לפי שנאמר ריח וגו'. ומשם גם אבודגיו כנ"ל:
9
י׳ובתרגום שיר השירים (ז' ט') תירגם על כתפוחים כתפוחין דג"ע ותוס' כ' התרגום אתר גין כנ"ל (ונראה דלא היה לפניהם נו"א בתרגום רק כפ"מ שראיתי בס' שפה ברורה דאתרוג נק' בלע"ז שלהם פומי דפרדיס ור"ל תפוחי ג"ע דפומי הוא לע"ז של תפוח בלשונם ופרדיס קורין לג"ע ע' בריש ע' צ"ד שם וכן נק' בל"א פרדיס עפי"ל עכ"ל כנ"ל ע"כ מפ' גם כונת התרגום על אתרוגים שנקראו כן דמסתמא השם נובע מהיהודים שקראים כן כמ"ש דהיא עה"ד שהיה גם בג"ע) אך שם (ב' ג') על כתפוח תירגם כאתרוגין ואפ"ל טעם השינוי דשם לא קאי על ריח רק על כל האילן וגם על מתיקות הפרי כסיום לשה"כ שם בצילו וגו' ופריו וגו' עכ"א כאתרוגין דהיא אתרוג שלנו דבל"ח ול' ארמי נק' אתרוג והתורה קראתו פרי עץ הדר ולא בשם מיוחד לו כשאר אילנות רק סימנתו בסימנים וי"ל כמו בפ' בראשית נק' גם כן ע"ש ענינו שם עה"ד טו"ר ולא בשמו הפרטי לפי שבא תקלה על ידי לא רצה הכתוב לפרסמו בשמו המיוחד לו ושל"י איזה אילן הי' ועד"ש בסנהדרין (נד.) עמ"ש והבהמה תהרוגו שלא יאמרו זו הוא שנתקל פ' ע"י. ושו"ר מפורש כן בב"ר (ס"פ ט"ו) וזכיתי לכוון לדרז"ל. ומצות לקיחתו בחג הוא לתקן החטא שבא על ידו וגם כן לא קראתו בשם שלא יהיה נזכר ונתוודע התקלה שבא על ידו. וקראוהו כפי עניינו להמצוה שהוא ע"ש הידורו ושהוא נחמד למראה. וי"ל מלה"כ ויצמח וגו' מן האדמה כל עץ וגו' ועה"ח בתוך הגן ועה"ד טו"ר משמע דכל העצים הצמיח מהאדמה כולה היינו בכהע"כ גם מחוץ לגן אבל עה"ח ועה"ד הצמיח תוך הגן דעה"ד קאי אתוך הגן שלפניו דאי הי' גם כן ע"פ כל האדמה הול"ל זה מקודם. רק אחר שגורש מג"ע נטעו והצמיחו גם בארץ. וממה שנק' בשיר השירים תפוח למדני שהוא מין תפוח רק שאותו שהיה תחלה בג"ע נשתנה למעליותא ויש בו ריח טוב ביותר מעין דג"ע שמשם לוקח. וכאן דהכתוב מדבר מריח טוב דכנסת ישראל ע"כ תירגום כתפוחין דג"ע לא כאתרוג דידן רק כריח ג"ע וכנ"ל מהמד' ביעקב שנכנס ריח ג"ע, ובזוהר הקדוש פ' קדושים (פ"ד א') דעאל עם יעקב ג"ע דאיהו הת"ק ע"ש ודזהו כריח שדה וגו' וכ"א יש לו חלק בג"ע כמ"ש בחגיגה (ט"ו א') ומ"ש שם זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חברו כו' זהו רק לשעה כשזה נתחייב. ונטל כל חלק הרע וחבירו שמאותו שורש נטל כל חלק הטוב. אבל סוף הכל לא ידח מזרע יעקב שום נפש וכשיקבל עונשו בגיהנם ויזדכך או כשיתוקן בגלגול ב' ישוב ליקח חלקו. כי שורש הנשמה הטהורה שבכל זרע ישראל א"א שתשתנה ותקלקל כלל. וע"כ הריח גם ריח בוגדיו שגם בהם יש ריח ג"ע ובמדרש (תולדות) הביא מיוקים איש צרורות ויוסי משיתא ששבו בחייהם. וי"ל דמאותם ששבו שהריח שלהם היה גם יצחק יכול להרגיש מהם הבין שהניצוץ יהדות א"א לכבות לגמרי ע"י ריבוי החטאים דאם לא כן לא היה מתעורר לשוב כלל דמה שפו"י היותר גרועים יכולים ברגע א' להתעורר לשוב להש"י במסירות נפש זהו על ידי התעוררות הנקודה דשורש נפשם ובשבת בא האתדל"ע לכל הנפשות דישראל:
10