פרי צדיק, קונטרס עמלה של תורה ו׳Peri Tzadik, Kuntres Amalah shel Torah 6
א׳ברע"מ [עקב רע"ג סע"א] ד"ה תליתאה דרזא דענג שבת בג' סעודות ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ע"ש. ור"ל דענג ר"ת עדן נהר גן והם הג"ס דשבת שמתענגים בהם ולמדנו מזה שאותם ענוגים הוא מתענוגי ג"ע. וי"ל דז"ש (בשבת קי"ט סע"א) שתבשיל של שבת ריחו נודף והקיסר תאב לזה. אך דכלום חסר בבית המלך מכל מיני תבלין מעלי ריח נודף. אבל ריח כזה לא נמצא בכל מיני ריחות טובות דעולם הזה. וגם הקיסר גוי יכול להרגיש בזה. וכמ"ש (בתמיד ל"ב ב') נפל בהו ריחא אמר ש"מ האי עינא מג"ע. דגם אלכסנדר מוקדן הרגיש הריח ולפי שהיה ריח נודף ביותר שאין דוגמתו בעולם הזה כל הבין דהנהר מושך מג"ע ובב"מ (קי"ד ב') ברבה ב"א דגלימי' קלט ריח מעלי ג"ע וזבני' בי"ב אלף דינרי והקונה לא נזכר מי היה ולא משמע שהיה אדם גדול ומבואר דכ"ע מרגישים ריח זה ושהוא ריח מעולה מאד שאין דוגמתו בעולם הזה כלל. והקיסר הרגיש זה בתבשיל של שבת שטעם אצל ריב"ח. ומה שאין אנו מרגישים זה בתבשילי שבת שלנו היינו לפי שזה תלוי כפי הרגש קדושת שבת של האיש שהוכנו תבשילים אלו לו להתענג בהם בשבת. דמ"ש לו ריב"ח תבלין א' יש לנו ושבת שמה כו' ודאי אין ר"ל כפשיטו ושא"ל דבר שקר להטעותו דמלבד דלא היה מוציא שקר חלילה מפיו לא יעלה גם כן על הדעת שיוכל להתעות הקיסר בזה והוא ואנשיו מכיני תבשילין מסתמא הי' בקיאום בכל מיני תבלין שבעולם יותר מריב"ח ולא יעלה על דעתו להאמין כי לריב"ח נודע מן הגדל באיזה מקום נסתר שלא נודע להם ושהוצרך לבקש ממנו. וגם מה צורך בזה לומר לן לנו ממנו שהוא יתן להם אם הוא מין תבלין הגדל בארץ הול"ל הראו לנו התבלין הזה וגם אני נלקוט משם ויהיה לו תמיד ולא מה שהוא יתן דבר מועט ממה שבידו. וע"כ פשוט דלא התעהו כלל וכונתו היה דקדושת שבת עצמו הוא התבלין. כי עיקר ענין שבת הוא השביתה והמנוחה בו על ידי כי בו שבת כו' דהוא הנייחא והמנוחה. כמ"ש בב"ר (הובא ברש"י מגילה ט. ובתוס' סנהדרין לח.) דהי' העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה על ידי שבו שבת וינפש מהמלאכה דוימ"ב. גם כשאדם במנוחה הוא בעונג כי כ"ז שעסוק באיזה דבר הוא טרוד במלאכת הדבר ההוא ואינו בנייחא ול"י להרגיש עונג כלל אבל כשהוא במנוחה אז יוכל להתענג. וז"ש וקראת לשבת עונג שיקרא לשבת עונג ר"ל שעיקר השבת והשביתה הוא העונג שיש לו בהשביתה. וכמ"ש בס"י אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנג"ע. ר"ל שהם אותם האותיות עצמם רק שהצירוף משתנה והכונה כי בכ"ד יש טו"ר מצד העירבוב דאכילת עה"ד. וכשהוא טוב יכול להגיע לתכלית הטובה שאין למעלה ממנו והוא המנוחה דשבת שברא הש"י להשלים חסרון דעולם הזה שיוכלו להרגיש בו נייחא מעין עולם הבא כמ"ש בברכות (נז.) דשבת א' מס' בעולם הבא ר"ל הרגש מועט ביותר כפ"מ שאפשר לאדם להשיג בעולם הזה מאותה הנייחא דיום שכולה שבת ומנוחה לח"ע. דיפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. וקורת רוח הוא העונג שאדם מרגיש בנפשו שהיא תכלית הטובה. אבל זהו כשהוא מצד הטוב והקדושה וכמ"ש יום מנוחה וקדושה לעמך נתת שהמנוחה היא עם קדושה. והוא מ"ש אחר כך יעקב ובניו ינוחו בו מנוחת אהבה כו' מנוחת אמת כו' מנוחת שלום כו' מנוחה שלימה שאתה כו' לאפוקי מנוחת ושלות הרשעים שאין השי"ת רוצה בה כלל. כי היא שלות עולם הזה עלמא דשקרא כולו שקרים היפך מנוחת אמת. וכולו קטטות וכמ"ש בב"ר (פ"ח) דע"כ אמת ושלום אמרו אל יברא והוא היפוך מנוחת אהבה ושלום. ועכ"א (סנהדרין נו.) עכו"ם ששבת ח"מ שהזהרו ע"ז יום ולילה לא ישבותו כי הם יבואו על ידי זה לכל רע וכדתנן (בסנהדרין ע"א סע"ב) שקט לרשעים רע להם ורע לעולם ואיתא בכתובות (נט.) הבטלה מביאה לידי זימה ושעמום גם בבנות ישראל בימות החול. שאין השבותה קדושה ומצוה והם א"י לעמול בתורה ונבראו לעזר להכין לאיש צרכיו במאכל ומלבוש דאדם מביא חטים חטים אוכל כו' פשתן פשתן לובש כו' (יבמות סג.) ואיתא במגילה (יב:) או"ה כשאוכלין ושותין עוסקין בדברי תפלות כו'. ובב"ר (ר"פ ל"ב) דאברהם אבינו ע"ה כשראה בארץ כנען חורשים בשעת חרישה כו' ואין אוכלים ושותים ופוחזים כשאר ארצות א' הלואי יהיה חלקי בארץ זו. כי האומות נבראו להיות עבדים לישראל אוכריהם וכורמיהם כדי שיוכלו ישראל לעסוק בתורה ועבודת ה' וכמו שיהיה לעתיד. וכנען נתקלל להיות עבד עבדים הי' גם עתה כן ולא מדעתם שהם עשו כל התועבות רק השי,ת נתן בלבם כן לעבוד ולעמול שלא ילכו בטל ואמרו ז"ל שסיגלו הכל ולא הוציאו לעצמן כלום רק לאסוף ולכנוס הכל לתת לטוב לפני אלקים הם בני ישראל שמצאו הארץ מלאה כל טוב והכינו לצדיקים ילבשו. ועכ"א יהי חלקי בארץ זו ולא באומה זו ח"ו כי היו שקועים בכל רע כשאר אומות. ועוד יותר דע"כ הזהירם תורה כמעשה ארץ כנען ל"ת שפרטם לפי שגרועים ביותר. וכמו שנצטוו להחרימם ול"ת כ"נ. ואברהם ויצחק הזהירו שלא לישא מבנותם. אבל ממה שראם עמלים ועסוקים בעבודתם ואין מוציאים בתענוגים הבין דמכינים הארץ לצדיקים שעתידים לירשה. והוא לא הרהיב נפשו לחשוב שלו הוא שכון. רק ביקש שיהיה גם לו חלק עכ"פ בה שיהיה גם הוא וזרעו מאותם השוקדים על עבודת ד' מלאכתם נעשית על ידי אחרים ומשכימים ומוצאים הכל מוכן לפניהם. כי ראה על ידי זה שהארץ קדושה ומוכנת לקדושים אשר לפני ד':
1
ב׳וכן הוא קדושת יום השבת שאז"ל (בב"ר פי"א) ברכו במן שביום ו' ירד לחם יומים. ולכאורה ברכה זו הי' ביום ו' ולא ביום ז'. אבל באמת זה ברכה ליום ז'. כענין ברכה דישראל לעתיד ועמדו זרים ורעו צאנכם בני נכר וגו' והש"י ברא יום וברא פרנסתו ופרנסת יום הז' לא נבראה ביומו רק יום ו' צריך לעמול ולהכין לו וזהו ויברך ויקדש כי מי שהוא בקדושה מגיע לו הברכה שלא יתבטל מקדושתו על ידי הטרדא. ועיקר שם שבת הוא על שביתה ומנוחה זו שמלאה קדושה וברכה ועז"א שיקראו עונג ששביתה זו הוא עונג שהוא תכלית הטובה. וכ"א בתפלה שומרי שבת וקוראי עונג שקוראים העונג אל השביתה. ולא כשביתת האומות. שהוא מתהפך להם לנגע שהוא תכלית הרע והיפוך העונג. ומה שהש"י קידש יום הז'. אין קדושת היום פועל להם מאחר שהם רחוקים מקדושה ואין להם שייכות לזה כלל ועונג שלהם הוא תענוגי עולם הזה המביא לתכלית הרע ואין זה עונג באמת כלל. וכמ"ש (בשבת קיח רע"ב) ע"פ והתענג על ד' עונג זה א"י מהו כשהו"א וקראת וגו' הוי אומר זה עונג שבת וכונת השאלה איני יודע מהו היינו דאיך אפשר לבו"ד להתענג על ד' והתענוגים הגופניים הם אדרבא מרחקים מהש"י ואין קרוים עונג כלל על האמת, כי עונג הוא כשאינו חסר כלום והוא בנייחא ועל ידי תענוגי בנ"א היצר טורדו להתאוות לעינוגים יותר ואין לו שביעה כלל וכד"ש בטן רשעים תחסר. ואין אדם מת וחצי תאותו בידו כי לעולם מתאוה יותר ואין זה נייחא ועונג כלל. וכ"ש שאא"ל ע"ז והתענג על ד' וכשהויא כו' ר"ל דמ"ש וקראת כו' הוא עד"ש (בשבת שם) קריתי לאשתי ביתי ולשורי שדי שקורין הדבר ע"ש תכלית המכוון באותו דבר ועיקרו. ועיקר המכוון בשביתת השבת הוא העונג שבו להתענג על ד' וכמ"ש וכבדתו מעשות וגו' אז תתענג וגו' שעל ידי הזהירות בו ממצוא חפצך יביא לזה שיוכל להתענג על ד' דאז התענוגים יוסיפו קדושה בלבם. וע"ז סיים ויתן לך משאלות לבך שזהו שלימות העונג והמנוחה כשאין חסר כלום ושיש לו כל משאלות לבו. כי עונג שבת מכניס בו קדושה שאין מתאוה לחמדת עולם הזה כלל. ועכ"א דשכרו דנותן לו משאלות לבו אף דמשה רבינו ע"ה ביקש דלישראל המתפלל על איזה דבר לא יתנו לו אא"כ הוא לטוב לו לעולמי עד ולא כשהוא רע לו וכמשז"ל ע"פ אשר ידעת את לבבו. (וכ"א במד' תילים (מז' כ') ע"פ ימלא ד' כל משאלותיך שא"ל כן לכל אדם) אבל על ידי עונג שבת זוכה דכל משאלות לבו לטוב למה שהוא רצון השי"ת ולא לרע כלל. ויל"פ גם כן ויתן לך מש"ל שהש"י הוא נותן לו בלבו המשאלות מה שישאל ויתאוה. ואין לבו שואל ומתאוה אלא מה שהש"י שולח ללבו רצון ותשוקה ולא זו"ז כי אין לו אלא לב א' לאביו שבשמים. וד"ז מתנה טובה שנתן הקב"ה לישראל לבד זרע יעקב שמטתו שלימה שכולם זרע קודש וכמ"ש בשבת (פ"ו סע"א) וחולין (ז' ב') ישראל קדושים וכ"א להם במ"ת בפ' יתרו ואתם תהיו וגו' וגוי קדוש כי מעמקי לבם דביק בהש"י וכמ"ש בשיר השירים ע"פ ולבי ער שהקב"ה לבן של ישראל שנאמר צור לבבי וגו'. ובברכות (י"ז א') שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב כו' ובסנהדרין (מ"ד א') אף על פי שחטא ישראל הוא אסא דקאי ביני הוצי כו' דהחטאים הוא רק כהוצי הסובבים לפנימיות הלב הישראל שהוא אסא והדס המעלה ריח טוב וכמ"ש בב"ר ע"פ וירח ריח בגדיו ריח בוגדיו ואז"ל שם שנכנס עמו ריח ג"ע וגם בוגדיו ופו"י יש בהם ריח ג"ע כי כ"א יש לו חלק מה עכ"פ בג"ע וכמ"ש כ"י י"ל חלק לעולם הבא שנא' ועמך כולם צדיקם וגו'. ר"ל אפילו אותם שאינם כן. כי צדיק הוא שומר הברית והפוגמים לא נתמעטו בזה כי באמת במעמקי לבם כולם צדיקים וקדושים והפגמים רק מהשאור שבעיסה ההוצי המקיף. וכמ"ש בנדרים (לא:) דהנודר ממולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי עכו"ם ומערלים אסור במולי עכו"ם ומותר בערלי ישראל דאין המילה פועלת בהם כלום. שהם ערלי לב והערלה נקרא על שמם שעצמותם כן. אב בישראל אף דנאמר גם כן בפ' עקב ומלתם את ערלת לבבכם הערלה אינו בעצם הלב רק על ידי היצר הרע היושב על ב' מפתחי הלב כמ"ש בהרואה ובעירובין (כ"א ב') ע"פ הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא. וממ"ש בחורי מבואר דהכונה על החטאת נעורים דפגם הברית שמצוי אצל הבחורים ונערים. ולפי שהריח טוב שמריחים מזרע ישראל הוא מריח ג"ע כנ"ל ביעקב ואין נכנסין לג"ע אלא צדיקים וכמ"ש בתמיד שא"ל לאלכסנדר כשביקש שיפתחו לו שערי ג"ע זה"ל צדיקים יבאו בו. אבל באמת עכו"ם אף על פי שלא פגם מעולם וגם נימול נק' ערל ושאינו שומר הברית ואינו בכלל צדיקים, אבל ישראל כולם צדיקים מצ"ע כנ"ל:
2
ג׳ועכ"א (בעירובין שם) לפני זה והדוד אחד תאנים רעות מאד אלו רשעים גמורים שמא תאמר אבד סברם וגו' ת"ל הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח טוב דגם פו"י לא ידח ממנו מהם נדח כי יש בהם נקודה קדושה במעמקי הלב וסופן עתידין וכו' אחרי שיצרפו ויכלו הרע וההוצי הסובבין וישאר השורש הטוב יתנו ריח. וכתיב אמר נתנו לשון עבר כי באמת כל הרשעות אינו נוגע לעצם היהדות ונקודה האמיתות שבלב וכמ"ש הרמב"ם (בה' גירושין) בהא דכופין עד שיאמר רוצה אני משום דבאמת רוצה ע"ש ואפילו הגדיל עבירות וכבר נכנס היצר ממפתחי הלב לפנימיותו ונעשה בעולם הבא (סוכה נב:) מ"מ שורש היהדות ישנו במעמקי הלב רק שמעוטף בהרבה לבושי שק וד' אשר יראה רואה גם אז בו אותה הנקודה הנותנת ריח טוב. וכן המבין מרגיש בריח טוב כיצחק אבינו ע"ה יוכל להריח ריח הטוב דג"ע של הבוגדים גם טרם ששבו והגיעו לשלימות התיקון. ולפיכך גם הגרוע שבישראל מרגיש איזה קדושה בשבת כי מצא מין את מינו וניעור. ועכ"א אפי' בע"ה החשוד שואלו בשבת ואוכל ע"פ דאימת שבת עליו לשקר. דקדושת השבת מפיל יראה על האדם כי הוא נקרא כלה ומלכה כמ"ש (בשבת קי"ל רע"א). ועכ"א אשת חיל קודם הקידוש שהיא ברזא דא"ח וכנסת ישראל והיא אשה יראת ד' וגו' דזהו שבח דא"ח. וידוע מס"י דהכל יש בעולם ושנה ונפש. ובזמן הוא השבת שבו נקבע קדושה זו להיות נשתרש קדושת השי"ת בו שמזה בא היראה. ובנפש הם נפשות בני ישראל שהש"י שוכן תוך לבם ועכ"א (ביומא ע"ב ב') ע"פ ולב אין דזהו מי שאין בו יר"ש שהוא כמי שאין לו לב כלל. כי הלב דבנ"י הוא משכן נפש היהדות הוא מכלל כנסת ישראל דחלק ד' עמו דכנסת ישראל הוא האשה יראת ד' כנ"ל. ובעולם הוא בהמ"ק וק"ק הוא במקום הלב וכמ"ש בזהר (שלח קס"א ב'). וכן כלל א"י קדושה מכל הארצות ויו"ד קדושות הן כדתנן בסופ"א דכלים וכן בנפשות דישראל כלל הכנסת ישראל הוא כקדושת ארץ ישראל שגם הפחות מישראל הוא מכלל הכנסת ישראל ויש לו חלק בארץ ישראל. ויש גם כן י' מדריגות נגד י"ס כדחשוב ריש הקד' התיקונים מלכים צדיקים נביאים חוזים כו' ע"ש והכה"ג העומד במקום אהרן הוא הראש שנבדל להקדישו ק"ק והוא נכנס לבית ק"ק. ובשבת יש גם כן י' מדריגות כי כן כל דבר נחלק לי' כידוע וכמ"ש ברע"מ פ' עקב (רע"ג סע"א) ד"ה תליתאי דג' סעודות אינון שלימו דז' ברכות לאשלמא בהון לי' והתפלות הם במקום תמידין ואיברים ופדרים ומוספין כמ"ש (בברכות כ"ו ב') והם אכילת מזבח מה שבנ"א מקריבים ועובדים להשי"ת, וזהו מה דישראל מקדשי מצידם דנצטוו זכו את יום השבת לקדשו ובדברות אחרונות נאמר שמור וגו' דבמ"ת שנעקר יצ"מ מלבם כמ"ש בשיר השירים וכמ"ש ע"פ חרות על הלוחות שהיו ראוים להיות חירות מיצר הרע ומיה"מ כאדם הראשון קודם החטא והיה די האתדל"ת לקדשו בפעולה קטנה בדבור דקידוש היום לבד. אבל אחר שחטאו וחזר היצר הרע ללב נאמר שמור וגו' שצריכים לקדשו על ידי השמירה והשמר דעשה עשה. ואין כונתו על השמירה מעשיית מלאכה בשוא"ת לבד. וכן מסיים שם ע"כ ציוד ד' אלקיך לעשות את יום השבת וכן בפ' תשא אחר מלאכת המשכן שהיה גם כן אחר החטא (אף שנכתב מקודם) נאמר ושמרו וגו' לעשות את השבת וגו' ועשיי' זו צ"ב מה עשיי' שייך בשבת ומצותו רק בשביתה מעשי' אבל הרי אמר העשיי' על היום והשבת עצמו. והכונה עד"ש בזוהר הקדוש (בהר ק"ד ב') ועשיתם אותם אתם תעבדון להון בגין דאתערותא דאתון עבדין לתתא אתער לעילא וע"ד ועשה טוב כתיב כו' ע"ש וה"נ אף דקדושת שבת קביעא וקיימא שהש"י קידשו מ"מ צריך גם אתדל"ת כדי שיכנס הקדושה ללב האדם. והיינו שיהיה הם עושים במעשיהם את היום השבת. דכמו שהש"י קידש היום ע"י ששבת ממלאכתו בוימ"ב ובתנחומא ושאלתות פ' בראשית ע"פ ויכל ביום הז' כמאן דבני ביתא וגמר עבידתי' ועביד יו"ט ע"ש והיינו כגון בנין בית המקדש דכשגמרו שהמע"ה משה יו"ט ז"י. ועד"ז היה בריאת העולם. דכל מה שברא הקב"ה לכבודו ברא לגלות כבוד מלכותו ושכינתו בתחתונים וכל פעל למענהו ולקילוסו. ובנין המשכן והמקדש הוא פעולת האדם לבנות מקום לשכינתו אחר החטא שאין התגלות שכינה בכל מקום דוגמת פעולת הש"י במע"ב. ועכ"א בהרואה (נה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ כי היא דוגמתו. ומצד הש"י שעשה האדם ישר אלו לא חטא היה כל העולם משכן ומקדש. וי"ל זהו גם כן הסעודה דשבת עד"ש בקה"ר בשלמה המלך ע"ה דעשה סעודה לגמרה של תורה. ושבת (קי"ט רע"א) כד סיים צו"מ מסכת עבידנא יו"ט. וכן בסיום מלאכת שו"א שנבראו גם כן על ידי אותיות התורה שהוא דפוס של מע"ב כמ"ש בב"ר (ושמ"מ שא' הקב"ה עשה ספר והוא העולם וחיבר שי' על אותו הספר והוא התורה. ושפיר דומה לסיום הס').
3
ד׳ובזוה"ק פ' יתרו (פ"ח סע"א) אחר שביאר ענין * דשבת א' בג"כ אדכר בפ' ויכל ביום הז' וישבות ביום הז' ויברך את יום הז' משמע דהג"ס הם נגד ג"ד אלו. א' בשביל ויכל לגמרה של מע"ב. וזהו סעודת הלילה בתחלת כניסת השבת והוא סעודתא דחק"ת. ובזוהר (שם ב' ובאיד"ז האזינו רפ"ח סע"ב) נק' סעודתא דמטרוניתא. והוא מדת מלכותו ושכינתו ית' בתחתונים כידוע דת"ז היה כל בריאת העולם כנ"ל. ועל סעודה זו נאמר והרכבתיך על במתי הארץ כמ"ש בזוהר שם א' וי"ל דהכונה על בית ק"ק שהוא גבוה מכהע"כ כמ"ש בסנהדרין (פז.) דא"י גבוה מכל הארצות דכ' אשר העלה ואשר וגו' ובית המקדש גבוה מכל א"י כמ"ש וקמת ועלית וגו' וק"ק בגובה ההר (ושו"ר בזוהר שם פ"ג א' גם כן דציון וירושלים נקראו שמתי ארץ ע"ש) והוא נק' חדר המטות. כמ"ש ז"ל ע"פ בחדר המטות דגבי יואש (מ"ב י"א) דר"ל בית ק"ק. והיינו דשם הכרובים כמעט איש ולויות שהוא יחוד קבה"ו דהיא כנסת ישראל והם התפוחין קדישין. דהקב"ה נמשל לתפוח כמ"ש כתפוח בעצי היער כן דודי. וכן כנסת ישראל כמ"ש וריח אפך כתפוחים. ומ"ש חקל י"ל כמשז"ל בפסחים (פ"א א') דיצחק קראו שדה כמ"ש ויצא יצחק לשוח בשדה. דרק יעקב שמטתו שלימה ואין בו עוד שום פסולת קראו לבית המקדש בית שקדושתו קיימת וקביעא לעולמי עד דקדושתו גם כשהן שוממין. ומעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי (שמות רבה) ואברהם קראו הר שהוא נוגבה ומרומים וראהו מרחוק כשהלך לעקידה ואז נתקרב לו ועלה עליו על ידי הנסיון דעקידה שכבר נשתלם בכל הי' נסיונות ונמצא כסף צרוף. אבל מ"מ לא ראוהו בית לפי שיצא ממנו גם אחר כך פסולת דב"ק וע"כ היה המקום מקדש מרומים ממנו ורק הוא ויצחק בנו זכו לעלות עליו ואחר כך ליצחק נתקרב יותר שהיה יוצא תמים לסוח ולהתפלל שם שהוא נשתלם יותר דנימול לח'. ועל כן גם עשו נק' (בקידושין י"ט א') ישראל מומר. אבל מ"מ יצא ממנו פסולת דהוא היה יכול להשתמד ולהיות נדח אחר כך משם ישראל. דרק מצרע יעקב לא ידח נדח. וכל זרעו דעשו גוים גמורים ע"כ גם הוא לא ראוהו בית רק שדה פרוצה. ויש שדה בור ומלאה חרולים וקמשונים ומצד הזה יצא עשו שנק' איש שדה. שאז"ל שבא על נעה"מ כמ"ש כי בשדה תמצא. אבל על יעקב אמר ריח בני כריח שדה אשר ברכו ד' ואיתא (בתענית כ"ט ב') שדה של תפוחין וכ"ה בזוהר תולדות (קמ"ב סע"ב ע"ש) ואשר ברכו ד' היינו תפוחין קדישין. כי הני תפוחין ר"ל אתרוגים (וכמ"ש תוס' שם מהתרגום ובשבת פ"ח סע"א ע"ש) ור"ל משום דהוא בעל ריח טוב ביותר מכל הפירות בעלי ריחין וכמ"ש בכתובות (סא.) דאכלה אתרוגי הו"ל בני ריחני וברתא דשבור מלכא מסקי בריש ריחני משום דאכלה אמה אתרוגים ועץ שאכל אדם הראשון אתרוג היה ויש בו טוב ורע ומזה היה הערבוב מה שנוצר עשו בבטן א' עם יעקב ועשו הוא חלק הרע שבאותה שדה תפוחים שהם מסריחים וריחם רע ויצא הוא וסריותו עמו. וכל הקללות שנתקללו אדם וחוה והאדמה באכילת עה"ד שהיו מאותן תפוחין ואתרוגים על ראשו. ויעקב הוא מחלק הטוב שהוא תפוחין קדישין שהוא מלא ברכות אשר ברכו ד' ועל כן זכה לקבל הברכות אז. וע"כ כנסת ישראל שהם זרע יעקב שכולו קודש וזרע אמת נק' חת"ק והוא מצד חלק הקדושה שבו מיצחק שקראו שדה. ועל כן נאמר לכה דודי נצא השדה וא' בעירובין (יח ב') בא ואראך ת"ח שעוסקין בתורה מדוחק פירש"י בני באגא עובדי אדמה כו (ואפשר לומר דהם לא היו עובדי אדמה רק שלא היה להם לאכול והיו יוצאים לבאגא לאכול כמ"ש בעירובין (עג א') בני בי רב דאכלי נהמי בבאגא פירש"י באושפיזא בבקעה ועי' בפסחים (ח ב') בני בי רב דדיירי בבאגא) והנה דכנסת ישראל מתפארת לדודה שבשמים באותם שבשדה ומהם עולה עיקר השבח. וי"ל דגם משום זה נק' חת"ך * דאוריי' מסטרא דגבורה נפקת ודרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' וחיי צער וכו' שהוא מדתו של יצחק אבינו ע"ה יושב בארץ הנגב מנוגב מכל טובה וחמדה בעולם הזה. ובזוהר (שם סע"ב) דאלין ג"ס דמהימנותא סעודתא דאי"ו כללין בהו. ור"ל דהג"ס נגד ג' אבות ובפע"ח מבואר דסעודתא דחת"ק הוא דיצחק וע"כ נקרא חקל ושדה אבל הוא של תפוחים שהם מעלים ריח טוב. והריח הוא דבר שהנשמה נהנית כמ"ש בברכות (מ"ג ב'). והיינו שאין בזה תאוה גופנית ומחלק הרע כלל וא"צ להרחיק בזה ממותרות וכן הש"י נהנה רק מריח וכמ"ש בנח' וירח ד' את ריח ניחוח וכן בכל הקרבנות נאמר לריח ניחוח וגו' וצריך להקריב לשם ריח כדתנן בזבחים (מ"ו ב') שהריח אין בו שום ממשות רק רוחני וע"כ הוא העולה למעלה, ונאמר והריחו ביראת ד' שעל ידי היראה נודף ריח טוב היפוך התאוהשהוא סרחין וריח רע ובפ' (חלק צג:) א' מזה על משיח דתורה ודאין ע"י יראת ד' שבו כח הנשמה שבאפו יכול להריח מה שבלב האדם ונעלם מעין כל. וריח הקטורת מסיר הנגף שהוא בא מצד עפשות האויר שנתעפש ע"י מעשה בנ"א בעבירות וד' המסריחים האויר, וביקוד ע"י זנות שהוא טפה סרוחה. ובזיבה שבא מתאוה נאמר זב מבשרו רר בשרו החתים בשרו שנקרא האבר בשר והוא ע"ש הר"ת בושה סרוחה רמה כמ"ש (בסוטה ה' סע"א) ועל ידי זנות בא מגפה ואנדרלמוסיא לכלות הממזרים כמ"ש ז"ל (ויקרא ר' פ' לב) וכן בשטים בא על ידי זה מגפה. וריח הקטרת עצר. שנתקן אותו ריח רע הבא מעוברי העבירות. כי בו יש גם הלבנה והוא רומז לפו"י דרי"ר מצד מעשיו אבל כשהם באגודה אחת אז גם הם מעלים ריח טוב (וכמ"ש בכריתות ו' ב') וכ"א בויקרא רבה ע"פ ולקחתם לכם. וזהו ריח בוגדיו דיעקב הנז"ל. כי בהיותם בשורשם ביעקב שהוא כולל כל נפשות דישראל שבכל הדורות והם בו באגודה א'. וכן קרא דהדודאים הנז"ל דר"ל הדודאים הטובות והרעות בהיותם יחד אז נתנו גם הרעות ריח. כי בהיותם יחד יתעורר נקודה הטובה שבמעמקי לב הרשעים להתחבר לקדושה דמצא מין את מינו וניעור ועכ"א בחגיגה (כו.) מקרא דכאיש א' חברים דביום טוב שמתקבצים יחד הכל חשובים חברים ואין נחשבים לע"ה. והיינו כשמתאספים יחד לד' מצוה כהאי דיו"ט שעולים לרגל. וכן בהא דכריתות שמתחברים להתענות ודוגמא דחלבנה וערבה שמצטרפין למצוה כי עי"ז שמתחבר לעשות מצוה ה"ה מעורר שורש קדושת יהדותו באתערותא דילי'. ואז מועיל התחברותו להיות נחשב כמוהם ועוד מוסיף כח גם בהם על ידי שמוציאים יקר מזולל בזה שמתחברים עמו. ומ"ש אל תתחבר לרשע וא' באדר"נ (פ' ט') אפילו לדברי תורה. י"ל זהו ביחיד המתחבר דיוכל ללמוד ממעשיו ולא בציבור והוא יחיד דוגמת סמני הקטורת שיש י' לבד החלבנה. וגם י"ל שם דוקא לד"ת דלרשע א' אלקים מה לך לספר חוקי ולא לדבר מצוה דגם פו"י מלאים מצות כרמון ואף על פי שאמרו (בסוטה כ"ב א') עבירה מכה מצוה ואין מכבה תורה. וגם באחר שעליו א' בחגיגה קרא דלרשע א' וגו' אפ"ה אמרו שם דדומה לאגוז דאין תורתו נמאסת. מ"מ לענין האגודה שיועיל להעלות ריח טוב י"ל עיקרו בהתחברות למעשה מצוה. כי ג' מדריגות נר"נ הם מחשבה דיבור ומעשה. ורוח ונשמה זוכה רק הראוי לכך אבל נפש יש לכ"א וע"כ פו"י מלאים רק במעשה מצות. ומ"מ גם בנפש כלול נר"נ כידוע דבכ"ד שבקדושה כל פרט הוא כלול מכל הפרטים. כמו בי"ס כל ספירה כלול גם כן מי'. וכן כל מצוה כלולים בה כל תרי"ג מצות, וכן בכל א' מנרנח"י כלולים כל נרנח"י דיש גם בנפש כל ה' מדריגות נרנח"י עד יחידה שבנפש. וע"כ גם כל פו"י יש להם שורש ואחיזה בד"ת כי היא מורשה לכל קהלת יעקב שאין בזרעו פסולת כלל ואפילו לפו"י יש תקוה ותיקון כי שרשם בקדושה. ועז"נ ריח אפיך כתפוחים דהנשמה באף כמ"ש ויפח באפיו נשמת וגו' ונאמר אשר נשמה באפו. וחלק הנשמה שהוא מנפוחת הש"י ומאן דנפח מתוכו נפח והוא חלק ד' ודאי דמריח ריח טוב. וכמ"ש נשמה שנתת בי טהורה וכו' אתה נפחתה וכו'. ומימי האף סרוחים ונק' צואת האף שצריך הנוגע ליטול ידיו ובמדרש (ב"ר פי"ב) אי' שהקב"ה ברא ביבו על פיו וזה נויו והוא באף שדומה לביב המקלח מים מטונפים וסרוחים. ועכ"ז ריחם טוב כתפוחים וכריח ג"ע ומהמקרא זה למדו לפרש כירח שדה אשל תפוחים לפי שנאמר ריח וגו'. ומשם גם אבודגיו כנ"ל:
4
ה׳ובתרגום שיר השירים (ז' ט') תירגם על כתפוחים כתפוחין דג"ע ותוס' כ' התרגום אתר גין כנ"ל (ונראה דלא היה לפניהם נו"א בתרגום רק כפ"מ שראיתי בס' שפה ברורה דאתרוג נק' בלע"ז שלהם פומי דפרדיס ור"ל תפוחי ג"ע דפומי הוא לע"ז של תפוח בלשונם ופרדיס קורין לג"ע ע' בריש ע' צ"ד שם וכן נק' בל"א פרדיס עפי"ל עכ"ל כנ"ל ע"כ מפ' גם כונת התרגום על אתרוגים שנקראו כן דמסתמא השם נובע מהיהודים שקראים כן כמ"ש דהיא עה"ד שהיה גם בג"ע) אך שם (ב' ג') על כתפוח תירגם כאתרוגין ואפ"ל טעם השינוי דשם לא קאי על ריח רק על כל האילן וגם על מתיקות הפרי כסיום לשה"כ שם בצילו וגו' ופריו וגו' עכ"א כאתרוגין דהיא אתרוג שלנו דבל"ח ול' ארמי נק' אתרוג והתורה קראתו פרי עץ הדר ולא בשם מיוחד לו כשאר אילנות רק סימנתו בסימנים וי"ל כמו בפ' בראשית נק' גם כן ע"ש ענינו שם עה"ד טו"ר ולא בשמו הפרטי לפי שבא תקלה על ידי לא רצה הכתוב לפרסמו בשמו המיוחד לו ושל"י איזה אילן הי' ועד"ש בסנהדרין (נד.) עמ"ש והבהמה תהרוגו שלא יאמרו זו הוא שנתקל פ' ע"י. ושו"ר מפורש כן בב"ר (ס"פ ט"ו) וזכיתי לכוון לדרז"ל. ומצות לקיחתו בחג הוא לתקן החטא שבא על ידו וגם כן לא קראתו בשם שלא יהיה נזכר ונתוודע התקלה שבא על ידו. וקראוהו כפי עניינו להמצוה שהוא ע"ש הידורו ושהוא נחמד למראה. וי"ל מלה"כ ויצמח וגו' מן האדמה כל עץ וגו' ועה"ח בתוך הגן ועה"ד טו"ר משמע דכל העצים הצמיח מהאדמה כולה היינו בכהע"כ גם מחוץ לגן אבל עה"ח ועה"ד הצמיח תוך הגן דעה"ד קאי אתוך הגן שלפניו דאי הי' גם כן ע"פ כל האדמה הול"ל זה מקודם. רק אחר שגורש מג"ע נטעו והצמיחו גם בארץ. וממה שנק' בשיר השירים תפוח למדני שהוא מין תפוח רק שאותו שהיה תחלה בג"ע נשתנה למעליותא ויש בו ריח טוב ביותר מעין דג"ע שמשם לוקח. וכאן דהכתוב מדבר מריח טוב דכנסת ישראל ע"כ תירגום כתפוחין דג"ע לא כאתרוג דידן רק כריח ג"ע וכנ"ל מהמד' ביעקב שנכנס ריח ג"ע, ובזוהר הקדוש פ' קדושים (פ"ד א') דעאל עם יעקב ג"ע דאיהו הת"ק ע"ש ודזהו כריח שדה וגו' וכ"א יש לו חלק בג"ע כמ"ש בחגיגה (ט"ו א') ומ"ש שם זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חברו כו' זהו רק לשעה כשזה נתחייב. ונטל כל חלק הרע וחבירו שמאותו שורש נטל כל חלק הטוב. אבל סוף הכל לא ידח מזרע יעקב שום נפש וכשיקבל עונשו בגיהנם ויזדכך או כשיתוקן בגלגול ב' ישוב ליקח חלקו. כי שורש הנשמה הטהורה שבכל זרע ישראל א"א שתשתנה ותקלקל כלל. וע"כ הריח גם ריח בוגדיו שגם בהם יש ריח ג"ע ובמדרש (תולדות) הביא מיוקים איש צרורות ויוסי משיתא ששבו בחייהם. וי"ל דמאותם ששבו שהריח שלהם היה גם יצחק יכול להרגיש מהם הבין שהניצוץ יהדות א"א לכבות לגמרי ע"י ריבוי החטאים דאם לא כן לא היה מתעורר לשוב כלל דמה שפו"י היותר גרועים יכולים ברגע א' להתעורר לשוב להש"י במסירות נפש זהו על ידי התעוררות הנקודה דשורש נפשם ובשבת בא האתדל"ע לכל הנפשות דישראל:
5