פרי צדיק, לך לךPeri Tzadik, Lech Lecha
א׳ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך יש להבין מש"נ לך לך מארצך דהול"ל צא מארצך וגו' ולך אל הארץ וגו' (ובזה"ק עח ע"ב) דקדק על מש"נ וילך אברם כאשר דיבר אליו ה' דלא כתיב ויצא אברם אלא וילך כד"א לך לך. ושם מובן כיון דכ' כאשר דיבר וגו' והדיבור היה לך לך אבל למה גם בדיבור לא כ' צא מארצך. ומ"ש בזוה"ק דהא יציאה עבדו בקדמיתא כו' שנראה שבא לתרץ זה. בזהו"ק אחר כך מדקדק דבסוף הפסוק כ' בצאתו מחרן. וע"ז אר"א מחרן כ' וההיא יציאה מארץ מולדתו הות בקדמיתא. וא"כ כאן בהציווי דכ' לך לך מארצך וממולדתך. וקאי על יציאה ראשונה וא"כ היה צריך לומר צא מארצך וגו' ולך אל הארץ. אך הענין עפמ"ש בזוה"ק לך לך לאתקנא גרמך לאתקנא דרגא דילך וכו' והיינו שא"ל שאף שנולד מתרח שהי' עוע"ז ובמקום שהיה שטופין בע"ז. לא יפחד מזה שאדרבה מזה עצמו יוכל לילך ולהגיע למדרגתו. ועדמש"נ ובקשתם משם את ה"א ומצאת וגו' והוא אחר שנאמר והפיץ ה' אתכם בעמים וגו' אל ירך לבבכם להתיאש פן ח"ו תתקלקלו לגמרי כי אדרבה משם דייקא ובקשתם וגו' שהגלות יגרום כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך ועי"ז ובקשתם ומצאת. וכן א"ל השי"ת לא"א לך לך לאתקנא דרגא דילך מארצך ומולדתך שנולדת במקום גרוע ושפל. ומבית אביך שהיה תרח עוע"ז מזה עצמו תוכל לתקן דרגא דילך. וא"ל אל הארץ אשר אראך ופירש"י מב"ר ולמה לא גילה לו כדי לחבבה בעיניו כו' והביא ממש"נ בעיקדה קח נח וגו'. אך עדיין לא יתישב דשם עכ"פ גילה לו אחר כך אבל כאן לא נזכר כלל שנאמר לו הארץ. אך הרמב"ן ז"ל כ' וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת אז נתקיים אל הארץ אשר אראך ע"ש ויהי' פי' אשר אראך כמו אשר אראה לך וזש"נ ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. שהודה על שנראה אליו ואחר כך כ' ויבן שם מזבח לה' וגו. אך בזוה"ק אי' (פ א) ובנה תרין מדבחן חד לדרגא דאתגליא וחד לדרגא דאתכסיא כו' וכדין אתעטר אברהם מדרגא לדרגא עד דסליק לדרגי' כו' והיינו שיש ב' מדרגות דרגא דאתגליא הוא מה שיש לאדם בו תפיסה והבנה. וזהו על ידי ד"ת. ודרגא דאתכסיא מה שנעלם ההנהגה מן האדם עדמש"נ כי ה' יהיה בכסלך וגו' ופירש"י מירוש' בדברים שאתה כסיל בהם. והיינו כמו בא"א ע"ה שהתפלל על ישמעאל לו ישמעאל יחי' לפניך. וכן יצחק שרצה לברך את עשו. והורה להם השי"ת שלא מדעתם וע"ז אין שום עצה רק תפלה לה' ואז ושמר רגלך מלכד. וזש"נ אחר כך ויבן שם מזבח לה' ולא כ' הנראה אליו והיינו דרגא דאתכסיא וזש"נ ויקרא בשם ה' ות"א וצלי בשמא דה' שע"ז נצרך תפלה. ואחר כך כ' הלוך ונסוע הנגבה. והיינו שמדרגת א"א הי' האהבה ומדתו מדת חסד. וכל עסקו הי' לברר שיהי' אהבתו זכה רק להשי"ת לבדו ולא יבא בלבו שום חמדה מעניני עוה"ז וזש"נ הלוך ונסוע הנגבה ע"ד מה שדרשו (תמורה טז.) כי ארץ הנגב נתתי בית שמנוגב מכל טובה. וזהו דרגא דאברהם שהיה מברר מדתו שהיה חסד. שיהיה זכה לה' ולא יתערב שום חמדה מעניני עוה"ז. וזש"נ ביצחק שהיה מדתו פחד יצחק וצמצום. וכ' בי' והוא יושב בארץ הנגב שהיה לו נייחא במדה זו שהיה מבורר במדת הצמצום הפחד והיראה. ובמ"ר הובא בפירש"י שהתפלל בעי על זרעו שלא יפלו בעי. ויש להבין למה נזכר כאן תפלתו כיון שלא הועילה לגמרי שהרי נפלו שם ל"ו איש. גם אם היה המכוון ויקרא בשם ה' על תפלה זו. לא יובן מש"נ בשובו ממצרים אל מקום המזבח וגו' ויקרא שם אברם בשם ה' ולמה צייר המזבח בסימן זה שהתפלל שם. אך ענין המזבחות כמו שאמרנו שמקודם כ' וירא ה' אל אברם והיינו שהאיר לו שם. וכ' לזרעך אתן את הארץ הזאת. מלת הזאת מורה שהאיר לו מדת הארץ שמורה על תורה שבעל פה. והאיר לו כ"כ עד שהיה מפורש לנגד עיניו שיתכן לומר לשון הזאת. שכן מורה תמיד לשון זה או זאת. שהוא מבורר בלב עד שהוא כעומד לנגד עיניו כמו בקי"ס שאמרו זה אלי. וכמו לעתיד שכל א' מראה באצבעו (כמ"ש סוף תענית) וזש"נ ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. והוא כדי שיושאר שם מקום קבוע וקדוש להשיג שם תורה שבעל פה שזה היה עיקר תורתו של א"א שהשיג הכל מלבו שכליותיו נעשו כב' רבנים ומלמדות אותו תורה וחכמה כמ"ש (בב"ר פ' סא). וכ"מ שיש השראת השכינה נשאר הקדושה לעולמי עד שהרשימו נשאר וכמו שמצינו (יומא לט:) פ"א הלכתי לשילה והרחתי ריח קטורת מבין כותלי'. שאף שכבר חרבה שילה ימים רבים נשאר הרשימו דקדושה והריחו ריח קטורת.וזה ענין מזבח ראשון מקום תורה. ואחר כך מזבח השני קבע למקום תפלה שרצה להתפלל על מש"נ הלוך ונסוע קבע למקום תפלה שרצה להתפלל על מש"נ הלוך ונסוע הנגבה שרצה להשתלם במדרגתו ומדת חסד שלו ונתיירא פן יכנוס היצר הרע ויכניס בלבו חמדות זרות ואהבת עניני עוה"ז ועז"נ ויקרא בשם ה' שהתפלל ע"ז וקבע מקום תפלה. אך למה בנה מזבח חדש והיה לו לילך למזבח ראשון ולהתפלל שם ע"ז. ע"ז אמרו במ"ר שמפני שהיה בעי התפלל שם על בניו. שראה שעתידין להכשל שם. והתפלל שלא יתקלקלו ח"ו והמבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחלה כמ"ש (ב"ק צב.) והועילה תפלתו לעצמו. ואחר כך כשנכנס למצרים ערות הארץ ויצא משום עם המתנות כ' ויעל אברם ממצרים וגו' הנגבה. וכ' ואברם כבד מאד במקנה וגו' ופי' רה"ק זצוקללה"ה שהיה כבד עליו ולמשא כבדה הקנינים שקנה מפני שנתיירא פן יכנוס בלבו חמדות עוה"ז. והוא כמו שאמרנו דמש"ה כ' הנגבה שם. וכ' וילך וגו' אל מקום המזבח וגו' ויקרא שם אברם בשם ה'. והיינו שהלך לשם להתפלל עוד שלא יכנוס היצר הרע להסטינו. וב' המזבחות הם כנגד קולו של יעקב בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. דכ' הקל קול יעקב. קל ה' שמורה על תפלה קל ו' קול תורה. ועי"ז יוכל לתקן כל קלקול הנחש שהוא לוט. וכמ"ש בב"ר ורוח א' מרחפת זה רוחו של משיח. ע"פ המים בזכות התשובה שנמשלה למים והיינו מדת היראה שמשם בא לידי תשובה. וכן תפלה ג"כ ממדת מלכות שהיא יראה. ונדרש תמיד לשון יראה על תפלה. (כשנ"ת נח סו' מא' ד). ובתיקוני זוהר אי' (תי' לו) ע"פ המים ולית מים אלא אורייתא שעל ידי תורה ותפלה יכולים לתקן כל קלקול הנחש. וכל הפרשה הוא רמזים לכל נפש מישראל. כמו שנרמז בזוה"ק כל הפרשה על כל נפש. והוא לימוד לכל א'. ושבת זמן מוכן לתשובה וכן לזכות לתורה שבכתב ותורה שבעל פה. וכמו שנת' כ"פ. ויזכו להיות מיד נגאלין:
1
ב׳בזוהר הקדוש (ס"ת עח א) חשב ז' ברכות ואעשך לגוי גדול האי ברכתא חדא כו' ונברכו בך וגו' הא שבע. ובכל מקום שיש מספר ז' הם כנגד ז' המדות כמ"ש שבעה מי יודע כו' שבעה ימי שבתא. והמכוון שבכ"מ שנזכר מספר ז' הם כנגד ז' ימי בראשית שהם הז' מדות תחתוניות. וכנגד ז' המדות ז' רועים שהם מרכבה להמדות כמ"ש (בזוה"ח תולדות) וכן הוא סדר הברכות כאן. ואעשך לגוי גדול היינו בלא שיעור. שכן מורה לשון גדול והוא כנגד א"א שזכה במדתו עד כ"ע כמש"נ ואברהם זקן בא בימים וכמ"ש בזוה"ק באינון יומין עלאין כו' והיינו שנתברר במדתו שהוא האהבה עד השורש בג"ר. ואברך תרין נגד יצחק אע"ה שמדתו פחד יצחק והיינו להתברר במל"ת שהשורש לא יהיה לך. והוא להוריק הרע מלב כסיל להיות אתפני יצר הרע מן תמן. וזה על ידי תורה שבעל פה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס. ותורה שבעל פה נקרא ברכה וכמ"ש בריש ס' הבהיר שכ' ומנלן שהתורה איקרי ברכה כו' שנאמר ים ודרום ירשה וכ' רחבה מני ים ע"ש והיינו תורה שבעל פה דהתורה שבכתב מנוי' וספורה אותיותיה. ואגדלה שמך נגד יע"א שהוא פעל שמטתו שלימה וזש"נ ואגדלה שמך שאז נתפשט קדושת א"א מדת גדולה שיהיה לעולמי עד שפת אמת תכון לעד. שאז כבר יצא הפסולת ואז נתברר שגם א"א מטתו שלימה שעשו וישמעאל לא נחשב זרעו כמ"ש ביצחק ולא כל יצחק ואחר לידת יע"א גם אברהם ויצחק נקראו ישראל כמ"ש (מ"ר ר"פ תולדות) והיינו שמטתם שלימה. וכן נדרש גם בגמ' (פסחים קיז:) ואעשך לגוי גדול זה שאומרים מגן אברהם ואברכך ז"ש אלהי יצחק ואגדלה שמך ז"ש אלהי יעקב ע"ש והמכוון ג"כ כמו שאמרנו. והיה ברכה ארבע נגד משה רבינו דכ' וזאת הברכה אשר ברך משה וגו' והיינו שהוא פעל להופיע ד"ת בכל א' מישראל כש"נ תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ובמד' (ויק"ר פ' ט) קהלת ינאי אין כ' כאן אלא קהלת יעקב ע"ש והיינו שאף ע"ה שנקראו בית יעקב כמו שנדרש בגמ' (ב"מ לג:) ולבית יעקב. גם הם י"ל חלק בתורה. וזה היה חלק הע"ה שא"ל לר' ינאי ירותתי גבך. שאף שלא למד רק פסוק זה ששמע והבין בו שאף ע"ה י"ל חלק בתורה ואברכה מברכך חמש נגד ק' אהרן הכהן שלו ניתן הכך לברך לישראל כש"נ ואני אברכם. שמשפיע השי"ת הברכות לכהנים שיוכלו לברך לישראל. וזה הכח מא"א ע"ה. וזש"נ אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק שנדרש (נדרים לב:) שביקש הקב"ה להוציא כהונה משם כו' ועל דיבורו נתנה לאברהם ע"ש ואף שרק מזרע לוי יצאו הכהנים. ושאר השבטים אינם כהנים. רק כח הכהונה שניתן לאהרן ובניו לברך לישראל זהו רק מצד שהוא מזרע אברהם ולא בא מכח שם. ומקללך אאור שית והוא כנגד יוסף שמדתו צדיק יסו"ע וכל מאן דאתגזר איקרי צדיק (זח"ב כג א) וזהו כנגד בלעם שפרץ גדרו של עולם בעריות. וכנגדו זלע"ז בקדושה יוסף דאי' (שהש"ר ד) יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו. ועז"נ ומקללך אאור על בלעם. ונברכו בך כל משפחות האדמה הא ז'. נגד מ' מלכות שדוד המע"ה מרכבה לה. והוא שע"י מדת צדיק יסו"ע בא ההשפעה למדת כנס"י וכמ"ש (זח"ב קעח ב) ה' ד' הות בקדמיתא ומדאתעברת בי' בגוה כו' והיינו יו"ד של שם שד"י ואז נעשה ה'. והיינו דכל מאן דאתגזר איקרי צדיק. וכ' ונברכו בך כל משפחות האדמה שאף מעכו"ם מי שירצה להכנס בישראל וימול א"ע ויקבל עליו עול המצות בשם ישראל יכנה ויהיה בכלל ועמך כולם צדיקים וגו' ובזוה"ק חשב ד' ברכות ראשונות נגד ד' רגלי המרכבה. וחשב ג' כנגד ימינא ושמאלא ועמודא דאמצעיתא והם מדות חג"ת שהאבות מרכבה להן והיה ברכה מסטרא דארעא דישראל והיינו מ' מלכות כנס"י. ואף דלפמ"ש והיה ברכה נגד משה רבינו אך המכוון והיה ברכה נגד משה רבינו שהופיע בישראל הברכה שכל א' מישראלי"ל חלק בתורה. ועי"כ ונברכו כך כל משפחות האדמה. שאף השפל שבישראל שנמשל לאדמה י"ל חלק בתורה. כש"נ מורשה קהלת יעקב וכאמור אבל הברכה המיוחדת שכנגד מ' מלכות שדוד המע"ה מרכבה לה. הוא ונברכו בך וגו' כמו שחשב בס"ת ברכה שביעית. והכל א':
2
ג׳בחמרא גו כסא ומדאני אסא לארוס וארוסה כו' צירף היין והדס. דאסא מצינו (מגילה יג.) הצדיקים שנקראו הדסים וכל ישראל י"ל חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים. ובזוה"ק פ' זו (צג א) והא כמה חייבין אית בישראל כמה חטאין וכמה רשיעין כו' אלא כו' דמקריבין בנייהו לתמניא יומין לקרבנא וכד אתגזרו כו' אקרון צדיקים כו' והיינו על פי מה שכתוב בגמרא (סנהדרין מד.) עה"פ חטא ישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא אר"א הד"א אסא דקאי ביני חילפי אסא שמי' ואסא קרו לי'. והוא שכיון שנימול התינוק לח' שלא מדעתו ונעשה עי"כ ישראל. וזה מורה שקשור בשורש בהשי"ת בראשית המחשבה וכל מה שעובר עליו. באמת רצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה וכו' כמו שכתוב (ברכות יז.) והיינו מפני שהאסא עומד בין הקוצים והיינו עכו"ם שיש בהם בשורש הרע. על ידי זה מסתעף גם ללב ישראל השאור שבעיסה. וז"ש במגרא שם על עכן שעבר על ה' חומשי תורה כו' מושך בערלתו היה וכדומה ולמה דרשו בו כ"כ לגנאי. אך כיון שבעכן נכתב חטא ישראל להשמיענו זה שאף על פי שחטא ישרא הוא. מש"ה תלו עליו כל מה שיוכלו לתלות מהרע ללמד שכל מה שעובר על ישראל. מ"מ לא ידח ממנו נדח שלא נעקר שם ישראל ממנו. וזה ענין מה שמצינו (שבת לג:) ברשב"י ור"א כשיצאו מן המערה כ"מ שנתנו עיניהם מיד נשרף כו' ואחר כך אי' בהדרי בפניא דמע"ש חזא ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בה"ש א"ל הני למה א"ל לכבוד שבת כו' חד כנגד זכור וחד כנגד שמור. א"ל לברי' חזי כמה חביבין מצות על ישראל יתיב דעתייהו. וצריך להבין מה שנתישבה דעתם בזה שראו בהאי סבא שמדקדק במצות וחביבין עליו. והרי עדיין ראו שמניחין רוב העולם חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. ובפרט לפי מה שיש תוס' (חולין ו.) בשם י"מ דכ"מ שמזכיר ההוא סבא הוא אליהו. ואף שכ' התוס' שא"א לומר כן בשבת בעובדא דרשב"י היינו בסוף המעשה ההוא סבא שאמר שטיהר רשב"י בה"ק דמסיק יהב בי' עיני' כו' אבל ההוא סבא דנקט מדאני אסא יכול להיות אליהו. אבל יהיה אליהו או ססא אחר במה נתיישבה דעתם שראו א' מחבב מצות. והרי מקודם אמר מניחין חיי עולם כו'. אך הענין על פי מה שכתוב בגמרא (ברכות לה:) ובזמן שאין ישראל עושין רצונו ש"מ מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך. והק' בח"א רש"א הא הפרשה מיירי והיה אם שמוע וגו' לאהבה את ה"א וגו' ועלה כ' ואספת דגנך ואיך מוקי לה באין עושין רצונו ש"מ. ואמרנו שלא אמרנו בגמרא שאין עושין מצותו של מקום. רק רצונו ש"מ. והיינו דודאי לא צוה השי"ת לשבות כל הימים. רק לשבות בשבת ושמיטה. וזה שומרין ישראל. רק רשב"י אמר כיון שידוע שרצונו של מקום שיהיה האדם פנוי רק לד"ת כמו שהיה קודם הקלקול שלא היה להאדם שום עסק בעניני עולם הזה. ואמר רשב"י שצריך הישראל לעשות רצונו של מקום. וכמו שכתוב (סנהדרין צט:) כשהוא אומר לא ימוש וגו' הוי אומר לעמל תורה נברא כו' טובי' לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא והיינו שצריך לזכות לזה שיהיה דרופתקי דאורייתא שיהיה מיוחד רק לעמל תורה. וזה נקרא עושה רצונו של מקום ומלאכתו נעשית על ידי אחרים. אבל צריך לזכרות לזה כמו רחב"ד דאי' (תענית כד:) וחנינא בני דיו בקב חרובין מע"ש לע"ש.. והיינו שכל ימי השבוע היה מתענה ולכבוד שבת היה אוכל החרובין. ונר' שזה היה הפקר לכל. וכן נראה מהא דאי' התם דהוה רגילה דביתהו למיחמא תנורא כל מעלי דשבתא כו' ומשמע שלא היה להם שום דבר על שבת רק הקב חרובין. ומ"ש מע"ש לע"ש הכונה משבת לשבת לצורך שבת וכנעין שמצינו (חולין פד.) ואינך אימת מע"ש לע"ש שבודאי המכוון שם שהבשר וכדומה אכלו בשבת. וכן מצינו (עירובין כב.) בראב"מ שאמר מי שלימו קורמי באגמא ורבא דרש שחורות כעורב במי שמשים עצמו אכזרי על בניו וב"ב כעורב. אבל הם לא נטרדו כלל מזה. וערב לרחב"ד להתענות משבת לשבת וגלגל עצמו בשבת בקב חרובין. וכן לראב"מ להתאכזר על ב"ב כעורב כדי שיהיו פנוים לעמל תורה. אבל מי שאינו יכול לעמוד בנסיון זה הא רבא בעצמו אמר (ברכות שם) ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כו' הרי אף שהיו אמוראים ורבנן תלמידיו. כיון שידע שהעדר המזונות יטריד להם. צוה שיעסקו בפרנסתם בימי ניסן ותשרי. וע"ז מיירי קפרשה והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו' ואספת דגנך וגו' דהיינו שעושין מצות ה' שצוה לשבות בשבת ושמיטה. אבל אין עושין רצונו של מקום להיות פנוי רק לעמל תורה. וזהו מלאכתו נעשית על ידי עצמן. אבל מי שזוכה להיות דרופתקי דאוריי' להיות פנוי רק לעמל תורה כרצונו של מקום מלאכתו נעשית על ידי אחרים. ולאו כל אדם זוכה לזה. וז"ש שם הרבה עשו כו' כרשב"י ולא עלתה בידן. וזה שהראה להם האי סבא על מה שאמרו מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. שלכבוד השבת נקיט מדאני אסא לענג השבת שנצטו לענגו. ואמר רשב"י חזי כמה חביבין מצות על ישראל היינו המצוה שצוה השי"ת לנוח בשבת ולהיות פנוי רק לעבודת השי"ת כמו שנברא האדם רק לשמש את קונו. מדקדקין ישראל וחביב עליהם להוסיף עונג לכבוד שבת. ואם הי' השי"ת מצוה לישראל לשבות כל הימים היו שמועין ג"כ כמו ששובתין בשנת השמיטה שציוה השי"ת לנוח מכל עבודה. ומזה יתיב דעתיהו במה שעוסקין בחיי שעה כיון שניתן רשות לעבוד בו' ימי המעשה וז"ש ומדאני אסא לארוס וארוסה. והוא על פי מה שכתוב בגמרא חד כנגד זכור וחד כנגד שמור וברמב"ן יתרו כ' בשם ס' הבהיר דשמור היא שבת מלכתא וזכור כנגד השי"ת וזהו לארוס וארוסה. ואמר להתקפא חלשין והיינו הישראל שהוא חלוש בדעתו על מה שטרוד בימי המעשה בעניני עולם הזה. ואמר מקודם לארוס וארוסה עדמש"נ תנו עוז לאלהים. שעל ידי מה שעושין לכבוד השי"ת יהבין תוקפא וחילא כביכול לקוב"ה וכמו ש' בזוה"ק (ח"ב לב סע"ב) וזהו להתקפא חלשין. וצירף לזה היין קידוש שגם הא בא להתקפא חלשין והוא על פי מה שנאמר (עירובין סה.) לא נברא יין אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשים כו' וקרשה הא יש יין דמצוה ולפירוש רש"י (נזיר ד'.) קידוש על היין דאורייתא ומיקרי מושבע ועומד ואף לתוס' שכ' שהוא מדרבנן עכ"פ יש בו מצוה ולבד זה אמרו (ברכות מב:) בשבתות ויום טוב כו' הואיל ואדם קובע סעודתו על היין. וכן מצינו יין לטובה כמו ש' (יומא עו:) זכה נעשה ראש כו' זכה משמחו כו' חמרא וריחני פקחין. וכן מצינו (עירובין סד.) דאמר ר"נ כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי. ובאותו סוגיא בעירובין ג"כ אי' כל המתפתה ביינו יש ב מדעת קונו כו' כל המתיישב ביינו יש בו דעת ע' זקנים כו' ומצינו (סנהדרין לח.) אגברו חמרא אדרדקי כי היכי דלימרו מלתא. וגם בתורה מצינו מפורש יין נסכים למזבח ואיך אמר שלא נברא היין רק לנחם אבלים. אך העניין עפ"י מש"נ דרכיו ראיתי וארפאהו ואשלם ניחומים לו ולאבליו ובמד' (ויק"ר ס"פ טז) אלו אבריו המתאבלין עליו וברע"מ (ח"ג קכג א') אחר שהאריך בענין התשובה אי' וכל פקודין דעשה דהוו עתידין לשריא ברמ"ח אברין דילי' כלהו מתאבלין עלי' ורזא דמלה דרכיו ראיתי וגו' ולאביליו אילין רמ"ח איברין דקא מתאבלן עלי' כו' וזה כונת הגמ' לא נברא יין אלא לנחם אבלים שאחר הקלקול נברא היין לשמח הלב. והוא על פי מה שנאמר (תענית טו.) ישרים לשמחה לישרי לב שמחה. והיינו כשזוכין ליישר הלב זוכין לשמחה. וז"ש בגמ' זכה משמחו דכ' ויין ישמח לבב אנוש. והפ' דרכיו ראיתי וגו' מיירי לעתיד דלעיל מינה כ' כי לא לעולם אריב וגו' כי רוח מלפני יעטוף וגו' ומינה דרשו (יבמות סב.) אין ב"ד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ואחר כך כ' דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו והיינו שיכניס בו נייחא כעין מנוחת שבת וכמו שדרשו (ב"ר פ' טז) ויניחהו נתן לו מצות שבת כד"א וינח ביום השביעי והיינו דשם ג"כ הפי' שהי' להשי"ת נייחא ביום השביעי. ושבת הוא מעין עוה"ב כמו ש' (ברכות נז:) וכן נדרש (בזוה"ק ח"א מח ב) ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך על יום השבת שאז השי"ת נותן נייחא בלב ישראל על מה שהוא עצב ממה שהי' משוקע בימי המעשה בעניני עולם הזה. ומהרוגז ומהחרדה שי"ל ממלחמת היצר רע. ועז"נ ואשלם ניחומים לו ולאביליו. אלו רמ"ח אברים המתאבלים עליו. וכמו ש' ברע"מ שם לעיל מינה דעל האי דיוקנא דאת ה' אוקמוה מתנה טובה י"ל בבית גנזי ושבת שמה כו' ואחר כך אמר וכד היא תיזל מיני' הוא סם המות כו' ובההוא זמנא אתקרי ב"נ מת וכו' ומש"ה אחר הקלקול תקנו קידוש על היין ליישר הלב ולשמחו. והוא לנחם אבלים כאמור אבל קודם הקלקול לא נצרך כלל היין. וכן מה שאמר ר"נ דכל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי. הוא ג:כ אחר הקלקול שנצרך היין ליישר הלב ולשמחו וקודם הערבוב טוב ורע לא היה נצרך היין כלל. וכן אחר שסועד דאי' בגמרא (ב"ב יב:) אחר שאוכל ושותה אין לו אלא לב א' ולא נתפרש איזו לב אחד. שמקודם שי"ל ב' לבבות היינו יצר טוב ויצר רע ולאחר שאכל ושתה אם היה אכילתו בקדושה י"ל רק לב א' לאביו שבשמים. שעל ידי האכילה בקדושה מתקן הפגם שהיה באכילה. ואם ח"ו האכילה לשם תאוה אז על ידי האכילה גורם קטרוג יצר הרע. שאין יצר הרע שולט אלא מתוך אכילה ושתיה וכמו שדרשו בספרי מכמה פסוקים ועל ידי בהמ"ז שמברך אחר אכילתו פועל שלא יזיק אכילתו. כיון שמכיר כח הנותן. וכשבא מהשי"ת אינו גורם קטרוג יצר הרע וכן דרשו (ברכות נג:) והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כו' וכל זה עצה שיהיה האכילה בקדושה. ולזה המצוה לברך על כוס יין לשמח הלב להיות לישרי לב שמחה והיינו כשזוכין להוריק הרע מלב כסיל וליישר הלב. ובגמרא (ערכין יא.) איזהו עבודה שבשמחה ובטוב לבב הו"א זה שירה. ואמרו שאין אומרים שירה אלא על היין כו' והיינו בטוב לבב ב' הלבבות כמו שדרשו בכל לבבך בשני יצרך ביצר הרע וביצר טוב. וזהו טוב לבב כשזוכין ליישר הלב שיהיה לב א' לטובה וכן מצות נסכים מורה שהשי"ת בשמחה ונייחא מישראל וזה נצרך רק אחר הקלקול. אבל קודם הקלקול לא נצרכו כלל לקרבנות. שהרי קרבן ראשון שהקריב אדם הראשון היה רק אחר שאמר שבשביל שסרחתי עולם חשך בעדי כו' כיון שעלה עה"ש כו' עמד והקריב כו' וכן נח הקריב הקרבנות אחר המבול. ולעתיד כל הקרבנות בטלין כמו ש' (ויק"ר פ' ט) וקרבן תודה שאינו בטל הוא ג"כ להודות על נס שניצול מצרה וקודם הקלקול לא היה צריך כלל קרבן. ולא היה נסכים כלל הנסכים בא רק להביא שמחה. כי כשהאדם מר נפש כביכול אין השי"ת בנייחא. ואחר שמתקן מביא נסכים שאז השי"ת בנייחא. משא"כ קודם הקלקול לא היה נצרך כלל ליין וז"ש שלא נברא יין רק לנחם אבלים כו' וזהו בחמרא גו כסא שהוא ליישר הלב ולשמחו ומדאני אסא שבאו להורות על ישראל מש"נ ועמך כולם צדיקים. כיון דאתגזר איקרי צדיק. ועל ידי שמירה שבת אפי' עוע"ז כאנוש מוחלין לו. ובמכילתא שומר שבת מחללו ושומר ידו וגו' שהמשמר שבת משומר מן העבירה ובפע"ח שניצול מקטרוג היצר הרע. בודאי כל ישראל צדיקים. וזהו לארוס וארוסה להתקפא חלשין מה שחלש דעתם מימי המעשה שעברו בטרדות עולם הזה ועל ידי היין קידוש ומדאני אסא נתחזק ומתיישר הלב:
3
ד׳בפרשה זו כ' ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין ואי' (בב"ר פ' מג) כל יין שכ' בתורה עושה רושם חוץ מזה ופ' המת"כ שיצא תקלה נח ובני אהרן וכן כולם. וצריך להבין הא נמצא ג"כ בתורה וישתו וישכרו עמו שנזכר לא לא רק שתיית יין אלא שכרות. גם ביצחק כ' ויבא לו יין וישת. וכן באברהם כ' ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק וסתם משתה הוא יין. אך הענין דאי' (ברכות ל:) חזיי' דהוה קא בדח טובא א"ל בכל עצב יהיה מותר כ' א"ל אנא תפילין מנחנא והיינו דתפילין מורה שהוא קשור בראשית המחשבה. כמו שנאמר קודש ישראל לה' ראשית תבואתה וגו' והיינו כשזוכין ליישר הלב מכל וכל וישרים לשמחה דכ' לישרי לב שמחה. וכן במשתה אברהם אי' בתוס' (שבת קל.) בשם פרדר"א ביום ה"ג מל ח' דמילה. שיצחק היה הראשון שנימול לשמונה. וכיון שהתינוק נימול לח' שלא מדעתו ונעשה עי"ז ישראל זה מורה שקשור בשורש בראשית המחשבה. וכן כ' משתה גדול ואי' (בב"ר פ' נג) גדול העולמים היה שם. והוא דלשון גדול בתורה מ ורה בלא שיעור. דאל"כ לא נקרא גדול שכנגד גדול ממנו הוא קטן. ולשון גדול עולמים היינו עתיקא. וכן נדרש בגמרא (פסחים קי"ט:) מפסוק זה על סעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים כו' והיינו שסעודה זו היה מעין סעודת עוה"ב. וסעודת עוה"ב הוא כשיתגלה אור א"ס כמש"נ ביום ההוא. והיינו כשיתגלה ויאיר מדת הו"א שהוא הנעלם. וכיון שנדרש משתה גדול שנרמז סעודה שיהיה לעוה"ב. מזה מוכח שגם סעודת ברית מילה הוא מאור עוה"ב שנקרא הו"א שיהיה אחר התיקון. ולכן בסעודת ב"מ מותר היין המשמח ולישרי לב שמחה וכמו ש' זכה משמחו. וכן מש"נ וישתו וישכרו עמו היה בסעודת שבת כמו ש' (בב"ר פ' צב) והכן ואין הכן אלא שבת כו' ובשבת מתגלה הרצון דעתיקא. ביום סעודתא דעתיקא. ובסעודת ל"ש ועתי"ק אתיין לסעדא בהדה. ומתגלה הדעת שהוא פנימיות מכ"ע ומש"ה מותר בו השתיה. וזה הטעם ששתו אז אחי יוסף אף שלא שתו כל כ"ב שנה וכמו ש' בב"ר וגמרא (שבת קלט.). אך זה הופיע בהם יוסף קדושת השבת והרגישו קדושת סעודת שבת ושתו. וכונת יוסף שהשקה אותם שרצה לידע מעמקי לבם אם קשורים בשורש עדמ"ש בסנהדרין אגברו חמרא כו' נכנס יין יצא סוד. וענין השכרות הוא כמו שמצינו (מגילה ז:) מיחייב אינש לבסומי בפוריא כו' אף שלא מצינו בקדושה רק לשתות יין. שעי"ז מצינו בר"נ שאמר כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי אבל לא לבסומי שמבלבל הדעת. אך במחיית עמלק שהוא ראשית דקליפה. ואז מתבררין ישראל שקשורים בראשית המחשבה. וכן נדרש אז ליהודים וגו' ויקר אלו תפילין כו' ותפילין שבראש מורה שישראל קשורים בראשית המחשבה. וכשמתברר זה אז יש גם שכרות בקושה. וכן הרגישו אז השבטים הקדושה בסעודת שבת שעשה יוסף להם. וכן מה דכתיב יצחק ויבא לו יין וישת שם כ' ואוכל מכל ואי' בגמרא (ב"ב יז.) ג' הטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין עוה"ב כו יצחק דכ' בי' מכל ואי' (בב"ר פ' ס"ז) ואוכל מכל מכל טוב שהוא מתוקן לע"ל. וכיון שזכה בעוה"ז מעין עוה"ב ושלא ביצר הרע הותר לו היין. משא"כ באברהם שלא זכה למדת בכל רק אחר דכ' ואברהם זקן בא בימי וכמו ש' (זח"א קכט ב) אברהם לא עאל באינון יומין עלאין עד דהוה סיב כו' יומין עלאין היינו ג' ראשונות. וזה זכה רק אחר נסיון עשירי. וכאן דהיה עוד קודם שנימול ולא זכה למדת בכל לא הותר לו היין. וז"ש כל יין שכ' בתורה עושה רושם חוץ מזה. שמ"מ לא יצא תקלה ממנו. והטעם שאף יין זה היה יין דמצוה דאי' בפירש"י בשם מ"א שרמז לו על המנחות ועל הנסכים כו' והיינו על פי מה שכתוב (יומא עא.) הרוצה לנסך יין ע"ג המזבח ימלא גרונן של ת"ח יין ואי' (ברכות י:) כל המארח ת"ח כו' מעה"כ כאלו מקריב תמידין. והוא כשמאכיל לת"ח בשר הוא כמקריב תמידין וכשמאכילו לחם הוא כמקריב מנחות וא"א ת"ח ראשון שקיים כה"ת כולה קודם שנתנה ומהיכן למד התורה אלא נעשו ב' כליותיו כמין ב' רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה כמו ש' (ב"ר פ' סא) והיה ת"ח ראשון וכשהאכילו שם רמז לו על המנחות והנסכים. וז"ש הכ' ומלכי צדק וגו' הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון. ולכאורה הול"ל ומלכי צדק מלך שלם והוא כהן לאל עליון הוציא וגו' אך פי' הכ' והוא כהן גו' שבשבעה שהוציא לחם ויין הי' שם כהן לאל עליון. שהיה המכוון שלו להקריב לת"ח לחם ויין שנחשב כמנחות ונסכים והוא בבחי' כהן המקריב. ואחר כך אי' במדר א"ר לוי אף זה לא יצאנו מידו שמשם קרא עליו ועבדום ועינו אותם ובודאי שאין הפי' שהיין גרם גלות מצרים לעונש. רק הוא עדמ"ש (נדרים לב.) מפני מה נענש א"א ונשתעבדו בניו למצרים ר"י שנה מפני שעשה אנגריא בת"ח כו' מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ב"ה כו' שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה כו' ולכאורה יש להבין מה חטאו ישראל שישתעבדו בשביל זה. אך באמת גלו מצרים היה לטובת ישראל שהיה הכנה למתן תורה כמו ש' (ברכות ה.) ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנו אלא על ידי יסורין ואלו הן תורה כו' ועל ידי יסורין שבגלות מצרים זכו לתורה. אך הפי' שנענש אאע"ה שהודיעו לו גלות מצרים ועבדות ועינו אותם. וע"ז העונש נחלקו בגמרא בטעמו. והנה א"א באמת נכלל בו אומה ישראלית. וגם נעשה אזרח בישראל שנקרא איתן האזרחי כמ"ש (ב"ב טו.) ונקרא ג"כ ישראל כמו ש' בב"ר. אבל מ"מ נקרא תחלה לגרים (חגיגה ג.) וזה שהודיעו לו בכאן גלות מצרי ובסוף ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. וגדול מורה על מדות עתי"ק והיינו שמקושרין בשורש וזה הרכוש גדול שהוציאו ממצרים שנתבררו שם על ידי העשר מכות בכל העשר מדות. שבכל מכה יצאו ישראל ממדה א' בקליפה שיש ג"כ עשר זלעו"ז. ונכנסו בקדושה במדה א'. עדמ"ש בזוה"ק (ח"ב לו א) נגוף למצרים ורפו לישראל. וכן מצינו שתקנו חז"ל ד' כוסות בפסח אף שהוא שיעור שכרות כמו שמצינו (כתובות סה.) ד' אפי' חמור תובעת כו' ולמה תקנו שיעור שכרות. אך ביציאת מצרים שנתבררו ישראל במכה עשירית שהם בני בכורי ישראל. ובני היינו שקשור בשורש כמו ש' בע"מ להרמ"ע נפש האב מזל לבן ומזלא היינו עתיקא כמו ש' (זח"ג עט ב) ולכן בא המצוה ביין בשיעור שכרות שהוא ג"כ בקדושה. וא"א שהי' כלול בו כנס"י שעז"נ ואעשך לגוי גדול זכה ג"כ למדת גדולה ומלת גדול מורה עד השורש. אך כיון שזה זכה רק אחר כך כשבא בימים ונקרא אזרח בישראל. וכאן קודם המילה לא זכה עדיין לזה ולא זכה למדת בכל. הודיעו לו שישתעבדו בניו במצרים קודם שיזכו להרכוש גדול. וזה כונת ר' לוי שלא יצאנו ריק מזה שנאמר לו ועבדום וגו' ועדיין אינו ראוי להיין. ומ"מ כ' בתורה הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון. וע"ז אמרו במדרש הלכות כהונה גדולה גילה לו. לחם זה לחם הפנים ויין אלו הנסכים. והיינו שבאמת המכוון של שם הי' להקריב כמו כהן. כיון שבאמת נכלל בו בא"א קדושת ישראל והוא היה ת"ח ראשון וכאמור ושניהם אמת. וצריך לומר מה שהזכיר הלכות כה"ג. אף דלחם הפנים ונסכים שוין כה"ג וכהן הדיוט. אך נגד מ"ש בשם והוא כהן לאל עליון שמורה על עתיקא שהוא מדת עליון על ה' כמו ש' בזוה"ק. והיינו שהופיע גם בא"א ממדתו שהוא כהן לאל עליון. וזה מורה מדרגת כהן גדול. וזה הופיע בא"א ולכן אמר א"א ג"כ אחר כך הרימותי ידי אל ה' אל עליון:
4
ה׳בנח כ' ויחל נח איש האדמה ויטע כרם ואי' בגמרא (סנהדרין ע:) כי בער אנכי מאיש מנח כו' ולא בינת אדם לי זה אדה"ר ופירש"י שנכשל ביין וכ' המהרש"א שהוא כמ"ד לעיל אילן שאכל אדה"ר גפן היה דהיינו היוצא מהגפן. היה דהיינו היוצא מהגפן. ולאידך מ"ד היה לו ללמוד מאדה"ר שהיה מסתפק בלא יין דכן משמע ויחל נח ויטע כרם שזה היה נטיעת הכרם. וצריך להבין למה נטע נח הכרם בתחלה ואף למ"ד ענבים סחטה ונתנה לו כמו ש' בב"ר מ"מ אחר שראה הקלקול בודאי אח"ז נזהר כל ימיו ולא שתה עוד יין ולא סחט ענבים ובודאי כן היה עד נח כמשמעות לשון ויחל נח שהיה הראשון כמו ש' מהרש"א ומאיזו סיבה עלה ע"ד נח ליטע כרם ולשתות יין. אך הענין דלאדה"ר לא הותר לאכול מן החי ואף קודם הקלקול כ' הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' לכם יהיה לאכלה. ולנח נאמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה וגו'. ובזוה"ק פ' זו (פט ב) אי' בטעם קרבן בהמה מה חטאת כו' כיון דחטא כו' ולבתר אתא נח וחמא דהא גופא אתבני מאתרא דיצה"ר אקריב קרבן כו' אמר הקב"ה מכאן ולהלאה הואיל וגופא אשתאיב מההוא יצה"ר יתענג גופא גמה דאתחזי לי' ייכול בשרא כו' וממהוא ענג גופא חטא בכמה חטאין. אמר קב"ה כפרה על גופא בשרא. בשרא אכיל וכו' ע"ש. ונראה מדברי הזוה"ק דאכילת הבשר גורם קטרוג היצה"ר וגורם לחטוא. וא"כ אדרבה תיקשי למה הותר לנח אכילת הבשר. ונר' כונת הזוה"ק דמייתי פ' כי יצר לב האדם רע מנעוריו. והוא דכיון שזה ענין עצמו שמתחלה נא' וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום וינחם ה' וגו' וגרם זה משפט המבול ואחר כך כ' לא אוסיף לקלל וגו' כי יצר לב האדם רע מנעוריו. והיה זה עצמו לימוד זכות שלא יבא עוד השחתה ומבול. ולכן התיר הבשר כדי שיהיה לימוד זכות. אך מ"מ יקשה לשון הזוה"ק יתענג גופא כמה דאתחזי לי' ייכול בשרא כו' ולמה זה לאכול הבשר לגרום קטרוג היצר הרע שיוכל לבא לידי קלקול. אך באמת גם בבשר מצינו (פסחים קט.) אין שמחה אלא בבשר והיינו שזוכין ליישר הלב כמש"נ ולישרי לב שמחה. ואחר הקלקול נצרך הבשר שבבשר יש יותר ני"ק להוציא ממה שיש להוציא מהצמחים וכמו ש' האריז"ל עמ"ש (שבת קמ:) דאר"ח ולא בעתירותי אכלי ירקא כו' דאמינא היכא דעייל ירקא ליעול בשרא וכוורי שאין המכוון ח"ו שלהתענג בחר בבשר ודגים. רק פי' בעתירותי היינו כשנעשה ת"ח והותיר לו הבשר דע"ה אסור לאכול בשר כמו ש' (פסחים מט:) ואז לא אכיל ירקא מאשר יש יותר להוציא נצי"ק מבעלי חיים ממה שיש להוציא מהצמחים. ומש"ה אמר היכא דעייל ירקא ליעול בשרא וכוורי ע"כ. וזהו מ"ש (ברכות מד:) כל נפש משיב את הנפש וכל הקרוב לנפש משיב את הנפש כו' והמכוון ג"כ שיש בו ני"ק יותר. ולכן לאדם הראשון קודם הקלקול היה די לקיום החיים להוציא הקדושה מהצמחים ואחר הקלקול צריך לאכילת הבשר בקדושה שעל ידי כן יזכו לשמחה ליישר הלב שיהיה לב א' לטוב. ומ"מ כשאוכל הבשר שלא בקדושה מסתעף מאכילת הבשר קטרוג היצר הרע ובא לחטאים. ולכן בא הכפרה בדם הבהמה כי האדם הוא בנפש יכפר. וכמו ש' בזוה"ק. וזש"נ בכל אות נפשך תאכל בשר שצריך הבשר לשמח הלב וליישרו וכ' כי ירחיב ה"א את גבולך וגו' שלא יאכל בשר רק מתוך רחבת ידים ועושר כפירש"י וכעין מ"ש בגמרא (חולין פד.) והיינו שמי שנתן לו השי"ת עושר ונכסים בודאי נצרך לו בשר ויין לתורה ועבודה. וכן היין כמו שמצינו בר"נ שהיה תחנא דבי נשיאה ואמר (ב"ק עב.) והאי דלא אמרי לך מאורתא דלא אכלי בשרא דתורה ופי' תוס' שרוי בתענית היה וכל שלא אכל בשר לא היה דעתו מיושבת עליו לתורה ואמר ר"נ (עירובין סד.) כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי. שהוא היה עושר ונצרך לו הבשר ויין לתורה. אבל מי שאין ידו משגת בודאי אינו נצרך לבשר ויין ובזמן הגמרא לא היו רגילין בבשר ויין בכל יום. וכמו שמצינו שאמרו (שבת קיט.) כגון אנן דשכיח לן בשרא וחמרא כל יומא וכו' משמע רק כגון אנן. וכעין שאמר ר' יוחנן (חולין שם) אבא ממשפחת בריאים הוה אבל כגון אנו כו' וכן אמר ר"נ כגון אנו לווין ואוכלין כו' והיינו שלהם נצרך הבשר. וזה הענין בנח ג"כ אחר שהותר לו הבשר כדי שעל ידי הבשר יזכה ליישר הלב ולשמחו היה נח סבור שאף היין נצרך לו ליישר הלב ולזכות לשמחה. ואין ראי' מאדם הראשון קודם הקלקול. וזה היה טעמו שנטע כרם. אבל באמת היין המיישר הלב הוא רק יין דקידוש שהוא יין מצוה. או מי שנצרך לו היין לישוב הדעת לתורה וכמו ש' בזוה"ק (ח"ג קכד סע"ב) חכמים דדמיין לשבתות כו' וכל אכילתן בקדושה. כאכילת שבתות ויום טוב שכל אכילתן לקיום החיים לתורה. ולהם נצרך היין כמו בשבת שאדם קובע סעודתו על היין וכ"ז רק לישראל אבל נח שלא ניתן לו השבת דאדרבה נאמר לו יום ולילה לא ישבותו. שקדושת שבת מלך יושב ומטרונא יושבת כנגדו העובר ביניהם חיים כמו ש' (מ"ר בשלח) ואף שלא היה אז אומה ישראלית. מדת כנס"י היה מטרונא. ונח לא זכה לקדושה זו ולכן לא עלתה לו לתקן פגם אדם הראשון כמו שעלה על דעתו:
5
ו׳בתנחומא ר"פ י"ר אדם מישראל מהו שיקבל עליו עומ"ש כשהוא מהלך כו' אסור כו' אלא יעמוד במקום א' ויכוין לבו לשמים כו' וכשמתחיל ואהבת רצה מהלך רצה עומד כו' שייכות הלכה זו לראש הפרשה הוא עפמ"ש בזוה"ק לך לך לגרמך כו' לאתקנא דרגא דילך ע"ש. והיינו דמדת אאע"ה היה אהבת השי"ת כמו ש' זרע אברהם אהבי וכך היא המדה להיות מהלך מדרגא לדרגא להתברר בכל פעם יותר במדתו. וכמו ש' ונתתי לך מהלכים בין העומדים וגו' דמלאכים הם עומדים משאחר כך האדם צריך להיות מהלך תמיד ממדרגה למדרגה. וכמו שמצינו במשה רבינו שאמר לא אוכל עוד לצאת ולבא. שאמר שאין לו שום עסק בעולם הזה. כיון שלא יוכל לצאת לא יוכל לבא לדרגא גבוה יותר. וזש"נ לך לך לאתקנא גרמך לאתקנא דרגא דילך וזה שהביא שביחוד ה' בקבלת עול מ"ש שמורה ומכיר שהכל מהשי"ת צריך להיות עומד ומכוין לבו לבמים באימה ויראה. כשמתחיל ואהבת רצה מהלך כו' שבאהבת השי"ת שם העסק להיות מהלך ממדרגה למדרגה לברר א"ע. ולכך רצה מהלך רצה עומד כפי מצב עבודתו. וז"ש לך לך. ואמר אחר כך במד"ת ואעשך. אין כ' ואשימך אלא ואעשך א"ל אותך אני בורא ברי' חדשה כענין שנאמר ויעש וגו' והוא עמפ"ש בגמרא (נדרים לב:) בתחלה המליכו הקדוש ב"ה על רמ"ג איברים ולבסוף על רמ"ח ואלו הן ב' עינים כו' והיינו שאף האיברים האלו עיניו ואזניו אינם ברשותו. יהיו ג"כ ברשותו שלא ישמע ולא יראה כ"א דבר מצוה (וכמו ש' הר"ן) והוא עדמש"נ והיה עיניך רואות את מורך. שהוא שכל מה שיראה ילמוד מזה איזו דבר לעבודת השי"ת שבודאי לא לחנם הראו לו דבר זה. רק כדי שילמוד מזה דרך ה'. וכן מה שישמע ילמוד מזה לדרכי העבודה וכדרך שנ' ואזנך תשמענה דבר מאחריך זה הדרך לכו בו. והוא שידע שלא לחנם המציא לו השי"ת שישמע זה הדבר. ובודאי הוא כדי שילמוד מזה דרך ה'. וז"ש איזהו חכם הלומד מכל אדם והיינו מכל מה שישמע ויראה ילמוד. אף שאינו מכוין ללמדו. וזה זכה אחר המילה להיות נעשה ברי' חדשה שעיניו ואזניו יראו וישמעו רק דבר מצוה ללמוד דרך ה' ואף שברי' חדשה נעשה אחר המילה כמו ש' (יבמות כב.) גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. מ"מ אצל השי"ת כיון שהבטיחו ואעשך לגוי גדול שבורא אותו ברי' חדשה כבר זכה בזה תיכף. וכמו ש' הרמב"ן ז"ל (שמות) בשם ת"א (ולפנינו ליתא בת"א) תרגום אהיה אשר אהיה אהא עם מאן דאהא ע"ש. והיינו שיון שהשי"ת מבטיח שאהיה עמו לעתיד. כבר מעת ההבטחה אני עמו ועדמש"נ וחנותי את אשר אחון לעתיד. ושם אהי"ה אף שמורה על העתיד מ"מ מופיע תיכף בהווה. וכן א"ל השי"ת ואעשך לגוי גדול ואעשך שאני בורא אותך ברי' חדשה שיהיו הה' איברים ברשותך ג"כ. וזהו לגוי גדול שהוא שנכלל בו אומה ישראלית שקשורים בשורש במדת גדול. שמורה בלא שיעור עד השורש. וכבר זכה א"א מהבטחה זו להיות מרכבה למדת גדולה וגדול. ומטעם זה פתח במ"ר פר' זו בפ' שמעי בת וראי והטי אזנך וגו' שהוא נדרש על אאע"ה וכמו ש' גם במד"ת. והיינו שהש"י צוה לו שמצדו צריך שיתברר עצמו במדתו ובכל המדות שישמע ויראה רק עבודת השי"ת וע"ז נאמר לו לך לך לאתקנא דרגא דילך. והשי"ת הבטיחו בעתיד ואעשך שאני בורא אותך ברי' חדשה שיהיה ה' איברים ג"כ ברשותו. והיינו אחר שיברר א"ע כפי כחו. ושייכות זה למילה הוא עפמש"נ ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע וגו' ואולך אתכם וגו' לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם וגו' והיינו שכיון שנתן להם לב לדעת אז זכו להיות להם עינים לראות והיינו שיראו רק את השי"ת וילמדו מכל הבריות לעבודת השי"ת. עדמ"ש (עירובין ק:) מלפנו מבהמות הארץ וגו' אלמלא לא נתנה תורה היינו למדין צניעות כו' וכן (ברכות מ:) ראה פת ואמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה. וכן זכו ואזנים לשמוע שהוא שכל מה שישמעו ילמדו מזה לעבודת השי"ת עדמש"נ ואזנך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו וכמו שאמרנו. וזה שהזכיר שם הכ' הליכת המדבר והמן והבאר שזכו למן בזכות משה כמו ש' (תענית ט.) והמן לחם מן השמים. לכו לחמו בלחמי נהמא דאורייתא דבכתב ומשה רבינו שורש תורה שבכתב ובו טעמו כל המאכלים. שהוא שורש כל האכילות. והבאר דאי' (במכילתא יתרו) שהבאר טועמין בו טעם יין ישן כו' טעם כל הממתקים כו' והוא יין מסכתי יינא דאורייתא דבע"פ וזהו בזכות מרים והוא עמפ"ש (סוטה יא:) מ"ד בתי מלכות דוד נמי ממרים קאתי. ודוד מרכבה למ' מלכות פה תורה שבעל פה. וכיון שזכו אחר מ' שנה לב לדעת וכמו ש' (ע"ז ה:) מפ' זה ש"מ לא קאים אינש אדעתיה דרבי' עד מ' שנין. ממילא זכו אז שניתן להם עינים לראות ואזנים לשמוע כאמור. וכמו כן בא"א ע"ה דכ' ומצאת את לבבו נאמן לפניך וכרות עמו הברית וגו' והיינו שאז זכה ללב לדעת. אז זכה שהמליכו על ה' איברים שיהיו ג"כ ברשות וכמש"נ ושמת שמו אברהם. והיינו שאז זכה שיהיו ברשותו שלא ישמע ולא יראה כי אם דבר מצוה שילמד לעבודת השי"ת וכמו שאמרנו. ומטעם זה מיושב ג"כ מה שחקרו למה לא מל אאע"ה קודם שנצטוה כמו שקיים כל התורה עד שלא נתנה. אך המילה הועילה רק אחר שנצטוה עליה ונאמר לו היה תמים ונעשה ברי' חדשה. והיינו אחר שבירר א"ע מצדו כפי כחו. שזכה אז שהמליכו השי"ת על הה' אברים. אבל קודם לזה לא היה מילתו כלום וכמו מולי עכו"ם דנקראו ערלים כמו ש' בגמרא (נדרים לא:) אבל השי"ת הבטיחו כעת ואעשך שיעשה אותו ברי' חדשה כדי שיזכה להרגיש מעין זה וכמו שאמרנו. וזה ג"כ ענין שאר"ל במ"ר אף זה לא יצאנו מידו שמשם קרא עליו ועבדום וגו' והיינו שהודיעו לו שבאמת נכלל בו אומה ישראלית והובטח ואעשך לגוי גדול. אבל עיקר שיתתבררו אומה ישראלית יהיה רק אחר שיסבלו העינוי במצרים ואז ואחר כך יצאו ברכוש גדול שיתבררו בכל הי' מדות עד השורש וכמו שאמרנו (ונת' מ' ד):
6
ז׳סעודת יום שבת סעודתא דעתיקא כמו ש' בזוה"ק והאר"י ז"ל חשבה נגד קדושת אאע"ה (ובמ"ר פ' לט') לך טל ילדותך לפי שהיה אבינו אברהם מתפחד ואומר תאמר שיש בידי עון שהייתי עוע"ז כל השנים א"ל הקב"ה לך טל ילדותך מה הטל הזה פורח אף עונותיך פורחים מה הטל הזה סימן ברכה כו. ויש להבין מה תשובה השיבו השי"ת מדמיון הטל דוקא להניח דעתו. אך ברוב המקומות שנזכר טל נדרש על טלא דעתיקא כמו מטל השמים דאי' (זח"א קמג ב) דא טל עלאה דנגיד מעתיק יומין כו' וכן כי טל אורות טלך נדרש בגמרא (כתובות גיא:) כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו כו' והיינו טל שעתיד בו הקב"ה להחיות את המתים (שבגמ' שבת) והוא טלא דעתיקא מאור הראשון שנגנז לעמלי תורה שבעל פה כמו ש' (מד"ת נח) ובתיקונים מייתי באמת כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו. וזה מ"ש לך טל ילדותך שהוא טלא דעתיקא עדמ"ש (שבת פט:) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית ועד עכשיו כשלג ילבינו והיינו שעל ידי תשובה מאהבה יתברר שכן במאמר בראשית שלא נאמר בו ויאמר שהוא שכל הנעלם מכל רעיון. כבר הוזכר תוהו ובהו שמרמז למעשיהן של רשעים (כמו ש' בב"ר) והיינו שכן היה המכוון להיות ברישא חשוכא והדר נהורא כדי שיהיה יתרון האור מתוך החושך ועדמ"ש (בזוה"ק ח"ב קפד א) דהא לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא כו' ואז כשלג ילבינו שיהיו כזכיות. וזה מ"ש לך טל ילדותך שכן היה המכוון מהשי"ת שיהי' מקודם המ"ח שנה ושאחר כך יכיר א"א את בוראו. וז"ש מה הטל פורח אף עונותיך פורחים שכן היה מסודר ובא ממאמר בראשית מעתיקא וכשלג ילבינו שיהיו כזכיות. ומה הטל סימן ברכה לעולם אף אתה סימן ברכה לעולם וז"ש במד"ת ר"פ זו מה שיקבל עומ"ש כשהוא מהלך כו' אסור אלא יעמוד כו' וכשמתחיל ואהבת רצה מהלך כו' והיינו שמדת כל האבות היה בהשתדלות בעבודת השי"ת כמו ש' (סנהדרין צו.) כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים כו' ובפרט א"א ע"ה שהיה עסקו קדושת מ"ע משורש האהבה והזריזות וכמו ש' (חולין טז.) קרא זריזותי' דאברהם קמ"ל. והוא לא שקט ולא נח מלהשתדל במעשה בעבודת השי"ת. וזש"נ לו לך לך לאתקנא דרגא דילך כמו ש' בזוה"ק שהוא שיהיה הולך תמיד מדרגא לדרגא במדתו שהוא האהבה. וזהו כשמגיע לפ' ואהבת. אבל ביחוד ה' כשבא להשגה זו שהוי"ה אחד שמורה שאתה רוא משנברא העולם כמו קודם שנברא ואז צריך להיות עומד שזה מורה על טלא דעתיקא שהכל מסודר מו' ימי בראשית. ואז יברר השי"ת גם המ"ח שנה קודם שהכיר את בוראו שכן הי' רצונו ית' מראשית המחשבה. ובאמת יהי אור זה אברהם כמו ש' בב"ר. ובזהו"ק בר"פ זו בס"ת מרמז כל הפרשה על כל נשמה. והיינו שכן נאמר לכל נשמה אך נשמת א"א שהיתה נשמה ראשונה שירדה לגוף נאמר בו הפ'. ואמר ויאמר ה' אל אברם הא נשמתא עלאה אבא לרוחא ורם לגופא והוא עמפ"ש להלן (עט ב) דרוח הוא תורה שבכתב והיינו אותו ו' ואיקרי בן. ושם אמר דהנשמה אתערי לאינש בבינה ונשמתא לנשמתא בחכמה והם אותיות י"ה שבשם שמכונים בזוה"ק אבא ואימא. וז"ש אבא לרוחא שהוא תורה דאיקרי בן (כמו ש' זח"ג קכג רע"ב) ורם לגופא שכנגד הגוף והוא עם מדרגות הנפש חיות הגוף שמורה על מעשה המצות (כמש"ש) כנגדו נקרא רם. ואמר סדר ביאת הנשמה. מארצך דא גנתא דעדן והוא עפמ"ש בזוה"ק (ח"א כו א) מעדן דא אימא עלאה והנשמה מבינה כאמור. ואף דגן שכינתא תתאה וכאן אמר דא גנתא דעדן. הוא עפמ"ש בזוה"ק (ח"ג קפב ב). האי עדן תתאה איקרי גן לעדן דלעילא והאי גן איקרי עדן לגן דלתתא וזה מ"ש דא גנתא דעדן. והיינו מארצך הוא עדן תתאה דאיקרי גן לעדן דלעילא. וממולדתך דא אילנא דחיי והוא ת"ת. ומבית אביך דא שכינתא וכמו ש' אחר כך אביך דא קב"ה ובית אביך היינו כנס"י. וכן הגירסא ומבית אביך תריסר תחומין שבטין עלאין הכל א'. די"ב שבטים היינו כנס"י. אל הארץ אשר אראך דא איהו האי עלמא והיינו הגוף. וכן סדר כל נשמה שיורדת לגוף הוא מכל הקדושות הנזכר אך אחר כך כ' וילך אתו לוט וכמו ש' בזוה"ק להלן דא איהו נחש דאתלטיא ואתלטיא עלמא בגיני'. ומזה נסתעף המ"ח שנה. וכן בכל אדם הנשמה יורדת להגוף בכל הקדושות. רק היצר הרע הולך עמה תיכף כש"נ כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ונדרש בירושלמי (פ"ג דברכות ה"ה) וב"ר (פ' לד) משעה שהוא ננער לצאת ממעי אמו. ואחר כך אמר דהא מתריסר שנין ולעילא נשמתא אתערת למפלח פולחנא כו' ואחר כך כשמתקן הכל על ידי תשובה אומר לו השי"ת לך טל ילדותך שכל מה שעבר עליו בימי ילדותו כטל הפורח שמברר אותו הש"י מטלא דעתיקא שכן היה מסודר מו' ימי בראשית להיות ברישא חשוכא והדר נהורא. כדי שיהיה האור בשלימות דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא וכאמור. ובשבת בסעודתא דעתיקא יכול האדם לזכות לתקן כל מעשיו שיהיו כזכיות כשנים הללו שסדורות וכו' וזה מקדושת א"א ע"ה שזכה לטלא דעתיקא:
7
ח׳בתנחומא שם אתה מוצא כל המדקדק על המצות שכרו מרובה שכן מצינו באברהם שדקדק על המצות לפיכך נקרא אוהבו של הקב"ה וכו' אפי' עירובי תבשילין שמר כו' ותורתי וכי תורות הרבה וכו' אלו דקדוקי מצות כו' היינו תורה שבעל פה נקראו דקדוקי מצות. שבתורה שבכתב נזכרה רק כלל המצוה ובתורה שבעל פה נסדר ע"ז מס' שלימה והלכות מרובות וזה שלמד מתורותי לשון רבים על תורה שבעל פה וכ"כ במד"ת לעיל פ' נח ונתן לנו תורה שבכתב ברמז ופרשום בתורה שבעל פה כו' תורה שבכתב כללות ותורה שבעל פה פרטות כו' ואמר אחר כך על תורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות כו' שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו וכו' ע"ש. ואברהם אבינו ע"ה שהיה מדתו האהבה כש"נ זרע אברהם אוהבי שמר כל דקדוקי מצות שהוא כל דקדוקי מצות שוהא כל דקדוקי סופרים כמו ע"ת שהוא כדי שיברור מנה יפה לשבת (ביצה טז:) ובא"א היה כל התורה בגדר תורה שבעל פה כיון שלא נצטוה עלי' רק שזימן לו השי"ת ב' כליותיו כמין ב' רבנים ומלמדות אותו תורה וחכמה כמו ש' (ב"ר פ' סא) וכל עסק א"א וכל מעשיו היו רק ד"ת וכמו שלמד בזוה"ק (ס"ת פח א) אחר הדברים האלה אילין פתגמי אורייתא דכ' את הדברים האלה דיבר ה' וגו' מה להלן פתגמי אורייתא אוף הכא פתגמי אורייתא. והיינו שלמד שכל ענין אברהם אבינו ע"ה ומלחמתו עם המלכים היה ד"ת. וזה ענין מ"ש בגמרא (נדרים לב.) וירק את חיניכיו שהוריקן בתורה ופירש"י שלימדם תורה כו ולכאורה במלחמה הא לא למדם תורה ואדרבה בטלן מת"ת וכמו ש' בגמרא מקודם שנענש מפני שעשה אנגריא בת"ח. והר"ן ז"ל בפי' ל"א שהוריקן מהתורה שעשה בהם אנגריא. אך פירש"י שלמדם תורה יש להבין. אך המכוון שזרזן במה שלמדם שכל עסק מלחמתו ד"ת וכאמור שכל מעשי האבות היה רק ד"ת וכמו שלמד בזוה"ק מגז"ש מפ' את הדברים האלה וגו' דכתיב במ"ת אחר דברות שניות. ולא למד מדכ' בדברות ראשונות וידבר א' את כל הדברים האלה. אך הענין כמו שאמרנו שכל התורה היה אצל א"א ע"ה בגדר תורה שבעל פה כיון שלא נצטוה ואי' במ"ר (תשא פ' מו ופ' מז) אל תצטער שבלוחות הראשונות שלא היו עשרת הדברות בלבד ובלוחות שניות אני נותן לך שיהא בהן הלכות מדרש ואגדות ע"ש וזה שלמד בזוה"ק הגז"ש מהדברים האלה דכ' אחר דברות שניות שנכלל בהן תורה שבעל פה וכן כל עניני א"א ע"ה ומלחמתו היה ד"ת והיינו תורה שבעל פה. אך בזוה"ק (ח"ג רסד א) אי' תורה שבכתב דא הוא דכ' הוי"ה תורה שבעל פה דכ' האלהים כו' דא כלל ודא פרט ע"ש וכ"כ ברע"מ (זח"ב כה א) כי היה הוא האלהים דא באורח פרט כו' וכמו ש' בתנחומא תורה שבכתב כללות ותורה שבעל פה פרטות. וא"כ צריך להבין למה בדברות ראשונות כ' וידבר אלהים את כל הדברים וגו' ואחר דברות שניות כ' את הדברים האלה דיבר הוי"ה וגו' ואפכא הו"ל למכתב לפי האמור דדברות שניות נכלל עמהם כל תורה שבעל פה. אבל יובן עפמ"ש במדרש (שהש"ר פ' ישקני) בשעה ששמעו ישראל אנכי ה"א נתקע ת"ת בלבם כו' והיינו שאז נתקע ת"ת בלבם שידעו ממאמר אנכי אף התורה שבעל פה וכמו שיהיה לעתיד דכ' ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי וגו' ובדיבור אנכי כל התורה. דכל תרי"ג מצות נקרא בזוה"ק (ח"ב פב ב) תרי"ג זיני עיטא. והיינו עצות שיכנס מאמר אנכי ויאיר בלב. ובגמרא (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה כו' שהיו ישראל משיגין כל סתרי תורה שבעל פה ג"כ מתורה שבכתב. ואז במ"ת בדיבור אנכי שנתקע ת"ת בלב. נבלע בלבם כל הד"ת והיו יודעין מצעמם כל התורה שבעל פה. וזש"נ וידבר אלהים את כל הדברים וגו' שנכלל בדברות ראשונות כל סתרי תורה שבעל פה שנקרא אלהים. ובדברות שניות שהיה אחר הקלקול והוצרכו לתורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס. כ' את הדברים האלה דיבר הוי"ה וגו' להורות שאף שניתן להם התורה שבעל פה מדרש הלכות ואגדות הרב חכמה. מ"מ הכל הוא משם הוי"ה שהכל הוא כלול בתורה שבכתב והם דברי אשר שמתי בפיך. ומתחלה ה"פ אורה שבמאמר יהי אור כנגד ה' חומשי תורה (כמ"ש ב"ר) ואחר כך נגנז האור הראשון לעמלי תורה שבעל פה כמו ש' (מד"ת נח שם) והתורה שבעל פה עז"נ תזל כטל אמרתי. וכמו שאמרנו דנדמה תורה שבעל פה כטל שאינו ניכר כשיורד שהוא מן השמים. רק מבינים כשרואים הארץ לחה שירד הטל. וכן תורה שבעל פה נדמה לחכמים שמחדשים בלבם. ובאמת הם דבר ה' דברי אשר שמתי בפיך. והוא מטלא דעתיקא. ולזה זכה א"א שהיו ב' כליותיו נובעות חכמה שזימן ה' לו (כמו ש' בב"ר) וזש"ל לך טל ילדותך. ושבת הוא ג"כ מדה ז' מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. והזמן לזכות בו לתורה ובפרט בסעודתא דעתיקא:
8
ט׳איתא בגמ' (פסחים קיז:) ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם ואברך ז"ש אלהי יצחק ואגדלה שמך ז"ש אלהי יעקב יכול יהו חותמין בכולן ת"ל והי' ברכה בך חותמין כו'. ובזוה"ק אי' ואעשך לגוי גדול בגין דכ' לך לך. ואברכך בגין דכ' מארצך ואגדלה שמך בגין דכ' וממולדתך. והי' ברכה בגין דכ' ומבית אביך. ר"ש אמר ואעשך לגוי גדול מסטרא דימינא. ואברכך מסטרא דשמאלא ואגדלה שמך מסטרא דאמצעיתא. והיה ברכה מסטרא דארעא דישראל הא הכא כרסייא דארבע סמכין דכלהו כלילן בי' באברהם. הנה כל דבריהם הקדושים מרמזין על ענין א'. עפמ"ש בזוה"ק לך לך כו' לאתקנא דרגא דילך והיינו כי א"א הי' מדתו חסד שהוא ענין התפשטות והשתדל לפרסם כבוד אלהותו ית' בהתפשטות רב בכל העולם. ולכן גייר גיורים הרבה להכניס כל העולם תחת כנפי השכינה. וא"ל הקב"ה לך לך מאותו התפשטות שבין האומות. כי באמת כל הגרים שגייר חזרו לסורם אחר פטירתו כמו ש' (בפדר"א פ' כט ע"ש) והיינו הגרים שגייר בארץ חרן כש"נ ואת הנפש אחר עשו בחרן וכמו ש' בב"ר. וכנגד זה ואעשך לגוי גדול והיינו התפשטות הקדושה בזרעך וכמו ש' בב"ר אותה אומה שכ' בה כי מי גדול אני מעמיד ממך. וזה כונת הגמ' ז"ש אלהי אברהם. כי ג' תוארי השי"ת הגדול הגבור והנורא נגד ק' האבות. והגדול היינו התפשטות וזה מצד הגדולה והחסד. וזהו ג"כ מ"ש מסטרא דימינא וההתגלות על ידי אברהם אבינו ע"ש. ואברכך נרמז על יצחק אע"ה וז"ש ואברכך בגין דכ' מארצך והיינו שנצטוה לצאת מהתפשטות שלו אל הארץ אשר אראך שזה מרמז על יצחק שלו נאמר גור בארץ הזאת. ומדת יצחק הוא הצמצוך שראה שמכל גיורי אביו לא נשאר שחזרו לסורם ולכן צמצם קדושתו שלא להתפשט בין העכו"ם ולכן לא כ' ביצחק שגייר גיורים רק ברמז חז"ל (ב"ר ר"פ וישב) בארץ מגורי אביו. מגיורי אביו. כי מעט היה הגרים שגייר שלא גייר רק יחידים שהבין שלא יחזרו לסורם. וזה שאומרים אלהי יצחק מדת הגבור דגבורה היא מדת צמצום. ומרמז בזוה"ק ואברכך מסטרא דשמאלא שמצינו בו ברכה מפורש וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'. כי מדת הצמצום שם צריך לברכה. וגם להמדרש שהובא ברש"י ואברכך בממון זהו ממדתו דכ' מצפון זהב יאתה ושיעשיר יצפין כמו ש' (ב"ב כה:) וביצחק נא' כי גדול מאד שאמרו זבל פרדותיו ולא כספו וזהבו של אבימלך דכ"כ היה עושרו בהפלגה כמשמעות לשון מאד דקרא. וגם אל הארץ אשר אראך שמרמז על יצחק. שלא מצינו בפסוק שהראהו רק הכונה שאתראה לך דהנבואה בא"י. והגם דאז עדיין לא נבחרה א"י. ואי' בריש המכילתא שהיו אז כל ארצות כשרות לדברות והיו ראויות אז להשראת שכינה וכן בא אליו מאמר ה' לך לך בחו"ל. מ"מ לשון וירא לא נאמר אלא אחר כך מיד שבא לא"י לשכם. וגם מדת היראה פחד יצחק. על ידי שיתן אל לבו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה והפחד. ופחד יצחק היינו שרואה שעומד לפני המלך. וז"ש בגמרא (שבת פט:) ומחוי להו יצחק הקב"ה בעיניהו וז"ש אשר אראך שאתראה אליך. ואגדלה שמך בגין דכ' וממולדתך. וז"ש אלהי יעקב. כי ואגדלה שמך מרמז על יעקב אע"ה. כי שם כל דבר מורה על החיות שיש בו וכמו ש' באדה"ר וכל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו. ואגדלה לשון גדולה הוא התפשטות. ואגדלה שמך שיהיה הקדושה בהתשפטות בחיות בלא הפסק. והתפשטות מצד אברהם עצמו עדיין אין בטוחות על הקיום לעד כי היה גם פסולת בזרעו. וכן בגרים שגייר כנ"ל. אבל יעקב הוא שפת אמת תכון לעד. ולא יצא פסולת מזרעו ומאתו נתפשט קדושת ישראל לעולמי עד. וכן הגרים שבשם ישראל יכנו. הם ג"כ כקטן שנולד להיות בהם ג"כ כח הקיום לעד. וזה גידול השם דהיינו התפשטות החיים לזכות לחיי עולם דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וזוכים לחיי עולם וזה מצד מדת אמת ליעקב. וקו האמצעי הוא הממשיך מן הקצה אל הקצה. וז"ש ואגדלה שמך בגין דכ' וממולדתך. והיינו דכ' ובחטא יחמתני אמי. ומצד זה בא הפסקת החיים בעולם. ויעקב אע"ה שהיה כמו אדם הראשון קודם הקלקול (כשנ"ת כ"פ) ולא היה בו שום צד שליטה מיצר הרע ולכך יעקב לא מת כמו ש' (תענית ה:) והוא החיות שבעולם והיינו חיות הקדושה שבזרע ישראל בלא הפסק. והיה ברכה מסטרא דארעא דישראל והיינו דהמע"ה שהיה מרכבה למ' מלכות שנקרא ארץ. והברכה הוא מציון כש"נ כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה וגו' מציון היינו כל ארץ ישראל ונקראת עיר דוד. כי לעתיד יהיה כל א"י קדושת ציון כמו ש' (ריש פסיקתא) עתידה ירושלים להיות ככל א"י. והוא נגד דכ' ומבית אביך והיינו דכ' הן בעוון חוללתי ואמרו (מ"ר ר"פ תזריע) אפי' אם יהי' חסיד שבחסידים א"א שלא יהיה לו צד א' מעון כו' והיינו שאינו נקי מהנאת עצמו וזה מצד עטיו של נחש דאי' (שבת נה:) ישי אבי דוד דמפרש בי' קרא שמת בעטיו של נחש. ועליו נאמר הך בעוון מלא (כמש"ש) ומשיח בן דוד יתקן גם עטיו של נחש. וימשיך החיים האמיתים בעולם כש"נ חיים שאל ממך נתת לו וגו' והוא יהיה הסוף שיתקן הכל בעולם ויהיה בלע המות לנצח. וזה שחותמין מגן דוד בהפטורה. שבו נאמר ואתה ה' מגן בעדי וגו'. מגן הוא שלא יניח שום דבר רע ליגע באדם. ואברהם אבינו ע"ה ג"כ זכה לזה במלחמת המלכים. שהיה להציל את לוט שהיה בו נפש רות. וחותחמין מגן דוד בהפטורה שהוא לשון סוף מהנין. וז"ש בגמרא יכול יהו חותמין בכולן ת"ל והיה ברכה בך חותמין כו' כי ענין מגן דוד ג"כ מצד אברהם שא"ל הקב"ה אל תירא אברהם אנכי מגן לך וגו' שהיה א"א מתפחד שנכשל באיזו חטא וכמו ש' בב"ר תאמר אותן אוכלסין שהרגתי שמא היה בהם צדיק א' וי"ש א' כו' וא"ל הקב"ה אל תירא מכל מכשול אנכי מגן לך ומסבב אותך מכל צד שלא יהי' לשיטה לשום חטא לשלוט בך. וקדושת דהמע"ה ומשיח ג"כ מצדך. וז"ש מגן דוד בהפטורה מצד שהוא יהיה הסוף כמו ש' בזוה"ק (ח"ג רם ע"ב) סיומא מלכא משיחא. אבל עיקר ההתחלה הוא מצדך וז"ש שאין חותמין אלא בך וזה שמרמז בזוה"ק והיה ברכה מסטרא דארעא דישראל שמרמז על משיח כש"נ כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם:
9
י׳נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק למען שמו. הוא עדמש"נ ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים. כי כשישראל אינם כראוי נותחלל שמו ית' בין האומות כדכ' באמור להם עם ה' אלא ומארצו יצאו ועז"נ לכן אמור לבית ישראל לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי וגו' וכן התפלל דהמע"ה לא לנו כי לשמך תן כבוד וגו' היינו שלא יתחלל שמו ית' כדכ' למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם. וזה הוא התפלה ג"כ ינחני במעגלי צדק למען שמו שלא יתחלל ח"ו. יוליכנו בדרך הראוי כי כל יכול ה' כל אשר חפץ עשה. ואף עכשיו אין עוד מלבדו. ואין כח בשום נברא לעשות דבר בלא רצונו ית' כמו שאמר יעאע"ה האלהים הרועה אותי מעודי. ודוד המע"ה אמר ה' רועי וגו'. רק שעכשיו אינו בהתגלות ולעתיד יהיה בהתגלות שכל העבר נעשה רק מרצונו ית'. ועז"א אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית כשלג ילבינו (שבת פט:) כי הכל היה מרצונו ית'. וז"ש גם כי אילך גו' לא אירא רע כי אתה עמדי. כי מצד עצמינו אין כח לעשות מאומה. ואה"כ כי לשמך תן כבוד על חסדך על אמתך היינו מדת אברהם ויעקב. חסדך מרמז למדת א"א שהיה מדת חסד התפשטות הקדושה. ומדת יעקב אמת ליעקב חיות שאין לה הפסק וכמו שאמרנו. וסיים הכ' ישראל בטח בה' עזרם ומגינם הוא וגו' כי כפי מעלת ישראל הם בוטחים שאפי' עבר מה שעבר וגם כי אלך וגו' הש"י עוזר להוציאם ולהצילם. ומגן שלא יוכל שום דבר רע ליגע בם. והם ב' ענינים שבהם אדם ניצול מיצר הרע. עזר עדמ"ש (סוכה נב:) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום כו' ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו. ומגן הוא מ"ש אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד וד"ת נקראו מגן. וכמו ש' במד"ת פ' זו אנכי מגן לך זש"ה יצפון לישרים תושי' מגן להולכי תם תתקע"ד דור קפל הקב"ה בשביל ליתן תורה לדור המדבר כו' א"ל הקב"ה אתה עסקת בתורתי חייך שאני מגן לך כו' ולא לך בלבד אלא אף לבניך אם יהיו עוסקין בתורתי כו' אני נעשה להם כמגן כו' וכאמרם ז"ל (קידושין ל:) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. אל אף כשהאדם בבהמ"ד יוכל היצר הרע להתגבר ומקשה לבו לכל יכנסו הד"ת ומחשיך לפניו אור חיות וקדושת התורה ומבלבל את דעתו. כמו שמצינו ביעבץ אף שהיה מנוגב מכל חמדות עוה"ז והיה עוסק תמיד בתורה. התפלל לבלתי עצבי שלא ישגבני יצר הרע מלשונות כמו ש' (תמורה טז.) שאף שהיה יושב בבהמ"ד היה ג"כ מתיירא מהיצר הרע שלא יבלבל דעתו. ולזה צריך עזרה מהש"י. ועזר הש"י הוא מה שמעוררם לשוב על ידי יסורין וכמו ש' בזוהר (ח"ג קסח א) אעא דלא סליק בי' נהורא עד דיבטשין בי' וכדין נהיר. כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירמה. וכ' כאשר ייסר איש את בנו ה' וגו' וכמו ש' כבר בענין שכר ועונש שהקשו שבתורה לא נזכר מעוה"ב רק שכר ועונש דעוה"ז. שבאמת תורה לא הזכיר ה כלל שכר ועונש. ומה שנזכר שכו"ע דעוה"ז אין זה שכר ועונש רק סייעתות מה שעוזר לעבודתו ית' ואם בחוקותי תלכו ונננתי גשמיכם וגו' ושאר ברכות וטובות והם יסייעוהו לעבודת הש"י על ידי הרחבת ללבו בטובות. ובאם לאו ח"ו יהיו הסייעתא לקיום מצותיו על ידי ההיפך ח"ו. וההיפך הוא ג"כ לעזר שנוכל להתגבר ולכבוש את היצר הרע וזהו ישראל בטח בה' עזרם ומגינם הוא. וזש"נ שבטך ומשענתך המה ינחמוני כי משענתך מרמז על ד"ת כמו ש' (חגיגה יד.) ע"פ משען ומשענה כל משען לחם וכל משען מים הכל על ד"ת ע"ש. ושבטך היינו העזר על ידי יסורין והתפלל דהמע"ה שיהיה על ידי יסורין קלים כש"נ יסריני ה' אך במשפט. היינו ברחמים כאב המייסר את בנו שמרים השבט עליו ואינו כהו כרחם אב. אך שלא יעלה על הדעת ח"ו מאחר שהכל הוא מהשי"ת יוכל לילך בדרך לבו בלא שום השתדלות ויסמוך על עזר הש"י כש"נ כי אתה עמדי. ע"ז מסיים במד"ת שנאמר אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו. והיינו למי שמשתדל ומתאמץ מצד עצמו לכבוש את יצרו בכל כחו וחפץ לחסות תחת כנפיו ית' ומצפה להשי"ת. ומתפלל ומתחנן לפני הקב"ה. אז מובטח שה' לא יעזבנו בידו מגן הוא לכל החוסים בו שלא ישלוט בו היצר הרע כלל כ ענין מגן שמורה שמסתיר אותו משונאו שלא יוכל לקרב אליו כלל:
10
י״אבהפטורה ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי. יש להבין אחר שזכר שם יעקב וישראל למה הוצרך ליחס זרע אברהם. והרי אז"ל (ב"ר פ' עו) הבחור שבאבות זה יעקב ובזהו"ק תושבחן דאבהן יעקב (ח"א קיט ב וש"מ) וכן אמרו (ב"ר פ' סג) כדאי הוא אברהם להנצל בזכותו של יעקב. ולמה ייחס אחר כך לאברהם אך הענין כמו שאמרנו במ"ש בך חותמין ולא בכולם. שהוא שזה זכה אברהם אבינו ע"ה שנאמר לו אנכי מגן לך. אנכי בי' כ' כתר כמו ש' (זח"ג רנו ב) מגן לך שלא ישלוט בך יצר הרע ולא תתקלקל. שאחר נסיון ז' הובטח התהלך לפני שיהיה מתהלך ע"י הש"י. ובנסיון ה' הובטח שהשי"ת יהי' מגן לו. אף שצריך להשתדל בעצמו מ"מ ה' עוזרו ומגן בעדו שלא יוכל היצר הרע לשלוט בו. ובברכת הגומל חסדים טובים שהוא על ידי שהאדם מתעורר למטה במדת חסד מדתו של א"א עי"ז אתער חסד לעילא כמו ש' בזוה"ק (ח"ג צב רע"ב) מבקשים בברכה זו וכוף את יצרינו להשתעבד לך. וכן בברכת אהבת עולם מבקשים ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך. שיהיה לנו לב א' ליראה ולהוריק הרע מלב כסיל. שברכה זו נגד מדת אהבה מדתו של אברהם אבינו ע"ה כש"נ זרע אברהם אוהבי. וכבר כ' מרבינו ר' בער זצוקללה"ה שהאהבה בא מלמעלה ע"ד שכן דרכו כו' וזש"נ ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך. ואף שיצרו של אדם מתגבר בכל יום זרע אברהם אוהבי. שזכה למאמר אנכי מגן לך. שלא תתקלקל עוד. ועז"נ והיה ברכה שיהיה הויה להברכה שלא יתקלקל. וכ' אל תירא וגו' שלא תתקלקל ח"ו כי עמך אני כענין מש"נ אנכי מגן לך. וכ' אמצתיך נגד מ"ש ויחד לבבנו לאהבה וכו'. אף עזרתיך נגד מ"ש וכוף את יצרנו להשתעבד לך ועפמ"ש בגמ' ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו. אף תמכתיך בימין צדקי שזה בא על ידי אברהם אבינו ע"ה שמדתו חסד דרועא ימינא:
11