פרי צדיק, מטותPeri Tzadik, Matot
א׳וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור זה הדבר אשר צוה ה'. בגמרא (נדרים ע"ח.) איתא דראשי המטות כתיב ליחיד מומחה. וצריך להבין דאם להורות על יחיד מומחה למה הוזכר ראשי המטות הרי הו' בישראל ז' רבוא וח' אלפים ות"ר דייני ישראל (כמו"ש סנהדרין י"ח.) והם כולם היו מומחין ולמה הוזכר כאן דוקא ראשי המטות. אך הענין על פי מה שמצינו בזוהר הקדוש (ריש הקדמת תיקונים) שחשב שם עשר מדרגות שנקראו ישראל כנגד הע"ס וחשב ראשים כנגד כ"ע והנה בפ' נדרים נכתב הלשון זה הדבר שמורה שזהו דבר ה' ע"ד שא' בספרי מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר היינו שהם הם הדברים היוצאים מפי השי"ת שבשעת שמדבר השכינה מדברת מתוך גרונו. ובענין נדרים מצינו (נדרים ט'.) כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן וכו' שרשעים דרכן להדיר ואיתא (שם ט':) בשמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא וכו' ואמרתי לו בני כמותך ירבו נוזרי נזירות בישראל. והיינו שראה ר"ש שהתכוין רק לשם שמים והיה רצון השי"ת שיגדור עצמו בנזירות ובלא"ה כשאין מבורר שמתכוין לשם שמים הנדרים אסורין וכמו"ש בירושלמי פ"ט דנדרים לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים. ולכן הוזכר כאן הלשון זה הדבר אשר צוה ה' היינו מי שזוכה שיהיה הדבר היוצא מפיו דבר ה' וע"ד שא' בזוהר הקדוש (בראשית ל"ב.) דשבת דיבור איקרי ודיבור איקרי שבת והיינו שהאדם מדבר והוא פי ה' בחינת מלכות פה תורה שבעל פה והוא דברי אשר שמתי בפיך אז הדבר אשר יוצא מפיו הוא דבר ה' הוא ראשי לידור ולו הנדר מצוה. וזה שהוזכר כאן בריש פרשה זו אל ראשי המטות שהם כנגד מ' כ"ע וכ"ע איהו כתר מלכות ולהם נמסר ענין נדרים שהם מבינים ומרגישים הזמן והמקום המוכשר לעשות סייג ונדר ואז יוכל להיות דבר ה' ממש זה הדבר אשר צוה ה' ועל זה נאמר לא יחל דברו. וזה הענין מה שא' במדרש (רבא ותנחו' ר"פ זו) אפילו באמת אין אתה רשאי להשבע אלא אם כן יהיה בך כל המדות האלו את ה' אלהיך תירא שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים וכו' אותו תעבוד אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת. והיינו שהעיקר הוא העסק בתורה שאז יכול לזכות לזה שיהיה דברו פי ה' שהוא מטלא דעתיקא. אך מי שאינו יכול להיות מאינון דמשתדלי באורייתא אמר ולעסוק במצות והוא על פי מ"ש הרמב"ם ז" (בשמנה פרקים) על מאמר וכל מעשיך יהיו לשם שמים שאם האדם מכוין בכל פעולותיו בעניני עולם הזה לשם שמים אז אין שום דבר רשות רק הכל מעשה מצוה אך באופן שאין לך עבודה אחרת שלא יהיה לך שם עסק רק בכונה לשם שמים. ובו תדבק היינו על דרך דאיתא (כתובות קי"א:) אמר לו רבי מצאתי להן תקנה מן התורה וכו' וכי אפשר לדבוק בשכינה וכו' כל המשיא בתו לתלמיד חכם וכו' מעלה עליו הכ' כאלו מדבק בשכינה שזה נקרא גם כן אור תורה מחייהו ע"ש. ואמרו שם במדרש אם יש בכך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע והיינו דכתיב ובשמו תשבע תשבע דייקא ולא כתיב תשבע פי' שרק אם יהיה בך כל המדות: האלה אז הוא בטוח שיהיה מושבע על ידי השם ולא יעבור על דברו שאז הדבר היוצא מפיו הוא דבר ה' ובודאי יכנס ללב ולא יעבור על זה ח"ו. וכמו שאמר שמעון הצדיק לאותו נזיר כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל שבכל נזיר היה חושש שמתחרטין וממילא בדידהו טוב אשר לא תדור והנודר כאלו בנה במה וכמו"ש בירושלמי לא דייך במה שאסרה תורה וכו' שיכול להיות שיעבור על נדרו מה שאין כן הוא שהתכוון לשם שמים הוא בודאי לא יתחרט ולא יעבור ח"ו על נדרו ולו הנדר והשבועה מצוה ועל זה נאמר ובשמו תשבע לא אמר תשבע אלא תשבע שיהיה בטוח שיהיה מושבע על ידי השבועה ולא יעבור עליה ולאיש כזה נאמר פ' נדרים. ועל זה אמר כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל וכו'. וכן מצינו בשבועה נשבעתי ואקיימה וגו' דשרי לי' לזרוזי נפשי' כמו"ש (נדרים ח.) והוא במי שיש כל המדות האלו שהוא בטוח שיהיה מושבע ולא יעבור. וכן כל אחד כשרואה יצרו מתגבר עליו ומגדיר ומשביע עצמו לשם שמים הוא גם כן דבר ה' וכמ"ש ובשמו תשבע מושבע ממילא שלא יעבור:
1
ב׳ובשבת כל אחד מישראל נקרא ירא שמי וכמ"ש (תענית ח.) יראי שמי שומרי שבת כפירש"י ובירושלמי (פ"ד דדמאי) אימת שבת על ע"ה. ואותו תעבוד שאין לך עבודה אחרת הוא גם כן בשבת שבשבת משליך כל אחד מישראל כל עסקיו ואין לו שום עסק רק בעבודת השי"ת ובו תדבק הוא גם כן בשבת שבשבת יעשה כולו תורה וכמו"ש (ריש סא"ר) אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששה ימים וכו' וכן איתא בפסיקתא דמאן דאמר לא נתנו שבתות אלא לעסוק בתורה הוא לפועלים. ואז יש בכל אחד מישראל כל המדות האלו ואז הוא בטוח מקטרוג היצר הרע וכמו"ש במכילתא שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע שהוא משומר מן העבירה. ובפע"ח הלשון שהוא משומר מקטרוג היצר הרע שלא יעשה נגד רצון הש"י:
2
ג׳וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל ואמרו ז"ל (נדרים ע"ח.) ללמד שהפרת נדרים ביחיד מומחה. ועל רמזס זה בלבד לא היה לכתוב ראשי המטות בלשון רבים שלשון הזה מורה על כל הראשי ישראל. וגם אם בא להזכיר כולם אם הכונה רק למומחים הול"ל אל זקני ישראל. אמנם כי באמת ענין נדר שאינו לדבר מצוה נקרא חוטא במה שמסגף עצמו על לא דבר כאמרם ז"ל (ירושלמי פ"ט דנדרים) לא דייך מה שאסרה תורה. רק החכמים והסנהדרין כשראו לפי שעה שיש איזה צורך עשו כמה מיני סייגים ומשמרת למשמרת לאסור על ישראל גם מה שמותר על פי תורה. והן הן גופי תורה שבעל פה שיש להם כח כמו תורה שבכתב. וכמו כן איזה פרט נפש מישראל שמרגיש בעצמו באיזה ענין שנצרך שמירה יתירה בנפשו והוא עושה הרחקה לקדש את עצמו במותר לו. נדר כזה יש עליו הכח כאיסור של ממש. ועל זה מרמז וידבר משה אל ראשי המטות היינו הסנהדרין ועיני העדה שיש להם הכח הזה להוסיף על דברי תורה לעשות מהיתר איסור ממש לצורך העת. ובכח הזה ניתן לבני ישראל גם לפרטי נפשות בעת שירגיש בנפשו הצורך לזה. ועל זה גמר אומר איש כי ידור נדר לה' לאסור אסר על נפשו שיש לו כח איסור ממש כאיסור של תורה וע"כ לא יחל דברו. וע"כ אמר משה זה לראשי המטות שאין זה שייך לו כי הוא השורש תורה מן השמים מה שצוה הש"י. ואמרו ז"ל (בספרי) שכל הנביאים נתנבאו בזה הדבר. והיינו שכל הנביאים בעת שמקבלים נבואתם אין הנבואה מבוררת רק יש לה דוגמא ושייכות לתכונת המקבל ולכן יש כח להנביא לאמר הדברים כפי תכונתו כמו שאמרו חז"ל (מגילה י"ד:) שלכך שלח יאשי' אצל חולדה מפני שהנשים רחמניות הם. ועל זה מוסיף משה שנתנבא בזה הדבר היינו שזה הדבר ממש קיבל מהשי"ת כמו שהוא בעצם. וי"ל שזהו ענין מאמרם ז"ל (ר"ה כ"א:) על לא קם נביא בישראל כמשה אבל באומות העולם קם ומנו בלעם היינו בזה לעומת זה כי כל הברכות שנתנבא לישראל היו דבר ה' שיצא מפיו. והרשע הזה דימה בנפשו שיהיה ביכלתו לשנות הסגנון כפי רשעתו ולכן אמר ואנכי אקרה כה שרצה להתנבאות בבחינת כה כשאר הנביאים. אבל השי"ת נתן רסן בפיו במאמר שוב אל בלק וכה תדבר שלא היה לו שום רשות וכח לשנות שום דבר רק עקימת שפתיו לבד וכתשובתו לבלק כי את אשר ידבר ה' אותו אעשה לבד:
3
ד׳והנה לשון זה הדבר האמור כאן בענין נדרים נאמר גם בבנות צלפחד ובצנצנת המן. וי"ל בזה כי זה יורה על ענינים שאינם שייכים למשה רבינו ע"ה מצד עצמו רק הש"י דיבר זה מתוך פיו כי כל דברי תורה המה נצחיות בכל נפשות ישראל ובכל זמן כידוע. והנה בענינו בבחינת נדרים יורה על דברינו הנ"ל שעיקר כח הזה לאסור את המותר הוא רק דייקא לצורך שעה ודייקא באותו נפש המרגיש בנפשו הצורך לזה. ובענין בנות צלפחד נאמר מפורש זה הדבר רק לאותו הדור שהדין לא תסוב נחלה לא היה נוהג אלא לאותו הדור בלבד. וכן בענין צנצנת המן שציוה להניח למשמרת למען ידעו דורותיכם גם זה לא היה מצד משה רבינו ע"ה כי הוא היה חושב ליכנס לארץ בוודאי אם לא היה העון גורם והיה נכנס באותו המעמד שהיה אז קודם החטא העגל לא היה צורך למשמרת למען ידעו מפני שהדעת היה מבורר בלבם לעלמי עד שלא על הלחם לבדו יחיה האדם. וממילא היה כל אכילתם לעולם כאכילת המן ולא היה מטריד אותם ענין פרנסה ובאמונתם יחיה שעל מוצא פי ה' יחיה האדם וכמו שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ועל זה נאמר בלשון זה הדבר אשר ציוה ה' מפני שהוא גם כן רק לצורך שעה העתידה שהי' גלוי לפניו ית' שעתידין לחטוא ויהיה חסרון אמונה בעולם ועבור זה יוצרך לצנצנת המן למען ידעו דורותיכם בימי ירמי' שהוציא להם צנצנת המן ואמר להם הדור אתם ראו דבר ה':
4
ה׳והנה יש להבין בזה גם כן סמיכת הפרשה שלאחריה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך כידוע שכל הארבעים שנה שהיו במדבר היה הדור הזה נקראים דור דעה שורש משה רבינו ע"ה בחינת תורה שבכתב ואם היו נכנסים לארץ עם משה רבינו ע"ה היה אז תכלית הבירור בשלימות ולא היה שום גלות לעולם. אמנם בסוף ארבעים שנה בשיטים בעון פעור על ידי עצת בלעם הכניס ארס הקליפה בתוך כלל ישראל עד שהיה חלילה נתקלקל כל שורש קדושת ישראל ח"ו ואלמלא עצת משה רבינו ע"ה שהיה בנקמת מדין להרוג כל זכר וכל אשה יודגעת איש וגו' מה שהם לא הרגישו בזה היה חלילה התגברות הקליפה של היצר הרע עד שלא היה ביכולת להכניעו ח"ו רק דייקא על ידי משה רבינו ע"ה שהוא בחינת דעת שבקדושה הוא המנגד ומבטל הקליפה של פעור שבשטים לשון שטות כאמרם ז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות ועיקר רוח שטות הוא בקליפה התאוה שהי' בעבודת פעור שאפילו הוי' אמרה תמות ואל תעבוד ע"ז כזה והוא היצר הרע של תאוה שנקרא בדחז"ל חמת מלא צואה וכו'. וכל מי שיש בו מבחינת דעת של משה רבינו ע"ה נבזה ונמאס בעיניו דבר זה שעל ידי מילוי תאותו רגע אחת יאבד א"ע משני עולמות. ועל זה דייקא היתה קבורת משה רבינו ע"ה מול בית פעור כדי להכניע קליפה זו על ידי קדושתו בחינת הדעת כנ"ל. ולזה נאמר לו בפרשה זו נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך. כי על ידי זה יתיש קכח קליפת היצר הרע ויהיה כח לבאי הארץ היינו הדור שאחריו לעשות עצמם גדרים וסייגים כנגד היצר הרע:
5
ו׳והנה נאמר עולת שבת בשבתו שכל פרשה שקורין בכל שבת יש לו שייכות וענין מיוחד לאותו שבת שחל בו וכן נאמר בנביאים בישעי' מדי שבת בשבתו. ובודאי יש שייכות לסדר זה שקורין אותה תמיד בין המצרים כדי שיתן כל פרט נפש על לבו מאמר חז"ל כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו היינו שכל פרט נפש מישראל נצרך לו לבנות בית המקדש במדות ימיו והיינו לתקן בנפשו הקלקול שגרם לזה המעכב בנין בית המקדש וכמו שנאמר המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה. וזה ידוע שבהמקום הזה שנאמר עד היום הזה משמעו שכל ימות העולם הזה הוא נוהג עד לעתיד שיהיה גמר התיקון כי בגמ' לא מייתי ראי' מכאן שאינו נוהג לעולם כי הלא ביטלו ליצרא דע"ז רק כי המכוון הוא על תאות זנות וממילא נצרך כל פרט לעשות גדרים וסייגים בעצמו להתגבר על יצרו כנאמר בפרשה זו. והוא גם כן ענין אחד כמו שנאמר בגיד הנשה עד היום הזה וכנזכר בזוהר הקדוש הרמז ע"פ ויאבק איש עמו שס"ה גידין יש באדם כמנין ימות החמה שנאבק היצר הרע עם האדם וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ששם יש לו אחיזה והוא כנגד תשעה באב שנחרב הבית על ידי חטא זה ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה עד היום הזה שלא ליתן לו אחיזה כל ימות העולם הזה עד לעתיד לבא שיבנה בית המקדש ב"ב ויהפך צום החמישי לששון ולשמחה אמן כן יהי רצון:
6
ז׳וידבר משה אל ראשי המטות וגו' בספרי הובא בפירש"י מה תלמוד לומר אל ראשי המטות מגיד שאין היתר נדרים אלא מפי מומחין. וצריך להבין הא כל הסנהדרין היו מומחין ומאי דוקא ראשי המטות שנזכר כאן בהיתר נדרים. אך הענין דהרמב"ן פרשה זו הביא הספרי שכתב מה הפרש בין נדרים לשבועות נדרים כנודר בחיי המלך בשבועות כנשבע במלך עצמו זכר לדבר וכו'. וכתב על זה הרמב"ן ז"ל והסוד כי השבועה מלשון שבעה כי בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה והנדר בתבונה ראשית דרכו קדם מפעליו מאז וכו'. והנה שבועה במלך עצמו היינו שבועה אותיות שבע ו"ה ו' מורה על ו' המדות ה' על שכינתא בחינת קוב"ה ושכינתי'. ונדר אמר שהוא בתבונה וכתב ברקנטי נדרים נ' דרום נ' שערי בינה וכתב שזה שא' היתר נדרים פורחין באויר באויר של מעלה עד הגעתן למקום הנק' נדרים שמתבטלין הגזירות. והנה צריך להבין מה שהביא הרמב"ן ז"ל פסוק ראשית דרכו שזה מורה על עתיקא על מה שכתב שנדר הוא בבינה. אך הענין הוא דסעודת שבת נחשבו בזוהר הקדוש (יתרו פ"ח) כפי הסדר חקל תפוחין ועתי"ק וזעיר אנפין וברע"מ (שם צ"ב א') נחשב ג' קדושת שבת שבת עלאה שבת דיומא שבת דלילא. והנה דיומא ודלילא הם דיומא קוב"ה ודלילא שכינתא בחינת חק"ת וז"א זכור ושמור זכור לדכורא ושמור לנוקבא מדת יום ומדת לילה (זח"ב קי"ח ב' ושם צ"ב ב') וכנגד עתי"ק כתב ברע"מ שבת עלאה שהוא בינה והוא דעתי"ק הוא באמת שכל הנעלם מכל רעיון ואין בו תפיסה כלל רק על ידי בחינת הדעת שהוא שער הנ' מנ' שערי בינה והוא בא על ידי חיבור חו"ב נולד הדעת והדעת הוא פנימיות מכ"ע. והנה מה שכתב הרקנטי נדרים נ' דרום נ' שערי בינה הוא כמ"ש בתיקונים (סוף הס' סוף תיקון ה') אבא ואמא דאינון חו"ב יכלין למעבד התרה וכו' ומ"י יפר וכו' ואיתא שם ואם הוא נדר מסטרא דאו"א אנא סליק לגבי ההוא דאתמר בי' כי פלא ממך דבר דאתמר בי' במופלא ממך אל תדרוש. והוא דאל"ף אותיות פל"א וזה שאמר היתר נדרים פורחין באויר ע"פ מ"ש בס' יצירה אמ"ש בעולם אויר מים אש שאויר נברא באות אל"ף שהוא פלא עליון וזהו מ"ש בספרי כנודר בחיי המלך ע"ד מ"ש בפתח אליהו כ"ע איהו כתר מלכות וכו' וההוא נביעו איהו כנשמתא לגופא דאיהו חיים לגופא וזהו חיי המלך חיים לבחינת ת"ת גופא. וסעד לדברינו ממ"ש בס' לבוש אור יקרות על הרקנטי שהנדר חוץ לבנינו והעד ותתפלל חנה על ה' ותדור נדר עכ"ל. ובזוהר הקדוש (ח"ג ע"ט ב') על דייקא בגין דבנין במזלא קדישא תליין וכו' והיינו עתיקא שהוא על אותיות הוי"ה שמרמזין לט' ספירות וקוצא דיוד דלעילא רמיזא לאין (זוה"ק שם ס"ה ב') והיינו עתיקא סתימאה דאיקרי אין (זח"א ס"ד ב') והיינו דנדרים הוא משער הנ' שהוא דעת פנימיות מכ"ע שהוא חיים לגופא חיי המלך כנ"ל והוא על ידי בינה. וזה שאמר בשם י"א שהוא נדר מחכמה כמ"ש ברקנטי והכל אחד שכל הג' ראשונות נקראו בלשון עתיקא ולכן הביא על זה הרמב"ן ז"ל הפסוק ראשית דרכו ראשית הוא מאמר בראשית מאמר ראשון שהוא שכל הנעלם מכל רעיון שלא נאמר בו ויאמר ואמר קדם מפעליו מאז על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב נ"ד א') ואלף אנקיב בחשוכא ונהיר לכל עיבר וכו' ומטו לזיין. וזהו מה שא' (ר"ה ו'.) איזהו נדר האומר הרי עלי על"י דייקא בחינת עתיקא שהוא למעלה מהתפיסה וכמו"ש בלבוש שם. וזה פי' נודר בחיי המלך חיים לגופא וכאמור וזהו שאמר הכתוב כאן אל ראשי המטות והוא על פי מה שמצינו (רע"מ בהר ק"ט ב' ועוד) דקחשב נשמתין דבעלי מדות וחשיב נשיאי ישראל חכמים נבונים חסידים גבורים אנשי אמת נביאים צדיקים מלכים. וחשב עשר מדרגות כנגד ע"ס וחשב נשיאי ישראל נגד כ"ע שהם ראש המטות מרמזין לכ"ע וזה שתלה היתר נדרים בראש המטות נשיאי ישראל:
7
ח׳במ"ר ר"פ זו הה"ד ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה וכו' אפי באמת אין אתה ראשי להשבע בשמי אלא אם כן יהיה בך כל המדות האלו את ה' אלהיך תירא שתהא כאותן שנקראו יראי אלהים אברהם איוב ויוסף וכו'. ויש להבין למה צייר דוקא שתהא כאותן ומה חסר מהפסוק לבד את ה' אלהיך תירא שתהיה ירא אלהים. אך כונתו שיראה כזו שלפי שעה הוא ירא מה יוכל להועיל ופן יתקלקל אחר כך. אך כאותן שכבר נקראו יראי אלהים היינו שכבר הוא אצלם באמת בקביעות בשורש שכבר נקראו כן. וחשב כאברהם דכתיב בי' כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. וזה נכתב בנסיון עשירי שזה מורה שנקבע צלו בשורש מכל וכל שעל זה מורה מספר עשר. והקדים כאן איוב ליוסף דאף דלרוב הדעות יוסף קודם לאיוב אך באיוב כתיב תם וישר תם היינו ע"ד מה שנאמר ויעקב איש תם גבר שלים ובאברהם אבינו דכתיב בי' התהלך לפני והי' תמים על מצות מילה אף שהיה קודם נסיון העשירי היינו שאז כבר התחיל להזריח ממנו בנין כנסת ישראל וזה תמים תם י"ם ים מורה על מ' מלכות בחינת כנסת ישראל אבל עיקר השלימות היה אחר כך בנסיון העשירי שנתברר במ' היראה בקביעות. ובאיוב כתיב תם ואחר כך וישר שזה מורה כשמתיישר הלב שיהיה לב אחד לאביו שבשמים כמו שנת' כ"פ וכמו שא' (תענית ט"ו.) ישרים לשמחה לישרי לב שמחה ואחר כך כתיב וירא אלהים היינו שנקבע אצלו היראה וגם הוא נולד כך מעיקרו כעין מה שנאמר ביעקב אבינו איש תם גבר שלים. אך אחר כך קלקל איוב והוצרך לתשובה ויסורין. מה שאין כן ביוסף שמתחלה כתיב ותתפשהו בבגדו ואמרנו שזה מורה שהיה לה בו איזה תפיסה כרגע ועל זה אמר שפת לא ידעתי אשמע. רק השי"ת שמרו וכבש יצרו וינס ויצא החוצה. ועל זה נאמר עדות ביהוסף שמו אתקשר בה בשכינתא האי ה' דאתוסף בי' ואחר כך כשנעשה מושל במצרים ונתברר שנעשה מרכבה למדת צדיק אז אמר את האלהים היינו ה' אלהים אני ירא והיינו שזכה על ידי תשובה בחינת ה' עלאה שיוקבע בו היראה לעולמי עד ומשום זה נחשב הוא בסוף. וזהו את ה' אלהיך תירא והוא נגד מה שנאמר ונשבעת חי ה' באמת וכתיב שפת אמת תכון לעד והיינו מה שנאמר את ה' אלהיך תירא שיהיה היראה בקביעות לעולמי עד:
8
ט׳ואמר אחר כך במדרש ואותו תעבוד אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת. אמר בתורה מפנה עצמך היינו שיהיה לבו פנוי מעניני עולם הזה ואז יזכה לתורה שישפיע לו השי"ת מצדו. ובמצות תפס לשון עסק ולעסוק במצות שזה מצד האדם. וזהו נגד מה שנאמר בפסוק הנ"ל במשפט ובצדקה משפט בחינת קוב"ה וצדקה צדק ה' צדק מלכותא קדישא עם ה'. וזה נגד תורה ומצוה דאינון בן ובת (זח"ג קכ"ג רע"ב) וזה כנגד קדושת יצחק ואברהם מדת פחד יצחק זה שנאמר את ה' אלהיך תירא שהיראה יהיה בקביעות לעולמי עד כאמור. ובמשפט ובצדקה נגד אברהם אבינו ע"ה שהיה הראשון שקיים כל התורה כולה ולמד תורה שפינה עצמו לדברי תורה (כמ"ש יומא כ"ח:) ואחר כך כתיב ובו תדבק וזהו כנגד יעקב אבינו ע"ה שמדתו הדביקות כעין מה שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם. ובמ"ר (בר"ר פ' פ') בדביקה ואתם הדבקים ואנו למדים וכו' ותדבק נפשו והיינו דשדי בה זוהמא (יבמות ק"ג רע"ב). וביעקב אבינו דכתיב תתן אמת ליעקב אמת זו תורה אין שאלה וכי יכול אדם לידבק בשכינה והלא כבר נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה כיון שהדברי תורה שהוא בחינת קוב"ה תורה איקרי (זח"ב ס' ע"א) הוא אש אוכלה אש. אך כיון דהפ' ובו תדבק נאמר לכל ישראל אף למי שאינו דבוק בד"ת ע"ז שאל המדרש וכי יכול אדם לידבק בשכינה ועל זה אמר כל המשיא בתו לתלמוד שהוא קורא ושונה וכו' שזה תקנה לכל אחד מישראל (כמ"ש כתובות קי"א:) וזה שא' אם יש בך כל המדות האלו אתה רשאי להשבע וזה שנאמר ובשמו תשבע ולא כתיב תשבע (כמו שנת' במ"א). ונגד זה אמר בירמיה והתברכו בו גוים והיינו כיון שיזכו להיות ובו תדבק אז הגוים יתברכו בישראל מלשון המבריך והמרכיב. והיינו כמו לעתיד שמה שיושאר מהם יהיו גרים גרורים (כמ"ש ע"ז כ"ד.) ונברכו בישראל. וכן בנסיון העקידה הובטח והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. ובנסיון הראשון הובטח על זה על לעתיד ונבכו בך וגו' וכתיב ובו יתהללו על דרך מה שנאמר כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע ה' מן השכל מרמז על ה' עלאה י' מן וידוע הוא בריח התכון והוא מדת יעקב אבינו ע"ה דכתיב תתן אמת ליעקב אות ו' דאיקרי אות אמת והוא מדת הדעת כמ"ש (זח"ב י"ד ב') ליעקב ברזא דדעת. והג' מתנות טובות שחשב הם גם כן כנגד הג' אבות (כמו שנת' במ"א) ובשבת הזמן לזכות להם מכח גבורתו של הקב"ה:
9
י׳בע"א מה שתפס במ"ר ר"פ זו על הפסוק את ה' אלהיך תירא שתהיו כאותן ג' שנקראו יראי אלהים אברהם איוב ויוסף למה דוקא כאלו שלשה. והענין דאיתא (זח"ב קל"ה ב') את ה' דא שבת דמעלי שבתא ושבת דמעלי שבתא איהי יראה ושריא בה יראה (זח"א ה' ב') ושם הוי"ה הוא בחינת רחמים ואלהיך פי' בעל הכוחות שלך והיינו כשהוא בשלימות כמו במתן תורה דכ' אנכי ה' אלהיך אנכי בי' כתר ובי' אין (זח"ג רנ"ו ב') והיינו כמ"ש בזוהר הקדוש (שם רכ"ג א') אני מן אדנ"י שכינתא כ' כתר וכ"ע איהו כתר מלכות ה' אלהיך הוי"ה בעל הכוחות שלך כאמור ושלימות היראה הוא כשבא מתוך אהבה שלימה כמו שאי' (סא"ר רפ"ג) יראתי מתוך שמחתי. וזה שפרט במד' כאותן שלשה דאברהם אבינו כתיב בי' אברהם אוהבי ושלימותו היה בעקידה וכתיב עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כיון דהיראה בא מתוך האהבה. וכן איוב איתא (סוטה כ"ז:) לא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה וכו' מלמד שמאהבה עשה והיינו בשלימות יראתו בא על ידי אהבה. וזה שנאמר את הוי"ה תירא דהיראה יהיה מתוך אהבה. וכן יוסף דכתיב בי' את האלהים אני ירא ומכל מקום איתא (זח"א קע"ו ב') ויעקב ויוסף כחדא אינון ודיוקנא חדא לון. ושם (קפ"ב ב') דכל דיוקנא דיעקב הוה בי' ביוסף וכו' רזא דאת ו"ו דאזלי תרווייהו כחדא וכו' והיינו שאף יוסף היה מרכבה לשם הוי"ה כיעקב אבינו ע"ה והוא בחינת רחמים וזה כעין יראתי מתוך שמחתי שבא היראה על ידי האהבה דשלימות האהבה כשבא על ידי היראה ושלימות היראה כשבא מתוך אהבה (ונת' כ"פ):
10
י״אבמ"ר ותנחומא פרשה זו אמר להם הקב"ה לישראל וכו' אפילו באמת אין אתם רשאים להשבע בשמי אלא אם כן יהיה בך כל המדות האלו את ה' אלהיך תירא וכו' ואותו תעבוד וכו' ובו תדבק וכו' עי"ש. הנה השלשה מדות הללו הם בקדושת שבת. את ה' אלהיך תירא כי כל יום השבת האדם מלא יראה ופחד שלא יכשל חלילה באיסור חלול שבת כי בדבר קל יוכל ח"ו לבוא לידי חלול שבת וגם אמרו חז"ל (תענית ח':) יראי שמי זה שומרי שבת. ואותו תעבוד הוא גם כן בשבת כי ביום השבת אין לו עבודה אחרת רק עבודת השי"ת כי איתא בספרי שגם הרהור אסור בשבת והטעם כי שבת איתא בזוהר הקדוש (ח"ב ר"ה סע"א) שהוא יומא דנשמתין ולאו יומא דגופא וממילא תיכף בהכנסת שבת כל מלאכתו עבודה גופניות עשויות ונגמרה ואין לו עבודה בשבת רק עבודת יומא דנשמתין היינו רק עבודת ה' עבודת הקדש. ובו תדבק היינו על ידי תורה כי כל המכוון מדברי תורה הוא רק לדעת כי אנכי ה' אלהיך כמו שאיתא בזוהר הקדוש (ח"ב ס' א') ע"פ וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה והא עד כען לא אתיהיבית לון אורייתא אלא אין תורה אלא קוב"ה. היינו כי המכוון מכל התורה הוא להתדבק בהקב"ה ואמרו חז"ל לא נתנו שבתות לישראל אלא לעסוק בתורה וגם בגמרא (שבת פ"ו:) דכו"ע בשבת נתנה תורה לישראל. ולמי שאין יכול לעסוק בתורה נתנו חז"ל (כתובות קי"א:) עצה שידבק בתלמידי חכמים ויהנה אותם מנכסיו ועל ידי זה יזכה להתדבק בו יתברך. והשלשה מדות הללו מרמזים להשלשת סעודות של שבת שהם כנגד השלשה אבות הקדושים בליל ש"ק סעודתא דחקל תפוחין קדישין שהוא כנגד יצחק אבינו ע"ה הוא כנגד ואותו תעבוד כי בשעת העקידה פרחה נשמתו ממנו ואפס מאתו כל כוחות הגופניות וכשהחזיר לו הקב"ה נשמתו הי' כל ימיו רק כיומא דנשמתין ולא היה לו עבודה אחרת רק עבודת ה' כל ימיו ואותו תירא יש לרמז על סעודת שחרית סעודתא דעתי"ק שכנגד אברהם אבינו ע"ה דאיתא במדרש פ' זו אותו תירא שתהיו כאותן שנקראו יראי אלהים אברהם וכו' כי יש מדריגות ביראת ה' שמצינו בנחמי' שהתפלל על אנשי כנסת הגדולה שהיו אתו תהי נא אזניך קשבת לקול תפלת עבדיך החפצים ליראה את שמיך קראם רק חפצים ליראה. ושלמה המלך ע"ה אמר אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה' שאחר החיפוש רק יבין מה הוא יראת ה' אמנם הלשון נקראים יראי אלהים משמע שכבר נקבע אצלו בקביעות בשורש וראוי הוא לקרותו בשם ירא אלהים כי הוא שלם ביראתו מכל וכל. ואברהם אבינו ע"ה נתברר בשעת העקידה שהיה ברור ביראת ה' כל ימיו כמו שנאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כי בלכתו להעקידה שפגע בו השטן ורצה לפתותו ולבטלו מלקיים המצוה בטענה כמו"ש במדרש (ב"ר פ' נ"ו למחר אומר לך שופך דם את וכו' ושאין זה ציווי מה' ואולי הנסיון הוא שלא יעלהו לעולה ועוד טענות רבות שיהיה נראה מהם לאברהם שהולך לעשות נגד רצונו יתברך שמו ח"ו ולולא הפחד מה' כמעט היה יוכל להתפתות רק יראתו עומדת לו והוא בחינת יראה שלמעלה מהשגה בחינת עתיקא כמו שנאמר כי ה' יהיה בכסלך אפילו בדברים שאתה כסיל בהם ושמר רגלך מלכד וזה המכוון בהמד' הנ"ל ירא אלהים כאברהם. ובו תדבק הוא כנגד סעודה שלישית שכנגד יעקב אבינו ע"ה שמדתו הדביקות:
11
י״בבמדרש תנחומא פרשה זו ילמדנו רבינו כמה תקיעות תוקעין בע"ש וכו' השבת מתקדשת בחצוצרות וכן ר"ח ומועדות שכן הוא אומר וכו' וכשהיו נוסעים בחצוצרות נוסעין ותוקעין וכו' וכשמתכנסין מתכנסין בחצוצרות וכו' וכשהצר מיצר תוקעין בחצוצרות וכו' וכשהלכו למלחמה למדין בחצוצרות עשו נקמה וכו'. ובספרי (ר"פ זו ופ' בהעלותך) לפי שנאמר ותקעו וכו' או כל הקודם במקרא קודם למעשה וכו' פרט בא' מהן שהנשיאים קודמין לעדה. וצריך להבין למה באמת בפ' החצוצרות הקדים עדה לנשיאים. וכן בתחלת הפרשה כתיב עשה לך שתי חצוצרות וגו' והיה לך למקרא העדה וגו' ולא נזכרו נשיאים כלל. אך ענין עסק החצוצרות שהיו לכנופיא ולאסוף וכמו"ש בפירוש רש"י (ר"ה כ"ו:) שמצות היום בחצוצרות דלכנופיא בעלמא נינהו וכל כנופיא בחצוצרות וכו' המכוון בזה שיעשו כל ישראל יחיד כאיש אחד חברים כאיש אחד בלב אחד. וזה היה על ידי החצוצרות. ובתענית העיקר שיהיה כולם באגודה אחת וכמו"ש (כריתות ו':) כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינו תענית שהרי חלבנה וכו' וזה שא' ברש"י דלכנופיא נינהו שיהיה כולם כנופיא ואגודה אחת. וזה הפי' והיה לך למקרא העדה היינו שיהיה כל העדה כאיש אחד בלב אחד. ועל ידי זה ונועדו אליך אל פתח אוהל מועד כדי ללמוד תורה. כמו שהיה במתן תורה דכתיב ויחן שם ישראל וגו' ובמכילתא כאיש אחד בלב אחד וכו' וזה היה ההכנה למתן תורה. וכן במועדים העיקר שיהיה ישראל באגודה אחת וכמו"ש (חגיגה כ"ו.) על יו"ט כאיש אחד חברים הכתוב עשאן כולם חברים שיהיו כאיש אחד בלב אחד וכלשון הכתוב כאיש אחד חברים. וכן בר"ח שהוא בחינת סיהרא מ' כנסת ישראל אז הזמן לתקן אף החלבנה שמרמז לפושעי ישראל שאף הם עתידין שיתנו ריח טוב (כמו"ש עירובין כ"א:) לכן גם כן מתקדש בחצוצרות. וכן בשבתות במוספין שנדרש (ספרי) וביום שמחתכם אלו שבתות גם כן המצוה בחצוצרות שכן מוסף שבת נחשב (זוה"ח תולדות) לקבל צדיק יסוד עולם דאקרי כל ומדתו שלום כמ"ש בזוהר הקדוש להיות כולם כאיש אחד בלב אחד. ועל ידי כן יתבררו ישראל בבחינת ועמך כולם צדיקים וכל מאן דתאגזר איקרי צדיק (זח"ב כ"ג א') וזהו חלק משה רבינו שבמתן תורה הכניס הוא בלב כל ישראלך להיות כאיש אחד בלב אחד וכמו שנאמר ויחן ישראל כנגד ההר ועל ידי זה וירד ה' על הר סיני ליתן התורה וזה שנאמר עשה לך שתי חצוצרות כסף ואמרו (תנחומא בהעלותך י' ועוד) אתה משתמש בהן ואין אחר משתמש בהן היינו שזה הכח ניתן למשה וכמו שנאמר והיה לך למקרא העדה שהוא יפעול זאת בלבם להיות כולם כאיש אחד. וכן במלחמה העיקר שיהיו ישראל כאיש אחד בלב אחד ושיתוקנו גם הפושעי ישראל כשיהיו באגודה אחד כמו החלבנה שנותן ריח טוב כשהוא יחד עם י' סממני הקטרת ואז על ידי זה מתגברים על האו"ה שזה כל כוחם כשיש להם מה לקטרג על ישראל ולטעון מה נשתנו ישראל מאתנו באיזה קליפה. וזה שנאמר והיה לך למקרא העדה שעיקר עסק החצוצרות להקהיל העדה שיהיו כולם כאיש אחד ולכן לא הוזכר כלל הנשיאים. ומש"ה אחר כך בסדר סימני התקיעות הוקדם מקודם תקיעה בשתיהן למקרא העדה ואחר כך ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים. אבל מכל מקום במעשה מתחלה תוקעין באחד ומתאספין מקודם הנשיאים שיהיו כאיש אחד בלב אחד. וזה הכח נתן להם משה רבינו שהוא היה נשיא על כל ישראל ומלכם ואחר כך כל אחד מהנשיאים השפיעו בכל ישראל שיהיו כאיש אחד בלב אחד. וזה שאמר בספרי שיהיו הנשיאים קודמין לעדה כאמור. וזה שא' בתנחומא הנ"ל השבת מתקדשת בחצוצרות שתיכף בכניסת השבת בתוס' שבת כתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד ונדרש (ב"ר פ' ט') על כל היפוך הטוב שאז בתוס' שבת מצא כל הבריאה חן בעיני השי"ת שמהכל יהיה טוב מאוד. ומשום זה השבת שהוא שלמא דעלאי ותתאי כמ"ש בזוהר הקדוש (ר"פ קרח) מתקדשת בתוס' שבת על ידי חצוצרות שיהיה כל ישראל כאיש אחד בלב אחד. וזה הענין שבמלאכת מדין שהיה קליפתם נגד קדושת יוסף כמו שאמרנו כבר במ"ש כהן מדין. והיה צריך לכובשם על ידי משה רבינו ועל ידי חצוצרות שזה קדושת יוסף מדת שלום. ומשום זה תלה הכתוב מיתת משה רבינו בזה כמו שנאמר אחר תאסף וגו'. וזה שא' במד"ת הנ"ל וכשהלכו למלחמה במדין בחצוצרות עשו נקמה וכו' שעיקר הנקמה היתה על ידי שנעשו כאיש אחד בלב אחד היפך קליפת מדין. ועל ידי זה עשו נקמה בהם על שהחטיאום כיון שנתברר שבשורש באמת ועמך כולם צדיקים. ורק הם היו בעוכרי נפשם. וכענין דאיתא (ב"ר פ' ס"ה) ונשא השעיר עליו את כל עונותם עונות תם:
12
י״גתנו שבח ושירה לאל אשר שבת ברא לנו ולנו בו נתן תורה. כי הכל מודים שבשבת נתנה תורה לישראל (כמ"ש שבת פ"ו:) והכונה על הרוחניות והפנימיות של העשרת הדברות זאת נשפע בכל שב כמו שהיה בשבת של מתן תורה שאז לא ניתנו הלוחות בפועל רק על ידי קולות וברקים נאמרו עשרת הדברות ונחקקו בנפשות ישראל מראשית הדיבור עד האחרון כי בדיבור הראשון נאמר אנכי ה' אלהיך וגו' ולא נאמר בלשון ציווי שהוא נגד כ"ע ועתי"ק שהוא למעלה מהשגת החכמה שמשם התחלת ההתגלות דיש מאין. רק שכן נחקק בנפשות ישראל התגלות אלהות עד הדיבור האחרון לא תחמוד שעל ידי התגלות אלהות בעשרה מדרגות נעשה הלב חלול ופנוי מכל מיני חמדה ותאוה שבעולם הזה. ויש לכוין זה במאמר חז"ל על עשרה דברים שנבראו בע"ש בין השמשות שזה היה אחר הקלקול והחטא של אדם הראשון נבראו עשרה דברים הללו כדי שיהיה הכנה להתיקון מקלקול הנ"ל. ובהגיע קדושת שבת יהיה נשפע מלעילא כח עשרת הדברות ויהיה ממילא נתקן הכל. וכן נמנו כסדר הבאר והמן היינו תורה שבעל פה ותורה שבכתב כי המן שהוא לחם מן השמים הוא בזכות משה שהוא בגבול והוא בחינת חכמה כמו שא' (ב"ר פ' י"ז) נובלות חכמה שלך מעלה תורה. והבאר הוא תורה שבעל פה שנמשלה לכל המשקים מים ויין ודבש וחלב כי בבאר היה טעם כל מיני משקין כמ"ש במכילתא והוא בחינת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. ושרשה מהמקור מטלא דנטיף מעתי"ק שהוא למעלה מבחינת חכמה וכמו שאמרו ז"ל כל העוסק בתורה טל תורה מחייהו והיינו הטלא דנטיף מעתיקא וכמ"ש במאמר פתח אליהו כ"ע דאיהו כתר מלכות ועליה אתמר מגיד מראשית אחרית והוא נגד בחינת כתר. והקשת הוא בחינת מבטח עוז שכרת הקב"ה ברית שלא יכרת כל בשר עוד מימי המבול (מכתי"ק) ובודאי לא בחנם הוא הם המשפט לכלות ואין הקב"ה וותרן. רק הקשת שהוא מראה דמות כבוד ה' היינו שהוא מעורר תשובה. וע"כ א' בתי"ז כד תחמי קשתא בגוונין נהירין תצפי לרגלא דמשיחא כי אין ישראל נגאלים אלא בתשובה. ובגוונין נהירין שיהיה האתערותא דלעילא לתשובה מאיר בלב. ע"כ. והיינו שגם לאחר כל הקלקולים שבעולם יועיל תשובה מפני כי יצר לב האדם רע מנעוריו והוא כנגד בחינת בינה לבא כמו שנאמר ולבבו יבין ושב ורפא לו:
13
י״דוהכתב והמכתב והלוחות הוא נגד האבות הקדושים שהם בחינת חסד גבורה ת"ת הכתב הוא בחינת תורת חסד שזיכה השי"ת אותנו שיהיה התורה נתנה בכתב. כי בודאי קודם הקלקול לא היה צורך לכתיבה כי הקולות והדברות היו נכתבים ונחקקים על הלב כמו שנאמר ועל לבם אכתבנה. רק אחר החטא שנעשה על ידי זה לב האבן זיכהאותנו השי"ת שיהיה התורה בכתב כדי שיהיה נחקק גם על לב האבן. והמכתב הוא עט ברזל שחוקקים בו על האבן כפירש"י ז"ל והוא האש שמבחינת גבורה שיש לו כח גדול לעשות חקיקה גם על האבן וכמו שנאמר הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע. והלוחות הוא נגד יעקב מדת ת"ת כי הלוחות המה כלולים מהכתב ומכתב והוא בחינת תפארת ישראל מדתו של יעקב אבינו ע"ה כמו שנאמר והמכתב מכתב אלהים הוא חרות עלך הלוחות ואז"ל אל תקרא חרות אלא חירות ממה"מ כי יעקב אבינו לא מת (תענית ה':) והוא דבוק בשורש החיים. וקברו של משה כי הנה נאמר ביעקב אבינו ע"ה ויאבק איש עמו הוא הס"מ ההיפך של חיים וירא כי לא יכול לו לעצמו מפני שהוא שורש החיים כנ"ל ויגע בכף ירכו ואיתא במדרש (ב"ר פ' ע"ז) נגע בנביאים ובנביאות שעתידין לעמוד ממנו וכונתו על תרין ירכין קשוט נצח והוד שמשם יניקת הנביאים והם משה רבינו ע"ה ואליהו הגם שהם היו הנבחרים שבנביאים עכ"ז לא הגיעו לשרש החיים בתכלית וזה מרמז קברו של משה היינו שעכ"פ משה מת ונקבר מפני שהיה בו עוד איזה שמץ מעטיו של נחש וכמו שנאמר ולא ידע איש את קבורתו פי' שלא היה בזה השגת שכל אנושי מפני מה שנאמר בו לשון מיתה וקבורה והוא כענין מאמר חז"ל על מיתתו של רע"ק שתוק כך עלה במחשבה לפני היינו שע"פ שכל אנושי אין שום השגה למה מגיע לו כך רק במחשבה דקה מן הדקה הוא עולה. ועל כל פנים שתוק כי לא יגיע לבחינת הדבור בפה. ומחשבה הוא חכמה ומיתת משה גם בחכמה ומחשבה לא נתגלה כי הוא נסתלק בהאי רצון דעתי"ק שהוא רישא דלא אתיידע ועל כן לא ידע איש את קבורתו וכמ"ש בזוהר (יתרו פ"ט א'). ומערה שעמד בה אליהו ז"ל דהנה איתא בגמרא אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא מחט סידקית לא היו יכולים לעמוד כמו שנאמר כי לא יראני האדם וחי והיינו מפני שגם בהם נדבק עוד איזה שמץ מעטיו של נחש ולא היו עוד בשורש החיים בתכלית כי אפילו אליהו שעלה בסערה השמים עם כל זה לא היה נשאר עם הגוף בחיים בעולם הזה. ולזה לא היה בכוחם להשיג התגלות השכינה בחיים חיותם בהגוף כמו שנאמר כי לא יראני האדם וחי וכדאיתא בשם הר"י בירבי פי' על פ' היום זה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי ועתה למה נמות וגו' אם יוספים אנחנו וגו' ומתנו היינו כאשר נתוודע להם שפסקה זוהמתן כ"כ עד שהיה ביכלתם לראות השכינה לדבר עמהם פא"פ בחיים חיותם אמרו ועתה למה נמות לאיזה תכלית יוצרך המיתה מאחר שיוכלו להשיג זאת גם בחיים. אם יוספים אנחנו עוד לשמוע אם יהיה תוספות התגלות אחר המיתה עוד ומתנו נצרך לזה המיתה ע"כ:
14
ט״וופי האתון דהנה איתא בגמרא (ב"ב י"ד:) משה כתב ספרו ופ' בלעם ולכאורה מה זה פ' בלעם מיוחד מכל ספר התורה של משה רבינו ע"ה (מכתי"ק) שיש בהם ספורים והכל נעשה תורה ומ"ש סיפורים דבלק ובלעם משאר סיפורים שבתורה ונחשב בפ"ע. אמנם הענין הוא כי כל הסיפורים כשנכתבו בתורה נעשה מהם דברי תורה והתורה נקרא ספרו דמשה רבינו ע"ה כי נקרא על שמו תורת משה וכמו"ש בפרע"ק. ופ' בלעם הנבואות שאמר הם מעצמם דברי תורה שנאמרו מהש"י ולא על ידי הכתיבה בתורה נעשו דברי תורה וע"כ לא נחשב זה מספרו דמשה. וכאן שא' פי האתון (ע"כ) כי פתיחת פה האתון היה הקדמה על השלש פעמים שבירך בלעם לישראל להוודע ולהגלות שלא היה בזה שום יתרון לבלעם בעצמו רק שכל הברכות יצאו על ידי השכינה רק המעבר היה על ידי הפה טמא של בלעם והוא לא עשה רק עקימת שפתים כמו שא' כל אשר ידבר ה' אותו אעשה רק מעשה עקימת שפתים. והראיה שכשהיה רצון השי"ת פתח את פי האתון ודיבר גם כן דברים גבוהים כאלו כמו בלעם בג' ברכותיו. כי באמרה כי הכיתני זה שלש רגלים רמזה לו אתה מבקש לעקור את האומה החוגגת שלש רגלים. וזהו בעצמו ענין שלש ברכות שנתברכו ישראל מהשי"ת על ידי בלעם כמו שאמרנו בפ' בלק שבהם גילה עוצם הקדושה שנמצא יקרות בישראל שהמה מושרשים משלשה אבות הקדושים אשר מרמז על זה קדושת שלש רגלים. וי"ל שהאתון בעצמו היה גם כן גוף הקליפה של בלעם כמו שנאמר ההסכן הסכנתי וידוע על זה מאמר חז"ל (סנהדרין ק"ה:) ואשתו כגופו. והדברים הללו הם להראות יקרות קדושת ישראל לכל פרטי נפשות לדורי דורות. ולכן אינם בכלל בספר תורת משה כי הדברים הללו לא היו יכולים לצאת מפי משה רבינו ע"ה רק דייקא על ידי בלעם הנקרא מחליק לשון כדאיתא במ"ר פ' דברים. וזה מרמז על קדושת בחינת יסוד שקדושה זו נשרש דייקא בישראל על ידי מילה לשמנה שמבטן לשמך המה נימולים ועל ידי זה נקראים ועמך כולם צדיקים כל פרטי נפשות גם אם יעבור עליהם מה על ידי בחירתם סוף כל סוף יהיה נתקן הכל ויהיו נשארים בשורש הקדושה. אשר לא כן בתכונת כל האו"ה שאפילו חסיד שבחסידים מהם וגם אם יהיה שומר הברית כל ימיו עם כל זה על ידי איזה הרהור מעט שיעלה על דעתו יתקלקל הכל כידוע ממעשה של הבעל שם טוב עם הכומר. ופי הארץ מרמז על בחינת התגלות מלכות שמים שהוא גם כן רק בכח בחינת קדושת ישראל וזה נתברר על ידי פי הארץ במחלוקתו של קרח שמיד שהגיעו לפי הארץ נתגלה מלכות שמים מפיהם מעצמם שצווחו משה אמת ותורתו אמת. וכמו שנאמר וירדו וגו' חיים שאולה היינו שתנגלה להם הגם שהמה חיים וקיימים בקדושה וטהרה כי היו נפשות גבוהים עם כל זה ירדו עם חייהם לשאול תחתית על ידי הטעות שהיה להם. וזה היה מיד כשהגיעו לפי הארץ חזרו בתשובה ותיקנו הכל. אשר לא כן הוא תכונת האו"ה שאין באופן להגיע מהם התגל מלכות שמים כי המה אפילו על פתחה של גיהנם אינם חוזרים בתשובה. והנה כל אלו עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות כדי שיהיה הכנה להתיקון של החטא הנ"ל. ובהופיע קדושת שבת בעצמה אז נתקן הכל בפנימיות על ידי קדושת העשרה הדברות שהכל מודים שבשבת נתנה תורה לישראל וכדברנו הנ"ל:
15
ט״זהנה השלשה שבתות שבין המצרים מפטירין דברי. שמעו. חזון. שהמה דיבור שמיעה ראיה והם מרמזים על תלת דרגין עלאין הג' ראשונות כתר חכמה ובינה שבהם יש יגיעה ועבודה לנפש ישראל בפנימיות. והג' שבתות אלו נקראים תלתא דפורענותא שמרמז כי בג' השבתות האלו מכלים את הפורעניות. ואחר זה שבעה דנחמתא שהם כנגד ז' מדות הק' שבאים אחר כך לידי התגלות. והוא כענין אמרם ז"ל צדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה ואורריהן ומצעריהן קודמין למברכיהן. והנה הפטורה ראשונה דברי ירמיה רומז על בחינת כתר שהוא למעלה מן השגה כי דיבור הוא מ' מלכות כמו דאיתא בפתח אליהו מלכות פה וכתר עליון איהו כתר מלכות כד"א מגיד מראשית אחרית כי סוף מעשה במחשבה תחלה כמו שהיה מיד בבריאת העולם שאדם הראשון שהיה תכלית מכוון הבריאה עלה במחשבה תחלה ונברא בסוף כל הנבראים. וכמו כן שבעים האומות שעלה במחשבה לבראם התכלית מכוון של הקלי' היה עמלק והוא היהה ראשית המחשבה כמו שנאמר ראשית גוים עמלק והוא נולד בסוף הע' האומות ובסוף הכל נברא יעקב אבינו שהוא הוא עיקר המכוון של כל הבריאה. ועל רמז זה מסיים בהפטרת דברי קודש ישראל לה' ראשית תבואתו שעל ידי הדיבור זה נתברר שישראל המה מקושרים בשרש. וכל דברי ירמיהו היו תוכחות וכפי הנראה על הגוון לא הועיל בכל דבריו כדאיתא במדרש שאמר להם אחר החרבן אם שמעתם לדברי מקודם לא באתם לידי כך. אמנם באמת בפנימיות בשרש למעלה מתפיסת האדם פעל דבריו הרבה. והוא כענין הנאמר ביחזקאל באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו וגו' הוא רשע בעונו ימות וגו' ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מרשעו הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת שבפסוק השני לא נזכר לשון רשע אצל המיתה לאחר שכבר הזהרו הגם שלא שב. והדעת נותן להיפך שהמזיד שכבר הוכיחו ולא שמע צריך להיות רגוע משוגג שלא הזהירו. אולם שזה שהוכיחו הנביא הגם שלא שמע אליו עם כן זה עשו הדברים רושם בהשרש שלו לעילא שעל ידי זה היה מיתתו כפרה על עונו ולא נק' עוד בשם רשע. ואחר זה הפטורת שמעו הוא גם כן נבואת ירמיהו והוא מרמז לבחינת חכמה שהוא גם כן למעלה מן הדעת רק על כל פנים הוא בחינת יש מאין כי השומע על כל פנים הוא מטה אוזן לשמוע הגם שאינו נכנס עוד בלב עם כל פנים יש לזה איזה תקוה כבר על פי שכל כמו שנאמר אשרי אדם שומע לי לשמור מזוזות פתחי שעל כל פנים הוא עומד מוכן לכנוס בעת שיפתחו לו הפתח. ועם כל זה שני ענינים האלו המה רחוקים עוד מתפיסת אדם. וזהו ענין בחינת ירמיהו שהוא על תכלית ההסתר. והפטרת חזון שהוא נגד בחינת בינה ובינה לבא היינו שכבר בא לידי ראיה והתגלות כמו שנאמר ולבי ראה הרבה חכמה וכענין רואה אני את דברי אדמון והוא מנבואתו של ישעיה שהוא מרמז על בחינת התגלות הישועה על פי תפיסת האדם גם כן. והוא קרוב לבוא מזה לשבעה דנחמתא שהוא תכלית התגלות הישועה. ואיתא בפסיקתא (פ' דברי) על ד' בני אדם שנאמר בהן לשון יצירה באדם הראשון וייצר וגו' את האדם וביעקב אבינו ע"ה ויוצרך ישראל ובישעיה יוצרי מבטן לעבד לו ובירמיה בטרם אצרך בבטן ידעתיך. זהו החילוק שבין ישעיה שנאמר בו יצירה מבטן היינו על דבר הישות והתגלות. אבל בירמיה נאמר בטרם אצרך היינו בבחינת אין למעלה מן ההשגה כנ"ל:
16
י״זאיתא בשם הרבי רבי בער זצ"ל על פסוק כל רודפיה השיגוה בין המצרים (איכה א:ג) פי' כל רודפי ה' שרודף אחר השגת התגלות ה' יכול להשיגוה ביותר בין המצרים כמשל המלך כשאיננו בביתו יש ביכולת להגיע אליו בנקל יותר. והענין הוא כי כ"ב ימים שבין המצרים הם נגד כ"ב אותיות התורה שעברו ישראל אז כדאיתא במדרש איכה שהקינות שהם מא' ועד ת' על רמז זה. וי"ז בתמוז הוא נגד אות א' שבו ביום נשתברו הלוחות המתחילים באות א' אנכי. ות"ב הוא נגד ת' ע"ש תם עוניך בת ציון ששפך חמתו על עצים ואבנים. וזה לשון בין המצרים כמיצר מכאן ומיצר מכאן שאין לההסתר התפשטות לא קודם המיצר וגם לא אחר ת"ב שכבר נתקן ונשלם הכל דייקא בימים הללו בתוך ההסתר כמו שראינו שדייקא אחר חורבן הבית התחיל התפשטות והתרבות תורה שבעל פה על ידי התנאים והאמוראים שעמדו אחר זה דוקא. וכמו שא' במד' (תנחו' ר"פ נח) שעיקר התגלות תורה שבעל פה הוא דייקא על ידי צער ויסורים ועליהם נאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול. ועוד א' שם שהקב"ה קבע שתי ישיבות שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה וכו' ואותן ב' ישיבות לא ראו שבי ולא שמד ולא גלות ולהלן א' שם שאין רואין חבלי משיח נראה מזה שיש להם קיום עד ימות המשיח. ובאמת לא היו השתי ישיבות רק בבבל כמו רב ושמואל רבה ורבי יוסף ואחר כך פסקו. אולם פנימיות המכוון על שורש החרש והמסגר כמו שא' (בתנחו' שם) חרש בשעה שפותח וכו' נעשו הכל חרשין וזה הוא בחינת נביאת ירמיהו שהוא בהסתר למעלה מן השגה כנ"ל. והמסגר כיון שאחד מהן סוגר וכו' אין בעולם שיכול לפתוח והוא נגד נבואת ישעיה שבא לידי התגלות. ויש לרמז זה גם כן באבעיות הגמרא (סוף הוריות) חריף ומקשה ומתון ומסיק הי מיניהו עדיף חריף ומקשה היינו בחינת החרש ומתון ומסיק בחינת המסגר תיקו. והיינו שהגם שעל פי שכל בודאי מתון ומסיק התגלות הלכה עדיף עם כל זה הוא נשאר בתיקו מפני שבחינת מתון ומסיק בא על ידי חריף ומקשה על ידי ההעלם מקודם כנ"ל. שהוא דייקא בין המצרים על ידי ההסתר והוא כאמרם ז"ל במקום שבע"ת עומדין צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד וכאמרם ז"ל (מנחות כ"ט:) מ"ט תליא כרעי' דה' וכו' דאי הדר בתשובה מעיילי לי' וליעייל בהך לא מסתעייא מלתא וכו' בא לטהר מסייעין אותו. כי על ידי הריחוק והסתר נצרך אחר כך להחזיק במקום גבוה יותר למעלה:
17
י״חאזמר בשבחין למיעל גו פתחין דבחקל תפוחין וכו'. כתיב פתחו לי שערי צדק צדק מורה על מדת מלכות כמ"ש (בפתח אלי') צדק מלכותא קדישא אבוא בם אודה י"ה שלזה יוכל לבוא על ידי שירות ותשבחות. וזהו אזמר בשבחין למיעל גו פתחן דבחקל תפוחין דהוא מ' מלכות כידוע. וכן נקראו שערי גן עדן שהוא גם כן בחינת חקל תפוחין וכמו שאמרנו דכתיב אחר כך זה השער לה' צדיקים יבאו בו. וזה השיבו על שערי גן עדן לאלכסנדרוס מוקדון שרק צדיקים יבואו (כמו"ש תמיד ל"ב:). ולעתיד יתברר כל אחד בבחינת צדיק כמו שנאמר ועמך כולם צדיקים (כמו"ש ריש חלק) וכן נדרש (שבת קי"ט:) הפ' פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים על העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן עדן. והיינו מדכתיב ויבא גוי צדיק השערים הם שערי צדק וכתיב זה השער לה' צדיקים יבאו בו. ולכן בשבת שהוא כנגד מ' מלכות אומרים גם כן אזמר בשבחין למיעל גו פתחין דבחקל תפוחין וכמו שאמרנו (ונת' פ' משפטים). והשיר של שבת מתחיל טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון שבשבת יש התגלות מדת עתיקא היינו שישראל קשורים בשרש בראשית המחשבה ואז כל אחד מישראל נתברר שהוא בכלל ועמך כולם צדיקים דשבת זמן תשובה וכמו"ש (ב"ר סו"פ כ"ב) כך הוא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת וכתיב טוב להודות לה' ואיתא ע"ז בפרדר"א דכתיב מודה ועוזב ירוחם ואף דשם כתיב מודה ועוזב וכאן כתיב טוב להודות ולא נזכר עזיבה רק שבשבת מועיל הדברים בעצמם שיכנס ללב ויעזוב ממילא הרע וכעין שאי' בפסיקתא (לשבת שובה) הקב"ה כותב אמלגין קשה ומחליפו בדבר קל ואיזה דבר קל קחו עמכם דברים וכו'. והוא על דרך שא' (תענית ח'.) ויפתוהו בפיהם וגו' ואף על פי כן והוא רחום יכפר עון. ובשבת שכנגד מ' מלכות ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה והיינו דברי אשר שמתי בפיך כמו דאיתא בס' יצירה שנברא שבת בשנה ופה בנפש ואף שדיבר אדם הראשון עוד בע"ש רק שאז נברא הכח בפה שיוכל האדם לדבר ויהיה בבחינת פי ה' כמו שנאמר דברי אשר שמתי בפיך וכמו"ש בזוהר הקדוש (ח"ג ר"א ב') אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כלא פי ה'. וכמו"ש בזוהר הקדוש (ח"א ל"ב א') דשבת איקרי דיבור וכו' והיינו שידבר האדם ויהיה בבחינת פי ה' ועל זה כתיב כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה וגו'. ולכן בשבת כשמדבר האדם והוא בחינת פי ה' מועיל הדברים שיכנסו ללב ולבבו יבין ושב ומש"ה כתיב טוב להודות לה' שעל ידי ההודאה בעצמה יזכה שיכנס ללב ויהיה מודה ועוזב ויהיה בכלל ועמך כולם צדיקים שיוכל לבא בשערי צדק השער שצדיקים יבאו בו. ולכן דוד המלך ע"ה שהיה מרכבה להקב"ה בשירות ותשבחות וזה אבא בם אודה י"ה שכן דרך הבא לפני המלך לומר לפניו שירות ותשבחות וכן איתא בזוהר חדש (בראשית י"ט) כיון שברא עולמו ברא מלאכים וחיות הקודש השמים וכל צבאם וברא את האדם וכולם מוכנים לשבח ליוצרם ולפארו ועדיין לא היה שבח לפניו עד שנכנס שבת ושקטו כולם ופצחו רנה ושבחה העליונים ותחתונים וכו'. וזה שתקנו בברכת ק"ש של שבת ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו וכו' פי' שאז הכירו כבוד מלכותו שזה מדת שבת כאמור ויום השביעי משבח ואומר וכו' לפיכך יפארו ויברכו לאל כל יצוריו שבח וכו' והיינו שכל היצורים לא אמרו שירה עד שבא יום השבת דכ' טוב להודות לה' ואז פתחו כולם ואמרו שירה וזהו אזמר בשבחין למיעל גו פתחין דבחקל תפוחין שהוא מ' מלכות כנסת ישראל הנקראת שערי צדק על ידי זה אבא בם אודה י"ה:
18
י״טישמח משה במתנת חלקו להבין למה נקרא קדושת שבת דוקא מתנת חלקו של משה יותר מכל שאר מצות התורה הלא כל התורה נקראת על שמו כמו שנאמר זכרו תורת משה עבדי. הענין הוא כידוע שקדושת שבת הוא התיקון על החטא הראשון והחטא הראשון היה על ידי גיאות ותאוה וכנס שהמה הקנאה והתאוה והכבוד. ומשה רבינו ע"ה היה נקי בתכלית בג' ענינים הללו ולכן נקרא קדושת שבת מתנת חלקו של משה כי בבחינת גאוה מצינו שאמר על עצמו בתואר תכלית השפלות מכל הברואים כי אברהם אבינו ע"ה אמר ואנכי עפר ואפר. ודוד המלך ע"ה אמר ואנכי תולעת ועל כל פנים יש בהם עוד איזה ממשות אבל משה רבינו ע"ה אמר ואנחנו מה שאין לו שום ממשות. ובבחינת התאוה היה נקי בתכלית כמו שנאמר ויקבור אותו בגיא מול בית פעור היינו שהוא היה המנגד והיפוך לקליפת בעל פעור השרש של תאות זנות כידוע מנשי מדין שנאמר הן הנה היו לבני ישראל וגו' על דבר פעור כי זה היה עיקר כח הקליפה של כזבי שהיתה בתו של המלך לכן היה בה שרש של הקליפה זו. וכל מגמתם היה רק להכשיל בה את משה רבינו ע"ה שהיה בקדושתו זה לעומת זה ומחשבתם הרעה היה שעל ידי זה ישיגו ח"ו ברשתם את כל הכלל ישראל. וכאשר היה באמת כאשר נכשל בזה הנשיא של שבט שמעון נפגם על ידי זה כל השבט שכל הכ"ד אלף שנפלו היו משבט שמעון. ולכן הביאו כפרה על הרהור הלב דייקא רק הראשים שרי האלפים כי כל הכלל תלויים בראשי הדור. וגם בבחינת הכעס היה משה רבינו ע"ה נקי מכל נדנוד ושמץ מנהו לכן בפרשה זו כאשר נראה על הגוון ממנו מעט קפידא ויצא מגדרו במשהו שנאמר ויקצוף משה וגו' נתעלמה ממנו הלכה דייקא בגיעולי מדין ובזה הראו לו שצריך להזהר בזה אפילו בדקות מאוד כענין שנצרך טהרה וטבילה אפילו הכלי שהיה רק איזה שעות ברשות הנכרי. ובמעשה זמרי הראו לו שלפעמים לאיזה צורך נצרך דייקא להשתמש במדת הכעס וקנאה לכן נתעלמה ממנו הלכה זו דקנאין פוגעין בו מפני שהדבר הזה לקנאות אין שייכות כלל אליו רק בא פנחס ונטל את הראוי לו. וי"ל שלטעם זה גם כן היה קבורתו של משה רבינו ע"ה בעבר הירדן בנחלת גד כמו שנאמר כי שם חלקת מחוקק ספון כאמרם ז"ל (מכות ט':) שמשום זה הוצרך שם גם כן ג' ערי מקלט דבגלעד נפישי רוצחים שהוא קליפת כעס וקנאה ולכן נקבר שם משה רבינו ע"ה שהיה נקי מזה בתכלית כדי להכניע את הזה לעומת זה כדברינו הנ"ל על מול בית פעור:
19
כ׳אומרים בסעודה ג' דשבת ובכל הסעודות המזמור ה' רועי לא אחסר היינו שהעיקר הוא שיכירו כח הנותן שה' רועי ובמדרש (רבה ותנחומא פ' זו) ג' מתנות נבראו בעולם זכה באחד מהן נטל חמדת כל העולם זכה בחכמה זכה בכל שהחכמה שהוא חכמת התורה כולל חמדת כל העולם. וגבורה עיקר הגבורה הוא כמו שנאמר איזהו גבור הכובש את יצרו וזה זוכה לגבורה בעולם הזה גם כן. שכל שליטת האו"ה על ישראל הוא על ידי השאור שבעיסה שנמצא בלב ישראל מקליפתם והכובש את יצרו על ידי זה זוכה לגבורה בעולם הזה גם כן וזהו זכה בגבורה זכה בכל. זכה בעושר זכה בכל מוסב על מעשה המצות וכמו שאיתא (עירובין פ"ו.) רבי מכבד עשירים ר"ע מכבד עשירים וכו' בזמן שחסד ואמת מן ינצרוהו שעושה גמ"ח במעותיו. אימתי בזמן שהם מתנות שמים ובאות בכח התורה. מתנות שמים היינו שמכיר שהשי"ת הוא הנותן לו כח לכל זה. ובאות בכח התורה הוא על פי מה שאמרנו שבכל מצוה יש גם כן תורה אור והוא המכוון לשם שמים בעשיית המצוה מפני שנצטוה מהשי"ת כאשר צוני ה' אלהי הוא האור תורה שיש בכל מצוה והוא הנהורא השלהבת שמדליק את הנר לפי שעה בפרט כל מצוה זו שעושה. ובלימוד התורה גם כן הלימוד בלבד בלא הכונה לשם שמים הוא גם כן מצוה ככל המצות והוא כמו נר ופתילה בלא שלהבת. רק כשלומד לשמה בכונה לשם שמים להכיר על ידי זה איתא ה' זהו התורה אור והאור זה מהתורה מאיר בכלל והוא מאיר לעולם (ונת' כ"פ) וזה הפי' ובאות בכח התורה שיש בו התורה אור. ומש"ה אמר במדרש אחר כך אבל גבורתו ועשרו של בשר ודם אינו כלום. ולא זכה המתנה ג' החכמה שבחכמה דהיינו תורה לא שייך לומר אינו כלום דאף כשאין לו המכוון לשם שמים מכל מקום מצינו (פסחים נ':) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף שלא לשמה וכו' ולא שייך לומר אינו כלום אבל גבורה ועושר אם אינו מכיר כח הנותן ואינו בא בכח התורה אינו כלום וזה שאמר ה' רועי שמכיר הנותן שהוא השי"ת והם מתנות שמים ובאות בכח התורה ואז לא אחסר. ובשבת מכיר האדם שהכל מהשי"ת ומשום זה אומרים מזמור זה בכל הסעודות שבשבת זוכים גם כן לג' מתנות אלו דבשבת כל אחד מישראל נקרא יראי שמי כמו"ש (תענית ח':) ואימת שבת על ע"ה ועל ידי זה יוכל להיות גבור הכובש את יצרו וחכמה דכו"ע בשבת נתנה תורה ועושר כמו שנאמר ברכת ה' היא תעשיר זה השבת כמ"ש (ב"ר ר"פ י"א) ובגמרא (שבת קי"ט.) ושבשאר ארצות וכו' בשביל שמכבדין את השבת ואומרים מזמור זה שיכירו כח הנותן ה' רועי לא אחסר:
20
כ״אעוד במדרש הנ"ל מביא על זה הפסוק שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כולם. והוא על דרך מה שאמרנו על הפסוק אין המלך נושע ברב חיל הם התלמידי חכמים דרבנן איקרי מלכים (גיטין ס"ב.) אין נושעים על ידי דברי תורה לבד שהוא רב חיל דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו כמ"ש (סוכה נ"ב.) גבור לא ינצל ברב כח גבור הוא הכובש את יצרו לא ינצל על ידי רב כח שלו לבד אם אין לו עזר השי"ת כמ"ש (סוכה שם) יצרו של אדם מתגבר וכו' ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו וכו'. שקר הסוס לתשועה מוסב על האנשי מעשה שמצינו (סנהדרין צ"ו.) כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים וכו' שהם הי' עסקם ההשתדלות והזריזות במעשה. רק העיקר הוא עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו שידע שהוא מכוחו לבד לא יועיל כלום רק מה שהשי"ת עוזר לו (ונת' במ"א). וזה פירוש הפסוק הנ"ל כי לא לקלים המרוץ נגד שקר הסוס לתשועה שריצה מצינו בסוסים כמו שנאמר רצתה וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים וכתיב וישלח ספרים ביד הרצים בסוסים ובגמרא (פסחים נ'.) עד שהסוס רץ ומציל וכו'. ולא לגבורים המלחמה נגד גבור לא ינצל ברב כח ואמר לא לגבורים המלחמה שעיקר המלחמה הוא מלחמת היצר שהוא המלחמה התמידית ועל ידי הגבורה שלו לבד בלא עזר אלהי לא יועיל לו לכבוש המלחמה. וגם לא לחכמים לחם היינו לחמה של תורה וכמו שנאמר הכהנים לא אמרו איה ה' דכל שאינו מחפש כמטמונים ואומר איה ה' שיכיר כח הנותן ויהיה עסק התורה לשמה לא יזכה לתורה אור שיאיר לו התורה ללב וכמו שאמרנו. ואמר וגם לא לנבונים עושר. עושר היינו שהוא עשיר בתורה וזה מוסב על עשירות בתורה שבעל פה וכמו"ש (תמורה ט"ז.) שדורש עשיר ורש נפגשו מי שעשאו חכם לזה וכן במדרש (תנחומא תשא ג') והשבע לעשיר וגו' בעשירי תורה מדבר ששפתותיו דובבות ואין מניח לו לישון. אבל לא לנבונים עושר וכמו שנאמר ותופשי התורה לא ידעוני שגם מי שהוא אחיד באורייתא והוא בכלל תופשי התורה מכל מקום יכול להיות לא ידעוני שלא יזכו לסוד הדעת שיכנס לעומק הלב ולא זכו לטלא דעתיקא שהוא עושר דתורה שבעל פה וזה לא לנבונים עושר. ואחר כך אמר לא ליודעים חן יודעים היינו מי שכבר זכה גם לבחינת דעת וזה יש לו חן שמורה שאף שעושה ח"ו שלא כהוגן מכל מקום אין תורתו נמאסת וכמו"ש (חגיגה ט"ו:) ואמר (שם) ר"מ גמר מפומיה דאחר ר"מ רמון מצא תוכו אכל וכו' ורמון איתא (שם כ"ז.) על פושעי ישראל שמלאים מצות כרמון. והיינו דת"ח כאחר שנכנס לפרדס והיה גדול והיה בכלל יודעים אף שסרח מכל מקום יש לו חן שאינו נאבד ח"ו וכמו שא' שם בר' יוחנן שאחר שמת פסק קוטרא מקברי' דאחר ומכל מקום אמר וגם לא ליודעים חן שלפעמים יוכל לקלקל כ"כ עד שלא יועיל הכל ויאבד וכמו"ש אחר כך איתא סופר אי' שוקל וכו' ש' בעיי בעו דואג ואחיתופל וכו' ותנן א"ל חלק לעולם הבא שמ"מ נפסק עליהם במשנה שאין להם חלק ורק דורשי רשומות היו אומרים כולם באין לעולם הבא כמו"ש (סנהדרין ק"ה:) והיינו שלמעלה מתפיסת שכל עולם הזה השיגו איזה רשימה מה שכל שבא מזרע יעקב לא יאבד. אבל במשנה נפסק הדין שאין להם חלק לעולם הבא וזה לא ליודעים חן שיוכל כ"כ לקלקל עד שיאבד הכל וזה כי עת ופגע יקרה את כולם עת היינו הכ"ח עתים שיש בעולם הזה ופגע היינו היצר הרע יקרה את כולם שיוכל להתגבר עליהם אם לא שהקב"ה עוזר לו כמו שנאמר הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו. והביא אחר כך מפסוק אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' שכל שאינו מכיר שבא מידו של הקב"ה ומכח התורה אינו כלום כי אם בזאת יתהלל השכל וידוע אותי שידע שהכל מכח השי"ת והביא אחר כך במדרש בחכמים א' מישראל אחיתופל שאמר עליו דוד המלך ע"ה ואתה אנוש כערכי דדוד המלך ע"ה היה מרכבה למדת מלכות ולכן אמר ואני תפלה שתפלה הוא ממדת מלכות כמו"ש אדני שפתי תפתח. וכן אחיתופל איתא (סנהדרין ק"א:) ראה צרעת וכו' סבר איהו מליך וכו' דנפקא מינה שלמה. וכן מצינו בירושלמי (ברכות פ"ד) שהיה אחיתופל מחדש תפלה בכל יום. ומכל מקום על ידי שקלקל נכתב עליו במשנה שאין לו חלק וזה שא' ולא ליודעים חן אף שהיה גדול בתורה כ"כ מכל מקום עת ופגע יקרה את כולם שהיצר הרע יוכל לקלקלו ויאבד הכל ח"ו. וזה שאמר כשאינם באים מן הקב"ה סופן להפסיק ממנו:
21
כ״בושבת איתא (רע"מ פנחס רנ"ז א' שכינתא אתקריאת שבת מסט' דתלת דרגין עלאין ש' ג' כתרין כתר חכמה ובינה ואיהי בת רביעאה לון. והוא על דרך מ"ש בזוהר הקדוש )ח"ב ר"ד א') שבת ש' בת רזא דתלת אבהן דמתאחדן בבת יחידה ואיהי מתעטרא בהו ואברהם אבינו ע"ה מדתו חסד ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ב קע"ה ב') וחסד עלאה נפקא מחכמה ויצחק אבינו ע"ה מדתו גבורה וגבורה נפקא מבינה ויעקב הוא בסוד הדעת כמו משה רבינו ע"ה שהוא בסוד הדעת רק יעקב מסט' דלבר ומשה מסט' דלגאו דא מגופא ודא מנשמתא (כמו"ש בת"ז תי' י"ג) ודעת פנימיות מכ"ע. וכל אחד מישראל זוכה בשבת לג' קדושת האבות וקדושות הג' ראשונות והוא באכילת הג' סעודות כמו שסדרן האר"י הק' ז"ל כנגד האבות. וסעודה השלישית כנגד יעקב אבינו שהוא בסוד הדעת, ומש"ה בב' סעודות שבת הראשונות שהם כנגד אברהם ויצחק תקנו קדוש על היין שצריך השתדלות מצד האדם להכניס קדושה לשבת כיון שיכול להיות עוד כמו שנאמר ותופשי התורה לא ידעוני וכמו שנתבאר. אבל בסעודה ג' שזוכה כבר לסוד הדעת וזוכה לחן מהשי"ת וכמו שנתבאר כל שלא קלקל ח"ו לגמרי אין צריך כ"כ להשתדלות אדם מטעם זה לא תקנו בסעודה זו קידוש על היין:
22