פרי צדיק, נשאPeri Tzadik, Nasso
א׳נשא את ראש בני גרשון גם הם. בזוה"ק ר"פ זו ר' אבא פתח אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה האי קרא לאו רישי' סופיה ולאו סופי' רישיה. פירוש שמשמעות הפ' לא יחשוב ה' לו עון היינו שיש לו עון רק ה' לא יחשוב לו לעון. וסוף הפסוק ואין ברוחו רמיה משמע שאין בו כלל. והאריך בזוה"ק ומסיק ובג"כ אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון אימתי כשאין ברוחו רמיה. וצריך להבין מה תירץ לקושית סתירת הפסוק. גם מה שייכות פתיחה זו לפרשה נשא את ראש בני גרשון. אך סדר הפרשיות מראש הס' במדבר מתחלה נאמר שאור את ראש כל עדת בני ישראל וגו' ומספרם בכלל ובפרט ובדגלים. ואחר כך נאמר פקוד את בני לוי וגו' מבן חודש ומעלה ולא נאמר שם לשון נשא ואחר כך נאמר נשא את ראש בני קהת וגו' מבן שלשים וגו'. ואחר כך נאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם ואחר כך בני מררי למשפחותם ולא כתיב בהם נשא. ואחר כך כתיב פ' שלוח מחנות. והענין הוא שכיון שנבנה המשכן. אז קודם פ' ויהי ביום כלות משה שנעשה שם מחנה שכינה נעשה מקודם אז מחנה ישראל ומחנה לויה. ולכן כתיב מקודם שאו את ראש כל עדת בני ישראל. והיינו שיהיה בהם קדושת מחנות ישראל ונאמר לשון שאו לשון נשיאות ע"ד מ"ש במדרש (תנחו' תשא ה') לפיכך נתן להם תלוי ראש על ידי משה וא"ל כי תשא את ראש. ואחר כך במספר הלוים מבן חודש לא נאמר לשון נשא שעיקר נשיאת הלוים הוא רק משבחו לכלל עבודה. דקדושת מחנה ישראל הוא שעוסקין בעניני עולם הזה אך הם קובעים עתים לתורה ועוסקים במצות. ואף בעניני עסקי עולם הזה כשעוסק בהם עם כונה לש"ש שיוכל לקבוע עתים לתורה ולגדל בניהם לת"ת הוא גם כן בקדושה וכמו"ש הרמב"ם ז"ל על מאמר וכל מעשיך יהיו לשם שמים שכאשר האדם עושה עניני הגוף לש"ש נעשה מן הכל מעשה מצות. גם עסק סתם מצות וגמ"ח שהם מצות מפורשת. וזהו קדושת מחנה ישראל וקדושת מחנה לוי' הוא שהם פנויים רק לתורה ועבודה שאין להם חלק בארץ רק ה' חלקו ונחלתו ונוטלים מעשר ואין להם שום עסק מעניני עולם הזה רק כמו שהיה כונת בריאת האדם כמ"ש (קידושין פ"ב.) ואני נבראתי לשמש את קוני. וקדושה זו הוא רק משנכנסו לכלל העבודה מבן ל' ומעלה. ומש"ה במספר הלוים מבן חודש כתיב לשון פקוד ולא כתיב בהם נשא. ואחר כך במספר הלוים מבן שלשים ומעלה כתיב נשא את ראש בני קהת ואיתא (במ"ר ר"פ זו) אף על פי שגרשון בכור כו' לפי שקהת טוען הארון ששם התורה הקדימו הכתוב לגרשון כו' יקרה הוא מפנינים מבכור שיצא ראשון כו'. ואחר כך איתא במדרש שם לפי שקהת היה מטועני הארון ושהוא קודש קדשים ויצא ממנו אהרן שהוא קודש הקדשים וגרשון היה קודש הקדימו הכתוב לקהת תחלה כו' והיינו שהארון היה קדש קדשים וכן אהרן דכתיב ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים וגו' והוא נקרא מחנה שכינה. ובני קהת נושאי הארון ולכך הקדימו לגרשון. ובבני גרשון כתיב גם כן לשון נשא לפי שהוא בכור וכתיב גם הם שאף בני גרשון וכיוצא בהם כמ"ש במדרש. ומה שבבני מררי לא כתיב בהם לשון נשא הענין הוא שאף בקדושת הלוים שהוא מי שהוא פנוי רק לשמש את קונו גם כן יש שלשה מדרגות ועפמ"ש (סנהדרין ל"ט:) אדם לעמל יולד ואיני יודע אם לעמל פה אם לעמל מלאכה כשהוא אומר וכו' הוי אומר לעמל פה נברא ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר לא ימוש וגו' הוי אומר לעמל תורה נברא. ואמרנו מכבר שבודאי אין הפירוש לעמל מלאכה בעניני מלאכת עולם הזה בעניני הגוף שע"ז לא יתכן לומר ספק שנברא האדם לעמל מלאכת עניני הגוף. וכן לעמל שיחה בודאי אין הפי' שיחה בטלה שע"ז אין ספק שאינו תכלית בריאת האדם. רק הפי' שבודאי האדם נברא לשמש את קונו. רק עמל מלאכה היינו ע"ד מלאכת המשכן שהוא מעשה המצות ואף הוא טוב. ואומר שהתכלית לעמל פה וכמוש"נ כל עמל אדם לפיהו וכתיב פיהו סתם ועדיין איני יודע אם לעמל שיחה היינו תפלה וכמו"ש (ברכות כ"ו:) אין שיחה אלא תפלה ויש בני אדם שכל עסקיהם בתפלה וכעין שאמר ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו (וכמוש"ש כ"א.) וגם הוא טוב אך אמר כשהוא אומר לא ימוש וגו' הוי אומר לעמל תורה נברא. והיינו דעיקר התכלית עמל תורה שהרי מי שתורתו אומנתו כרשב"י אין מפסיקין לתפלה (כמ"ש שבת י"א.) ורב יהודה מתלתין יומין לתלתין יומין הוה מצלי (ר"ה ל"ה.) שהיה מחזיר תלמידו כל ל' (כמו"ש רש"י) וכן מצות שאפשר לעשותה על ידי אחרים מבטלין עבור ת"ת (מו"ק ט:) אך מ"מ עמל שיחה שהוא תפלה ועמל מלאכה שהוא מצות מעשיות גם כן טוב:
1
ב׳וזה הענין דקדושת מחנה ישראל הוא העוסקין בעניני הגוף רק בכונה לש"ש וקובעין עתים לתורה. וקדושת מחנה לויה הוא שהם פנוים רק לשמש את קונו ובזה יש ג' מדרגות הנזכרים דבני קהת נגד עמל תורה שהם נושאי הארון שהארון הוא הד"ת קודש קדשים ואהרן ובניו גם כן קודש קדשים שהם דברי תורה גופה וכמו"ש כי שפתחי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו והוא מחנה שכינה. ובני קהת הם נושאי הארון העוסקים בתורה והוא מעלה הראשונה כמו"ש לעמל תורה נברא ומש"ה הקדימו הכתוב. ובני גרשון הם כנגד עמל שיחה זו תפלה שהיו נושאי יריעות המשכן ואוהל מועד. ועיקר המשכן על שם היריעות שנקרא אוהל וכמוש"נ ועשית מכסה לאוהל וכתיב כי ביתי בית תפלה וגו' ונקרא המשכן בית תפלה ומש"ה כתיב גם בבני גרשון לשון נשא וגו' גם הם שהם גם כן יש להם מעלה מי שעסק שלו הוא בתפלה וכמ"ש ר"י ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו. ואחר כך בני מררי נושאי הקרשים הם כנגד עמל מלאכה מלאכת המשכן ומלאכת המצות. ומש"ה לא כתיב בהם לשון נשא שאין להם נשיאות שהוא מעלה האחרונה והפחותה ממעלות מחנה לויה שקדושתם הוא שהוא פנוי רק לשמש את קונו. ואף במחנה ישראל יש קדושה שעסוקין גם כן במצות וגמ"ח שהוא מצוה. וכן העסק בכוונה לש"ש שגם כן נעשה דבר מצוה:
2
ג׳ואח"כ כתיב פ' שילוח טמאים שמצורע משתלח חוץ לג' מחנות שזה כנגד הקנאה והכעס שאין לו חלק כלל בישראל. והזב שהוא כנגד קליפת התאוה משתלח חוץ למחנה לוי' דמי שהוא פנוי לתורה ועבודה כמו הלוים בכלל יש בו כח לחבל היצר של תאוה (כמו"ש קידושין ל:) וטמא מת משתלח רק חוץ למחנה שכינה שהוא התורה בעצמה אילנא דחיי ומי שהוא אחוז בדברי תורה שנבלע בגופו אינו מת כמו"ש יעקב אבינו לא מת (תענית ה:) ונת' במ"א. ומש"ה פתח הזוה"ק בפתיחה זו דכתיב בפרשה שיש קדושת מחנה ישראל ומחנה לוי' והרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ועל זה פתח אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון והיינו שהשי"ת נתן לנו את יום הכפורים דכתיב ונשא השעיר עליו את כל עונותם ודרשו במ"ר (תולדות פ' ס"ה) ונשא השעיר זה עשו את כל עונותם עונות תם והיינו שהשי"ת מברר שישראל רצונינו לעשות רצון אבינו שבשמים ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות. כמו"ש (ברכות י"ז.) והיינו שעל ידי הרע שנמצא באו"ה מכניס שאור שבעיסה בלב ישראל. וז"ש לא יחשוב ה' לו עון שאין העון נחשב בחשבון על ישראל רק על עשו כמ"ש ונשא השעיר זה עשו וכו' ועל זה אמר אימתי כשאין ברוחו רמיה. והיינו שאין ברוח החיים שלו רמיה שזהו חלקו של עשו. והוא ע"פ מה שאמרו ברע"מ (פנחס רל"ב ע"ב) בגין דערב רב אינון שאור שבעיסה וכו' דאינן דבקין בישראל כשאור בעיסה. והיינו דערב רב הוא מה שקיבל משה רבינו ע"ה והשי"ת אמר שלא לערב בהם ערב רב כמו"ש במדרש (תשא פ' מ"ב) העם אין כתיב אלא עמך והיינו שהם נתגיירו אז רק משראו גדולת ישראל כמ"ש (יבמות כ"ד) אין מקבלים גרים לימות המשיח כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. ומ"מ כיון שקבלם משה בדיעבד הוי גרים (כמו"ש הרמב"ם פי"ג ה' א"ב הט"ו) ואותם הע"ר הם השאור שבעיסה ומהם יברר השי"ת ויפרוש אותם מישראל לגמרי ויצאו מכלל קדושת מחנה ישראל ויכול להיות שימצא בהם מי שהיה מכוין לש"ש ויושאר באמת. וזהו מ"ש בזוה"ק אימתי כשאין ברוחו רמיה שאינו מאותן הע"ר שהם באמת השאור שבעיסה כי רמיה הוא חלקו של עשו וכמו"ש ב"ר (תולדות פ' ס"ג) על עשו הא שוא שבראתי בעולמי וחלקו היה כי ציד בפיו לרמות את אביו וכמ"ש (תנחו' תולדות) היכן היית והוא אמר לו בבית התלמוד לא כך הוא הלכה מן כך וכך לא כך איסורו לא כך התירו. ואף לעתיד איתא (תנחו' צו ב') מה עשו עושה מתעטף בטליתו כזקן ויושב לו אצל יעקב וכו' והיינו שרוצה לרמות בהשי"ת גם כן ח"ו ורק ע"ז נאמר ואם בין כוכבים שים קנך כוכבים אלו ישראל (כמוש"ש) משם אורידך נאום ה' וע"ז אמר אימתי כשאין ברוחו רמיה שאינו מאותן הע"ר. וזהו שייכות פתיחת הזוה"ק לפ' זו. ונתישב עפי"ז מה שהתחיל לדקדק בסתירת הפסוק וכאמור:
3
ד׳ובשבת יש בו גם כן קדושת כל הג' מחנות. והיינו בהג' סעודות שבת בסעודת מעלי שבתא דאיהי יראה ושריא בה יראה (בזוה"ק בהקדמה) זוכה האדם לקדושת מחנה ישראל דכל אחד מישראל נעשה מיראי שמי ואימת שבת על ע"ה וזוכה בסעודתא דחקל תפוחין לקדושת כנסת ישראל. ובסעודת הבוקר שאז הזמן בחול יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. והישראל מניח כל עסקיו לכבוד השי"ת כל אחד במה שהוא עוסק. זוכין אז לקדושת מחנה לויה שהם פנוים רק לשמש את קונו. ובסעודה ג' שהוא סעודתא דז"א בחי' שם הוי' זוכין אז לקדושת מחנה שכינה. וכן זוכין לג' מדרגות שבמחנה לויה שאמרנו למדרגת עמל תורה דבשבת יעשה כולו תורה (תדב"א רבא פ"א) וכל אחד מישראל פונה עצמו לד"ת. ועמל מלאכה שהוא מעשה המצות אף דבשבת אין מ"ע רק מצותו בשב ואל תעשה זולת קידוש היום ועונג שבת. אך מ"מ כל היום הוא כמ"ש (קידושין ל"ט:) ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה ובשבת נקרא בא דבר עבירה לידו וניצול הימנה כיון שהוא רגיל כל ימי המעשה במעשה ועבודה ובנקל יכול לעבור על מלאכה קלה כמו בורר וכדומה. וכשיושב ובטל הימנה נקרא עושה מצוה כל היום והוא עמל מלאכה ומעשה המצות. ועמל שיחה זו תפלה גם כן זוכה כל אחד בשבת דכל אחד נקרא בית תפלתי וכמו"ש בתיקונים וזוה"ק עפ"י לעשות את השבת לדורתם לדרתם דעביד לון דירה בתרי בתי לבא. שבשבת שוכן השי"ת בלב ישראל ונקראו כל ישראל בית תפלתי וכן אומרים במנחה דשבת ואני תפלתי לך ה' עת רצון וזוכה האדם בשבת לכל קדושת המחנות וכאמור:
4
ה׳נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם. בזוה"ק ריש פ' זו ר"א פתח אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה. האי קרא לאו רישי' סופי' ולאו סופי' רישי' וכו' דרישי' משמע שיש לו עון ואין הקב"ה חושבו וסופי' משמע שאין לו כלל עון. וכן פי' בהג"ה רח"ו ז"ל והאריך הזוה"ק בענין תפלת מנחה וקדושת יצחק אבינו ע"ה שתקנה ואחר כך כד אתי צפרא וכו' ואחר כך מסיים ובג"כ אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון אימתי כשאין ברוחו רמיה. ויש להבין מה תירץ בזה קושיתו ואיזה שייכות יש לכל המאמר הזה לפי' פסוק זה. וגם מה שייכות הפתיחה זו לפרשה זו דנשא את ראש וגו'. וכן מצינו כעין זה בזוה"ק (ח"ב כ"ג ע"ב) על הפסוק ושמי ה' לא נודעתי להם ר' חזקי' פתח אשרי אדם וגו' גם כן הפסוק הזה והאריך בד' רוחות וד' יסודות ואחר כך מסיק והאי דכתיב אשרי אדם וגו' אימתי לא יחשוב ה' לו עון בזמן דאין ברוחו רמיה וגם שם יש להבין שייכות הדרוש להפסוק אשרי אדם וגו' ושייכות הפתיחה להפ' ושמי ה' וגו'. אך הענין דשם עיקר הדרוש בזוה"ק דד' רוחות וכן הד' יסודות ארמ"ע כנגד ד' אותיות דשם הויה דרום וצפון וכן אש ומים כנגד אותיות י"ה י' חכמה ה' בינה ואיתא בזוה"ק (ח"ב קע"ה ע"ב) וחסד עלאה נפקא מחכמה גבורה דהוא דינא תקיפא נפקא מבינה. ויסוד העפר וכן רוח מערב נגד ה' אחרונה דשם מדת מלכות. ומדת מלכות נקרא ארץ בכ"מ בזוה"ק הווא כנגד רוח מערב שכן שכינה שהוא גם כן מ' מלכות שרויה במערב (וכמ"ש בזוה"ק ח"ג קי"ט ע"ג) ומזרח וכן יסוד הרוח כנגד ו' הבשם שוא אילנא דחיי. ויש בנפש ה' מדרגות נפש רוח נשמה. ונשמה לנשמה בזה יש ב' מדרגות חי' יחידה ונפש הוא ממדת מלכות כמו"ש בזוה"ק (ח"ג ל"ט ב') כמו שנאמר תוצא הארץ שהוא מ' מלכות נפש חיה. ובס' הבהיר על וינפש שמשם פורחים כל הנפשות וכמו שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך ואת ה' היינו מ' מלכות כמ"ש בזוה"ק (ח"ב קל"ה ב') את דייקא דא שבת דמעלי שבתא דאיהי יראה מ' מלכות והוא כנגד ה' אחרונה שבשם הוי'. ורוח הוא מן אות ו' מן שם הויה ונשמה מבינה שהוא ה' עלאה ונשמה לנשמה מן אות י' דשם ויש בזה ב' מדרגות מן אות י' גופי' שמרמז לחכמה ומן קוצא דיוד דלעילא דרמיזא לאין כמ"ש בזוה"ק (ח"ג ס"ה ב') והיינו כ"ע עתיקא סתימאה דאיקרי אין (זח"ב ס"ד ב') וזהו כנגד חי' יחידה:
5
ו׳ואח"כ אמר ת"ח כל ד' סטרין עלאין דקאמרן אע"ג דמתקשרן דא בדא וכו' קיומא דעלמא יתיר רוח בגין דכלא קיימא בגיני' ונפשא לא קיימא אלא ברוחא וכו' ורזא דא גם בלא דעת נפש לא טוב וכו' והיינו שאף שהנשמה הוא בחי' גבוה יותר שהוא מבינה ה' עילאה מה שאין כן הרוח שהוא מן ו' מ"מ עיקר הקיום ברוח שאות ו' הוא הבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה עד כ"ע. וע"ז אמר גם בלא דעת שהוא סוד הדעת מבריח מן הקצה וגו' נפש לא טוב שלא יוכל לזכות לאור כי טוב. ועל זה מסיק והאי דכ' אשרי אדם וגו' אימתי לא יחשוב ה' לו עון כשאין ברוחו רמיה. והיינו כשזוכה להרוח שהוא סוד הדעת שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה עד מאמר בראשית ששם הוזכר החושך ותוהו ובהו שמרמז למעשיהן של רשעים (כמ"ש בב"ר) והיינו שכן היה המכוון בברייתו של עולם שיהיה ברישא חשוכא והדר נהורא. והיינו כמ"ש בזוה"ק (ח"ב קפ"ד ב') דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ולית טבא אלא ההוא דנפיק מגו בישא ואז לא יחשוב ה' לו עון כיון שיתברר שזה נברא רק כדי שיהיה טוב מאוד. וכמו"ש (שבת פ"ט:) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו שיהיו כזכיות. וזה היה הפתיחה למה שנאמר ורא אל אברהם וגו' ושמי הוי"ה לא נודעתי להם שאף שנודע להם שם זה גם כן ויעקב אבינו ע"ה הוא בעצמו מרכבה לשם הוי"ה. מ"מ לבחינת הדעת לא זכה עד שהיה אומה שלימה כנסת ישראל ויעקב אבינו ע"ה לא הוצרך לזה שהוא היה כמו אדם הראשון קודם הקלקול (כמו שנת' כ"פ) ומשה רבינו ע"ה אף שמצידו גם כן לא ידע מרע ולא הוצרך לבירור הזה כמו"ש (סוטה י"ב.) שכשנולד נתמלא הבית אורה. מ"מ לענין דור המדבר שהיה נקרא דור דעה (כמו"ש רו"ת חקת) זכה הוא גם כן לבחינת הדעת וכמ"ש בתיקונים (תי' י"ג) יעקב מלבר משה מלגאו וכו'. וזה שאמר ושמי ה' לא נודעתי להם שלא זכו לבחי' הדעת וזה דמסיק בזוה"ק שם ת"ח משה אשתלים יתיר מאבהן וכו' ומשה פנימאה דבי מלכא עלאה הוה וכו':
6
ז׳וכן זהו הענין מ"ש בזוה"ק פ' זו דפתח בענין תפלת מנחה שתיקן יצחק אבינו ע"ה ומדתו. ואחר כך כד אתי צפרא וכו' ואחר כך אמר וכד ההוא מלה דאפיק ב"נ מפומי' כדקא יאות מלה קדישא דאורייתא וצלותא וכו' והיינו דמתרגם לנפש חי' לרוח ממללא והרוח הוא קו תורה וקול תפלה ע"ד מש"נ הקל קול יעקב הראשון קל ה' מורה על תפלה והשני קל ו' על תורה. ואמר ההוא מלה סלקא ובקע רקיעין וקיימא באתר דקיימא וכו' ובג"כ אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון אימתי כשאין ברוחו רמיה היינו כשזוכה לבחי' רוח שהוא מסוד הדעת שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה וכמו שאמרנו בכונת הזוה"ק בפ' וארא. והיינו שאז לא יחשוב ה' לו עון שיבורר שסדורות ובאות מששת ימי בראשית וזדונות נעשות כזכיות כאמור. וזה הפתיחה שפתח למה שנאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם שקשה לשון גם הם. וגם למה הקדים בבני גרשון לבית אבותם קודם למשפחותם ובבני קהת ובני מררי כתיב מקודם למשפחותם אחר כך לבית אבותם וכמו שדקדקו ע"ז גם במ"ר (פ' ו'). אך הענין דכתיב נשא את ראש ולשון נשא מורה עד מדת עתיקא למעלה מתפיסת האדם. ע"ד מ"ש (ב"ב י':) במה תרום קרן ישראל בכי תשא. וכבר אמרנו שפי' תרום קרן היינו עד מדת עתיקא שכן לשון תרום אצל השי"ת היינו למעלה מתפיסת אדם וכן הוא לשון נשא. והנה בבני קהת כ' נשא את ראש היינו על ידי כח התורה וכמ"ש במ"ר בשביל כבוד הארון והיינו שכתב בזוה"ק הנ"ל מלה קדישא דאורייתא. ובבני גרשון כתיב גם כן נשיאת ראש על ידי שהיה בכור וכמו"ש במ"ר. והיינו דבבכור נאמר כי הוא ראשית אונו וכן כתיב כחי וראשית אוני והיינו שיש בהם קדושה שקשורים בראשית המחשבה עד עתיקא. רק בישראל שקלקלו נטלה העבודה מהם אבל הלוים שלא קלקלו נשאר להם קדושת הבכורה בחי' ראש ראשית המחשבה. ולכן כתיב נשא את ראש בני גרשון גם הם שעל ידי כח הבכורה זוכין גם הם לנשיאת ראש. ולכן הקדים אצל בני גרשון לבית אבותם קודם למשפחותם ע"ד שאמרנו (במדבר מא' ג') שלשון לבית אבותם היה נגד הנשיאים שהיה ענינם של כל נשיא להרים ראש השבט שלו ולבררם שקשורים בשורש בראשית המחשבה במזלא שהוא בחי' עתיקא ע"ד מ"ש בעשרה מאמרות להרמ"ע מפאנו נפש האב מזל לבן. וזה שהקדים לבית אבותם שבני גרשון זכו לזה רק על ידי הבכורה וכמ"ש במ"ר שהנשיאות ראש שלהן בא מבית אב שלהן ועל ידי זה זכו לנשיאת ראש למאמר ראשון בראשית. כענין שנאמר לא יחשוב ה' לו עון אימתי כשאין ברוח"ו רמיה והיינו כשזוכה לקול תורה וקול תפלה וכאמור. ובשבת זוכין כן ישראל לבחי' הדעת וכמו שאומרים ישמח משה במתנת חלקו שהוא הדעת שהדור שלו היה דור דע והוא היה בחי' הדעת והוא הזמן לתקן כל העבר שיהיה כזכיות שיבורר אם יהיו חטאיכם כשנים כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו:
7
ח׳הנה להבין ענין סדר הפרשיות הנזכרים בסדרה זו קודם פרשת ויהי ביום כלת משה כי אחר פ' במדבר שנזכר פקודת חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא (כמו"ש זוה"ק ריש ח"ג) ואחר שנשלם פקודי הלוים השומרים משמרת משכן העדות היה ראוי לכתוב אחר כך תיכף פ' ויהי ביום כלת משה שאז נגמר שלימות היחוד דקוב"ה ושכינתיה ביומא דעאלת כלה לחופה. והגם שפרשת שילוח טמאים יש לו עוד שייכות לזה שהוא לטהר המחנה כדי שיהיה שלימות היחוד. אבל מה ענין גזל הגר להיות נזכר כאן אחר שכבר נזכר אשם גזילות בפ' ויקרא. וגם ברמב"ם (פ"א מהל' תשובה) וברע"מ פ' זו מחשבים פ' זו לשורש מצות תשובה. וגם מה ענין פ' סוטה ופ' נזיר לכאן קודם לפ' ויהי ביום כלת משה. אך הענין הוא שזהו דייקא ההכנה להיות נגמר בזה שלימות היחוד לנפשות ישראל שכל פרט נפש יש לו שייכות לקדושת כנסת ישראל להיות נגמר גם על ידו שלימות היחוד. והיינו כי מקודם נאמר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש שהמה רומזים על ג' הפגמים של קנאה תאוה וכבוד. צרוע מרמז על קנאה וכעס (כמו שדרשו על זאת תורת המצורע מוציא רע) וזב מרמז על תאוה. וטמא לנפש בא מסיבת הכבוד והתנשאות על ידי הסתת הנחש בחטא הראשון שאמר להם והייתם כאלהים ועל ידי זה נקנסה עליהם מיתה בלשון כי עפר אתה ואל עפר תשוב שאין לו במה להתנשאות. וכדי שלא יפול לב האדם עליו כל אחד כפי מה שיודע נגעי לבבו שאיננו נקי מג' פגמים הנ"ל שחלילה יהיה נפרד מקדושת כנסת ישראל כמו שנאמר וישלחו וגו'. על זה נאמר אחר כך פ' גזל הגר להורות שעל הכל יש תיקון אפילו מה שנדמה לתפיסת אדם שאין לו תיקון כענין גזל הגר שאין לו יורשים שלא יועיל לו תשובה מפני שאין יכול לקים מצות השבה והוא מן העבירות שבין אדם לחבירו שאינו מכופר בתשובה עד שירצה את חבירו. ועם כל זה נתנה לו התורה עצה שגם על זה יש תיקון שיתן השבה על ידי הכהן. ולכן בא זה דייקא הרמז על שורש מצות התשובה בתוה"ק שעל ידי התשובה יש ביכולת להיות נתקן כל מיני פגמים:
8
ט׳ואח"ז בא פ' סוטה גם כן להורות שהשי"ת חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח שגם מתכלית הריחוק יש תקוה לנפש ישראל להחזיר לשורש קדושת כנסת ישראל. והיינו מה שנזכר בשבועת האלה בתת ה' את ירכך וגו' וגם נאמר יתן ה' אותך לאלה וגו'. והוא באמת פלא גדול מה שנזכר בזה השם הוי' ב"ה וזאת ידוע שאין הקב"ה מייחד שמו על הרעה כמו שנאמר ויקרא אלהים לאור יום אבל בחושך לא נאמר אפילו שם אלהים רק סתם ולחשך קרא לילה (כמ"ש פ' ג') והגם שהחשך הוא לסיבת האור שיוכר מאתו. ומכש"כ כאן שנזכר עוד השם הוי' ב"ה וגם נזכר בלשון נתינה בתת ה' ויתן ה' וכידוע שהוא מלשון מתנה כאמרם ז"ל על ג' דברים שניתנו מתנה לעולם בשביל שנאמר בהם לשון נתינה. אמנם כן כנ"ל שבאמת הוא מתנה טובה וגדולה מהש"י כמו שאמרנו בזה הענין על התוכחות שבמשנה תורה שנאמר גם כן בלשון הזה יתן ה' את מטר ארצך וגו' וגם בכולם נזכר שם הוי' ב"ה והיינו רק להורות שכל התוכחות המה בחי' רחמים גדולים כאשר ייסר איש את בנו ואת אשר יאהב יוכיח (עי' זוה"ח תבא) כדי להחזירו לשרש הקדושה וכמו כן כאן בסוטה שאין תכלית ריחוק יותר מזה. שגם לאחר שנמחק השם הוי' על המים שהיה רק כדי לעשות שלום בין איש לאשתו שאם נטמאה שתודה וזו עומדת במרדה גם אם נטמאה ואינה חוששת שתפחד מעונש המים. וזהו פריקת עול להכחיש ההשגחה דלעילא בתכלית ההסתר ח"ו עכ"ז בא לה מתנה טובה מרחמי שמים להחזירה לשרש הקדושה על ידי שיקויים בה תיכף העונש ואז תרגיש בנפשה השגחת השי"ת אז תכנע לבבה הערל ובזה יהיה לה תיקון להחזירה לשרש הקדושה:
9
י׳ואח"ז נזכר פ' נזיר שיש עצה להיות נשמר מקודם לבל יהיה נפתה לג' פגמים הנ"ל לקנאה תאוה וכבוד על ידי ג' הדברים שצריך הנזיר להזיר עצמו. כי גידול פרע הוא תיקון הקנאה וכעס כידוע דשערות מורין לדין כי עשו איש שעיר. והיוצא מן הגפן להיות נזהר מתאוה כמ"ש ז"ל הרבה יין עושה. וטומאת מת הוא מפגם הכבוד כנ"ל. והיינו על ידי שיהיה לו אתערותא לקדש עצמו במותר לו ולא על ידי עצבות לסגף את עצמו כי על זה נקרא חוטא כי דייך מה שאסרה תורה. רק כענין נזיר של שמעון הצדיק במס' נזיר ועל ידי שעושה בתורת גדר לעצמו כדי להיות נשמר מיצר הרע גם אם מסגף עצמו מעט על ידי זה נקרא קדוש וכדברי רמב"ן ז"ל על פ' קדושים תהיו שחשב זאת למ"ע לקדש עצמו במותר לו כל אחד לפי מה שמרגיש בנפשו את נגעי לבבו לבל יהיה נבל ברשות התורה. [מכתי"ק] ואח"ז נאמר ברכת כהנים ופי' בבמ"ר ריש פ' י"א דנסמך לומר שאם נזרו וכו' להשמר מן העבירה זוכים לברכה. עוד שם אחר כך שכל המזיר עצמו לש"ש זוכה לכל הברכות האמורות בב"כ. וזהו לש"ש כדי לישמר מן העבירה שצריך לגדור עצמו בהיתר כדי שלא יבוא לאיסור. וע"ז אמרו בנזיר (ד':) כמוך ירבו נוזרי נזירות וכו' ושם בבמ"ר ר"פ י"ב כשאבוא אצליכם אני בא טעון ברכות וכו' ברמז א"ל הקב"ה שיעשו המשכן שנותן להם ברכות בביאתו שנאמר וכו' אבוא אליך וברכתיך כו' לכך נאמר יברכך כו' ביום כלת כו' ע"ש. והנה בקרא דאבות הקדים הביאה לברכות וכאן הקדים הברכה לביום כלת שהוא הביאה. והטעם לפי שהם באמת בבת אחת וכמו"ש מקודם אני בא טעון כו' וע"כ פעמים מקדים זה ופעם זה ע"ד שאמרו במשה ואהרן פעמים כו' לומר ששניהם שקולים. וכן עוד במשנה סוף כריתות וע"כ אמר אחר פ' נזיר ברכת כהנים וביום כלות ששניהם באים כאחד דזוכה על ידי זה להשראת השכינה ואין הברכה אלא על ידי זה. דבג' ברכות דברכת כהנים נזכר בכל אחד שם הוי' שהוא המברך וסיים ושמו את שמי וגו' פי' ושמו כמו אשר תשים לפניהם בר"פ משפטים דתרגום אונקלוס די תסדר. וברש"י שם מהמכילתא שיסבירם טעמו של דבר וזהו שמי כמ"ש על אתה אחד ושמך אחד דאתה הוא שם ההוי' שאינו נהגה בעולם הזה ושמך הוא שם אד' שבו נקרא דהשם שנקרא הוא המושג בלב האדם דזה השם הוא מורה השכינה שהשי"ת שוכן בלבבות דבני ישראל. (ובזוהר נשא קמ"ז ב' ריש ד"ה ושמו יתקנו כמד"א ושמו אותם וגו' כתרין דימינא לימינא וכו' וכמו שית"ל) ועל ידי זה ממילא ואני אברכם כנ"ל. וזהו גם כן ענין ויברך ויקדש דיום השבת כמ"ש בס' יצירה דכל דבר בעולם שנה נפש ושבת בזמן הוא כמו מקדש בעולם וכהן בנפש. (דהם קדושים לאלהיהם ואני ה' מקדשו כמ"ש בר"פ אמור כמה פעמים ובפ' קרח) דביום השבת הוא התגלות קדושתו בעולם דהיינו גילוי שכינה כבבית המקדש. ובת"ז תי' מ"ח ע"פ השבת לדרתם לדירה לשכינתא בתרי בתי ליבא ע"ש ונאמר סתם ויברך ולא פי' ענין הברכה במה ברכו כמו שפי' בברכה דאדם ודדגים. אבל הך ברכה הוא על ידי ביאתו לשכון ביניהם והיינו ברכת כהנים שזכו בברכה דהקב"ה כשבא לשכון כנ"ל. והקדים ויברך לויקדש כבמשכן (ושבת נקרא כלה בפ' כל כל כתברי (ובב"ק ל"ב:) ובב"ר ס"פ י' וכן משכן כמ"ש במדרש ע"פ ביום כלת משה) וברע"מ פנחס רמ"ה א' לחם הפנים כו' ואינון יברכך ה' כו' ע"ש ר"ל די"ב חלות דלחם הפנים הם נגד י"ב אותיות דג' הויות דברכת כהנים (וכן יש שם י"ב תיבות חוץ מהג' שמות) וזהו כמ"ש דהברכה דשבת הוא ברכת כהנים. ועיקר הברכה באכילה כמ"ש בב"ר ברכו במן ברכו במטעמים. [ע"כ מכתי"ק] ואחר כל אלה נאמר ויהי ביום כלת משה שעל ידי זה נגמר שלימות היחוד דקוב"ה ושכינתיה על ידי כל פרטי נפשות ישראל סוף כל סוף כולם נתקנו לטוב איך שיהיה ושלום על ישראל:
10
י״אבזוה"ק ריש פ' זו אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה האי קרא לאו רישי' סופי' ולאו סופי' רישי' דלא יחשוב וגו' משמע שיש עון ולא יחשוב לו ה' ואין ברוחו רמיה משמע שאין בו רע כלל. ודרש בענין תפלת מנחה ושחרית מדת לילה ומדת יום ואחר כך מסיק ובג"כ אשרי אדם וגו' אימתי כשאין ברוחו רמיה. הענין הוא דה' מדרגות שבאדם נפש רוח נשמה חיה ויחידה (כמ"ש מ"ר סו"פ ואתחנן) הם כנגד ד' אותיות הויה נפש כנגד ה' תתאה רוח כנגד ו' נשמה כנגד ה' עלאה ונשמה לנשמה שיש בהם ב' מדרגות חיה יחידה כנגד יו"ד וקוצו של יו"ד (כשנ"ת כ"פ) והם כנגד ד' עולמות אבי"ע. וכבר אמרנו דכהנים ולוים מופיעים בכלל ישראל היראה והד"ת לתקן בשורש שיתיישר הלב ולישרי לב שמחה וכשזוכין לתשובה עלאה זוכין לשער הנ' וזדונות נעשים לו כזכיות. והיינו שזוכה להופעת מאמר בראשית ואם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו שנעשים כזכיות כמ"ש (שבת פ"ט:) ונת' כ"פ. והוא כמו שמופיע הכה"ג מקדושת הקה"ק מכ"ע שכנגד זה מאמר בראשית. ובנפש רובו רע כנגד עשיה ורוח מבריאה חציו טוב וחציו רע (כמ"ש האריז"ל). וזה שמדבר בזוה"ק מתפלת המנחה היינו שזוכה לפחד יצחק היראה לתקן הנפש. ואחר כך זוכה כד אתי צפרא וימינא אתער וכו' והיינו יעקב אבינו שכולל גם מדת אברהם אבינו יומם יצוה ה' חסדו לתקן הרוח שהוא כנגד ו'. וזה שאמר אימתי לא יחשוב ה' לו עון עון מזיד הוא שזדונות נעשו לו כזכיות אימתי כשאין ברוחו היינו ברוח ו' רמיה שמופיע מהו' שהוא בריח התיכון וגו' מהשורש האות יוד שהוא מילוי הו' לה' תתאה והוא מהשרש יו"ד עלאה. ואז זוכה לתקן הכל שזוכה לשער הנ' וזדונות נעשות כזכיות. אבל כשיש ברוחו רמיה אף שיש בו י' ה' אך אין מופיע מהשורש על ידי הו' שכנגד זה הרוח שאינו זוכה לתקן החציו רע שברוח. אז לא יוכל לזכות שיהיה זדונות נעשות כזכיות. שאף שלפי שעה מתגבר על היצר רע אבל יצרו של אדם מתגבר ומתחדש עליו בכל יום (כמ"ש סוכה נ"ד.) ורק כשזוכה מהשורש לתקן כל הרע אז זוכה לשער הנ' וזדונות נעשים לו כזכיות:
11
י״בברע"מ פ' זו (קכ"ב א') תשובה תשוב ה' לגבי ו' דאת ה' איהו וידוי דברים כו' ואיהו הבל דנפק ועאל בפומי' דב"ג ה' דבהבראם והוא על רישי' דב"נ וכו' ועל האי דיוקנא דאת ה' אוקמוה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכד האי שריא לית לון יגיעה ובה נפש עמילה שבת וינפש דנפש אחרא אית על רישי' דב"נ דאתקריאת עבד כו' י' יראה ודא איהו על רישי' דב"נ ומנה יעול דחילא ללבא דב"נ למדחל מקוב"ה כו' ה' אהבה על רישי' דב"נ ומיני' אעיל רחימא דקוב"ה כו'. איהו על רישי' דב"נ ומיני' יעול על פומא דב"נ מלילן לאולפא באורייתא ובהאי דיהא בכון היראה והאהבה והתורה יתחזר יקו"ק דאיהו בינה תשובה ו' תשיב לגבי ה' דאיהו עובדא דבראשית ובה יהא לכון נייחא מכולא ובה שבת וינפש ובה יתכלל יה"ו ובג"ד ויכלו שלימו דכלא בה וכ'ו. ועמדו ע"ז בהגה"ה שעל זוה"ק כי בכל מקום מוכח שאותיות י"ה מהשם מרמזים על חכמה ובינה ומחכמה נסתעף בחי' אהבה. ובינה שמינה דינין מתערין הוא בחינת יראה וכאן ברע"מ אמר להיפך דמאות י' יעול דחילא ומאות ה' יעול אהבה. אך יובן זה עכ"י הידוע שבחי' היראה הנקבע בנפשות ישראל הוא על ידי האמונה המושרש בנפשות ישראל והיא הנקרא כנסת ישראל בחי' מלכות שמים וכנגד שם אדנ"י כש"נ ואם אדונים אני איתא מוראי. ועיקר אחוזת האמונה הוא במדת הכתר שהוא למעלה מן הדעת כדאיתא בפתי' אליהו דאיהו כתר מלכות. וכבר דברנו מזה שהתורה מתחיל באות ב' בראשית דהיינו מבחי' ראשית חכמה כתרגום ירוש' בראשית בחוכמא והוא הצמצום הראשון של התגלות העשרה מאמרות כמו שאמרו (ר"ה ל"ב.) בראשית נמי מאמר הוא הגם שלא נאמר בו מפורש ויאמר עד בריאת האור עכ"ז בזה עצמו של בריאת החשך על פני וגו' זהו הוי' של הצמצום הראשון אבל הוא הכרה למעלה מן הדעת בחי' חושך שהוא אפיסת השגה לכן לא נאמר בו ויאמר. אמנם יש עוד מדרגה למעלה מזה עד שאין שייך בו שום תפיסה אפילו של אפיסת השגה מצד החשך והיינו בחי' אות א' שלפני האות ב' והיינו בחי' ראשית חכמה יראת ה' כי היראה זו היא הראשית של החכמה והוא הדרגת אות א' של אנכי ה' אלהיך שמתחיל בה עשרת הדברות. וכידוע ע"ז מהרמב"ן ז"ל שלא נאמר המאמר אנכי וגו' בלשון ציווי כי על האמונה אין שייך ציווי רק שעל ידי הדיבור אנכי וגו' הוקבע אמונת אלהות בכללת נפשות ישראל בלי שום חקירה וטעם רק על ידי התקשרות בשרש למעלה מהטעם ודעת. ובזה יוצדק דברי הרע"מ הנ"ל שמאות י' יעול דחילא על רישא דב"נ והיינו בחי' ראשית חכמה יראת ה' כנ"ל. וזהו הלשון על רישי' דב"נ למעלה מן הראש והמוחין כנ"ל וכדאיתא בשו"ע ריש או"ח בהג"ה על שויתי ה' לנגדי תמיד כו' שמיד יגיע אליו היראה והפחד:
12
י״גוהנה אות י' שמרמז על חכמה היינו על חכמת תורה שבכתב שמתחיל בות ב' בראשית כנ"ל ומזה נסתעף יראה כמו שנאמר מימינו אש דת למו כי עצם החכמה שהוא חכמת תורה שבכתב כי נובלות חכמה של מעלת תורה (ב"ר פ' י"ז) הוא בא מימינו של הקב"ה מצד חסדו יתברך שנתן לנו התורה כמו שהיה בריאת העולם רק מצד חסדו יתברך כי חפץ חסד הוא כידוע. ועכ"ז אש דת למו שמזה מסתעף בחינת היראה. ובחי' אות ה' אהבה דמיני' עאל רחימא דקוב"ה הוא בינה המבין דבר מתוך דבר הוא בחי' תורה שבעל פה שהוא מה שהאדם מביא החכמה בלבו להמציא הבינה בלב מתוך החכמה. וזאת הוא עיקר תורה שבעל פה ששרשה מבינת הלב כאמרם ז"ל על סופרי הדיינין לכתוב הטעם כי לבא דאינשי אינשי. וכן בימי יוסי בן יועזר דבציר לבא (תמורה ט"ז:). והיינו כי הדברי חכמה שממציא על ידי הלב זהו עיקר תורה. וכמו שאמר הרבי מאיזביצא זצ"ל על כל מקום שנזכר בגמרא אליבא דפלוני היינו לפי ערך הלב שלו כי החכמה שאין יוצא מהלב אין נקרא חכמה. והנה הגם שעצם בחינת בינה מינה דינין מתערין כאמרם ז"ל ת,ח דרתא אורייתא קמרתחא לי' שנאמר הלא כה דברי כאש. וגם אמרו ז"ל ת"ח אין אור של גיהנם שולטות בו ק"ו מסלמנדרא כו' ת"ח שכל גופן אש כו' עכ"ז מזה נסתעף בחי' אהבה וחביבות מהרגשת מתיקת הטעם המתחדש מתוך לבו כי נאמר עליהם הנחמדים מזהב וגו' ומתוקים מדבש ואמרו ז"ל (שמות רבה פ' מ"א) ע"פ כי ה' יתן חכמה ולמי שהוא אוהב מפיו דעת ותבונה משל למלך כו' בא בנו נתן לו מן הפצטלין שבתוך פיו זהו בחינת תורה שבעל פה. ועל דרך זה יונח מה שסידר האריז"ל סעודת ליל ש"ק ליצחק אבינו וסעודה שניה דשחרית לאברהם אבינו יצחק קודם לאברהם מפני שבחינת אברהם אבינו הוא בחינת בינה המבין דבר מלבו בחינת תורה שבעל פה כאמרם ז"ל (ב"ר פ' ס"ג) אב לא היה לו רב לא היה למדו אלא וימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות תורה כו' ומזה נסתעף בחי' אהבה וחביבות והוא כנגד אות ה' כנ"ל. אולם יצחק אבינו ע"ה היה לו רב זה אביו שלמדו חכמה והוא בחי' י' חכמה ומינה יעול דחילא על רישי' דב"נ כנ"ל ולכן כנגדו הוא הסעודה דלילי דשבתא דחקל תפוחין קדישין היינו כללות נפשות ישראל הנק' כנסת ישראל בחי' מלכות אשה יראת ה'. ואות ו' מיני' יעול על פומא דב"נ למלעי באורייתא הוא כנגד המשכת עץ החיים דאיהו אורייתא בפועל כידוע. ואות ה' אחרונה שהוא נגד מעשה המצות בפועל והיינו התרי"ג עיטין שעל ידם נשפע הקדושה על הרמ"ח אברים ושס"ה גידין של האדם על ידי מעשה המצות בפועל בכל ששת ימי המעשה והיינו מסט' דעבד. והוא רק בפרטות כאשר יגע ועמל באיזה מצוה בפרט ממשיך השפעות פרטי על הנפש ממצוה זו כענין מצות צדקה שנקראת בלשון חז"ל סתם מצוה אמנם על ידי קדושת שבת שהוא דייקא מצות השביתה מכל מעשה המצות בפועל על ידי זה נכלל השפעת הקדושה בכללות השביתה בכל מעשה המצות וזהו מתנה טובה בבית גנזי ובה נפש עמילה שבת וינפש ובה יתכלל יה"ו ובג"ד ויכולו שלימו דכלא בה וכו'. וזהו תכלית בחי' התשובה בשבת תשוב ה' לגבי ו'. וזהו וידוי דברים כמו שנאמר בשבת טוב להודות לה' וגו' וידוע אמרם ז"ל בתשובה אפילו על חייבי עשה שאינו זז משם עד שמוחלין לו עכ"ז מחויב להביא קרבן עולא דורן לרצות. ועל זה בא קדושת שבת שנחשב כדורן וקרבן כאמרם ז"ל על סעותת ת"ח שנחשב כקרבן כל הרוצה לנסך יין על המזבח ימלא גרונם של ת"ח יין וכל המארח ת"ח כאלו הקריב תמידין והמביא דורן לת"ח כאלו הקריב ביכורים. ובשבת אמרו חז"ל מי עדיפת לן מינה (שבת קי"ט.) שבשבת כל אחד כת"ת ואכילת שבת כקרבן לדורן לרצות ובזה נשלם שלימות התשובה תשוב ה' כנ"ל:
13
י״דהנה סדר הענינים שבסדרה זו הראשית הוא ענין השראת השכינה בנפשות ישראל על ידי שנשלמו הג' מחנות שעל ידי שנקבעו המקומות של מחנה ישראל ומחנה לוי' על ידי זה נקבע המחנה שכינה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. ואחר זה בא מצות וישלחו מן המחנה וגו' להורות שאחר כל זאת יוכל לארעות עוד טומאה גם אחר השראת הקדושה בנפש וכדאיתא במדרש שדייקא אחר מתן תור נתפשט בהם טומאת זיבה וצרעת שבהכרח להשתלח ממחנה שכינה ועל ידי זה יוכל האדם ליפול בנפשו שחלילה אפס תקוה. על זה בא אח"ז פ' גזל הגר שנאמר בה והתודה שיש תיקון לכל דבר על ידי התשובה כדאיתא ברע"מ פ' זו ע"פ זה פקודא דא הוא מצות תשובה. וגם בהרמב"ם ז"ל (רפ"א מה' תשובה) חשב המ"ע של תשובה מפ' זה. ואח"ז בא פ' סוטה שלא יפחד האדם בלבו אם אירע מכשול לפניו בלא ידיעתו מה שאין בידו להזהר כענין סתירת האשה עם אחר ונעלם מעיני אישה. כי גם ע"ז יש עצה עפ"י תורה להתברר העון על ידי שתיית מים המרים לברר הדבר. ואח"ז בא פ' נזיר שהוא ענין קדש עצמך במותר לך וכאמרם הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין וביחוד בימי הבחרות כש"נ ואקום מבחוריכם לנזירים שדייקא אז נצרך לעשות גדרים לעצמו ויש בענין זה עומק גדול וע"ז נאמר איש כי יפליא כי לפעמים אין רשאי ונקרא חוטא כמו שאמרו (נדרים י.) שנזיר חוטא הוא שציער עצמו מן היין וכאמרם (ירושלמי הובא בר"ן שם כ"ב:) לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים. אמנם מי שמרגיש בעצמו שהוא צריך לזה כענין הנזיר של שמעון הצדיק (שם ט:) שאמר עליו כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל ועליו אמר הכתוב איש כי יפליא. ותיבת פלא יש בה שני משמעות א' מלשון נפלא ונעלם. וגם משמעות התגלות ומפורש כענין לא ניתן נזירות אלא להפלאה וקטן היודע להפלות. ויובן זה על דרך אמרם ז"ל על הפ' הנני יוסף להפליא וגו' הפלא ופלא הפלאה זו איני יודע מה הוא כשהוא אומר ואבדה חכמת חכמיו וגו' הוי בהפלאה של תורה מדבר. היינו משמעות כפל הלשון הפלא ופלא היינו שיהיה נסתר ונעלם מעיניהם העומק והפליאה של חכמת התורה. וכאן נרמז בתיבת כי יפליא שני המשמעות הנ"ל היינו שיהיה נגלה ומפורש לפניו הפלא והעומק של כח חכמת התורה. כי בזמן שהאדם מרגיש בנפשו שנצרך ליתן גדר בנפשו באיזה ענין הוא בא על עומק דברי תורה באותו דבר. ועל זה מרומז בהמלאך שבא על נזירת שמשון נאמר שם ומפליא לעשית שעשה בזה דבר פליאה. ובזה יובן הדין המובא בש"ע שאם האדם מקבל עליו איזה דבר שיהיה עליו כאיסור של תורה אין מועיל לו התרה. ותמהו ע"ש שהרי ע"ז גופא יוכל לשאול מה שאסר על עצמו כאיסור של תורה. אמנם תוכן הענין כמו שיש כח בסנהדרין וחכמי הדורות לעשות גדר וסייג על כלל ישראל שלא יועיל על זה שום התרה שזהו עיקר כח תורה שבעל פה וכמו שבכל עיר יש בכח טוב העיר לעשות איסורים למגדר מלתא. כמו כן האדם בעת שרואה בנפשו שהוא צריך לגדר זה יש לו כח כמו איסור של תורה וממילא כשהוא אומר כן בוודאי הוא מכוון שצריך לגדר זה וממילא אין לו התרה. ועל זה מרמז בתיבת איש כי יפליא היינו בעת שרואה בעצמו שצריך לזה אז בא על פליאת חכמה של הד"ת זו. וענין פ' נזיר מרמז על כח תורה שבעל פה כדברנו הנ"ל שזהו עיקר כח החכמים לעשות גדרים וסייגים לצורך השעה ויש להם כח כגוף התורה:
14
ט״וואחר זה נאמר ברכת כהנים שהוא ענין ברכת השפעת כח התורה כמו שדברנו מזה. ואחר זה נאמר בקרבנות חנוכת הנשיאים שזה מרמז על עצם כח התחדשות של תורה שבעל פה מה שהאדם מחדש מלבו שכל נשיא המציא לעצמו מלבו להביא מספר הקרבנות הללו כדאיתא במדרש (במדרש רבה פ' י"ב) על הפ' ויביאו את קרבנם שכולם הביאו מעצמם את כל קרבנם ביום הראשון וע"פ הדיבור הקריב אחר כך כל אחד ביומו המיוחד לו. והנה פרט בכל נשיא ונשיא מספר הקרבנות ומנחתם ומשקל הכלים אם שכולם הקריבו בשוה שנראה כמיותר שהיה יכול לכתוב וכן ביום השני הקריב נשיא פ' כמספר הראשון וכן בכולם. מזה מוכיח המ"ר שכל אחד היה לו כוונות אחרות בהקרבתו לזה פרט בכל אחד במיוחד. מזה נוכל להבין כח התחדשות של תורה שבעל פה אף על פי ששני ב"א עושים מעשה בתבנית אחד עכ"ז יש לכל אחד ענין ומדרגה בפ"ע לפי ערך הכנת לבו בפנימיות הענין והעיקר אחר כונת הלב הדברים אמורים. וכמו שיש חילוקים בפרטי נפשות שכל אחד מרגיש טעם אחר באותו המצוה בעצמה כמו כן יש חילוק בהזמן שאין כונת המצוה דומה מיום אחד לחבירו אף באותו מצוה בעצמה. וכמו שאומרים בשם צדיקי הדור שכל כונת האריז"ל בתפלה הם רק מיום אחד ומי שנפשו יפה ונותן לבו יוכל בכל יום לחדש ולטעום כונה אחרת בתפלתו. והוא כענין המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית שכל הבריאה שנברא בששת ימי המעשה בשעת הבריאה מתחדשים בכל ששת ימי המעשה. הגם שאין חדש תחת השמש. רק באותו דבר עצמו מגיע לו חיות חדש מכח שיה"מ של הבריאה. והוא על ידי שהקב"ה מחדש הלבות בכל יום ועל ידי זה נשפע חיות חדש לכל הברואים:
15
ט״זוהנה לאחר שנפרטו בפרט כל הקרבנות הנשיאים בפ"ע נאמר אחר כך החשבון של כולם בכלל מה שנראה לכאורה בוודאי למותר שכל אחד יוכל לחשוב זאת ונכתב על זה פרשה מיוחדת בכמה פסוקים להורות לנו גם כן בזה שכמו שיש כונה וטעם חדש בכל נפש בפרט אף באותו מעשה עצמו כמו כן יש עוד כונה וטעם מיוחד על ידי התכללות החשבון של כולם יחד. וכמו"כ בזמן כמו שיש בכל יום בפרט חיות חדש בהבריאה משיה"מ של הבריאה כמו"כ בכל שבת מרגישים טעם התחדשות של כללות הבריאה של שיה"מ יחד. כמש"נ ויכולו השמים והארץ וגו' ויכל אלהים ביום השביעי וגו' וכמו שאומרים חמדת הימים אותו קראת והיינו עיקר החמדה והחביבות של כח התחדשות תורה שבעל פה כדברינו הנ"ל. וי"ל שע"ז הרמז נזכר האדרא בזוה"ק בפ' זו שהוא ענין הביאני המלך חדריו בחדרי תורה שבעל פה ונזכר שם בדברי רשב"י אנן בחביבותא תליא מילתא וכנ"ל:
16
י״זאיתא בספר הזכות לחידושי הרי"מ זצ"ל הטעם שיש מדרש רבה בגודל הכמות וגם הזוה"ק בגודל האיכות היינו האדרא רבה דייקא בפ' זו יותר משאר הפרשיות. משום שעל פי רוב קוראים תמיד פ' נשא אחר שבועות זמן מתן תורתינו לזה בא השפעה גדולה בד"ת בשבת זה. וי"ל הטעם ע"ז עפ"י פשוט מפני שבפ' זו נאמר המצוה של ברכת כהנים ועיקר השפעת הברכה של המברך הוא ממה שיש בו בשרש נפשו וידוע ששרש נפשות הכהנים הוא להשפיע ד"ת לנפשות ישראל כש"נ יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ונאמר תורת אמת היתה בפיהו. לכן נמצא דייקא השפעת תורה שבעל פה בכמות ובאיכות בפרשה זו. והנה גם עצם משמעות התיבות של ברכת כהנים סובבים על עסק התורה. כי ג' הברכות של ב"כ י"ל שהם נגד ג' מתנות טובות שנבראו בעולם חכמה גבורה ועושר וכדאיתא במדרש (במדרש רבה פ' כ"ב) שאם זכה באחת מהם נטל חמדת כל העולם אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה וכו' וכן ירמי' אומר אל יתהלל חכם בחכמתו וגבור בגבורתו ועשיר בעשרו וגו' השכל וידוע אותי. היינו כאשר ג' המתנות האלו בא על ידיהם להשכיל וידוע אותי וזה פי' כשבאים בכח התורה. ועל זה יש לרמז ג' הברכות של ב"כ על ג' המתנות אלו שיהיה באים בכח התורה לבוא מהם להשכל וידוע אותי. והיינו יברכך וגו' נגד מתנות העושר וכמו דאיתא במדרש (במדרש רבה פ' י"א) יברכך בממון ודייקא שיהיה בכח התורה ועל זה גמר אומר וישמרך כי נצרך שמירה להעושר שלא יבטלנו מד"ת כש"נ ורם לבבך ושכחת וגו' וכן ביקש שלמה המלך ע"ה ועושר אל תתן לי פן אשבע וכחשתי וגו' רק שהעשירות יהיה סבה להשכל וידוע אותי כענין עשירות של האבות הקדושים כש"נ ואברם כבד מאוד במקנה בכסף וזהב. וביצחק כי גדל מאוד שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. וכענין שמצינו בר' נחמן חתנא דבי נשיאה שהיה נוסע בגוהרקא דדהבא. ואמר ע"ע כמה דלא שתינא רביעית יין לא צלאי דעתאי (עירובין ס"ד.) ודלא אכילנא בשרא דתורא. מפני שהיה רואה בעצמו שנצרך לו העשירות להרחבת דעתו לבוא מזה לבחינת השכל וידוע אותי כנ"ל. יאר ה' פניו אליך הוא נגד מתנת החכמה כדאיתא במדרש שיאיר עיניך ולבך בתורה. אמנם שלפעמים גם מחכמת התורה לא יבא ממנה להשכל וידוע אותי כמו שמצינו באחיתופל שנאמר ועצת אחיתופל כאשר ישאל איש בדבר אלהים כן לדוד וכן לאבשלום וכמו דאיתא בירושלמי שא"ל לך שאל באורים ותומים ותמצא מכוונים כדברי. כי עצתו על פי התורה היה מכוונים לרוה"ק גם לאבשלום. גם בעצה בא אל פלגשי אביך היה טובה לפי דרך אבשלום. אבל לאשר שעצם חכמתו לא היתה לבוא מזה להשכל וידוע לכן נאבד על ידי זה מן העולם כמו שנאמר ויצו על ביתו ויחנקץ ועל זה אומר ויחנך שהחכמה והד"ת יהיו לך למציאת חן וגו' וכמו שנאמר כי לוית חן הם לראשך. ישא ה' פניו אליך הוא נגד מתנת הגבורה והיינו כאמרם ז"ל איזהו גבור הכובש את יצרו וזהו עיקר כח הגבורה של מלחמתה של תורה שבעל פה כאמרם ז"ל ע"פ גבורים עושי מלחמה וכי מה גבורה יש בבני אדם הנתונים בשלשלאות אלא שהיו גבורים במלחמתה של תורה. וכאמרם ע"פ כי ברוב חכמה רב כעס שברוב חכמת תורה שבעל פה מתגברים על רוב כעס של היצר הרע וגם אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. ועל ידי שהאדם כובש את יצרו על ידי זה בא הברכה ישא ה' פניו היינו שכביכול הש"י כובש את כעסו ופניו של זעם מהאדם וגם שעל ידי זה תהיה אצלו ית' נשוא פנים כאמרם ז"ל נשוא פנים כגון מאן וכו'. (חגיגה י"ד) וע"ז גמר אומר וישם לך שלום שתזכה על ידי זה שיהיה לך שלום בעצמך מהסתת היצר הרע כי זהו עיקר שלומו של האדם ממלחמת עצמו עם היצר הרע כמו שנאמר אין שלום בעצמי וגו' וכאמרם ז"ל ע"פ אם רעב שונאך האכילהו לחם לחמה של תורה וה' ישלם לך ישלמנו עמך היינו שיהיה לו שלום עמך וע"ז מרמז וישם לך שלום:
17
י״חבזוה"ק פ' (קמ"ה א' וב') כל מי שיש בו יראת שמים זוכה לענוה וכו' זוכה לחסידות וכו' כל אדם שיש בו חסידות נקרא מלאך ה' צבאות הה"ד כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא וכו' ולהלן ומשום דכהנא אקרי חסיד בעי לברכא כו' וכתיב וחסידיך יברכוכה כה תברכו עי". כי שלשה מדות הללו נמצאים באהרן הכהן יראה דכתיב ואתנם לו מורא ויראיני וגו'. חסידות כמ"ש תומיך ואוריך לאיש חסידיך ענוה כש"נ ואהרן מה הוא ונחנו מה. וג' מדות הללו המה תכלית הקדושה בחי' קדושת אבות הקדושים חסידות יראה וענוה הוא בחי' אברהם יצחק ויעקב שהמה התיקון של ג' פגמים הקנאה והתאוה והכבוד כמו שדברנו כ"פ. והנה ג' פסוקים של ברכת כהנים היוצאים מפי כהן שיש בו שלימות ג' מדות הנ"ל בודאי נרמז גם בהברכות שלימות ג' מדות הנ"ל והיינו כי יברכך ה' מרמז על בחי' חסד לאברהם. [מכתי"ק] ועיקר החסד אינו בעניני הגוף ואברהם אבינו ע"ה שנטע אשל להאכיל לכל באי עולם עיקר כונתו היה מ"ש ויקרא בשם ה' וגו' שלמדם דרך ה' ולברך לה' כמשז"ל במדרש וכן מ"ש בסוכה יכול כל הרוצה לקפוץ כו' ת"ל מה יקר חסדך וגו' היינו דהגמ"ח להגוף עיקרו כשיעשה על ידי זה חסד עם נפשו כאברהם אבינו ע"ה וזה נקרא חסדך אלהים וזה יקר דזהו חסד ה' וגו' על יראיו דמייתי בזוהר שם כי מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים ועל ידי זה זוכה לחסידות כאהרן הכהן דמקרבן לתורה שדבריו נכנסים בלב השומע [ע"כ] ועיקר הברכה שהוא ענין ריבוי בהשפעה הוא על התחדשות תורה שבעל פה. [מכי"ק] כמ"ש בתמורה על תפלת יעבץ אם ברך תברכני בתורה והוא הראשון אחר משה רבינו ע"ה לעסוק בהתחדשות כמ"ש דהלכות שנשתכחו החזירן מפלפולו ועל זה נקרא יעבץ שיעץ וריבץ כו' [ע"כ] והוא נקראת תורת חסד, וע"ז שייך דוקא ברכת הריבוי מה שאין כן בתורה שבכתב שיש גבול ומספר להתיבות ואותיות ומוזהרים על בל תוסיף. וכן מצינו באברהם אבינו ע"ה שזימן לו הקב"ה שתי כליותיו והיו נובעות ומלמד אותו תורה ועיקר השפעת החסד ירמז על לימוד תורה לאחרים כמו"ש ז"ל תורה ללמדה זו היא תורה של חסד. וכן ע"פ רש ואיש תככים נפגשו דרשו מקודם על תלמיד עם הרב השנינו פרק אחד ואח"ז דרשו על עני ועשיר. וישמרך כי בהשפעת התורה נצרך שמירה שלא יכשל בדקות השגה שלא יטעה. וגם ללמד לתלמיד שאינו הגון כידוע יאר ה' פניו אליך מרמז על בחי' יראה שעל ידי זה זוכין להתגלות מאור פניו ית' כאמרם ז"ל ובמורא גדול זו גילוי שכינה. ויחנך. כי ענין נשיאת חן נמצא על בחי' היראה כאמרם ז"ל ובמורא גדול זו גילוי שכינה. ויחנך. כי ענין נשיאת חן נמצא על בחי' היראה כאמרם ז"ל לא ברא הקב"ה עולמו אלא כדי שיראו מלפניו שנאמר והאלהים עשה שיראו מלפניו וא' ז"ל במ"ר שאמר הקב"ה עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת וכו'. ישא ה' פניו אליך הוא נגד בחינת ענוה כאמרם ז"ל (ר"ה י"ז:) נושא עון לשארית נחלתו למי שמשים עצמו כשיריים שאינו נחשב בעצמו לכלום. וכן אמרו ז"ל (ברכות כ:) שהקב"ה אמר איך לא אשא להם פנים שהם מדקדקין על עצמם עד כזית ועד כביצה היינו שהם נותנים שבח והודיה להשי"ת מה שהשפיע להם גם בדוחק הכזית והכביצה מפני שאינם כדאים בעיניהם גם לזה מצד בחי' ענוה ונמיכת רוח שלהם. ואח"ז נאמר וישם לך שלום כי לאחר שנגמרים בשלימות תיקון ג' מדות הנ"ל זוכה להיות לו שלום מכל המלחמות והקטרוגים של היצר הרע כנ"ל. וי"ל שזהו ענין סמיכת כל הפרשיות שמקודם זה נאמר שילוח טמאים צרוע וזב וטמא לנפש שהוא תיקון ג' פגמים הכוללים כמו שדברנו מזה כ"פ. ואח"ז נאמר מצות תשובה שהוא תכלית התיקון. ואח"ז פ' סוטה שהוא גם כן ענין בירור הנפש כידוע שמנחת קנאות מרומז בספירת עומר שעורים לברר הנפש לטהרנו מטומאותינו. ומים המרים מרומז במי מרה שלא יכלו לשתות ממים דאורייתא כי מרים הם. וכאמרם ז"ל (יומא ע"ב:) זכה נעשית לו סם חיים וכו'. ואח"ז נאמר פ' נזיר שהוא גם כן על זהירות מג' פגמים הנ"ל הנרמז באיסור טומאה ותגלחת והיוצא מן הגפן כי טומאה לנפש הוא פגם הכבוד כדברינו כ"פ והיוצא מן הגפן הוא פגם התאוה שבא מן היין כמ"ש הרבה יין עושה. ותגלחת הוא נגד בחי' הכעס כידוע שהלוים שהם מסט' דדינא נאמר בהם והעבירו תער והנזיר הוא להיפך מפני שנקרא נזיר אלהים הוא פרוש מדינים. ואח"ז נאמר ברכת כהנים שהוא שלימות ג' מדות כנ"ל. ואח"ז נאמר ויהי ביום כלות משה שהוא שלימות היחוד דעילת כלה לגינונא:
18
י״טאיתא ברמב"ן פ' זו וטעם יברכך וישמרך ע"ד האמת כי הברכה מלמעלה והשמירה שתשמור אותה כטעם זכור ושמור. וממה שכתב ע"ד האמת נראה שאין כונתו כפשוטו שהברכה מלמעלה כי מי לא ידע שהברכה מלמעלה. אך כונתו למה שכתב הוא ז"ל בפ' יתרו בפסוק זכור בשם מדרשו של רנב"ה בס' הבהיר על זכור ושמור זכור מדת יום ושמור מדת לילה. והיינו בחי' קוב"ה ושכינתיה וכמו שאמר שם שזהו שאומרים בואי כלה וכו' עיי"ש. וזהו מה שאומרים שמור וזכור בדיבור אחד השמיענו אל המיוחד ה' אחד ושמו אחד. והוא שזכור ושמור הוא יחוד קוב"ה ושכינתי' וזהו ה' אחד ושמו אחד וכמו"ש בזוה"ק קב"ה אחד לעילא לא יתיב כו' עד דאתעבידת ברזא דאחד וכו' והא אוקימנא רזא דה' אחד ושמו אחד והיינו דשם הוי' הוא קוב"ה ושמו אחד הוא שם אדנ"י שנקרא שכינתי'. דבשבת הוא יחוד קוב"ה ושכינתי'. וזה פי' זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ע"ד מ"ש בזוה"ק (רע"מ פנחס ר"ל א') איהו אמת ואיהי אמונה. ובלוחות הראשונות היה כתוב זכור ובלוחות שניות נכתב שמור. ואף ששניהם נאמרו בציווי לישראל. אך זכור הוא בחי' מדת אמת ע"ד מ"ש בזוה"ק (יתרו צ"ב ב') זכור אתר דלית לי' שכחה ולא קיימא בי' שכחה. והוא כמ"ש במדרש (שיר השירים פ' א') כששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך נתקע ת"ת בלבם וכו' בשעה ששמעו לא יהיה לך נעקר מלבם יצר הרע וכו'. וזה ענין מ"ש בפירש"י אמור להם כמו זכור ושמור והיינו דזכור ושמור בקמץ הוא לשון מקור ולא לשון ציווי והיינו דאז בשעת מתן תורה אמר להם השי"ת זכור שהוא אתר דלית לי' שכחה שיזכרו שנתקע ת"ת בלבם על ידי השי"ת. וכן שמור דדברות שניות הוא גם כן לשון מקור שיהיה גם כן על ידי השי"ת אך שמור הוא בחי' איהי אמונה היינו שכבר יש יצר הרע ואז צריך האדם שישמור עצמו מקודם על ידי השתדלותו ואז יהיה שמור מהשי"ת. ובדברות הראשונות היה העיקר זכור שנתקע ת"ת בלבם אחד נאמרו שהוא יחוד קוב"ה ושכינתיה כנ"ל. ובדברות שניות שהיה אחר הקלקול אחר שחזר יצר הרע למקומו אז אמר להם משה רבינו ע"ה שמור שאז העיקר הוא השמור כיון שכבר יש מקום לשכוח צריך שמירה מקודם על ידי השתדלות האדם ואחר כך נשמר מלמעלה ובאמת נכלל בו גם כן זכור כיון שבדבור אחד נאמרו. והיינו שעל ידי האמונה יכול לזכות למדת אמת גם כן. וכמו שנאמר נודע בשערים בעלה ואיתא בזוה"ק (ח"א ק"ג רע"ב) דא קב"ה דאתיידע ואתדבק לפום מה דמשער בלבי' כל חד כמה דיכול וכו'. ובשבת צריך להיות שניהם זכור ושמור היינו שהאמונה צריך להיות בשלימות מהימנותא שלימתא ועל ידי האמונה בשלימות יכול לזכות למדת זכור בחי' קוב"ה כל חד לפום מה דמשער בלבי' הכי אתידע בלבי'. וז"ש בפירש"י על אמור להם כמו זכור ושמור שהוקשה לו לשון אמור להם דהיה לו לכתוב אמור בסגול או אמרו להם וכמו שהק' גם בזוה"ק (פ' זו קמ"ו א') אמאי לא כתיב תאמרו. ועל זה פירש"י שהוא לשון מקור כמו זכור ושמור דשם גם כן אינו מובן הלשון שהרי הוא ציווי לישראל והול"ל זכור בשוא וכן בשמור. אך הוא כמו שאמרנו שהוא לשון מקור היינו שהזכירה והשמיעה שניהם הוא על ידי השי"ת דעיקר קדושת שבת לדעת כי אני ה' מקדשכם קדושה דקביעא וקיימא מצד השי"ת אך המצוה זכור בפה ועל ידי זה יבוא הקדושה מלמעלה וכן לאחר הקלקול השמירה כאמור. וכן כאן בבכרת כהנים כתיב גם כן אמור להם לשון מקור שיהיה נאמר ממילא מהשי"ת ע"י אמירת הכהנים כעין שכ' בזוה"ק (בלק ר"י ב') וכה תדבר הרי כה דזמינא לברכא לון כה תמלל ברכה דבני דכד תפתח פומך הוא תמלל מילין וכו' והיינו שהשכינה תדבר. וכן בברכת כהנים כתיב כה תברכו בלשון הקודש כה תברכו בשם המפורש (כמו"ש בספרי) וזהו שדרשו (במ"ר) תהיו מברכים אותם בכונת הלב כדי שתשלים הברכה בהון וכו' ואז יהיה אמור להם שיהיה נאמר הברכה מפי השכינה. וכ"כ בזוה"ק (פ' זו שם) וחסידיך יברכוכה אל תקרא יברכוכה אלא יברכו כה וכו'. וזה מ"ש הרמב"ן יברכך מלמעלה כמוש"נ יברכך ה' בשם הוי' היינו קוב"ה וישמרך שתשמור אותה כמו זכור ושמור וכמו שאמרנו. וזה כעין דרשת הספרי וישמרך מיצר הרע וכן הוא אומר כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד והוא כענין שמור בחי' שכינתא וכמו שנתבאר היינו איהי אמונה שכבר יש יצר הרע רק על ידי שמצייר האדם על ידי אמונה שמלך מלכי המלכים עומד עליו ורואה במעשיו יבוא אליו היראה ויהיה שמור מן היצר הרע וזהו וישמרך וכאמור:
19
כ׳עוד כתב הרמב"ן ויחונך שתשא חן בעיניו וכענין שאמרו עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל שעה עי"ש. וזה המאמר הוא במדרש (ב"ר פ' ט') על פסוק וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד שנאמר בכניסת שבת. ונראה שהרמב"ן מפרש שברכת כהנים הוא כמו ברכת שבת. ומש"ה הביא על יברכך וישמרך כמו זכור ושמור כנ"ל ובויחנך הביא מדרשם על יום השבת. והוא דכתיב ויברך אלהים את יום השביעי כתיב סתם ולא נזכר במה ברכו ומסתמא הוא בברכת כהנים המפורשת בתורה. ויש ראיה לדבריו ממ"ש בזוה"ק (רע"מ פנחס רמ"ה א') בסוד י"ב לחמים שהם כנגד ג' שמות הוי' שבפ' יברכך יאר ישא. ובכל סעודות שבת מניחין י"ב לחמים כמו לחם הפנים. והיינו דברכת שבת הוא אחד עם ברכת כהנים. ובמדרש (ב"ר פ' י"א) ויברך אלהים את יום השביעי ברכו במטעמים והיינו שהברכה היה בעניני אכילה. וכן ברכו במן וקדשו במן הוא גם כן באכילה. ומהיכן למדו שהברכה באכילה אמת שמצינו ברכה באכילה כמוש"נ וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי וגו' אך מנ"ל שברכת שבת הוא מעניני אכילה אך הוא כמו שאמרנו שברכת שבת הוא כמו ברכת כהנים וכתיב יברכך ה' כתיב גם כן סתם ודרשו בספרי בברכה המפורשת ומביא פסוק וכה"א ברוך אתה וגו' ברוך טנאך ומשארתך והיינו ברכה באכילה:
20
כ״אוהענין הוא שהברכה הוא היפך הקללה ובקללת אדם וחוה לא מצינו לשון ארור דכיון שנאמר להם ברכה ביחוד שנאמר ויברך אותם אלהים לא נאמר בהם קללה וכמו שלא נתברכו החיות מפני הנחש שעתיד לקללה שלא יהיה הוא בכלל ברכה (כמו שפירש"י ז"ל) וכש"כ באדם שנאמר להם ברכה ביחוד. וכשנאמר לשון קללה נאמר רק ארורה האדמה בעבורך וגו' והיינו שמקודם היו כל האכילות מסט' דעץ החיים וכל מה שהיה אוכל היה טועם בהם טעם עץ החיים וכמו שנאמר ועץ החיים בתוך הגן (וכמו שנת' במ"א) ואחר שטעם מעה"ד טוב ורע אז נעשה ערבוב וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה ואחר שהזיעו פניו ואמר אני נקשר לאבוס כבהמה נאמר לו בזעת אפך תאכל לחם (כמו"ש במ"ר ופסחים קי"ח.) ומהס"ת היה הברכה בשבת היפך הקללה שהוא באכילה שיהיה בקדושה וכמו שנאמר ויברך ויקדש. והוא ע"ד מה שאמרו (ב"ב י"ב:) קודם שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות והיינו לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו ולאחר שאכל ושתה אין לו אלא לב אחד ולא נתפרש איזהו לב אחד. אך הוא כפי האכילה שאם היה אכילתו להנאת הגוף אז מביא לידי שליטת יצר הרע ויש לו רק בלב כסיל לשמאלו וכמו שנאמר ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה לבבכם ודרש בספרי פ' עקב שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה והביא מכמה פסוקים (וכ"כ בגמרא ברכות ל"ב.) וכשהאכילה בקדושה אז על ידי האכילה יש לו לב אחד לאביו שבשמים לב חכם לימינו וזהו הברכה באכילת שבת שיביא לידי קדושה. וזהו יברכך ה' דברכת כהנים גם כן באכילה שיהיה בקדושה וזהו וישמרך מן יצר הרע (כמו"ש בספרי) והיינו שהאכילה לא תביא לידי שליטת היצר הרע רק יביא לידי קדושה שיהיה לב אחד לאביו שבשמים שהוא לכו לחמו בלחמי. וזהו פי' ברכו במטעמים שיהיה האכילה בקדושה וכמו"ש בזוה"ק (ח"ב קנ"ד ב') באכילת כהנים מלחם הפנים ובגין ההוא לחם מזונא וכו' אתברכא כל מזונא ומזונא דאכלי ושתאן דלא לקטרגא בהו יצר הרע וכו' והועיל לכל אכילות חול שלהם. וכן אכילת שבת מביא קדושה וזהו הברכה שהוא היפך הקללה כנ"ל:
21
כ״בואף שמצינו לשון ארור באדם שנאמר ארור כנען וגו' וכן אמר אברהם לאליעזר אין ארור מתדבק בברוך כמ"ש (ב"ר חיי פ' נ"ט) אך באמת הם אינם בכלל אדם כמו"ש (יבמות ס"א.) אתם קרויים אדם וכו' והם עם הדומה לחמור (וכמוש"ש ס"ב.) וכמו"ש (ברכות נ"ח.) ולאו חמרא איקרי דכתיב אשר בשר חמורים בשרם וכן חמרתא מעברתא בעלמא הוא דאזיק (ב"ק מ"ט.) וכן (קידושין ס"ב:) לאחר שאתחרריך כו' מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת. ואדם הראשון באמת קרוי אדם וכמו"ש תוס' (יבמות שם) והיינו דכל האומות נקראים בני נח וכמו"ש (נדרים ל"א.) שאיני נהנה לבני נח מותר בישראל וכו' ולא קאמר שאיני נהנה לבני אדם שבאמת ישראל נקראו בני אדם וגם באמת אדם הראשון נקרא אדם כיון שנברא בצלמו בצלם אלהים. ואף לאחר החטא שניטל זיוו כמ"ש בברא"ר פי"ב מקרא דמשנה פניו ותשלחהו. לאחר פטירתו כשנכנס למערת המכפלה שהיו ב' עקביו דומין לגלגלי חמה כמ"ש בב"ב נ"ח א' עי"ש חזר לאור פניו הראשון ממ"ש שם בדיוקני עצמה אל תסתכל. וז"ש במדרש (ב"ר פ' י"א) ברכו באור פניו של אדם קדשו וכו' והיינו שבשבת זוכה ישראל לאור פנים שזהו אנפין חדתין נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי. וזהו יאר ה' פניו אליך זה מאור השכינה וכו' (וכמו"ש בספרי והובא ברמב"ן) והיינו שבשבת כל אחד מישראל זוכה לנשמה יתירה אבל יש מדרגות בזה וכמו"ש בזוה"ק (פ' זו רע"מ קכ"ב ב') אלא ודאי לית כל אפייא שוין אפילו ישראל לאו אינון שוין וכו' ועלייהו אתמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים תרין דיקנין טבין דאינון דכר ונוקבא דכר מסטרא דאת י' ונוקבא מסט' דאת ה'. והיינו כמו"ש (ירושלמי פט"ו דשבת) דחד אמר לא נתנו שבתות אלא לעסוק בתורה וח"א לא נתנו שבתות אלא להתענג ואיתא בפסיקתא ולא פליגי הא לפועלים הא לת"ח דפועלים שבכל השבוע הם טרודים בעניני עולם הזה שבה יעשה כולו תורה (כמו"ש סא"ר פ"א) ותלמידי חכמים שכל השבוע עסק שלהם רק בתורה להם ניתן השבת רק להתענג היינו שבכל השבוע עסקם בתורה בעמל ויגיעה רק אז תתענג על ה'. וזהו דבפועלים שעסוקין במלאכה כל השבוע משיגים גם כן בשבת נשמה יתירה והם גם כן בצלם אלהים דיקנא מסט' דאת ה' וכמו"ש (ירושלמי פ"ד דדמאי) אימת שבת על ע"ה וכמו שנדרש בזוה"ק ותיקונים על לדורותם לדרתם דעביד לון דירה בתרי בתי לבא כמו"ש (תי' מ"ח וש"מ) והוא מדת מלכות אני ה' השוכן בתוך בני ישראל. ותלמידי חכמים דאינון שבתות ויו"ט שאף בחול עוסקין רק בתורה והשי"ת שוכן בתוך לבם. אז בשבת משיגים אור פנים בצלמו דיקנא מסט' דאת שהוא חכמה קודש עלאה וזהו מ"ש (בתיקונים תי' כ') כמה תוספות נתתין עמה לת"ח דאתקריאו נשמות יתרות וכו' ואילן דמתוספאן לעמא קדישא בע"ש ירתין לון ת"ח ביומין דחול ופו'. והיינו דת"ח בחול זוכין גם כן לאור השכינה שהוא בצלם אלהים מסט' דאת ה'. ובשבת זוכין לדיוקנא בצלמו מסט' דאת י' וזהו ברכו באור פניו וכו'. וזהו מ"ש הרמב"ן ויחנך שתשא חן בעיניו כענין שאמרו עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני וכו' שלאחר החטא בכניסת שבת מלא כל הבריאה חן בעיניו. ואז ויברך אלהים את יום השביעי ברכו באור פניו. שמקודם אמר אדם הראשון ואוכל ואיתא במ"ר (סו"פ י"ט) ואכלתי אין כתיב כאל אלא ואוכל אכלתי ואוכל. פי' שלא האמין עוד בעצמו שיוכל להתגבר על יצרו כיון שראה שאף קודם שטעם מעץ הדעת טוב ורע היה בכח הנחש להסית אותו היה דן ק"ו עתה אחר הקלקול שבודאי אוכל עוד ולא רצה לגנוב דעת העליונה וזה שאמר ואוכל. אך אחר שנכנס שבת ברכו באור פניו ואז ראה שעל ידי השבת יוכל לבוא לידי תשובה ולתקן הכל וכמו שיתברר לעתיד. וכמו שאמר רבינו הקדוש מאיזביצא זצ"ל שלעתיד יהיה הצירוף בפסוק מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב. ר"ל גם זה תאכל ורק ורע לא תאכל ויתברר שהוא לא אכל רק מהטוב. וכן עתה בני ישראל אוכלים רק מהטוב והקוץ ודרדר מצמיח רק לאותם שאינם קרוים אדם. וז"ש במדרש (ב"ר סו"פ כ"ב) כך הוא כחה של תשובה כ'ו מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת וכו' שעל ידי השבת יוכל לתקן שיהיה הזדונות נעשים כזכיות כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו שכן היה מסודר מתחלת הבריאה ויהיה מהכל טוב מאוד (וכמו"ש זח"ב קפ"ד א') דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא וכו' ולית טבא אלא ההוא דנפיק מגו בישא. וזהו שנאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד וכמו"ש בב"ר עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו וזהו פי' ויחנך. וזהו ברכו באור פניו:
22
כ״גבשבת נאמר ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו שהשי"ת נתן הברכה למדה ז' וגם הקדושה. ובמדרש (פ' זו פ' י"א). דרש סמיכת הפרשיות מארת ה' בבית רשע זה הנואף וכו' ונוה צדיקים זה נזיר וכו' לכך סמך אחר פ' נזיר ברכת כהנים כו' שזוכה לקבל הברכות שסמיכת פ' נזיר וסוטה איתא גם בגמרא (ברכות ס"ג.) שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין וכו' וכמו"ש (סוטה ז.) הרבה יין עושה ואיתא (יומא ע"ה.) הנותן עיניו בכוסו עריות כולן דומות עליו כמישור. והנזיר לש"ש נקרא קדוש ועל ידי הקדושה זוכה לברכת כהנים ושורש הברכות הם בני חיי ומזוני שבשלשתן מצינו ברכה דברכה ראשונה הנז' בתורה הוא ברכה דדגים וברכה דאדם פרו ורבו והוא בני. ומזוני דכתיב ברכת ה' היא תעשיר. וחיי דכתיב וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מחלה וגו'. ובשלשת הברכות האלו נתברכו האבות. לאברהם אבינו ע"ה נאמר ברכת הכוכבים כמו שנאמר כה יהיה זרעך והוא בני. וביצחק אבינו ע"ה כתיב וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה' ואיתא (בב"ר) שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך והוא מזוני. וחיי מצינו ביעקב אבינו ע"ה שנתברך בחיי עולם כמ"ש (תענית ה':) יעקב אבינו לא מת וכו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים ואין היקש למחצה שגם הוא מופיע בזרעו גם כן חיי עולם שכל מי שהוא מזרע יעקב לא מת והמיתה הוא רק כשינה כש"נ והקיצות הוא תשיחך לעת"ל (סוטה כ"א.) והוא רק כנעור משנתו. והג' ברכות אלו מרומזים גם כן בהג' ברכת כהנים. יברכך ה' סתם מוסב על ברכה המפורשת במקום אחר היינו הברכה הראשונה שבתורה שהוא פרו ורבו והוא בני כנ"ל. יאר ה' פניו אליך הוא חיי כמו שנאמר באור פני מלך חיים. ישא ה' פניו אליך הוא ברכת מזוני כמו שמצינו (ברכות כ':) ואיך לא אשא פנים לישראל וכו' והם מדקדקין על עצמם עד כזית וכו' ולמה תפסו רק דקדוק במזונות. אך הוא מדה במדה כיון שהם מסתפקין במזונות מועטים בעבור זה השי"ת משפיע להם מזונות וברכה עד בלי די. ומסיים וישם לך שלום שלום הוא מדתו של יוסף הצדיק כידוע. וכתיב ויוסף הוא המשביר וגו' שנתן לחם לפי הטף להכלל ישראל שאף בחיי יעקב אבינו ראה ס' רבוא מזרעו (כמ"ש ב"ר פ' ע"ט) ויוסף חי אחריו כמה שנים בודאי נתרבו ישראל אז בלא שיעור והוא פרנסם לחם לפי הטף:
23
כ״דושבת איתא בזוה"ק (ח"ב ר"ד א') ש' ב"ת בת מתעטרא באבהן זוכין בשבת גם כן לכל הג' ברכות. בני דכתיב כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו' ושם טוב מבנים ובנות ולאשר שהם היו סריסים ולא שינה עליהם הטבע הובטחו לשם עולם ושם טוב מבנים ובנות ובפרט הראוי לבנים זוכה לברכת בנים ממש. גם כיון שנקרא שם טוב מבנים. הריבוי בד"ת שהוא תולדותיהן של צדיקים שכ' בה פרי צדיק עץ חיים וכו' פרי יפה מן הבנים. (כמ"ש תנחו' פ' נח) הוא גם כן בני. וחיים הוא כמו שאומרים בשבת טועמיה חיים זכו וגם הכונה על תורה שכ' בה ראה נתתי לפניך את החיים וגו' שעל ידי שבת זוכין גם כן לחיי עולם. וכן מזוני דאיתא (ב"ר ר"פ י"א) ברכת ה' היא תעשיר זה השבת וכו' ובגמרא (שבת קי"ט.) עשירין שבחו"ל בזכות שמכבדין את השבת והנה מצד האדם מה ה' שואל מעמך כ"א ליראה היינו הקדושה שהוא הפרישות כמ"ש (מ"ר ותנחו' ר"פ קדושים) קדושים תהיו פרושים תהיו ואחר כך וכין לברכת כהנים לכן נאמר פ' נזיר קודם ב"כ. אבל השי"ת נתן מקודם הברכות למדה ז' מדת מלכות שהוא השבת ועל ידי זה זוכין להקדושה כמו שהוא הסדר מצד השי"ת מקודם אנכי אחר כך לא יהיה לך לכן נאמר ויברך אלהים את יום השביעי אחר כך ויקדש אותו:
24
כ״החדו חצדי חקלא בדבור ובקלא מחצדי חקלא נקראים הצדיקים מפני שהם קוצרים הקוצים הסובבים את השושנה העליונה שהיא חקל תפוחין קדישין. וכמו דאיתא בזוה"ק פ' זו בהאידנא אתכנשו חברייא לבי אדרא מלובשין שריין סייפין ורומחין. כי אדרא הוא פנימיות החדר הקדוש הנקרא חדר המטות. ושם נצרך שמירה מהחיצונים לבל יפגעו בו כמו שנאמר הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה וגו' כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה. ויש לומר שעל רמז זה נקבעה בזוהר האדרא קדישא בפ' נשא שהוא סמוך לחג השבועות זמן מתן תורתינו לאחריו או לפניו כמו שנאמר משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו. כי בעצם נפשות ישראל המה נמשכים בטבעם אחר השי"ת כמו שהיה במעמד הר סיני שהם תכו לרגליך ויתיצבו בתחתית ההר. רק מפני שיש מונעים הם הקוצים הסובבים לכן ביקשה כנסת ישראל שימשכנה אצלו וממילא אחריך נרוצה והב אני המלך חדריו. ובמדרש נדרש הפ' הזה על ארבעה שנכנסו לפרדס ואחד מהם טעה והוא מסיבת הקוצים שביכלתם גם שם להטעות האדם בדקות כמו הנחש הטעה את אדם הראשון גם בגן עדן. ועיקר הטעות היה מה שדימה בדעתו להביא בשכלו בדברים הנעלמים כמו שפי' הפסוק ואנכי הסתר אסתיר פני שעיקר הטעות הוא מה שנסתר מאדם בחי' ההסתר ונדמה לו אשר אין דבר נסתר משכלו. ועיקר השמירה בזה שידע בנפשו שהוא שכל הנעלם מכל רעיון. וע"ז נאמר כי ה' יהי בכסלך בדברים שאתה כסיל בהם היינו שתדע שהמה למעלה מתפיסת שכלך בחי' עתיקא ואז ושמר רגלך מלכד. ועל זה רמזו ז"ל ע"פ הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה הם הששים אותיות של ברכת כהנים מפני שזהו עיקר השמירה כדאיתא בזוה"ק פ' ז' בשעתא דפרסי ידייהו בב"כ הוא שעתא דאתגלי סתימא עתיקא דעתיקין דז"א ואשתכח שלמא בכלהו היינו כנ"ל שנתוודע זאת בנפשו שיש גבוה מעל גבוהים שכל הנעלם מכל רעיון והיינו התגלות עתיקא בז"א ועי"ז הוא שלמא מהחיצונים. וכמו כן בשבת קודש דמליא רישי' דז"א מטלא דנחית מעתי"ק על ידי זה בכח להיות ממחצדי חקלא כנ"ל. ועל ידי מה בדבור ובקלא על ידי התורה שבכתב הנקרא קול דברים ועל ידי תורה שבעל פה הנקרא דבור דמדת מלכות נקרא דבור מלכות פה תורה שבעל פה ושבת שהוא מ' מלכות גם כן נקרא דבור (זח"א ל"ב א') וממלו מלה מתיקא כדובשא היינו על ידי התחדשות טעמי תורה מטל תורה דנטיף מע"ק המתוקים מדבש לנפש:
25
כ״ובגמרא (סוטה ב') למה נסמכה פ' נזיר לפ' סוטה לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. והנה בתוה"ק נאמר פ' נזיר אחר פ' סוטה ובתורה שבעל פה בגמרא נסדר מס' נזיר קודם מס' סוטה. דהנה להבין הענין מה זה שצריך להזיר עצמו מפני שרואה אחר שקלקל. וי"ל שהוא כענין אמרם ז"ל מחוי במחוג קמי מלכא שלפני המלך הדרך לרמוז ברמיזות. ותורה שבכתב נקרא קמי מלכא לפני ממ"ה והרמיזות הוא הבת קול שיוצא בכל יום שמזה בא ההרהורי תשובה בלב כידוע. וכן כל עניני המעשים אשר יארע לפני האדם בהזדמן המה רמיזות מלעילא שיקח לו מהם רמיזא דחכמתא כידוע מהרבי ר' זושא זצ"ל שהלך בדרך ונזדמן שנפל לערל אחד עגלה עם שחת (הנק' הא) וביקש ממנו שיעזרו להקימו והשיב שאינו יכול. אמר לו הערל יכול אתה אבל אינך רוצה אמר הרבי ר' זושא לעצמו שמע מה אומר לרמז על ה' תתאה שנפלה וביכלתי להקימה ואינני רוצה. וכמו כן המה כל הענינים שנזדמן לפני עיני האדם המה רק לרמזים לפניו. ולכן נזכר בתורה שבכתב סוטה קודם נזיר שמזה שנזדמן לראות זאת צריך להבין שבטח צריך להזיר עצמו מן היין. ובתורה שבעל פה בגמרא נסדר נזיר קודם סוטה. והוא כענין אמרם ז"ל באבות איזהו דרך טוב וכו' הרואה את הנולד היינו מצד חכמתו רואה מקודם שמזדמן לפניו מה שיוכל להולד מזה ומזיר עצמו מן היין וכן בכל ענינים. וי"ל שזהו מה שאיתא בזוה"ק חכימי עדיפי מנביאי כי בנביאי לזמנין שרא עלייהו רוח קודשא אבל חכימי בכל שעתא. כי נביאי המה ענין הרמזים שמקמי מלכא והוא רק בעת שמזדמן לפניו אבל חכימי היינו מי שרואה תמיד את הנולד מה שיוכל להזדמן לפניו הוא רואה בכל עת ובכל שעה שידע להזהר גם אם לא נזדמן עוד לפניי:
26
כ״זאיש או אשה כי יפליא וגו' הלשון כי יפילא י"ל מפני שענין הנזירות בעצם הוא דבר פלא למעלה מן השכל והדעת. כי עיקר הנזירות שהוא פרישות מטומאה ותגלחת והיוצא מן הגפן. עם כ"ז גם אם ישמור אדם את עצמו ויסגף עצמו בג' דברים הללו אם לא יקבל על עצמו לשם נזירות לא יהיה נקרא קדוש על ידי זה. רק על ידי דיבור אחד שיוציא מפיו הריני נזיר אז נקרא על ידי זה קדוש כמו שנאמר כל ימי נזרו קדוש הוא לה'. והוא באמת פלא גדול שעל ידי דיבור אחד נעשה קדוש בעצם. ועוד יש בכח דיבור כזה להתקדש לעולם באומר הריני נזיר עולם כנזירות שמשון. וכאמרם ז"ל (סוטה י'.) שמשון על שמו של הקב"ה נקרא. ועוד נמצא עפ"י הלכה למשה מסיני דבר יותר עמוק ופלא שגם האב מדיר את בנו בנזיר (נזיר כ"ח:) שעל ידי דיבור של האב נעשה בנו קדוש גם אפילו' לא עשה בעצמו פעולת הדיבור גם כן. ולזה נקרא המלאך של שמשון פלאי שא' במד' פ' זו שהוא כענין שא' הכתוב כי יפליא גם כן ע"ש מעשיו שהיה פלא גדול שהיה נראה לעיניהם עד עתה כדמות אדם בכל עניניו וברגע אחת נתהפך ועלה בלהב השמים. וכמו כן הוא פלא ענין גוף הנזירות שהיה עד עתה אדם פשוט וברגע אחת על ידי הדיבור בכונה רצויה נעשה קדוש לה'. וכדאיתא בגמרא נדרים ט:) בשמעון הצדיק שאכל אשם נזיר אחד מפני שהיה בכונה רצויה ואמר לו כמוך ירבו נוזרי נזירים בישראל עליך הכ' אומר איש כי יפליא עי"ש. והוא בחי' כח בעלי תשובה וכדאיתא בזוה"ק (ח"א קכ"ט א') זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי קב"ה וכו' וי"ל שלטעם זה נסמך אחר פ' נזיר פ' ברכת כהנים מפני שגילה לנו תוה"ק שפועל הדיבור של האדם כ"כ להיות נתהפך על ידי זה כרגע להקרא קדוש לכן בא הציווי בתוה"ק להכהנים שיברכו את ישראל ובדיבור פיהם של התיבות הללו בלבד יפעלו השפעת הברכות מהמקור כמו שנאמר אחר זה ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם:
27
כ״חהנה הסעודה ג' דשבת הוא נגד יעקב אבינו ע"ה כמ"ש בפע"ח וכמו"ש בזוה"ק יתרו פ"ח א' דוהאכלתיך נחלת יעקב אביך הוא סעודה דז"א ע"ש. והוא מדת אמת שיש לו קיום בהקדושה לעולמי עד כמו שנאמר שפת אמת תכון לעד. כי מדת אהבה ויראה שהוא בחי' אברהם ויצחק המה רק לשעה בלב האדם וחולפות ועוברות ואין בזה עוד בירור שיתקיים ואם אינו מתקיים אינו אמת וכמו שנאמר ועד ארגיעה וגו'. אבל בחינת יעקב אבינו ע"ה הוא לבירור שיתקיים הקדושה לעולמי עד ולא יפסוק וכדאיתא בשם הרבי ר' בונם זצ"ל ע"פ ויתרוצצו הבנים בקרבה שרבקה חשבה בדעתה שהוא עיבור אחד במיעיה ויש בו דיעות נוטות פעם לבית המדרש ופעם להיפך לכן ותלך לדרוש את ה' ופרש"י מה יהיה בסופה שרצתה לידגע שיהיה בסוף העיקר היינו מה שיתקיים. כי בשינויים אין בירור עד שיתקיים. וע"ז נאמר לה שני גויים בבטנך והעיקר יהיה יעקב שהוא איש תם שעל ידו יתברר שסוף כל סוף יתקיים הקדושה לדורותיו. כי כל נפשות ישראל נקראים בית יעקב וכל מה שיעבור על כל פרטי נפשות ישראל איך שיהיה לבסוף ישארו בהקדושה כי לא ידח ממנו נדח. וכמו שנאמר גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי. וכמו ששמענו מהרבי מאיזביצא זצ"ל שכל נפש ישראל איך שנופל הוא נופל בחיקו של השי"ת. וי"ל שעל זה רמזו חז"ל צורתו של יעקב חקיקה בכסא הכבוד היינו כמו שנאמר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וגו'. ובודאי שאין לכנות אליו ית' שום דמות רק שכביכול ית' מצמצם את עצמו לנפשות ישראל בכל פרטי עניניהם וכפי ההשגה שלהם שהוא בצורת אדם. ולזה נקרא סעודה ג' דשבת סעודתא דזעיר אנפין היינו כמראה אדם והוא על ידי בחי' יעקב כנ"ל:
28
כ״טוע"י סעודה זו ניצולים ממלחמת גוג ומגוג על משיח בן יוסף כידוע שמשב"י יכניע את כל האומות לעתיד לבא בעת שנזכה לברר את כל הניצוצות קדושות מה שנפלו בין הקליפות מסיבת תאות עולם הזה. ואחר כל זה יהיה עוד מלחמת גוג ומגוג על משיח בן יוסף כי גומ"ג הוא מזרע עמלק ועמלק הוא מנגד תמיד על קדושת ישראל בעומק גם על חסרון כ"ש. וביותר על מדת יוסף הצדיק כידוע. ויהיה לו גם על משיח בן יוסף טענה ואחיזה מפני שלא נתבררו עוד בשלימות מכל תאות העולם הזה גם מבחינת עטיו של נחש שהוא ענין הרגשת עצמו כאשר כבר דברנו מזה. שלכן אמרו ז"ל על ישי שמת בעטיו של נחש מפני שנמצא בו עוד שמץ הרגשת הנאת עצמו כאמרם ז"ל במדרש על הפ' הן בעוון חוללתי בעוון מלא אפילו חסיד שבחסידים וכו' כלום נתכוין אבא ישי להעמידני וכו'. [מכתי"ק] וכשיסתלק זה אז יבולע המות לנצח וזה יהיה על ידי משיח בן דוד כמשאז"ל ע"פ חיים שאל ממך נתת לו דכשיראה משיח בן יוסף שנהרג שעדיין לא תיקן לגמרי שיבוטל המות יבקש הוא ע"ז וינתן לו. ובס' דברי אמת מהרבי מלובלין זצ"ל כתב כי משיח בן יוסף לא יהרג שכבר נתקיים בר' שמשון אסטראפאליער. ודבר זה הוא שרצה לפעול זה בדיבורו. ובס' גבורות ה' מהמ"מ דקאזיניץ זצ"ל כתב דגם מלחמת גוג ומגוג לא יהיה עוד. והוא גם כן מה שבא הוא לפעול ולהיות צדיק גוזר והקב"ה מקיים. [ע"כ מכתי"ק] ועל ידי סעודה שלישית שהוא נגד קדושת יעקב אבינו ע"ה שהוא אחוז בעץ החיים כמו שארז"ל (תענית ה:) שיעקב אבינו ע"ה לא מת ניצולים ממלחמות גומ"ג שהוא טענת חסרון מעטיו של נחש. כי זהו הפירוש שלא מת היינו שלא היה בו שום חסרון ושבירה גם מהרגשת עצמו והוא אחוז בעץ החיים אשר טועמיה חיים זכו ואכל וחי לעולם:
29
ל׳כבר אמרנו שג' פסוקי ברכת כהנים הם כנגד ג' סעודות של שבת וכמו שנראה גם מהרמב"ן ז"ל. יברכך ה' כנגד סעודת ליל שבת שהברכה הוא אכילה כמו"ש בספרי וכמו שנת' כ"פ. ובסעודות שבת שנדרשו מפסוק אכלוהו היום (שבת קי"ז:) לא נזכר אכילה בפירוש רק בהיום הראשון שהוא כנגד סעודת ליל שבת. ומזה אמרנו סעד למ"ש בזוה"ק (יתרו פ"ח א') לסדרא פתורא בליליא דשבתי בנהמי ובמזוני ר"י אמר אפי' ביומא דשבתא נמי דמשמע גם כן דעיקר מצות סעודה הוא בלילה והוא כנגד יצחק אבינו ע"ה שאמר ואוכל מכל (כמו שנת' במ"א). יאר ה' וגו' כנגד סעודת הבקר סעודתא דעתיקא שאומרים נהורי' ישרי בה וכו' והוא כנגד אברהם אבינו ע"ה יהי אור זה אברהם (כמ"ש ב"ר פ' ב'). ישא ה' פניו אליך הוא כנגד סעודה ג' שהוא זמן רעוא דרעוין שהוא כנגד יעקב אבינו ע"ה וע"פ מה שאמרו (ברכות כ:) כתיב בתורתך אשר לא ישא פנים וגו' והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל וכו'. והיינו ע"פ מה שכתב האריז"ל שסעודה זו הוא רעוא דרעוין היינו רחמים פשוטים בלא טעם. והוא שיעקב נקרא בני בכורי ישראל (כמו"ש בזוה"ק ח"א רי"ט א' דכר יהבי' ליעקב דכתיב בני וגו') וממילא לא יוכל להיות שום קטרוג שהאב האוהב את בנו נושא לו פנים. ולפיכך אומרים בסעודה זו לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין כלב נקרא קליפת עמלק (זח"ב ס"ה א') שהוא כמו כלב נובח ומקטרג על ישראל. והעיקר על מה שנאמר ועמך כולם צדיקים ובזוה"ק (ח"ב כ"ג א') דכל מאן דאתגזר איקרי צדיק והוא מקטרג ע"ז ואומר שאינו כן. וע"ז אמרו (תנחו' תצא) שהיו חותכין מילותיהן של ישראל וזורקין כלפי מעלה וכו' טול לך מה שבחרת היינו שגם הם אינם נקיים בזה. וכן המן מזרעו אמרו (מגילה י"ג:) ליכא דידע לישנא בישא כהמן והיינו במה שקטרג על ישראל כלפי מעלה (וכמו שנת' במ"א באורך) וכשמתגלה בסעודה זו בחי' רעוא דרעוין רחמים פשוטים בלא טעם אז נתבטל כל הקטרוגים ואז לבר נטלין ולא עאלין וכו' ישוי לון בנוקביהון ויטמרון בגו כיפין מפני שהשי"ת אוהב את ישראל שהם בנים למקום וכי יש טענה וקטרוג שאוהב ונושא פנים לבנו. ועל זה נאמר והייתם ליי סגולה וכמו שאומרים בשם היהודי הקדוש זצ"ל ע"ז שהוא כמו סגולה בלא שום טעם שיעקב אבינו מטתו שלמה היינו שבישראל אף מי שמגדיל חטאים ח"ו מ"מ אף על פי שחטא ישראל הוא כמ"ש (סנהדרין מ"ד.) שביצחק מצינו שאף שעשו נולד ממנו ומהס"ת נימול גם כן. אף שיש שכתבו שלא נימול בזמנו מפני שהיה אדמוני וכשהגדיל לא רצה למול את עצמו. אך אפשר שיצחק מל אותו. מכל מקום היה יכול עוד לעקור שם ישראל ממנו ולכן נקרא ישראל מומר (כמו"ש קידושין י"ח.) מה שאין כן יעקב שמטתו שלימה שוב לא יוכל שום איש מזרעו לעקור שם ישראל ממנו ועמך כולם צדיקים וכמו"ש בזוה"ק (ח"א צ"ג א') והא כמה חייבין אית בישראל וכו' אך אף על פי שחטא ישראל הוא. וכמ"ש (עירובין י"ט.) דמחייבו ההוא שעתא בגיהנם ואתי אברהם אבינו ומסיק להו. ואף במי שאמרו בגמרא דמשכה ערלתי' ולא מבשקר לי' היינו שאברהם אבינו אין מכירו שהוא מהול ואינו מעלה אותו ומ"מ דינו כמהול ואליהו מלאך הברית שהוא על כל ברית מילות של ישראל הוא באמת יעיד עליו שנימול ואז הוא גם כן יתוקן ויהיה בכלל ועמך כולם צדיקים:
30
ל״אהנה יש ס' אותיות בברכת כהנים והם כנגד ס' רבוא נפשות ישראל. והענין דיש ד' מספרים יחידות עשירית מאות אלפים והם כנגד ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה וכנגד ד' אותיות הוי'. וכנגד זה ד' מדרגות באדם נפש רוח נשמה חיה. ויש עוד מדרגת יחידה שהוא כנגד קוצא דיוד דלעילא דרמיזא לאין (זח"ג ס"ה ב') וכנגד זה יש עוד מספר רבוא שכולל כל עשר ממספר אלף. והנה הנפש הוא מעולם העשיה שרובו רע והרוח מיצירה חציו טוב וחציו רע ונשמה שנתת בי טהורה היא אך מחלל השמאלי שבלב יכול גם כן להעלות מיעוט רע לנשמה שבמוח לכן הוא רק רובו טוב. ונשמה לנשמה שמאצילות הוא כולו טוב ששם לא יוכל לקלקל כלל. וזה ענין הס' אותיות שבברכת כהנים שיכניס לישראל לתקן אף בישראל שיש בהם מעשי' ממדרגת הנפש לבד. שיתוקן הרע מכל וכל שלא יוכל יצר הרע לכנוס עוד כלל. וזה מופיע אהרן הכהן לישראל מקה"ק שהוא כנגד כ"ע. וכ' ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם שיוסגר הכ' כ' בי' כתר ויוסגר לעולמי עד שלא יוכל יצר הרע לכנוס. ואף שיש מציאות מאו"ה עוד ויוכלו לפתות בי' אף על פי כן ישמור ה' שלא יבואו להכניס כלל בישראל. וזה שנאמר ואני אברכם:
31
ל״בגם כי אלך וגו' לא אירע רע כי אתה עמדי. הפסוקים אלו עד סוף המזמור מדבר בלשון נוכח שבטך וגו' תערוך לפני וגו' דשנת בשמן וגו'. והתחלת המזמור מדבר בלשון נסתר ירביצני ינהלני ינחני וגו' למען שמו. הענין הוא שכן הדרך שכל זמן שמתנהג עם האדם כשורה ודרכיו מצליחים נשכח ממנו השגחתו יתברך וכל עניניו המה בלשון נסתר נגד השי"ת. אמנם כאשר יארע להאדם איזה צער ומתנהג שלא כשורה. ח"ו אז נותן על לבו שהכל הוא מהשגחתו יתברך ומפשפש במעשיו לתקנם. והיינו מה שנאמר גם כי אלך וגו' ומאז לא אירע רע כי אתה עמדי שנתודע אליו השגחתו ית' עמו בכל עניניו לנוכח עיניו. כי זהו עיקר המבוקש מהאדם שבל ירמה את עצמו להיות נדמה לו שדרכיו ישרים. רק בכל עת ישים על לבו לתקן מעשיו. וזהו ענין הפתיחה בזוה"ק בפרשה זו עם הפסוק אשרי אדם לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה. ומקשה בזוה"ק שלאו רישי' סופי' ולאו סופי' רישי' שהתחלת הפ' משמע שיש לו עון רק שאין הקב"ה חושבו ובסיפא משמע שאין לו שום עון כמו שנאמר ואין ברוחו רמיה. ומדבר שם באריכות ומסיים אימתי לא יחשוב ה' לו עון ואין ברוחו רמיה. היינו שאינו מרמה את עצמו במעשיו להיות נדמה בעיניו שדרכיו ישרים ונכוחים. כי זהו קליפת עשו כמו שנאמר כי ציד בפיו שחושב בדעתו שצדקו מעשיו ומרמה כביכול השי"ת. וכמו בבלעם שאמר את שבעה המזבחות ערכתי כידוע. ועל זה נאמר הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי. כי באמת צריך האדם לידע בנפשו תמיד איך שמחסר בעבודתו וישים על לבו לתקן את מעשיו ויגדל חטאיו בעיניו כמו שמצינו במשה רבינו ע"ה שאמר בעד כלל ישראל אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. וכן מצינו באנשי כנסת הגדולה בעזרא שאמר אלהי בושתי ונכלמתי להרים פני אליך כי עונותינו רבו וגו' ואשמותינו גדלה וגו'. ולכן פתח הזוה"ק בפתיחה זו לפרשה זו נשא את ראש בני גרשון וגו' מפני שכל ענין פרשה זו מרמז לנו איך שידע שלא לרמות את עצמו רק להשים על לב תמיד לתקן דרכיו והעיקר בהג' דברים שהמה שרש כללות הפגם הראשון בקנאה תאוה וכבוד. וזהו ענין התחלת הסדר נשא את ראש בני גרשון כידוע ששבט לוי הגם שלא נפגמו בחטא דור המדבר והמה פנוים לעבודת ה' תמיד כמו שנאמר ה' חלקו ונחלתו. יורו משפטיך ליעקב. עכ"ז מפני שהעולם נידון אחר רובו נתנו על לבם לתקן ג' פגמים הנ"ל בבחי' ג' משפחות שלהם גרשון קהת ומררי המרומז נגד תיקון ג' פגמים הנ"ל. ואחר זה וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש שמוסב גם כן על תיקון הנ"ל (כמו שנת' לעיל). ואח"ז מצות תשובה ותיקונים. ובסוף נאמר ברכת כהנים שהמה הנפשות אשר הם מתוקנים בעצם בג' בחינות האלו כדברנו כ"פ והמה משפיעים על ידי ברכתם ג' ברכות כהנים לכלל נפשות ישראל שהם גם כן יתעוררו בנפשם לתקן ג' הפגמים הנ"ל. ואז על ידי זה לא יחשוב ה' לנו עון מפני שלא יהיה ברוחנו רמיה ובזה נזכה לשלימות היחוד כמו שנאמר אחר זה ויהי ביום כלות משה ויהיה לנוכח עינינו השגחתו ית' תמיד כדברנו לעיל:
32
ל״גשהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום הוא כמו שאמרנו שהברכה מברכת כהנים שכנגד סעודה ג' הוא ישא ה' פניו וגו' ומסיים הברכה וישם לך שלום שסעודה זו נגד יעקב אבינו ואיתא בזוה"ק (ח"ג י"ג ב') שלום דא יעקב דכתיב תתן אמת ליעקב וכתיב והאמת והשלום אהבו דאמת ושלום קשיר דא בדא. דשלום הוא מדת יוסף הצדיק שבו כתיב ויכר יוסף את אחיו ואיתא במ"ר (ב"ר פ' צ"א) בשעה שנפלו בידו ויכר יוסף את אחיו בשעה שנפל בידם והם לא הכירוהו דכתיב בהם ולא יכלו דברו לשלום. וזה הוא עיקר שורש הגליות שמי שאינו נקי מפגם זה לא יוכל להשיג מדת שלום. ושם אצל השבטים התחיל הבירור שהוא חשד אותם שנותנין עיניהם וכו' והם סברו דכיון דהם נקיים בזה בודאי הוא אינו נקי ע"פ הכלל דכל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע:) ולכן אמרו נלך ונתפוס דרכו של עולם כנען שחטא לא לעבד נתקלל אף זה לכו ונמכרנו כמו"ש (ב"ר פ' פ"ד) וכנען היה מחם ששימש בתיבה שהוא מפגם הזה ונתקלל לעבד (ונת' כ"פ) ואז נתברר יוסף במצרים באמת. וכן כל הגליות בשביל שנאת חנם היפך השלום שעל ידי זה היה חורבן בית שני גם כן (כמ"ש יומא ט:) וכן כל העבדות הוא מסתעף מפגם הברית (כמו שנת' במק"א) והנקי מפגם זה מדתו שלום. וכן סיום המשניות שהוא תורה שבעל פה שהוא אור הראשון מה שגנז הקב"ה בתורה שבעל פה (כמו"ש בס' הבהיר ובתנחומא נח) וכתיב אור זרוע לצדיק נסתיים גם כן במאמר לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו'. וכן כל מחלוקת שבש"ס אפילו אב ובנו רב ותלמידו שעוסק בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה לזה ואינם זזים משם עד שנעשו אוהבים זה את זה (כמ"ש קידושין ל:). ובמחלוקת ב"ש וב"ה איתא (יבמות י"ד:) ללמדך שחיבה וריעות נוהגין זה בזה לקיים מה שנאמר האמת ושלום אהבו והיינו שאי אפשר להיות אמת רק כשיהיה אחר כך שלום דאמת ושלום קשיר דא בדא. ובסעודה שלישית שהוא כנגד יעקב וגוף וברית כחדא חשבינן כמו"ש בזוה"ק אומרים שהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום. וגם בסעודה זו שכבר עבר יום השבת בשמירה ואלמלי משמרין ישראל שבת אחד או ב' שבתות מיד נגאלין (וכמו שנת' כ"פ) שבמדת שלום ניצול מעבדות ושעבוד מלכיות וכל נפש בפרט מיד נגאל:
33
ל״דובב' סעודות הראשונות דשבת תקנו חז"ל קידוש על היין ובסעודה ג' לא תקנו וכ' האריז"ל הטעם דיין הוא בחי' בינה וסעודה זו הוא בחי' רחמים פשוטים שהוא יותר במעלה מבינה. וכונתו גם כן כמו שאמרנו דיין הוא מרמז ליינא דאורייתא דבעל פה כמ"ש ברע"מ (עקב רע"א ב') ובינה פי' שמבין דבר מתוך דבר והוא גם כן בחי' תורה שבעל פה שמבין מתוך החכמה שהוא תורה שבכתב ולכן נתקן קידוש על היין שעל ידי זה נזכה לאור יינא דאורייתא דבעל פה. אבל בסעודה שלישית שהוא זיווא דז"א אמת ורחמים פשוטים בלא טעם כדברנו לעיל לכן לא נתקן קידוש על היין בסעודה זו:
34