פרי צדיק, פרשת שקליםPeri Tzadik, Parshat Shekalim
א׳מכתי"ק
1
ב׳יש לדקדק למה תיקנו קריאת הפרשה בשבת שלפני ר"ח ולא בר"ח אדר דאז משמיעין על השקלים וקריאת הפרשה במקום הכרזה להשמיע והיל"ל זה בר"ח. ובלא"ה צריך טעם על תקנת הקריאה דבזמן הבית שהיו משמיעין בא' באדר מה צורך לקרות עוד הפרשה בשבת הקודם. ועכשיו דאין משמיעין מה צורך לקריאת הפרשה כיון שאין לנו בית המקדש ואין צריך לתת השקלים כלל. ובתנחומא תשא סו"ס ג' משה למד כו' ופרשיות שקורין כו' מזכירים אותו בכל פרשה ופרשה ובפרשה שקלים אמר משה כו' משאני מת אין אני נזכר אמר לו הקב"ה כשם כו' כך בכל שנה שקורין אותה לפני כאלו אתה עומד באותה שעה וזוקף את ראשן ע"כ. הנה דקריאת פרשה זו בכל שנה הוא כדי לזקוף ולהרים ראש בני ישראל אבל הדבר צריך ביאור במה נזקף בזה ושם הרמת הראש הוא על ידי המנין דעל זה אמר כי תשא וגו' לפקודיהם וגו' בפקוד וגו'. ובפשוטו נראה כי המנין מורה חשיבות הדבר וכמ"ש מטעם זה דכל דבר שבמנין לא בטל וחכמים אומרים רק ו' דברים אגוזי פרך וכו' (כמ"ש ביצה ג :) שאלו חשובים ודרך למוכרם במנין. אבל הלשון נשיאת ראש הוא לשון התנשאות על השאר כמו ראשי המטות ראשי בני ישראל ראשי בית אב וכן נשיא ומצינו שניהם יחד ביחזקאל נשיא ראש משך והוא כמו המתנשא לכל לראש כי המנושא הוא הראש וראשון דוגמת ראש האדם לשאר איברים. והשי"ת ציוה לנשא ראש כל ישראל כולם. כי בישראל כל אחד הוא דגול ומנושא באיזה דבר מה שאין בכל ישראל כמותו בדבר זה כידוע דשורש נפשות ישראל הוא מהתורה ששים ריבוא דדור המדבר הם מהתורה שבכתב ועל כן א' במד' (ב"ר ויצא פ' ע) דאלו היה חסר א' מהם לא נתנה תורה. דהיה חסר אות א' [או חלק מאות הפוסל] והס"ת פסולה בחסרון אות ואפילו קוצו של יוד מעכב ועל זה נמנו. ואיתא בזוהר (ר"פ במדבר) דהם חיילין דאורייתא שמספר נפשות אלו הם כוללים כל התורה כולה. ונפשות שבכל דור [שהם מצאצאי דור המדבר] הוא מהתחדשות תורה שבעל פה [הנובע ויוצא מתורה שבכתב כאור הלבנה המקבלת מהחמה] שבאותו דור וכלל המספר הם ששים ריבוא מספר דור המדבר שהם שורש נפשות כל הדורות וכמ"ש בקהלת רבה א' דאין דור פחות מששים ריבוא ועל כן אמרו (ברכות נח.) דעל אוכלסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים שאין דעתם דומה זה לזה ואין אוכלסא פחותה מששים רבוא (כמש"ש) דדעת כל א' בפ"ע הוא כפי שרשו בהתורה ועל כן אמרו (תקו"ז תי' יג) יעקב מלבר משה מלגאו דיעקב נפשו כולל כל נפשות דישראל מצד שכולם צאצאיו וחלק מנפשו וכללות נפשם כלולים בו. ומשה רבינו ע"ה שהוא בסוד הדעת כידוע דעל כן נקרא דור המדבר דור דעה כמ"ש (מ"ר חקת) ע"פ ודרדע כי הוא כולל הנפשות כולם מצד הדעת והוא הפנימיות דנפש. כידוע דעשר ספירות מצד חיצוניותם אין הדעת נמנה בכללם רק מצד הפנימיות דאין הכתר נמנה כי הוא הנקרא אין שהוא הגולגלתא וקרקפתא דתפילין שלמעלה מהמוח והחכמה שהוא תחלת ההתגלות יש מאין. ולזה בפנימיות היינו המושג לאדם הדעת ממלא מקום הכתר דרש"י פרשה תשא פי' ובדעת רוח הקודש והוא השגה שלמעלה מהחכמה שבמוח ומגדר השגתו. ועל כן משה רבינו ע"ה הוא הפנימיות של כל נפשות ישראל היינו השגת הדעת שמצד שורש ומקור הנפש מאותיות התורה והוא הדעת שבנפשות ישראל שבכל הדורות ועל כן א' בגמ' (שבת קא : וש"מ) משה שפיר קאמרת בענין דברי תורה. בתמיה איה הדעת שלך. ובכל דור יש גם כן נפש או נפשות של ראשיאלפי ישראל הכוללים כמה אלפים נפשות. ויש ראשי הדור שהם כוללים נפשות כל אותו הדור דוגמת משה רבינו ע"ה ובהם שורש ממשה וכמו"ש האריז"ל על לשון משה שפיר קאמרת דגדול הדור נקרא כן שהוא ניצוץ משה רבינו ע"ה עצמו המתגלגל בכל דור ובמג' (ברכות נח :) דר"ח בריה דרב איקא בירך על ר"פ ור"ה ברי' דר"י חכם הרזים וא"ל כיון חזתינכו עלואי כששים ריבוא וא"ל חכימת כולי האי כו' ע"ש וחשבו זה לחכמה גדולה שהשיג על ידי ראייתו אותם [עד"ש בזוהר יתרו ע"פ ואתה תחזה] שהם חשובים כששים ריבוא היינו שנפשותם כוללות נפשות כל הדור וכלולים מס' רבוא דיעות. ומ"ש עלואי יש לומר דהיינו שהוא בראייתו אותם השיג זה עד"ש בעירובין י"ג ב' האי דמחדדנא מחבראי דחזיתא לר"מ וכו' ועי"ש נ"ג א' דלמד ר"י לב כל א' וא' וחכמת כל א' וא' והכא על ידי הראיה דידהו השיג לב וחכמת ששים ריבוא. ומברכין על זה להקב"ה שהוא חכם הרזים שבכל אחד מהם יש רז וסוד בפ"ע שהוא שורש נפשו. ואפילו באנשים הפשוטים כמ"ש במק"א מב"ק צ"ב וסנהדרין ז' א' ועוד מכמה דוכתי דיש בכל אחד איזה שורש דברי תורה ועל זה אמרו איזהו חכם הלומד מכל אדם. ודוקא אדם אמר אתם קרוים אדם דרק בנפש ישראל יש בכל אחד איזה דבר חכמה מיוחד שמזה שורש נפשו ועל כן רק על אוכלסי ישראל מברך חכם הרזים שחכמתו ית' כולל כל אותם הרזים והדיעות שונות כי הוא בראם. וחכמת כל חכמי ישראל הוא חלק מחכמתו ית' כמ"ש בברכה דעל חכמ"י שחלק מחכמתו ליראיו וזהו חכמי ישראל שיש בהם חכמה גלויה. ושאר כל אחד מישראל יש בו איזה סוד מחכמתו יתברך טמון בשורש נפשו שהוא עצמו אינו יודע והוא שורש חיותו כמ"ש והחכמה תחיה בעליה ועל ידי זה יש לכל אחד נשיאות ראש על כל ישראל מצד חלק אלוה ממעל שבשורש נפשו שיש בו רז וסוד נעלם מכל ישראל. וז"ש שם בהרואה שאין דעתם שוה ואין פרצופיהם דומים זה לזה דשינוי צורת האדם מצד שינוי הדעת שבכל אחד כי הפנים פני אדם הוא בצלם אלהים וזהו מצד הנפש חלק אלוה וחכמת אדם תאיר פניו וכל אחד כפי נקודת חכמה ודעת שבו שאין דומה לחבירו כן אור הפנים שלו אין דומה. ובסנהדרין (לח.) איתא דבג' דברים אדם משתנה מחבירו בקול במראה ובדעת. וקול הוא גם כן נמשך משורש החיות כמו שתרגם א' על נפש חיה רוח ממללא שזהו עיקר חיות צורת אדם וקול הוא הדבור. והעכו"ם גם כן חלוקים מצד הסט"א והקלי' שמשם שורש נפשם ועכ"א עליהם בושה אמכם וגו' (כמ"ש ברכות שם) שבהקבצם יחד כינוס לרשעים רע להם ולעולם (סנהדרין עא :) דאיגלי בהתייהו ונבעו מצפוניו שיבושו בשורשם. ומקורם הרע היא אמם ילדתם [וכדרך שאמרו בישראל ברכות (לה רע"ב) אמו כנסת ישראל] דבכל אחד שורש רע מיוחד ובקיבוצם נעשה רע הכולל. וההיפך בכינוס לצדיקים הם ישראל דעמך כולם צדיקים וצדיק יסוד עולם ועל כן אמרו (סנהדרין לז.) כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם שבאמת בשביל כל אחד מישראל נברא וכמ"ש בברכות (ו:) ע"פ כי זה כל האדם שקול זה כנגד כל העולם כולו. וכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה וזהו על כל אחד כי כל אחד הוא מדוגל ומנושא בענין מיוחד בפ"ע שע"ז כל העולם כולו בשבילו וצריכים לו בזה. ועל זה א' (פ"ד דאבות) שאין לך אדם שאין לו שעה כי הכל בעולם שנה ונפש כמ"ש בס' יצירה וכמו שבני אדם חלוקים זה מזה כן בזמן כל שעה חלוקה מחברתה הכל כפי חלוקת הנפשות באותו דור. וכל א' יד לו שעה מיוחדת. וכל התנשאות נקרא דקיימא ליה שעתא (תענית כא.) גבי ר' יוחנן ובכמה דוכתי שהשעה עומדת לו שבאותו זמן היה הוא המנושא והראש כי חיותו ושורש נפשו הוא להתנשא באותה השעה דשייכא ליה [וברשעים נקרא שהשעה משחקת לו בברכות (ז :) ובכמה דוכתי ע"ד יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו] וכן לכל אחד יש איזו שעה שהשי"ת רוצה באותו חלק טוב שהוא של אדם זה. ואז אותה השעה קיימא ליה להיות הוא המנושא:
2
ג׳ובתן תורה עטרו לכל אחד מישראל ב' כתרים כמ"ש (שבת פח.) הכתר הוא סימן התנשאות ככתר מלכות ובמתן תורה נתגלה שורש הדעת שבכל א' שהן הם אותית התורה כנ"ל דעל ידי זה יש לכל אחד התנשאות וכתר נגד כל ישראל באותו פרט דידיה. והם ב' כי דעת הוא חבור חכמה ובינה שהם מוחא ולבא. נשמע הוא השגת חכמה שבמוח ונעשה הוא על ידי שנכנס הבינה בלב שממנו תוצאות חיים לכל האיברים במעשה ומזה בא אור הפנים כנ"ל. והם הקדימו נעשה לנשמע ואמרו שם דהוא רז שמלאכי השרת משתמשין בו עושי דברו והדר לשמוע. ובריש ויקרא רבה אמר דקרא זה לא קאי אעליונים דנאמר אחר כך כל צבאיו רק בתחתונים ועל כן לא אמר כל מלאכיו שאינן יכולין לעמוד כו' ע"ש. ונראה דמלאכיו היינו רבנן וכש"נ כי שפתי כהן וגו' מיפהו כי מלאך וגו' ואמרו מזה (חגיגה טו :) אם הרב דומה למלאך יבקשהו תורה מפיהו ואם לאו כו' ומכל מקום אמרו שאינן יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה. וגם אותו שאינו יכול לעמוד בכלל מלאכיו אלו אמר כל. כי באמת גם בהם יש דברי תורה אמיתים שהרי נשנו דברי אחר במשנה פ"ד דאבות מ' כ' ובשמו. ובגמ' (שם) דנמשל לאגוז שאין תורתו נמאסת ע"ש. ורק מלאך ה' צבאות יש לומר דאין נקרא וגם מפיו ממש אין ללמוד דיוכל להכניס בו גם קליפתו ורק ר"מ ידע לזרוק הקליפה. אבל יש בו גם כן דברי תורה אמיתים שהם דברי א"ח ובזה נקרא מלאך שליח מה' להגיד דברי תורה אלו דלכך השפיעו זה ללבו. והם נקראו עושי דברו כו' כי דבר ה' הוא תורה שבעל פה כמ"ש בשבת (קלח :) על פי ישוטטו לבקש את דבר ה' זו הלכה וכמ"ש בגיטין (ס :) ע"פ כי על פי הדברים האלה כרתי וגו' דר"ל תורה שבעל פה דאינו בכתב רק דברי אלהים חיים היוצאים מלבות בני אדם והם באמת דבר ה' ודברי אלהים חיים אבל מכל מקום האדם הוא ביגיעתו ממציא הדבר וכמ"ש במגילה ו' ב' יגעתי ומצאתי תאמן כו' לחדודי כו' ולשון מצאת משמע כמציאה שהוא בהיסח הדעת כי הוא אינו יודע על מה לייגע והוא אחר כך אצלו כמציאה שבהיסח הדעת רק על ידי היגיעה השי"ת נותן בלבו הבנת הדבר ועל כן הוא דברי אלהים חיים. וזהו עושי וגו' שעל ידי יגיעתו ועיונו הוא עושה הדבר ואחר כך לשמוע בקול השי"ת הוא המציאה מה שהשי"ת ממציא לו הדבר. ועז"א בשבת ל"א סע"א פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר ועל ידי הפלפול הוא עושה הדבר ואחר כך שולח השי"ת הבינה בלבו דעז"נ כי כאשר וגו' דברי אשר יצא מפי וגו' אשר שלחתיו כי הדיבורים הם שלוחיו ללמד לבנ"א דעת ועל כן הת"ח נקראו מלאכיו. [וכן נקראו גבורי כח כמ"ש (סע"ר פ' כה הובא רש"י סוכה מד סע"א) על פ' גבורי חיל דחרש ומסגר וכי מה גבורה כו' אלא שגבורים היו במלחמתה של תורה. וכיו"ב בחגיגה י"ד א' על פ' גבור ואיש מלחמה] וע' נדרים כ' ב' מאן מלאכי השרת רבנן כו' דמצייני כמלאכי השרת וכיו"ב בשבת כ"ה ב' ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות. ונראה דהא דקרי להו יוחנן ב"ד שם מלאכי השרת דכונתו לחכמי בבל שא' בקידושין ע"ב סע"א הראיני ת"ח שבבבל דומים למלאכי השרת ע"ש ברש"י הביא גמ' הנ"ל. ויש לומר דע"כ א' שבבבל שהם מצויינים כמ"ש בשבת קמ"ה סע"ב ומצייני כמלאכי השרת ומ"ש שאינן בני מקומן בפשוט היה נראה דקאי אבני בבל שהיו עולים לא"י ללמוד וכמ"ש בקידושין כ"ט ב' הא לן והא להו ע"ש ברש"י ותוס' ושם בא"י היו מצויינים. אבל מגמ' דקידושין הנ"ל דא"ל רבי הראיני כו' משמע דאאותם שבבבל קאי שלא ראם בא"י. ויש לומר דעל כן פירש"י שם שאינן בני מקומן שגלו לבבל. אבל כפשטיה מ"ש רש"י שהגולה למקום נכרי כו' במתאי כו' אני ניכר צ"ע דזה שייך אאותו הגולה אבל בנ"י כבר היו אז מכמה מאות שנים בבבל והיו שם יהודים אז יותר מבא"י כדמשמע בכתובות ק"ו א' ר"ה הוה כו' וא' במערבא כו' ע"ש לענין ריבוי הת"ח בני הישיבה. ומה שייך עליהם לומר בלא מתאי. אבל יש לומר בלא"ה ודאי לא היה כונתם להתכבד בעיני הבריות להיות להם לכבוד ולתפארת רק בשביל כבוד התורה וכמ"ש שבת קי"ד א' ת"ח שנמצא רבב כו' משניאי ע"ש וכן ברש"י עירובין נ"ד סע"א סד"ה שמסרחת שדרך ת"ח כו' משנאי וגו'. ושם בשבת ר' יוחנן אמר זה אבל הוא אמר רק על רבב ובבבל הוסיפו לציין עצמם משאר בנ"א וכמ"ש (פסחים קיא :) סודריה דמר כצורבא מרבנן ובשבת ע"ז ב' ע"ש ברש"י ד"ה סודרא. ועל זה א' שאינן בני מקומן כי מקום ישראל היא בארץ ישראל שהוא ארץ המיוחד להם ושייך לקדושת ישראל ושם ניכר קדושת ת"ח גם בלא צוין. וכד"ש בנדרים (מט :) על ר' יהודה שלא היה לו מלבושים וא"ל מורה ורוי וכו' חכמת אדם תאיר פניו. והכרה זו רק במתאי במקום הקדושה בארץ ישראל אבל בחוץ לארץ אין השגת קדושת ת"ח ניכרת לכל רואיהם וצריכים לציין. ובקרא דשפתי כהן הנז' וכן בשבת (כה :) בריב"א הנ"ל הלשון מלאך ה' צבאות דשם קאי על ראש ישיבה המלמד תורה לישראל כריב"א וכן כהן דא' תורה יבקשו מפיהו ועל כן נקרא מלאך ה' כי הם שלוחי דרחמנא ללמד תורה לעמו ישראל. שהשי"ת נקרא המלמד וכו' והם שלוחו של אדם כמותו. וזה גם כן תואר צבאות שאמר כאן על שם צבאותיו עמו בני ישראל שאליהם שלוח. ושם ר' יהודה בר' אלעאי בסדינין של פשתן וכהן גם כן בבגדי בד דוגמת מלאך שנאמר עליו שהוא לבוש הבדים. (כמ"ש ירושלמי יומא פ' ז' סו' ה' ב) ובבל היו בני תורה וצורבא מרבנן מצויינין ועל כן א' לשון מלאכי השרת ולא מלאך ה' צבאות. שהם עוסקים בעבודת השי"ת כל היום ולשרתו כמלאכי השרת המשרתים. ובא"י היה בגד פשתן חשוב וכמ"ש פסחים ק"ט א' ונשים כו' בבבל בבגדי צבעונין בארץ ישראל בבגדי פשתן ובכתובות (נ"ט ב) תני ר"ח הרוצה כו' פשתן ופירש"י שיעדן זיוה ע"ש ושנה זה בא"י ושם היה בזה יופי ותפארת. ובבבל א' סתם מצויינים והסודר משמע דלא היה דפשתן וכן שאר בגדים דשם היה החשיבות בגד צבוע והם דצמר כמו שמצינו בבגדי כהונה דתכלת וארגמן ותולעת שני הם דצמר אבל דפשתן לבן. ויש לתת טעם כי בארץ ישראל החסדים גוברים מה שאין כן בחו"ל:
3
ד׳ולפי זה יש לפרש גם לשון רז שמלאכי השרת וכו' דבשבת (פח.) הנ"ל על ת"ח וקרי להו מה"ש שכן היו קורין בא"י לת"ח שבבבל כנ"ל. ונקטינהו משום דקאי לענין החידושין דאורייתא דעל ידי זה הם עושי דברו וגו' כנ"ל. ובבבל עיקר התחדשות דתורה שבעל פה דעז"א סנהדרין כ"ד א' במחשכים זה תלמודה של בבל דשם העמיקו ביותר בפלפול וכמ"ש רש"י חגיגה י' רע"א ד"ה אפילו מש"ס ועליהם נאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול כמ"ש בתנחומא פ' נח ג ע"ש. ובשבת קמ"ה סע"ב דת"ח שבבבל עושים ציצין ופרחים לתורה והיינו חידושין דאורייתא. ובשעת מתן תורה אמרו כל ישראל נעשה שהם עושי דברו כנ"ל. דשורש נפשותם מאותיות התורה והם בנפשותם הם עושי התורה. ועל דרך זה אמרו (סנהדרין ח.) בבנות צלפחד שזכו ונאמרה פ' נחלות על ידן וראתה עינם מה שלא ראה עין משה רבינו ע"ה והם הביאו התגלות פ' זו לעולם. וכל ישראל הביאו התגלות כל התורה והם עושי דברו ועל ידי זה ישמעו בקול דברו דוגמת מלאכי השרת רבנן בדידהו. ומצינו כיו"ב (שם צט ב) דהמלמד בן חבירו תורה כאלו עשאו לדברי תורה שנאמר ושמרתם וגו' ועשיתם אותם. ובקרא לא נזכר מלמד רק הם דרשו כן כי איך אפשר עתה להיות עושים לדברי תורה שכבר ניתנה בסיני רק ע"י שמלמד בן חבירו ומכניס ללבו דברי תורה שלא היה מבין ויודע. אותן דברי תורה שמכניס ללבו של זה הוא כאלו הוא עשאם [וכיו"ב בזוהר הקדוש על פ' ועשיתם אותם לענין מצות דכאלו עשה הוא להציווי ע"ש בפ' בהר ק"י ב' ד"ה וכי ובפ' בחוקתי קי"ג סע"א ורע"ב. ובפ' נשא קכ"ב רע"א דמקיים עלמין דלעילא וכו' היינו על ידי שהוא העושה לדברי תורה שבה קיום העולם] וכיוצא בזה במכילתא ס"פ תשא ע"פ לעשות את השבת ע"ש. וזהו הכתרים שניתן להם שכל א' עשה והביא לעולם שורשו בדברי תורה ובזה הוא מוכתר ומעוטר מהכל. ולעתיד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם (כמ"ש ברכות יז.) היינו אותם ב' עטרות כמ"ש בשבת פ"ח א' דעתיד להחזירם לנו וקרי לה שמחה שמעולם כי דברי תורה משמחי לב כש"נ פקודי וגו' וכמ"ש בערכין י"א א' וקרי להו בקרא ישרים ר"ל שמיישרים הלב וכמ"ש לישרי לב שמחה וכמ"ש בתענית ט"ו רע"א. וישרת הלב על ידי דברי תורה הוא כאשר נבלע בלב וזהו כשהם עושי דברו כהנ"ל. ועל כן נאמר ישמח משה וגו' כליל תפארת וגו' כי ממנו לא ניטל הכתר דהר סיני ועל כן ישמח. ושם בשבת אמרו דמשה נטל גם להכתרים דישראל וברש"י שם דהוא הקרני הוד ועי' בפע"ח שער שבת פ' ח' דבליל שבת מחזיר משה הכתרים לישראל ומזה יורשים התוספות שבת ע"ש ונראה דר"ל הנשמה יתירה הנתוספת בשבת שא' בזוהר יתרו פ"ח ב' דהוא כדוגמא דעלמא דאתי וכן איתא בברכות (נז :) דהוא א' מס' לעולם הבא. והיינו מאותן עטרות דעולם הבא הנ"ל וע"י זה חוזר ונתנשא ראש כל א' בשבת:
4
ה׳ובפסיקתא רבתי פרשה י' סוס"י ו' א"ל רבונו של עולם וכו' שזקפת ראשי (בקרני ההוד יעוש"ב לפני זה) כך רומם ראשם א"ל הקב"ה לך רומם ראשם א"ל וכו' אתה תלה ראשם כו' א"ל כו' אני אזקוף כו' כי תשא וגו' יעו"ש. ויש לומר מה שאמר לו לך רומם כו' היינו שיחזיר להם הכתרים אבל זה אי אפשר להחזיר לגמרי כמות שהיה דכבר חטאו וניטלו ובשבת שמחזיר הוא רק א' מס' [בעולם הבא] כנ"ל ואין בזה כדי זקיפת ראש ועל כן אמר לו אתה תלה ראשם והסכים הקב"ה על ידו במ"ש כי תשא וגו' ונתנו וגו' דבתנחומא פ' תשא סוס"י ב' מי גרם לשבטים בפרשת שקלים כו' מעשה העגל ע"ש והיינו כי מה שנאמר וביום פקדי ופקדתי וגו' היינו כשיבא לפקוד את בני ישראל ולמנותם דהוא התנשאות ראשם שהוא החזרת הכתרים אז חוזר ומתעורר הקטרוג שבעבורם נסתלקו ויוכל לבא גם נגף ח"ו על ידי שנזכר החטא. דהסתלקות הכתרים לא היה לעונש רק עד"ש בסנהדרין (צב.) הוי קבל וקיים דתנן בית אפל אין פותחין כו' וכיו"ב כ' בשם האריז"ל דכשמעלין אדם בעולמות עליונים יותר אז מתעורר חטא קל שבהיותו בג"ע ובעולמות תחתונים לא היה נחשב לחטא כלל [או שכבר תיקנו אבל לא לגמרי להיות כזכיות רק כשגגות ועד"ז בחטא העגל שכבר שבו ונמחל ונתרצה ביום הכפורים ועכ"ז לא היה לגמרי דאז היו חוזרים למה שהיה במתן תורה בהסתלקות היצר וביטול המיתה] ודנין אותו על אותו חטא וצריך לקבל עונש ע"ז מחדש אף שכבר קיבל עונשים מקודם ונזדכך להיות בג"ע וה"נ ביום פקדי וגו' ע"ז ציוה לתת אז השקלים לכופר נפש שעל ידי זה לא יוכל לקטרג עוד ולהביא נגף ח"ו. ובב"ב י' ב' אמר משה לפני הקב"ה במה תרום קרן ישראל א"ל בכי תשא ופירש"י אם כו' קח מהם כופר לצדקה. ובאמת בפסוק מיירי משקלים למשכן ומקדש ולא נזכר צדקה לעניים כלל ומצות צדקה נאמר במקום אחר. אבל כל הענין בגמ' שם לפניו ולאחריו מיירי מצדקה וגם אחר כך מייתי מקראי פזר נתן לאביונים וגו' קרנו תרום בכבוד. הוא מרומים ישכון וגו' לחמו נתן וגו' צדקה תרומם גוי וכו' יעו"ש ומשמע דבזמה"ז דליכא בהמ"ק צדקה לעניים נמי מהני לכופר נפש כשקלים דבית המקדש. ואע"ג שזהו רק לכופר נפש כשנושא ראשם שלא יזיק ולא שעל ידי זה הוא נשיאת ראש. צריך לומר לפמ"ש דהרמת קרן הוא על ידי החזרת הכתרים וכופר נפש דשקלים הוא לכפר אעגל שבעבורו הוסרו. א"כ ממילא כשיכופר זה ע"י כופר ע"י זה יחזרו ממילא ויבאו להרמת קרן:
5
ו׳ומשה רבינו ע"ה נתקשה בזה איך המטבע כסף יהיה כופר לנפש וכמ"ש (מדברי תורה תשא יא) דאמר כל אשר לאיש יתן בעד נפשו ר"ל דהנפש יקר מכל הון ואיך אפשר לתת ממון כופר לנפש. והראהו הקב"ה מטבע של אש מתחת כסא הכבוד ואמר לו זה יתנו כזה יתנו (כמ"ש שם סס"י ט) הכוונה דהראהו שאף שהיא חתיכת דומם יש בו גם כן רוחניות שהרי דוגמתו למעלה של אש. כי בכל דבר יש רוחניות שמזה התהוותו וקיומו דלולי כן אין לו מציאות דאין עוד מלבדו כתיב. ובכל קניני האדם יש רוחניות השייך לנפש האדם וכידוע דאתה מחיה את כולם. וזה ענין וינצלו את מצרים שלא יאמר אותו צדיק וכו' ברכוש גדול לא קיים (כמ"ש ברכות ט :) ואם השי"ת רצה ליתן להם רכוש מה צורך לישא ממצרים ולי הכסף ולי הזהב נאום ה'. וגם רשב"י אמרו בירושלמי (ברכות פ"ט ה' ב) ומדרש (שמות רבה פ' נב) שאמר בקעה התמלאי דינרי זהב ונתמלאה. ובלא"ה אברהם אבינו ע"ה לא ביקש לזרעו רכוש עולם הזה ולא יתרעם ע"ז. אבל ידוע עיקר וינצלו שעשאוה כמצולה שאין בה דגים היינו שלא נשאר בהם שום חיות דהתחלת בריאת חיים היה בדגים. ומ"ד כמצודה שאין בה דגן היינו דבר המקיים החיים ונותן דעת באדם וכמ"ש בסנהדרין (ע רע"ב) דתינוק אינו יודע לקראו אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן. ובסוכה (מב :) דמרחיקין מצואתו אז דיוסיף דעת וגו'. וזהו הקליטה מכל חכמת מצרים שהיה כל חכמתם למילוי תאותם ועל זה אמרו (שהש"ר וכ"ה במכילתא וספרי) על פי תורי זהב וגו' עם נקודות הכסף דגדולה ביזת הים מביזת מצרים היינו דביציאת מצרים היו בתוקף האהבה להשי"ת דעל כן חג זה נגד אברהם אבינו ע"ה. כי מצרים ערות הארץ שטופי זימה וזרמת סוסים זרמתם באהבות ותאות רעות וזה שורש חיותם וכל דעתם וחכמתם ומחשבותם וקיום חייתם והוא על ידי ניצוצות קדושות ממדת חסד שנפלו בשבירת הכלים כידוע. וישראל הוציאו הניצוצות קדושות ונתעורר על ידי זה בהם תוקף האהבה דקדושה וזהו נקודת הכסף כידוע דכסף הוא אהבה ונקרא נקודות כי דבר זה היה רק לשעה ואחר כך נסתלק כידוע ונשאר רק נקודה. ובקריעת ים סוף נאמר וייראו העם את ה' מדת היראה נקרא זהב כידוע. ואף דאהבה גדול כמ"ש בסוטה (לא.) זהו מצד המעלה עצמה דודאי מדת אהבה מעלה גדולה יותר אבל מצד השתדלות האדם העיקר יראה כמ"ש (ברכות לג :) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר מה ה' וגו' כי אם ליראה ואין להקב"ה וכו' אלא אוצר של יראת שמים כי האהבה בא אחר כך ממילא כידוע מהא דדרכו של איש וכו'. ומה דמצרים מקום כשפים שמכחישין פמליא של מעלה שעל ידי זה גברו על כל האומות ועבד לא יכול לצאת משם זה היה ע"י ניצוצות קדושות ממדת הגבורה דשבירה. וכשפים מתבטלים במים כמ"ש בסנהדרין (סז :) היינו לפי שכחם מגבורה ואש ומים חסדים מכבים אש. ועל כן טובעו במים וישראל קלטו הניצוצות קדושות דיראה. וזהו על ידי הביזה שהיה כשפטיה רכוש כמפורש בכתוב במצרים. ודים בד' רז"ל (כמ"ש רש"י וכ"ה ביל"ש בשם תנחומא) על פ' ויסע משה. והיינו כי בהרכוש היה גם כן אותם הניצוצות קדושות. וכן להיפך יש כמו דורן דיעקב לעשו שהוא ע"ד השעיר לעזאזל כמ"ש בזוהר. ולפי שראה יעקב דנגע בכף ירך שיש טענה עדיין נגדו מצד ערבוב הטו"ר בחטא אדם הראשון אדם אין צדיק וגו' ויש גם בו איזה צד השייך לעשו באמת וכמ"ש בחגיגה (טו.) נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. וקרי ליה חבירו כי כל נפש יש לעומתו גם כן באדם בליעל שהוא דוגמת דאדם דקדושה הכולל כל הנפשות דזה לעומת זה עשה האלהים. וכמו ששם יש ניצוצות קדושות המחיה כן בזה יש איזה נקודה משם וצריך לברר דזה יקח כל הטוב וזה כל הרע. וכן היו יעקב ועשו שהם שורש הטוב ורע. ואחר ששלח לעשו חלקו נאמר אחר כך ויבא יעקב שלם ואמרו ז"ל (שבת לג :) בגופו ובממונו ובתורתו כי מה שחסר בממונו אדרבה גרם לו שלימות הממון כשהפריד אשר לא טוב. ועל ידי זה נתרפא גם מצלעתו. וכן בתורתו כי הנגיעה בכף ירכו הוא דוגמת שבירת הלוחות שגרם שכחת התורה כמ"ש ז"ל (עירובין נד.) ומדת אמת ליעקב אין אמת אלא תורה דעל כן אמרו (תקו"ז תי' יג) משה מלגאו יעקב מלבר כי יעקב דוגמת הלוחות אבן או יריעות הס"ת ששם כתב האותיות והאותיות עצמם זה משה רבינו ע"ה שהוא שורש כל התורה דנקראת על שמו תורת משה ונקראת גם כן תורת אמת. ונשתלם בכל על ידי זה הדורן כנ"ל וכן אמרו (ב"ב ט.) ונוגשיך צדקה דנחשב לצדקה וא' זכה הלא פרוס לרעב וגו' לא זכה ועניים מרודים וגו' כי מה שהם לוקחים הוא שילקטו על ידי זה הרע שלהם ואם זכו הוא נתקן על ידי צדקה שנעשה מהרע טוב. וזהו גם כן הכופר נפש דמחצית השקל שהוא י' גרה דרומז לע"ס כמ"ש ברע"מ ר"פ תשא שהוא רומז לשלימות כלל הקומה כולה ואות היו"ד רומז לחכמה כידוע ורמוז גם כן ברש"י על פ' אז ישיר דיו"ד על שם המחשבה. והוא התחלת ההתגלות מאין ליש והוא הנשמה שבמוח דטהורה היא: ע"כ מכתי"ק
6
ז׳בגמרא (מגילה כט) תנן התם בא' באדר משמיעין על השקלים וכו' וקרינן בא' באדר כי היכי דליתו שקלים למקדש. מלשון הגמ' היה נראה דהא דתנן משמיעין על השקלים היינו על ידי קריאת הפרשה ואף שמקדימין בשבת שלפני ראש חודש אדר כשחל בתוך השבת רק בא' באדר הזמן המאוחר. אבל מלשון רש"י משמיעין בהכרזת ב"ד וכ"כ הרע"ב בשקלים ב"ד שולחין בכל ישראל ומכריזין וכן הרמב"ם בה' שקלים (פ"א ה"ט) הביא דין דמשמיעין על השקלים ובה' תפלה (פי"ג ה"כ) הביא דין קריאת פרשה שקלים. מבואר דהם ב' ענינים וצריך להבין טעם קריאת הפרשה. ואם נאמר שבזמה"ז שאין שקלים ומקדש קורין פרשה שקלים ע"ד שקורין פרשה הקרבנות ע"ש ונשלמה פרים שפתינו לא יובן מ"ש בגמרא וקרינן בא' באדר כי היכי דליתו שקלים למקדש שמפורש דתקנת קריאת הפרשה היה אף בזמן שהיה בית המקדש קיים ולמה קראו אז הא ישלחו שלוחים בא' באדר להכריז. אך הענין על פי מ"ש (מדברי תורה תשא ג) וכן משה למד תורה וכו' ופרשיות שקורין בהם בכל שבת וכו' והם מזכירין אותו בכל פרשה ופרשה. ובפרשה שקלים אמר משה רבונו של עולם משאני מת אין אני נזכר אמר לו הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשה שקלים ואתה זוקף את ראשן כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאלו אתה עומד שם וזוקף את ראשן וכו' וכבר הקשו למה לא הרגיש משה בפרשה הקרבנות שאינם נוהגין גם כן אלא בפני הבית ומ"ש מס' גבול בנימין שיש לומר הקדמה נוראה שאליהו מקריב קרבנות בבית המקדש בזה"ז גם כן ויש לו מעות מתרומת הלשכה שנגנזות לכך וכו' ולכן לא הרגיש בפרשה קרבנות שנוהגין לעולם מה שאין כן שקלים שבטלין אחר חורבן וכו' ע"ש. ועדיין קשה משה וזה קיים לעתיד ושמן המשחה נגנז בסוף בית ראשון (כמ"ש הוריות יא :) וכן יש כמה פרשיות שלא נהגו רק לשעתם באותו דור ולמה לא שאל עליהם. ובאמת מה שמפרשים שהרגיש בפרשה שקלים שיבטל אחר החורבן מלשון המדרש משאני מת אין אני נזכר משמע ששאל על אחר פטירתו תיכף ואז היה עוד משכן שילה ובית עולמים ובית שני יותר מי"ב מאות שנה. אך המכוון בזה שבודאי לא שאל על שום פרשה שאינה נוהגת מכל מקום הקריאה הוא ונשלמה פרים שפתינו. ושפתותיו דובבות על ידי שנזכר אך שאלתו על פרשה שקלים דאיתא בפסיקתא רבתי (פרשה י) כיון שירד משה לקראת ישראל וראו אותו דבר מעולה ומשובח היינו הקרני הוד וכו' היה רע על ישראל אמרו אנחנו בירידה וכו' ואף אתה משה היית עמנו וקרניו של משה זקוף וקרנינו שפלות מיד בא משה אצל הקב"ה וכו' אמר לו הקב"ה לך רומם ראשם וכו' אף אני אזקוף ראשם של בניי כי תשא וגו'. והיינו דכמו שמשה רבינו מחזיר בכל שבת הכתרים דמתן תורה לישראל כמ"ש בפע"ח בפי' ישמח משה וכ'ו כן בשקלים כששוקלין השקלים אף שהוא בחול משה רבינו ע"ה מחזיר להם הכתרים ואז השי"ת זוקף את ראשם על ידי משה רבינו ויש לומר שזה מ"ש (ב"ב י :) אמר משה לפני הקב"ה במה תרום קרן ישראל א"ל בכי תשא ואף שפירש רש"י קח מהם כופר לצדקה מכל מקום פשטיה קאי על השקלים ותרום קרן ישראל מורה עד למעלה עד כ"ע שכן מורה לשון רם אצל השי"ת עד למעלה מתפיסת בנ"א והיינו שעל ידי השקלים שבאו לכפר על עוון העגל עמ"ש במד' (תנחומא תשא) וכ"ה בירושלמי (שקלים פ"ב ה' ד) ובחטא העגל פרקום לכתרים דמתן תורה וזכה משה ונטלן כמ"ש (שבת פח.) וכיון שניתקן החטא על ידי השקלים מחזיר להם משה רבינו ע"ה הכתרים אף בחול ובזה מרים קרן ישראל (ונת' מא' א) ועל כן שאל בפרשת שקלים כיון דהרמת קרן ישראל על ידי השקלים צריך להיות על ידי משה כנ"ל אמר משאני מת ואף שבית המקדש יהיה קיים ויתנו שקלים מכל מקום אינו נזכר ובמה תרום קרן ישראל דהיה סבור שיבטל הרמת קרן דהחזרת התרים. וא"ל השי"ת שבשעת קריאת הפרשה דשקלים בשבת שלפני אדר יהיה לפני השי"ת כאלו משה רבינו ע"ה עומד וזוקף את ראשם. ובשעה שקוראין הפ' דשקלים בשבתו בפ' תשא הוא קריאה ככל קריאת פרשיות התורה רק כשקוראין הפרשה בשבת שלפני אדר או בא' באדר אז משה רבינו זוקף את ראשם. שהתורה נקראת תורת משה שהוא היה כולל כל נפשות ששים ריבוא שהם אותיות התורה וכשקוראין הפרשה האותיות שהם נפש משה רבינו ע"ה הוא כאלו משה עומד וזוקף ראשם אז ומחזיר להם הכתרים. רק בשבת הוא תמיד מחזיר לישראל אבל קריאת הפרשה בשבת שלפני אדר או בא' באדר מועיל לישראל שכשיביאו השקלים אחר כך בחול אז גם כן יוחזר להם הכתרים דמתן תורה כמו שהיה מחזיר להם בשעת ששקלו שקליהן בחיי משה והיה זוקף את ראשם כנ"ל. והנה ההקדמה הנוראה שהביא בס' גבול בנימין היא מהרמ"ע ז"ל (ע"מ מא' אם כל חי ח"ג סי' כג) ולא ידענו שורשה. אך יש להבין בשלמא הקרבנות שמקריב אליהו מהכבשים שקונה יוכלו להועיל לאותו הדור אבל השקלים שנגנזו לשם כך מזמן הבית מה יועילו לאותו הדור כיון שלא שקלו שקלים. אבל יש לומר על פי שאמרנו בענין הקרבנות שאנו אומרים ואת מוסף פלוני הזה ונקריב אף שאין מקדש ואי איפשר להקריבו ביומו רק כיון שהרצון והחשק לקיים ולהקריב החשק הזה כמעשה עד"ש (קידושין מ.) חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה ובפרט כשאומרים פסוקי הקרבנות ונשלמה פרים שפתינו ועקימת פיו הוא מעשה והוא כאלו נעשה. וכן בקריאת פרשת שקלים וכל אחד מישראל יש לו חשק ורצון לקיים בפועל ואם היה מקדש בודאי היה כל אחד מישראל מוציא כמה הוצאות שיבא שקלו לירושלים מזה החשק נעשה שקלים ממש והרי מצינו (שמות רבה פ' נב) ברשב"י שאמר בקעה המלאי דינרי זהב התחילה מושכת דינרי זהב לפניהם ע"ש כש"כ שהשי"ת יכול לעשות מחשק ישראל ומרצונם לקיים מצות שקלים ועושה מזה שקלים ממש ומתמלא בקעה שקלים ואליהו לוקח מהם ועושה תרומת הלשכה כמו שהיו עושין בזמן הבית וקונה בהם קרבנות ומקריבן וכמ"ש הרמ"ע ז"ל ונוהג השקלים אף בזמה"ז. ואדרבה החשק בזמן הזה יותר ממה שהיה בזמן הבית כנודע ונעשה מהחשק שקלים ממש ומהם באים הקרבנות. ועל זה מועיל קריאת הפרשה דשקלים אף בזמן הזה שכשיהיו השקלים בר"ח ניסן אם היה חל בחול ואם חל בשבת הלא הקרבנות יקנה אליהו בחול. ויועיל אז קריאת הפרשה כאלו משה רבינו ע"ה עומד וזוקף את ראשם והיינו שיוחזר להם הכתרים אף בחול דבשבת בלךא זה גם כן משה רבינו ע"ה מחזיר הכתרים לישראל וכנ"ל מפע"ח. וז"ש בגמ' וכיון דבניסן וכו' קדמינן וקרינן בא' באדר כי היכי דליתו שקלים למקדש והיינו אף בזמן הזה מועיל שיהיה נעשה מהחשק שקלים קודם ראש חודש ניסן ויתרום מהן אליהו כדי לקנות קרבנות להקריב מתרומה חדשה ועל ידי קריאת הפרשה מועיל זה כאלו משה רבינו ע"ה עומד וזוקף את ראשם. והיינו דאותיות התורה שהם נפש משה הוא כאילו עומד וזוקף ראשם שבשעת שישקלו השקלים ירום קרן ישראל ועל ידי השקלים יחזיר להם משה רבינו הכתרים. ונתקן הקריאה בשבת שהוא מתנת חלקו דמשה רבינו ע"ה ומחזיר אז הכתרים ומועיל בשבת דפרשת שקלים שיוחזר לישראל הכתרים אף בחול כשיהיו נעשים השקלים מרצון וחשק ישראל כנ"ל:
7
ח׳בפסיקתא (סוף פרשה י) זה ישפיל וזה ירום זה שהשפיל ישראל לבאר שחת זה אלהיך וזה ירים שמרומם קרנם בזה זה יתנו. אין הפירוש שדורש גז"ש לשון זה רק המכוון כמו שאמרנו כ"פ דלשון זה מורה שהדבר מפורש לנגד עיניו שיוכל להראות באצבע זה וכן כשחקוק בלב וכמו שדרשו (מגילה טו :) מלשון וכל זה שהיו כל גנזיו חקוקין לו על לבו דכיון שחקוקים בלוח לבו הוא כמפורש לנגד עין ושייך לשון ז"ה. וז"ש זה ישפיל שבמה שאמרו ישראל על העגל לשון זה אלהיך שמורה שלא אמרו מן השפה ולחוץ לבד רק שלפי שעה היה חקוק בלב על ידי זה השפילם לבאר שחת. וזה ירים שנתקן ונתרומם קרנם על ידי לשון זה יתנו שבאמת יש להבין למה נכתב תיבת זה ומ"ש בפסיקתא וכ"ה במדברי תורה (תשא י יא) שתמה משה רבינו ע"ה מי יכול ליתן כופר נפשו והיה סבור שהוא ככבר או ק' או נ' כסף או ל' שקל והראהו השי"ת זה יתנו כזה. עדיין יש להבין שהיה די שהיה אומר לו שיתנו עשרה גרה וידע המטבע ולמה הראהו. אך הענין כמ"ש במדברי תורה שם ובמ"ר (נשא פ' יב) כמין מטבע של אש נטל מתחת כסא הכבוד והראהו זה יתנו וכעל ידי זה בפסיקתא. והיינו שתמה איך יועיל פדיון כסף שהוא גשמיי והראהו השי"ת כמין מטבע של אש דהיינו שהמכוון רק האהבה והנדיבות וזה נקרא אש על דרך מ"ש רשפיה רשפי אש וגו' מים וגו' האהבה ולענין זה אין צריך סך מסוים ואדרבה יספוק מטבע קטן כמחצית השקל ואף לעשיר גדול. שכל שהוא קטן יותר יגדל האהבה והחשק שזכה שיקבל ממ"ה מתנה קטנה ממנו וזה חשוב יותר. וז"ש מתחת כסא הכבוד שעל ידי האהבה נעשה היחוד בין קודשא בריך הוא וישראל עד"ש (ח"ב קלה ב) דהא אתאחדת כורסיא יקירא קדישא ברזא דאחד וכו' וזה ענין ז"ה יתנו שעיקר שיתנו החשק והאהבה שיהיה חקוק אהבת ה' על לוח לבם עד שיהיה מפורש לעין כמורה באצבע. וז"ש וזה ירים שרומם קרנם בזה היינו בהנדיבות והאהבה להשי"ת שהיה חקוק על לוח לבם. וענין האהבה והחשק הוא ביותר בזמן הזה שאין אנו יכולים לקיים מצות שקלים בפועל ומשתוקק כל אחד מישראל לקיימה ואם היה אפשר לקיימה היה כל אחד מוציא הוצאה רבה על זה שיבא שקלו למקדש ומזה החשק נעשה שקלים ממש כמו שאמרנו (מ' ב') וירים קרן ישראל:
8
ט׳מחצית השקל הוא עשרה גרה ואיתא בזוה"ח תשא (מה א') ד"ה ד"א זה. ועל דרך עשר גרה דאהדר להתריה וכו' ע"ש והיינו שמקודם אמר דכלהו עשר דרגין אסתימו נהורייהו וכו' ועל ידי המחצית השקל שהוא עשר גרה האירו כל הע"ס עד כ"ע והיינו כמו שאמרנו שעל ידי מצות שקלים זוכין ישראל שמשה רבינו מחזיר להם הכתרים דמתן תורה. וז"ש בירושלמי (פ"ב דשקלים) ובתנחומא (תשא) על שעברו עשרת הדברות יתן כל א' עשרה גרה וכו' דהכל א' וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג יא ב) עשרה מאמרות במעשה בראשית ועשרה מאמרות במתן תורה וכו' ועשר מאמרות דמעשה בראשית הם עשר ספירות כידוע. והיינו דהעשר גרה נגד ע"ס דאסתימו נהורייהו וכמ"ש בזוה"ח. וברע"מ (ר"פ תשא) העשיר לא ירבה דא עמודא דאמצעיתא לא ירבה על י' הכי אתמר בס' יצירה ע"ס בלימה עשר ולא אחד עשר והדל לא ימעיט דא צדיק לא ימעיט מעשר כד"א עשר ולא תשע ע"ש והנה בכאן מפרש הרע"מ בודאי עשיר ודל לענין עשירות דתורה ולא בעשירי ממון כיון דמיירי בע"ס. וענין עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר שכ' בסי"צ פירשו על מדת הדעת שהוא פנימית הכתר. וז"ש והעשיר היינו עשיר בדעת כמ"ש (נדרים מא.) אין עני אלא בדיעה וכן להיפך עשיר הוא בדעת וכענין שנאמר ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים ומי שהוא עשיר בדעת הוא זוכה להון יקר ונעים שמרמז על ג' ראשונות (ונת' במ"א) ועז"נ לא ירבה על י' כד"א עשר ולא אחד עשר. והנה מנין י"א איתא אחד עשר מי יודע וכו' אחד עשר כוכביא וכבר אמרנו שח"ו שהפזמון חדה ודברים בטלים רק המכוון שבכל מקום שנמצא מספר זה הכונה למה שפרט. ויש אומרים כוכביא לא מצינו רק בחלום יוסף ואחד עשר כוכבים וגו' והמכוון על י"א שבטים לבד יוסף ומספר י"ב על י"ב שבטים ויש מספר י"א שבטים לבד יוסף והיינו כשחלם שימלוך עליהם ואז נחשב יוסף גם כן בחינת שמש כמו יעקב אבינו ע"ה וכמ"ש (זח"א קעו ב) דיעקב ויוסף חד (ושם קפב ב) ותרווייהו כחדא אזלי ודא הוא רזא דאת ו"ו דאזלי תרווייהו כחדא. ואז המספר י"א שבטים. וכן מצינו מספר י"א בסממני הקטורת והיינו דעשר סממנים יש להם ריח טוב והם כנגד ע"ס וחלבנה ריחה רע ומנאה הכ' בין סממני הקטורת והיינו שאף החלבנה נותן ריח טוב כשהוא יחד עמהן ומרמז לפושעי ישראל (כמ"ש כריתות ו :) והיינו שעתידין גם כן ליתן ריח טוב כמ"ש בגמרא (עירובין כא :). ובשבטים גם כן מצינו (שמות רבה פרשה מ) אין לך גדול משבט יהודה ואין לך ירוד דן וכו' והיינו דשבט יהודה יצא ממנו משיח בן דוד ושבט דן איתא (מדברי תורה תצא י) שבט דן שפלטו הענין היו כולם עובדי ע"ג וכו' והיינו שפלטם הענן חוץ למחנה ישראל שמורה ח"ו אין להם חלק לעולם הבא שאינם בכלל כל ישראל יש להם וכו' והם הקימו פסל מיכה ואיתא (סא"ר פ' כו) אנכי בעט מיכה והיינו שבעט בשורש וחשבו קודם ירבעם שאמר לא יהיה בעט ירבעם. ומיכה בעט עוד תכף ביציאת מצרים כמ"ש (סנהדרין קג :) ועבר בים צרה זה פסלו של מיכה והיינו שהעביר הכסף שעשה מיכה ממנו הפסל. ומיכה הוא שנתמכמך בבנין (כמ"ש שם קא :) והוציאו משה רבינו ע"ה כמ"ש רש"י והוא בעט בשורש אנכי ולכן נקרא שבט דן ירוד שבשבטים. והעשיר בדעת וכ' ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים הוא מה שנאמר וכל יקר ראתה עינו ואיתא במדרש (רבה ותנ' חוקת) זה רע"ק וחבריו דברים שלא נגלו למשה נגלו לרע"ק וחביריו והיינו שמשה רבינו ע"ה לא ידע כלל משום רע שכשנולד נתמלא הבית אור והוא היה בסוד הדעת בחיבור חכמה ובינה והיינו התורה שבעל פה כמו שהוא כלול בתורה שבכתב וזהו שהמציא הלכה למשה מסיני שזה חלקו ואלמלא הקלקול היה כל א' זוכה לחלקו בתורה שבעל פה מהתורה שבכתב דלא היה ניתן להם אלא ה' חומשי תורה (כמ"ש נדרים כב :) מה שאין כן רע"ק שהיה בן גרים הוא היה שורש תורה שבעל פה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס והוא משער הנ' שמיוחד לבעלי תשובה ולא ניתן למשה רבינו ע"ה (כמ"ש ר"ה כא :) שלא היה חלקו כיון שמעולם לא ידע מרע. רק שנגלה לו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש אבל לא ניתן לו שזה היה חלק רע"ק שהיה שורש תורה שבעל פה. (ונת' חנוכה מא' ב' וש"מ) ורע"ק וחבריו נקרא גם כן עשיר בדעת ובדעת וגו' ימלאו כל הון יקר והיינו שהוא פנימית הכתר ובמאמר ראשון שנגד כ"ע הוזכר החשך ותוהו ובהו שמרמז למעשיהן של רשעים (כמ"ש ב"ר פ"ב) וזהו מה שנאמר יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט שמרמז גם כן לזה שהחלבנה שמרמז לפושעי ישראל יתן גם כן ריח טוב ויש תקנה אף לאלו שנחשבו שאין להם חלק לעולם הבא כיון שהם מזרע יעקב ואף מי שבעט בשורש באנכי ולא יהיה וכמ"ש (סנהדרין קד סע"ב). והיינו שיתברר שהחשך היה כדי שיהיה נהורא דנפיק מגו חשוכא וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קפד א) ואיתא (שם קפז סע"א) קב"ה גלא עמיקתא ומסתרתא דכל עמיקין ומ"ט גלי לון בגין דידע מה בחשוכא וכו' דאי לאו חשוכא לא יתגליין עמיקין ומסתראן ונהורא עמיה שרא דא נהורא דאתגלייא מגו חשוכא וכו'. ויעקב אבינו ע"ה מצדו לא ידע משום רע שהיה כאדם הראשון קודם הקלקול (כמו שנת' כ"פ) וכל עסק שלו היה שיהיה מטתו שלימה שלא ידח ממנו נדח ואף החלבנה הרומז לפושעים יתן ריח טוב. וז"ש העשיר לא ירבה דא עמודא דאמצעיתא דהיינו מי שהוא עשיר בדעת כיעקב מסט' דעמודא דאמצעיתא והשיג כל הון יקר ונעים יכול לתשוב שישי"א שיחשוב עמיקתא ומסתרתא בפ"ע דהיינו שיחשוב כ"ע גם מדת הדעת ועל זה אמר עשר ולא אחד עשר שבאמת הכל א' (כמו שנת' מא' א) וז"ש לא ירבה על י' שבאמת כשיתברר החלבנה הירוד שבשבטים הוא אחד עם הגדול שבשבטים והיינו שאינו בכלל בישא כלל רק שהבישא היה כדי שיהיה טוב מאד דלית טוב אלא ההוא דנפיק מגו בישא כמ"ש בזוהר הקדוש (שם) וכן מדת הדעת היא פנימית הכתר והיינו המושג לאדם (כמו שנת' מא' א) וכן הכל א' עמיקא ומסתרתא וחשוכא שמרמז למאמר ראשון דישת חשך סתרו שאין בו שום תפיסה. ונהורא עמה שרא דא נהורא דאתגלייא מגו חשוכא דהכל א' וזהו עשר ולא אחד עשר. והדל דא צדיק היינו צדיק הכובש את יצרו ולא קלקל מעולם וזכה לאור כש"נ אור זרוע לצדיק והוא אינו משיג בחינת הדעת דשער נ' המיוחד לבעל תשובה. ויכול לחשוב שיש רק תשע ספירות שהאציל השי"ת לבריאת העולם כיון שמדת כ"ע ישת חשך סתרו והוא נעלם מכל רעיון ואמר שאינו נחשב בכלל ע"ס שהאציל השי"ת. ועז"א והדל לא ימעיט מעשר כד"א עשר ולא תשע דזה מכירין שיש שכל הנעלם שהוא למעלה מתפיסת בנ"א. ועל ידי השקלים שהוא עשרה גרה זוכין ישראל שיוחזר להם הכתרים דמתן תורה והיינו כל העשר נהורין עד כ"ע וכמ"ש בזוה"ח. וכתר מורה כתר מלכות וכיון שבמתן תורה קשרו הכתרים לכל אחד מישראל הוא מדוגל בדבר א' על כל ישראל ובדבר זה הוא בחינת מלך על כל ישראל (כמו שנת' מא' א) וזה שזיווג השי"ת במעשה המשכן הגדול שבשבטים שהוא יהודה שיצא ממנו משיח והירוד שבשבטים משבט דן לפי שהקטן והגדול שוין לפני המקום וכן המקדש נעשה בב' שבטים אלו שלמה מיהודה וחירם מדן שנאמר בן אשה אלמנה ממטה נפתלי ובד"ה כ' בן אשה מבנות דן שהיה אביו מנפתלי ואמו מדן (כמ"ש מדברי תורה תשא סי' יג) וכן לעתיד ישתתף עם משיח א' משבט דן ושמו שריה (כמ"ש זה"ק בלק קצד ב) והיינו שהגדול והקטן שוין לפני המקום וכל א' יש לו דב' א' שבזה הוא נכתר בכתר על כל ישראל. ובשבת משה רבינו ע"ה מחזיר תמיד הכתרים דמתן תורה לישראל כמו שאמרנו מפע"ח ובפרשה שקלים מועיל שיוחזר הכתרים לישראל כשישקלו השקלים אף בחול וכמו שאמרנו ונת' למעלה:
9
י׳אור פניך עלינו עדון נשא אומרים בתפלת מוסף בפיוט בכל ברכה וכיון שנתקבלו הפיוטים בכל ישראל ראוי להבין בדבריהם ואף שמחברם ומתקנם לא כיון לזה יכול להיות אמת וכמ"ש בס' אורים ותומים שדברי השו"ע וכדומה שנתקבלו בכל ישראל ראוים לפרש בדבריהם הגם שלא כיונו לזה כי רוח ה' דיבר בם. והנה אור פניך מורה על אור עתיקא דבסעודתא אומרים נהוריה ישרי בה ובסעודה ג' התגלות מצחא דעתיקא כמ"ש בדרא ואיתא (שבת קנא :) השמש והאור זו פדחת והחוטם. וזהו אור פניך אור עתיקא עלינו שהוא למעלה ככתר על הראש. וכן סיימים בכל ברכה אל רם ונשא שזה מורה על עתיקא שכל הנעלם מכל רעיון שכן מורה לשון רם ונשא אצל השי"ת בלא שיעור שהוא למעלה מתפיסת כל הברואים וכמו שנת' כ"פ. והתחלת החרוזים בפסוק אשכול הכופר וגו' והוא על פי הגמרא (שם פח :) שדרשו פסוק זה מי שהכל שלו מכפר לי על עוון גדי וכו' והיינו עוון העגל והשקלים באו לכפר על עוון העגל כמ"ש בירושלמי ופסיקתא ומדר"ת (תשא) לפי שחטאו בחצי היום יתנו מחצית השקל ולפי שחטאו בשש יתנו שיתא גרמיסין ולפי שעברו על עשרת הדברות יתן כל א' עשרה גרה וכמו שנזכר למעלה. וכן איתא בתנחומא (שם ב) מי גרם לשבטים בפרשת שקלים שיתנו מעשה העגל (ונת' מא' א). ומה שכינו במקום זה להשי"ת בתואר אשכול שהכל שלו הוא על פי מ"ש (ברכות יא :) כתיב רע וקרינן הכל לשנא מעליא וכן נדרש (בב"ר פ' ט) מה שנאמר וירא אלהים את כל אשר עשה ונה טוב מאד על כל ההיפך מהטוב וכמו שאמרנו בישוב קושית רבי' ר' בער זצוק"ל על מה שנאמר ובורא רע היכן נזכר בריאת רע במעשה בראשית ואמרנו על פי הגמ' (שם קמט :) אין לא טוב אלא רע וזש"נ ובורא רע על היצר הרע שנקרא רע ובמאמר ראשון לא נאמר כי טוב ושם נזכר החשך שמרמז למלאך המות (כמ"ש מדברי תורה וישב ד) שהוא היצר הרע ותוהו ובהו שמרמז למעשיהן של רשעים כמ"ש (בב"ר) וזהו לא טוב שלא נאמר בו כי טוב וכן הוא אש של גיהנם שנברא בשני ולא נאמר כי טוב ואחר כך ביום ו' בבריאת האדם לא נאמר בו גם כן כי טוב והיינו שנברא בבחירה שיוכל הנחש לכנוס בו ולפתותו ואחר כך כ' וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד שבכניסת שבת מצא עולמו חן בעיניו שהכל נברא שיהיה מזה טוב מאד והחשך נברא שיהיה יתרון האור מן החשך עד"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קפד א') דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ולית טוב אלא ההוא דנפיק מגו בישא ולכן נדרש במ"ר כל אשר עשה על מלאך המות ויצר הרע וגיהנם שהם נקראים בשם כ"ל וזה שכינו אנשי כנסת הגדולה ובורא רע ובורא את הכל (ונת' בראשית מא' טו) וזהו מי שהכל שלו בחינת כל שמורה על ההיפך מהטוב גם כן שלו מכפר על עוון גדי שכרמתי לי ועד"ש בגמרא (שם פט :) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות וכו' כשלג ילבינו שיהיה הכל כזכיות (ונת' כ"פ וע' חנוכה מא' ה). וכשיתוקן עוון העגל על ידי השקלים יוחזר לישראל הכתרים שקשרו לישראל במתן תורה וזהו אור פניך עלינו אדון נשא שהוא כתר על הראש מקרני אור והוד. וכבר אמרנו דקריאת הפרשה והחשק שיש לישראל לקיים מצות שקלים הם כשקלים ממש. וז"ש ושקל אשא בבית נכון ונשא דהיינו בבנין הג' שיהיה מעתיקא שכן מורה לשון נשא. ומדת עתיקא נקרא קודש הקדשים כמ"ש בזוהר הקדוש (משפטים קכא א). ואומרים ושקל אשא כי החשק הוא כעשיה כמו שאומרים במוספין נעשה ונקריב באהבה כמצות רצונך ואף דמוסף זה אי איפשר להקריב ביומו דאף דבשבת ויו"ט יוכל בנין העתיד גם כן להגלות כיון שהוא בידי שמים וכמ"ש רש"י (ר"ה ל סע"א) מכל מקום לא נוכל להקריב המוסף זה באותו יום ואמרנו שהפי' דנעשה ונקריב באהבה על ידי החשק לעשות שהוא כמעשה כיון שנאנס ולא עשאה וז"ש כמצות רצונך ולא מצות תורתך דרצונו ית' הוא רק מה שאמר ונעשה רצונו שזהו עיקר נחוח לשם הנחת רוח (כמ"ש זבחים מו : ורש"י שם) וזהו החשק ואהבה אף בזמן הזה וקודשא בריך הוא לא בעי מינן אלא לבא כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג קס א) ובגמ' סנהדרין (קו ב) הקב"ה לבא בעי וכן אומרים ושקל אשא ממש במעשה על ידי החשק והרצון שנעשה מהם שקלים (כמו שנת' מא' ב) בבית נכון ונש המשוכלל למעלה. ובצדק הגה ערך כי תשא על ד"ש ונשלמה פרים שפתינו שיהיה נחשב קריאת הפרשה גם כן כעשיה וכמו שקוראין במוסף בפרשה הקרבנות ועל ידי זה אנו מבקשים אור פניך עלינו אדון נשא שיתוקן עוון העגל ויוחזר לנו הכתרים דמתן תורה:
10
י״אדודי זכור לי שקלי עפרון אשר שקל אב במכפל חברון. יש להבין מה זה זכות שקלי עפרון שמבקשים זכר לי בשלמא מ"ש אחר כך חקר שקלי יבוסי כו' יתכן שזה היה מה שגבה דוד מכל שבט חמשים שקלים לקנות המקדש (כמ"ש זבחים קטז :) והם ממש כמו השקלים שהיו לצורך הקרבנות אבל זכות שקלי עפרון אינו מובן מהו. אך הענין על פי מ"ש בזוהר הקדוש (בא לט ב) וכי מנין ידע יצחק ריח שדה אשר ברכו ה' אלא תרי מילין אינון וכלא הוא חד דכ' ויצא יצחק לשוח בשדה וגו' אותה השדה היה אשר קנה אברהם סמוך למערה וכו' ע"ש באריכות. והיינו דבכ"מ קרי למקום המקדש שדה כמ"ש (פסחים פח.) יצחק שכתוב בו שדה כו' ואף בקין דרשו (בב"ר פ' כב) בהיותם בשדה על מקום בית המקדש ע"ש ובזוהר הקדוש מפרש על מערת המכפלה ועל זה אמר תרי מילין אינון וכלא חד. והוא דאדם הראשון נברא ממקום המזבח וכמ"ש (שם פ' יד) ממקום כפרתו נברא כו" ע"ש. ואחר שנתגרש מג"ע כתיב וישלחהו וגו' לעבוד את האדמה אשר לוקח משם והיינו למקום בית המקדש והמזבח שנברא משם וזש"נ לעבוד וגו' דשם מקום העבודה (וכ"כ בפרדר"א פ' כ) וע' מ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' בית הבחירה ה"ב) דשם הקריב אדם הראשון קרבן. וכתיב עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת והיה נצרך להקרב שם גם כן כיון שמשם לוקח ונברא כנ"ל רק שם לא היה אפשר לקברו מפני הטומאה וכמ"ש (ב"ב נח.) ר' בנאה הוה מציין מערתא כו' כי מטא למערתא דאדם הראשון כו'. ונקבר במערת המכפלה. ועל כן היה בו גם כן קדושת המזבח. ועוד גדול מזה דבעולם הזה נברא הגוף ממקום כפרתו והיינו שיוכל לתקן אם יקלקל וכמ"ש (ב"ר שם) הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד. ובתחלה היה הגוף גם כן בג"ע. ואחר הקלקול שולח מג"ע למקום המזבח שיהיה לו כפרה וזה בעולם הזה. ואחר פטירתו יוכל הגוף לכנוס גם כן לג"ע מערת המכפלה הוא השער לגן עדן. וכן איתא בזוהר הקדוש (חיי קכז ב) באברהם אבינו והוה נפיק עד ההוא חקל דהוה סליק ריחין עלאין כו' וביצחק איתא (בזוהר הקדוש בא שם) וסליק ריחין קדישין כו' והיינו ריח גן עדן ומה שלא נזכר באברהם אבינו ע"ה לשון קדישין כבר נת' (בא מא' ה ע"ש) וז"ש וכלא חד קדושת המקדש ומערת המכפלה. והקנייה היה בארבע מאות שקל כסף ואיתא בזוהר הקדוש (חיי קכג ב) שרומז ד' מאות עולמות הנאות וכסופין והיינו דמספר השלם הוא כשכלול מכל עשר וכמו שמצינו מזוקק שבעתיים ז' פעמים ז' ובמ"א איתא שבעים פנים לתורה והיינו ז' פעמים עשר שכל מדה כלול מעשר ועיקר השלימות מספר מאה עשר פעמים עשר. וכן יש בכל עולם מד' עולמות אבי"ע וזה מספר ת' עלמין דכיסופין והיינו מרוב אהבה. וזה א' עם מ"ש (סוף עוקצין) דעתיד להנחיל ש"י עולמות שזה שכר האהבה כש"נ להנחיל לאוהבי יש וצ' עולמות בשכר היראה כש"נ ואוצרותיהם אמלא אוצר של צדי"ק (ונת' פ' ויגש סו' מא' יב) וזהו הת' עולמות דכיסופין. ואז אחר נסיון העקידה שהיה נסיון העשירי וכ' בא בימים ביומין עלאין כמ"ש בזוהר הקדוש (שם קכט א) והיינו שנתברר במדתו עד השורש בכל עשר מדות וכל מדה כלול מעשר הוא מאה. ואיתא בזוהר הקדוש (משפטים צד ב) זכה יתיר וכו' זכה יתיר יהבין ליה הוי"ה בשלימו דאתוון כו' בארח אצילות דעילא כו' וכשזוכה לשלימות בכל העולמות שהם כנגד ד' אותיות הוי"ה כידוע הוא ת' עולמות דכיסופין וזה עיקר עסק אברהם אבינו ע"ה דכ' אברהם אוהבי והוא שורש כל ישראל דבשבת בת מתעטרא בג' אבהן (כמ"ש זח"ב רד א) שכל אחד מישראל זוכה לקדושת ג' האבות. וכן ג' מידות שמנו בגמ' (יבמות עט.) שהם בישראל רחמנים ביישנים וגומלי חסדים הוא שזכו מקדושת ג' האבות גומלי חסדים מאברהם אבינו ע"ה וביישנים מיצחק אבינו ע"ה שמדתו היראה פחד יצחק ואיתא (נדרים כ.) ובעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה ורחמנים מיעקב אבינו ע"ה שמדתו רחמים כידוע וכל א' מישראל יש בו מקדושת האבות. ואברהם אבינו ע"ה היה הראשון שהכניס בישראל החשק לקנות הקדושה שנתן קינטרין מרוב החשק לקנות מקום המקודש הזה. ואיתא (ב"ר פ' נח) כמה דיות משתפכות כו' לכתוב בני חת עשרה פעמים כו' שכל מי שמברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות אר"י חמשה פעמים כ' בני ברזילי כנגד ה' ספרי תורה שכל מי שמאכיל פרוסה לצדיק כאילו מקיים ה' ס"ת וכ' ביפ"ת שאין להקשות למה נרמז בבני חת עשרה ובברזילי ה' כי אין מקשים על רמזים. אבל מכל מקום יש להבין שלא לחנם נשתנה המספר בכתוב. ויש לומר דענין חמשה חומשי תורה יש כנגדם ה' פעמים אורה במאמר יהי אור (כמ"ש ב"ר פ' ג) וכתיב נר ה' נשמת אדם וה"פ אורה כנגד ה' מדריגות שבנפש שנחשבו (שם סו"פ יד) נפש רוח נשמה חיה יחידה וכבר אמרנו במה שנאמר ותרב משאת בנימין ממשאת כולם חמש ידות דלשון ותרב משמע שרבתה מעצמה. שיוסף חילק לאחיו משירי סעודת שבת שלו דהיה סעודת שבת ובבנימין נתרבה הקדושה חמש ידות כנגד ה' מדריגות שבנפש הנז' וכן שרתה שכינה בה' מקומות בחלקו של בנימין (ונת' מקץ מא' ו ויגש סו' מא' ז ע"ש) וכל זה פועל בקיום החיים לכו לחמו בלחמי שהוא הקדושה שבמאכל כדש"נ כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם והיינו הקדושה שבמאכל שהוא קיום החיים ועל כן המאכיל פרוסה לצדיק כמו ברזילי שהאכיל לדוד המלך ע"ה בשעה שהיה גולה והיה מפחד מטענות שהיה עליו שפגם ח"ו במדת צדיק יסוד עולם והוא האכיל פרוסה לצדיק שבאמת כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה (כמ"ש שבת נו.) והוא כאלו מקיים ה' חומשי תורה שכנגדם ה' פעמים אורה וה' מדריגות נפש רוח נשמה חיה יחידה. ובמקחו של צדיק שהוא מערת המכפלה שבו נקבר אף הגוף בו נרמז מספר קומה שלימה כמו שנחשב בפתיחת אליהו כל הע"ס ועל כן נרמז עשר פעמים כנגד עשרת הדברות שהם א' עם ע"ס כמו שנז' (ריש מא' ד) מהזוהר הקדוש. ולכן נתן אז אברהם אבינו ע"ה ת' שקלים שהוא ד' פעמים ק' שהוא עשר פעמים עשר בכל ד' עולמית כאמור. והשקלים דמקדש גם כן באו לכפר עוון העגל שכפרו בעשרת הדברות כמ"ש בירושלמי ופסיקתא ומד' שזכרנו (מא' ה) וז"ש זכר לי שקלי עפרון וכו'. ואחר כך אומרים חקר שקלי יבוסי משביתי חרון וזהו מפורש בכתוב שאחר שקנה דוד המלך ע"ה מקום בית המקדש כתיב ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה וגו' והיינו המגפה שהיה על ידי שסיפר את ישראל וכבר אמרנו במה שנאמר וביום פקדי ופקדתי וגו' היינו שבשעה שיפקדו את ישראל וימנו אותם אז ופקדתי שמתעורר עוון העגל (וכמו שנת' מא' א' ד"ה ובפסיקתא ע"ש) והשקלים באים לכפר קלקול העגל. וכן הועילו שקלי יבוסי כשגבה דוד המלך ע"ה חמשים שקלים מכל שבט לקנות מקום המקדש. ולכן מזכירין אותם כאן גם כן כדי לזכות להכתרים. ואחר כך אומרים אור פניך עלינו אדון נשא וכו' שנזכה להכתרים דמתן תורה וז"ש אל רם ונשא שמורה על מדת עתיקא:
11
י״בומקודם אומרים גם כן ויזכור להם זכות נס אנכי עפר ואפר. ואיתא במ"ר (וירא פ' מט) אילו הרגני אמרפל לא הייתי עפר ואילו שרפני נמרוד לא הייתי אפר כו' והוא כמו שאמרנו דבב' ענינים אלו עשה אברהם אבינו ע"ה במסירת נפש נגד הדין והיינו במסירת נפשו בעולם הזה דבנסיון כבשן האש דמרוד לא היה מצווה על קדושת השם שב"נ אינו מצווה על זה כמ"ש (סנהדרין עד :) ושלא לאבד עצמו ב"נ מצווה וכש"נ ואך את דמכם לנפשתיכם וגו' וכמ"ש (ב"ר פ' לד) ולשיטת הרמב"ם (פ"ה מה' יסוה"ת ה' ד) מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו ורק מפני שבערה בו אהבת ה' מסר נפשו ונשמתו גם כן ואף שיפסיד ח"ו חלקו לעולם הבא מה בכך כיון שרצונו שיתקדש שם שמים על ידו ויתפרסם אלהותו ית"ש. וכן במלחמות ד' מלכים שבערה בו קנאת ה' מה שהיו ראשונים שפתחו במלחמה וכמ"ש (מדברי תורה לך ז) חרב פתחו רשעים שלא היה מלחמה בעולם וכו' ורוצח חייב מיתה בדיני ב"נ מ"ח עפ"י דין לא היה מחויב ולא היה רשאי למסור עצמו לרדוף עם אליעזר לבדו למ"ש (נדרים לב סע"א) ואף למ"ד שהיה שי"ח איש כפשוטו מה זה נחשב נגד חיילות הד' מלכים ועל זה אמרו (ב"ר פ' מב) אברהם זה קוניון הוא שהיה רק מקנאת ה' שבערה בו לעשות רצון השי"ת אף על פי שאינו מחויב (ונת' וישלח מא' ו) והוא כעין מה שמצינו בפנחס בקנאו את קנאתי דקנאין פוגעין בו והבא לימלך אין מורין לו שאינו מחויב למסור עצמו שאם נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו רק מי שבוער בלבו קנאת ה' הוא בכלל קנאין דפוגעין בו. ולכן אמר לו משה רבינו לפנחס קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא (כמ"ש כ"ז סנהדרין פב.) שכיון שבו בוער הקנאה הוא בכלל קנאין וכו'. וכן היה ענין אברהם אבינו ע"ה במלחמות המלכים וז"ש במד אברהם זה קוניון הוא. וז"ש דאילו הרגני אמרפל לא הייתי עפר ואילו שרפני נמרוד לא הייתי אפר רק שהשי"ת הסכים על ידו ועשה לו נס שנתכוין לרצון השי"ת בב' ענינים אלו. ואז כיון שנעשה שפל בעיניו להיות כעפר ואפר כבר זכה לבחינת עתיקא וכמו שנאמר כי כה אמר רם ונשא וגו' מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח וגו' רם ונשא מרום וקדוש מורה על עתיקא שכל הנעלם שהוא למעלה מהתפיסה וכ' ואת דכא ואמרו (סוטה ה.) אני את דכא וכן באברהם אבינו ע"ה אחר שהמעיט את עצמו אחר שזכה לגדולה מהשי"ת שהסכים על מעשיו ואז אמר ואנכי עפר ואפר (וז"ש חולין פט. נתתי גדולה כו' כשנ"ת במ"א) אז זכה למ"ש אני את דכא וזכה לבחינת עתיקא שהוא רם ונשא מרום וקדוש. אך להתברר בכל המדות עשר פעמים עשר זה זכה רק אחר נסיון העשירי דכ' אחר העקידה ואברהם זקן בא בימים שנתברר בג"ר יומין עלאין. שאז מסר עצמו למעלה מהשגתו וכמו שאמרנו שלפי מדתו לא היה צריך לשמוע לנסיון העקידה כיון שכל עיקר תקותו היה שיתפרסם אלהותו ית"ש על ידי יצחק וגם השי"ת אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע והיה לו לעבור שלא לעקוד את יצחק כדי שיתפרסם אלהותו ית"ש על ידי יצחק וגם השי"ת אמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע והיה לו לעבור שלא לעקוד את יצחק כדי שיתפרסם אלהותו ית"ש ולהפקיר גם עולם הבא שלו וכמו שעשה בנסיון הכבשן ומלחמת ד' המלכים ע"פ מדת אהבתו שבערה בו. אך אז השתמש במדת היראה בהפלגה ונתיירא לעבור על רצונו ית' וחשד א"ע פן הוא נוגע מה בדבר לאהבת בנו ואז נתכלל באשא מדת יצחק וזה שנאמר בנסיון העקידה עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וגו' (ונת' תולדות מא' א' ד"ה ומסיק) והיינו שאמר מה לי אם איני מבין כיון שכך צוויתי אני מחויב לשמוע. ואז נתברר בכל המדות בשלימות במדתו בעשר פעמים עשר וזה שנאמר בא בימים ביומין עלאין. ואחר כך קנה את מערת המכפלה בד' מאות שקלים שהוא כנגד ת' עולמות דכיסופין שהוא עשר פעמים עשר בכל ד' עולמות כאמור למעלה. וז"ש אחר כך זכור לי שקלי עפרון וכו'. ומשה רבינו ע"ה איתא (חולין פט.) גדול במשה יותר ממה שנאמר באברהם כו' במשה ואהרן כ' ונחנו מה והיינו דמשה רבינו ע"ה נעשה מרכבה למדת אין וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קכא א) על פי והחכמה מאין תמצא אורייתא מחכמה נפקת מאתר דאקרי קדש והחכמה נפקת מאתר דאקרי קודש הקדשים והיינו מדת אין שהוא עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין כמ"ש בזוהר הקדוש (שם סד ב). וכיון שנעשה משה רבינו ע"ה מרכבה למדת אין זכה להיות שורש לכל הדברי תורה וכש"נ והחכמה מאין תמצא. ועל כן זכה משה רבינו ע"ה לכל הכתרים דמתן תורה מששים ריבוא נפשות ישראל (כמ"ש שבת פח.) וז"ש במדר"ת (תשא ג) חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשה שקלים ואתה זוקף את ראשם כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאלו את עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן וכו' שא את ראש לא נא' אלא כי תשא. והוא שבאמת עיקר נשיאת ראש על ידי משה רבינו ע"ה שהוא שורש הדברי תורה ואי' (שמות רבה פ' כז) שברתם נעשה עשיתם לפני עגל הזהרו בנשמע כו' והנה נעשה נגד קדושת יעקב אבינו ע"ה דאיתא (תקו"ז תי' יג) והא משה תמן הוה אלא מסטרא דלגאו הוה דא מגופא ודא מנשמתא והיינו דיעקב גופא שממנו שורש קדושת כל גופי ישראל וזהו כתר נעשה. ומשה נשמתא שהוא שורש כל הדברי תורה שהם שורש ששים ריבוא נפשות דור המדבר והוא כנגד כתר נשמע. ועיקר נשיאת ראש על ידי כתר נשמע שלא בטלו ולכן בפרשה שקלים שהוא לתקן עון העגל עיקר הנשיאות ראש על ידי משה רבינו ונתיירא משה רבינו ע"ה שח"ו אחר פטירתו יתבטל הנשיאות ראש (כמו שנת' מא' ב) ואמר לו השי"ת שבכל שנה בקריאת הפרשה כאלו משה עומד וזוקף את ראשן והיינו שבכל ישראל יש כח ממשה רבינו והיינו כח התורה שיש לנו. וז"ש בגמ' (ברכות לג סע"ב) אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא כו' אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא. ואף שזה אמר משה רבינו ע"ה לכל ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' רק לגבי משה לגבי כח התורה שנקרא משה עד"ש (חולין צג.) משה כו' פירש"י ת"ח והיינו שבכל ת"ח חלק התורה שבו נקרא משה ומשה רבינו הנחיל לכל אחד מישראל חלק בתורה כש"נ תורה וגו' קהלת יעקב ואיתא (ויקרא רבה פ' ט) קהלת ינאי אין כ' כאן אלא קהלת יעקב וז"ש שבכל שנה שקוראין פרשה שקלים כאלו משה עומד וזוקף את ראשם על ידי כח התורה וכמ"ש הזהרו בנשמע:
12
י״גובפסיקתא רבתי (פ' י סי' יא) איתא כי תשא בני ישראל אין כתיב כאן אלא את ראש ואין ראשם של ישראל אלא הקב"ה שנאמר ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם וכו' והמכוון על פי מ"ש (ויקרא רבה סו"פ כד) קדושים תהיו יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם ומפרשים בספרים הקדושים דר"ל דקדושת השי"ת כביכול למעלה היא מקדושתכם מקדושת ישראל. ובאמת אמרו (שם) קדושים תהיו פרושים תהיו כשם שאני פרוש כך תהיו פרושים וכו' שצריך הישראל להיות קדוש נבדל מכל עניני עולם הזה כמוני. אך כל מה שאדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה (כמ"ש יומא לט.) וכל שהאדם מתקדש יותר משיג יותר מקדושת השי"ת שהוא למעלה מזה. וזהו קדושתי למעלה מקדושתכם שבכל פעם קדושתי למעלה שכל שמתקדש יותר מקדשין אותו מלמעלה שמשיג שקדושת השי"ת למעלה מזה. ובזה יש לכוין גם דבריהם שזה עיקר קדושת השי"ת מה שמושג להאדם מקדושת השי"ת דמצד השי"ת אין לתאר אותו בתואר קדוש דלית מחשבה תפיסא ביה כלל (ונת' יתרו מא' ז) וזהו כי תשא את ראש בני ישראל כשנושא ראשם של ישראל כביכול בזה נושא ראשם של ישראל שהוא הקב"ה שנאמר וה' בראשם וכמ"ש בפסיק' שכל שאתה יכול לרומם את האומה זו רוממה שבאילו לי אתה רומם וכו' שעל ידי זה קדושתי למעלה שמשיגים יותר קדושת השי"ת למעלה וכאמור. ובשבת איתא בפע"ח שמשה רבינו ע"ה משיג מדריגות אורו דמתן תורה ועל זה אמר ישמח משה במתנת חלקו ואז מחזיר הכתרים לישראל. ועל ידי השקלים שבאו לתקן פגם העגל אז מחזיר משה רבינו ע"ה לישראל הכתרים שפרקום על ידי העגל ונטלן משה רבינו ע"ה וכן על ידי קריאת הפרשה וכמו שנת' למעלה. ונתקן קריאת הפרשה בשבת שהוא בכפל שעל ידי זה נקבע לעולמי עד וכמו שאמרנו כ"פ ע"ד מה שנאמר ועל השנות וגו' פעמים כי נכון הדבר וגו' וממהר וגו' שבכ"מ שיש קדושה כפולה בא מהר גם נקבע הדבר. ונוכל לזכות שיהיה נקבע לעולמי עד שנזכה לכתרים דנעשה ונשמע:
13
י״דבזוה"ח (ר"פ תשא) מאי כל העובר על הפקודים דא מאן דעבר על פקודי דמאריה אי בעי לאתתקנא קמי מאריה זה יתנו זה בעי למיתן לקרבא ליה בזאת וכו' בגין דמאן דעבר על פקודי דמאריה אפריד זה מזאת וכו'. הענין דזה מורה שמפורש ומראה באצבע כמו שיהיה לעתיד שכל א' מראה באצבעו (כמ"ש בסוף תענית) וכן בקריעת ים סוף שאמרו (במכילתא וזה"ק בשלח) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל זכו ואמרו זה אלי. וזאת מרמז למדת מלכות וכמ"ש בזוהר הקדוש (בא לז ב) האי כתרא דאקרי זאת אתקרי אש"ה כו' וזאת אתנסיבת מזה דאקרי זכר והיינו שעל ידי מהימנותא שלימתא גם כן זוכין להיות מפורש כמו שמראה באצבע זאת רק שהוא בלשון נקיבה ועל זה אמר (רע"מ זח"ג רל א) איהו אמת ואיהי אמונה שעל ידי שנותן אל לבו שהשי"ת עומד עליו ורואה במעשיו זוכה גם כן שיהיה כמפורש לנגד עיניו. ואז גם כן מכירין היחוד הוי"ה אחד וכמו שאמרו השבטים כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אף שאין אנו מכירין היחוד בבחינת אמת מכל מקום על ידי אמונה אנו מכירין שאין אלא אחד וכמו שנת' כ"פ במ"ש (פסחים נו.) ותיבת אח"ד מורה אות ד' על מדת כנסת ישראל כמ"ש בזה"ק פ' זו (קכג ב) ה' ד' הות וכו'. והיינו שמופיע במדת מלכות כל הט' מדות ח' ואל"ף שמורה על פל"א עליון כ"ע איהו כתר מלכות. ועל ידי קלקול העגל אפריד זה מזאת שלא היה היחוד קובה"ו. זה בעי למיתן וכו' דעשרים גרה השקל כ' מרמז לכ"ע כמ"ש (זח"ג רנו ב) אנכי ביה כ' כתר. ומחצית השקל עשר גרה רזא דיו"ד כמ"ש בזוה"ח והיינו יו"ד חכמה מאמר יהי אור וז"ש לאמשכא ולאנהרא באתרא דפגים והיינו באור פני מלך חיים ודא הוא כופר נפשו נפש ו'. ואיתא בזוה"ח כדין איקרי שקל הקדש ואיתער כסף ימינא דמלכא וכו' והיינו קודש עלאה חכמה כמ"ש בזוהר הקדוש (משפטים קכא א') והיינו שמפרש שהשקלים באו לכפר עוון העגל דעברו על פקודי דמאריה ואפריד זה מזאת וכמו"ש בירושלמי (דשקלים) ומדברי תורה תשא. ואיתא במ"ר (צו פ' ח) ובתנחומא (תשא ה') זה ישפיל וזה ירים בלשון זה הושפלו כי זה משה ובלשון זה הוגבהו זה יתנו וגו' ובפסיקתא (סו' פרשה י) מייתי זה שהשפיל ישראל לבאר שחת זה אלהיך (והוא מה שנאמר נחמיה ט יח) וזה ירים וכו' והיינו שע"י השקלים זוכין להיות היחוד כ"ע איהו כתר מלכות ושיזכו להיות מפורש לעין להראות זה אלי (ונת' מא' ג). ואחר כך איתא בזוה"ח ת"ח האי כופרא כדי הוא לכפרא על עשרה שבטין דזבינו ליוסף ואפרידו זה מזאת ועברו על פקודא דמאריהון וכו' א"ל קודשא בריך הוא למשה אי את בעי לארמא רישיהון זה יתנו כל ת"ח האי צדיק כל איקרי וכו' ונראה דהזוה"ח דריש תרוויהו דכ' ב' פעמים כל העובר דתחלה נא' זה יתנו כל העובר על הפקודים וגו' ואחר כך כתוב כל העובר על הפקודים מבן וגו' יתן וגו' ודרש חד על קלקול העגל דאפרידו זה מזאת ועברו על פקודי דמאריהון ואחר כך דרש על מכירת יוסף. ומסיק כדין שקל הקדש אקרון בגין דאיהו פלג גופא וכנסת ישראל פלג גופא וכו' והיינו יו"ד תתאה משם שדי דקבילת עוברה והיינו יוד תתאה חכמה תתאה קדש תתאה (כמ"ש וח"ג קעו ב) וז"ש שקל הקדש אקרון והיינו דיוסף ממשיך למדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה קדש כו' והיינו קדש תתאה כנ"ל וזה גם כן אור דכ' אור זרוע לצדיק והוא אור הראשון דזרע קב"ה בג"ע ועביד ליה שורין על ידי דהאי צדיק דאיהו גננא דגנתא (כמ"ש זח"ב קסו ב) ובשבת דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל (כמ"ש שבת פו :) והיינו תורה שבכתב. ויום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהו יום שביעי (כמ"ש זח"א מז ב) והיינו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. קורין פרשת שקלים בשבת שבו הזמן לזכות לחכמה עלאה מאמר יהי אור אור פני מלך חיים ולחכמה תתאה אור זרוע לצדיק:
14
ט״ובירושלמי (פ"ב דשקלים) ובתנחומא (פ' תשא י) יש מחלוקת דיש אומרים שמכפרים השקלים על עוון העגל ויש אומרים על שמכרו בכורה של רחל ע"ש. ושניהם אמת דהכל א' דשורש פגם הנחש שהטיל זוהמא בחוה (כמ"ש שבת קמו.) ועל ידי שנתחבר לה אדם הראשון גרם הזוהמא באדם הראשון וזרעו גרם פגם הק"ל שנה שהוא הפגם דמכירת יוסף כידוע. ובשעת מתן תורה היה מתוקן כל קלקול הנחש דכ' אני אמרתי אלהים אתם ולא הוו מייתי כמו קודם קלקול הנחש רק על ידי העגל חבלתם מעשיכם אכן כאדם וגו' (כמ"ש ע"ז ה.) וכן עוון העגל שמור לדורות כש"נ וביום פקדי ופקדתי וכן חטא מכירת יוסף היה שמור עד עשרה הרוגי מלכות וכמ"ש בזוה"ח (סוף איכה). ושניהם נדרשו בזוה"ח תשא מב' פ' כל העובר על הפקודים (כמו שנת' מא' ח) וברע"מ ר"פ תשא איתא העשיר לא ירבה דא עמודא דאמצעיתא לא ירבה על י' כו' והדל דא צדיק לא ימעיט מעשר כו' ואינו מובן דעמודא דאמצעיתא קב"ה כנודע ומצות שקלים העשיר לא ירבה נאמר לישראל. אך הענין כמו שאמרנו שיש שפוגם דאפריד זה מזאת זה אלי והיינו בבחינת עמודא דאמצעיתא. ויש העובר על הפקודים שפוגם במדת כל דא צדיק ואפריד זה מזאת (כשנ"ס מח' ח) ושניהם צריכין לתקן לקרבא זה בזאת ז"ה יתנו. וז"ה יתנו כ"ל וכמ"ש בזוה"ח. ועז"נ העשיר שמתקן הקלקול בבחינת עמודא דאמצעיתא לקרבא ליה בזאת לא ירבה על יו"ד. והד"ל שמתקן רק מדת צדיק ליה בזאת וכמו שאמרנו לא ימעיט מיוד. והביא מס' יצירה עשר ולא אחד עשר ולא ימעיט כד"א עשר ולא תשע ופירשו על מדת הדעת. והיינו דהעשיר אף שמתקן הכל וגם החלבנה יתן ריח טוב והוא על ידי תשובה עלאה בחינת בינה עדש"נ אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא והיינו שזוכה להשגת הדעת ונא' כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם כשיבא החכמה לעומת בינת הלב זוכה להדעת ויסבור שיש י"א אורות עז"נ העשיר לא ירבה עשר יוצא אחד עשר דכיון שזדונות נעשות לו כזכיות כש"נ עליהם הוה יתיה נכלל בעשר וכמו שהדעת כלול בעשר מדות וממלא מקום הכתר. והדל דא צדיק כנ"ל ואינו זוכה לבחינת הדעת ויסבור כיון שמדה א' נעלם מכל רעיון וא"ל שום תפיסה בזה יש רק ט' מדות שהאציל לבריאת העולם שיהיה בהם תפיסה עז"א לא ימעיט מעשר כד"א עשר ולא תשע שעל ידי מהימנותא שלימתא גם כן יכולים לזכות להשיג הוי"ה אחד וכמ"ש איהי אמונה. כ"ע איהו כתר מלכות. וכמו שאמרנו שזוכין לחכמה תתאה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס והיא גם כן מטלא דעתיקא טל תורה מחייהו כמ"ש בתקו"ז (תי' יט ובהקדמה ועי' כתובות קיא :) ונת' כבר (מא' ד) בזה:
15
ט״זבמ"ר (ר"פ תשא) אמר לו הקב"ה חייבין לי ישראל מה שלוו הימני שנאמר כי תשא כדברי תורה כי תשה ברעך אמור להם שיפרעו וכו' ולכאורה אין לו פירוש דכופר נפש אינו שילום חוב שלוו רק לכפרה. והענין על פי מ"ש בס' הרוקח אין חוזק כחוזק החסידות בתחלתו ואמרו בשם ר' ר' בונם זצוק"ל שעל זה נאמר אל תאמר וגו' שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה והיינו דחוזק החסידות לא מחכמת שלך בא רק על ידי שאלה והלואה מהשי"ת ואחר כך מסלקו כדי שישיג ביגיעתו ואמר רבי' הק' זצוק"ל דאין מראין להאדם בתחלתו רק כפי שיוכל להשיג אחר כך בקנין ובקריעת ים סוף היה בחינת הראיה ועל זה אמר במכילתא וזה"ק ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ראת"ה דייקא ואחר כך במתן תורה דכ' פנים בפנים דיבר ה' עמכם נקבע האור בקנין (ונת' במ"א) ולפי האמור היה במתן תורה כעין שילום חוב מה שזכו בקריעת ים סוף בשאלה וכיון שאחר כך קלקלו ונתבטל החיתון כמו"ש (שמות רבה פ' מג) מוטב שתדון כפנויה כו' ממילא חייבין ישראל מה שלקחו בשאלה והלואה בפסח וקריעת ים סוף ועל זה נאמר כי תשא כד"א כי תשא ברעך. ועל ידי השקלים דאיתא (ב"ב י :) במה תרום קרן ישראל בכי תשא זה נקרא משלמין מה שלוו כיון שזוכין להרמת קרן עד כ"ע להיות היחוד אח"ד שמורה שמופיע א"ח ט' המדות בד' ה' ד' הות כו' ונקבע האור בקנין משלמים השאלה וההלואה כיון שנתקן פגם העגל. ובכל שבת בס"ג זוכין להיחוד כמ"ש (בס' מט"מ) שמטעם זה אומרים במנחה אתה אחד כו' ובשבת זו שעל ידי השקלים זוכין לקרבא זה בזאת זוכין ליחוד קבה"ו באור פני מלך חיים. ומסיק במ"ר ואשלמה להם שנאמר והיה מספר בני ישראל וגו' יאמר להם בני אל חי והיינו כמו שהיה במתן תורה:
16
י״זבתנחומא (ר"פ תשא) ובפסיקתא רבתי (ר"פ י) ולמה מתחילין באדר ותורמין מניסן שלא לדחוק על ישראל והיו מזהירין את ישראל מר"ח וכו' הנה אף שחצי שקל דבר מועט בזמנינו ולכאורה מה שייך ע"ז הטעם שלא לדחוק את ישראל אך כבר כתב הריב"ש (סי' קנג) על שיעור פרוטה שהוא דבר מועט והוא ממון לקדש אשה וכדומה. והשיב דאף בזמנינו יש עשירי עם והוא דבר מועט. אז בזמנם שהיה העניות בהפלגה רח"ל כמ"ש בנחמיה סי' ה' היה אז פרוטה דבר חשוב עש"ב. וז"ש שהיו מזהירין את ישראל מראש חודש היינו הא דתנן בשקלים בא' באדר משמיעין על השקלים והיינו בהכרזת בית דין כפירש"י ולא היה בשבת רק בר"ח באיזו יום שחל והיה בפשוטו שיכין כל אחד מישראל שקלו כדי לתרום בראש חודש ניסן מתרומה חדשה והקדימו מראש חודש אדר כדי שלא לדחוק על ישראל. אבל מה שקורין בפ' שקלים בשבת שקודם אדר או בראש חודש בחל בשבת אי איפשר לומר להודיע שהרי מכריזין מראש חודש ומהגמ' (מגילה כט :) דקאמר כי היכי דליתו שקלים כו' מוכח שתקנת קריאת פרשה שקלים היה בזמן הבית גם כן. וכן לרשב"ג משני משום שולחנות ע"ש. והענין דאיתא ביוצר לפ' זו (סוד"ה אומן) רחום כרחמת נשואיך בכסף כפורים כן שעה שפתינו בשלום פרים. וכן במוסף צחות ניב שפתינו ישולם פרים כי אפס כסף שקלי כפורים. ולכאורה יש להבין דנשלמה פרים שפתינו הוא על קרבנות ומה שייכות שלום פרים על שקלים. אבל ענין קריאת פרשה שקלים ל' יום קודם ראש חודש ניסן הוא לעשות הכנה לענין השקלים שיקריבו מהם הקרבנות שהם לחם ה' כש"נ לחמי לאישי ועל זה אמר (זח"ג ז ב) ישראל מפרנסי לאביהן שבשמים וזה לא היה אפשר רק על ידי שישראל תרמו שקליהן. והוצרכו ישראל הכנה לזה ל' יום קודם ראש חודש ניסן שתרמו התרומה חדשה. וההכנה על ידי קריאת הפרשה והוצרך להיות בשבת דייקא דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ב פח א) והאי יומא מליא רישיה דזעיר אנפין מטלא דנחית מעתיקא קדישא וכו' והיינו על ידי הג"ס שהם ברזא דענג ע' עדן נ' נהר ג' גן כמ"ש (זח"א כו א) ועל ידי זה מליא רישיה דז"א מטלא דעתי"ק ועל זה אמר דישראל מפרנסי כביכול לאביהן שבשמים קב"ה ז"א דסעודות שבת נקראו סעודתי דמלכא כמו קרבנות לחמי לאישי וטלא דעתיקא הוא גם כן טל תורה שבעל פה כשנ"ת כ"פ מזוהר הקדוש ותקו"ז (ונז' למעלה סו' מא' ט) והוצרכו ישראל לעשות ההכנה בשבת שיהיה ל' יום קודם ראש חודש ניסן וזה הועיל אף למי שתרם שקלו ערב ראש חודש ניסן. ובט"ו באדר שולחנות יושבין במדינה שמי שהיה בידו היה עושה מעשה המצוה שתרם שקלו ב' שבתות קודם ר"ח ניסן וכ"ז היה הכנה שיוכל כל אחד מישראל להיות בכלל ישראל מפרנסי לאביהן שבשמים. ולבד זה היו משמיעין בא' באדר באיזו יום שחל על השקלים שיכינו השקלים וכדי שלא לדחוק את ישראל כנ"ל. וז"ש בפסיקתא (שם סי' יא) כי תשא בני ישראל אין כ' כאן אלא את ראש ואין ראשם של ישראל אלא הקב"ה שנאמר וה' בראשם. ואמר כמה משלים על זה ע"ש. והוא המכוון למ"ש ישראל מפרנסי לאביהן שבשמים דהיינו שעל ידי זה יהיה מליא רישיה דז"א מטלא דנחית מעתי"ק וזש"נ כי תשא את ראש בני ישראל שהוא הקב"ה. וזה היה ההכנה על ידי פרשת שקלים בזמן הבית. וז"ש הפייטן בזמן הזה שאין לנו קרבנות ולא שקלים כרחמת וכו' כן שעה שפתינו בשילום פרים וכן צחות ניב שפתינו בשלום פרים וכו' דאף שנחסר מעשה המצוה של השקלים להקריב מהם פרים שיהיה לחמי לאישי לחם אלהיהם. ונשלמה פרים שפתינו שהקריאה בפ' שקלים יעלה כמו מעשה השקלים ויהיה הכנה לכל השנה שיהיה קריאת פסוקי הקרבנות כמו שמקריבין פרים לחם ה' ויהיו כל ישראל מפרנסי כביכול לאביהן שבשמים כנ"ל. וכן סעודות שבת שישראל אוכל לכבוד שבת נקראו סעודתי דמלכא דמליא רישיה דז"א מטלא דנחית מעתי"ק ואטיל לחק"ת וכמ"ש בזוהר הקדוש שם ועל דרך בעי ב"נ לאתענגא תלת זמנין אלין דהא בהא תליא מהימנותא דלעילא בעתי"ק ובז"א ובחק"ת כו' וסעודות שבת נקראו סעודתי מהימנותא כו' מהימנותא שלימתא בכל סטרוי וכמ"ש בזוהר הקדוש (שם ע"ב) והיינו דג' סעודות שבת נגד ג' קדושות הנז' שהם מהימנותא שלימתא כנ"ל ועל כן נקראו גם כן סעודתי דמלכא כקרבנות:
17
י״חביוצר לברכת ק"ש פ' זו יחיד וכו' ליונה שהיא תמה. כל העובר בימה. ישקלו שקל בלי מהומה. מחצית השקל תרומה. מה שכינה כאן ישראל ליונה תמה עשה"כ יונתי תמתי. גם מ"ש כל העובר בימה יש להבין מה שייכות להזכיר כאן עוברי הים. ובאמת גם בזוה"ת (ר"פ תשא) איתא צדיק אקרי כל וכנסת ישראל כו' אתקרבו דא בדא כדין שקל הקדש אקרון בגין דאיהו פלג גופא וכנסת ישראל פלג גופא אתחברו דא בדא גופא אשתלים ותרין עשר שבטין דתחות ימ"א ינקין כל חד מאתר דיליה כו' גם כן זכר השבטים דתחות ימא. אבל הענין כמו שאמרנו שהזוה"ח מפרש מה שנאמר ב"פ כל העובר על הפקודים דעבר על פקודי דמאריה כו' שהשקלים באו לכפר עוון העגל גם לכפר מכירת יוסף שהוא הפגם בבחינת צדיק וכב' הדעות שנחלקו בירושלמי ומדברי תורה. וס"ל להזוה"ח דהשקלים באו לכפר על שניהם דשני הקלקולים שמורים לדורות. ושניהם א' דמפגם הנחש נצמח פגם הברית על ידי הזוהמא שהטיל בחוה. וכן על ידי העגל נתקלקל מה שנתקן פגם הנחש במתן תורה דחבלתם מעשיכם אכן כאדם וגו' ובאו השקלים לקרבא זה בזאת לתקן פגם הברית ויתוקן גם פגם העגל דהכל אחד כאמור (ונת' מא' ח ומא' ט) וז"ש ליונה שהיא תמה על פי מ"ש (ברכות נג :) דמתילי כנסת ישראל ליונה כו' שאינה מנחת את בת זוגה כמ"ש (עירובין ק :) עריות מיונה כפירש"י (וכ"ה שהש"ר ר"פ ד) וכמ"ש בזוה"ח אתחברו דא בדא גופא אשתלים. ואמר כל העובר בימה שבאמת ביציאת מצרים במכת בכורות שכנגד כ"ע נתבררו ישראל שקשורים בשורש כמו שנת' כ"פ שהיו המכות כנגד ע"ס מתתא לעילא בבחינת נגוף למצרים ורפוא לישראל. אך היה רק לפי שעה שאחר כך בקריעת ים סוף כ' והמים להם חמה חסר ואיתא (במכילתא) אל תיקרי חומה אלא חימה שהיה קצף על ישראל וכמו שקטרג שר מצרים אלין פלחי כו"ם וכו' (כמ"ש זח"ב קע ב). אבל בקריעת ים סוף דאיתא (במכילתא וזה"ק בשלח) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל שם לא היה לפי שעה דאף שנסתר מהם האור אחר כך מכל מקום זה נשאר לעולמי עד החשק לראות האור וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב ס א) מאי מדבר שור מדברא דהוו בעאן לאסתכלא זיוא יקרא דמלכא כו' ואחר כך ויבאו מרתה א' מ"ט כי מרים הם לא אתבסס נפשייהו כקדמיתא כו' וימתקו המים דקטיגורא אתאביד סניגורא עש"ב וכ' שם שם לו חק זה שבת כמ"ש במכילתא והיינו שיש מצוה שעל ידי זה יחקקו הדברי תורה לעולמי עד. ועל ידי חשק זה זכו למתן תורה דכ' פנים בפנים וגו' ואף אחר הקלקול זכו ללוחות שניים שבהם מדרש הלכות ואגדות כמ"ש (שמות רבה פ' מו ופ' מז) וז"ש כל העובר בימה ישקלו שקל בלי מהומה מחצית השקל תרומה. שעל ידי השקלים נתקן שורש פגם הנחש שגרם פגם הברית ועל ידי זה על מכרם בכסף צדיק ועל ידי זה באו למצרים ונתבררו כולם וכמ"ש (שיר השירים ד) יוסף ירד למצרים ונגדרו כל הזכרים בזכותו. וכן נתקן פגם העגל שעל ידו חזר קלקול ופגם הנחש. ועל ידי מחצית השקל נעשה היחוד לחברא בזאת ואשתלים גופא. וזה גם כן המכוון בזוה"ח במ"ש גופא אשתלים ותרין עשר שבטין דתחות ימא ינקין וכו' שמאז נשאר החשק כנ"ל. ושבת ברזא דברית הזמן לתקן פגם הברית כמו שנת' כ"פ ובפרט בשבת זו המיוחד לכך וזה ההכנה בקריאת הפ' דשקלים שחל בשבט דאיתא ס' יצירה שנוצר באות צ' שבו הזמן לתקן הפגם בבחינת צדיק ואף בחל ראש חודש אדר בשבת מכל מקום כבר אמרנו שקדושת השבת הוא כפי ההכנה מימי המעשה שקדמו לו (וכמשנ"ת משפטים מא' ז) וימי המעשה שקודם פרשת שקלים תמיד בשבט שהוא מיוחד לתיקון מדת צדיק כאמור. ואחר כך בא אדר שנוצר באות ק' שרומז קוף קדוש (כמ"ש שבת קד.) והוא מיוחד למחיית עמלק שהוא היפך קדושת מדת צדיק כשנ"ת כ"פ. והוא הכנה לחודש ניסן שבו עתידין להגאל:
18
י״טקורין פרשת שקלים קודם אדר כי היכי דליתו שקלים למקדש כמ"ש (מגילה כט :) ובזמה"ז שאין לנו מקדש ומזבח לכאורה אין לומר שהוא כדי שיחשב האמירה כמעשה כמו בפסוקי הקרבנות דהא עיקר מצות השקלים שיקנו קרבנות ומה יועילו השקלים כשאין מזבח. אך הענין דכ' לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם ולפשוטו מה כפרה שייך בשקלים. רק כיון שהישראל אין לו שום עסק בקרבנות אלא לשקול שקלו ואחר כך הגזברים קונים תמידין ומוספין והכהנים מקריבין על כן כיון שהישראל שקל שקלו כבר השלים המעשה מצדו ונגמר הכפרה וכן קרו ליה כסף הכפורים מטעם האמור שבנתינת השקלים גמר הישראל הכפרה מצדו. וז"ש בפייט צחות ניב שפתים ישולם פרים כי אפס כסף שקלי כפורים שבקריאת הפרשה יהיה כשוקל שקלו ויהיה נגמר הכפרה מצד ישראל כמו בזמן הבית כשהיו שוקלין השקלים ויהיה לכפר:
19
כ׳כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן וגו'. יש להבין דהא המספר מבן עשרים היה רק בזמן משה רבינו מה שאין כן אחר כך. ומצות שקלים היה לכל אחד מישראל בכל אדר לקרבנות ולא בשעת מספר ומה טיבו לפרשת שקלים שאמרו במדברי תורה שא"ל הקב"ה למשה שבכל שנה שקוראין פרשת שקלים כאלו אתה עומד וזוקף את ראשם. אך הענין כמו שאמרנו שבשעת המנין שמורה שכל א' מישראל דבר חשוב לפני השי"ת על זה נתעורר קטרוג. והיינו שהמנין מורה שכל אחד מישראל יש בו חלק מדברי תורה מיוחד ומקטרג שיש כמה ע"ה שאין לו ידיעה כלל בדברי תורה עד שזדונות נחשבות לו כשגגות כמ"ש (בבא מציעא לג :) ועל זה הוצרכו ישראל לברכה לפי המנין ואחר כך כמ"ש בזוהר הקדוש (ר"פ תשא) ועיקר הברכה השפעה בדברי תורה וכ' ולקחת את כסף הכפורים וגו' ונתת אותו וגו' שעל ידי שמשה רבינו ע"ה לקח בעצמו השקלים ונתן בעצמו על עבודת אוהל מועד פעל לדורות לישראל שיזכו תמיד במעשה השקלים לפעול מהשורש מדרגת משה רבינו ע"ה והיינו שבכל פעם שישקלו השקלים לקרבנות אף שאינם נמנין אז השי"ת מונה את ישראל שכל נפש בפרט דבר שבמנין דבר חשוב שיש לומר חלק מיוחד בתורה וכמו שזיכה משה רבינו ע"ה את ישראל דכ' תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב דהיינו אף ע"ה שנקראו בית יעקב כמ"ש בגמ' (שם) גם כן יש לומר חלק בתורה. וזה פועל אף כשאין מזבח בקריאת הפרשה שהוא כמעשה השקלים אז על ידי כח משה רבינו ע"ה שלקח השקלים מהנמנים מבן עשרים. פועל למעלה שהשי"ת מונה ופוקד את ישראל וזוכה לברכה לפניו השפעה בדברי תורה כדש"נ ברכת ה' היא תעשיר עשירות דתורה. וברכה לאחר המנין כמו בשעת מנין משה רבינו ע"ה שאמר בזוה"ק (שם) אשתכחו ישראל מתברכאן בקדמיתא ובסופא. וזוכין להשפעה בדברי תורה ושבת הזמן לזה דכו"ע בשבת ניתנה תורה. ויום השביעי דא תורה שבעל פה כמ"ש (זח"א מז ב) מלכות פה תורה שבעל פה וכו':
20
כ״אפרשת שקלים קורין קודם פרשת זכור על דרך מ"ש (מגילה יג סע"ב) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהן לשקליו כו' ולכאורה מה שייכות שקלי ישראל שהם למקדש לשקלי המן. שהם לאחשורש. אך עיקר קליפת עשו שרוצה להתחפש שהוא דומה לישראל וכש"נ כי ציד בפיו ואיתא (מדברי תורה תולדות ח) היכן היית והוא א"ל בבית המדרש לא כך הלכה מן כך וכך לא כך איסורו ולא כך התירו. וכן לעתיד איתא (מדברי תורה צו ב) ולעה"ב מה עשו עושה מתעטף בטליתו כזקן ובא ויושב לו אצל יעקב שכן כ' אם בין כוכבים שים קנך ואין כוכבים אלא ישראל כו' ובזה עמלק מקטרג על ישראל שהם שוים ח"ו. וכן מצינו בבלעם שהיה גם כן כעמלק כידוע ואמר את שבעת המזבחות ערכתי כנגד ז' מזבחות שבנו ז' צדיקים מאדם עד משה כו' (כמ"ש במ"ר בלק) והיינו שאמר שהוא גם כן יכול לעבוד את השי"ת ואדרבא הוא מקריב כנגד כולם ומה השיבו השי"ת טוב פת חריבה מנחה בלולה בשמן וחריבה מבית מלא זבחי ריב שאתה רוצה להכניס מריבה ביני ובין ישראל. (כמש"ש) וכן השיבו טוב ארוחת ירק ואהבה שם וגו' והיינו שהשי"ת אומר שישראל עושין מנדיבות לב ומאהבת השי"ת הנטוע בעומק לבם מה שאין כן קרבנות בלעם שהם באים לשנות ח"ו רצונו יתברך. ולהכניס מריבה בינו ובין ישראל. וכן היה ענין המן דאמרי' בגמ' (שם) ליכא דידע לישנא בישא כהמן והיינו שהיה אומן ובקי לקטרג על ישראל לפני השי"ת שכל קטרוגו היה בשמים כמ"ש ישנו מן המצות. אית בהו רבנן עם אחד הן. וכן היה ענין השקלים שאמר ועשרת אלפים ככר כסף אשקול וגו' להביא אל גנזי המלך ואיתא (אסתר רבה פרק ג) דכל מקום שנאמר במגילה זו מלך סתם משמש קודש וחול וכן כאן המלך מלך מלכי המלכים הקב"ה (וע' זה"ק בהר קט רע"א) והוא על פי מ"ש (מדברי תורה משפטים יד) ועשו חונן דלים הוא כו' נוטלת ממונו ובונה ממנו דמוסיות כו' שיהיה לצרכי העניים וכמ"ש במ"ר וכמשל גייפא בחזרין ומחלקת לבישיא. וכן בודאי כשהיה אחשורש מקבל הכסף לא היה מהנימוס להכניס לאוצר ממון שקיבל במחיר אומה שלימה ומהס"ת היה מחלק לעניים או היה עושה צרכי רבים שיהיה לצרכי העניים כנ"ל וזה היה כונת המן לשקול עשרת אלפים ככר כסף שהוא כמספר שקלי ישראל (כמ"ש תוס' שם טז. וכמ"ש בחזקוני) והיינו שאמר שיש לו נדיבות כזה שיוכל ליתן צדקה כנגד כל ישראל כעין מזבחות דבלעם. והוא היה נותן לאחשורש ואחשורש יחלקם לעניים וזהו להביא אל גנזי המלך ומשמש קודש וחול שהוא יתן לאחשורש ואחשורש יתן לצדקה. ויש לומר דמרמז אל גנזי המלך. על פי מ"ש (שבת י :) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואיתא (ב"ב י :) במה תרום קרן ישראל בכי תשא את ראש. והיינו דבשקלים תרום קרן ישראל עד הראש שקשורים בשורש. וכן בצדקה כמ"ש ברש"י וכמ"ש אחר כך בכחה של צדקה קרנו תרום בכבוד והיינו על פי מ"ש (ויקרא רבה פ' כה) עתיד הקב"ה לעשות צל וחופות לבעלי מצות אצל בני תורה וכו' וזהו קרנו תרום מורה בלא שיעור עד עתיקא. בכבוד אצל בני תורה ועד"ש (חולין קלג.) אין כבוד אלא תורה וזהו קדושת שבת שהוא התגלות עתיקא שזוכין בשבת וזהו בבית גנזי. ואמר המן שגם הוא יכול להביא אל גנזי המלך שיעשה צדקה מופלגת כזו וירום קרנו בזה ח"ו. אך השי"ת הקדים שקלי ישראל לשקליו שהשי"ת מברר שישראל עושים בנדיבות וכמ"ש (זח"ב קכח סע"א) מאת כל איש דאתגבר על יצריה כו' אשר ידבנו לבו דיתרעי ביה קב"ה כו' ועליהם נאמר כי תשא את ראש שתרום קרן ישראל בהשקלים כמשמעו או בצדקה כפירש"י וכמו שנראה מסדר הענין שמדבר בגמ' לפניו ולאחריו. וכמו שאמר בכחה של צדקה קרנו תרום בכבוד וכנ"ל. והיינו שמברר צדקה תרומם גוי אלו ישראל (כמ"ש ב"ב שם) שהם נותנים מנדיבות הלב ומאהבת השי"ת וירום קרנם בכבוד. מה שאין כן וחסד וגו' שאין עושין אלא להתגדל ולהתיהר וכדומה וכמ"ש בגמ' ואף בכורש דאמר די להוון מקרבין ניחוחין לאלהא שמיא ומצליין וגו' והיה לו אמונה בהשי"ת וכה"ג בישראל הרי זה צדיק גמור. מכל מקום השי"ת בוחן לבבות שכורש לא נתכוין כלל רק להנאת עצמו וקרי לי' בגמ' (ר"ה ד.) בשביל זה לאחר שהחמיץ. וזהו כמו שהשיבו רוח הקודש לבלעם. ובשקלים למשכן מפורש מאת כל איש אשר ידבנו לבו שיתגבר על יצרו וידבנו לבו ששוכן בלבו אהבת השי"ת שהוא לבו של ישראל וכמ"ש בזוהר הקדוש (שם) וזהו ענין שהקדים שקליהן לשקליו אף שגם שקליו היו לצדקה בירר השי"ת שכונתו למרות רצון השי"ת ולעמוד בחוצפה כבלעם ולקטרג על ישראל נגד רצונו ית'. וכן בסעודה ג' דשבת שהוא רעוא דרעון רצון הרצונות דאתגליא מצחא דעתי"ק אז השי"ת בוחר ישראל דרך סגולה בלא שום טעם רק שמעיד על לב ישראל כש"נ ואוהב את יעקב ועל כן אומרים לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין שלא יוכלו כלל לכנוס עמלק והמן שהם קליפת כלב והכלבים עזי נפש חציפא מכלהו (כמ"ש זח"ב סה א) כי מי יוכל לבא אל המלך לעורר מדנים ושנאה על בניו:
21