פרי צדיק, פרשת שקלים א׳Peri Tzadik, Parshat Shekalim 1
א׳מכתי"ק
1
ב׳יש לדקדק למה תיקנו קריאת הפרשה בשבת שלפני ר"ח ולא בר"ח אדר דאז משמיעין על השקלים וקריאת הפרשה במקום הכרזה להשמיע והיל"ל זה בר"ח. ובלא"ה צריך טעם על תקנת הקריאה דבזמן הבית שהיו משמיעין בא' באדר מה צורך לקרות עוד הפרשה בשבת הקודם. ועכשיו דאין משמיעין מה צורך לקריאת הפרשה כיון שאין לנו בית המקדש ואין צריך לתת השקלים כלל. ובתנחומא תשא סו"ס ג' משה למד כו' ופרשיות שקורין כו' מזכירים אותו בכל פרשה ופרשה ובפרשה שקלים אמר משה כו' משאני מת אין אני נזכר אמר לו הקב"ה כשם כו' כך בכל שנה שקורין אותה לפני כאלו אתה עומד באותה שעה וזוקף את ראשן ע"כ. הנה דקריאת פרשה זו בכל שנה הוא כדי לזקוף ולהרים ראש בני ישראל אבל הדבר צריך ביאור במה נזקף בזה ושם הרמת הראש הוא על ידי המנין דעל זה אמר כי תשא וגו' לפקודיהם וגו' בפקוד וגו'. ובפשוטו נראה כי המנין מורה חשיבות הדבר וכמ"ש מטעם זה דכל דבר שבמנין לא בטל וחכמים אומרים רק ו' דברים אגוזי פרך וכו' (כמ"ש ביצה ג :) שאלו חשובים ודרך למוכרם במנין. אבל הלשון נשיאת ראש הוא לשון התנשאות על השאר כמו ראשי המטות ראשי בני ישראל ראשי בית אב וכן נשיא ומצינו שניהם יחד ביחזקאל נשיא ראש משך והוא כמו המתנשא לכל לראש כי המנושא הוא הראש וראשון דוגמת ראש האדם לשאר איברים. והשי"ת ציוה לנשא ראש כל ישראל כולם. כי בישראל כל אחד הוא דגול ומנושא באיזה דבר מה שאין בכל ישראל כמותו בדבר זה כידוע דשורש נפשות ישראל הוא מהתורה ששים ריבוא דדור המדבר הם מהתורה שבכתב ועל כן א' במד' (ב"ר ויצא פ' ע) דאלו היה חסר א' מהם לא נתנה תורה. דהיה חסר אות א' [או חלק מאות הפוסל] והס"ת פסולה בחסרון אות ואפילו קוצו של יוד מעכב ועל זה נמנו. ואיתא בזוהר (ר"פ במדבר) דהם חיילין דאורייתא שמספר נפשות אלו הם כוללים כל התורה כולה. ונפשות שבכל דור [שהם מצאצאי דור המדבר] הוא מהתחדשות תורה שבעל פה [הנובע ויוצא מתורה שבכתב כאור הלבנה המקבלת מהחמה] שבאותו דור וכלל המספר הם ששים ריבוא מספר דור המדבר שהם שורש נפשות כל הדורות וכמ"ש בקהלת רבה א' דאין דור פחות מששים ריבוא ועל כן אמרו (ברכות נח.) דעל אוכלסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים שאין דעתם דומה זה לזה ואין אוכלסא פחותה מששים רבוא (כמש"ש) דדעת כל א' בפ"ע הוא כפי שרשו בהתורה ועל כן אמרו (תקו"ז תי' יג) יעקב מלבר משה מלגאו דיעקב נפשו כולל כל נפשות דישראל מצד שכולם צאצאיו וחלק מנפשו וכללות נפשם כלולים בו. ומשה רבינו ע"ה שהוא בסוד הדעת כידוע דעל כן נקרא דור המדבר דור דעה כמ"ש (מ"ר חקת) ע"פ ודרדע כי הוא כולל הנפשות כולם מצד הדעת והוא הפנימיות דנפש. כידוע דעשר ספירות מצד חיצוניותם אין הדעת נמנה בכללם רק מצד הפנימיות דאין הכתר נמנה כי הוא הנקרא אין שהוא הגולגלתא וקרקפתא דתפילין שלמעלה מהמוח והחכמה שהוא תחלת ההתגלות יש מאין. ולזה בפנימיות היינו המושג לאדם הדעת ממלא מקום הכתר דרש"י פרשה תשא פי' ובדעת רוח הקודש והוא השגה שלמעלה מהחכמה שבמוח ומגדר השגתו. ועל כן משה רבינו ע"ה הוא הפנימיות של כל נפשות ישראל היינו השגת הדעת שמצד שורש ומקור הנפש מאותיות התורה והוא הדעת שבנפשות ישראל שבכל הדורות ועל כן א' בגמ' (שבת קא : וש"מ) משה שפיר קאמרת בענין דברי תורה. בתמיה איה הדעת שלך. ובכל דור יש גם כן נפש או נפשות של ראשיאלפי ישראל הכוללים כמה אלפים נפשות. ויש ראשי הדור שהם כוללים נפשות כל אותו הדור דוגמת משה רבינו ע"ה ובהם שורש ממשה וכמו"ש האריז"ל על לשון משה שפיר קאמרת דגדול הדור נקרא כן שהוא ניצוץ משה רבינו ע"ה עצמו המתגלגל בכל דור ובמג' (ברכות נח :) דר"ח בריה דרב איקא בירך על ר"פ ור"ה ברי' דר"י חכם הרזים וא"ל כיון חזתינכו עלואי כששים ריבוא וא"ל חכימת כולי האי כו' ע"ש וחשבו זה לחכמה גדולה שהשיג על ידי ראייתו אותם [עד"ש בזוהר יתרו ע"פ ואתה תחזה] שהם חשובים כששים ריבוא היינו שנפשותם כוללות נפשות כל הדור וכלולים מס' רבוא דיעות. ומ"ש עלואי יש לומר דהיינו שהוא בראייתו אותם השיג זה עד"ש בעירובין י"ג ב' האי דמחדדנא מחבראי דחזיתא לר"מ וכו' ועי"ש נ"ג א' דלמד ר"י לב כל א' וא' וחכמת כל א' וא' והכא על ידי הראיה דידהו השיג לב וחכמת ששים ריבוא. ומברכין על זה להקב"ה שהוא חכם הרזים שבכל אחד מהם יש רז וסוד בפ"ע שהוא שורש נפשו. ואפילו באנשים הפשוטים כמ"ש במק"א מב"ק צ"ב וסנהדרין ז' א' ועוד מכמה דוכתי דיש בכל אחד איזה שורש דברי תורה ועל זה אמרו איזהו חכם הלומד מכל אדם. ודוקא אדם אמר אתם קרוים אדם דרק בנפש ישראל יש בכל אחד איזה דבר חכמה מיוחד שמזה שורש נפשו ועל כן רק על אוכלסי ישראל מברך חכם הרזים שחכמתו ית' כולל כל אותם הרזים והדיעות שונות כי הוא בראם. וחכמת כל חכמי ישראל הוא חלק מחכמתו ית' כמ"ש בברכה דעל חכמ"י שחלק מחכמתו ליראיו וזהו חכמי ישראל שיש בהם חכמה גלויה. ושאר כל אחד מישראל יש בו איזה סוד מחכמתו יתברך טמון בשורש נפשו שהוא עצמו אינו יודע והוא שורש חיותו כמ"ש והחכמה תחיה בעליה ועל ידי זה יש לכל אחד נשיאות ראש על כל ישראל מצד חלק אלוה ממעל שבשורש נפשו שיש בו רז וסוד נעלם מכל ישראל. וז"ש שם בהרואה שאין דעתם שוה ואין פרצופיהם דומים זה לזה דשינוי צורת האדם מצד שינוי הדעת שבכל אחד כי הפנים פני אדם הוא בצלם אלהים וזהו מצד הנפש חלק אלוה וחכמת אדם תאיר פניו וכל אחד כפי נקודת חכמה ודעת שבו שאין דומה לחבירו כן אור הפנים שלו אין דומה. ובסנהדרין (לח.) איתא דבג' דברים אדם משתנה מחבירו בקול במראה ובדעת. וקול הוא גם כן נמשך משורש החיות כמו שתרגם א' על נפש חיה רוח ממללא שזהו עיקר חיות צורת אדם וקול הוא הדבור. והעכו"ם גם כן חלוקים מצד הסט"א והקלי' שמשם שורש נפשם ועכ"א עליהם בושה אמכם וגו' (כמ"ש ברכות שם) שבהקבצם יחד כינוס לרשעים רע להם ולעולם (סנהדרין עא :) דאיגלי בהתייהו ונבעו מצפוניו שיבושו בשורשם. ומקורם הרע היא אמם ילדתם [וכדרך שאמרו בישראל ברכות (לה רע"ב) אמו כנסת ישראל] דבכל אחד שורש רע מיוחד ובקיבוצם נעשה רע הכולל. וההיפך בכינוס לצדיקים הם ישראל דעמך כולם צדיקים וצדיק יסוד עולם ועל כן אמרו (סנהדרין לז.) כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם שבאמת בשביל כל אחד מישראל נברא וכמ"ש בברכות (ו:) ע"פ כי זה כל האדם שקול זה כנגד כל העולם כולו. וכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה וזהו על כל אחד כי כל אחד הוא מדוגל ומנושא בענין מיוחד בפ"ע שע"ז כל העולם כולו בשבילו וצריכים לו בזה. ועל זה א' (פ"ד דאבות) שאין לך אדם שאין לו שעה כי הכל בעולם שנה ונפש כמ"ש בס' יצירה וכמו שבני אדם חלוקים זה מזה כן בזמן כל שעה חלוקה מחברתה הכל כפי חלוקת הנפשות באותו דור. וכל א' יד לו שעה מיוחדת. וכל התנשאות נקרא דקיימא ליה שעתא (תענית כא.) גבי ר' יוחנן ובכמה דוכתי שהשעה עומדת לו שבאותו זמן היה הוא המנושא והראש כי חיותו ושורש נפשו הוא להתנשא באותה השעה דשייכא ליה [וברשעים נקרא שהשעה משחקת לו בברכות (ז :) ובכמה דוכתי ע"ד יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו] וכן לכל אחד יש איזו שעה שהשי"ת רוצה באותו חלק טוב שהוא של אדם זה. ואז אותה השעה קיימא ליה להיות הוא המנושא:
2
ג׳ובתן תורה עטרו לכל אחד מישראל ב' כתרים כמ"ש (שבת פח.) הכתר הוא סימן התנשאות ככתר מלכות ובמתן תורה נתגלה שורש הדעת שבכל א' שהן הם אותית התורה כנ"ל דעל ידי זה יש לכל אחד התנשאות וכתר נגד כל ישראל באותו פרט דידיה. והם ב' כי דעת הוא חבור חכמה ובינה שהם מוחא ולבא. נשמע הוא השגת חכמה שבמוח ונעשה הוא על ידי שנכנס הבינה בלב שממנו תוצאות חיים לכל האיברים במעשה ומזה בא אור הפנים כנ"ל. והם הקדימו נעשה לנשמע ואמרו שם דהוא רז שמלאכי השרת משתמשין בו עושי דברו והדר לשמוע. ובריש ויקרא רבה אמר דקרא זה לא קאי אעליונים דנאמר אחר כך כל צבאיו רק בתחתונים ועל כן לא אמר כל מלאכיו שאינן יכולין לעמוד כו' ע"ש. ונראה דמלאכיו היינו רבנן וכש"נ כי שפתי כהן וגו' מיפהו כי מלאך וגו' ואמרו מזה (חגיגה טו :) אם הרב דומה למלאך יבקשהו תורה מפיהו ואם לאו כו' ומכל מקום אמרו שאינן יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה. וגם אותו שאינו יכול לעמוד בכלל מלאכיו אלו אמר כל. כי באמת גם בהם יש דברי תורה אמיתים שהרי נשנו דברי אחר במשנה פ"ד דאבות מ' כ' ובשמו. ובגמ' (שם) דנמשל לאגוז שאין תורתו נמאסת ע"ש. ורק מלאך ה' צבאות יש לומר דאין נקרא וגם מפיו ממש אין ללמוד דיוכל להכניס בו גם קליפתו ורק ר"מ ידע לזרוק הקליפה. אבל יש בו גם כן דברי תורה אמיתים שהם דברי א"ח ובזה נקרא מלאך שליח מה' להגיד דברי תורה אלו דלכך השפיעו זה ללבו. והם נקראו עושי דברו כו' כי דבר ה' הוא תורה שבעל פה כמ"ש בשבת (קלח :) על פי ישוטטו לבקש את דבר ה' זו הלכה וכמ"ש בגיטין (ס :) ע"פ כי על פי הדברים האלה כרתי וגו' דר"ל תורה שבעל פה דאינו בכתב רק דברי אלהים חיים היוצאים מלבות בני אדם והם באמת דבר ה' ודברי אלהים חיים אבל מכל מקום האדם הוא ביגיעתו ממציא הדבר וכמ"ש במגילה ו' ב' יגעתי ומצאתי תאמן כו' לחדודי כו' ולשון מצאת משמע כמציאה שהוא בהיסח הדעת כי הוא אינו יודע על מה לייגע והוא אחר כך אצלו כמציאה שבהיסח הדעת רק על ידי היגיעה השי"ת נותן בלבו הבנת הדבר ועל כן הוא דברי אלהים חיים. וזהו עושי וגו' שעל ידי יגיעתו ועיונו הוא עושה הדבר ואחר כך לשמוע בקול השי"ת הוא המציאה מה שהשי"ת ממציא לו הדבר. ועז"א בשבת ל"א סע"א פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר ועל ידי הפלפול הוא עושה הדבר ואחר כך שולח השי"ת הבינה בלבו דעז"נ כי כאשר וגו' דברי אשר יצא מפי וגו' אשר שלחתיו כי הדיבורים הם שלוחיו ללמד לבנ"א דעת ועל כן הת"ח נקראו מלאכיו. [וכן נקראו גבורי כח כמ"ש (סע"ר פ' כה הובא רש"י סוכה מד סע"א) על פ' גבורי חיל דחרש ומסגר וכי מה גבורה כו' אלא שגבורים היו במלחמתה של תורה. וכיו"ב בחגיגה י"ד א' על פ' גבור ואיש מלחמה] וע' נדרים כ' ב' מאן מלאכי השרת רבנן כו' דמצייני כמלאכי השרת וכיו"ב בשבת כ"ה ב' ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות. ונראה דהא דקרי להו יוחנן ב"ד שם מלאכי השרת דכונתו לחכמי בבל שא' בקידושין ע"ב סע"א הראיני ת"ח שבבבל דומים למלאכי השרת ע"ש ברש"י הביא גמ' הנ"ל. ויש לומר דע"כ א' שבבבל שהם מצויינים כמ"ש בשבת קמ"ה סע"ב ומצייני כמלאכי השרת ומ"ש שאינן בני מקומן בפשוט היה נראה דקאי אבני בבל שהיו עולים לא"י ללמוד וכמ"ש בקידושין כ"ט ב' הא לן והא להו ע"ש ברש"י ותוס' ושם בא"י היו מצויינים. אבל מגמ' דקידושין הנ"ל דא"ל רבי הראיני כו' משמע דאאותם שבבבל קאי שלא ראם בא"י. ויש לומר דעל כן פירש"י שם שאינן בני מקומן שגלו לבבל. אבל כפשטיה מ"ש רש"י שהגולה למקום נכרי כו' במתאי כו' אני ניכר צ"ע דזה שייך אאותו הגולה אבל בנ"י כבר היו אז מכמה מאות שנים בבבל והיו שם יהודים אז יותר מבא"י כדמשמע בכתובות ק"ו א' ר"ה הוה כו' וא' במערבא כו' ע"ש לענין ריבוי הת"ח בני הישיבה. ומה שייך עליהם לומר בלא מתאי. אבל יש לומר בלא"ה ודאי לא היה כונתם להתכבד בעיני הבריות להיות להם לכבוד ולתפארת רק בשביל כבוד התורה וכמ"ש שבת קי"ד א' ת"ח שנמצא רבב כו' משניאי ע"ש וכן ברש"י עירובין נ"ד סע"א סד"ה שמסרחת שדרך ת"ח כו' משנאי וגו'. ושם בשבת ר' יוחנן אמר זה אבל הוא אמר רק על רבב ובבבל הוסיפו לציין עצמם משאר בנ"א וכמ"ש (פסחים קיא :) סודריה דמר כצורבא מרבנן ובשבת ע"ז ב' ע"ש ברש"י ד"ה סודרא. ועל זה א' שאינן בני מקומן כי מקום ישראל היא בארץ ישראל שהוא ארץ המיוחד להם ושייך לקדושת ישראל ושם ניכר קדושת ת"ח גם בלא צוין. וכד"ש בנדרים (מט :) על ר' יהודה שלא היה לו מלבושים וא"ל מורה ורוי וכו' חכמת אדם תאיר פניו. והכרה זו רק במתאי במקום הקדושה בארץ ישראל אבל בחוץ לארץ אין השגת קדושת ת"ח ניכרת לכל רואיהם וצריכים לציין. ובקרא דשפתי כהן הנז' וכן בשבת (כה :) בריב"א הנ"ל הלשון מלאך ה' צבאות דשם קאי על ראש ישיבה המלמד תורה לישראל כריב"א וכן כהן דא' תורה יבקשו מפיהו ועל כן נקרא מלאך ה' כי הם שלוחי דרחמנא ללמד תורה לעמו ישראל. שהשי"ת נקרא המלמד וכו' והם שלוחו של אדם כמותו. וזה גם כן תואר צבאות שאמר כאן על שם צבאותיו עמו בני ישראל שאליהם שלוח. ושם ר' יהודה בר' אלעאי בסדינין של פשתן וכהן גם כן בבגדי בד דוגמת מלאך שנאמר עליו שהוא לבוש הבדים. (כמ"ש ירושלמי יומא פ' ז' סו' ה' ב) ובבל היו בני תורה וצורבא מרבנן מצויינין ועל כן א' לשון מלאכי השרת ולא מלאך ה' צבאות. שהם עוסקים בעבודת השי"ת כל היום ולשרתו כמלאכי השרת המשרתים. ובא"י היה בגד פשתן חשוב וכמ"ש פסחים ק"ט א' ונשים כו' בבבל בבגדי צבעונין בארץ ישראל בבגדי פשתן ובכתובות (נ"ט ב) תני ר"ח הרוצה כו' פשתן ופירש"י שיעדן זיוה ע"ש ושנה זה בא"י ושם היה בזה יופי ותפארת. ובבבל א' סתם מצויינים והסודר משמע דלא היה דפשתן וכן שאר בגדים דשם היה החשיבות בגד צבוע והם דצמר כמו שמצינו בבגדי כהונה דתכלת וארגמן ותולעת שני הם דצמר אבל דפשתן לבן. ויש לתת טעם כי בארץ ישראל החסדים גוברים מה שאין כן בחו"ל:
3
ד׳ולפי זה יש לפרש גם לשון רז שמלאכי השרת וכו' דבשבת (פח.) הנ"ל על ת"ח וקרי להו מה"ש שכן היו קורין בא"י לת"ח שבבבל כנ"ל. ונקטינהו משום דקאי לענין החידושין דאורייתא דעל ידי זה הם עושי דברו וגו' כנ"ל. ובבבל עיקר התחדשות דתורה שבעל פה דעז"א סנהדרין כ"ד א' במחשכים זה תלמודה של בבל דשם העמיקו ביותר בפלפול וכמ"ש רש"י חגיגה י' רע"א ד"ה אפילו מש"ס ועליהם נאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול כמ"ש בתנחומא פ' נח ג ע"ש. ובשבת קמ"ה סע"ב דת"ח שבבבל עושים ציצין ופרחים לתורה והיינו חידושין דאורייתא. ובשעת מתן תורה אמרו כל ישראל נעשה שהם עושי דברו כנ"ל. דשורש נפשותם מאותיות התורה והם בנפשותם הם עושי התורה. ועל דרך זה אמרו (סנהדרין ח.) בבנות צלפחד שזכו ונאמרה פ' נחלות על ידן וראתה עינם מה שלא ראה עין משה רבינו ע"ה והם הביאו התגלות פ' זו לעולם. וכל ישראל הביאו התגלות כל התורה והם עושי דברו ועל ידי זה ישמעו בקול דברו דוגמת מלאכי השרת רבנן בדידהו. ומצינו כיו"ב (שם צט ב) דהמלמד בן חבירו תורה כאלו עשאו לדברי תורה שנאמר ושמרתם וגו' ועשיתם אותם. ובקרא לא נזכר מלמד רק הם דרשו כן כי איך אפשר עתה להיות עושים לדברי תורה שכבר ניתנה בסיני רק ע"י שמלמד בן חבירו ומכניס ללבו דברי תורה שלא היה מבין ויודע. אותן דברי תורה שמכניס ללבו של זה הוא כאלו הוא עשאם [וכיו"ב בזוהר הקדוש על פ' ועשיתם אותם לענין מצות דכאלו עשה הוא להציווי ע"ש בפ' בהר ק"י ב' ד"ה וכי ובפ' בחוקתי קי"ג סע"א ורע"ב. ובפ' נשא קכ"ב רע"א דמקיים עלמין דלעילא וכו' היינו על ידי שהוא העושה לדברי תורה שבה קיום העולם] וכיוצא בזה במכילתא ס"פ תשא ע"פ לעשות את השבת ע"ש. וזהו הכתרים שניתן להם שכל א' עשה והביא לעולם שורשו בדברי תורה ובזה הוא מוכתר ומעוטר מהכל. ולעתיד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם (כמ"ש ברכות יז.) היינו אותם ב' עטרות כמ"ש בשבת פ"ח א' דעתיד להחזירם לנו וקרי לה שמחה שמעולם כי דברי תורה משמחי לב כש"נ פקודי וגו' וכמ"ש בערכין י"א א' וקרי להו בקרא ישרים ר"ל שמיישרים הלב וכמ"ש לישרי לב שמחה וכמ"ש בתענית ט"ו רע"א. וישרת הלב על ידי דברי תורה הוא כאשר נבלע בלב וזהו כשהם עושי דברו כהנ"ל. ועל כן נאמר ישמח משה וגו' כליל תפארת וגו' כי ממנו לא ניטל הכתר דהר סיני ועל כן ישמח. ושם בשבת אמרו דמשה נטל גם להכתרים דישראל וברש"י שם דהוא הקרני הוד ועי' בפע"ח שער שבת פ' ח' דבליל שבת מחזיר משה הכתרים לישראל ומזה יורשים התוספות שבת ע"ש ונראה דר"ל הנשמה יתירה הנתוספת בשבת שא' בזוהר יתרו פ"ח ב' דהוא כדוגמא דעלמא דאתי וכן איתא בברכות (נז :) דהוא א' מס' לעולם הבא. והיינו מאותן עטרות דעולם הבא הנ"ל וע"י זה חוזר ונתנשא ראש כל א' בשבת:
4
ה׳ובפסיקתא רבתי פרשה י' סוס"י ו' א"ל רבונו של עולם וכו' שזקפת ראשי (בקרני ההוד יעוש"ב לפני זה) כך רומם ראשם א"ל הקב"ה לך רומם ראשם א"ל וכו' אתה תלה ראשם כו' א"ל כו' אני אזקוף כו' כי תשא וגו' יעו"ש. ויש לומר מה שאמר לו לך רומם כו' היינו שיחזיר להם הכתרים אבל זה אי אפשר להחזיר לגמרי כמות שהיה דכבר חטאו וניטלו ובשבת שמחזיר הוא רק א' מס' [בעולם הבא] כנ"ל ואין בזה כדי זקיפת ראש ועל כן אמר לו אתה תלה ראשם והסכים הקב"ה על ידו במ"ש כי תשא וגו' ונתנו וגו' דבתנחומא פ' תשא סוס"י ב' מי גרם לשבטים בפרשת שקלים כו' מעשה העגל ע"ש והיינו כי מה שנאמר וביום פקדי ופקדתי וגו' היינו כשיבא לפקוד את בני ישראל ולמנותם דהוא התנשאות ראשם שהוא החזרת הכתרים אז חוזר ומתעורר הקטרוג שבעבורם נסתלקו ויוכל לבא גם נגף ח"ו על ידי שנזכר החטא. דהסתלקות הכתרים לא היה לעונש רק עד"ש בסנהדרין (צב.) הוי קבל וקיים דתנן בית אפל אין פותחין כו' וכיו"ב כ' בשם האריז"ל דכשמעלין אדם בעולמות עליונים יותר אז מתעורר חטא קל שבהיותו בג"ע ובעולמות תחתונים לא היה נחשב לחטא כלל [או שכבר תיקנו אבל לא לגמרי להיות כזכיות רק כשגגות ועד"ז בחטא העגל שכבר שבו ונמחל ונתרצה ביום הכפורים ועכ"ז לא היה לגמרי דאז היו חוזרים למה שהיה במתן תורה בהסתלקות היצר וביטול המיתה] ודנין אותו על אותו חטא וצריך לקבל עונש ע"ז מחדש אף שכבר קיבל עונשים מקודם ונזדכך להיות בג"ע וה"נ ביום פקדי וגו' ע"ז ציוה לתת אז השקלים לכופר נפש שעל ידי זה לא יוכל לקטרג עוד ולהביא נגף ח"ו. ובב"ב י' ב' אמר משה לפני הקב"ה במה תרום קרן ישראל א"ל בכי תשא ופירש"י אם כו' קח מהם כופר לצדקה. ובאמת בפסוק מיירי משקלים למשכן ומקדש ולא נזכר צדקה לעניים כלל ומצות צדקה נאמר במקום אחר. אבל כל הענין בגמ' שם לפניו ולאחריו מיירי מצדקה וגם אחר כך מייתי מקראי פזר נתן לאביונים וגו' קרנו תרום בכבוד. הוא מרומים ישכון וגו' לחמו נתן וגו' צדקה תרומם גוי וכו' יעו"ש ומשמע דבזמה"ז דליכא בהמ"ק צדקה לעניים נמי מהני לכופר נפש כשקלים דבית המקדש. ואע"ג שזהו רק לכופר נפש כשנושא ראשם שלא יזיק ולא שעל ידי זה הוא נשיאת ראש. צריך לומר לפמ"ש דהרמת קרן הוא על ידי החזרת הכתרים וכופר נפש דשקלים הוא לכפר אעגל שבעבורו הוסרו. א"כ ממילא כשיכופר זה ע"י כופר ע"י זה יחזרו ממילא ויבאו להרמת קרן:
5
ו׳ומשה רבינו ע"ה נתקשה בזה איך המטבע כסף יהיה כופר לנפש וכמ"ש (מדברי תורה תשא יא) דאמר כל אשר לאיש יתן בעד נפשו ר"ל דהנפש יקר מכל הון ואיך אפשר לתת ממון כופר לנפש. והראהו הקב"ה מטבע של אש מתחת כסא הכבוד ואמר לו זה יתנו כזה יתנו (כמ"ש שם סס"י ט) הכוונה דהראהו שאף שהיא חתיכת דומם יש בו גם כן רוחניות שהרי דוגמתו למעלה של אש. כי בכל דבר יש רוחניות שמזה התהוותו וקיומו דלולי כן אין לו מציאות דאין עוד מלבדו כתיב. ובכל קניני האדם יש רוחניות השייך לנפש האדם וכידוע דאתה מחיה את כולם. וזה ענין וינצלו את מצרים שלא יאמר אותו צדיק וכו' ברכוש גדול לא קיים (כמ"ש ברכות ט :) ואם השי"ת רצה ליתן להם רכוש מה צורך לישא ממצרים ולי הכסף ולי הזהב נאום ה'. וגם רשב"י אמרו בירושלמי (ברכות פ"ט ה' ב) ומדרש (שמות רבה פ' נב) שאמר בקעה התמלאי דינרי זהב ונתמלאה. ובלא"ה אברהם אבינו ע"ה לא ביקש לזרעו רכוש עולם הזה ולא יתרעם ע"ז. אבל ידוע עיקר וינצלו שעשאוה כמצולה שאין בה דגים היינו שלא נשאר בהם שום חיות דהתחלת בריאת חיים היה בדגים. ומ"ד כמצודה שאין בה דגן היינו דבר המקיים החיים ונותן דעת באדם וכמ"ש בסנהדרין (ע רע"ב) דתינוק אינו יודע לקראו אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן. ובסוכה (מב :) דמרחיקין מצואתו אז דיוסיף דעת וגו'. וזהו הקליטה מכל חכמת מצרים שהיה כל חכמתם למילוי תאותם ועל זה אמרו (שהש"ר וכ"ה במכילתא וספרי) על פי תורי זהב וגו' עם נקודות הכסף דגדולה ביזת הים מביזת מצרים היינו דביציאת מצרים היו בתוקף האהבה להשי"ת דעל כן חג זה נגד אברהם אבינו ע"ה. כי מצרים ערות הארץ שטופי זימה וזרמת סוסים זרמתם באהבות ותאות רעות וזה שורש חיותם וכל דעתם וחכמתם ומחשבותם וקיום חייתם והוא על ידי ניצוצות קדושות ממדת חסד שנפלו בשבירת הכלים כידוע. וישראל הוציאו הניצוצות קדושות ונתעורר על ידי זה בהם תוקף האהבה דקדושה וזהו נקודת הכסף כידוע דכסף הוא אהבה ונקרא נקודות כי דבר זה היה רק לשעה ואחר כך נסתלק כידוע ונשאר רק נקודה. ובקריעת ים סוף נאמר וייראו העם את ה' מדת היראה נקרא זהב כידוע. ואף דאהבה גדול כמ"ש בסוטה (לא.) זהו מצד המעלה עצמה דודאי מדת אהבה מעלה גדולה יותר אבל מצד השתדלות האדם העיקר יראה כמ"ש (ברכות לג :) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר מה ה' וגו' כי אם ליראה ואין להקב"ה וכו' אלא אוצר של יראת שמים כי האהבה בא אחר כך ממילא כידוע מהא דדרכו של איש וכו'. ומה דמצרים מקום כשפים שמכחישין פמליא של מעלה שעל ידי זה גברו על כל האומות ועבד לא יכול לצאת משם זה היה ע"י ניצוצות קדושות ממדת הגבורה דשבירה. וכשפים מתבטלים במים כמ"ש בסנהדרין (סז :) היינו לפי שכחם מגבורה ואש ומים חסדים מכבים אש. ועל כן טובעו במים וישראל קלטו הניצוצות קדושות דיראה. וזהו על ידי הביזה שהיה כשפטיה רכוש כמפורש בכתוב במצרים. ודים בד' רז"ל (כמ"ש רש"י וכ"ה ביל"ש בשם תנחומא) על פ' ויסע משה. והיינו כי בהרכוש היה גם כן אותם הניצוצות קדושות. וכן להיפך יש כמו דורן דיעקב לעשו שהוא ע"ד השעיר לעזאזל כמ"ש בזוהר. ולפי שראה יעקב דנגע בכף ירך שיש טענה עדיין נגדו מצד ערבוב הטו"ר בחטא אדם הראשון אדם אין צדיק וגו' ויש גם בו איזה צד השייך לעשו באמת וכמ"ש בחגיגה (טו.) נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. וקרי ליה חבירו כי כל נפש יש לעומתו גם כן באדם בליעל שהוא דוגמת דאדם דקדושה הכולל כל הנפשות דזה לעומת זה עשה האלהים. וכמו ששם יש ניצוצות קדושות המחיה כן בזה יש איזה נקודה משם וצריך לברר דזה יקח כל הטוב וזה כל הרע. וכן היו יעקב ועשו שהם שורש הטוב ורע. ואחר ששלח לעשו חלקו נאמר אחר כך ויבא יעקב שלם ואמרו ז"ל (שבת לג :) בגופו ובממונו ובתורתו כי מה שחסר בממונו אדרבה גרם לו שלימות הממון כשהפריד אשר לא טוב. ועל ידי זה נתרפא גם מצלעתו. וכן בתורתו כי הנגיעה בכף ירכו הוא דוגמת שבירת הלוחות שגרם שכחת התורה כמ"ש ז"ל (עירובין נד.) ומדת אמת ליעקב אין אמת אלא תורה דעל כן אמרו (תקו"ז תי' יג) משה מלגאו יעקב מלבר כי יעקב דוגמת הלוחות אבן או יריעות הס"ת ששם כתב האותיות והאותיות עצמם זה משה רבינו ע"ה שהוא שורש כל התורה דנקראת על שמו תורת משה ונקראת גם כן תורת אמת. ונשתלם בכל על ידי זה הדורן כנ"ל וכן אמרו (ב"ב ט.) ונוגשיך צדקה דנחשב לצדקה וא' זכה הלא פרוס לרעב וגו' לא זכה ועניים מרודים וגו' כי מה שהם לוקחים הוא שילקטו על ידי זה הרע שלהם ואם זכו הוא נתקן על ידי צדקה שנעשה מהרע טוב. וזהו גם כן הכופר נפש דמחצית השקל שהוא י' גרה דרומז לע"ס כמ"ש ברע"מ ר"פ תשא שהוא רומז לשלימות כלל הקומה כולה ואות היו"ד רומז לחכמה כידוע ורמוז גם כן ברש"י על פ' אז ישיר דיו"ד על שם המחשבה. והוא התחלת ההתגלות מאין ליש והוא הנשמה שבמוח דטהורה היא: ע"כ מכתי"ק
6