פרי צדיק, פרשת זכורPeri Tzadik, Parshat Zachor
א׳זכרו את אשר עשה לך עמלק בדרך וגו' אשר קרך בדרך וגו' צריך להבין מה שנאמר בדרך ב' פעמים. גם מהו ענין הזכירה ומה סיפר להם והלא דור המדבר ידעו מעצמם שהיו בני דור שנלחם בהם. אך הענין על פי מ"ש (מדברי תורה תצא ט) מהו עמלק עם ילק פרח כזוחל (והיינו שתרגום ילק זוחל) עמלק שבא ללוק דמן של ישראל ככלב. והיינו שנקרא עמלק על ב' הענינים הנ"ל שפרח כילק והוא מ"ש אחר כך במד' ת' פרסה פסע עמלק ובא לעשות מלחמה עם ישראל וכו' ובפשוטו שישב לפנים מא"י שהיה ת' פרסה. ויש לומר המכוון שמרמז על הקליפה דעמלק היינו יצא בישא כמ"ש (זה"ק שלח קס א). והוא מה שמצינו (קידושין פא.) בר"מ שהיה מתלוצץ בעוברי עבירה כו' לא הוה מברא כו' אי לאו דמכריזי ברקיעא הזהרו בר' מאיר ותורתו כו' והיה יכול היצר הרע לבא ולהסית לר"מ בדבר עבירה אף דאיתא (עירובין יג :) שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה. וכן מייתי שם ברע"ק שהיה מתלוצץ בעוברי עבירה ורצה גם כן להכשילו ואמר אי לאו דמכריזי ברקיעא הזהרו ברע"ק ותורתו כו' ואף שאמרו (מד"ר ומדברי תורה חקת) כל יקר ראתה עינו זה רע"ק וחביריו דברים שלא נגלו למשה נגלו לרע"ק וחביריו. והיה שורש תורה שבעל פה כמו שאמרנו כ"פ מהאריז"ל. ומכל מקום לא היה מתבייש להסיתו לדבר עבירה אי לאו שנשמרו מלמעלה ועל זה רומז אשר קרך בדרך שהיה כענין מקרה דבר אשר לא יעלה על לב כיון שהיו מתלוצצים בעוברי עבירה בודאי היו רחוקים מענין זה מאד ומאד ומכל מקום לא נתבייש היצר הרע לכנוס להם לפתות. וכן מצינו (קידושין פא :) בר' מאיר שאמר הזהרו בי מפני בתי אף שמותר היחוד עמה ונראה דזה היה אחר מעשה הנ"ל דמקודם היה מתלוצץ בעוברי עבירה. וכן זה התלמיד שליגלג על ר' טרפון מסתמא היה רחוק מענין תאוה ומכל מקום אמרו לא היו ימים מועטים עד שנכשלו אותו תלמיד בחמותו ע"ש. ועל זה מרמז מה שנאמר עמלק יושב בארץ הנגב שפי' בזוהר הקדוש הא יצרא בישא כו' והיינו שיושב בארץ הנגב ומרמז שנכנס אף ללב קדוש כזה שמנוגב מכל חמדה ותאוה ע"ד שדרשו (תמורה טז.) ארץ הנגב נתתני בית שמנוגב מכל טובה כו' אדם שאין בו אלא תורה בלבד (וכמו שנת' תצוה מא' ו ע"ש) ועז"נ זכור את עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים והיינו אחר שיצאו מכל עשר כתרין דמסאבותא בעשר מכות שכנגדם נגוף למצרים ורפוא לישראל ונכנסו בעשר קדושות ע"ס וזכו במכת בכורות להיות קשור בשורש בחינת כ"ע ונקראו אז בני בכורי ישראל (ונת' כ"פ) ומכל מקום יכול עמלק להזווג להם. ואמר אשר קרך בדרך היינו בדרך שהלכו לקבל תורה מסיני. ומכל מקום לא נתבייש להזדווג לכם אף שהיה דרך מקרה אשר לא יאומן כי יסופר. ובא ללמד שיזהר האדם מפיתויי היצר הרע ולא יסמוך על גדולתו וקדושתו ופרישתו וכהא דתנן אל תאמין בעצמך עד יום מותך שאז בודאי נשלמו באמת וכש"נ כי הולך האדם וגו' שכל ימי האדם הוא בחינת הולך להתברר במדתו שהוא בית עולמו המיוחד לו עד יום מותו שאז נשלם שלא יוכל לקלקל עוד ואין לו עסק עוד בזה העולם ואז נח ועד"ש משה רבינו ע"ה לא אוכל עוד לצאת ולבא. ובירושלמי (פ"א דשבת ה' ג) בחסיד שהיה שונה אל תאמן בעצמך עד יום זקנותך כגון אני ומה שאירע לו ע"ש וא' אשתוי לחברך לשנות עד יום מותך וכנ"ל. ועל זה בא המצוה לזכור מה שהיה כח לעמלק להזדווג להם בדרך שיצאו ממצרים שכולל כל הרע בבחינת סור מרע ובדרך שהלכו לקבל התורה בחינת עשה טוב ולהיות האדם אף כשהוא במעלה עליונה בקדושה וטהרה מכל מקום יהיה נזהר מפיתויי היצר הרע עמלק יצרא בישא. ועל שם זה נקרא עם ילק שפרח כילק מת' פרסה רומז אף למי שמרוחק מקליפתו עד התכלית ומנוגב מכל חמדה ותאוה ומרוחק מהם כשיעור ת' פרסה מדת כל הארץ מכל מקום פורח כילק. ועוד נקרא עמלק על שם שבא ללוק דמן של ישראל ככלב והוא מה שנאמר ויזנב בך כל הנחשלים וגו' ואיתא (בפסיקתא רבתי ומדברי תורה שם י) זה שבט דן שפלטו הענן כו' ולהם הכניס היאוש מלשוב בתשובה ועל ידי זה פיתה אותם ע"ד שאמר אחר (חגיגה טו.) הואיל ואטריד ההוא גברא מההוא עלמא ליפוק ליתהני בהאי עלמא. וכ"כ גורר אותם היצר הרע עד שמביאם לידי חוצפה יתירה וז"ש בפסיקתא (לחנוכה פרשה ז) ובתנחומא (תצא שם) לפי שלא היו ישראל יודעין מה טיבה של זמורה עד שבא עמלק ולמדה להם שנאמר והנם שולחים את הזמורה וגו' ומי למד מעשו זקנו כו' חיכך בגרונו והוציא את הזמורה ואין לו פירוש. ובאמת ביחזקאל ח' הפסוק נאמר על מה שעמדו אחוריהם אל היכל ה' ורש"י פי' הזמורה על זמר היוצא מאחוריהם וריח רע וכן נראה מתרגום. אבל בודאי זה החוצפה לא היה אופן שיהיה נמצא בישראל רק שחוצפה זו הכניס עמלק שהיה מחוצף דשמעו עמים ירגזון והוא אף ששמע וידע הכל נכנס ועמד בחוצפה ונזדווג לישראל וזה למד מעשו זקנו שאף שחשש מאד על הברכות שנתברך יעקב מאביו מכל מקום התלוצץ מכל וכל וחיכך בגרונו והוציא את הזמורה. וכן נדרש (שמות רבה פ' כז) לץ תכה וגו' וכן מה שנאמר בענוש לץ וגו' על עמלק שיהה לץ וזה ענין אפיקורסת וזה הכניס בישראל שבאו לחוצפה זו במה שנאמר והנם שולחים את הזמורה וגו'. וזה דרך היצר הרע כשרואה שהאדם נכשל באיזה עוון בעצתו ובפיתויו. אחר כך משליכו ביאוש לומר מה יועיל לך תשובתך אחר כי גדול עונך עד לשמים והואיל ואיטריד ההוא גברא מעולם הבא ליפוק ליתהני בהאי עלמא וע"ש זה נקרא עמלק עם לק שבא ללוק דמן של ישראל ככלב שבא למצוץ שארית דמם וחיותם עד תכליתו כנ"ל. ובא המצוה תמחה את זכר עמלק על ב' הענינים. והיינו שאף הגדול במעלה וקדושה יתירה לא יסמוך על קדושתו ויזהר מפיתויי היצר הרע. ואף מי שנכשל ח"ו מה לא יתייאש מן התשובה וישוב אל ה' וירחמהו. ועל זה אמר (מדברי תורה שם סי' ד) אמרו ישראל רבונו של עולם אין אנו יכולין בו א"ל הקב"ה תהיו אתם מזכירין שמו מלמטה ואני מוחק שמו מלמעלה כו' והיינו מה שנאמר ה' לא יעזבנו בידו שנדרש (סוכה נב :) על היצר הרע שאלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו וה' לא יעזבנו בידו. ואמר אשר קרך ונדרש בפסיקתא (סו' פרשה יב) ותנחומא (שם ט) קרך טמאך כו' מקרה לילה שזהו עיקר שרש היצר הרע שעליו איתא (קידושין ל :) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין שזה היצר ברא השי"ת שיהיה לטוב חשק לדברי תורה ואתה עושה אותו רע לעניני תאוה על ידי פיתוי הנחש שהיה בתאוה באכילה ואחר כך הטיל זוהמא בחוה (כמ"ש שבת קמו.) ונדבק הזוהמא באדם הראשון וזרעה. ועל יצר הרע זה איתא (סוכה נב.) הקב"ה קראו רע והיינו יצר דתאוה של דור המבול שהפוגם נקרא רע בעיני ה' כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א ריט ב וש"מ) ובגמ' (נדה יג :) ובזה מצינו שכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו וכמו שאמר אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוי מצי לאוקמי נפשיה (כמ"ש סוכה שם ונת' תרומה מא' ח) וזה שנאמר אשר קרך בדרך. ובהפטורה פקדתי אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך וגו' ואם קאי על המלחמה הלא רבים צררונו תמיד והיונים גזרו גזירת שמד בימי החשמונאים יותר מעמלק אך העיקר מה שנאמר אחר כך אשר קרך בדרך שטימאך כנ"ל ויזנב בך כל הנחשלים שהכניס היאוש בנחשלים כמו שאמרנו. וזה ענין מ"ש (שבת קיח :) אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו וגו' וכ' בתריה ויבא עמלק. ולכאורה אינו מובן דהא עמלק שלט בהם כלל שיהושע החליש אותם. ואחר המלחמות העידה רחב ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם. ואחר כך נכנסו ישראל לארץ ישראל ונבנה בית המקדש והיו ימי שלמה וכל ימי בית ראשון ואחר כך בית שני. אך העיקר אשר שם לו בדרך והכניס עמלק היאוש בנכשלים ועל ידי זה גירר אותם עד שבא ללוק שארית דמם והחיות שבהם ועל ידי זה גרם להם עמלק השעבוד שבא אחר כך לזמן רחוק דלולי מלחמת עמלק ומה שהכניס בלבם היאוש כנ"ל היו ישראל נשארים באותו מצב שהיו במתן תורה חירות משעבוד ולא היה מתקלקל לעולם. ורק עמלק גרם להם על ידי הפיתוי ואחר כך היאוש כנ"ל. וזה גרם מה שלא שמרו שבת ראשונה. ועל כן בא המצוה תמחה את זכר עמלק על ידי שמזכירין שמו מלמטה והשי"ת מוחק שמו מלמעלה ויבטל כל כחו שהבא לטהר מסייעין אותו. וזה ענין קריאת הפרשה קודם פורים בכל שנה שעל ידי זה נזכה לעשות מחיית עמלק כראוי ומזכירין שמו בשבת שקודם ל כדי שנזכה למחיית עמלק בפורים ומיד נגאלין בניסן:
1
ב׳והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ וגו' תמחה את זכר עמלק וגו' זכר ב' תנאים בהניח לך מכל אויביך שעיקר האויב הוא היצר הרע כמו שנדרש (ב"ר פ' נד) גם אויביו ישלים אתו זה יצר הרע כו' וכמ"ש (סוכה נב.) שלמה קראו שונא ומכל אויביך היינו כל ע' הקליפות המסתעפים מעמלק שהוא ראשית דקליפה יצרא בישא. וכשמתגברין על כל הקליפות ממילא ניצולים מכל האויבים שכחם רק על ידי כח הקליפות שנכנס מהם גם ללב ישראל השאור שבעיסה (כמו שנת' תצוה מא' ו) והתנאי הב' בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וגו' והוא על פי מ"ש בזוה"ק (ויקרא ד ב) עת הזמיר הגיע עידן לאעקרא שלטנותא כו' וקול התור נשמע בארצנו דא ארץ דלתתא דאחסנו ישראל על ידא דיהושע כו' והוא כמ"ש בזוהר הקדוש אחר כך קול התור דא תורה שבעל פה דתורה שבכתב אקרי תורה סתם כו' וכמו שאמרנו דאף דתורה שבעל פה נקרא אורה לשון נקיבה ותורה שבכתב תורה אור דתורה שבעל פה מקבל מתורה שבכתב. אך כמו דה' בהתראה מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה והוא אחר הו' שרומז לת"ת שם הוי"ה כן תור"ה היינו תור ה' מרמז לתורה שבכתב שכלול בה גם התורה שבעל פה. ותורה שבעל פה נקרא התור ה' מקודם ומקבלא מאור תורה שבכתב. וזה שדקדק בזוהר הקדוש ארץ דלתתא דאחסנו ישראל על ידא דיהושע שיהושע היה הראשון שעשה ספר אחר תורה שבכתב. וס' יהושע כולל חלק כל אחד מישראל בתורה שבעל פה וכמו שאמרנו בפי' מ"ש (נדרים כב :) וס' יהושע שערכה של ארץ ישראל הוא (ונת' חנוכה מא' כה ד"ה ובגמ' ע"ש) ובא"י עיקר המקום לאור תורה שבעל פה ועל ידי זה זוכין לניצוח היצר הרע וכמ"ש (זח"א רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא והיינו תורה שבעל פה וכמ"ש (סוכה נב :) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש ושם מקום חידוש הלכות דתורה שבעל פה. וזש"נ בארץ וגו' דארץ הוא בחינת תורה שבעל פה מלכות פה תורה שבעל פה ושבת הוא יום הניח ה' לך מעצבך ורגזך שנדרש בזוהר הקדוש (שם מח רע"ב) על יום השבת שאז שולח ה' נייחא מרוגז היצר הרע שגם העצב ועצבון. ואז גם כן זמן השפעה בתורה שבעל פה וכמ"ש (שם מז ב) ביום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהו יום שביעי והיינו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ועל כן שבת מיוחד למחיית עמלק. ואיתא בפסיקתא ומד' (תנחומא תצא ה) אמר הקב"ה אותן ב' זכירות שכ' לכם בתורה הוו זהירין בהן תמחה את זכר עמלק זכור את עשה לך עמלק והיינו ב' הענינים של עמלק שאמרנו (ונת' מא' א) הזהירות לגדולים שלא יסמכו על קדושתם ויזהרו מפיתויי היצר הרע שיוכל לכנוס אף ללב קדוש וכמו שעשה לישראל כשיצאו ממצרים לקבל תורה שהיו במעלה עליונה כנ"ל. וגם למחות זכרו מה שהכניס יאוש בלב הנחשלים. ומסיק משלי אפר אם זכיתם אתם בניו של אברהם שהמשיל עצמו כאפר וכו' והיינו דקליפת עמלק הוא הגאוה דשרשי הקליפות עשו הקנאה וישמעאל התאוה ומהם נסתעפו הע' קליפות ל"ה מימינא ול"ה משמאלא כידוע מכ' האריז"ל ועמלק ראשית דקליפה שהוא הגאוה ומזה בא הע"ז עדש"נ אעלה על במתי עב אדמה לעליון וכן נדרש (מ"ר נשא פ' יג) גאות אדם תשפילנו זה עמלק שנתגאה על הקב"ה וכו' שזה היה מגאותו שלא נתפעל מגדולת ישראל ומהנסים נגליים שהיה אז עד דשמעו עמים ירגזון והוא מגאותו לא השגיח ע"ז. ואברהם אבינו ע"ה היה הראשון שזכה להתגלות עתיקא וכמו שנרמז במה שנאמר ואברהם וזקן וזה סוד מ"ש (בבא מציעא פז.) עד אברהם לא היה זקנה (ונת' כ"פ) וזה זכה ע"י הענוה שהמשיל עצמו כאפר דמי הוא עניו זוכה להיות מרכבה לבחינת עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין (כמ"ש זח"ב סד ב). ועל כן בשבת ובתפלת שחרית שכנגד קדושת אברהם אבינו ע"ה ובחינת עתיקא (כמ"ש בתקו"ז תי' יח) דקדושת התפלות דשבת כמו קדושת הסעודות. קוראין אז פרשת זכור על ידי שמזכירין שם מלמטה נזכה למחיית עמלק ולזכות לקדושת אברהם אבינו ע"ה שהוא מנגד לנו שהמשיל עצמו כאפר כנ"ל. ועל ידי זה נגאלין:
2
ג׳בתנחומא (תצא ז) כאן כ' זכור ובשבת כ' זכור שניהם שוין כו' אמר שלמה כמקרה הכסיל גם אני יקרני מלה"ד כו' לזה הזכרתי על קערה מלא כל טוב ולזה הזכרתי על קערה מלא כל טוב ולא הזכרתי על קערה ריקם כך השבת כ' זכור וגו' ולכבדו במאכל וכו' ובעמלק כ' זכור וגו' על מה אתה זוכרו על שולחן ריקה כו' ויש להבין בשלמא במשל יתכן שאמר בשניהם לשון זכרון סתם שאלוהו זה הזכרת וזה הזכרת אבל בכאן הלא מפורש בשבת זכור לקדשו ובעמלק תמחה את זכר עמלק ואיך אמר דשניהן שוין. אך הענין דמחיית עמלק הוא לשרש ולעקור שורש הרע והיצר הרע והמצוה בכל שנה ומכל מקום רואים שלא הועיל שעדיין מתגרה ואף בת"ח ואף בגדולים כמו שמצינו בר"מ ורע"ק (קידושין פא.) ונראה שלא הועיל ח"ו ויאמר האדם מה יועיל שנצטוינו זכור את יום השבת לקדשו להכניס קדושה על ידי הענג וקדושת סעודת שבת פן זה גם כן לא יועיל ועל זה אמר כמקרה הכסיל גם אני יקרני. ועל זה אמר מהמשל הנז' דשבת אתה מזכירו על קערה מלאה כל טוב שבאמת הקדושה דשבת קביעא וקיימא מהשי"ת כש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם ובודאי מועיל שהוא יום הניח ה' לך מעצבך ורגזך היינו הנייחא מכל האויבים והקליפות אך אחר כך חוזר יצר הרע למקומו כמו אחר מתן תורה. ומי שמשמר שבת כהילכתה נגאל באמת מיד לעולם. ובא מצות הזכירה להכניס הקדושה על ידי ענג דגם הגוף בשבת היא בקדושה וזהו על קערה מלאה כל טוב. מה שאין כן זכירת עמלק שהוא להוציא הרע מלב כסיל וזהו העיקר על ידי העבודה מצד האדם וזהו על שולחן ריקם. ומכל מקום גם הוא מועיל שבכל שנה ושנה נעשה מחיית עמלק יותר עד שנזכה לעשות ולזכות למחיית עמלק מכל וכל מלמעלה. אבל כל זמן שלא נמחה זכרו מכל וכל יצרו של אדם מתגבר. אכן מצות שמירת שבת מועיל בודאי שהשי"ת מכניס בישראל קודשה דקביעא וקיימא והישראל מקדש השבת על ידי הענג דגם הנאת הגוף בקדושה. ועל ידי שמירת שבת ניצולין גם מהעבירה כמ"ש (מכילתא בשלח ויסע פ' ה) מקרא דשומר שבת מחללו ושומר ידו וגו' שכל מי שמשמר את השבת מרוחק מן העבירה ובפע"ח (ריש שער השבת) שניצול מקטרוג היצר הרע כל ימי השבוע. רק האדם מצידו צריך שמירה שלא יכנוס היצר הרע ח"ו לקלקלו בשמירת שבת ומי שזוכה להיות משמר שבת כהילכתה הוא בפרט נפשו נגאל מכל וכל (כשנ"ת כ"פ) ועז"א כי אין זכרון לחכם וגו' שזכרון השבת על קערה מלאה קדושה:
3
ד׳איתא בגמ' (שבת קיח :) אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה כו' ויהי ביום השביעי וגו' וכ' בתריה ויבא עמלק משמע דעמלק בא על עוון דשמירת שבת. ובמד' (רבה וס"פ בשלח) איתא שמפני שאמרו היש ה' בקרבנו אם אין לפיכך יבא השונא כו' ויבא עמלק וכ"ה בזוהר הקדוש (שם סה רע"א). ובמכילתא איתא לפי שרפו ידיהם מדברי תורה לכך בא שונא עליהם ע"ש. ויש לומר שכל הטעמים עולים כאחד. דהנה ידוע דמשה רבינו ע"ה הוא בסוד הדעת והיינו הכרת אלהותו יתברך על ידי חיבור חכמה שבמוח עם הבינה שבלב שמקשר מה שמשיג בחכמתו עם הרצון שבלב ועל ידי זה בא הארת אלהות להנפש והחיות בכל הענינים מהשרש שהוא בחינת כתר המקיף על המוחין ודעת הוא פנימית הכתר (ונת' שקלים ריש מא' א) ובזמן קדושת שבת נגדו וכש"נ לדעת כי אני וגו' ועמלק הוא ההיפך המנגד לבחינת דעת שבקדושה והוא משרש א' עם בלעם (כמ"ש זח"ג רפא ב) ואמרו (בספרי) ע"פ ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אבל באומות קם ואיזה זה בלעם וכו' וכ"ה בזוהר הקדוש (בלק קצג ב) והיינו דבלעם היה ההיפך מבחינת דעת דקדושה בזלעו"ז שלא רצו לקשר החכמה שבמוחו עם רצונות לבו שהגם שהשיג במוחו את יקרות ישראל בקדושה כמו שאמר תמות נפשי מות ישרים. ועכ"ז השיא עצה להכשילם מפני שהיה לבו קשור בכל התאות. וזהו גם כן קליפת עמלק שרצה להכניס זאת בישראל. ועל ידי זה יש שליטה להקליפות. ומזה הטעם אם שמרו ישראל שבת ראשונה שהוא בחינת דעת שבקדושה לא היה שליטה של עמלק שהוא המנגד לקדושה זו. וזה גם כן ענין מה שאמרו היש ה' בקרבנו אם אין וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב סד ב) דבעו למינדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אפין דאקרי ה' והיינו שהיו מסופקים אם יש ה' בקרבנו שהשגת אלהות הוא בבחינת יש שהוא לפי שכל השגת אדם או בבחינת אין שהוא למעלה מן המוחין. וממילא לא היו מקושרים בקדושה בבחינת דעת שהוא בחינת אין ועתי"ק שהוא למעלה מן המוחין. וזה גם כן המכוון בטעם שריפו ידיהם מן התורה שהוא שכל מעשי התורה והמצות שלהם היה ברפיון ועצלות בלא חיות מפני שלא קשרו החכמה שבמוח עם הרצון שבלב ועד"ש (ברכות סג.) כל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה וכ' בח"א מהרש"א שגם שלומד ומקיימה רק הוא בריפוי ודרך ארעי אין בו כח כו' שאמרו (שם לב :) דארבעה צריכין חיזוק תורה וכו' וכשהוא עושה ברפיון ובלא חיזוק הוא מפני שחסר ממנו בחינת הדעת שהוא החיזוק והחיות והקדושה של התורה והמצות:
4
ה׳והיה בהניח ה' אלהיך לך וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים וגו' מפשט הלשון והיה בהניח גו' נראה דמצות מחיית עמלק בפועל הוא רק לעתיד לבא וכמוש אנו רואים באמת שגם בימי שלמה שהיה איש מנוחה וכ' יהודה וישראל רבים וגו' ושמחים ועכ"ז לא היה הציווי למחות את זכר עמלק בפועל. וגם בשאול כ' פקדתי וגו' שהיה רק מצוה לשעה ולא מכלל מצות התורה וכן אמר שאול חטאתי כי עברתי וגו' ואת דבריך שעבר על מצות הנביא בשם ה'. ואם כן מהו מצות הזכירה בזה בזמה"ז וגם דייקא בשבת זה. ועכ"פ היה די בקריאת הפרשה בפ' תצא כיון שהמצוה פעם א' בשנה ואם כדי להקדים זכירה לעשייה היה צריך לקרות בי"ג שהוא קרוב לפורים ולמה דייקא בשבת שיארע לפעמים איזו ימים קודם. וגם יש להבין הלשון מתחת השמים וכי אומת עמלק דר תחת השמים ולא בארץ כשארי. ויש לומר כמו שאמרנו דעמלק ראשית דקליפה של הנחש הקדמוני והוא השרש מה שאין כן שאר הקליפות שהם על חטאים מיוחדים במעשה בפועל ועל כן איתא בזוהר הקדוש על פ' עמלק יושב בארץ הנגב הא יצרא בישא קטיגורא כו' דישתכח תדיר בגופא ועל זה רומז בארץ הנגב היינו אף במי שהוא מנוגב מכל חמדות ותאוות הוא גם כן נכנס ללבו לפתותו וכעין שדרשו (תמורה טז.) ארץ הנגב נתתני שמנוגב מכל טובה כו' אדם שאין בו אלא תורה בלבד. (וכמו שנת' מא' א) ולכן נאמר באברהם הלוך ונסוע הנגבה שכל עסקו ומגמתו היה לבא לבחינת זו שיהיה מנוגב מכל חמדה זרה ולהחזירם להקדושה וביצחק נאמר והוא יושב בארץ הנגב שהיה נפשו כבר מזוכך ומנוגב מכל חמדות עולם הזה והיה לו נייחא בבחינה זו. וקליפת עמלק הוא להכשיל בדקות גם הנפש שמזכך את עצמו מכל נדנוד איסור כמו שמצינו בדוד המלך ע"ה שאמר על נפשו ולבי חלל בקרבי שהרגו ליצר הרע והתנצל הן בעוון חוללתי בעוון מלא היינו החטא מהתולדה שהיה בישי שמת בעטיו של נחש והיינו שנתכוין מה להנאת עצמו בהיתר שזה נצמח מפגם הראשון של הנחש. ובחטא יחמתני אמי והיינו החטא של טומאת נדה וטומאת לידה שגם פגם הנחש שנאמר לה בעצב תלדי בנים וזה עיקר כח עמלק בפנימיות בכל נפש. וכן מצינו ביעבץ דכתוב ואמו קראה שמו יעבץ לאמר כי ילדתי בעצב שהיתה מרגשת שהיה לה עצב בהפלגה ומזה הרגישה שיולד נפש יקרה כזו שהשתדלות הנחש להכשילו בהעצבון ועל זה קראתו יעבץ להפך העצב לטוב שע"ש זה נקרא יעבץ שיעץ וריבץ תורה בישראל (כמ"ש תמורה שם) והוא החזיר על ידי פילפולו ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה והוא עיקר כח תורה שבעל פה שיש לה התקשרות בשרש בעתיקא וכמ"ש (ב"ב יב :) תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרה הלכה למשה מסיני כוותיה כו' ולאו טעם יהיב. והיינו שעל ידי טעמי תורה מגיעין עד השרש מה שלמעלה מהשגה וזה דייקא הוא הכח להכניע ראשית דקליפה עמלק המנגד לזה כנ"ל. וכמו ששמענו מרבותינו הקדושים זצוקלה"ה ע"פ רפאות תהי לשרך שדברי תורה הם רפואה להחסרון של התולדה ועל זה מרמז השרר שהאדם נוצר ממנו. וביעבץ שנאמר עליו ארץ הנגב נתתני כו' אדם שאין בו אלא תורה בלבד אמרו (תמורה שם) שהתפלל לבלתי עצבי שלא ישגבני יצר הרע מלשנות כי זהו דייקא כחו של עמלק שורש הנחש להשליך את האדם בעצבות וכש"נ אשר קרך שהפשירך והצנינך. ובזה יובן מ"ש בפסיקתא רבתי (פרשה יב סי' יב) משל למלך שהיה לו פרדס כו' בא בנו של אוהבו לגנוב מתוך הפרדס עמד הכלב ונשכו כשהיה המלך מבקש להזכיר לבנו של אוהבו שרצה לגנוב כו' אומר לו זכור מה שעשה לך אותו הכלב כך ישראל חטאו ברפידים ואמרו היש ה' בקרבנו ומיד בא הכלב ונשכום זה היה עמלק כו' וכשהיה הקב"ה מבקש להזכיר ישראל החטא שחטאו ברפידים אומר זכורים אתם לאותו עמלק כו'. ועמדנו ע"ז הלא יש חטא גדול מזה שמזכירו הכתוב בפירוש זכור וגו' את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר אמנם מפני שזהו כח עמלק להכניס את האדם בעצבון על כן אין להזכיר החטא בפירוש כדי שלא יפול בעצבות מזה עצמו. וגם כי כחו להכשיל גם מי שלבו מזוכך מכל וכל וזה בושה גדולה כבושת גנב כי ימצא וז"ש הלשון (פרדר"א פ' מד) הרי אני מלבין פניהם והמלבין כו'. ומאחר שזהו עיקר קליפת עמלק הפגם מהתולדה מה שנמצא בכל נפש מכח פגם הראשון של הנחש וזה באמת אין אופן למחוק מכל וכל בהעולם הזה עד לע"ל שיהיה גמר התיקון לפגם הנחש ועל זה נאמר והיה בהניח וגו' תמחה וגו' וזהו לע"ל תזכה למחות זכרו מכל וכל. אמנם גם בעולם הזה נצרך כל נפש לזכור למחות מלבו את מה שביכלתו כי זהו עיקר עסק האדם בעולם הזה. והעת המוכשר לזה הוא דייקא בשבת זה הסמוך לפורים ובשחרית בשעת התגלות בחינת עתיקא יש כח להכניע סטרא דקליפת עמלק המנגד לראשית דקדושה. וזה שנאמר תמחה את זכר עמלק מתחת השמים עד"ש (סוכה ה.) מעולם כו' ולא עלו משה ואליהו למרום כו' והכתיב כו' למטה מעשרה דכתוב השמים שמים לה' והארץ וגו' רק האויר שבין שמים לארץ עד למטה מעשרה יש כח בנפש האדם להגיע. ובזלעו"ז יש כמה קליפות המונעים את האדם מלכנוס להקדושה והכח הראשון הוא מבחינת עמלק שהוא ראשית דקליפה. ועל כן מושבו תחת השמים למנוע ראשית התקשרות בהשרש ועל זה נאמר תמחה את זכר עמלק מתחת השמים דייקא:
5
ו׳במדרש (תנחומא תצא ה) ר"ת פתח זכרוניכם משלי אפר לגבי חומר גביכם אמר הקב"ה לישראל אותן ב' זכירות כו' הוו זהירין בהן תמחה את זכר עמלק זכור וגו' משולי אפר אם זכיתם אתם בניו של אברהם שהמשיל עצמו כאפר כו' ואם לאו לגבי חומר גביכם התקינו עצמיכם לשעבודה של מצרים שנאמר וימררו וגו'. הענין כדברינו הנ"ל דקליפת עמלק הוא מנגד נגד קדושת השרש בחינת עתיקא וזהו אם זכיתם אתם בניו של אברהם שזכה לבחינת עתיקא (ונת' מא' ב) ודייקא על ידי שהמשיל עצמו כאפר על ידי השפלות כמה שנאמר מרום וקדוש אשכון ואת דכא וגו' מרום וקדוש מורה על בחינת עתיקא. ואם לאו התקינו עצמכם יכולים להכניעו וכמו שאמרנו (ונת' שם) וזהו רומז שעבוד מצרים שנאמר וימררו את חייהם בעבודה קשה ואיתא (זח"א כז א וש"מ) קשה בקושיא בחומר בק"ו ובלבנים בלבון הלכתא ובכל עבודה בשדה דא ברייתא את כל עבודתם דא משנה. עוד א' במד' לגבי חומר גביכם כדור הפלגה שכ' בהן והחמר היה להם לחומר ע"ש ובפסיקתא רבתי (פרשה יב ב) ויש לרמז גם כן לענין דרש זכרוניכם על זכרונות דעמלק. ועל פי מ"ש (שמות רבה פ' כו) לא שלותי מגזירה ראשונה שגזר פרעה עלי וימררו וגו' והעמיד לי הקב"ה גואל זה מרים ע"ש המרור ולא שקטתי מגזירה שניה אם בן הוא והמתן אותו והעמיד לי הקב"ה גואל זה אהרן ע"ש ההריון ולא נחתי מגזירה ג' שזגר כל הבן הילוד היאורה וגו' והעמיד הקב"ה גואל ע"ש המים זה משה כו' ויבא רגז זה עמלק. ויש לומר שג' גזירות הללו היו כדי לברר במצרים הג' כתרים ע"י הג' גואלים כתר תורה על ידי משה וכתר כהונה על ידי אהרן וכתר מלכות על ידי מרים וכמ"ש (סוטה יא :) בתי מלכות דוד נמי ממרים קאתי. ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה והוא בחינת בארה של מרים שרומז לתורה שבעל פה וכמ"ש (ילקוט שמעוני חוקת) ע"פ ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק א' והוא מוציא מים מן הסלע (ונת' תרומה מא' יג וחנוכה מא' כה ד"ה ובגמ' ע"ש). ואיתא בכתבי האריז"ל ששעבוד מצרים היה לברר הנפשות של דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום ויש לומר שהם גם כן נגד ג' בירורים של ג' גואלים הנ"ל. גזירת היאורה תשליכוהו הבירור של דוד המבול הוא בירור של תורה שבכתב על ידי משה רבינו שהם פגמו בזה שהיה ראוי משה רבינו ע"ה ליתן להם התורה בדור המבול כמ"ש ברע"מ (זח"ג רטז ב) וכן איתא במדרש (שמות רבה פ' ל) שהם אמרו ודעת דרכיך לא חפצנו זה תורה. והיינו תורה שבכתב שהיא דכיו של הקב"ה שגוזר גזירה ומקיימה תחלה כמ"ש (שם וש"מ) שמה שהוא עושה אומר לישראל לעשות כו' וזש"נ בשג"ם הוא בשר שמרמז על מש"ה כמ"ש בזוהר הקדוש (שם) וגמ' (חולין קלט :) לרמז שהוא עתיד לבררם. וגזירת וימררו וגו' בחומר ובלבנים על חטא דור הפלגה הוא נגד בירור בחינת תורה שבעל פה על ידי מרים שנקראת ע"ש המרור וכנ"ל בחומר דא קל וחומר ולבנים ליבון הלכתא ועיקר התייסדות תורה שבעל פה היה בבבל כמו שנת' כ"פ מגמרא (סוכה כ סע"א וש"מ) ושם מצאו הבקעה בארץ שנער ועל ידי החכמה זו רצו לעשות להם שם והצליחו בזה בכח ההיפך כש"נ ועתה לא יבצר מהם וגו' (ונת' נח מא' א). וגזירת אם בן הוא והמיתן אותו הוא לברר פגם אנשי סדום שהיה בהן צרת עין על העניים ולא גמלו חסד כש"נ ויד עני ואביון לא החזיקה. ובזה היה הבירור על ידי אהרן שנקרא איש חסידך שהיה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות כו'. ולאשר ששני הפגמים של דור המבול ודור הפלגה היו מעומת חמורים לכן נצרך לסבול קושי הגזירה זמן רב כדי לברר וללבן הנפשות מהפגמים הגדולים מה שאין כן פגם דאנשי סדום שהיה רק מצרות עין שבין אדם לחבירו לכן לא התמיד גם כן גזירת אם בן הוא וגו' רק היה די להם בצער לפי שעה שגזר פרעה למיילדות ולא נתקיימה גזירתו כש"נ ולא עשו וגו' ותחיין את הילדים:
6
ז׳תנחומא (תצא ז) כאן כ' זכור ובשבת זכור שניהם שוין כו' מלה"ד כו' זה הזכרת וזה הזכרת לזה הזכרתי על קערה מלא כל טוב ולזה על קערה ריקם כך בשבת כ' זכור וגו' לקדשו ובעמלק כ' זכור וגו' תמחה את זכר וגו'. ובפרדר"א (פ' מד) איתא ע"ז שאמרו למשה רבינו היאך יתקיימו שניהם זה זכור וזה זכור נראה מהלשון ששני הזכירות זה לזה. ויש לומר דאיתא במכילתא (יתרו בחדש פ' ז) זכור את יום השבת לא תהא מונה כדרך שאחרים מונים אלא תהא מונה לשם שבת. היינו איתא בשבת שני בשבת וכדומה ועיקר קדושת השבת נשפע להנפש רק מצד הזכירה במחשבה ובפה מלפניו. והנה גם זכירת עמלק הוא גם כן לע"ע רק במחשבה ובפה לבד כי רק בהניח וגו' אז תמחה וגו' בפועל. ולכן אמרו ישראל מאחר ששני הזכירות שוים רק להעלות בזכרון המחשבה שמא כמו שעל ידי הזכירה של קדושת שבת במחשבה לבד על ידי כן נמשך ונשפע הקדושה להנפש כמו כן על ידי הזכירה דמעשה עמלק במחשבה יוכל להיות נמשך להנפש כח הטומאה וכש"נ אשר קרך בדרך ואיתא במדברי תורה ובפסיקתא (פרשה יב סי' יג) קירך טימאך כענין שנאמר אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ורבותינו אמרו אשר קרך הפשירך עשה אותך קר כמים כענין שנאמר מים קרים על נפש עיפה. ואיתא במכילתא (בשלח ויבא עמלק פרשה א) שהיה עמלק נכנס תחת כנפי הענן וגונב נפשות מישראל והורגן ע"ש ובמדברי תורה ופסיקתא (שם) איתא שלא היה לעמלק שליטה רק על מי שפלטו הענן ויש להבין מ"ש במכילתא שהיה גונב נפשות מתחת כנפי הענן ממנ"פ אם היה לו כח לכנוס לשם היה יכול להורגן שם ואם לאו היאך היה גונבם. גם דקדוק לשונו שהיה גונב נפשות ולא הגופים והוה ליה לומר גונב אנשים מישראל. ויובן ע"פ מ"ש ז"ל (בפדר"א פ' מד) שכל מי שהיה צריך טבילה היה הענן מפליטו חוץ ממחנה ישראל שהיה קדוש וכו' וזהו הענין שהיה גונב נפשות דייקא על ידי עצה זו כי באמת לא היה לו כח לכנוס תחת הענן רק על ידי שהכניס במחשבתם הירהורי תאוה על ידי זה היה גונב הנפשות להיות נטמאים במקרה לילה וז"ש נפשות דייקא ע"ד שדרשו (חולין לז :) נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה. וממילא פלטם הענן כנ"ל ועל ידי זה היה לו כח להרגם וזהו גם כן הרמז אשר קרך טימאך כדש"נ אשר לא יהיה טהור מקרי לילה. והכח הזה היה לו לטמא הנפשות במחשבתם גם בהיותם תוך הקדושה תחת כנפי הענן כמו שאמרנו שעז"נ עמלק יושב בארץ הנגב בנפש שהוא מנוגב מכל חמדות ותאוות עולם הזה. ודייקא על נפש כזאת הוא מתגרה ביותר כמ"ש (סוכה נב.) ובת"ח יותר מכולם וזהו כח הנחש הקדמוני שנכנס לגן עדן להכניס בלבם מחשבת התאוה כש"נ ותרא האשה וגו' וכי תאוה הוא לעינים. (ונת' מא' א). וגם למ"ד אשר קרך הפשירך ועשה אותך קר כמים הוא ע"ד אמרם ז"ל (חגיגה טז.) ע"פ אל תאמינו בריע אל תבטחו באלוף אם יאמר לך יצר הרע חטוא והקב"ה מוחל אל תאמין שנאמר אל תאמינו ברע ואין רע כו' ואין אלוף אלא הקב"ה שנאמר אלוף נעורי אתה. ומה שכינו בכאן שמו ית' בלשון אלוף רמזו בזה שהוא עצת היצר הרע בעצם להכניס להאדם במחשבתו שכל האזהרות ועונשין הם רק להפחיד ולגזם להאדם כאב המדריך את בנו מנעוריו מפחיד אותו ומגזם לו בעונשין כדי שילך בדרך הישר אבל בודאי לא יעניש בנו חביבו אף אם יעבור על ציוויו וזהו שכינוהו בשם אלוף כד"א אלוף נעורי אתה כנ"ל. ועז"נ אל תאמינו וגו' אל תבטחו באלוף. וזהו גם כן כח עמלק אשר קרך הפשירך עשה אותך קר כמים שעל ידי מחשבה זו מכניס עמלק יצרא בישא קרירות בלב האדם שאין מהצורך להיות נזהר כ"כ מהעבירה מפני שהעונשין הם רק לגיזום בעלמא והוא גם כן מפיתויי הנחש שאמר להם אף כי אמר אלהים לא תאכלו וגו' אין בכך כלום שהיה רק לגזם ולהפחיד אתכם וכמו שאמר אחר כך לא מות תמותין שכל כונת ה' להפחיד אתכם שלא תדעו מטוב ורע אבל גם אם תאכלו לא יעניש אתכם מיתה. ועל ענין זה אמרנו באמת במ"ש בזוהר הקדוש (משפטים קכג ב) ע"פ ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו תשמורו מיבעי ליה אלא תשמרו ודאי כלומר דאגזימית לכון על מימר פולחני תשמרו דלא ימטי עליכון שום ביש ולפי"ז היה צריך לומר ומכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שתהיו נשמרים מכל הגיזומים והעונשין שלא יבא עליכם. ואמרנו שרומז דדייקא על ידי הגוזמות והעונשין בכל אשר אמרתי אליכם. על ידי כן תהיו נשמרים וזהו נסמך אחר שבת דשמיטה שעל ידי זה דייקא יהיה יראת ה' על פניכם וממילא יהיו נשמרים מכל רע ויהיו יוצאים בפחד הגיזום (ונת' משפטים מא' ב ומא' ז עש"ב) אבל חלילה לסמוך ע"ז ולהקל בעיניו העונשים כעצת היצר הרע ועמלק שורש הנחש שעז"נ אל תאמינו ברע. אל תבטחו באלוף כנ"ל. ולאשר כח עמלק גדול כל כך לטמא ולבלבל המחשבה בב' בחינות הנ"ל חששו ישראל אולי על ידי זכירה שלו במחשבה יהיה נדבק ח"ו איזהו שמץ הרהור מסטרא דיליה ושמא יקלקל עוד את כח הזכירה דקדושת שבת כנ"ל. ועל זה אמר היאך יתקיימו שניהם. ועל זה השיב להם משה רבינו ע"ה שאינם שוים מפני שהעיקר נתלה בכונת הזכירה של האדם כמשל לזה הזכרתי על קערה מלא כל טוב היינו על ידי כונת הזכירה של שבת כדי לקדשו נפעל זאת בעצם להמשיך קדושה. ועל ידי זכירת עמלק על שולחן ריקם שיהיה נמחה נפעל על ידי זה שימחה זכרו מהנפש. ובפרדר"א הלשון אמר לו משה לא דומ כוס של קונדיטון לכוס של חומץ זה כוס וזה כוס זה זכור לשמור ולקדש וכו' וזה זכור להשמיד כו' נראה שאין צריך שום כונה בשתי הזכירות כענין המשל בב' כוסות שאין בהם הבחנה למראה עין האדם וכמו כן בענין ב' הזכירות נצרך לקיים בתמימות בשניהם כציוויו ית' וה' יגמור בעדנו שעל ידי הזכירה של שבת יהיה נשפע קדושה להנפש ועל ידי זכירת עמלק יהיה נמחה זכרו מהנפש מכל וכל כש"נ תמחה את זכר עמלק מתחת השמים:
7
ח׳זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' לא תשכח בא המצוה לזכור מלחמה זו ובזוהר הקדוש (בשלח סה ב ור"פ ויקהל) דלא הוה כהאי קרבא מיומא דאתברי עלמא כו' וקרבא דעמלק הוה לעילא ותתא ועל כן בחר משה רבינו ע"ה ביהושע שיהיה הוא הנלחם לנצח קרבא דלתתא ומשה אתתקן לקרבא דלעילא ואלמלא דאתתקף משה לעילא ויהושע לתתא לא יכלי ישראל ליה ע"ש באורך. והיינו שלבד המלחמה לתתא היה עמלק מקטרג לעילא שקליפת עמלק כלב נובח וכמ"ש בזוהר הקדוש (בשלח סה א) וכן המן מזרעו אמרו (מגילה יג :) ליכא דידע לישנא בישא כהמן ואמרנו שאין הפי' במה שהלשין וביזה את ישראל לפני אחשורש רק שידע לקטרג על ישראל למעלה שהם ישנו מן המצות ורבנן עם א' הם ודתי המלך מ"ה אינם עושים וכדומה (ונת' ר"ח אדר מא' ח וש"מ) וכן איתא בעמלק (במדברי תורה תצא ובפסיקתא וזוה"ק שם) שהיה חותך מילותיהם וזורקן כלפי מעלה ואומרים בזה בחרת הוי לך מה שבחרת שאמר שאף שישראל מולים אין כולם צדיקים שיש שפוגמין במדת צדיק יסוד עולם וז"ש בזוהר הקדוש ריש ויקהל בגין דחשיב לאעקרא את קיימא מאתריה כו' והיינו שקטרג על קדושת הברית דישראל ושורשה ולזה נבחר יהושע לנצח קרבא דלתתא וכמ"ש בפסיקתא (פ' יב ה ו) ומדברי תורה (תצא י) שאין עמלק נופל אלא ביד זרעו של יוסף שלכולם מסלק בטענות לראובן אומר כו' ולשמעון ולוי אף אתם הרגתם את שכם ולכל השבטים אתם מכרתם אחיכם ובמדברי תורה מסיק ולבנימין אתה נחשדת על פלגש בגבעה. והוא דעמלק קליפת כלב שהוא פנימיות משור וחומר שהם קליפת עשו וישמעאל ופנימיות שו"ר חמו"ר ו מ"ו גי' כל"ב (כמ"ש בזוה"ק בשלח שם ע"א ורח"ו ז"ל שם) ועשו שורש קליפת רציחה קלי' שור דמזקקא נשכא ובעטא (כמ"ש ברכות סא.) וישמעאל קליפת התאוה חמור. ועמלק פנימיות שניהם מקטרג שגם בישראל נמצא טענות מב' ענינים אלו ראובן יהודה ובנימין בטענות מענין תאוה. ושאר שבטים בטענת מכירת יוסף מעין קליפת קנאה ורציחה. מה שאין כן ליוסף שאין עליו שום טענה שהוא מרכבה למדת צדיק יסוד עולם כידוע ועל כן יהושע מזרעו נבחר לנצח קרבא דלתתא. ומשה רבינו ע"ה אתתקן לנצח קרבא דלעילא הקטרוג שלו למעלה. ובזוהר הקדוש ויקהל איתא אחר שאמר כמין הוה לעילא לסאבא מקדשא וכמין הוה לתתא לסאבא ישראל כו' א' אזמין לגבך ההוא חויא בישא לעילא לסאבא לך בכל סטרין ואלמלא כו' ע"ש ומשמע דלעילא גם כן לסאבא לישראל וזהו נקרא מקדשא שהוא לב חכם לימינו מקום משכן השי"ת וכמ"ש (שיר השירים ה ב) ואיכן מצינו שהקב"ה לבן של ישראל דכתוב צור לבבי וחלקי אלהים לעולם וכ"כ בזוה"ק (תרומה קכח רע"ב). ויתכן מ"ש לעילא ולתתא על פי המחלוקת על מה שנאמר אשר קרך ואיתא (מדברי תורה שם ט) ר"י א' קרך טמאך כו' רבנן אמרי הקרך לפני אחרים מלה"ד לאמבטי רותחת כו' ובפסיקתא (פ' יב יג) איתא גם כן המחלוקת הנז' וא' רבנן א' אשר קירך הפשירך עשה אותך קר כמים כענין שנאמר מים קרים על נפש עיפה והביא גם כן המשל ע"ש אך ממה שהביא מפסוק מים קרים וגו' נראה שעשה להם נייחא כדמיון מים קרים על נפש עיפה. ונראה כמו שאמרנו מהזוהר הקדוש שלח דעמלק יצרא בישא דישתכר תדיר בגופא. ומש"ה קרי ליה בזוהר הקדוש כאן עמלק חויא בישא דכמין לון כו' שהוא נחש הקדמוני הנחש הראשון וכבר אמרנו במ"ש (ברכות סא.) יצר הרע דומ לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב כו' דב' חללי הלב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו וכמש"ש בכליות דטובה לימינו כו' ומכל מקום ליצר הרע אינו שומר את מקומו ולפעמים מטעה את האדם ומראה עצמו כעומד לימינו ומלמדו להועיל לטובה וכעין מ"ש (חולין צא.) כת"ח נדמה לו שהחזיקו כרב ולא רצה לילך לימינו רק ליעקב אבינו ע"ה שמדתו אמת לא יוכל להטעות. וכן עמלק דכ' אשר עשה לך בדרך גו' אשר קרך בדרך ובזוהר הקדוש ויקהל מביא הפ' משמואל אשר שם לו בדרך וגו' חויא בישא הוה לגבייהו דישראל דכמין לון על פרשת ארחין והיינו דאיתא כך דרכה של תורה כו' וחיי צער תחיה דאף שבאמת פקודי ה' ישרים משמחי לב זהו אחר שזוכה לאור התורה אז מכניס שמחה בלבו אבל דרכה של תורה קודם שזכה לה יש לו חיי צער ובתורה אתה עמל ביגיעה רבה במיעוט שינה ותענוג וכמ"ש במדברי תורה (נח ג באורך) ובא עליהם עמלק בטענה מדברי תורה שמצינו שוא לכם משכימי קום וגו' אוכלי לחם העצבים לחם היינו דברי תורה כדש"נ לכו לחמו בלחמי וזהו לחם העצבים שבא בעצב ויגיעה רבה ונדנוד שינה. כן יתן לידידו שנה וידידו היינו שלמה המלך ע"ה שזכה לחכמה תתאה כולה בשינה בחלום ונקרא ידידיה וכ' וה' אהבו. וזהו כמ"ד אשר קירך עשה אותך קר כמים שבא בטענות מדברי תורה שא"צ להיות עמל בעמלה של תורה ולחיות חיי צער אף בדרכה של תורה. וז"ש כענין שנאמר מים קרים על נפש עיפה שנדמה כמלמדו להועיל לטובתו על פי התורה. וזהו הקרבא לעילא לסאבא מקדשא שהוא לב חכם לימינו מקום משכן השי"ת. וכמין הוה לתתא לסאבא לישראל בלא השתנות והסתר פנים רק עומד על מקומו בלב כסיל לשמאלו לסאבא לישראל ולפתותם בריפוי ידים מן התורה ומן המצות וזהו כמ"ד אשר קרך טמאך כו' וזהו מ"ש דהוה כמין לון על פרשת ארחין כנ"ל על ב' מפתחי הלב ועל זה נצרך משה ויהושע יהושע לתתא שבא מזרעו של יוסף בחינת גבור הכובש את יצרו ויהושע המכניס ישראל לארץ בחינת תורה שבעל פה והיא הרב חכמה לתקן הרב כעס (כמו שנת' כ"פ) ומשה רבינו ע"ה נצח קרבא לעילא ע"ד מ"ש (ר"ה כט.) וכי ידיו של משה עושות או שוברות מלחמה אלא כ"ז שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים כו' והיינו למסור א"ע להשי"ת ולשעבד לבו אליו ואז לא יוכל היצר הרע להטעות את האדם ולהתלבש בלבוש מורה לטובה. וזה היה הראשון יעקב אבינו שאמר האלהים הרועה אותי מעודי וגו' שמסר כל כחותיו להשי"ת שהוא מנהיג אותו ועל כן לא יכול הס"מ להטעותו ויעקב מלבר ומשה מלגאו וכמ"ש (תקו"ז תי' יג) והוא פעל בישראל לשעבד לבם לאביהן שבשמים וזה היה ניצוח משה לעילא כאשר ירים ידו וגבר ישראל:
8
ט׳בפסיקתא (פרשה יב יב) למה"ד למלך שהיה לו פרדס והיה לו כלב אחד כו' בא בנו של אוהבו של מלך לגנוב מתוך הפרדס עמד הכלב ונשכו כשרצה המלך להזכיר לבנו של אוהבו שרצה לגנוב היה א"ל זכור מה שעשה לך אותו הכלב כך ישראל כו' וכשהיה הקב"ה מבקש להזכיר ישראל החטא שחטאו ברפידים היה אומר זכורים אתם לאותו עמלק כו' והמצוה לפי"ז לזכור החטא והסיבה שגרם שבא עמלק. ויש להבין למה לא רצה להזכיר זכור החטא בפירוש רק שיזכרו החטא על ידי העונש ואם שלא להזכיר גנותם הלא נאמר זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר וגו' וחשב בפירות העגל ושאר חטאים גדולים ומאי שנא הכא שחס ולא רצה להזכיר החטא רק ע"י העונש. גם צריך להבין ענין הציווי לזכור חטאי המדבר יותר משאר חטאי הדורות. אך הענין דשם המצוה לזכור מעשה העגל שאירע להם אחר התגלות שהיה להם על הים דראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (כמ"ש מכילתא וזוהר הקדוש בשלח) ואחר כך שמעו כולם קול אלהים חיים מדבר מתוך האש וכ' פנים בפנים דבר ה' וגו' דחמו מה דלא חמא יחזקאל (כמ"ש זוהר הקדוש יתרו פב א) ומכל מקום היה בכח היצר הרע לכנוס בלבם לפתותם לבא לידי עבירה חמורה כזו ועל ידי זכירה זו יזדרז האדם להשמר מפיתויי היצר הרע ולא יבטח במעשיו ולא יאמין בעצמו עד יום מותו וזה צריך לזכור תמיד וכההוא עובדא בחסיד שהיה שונה אל תאמין בעצמך עד יום זקנותך כגון אני ואירע לו מעשה שיודה וילמוד עד יום מותך (כמ"ש ירושלמי פ"ה דשבת ה"ג) אף שבודאי ידע בעצמו שלבו חלל בקרבו ורחוק מתאוה. וכן דוד המלך ע"ה שאמר ולבי חלל בקרבי ואמר בחנני ה' וגו' ואחר כך התנחם וצוח זמותי בל יעבר פי (וכמ"ש סנהדרין קז.) ועז"א עמלק יושב בארץ הנגב שאמר בזוהר הקדוש שמרמז על יצר הרע והיינו שיושב אף בנפש האדם שהוא מנוגב מכל חמדה ותאוה (כמו שנת' מא' א) ועל כן בא הציווי לזכור מעשה העגל שלא יסיח האדם את דעתו מלהשמר מפיתויי היצר הרע אף כשהוא במעלה העליונה כנ"ל. מה שאין כן בענין חטא שגרם ביאת עמלק שאמר בזוהר הקדוש (בשלח סד ב) עמ"ש היש ה' בקרבנו וכי טפשין הוו ישראל דלא ידעי מלה דא כו' אלא ה"ק ר"ש בעו למינדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין ובין זעיר אפין דאקרי ה' כו' וענין חטאם לא היה בפשטות רק בעניני סודות שהיה ענין שהסתכלו בדבר שהיה גבוה מהשגתם שעז"א (חגיגה יג.) במופלא ממך אל תדרוש כו' אין לך עסק בנסתרות. וזה מכונה בשם נכנס לפרדס והטועה בזה נקרא בשם קוצץ בנטיעות (כמש"ש יד :) ועל זה נאמר על משה רבינו ע"ה לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא ומה שייך נאמנות למעלה ואין מקום לגנוב מבית ה'. רק דהמסתכל בדבר שאינו שייך לו מכונה בשם גונב מבית המלך וכמ"ש במה שהורשית התבונן שלא ליקח יותר מחלקו. וז"ש ישמח משה במתנת חלקו שהוא השבת שבירר לישראל במצרים כמ"ש (שמות רבה פ' א) וכן פי' הקדמונים ולפי"ז יש להבין מ"ש כי עבד נאמן כו' דמשמע כנותן טעם. אך המכוון כנ"ל מ"ש לא כן עבדי וגו' בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה וגו' ומכל מקום לא התסכל במה שלא היה שייך לחלקו שזה ענין נאמן הוא כנ"ל. ושבת זמן התגלות עתיקא ובבוקר זמן סעודתא דעתיקא ואז זמן התגלות סודות וכמו שיסד האריז"ל בפזמון ישדר לן שופריה כו' יחזי לן סתריה יגלה לן טעמי וכו' לעטר פתורא ברזא יקירא וכו' וזהו כח משה רבינו ע"ה שמכניס בישראל שלא יסתכלו רק במה שהורשית המוכן לחלק שורש הנפש ועל כן אומרים בתפלת שחרית ישמח משה במתנת חלקו שהוא השבת והוא זמן התגלות סודות והוא עבד נאמן כנ"ל. וז"ש (חגיגה שם) בד' שנכנסו לפרדס בן עזאי הציץ ומת בן זומא הציץ ונפגע רע"ק יצא בשלום ואיתא (שם טו סע"ב) ואף רע"ק בקשו מה"ש לדוחפו והיינו שאמרו שמה שהשיג אינו במה שהורשית בנסתרות וא"ל הקב"ה הניחו לזקן זה כו' והיינו שזהו במה שהורשית וכענין בכל ביתי נאמן הוא שלא יקח יותר מחלק שרשו. וזהו מדוקדק במשל שבא בנו של אוהבו של מלך לגנוב מתוך הפרדס והיינו מה שהסתכלו בזה שלא היה שייך להם בנסתרות שזהו ממש גונב מתוך הפרדס כנ"ל ועל ידי זה נשכם הכלב ויבא עמלק. ולכן לא יתכן לצוות לזכור החטא שלא היה חטא פשוט כל כך וכשאלת הזוהר הקדוש אמאי אתענשו. רק ציוה השי"ת לזכור מעשה עמלק שגרם. ועל ידי זה לא יהרסו לראות ולהתבונן יותר ממה שראוי להם וכמ"ש במה שהורשית התבונן. ויש לומר שזה שזכר במשל בנו של אוהבו של מלך דייקא וכן להזכיר לבנו של אוהבו של מלך. והיינו שמה שחמדו ישראל להסתכל בסודות הוא מפני שהם בני אברהם אבינו ע"ה שנקרא אברהם אוהבי דתחלת התגלות סודות היה לאברהם אבינו ע"ה כש"נ המכסה אני מאברהם ואיתא (ב"ר) מתחלה היה סוד ה' ליראיו ואחר כך לישרים דכ' ואת ישרים סודו ואחר כך לנביאים כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים אמר הקב"ה אברהם זה כו' והיינו דמי שהוא ירא ה' לא יסתכל במה שאינו שייך לו ומגלה לו השי"ת סודו וכן איתא במשה רבינו ע"ה (שמות רבה פ' ג) בשכר כי ירא מהביט ותמונת ה' יביט. ולישרים היינו מי שלבו מיושר שאין בו יצר הרע שכבר נתיישר לבו ואין לו רק לב אחד לאביו שבשמים זהו ודאי לא יחמוד להתבונן במה שלא הורשו ואתו סוד ה' שמגלה לו כל הסודות. ולנביא מגלה השי"ת סודות רק מה ששייך לו ואינו במופלא ממנו וכש"נ אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע וגו' והיינו במדרגה שראוי להשיג בבחינת מראה או חלום. לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא שלא יסתכל במה שאינו שייך לו. והוא מפני שכתוב עליו מקודם והאיש משה עניו מאד וגו' והיה כל דבר גדול בעיניו לערכו לפי ענוותנותו ולכן גילה לו השי"ת כל הסודות כש"נ פה אל פה אדבר וגו' ותמונת ה' יביט. ולאברהם אבינו ע"ה שהיה ירא אלהים וישר מן הישרים ונביא וכמו שחשב בב"ר ועכ"נ המכסה אני וגו' שגילה לו השי"ת סודות כנ"ל. וכן בסעודת שחרית דשבת סעודתא דעתיקא והסעודה כנגד קדושת אברהם אבינו ע"ה כמ"ש האריז"ל וכל ישראל זוכין להתעטר בקדושת אברהם אבינו ע"ה הוא זמן התגלות סודות כנ"ל. וזכו ישראל בקריעת ים סוף להתגלות עתיקא מפני שהם זרע אברהם אוהבי. ואחר כך נכסה מהם האור שלא היה ההתגלות רק לפי שעה וכמ"ש בזוהר הקדוש (בשלח ס א) מדבר שור דהוו בעאן לאסתכלא ביה זיוא יקרא דמלכא קדישא. וכמ"ש אחר כך עמ"ש ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה אף שהיה קודם מתן תורה ואוליפנא דקב"ה תורה אקרי והיינו שחפשו ההתגלות שהיה להם ונעלם מהם. וזהו החשק היה להם מפני שהם בנו של אוהבו של מלך ר"ל בני אברהם אבינו ע"ה שנקרא אוהבי שעל ידי זה זכו לסודות כנ"ל וכיון שנעלם מהם חשקו לזה. וזה גרם אחר כך שחשקו להסתכל היש ה' בקרבנו אם אין בענין גבוה מחלק שניתן להם להתבונן וזהו שאמר שבא בנו של אוהבו של מלך דייקא לגנוב מתוך הפרדס דייקא כנ"ל. ולא רצה הקב"ה להזכיר החטא ולצוות זכור אשר עשית שזהו אינו חטא מפורש ומי ידע שזהו חטא רק זכר העונש שבא הכלב ונשכם ומזה תדעו החטא. ותזהרו שלא להתבונן רק במה שהורשית:
9
י׳אכן לפי משל הפסיקתא יש להבין מה שנאמר אחר כך תמחה את זכר עמלק כיון שעיקר הזכירה לזכור החטא שגרם ביאת עמלק. אך בא לבאר מה יועיל הזכירה כיון שאינו יודע כמה הוא השגה הראויה לו ומה הוא למעלה מחלקו שהורשה להתבונן עז"א העצה תמחה את זכר עמלק שמה שיש חשק להסתכל במה שלא הורשה בא גם כן על ידי קליפת והסתת עמלק הוא יצרא בישא כמ"ש בזוהר הקדוש שלח וכשתמחה זכר עמלק לא יהיה לך חשק להסתכל ולהתבונן ביותר ממה שהורשית שאז תשיג היראה עדש"נ כי ירא מהביט ויהיה לך ישרות לב ולא יהיה לך חשק למה שלא הורשית. וז"ש (מדברי תורה תצא ה) זכרוניכם משלי אפר אותן ב' זכירות תמחה את זכר עמלק כו' אם זכיתם אתם בניו של אברהם שהמשיל עצמו כאפר (וכעל ידי זה בפסיקתא שענין שזכה אברהם אבינו ע"ה להיות ירא וישר הוא על ידי שהמשיל עצמו כאפר. וכ' עקב ענוה יראת ה' וכ' פקודי ה' ישרים משמחי לב ואין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו (כמ"ש סוטה כא :) וכן נמשלו דברי תורה כמים שמניחים מקום גבוה והולך למקום נמוך. ונמשלו למים יין וחלב שאין מתקיימין אלא בפחות שבכלים וכן דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה (כמ"ש תענית ז.) ועל ידי הענוה זוכין לדברי תורה שהם ישרים ומשמחי לב כמ"ש (שם טו.) ישרים לשמחה דכ' ולישרי לב שמחה. ועל ידי שתמחה זכר עמלק תזכה לזה להיות עניו ואתם בניו של אברהם אבינו ע"ה שנמשל כאפר ותזכה להיות ישר וירא ולא תרצה להתבונן רק במה שהורשית כנ"ל ומשה רבינו ע"ה שאמר (חולין פט.) דגדול מה שנאמר באברהם שאמר ונחנו מה כמי שאינו ממש יותר ממשל עפר ואפר וזכה להיות מרכבה למדת אין ועל כן הוריד כל הדברי תורה דכ' והחכמה מאין תמצא לו גילה השי"ת כל הסודות וכש"נ בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו וגו' ובסעודת שחרית דשבת דבת מתעטרא באבהן וזוכין לקדושת אברהם אבינו ע"ה מבקשים על סודות כנ"ל:
10
י״אויש לומר עוד דזכירת עמלק הוא ענין שלא ייקל האדם לעצמו אפילו בדבר שנראה קל בעיניו. שהרי רואים שעל ידי חטא דק שהיו מסתכלין היש ה' בקרבנו וגו' בבחינת ההכרה והדעת. נסתעף שליטת כל ע' קליפות המסתעפים מסטרא דיליה ואלמלא הוא לא שלטו בישראל כל אומה ולשון כמ"ש מגמ' (שבת קיח : ונת' למעלה סוף מא' א) כי כחו כולל כל ע' הקליפות ומזה ישפוט האדם בשכלו שלא ייקל חלילה בשום דבר ועל כן לא הזכיר כאן החטא כי אם על ידי העונש. כי אדרבא עיקר הזכירה שהעונש בא על ידי חטא דק ונסתעף מזה ביאת עמלק ועל ידי כן בורח מן העבירה ולמחות זכר עמלק מן הלב כנ"ל:
11
י״במלחמה לה' בעמלק מדור דור במדברי תורה (סו"פ תצא) ר"א אומר מדורו של משה עד דורו של שמואל ור' יהושע אומר מדורו של שמואל עד דורו של מרדכי ואסתר ור' יוסי אומר מדורו של מרדכי ואסתר עד מלך המשיח כו' שהוא ג' דורות דור חד דורים שנים הרי תלת. ענין מחלוקתם דג' פעמים מצינו ענין מחיית עמלק בדורו של משה שאז נזדווג להם עמלק ונלחמו בו וכו' ויחלוש יהושע את עמלק שרק החליש כחו. ובדורו של מרדכי ואסתר גם כן המן התגרה בהם וביקש להשמיד להרוג ולאבד ואחר כך נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. מה שאין כן בדורו של שמואל שאז לא מצינו כלל שהתגרה עמלק בישראל רק השי"ת ציוה את שמואל ושאול להחרים את כל אשר לעמלק. והענין דבמדבר שאז הגיע זמן התגלות תורה שבכתב ואז התגרה עמלק בישראל לבטל מהם קבלת תורה שבכתב. וזה היה ברפידים שנקרא ע"ש שריפו עצמם מדברי תורה (כמ"ש סנהדרין קו.) וזה היה על ידי עמלק שהשליך עליהם הרפיון ידים מדברי תורה מפני שידע שעל ידי מתן תורה יתבטל כולו כמ"ש (שמות רבה פ' מא) חירות ממלאך המות וזהו על ידי ביטול היצר הרע שגרם הפגם והוא מה"מ הוא יצר הרע (כמ"ש ב"ב טז.) ועמלק יצרא בישא כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג קס א). וכן בדורו של מרדכי ואסתר שאז היה זמן אנשי כנסת הגדולה שיסדו תורה שבעל פה כמ"ש (סוכה כ.) עלא עזרא מבבל ויסדה והרב חכמה מועיל לבטל הרב כעס ועל כן התגרה עמלק גם כן בישראל לבטל מהם התורה שבעל פה. ואחר כך ונהפוך הוא שעל ידי זה נתייסד מהם התורה שבעל פה. ואחר כך ונהפוך הוא שעל ידי זה נתייסד אז התורה שבעל פה כמ"ש (שבת פח.) הדר קבלוה בימי אחשורוש והיינו התורה שבעל פה שעל זה היה כפיית הר כגיגית דעל תורה שבכתב אמרו נעשה ונשמע (וכמ"ש מדברי תורה נח ג) וכן כתוב אחר מחיית עמלק ליהודים היתה אורה ודרשו (מגילה טז :) זו תורה והיינו תורה שבעל פה שנקרא אורה בלשון נקיבה שמקבלת מתורה שבכתב שנקרא תורה אור. ובדורו של משה שהיו במדבר ולא היה להם עדיין זכות ארץ ישראל לא היה הזמן למחיית עמלק מכל וכל כש"נ והיה בהניח וגו' בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה וגו'. אכן בדורו של שמואל אז לא נתגרה עמלק בישראל רק את כל אשר לעמלק. ואם היה מקיים כאשר נצטוה היה אז מחיית עמלק מכל וכל ע"י שאול שהוא מזרעו של בנימין וגם על ידו ראוי להיות מחיית עמלק כש"נ אחריך בנימין ואיתא ע"ז בפסיקתא (פרשה יג ד) לעולם אחריך בנימין לתבוע מן זרעו של עמלק. ואז היה דוד המע"ה משיח ושאול היה ראוי להיות משיח בן יוסף וכמו שאמר יהונתן ואנכי אהיה לך למשנה. רק על ידי שהשאיר שאול את אגג יצא ממנו המן ועל ידי זה התגרה בישראל בדורו של מרדכי ואסתר שבא זמן התגלות תורה שבעל פה כנ"ל ואז היה מחיית עמלק על ידי מרדכי ואסתר מזרע בנימין. ונתייסד התורה שבעל פה כמ"ש הדר קבלוה כו' כנ"ל. ועיקר התגלות תורה שבעל פה יהיה בזמן משיח בן דוד כמ"ש (קה"ר יא פ' ח) תורה שאדם למד בעולם הזה הבל היא לפני תורתו של משיח. ואז יהיה עיקר המחיית עמלק מצד השי"ת. וזהו שורש מחלוקתם דר"א א' מדורו של משיח עד דורו של שמואל שאז היה ראוי להיות מחיית עמלק מכל וכל אם היה שאול מקיים כמצות שמואל מפי ה' וכאמור. ורק יהושע סבר כיון דפסוק מלחמה לה' בעמלק מדור דור נאמר אחר מלחמת עמלק. לא נחשב דורו של משה בכלל מה שנאמר מדור דור רק מדורו של שמואל עד דורו של מרדכי ואסתר שאז גם כן התעורר עמלק והתגרה בישראל כשהגיע זמן קבלת תורה שבעל פה. והיינו שגילה השי"ת למשה רבינו ע"ה שמעתה יהיה דורו של שמואל שהשי"ת יתחיל מצדו לעשות מחיית עמלק ולא יוגמר שאחר כך יתעורר עמלק עוד להתגרות בישראל בדורו של מרדכי ואסתר. ור' יוסי א' מדורו של מרדכי ואסתר כו' שדורו של שמואל לא חשב כיון שלא היה מחייה כהוגן. ששאול קלקל שהניח אגג וחשב ההתחלה מה שהתגרה עמלק בישראל לבטל התגלות תורה שבעל פה בדורו של מרדכי ואז היה מחיית עמלק וקבלוה לתורה שבעל פה כנ"ל. רק לא נגמר עד דורו של משיח שאז יהיה עיקר התגלות תורה שבעל פה כמו שאמרנו מהמד' ואז יהיה עיקר מחיית עמלק ועל זה מייתי הדרשא דדורו של משיח הוא ג' דורות דכ' ולפני ירח דור דורים דור חד דורים שנים הרי תלת מרמז שדור של משיח כולל כל הג' דורות שהיה בהן מחיית עמלק ב' דורות שהתגרה הוא בישראל. ודור א' שהיה מצד השי"ת שציוה להחרים זכרו. והוא מפני שאז ירגישו ישראל טעם מחודש בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה ואז יהיה מחיית עמלק בכפל מצד ישראל. וגם מצד השי"ת. כמו בג' דורות הנ"ל. ועל זה נצטוו ישראל זכור וגו' תמחה את זכר עמלק ואיתא (מדברי תורה שם ד) אמרו ישראל רבונו של עולם אין אנו יכולים בו א"ל הקב"ה תהיו אתם מזכירין שמו מלמטה ואני מוחק שמו מלמעלה כו' וזש"נ לא תשכח שעל כ"פ לא תשכח מלהתפלל להשי"ת למחות זכר עמלק ואז השי"ת מוחה שמו מלמעלה ועל זה בא קריאת הפרשה מזכירין שמו ומבקשים מהשי"ת שימחה שמו של עמלק מלמעלה ועל ידי זה נזכה למחיית עמלק בדורו של משיח על ידי השי"ת שיחרים זכרו מכל וכל ב"ב א"ס:
12
י״גלבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין. בזוהר הקדוש (בשלח סד ב) אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור אינון תרין כתרין שמאלא דאחידן בהו עמין עכו"ם דאקרון שור וחמור והיינו דכתוב ויהי לי שור וחמור כו' וכשישראל זכאין משלחי להו ולא יכלי לשלטאה עלייהו הה"ד משלחי וגו' וכד מזדווגי כחדא מבין סט' דלהון נפיק מתקיפותא דלהון דאקרי כלב כו' דשור וחמור הם הב' קליפות דעשו וישמעאל שמהם נסתעפו ע' הקליפות ל"ה מימינא ול"ה משמאלא כמ"ש האריז"ל. וקליפת ישמעאל הוא התאוה וחמדות רעות ועל זה מרמז חמור שכן כ' במצריים אשר בשר חמורים בשרם וגו' כי היו שטופי זימה וכן כ' שבו לכם פה עם החמור ודרשו (יבמות סב.) עם הדומה לחמור והם היו אליעזר וישמעאל (כמ"ש ויקרא רבה פ' כו) ועבדים שטופי זימה כמ"ש (פסחים קיג :) שציוה כנען את בניו אהבו את הזימה וישמעאל בן שפחה ממצרים שקראו הקב"ה בן האמה ועל כן נמשל לחמור. וגם כל בעל תאוה עושה מעשה שטות ואיתא (מ"ר בלק) על אתונו של בלעם שזו הטפשות שבבהמה וכו' ע"ש וכן הלשון בגמרא (ב"ב עד.) כל אבא חמרא ופירשב"ם שוטה כחמור. וכן איתא (נדרים פא.) שאין מצויין לצאת ת"ח מבניהן משום דקרו לאינשי חמרי היינו שמתגאים על הציבור בחכמתם להחשיב הכל כטפשים. וחמור הטיפש שבבהמה כנ"ל. ותאוה מעשה שטות כמ"ש (סנהדרין קו.) שטים שנתעסקו בדברי שטות וכן איתא (סוטה ג.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוחשטות שנ' כי תשטה אשתו. כי אין שטות גדול מזה כי הוא דבר מאוס כמ"ש (שבת קנב.) אשה חמת מלא צואה וכו' ושוטה זה מאבד עולמו בשביל רגע א' דתאוה מנוולת ועל כן נקרא קליפת ישמעאל דתאוה חמור. וקליפת עשו הקנאה ורציחה נקרא שור על פי מ"ש (ברכות סא.) דבהמה אית בה יצר הרע דקא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא וכנגדן אמר יעקב ויהי לי שור וחמור ואיתא (ב"ר פ' עה) שור זה יוסף כו' וחמור זה יששכר וכו' ואיתא בגמרא (ע"ז ה :) בזמן שעוסקים בתורה ובגמ"ח יצרם מסור בידם שנאמר אשריכם זורעי על כל מים ואין זריעה אלא צדקה כו' ואין מים אלא תורה כו' ואיתא (ב"ק יז.) על פ' זה משלחי רגל השור והחמור כל העוסק בתורה ובגמ"ח זוכה לנחלת שני שבטים כו' אויביו נופלים לפניו כיוסף כו' וזוכה לבינה כיששכר ע"ש. כי יוסף היינו גמ"ח וצדקה וטוב לבריות היפך קליפת עשו שאמר (ב"ר פ' סג) ע"פ דם שנאת שנאת דמו של אדם בגופו והוא רע לבריות. ובעשו ועמלק כ' ולא ירא אלהים וביוסף כ' את האלהים אני ירא ועל כן איתא (ב"ב קכג :) שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף. ועשו הוא רוצח וגוזל וביוסף כ' ויכלכל יוסף ונקרא על שם זה כלכל (כמ"ש מ"ר ות' חוקת) שזן וכלכל הבריות והוא בקדושה נגד קליפת עשו ונקרא גם כן שור כמ"ש בגמרא. ויששכר בקדושה נגד קליפת ישמעאל שישמעאל עושה מעשה שטות כנ"ל. וביששכר כ' יודעי בינה וגו' ואיתא (יומא כו.) לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי כו' משבט יששכר וזהו העסק בתורה שזה חלק יששכר וכמ"ש (ב"ר פ' צט) יששכר חמור גרם כשם שחמור טוען את המשא כך ייששכר טוען את התורה (ובמדברי תורה שם) ויט שכמו לסבול עולה של תורה והוא היפך החמור דקליפה. שהוא כחמור למשוי והמשא מבטל התאוה ואיתא (סוכה נב :) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש היינו יצר הרע דתאוה שנקרא מנוול כנ"ל משכהו לבית המדרש להיות חשק וחמידו לאורייתא כמו שיושאר לעתיד (כמ"ש זח"א קלח א במה"נ) והעוסק בתורה וגמ"ח יצרם מסור בידם ב' היצרים כנ"ל. וז"ש (ע"ז זם) בתר הך דמשלחי רגל השור והחמור תדב"א לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי היינו להכניס ב' הכחות אלו לקדושה ולמשאוי היינו היגיעה בדברי תורה וכשור לעול כי העול ניתן על השור לכוף ראשו שלא יוכל לנגוח בראשו. ואמר בזוהר הקדוש דכד מזדווגי כחדא נפיק מתקיפותא דלהון דאקרי כלב כו' הרי אני מוסר אתכם לכלב מיד ויבא עמלק וכ' רח"ו דפנימיות דשור וחמור ו' דשור מ"ו דחמור גימט' כלב. וזהו קליפת עמלק שנובח בלא טעם והוא כנגד קדושת עתיקא שהוא למעלה מהשגת שכל אנושיי כך קליפת עמלק נגד השכל כמו שם אחר קריעת ים סוף דכ' שמעו עמים ירגזון ולא קמה עוד רוח באיש כמו שאמרה רחב והוא לא חש לזה. ואמנם בשבת יש התגלות עתיקא וביום השבת ההתגלות עוד בהעלם ובסעודה ג' שמתגלה מצחא דעתיקא שבאה בחינת עתיקא אל הגילוי היינו האור פנים אז נתבטל קליפת עמלק כי נתברר שישראל קשורים בשורש הקדושה ואז לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין שמתבטל קליפת עמלק שישראל זוכין שקשורים בשרש ובאור פני מלך חיים:
13
י״דואמר בזוה"ק (שם) דאקרי כלב ודא חציפא מכלהו ויש לומר שמרמז דעמלק שורש היצר הרע וזהו החוצפה שלו שמתגרה בת"ח ויכול לכנוס אף לנפש קדוש וכמו שהעיז לנסות ולהסית לר"מ ולרע"ק (וכמו שנת' מא' א) והוא ראשית דקליפה כמה שנאמר ראשית גוים עמלק. ונקרא היצר הרע מלך זקן וכסיל וכמו בקדושה כ"ע איהו כתר מלכות כן זלעו"ז בקליפה עמלק הראשית נקרא מלך. ונקרא זקן בזלעו"ז כמו שנקרא אברהם אבינו קן בקדושה כש"נ ואברהם זקן בא בימים ביומין עלאין וזכה שנקרא זקן (וכמו שנת' מא' ב) כן עמלק נקרא מלך זקן וכסיל אשר לא ידע להזהר עוד שנכנס בחוצפה לגדולי עולם אף שהכריזו הזהרו בר"מ ותורתו הזהרו ברע"ק ותורתו (כמ"ש קידושין פא.) בדרך הידוע שהלכו לקבל תורה וזהו בעלותו ממצרים דלבד שיצאו מהקליפות ביצ"מ שיצאו מכל עשר כתרין דמסאבותא. לבד זה היו עולין מעלה מעלה ומכל מקום נזדווג להם אף שבודאי הכריזו ברקיע הזהרו בישראל ותורתן אך הוא לא ידע להזהר וזהו החוצפה שלו. והנה בפסיקתא (סו"פ יב) ומדברי תורה (תצא י) ומ"ר (סו"פ בשלח) דרשו ולא ירא אלהים על עמלק ולכאורה מה זה רבותא על עמלק דלא ירא אלהים. רק בישראל היראה מהשי"ת בגין דאיהו רב ושליט ובאו"ה יש יראת העונש עכ"פ ובקריעת ים סוף דכ' שמעו עמים ירגזון חיל אחז וגו' עכ"פ יראת העונש ועמלק לא ירא אלהי"ם שלא היה לו אף יראת העונש וזהו חוצפה שלו וכנ"ל. והנה קדושת הג' אבות נגד ג' קליפות דקנאה ותאוה וכבוד אברהם נגד קליפת עשו שהוא הקנאה ושנאת הבריות ויצחק אבינו ע"ה כנגד קליפת ישמעאל התאוה (ונת' כ"פ) וקליפת עמלק הוא הגאוה והכבוד וכמו שנדרש (מ"ר נשא פ' יג) גאות אדם תשפילנו זה עמלק שנתגאה על הקב"ה כו' ועל ידי הגאוה בא לידי חוצפה יתירה כנ"ל. ולעומתו בקדושה יעקב אבינו ע"ה שאמר מאין יבא עזרי (כמ"ש ב"ר ר"פ ויצא). ועמלק עמד בחוצפה נגד השי"ת שלא האמין כלל שהשי"ת נלחם מלחמת ישראל ויעקב אבינו ע"ה אמר האלהים הרועה אותי מעודי וגו' שלא הכיר כלל שעושה מה בהשתדלותו רק אמר שהכל מהשי"ת. ונאמר מי יקום יעקב כי קטן הוא. ועל כן בסעודה ג' שכנגד יעקב אבינו ע"ה כמ"ש האריז"ל ושבת ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו (כמ"ש זח"ב רד א) שזוכין לקדושת האבות בג' הסעודות וכשזוכין בסעודה ג' לקדושת יעקב אבינו ע"ה שהוא השפלות והענוה וההכרה שהכל מהשי"ת אומרים לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין שמתבטל קליפת עמלק שהוא חציפא מכלהו כנ"ל:
14
ט״ובתנחומא (סו"פ תצא) כ"ז שזרעו של עמלק קיים כאלו כנף מכסה את הפנים אבד זרעו מן העולם לא י עוד מוריך והיה עיניך רואות את מוריך. הענין דכח זה שלא יהיה כנף מכסה את הפנים הוא על ידי על תורה שבעל פה שהוא מטלא דעתיקא כמו שאמרנו כ"פ ע"פ תזל כטל אמרתי המרמז על תורה שבעל פה. ולכן אמרו (מ"ר ות' חקת) כל יקר ראתה עינו זה רע"ק וחביריו דברים שלא נגלו למשה נגלו לרע"ק וחביריו מפני שר"ע היה שורש תורה שבעל פה כמ"ש האריז"ל (ונת' כ"פ) וזהו ענין מ"ש (מנחות כט :) שכשראה משה רבינו ע"ה ששוקלין בשרו במקולין א' רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני היינו שדייקא על ידי כך יתעלה עד השרש עתיקא שהוא למעלה מבחינת מחשבה וז"ש במחשבה לפני דייקא שמורה על עתיקא (כשנ"ת ויחי מא' י). ועל זה מרמז ראש הפסוק ונתן לכם אדני לחם צר ומים לחץ היינו בהשגת תורה שבעל פה שבא על ידי צער ויגיעה ומיעוט תענוג (כמ"ש מדברי תורה נח ג) ועל ידי זה ולא יכנף עוד מוריך וגו' שתזכה לבחינת טלא דעתיקא שהוא אור תורה שבעל פה. ואמרו (ברכות סא :) זמן ק"ש היה כו' א"ל תלמידיו רבינו עד כאן א"ל כל ימי כו' עד שיצאה נשמתו באחד כו' והוא מפני שהרגיש בנפשו שדייקא ע"י כן יתעלה נשמתו בתכלית היחוד עם התקשרות דעתי"ק בחינת מחשבה לפני כנ"ל. וכידוע שהיה מעשרה הרוגי מלכות שהיו להשקיט קטרוג של הס"מ שרו של עמלק המקטרג על קדושת הברית טול מה שבחרת כנ"ל ועל כן אינו נופל עמלק אלא ביד זרעו של יוסף מפני שאין עליו טענה בענין זה כמ"ש (מדברי תורה שם.) ומה שהיה עליו איזה נדנוד מהעשרה טיפין שיצאו כו' (כמ"ש סוטה לו :) ע"ז השלימו התיקון עשרה הרוגי מלכות וביחוד רבי עקיבא שיצאה נשמתו באחד שהוא תכלית היחוד בהתעלות התקשרות נשמתו בעתי"ק ובזה נכנע כח עמלק מכל וכל כדברינו למעלה שזה עיקר הכנעת כח עמלק. ואיתא (ברכות שם) אמרו מה"ש זו תורה וזו שכרה א"ל חלקם בחיים יצתה ב"ק אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא. והדבר נפלא וכי זה תכלית שכרו של רבי עקיבא שמזומן לחיי עולם הבא מה שאמרו גם על ההוא כובס (כתובות קג :) ועל קטיעה בר שלום (ע"ז י :) וכעין שהקשו בגמ' (פסחים נ.) עמ"ש הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן אלימא רבי עקיבא וחביריו משום הרוגי מלכות ותו לא כו'. וכעין זה יש להבין במ"ש (ע"ז יח.) ברחב"ת שהיה עוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וא"ל ריב"ק תמה אני אם לא ישרפו כו' א"ל רבי מה אני לחיי עולם הבא א"ל כלום מעשה בא לידך כו' והפלא שהיה מסופק אם מזומן לחיי עולם הבא. ויש לומר בזה דעפ"י הדין אפשר דלא היו צריכין למסור נפשם דגם על ג' דברים אם יכולים להמלט אמרו (שיר השירים ז ח) דא"ל יחזקאל כך מקובלני מישעיה רבי חבי כמעט רגע וגו' רק חנניה מישאל ועזריה רצו לקדש שם שמים ע"ש. ויש לומר שהוא כענין אברהם אבינו ע"ה בכבשן האש שלא היה מצווה על קדושת השם ושלא לאבד עצמו ב"נ מצווה רק דרצה לקדש ש"ש לצורך השעה אף שמי שאינו מחויב בדבר ונהרג מתחייב בנפשו להרמב"ם ועבירה בידו (וכמו שנת' פ' נח מא' ט עש"ב) וכמו כן יש לומר בענין רע"ק ורחב"ת שהיו מקהילין קהילות ברבים ועוסקין בתורה דאיפשר דלא היו רשאין מדין מאבד עצמו לדעת והיו צריכין להטמין עצמם וכמו ששאל ר' יוסי בן קסמא לרחב"ת ופפוס לרע"ק. רק רע"ק השיבו ומה במקום חיותנו אנו מתיראין כו' מפני שהרגיש בנפשו שנצרך שיבא לידו שתצא נשמתו באחד וזהו עיקר חיותו והתעלות נפשו כנ"ל. והוא מעין עבירה לשמה שאמרו (נזיר כג :) שהוא כמצוה שלא לשמה ונאמר אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד דלמיימינים שעוסקים בתורה ומצות לשמה אורך ימים לעולם הבא שכולו ארוך ולמשמאילים שעוסקין שלא לשמה עושר וכבוד בעולם הזה איכא ולא אורך ימים לעולם הבא (כמ"ש שבת סג. וע' רש"י) וממילא גם במעשה זו דהיה כעין עבירה לשמה היה הספק אם ע"ז בעצמו יגיע שכר לעולם הבא. ועל זה השיב הקב"ה חלקם בחיים שמחלק מעשה זו עצמה יגיעו לחיי עולם לתכלית השלימות להתעלות בבחינת מחשבה לפני ועל זה יצתה ב"ק אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי עולם הבא שזהו תכלית האושר והשלימות שלו כנ"ל:
15
ט״זאחר הבדלה
16
י״זליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. פסוק זה נאמר אחר מחיית עמלק שהוא כולל כל הענינים שהם לנגד קליפתו של עמלק. דעיקר קליפתו היה לבטל תורה ובתחלה שבא זמן קבלת תורה שבכתב בא והתגרה בישראל ורצה לבטל קבלת התורה. ועל כן ביזה המילה כמ"ש ויזנב בך וגו' ואיתא במדברי תורה וזוהר הקדוש שהיה חותך מילותיהם כו' הוי לך מה שבחרת. וכונתו היה על פי מ"ש (מ"ר ותנחומא משפטים) בעקילס שא"ל אדריינוס למד תורתן ואל תמול וא"ל אינו יכול ללמוד תורתן אם אינו מל מגיד דבריו ליעקב שהוא מל כו' והיינו שאם ימול ולא יתגייר לא יועיל המילה שהוא בכלל ערלים (כמ"ש נדרים לא :) וזה שבא לקטרג על מה שרוצה השי"ת ליתן תורה לישראל מפני שהם מולים ואמר שהם גם כן פוגמין וטול מה שבחרת. ולא הועיל קטרוגו וקבלו תורה שבכתב. ואחר כך כשבא הזמן לכנוס לארץ ישראל דשם עיקר מקום תורה שבעל פה כש"נ כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים דבר ה' זו הלכה (כמ"ש שבת קלח :) ולשכת הגזית משם יוצאה תורה לכל ישראל (כמ"ש סנהדרין פו :) וזה היה בירושלים. שוב בא עמלק וכמ"ש (מ"ר ותנ' חוקת) ומי היה מלך ערד זה עמלק כו' והיינו שבא לקטרג לבטל מהם אור תורה שבעל פה. דעמלק יצרא בישא כמו שאמרנו מהזוהר הקדוש וידע שכשיקבלו התורה יבטל הוא מכל וכל. וכן אחר כך בתורה שבעל פה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס יוכלו לזכות כמו במתן תורה להיות חירות ממלאך המות ויצר הרע ולכן רצה לעכבם. וכן קטרוג המן מזרעו היה גם כן כשהגיע זמן התפשטות תורה שבעל פה על ידי אנשי כנסת הגדולה שגזרו גזירות וסייגים וכמ"ש (עירובין כא :) הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי. ודניאל היה הראשון דכ' וישם דניאל אשר לא יתגאל בפתבג המלך וביין משתיו והיינו גזירת יינן ושמנן משום בנותיהן ובנותיהן גם כן גזירה (כמ"ש ע"ז לו :) וכבר אמרנו שזה שקטרג המן ודתיהם שונות מכל עם דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן (כמ"ש מגילה יג :) היה כונתו לקטרג למעלה לפני השי"ת על גזירה זו שאין המכוון שלהם לש"ש רק מפני הגאוה ושנאת הבריות ועל זה אמר ואת דתי המלך אינם עושים ובכ"מ שנאמר המלך סתם משמש קודש וחול (כמ"ש במ"ר ע"פ גם ושתי) והיינו שאין כונתם לקיים דתי מלך מלכי המלכים בזה (ונת' תצוה סו' מא' ב). וכן קטרוג ישנו מן המצות ורבנן עם א' הן הכל היה כונתו לקטרג לפני השי"ת. ומהס"ת היה קצת מקום קטרוג כיון שפעל שנחתם גז"ד של טיט כמ"ש במ"ר. ואחר שעשו תשובה ועשו מחיית עמלק כ' ליהודים היתה אורה ודרשו (מגילה טז :) אורה זו תורה וכה"א ותורה אור והיינו תורה שבעל פה שנקראת אורה לשון נקיבה שמקבלת מתורה שבכתב שנקרא תורה אור. וכ"כ (שבת פח.) הדר קבלוה בימי אחשורש והיינו תורה שבעל פה שעליה היה הכפיית הר כגיגית דעל תורה שבכתב אמרו נעשה ונשמע וכמ"ש (מדברי תורה נח ג). שמחה הוא גם כן היפך קליפת עמלק יצרא בישא וכמ"ש (סופ"א דתענית) ולישרים שמחה דכ' ולישרי לב שמחה והיינו כשמתיישר הלב ומוריק כל הרע מלב כסיל ונעשה לב א' לאביו שבשמים. ועמלק שורש הנחש והיצר הרע שגרם עצב ועצבון והוא היפך השמחה וכשמבטלין קליפתו לגמרי מכל וכל זוכין לשמחה. ששון זו מילה הוא בודאי נגד קליפת עמלק שביזה המילה וקטרג על קדושת הברית של ישראל כנ"ל. ויקר אלו תפילין שבראש שמורה שישראל קשורים בשרש למעלה מתפיסת שכל בנ"א. ועל זה דקדקו וא' תפילין שבראש ולא אמרו שעל הראש שהמכוון שקשורים במוח וכמ"ש הרב זצוק"ל. ועל זה קטרג עמלק (כמו שנת' מא' יב וש"מ) וכיון שזכו לעשות מחיית עמלק זכו לבחינת יקר שמורה על התקשרות בשרש בחינת עתיקא ועל כן תורה שבעל פה שבא מטלא דעתיקא נקרא כל יקר וכמו שנדרש (מד' פ' חקת) וכל יקר ראתה עינו זה רע"ק וחביריו. הנ קטרוג עמלק על קבלת תורה שבכתב נתבטל שהרי יהושע החליש כחו וזכו ישראל לקבל התורה אבל הקטרוג על קבלת והתפשטות תורה שבעל פה שהוא מתפשט בכל דור ודור בלבות חכמי ישראל ע"ז יש קטרוג תמיד מקליפת המן ועז"נ מלחמה לה' בעמלק מדור דור וצריך בכל פורים לעשות מחיית עמלק מחדש. וקורין קודם לו בשבת פרשת זכור להקדים זכירה לעשיה דמחיית עמלק (כמ"ש מגילה ל.) שמזכירין שמו מלמטה וזוכין למחיית עמלק מצד השי"ת בפורים וכמ"ש במד' ואני מוחק שמו מלמעלה כו' ובכל שבת יש מחיית עמלק לשעתו וכמו שאמרנו (ונת' מא' יא וש"מ) ועל כן אומרים במוש"ק קודם הבדלה ליהודים היתה אורה וגו' כן תהיה לנו שמבקשים שיהיה המחיית עמלק לעולם ואף בימי המעשה נהיה ניצולים מקטרוג עמלק שהוא יצרא בישא ונזכה לאור תורה שבעל פה ושמחה ששון ויקר:
17