פרי צדיק, לראש חודש מנחם אבPeri Tzadik, Rosh Chodesh Av
א׳איתא בגמרא (פסחים ע"ז.) דראש חודש איקרי מועד כדאביי וכו' דכתיב קרא עלי מועד וכו'. ולא מצינו בשום מקום דראש חודש איקרי מועד רק ממה שלומדים מראש חודש אב ומנה ילפינן דשעירי ראש חודש קריבין בטומאה דדרשינן במועדו ואפילו בטומאה. והענין דמועד מלשון אשר אועד לכם שמה שבבית המקדש היה השראת השכינה וכתיב השוכן אתם בתוך טומאתם ודרשו אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם וכן הוא בכל ימי חג ומועד. ובראש חודש לא מצינו בתורה שיהיה נקרא מקרא קודש רק בלשון חז"ל מצינו (ר"ה כ"ד.) שבקידוש החודש ראש ב"ד אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש. והיינו מפני שבעולם הזה עדיין טמון וגנוז בו הקדושה ולא ניכר עוד. רק לעתיד כשיהיה אור החמה שבעתיים כאור שבעת הימים כמו שהיה בשעת הבריאה קודם שנגנז האור והירח יקבל האור מהחמה. ומזה היה לחכמים הארה דראש חודש יש בו גם כן קדושה ואיקרי מועד. וזה עיקרו בחודש זה דאיתא בס' יצירה המליך אות ט' בשמיעה וכו' ואב בשנה וכו' ואיתא (ב"ק נ"ה.) הרואה ט' בחלומו סימן יפה לו וכו' הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחלה שמבראשית עד וירא אלהים את האור כי טוב לא כתיב ט'. והחודש זה נברא באות ט' שמורה על האור כי טוב אף שבחודש הזה היה על הגוון ההיפך שנחרב בו ב' המקדשים שנקראו אורו של עולם וכמו"ש (ב"ב י'.) ילך ויעסוק באורו של עולם דכתיב ונהרו וכו'. אך הוא על פי מ"ש בזוהר הקדוש (הקדמה ג'.) על אות ט' טובך סתים בגוון וצפון בגווך הה"ד מה רב טובך אשר צפנת וגו' וזהו רק בעולם הזה הדומה ללילה אבל כשיתוקן על ידי דוד המלך ע"ה שהוא מרכבה למדת מלכות וכתיב בי' חיים שאל ממך ואות ט' מורה על חיים (זח"ב קנ"ב א') ולכן בעיר לוז ששולט שם אות זה לא שליט בי' מלאכא דמותא ואז לא יהיה לילה שיהיה אור הלבנה כאור החמה ויהיה כמו יום בעולם הזה ואור זה יתחדש בכל חודש ואז יתגלה קדושת החודש דאיקרי גם כן מועד. ולכן אמרו (ערכין י':) לענין הלל ראש חודש דאיקרי מועד לימא לא איקדש בעשיית מלאכה וכו' שאין מקודש לחג אינו טעון שירה. ומצינו (תענית כ"ח:) רב איקלע לבבל חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא סבור לאפסיקנהו כי דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם. משמע שזה המנהג נתחדש בבבל ורב שבא מארץ ישראל שם לא נהגו לומר הלל בראש חודש. והיינו שלא הרגישו מזה דראש חודש יש בו מקדושת מועד עד שבאו לבבל אחר החורבן כמו שנאמר כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם נאום ה' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה. ואיתא (ירולשמי ברכות ומ"ר איכה) שבט"ב נולד משיח. וכן בכל דור נולד בט' באב בחינת משיח וכמו בשעת הבריאה דאדם הראשון נולד ביום ו' ורוחו של משיח איתא (ב"ר פ"ב) ורוח אלהים מרחפת זה רוחו של משיח. וזהו אחור וקדם צרתני שהוא נברא ביום ו' ורוחו של משיח עוד ביום א' דכתיב אז והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום וגו' דהיינו ישת חשך סתרו שהוא שכל הנעלם מכל רעיון והוא קדם למע"ב ובזוה"ק (ח"ג ו' ב') חשב מאמר ראשון יהי אור היינו שגם במאמר יהי אור אין עוד שום תפיסה מאחר שאור זה נגנז וחשוב גם כן שכל הנעלם מכל רעיון ובגמרא (ר"ה ל"ב.) קאמר בראשית נמי מאמר הוא ומאמר יהי אור נחשב למא' ב' היינו דבמאמר יהי אור כבר יש בו איזה תפיסה קצת דה' פעמים אור הם כנגד חמשה חומשי תורה כמ"ש (ב"ר פ"ג) ויש בזה תפיסה רק מאמר בראשית הוא שכל הנעלם מכל רעיון ובו נזכר רוחו של משיח והוא נולד בכל ט"ב. ותיכף ביום החורבן כשנכבשו בבוקר מיד עלה הרהור תשובה בלבם ואחר כך לעת ערב כשנשרף ההיכל מזה נולד בחינת משיח כמ"ש במדרש שם על ידי ההרהור תשובה וכמו שהוכיח להם ירמיה שבאם היו כן בארץ ישראל לא היו צריכין לגלות (כמ"ש בפסיקתא). רק מקודם לא עלה על דעתם שיחרב הבית שהיו סוברים ה' אתנו. ואחר כך כשראו שנכבשו הרהרו תשובה בלבם ומזה נולד משיח וכמו"ש (בב"ר שם) מרחפת על פני המים בזכות התשובה שנמשלה כמים שנאמר שפכי כמים לבך שכבר היו ראוים לגאולה אם היה התשובה כתיקונה מכל וכל כמו"ש היום אם בקולו תשמעו כמו"ש (סנהדרין צ"ח.) ואיתא (יומא פ"ו:) גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה שנאמר הן ישלח וכו' ואת זנית רעים רבים ושוב אלי ואף שעל פי דין אסור לשוב לקחתה ואיתא (ויקרא רבה פ' בחקותי) בשר ודם גוזר גזירה וכו' אבל הקב"ה תחלה וכו' אבל אחר התשובה יברר השי"ת שלא היה חטא כלל. וכמו שא' (שמות רבה פ' מ"ג) בשעה שעשו ישראל אותו מעשה עמד לו משה מפייס את האלהים אמר רבון העולם עשו לך סיוע וכו' אתה מזריח החמה והיא הלבנה וכו' אתה מוריד גשמים והיא מגדל צמחים אמר הקב"ה משה אף אתה טועה כמותם והלא אין בו ממש אמר לו אם כן למה אתה כועס על בניך וכו' משל למלך שנכנס לביתו ומצא אשתו מגפפת לדולפקי אמר לו שושבינו וכו' ולעתיד אחר הבירור יברר השי"ת שלא היה כלל ואת זנית רעים רבים כן הוא על פי המדרש. ומהבעל שם טוב זצוק"ל איתא משל למי שבא לנסות אשתו ונדמה לה לרב החובל ותפסה ופיתה אותה ולא רצתה עד שאנסה להתרצות לו ואחר כך באתה אליו בשברון לב וגלתה לו הדבר אמר לה בעלה אנכי הייתי ומעולם לא זנית עם אחר. כן יברר השי"ת חטאי ישראל שהכל היה על פי השי"ת. וכן שמעתי מאדמו"ר זצ"ל מאיזביצא פי' הפסוק ממרים הייתם עם ה' דהול"ל נגד ה' אך הפירוש שיברר השי"ת שמה שהיו ממרים היה גם כן עם ה' וממנו יצאו הדברים ואחר שיעשו תשובה מאהבה שזדונות נעשות כזכיות. והיינו שיברר השי"ת אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית (כמו"ש שבת פ"ט:) והיינו שכן הוא סדר הבריאה ברישא חשוכא והדר נהורא דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא. וזהו מרחפת על פני המים בזכות התשובה שנמשלה למים שנאמר שפכי כמים לבך ומים הוא בחינת חסד ואהבה ולכן אמרו אין מים אלא תורה. והתשובה כמים היינו שהוא מאהבה אז החשך נעשה טוב מאוד. ולכן בחדש זה דאיתא בפסיקתא שבו יבנה בית המקדש אף שנראה שבו כבה אורו של עולם מכל מקום לעתיד בו יבנה בית המקדש וכמו"ש רש"י שמאחר שיבנה בידי שמים וירד בנוי ומשוכלל אינו צריך זמן. ולכן נברא באות ט' שמורה על אור כי טוב ואור צדיקים ישמח:
1
ב׳ולכן אמרו (תענית כ"ט.) שמשנכנס אב ממעטין בשמחה אף שבחודש זה אסור כל שמחה ומה זה לשון ממעטין בשמחה הלא אף מיעוטו קשה. אך באמת טובי' גנוז בגוי' כנ"ל ולעתיד יתברר שהכל היה בחינת אור כי טוב רק השמחה צריך להיות צפון וגנוז בלב רק צריך להאמין שלעתיד יתהפך יום ט' באב למועדים וימים טובים ויהיה בו שמחה. ולכן בבבלך הרגישו אז בראש חודש זה דאיקרי מועד ומנהג אבותיהם בידיהם לומר הלל רק מדלגי דלוגי דעדיין אין בו תפיסה וכמו"ש לא איקדש בעשיית מלאכה דאינו מקודש לחג ואינו אסור בעשיית מלאכה ואף חכמים לא אסרוהו במלאכה. ומכל מקום מצינו שהיו רבים נוהגין שלא לעשות מלאכה כמוש"נ אשר נסתרת שם ביום המעשה ותרגום יונתן ביומא דחולא וקרי לערב ר"ח יום המעשה מכלל דראש חודש לא איקרי יום המעשה וכן מצינו בשאול המלך שעשה סעודת ראש חודש דהמלך איתא בס' יצירה לב בנפש כמלך במלחמה דכל ישראל הם קומה שלימה והמלך הוא כנגד הלב והרגיש הקדושה ועשה סעודת ראש חודש מה שאין כן דוד שנמשל לירח וזה יהיה נתגלה רק לעתיד. וכן איתא בכתבי האריז"ל שחשב י"ב צירופי הוי"ה נגד י"ב חדשי השנה וצירוף של חודש ניסן הוא השם כסדר היוצא מפסוק מראשי תיבות ישמחו השמים ותגל הארץ כיון שאז נתגלה אומה הישראלית. וצירוף של חודש מנחם אב הוא צירוף הוי"ה. וכבר עמד על זה בס' בני יששכר מפני מה כשאנו רוצין להזכיר השם אנו קוראין אותו בשם הוי"ה ולא בצירוף אחר מהי"ב צירופין. אבל באמת הטעם פשוט כי כל הצירופין אין להם שום פירוש אחר חוץ מהשם לכן אין נהגה כמו השם כסדר אבל צירוף זה יש לו גם פירוש אחר כמו שמצינו מקיש הויה ליציאה (קידושין ה'.) וכן אפילו בשעת נדתה תהא בה הויה (שם ס"ח.) ומש"ה מותר לומר הצירוף הזה. וזה הוא השייכות הצירוף הזה דייקא להחודש הזה כי באמת השם הזה הוא בהעלם והוא נהגה מפני שיש לו פירוש אחר. אבל פירושו מורה על הויה ואישות שבאמת בחודש זה אם שעל הגוון הוא בהעלם והסתר מאוד אבל על ידי זה דייקא נברא אורו של משיח בזכות התשובה מאהבה שנמשלה כמים כנ"ל ואז יתברר שיש לישראל הויה ואישות ושוב אלי נאום ה'. וכן העסק בחודש זה העיקר שיוכל האדם להתעורר בתשובה מאהבה כמים המורים על אהבה מאחר שבו נברא ונולד נפש משיח דכ' ורוח אלהים מרחפת על פני המים כנ"ל. ואז במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות ל"ד:) דאף דאמר ופליגי דרבי אבוה שניהם אמת דכשעושה תשובה מאהבה ונעשים זדונות כזכיות אין צדיקים גמורים עומדים שם דצדיקים גמורים אין להם זכיות כאלו כשיתברר אם יהיו חטאיכם וגו' דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא דעל ידי החושך דייקא יהיה טוב מאוד כנ"ל:
2
ג׳בגמרא (זבחים צ"א.) ת"ש מוספי שבת קודם למוספי ראש חודש ופירש רש"י מוספי ראש חודש מקודשין משל שבת דאיקרי מועד. וצריך להבין למה נקראו מוספי ראש חודש מטעם דאיקרי מועד מקודשין יותר משל שבת דכתיב מפורש בי' ויברך וגו' ויקדש אותו. אך ענין המעלות דתדיר ומקודש ואיזה מהן קודם הם רק מצד האדם דמחמת שהאדם מקיים מצוה זו תדיר הוא מעלה. וכן מעלת הקדושה גם כן מה שהוא מצד האדם. והקדושה מצד האדם הוא רק בראש חודש שהקדושה בשבת הוא קדושה דקביעא וקיימא מששת ימי בראשית מצד השי"ת כמו"ש (פסחים קי"ז:) מה שאין כן בראש חודגש שלא נמצא כלל בתורה שיהיה נקרא קודש רק מצד ישראל כמו"ש (מכילתא בא) כזה ראה וקדש ובמשנה (ר"ה כ"ד) ראש ב"ד אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש. ולכן נקרא ראש חודש מקודש רק מצד ישראל ובכל המועדים הקדושה הוא מצד השי"ת גם כן רק ישראל גם כן מכניסין בו קדושה דכתיב בהו מקרא קודש דישראל הוא דקבעי לי' דקא מעברי ירחא וקבעי לשני כמו"ש בגמרא (פסחים שם) מה שאין כן ראש חודש שלא נמצא קדושתו כלל בתורה שבכתב והוא רק מצד ישראל וזהו נקרא מקודש מצד ישראל. ומצינו בגמרא (ב"מ ל"ח.) אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו ולפי מה דמסיק שם שהוא גוזמא בעלמא יש להבין למה תפס הגוזמא מתשעה קבין של חבירו ובכל מקום תופסין לגוזמא מספר שלם והיה ראוי לומר מעשרה קבין של חבירו כמו"ש (כתובות נ"ב.) עד עשרה בדמי' שהוא גוזמא. אך הענין דכל מקום מספר עשר מרמז לעשר מדות וכל התשע מדות עד מ' מלכות הם הקדושות מצד השי"ת רק מדה עשירית מ' מלכות בחינת כנסת ישראל הוא רק מצד ישראל. וזה הענין דשבת שהקדושה הוא מצד השי"ת והיינו כל הט' מדות שכולם משפיעין לכנסת ישראל מדת מלכות. ועל זה נאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם. וראש חודש שהקדושה הוא רק מצד ישראל על זה אמר רוצה אדם בקב שלו היינו הקדושה שהוא מצד האדם יותר מתשעה קבין של חבירו היינו הט' מדות שהם מצד השי"ת. וחבירו היינו הקב"ה וכמו שפירש רש"י (שבת ל"א.) דעלך סני לחברך לא תעביד ריעך וריע אביך זה הקב"ה וכו'. וזה מה שקראו בגמרא מוספי ראש חודש מקודש כנגד מוספי שבת שזהו עיקר הקדושה שהוא רק מצד ישראל וכמו שאמרנו ונקרא קב שלו. וזה ענין שמצינו בכתוב אחד כתיב וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח הקדים שבת לחודש וכתיב והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו הקדים חודש לשבת. אך מצד השי"ת קדושת שבת קודמת וכאן דכתיב יבוא כל בשר להשתחוות היינו מצד האדם לכן הקדים חודש לשבת מטעם שאדם רוצה בקב שלו יותר מט' קבין וכו'. וכן מהאי טעמא גבי שונמית כתיב לא חודש ולא שבת דמיירי לענין קבלת פני הרב מצד האדם הקדים חודש לשבת מפני שאדם רוצה בקב שלו וכו':
3
ד׳ועיקר מה שמצינו בראש חודש דאיקרי מועד נלמד רק מחודש אב וכמו שא' (פסחים ע"ז.) דראש חודש איקרי מועד כדאביי וכו' תמוז דהאי שתא מלויי מליוה דכתיב קרא עלי מועד וכו'. והוא דבחודש זה כתיב והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכתיב שחת מועדו שכח ה' בציון מועד ושבת. ובחודש זה הרגישו חכמים דבראש חדש גם כן קדושה ואיקרי מועד. והוא על דרך מה שאומרים מהרבי רבי בער זצלה"ה על הפסוק כל רודפיה השיגוה בין המצרים היינו כל רודפי ה' שרודף אחר השגת השי"ת לדעת ולהכיר את מי שאמר והיה העולם בנקל להשיגו בימים אלו שנקראים בין המצרים ואמר משל על זה דכשהמלך בביתו קשה לבוא לחדרו אבל כשהוא בדרך נקל יותר לבוא אליו. ולכן רק בחודש זה הרגישו החכמים יותר קדושת החודש שהוא מצד ישראל דאיקרי ראש חודש מועד וממנו למדו לכל ראש חודש (ונת' במא' הקודם). ובגמרא (זבחים שם) מסיק אטו ראש חודש למוספין דידי' אהני למוספי שבת לא אהני והיינו דכשחל ראש חודש בשבת אז אהני ראש חודש דגם קדושת שבת יהיה נחשב קב שלו. דבאמת גם בשבת כתיב זכור את יום השבת לקדשו שמור וגו' לקדשו שישראל צריך להכניס קדושה לשבת ושבת נקרא תחלה למקראי קודש כי באיזה כח יש לישראל שהוא יכניס קדושה לראש חודש ומועדים הוא רק על ידי שישראל קדושים וכמו שא' (שמות רבה פ' ט"ו) ואם כלי חול כשהוא מתמלא מן הקודש מתקדשת על אחת כמה וכמה ישראל שהם קדושים ומקדשים את החודש וכו'. והיינו על פי מ"ש (שבת י':) לדעת כי אני ה' מקדשכם ואני מבקש ליתנה לישראל וכו' ועל ידי כח הקדושה זו כי אני ה' מקדשכם ישראל מקדשים את החודש וכן המועדות. ומכל מקום אף בשבת צוה השי"ת שהישראל יכניס בו קדושה על ידי זכו שהוא הקידוש ועל ידי שמירת שבת. אך עיקר הקדושה בשבת הוא מצד השי"ת אבל כשחל ראש חודש בשבת אהני ראש חודש גם להתוספות קדושה דשבת שיהיה נקרא גם כן ע"ש ישראל שמקבלין עול מלכותו ית"ש:
4
ה׳בספר יצירה המלך אות ט' בשמיעה וכו' ואב בשנה וכו'. אות ט' איתא בזוהר הקדוש (ח"ב קנ"ב א') טית איהו חיין וכו' ת"ח טית איהו נהירו דחיין בכל אתר וכו'. ובחודש זה שבעונותינו נחרב הבית שנקרא בית חיינו כמו"ש ונוטל כבוד מבית חיינו נברא חודש זה באות ט' דאות ט' גניז וטמיר כמ"ש זוה"ק (ח"ב ר"ל א') דנהירו דכלהו הוה וכו' דגניז וטמיר והוא מה רב טובך אשר צפנת ליראיך שאדרבה דייקא על ידי זה יזכו לטובה דלית טבא אלא ההוא דנפיק מגו בישא (כמו"ש זח"ב קפ"ד א') ולזה יש שייכות אות ט' לחודש זה. ואמר המליך אות ט' בשמיעה וכמו שאמרנו שעיקר השמיעה הוא כשנכנס לעומק הלב שהלב ישמע ושיהיה שמעו ותחי נפשכם וכמו שנאמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים וזה יכולים לזכות בחודש זה שהמליך אות ט' בשמיעה שיהיה השמיעה כהוגן וכן הפטרת שמעו חל תמיד בשבת ראש חודש אב או בשבת שמברכין בו ראש חודש אב. וכמו שאמרנו שבשבת שקודם ראש חודש בו נכלל קדושת ראש חודש שיבא בימי המעשה שאחר כך דשבת כללא דכלך ברכאן שכולל כל קדושת הששה ימים שאחר כך. וקדושת חודש זה שהמליך אות ט' בשמיעה היינו שיכנסו הדברי תורה ושישמע בעומק הלב והוא על ידי שיתוקן מה שהוכיחן הנביא הכהנים לא אמרו איה ה' ותופשי התורה לא ידעוני (ונת' לעיל פ' מסעי מא' י"א) וכשיכנס לעומק הלב יזכו לבחינת הדעת שהוא פנימיות מכ"ע וז"ש בס' יצירה וכוליא שמאלית בנפש דכליות יועצות והשמאלית יועצתו לרעה כמ"ש (ברכות ס"א.) והיינו בלא טעם ושכל. דחכמה מוחא היינו מה שמשיג על פי השכל דכך צריך להיות ובינה לבא הוא כשכבר יש לו הרגשה בלב שכן צריך ויפה וכליות יועצות הוא בלא שום טעם. וכן כתיב הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני שבכליות הוא סתום למעלה משכל האדם. וכן איתא בזוהר הקדוש (ח"ג קצ"ג ב') עצות מרחוק מאי נינהו תרי בדי ערבות דכל עיטא דנביאי מתמן אתיא. וכ"כ בהקדמת תיקונים (ג' ב') תרי בדי ערבות תרי נביאי קשוט והיינו למעלה משכל האדם. וכן באחיתופל כתיב ועצת אחיתופל וגו' כאשר ישאל איש בדבר אלהים שהיה אומר בלא טעם רק אם אינך מאמין שאל באורים ותומים וכו' כמ"ש (ירושלמי פ' חלק ה"ב). וכן בבלעם כתבי לכה איעצך וגו' שהוא היה בקליפה יודע דעת עליון דקליפה כמו"ש בזוהר הקדוש (שם קצ"ד א') ורצה לומר לו עצה למעלה מהשכל מעליון דקליפה (וכמו שנת' במ"א). ובחודש זה יש ביכולת לתקן אף כוליא שמאלית בנפש שיהיה מייעצתו לטובה גם כן למעלה מתפיסת בני אדם. וכשחל ראש חודש אב בשבת אז יוכלו לתקן השמיעה בשלימות שיכנס למעמקי הלב שבשבת הזמן שיכנסו הדברים ללב וכמו שאמרנו למעלה:
5
ו׳בספר יצירה המליך אות ט' בשמיעה וכו' ואב בשנה בזוהר הקדוש (ח"ב קנ"ב א') ת"ח טית נהירו דחיין בכל אתר וכו' והיינו דכ' באור פני מלך חיים אור פני מלך הוא האור תורה שנקרא אור כי טוב ואות ט' מורה על זה שאות ט' ראשונה בתורה הוא בפסוק וירא אלהים את האור כי טוב (כמו"ש ב"ק נ"ה.) והוא האור הראשון שנגנז בתורה. וחודש זה הוא הזמן לתקן הקלקול שקלקלו בשמיעה שלא שמעו לדברי הנביאים. ועל ידי התיקון יוכלו לזכות לחיי עולם לאור פני מלך חיים. והתיקון על ידי מדת בחינת צדיק כמוש"נ אור זרוע לצדיק ובגמרא (ספ"א דתענית) צדיקים לאורה ומדה זו נקרא טוב אין טוב אלא צדיק שנאמר אמרו צדיק כי טוב וגם על זה מורה אות ט'. ואמר אות ט' בשמיעה על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג ר"ל א') יראי אלהים מסטרא דיצחק דתמן שמיעה דאמר חבקוק נביאה ה' שמעתי שמעך יראתי והוא כמו שנאמר שמעו ותחי נפשכם שעל ידי שמיעה כשהוא כהוגן יכנס ללב ולב מורה על יראה וכמו"ש (יומא ע"ב.) שדרש הפ' ולב אין על מי שאין בו יראת שמים. ובינה לבא כשנכנס היראה למעמקי הלב וכמו שנאמר אז תבין יראת ה' וזה סטרא דיצחק כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב י"ד ב'):
6
ז׳וגי' הגאונים בס' יצירה המליך אות ט' בלעיטה והיינו דאות ט' מורה על חיים כנ"ל ולכן בלוז ששלט אות ט' לא שלטא בי' מותא כמו"ש בזוהר הקדוש (תרומה שם) וחודש זה המליך אות ט' היינו לתקן הכל בשלימות שלא יהיה עוד שלטון למה"מ וזה יוכל להיות רק כשמתקנים כל הפגם של הנחש שהיה תחילתו בהנאת אכילה. וזה שאמר בלעיטה שהלעיטה יהיה בקדושה ולעיטה מורה על אכילה גסה כמ"ש (ב"ר פ' ס"ג) ובפרט כשחל ראש חודש אב בשבת שבשבת איתא מהאר"י גם כן בקדושה אף שעיקר הוא כמ"ש כל המענג את השבת היינו לשם שמים לענג הנשמה יתירה שנקרא שבת (כמו שאמרנו כ"פ) מכל מקום להנאת הגוף גם כן בקדושה. והזמן בשבת לתקן האכילה שיהיה בקדושה והוא מסטרא דאילנא דחיי טועמי' חיים זכו:
7
ח׳האריז"ל כתב שיש לכוין בראש חודש זה צירוף השם מי"ב צירופי שמות שם הוי"ה היוצא מראשי תיבות של הפ' "הסכת "ושמע "ישראל "היום. הענין דקדושת חודש אב הוא לזכות לשמיעה שיכנס ללב. והנה סדר שם הוי"ה כשהוא כסדר היוצא מראשי תיבות הפ' ישמחו השמים ותגל הארץ ידוע שהוא מרמז יוד על חכמה ה' בינה ו' ת"ת ה' מלכות. וגם יוד מכונה בחינת אבא וה' ראשונה בחינת אמא והאימא מולידת ברא וברתא דאינון ו' ה' כידוע מזוה"ק בכ"מ. ובצירוף של החודש הזה היוד בין אותיות ו' ה'. והוא שהו' ידוע שהוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה דהיינו מאות י' שהוא בחינת חכמה עם קוצו דרמיזא לאין כ"ע כידוע משפיע עד ה' תתאה מ' מלכות. והנה יש יוד עלאה שהוא חכמה עלאה ויוד תתאה משם אדנ"י מרמז לחכמה תתאה וכמ"ש (זח"ג רט"ו ב') ויו"ד זעירא נפקא מגו יו"ד עלאה קדישא. וזה הטעם שבא בצירוף זה היו"ד אחר הו' ואחר כך ה' של תיבת היום ה' תתאה שהוא מ' מלכות ומרמז על יום השבת שכן נדרש תמיד תיבת היום על יום השבת כמ"ש (שבת קי"ז סע"ב) שנדרש ג' סעודות שבת מתלתא היום וכן נדרש (שוחר טוב תהלים צ"ה) היום אם בקולו תשמעו על יום השבת שאם משמרין שבת אחד מיד נגאלין שנאמר שמור את יום השבת. ומדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. ואות ו' הוא אות אמת (זה"ק ר"פ ויקרא) ואמת זו תורה (ברכות ה':) והיינו שכל התורה שבעל פה מרומז בתורה שבכתב. ומדת מלכות הוא בחינת רוח הקודש כמ"ש (מגילה י"ד:) ובזוהר הקדוש (ח"ג ס"א א') רוח הקודש כלומר רוח מהאי קודש דלעילא. ושבת הוא בחינת תורה שבעל פה כמ"ש (זח"א מ"ז ב') ויום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהי יום שביעי. וזה הוא מ"ש בזוהר הקדוש (שם ל"ב א') והאי דיבור אקרי שבת ובגין דשבת איקרי דיבור וכו'. והוא על דרך שנדרש (שבת קל"ח:) דבר ה' זו הלכה וכן מצינו (תענית ד'.) האי צ"מ דרתח אורייתא היא דקא מרתחא לי' שנאמר הלא כה דברי כאש והוא ע"ד מה שנאמר דברי אשר שמתי בפיך. וזה הענין שבצירוף חודש זה בא האות י' בין אותיות ו"ה שמרמז על היוד תתאה בחינת חכמת שלמה דנפקא מגו יוד עלאה חכמה עלאה שהוא מאמר יהיה אור דבו ה' פעמים אורה נגד ה' חומשי תורה (ב"ר פ' ג') עם קוצו של יוד שהוא אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא. והוא בחינת תורה שבעל פה שבא מטלא דעתיקא כמו שנאמר תזל כטל אמרתי. וזה השייכות צירוף זה לחודש זה שבו בעונינו נחרב הבית וירושלים וכתיב כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ששם הי' המקור לבחינת תורה שבעל פה כמו"ש (סנהדרין פ"ו:) שממנו יוצאה תורה לכל ישראל. אבל אחר החורבן באמת עיקר התגלות והתפשטות תורה שבעל פה הוא בבבל כמו"ש (סוכה כ'.) שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה וכו' עלה הלל הבבלי ויסדה וכו' עלו ר"ח ובניו ויסדוה. וגם בבבל היו האנשי כנסת הגדולה שאמרו עשו סייג לתורה והעמידו תלמידים הרבה. ובגלות כנסת ישראל איקרי בשם ציון ובשבת שהוא פריסת סוכת שלום הוא ק' ירושלים וישראל אקרון בשמא דציון דכתיב ולאמור לציון עמי אתה (זח"ג ל"ה א') ועיקר אריכת הגלות לזכות לאור תורה שבעל פה שהם הני"ק שיש באומות כמו שנאמר ואתה מחיה את כולם (ונת' כ"פ). וזה קדושת חודש אב ראשי תיבות מן הפ' הסכת ושמע ישראל היום לזכות לאור תורה שבעל פה מטלא דעתיקא שהוא היוד עם קוצו שמרמז לאור הגנוז. והאות י' הוא בראשי תיבות של תי' ישראל וישראל מורה על כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל. היינו שעל ידי התפשטות החכמה תתאה שמקבלת מטלא דעתיקא הוא הרב חכמה לתקן הרב כעס והוא התורה שבעל פה שעל ידו זוכין לתברא יצר הרע. ושבת הוא מיוחד לזה לק' תורה שבעל פה ולתברא יצר הרע (כמו שנת' כ"פ) ומשתדלי באורייתא דמיין לשבתות וימים טובים כמ"ש (זח"ג כ"ט ב') וזוכין לתורה שבעל פה שעיקרו מציון וירושלים כנ"ל:
8
ט׳בס' יצירה המליך אות ט' בשמיעה וכו' ואב בשנה וכוליא שמאלית בנפש ויש להבין מה יש שייכות הכוליא לשמיעה והיה שייכות יותר לאוזן. אך הענין כמו שאמרנו דקדושת חודש זה הוא השם היוצא מהצירוף "הסכת "ושמע "ישראל "היום. והאריז"ל כתב שבתפלת מוסף דראש חודש זה יש לכוין השם הוי"ה בניקוד ראשי תיבות צירוף זה. והיינו שבמוסף זוכין אז לקדושת החודש וכן אומרים אז קדושת כתר שבו הזמן לזכות להקדושה בשורש שהוא בחינת כתר. ועיקר השמיעה הוא שיכנוס ללב ולא רק שיכנוס לאוזן כמשפך שמכניס בזו ומוציא בזו וכמו שנאמר שמעו ותחי נפשכם וכתיב מכל משמר נצוך לבך כי ממנו תוצאות חיים. ובחודש זה הוא הזמן לזכות שיכנוס ללב ויזכו שיהיה חביבה עליו כיום שנתנה בו תורה שאז נאמר אני אמרתי אלהים אתם והיינו לתקן כל פגם וקלקול הנחש ויהיו כל הדברי תורה רק מסט' דעץ החיים. ובא האות י' בראשי תיבות וישראל נק' ע"ש כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל. הוא על פי מ"ש (זח"א ר"ב א') דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא והיינו תורה שבעל פה (כשנת' כ"פ) ומה שאמר וכוליא שמאלית בנפש על פי מ"ש (ברכות ס"א.) כליות יועצות ומסתברא דטובה לימינו ורעה לשמאלו וכו' ולב כסיל לשמאלו (כמ"ש גמרא שם) והכליות נבראו ולמה נברא השמאלית שיהא יועצתו לרעה דאיתא (תנחו' בראשית) וא"ת למה ברא יצר הרע וכו' אמר הקב"ה אתה עושה אותו רע וכו' שהשי"ת ברא באדם יצר וחשק וברא הלב כסיל להוריק הרע ממנו על ידי שימשוך יצרו וחשקו לדברי תורה כמ"ש משכהו לבית המדרש ויהיה גם הוא טוב. שעיקר שורש הדברי תורה הוא אנכי ולא יהיה לך. אנכי שיכנסו דברי תורה בלב חכם ולא יהיה לעקור הרע מלב כסיל. וכליות יועצות דכתיב לי עצה ותושי' וכן העוסק בתורה לשמה נהנין ממנו עצה ותושיה וכו' (כמו"ש פ"ו דאבות) היינו גם כן עצה בדברי תורה איך לזכות לשמיעה שיכנסו דברי תורה בלב שיוכל לעקור הרע מלב כסיל. והיינו על ידי אור תורה שבעל פה שחודש זה מיוחד לו. וכן נדרש (סנהדרין כ"ו:) הגדיל תושיה על דברי תורה שהיא מתשת כוחו של אדם והיינו תורה שבעל פה שבא רק על ידי עמל ויגיעה כמ"ש (מד"ת נח ג') והיא מתשת כוחו של אדם דמתברא כח היצר הרע וזוכין להריק הרע מלב כסיל גם כן. שכן מורה מאמר לא יהיה לך להכניס יראה בלב להשמר מרע. דמאמר אנכי שורש מ"ע מדת הזריזות שהוא במ"ע לעשות טוב. ומאמר לא יהיה לך שורש הל"ת שהוא הזהירות ממצות ל"ת. ויראה כזו שיהיה כאלו הקב"ה עומד עליו זהו רק על ידי דברי תורה שמיעה כזו שיכנסו דברי תורה כמ"ש (חסר תיבה) בתורתיך בינה לבא וזה שאמר וכוליא שמאלית בנפש. ונדרש עוד (ברכות ס"ג:) ד"א הסכת ושמע ישראל הם ואחר כך כתת וכו' לעוללם ילמוד אדם תורה ואחר כך יהגה והיינו שעיקר קדושת חודש זה מתחלה יראה שלא ילך בטל רק ילמוד ואחר כך כתת שיהגה בתורה שיכנסו הדברי תורה בלב ועל ידי זה יזכה להצירוף ושמע ישראל היום שתהא חביבה כיום שנתנה מהר סיני שאז זכו לטעום רק מעץ החיים ולא יטעמו כלל מהערבוב רע וזה שאמר וכוליא שמאלית בנפש:
9
י׳וגירסת הגאונים המליך אות ט' בלעיטה וכו' ואב בשנה וכוליא ימנית בנפש ואמרו בלעיטה ולא באכילה שלעיטה מצינו בבע"ח (שבת קנ"ה:) אך המכוון דלעיטה הוא על ידי אחר כמו שמצינו (ב"ר פ' ס"ג) על הפ' הלעיטני נא פער פיו אותו רשע כגמל אמר לו אנא פתח פומי ואת תהא משתדיר ואזיל כהדא דתנינן וכו' אבל מלעיטין. והיינו כמו שהתפלל יעקב אבינו ע"ה ונתן לי לחם לאכול ולכאורה תי' לאכול מיותר דידוע שלחם הוא לאכול ואמרנו שהמכוון שהשי"ת יהיה המאכיל גם כן. וכן כתיב הטריפני לחם חוקי והיה צ"ל תן לי טרף. אך המכוון שהשי"ת יהיה המטריף והמאכיל וכשהאכילה הוא על ידי השי"ת אז האכילה מכניס קדושה ללב חכם לימינו שאז האכילה הוא כמו שהיה קודם קלקול פגם הנחש שהיה רק בבחינת דברי תורה כמו שנאמר לכו לחמי בלחמי ושתו וגו' שהוא נהמא דאורייתא דבכתב (כמ"ש זח"ג רע"א ב') וזה שא' כוליא ימנית בנפש על פי מ"ש בגמרא אחד יועצתו לטובה ומסתברא דימנית לטובה וכו' והיינו יועצתו לכנוס דברי תורה בלב חכם לימינו. וזה שנאמר לי עצה ותושיה עצה היינו לכנוס דברי תורה בלב חכם לימינו ותושיה שמתשת כוחו של אדם כמו"ש (סנהדרין כ"ו:) לתברא יצר הרע להוריק הרע מלב כסיל לשמאלו והיינו להבא שלא ישלוט יצר הרע. וזה עסק חודש זה שהצירוף ר"ת הסכת ושמע ישראל היום לזכות שיהא חביבה כיום שנתנה בו תורה דכתיב אני אמרתי אלהים אתם דלא הוו מייתי (כמ"ש ע"ז ה'.). והיינו שהיה נתקן כל פגם וקלקול הנחש שהיה באכילה ויהיה האכילה בקדושה כמו קודם הקלקול שהיה רק בבחינת דברי תורה דכל שהאכילה אינו לרעבתנות ותאוה גם כן אינו מביא קטרוג היצר הרע. וכשהשי"ת הוא המאכיל זוכין שיהיה האכילה מבין קדושה ודברי תורה. וזה שאמר בגירסת הגאונים וכוליא ימנית בנפש שנבראת מתחלה שיהא יועצתו לטובה והיינו כמאמר אנכי בשעת מתן תורה שכששמעו מאמר אנכי נקבע ת"ת בלבם (כמ"ש שיר השירים פ' ישקני) והיינו שיהיה האכילה מסט' דעה"ח ולא יהיה כלל ערבוב טוב ורע רק כולו טוב:
10
י״אנשלם ספר במדבר בס"ד
11