פרי צדיק, ראש חודש איירPeri Tzadik, Rosh Chodesh Iyar
א׳איתא בגמרא (ר"ה יא.) ר' יהושע אומר מנין שבניסן נולדו אבות שנאמר ויהי וגו' בחודש זיו בירח שנלדו בו זיותני עולם, ופירש"י כשנתחדש אייר נולדו כבר בניסן, וצ"ב לפ"ז למה נקרא חודש אייר זיו כיון שנולדו בניסן הו"ל לקרות חודש ניסן זיו, ונראה מזה כמש"א כ"פ דעיקר האור מהחודש הוא נכלל בר"ח. ושמטעם זה נקרא ראש חודש ולא ראשון של חודש. מפני שהוא ראש של החודש וכולא בתר רישא גרירא, וכיון שנולדו האבות באמצע ניסן, לכן ר"ח הראשון שאחר לידתן שהיה ר"ח אייר נקרא חודש זיו, עוד פירש"י א"נ זמנין דניסן דתקופה נמשך בתוך אייר של לבנה, וצ"ב הא חשבון החדשים הם חדשי לבנה, אך החודש הזה לכם ראש חדשים להיות מונין לחדשי הלבנה נתחדש ביציאת מצרים בשעה שנתייסד אומה הישראלית. אבל מקודם לכן היו מונין לחמה, וא"ש שני הטעמים שנולדו האבות בניסן של חמה שמנו אז לחמה, ואחר כך כשנתחדש האומה הישראלית שמונין ללבנה. נקרא חודש אייר זיו שבר"ח זה כבר היה אור האבות, וכל האבות הם אור החמה, שאברהם אבינו ע"ה היה אור הראשון שנברא ביום א' וכמ"ש (ב"ר פ' ב) יהי אור זה אברהם, ואור הראשון נברא שיהיה הוא המאיר בעצמו ושהיה מאיר מסוף העולם ועד סופו, ואחר כך כשנגנז ונבראו המאורות ביום ד'. אור החמה מקבל מאור הראשון. והלבנה מקבלת מאור החמה. וכמש"נ לעתיד והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים. שבעתיים שבע שבועות שהם מ"ט. כאור שבעת הימים ז"פ מ"ט שמ"ג (כמ"ש בתרגום יונתן) והשמש הוא חלק קטן מאור הראשון. ואברהם אי' במד' (ב"ר פ' צה) נעשו ב' כליותיו כב' כדין של מים והיו נובעות תורה. ועיקר האור הוא התורה שנאמר ותורה אור. וה"פ אורה דכתיב במאמר יהי אור כנגד ה' חומשי תורה (כמ"ש ב"ר פ"ג). ויעקב מצינו בפירוש שנקרא שמש כמ"ש (ב"ר פ' ס"ח) כי בא השמש אתא שמשא אתא שמשא וכו' מי גילה לו ששמי שמש. וה ענין מ"ש (ב"ר סו"פ ו') דיהושע אמר עבדא בישא לאו זבינא דאבא את לא כך ראה אותך אבא בחלום והנה השמש וגו'. וצריך להבין מה זה טענה שהוא זבינא דאבא בשביל שנראה שהנמשל לשמש משתחוה לאביו. אך הענין דכתיב אור זרוע לצדיק. ויוסף הוא הצדיק שבשבילו נגנז אור הראשון. וכמ"ש בזה"ק (ח"ב קס"ו ב) האי אור זרע לי' קב"ה כו' על ידוי דהאי צדיק דאיהו גננא דגנתא כו' אור זרוע לצדיק כו' אילין זרועי דאור קדמאה כו'. והשמש הוא מקבלת האור מהאור הראשון הנגנז לצדיקים. וזה שאמר לו יהושע להשמש זבינא דאבא את. שמקבלת האור מהאור הראשון שהוא האור זרוע לצדיק. וכן כל האבות הם אור הראשון והשמש מקבלת מאור זה והלבנה מקבלת מאור החמה וזהו שנקרא חודש זיו כשנעשה אומה הישראל וכבר היה אור האבות:
1
ב׳ולמ"ד בתשרי נולדו אבות אמרו בגמרא שנקרא זיו דאית בי' זיוא לאילנא. וצריך להבין הטעם שנקרא חודש זה בשם זיו בפסוק ובפסוק לא נמצאו החדשים בשמות. דשמות החדשים עלו מבבל (כמ"ש בירוש' דר"ה וב"ר פ' מ"ח). רק בבנין בית המקדש נזכרו ב' חדשים אלו תשרי ואייר בשמות ולמה נשתנו משאר החדשים, ותשרי ירח האיתנים דאמרו בגמרא דתקיפו במצות יתכן לכנות שם מיוחד עליו. אבל אייר למה נתייחד שם מיוחד זיו משום שיש בו זיוא דאילנא יותר משאר החדשים. ובכל המחלוקת אמרינן אלו ואלו דברי אלקים חיים ושניהם אמת, והענין הוא עדמ"שכי האדם עץ השדה ובגמר' (שהש"ר ב' ה') בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומין לבן מלך שעמד מחליו א"ל פדגוגו ילך לאסכילי א"ל המלך עדיין לא בא בני לזיוו כו' כך כו' היה בהן בעלי מומין משעבוד טוט ולבנים כו' א"ל הקב"ה עדיין לא בא זיוותן של בני משעבוד טיט ולבנים יתעדנו בני ג' חדשים ואחר כך אתן להם התורה כו', ואף שנזכר במדר' הל' בעלי מומין כו' אל מצינו שנתרפאו ישראל עד מ"ת, שאז נתרפאו כל בעלי מומין, כמ"ש (תנחו' יתרו ח') מנין שלא היה בהן סומין כו' שלא היה בהן חרשין כו' והתורה לכל בשרו מרפא ונתרפאו כולן, והשי"ת אין צריך זמן ג' חדשים לרפאותן וברגע א' היו יכולים להתרפאות. אך הפי' בעלי מומין מענין טומאת מצרים, דכ' וירעו אתנו המצרים שעשו אותנו רעים עד שנאמר גוי מקרב גוי, וכמ"ש במדר' (ויקרא רבה פ' כ"ג) והיו צריכים להטהר מטמאת מצרים, וע"ז אמר עדיין לא בא זיוותן של בני, וכמ"ש במדרש (שיר השירים פ' ג') מה התפוח הזה משעה שמוציא ניצו עד שגומר פירותיו נ' יום כך ישראל משעה שיצאו ממצרים עד שקבלו את התורה נ' יום וכו', ועיקר האור קבלו בחודש סיון, אך חודש אייר היה ההכנה למ"ת, וז"ש שיבא זיוותן של בני, ומש"ה נקרא חודש אייר זיו דאית בי' זיוא לאילנא האדם עץ השדה, ואף דזמן אילני דמלבלבי ביומי ניסן (כמ"ש שם בגמרא) ואז בניסן הי' זמן יציאת מצרים וכן נולדו האבות בניסן וחודש אייר ניתן להם שמביא זיו של בני, ומש"ה בשעת בנין בית המקדש נקרא חודש זיו. דבאמת בנין בית המקדש היה מעצמו כמ"ש (רשהש"ר ובזח"ג רכ"ב ב') והבית בהבנותו מאליו היה נבנה, רק היה נצרך מאת כל איש אשר ידבנו לבו, שהוא רעותא דלבא מצד האדם. ואז הרגיש שלמה המלך ע"ה שהתגלות האור הראשון היה התחלת ההכנה בחודש אייר שקודם סיון, חודש שקבלו בו התורה, ועז"א כי חולת אהבה אני שעדיין חולין באהבה, ואמר סמכוני באשישות ואיתא במדרש (שם) בשתי אשות תורה בכתב ותורה בע"פ ובפשיטו שנקרא שניהם אש. תורה שבכתב כ' מימינו אש דת למו. ותורה שבעל פה גם כן כ' הלא כה דברי כאש, ונדר' (סוף חגיגה) ת"ח שכל גופן אש (וכן תענית ד.). והכוונה לב' הפירושים אשישה דאיתא בגמרא (פסחים לו:) אשישה אחד מששה באיפה ופליגי דשמואל דאמר אשישא גרבו דחמרי דכ' ואהבו אשישי ענבים, וכן בזוהר הקדוש (ח"ג מ' א') אשישות לרווחא מחמרא כו', וז"ש באשישות תורה בכתב תורה בפה על פי מ"ש (ברע"מ זח"ג רע"א ב) לכו לחמו בלחמי ודא נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאורייתא דבעל פה, וכן נראה הלשון ושתו ביין מסכתי ולא כ' בייני כמש"נ בלחמי, אך ביין מסכתי היינו מה שמסך הקב"ה בלב ישראל, שנראה כמו שמחדשים מעצמו, והם דברי אשר שמתי בפיך (וכמש"נ כ"פ), וז"ש תורה בכתב תורה בפה הם ב' הפירושים באשישה. ואחר כך אמר באשישות אלו הלכות המאוששות היינו אור תורה שבעל פה רפדוני בתפוחים אלו ההגדות שריחן וטעמן כתפוחים והיינו סוד ה' ליראיו דהיא האור הנרגש בלב, כמש"נ נודע בשערים בעלה ואמר בזוהר הקדוש (ח"א ק"ג רע"א) כל חד לפום מה דמשער בלבי', וזהו על ידי הגדה כמ"ש (בספרי עקב) בצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה כו', כי חולת אהבה אני. שעדיין לא בא זיון של בני ישראל מיציאת מצרים וכן היה ההכנה על ידי קדושת האבות וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג מ' א') באשישות אילין אבהן דאינון אתמליין בקדמיתא (וכשנ"ת במ"א) וכן בס"ג דשבת שהיא סעודתא דיעקב אבינו ע"ה אומרים למחזי זיוא דז"א, וכן במ"ר (ר"פ ויצא) ויצא יעקב כו' יצא משם פנה זיוה כו' ומקשה אלא הכא דהוה יצחק כ'ו. כמו שאמרנו דכל האבות הם אור הראשון, אך לא דומה זכיתו של צדיק א' וכו', ואלו ואלו דברי אלקים חיים שמפני כך נקרא זיו חודש אייר שהוא חודש שקודם סיון, ובו ההכנה למ"ת היא סמכוני באשישות. ושאז בא זיון של ישראל משעבוד מצרים ימי הספירה לטהרנו מקליפותינו ומטאותינו. ובו קדושת האבות שהם גם כן אור הראשון וכאמור. וכן איתא בס' יצירה שחודש זה נברא באות ו', שנקרא בזוהר הקדוש אות אמת אמת זו תורה (כמ"ש ברכות ה:), וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג קכב סע"ב), דאות ו' משה"ק ומינה ייעול על פומא דב"נ מלילין לאולפין באורייתא וכו' ו"ה תורה ומצוה כמש"ש אחר כך, ויעקב תתן אמת ליעקב, ואף שעיקר התורה קבלוה בסיון ההכנה למתן תורה היה בחדש זה לטהר ולהתקדש להיות מוכן לקבלת התורה כמש"נ רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני:
2
ג׳בס' יצירה המליך אות ו' בהרהור כו' ואייר בשנה וכוליא ימנית בנפש כו' אמר לשון המליך וכ"כ בכל החדשים. והיינו דאות ו' דהוא אות אמת המליך בהרהור, דהרהור הוא מג' דברים שאין אדם ניצול בכל יום (כמ"ש ב"ב קסד:) והיינו דאף מי שנזהר בהם מ"מ לפעמים נכנס בו הרהור בלבו בלא דעת וכמ"ש התוס' (חולין לז:) דמה"ט חשיב לי' לרבותא ביחזקאל שלא הרהרתי ביום וכו' אף שהיא דבר אסור אך מפני הוא מג"ד שאין אדם ניצול כו'. וכן הפי' עיון תפלה שלפעמים נופל הרהור ומחשבה אף בתפלה וכמו שהביאו התוס' (ב"ב שם) מירוש' אף האמוראים. והעצה לה המליך אות ו' שהוא אות אמת ועל ידי זה יוכל להנצל מהרהור. וזה העסק היא בחודש הזה לטהרנו מקליפותינו ומטמאתינו וכו' ואמר וכוליא ימנית בנפ עפמ"ש בגמרא (ברכות סא.) כליות יועצות א' יועצתו לטובה כו' ומסתברא דטובה לימינו כו' דכתיב לב חכם לימינו וגו' דבלב גם כן נאמר לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו שם הוא משכן הנפש. דם הוא הנפש, וכן במוח חכמה שבמוח, אבל בכליות לא מצינו שיהא משכן לחכמה וכמ"ש במדרש (ריש משלי) היכן החכמה מצוי' רא"א בראש ר' יהושע אמר בלב וכו'. רק בכליות אמר יועצות והוא כמש"נ הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני ובטוחות היינו כליות. והוא עפמ"ש בזוהר הקדוש (סו"פ צו) כי עשית פלא עצות מרחוק, פלא כמה דכתיב ויקרא שמו פלא, עצות כד"א יועץ מרחוק דכ' מרחוק ה' נראה לי והיינו שהשי"ת נתן בכליות פלא יועץ מאור הראשון שנקרא פלא שיוכל להגביר הכוליא הימנית היועצתו לטובה, וז"ש במדרש (ב"ר פ' צה) באברהם אבינו ע"ה נעשו ב' כליותיו כב' כדין של מים והיו נובעות תורה וכו', ולא אמר שנתן חכמה בלבו או במוחו ששם משכן החכמה, אמר שנתן חכמה בלבו או במוחו ששם משכן החכמה, אך ע"פ השכל איך היה אפשר להשיג כל התורה שהוא מן השמים, אך ב' כליותיו שהם פלא יועץ הם היו נובעות חכמה והשיג כל הדברי תורה, וכמ"ש במדר' (ב"ר פ' מ"ט) בתחלה היה סוד ה' ליריאיו ואחר כך לישרים סודו ואחר כך לנביאים כו' אברהם זה ירא כו' אברהם זה ישר מן הישרים כו' אברהם זה נביא כו', וכן עסק חודש זה שהמליך הקב"ה אות ו' בהרהור שיוכל להגביר הכוליא הימנית היועצתו לטובה לטהר הרהורי הלב, ומ"מ האדם מצדו צריך להשתדל בזה לטהר הלב ולבקש לב טהור ברא לי, והוא על ידי היראה כמש"נ יראת ה' טהורה, והיראה הוא בלב וכמו שדרשו (ביומא עב:) ולב אין על מי שאין בו י"ש. ואחר כך מכניס הקב"ה קדושה וכמו שאנו אומרים ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה, וזאת הוא ענין הספירה, וכמו שאמרנו שמטעם זה נקרא חודש זה זיו עפמ"ש במדר' (שיר השירים ב' ה') עדיין לא בא זיותן של בני, וכ' לב שמח ייטיב גהה, ולישרים שמחה שנאמר ולישרי לב שמחה (סופ"א דתענית) ועל ידי שזוכין לישרות הלב זוכה האדם לשמחה ולזיו פנים:
3
ד׳וי"ב חדשי השנה הם כנגד י"ב שבטי י"ק וחשב האריז"ל כסדר הדגלים, וחודש ניסן כנגד יהודה ואייר כנגד יששכר וכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים (כמ"ש באסת"ר פ"א). וזה נקרא סוד וכמ"ש בגמרא (כתובות קיב.) בסוד עמי לא יהיה זה סוד עיבור וכמ"ש (שם קיא.) שלא יגלו הסוד לאו"ה, ופירש"י אמרי לה סוד העיבור ואמרי לה סוד טעמי התורה. ובתוס' פירשו בפשיטו שלא יגלו סוד העיבור עפמש"נ כי הוא חכמתכם זהו סוד העיבור, וכמו שאמר רבינו הק' זצוק"ל שכתיב בינה לעתים שהבינה באה קודם לעתים דהאדם היודע שהוא שבת וכדומה על ידי זה מעלה על לבו קדושת השבת, אבל אם היה מהלך במדבר וא"י מתי שבת לא הרגיש כלל, והמה השכילו מקודם הבינה בלב שהעת והזמן ראוי לקדושה זו ולקדש בו החודש, ועל ידי זה לפעמים היו מאיימין על העדים שנראה בזמנו לעברו (כמ"ש ר"ה כא.) והוא על ידי שהרגישו שהקדושה צריך לקבוע ביום זה. והיה בו קדושה כמ"ש (שם כה.) אתם אפי' מזידין וזהו סוד העיבור. ומתחלה היה סוד ה' ליריאיו (כמ"ש בב"ר שם). והיינו שעל ידי היראה גם כן זוכה לישרות הלב. כמ"ש (ברכות נט.) והאלקים עשה שיראו מלפני לפשוט עקמימיות שבלב. ואחר כך לישרים סודו והיינו שזוכה לישרות שלבבו ישר וכבר הוריק הרע מלב כסיל, ואחר כך לנביאים כי אם גילה סודו אל עבדיו הנביאים היינו מי שזוכה שמופיע בו נביאה מצד השי"ת, והחודש הזה הוא כנגד קדושת יששכר שהיו יודעי בינה לעתים וסוד העיבור הוא לישרי לב. ולישרי לב שמחה. ולב שמח ייטב גהה. והיינו שבא זיון של בני, וזהו המו"מ של חודש אייר שיזכה לטהר הרהור הלב על ידי שימליך אות ו' שהוא אות אמת וכאמור, ואות ו' היא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, שממשיך מאור פלא עליון שהוא עדן עין לא ראתה. ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ג קצ"ג ב') עצות מרחוק מאן נינהו תרי בדי ערבות דכל עיטא דנביאי מתמן אתיא, וזה נקרא בזוהר הקדוש נצח והוד שמשם יניקת הנביאים (וכ"כ בתיקונים ריש הקדמה תרי בדי ערבות תרי נבואי קשוט) והם כנגד משה ואהרן, וכוליא ימנית כנגד משה שושבינא דמלכא שהוריד התורה מן השמים, ובכוליא שמאלית בחודש אב שבראש חדש אב נפטר אהרן שהוא שושבינא דמטרינותא, והוא שורש תורה שבעל פה לתקן הרב כעס על ידי הרב חכמה, ושם העסק להוריק הרע מהלב כסיל לשמאלו, ובחודש זה כוליא ימנית היועצות לטובה צריך האדם להמליך אות ו' אות אמת ולטהר מחשבות והרהורי הלב, ויכניס בו השי"ת קדושתו העליונה:
4
ה׳שמות החדשים עלו מבבל (כמ"ש בירושלמי ר"ה וב"ר פ' מ"ח) דלא מצינו במקרא שם לחודש רק שם המספר ראשון שני וכדומה, רק דחודש זה נקרא במלכים בבנין בית המקדש זיו, ואיתא בגמרא (ר"ה יא.) בירח שנולדו בו זיותני עולם לר' יהושע דסובר דבניסן נולדו האבות, ולמה נקרא אייר זיו ולא ניסן, ופירש"י כשנתחדש אייר נולדו כבר בניסן, וק' דיותר הו"ל לקרות לניסן זיו שנולדו בו האבות, אך בענין דזיותני העולם נקראו האבות מפני שהם מאירים מופיעים לעולם שהוא מדת מלכות עלמא תתאה, כי תכלית שמים וארץ היה כדי שיהיה אומה ישראלית שיכירו כח מלכותו, וכשנברא אדם הראשון היה נצרך להיות הכל כמו ישראל, ואח"ז כשנתקלקל, נשארו אומה ישראלית שנברא העולם בשבילם ונקראו עולם, והאבות הם המופיעים ומאירים לעולם שהוא הכנסת ישראל, וזיו הוא אות ו' משה"ק שהוא הבריו התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה מכ"ע עד מלכות, ויעקב אבינו כ' תתן אמת ליעקב דא אות ו' דאיקרי אות אמת (כמ"ש בזהר ר"פ ויקרא) והיא מרכבה למדת תפארת, אמת זו תורה (ברכות ה.) וכן בגמרא (שם נח.) והתפארת זו מתן תורה, ויעקב מרכבה למדה זו והוא נקרא זיו כמ"ש זיוא דז"א. והיינו זיו השמש האור מהשמש ויעקב אבינו ע"ה נקרא שמש (כמ"ש ב"ר פ' ס"ח ונת' למעלה מא' א), ואיתא (במ"ר איכה ב' א') השליך משמים ארץ תפארת ישראל כו' כלום אתם מקניטים אותי' אלא בשביל איקונין של יעקב שחקוקה על כסאי כו' ונקרא יעקב תפארת ישראל שהיה לי דמות אדם, כמו אדם הראשון קודם החטא, ואחר שנקרא שמו ישראל אז גם אברהם ויצחק נקראו בשם ישראל כמ"ש (ב"ר ר"פ תולדות) ונקראו כל האבות זיותני עולם שמאירים לעולם שהוא מדת מלכות, וכן ו' כולל כל הו' מדות שהם חג"ת שהאבות מרכבה להם. רק יעקב נקרא ביחוד ישראל והוא ו' אות אמת שהוא רזא דאבהן וכללא דלהון כמ"ש (בזח"א ר"ז א), והנה מהר"מ אלשקיר הביא בשם רב האי גאון שנקרא אות ו' מלשון ווי העמודים, וגם צורתו כצורת ווי העמודים והוא מלפף ומחבר ב' דברים ביחד, וזה ו' הבריח התיכון שהוא מבריח מן הקצה אל הקצה מכ"ע עד מדת מלכות שנקרא עולם, וכן יוסף נקרא גם כן ו' וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א קפב ב) ותרוייהו אזלו כחדא ודא הוא רזא דאות ו"ו דאזלו תרוייהו כחדא כו' והיינו דיוסף הוא ו' זעירא ו' המילוי שמדתו יסוד כי כל בשמים וארץ ומתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא שמחבר מדת שמים שהוא קוב"ה וארץ מלכות, ויעקב ו' רבתי הבריח התיכון מבריח מן הקצה כו' עד כ"ע כמ"ש בזה"ק (ח"ב י"ד ע"ב) עביד לאברהם כו' ליעקב ברזא דדעת, ודעת הוא פנימיות מכ"ע וכן כל חודש נברא באות מיוחד כמ"ש בסי"צ וחשב חודש אייר המליך אות ו' בהרהור כו' ואייר בשנה כו', וכן בימי הספירה מתחיל תמיד בר"ח אייר שבוע ג' שהוא כנגד מדת תפארת. וחודש אייר היא מחבר חודש ניסן שהיה התחלת צמיחה כנסת ישראל, שזכו לזה אחר מכת בכורות שהיה כנגד מדה עשירית. ואז זכו ישראל למדת כ"ע איהו כתר מלכות. והתכלית היה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא' וגו', והיינו מ"ת שהיה בסיון וחודש אייר המחבר חודש ניסן עם חודש סיון, וז"ש בזוהר הקדוש (ח"ג נ"ח סע"א) זמנין אית בשתא דרעוא אשתכח וכו' וכ' מהרח"ו ז"ל בהגהות אדר ניסן אייר סיון. והנה אדר וניסן הם חדשי הגאולה (כמ"ש מגילה ו:) מסמיך גאולה לגאולה עדיף. וסיון ניתנה בו תורה, אך חודש אייר לא מצינו טעם שחשבו בין ד' החדשים שמצד החסד, אך הוא ו' המחבר חודש ניסן וסיון, והיינו שכל ימי הספירה הם הכנה למתן תורה, וכמ"ש האריז"ל שבליל פסח נתגלה האור רק נעלם, ואחר כך בימי הספירה מתבררים להיות מזוקק שבעתיים ז"פ ז' ועל ידי זה זכו למתן תורה שהורידו האור למטה תורה אור, והעיקר הוא בחודש אייר שנברא באות ו' שמחבר חודש ניסן וסיון וכאמור:
5
ו׳והנה כשנאמר פ' החודש הזה לכם במצרים בר"ח ניסן היה עוד קודם מכה עשירית ולא זכו עוד ישראל להיות כנסת ישראל, ורק למשה ואהרן נאמר החודש הזה לכם, וכמ"ש במדרש (שמות רבה פ' ט"ו) לפי שקידש החודש בג' וכו' אמר הקב"ה למשה ולאהרן אני ואתם נקדש את החידש כו' וכ"כ בספיקתא (לפ' החודש) נתעטף כו' והעמיד למשה מכאן ולאהרן מכאן וכו', ורק בר"ח אייר שהיה החודש הראשון שאחר מכת בכורות שהיה כבר כל שיראל בבחינת כנסת ישראל סיהרא דמקבלא משמשא אז נקרא חודש זה זיו שנולדו כבר האבות בניסן שהם זיותני עולם והיינו אור השמש שמאירים לכנסת ישראל שנקרא עולם כאמור, ועיקר הזיו הוא יעקב שהוא נקרא שמש אף כשהיה שמו יעקב כמש"נ כי בא השמש אתא שמשא, רק אחר שנקרא שמו ישראל, אז גם יצחק ואברהם נקראו ישראל כאמור, והם כלם זיותני עולם, וז"ש במ"ר (ר"פ ויצא) ויצא יעקב וכי לא יצא משם אלא הוא כו' יצא משם פנה זיוה פנה הדרה כ'ו ודכותה ותצא מן המקום כו' וכי לא יצא מן המקום אלא היא כו' יצא משם פנה זיוה פנה הדרה ואחר כך מק' ניחא דתמן לא היתה אלא אותה הצדקת בלבד אלא הכא דהוה יצחק ורבקה כו' ויש להבין למה נטר בקושיא זו עד שהביא הדרשה לגבי נעמי ואחר כך מק' דגבי יעקב הא הוי יצחק ורבקה ולמה לא הקשה כן כשדרש על יעקב פנה זיוה כו', אך מקודם היה אפשר לומר דרק יעקב נקרא זיו שהוא זיו העולם שנקרא שמש אף כשהיה נקרא יעקב וכמש"נ כי בא השמש אתא שמשא כו' מה שאין כן יצחק שלא נקרא זיו עד שנקרא שמו ישראל ואז גם יצחק נקרא שמו ישראל וכמו שהביא המ"ר שנקרא שמו ישראל ביציאת מצרים. והיינו שגם הם היו דיוקנו של אדם הראשון דמות אדם שעל הכסא מה שאין כן אז רק יעקב נקרא זיו ושפיר אמר כשיצא יעקב פנה זיוה, מה שאין כן אחר שדרש גם על נעמי ותצא שפנה זיוה משום דהיתה צדקת פנה ביציאתה זיו מן המקום שפיר מקשה ניחא דתמן גבי נעמי לא היתה רק אותה הצדקת ברם הכא דהוה יצחק ורבקה צדיקים ועדיין לא פנה זיו של אותו המקום ביציאת יעקב, ומשני לא דומה זכותו של צדיק אחד וכו', אבל אחר כך שנקרא גם יצחק ואברהם ישראל והם גם כן בכלל תפארת ישראל נקרא חודש אייר זיו שאז באתחדתיתא דסיהרא שהם ישראל שנקראו כנסת ישראל כבר הופיע לכנסת ישראל אור האבות שהם זיותני עולם. ונקרא אייר זיו בהתחלת בנין בית המקדש שנקרא חדר המטות ששם יחוד קוב"ה וכנסת ישראל, ולכן נקרא אז החודש זיו שהופיעו האבות זיותני עולם מאור השמש לסיהרא:
6
ז׳ואיתא בס' יצירה המליך אות ו' בהרהור דאיתא בכהאר"י הק' דימי הספירה תיקון לפגם הברית וכ' רמז ע"ז עמ"ר בגי' קר"י, והיינו דעיקר הגליות לתקן פגם זה שהוא שורש הקלקול של הנחש להרגיש הנאת עצמו, ועל זה היה גלות מצרים שהוא ערות הארץ אשר בשר חמורים בשרם וגו' ויוסף נמכר לשם לעבד להתברר במדתו, ושם היה נפשות דור המבול שזה בא על פגם זה, כמ"ש (נדה יג:) בני מבול נינהו ונגזר עליהם היאורה תשליכוהו. ואחר כך בקי"ס נתבררו ישראל בצדקתם ועמך כלם צדיקים, וכמ"ש (בשיר השירים ד' י"א) יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו, וז"ש במדרש (תהילים קי״ד:ג׳) ובזוהר הקדוש (ח"ב מ"ט א) הים ראה וינס ראה ארונו של יוסף יורד לים והיינו שכל ישראל מבוררין במדת צדיק יסוד עולם ועמך כלם צדיקים וכמ"ש (ב"ר ויחי) איש אשר כברכתו ברך אותם שכלל כולן כו' שכל אחד מהשבטים כלול מקדושת כל השבטים, ואחר כך בימי הספירה מתבררין להיות מזוקק שבעתיים והעיקר בחודש אייר שנברא באות ו' והיינו ו' רבתי מדתו של יעקב שהיה כמו אדם הראשון קודם הקלקול דכ' בי' ולא יתבוששו וכן יעקב אבינו ע"ה לא מת (כמ"ש תענית ה:) שלא ידע כלל מעטיו של נחש שהוא להרגיש הנאת הגוף (ונת' במ"א), ומדת יעקב תתן אמת ליעקב ושפת אמת תיכון לעד שיהיה כן לעולם, ואמר המליך אות ו' בהרהור שזה עסק אף לגדולים וכמ"ש התוס' (בחולין לז:) דחשוב לי' רבותא ליחזקאל משום דאמרינן ג"ד אין אדם ניצול מהם בכל יום הרהור עבירה וכו', והיינו הרהור בהיתר דכשמתכוין רק להנאת עצמו נקרא עבירה הרהור שיכול לבוא ח"ו לידי עבירה, וע"ז בא בפסח העומר שהוא מן השעורים שהוא מאכל בהמה כמ"ש (בסוטה יד.) כשם שמעשי' מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה, והיינו שפגם זה מעשה בהמה כשאין המכוון לש"ש כמ"ש (חגיגה טז.) שלשה כבהמה כו', ומקריבין המאכל בהמה להשי"ת שישראל יש להם מכון בזה לש"ש ויש בו קדושה, ואחר כך בימי הספירה מתבררין בזה להיות מזוקק שבעתיים, והעיקר בחודש הזה שנברא באות ו' שהוא אות אמת ושפת אמת תיכון לעד שיהיה כן לעולם, וזהו ו' המחבר ניסן שהיה יציאת מצרים מצד החסד והיה כנגד אברהם אבינו ע"ה שהיה התחלת האור (כש"ש ב"ר פ"ב) יהי אור זה אברהם לתכלית חודש סיון שהיה מ"ת דכ' אני אמרתי אלקים אתם חירות ממ"ה ומהס"ת גם מיצר הרע שהוא המ"ה כמ"ש (ב"ב טז.) ואז הורידו ד"ת שהוא תורה אור לארץ, וזה המליך אות ו' בהרהור לתקן אף ההרהור שהוא רבותא גם ביחזקאל, והיניו שלא ידעו כלל מהנאת הגוף ויהיה הכל בקדושה, וזה עיקר העסק בחודש זה לטהרנו מקליפותינו ומטמאותינו שהוא שורש קלקול הנחש שהכניס באדם להרגיש הנאות, וכשמתקנין זאת בחודש הזה על ידי זה נוכל לזכות למתן תורה בסיון, וחודש זה מתחיל בשבוע ג' נגד מדת תפארת שהיא מתן תורה שבזה החודש העיקרה הכנה למתן תורה וכאמור:
7
ח׳בזה"ק (במדבר קי"ז ב) באחד לחודש השני בשנה השנית כלא חד והאי איקרי חודש זיו רמז להאי ירחא ושתא דנהיר לסיהרא דהא כדין עלמין כלהו אשתכחו בשלימו וכו, ונראה דהמכוון כמו שאמרנו שבשנה הראשונה כשנאמר החודש הזה לכם עדיין לא נקרא ישראל כנסת ישראל, שהיה עוד קודם המכה עשירית שלא נשלמו עדיין בכל העשר מדות ורק למשה ואהרן נאמר החודש הזה לכם ראש חדשים והוא (כמש"א כ"פ) שנקרא ר"ח מפני שהוא ראש של החודש דבתר רישא גופא אזיל (עירובין מא.) והיינו שכלול בו כל קדושת החודש, וניסן ראש חדשים שכולל קדושת כל החדשים, ואז בשנה ראשונה לא הופיע ר"ח בכל החדשים עוד כאמור. רק בשנה השנית דאז ניסן שהוא כנגד אברהם שהיה התחלת האור (כמ"ש בב"ר פ"ב) יהי אור זה אברהם וכן כל האבות זיותני עולם שמאירים לעולם ואז נהיר לסיהרא, וז"ש דהא כדין עלמין כלהו אשתכחו בשלימו שתכלית העולם להיות מלכות שמים ניכרת ע"י אומה הישראלית שמקבלין עול מלכותו ית' וזה נקרא עולם. וזהו עולם חסד יבנה שנברא באברהם כמ"ש (ב"ר פ' י"ב) בהבראם באברהם, ואמר אחר כך בזוהר הקדוש (שם סע"ב) לחדש השני דאיהו זיווא דברכאן דעלמא כו' וע"ד איקרי חודש זיו דזיוא דכלא נפיק מיני' וע"ד כ' יברכך ה' מציון וכלא חד מלה כו'. נראה מזה"ק שמ"ש בס' יצירה המליך אות ו' וכו' ואייר בשנה היינו ו' זעירא ו' המילוי שהוא מדת יוסף, יוס"ף בגי' ציו"ן והוא זיוא דברכאן שכן יעקב אבינו אמר לו בך יברך ישראל ונאמר בברכתו ו' לשונות של ברכה ואמר תהיין לראש יוסף, וז"ש כי שם ציוה ה' את הברכה וגו', ויוסף נקרא יפה תיאר שהיה לו גוף נקי ונק' זיו, והביא אחר כך בזוהר הקדוש (קיח א') פסוק כטל חרמון שיורד על ההרי ציון וגו' והיינו מטלא דעתיקא, שההמשכה מכ"ע למדת מלכות היא ע"י יוסף, והיינו טל תורה שבעל פה שהוא מאור הראשון שנגנז לעמלי תורה שבעל פה (כמ"ש בתנחו' נח ג. וכ' אור זרוע לצדיק שלזכות לאור הראשון צריך להיות מדת צדיק, וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קסו ב) האי אור זרע לי' קוב"ה כו' ועבד לי' שורין ע"י דהאי צדיק דאיהו גננא דגינתא כו', ואמר ודא הוא נהירו דעלמא דכ' מציון מכלל יופי וגו' והיינו מדת יוסף שנקרא יפ"ת והוא מכלל יופיו של עולם, ואמר הופיע נהיר כד"א הופיע מהר פארן, והיינו דשם נאמר מקודם וזרח משעיר שהוא אור החמה שנקרא זריחה כמש"נ וזרח השמש ואו"ה מונין לשמש, וכ' הופיע מהר פארן דבני ישמעאל מונין ללבנה (כמ"ש זח"ג רפא ב'), וזה נקרא הופיע זיו החמה האור ולא השמש ממש, ומייתי מינה דהופיע הוא זיו השמש. ומסיק כדין הוא שלמא דכלא שלמא דעילא ותתא הה"ד יהי' שלום בחילך וגו', דיוסף מדתו שלום (כמ"ש בזח"א קצז ב' ונת' קדושים מי"א) ויוסף גם כן ו' המחבר שמים וארץ, ו' הכולל כל האבות, וה' מדת מלכות כנסת ישראל סיהרא דמקבלא משמשא (כמש"נ לעיל מ"ג). וז"ש בהג"ה רח"ו עמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב יא ב) דלא אשתמודע משה בזהרא עלאה עד ג' ירחים וכ' רח"ו כי ניסן אייר סיון הם חג"ת וניסן חסד שאז היה יציאת מצרים שהיה רק מחסד הש"י ויציאת מצרים היה בזכות אברהם ולו נאמר הגלות והגאולה, ותפארת סיון שאז היה מתן תורה וכמ"ש (ברכות נח:) והתפארת זו מ"ת, אך מ"ש דאייר גבורה. הוא שמרמז לתורה שבעל פה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס, ולזכות לאור תורה שבעל פה צריך להיות גבור הכובש את יצרו, שהוא מדת יוסף שאמר את האלקים אני ירא, והוא ממדת גבורה פחד יצחק, והיינו לתקן להבא להיות גבור הכובש את יצרו, וכן איתא בפע"ח דד' החדשים הם כנגד ד' אותיות הוי"ה ואייר כנגד ה' עלאה בינה שהוא בינה לבא כמש"נ ולבבו יבין ושב, והיינו לתקן העבר לטהרני מקלפותינו וכו' ולתקן שורש קלקול הנחש שהיה להכניס הרגשת הנאת עצמו, וזה הכנה למתן תורה כמ"ש טהרה מביאה לידי קדושה ואיתא בירושלמי (פ"ג דשקלים) וכן במדרש (שיר השירים א' א') מדכ' וטהרו וקדשו, וקדושה היינו ד"ת וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קכא א) אורייתא מחכמתא נפקת מאתר דאיקרי קודש וכו' וחשב בפע"ח המלאך של החודש הזה גבריאל שהוא ממדת הגבורה, והיינו להיות גבור הכובש את יצרו אלהבא, ואיתא בזוהר הקדוש (שם) וכל מאן דאתי מסטרא דשמאלא הכי אקרי והיינו דאיקרי לילה וכמ"ש בהג"ה רח"ו:
8
ט׳ובזה מובן מ"ש בפירש"י (ר"ה יא.) בתי' הב' א"נ דזמנין דניסן דתקופה נמשך בתוך אייר של לבנה, וקשה הא לכו"ע נולד יצחק בפסח ופסח הוא בניסן דלבנה, אך נראה מזה דרק אברהם ויעקב נקראו זיותני עולם, דאברהם היה התחלת האור כמ"ש (ב"ר) יהי אור זה אברהם, והוא התחיל בד"ת מעצמו כמ"ש במדרש (שם פ' ס"א) אב לא למדו ורב לא היה לו כו', ויעקב אבינו מדתו אמת ואמת זו תורה כמ"ש (ברכות ה:) ונקרא שמש כמש"נ כי בא השמש וכמ"ש בב"ר, אבל יצחק קבל החכמה מאברהם אבינו ע"ה ונקרא לילה סיהרא דמקבלא משמשא, ומדתו גבורה תורה שבעל פה וכמ"ש בתק"ז (הק' ט' ב' פ' רביעאה) וכד אתנטלת מגבורה אתקריאת תורה שבעל פה וכ"כ (ת' כ"א ל"ה א) ושמאלא אתיהבת אורייתא דבעל פה דאיהו נוקבא. וכ"כ בזוהר הקדוש (ח"א קמ"ב רע"ב) ולחושך קרא לילה דא יצחק וכו', וכ"כ בזוהר הקדוש (ח"ב מ"ב סע"ב) עבד לאבהם ברזא דחכמה ליצחק ברזא דתבינה כו', והיינו תורה שבעל פה דאתיא מגבורה דתמן גבורי מלחמה, וכמ"ש (תנחו' נח ג) וכי מה גבורה יש בב"א ההולכים בגולה אלא אלו גבורי תורה שכן נאמר בה ע"כ יאמר בספר מלחמות ה' וכו', והיינו בתורה שבעל פה ומש"ה יצחק אינו נקרא זיו ובזה מובן הא דאמר בגמרא (ר"ה שם) דמק' לזה הכתיב בחודש זיו ומשני דאית בי' זיוא לאילנא ולמה לא משני מפני שנולד בו יצחק דלכו"ע יצחק נולד בפסח, אך יצחק לא נקרא זיו שהוא היה מדתו לילה תורה שבעל פה ולא זיו העולם שהוא זיו השמש להאיר לאחרים:
9
י׳והנה בגמרא אמרו דלר"א שבתשרי נולדו האבות נקרא ירח האיתנים שנולדו בו איתני עולם, וצריך להבין דלמה לא נקרא תשרי זיו שנולדו בו זיותני עולם, אך י"ל במחלוקתם כמ"ש התוס' (שם כז.) לענין מחלוקותם בבריאת העולם דאו"א דא"ח דבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן והיינו הרת עולם. וכן במחלוקת זה גם כן י"ל שההריון היה בתשרי והיינו כמו שהיה במחשבה שלא יהיה קלקול כלל, ואז נקראו האבות איתני עולם כמש"נ איתן מושביך שלא יוכלו להזיז כלל שלא יהיה שום טענה. אך כפי הלידה שצפה הש"י שאין העולם מתקיים וצריך שיתוף מדת הרחמים מפני שיקלקלו, אז אף אברהם אבינו ע"ה שרצה להכניס כל העולם תחת כנפי השכינה לא הועיל רק לימי חיו (כמ"ש בפרדר"א פ' כ"ט). וכן יעקב אף שמטתו שלימה מ"מ רק לעתיד יתברר ועמך כלם צדייקם ולע"ע יש עליהם קטרוגים עוד, ונקראים רק זיותני עולם שמאירים לכנסת ישראל שהם בראשית המחשבה בשביל ישראל שנקראו ראשית אך מ"מ יש עוד קטרוגים על ישראל ונקראו זיותנים, ולא איתנים. ויצחק אבינו ע"ה היה מדתו הגבורה והצמצום ולא מצינו בו שרצה לגייר גרים רק ברמז נדרש מגורי אביו מגיורי אביו כמ"ש במ"ר (ר"פ וישב). ולא היה מדתו להכניס כל העולם תחת כנפי השכינה. רק בצמצום מי שהיה מבורר אצלו שישאר כך. והוא מרכבה למדת בינה כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב י"ד ב) ליצחק ברזא דתבינה, ובינה דינין מתערין מנה כמ"ש בזוהר הקדוש (שם ס"ד סע"א). לכן לר"א נקרא חודש אייר זיו רק משום זיוא דאילנא ולא משום לידת יצחק. ובפע"ח חשב ג' שבועות הראשונות דספירה נגד חב"ד. והתחלת חודש אייר שהוא שבוע ג' בספירה דעת. והמכוון גם כן כאמור דדעת היא שער הנ' מנשע"ב שנגלה לבעלי תשובה, ודעת הוא רוח הקודש (כמ"ש בפירש"י תשא) והיינו תורה שבעל פה (כמ"ש הרמב"ן ב"ב יב:). ובזוהר הקדוש (ח"ג סא א) והאי זאת כו' איקרי קודש ואיקרי חכמה. והיינו חכמה תתאה, מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה וקראן לה רוח הקודש כלומר רוח מהאי קודש דלעילא. ומ"ש וקראן לה רוח הקודש עדמ"ש בגמרא (מגילה יד:) וכן בזוהר הקדוש (ח"ג קסט ב) ותלבש אסתר מלכות שלבשתה רוח הקודש. וז"ש במדרש (רות"נ חוקת) דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחביריו, שמשה רבינו לא ידע כלל מרע שהיה כמו יעקב אבינו ע"ה וכמו אדם הראשון קודם הקלקול דכשנולד נתמלא הבית אור (כמ"ש סוטה יב.). מה שאין כן ר"ע שאמר ע"ע (פסחים מט:) כשהייתי ע"ה והוא בחי' בע"ת. וכ"כ אוהב ישראל שחודש זה מסוגל לתשובה. וכ' רמז שהעולם מחזיקין אותו לזמן רפואה ועיקר הוא רפואת הנפש. ובאמת יש רמז בגמרא (שבת קמז:) כלהו שקיינו מדיבחא ועד עצרתא מעלו והעיקר רפואות הנפש הוא לטהרנו מקליפותינו כו' שהוא מחץ מכתו של עולם ירפא (כמ"ש ב"ר פ"י) והיינו לתקן העבר. וזהו על ידי התורה שבעל פה שהיא הרב חכמה. והחודש הזה הוא נגד בינה שהוא תשובה עלאה וכמש"נ ולבבו יבין ושב. ונברא באות ו' זעירא מדת יוסף שהוא מדת היראה, ולהיות גיבור הכובש את יצרו מדת יצחק אלהבא, וזהו שנברא החודש באות ו' והמליך אות ו' בהרהור וכאמור:
10
י״אבס' יצירה המליך אות ו' בהרהור כו' ואייר בשנה וכוליא ימנית בנפש כו' ההבדל שבין הרהור למחשבה דמחשבה במוח והרהור בלב, כמו שמצינו (ברכות כ:) מהרהר בלבו, ובלב יש לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, הש"י שוכן בלב ישראל, וכמ"ש (שיר השירים ה' ב') ואיכן מצינו שנקרא הקב"ה לבן של ישראל מן הדין קרא דכ' צור לבבי וחלקי אלקים לעולם, והיינו שכינה, אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, ומ"ש במדרש הקב"ה לא דקדקו בין קוב"ה לשכינה, וכן מורה הפסוק שהזכיר שם אלקים, וכל אלקים שבמעשי בראשית הוא שם א"ד, פי' אלקים בעל הכחות כלם והוא שם א"ד, וכמ"ש (זח"א קע"ב ע"א) אספקלריא דלא נהרא דבה אתעביד עבידתא דעלמא, ואיתא בזוהר הקדוש (שם קנ"א ע"א) דאית אלקים חיים מסטרא דיובלא ה' עלאה, אלקים ה' תתאה, שבת דמע"ש איהי יראה ושריא בה יראה (זח"א ה' ע"ב) ונקרא לב (כמ"ש יומא עב:) ובינה לבא היינו כשנכנס למעמקי הלב, ואמר המליך אות ו' בהרהור היינו שיופיע אור הוי"ה, והוא עדמ"ש בת"ז (תי' מח) זכאה מאן דעבד לון דירה בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצר הרע, שבלב יש ב' חללים ויצר הרע יושב בין שני מפתחי הלב (כמ"ש ברכות סא.) וכנגד זה שוכן השי"ת בלב, ולבי ער, לב חכם לימינו, דש"ז (סוכה נב:) יצרו ש"א מתגבר עליו בכל יום וכו' ואלמלא הקב"ה שעוזר לו א"י לו, שם הקב"ה דייקא, שגם בפסוק נזכר שם הוי"ה לא יעזבנו בידו, המליך אות ו' בהרהור יחוד ו"ק, שבת עלאה כולל כל ג"ר כש"נ כי תבא חכמה ללבך ודעת א' תמצא, וכשזוכין לשבת עלאה אתפני מתמן יצר הרע (כמ"ש בת"ז שם). חודש ניסן נברא באות ה', ה' תתאה כנסת ישראל, שאז קבלו עול מלכותו, ובמ"ת אז היה היחוד וזכו להתגלות הוי"ה פנים בפנים דבר ה' עמכם, ובא חודש אייר באות ו' אות אמת (כמ"ש זה"ק ר"פ ויקרא) ושפת אמת תכון לעד, שיוקבע לעולמי עד, דבאייר הי' ההכנה למתן תורה שאז פנים בפנים דבר ה' עמכם, ובאייר היה הכנה על ידי המן דאיתא (תנחומא בשלח א') ויאכלו את המן וישתו מי באר והתורה מתישבת בגופן וכן היה באייר מחיית עמלק דכ' ויחלוש יהושע וגו' והיא הכנה למתן תורה על ידי שיבערו היצר הרע, עמלק הוא יצרא בישא (כמ"ש זח"ג ק"ס א) וזה הכנה למתן תורה, שבאייר המליך את ו' מלוכה וממשלה, ה' לא יעזבנו בידו ויחלוש יהושע וגו', ובסיון היה היחוד הוי"ה שוכן בתוך בני ישראל ואתפני מתמן יצר הרע אני אמרתי אלקים אתם, וחשב כוליא ימנית בנפש, שבכליות ב' כליות א' יועצתו לטובה וא' יועצתו לרעה ומסתברא דטובה לימינו ורעה לשמאלו (כמ"ש ברכות סא.), וכבר אמרנו שהאברים שבראם השי"ת היו רק לטובה, בלב כסיל ברא הקב"ה יצר חשק נפלא שיהיה לו חמודא דאורייתא כמו שיהיה לעתיד, וכמ"ש (בזח"א קלח א' במה"נ) דאלמלא יצר הרע חדוותא דמשעתא לא ליהוי, וז"ש במד"ת (בראשית ז') אתה עושה אותו רע, וכן הכוליא שמאלית נברא שיכוף האדם יצרו ויבער הרע מלב כסיל לשמאלו, וחודש אייר נברא בנפש כוליא ימנית שיועצתו לטובה, וכ' הן אמת חפצת בטוחות, היינו כליות ושפת אמת תכון לעד שישאר הקדושה לעולמי עד, וזה נגד אייר שבו ההכנה למתן תורה כאמור:
11
י״בוגירסת הגאונים בניסן המליך אות ה' בראי', ובאייר המליך אות ו' בשמיעה, והענין כמו ששמעתי מרה"ק זצוק"ל שבניסן היה רק מחסד ד' והיה התגלות רק לפי שעה בליל יציאת מצרים ואחר כך נעלם. ובקי"ס זכו רק לראי' כמ"ש (מכילתא וזה"ק בשלח) ראתה שפחה על הים וכו' ונעלם מהם גם כן אחר כך האור, וכענין חוזק החסידות בתחלתו. שאמר רבינו ר' בינם זצוק"ל שעז"נ אל תאמר שהימים הראשונים טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת ע"ז. שהיא בא רק בשאלה, שמראין לאדם מה שיוכל לקנות על ידי יגיעתו. ובסיון זכו בקנין. ואמר שאייר נברא באות ו' שכ' בשם רב האי גאון ז"ל דהו' מחבר נקרא ו' מלשון ווי העמודים וכן צורת הו' כווי העמודים, וכן תמיד אות ו' מחבר התיבות. וכן חודש אייר מחבר חודש ניסן וחודש סיון שיזכו בסיון בקנין במה שזכו בניסן בראי'. וז"ש בניסן בראי' ובאייר בשמיעה, שהשמיעה קבלה בלב כענין מה שמצינו בגמ' לא שמוע לי כלומר לא ס"ל, וז"ש באייר המליך אות ו' בשמיעה, וגיר' הגאונים בחודש אייר מרה בנפש. והענין עפמ"ש בת"ז (חי' מ"ח) עציבו דטחול וכעס דמרה, והשי"ת שברא המרה מהס"ת הוא לטובה כמו שאמרנו, והיינו עפמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קפ"ב ב) רוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין. ועיקר הרוגזא נברא להרגיז על היצר הרע כמ"ש (ברכות ה:) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, רוגזא דרבנן עפמ"ש (תענית ד:) צ"מ דרתח אורייתא מרתחא לי' שנאמר הלא כה דברי כאש, והוא הרב חכמה להרגיז הרב כעס, שבניסן זכו ישראל לאור אך ההכנה למתן תורה צריך לבער הרע. ועל זה בא חודש אייר אותיות יירא לבער היצר הרע ולהרגיזו, ועל ידי זה יזכו בסיון למתן תורה שיזכו לחכמה ללב חכם מצד השי"ת מסטרא דעץ החיים:
12
י״גוגירסת הראב"ד ז"ל בניסן יד ימין ובאייר יד שמאל, והוא עפמ"ש (פתח אלי') חסד דרועא ימינא גבורא דרועא שמאלא, ניסן יציאת מצרים מצד החסד, ועליו נתבשר אברהם אבינו שמדתו אהבה כש"נ אברהם אהבי, ואייר אותיות ייר"א שהוא מצד הגבורה שאז זמן הספירה שהיא לטהרנו מקליפותינו וכו' דהוא הטהרה מרע, והשמירה ממל"ת שבא מיראה, כמ"ש בירושלמי (הובא בתוס' סוטה כב:) עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא מבעט, ועיקר תוקף ימי הספירה בחוד אייר, שבניסן יש קדושת החג שבא מצד החסד ואהבה, ובסיון יש קדושה מחג הבא, ועיקר ימי הספירה באייר שאז זמן ההשתדלות מצד האדם ביראה כדי להתטהר ולהתקדש, והוא מדת יצחק פחד יצחק דרועא שמאלא, ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ב קעה ב) וחסד עלאה נפקא מחכמה, גבורה דאיהו דינא תקיפא נפקא מביצה בן י"ה אב ואם ובן בגוייהו כמ"ש (אדרא האזינו רצא), וכ' חסד לאברהם שהוא מחכמה קודש עלאה קדושה. וחודש אייר נגד בינה תשובה עלאה. לטהרנו מקליפותינו. וזהו מ"ש המליך אות ו' ביד שמאל שהוא גבורה דנפקא מבינה לתקן על ידי תשובה ולהטהר. ואף דטהרה מביאה לידי קדושה (כמ"ש ע"ז כ:) ובירושלמי (פ"א דשבת ה"ג) מפיק לה מדכתיב וטהרו וקדשו. וזהו מצד האדם שעיקר ההשתדלות ביראה כמ"ש מה ה"א שואל מעמך כ"א ליראה, ואחר כך בא האהבה ממילא מצד השי"ת כמ"ש מרבינו ר"ב זצוק"ל שכן דרכו של איש וכו', אבל מצד השי"ת אנכי כלל המ"ע. ואחר כך לא יהיה כלל מל"ת. ובדיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם ובדיבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם (כמ"ש שיר השירים פ' ישקנו). ואף שהראב"ד ז"ל לא הזכיר בכל חודש אחד מי"ב כחות שבאדם, מ"מ ממה שחשב ברפ"ה י"ב פשיטות יסודן ראי' שמיעה כו' נראה שראי' נגד ח' ניסן ושמיעה נגד אייר כגי' הגאונים, דאלו לגיר' האריז"ל חשב שם הסדר שיחה הרהור כו', והראב"ד ז"ל חשב גם כן הי"ב שבטים לכל חודש שבט אחד, וחשב לחודש ניסן ראובן ע"ש כי ראה ה' בעני, ולחודש אייר שמעון ע"ש כי שמע ה' כי שניאה אנכי וגו', וגם האריז"ל שחשב השבטים כסדר הדגלים וחשב ראובן לחודש תמוז ושמעון לחודש אב גרים בחודש תמוז אות ח' בראי' כו' ותמוז בשנה, ואחר כך ט' בשמיעה כו' ואב בשנה. והענין דניסן מצד חסד דרועא ימינא ומצד האהבה, וזהו בראי' נגד ראובן ע"ש כי ראה ה' בעני כי עתה יאהבני אישי מדת האהבה, ואז זכו ראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל, ואף שאחר כך נסתר האור כמ"ש וילכו שלשת ימים בלא מים בלא תורה דאין מים אלא תורה (כמ"ש זח"ב ס' ע"א) מ"מ נשאר מהראיה החשק שעל ידו אמרו נעשה ונשמע וזכו למתן תורה, ואייר ששמיעה נגד שמעון כי שמע ה' כי שנואה אנכי וגו' שאז זמן השתדלות מצד האדם ביראה שלא נהי' שנואה במעשים, והשמיעה לתקן שלא נהיה שנואה. וכן ניתן במרה השבת (כמ"ש במכילתא ובגמרא). ובשבת כ' טוב להודות לה', ובפרדר"א (פ' י"ט) שכל שמודה ועוזב ניצול וכו' וכן במדרש (ב"ר סו"פ כ"ב) כך הוא כחה של תשובה כו' פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת כו'. ומצד האדם עיקר השתדלות ביראה וכאמור. וכן בפסוק סור מרע ועשה טוב. אבל מצד השי"ת מקודם אנכי שורש המ"ע. ואחר כך לא יהיה לך שורש המל"ת. וכן סעודת שבת סידר האריז"ל סעודת ליל שבת נגד קדושת יצחק אבינו ע"ה. ובבקר נגד אברהם אבינו ע"ה. כמ"ש שמצד האדם ההשתדלות ביראה ואחר כך זוכין לאהבה מצד השי"ת, אבל הקב"ה ברא נפשות האבות כמש"נ ואקח את אברהם וגו' נולד אברהם ואחר כך יצחק, וכן בניסן זכו לאור מצד השי"ת לפי שעה ואחר כך נעלם תיכף, ובקי"ס ראתה שפחה כו' מ"מ אחר כך בעו לאסתכלא כמש"נ מדבר שור וכמ"ש בזוהר הקדוש, ורק נשאר להם החשק, ועז"נ זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר, ועל ידי אותו החשק הקדימו נעשה לנשמע, אך מ"מ יש עוד היצר הרע שיוכל לפתות, ע"ז בא חודש אייר לטהרנו מקליפותינו לתקן ע"י תשובה הכל, וזה הכנה לחודש סיון מ"ת שאז נתבטל המה"מ שהיא היצר הרע (כמ"ש ב"ב טז.) כמש"נ אני אמרתי אלקים אתם (כמ"ש ע"ז ה.). והמכוון מכל הגרסאות אחד, שחודש אייר שהוא עיקר ימי הספירה הוא לטהרנו מקליפותינו וכו'. וזה המליך בהרהור ננצח היצר הרע והוא הכנה להתקדש בקדושה עליונה כמש"נ וטהרו וקדשו (בירושלמי שם) שעל ידי הטהרה מן העבר זוכין לקדושה לעתיד. וכן מורה שמיעה לתקן על ידי תשובה שלא נהיה שנואה במעשה וזה ההכנה למתן תורה, וכן בשבת בסל"ש נופל הפחד והיראה ועל ידי זה זוכין לתשובה ואחר כך בסעודת יום שבת וקדשו:
13
י״די"ב צירופי הוי"ה כנגד י"ב חדשי השנה, צירוף הראשון השם כסדר היוצא מר"ת ישמחו השמים ותגל הארץ וזה הצירוף לח' ניסן (כמ"ש בפע"ח ומשנת חסידים). ואחר כך צירוף השייך לח' זה היוצא מר"ת יתהלל המתהלל השכל וידוע. ובודאי לא רק לסימן נקטו הפסוקים שהרי כ' שבכל ר"ח צריך לכוין בשמות הוי"ה בצירוף השייך לחדשו, ובנקודת האותיות שהשם יוצא ממנו בר"ת או בס"ת. ועל כן דפסוק זה שייך לקדושת החודש, והנה צירוף ח' זה י"ו וב' ההי"ן באמצע, נראה דה' ראשונה ה' תתאה ח' חכמה אבא, ואחר כך ה' תתאה עדמש"נ בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא (כמ"ש זח"ג רמ"א א' רנ"ח א) שכינתא תתאה אתקרי ארץ דקוב"ה (שם רמ"ג ב') וכן כ' בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן, באמא כונן ברא (שם רנ"ח) וכן כ' חכמות בנתה ביתה ובגמרא (סנהדרין לח.) זו מדתו של הקב"ה שברא כל העולם כונו בחכמה ואחר כך ה' השכל בינה ה' עלאה, ואחר כך ו' וידוע סוד הדעת ו' הבריח התיכון מבריח מן הקצה וגו', והתחלת הפסוק אל יתהלל החכם בחכמתו וגו' כי אם בזאת, זאת שכינתא תתאה כד"א ולזאת יקרא אשה (זח"ב לז רע"ב). והיינו כמו זה שמפורש לעין ומראה באצבעו. כמו לעתיד (סוף תענית) שכל אחד מראה באצבעו זה הוי"ה, ובקי"ס שכל א' אמר זה אלי, וזע"א (במכילתא) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, וזא"ת היא גם כן מפורש לעין רק היא לשון נקבה כמו תפלה שעומד לפני המלך, וזה ענין מ"ש (זח"א ה' ע"ב) שבת דמע"ש איהי יראה ושריא בה יראה, והיינו שנותן אל לבו שממ"ה עומד עליו וכו' מיד נופל עליו היראה, אך ז"ה מבורר יותר כענין מ"ש (זח"ג ר"ל ע"א) איהו אמת ואיהי אמונה, (ועי' בזוה"ח בתי' ק"י סע"ד ד"ה בזאת יבא אהרן שכ"מ דכ' זאת קאי על שכינתא והביא גם כן הפ' כי אם בזאת וגו'), ואחר כך כ' יתהלל המתהלל אבא יסד ברתא המתהלל מצד האדם. ואחר כך ה' השכל ה' עלאה מצד השי"ת השכל וידוע שבחיבור מוחא ולבא יולד הדעת, כענין מש"נ כי תבא חכמה ללבך ודעת לנפשך ינעם (ונת' כ"פ), והאריז"ל חשב ו' חדשי ימות החמה דמטרנותא, ושש חדשים דחורף דמלכא, תשרי גולגלתא דז"א, וניסן גולגלתא דרחל (ובס"א דמטרנותא). והיינו עפמ"ש (זח"ג קפו א) ירחא דלכון כסדרא דאתוון אבי"ב וכו' אבל ירחא שביעאה דילי מסופא דאתוון מאי טעמא אתון מתתא לעילא ואנא מעילא לתתא כו', והיינו דניסן מתתא לעילא עדמ"ש (סוטה ה.) אתי דכא והכל מצד השי"ת בניסן יציאת מצרים, גולגלתא כ"ע כמו מכת בכורות שכנגד כ"ע (כשנ"ת כ"פ) וכן קי"ס וכמ"ש (זח"ב נד א) אל"ף אנקיב בחשוכי ואנהיר לכל עיבר ומטו לזיין וזהו גולגלתא דמטרניתא, ותשרי רישא דמלכא אתוון למפריע מעילא לתתא אני את דכא, וזה בא ע"י השתדלות האדם בירח האיתנים דתקופי במצות (ר"ה י"א.) ואחר כך אייר אוזן ימים וסיון אוזן שמאל, והוא על פי מ"ש במדרש (האזינו) האוזן לגוף כקנקל לכלים כו' רמ"ח אברים שבאדם על ידי האזן כלן חיים שנאמר שמעו ותחי נפשיכם, ובכ"מ ימין לטוב ושמאל לרעה כמ"ש לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו, וכן בכליות מסתברא דטובה לימינו ורעה לשמאלו (ברכות סא.) וכן למיימינים בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא (שבת פח:) וזה אייר אוזן ימין שמעו ותחי נפשכם, וגיר' הגאונים בס' יצירה בשמיעה ואייר בשנה (ונת' לעיל מ"ה) וסיון אוזן שמאל, עדמש"נ ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמור זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו, ובגמרא (מגילה לב. ) למדו מזה שמשתמשין בב"ק כל שאינו קול מורגל קול גברא במתא וקול אתתא בדברא, ואף שיודע שהוא קול אדם רק שאינו קול מורגל, כיון שהשמיע לו השי"ת מהס"ת מורים לו זה הדרך לכו בו, וזה ענין דמצינו בדיק ביניקא וא"ל פסוק לי פסוקך, ואף באנשים פשוטים ואף מאו"ה סמכו ע"ז (כמ"ש בירושלמי שבת פ"ו ה"ט) וזש"נ כי תאמינו וכי תשמאילו, שאף שישמע ממי שהוא מהשמאל ילמיד מזה רק דבר ה' זה הדרך לכו בו, והיינו שהוא רוצה לשמוע אך דבר ה'. וזה קדושת חודש סיון דאיתא במדרש (שמות רבה סו"פ כ"ז) שברתם נעשה הזהרו בנשמע, נשמע היינו שישמעו רק דבר ה', והיינו להוריק הרע מלב כסיל לגמרי, ואז לא ישמעו רק דבר ה', אייר אוזן ימין צירוף השם לח' הזה יתהלל המתהלל יו"ד חכמה. ה' תתאה מלכות. ובגמרא (מגילה יד:) מלכות שלבשתה רוה"ק, ובזה"ק (ח"ג ס"א ע"א) והאי זאת וכו' וקרינן לה רוח הקודש כלומר רוח מההוא קודש דלעילא כו' חכמה קודש עלאה, וזש"נ בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא, זאת מלכות פה תורה שבעל פה שהוא על ידי רוח הקודש (כמ"ש רמב"ן ב"ב יב.). וכן זאת תפלה כמש"נ ואני תפלה אני מן א"ד שכינתא (זח"ג רכ"ג רע"א) איהי יראה ושריא בה יראה (זח"א ה' ב'), ובכ"מ נדרש בגמרא (ברכות ו: ט: יא:) לשון יראה על תפלה, וזה שאומרים קודם התפלה אד' שפתי תפתח שם זה מורה על יראה כמש"נ ואם אדונים אנו איתא מוראי, וזש"נ אל יתהלל וגו' כי אם בזאת ואז יתהלל המתהלל בכל הג' דברים שחשב, דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא (זח"א ר"ב רע"א) ומ"מ יצרו ש"א מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה שעוזר לו א"י לו (כמ"ש סוכה נב.) ולזה צריך תפלה להתפלל לד' שיעזרהו להיות גבור הכובש את יצרו. ועז"נ כי אם בזאת תורה שבעל פה ותפלה, ובמד' (שמות רבה פל"ח) קחו עמכם דברים ואין דברים אלא דברי תורה כו', א"ל אין אנו יודעים א"ל בכו והתפללו לפני וכו', והוא לתקן העבר נצרך תורה ותפלה, וכן לכבוש את יצרו לעתיד צריך גם כן תורה ותפלה. וזש"נ כי אם בזאת תורה ותפלה יתהלל המתהלל יו"ד חכמה ה' מלכות אב יסד ברתא כאמור, ומהיוד מופיע לכל ע"ס כמ"ש בזוהר הקדוש, ואחר כך השכל וידוע ה' עלאה בינה ו' ת"ת והיא בריח התיכון וגו' וידוע דייקא הדעת, השכל עפמש"נ שכל טוב לכל עושיהם לעושים לשמה כו' (כמ"ש ברכות יז.) וזה ה' עלאה ולבבו יבין ושב, שנכנס היראה למעמקי הלב, וכ' אז תבין יראת ה' ודעת אלוקים תמצא, וכ' כי תבא חכמה ללבך ודעת לנפשך ינעם, וזהו וידוע ו' ת"ת כולל כל שם הוי"ה עם תגו של יוד שמורה כ"ע (כמ"ש זח"ג ס"ה ב' י' ב') וזש"נ וידוע אותי אות י' דייקא שהיוד ממשיך מכ"ע, וזהו השתדלות מצד האדם על ידי מדת זאת יראה, וזהו רק אוזן ימין. ואחר כך סיון אוזן שמאל שיהיה אתפני יצר הרע מכל וכל והרע נעשה טוב. וצירוף השם ששייך לח' סיון היוצא מר"ת ידותיו ולצלע המשכן השנית לפאת צפון, צפון רוח שמאל גבורה עלאה נפקא מבינה (זח"ב קעה ב) ג"כ ה' דהשנית ה' עלאה, ובת"ז (ת' מ"ח) כשזוכין לשבת עלאה זכאה מאן דעביד לון דירה בתרי בתי לבא ואתפני יצר הרע מן תמן, וזהו אוזן שמאל שאף השמאל גם כן שמעו ותחי נפשכם וכמש"נ ואזניך תשמענה וגו' כי תאמינו וכי תשמאילו:
14