פרי צדיק, ראש חודש שבטPeri Tzadik, Rosh Chodesh Shvat
א׳בסי"צ המליך אות צ' בלעיטה וכו' ושבט בשנה וקורקבן בנפש. והוא על פי מ"ש (ברכות סא :) קורקבן טוחן. ואות צ' איתא (שבת קד.) צ' כפופה וצ' פשוטה צדיק כפוף וצדיק פשוט וצדיק נקרא מאן דנטיר ברית כמ"ש בזוה"ק (ח"ב כג א) והיינו דמדה ט' הוא צדיק יסוד עולם ובשלימות הוא כשכלול מכל עשר מדות וט"פ עשר עולה צ'. וחודש זה מסוגל לתיקון פגם הברית כמ"ש האר"י הק' דו' שבועות שובבי"ם מסוגלים לזה וד' שבועות בבי"ם הם תמיד בחודש זה. דבפרשה בא התחיל האור דכ' ולכל בני ישראל היה אור. והתחיל בו פרשיות ומצות מדברי תורה כמ"ש לא היה התורה צריך להתחיל אלא מהחודש הזה לכם. וכ' אור זרוע לצדיק. והמליך אות צ' בלעיטה דתחלת הסתת הנחש היה באכילה להרגיש בו הנאת הגוף ומזה בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא כמ"ש בגמ' (שם קמו א) ונסתעף מזה הק"ל שנה. דנעשה אדם הראשון משוך בערלתו כמ"ש (סנהדרין לח :) והעסק בחודש זה להכניס קדושה באכילה כמה שנאמר צדיק אוכל לשובע נפשו ועל דרך מ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' דעות) שאם יאכל כדי שיהיה לו כח לעבוד ה' וישן כדי שתנוח דעתו עליו נמצא אכילתו ושינה שלו עבודה למקום ב"ה. ובטן רשעים תחסר מפרשים שהרשעים שאוכלים להנאת עצמם יחסר להם בטן כדי למלא תאותם עוד. והאריז"ל שחשב החדשים להשבטים כסדר הדגלים נמצא חודש שבט נגד אשר ואי' בזוה"ק (ח"א רלה ב) אשר ישב לחוף ימים וגו' והכא אשר דא פתחא עלאה דצדיק וכו' והאי פתחא כו' ואקרי אשר. וכ' בגליון הזוהר הקדוש אש"ר גימט' מש"ה יוס"ף. והיינו דאשר לחוף ימים דיש ים עלאה וים תתאה מדה אחרונה נק' ים ובינה גם כן נק' ים עלאה כידוע ולעומת זה בקלי' האומות נקראו כהמות ימים יהמיון. דמים חסדים כידוע דמים ואש דקדושה בחינת אברהם ויצחק. ובקליפה יש מים הזידונים תאות וחמדת אהבות עולם הזה ובמשנה (אבות) נקראו מים הרעים. ועיקר ההגדרה מפגם התאוה הוא על ידי תורה כמ"ש (קידושין ל :) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין כו' אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. שעיקר בריאת היצר שהוא החשק היה כדי שיהיה חמידו דאורייתא להיות חדוותא דשמעתא כמו שיהיה לעתיד כמ"ש (זח"א קלח א' במה"נ) ולית לך מלה לחברא יצר הרע אלא אורייתא (כמ"ש שם רב א). וכן ההגדרה על ידי יראה כמ"ש איזהו גבור הכובש את יצרו. גבורה פחד יצחק. ויוסף שהיה מרכבה למדת צדיק יסוד עולם כתיב ביה את האלהים אני ירא. ואחר כל אלה נצרך עוד תפלה להשי"ת שיעזור לו כמ"ש בגמ' (שם) ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו. אך תפלה ויראה הם דבר אחד. דיראה בא ע"י שמצייר האדם לפניו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו ואז מיד יגיע אליו היראה (כמ"ש ריש או"ח) וכשעומד לפני המלך מבקש רחמים על צרכיו וכן דרשו (ברכות י :) את הא' ירא על בקשת רחמים וכן (שם ט :) ייראוך עם שמש על תפלה. ותורה בלא יראת שמים אינה כלום שנקראה מחיר ביד כסיל (כמ"ש יומא עב :) וכן יראה ותפלה בלא תורה אינה כלום וכמ"ש (שוח"ט תהלים צא) לעתיד לבא הקב"ה מודיען כמה שנאמר לכן ידע עמי שמי באותה שעה הם מתפללין ונענין ועל זה נא' כי ידע שמי יקראני ואענהו ע"ש. ושם ה' היינו דברי תורה כמו שנדרש (ברכות כא.) לברכת התורה מדכ' כי שם ה' אקרא וגו' דכל התורה שמותיו של הקבה. וזה שנאמר קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת ואי' (ויק"ר ר"פ יז) לכל קוראיו יכול לכל ת"ל לכל אשר יקראוהו באמת והיינו על דרך מ"ש בגמ' (שם ה :) אמת זו תורה והטעם דכיון שנתן השי"ת עצה להאדם להתגבר על היצר הרע על ידי תורה שהוא תבלין ועל כן צריך שיוקדם להתגבר על ידי התורה ואחר כך להתפלל לפני השי"ת ואז יהיה נענה וה' לא יעזבנו בידו. ועז"א במשנה אם אין חכמה אין יראה. ואם אין יראה אין חכמה דנקרא כסיל. וזהו אשר ישב לחוף ימים דאשר הוא בחינת משה שהוא התורה ובחינת יוסף שהוא היראה והוא יושב לחוף ימים להגדיר ולשמור להבא מהמות ימים שהם התאוות רעות ובכלל היראה התפלה כמו שאמרנו. ואיתא בזוהר הקדוש (ח"א רמו א) מאשר שמנה לחמו דא הוא אתר דכלא מאשרין ליה ומאי איהו עלמא דאתי וכו' והיינו בינה ליבא שנק' עלמא דאתי כידוע והוא תשובה כש"נ ולבבו יבין ושב והיינו לתקן העבר. ועל זה נא' ועל מפרציו ישכון. דהיינו מי שפרץ בזה בים ומים הזידונים הוא גם כן ישכון לתקן העבר שהוא גם כן על ידי תורה ויראה ותפלה. דהתיקון לפגם זה על ידי תורה כמו שאמרנו ממה שנאמר ולכל בשרו מרפא ובשר מרמז על זה שנק' בשר קודש ובהיפך ח"ו בשר חמורים. וכן התיקון על ידי צעקה ותפלה וכמו שנאמר פני ה' בעושי רע שמרמז על פגם זה שנקרא רע כידוע. וכ' צעקו וה' שמע דצעקה מועיל וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב כ א) גדולה צעקה מכולן שצעקה היא בלב הה"ד צעק לבם וגו' וע"ש דמסיק ולעולם לא הדרא ריקניא. והיינו דמועיל אף לפגם זה שמנע התשובה ממנו בזוהר הקדוש (ח"א ריט ב). ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ב שם) גדולה צעקה שמושלת בעולם הזה ובעולם הבא בשביל צעקה נוחל האדם העולם הזה והעולם הבא דכ' ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם. ויש להבין היכן נרמז זה בפסוק שנוחל עולם הזה ועולם הבא (וע' שמות מא' י). אך נראה דקאי על פסוק יורדי הים באניות וגו' דקאי על העוסקים בתורה ויורדים בים התלמוד וכמוש"נ אחר כך יעלו שמים ירדו תהומות דאף שנראה להם שעולים עד לשמים מכל מקום יצרו של אדם מתגבר ומתחדש עליו בכל יום וזה ירדו תהומות על ידי הסתת היצר הרע. וכ' בתריה וכל חכמתם תתבלע שלא יועיל להם התורה לבד אף שהם עושי מלאכה במים רבים שמורה על עסק התורה שבעל פה שנמשל למים. ויצעקו אל ה' בצר להם. דגלות ראשון היה מצרים שהיא ערות הארץ קליפת התאוה והיא מצירה ומעיקה לנקודת ישראל וכל האומות עכו"ם נקראו על שם מצרים על שם שמצירות לישראל (כמו"ש ב"ר פ' טז) ומה שנקראים ע"ש מצרים הוא מה שמעיקים ומצירים לישראל בפגם זה שבאמת רצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה וכו' (כמ"ש ברכות יז.) והיינו על ידי מציאת הרע דקליפה זו בעולם מכניסין ללב ישראל גם כן השאור שבעיסה ועל זה נא' ויצעקו אל ה' בצר להם כשמציר ומעיק להם וממצוקותיהם יוציאם. שיהיו נענים ויוציאם השי"ת מהדחק וצוקה שלהם. וכמה שנאמר עיני ה' אל צדיקים שהשי"ת מסתכל רק אל הצדיקים דנטרין ברית. ולהמקלקלים ופוגמים קדושת הברית לא יסתכל כמה שנאמר לא יגורך רע. וכשהשי"ת פונה אליהם ומסתכל בהם מכניס בהם אור כי טוב. דבכ"מ שהשי"ת רואה מכניס אור כמה שנאמר וירא א' כי טוב (ונת' שמות מא' ג) וזש"נ פני ה' בעושי רע המקלקלים ופוגמים במדת צדיק להכרית וגו'. צעקו וה' שומע ומכל צרותם הצילם שמציל אותם ממה שמעיק ומציר להם וזש"נ וממצוקותיהם יוציאם. וכתיב וישמחו כי ישתוקו וינחם אל מחוז חפצם היינו לעולם הבא שהוא תכלית האדם כמה שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו דכל ימי חיי האדם הוא הולך אל בית עולמו. וכל ימי חייו יש לו עסק בעניני התאות ולהכניסו לחשק בדברי תורה והוא מיורדי הים באניות. והשי"ת מנהיגו אל מחוז חפצו שהוא בית עולמו שכל צדיק יש לו עולם בפ"ע (כמו"ש שמות רבה פ' נב) ובגמ' (שבת קנב.) שכל צדיק נותנין לו מדור לפי כבודו וזה מחוז חפצם וכ' ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ וארץ נקרא א"י בעולם הזה. והעולם הבא ארץ העליונה וכמו שלמדו מזה שכ"י יש לומר חלק לעולם הבא. וז"ש בזוהר הקדוש שעל ידי צעקה נוחל העולם הזה והעולם הבא דהיינו שזוכה לבחינת צדיק. ולפי זה צ"ל בזוהר הקדוש וממצוקותיהם יוציאם. ואפשר שהיה כ' להם וגו' והוסיפו ממצוקותיהם יצילם שבא ראשון בפסוק. והוא ט"ס אך מהיכן זכה אשר לזה אף שהוא בחינת יוסף ויוסף מרכבה למדת צדיק יסוד עולם. אבל הוא מדתו דנטיר ברית גבור הכובש את יצרו ובאשר כתיב ועל מפרציו ישכון שהוא מתקן פגם זה אף מי שקלקל וכאמור. אכן זכה לזה על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"א רמד ב) ת"ח ההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן וכו' וע"ד גד דא אפיק ויהיב ודא לקיט וכו' אר"י אלמלא דהוה גד מבני שפחות שעתא קיימא ליה לאשלמא יתיר מכלא הה"ד בא גד קרי וכתיב בגד חסר אליף דהא שעתא קיימא בשלימו ואסתלק מיניה וכו' וע"ד לא זכה בארעא קדישא וכו' ת"ח מה דאתפגים בגד אשתלים באשר הה"ד מאשר שמנה לחמו וגו'. והיינו דגד בו אות ג' דיהיב ואות ד' דלקיט רק נחסר האל"ף אותיות פל"א. ואות אלף אשתלים באשר. ועל כן זכה אשר למדה זו נהר דנגיד ונפיק להיות מושך לכלל כנסת ישראל וכמה שנאמר והוא יתן מעדני מלך ומאן מלך דא כנסת ישראל כמ"ש בזוהר הקדוש (שם רלה ב רמו א) ונגיד להאי צדיק למיהב תפנוקין ועדונין להאי ארץ דאיהו לחם עוני ואתעביד לחם פנג וכו' (כמ"ש שם רמה סע"ב) והיינו דכח אשר שהוא מתקן ומכניס קדושה באכילה כמה שנאמר מאשר שמנה לחמו לחם ו' שהוא אות אמת זו תורה כידוע. ובאכילה הוא שורש הפגם מהנחש שגרם פגם הברית וכמו שאמרנו. ואשר מכניס באכילה קדושה שיהיה דברי תורה לכו לחמו בלחמי. וזש"נ והוא יתן מעדני מלך דא כנסת ישראל. ומדה זו יראה כמ"ש (זח"א ה ב) איהי יראה וכו' והשם שכנגד מדה זו שם אד' גם כן מורה יראה כש"נ ואם אדונים אני איה מוראי. והוא גם כן תפלה שבא מיראה כמו שאמרנו. וכ' אד' שפתי תפתח וגו' שהתפלה ממדת מלכות. (ונת' בכ"מ). וגד שעתא קיימא ליה שמגד יצא אליהו (כמ"ש ב"ר פ' עא) והוא מלאך הברית שיתקן כלל ישראל ויבררם ועמך כולם צדיקים. והוא כלול גם מבנימין כמ"ש (ב"ר שם) די"א שבא מבנימין והיינו שהיה כלול מנשמות רבות כידוע מד' האריז"ל (והובא חנוכה מא' יג) והיינו דבנימין הוא שורש קדושת ארץ ישראל דכתי' ובין כתפיו שכן והוא קדושת המקדש וא"י. וגד אסתלק ולא זכה כלל בא"י כמ"ש בזוה"ק שזכרנו. ואליהו בהר הכרמל הקריב באיסור הבמות אף שהיה כשחוטי חוץ רק היה בא"י. וכח אליהו להכניס קדושה בחוץ שיהיה כקדושת המזבח והיה יכול להכניס קדושה אף בחו"ל. ואז בירר שאמרו כל ישראל ה' הוא האלהים. והוא טען ואתה הסיבות את לבם אחורנית וחזר הקב"ה והודה לדבריו דכ' ואשר הרעותי (כמ"ש ברכות לב.) והוא יבוא להוציא הנדחים בארץ מצרים דהיינו המשוקעים בקליפה זו שמצירים ומעיקים לישראל בפגם זה. ואליהו היה מה דגד קיימא ליה שעתא קודם דאסתלק מיניה. ומה דאתפגים בגד אשתלים באשר ולכן באשר כח התיקון לפגם זה ועז"נ ועל מפרציו ישכון וכמו שאמרנו. ושמעתי מרה"ק זצוק"ל דעמוס שהיה משבט אשר שהיה מתקוע. והיינו דתקוע אלפא לשמן (כמ"ש מנחות פה :) ובגמ' שם וטובל בשמן רגלו זה חלקו של אשר וכו'. והוא אמר פרשה הלוא כבני כושיים שהוא מיוסד על צעקת בני הנעורים בפגם זה שנקראו בני כושיים. היפך מבחינת יוסף שנקרא יפה תואר ויפה מראה שיש לו גוף נקי מפגם זה (ונת' ויחי מא' יג) ומפני ששימש חם בתיבה שהיה באיסור והיה מעין פגם הברית לקה בעורו (כמ"ש סנהדרין קח :). ואמר שם בפרשה זו כי הנה אנכי מצוה והניעותי וגו' ולא יפול צרור ארץ. והיינו שמישראל לא יהיה שום פסולת דהנענוע בכברה הוא להוציא הקמח ושיושאר הפסולת. ואמר שמבית ישראל לא יושאר פסולת שמי שירצה להטהר יהיה לו סייעתא מלמעלה לתקן העבר ולהתגבר על היצה"ר להבא. דכתיב צופה רשע לצדיק ועמך כולם צדיקים וכ' ה' לא יעזבנו בידו. ואפילו האובדים בארץ אשור דהיינו שנטמעו בין העכו"ם ואיתא (ויק"ר פ' יג) שכל האומות עכו"ם נקראו ע"ש אשור שמאשרין עצמן מישראל דהיינו דמתחזקים ממה שנטעמו ישראל ביניהם ועל כח זה נקראו כולם אשור. ומכל מקום מישראל לא ידח ממנו נדח דאף על פי שחטא ישראל הוא (כמ"ש סנהדרין מד.) ואשור בקליפה כנגד אשר בקדושה ובא בו תוספת אות ו' שהוא אות משם הק'. ע"ש שמאשרים עצמן מישראל. והשי"ת יוציאם משם ולא ידח ממנו נדח. ולא יפול צרור ארץ. וחודש זה כנגד אשר שמי שמפנה עצמו להשי"ת ורוצה להיות טוב יכול לתקן הכל ולהכניס קדושה במאכל שזה בחינת אשר כש"נ מאשר שמנה לחמו וגו' שיהיה לחם פנג. ויכול לתקן הפגם שפגם במדת צדיק ע"י התורה וצעקה בלב תפלה ויראה שהם בחינת מש"ה ובחינת יוס"ף שהם גימט' אש"ר. שיהיה הכל טוב:
1
ב׳בסי"צ חשב לכל חודש אות א' מי"ב פשוטות וחשב לחודש שבט אות צ'. ואות צ' אי' בגמ' (שבת קד.) צ' כפופה וצ' פשוטה צדיק כפוף צדיק פשוט. וכן בזוהר הקדוש (ח"א ב ב) דאמרה אות צ' בי חתומין צדיקים ואנת דאתקריאת צדיק בי רשים וכו' והיינו דאות זה מורה על מדת צדיק וכמש"ש צדי אנת וצדיק אנת. אך בגמ' שם פריך היינו נאמן כפוף נאמן פשוט ומשני הוסיף לך הכ' כפיפה על כפיפתו נראה מזה דאותיות נ' וצ' יש להם שייכות זה לזה. והענין דאי' (ברכות סא.) מ"ד וייצר וגו' בשני יודי"ן שני יצרים ברא הקב"ה א' יצר טוב וא' יצר רע. ואף דדחי בגמ' אלא מעתה בהמה וכו' דחה רק דאין זה המכוון בהב' יודי"ן אבל הדבר שברא הקב"ה ב' יצרים לא נדחה. וצריך להבין הא אי' (במדר"ת בראשית ז) לא בראו הקב"ה שנקרא צדיק וישר את האדם בצלמו אלא כדי להיות צדיק וישר כמוהו. וא"ת למה ברא יצר הרע וכו' אמר הקב"ה אתה עושה אותו רע כו' וכבר נתבאר שיצר פירושו חשק כמו ליצר מחשבות לבב עמך והקב"ה ברא החשק להיות חמידו דאורייתא וכמו שיהיה לעתיד (כמ"ש זח"א קלח א) רק אתה עושה אותו רע. ועל זה אמרו (קידושין ל :) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין וא' אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש והיינו להיות החשק והיצר לבית המדרש להיות חדוותא דשמעתא. ואם כן נברא רק יצר א'. ואיך קאמר שברא הקב"ה ב' יצרים. אכל המכוון בזה על ב' חללי הלב וכתיב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. לימינו היינו בדברי תורה וחכמה וזהו ה' שוכן בתוך בני ישראל ובמד' (שהש"ר ה' ב) איכן מצינו שהקב"ה לבן של ישראל מן הדין קרא דכ' צור לבבי וחלקי אלהים לעולם והיינו שה' שוכן בלב ישראל. ולשמאלו היינו בעניני הגוף ודרך ארץ והוא מ"ש (קה"ר ג יא) על פ' גם את העולם נתן בלבם אהבת עולם נתן בלבם וכו' שאילו לא יצה"ר לא בנה אדם בית ולא נשא אשה וכו' וזהו לב כסיל לשמאלו שכח היצר הרע נקרא מלך זקן וכסיל ומכל מקום כשנברא אדם הראשון קודם הקלקול כ' ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה ובפשוטו קאי על עבודת אילני הג"ע והיה זה עסק בקדושה לעבדה מ"ע ולשמרה מצות ל"ת כמ"ש בזה"ק (ח"א כז א) ובתקו"ז (תי' כא) ופרי הגן היה לאכילת אדם כמ"ש מכל עץ הגן אכל תאכל והיה זה מ"ע. שהיה אז העסק בעניני העולם גם כן בקדושה והיה דברי תורה. ויעקב אבינו ע"ה שהיה כאדם הראשון קודם הפגם שלא ידע כלל מהנאת הגוף שהוא עטיו של נחש (כשנת' כ"פ) ע"כ אמר מה שקל שבקלים אינו אומר אלא להוליד תולדות נתכוין (כמ"ש רש"י ויצא) והיינו כיון שלא ידע כלל מהנאת הגוף לא היה יודע בושה בזה וכמה שנאמר באדם הראשון קודם הקלקול ולא יתבוששו. וז"ש אתה עושה אותו רע שאחר הקלקול נעשה הערבוב ויש בו רע. וזה ענין אות נו"ן שמורה נאמן והוא לב חכם לימינו שהוא רק לדברי תורה. ואות נ' איתא בזוה"ק (ח"ב צא א) נ' רזא למדחל מקב"ה כו' דרזא דיליה ה' תתאה. והיינו דאות נ' מדת מלכות ושם אד' שמורה על יראה כמה שנאמר ואם אדונים אני איה מוראי ובזוה"ק (ח"א ה ב) דאיהי יראה ושריא בה יראה והיינו שהשי"ת שוכן בלב ישראל. והוא על ידי בחינת אמונה וזה נקרא נאמן כמ"ש (תמיד כח.) יחזיק באמונה יתירה שנאמר עיני בנאמני ארץ והיינו מהימנותא שלימתא וז"ש (זח"ג רל א) איהי אמונה. ולימינו הוא רק חכמה ודברי תורה וז"ש נאמן כפוף שלקנות דברי תורה צריך שיהיה כפוף ועניו כמ"ש (תענית ז.) מה מים כו' אף דברי תורה אינם מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה וכן (סוטה כא :) אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו וז"ש מכאן שניתנה תורה במנוד ראש. ואות צדיק הוא על עניני העולם שהוא בלב כסיל לשמאלו ועל זה צ' כפופה צדיק כפוף להיות גבור הכובש את יצרו משכהו לבית המדרש וזהו כפוף לכוף את יצרו בגבורה ולעשותו טוב שיהיה כל עניני העולם בקדושה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"נ מה' דעות) שבכל עניני העולם כשמכוין לש"ש הוא עבודה למקום והוא מעשה מצוה. וכשמכוין לשם תאוה הוא להיפך ואין דבר רשות כלל. וז"ש בזה"ק (ח"א ב ב) באות צ'. נ' איהי אתיא י' דשמא דברית קדישא ורכיב עלה ואתאחד בהדה וכו' והיינו דאות י' מורה על ברית וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב לו א) משום דאתגלייא יו"ד כו' ע"ש וכן אי' במדרש (תנחומא תזריע ה) ומהו השם והחותם ששם בהם הוא שדי השי"ן באף והדל"ת ביד והיו"ד במילה. ושם שדי שם הט' כנגד מדת צדיק יסוד עולם (כמ"ש זח"ג יא ב) וז"ש על אות צדי דנ' איהי והיינו ברזא דה' תתאה איהי אמונה והיו"ד דשם שדי רכיב עלה דיוסף הוא הנהר דנגיד ונפיק ויעקב ויוסף כחדא אינון (כמ"ש זח"א קעו ב) ובר"מ (זח"ג רמב ב) דגוף וברית חשבינן חד. ויעקב אות ו' שהוא מרכבה לשם הוי"ה ויוסף ו' המילוי וכמ"ש בזוהר הקדוש (ת"ח קפב ב) ודא הוא רזא דאות ו"ו דאזלי תרווייהו כחדא כו' ויוסף נקרא ו' זעירא והוא היו"ד דברית משם שדי והוא מדת צדיק יסוד עולם דאחיד בשמיא וארעא. וז"ש אחר כך בזוה"ק ורזא דא כד ברא קב"ה לאדם הראשון פרצופין בראו ובג"כ אנפוי דיו"ד מהדר לאחורא כו' והיינו דהנ' כנסת ישראל והיוד צדיק יסוד עולם וכן היו אדם וחוה כמו שנבראו להיות אדם הראשון צדיק יסוד עולם שנברא ביום הששי מדה זו (ונת' במ"א) וז"ש כגונא דא אמר קודשא בריך הוא לה דאנא זמין לנסרא לך וכו' וזה המכוון באות צ' שמורה על צדיק יסוד עולם שזה היה אדם הראשון כפי מה שעשה הא' את האדם ישר להיות צדיק וכמ"ש במדרש. ואמר צדיק כפוף צדיק פשוט שמתחלה צריך להיות כפוף ללחום בגבורה ולכוף את היצר לטוב. ומכל מקום יש לו מלחמה שמתגבר עוד וזהו צדיק כפוף ואחר כך צדיק פשוט שזוכה ליישר הלב שיהיה כן לעולם ולא יהיה לו כלל קטרוג היצר הרע. ורש"י פירש נאמן כפוף להיות כפוף ועניו וסופו להיות פשוט וזקוף לעולם הבא ומסתמא כן פי' צדיק פשוט גם כן לעולם הבא:
2
ג׳והנה בפרדר"א (פ' מח) אי' על אותיות הכפולות שמורין על גאולת האבות וישראל ובמדרש (רבה ותנחומא קרח) חשבו אותיות הכפולות בב' עולמים. והנה רש"י פי' מאמר פתוח ומאמר סתום יש דברים שרשות לדורשן ויש שאתה מצווה לסותמן כגון מעשה מרכבה ועל פה פתוח פי' בשעת המכנסים פזר. פה סתום בשעת המפזרים כנס. ולפירושו יש להבין דהא הפ' אינה סתומה רק אינה פתוחה כמו הפ' פשוטה. ופי' פה סתום להיות כנס וסתום לגמרי. והמ"ם סתומה לגמרי סתומה והוא פי' מאמר סתום על מעשה מרכבה וזה ניתן לדרוש ולמסור ראשי פרקים לאב ב"ד ולמי שלבו דואג בקרבו כמ"ש (חגיגה יג) וזה מ"ש במשנה (שם יא :) אלא א"כ היה חכם ומבין מדעתו דהיינו שיספיק לו ראשי פרקים ויבין מדעתו. ועל פי מ"ש במד' שהכפולות מורות לעולם הבא יתכן לפרש פה פתוח ופה סתום על דרך מה שפירש"י על מאמר פתוח מאמר סתום. והיינו פה פתוח על דברי תורה הנגליים ופה סתום בסתרי תורה שכפוף וסתום שלא ניתן רשות לדורשן ואתה צריך לסותמן. רק פתוח קצת למסור לחכם ומבין מדעתו ראשי פרקים והוא יבין מדעתו. ופה פתוח לעולם הבא שאז יתגלו כל הסתרי תורה והיינו שלעולם הבא יהיה הפה סתום גם כן פה פתוח. ומאמר פתוח מאמר סתום יתפרש על פי מ"ש מהרש"א בח"א מאמר סתום מאמר ראשון דבראשית נמי מאמר הוא מאמר פתוח הט' מאמרות עיי"ש. ולפי האמור יתפרש בעולם הזה מאמר פתוח הט' מאמרות. דבראשית אף דנמי מאמר הוא (כמ"ש ר"ה לב.) מכל מקום לא כתיב ביה ויאמר שהוא שכל הנעלם מכל רעיון ואין בו שום תפיסה. ומאמר סתום לעולם הבא שאז יהיה בן ג"כ ביום ההוא שהוא שיאיר כאור יום מדת הו"א שהיא עתיקא כמ"ש (זח"ג רצ א) עתיקא קדישא דאתכסיא אקרי הו"א ועל כן נקרא עולם הבא יום ההוא שיאיר מדת הו"א שכל הנעלם עדש"נ ויקרא אלהים לאור יום. וזה מ' סתומה מאמר סתום לעולם הבא שאז יהיה מאמר ויתגלה הסתום. וכן כ' פשוטה וכ' כפופה יש לומר דהנה אות כ' מורה על כתר כמ"ש בגמ' שם וברע"מ (זח"ג רנו ב) אנכי ביה כ' כתב וביה אין. ועל כן חשבו בפרדר"א ומדרש כ"ך לאברהם. משום דביה כ' ואברהם זקן והיינו שזכה למדת עתיקא והיינו שהוא היה הראשון שזכה להתברר בכל המדות כש"נ בא בימים ובזוה"ק באינון יומין עלאין כו' והיינו עד כ"ע. אך הוא זכה לזה רק ע"י אמונה שהשיג ע"י מדת מלכות שיש שכל הנעלם מכל רעיון. וז"ש (שמות רבה פ' כג) ע"פ תשורי מראש אמנה בשביל האמנה שהאמין אברהם וכו' וזהו מראש אמנה שאברהם אבינו ע"ה השיג ע"י בחינת אמונה מראש עד כ"ע מראש דייקא. וזהו רזא דמהימנותא שבזוה"ק מהימנותא שלימתא וזהו סוד כ' כמ"ש אנכי ביה כ' כתב וביה אי"ן היינו אנ"י שהוא מדת מלכות (כמ"ש זח"ג רכג א') וזה כ"ע איהו כתר מלכות וזה ואברהם זקן שזכה לבחינת עתיקא שיש שכל הנעלם מכל רעיון וזה סוד מ"ש (בבא מציעא פז.) עד אברהם לא היה זקנה. כ' פשוטה לעולם הבא שאז יתגלה אור זה שע"ש זה קרא יום ההוא שיאיר בחינת הו"א כאמור. מ"ם ליצחק כי עצמת ממנו מאד והוא על פי מ"ש בתקו"ז (בהקדמה ד"ה פקודא רביעאה) וכד אתנטילת מגבורה אתקריאת תורה שבעל פה דהכי אוקמוהו מארי מתני' תורה שבעל פה מפי הגבורה ניתנה וכו' וכל כך (בתיקון כא) ומשמאלא אתיהיבת תורה שבעל פה (ונת' במ"א) והוא מאור הראשון שנגנז לעמלי תורה שבעל פה כמו"ש (מדברי תורה נח ג) והיינו מכ"ע שמופיע מתגו של יוד לחכמה ובינה ולעולם הבא יתגלה כל הסודות וס"ת ויהיה תפיסה גם במאמר סתום וכאמור. וזה שנרמז בפסוק כי עצמת ממנו מאד הב' ממי"ן. דקאי על עושרו של יצחק ואף שבאמת היה עשיר גם כפשוטו וכמ"ש במ"ר ע"ז שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק וכו' מכל מקום עיקר עשירות של יצחק אבינו ע"ה היה בעשירות דתורה כעין שנדרש (תמורה טז.) עשיר ורש נפגשו מי שעשאו חכם לזה וכו' וזהו הב' ממי"ן מאמר פתוח מאמר סתום. נ"ן ליעקב שניצל בב' עולמים שביעקב אבינו ע"ה התחיל כבר שלימות בנין כנסת ישראל וזהו נאמן כפוף כמ"ש איהי אמונה וכמו שאמרנו. נאמן פשוט לעולם הבא שאז יזכו לכל הדברי תורה שנתנה בעולם הזה במנוד ראש ואז יזכו מצד השי"ת לכל הסודות ונרמזו הב' נוני"ן בפ' הצילני נא דשם כתיב פן יבוא והכני אם על בנים והיינו שלא דאג על עצמו רק עיקר דאגתו על האמהות והשבטים שהם כנסת ישראל שה' שוכן בלבם וזהו נאמן כפוף נאמן פשוט לעולם הבא. פ"ף לישראל למשה פקד פקדתי (כמ"ש במ"ר שם) הוא כמו שאמרנו לענין קושית הרמב"ן מה סימן מסר יוסף שגואל שיאמר פקידה כפולה גואל אמת הוא והא אפשר שגם משה שמע המסורת כמותם. ואמרנו שהסימן היה מי שיכניס אור זה של הפקידה בלבם שירגישו בלבם אור מפקידה זהו הגואל אמיתי (ונת' פ' שמות מא' ו עיי"ש) וזהו הגאולה הראשונה במצרים שע"י משה רבינו הכניס השי"ת בלבם הפקידה. שבגלות מצרים היה הדיבור בגלות כמ"ש בזה"ק (ח"ב כה ב) ודבור שכינתא תורה שבעל פה ובמצרים היה כל הדברי תורה בגלות. ומשה איש האלהים בעלה דמטרוניתא ועל כן כשהיה בחינת דיבור בגלות אמר לא איש דברים אנכי (ונת' וארא מא' ז) ועל ידי משה הכניס השי"ת בלב ישראל הפקידה והחשק לדברי תורה וזה פקוד פקדתי שאחר כך בא הסייעתא מהשי"ת. אך בעוה"ז פה סתום. ולעולם הבא שיתגלו כל סודות התורה פה פתוח וכמו שאמרנו. צ"ץ איש צמח שמו וגו' זה משיח וכה"א והקימותי לדוד צמח צדיק וגו' והיינו שמשיח יביא הצמיחה בלב ישראל מאות צדיק. שיעקרו יהיה לעולם הבא צדיק פשוט שיבוטל הרע לגמרי. וזה סדר החדשים שהגאולה בניסן עתידין להגאל (כמ"ש ר"ה יא.) ונברא שבט באות צ' שהוא התחלת הצמיחה והוא כנגד יוסף שהוא מרכבה למדת צדיק יסוד עולם. ואחר כך חודש אדר באות ק' קוף קדוש כמ"ש בגמ'. והוא נגד יעקב אבינו ע"ה שהוא שורש הקדושה וכש"נ והקדישו את קדוש יעקב וברכת אתה קדוש נתקן נגדו כידוע. והיינו לתקן כמו יעקב שהיה כאדם הראשון קודם הקלקול וכמו שאמרנו. ובחודש זה מחיית עמלק שהוא ראשית דקליפה ואחר כך חודש ניסן באות ה' וה' עלאה עלמא דאתי שהוא צדיק פשוט לעולם הבא. ואמר בסי"צ המליך אות צ' בלעיטה דתחלת הסתת הנחש היה להכניס תאוה באכילה ומזה נסתעף להפגם בבחינת צדיק (וכשנ"ת מא' א) והעסק בחודש זה לתקן שורש הפגם שהוא באכילה וז"ש בלעיטה. והיינו לתקן שיהיו כל עניני הגוף בקדושה כמו שהיה בתחלה אצל אדם הראשון לעבדה ולשמרה. וגם את העולם נתן בלבם שיהיה כל עניני העולם בקדושה לש"ש ויהיה עבודה לשמים. ועל כן כתב האר"י הק' ז"ל שו' שבועות שובבי"ם מסוגלים לתיקון פגם הברית וד' מהם בחודש זה. והב' שבועות שהם בחודש טבת. שאז התחלת התיקון שחודש טבת נברא באות ע' ואז התחלת התיקון בעיינין דאי' במ"ר (נשא פרשה י) תנה בני לבך לי ועיניך וגו' מה ראה הקב"ה לשאול מישראל הלב והעינים לפי שהעבירה תלויה בהם וכו' עינא וליבא תרי סרסורי דחטאה אינון. וכ"ה בירושלמי (פ"א דברכות הל' ה) אמר הקב"ה אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת לי. ואחר כך חודש זה באות צדיק צדיק כפוף בעולם הזה להיות גבור הכובש את יצרו והוא בחינת יוסף הצדיק והוא יוד דשמא דברית קדישא דרכיב על נ'. יוסף נהר דנגיד ונפיק לאות נ' שהוא מרמז למדה אחרונה. וזה כל עסק חודש זה לתקן כל עניני העולם שהוא הלב כסיל לשמאלו. שיהיה גם כן בקדושה כמו שהיה קודם קלקול אדם הראשון. ואחר כך חודש אדר באות ק' קדושת יעקב אבינו ע"ה שהוא הבריח התיכון מבריח וגו'. ובחודש זה מחיית עמלק שהוא מנגד לקדושת הברית ששונא דם מילה ואיתא (מדברי תורה תצא י) שהיה חותך מילותיהן של ישראל וכו' ואחר כך חודש ניסן. שנברא באות ה' שהיא ה' עלאה שמורה לעלמא דאתי וזהו יצמח הצמיחות ישועה מהשי"ת. ואז צדיק פשוט לעום הבא שלא יהיה שום שליטה להיצר הרע ויהיה הכל בקדושה:
3
ד׳בסי"צ המליך אות צ' בלעיטה כו' ושבט בשנה. צדיק נקרא מאן דנטיר ברית כמ"ש בזוה"ק (ח"ב כג א) וכ' צדיק אוכל לשובע נפשו. וששה שבועות שובבי"ם מסוגלים לתיקון פגם הברית ואחר כך אדר שבו מחיית עמלק שהוא מנגד לזה כמ"ש (מדברי תורה תצא) שהיה חותך מילותיהם כו' הוי לך מה שבחרת והוא דכ' ועמך כולם צדיקים וכל מאן דאתגזר איקרי צדיק כמ"ש בזוה"ק (שם) והוא מקטרג ע"ז שיש כמה חייבין בישראל כמה חטאין וכמה רשעין כו' ואינו מאמין דעל ידי המילה עאלו בהאי חולקא דצדיק כו' (כמ"ש זח"א צג א). ובא התיקון בחודש זה לפגם האכילה שהיה שורש הפגם בהסתת הנחש ומזה בא הזוהמא ופגם הזה. וכן קטרוג היצה"ר עקרו באכילה וכמה שנאמר ואכלת ושבעת השמרו לכם וגו' ובספרי שם שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה ומביא מכמה פסוקים. וזהו המליך אות צ' בלעיטה שיהיה אכילה בקדושה צדיק אוכל לשובע נפשו. וכן בחודש זה ר"ה לאילנות כמ"ש (ריש ר"ה) בא' בשבט ר"ה לאילן ולב"ה בט"ו בו. שמתחלה קודם הפגם היה אכילת אדם הראשון פרי העץ ובא המצוה מכל עץ הגן אכל תאכל שזה היה מ"ע והכניס קדושה להמאכל כמו בכל מעשה המצות שמברכין אשר קדשנו במצותיו וכו' וז"ש (זח"א כז א) לעבדה בפקודין דעשה ולשמרה בפקודין דל"ת. והיינו המ"ע מכל עץ הגן תאכל והמל"ת ומפרי העץ וגו' לא תאכל. ואי' (ר"ה טז) הביאו שתי הלחם בעצרת וכו' שיתברכו לכם פירות האילן ופירש"י דר"י לטעמי' דא' עץ שאכל אדם הראשון חטה היה. והיינו דקודם החטא היה החטה ג"כ כמו פרי העץ כמו שיהיה לעתיד שא' (שבת ל :) עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכו' וכן היה קודם הפגם החטה גלוסקא מוכנת למאכל אדם ככל הפירות. רק אחר כך נתקלל בזעת אפך וגו' ואז כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול חרש וזרע וקצר וכו' ולש ופה (וכמ"ש ברכות נח.) ובעצרת שהוא זמן מתן תורה דכ' אני אמרתי אלהים אתם שהיה ראוי להיות התיקון כמו קודם הקלקול תורה הביאו שתי הלחם שיתברכו פירות האילן. ואמר המליך אות צ' בלעיטה ולא אמר באכילה. דלעיטה נקרא על ידי אחר וכמ"ש (ב"ר פרשה סג) פער פיו אותו רשע כגמל א"ל אנא פתח פומי ואת תהא משתדר ואזיל כהדא דתנינן כו' אבל מלעיטין. וכתיב ביעקב אבינו ע"ה ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ולמה כתיב לאכול וללבוש ומי לא ידע שהלחם לאכילה ובגד הוא ללבוש ובגר דכתיב לתת לו לחם ושמלה לא כ' לחם לאכול ושמלה ללבוש. רק דיעקב אבינו ע"ה ביקש שיתן השי"ת לו הלחם וגם האכילה שיאכילהו ויהיה האכילה בקדושה. וכן שיתן השי"ת הבגד והלבישה שילבישהו השי"ת. וכמו שמצינו בלבישה ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם דלבד שעשה להם הכתנות הלבישם השי"ת וכ"כ בזוה"ק (ח"ב לט ב) ואי ס"ד דאינון אתלבשו מגרמיהון בהו ת"ח דכ' וילבישם דקב"ה אלביש לון. וכן בבגדי כהונה ציוה השי"ת למשה רבינו ע"ה לעשות להם ולהלבישם. ובבגדי אדם הראשון אי' (מ"ר במדבר פ' ד) שהיה בחינת בגדי כהונה ובחינת בגדי שבת שאמר שם לבש בגדי כהונה גדולה שנאמר ויעש וגו' וילבישם בגדי שבת היו וכו' והיינו דהלבישה היה בקשדושה לבישה דמצוה. וזה שביקש יעקב אבינו ע"ה ונתן לי לחם לאכול שיתן לו השי"ת ויאכילהו שיהיה בקדושה. דכ' האלהים הרועה אותי וגו' וכמו רועה שלבד שמוביל צאנו למקום מרעה מאכילם בידיו. וכן בגד ללבוש שילבישוהו. וכן בברכת אוזר ישראל בגבורה ועוטר ישראל בתפארה שנתקנו על לבישת החגורה והסודרא (כמ"ש ברכות ס :) שהם לבושי מצוה. החגורה שלא יהיה לבו רואה את הערוה והסודר שלא ילך בגילוי ראש. מברכין אוזר ישראל ועוטר ישראל שהשי"ת מלביש את ישראל בלבושי מצוה ולא שמכין מלבושים להם והאדם מלביש א"ע בהם. וזה המליך אות צ' בלעיטה שיהיה האכילה בקדושה שיהיה השי"ת המאכיל שנקרא לעיטה. ואמר לשון לעיטה שהוא בגמל שגמל אכילתו מרובה שהולך למדבריות וצריך לשהות המאכל בבטנו. ואי' (מדברי תורה פנחס יג) צדיק אוכל לשובע נפשו זה אליעזר שאמר לרבקה הגמיאיני מעט מים כדי גמיאה ובטן רשעים תחסר זה עשו כו' פער פיו כגמל וכו' ע"ש. אך מצינו אף אכילה מרובה שיהיה בקדושה וכמ"ש (פסחים נז.) ויכנס יוחנן בן נרבאי וכו' וימלא כרסו מקדשי שמים וכו' ואוכל מ' סאה גוזלות בקינוח סעודה וכו' אף שהיה אכילה מרובה ומצינו מספר זה לרע (סנהדרין צד :) מכל מקום הוא היה משובח בזה מפני שהיה אכילה בקדושה. והיה קרבנות שהם קדשי שמים ממש. ומצינו (פסחים פו :) בר' ישמעאל בר"י ששתה כוסו בחד זימנא ואמר לא אמרו בכוסך קטן ויינך מתוק וכרסי רחבה. שהוא היה אוכל לשובע נפשו לש"ש והיה בקדושה והיה כרסו רחבה בקדושה וכן מצינו (שהש"ר ה יד) בר"א בר"ש דהוה יתיב גבי תנורא אמיה נסחא והוא אכיל עד דאכיל כל אצוותא כו ע"ש רק כ,ז היה לשובע נפשו שיהיה לו כח לתורה והיה בקדושה. וכן אכילת שבת שהיא בקדושה אי' מהאריז"ל שכל מה שישראל אוכל בשבת אף להנאת עצמו הוא בקדושה. וזהו המליך אות צ' בלעיטה לתקן האכילה שיהיה השי"ת המאכיל ויהיה אכילה בקדושה:
4
ה׳חודש שבט נוצר באות צ' כמ"ש בס' יצירה. ולגיר' הגאונים אות צ' בהרהור וכן נחשב בגירסתם (ר"פ ה) בי"ב כחות הי"א הרהור. והראב"ד ז"ל דחשב י"ב כחות כנגד י"ב שבטים ולא חשב כסדר הדגלים כמ"ש האריז"ל לחשוב מנשה ואפרים לב'. רק חשב לוי בכלל י"ב שבטים חשב הרהור ליששכר וכו' ומתוך הרהורו בתורה כו'וי"א הרהור ללוי שנאמר יורו משפטיך ליעקב עיי"ש. מפרשים הרהור על הרהור בדברי תורה דכ' ובתורתו יהגה וגו'. ואף שיש הרהור שמתפללין עליו להנצל מהם דהיינו הרהור עבירה (יומא כט. וב"ב קסד סע"ב) וגירסת רה"ק זצוק"ל בברכת השחר ולא לידי הרהור עבירה ועון. אך הם מפרשים המליך אות צ' בהרהור דצדי מרמז לצדיק שהוא גבור הכובש את יצרו. והיינו שיש לו עוד עסק ומלחמה עם היצה"ר וזה נצרך עדיין לאורה שיאיר לו השי"ת שיוכל להתגבר על היצה"ר כמו שאמרנו כ"פ במ"ש (תענית טו.) צדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק. והיינו ע"י אור תורה כמ"ש (זח"א רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא. ועל ידי הרהור בתורה ניצול מהרהורי שטות. וכן גרסי הגאונים ורגל ימין בנפש. וכבר אמרנו דרגל ימין מרמז על תורה וע"ד מה שנאמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. והיינו שהזמן בחודש זה לתקן במדת צדיק ולהיות גבור הכובש את יצרו ע"י דברי תורה והרהור תורה ולכן חשבוהו ליששכר או ללוי. וגירסת האריז"ל המליך אות צ' בלעיטה ושבט בשנה וקורקבן בנפש והוא על פי מ"ש (ברכות סא :) קורקבן טוחן (ונת' מאמר א) והיינו לתקן שורש הפגם מהנחש שהיה באכילה והזמן בחודש זה לתקן להיות צדיק אוכל לשובע נפשו אכילה בקדושה. ועל ידי זה זוכה לתקן גם הפגם במדת צדיק יסוד עולם. והכל עולה למקום א' דאלו ואלו דברי אלהים חיים. אך לכאורה היה צ"ל הלשון באכילה שמורה להשביע את נפשו ומה זה הלשון בלעיטה ולשון לעיטה מצינו רק בעשו הלעיטני נא וגו'. גם הראב"ד ז"ל דחשב י"ב הכחות שנכתב אצל השי"ת גם כן שבכל אלו י"ב מדות מתארים פעולת השי"ת חשב שם כנגד כח לעיטה מה שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא עיי"ש. וקשה דהוה ליה לומר כח אכילה כלשון אש אוכלה. אך ענין לשון לעיטה היינו בליעה כמ"ש (ב"ר פ' סג) אנא פתח פומי ואת תהא משתדר ואזיל כההיא דתנינן כו' אבל מלעיטין ובגמ' (שבת קנה :) אי' הלעטה למקום שיכולה להחזיר ר"ח א' אידי ואידי למקום שאינה יכולה להחזיר כו' ולכו"ע הלעטה ע"י אחר והאוכל בולע. ואיתא (ביצה טז.) מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא וכו' מהכא הטריפני לחם חוקי. פי' לחם חוקי הוא מה שהשי"ת קובע לכל איש כדי צרכו לתורה ועבודה לחקיקת דברי תורה בלב (ונת' כ"פ) וג"כ קשה למה כ' לשון טרף ולא האכילני. וכן כתיב ותתן טרף לביתה וגו' וכ' טרף נתן ליראיו בכולן לשון טרף שהוא כעין לשון לעיטה. אך כמו שמצינו בעשו הרשע שאמר הלעיטני נא היינו מרוב תאוה שהיה לו להאכילה ביקש שיפעור פיו כגמל וישפכו בו. כן בהיפך שמענו מ צדיקים שלא רצו לטחון וללעוס המאכל ובלעוהו בלא טחינה ולעיסה כדי למעט הנאתן שלא ירגישו בחיך טעם האוכל. ובליעה נקרא לעיטה. וזש"נ טרף נתן ליראיו שאכילת היראים כזאב שטורף ואוכל ואינו מכוין להנאתו רק לטרוף הצאן. וכמו שמצינו (שבת נג סע"ב) ומסגו כי דוו ופירש"י מביטין כאן וכאן לפיכך מתקנאים בהם כסבורין שרוצין להלחם בהם. והרי דעיקר טריפת הזאב אינו להנאתו רק לטרוף הצאן לנקמה עי"ש. וזה שחשב הראב"ד ז"ל שמצינו לעיטה אצל השי"ת דכ' כי ה"א אש אוכלה הוא. והיינו אכילת מזבח שנקרא לחמי לאישי שבודאי אין בו ח"ו מעין ענין אכילה רק לשם הנחת רוח (כמ"ש זבחים מו :) שאמר ונעשה רצונו (כפירש"י). וכן במזבח אי' (שם נג :) לפי שלא היתה בחלקו של טורף וכן (בסוף סוכה) קראה למזבח זאב. והיינו כנ"ל שאינו מכוין להנאתו רק לשרוף הקרבן לעשות נח"ר להשי"ת שאמר ונעשה רצונו. ואכילה כזו נקרא לעיטה שהוא שהאדם בולע ואינו טועמו בחיך. ועל זה הביא מה שנאמר ה"א אש אוכלה ששורף המאכל על גבי המזבח. וזה שנאמר טרף נתן ליראיו וכן ותתן טרף לביתה וגו' שהיראים אוכלים רק כטרף הזאב שלא להנאת הגוף. ואכילתם הוא לקיום החיים לבדו שכן ברא השי"ת שיהיה האדם נצרך להכניס בתוכו מאכל לקיום החיים ונעשה רצונו בזה וזהו ותתן טרף לביתה הם הת"ח שהם בני ביתה של הכנסת ישראל כידוע. וחוק לנערותיה וזש"נ הטריפני לחם חוקי שהשי"ת בעצמו יהיה המאכיל והמטריף וזה כמו לעיטה שהאדם פותח פיו ומלעיטין אותו ואינו מרגיש טעם המאכל בחכו. וזהו לחם חוקי שחוקק על ידי זה הדברי תורה בלב. שהדברי תורה נקרא לחם כש"נ לכו לחמו בלחמי ובזוהר הקדוש (ח"ג רעא ב) נהמא דאורייתא דבכתב. וז"ש המליך אות צ' בלעיטה וכו' שעסק החודש לתקן האכילה שיהיה צדיק אוכל רק לשובע נפשו שישבע הנפש שביעה בדברי תורה כאכילת שהמע"ה (שנת' כ"פ). וכן לפי מאי דחשב האריז"ל החדשים לשבטים כסדר הדגלים ונמצא שבט לשבט אשר וכ' ביה מאשר שמנה לחמו וגו' והוא גריס בלעיטה. ולשון שמנה לחמו משמע הרגש טעם ולכאורה לא יתכן לשון לעיטה כאמור. אך באמת מצינו (ב"ב כב.) אדמגרמיתו גרמי בי אביי תו אכלו בשרא שמינא בי רבא הרי דשייך לשון שמינה על דברי תורה והוא לעיטה בלא הנאת הגוף וכאכילת מזבח הקרבנות לעשות נחת רוח להשי"ת. וזש"נ מאשר שמנה לחמו דאכילתו בקדושה ע"ד לכו לחמו בלחמי שאכילתו דברי תורה. וכן אי' (מנחות פה :) וטובל בשמן רגלו זה חלקו של אשר שמושך שמן וכו' ושם מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהן וזהו שמנה לחמו שהוא חכמה והיינו נהמא דאורייתא. וז"ש המליך אות צ' בלעיטה שיהיה האדם צדיק אוכל רק לשובע נפשו בלא הרגש הנאת הגוף רק אכילה בקדושה רוחניות להשביע הנפש ויהיה האכילה דברי תורה. ועל ידי זה יהיה צדיק גבור הכובש את יצרו דהא לית מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא כמו שאמרנו מהזוה"ק. ויוכל לתקן כל קלקול הנחש שהיה להרגיש הנאת הגוף באכילה. ועל ידי זה הטיל הנחש זוהמא בחוה וכל ילודי אדם נולדו מהזוהמא. ומזה בא עטיו של נחש שאמרנו שהוא מ"ש במ"ר (ר"פ תזריע) הן בעוון מלא אפילו אם יהיה חסיד שבחסידים אי איפשר שלא יהיה בו צד א' מעון. וכן הזמן בחודש שבט שכולו בפרשיות שובבי"ם שבהם הזמן לתיקון פגם הברית. רק מקצתן הם בטבת שהוא ההכנה להאור. ואחר כך הסיום באדר המיוחד למחיית עמלק שמצדו שורש הפגם (ונת' למעלה) וחודש שבט כולו מיוחד לתיקון הפגם. ונרמז שובו בנים שובבי"ם שאמרו (יומא פו.) דמעיקרא שובבים אתם. שהתשובה רפואה למפרע ולא כבעל מום שנתרפא. והיינו שאחר שנעשה זדונות כשגגות על ידי התשובה מיראה מצד האדם באתעדלת. השי"ת מעורר באתדל"ע שובו בנים שובבי"ם דמעיקרא שובבים אתם לעשות תשובה מאהבה. ע"י דברי תורה שזה תיקון גם לפגם זה כמו שאמרנו ממה שנאמר ולכל בשרו מרפא. ויהיה נעשה מתוקן מעיקרו:
5
ו׳בסי"צ בגירסת הגאונים נוצר עם צ' דלי שבט רגל ימין הרהור ונטול הלב. הענין דאבר הלב יש בו ב' חללים חלל ימין לב חכם לימינו וחלל שמאלי לב כסיל לשמאלו ועל זה אות צדי שמורה על מדת צדיק יסוד עולם שכנגד מדה זו שם שד"י כמ"ש בזוה"ק (ח"ג יא ב) והיינו לתקן שורש הפגם מהנחש שהיה באכילה ובתאוה ועיקר התיקון ע"י דברי תורה שמועיל לתקן העבר כש"נ ולכל בשרו מרפא. וכן להבא כמ"ש בזוהר הקדוש דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא. והיינו לשבר היצר הרע שלא יוכל לבא ולקלקל (ונתבאר למעלה) ובגמ' (ברכות סא.) יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב. והיינו שהוא נכנס ללב חכם לימינו שהוא המקום המיוחד להכניס בו דברי תורה והיצר הרע שם אור לחושך ומחשיך את הדברי תורה ואחר כך נכנס ללב כסיל לשמאלו המיוחד לעניני הגוף והעולם הזה והוא שם חושך לאור. ועל זה העצה בדברי תורה שהוא אור וכתיב בה אמת (ע"ז ד:) שלא יתעהו היצר הרע. ומיוסף הצדיק שהוא מרכבה למדת צדיק יסוד עולם יצאו ב' נפשות מזרעו. א' יהושע בן נון שהנחיל התורה שבעל פה לישראל שאמרנו שזה מ"ש (נדברים כב :) אלמלא כו' וס' יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל היא וכו' (ונת' חנוכה מא' ב) שהוא שורש תורה שבעל פה ששייך לכל אחד מישראל והיינו הט' קבין חכמה שנטלה ארץ ישראל (כמ"ש קידושין מט:) והיינו חכמת תורה שבעל פה. ואמרו (ב"ב קנח :) אוירא דארץ ישראל מחכים. והוא הדברי תורה הרב חכמה לתקן הרב כעס להתגבר על היצר הרע שלא יוכל לכנוס לב' חללי הלב. וז"ש המליך אות צ' בהרהור והיינו בדברי תורה כמ"ש מפרשי ס' יצירה (ונת' מאמר ד) ועל ידי כן יוכל להתגבר על היצר הרע שלא יטעה אותו בשקריו לשום חושך לאור ואור לחושך. אבל מכל מקום יוכל היצר הרע עוד להתגבר עליו ח"ו כמ"ש (סוכה נב.) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. ועל זה יצא עוד מזרע יוסף משיח בן יוסף שהוא יתקן כל ישראל שיוכלו לתקן כל העבר ע"י דברי תורה ואז יתבטל היצר הרע מכל וכל. ואף שעוד יהיה גוג ומגוג שיבא לקטרג על ישראל ויהיה פחד שיסברו שיוכלו להתקלקל. ורק על ידי משיח בן דוד יהיה התשועה מהיצר הרע שישחוט הקב"ה להיצר הרע (כמ"ש שם) אבל באמת יהיה רק פחד ויושב בשמים ישחק. וזהו שחשבו כאן ונטול הלב שבאמת על ידי קדושת בחינת צדיק שהוא משיח בן יוסף יהיה נטול הלב מכל וכל שיתבטל היצר הרע באמת. ובס' חכמוני לר' שבתי דונולו ז"ל אי' נוצר עם צדי דלי ושבט ורגל ימין והרהור ושמחת הלב. והכל אחד דבאמת יהיה אז בזמן משיח בן יוסף ביטול היצר הרע מכל וכל וא' (תענית טו.) צדיקים לאורה וישרים לשמחה לישרי לב שמחה. שהשמחה רק כשמתבטל היצר הרע מכל וכל ומתיישר הלב להיות לב א' לאביו שבשמים ואז אין לו שום מלחמה עם היצר הרע וזוכה לשמחה (ונת' כ"פ) ובאמת מצד השי"ת יזכו על ידי משיח בן יוסף לישרות הלב דכתיב אור צדיקים ישמח והיינו ע"י האור זרוע לצדיק שזוכה ע"י בחינת צדיק כשמתגבר על יצרו. זוכה אחר כך ליישר הלב מכל וכל וזוכה לשמחה המיוחד לישרי לב. אך כיון שלא ידעו אז שהוא משיח בן יוסף. אחר שיראו שיבוא גוג ומגוג ויהיה פחד שיוכל להתקלקל ע"כ לא ניכר עוד השמחה עד שיבא משיח בן דוד וישחוט הקב"ה ליצה"ר. וחשבו נגד זה ונטול הלב כמו שיהיה באמת אז. אך התגלות השמחה לישראל יהיה ע"י משיח בן דוד כאמור. וגירסת האריז"ל המליך אות צדיק בלעיטה. ולפי מ"ש מכת"י האריז"ל באות צ' שניתן לאשר ומולך על האכילה נראה דגריס המליך אות צ' באכילה וכו' והיינו דהזמן בחודש זה לתקן שורש פגם הנחש שהיה באכילה ובתאוה. והזמן לתקן האכילה שיהיה בקדושה כאכילת שבת שהיא בקדושה אף כשהגוף נהנה וכמ"ש האריז"ל. וכן אכילת ת"ח דדמיין לשבתות (כמ"ש זח"ג כט ב) הוה גם כן בקדושה כאכילת שבת. והיינו שעל ידי דברי תורה יכולים לתקן האכילה אף כשהגוף נהנה ממנו יהיה בקדושה כיון שהוא להיות כחו לדברי תורה. וגירסת בלעיטה אמרנו מהמ"ר (ב"ר פ' סג) הלעיטני אנא פתח פומי וגו' והוא ע"ד מה שאמרנו במה שנאמר אצל יעקב אבינו ע"ה ונתן לי לחם לאכול שהשי"ת יתן הלחם. וגם השי"ת יהיה המאכיל כדי שיהיה בקדושה (ונת' מא' ג) וזהו לעיטה ע"י אחרים (כמ"ש שבת קנה :) והיינו כמו שיהיה האכילה לעתיד שעתידה א"י שתוציא גלוסקאות כו' (כמ"ש שם ל:) וכן אדם הראשון בג"ע אי' (סנהדרין נט :) שהיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין כו' והיינו שיכינו לו המאכל מכל וכל. וזה לעיטה שיהיה אחר מאכיל. והיינו שיהיה האכילה כמו שהיה קודם הקלקול אצל אדם הראשון. שהיה האכילה דברי תורה לכו לחמו בלחמי נהמא דאורייתא דבכתב. והיינו כמו שיופיע בנפש משיח בן יוסף קדושת יעקב אבינו ע"ה דכ' תתן אמת ליעקב. אל"ף פל"א עליון תי"ו מעלמא דאתי ובעולם הזה נברא באות ת' יום השבת (כמ"ש בסי"צ) שהוא מעין עולם הבא א' מס' לעולם הבא (כמ"ש ברכות נז :) ומופיע א' ת' באות מ' שהוא מדת מלכות כמ"ש (זח"ג רלו ב). ובאמת מצד השי"ת יופיע אז ישרות הלב לישרי לב שמחה ויהיה נטול הלב. שלא יוכל יצה"ר לכנס לקלקל. רק לא יהיה ניכר לישראל עד שיבא תיכף משיח בן דוד וישחוט הקב"ה ליצר הרע כאמור. והכל א' דקדושת החודש באות צדיק שהעסק בו לתקן שורש פגם הנחש שהיה באכילה ותאוה. וההתחלה לתקן על ידי הרהור בדברי תורה הרב חכמה לתקן הרב כעס. ועל ידי זה יזכו לאכילה בקדושה. ושלא ירגישו כלל הנאת עצמן באכילה (כשנ"ת מא' ד) ויזכו ללעיטה וכאכילת אדם הראשון קודם הקלקול. ויזכו לנטול הלב ולשמחת הלב:
6
ז׳כל חודש נוצר באות א' מי"ב פשוטות כמ"ש בסי"צ וחשב לשבט אות צדי. ואיתא באותיות דר"ע צדי אל תקרי צדי אלא צדיק זה צדיקו של עולם הקב"ה שהוא עושה צדקות עם בו"ד זו דעת וחכמה ובינה ופתיחת פה ומענה לשון שהוא נותן לבני אדם וכו'. הענין דאות צ' צורתו יו"ד נו"ן כמ"ש ראשונים ואחרונים. ובזה"ק (ח"א ב ב) נ' איהי אתיא י' דשמא דברית קדישא ורכיב עלה וכו' והיינו דיוד חכמה כידוע. נ' מלכות כמ"ש (זח"ג סו ב) נ' כפופה דא מטרוניתא ובזוהר הקדוש (ח"ב צא א) נ' רזא למדחל מקב"ה ולמנדע דאית דין ואית דיין ואית אגר טב לצידקייא ופורענות לרשיעיא בגין דרזא דיליה ה' תתאה. והיינו ה' כשכל א' כלול מעשר היא נ' שערי בינה. וכ"כ פירש"י (ר"פ וארא) על אני ה' שהוא ממדת מלכות כידוע אני מן אד' ופירש"י אני נאמן ליפרע וכשהוא אמור לענין קיום מצות נאמן ליתן שכר. וה' ד' הות והיו"ד דקבילת עוברה ונעשה ה' היא יו"ד דשם שדי יוד דברית קדישא כמו שאמרנו (מאמר ב) מהזוה"ק וממדברי תורה תזריע היו"ד במילה ע"ש. והצדיק אחיד בשמיא וארעא דמחבר היו"ד לנ'. ומלכות הוא רוח הקודש כמו"ש בגמ' (מגילה יד :) ע"פ ותלבש אסתר מלכות ובזוהר הקדוש (ח"ג קסט ב) על בלבוש מלכות דמרדכי ורוח הקודש כלומר רוח מההוא קודש דלעילא כמ"ש בזה"ק (שם סא א). קודש עלאה חכמה עלאה והצדיק מחבר חכמה ומלכות והיו"ד תתאה יו"ד דברית הוא עוברה דקבילת ד' והוא ה'. וז"ש זה צדיקו של עולם שהוא עושה צדקות כו' זו דעת חכמה ובינה שהדעת בחבור חכמה שבמוח עם בינה שבלב כמו שאמרנו על מה שנאמר כי תבוא חכמה בלבך ודעת וגו' (ונת' כ"פ) והיינו ג' ראשונות י"ה עם קוצא דיוד דלעילא שרומז לכ"ע כמ"ש בזה"ק (שם סה ב) ודעת פנימיות הכתר כידוע. ופתיחת פה ומענה לשון שהוא נותן לבני אדם. היינו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ובזוהר הקדוש (ח"ג רא ב) אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כלא פי ה' וכ"כ בסי"צ (פ"ד) ויום שבת בשנה ופה בנפש. וכבר אמרנו שבודאי הפה לא נברא בשבת שכבר דיבר אדם הראשון בע"ש. רק בשבת נברא הכח שידבר האדם בתורה שבעל פה ויהיה פי ה'. ואיתא בזוהר הקדוש (ח"א לב א) והאי דיבור אקרי שבת דשבת אקרי דיבור. והיינו דפה כלי הדיבור והדיבור שניהם מדת מלכות שהוא תורה שבעל פה וזהו פתיחת פה ומענה לשון. וביום ו' שכנגד מדת צדיק יסוד עולם ברא השי"ת את האדם שנברא מהול כמ"ש (סנהדרין לח :) משוך בערלתו היה. והיינו שעל ידי פגם הנחש נמשכה ערלתו ונעשה ערל וגם הערלה לכל תולדותיו. מכלל שנברא מהול. והוא היה צדיק יסוד עולם שבשבילו נברא העולם (כמ"ש יומא לח :) והוא עמוד א' וצדיק שמו שבגמ' (חגיגה יב :) וזהו מדת כל דאחיד בשמיא וארעא. ואחר פגם הנחש בתאוה באכילה והטיל זוהמא בחוה וגרם פגם הק"ל שנה. חודש שבט המליד אות צ' בלעיטה לתקן שורש הקלקול. ותיקונו ע"י תורה שבעל פה כאמור ובכניסת השבת כתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והיינו מדת כל שהוא אדם הראשון צדיק יסוד עולם כי כל בשמים וארץ דאחיד בשמיא וארעא. ועל ידי הנחש קלקל. ראה השי"ת שהקלקול גרם להיות טוב מאד ע"י תשובה. וכ"כ (בב"ר פ"ט) הוא מא"ד הוא אד"ם כו'. והיינו שבשבת ע"י התורה שבעל פה שהוא מדת שבת יתקן שיהיה טוב מאד. וזה דחשב פתיחת פה ומענה לשון שהוא נותן לבני אדם שאלמלא מענה לשון ופתחון פה אין העולם יכול להתקיים אפילו שעה א'. והוא על פי מ"ש בגמ' (סנהדרין צט :) אדם לעמל יולד לעמל פה נברא כו' לעמל תורה נברא. ואיתא (שבת פח.) שהתנה השי"ת עם מעשה בראשית אם ישראל מקבלין התורה אתם מתקיימין וכו':
7
ח׳ואמר אחר כך באותיות דר"ע לפי שבשעה שאמר משה לפני הקב"ה הן אני ערל שפתים נזדעזעו כל בריות שבעולם וא' מה משה שעתיד לדבר עמו שכינה בקע"ה מקומות. והוא בקע"ה פרשיות שבתורה כמ"ש (מס' סופרים פ' טז ה י) שכנגד שנותיו של אברהם אבינו ע"ה עיי"ש. ואמר והוא מבאר כל אות ואות וכל דבר ודבר וכל פסוק ופסוק שבתורה בע' לשון. והיינו כמה שנאמר באר את התורה וגו' ופירש"י (וכ"ה במדברי תורה) בע' לשון פירשה להם ולמדו בגז"ש מדכ' באר היטב ע"ש. הוא אומר לפני הקב"ה הן אני ערל שפתים אנו על אחת כמה וכמה. והיינו מ"ש משה רבינו ע"ה כי כבד פה לנון אנכי שהוא כנגד פה ודיבור שנקרא מדת מלכות תורה שבעל פה והוא פתיחת פה ומענה לשון כנ"ל. (ונת' וארא מא' ז). ואמר עוד ובשביל שאמר משה כי כבד פה ולא איש דברים אנכי זכה שא"ל הקב"ה פה אל פה אדבר בו וזכה שאמר אלה הדברים. והוא כמ"ש (מדברי תורה דברים ב ומ"ר שם) אתמול אמרת לא איש דברים אנכי ועכשיו אתה מדבר כ"כ וכו' שנה את התורה והתרפא כו' וכש"נ מרפא לשון עץ חיים. וס' דברים הוא שורש כל תורה שבעל פה (וכמ"ש זח"ג רסא א' תורה שבכתב ותורה שבעל פה והוא אקרי תורה ומשנה תורה) וזה אמר משה רבינו ע"ה בר"ח שבט כש"נ בעשתי עשר חודש בא' לחודש דיבר משה וגו'. חודש שנוצר באות צ'. וז"ש שא"ל הקב"ה אתה אומר כבד פה וכבד לשון אנכי חייך אני נותן לך פתחון פה ומענה לשון יותר מכל באי עולם וכו'. והיינו מ' מלכות פה ושבת דבור אקרי והם שניהם תורה שבעל פה פתחון פה ומענה לשון. ומסיק שנאמר ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך וכו' עם פיך זו פתיחת פה ומענה לשון וז"ש והוריתיך זה גנזי חכמה שגלה לו כו' בכל ביתי נאמן מלמד שהפקידו הקב"ה על כל ישראל ועל כל גזני כו' וחשב גנזי תורה גנזי חכמה גנזי תבונה גנזי מזימה גנזי מדע גנזי ג"ע גנזי חיים עיי"ש ז' לשונות. ובחודש שבט הד' שבתות עפ"י רוב בא בשלח יתרו משפטים בפרשה בא נכתבו הג' מכות אח"ב שכנגד ג"ר שכבר אמרנו שהיוד מכות היו נגוף למצרים ורפוא לישראל ע"ד שנדרש בזוהר הקדוש (ח"ב לו א). ובכל מכה יצאו בנ"י ממדה א' בקליפה ונכנסו למדה שכנגדה בקדושה. וכן במכות חושד כ' ולכל בנ"י היה אור וגו' תורה אור וכן התחיל פ' החודש הזה לכם דאיתא (שם לט ב) דלא אצטריך אורייתא למכתב אלא מהחודש הזה. ובו נאמר כמה מצות. ואחר כך יתרו משפטים גופי תורה. ובפ' משפטים מסיים ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצות אשר כתבתי להורותם ונדרש (ברכות ה.) לוחות עשרת הדברות תורה זה מקרא והמצוה זו משנה. והוא על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג קכג רע"ב) התורה והמצוה דאינון בן ובת. והיינו ו' תורה דאיקרי אות אמת כמ"ש בזה"ק (ריש ח"ג) אמת זו תורה כמ"ש בגמ'. ה' מצוה והיינו מדת מלכות שהוא תורה שבעל פה והמשנה שורש תורה שבעל פה. ודרשו אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים שהם הנוספים על תורה שבכתב ונתנו לכתב. להורתם זה גמרא מלמד שכולם נתנו למשה מסיני ע"ש. וזה מ"ש באו' דר"ע אם נאמר אהיה עם פיך למה נאמר והוריתיך כו' אלא עם פיך זו פתיחת פה ומענה לשון וז"ש והוריתיך זה גנזי חכמה שגלה לו הקב"ה וכו'. והיינו ספר אלה הדברים שאמר בר"ח שבט שבו שורש כל תורה שבעל פה כאמור. וז"ש אני נותן לך פתחון פה ומענה לשון יותר מכל באי עולם. שהתורה שבעל פה של משה רבינו ע"ה גבוה יותר מכל תורה שבעל פה. והוא ההלכה למשה מסיני שהמציא משה רבינו מפלפולו ונתן מתנה לישראל (נדרים לח.) הלכתא בלא טעמא (ונת' חנוכה מא' ב וית' עוד בס"ד) והטעמים והפלפול לא נגלה לשוןם חכם רק מה שמכוין ברוח הקודש (כמ"ש ב"ב יב. ורמב"ן שם) וזה עסק חודש זה לתקן ע"י אור תורה שבעל פה כל פגם וקלקול הנחש ולזכות להיות מרכבה למדת צדיק יסוד עולם דאחיד בשמיא וארעא:
8