פרי צדיק, ספר קדושת שבתPeri Tzadik, Sefer Kedushat Shabbat
א׳בס"ד קונטרס קראתיו קדושת שבת ליקוטי איזה גרגרים פסקי פסקי מהעולה במחשבה לפני במילי דשבתא. יומא דמרי צבי בי' לברכו ולקדשו:
1
ב׳קדושת השבת נמשך מעבודת ו' ימי המעשה. כפשטי' דקרא בפרשת יתרו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת. וכן בס"פ תשא ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות. ובפרשת משפטים ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי וגו'. (אבל מ"ש ר"פ תשא (ל"א ט"ו) ששת ימים יעשה מלאכה וגו' וכן בר"פ ויקהל ששת ימים תעשה מלאכה. שם ניחא דקאי אמלאכת המשכן וע"כ אמר לשון יעשה ותעשה דמשמע מעצמו וכמשרז"ל ע"פ הוקם המשכן. וע"פ והבית בהבנותו.) ולאיזה צורך פתח הא דששת וגו' שאינו אלא רשות והול"ל רק ביום השביעי וגו' אבל גם בטעמא דיהיב לפי שהש"י קידשו אמר ג"כ כי ששת ימים עשה וגו' וינח וכו' ע"כ בירך וגו' הנה דרק ע"י מעשה בו' ימים הקודמים ונח בז' עי"ז בירכו וקידשו. וכ"א במעשה בראשית ויברך ויקדש וגו' כי בו שבת וגו' דכל קדושתו ע"י שבו שבת ממלאכה הקודמת. וכמ"ש בשאלתות ותנחומה פ' בראשית. כמאן דבני ביתא וגמר לעבידתי' ועביד יו"ט ע"ש. והאדם נברא בדוגמא העליונה כמ"ש בצלמינו כדמותינו ומה שפעל השי"ת בימי בראשית הן דוגמא לפעולת האדם כל ימי עולם כי כל מה שברא הקב"ה צריך תיקון כמשרז"ל בענין המילה שהראה השי"ת שאפילו בריאת גוף האדם לא נעלם עדיין בבריאה וצריך תיקון ע"י האדם. וע"ד שאמר לי' רע"ק לאותו מן דמעשה בנ"א יפים יותר כמו שהראהו בחוש מגלוסקאות וחטים. כי ע"ז הי' תכלית בריאת העולם והאדם בתוכו בצלם אלהים להיות הוא המשלים ומתקן כל הבריאה כולה. וזהו צד צפון הפתוח כמשארז"ל ושם משכן הבחירה ולעושי הרע מצפון תפתח הרעה וגו' ולבוחרים בטוב מצפון זהב יאתה. והוא האוצר של י"ש שאין לו להקב"ה בעולמו אלא זה בלבד. שזה אינו בגזירה רק תלוי בבחירת אדם כמו שכתוב הכל בידי שמים חוץ מיראת שמיים. וכה"א מה ה' שואל מעמך דייקא כי אם ליראה. ואדם לעמל יולד ואף באדם הראשון קודם החטא נא' וניחהו בג"ע לעבדה ולשמה ונ"א ואדם אין לעבוד את האדמה. ורז"ל א' לעבדה במ"ע ולשמרה במל"ת. וכ"א (בסנהדרין צט רע"ב) ע"פ לעמל יולד אינו יודע אם לעמל פה אם לעמל מלאכה כו' הוי אומר לעמל תורה נברא. דזה היה בריאת האדם לצלם אלהים שהוא השם הנזכר בתחילת הבריאה. בראשית ברא אלהים וגו' שיהי' הוא המשלימה בעבודתו. וכולהו גופי דרופתקי נינהו. רק שיש שעמלו בדרך ארץ שקדמה לתורה ובאותן ב' אלפים תוהו שעדיין לא ניתנה תורה נא' ג"כ לא תהו בראה לשבת יצרה שיהי' עוסקין עכ"פ בישובו של עולם. וישמרו ז' מצות בני נח ובזה הי' די לשלימות אותן דורות דשני תוהו. וכמ"ש (בב"ר פ' לט) דבארם היו אוכלין ושותים ופוחזין א' אברהם הלואי לא יהי' לי חלק בארץ הזאת. ובא"י ראה עסוקין בניכוש ועידור. א' הלואי יהי' חלקי בה. דע"ז ה' בריאת האומות וכנען ביחוד עבד עבדים לאחיו לאסוף ולכנוס לתת לטוב לפני אלהים. זה אברהם וזרעו בנ"י שהם יולדו לעמל מלאכה כמ"ש בן זומא (ברכות נח.) כשעמד ע"ג מעלה בהר הבית ר"ל כשראה עצמו מעולה שבמחנה לוי מאותן הנלוים אל ה' עד שהגיע למדריגה שכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה. כמ"ש שם (ו סע"ב) כי הוא בתורתו ובעבודתו תיקן כל העולם כולו ע"כ אמר אז ברוך שברא כל אלו לשמשני. כמה יגיעות כו' כי אם אין דרך ארץ אין תורה דאם אין קמח אין תורה ואם יחרוש בשעת חרישה כו' תורה מה תהא עלי' אבל כשישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים ועמוד זרים ורעו וגו'. וכמ"ש שם (ל"ה ב) וטובי לדזכי והוי דרופתקי דאורייתא להיות עמלו כל ימיו בעמל תורה והם בעלי תורה. שהם ממש שדוגמא עליונה וצלם אלוהים דצורתו של יעאע"ה חקוקה בכה"כ שהוא מדת האמת ואין אמת אלא תורה. ומאן דאחיד באורייתא אחיד בקוב"ה. וכמו שהשי"ת ברא העולם כולו בדבר ה' ורוח פיו וי' מאמרות ולא בעמל ויגעה כן הם מקיימין העולם ומשלימין אותו ברוח פיהם בתורה שהוא הדפוס של כל מעשה בראשית כמ"ש בב"ר רפ"א וע"י העסק בה הוא השלמת כל מע"ב:
2
ג׳וזהו עמוד הראשון מג' עמודים שעליהם העולם עומד הגדול שבהם עמוד התורה שכנגד יעקב אע"ה שנקרא שמו ישראל ע"ש הת"ח היוצאים ממנו דאותן נ' עמודים הם הג' עמלים שזכרו בסנהדרין שם ע"פ לעמל יולד. עמל מלאכה ושיחה ותורה.
3
ד׳ובוודאי אין הכוונה במלאכה לל"ט מלאכות הגשמיות במלאכת עו"הז לצרכי האדם דלא יעלה על דעת דע"ז הי' תכלית בריאת אדם בעולם הזה ורק בריאת העכו"ם והעבדים כנענים היו לתכלית זה וכמו שיהיה לעתיד כ"ח מאות מעכו"ם עבדים לכ"א מישראל כמשארז"ל ויהי' בהם הריבוי כ"כ כמו שהוא בבע"ח לצורך האדם שיהי' מוכנים לעשות מלאכתו וכל צרכיו כדי שיהי' לבו פנוי לד"ת. וכן מ"ש לשיחה ח"ו להעלות על דעת שיהי' הכוונה לשיחה בטילה ורבוי דברים של מה בכך לענג גופו או דברי מו"מ וכדומה שיהי לזה תכלית הבריאה. וע"ש במהרש"א וברי"ף בע"י שנדחקו בזה והמע"ש יראה מה שיש להשיב ע"ד ואין להאריך כאן:
4
ה׳והפשוט לדעתי דהכוונה בעמל מלאכה הינו במעשה מצות בפועל במלאכת ה' וכנ"ל על לעבדה ולשמרה במ"ע ול"ת וזה העמוד גמ"ח שגם עליו העולם עומד במעשה מצות בפועל שעושים בעלי מצות שעתיד הקב"ה לעשות להם צל אצל בעלי תורה כי הם ג"כ מקיימין ומשלימין העולם ע"י עבודת ושמירת המצות בפועל והוא העמוד גמ"ח שכולל כל המצות כמ"ש גומל נפשו איש חסד וכמ"ש (בשבת ל"א א) דעלך סני לחברך לא תעביד זה כל התורה כולה. ואידך פירושא זיל גמור. וע"ש ברש"י וזהו גמ"ח. ובירוש' ומד' נקרא בכל מקום צדקה בשם סתם מצוה ונראה כי הוא כוללת הכל כי קיום העולם ע"י מעשה המצות צריך לתרי"ג מצות התורה כולם. כי בכל מצוה יש קיום לנבראים פרטים כמו דרך משל ע"י השחיטה תיקון הבע"ח וע"י המצות שבתבואה תיקון הצומח וכדומה וכידוע כי המספר תרי"ג הם נגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים שבאדם לתקן בהם קומת גופו ונפשו. והאדם הוא עולם קטן. ומסתמא כן הוא ג"כ בעולם הגדול שהוא דוגמתו ממש ועל ידיהם נתקן חלקי העולם כולם ואפשר לתקן הכל במצות הצדקה לבדה שא' (בב"ב יא א) המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא ובקיום עולם קטן אם זכה לבנ"א מהוגנים ה"ה כמקיים עי"ז העולם הגדול כולו אלא שע"י כל המצות הוא בפרטות ובפועל בעולם כולו וע"י הצדקה הוא רק בכלל וכאלו. ומ"מ ה"ה דרך כלל שקולה למצות כולם בפרט להיות נקרא מצוה סתם. וכן לגמ"ח הגדולה מצדקה כמ"ש (בסוכה מ"ט ב) וגם הצדקה נקרא גמ"ח כי אינה משתלמת אלא לפי חסד שבה כדאי' שם. ועוד טעם שנקרא מצוה סתם כי הוא מצוה המצוי בכל ישראל כי אפי' פושעי ישראל שא' דמלאים מצות כרימון היינו במצות הצדקה וגמ"ח בפרט דבזה אפי' פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין ושאר רשעי ישראל היותר גדולים שאין בה שום לחלוחית של מצוה מ"מ הם מלאים ג"כ במצות הצדקה וגמ"ח שישנו בכל זרע ישראל שהם רחמנים וגומלי חסדים כמשרז"ל אם לא אותן דמערב רב קאתו כמ"ש (בביצה לב:) וע"כ לא ידח נדח מזרע ישראל אפי' מהיותר גרועים בתכלית יש בהם איזה שורש טוב בהעלם הנטוע מאבותם בהיותם זרע אברהם יצחק ויעקב שיצא לפועל באיזה מעשה של צדקה או גמ"ח שעשה מימיו לנפש א' מישראל שהזמין לו השי"ת ההגון לפי ערכו שיוכל לזכות על ידו. להיות לו עכ"פ חלק מה הנשאר ממנו לעוה"ב וזהו נגד אאע"ה שהוא הראשון שהקים עמוד של גמ"ח בעולם. והוא האשל שנטע בבאר שבע וע"כ הוא העומד להציל כל ישראל מדינה של גיהנם כמ"ש (עירובין יט.) ומשום דמלאים מצות כרימון כדאי' שם וזהו עמל מלאכתם בעוה"ז הנשאר קיים לעולמי עד. שבעבורם נולדו ולא היתה יצירתם לבטלה:
5
ו׳ועמל שיחה אין שיחה אלא תפלה. כמ"ש (ברכות כו:) וילפי' מקרא דיצחק לשוח בשדה. כי אברהם התחיל בעמל מלאכה שיגע כל ימיו בעבודת הש"י בפועל ממש. וכל מעשיו ופעולותיו כל ימיו הי' רק לשמים ולהשלים עי"ז כל העולם כולו. ואף תפלתו נקרא שם בלשון עמידה. שהוא פעולת הגוף. אבל של יצחק נקרא שיחה כי הוא המתחיל בעמל שיחה. והוא עמוד העבודה כמשארז"ל (תענית ב.) עבודה שבלב זו תפלה. כי עיקר עבודת התפלה בלב. כמ"ש (ברכות לא.) דצריך שיכוין לבו לשמים. והינו שעבוד הלב לאביו שבשמים שבלשון המשנה (ר"ה כט.) וזהו העבודה שבלב דהעיקר לידע לפי מי הוא מתפלל ושיהי' כעומד לפני המלך כמשארז"ל. וזהו כיוון ושעבוד הלב לשמים. שעי"ז שיראה עצמו כאילו מלך גדול עומד עליו יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד הש"י כמ"ש במורה נבוכים הובא בהג"ה ריש או"ח. והוא היראה שג"כ עיקרה בלב וכמ"ש (בימוא עב:) ע"פ ולב אין וזהו דרגא דיצחק דמחוי להו הקב"ה בעיניהו כמ"ש (שבת פט:) שע"י הראי' בא ליראה ופחד יצחק. וזוכה לעבודה שבלב זו תפלה ונק' שיחה לגבי הדיבור דד"ת שזהו עיקר הדיבור דבדבר ה' שמים נעשו. שהוא דיבור התורה שהיא הכלי אומנות לב"ע. כמ"ש בריש בר"ר. וזהו הדיבור דהקב"ה ודיבורים דתפילה הם הדיבורים דכנס"י מה שאשה מספרת עם בעלה וזהו נקרא שיחה והיא נוקבא לגבי הדיבור דדכורא וממ"ש (סוכה חא:) לדייק מל' משיחתו ולא מדבריו. דשיחת חולין של ת"ח כו'. למדנו דשיחה הינו שיחת חולין. ונקרא כן דיבורי התפלה לגבי ד"ת. כמ"ש (שבת י'.) מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. ואין הכוונה על צרכי בנ"א שמתפללים עליהם שהם חיי שעה. וכדפירש"י שם. דאינו מספיק משום זה להחליט השם חיי שעה. דאטו ליכא נמי בקשות על חיי עולם. כבקשת החכמה ודעת ותשובה וסליחה שבג' ראשונות דאמצעיות וכדומה. וכן תפילת שבת ויו"ט שאין בהם בקשת חיי שעה כלל. אבל הכוונה על גוף פנימיות החיות הנמשך לאדם מעבודה שבלב זו תפלה או חיות לשעה. היינו כל ימי עו"הז שהבחירה מושלת דאז עיקר חיות האדם המורגש בלבו הוא מהעבודה שבלב. אבל לעתיד שארז"ל שיטייל עמהם בג"ע ולא יכנף עוד מוריך. לא יהי' עוד המשכת החיות מעבודת התפלה שבלב. רק מד"ת שזהו המשכת חיי עולם ועולמי עולמים כל החיות נמשך רק מד"ת. וזהו עמוד התורה העיקר והנבחר מכולם. דע"כ אמר שזהו עיקר העמל שיהי' לאדם שזכה בו יעקע"ה מובחר שבאבות. שהוא עיקר המכוון שבבריאה שמטתו שלימה. כי אין שום שייכות למשפחות עכו"ם עם ד"ת. דלא עשה כן לכל העכו"ם. משא"כ אברהם ויצחק יצא פסולת כי יש קצת אחיזה לעכו"ם בז' מצות בני נח. וכן בעשיית צדקה וחסד לעכו"ם אף דהוא חטאת להם ונקרא מצות קלות שהיו מקבלין שכר בעוה"ז. כמ"ש (בב"ב י:) וכן בתפלה נאמר בתפלת שלמה המע"ה וגם אל הנכרי וגו' ועשית ככל אשר יקרא וגו' ואף דעיקר התפלה היא דרגא דכנס"י ורזא דדהע"ה שא' על עצמו ואני תפלה. וכן דרגא דיראה היא רק באשה יראת ה'. ואשת זנונים היא הרוצה להתדמות לאשת חיל כקוף בפני אדם. כמ"ש בזוה"ק והוא הפשיטות דטלפיים דחזיר שהי' בעשו. שרצה להתדמות ליעקב עד שטעה יצחק בו. וכל זמן דעוה"ז עלמא דשקרא שהאדם יראה לעינים לבד. אפי' נביא דגול כשמואל רבן של נביאים לא יכול לידע תעלומות לב וא"ל השי"ת דרק ה' יראה ללבב. וע"כ מצד הראיית עינים דעוה"ז יש קצת אחיזה גם לאומות גם בשיחה זו תפלה שע"כ ביקש שהמע"ה לענותם. שלא יהי' להם התרעמות נגד השי"ת. שהם חושבין שגם הם מתפללין בלב שלם הגם דהשי"ת הרואה ללבב יודע שאינו כן. מ"מ יהי' ח"ו חילול השם נגדם בעוה"ז. וע"כ בב' עמודים אלו יש קצת אחיזה לפסולת דאומות משא"כ בעמוד התורה. דאז"ל (איכה רבתי) אם יאמר לך יש תורה באדום אל האמין כי אין להם בזה שום אחיזה אפי' כ"ש להתעות בעוה"ז בלבד. כי המצוה הם מעשיות בעוה"ז וכן התפלה נקרא חיי שעה שהוא חיות הפנימיות שבעוה"ז כנז'. אבל התורה נקרא חיי עולם שנמשכה מגבהי מרומים נובלות מחכמה עליונה שלמעלה מהתחלת ימי הבנין שמהם הוא המשכת השתלשלות כל הבריאה. רק שנתלבשה בלבוש גשמיי להאיר לזרע ישראל והוא האור הגנוז שנגנז בתורה. ואין שום שייכות לעכו"ם שמציאותם רק בחיי שעה דעוה"ז לבד. עם אור זה דחיי עולם וכל ישראל בני ישרים הם בני אבות הרמוזים בר"ת מל"ך. יעקב נגד המוח ששם חכמת התורה ומשכן הנשמה שנתת בי טהורה שאין בה פסולת דע"כ נקרא איש תם דר"ל שלם שאין בו שום חסרון. ועכ"ז אמרו (תענית ה':) שלא מת כי אין מיתה בלא חטא היינו איזה חסרון בדבר והוא שהי' שלם לגמרי לא שייך בו עניין מיתה כלל. ויצחק הוא נגד הלב שבו משכן הרוח והוא החיות הפנימיות של הנפש ונקרא רוח ממללא. דמתרגם על נפש חי'. ר"ל החיות שבנפש והוא כח השיחה דיצחק שהי' בשדה. ותוס' (ברכות לד:) ד"ה חציף הקשה מזה אהא דחציף מאן דמצלי בבקתא ותי' דחוק דמ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו דהי' אז שדה. אבל נראה דהך חציף היינו רק אחר שבא יעקב וקראו בית. היינו שכבר גדרו מכל ד' רוחות. וכל עמל יצחק ועבודתו ברוח הצפוני הפתוח ופרוץ במלואו שזהו סטרא דילי'. ושם נקרא שדה ולא נסתם לגמרי עד יעקב שזכה להיות מטתו שלמה ולא ידח ממנו נדח. והוא קראו בית קבוע וקיים לעלמי עד ולזרעו אחריו. מיקרי חוצפא כלפי שמיא להחזיר התפלה לבקעה שהוא מקום הפרוץ. היינו שלא יהי' גדור בתפלתו. כי האדם צריך ליזהר מוגדל בתפלתו שלא יבקש דבר שאפשר שהוא לרע לו ח"ו או לכל ישראל ח"ו. כי אין אדם יודע במה משתכר ומרויח חיי עולם. ויש שמבקש דבר שחושב שבזה יהי' לו חיי עולם ויוכל להיות להיפך ח"ו. וע"כ ארז"ל דשהע"ה ביקש גבי ישראל שלא יענם רק כשידוע שטוב לו. וכמ"ש אשר תדע לבבו. משא"כ בעכו"ם לענותם על כל דבר. כי הם כעיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצור לרוחו. וכבלעם שנתעקש לפני השי"ת שילך עכ"פ לבלק ולהרע לישראל ח"ו ונקרא זה חוצפא דכלפי שמיא מהניא (בסנהדרין קה סע"א) שפעל מבוקשו דא"ל לך אתם ובדרך שרוצה ליליך מוליכין אותו. אף דהוא להאבידו מעוה"ז והעוה"ב. וזהו החוצפא דמתפלל בבקתא בלי הגדרה רק כמו שרוצה. וכבר בא יעקב וקראו בית להיות בהגדרה. אבל בימי יצחק אע"ה עדיין לא ה' בית והוכרח להתפלל בשדה וע"י עבודתו ועתדה בשדה זכה לאחר ובנית ביתך להוליד יעקב שקראו בית והי' יושב אוהלים. משא"כ עשו שיצא מהפסולת נקרא איש שדה. ובא מן השדה עיף בחטאים דע"ז וג"ע וש"ד כמו שדרשו בב"ר. שהוא הלב כסיל דלשמאלו ששם משכן היצה"ר הרוצה בחרבנו של עולם וכל עבודת יצאע"ה העוסק בבנינו של עולם להרגיז יצ"ט על יצה"ר ולהמשילו גם על חלל השמאלי שבלב ולעשות השדה הפרוצה למקום תפלה ועבודה. ולא למקום של ג"ע וש"ד וזהו הלב דבני ישראל שזוכין להיות לבם ברשותם מסט' דיצחק. ואאע"ה נגד הכבד ששם משכן הדם הוא הנפש שממנו כל כחות הפעולה והמעשים הגופניים בפועל וכל זרעם כלולים בשלימות שלשתם ואפי' הפחות שבישראל יש לו אחיזה בכל מדריגות אלו. והעמל דשיחה שבו עיקר הבחירה בלב והשתדלות האדם מעצמו בלא אתערו' דלעילא זכו בו ישראל מעצמם במצרים דויזעקו מן העבודה. וכן בקי"ס ויצעקו אל ה'. ועי"ז זכו אח"כ לקבל תורה מה' שדבר זה הוא רק מאתערו' דלעילא ומה שנתן להם תורה במתנה לעמול בעמלה של תורה ואחר החטא שאבדו כל הכתרים אז נתן להם הש"י עמל מלאכה במלאכת המשכן ששם הוא כל הל"ט מלאכות. שהם מסתמא עיקרי העבודה במלאכת דחול דע"כ נאסרו. וגמרי' ממשכן ממלאכה דהוי חשובה במשכן. כי במלאכתו נכלל כל עמל מלאכת אדם עוה"ז במלאכת שמים לצורך עבודת הש"י:
6
ז׳ולשלשה עמלים הללו יולד האדם להיות מקיים העולם ומתקנו עי"ז מה שהניח הש"י לאדם שיתקנו וכמו שהבריאה ה' בששה ימים ונוח בשביעי כן הוא בכל ימי עולם. מידה זו נוקבת ויורדות בכל ימי עולם לאדם הנברא בצלמו לעשות כמעשהו שמזה הם ו' ימי המעשה ושבת. וכן ו' שנים ושמיטה וכן ו' אלפי שני דעוה"ז שבהם הבחירה דהיום לעשותם בהשתדלות דתורה ועבודה וגמ"ח. כ"א כפי מדריגתו. ואלף הז' יום שכולו שבת ומנוחה לחי עולמים. שהם ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה כמ"ש (שבת קנא:) וזה יהי' באלף הז'. ומ"ש שם ופליגא אדשמואל כו'. וכן בברכות פלוגתא דשמואל ור"א וידוע דבכל הפלוגתות אלו ואלו דברי אלהים חיים. כ"ל כי בפלוגתא זו דברי שמואל הם באותן הזמן של אחישנה אלו זכינו שהי' בא באלף הה' או גם באלף הו' ואפי' שיהי' בעתה כל משך הזמן מימות המשיח שיהי' באלף זה עד קרוב לסופו שמתחיל הזמן דתוס' שבת דאורייתא דברי שמואל חיים וקיימים. שאין בינו לעוה"ז אלא שעבוד בלבד שהוא מכלל ו' ימי המעשה שצריכים עדיין להשתדלות אדם כבעוה"ז. ואלף הז' שהוא יום השבת ומנוחה אז יתקיים כ"מ שנתנבאו הנביאים ויבוטל היצה"ר ויבלע המות. ודבר זה יהי' עוד בסוף האלף הו' בזמן תוס' שבת וזהו המנוחה שאחר היגיעה דו' ימי המעשה. וכן קדושת יום השבת בכל ז' ימים אחר העמל והיגיעה בששת ימים דתעבוד וגו' אז הוא השביתה ביום הז' מהיגיעה כמו שהי' בבריאת עולם. כן אצל האדם העוסק בקיומו של עולם:
7
ח׳וההמונים העוסקים במלאכה גופנית וגשמיות בעוה"ז בצרכי גופם הם מרגישים קדושת יום השבת במנוחת גופם בפשטות מעמלו ויגיעו. וכל ימי המעשה אין לו פנאי לשום על לבו עבודת ה' ויראתו ותורתו ועל מה בא לעוה"ז וביום השבת יש לו להתאורר משנתו. ולהרגיש חיות הרוחניות שבנפשו. ועליהם ביחוד אז"ל דלא' ניתנו שבתות ויו"ט אלא לעסוק בתורה. ואותם העמלים בעבודת ה' מצותיו ותרתו. אף הם נחים בש"ק מעבודה כי אין אז זמן מעשה רוב המצות ולא זמן תפלה. דבחול אמרינן (ברכות כא.) ולואי שיתפלל כל היום כולו. ובשבת אסור להתפלל תפלת נדבה. ואף בתפלת חובה שתיקנו חכמים במקום הקרבנות דלגו כל י"ב אמצעיות שהם עיקר התפלה בבקשת צרכיו שאין זמנם בשבת. וכן עסק התורה לעמילי תורה א' (שבת קיט סע"א) ר"ש בקייטא כו' כי היכי דליקומו הייא. ושם (רע"ב) במטותא מינייכו לא תחלוני'. קרי לזה חילול שבת אם יטרידו בעסק התורה. והיינו לפי שזהו עמלם ויגיעם כל ימות השבת. וצרכים לנוח מזה בשבת שהוא שביתת עמלם של ימי החול. ולא חלילה שישבו בטל לגמרי או שימשכו בבשר ויין ותענוגי גוף לבד. דוודאי טוב מזה לעסוק בתורה. רק מי שהוא שקוע כל ימי החול כל מחשבות מוחו ולבו בדברי תורה והרי הוא אחיד בקוב"ה ע"י התורה. בשבת שהוא זמן עליית העולמות הוא במדרגה גבוהה מעסק התורה בעמל פה. כי יוכל להתדבק אז באור פני מלך חיים ממש. ולהתאחד במקור חיותו ונשמתו שהוא חלק אלהי ממעל. והוא אצלו עובדין דחול וירידה ממדריגת קדושת שבת דלגביי' לעסוק בעמל פה דד"ת בנגלות כי הם אז בכחם להשיג מדריגות גבוהות והתגלות סודות התורה בקרב לבבם מה שא"א להוציאם מן השפה ולחוץ ולבוא להתגלות שבפה כלל. וכענין ובקרב קדושים שאצל מי שבמדריגת קדושים הוא בקרב. ולא בפי ובשפתי בהתגלות. וכך ביום השבת הקדוש. וידוע דעיקר הסודות שבד"ת הינו מה שא"א שיבואו לידי התגלות כלל רק כל חד לפום מה דמשער בלבי' וכידוע דזה פי' סוד ה' ליראיו שהתגלות אצל כל אחד הוא סוד שא"א לגלותו לזולתו כלל. ודבר זה הוא הקבול שכר שביום השבת שהוא מעין העוה"ב על מעשיו בפועל בו' ימי המעשה וכל הנאת עוה"ב הוא שנהנין מזיו השכינה כמ"ש (ברכות יז סע"א) וכך לזוכים לטעום בשבת א' מס' בעוה"ב. שע"ז בירכו רבנן לר"א ור"ח שם עולמך תראה בחייך דוודאי הכוונה ביום השבת שאז יוכלו להשיג מעין עוה"ב. והיינו בהנאת זיו השכינה. וכ"א כפי עמלו בימי המעשה כן השגת הנייחא שלו ביום השבת הבא אחריו בשביתתו מעמל ההוא.
8
ט׳קדושת שבת קביעא וקיימא מצד השי"ת שקידשו בימי בראשית וכמ"ש (פסכים קיז") ואף דשם לענין קביעת זמנו קאי. דא"צ לקביעת ב"ד שאינו תלוי בימי החדש מ"מ ממילא משמע גם לענין הקדושה. שהרי מיד בימי בראשית נא' ויקדש אותו. שהש"י קידשו מעצמו. ומ"מ משניתנה תורה נצטוו ישראל זכות את יום השבת לקדשו. שאף הם צריכים לקדשו מיד בכניסתו משקידש היום. דבתחילת יומא בעי לקדשו כמ"ש (פסחים קו.) ואע"פ שעיקר קדושתו מה' בלא פעולת אדם ואתע"דלת כלל. וע"כ נאמר בה בפ' תשא את שבתותי וגו' כי אני ה' מקדשכם שהש"י מקדש דם את ישראל ע"י השבת שנתן להם שהוא קודש. וע"י שהם שומרי שבת גם הם מתקדשים בקדושת השבת. ונמצא השבת מקדש אותם לא הם אותו וע"כ נקרא מתנה טובה (שבת י:) שהוא במתנה בלי שום השתדלות אדם וקאמר אמקרא הנז' דאני ה' וגו' דמזה משמע שהוא מצד הש"י לבד בלא אתע"דלת. מ"מ אין אין זה סותר מצות לקדשו שעל האדם. ואלו הי' רק מצד קדושה שמה' לבד הרי ה' כל ישראל שוים בהרגשת קדושת השבת. כעם ככהן. וכבר נז"ל אות א' שאינו כן רק תלוי כפי עבודת האדם בימי החול. והדבר ידוע גכ לכל אחד כי אין ערך כלל מהרגש ההמונים אשר הוא כמעט כאין. ואין טועמים בקרב לבבם טעם קדושה רק מה שמתענגים במנוחה ממלאכה ואכילה ושתי'. ואם דגם זה מצוה וקיימו עונג שבת. מ"מ אין בזה ענין לקדושת היום. ומ"ש כי אני ה' מקדשכם להרגש גדולי ישראל המתקדשים ומטהרים א"ע וחפצים בקרבת ה' המרגישים בקדושה והתעלות העולמות ביום ההוא גם בהם אין כולם שוים. וכ"א כפי מדריגתו והשגתו וכפי הכנתו בימי החול לבוא אל הקודש דמי שטרח בע"ש יאכל בשבת. שאע"פ שהיום מעצמו קדוש לאדונינו. מ"מ אין האדם משיג קדושתו אלא כפי מה שהוא כלי מוכן לקבל. ותכלית הבריאה בשביל האדם. והזמן עצמו ג"כ נברא כידוע לשון הכ' ששת ימים עשה ה' ולא בששת רק השבת ימים עצמן. שהוא כלל הזמן של ימי עולם שסובב הולך ו' ימים ושבת. הוא עצמו מעשה ה' בבריאה. והוא שורש בפ"ע בבריאה כידוע בנין עולם שנה נפש. עולם כולל כל הנבראים חוץ מן האדם שהוא עולם קטן. והיא תכלית הבריאה הנברא בצלם אלהים להיות כולל לכל הבריאה והוא הנפש. ושנה הוא הזמן. ועיקר הנפש שהוא האדם מכוון הבריאה. והעולם הוא המקום לאדם הנברא שצ"ל כמצא במקום ובזמן כי הוא תחת הזמן. ושנה הוא הזמן ואם לא קבלו ישראל התורה שה'. העולם חוזה לתוהו ובוהו כמ"ש (שבת פח:) גם הזמן הי' מתבטל כמו קודם שנברא העולם דהתחלת הזמן בתחלת הבריאה כשפסק התוהו והתחיל האורה נא' ויהי וגו' יום אחד. שהוא התחלת הזמן וגם הוא תלוי ועומד בקבלת ישראל התורה שבמו שהם משפיעים חיות בעולם כן בזמן וגם כל כוחות הקדושה העליונים תלוים באדם. כמ"ש ע"פ צור ילדך תשי שמתישין כח פמליא של מעלה (ובחגיגה יג:) דבחורבן נתמעטו כנפי חיות ונתמעטה פמליא של מעלה כי גם הם בכלל הבריחה כולה שהכל בשביל האדם שהוא הדמות שעל הנסא הרוכב על כל הבריאה כמ"ש בשהמע"ה וישב על כסא ה' למלך כי הוא הי' שלימות האדם. וסיהרא באשלמותה שמקבלת כ"מ שיכולה לקבל מפני החמה המאירה בה להיות בצלם אלהים ודמות העליון ממש. וכפ"מ שהאדם מתקדש עצמו מלמטה כך הקדושה פושטות והולכת בכל הנבראים וע"כ אף קדושת השבת הגם דעצם הקדושה מעצמו מ"מ גם הוא צריך בנ"א לקדשו. היינו במה שהם יהיו מוכנים לקבל קדושתו ולהרגיש בחדרי לבבם ומוחם הקדושה הנשפעת בו. בזה יום השבת מתקדש שבת עד תכלית קדושתו. אבל כשאין אדם מוכן לקבל ה"ה כמי שאינו. מאחר שאין הקדושה מתגלית בלבות בנ"א בו מדריגת הקדושה. וע"כ במה שהאדם מכין עצמו לקבל הקדושה. בזה הוא מקדש את יום השבת. וזהו קידוש היום מה שאנו מברכים להש"י שקידש אותנו וקידש את השבת ובזה היום מתקדש במה שאנו מכינים עצמינו להתקדש בקדושתו ובמה שהש"י קדשנו במצותיו ובהנחלת השבת. וא' בלשון זכון ואין זכירה אלא בדבר המשתכח לזכרהו מאחר שבא להשכיחו כמ"ש (בביצה טו רע"א) ע"ש וברש"י. והיינו לפי שקדושת השבת הוא מעין עוה"ב. ובעוה"ז לאדם השקוע בו העוה"ב עין לא ראתה והוא דבר המשתכח. וכדרך שאמרו ואדם לא זכר את האיש המסכן דבעידן דיצה"ר לית דמדכר ליל"ט. וע"כ הוצרך לזרז על הזכירה בזה. וכן בזכירת עמלק שכל ענין עמלק הוא להשכיח מלב האדם עבודת ה' ויראתו. וע"כ צריך לזרזו לזכות ובתנחומא ס"פ תצא כאן זכור ובשבת זכות זה על תמחוי מלא וזה על ליקן עי"ש. היינו זו הזכירה לקבלת תוס' קדושה. וזו למחיית וביטול הרע מן הלב הנמשך מעמלק. ושיתרוקן כל הפסולת שבחלל השמחאלי מלב הכסיל. וע"כ מצרכי ב"ש (ביצה טז.) מחד בשבא לשבת שיזכרנו כל ימי השבוע. כי קדושת השבת נמשכת כפי הכנת הקדושה בכל ימי החול כולם. וב"ה אומרים ברוך ה' יום יום שא"צ לזכור השבת רק שיראה כל יום ביומו להיות כל מעשיו לשם שמים. וברכת ה' חופף עליו בכל היום. וממילא כפי עבודתו להש"י בימי החול כן יהי' כלי מוכן לקבל קדושת השבת בשבת:
9
י׳ועיקר ההכנה שהצריכה תורה ליום השבת הוא בששי כמפורש בכתוב. וכן ה' בריאת אדה"ר ביום ו' שבו ביום יכין עצמו לשבת ויקבל מיד קדושת השבת. ואע"פ שעיקר קדושתו הוא מצד עבודה דו' ימים שלפניו וכמש"ל באות א'. זהו הקדושה שמצד השי"ת כי בו שבת וכן האדם הבא להתדמות בדוגמר' העליונה ולהרגיש בקדושת השבת מצד עצמו בשביתה ונייחא שאחר העבודה. אבל מי הקדימני ואשלם כתיב ואע"פ שהאדם צריך לפתוח בחודה של מחט גם לפתיחה זו יש הקדמה מהשי"ת שמאיר עיניו לבוא לפתיחה זו ולולי כן אין ביכולת אדם כלום. וכמו במ"ת פתח אנכי וגו' שלא בלשון ציווי רק דרך הודעה ופתיחת הלב מבין לדעת דאנכי וגו'. ואז אחר שיאירו עיניו בזה יוכל לצוותו ולהזהירו על ההשתדלות שלו במצות התורה. וכן בהתחלת הבריאה ע"ז היתה קדושת השבת שמצד השי"ת. משיכנוס האדם לשבת מיד ויכנוס בו קדושה עליונה. ואז בכח קדושה זו יוכל אח"כ לעבוד ולעמול אח"כ בו ימי המעשה הכל לש"ש ודוגמא עליונה להיות כל מלאכתו מלאכת שמים עוד יותר. וכמ"ש (כתובות ה סע"א) דגולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ עי"ש מייתי ממלאכת המשכן וביהמ"ק שזהו עמל המלאכה במלאכת הקדש לאדם שטוב שעמלו בדעת ובכשרו המעשה. וכתיב כוננו ידיך דקאי אידיו של הש"י שגם מעשה ידי הצדיקים הם שלוחי דרחמנא. וידיו של הש"י פועלות ע"י ידיהם של צדיקים כי מה האדם שיוכל לפעול מעצמו כלום וכמ"ש גם כל מעשינו פעלת לנו. כל כל פעולת אדם הוא בכל דמות אדם שעל הכסא ובזה הם כל מעשיו בו' ימי המעשה כמעשה הש"י בו' ימי בראשית ועוד גדולים. וכמ"ש במד' הנזכר לעיל אות ה' שאמר לאותו מין דמעשה בו"ד יפים יותר. כי כל מה שנברא בו' ימי בראשית עדיין צריך לתיקון והוא על ידי מעשה ידיהם של צדיקים. שעי"ז הכל מתתקן ונעשה הפעולה בב' ידים הזוכות כאחת להיות מתכלל שמאלא בימינא שזהו התיקון דוגמת יעאע"ה שהי' מורכב מב' המדות דאהבה ויראה יחד. ע"כ לא הי' פסולת משא"כ כשהם בפירוד כל אחד בפ"ע וכמו שהי' במע"ב דידי לבד יסדה ארץ שבה כל כחות הגשמיות הנמשכות מסטרא דשמלאלא. וימיני לבד טפחה שמים וע"י הצדיקים העולם מתתקן להתמזג ולהתערב יחד וכמשארז"ל דמשה רבינו ע"ה עשה עליונים תחתונים שהוריד שכינה למטה ותחתונים עליונים שהוא עלה למרום.
10
י״אוהקדימה תורה מצות שבת למלאכת המשכן בר"פ ויקהל. וכן בפ' תשא. אמר שא"ל ראה קראתי בשם בצלאל וגו'. לצוותו על מעש"י של צדיקים. הזהירו ואתה דבר וגו' שבתותי וגו'. לדעת כי אני ה' מקדשכם. להקדים הקדושה דשבת שמצד הש"י בעלמו המקדים לקדש האדם קודם שיבוא האדם להתקדש. ואף דהסדר להיפך והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש עצמו כו' (יומא לט.) היינו לענין והייתם שיהי' הוי' וקיום להקדושה בקרבם שיהי' כן קדושים זה צריך לקדש עצמו מעט עכ"פ מלמטה בעוה"ז כדאיתא התם ובפתיחה כחודה של מחט ע"כ מצד האדם. אבל גם לפתיחה זה קדם מצד הש"י שהוא מקדשו אלא שזהו התעוררת נובע בשעה שהשי"ת שולח התעוררות הקדושה בלבו והוא כמראה הבזק שהאור מאיר כרגע ומיד נעלם. והוא רק לעורר האדם ע"י אותו אור מועט כמו רגע שישים אל לבו לראות שיהי' זה כן אצלו בקביעות. וזהו ענין מ"ש על השבת קודם. ומקדימת קדושה ז יוכלו לזכות אכ"כ לעסוק במלאכת המשכן הגדולה ממלאכת שמים וארץ. שיהי' מעשה ידיהם פעולת ידיו של הקב"ה. וכן אחז"ל במילה דליום ח' כדי שיעבור עליו שבת. כי המילה הוא התחלת מעשה ידי אדם בגוף האדם עצמו לתקנו ממה שלא הי' מתוקן בבריאה. שבבריאה הי' ערל והש"י רצה שגמר תיקון הבריאה יהי' ע"י פעולת אדם שרצה לזכות את ישראל. וע"ז הי' תכלית בריאת העולמות. ומילה הוא המצוה הראשונה להיות לאות לבני ישראל זרע אברהם אותם שנקראו זרעו והיינו זרע יעקב. כמ"ש בנדרים (לא.) ושם (ב') דכל הגוים ערלים והמילה רק בישראל. היינו שרק הם מוכנים לתקן הבריאה שיהי' על שלימותה ולא כמו שנברא רק בשלימות יותר. אבל העכו"ם אפי' ימילו נק' ערלים ובישראל להיפך כי כבר זכות אבות העולם לזרעם אחריהם דשם וקדושת היהדות א"א ליעקר מהם. דאע"פ שחטא והגדיל עבירות עד למעלה לא פקע שם ישראל ממנו. וגם פושעי ישראל מלאים מצות כרימון שבזכותם יגיעו לתיקון לדא ידח מהם נדח. וע"כ מבטן לשמי של הקב"ה נימולים בהיותו תיקון שאין בו שום דעת כלל ולא בבחירתו והשתדלותו. וע"כ אפי' ערלים נקראו מולים כי כבר זכה לזה בהשתדלות אבותיו וכמו שהתינוק הנימול אינו בהשתדלותו ופעולו. רק פעולת אביו שחייב למולו מעצמו או ע"י שלוחו או הב"ד. וזהו התחלת קדושת המצות הנכנס באיש ישראל שיתקדש גופו להיות מעם קדוש. וישראל קדושתם ע"י פעולת אדם כמצות הש"י. וצריך שיקדם לו קדושת השבת שהוא התחלת קדושה שמהש"י בלא פעולת אדם כלל. וע"י הקדושה דשביתה יוכל להמשיך אח"כ קדושה למעשה שבפעולת אדם. ומילה בזמנה דוחה שבת דבזמנה מצד התינוק הוא ג"כ קדושת שמים שהוא אי פועל כלום. ובאמת מעשה ידיהם של צדיקים הוא מעשי ידי הקב"ה כנזכר לעיל.
11
י״בוכבר שאל אותו מין מה שהש"י מוריד גשמים בשבת. והתשובה בזה במדרש לפי שהכל אצלו רה"י הוא דחי' בקש לאותו מין כפי שאלתו ועדיין לא יתיישב הורדת גשמים ע"ג הצמחים והם צומחים עי"ז ומצמיח בשבת. אבל האמת דבשביתת הקב"ה הוא רק במלאכתו בששת ימי בראשית שזה נקרא מלאכה דידיו. ומשנברא אדם מסר הכל בידו וכל מה שנפעל בעולם אחר שנברא הוא מעשה ידיהם של צדיקים. ואף הגשמים היורדים מה' כמבואר בכתובות מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר. ואעפ"י שמפתח של גשמי בידו של הקב"ה כמ"ש (תענית ב סע"א) מאותו מקרא דיפתח ה' לך וגו' דייקינן שם (ט.) ממלת לך דבשביל יחיד דאין הפתיחה אלא לך בזכותך. וע"י פעולת התחתונים וזה האד העולה מן הארץ והשקה וגו'. שעליית העננים הוא מן הארץ דווקא. וכשעסקו בבנין הורדוס איתא שם (כג רע"א) דירדו גשמים בלילה כו' וידעו שמלאכת שמים בידיהם. והגם דפשיטא שלא נתבטלו ממלאכתם הכוונה גם לזה דע"י שמלאכת שמים בידיהם ביום המשיכו השפעת הגשמים בכל לילה להיות אז מיטרא בעלה דארעא כלשון הגמ' שם (ו:) וזמן המשכת ההשפעה בחצות לילה כידוע והיום למלאכה. וכן ו' ימי המעשה למלאכה ויום השבת להשפעה כענין היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. ומה שהשי"ת פועל ע"י מעש"י של צדיקים אין זה נקרא מלאכה לא לגבי הש"י שאין הוא הפועל ולא לגבי דידהו שאין הם פועלים מעצמם רק מרוח אחרת המושלת בקרבם ומניע ידם והרי זה עם זה שנים שעשאוה פטורים ועדיף ממנה להיות פוטר ומותר. מלבד דבלא"ה ל"ש פטור אבל אסור שהוא מצד גזירה דרבנן לבנ"א שלא יבואו לתקלה כלפי מעלה. ועכ"א סוף ברכות דת"א אין להם מנוחה בעוה"ז ולא בועה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל. ואע"פ שהוא יום שכולו שבת ומנוחה. אבל הוא דוגמת שבת דעוה,ז שנתבאר באות א' דג"כ ת"ח נוחים בו גם מעמלה של תורה. ומ"מ לא להתבטל רק להשיג השגות גבוהות מה שהשי"ת משפיע בלבם וכן בעוה"ב. וז נחשב לשביתה כיון שאין העמל מצ"ע. רק מה שהשי"ת שופע בקרב לבם. ומילה בזמנה הוא ג"כ דוגמתו שהוא מעשה ידי אדם. ומ"מ הוא ניכר שאינו אלא מעשה ידי השי"ת. שפועל ע"י ידיו של אדם. דלולי כן איך אפשר להמשיך הקדושה עי"ז לתינוק בן ח' יום שאין בו שום דעת כלל. ואינו מ בחירתו רק מה שהשי"ת מקדשו עי"ז שלא מדעתו וע"כ שפיר דוחה שבת. וכן עבודת הקרבנות דוחה שבת מטעם זה דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו כמ"ש יומא (יט סע"א) ואין זה פעולת עצמן רק ככל שליח הפועל מדעת שולחו. להיות ידו כיד בעלים. וכלפי השי"ת הרי הוא עצמו הפועל ע"י הכהנים. וזהו עיקר ענין הקרבן לה' שהוא מתקרב עצמו עי"ז להש"י להתאחד עמו כביכול. וכך ע"י התפלה שבמקו קרבן. תפלה הוא לשון דביקות וחיבור. שמזה הושחל גם לשום תיפלות על חיבור הגשמיי דרוצה אשה בקרב ותיפלות. ויד אשה כיד בעלה. והתגלות זה אינו אלא בקרבנות ציבור שבבית המקדש וכן בענין המילה בזמנה שהוא הקדושה שמבטן. אבל מלאכת המקדש אינו דוחה שבת. אע"ג דקירנן בו ג"כ כוננו ידיך. אינו בהתגלות בעוה"ז שהוא עולם הבחירה שהבחירה ביד האדם:
12
י״גובנין דלעתיד שהוא מעשה שמים איתא (ר"ה ל סע"א) דאיבני בחמיסר ע"ש ברש"י דאף דאין דוחה יו"ט. שאני בנין דלעתיד דבידי שמים הוא. ובסוכה (מא סע"א) סיים רש"י ע"ז קרא דכוננו ידיך וכ"ה בתוס' שבועות (טו רע"ב) ד"ה אין. ושם כתבו דכ"ה בתנחומא ולא ידעתי כעת אי' מקומו בתנחומא. ולכאורה מגמרא דכתובות הנז' משמע דמפרש לי' אבנין א' מעשה ידי צדיקים וכ"ה (בתדבא"ר פ"ל) ע"פ אהלי שודד. אין ביהמ"ק נבנה בידו של אדם אלא בידו של הקב"ה שנא' כוננו ידיך. ומדמייתי אקרא דאהלי שודד מבואר דקאי אביהמ"ק א' שנחרב דע"כ נקרא אהלי. וכ"ה במפרשים שם (אות כח מהמד"ר) ע"פ והבית בהבנותו דמאליו נבנה ע"ש. אבל בזוה"ק (פ' פנחס רכא א) איתא מכון לשבתך פעלת ה' דא בית א' מקדש ה' כוננו ידיך דא בית ב' ותרווייהו אומנותו דקוב"ה אינון ומדרארגיזו כו' אתבני ע"י דב"נ ובג"כ לא אתקיים כו'. וע"ד א' אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו דהא כו' ובית א' ובית ב' יחות לון קוב"ה כחדא מלעילא כו' יעו"ש. ומבואר מזה דשניהם אמת ובאמת בדברי הנביאים מפורש דלולא חטאו ישראל אכ"כ לא הי' נחרב בית א'. ומש"כ (ירמיהו ל״ב:ל״א) כי על אפי וגו' למן היום אשר בנו וגו' כבר ארז"ל דהוא בחטא שלמה עם בת פרעה שהי' גם כן אמר גמר בנין ביהמ"ק שהקריבו התמיד באותו יום בד' שעות. ותחלת בניינו ה' מסור לבחירה ואע"פ שהשי"ת ה' מסייע גם אז בבנין ונקרא אהלו ית'. מ"מ ה' תלוי ועומד בתנאי. דעל זה אמר שלמה אם ה' וגו' ואם הוא לשון תנאי שהי' מסתפק בדבר ומתפלל ומחכה להש"י שהוא יקרא עצמו על שם בנינו. ואלו ה' קיים לעולם אז הי' מתברר ממילא למפרע שהי' מעשה ידיו של הקב"ה שפעל על ידיהם של צדיקים. ושמעשה שמים שהי' בבנינו כנזכר מכתבו דבהבנותו הוא ה' העיקר הוגבר בהבנין ומעשה בנ"א ה' רק כגרזן ביד החוצב. אבל אמר שנחרב אגלאי מילתא למפרע שאינו נקרא ש"י השי"ת דמעשה הש"י קיים לעולמי עד רק הי' מעשה בו"ד הגובר. ומה שהי' נבנה ממילא הי' רק כדרך הבא לטהר דמסייעין אותו לסיוע בעלמא ומסייע אין בו ממש כשזה יכול וזה אינו יכול לד"ה. כמ"ש (שבת לג א) ותלוי הי' א"י דכיון שנחרב אגלאי מילתא למפרע דלא נבנה בידי שמים ולא הי' יכול לזכות לזה עדיין שיהי' בניין ביד"ש. והוי ביד"ש אינו יכול ובידי אדם יכול וע"כ נקרא עיקרו מלאכת בנ"א. ובנין העתיד יהי' להפיך ואפי' שיבנה ע"י אדם יהי' מלאכת שמים. ואלו הי' זה מבורר הי' דוחה שבת ג"כ. והכתוב דגלי דאין דוחה שבת היינו משום דקמי שמיא גליא דעתיד ליחרב. וכל עמל מלאכה במלאכת שמים דעוה"ז שהוא מצד הבחירה אין בו דבר המתקיים לעולמי עד. וע"כ אינו דוחה שבת רק קרבן דציבור שעיקרו אשה ריח ניחוח לה' זה מתקיים לעלמי עד וע"כ כהני שלוחי דרחמנא להיות פעולת ה' כנזכר. וכן במילה שהוא תיקון גוף האדם אף דסוף אדם למות הרי סופו לקום בתחה"מ וכשהיא בזמנה דאז תיקונו בשלימות עד ידה היא דוחה שבת ונקרא פעולת השי"ת. וע"ד שאז"ל באאע"ה ע"פ וכרות עמו הברית שהקב"ה אחז בידו וכרת עמו והוא סימן לבניו אחריו דכן בכל זרע ישראל הנימולים (במילה בזמנה עכ"פ ביחוד ובהתגלות יותר). דהש"י אוחז ביד המוהל והוא נקרא פעולת הש"י משא"כ שאר מעשה מצות. וכן התפלה דחיי שעה וגם התורה דחיי עולם הנגלות דד"ת המתלבש בעוה"ז בכשר ופסול אסור ומותר כו' איתא בזוה"ק כמה פעמים דהיא מסט' דעה"ד טוב ורע שמצד עוה"ז. וע"ז ארז"ל תורתו של עוה"ז הבל בפני תורתו של משיח כי הוא יגלה הפנימיות. וכפ"מ שמתלבשת בעולמות עליוני שאין שם דבר מעניני עוה"ז שכולם לי שעה שעליהם ובהם הוא תפיסת ד"ת הנגלות. וזהו הליכת הת"ח מחיל אל חיל גם בעוה"ב כי מזה אין שביתה כלל. וכן בכל ימי השבתות שבעוה"ז וכל ימי העוה"ז הוא הכנה לזה ע"י יגיעות בנ"י בד"ת מיום שניתנה עד ימות המשיח עי"ז יזכות לשמוע אז תורתו של משיח ולהשגות שבאלף השביעי שהוא היו שכולו שבת. ותחילת מ"ת הי' ג"כ בשבת לד"ה כמו"ש (שבת פו:). כי בשעת מ"ת הי' ג"כ דוגמת השגה דלעתיד דנעשו חירות מילה"ר ומה"ר והיו ראוים שלא ישלוט בהם עוד אומה ולשון אם לא חטאו. וזהו קדושת השבת דקביעא וקיימא שמצד הש"י שנתן תורה לישראל ולא מצד בחירתם והשתדלותם ואדרבא אמרו שכפה עליהם הר כגיגית ובע"כ הכניס בהם קדושה זו ותליוה וקדיש קידושיו קידושין. וארז"ל בשהש"ר על פסוק ישקני מנשיקות פיהו שבקשו ישראל אימת יהי' עוד כן וא"ל אין זו עכשיו אלא לעת"ל שנאמר ונתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה. כי מנשיקות פיהו הוא התגלות אורו יתברך שבפנימיות ד"ת והוא ברגע דאמירת אנכי וגו' שזה כלל כל התורה כולה להגיע לד"ז בידיעת אנכי וגו'. ובאותה שעה נתקע ד"ת בלבם כדבר התקוע קבוע וקיים שא"א לזוז אלא היו מתחזקים לקיים בידם האור שהרגישו באותה שעה. אבל זה הי' כרגע והם לא ראו לקיימו אצלם ובקשו שיהי' מרע"ה שליח כי לא הכינו עצמם עוד כ"כ שיהי' הם עצמם ראויים כ"א מהם למדריגת נבואה כנבואת מרע"ה שהוא קבלת תורה מה'. וע"כ התחילו למדים ושוכחים והוצרך שלהמע"ה להזהיר כתבם על לוח לבך שיהי' תקוע בו האור בקביעות. ועד לעתיד שנזכה ליום שכולו שבת אחר היגיעה שבימי עוה"ז שהוא הקדושה שאנו מקדשין את יום השבת מוסיף על קדושתו דקביעא וקיימא רק מה שנעשה ע"י השתדלותינו להיות אנו כלי קיבול ומוכנים לקבל הקדושה. ואז יחקקו ד"ת בלב להיות קבוע וקיים:
13
י״דוכמו שכל מעשה ימי בראשית צריכין תיקון ע"י אדם כך קדושת יום השבת שהוא גמר ימי בראשית והשביתה הבאה אחר המלאכה ג"כ צריך תיקון ע"י האדם. ואע"פ שקדושתו קביעא וקיימא עדיין אינו בקביעות גמור בלב האדם בהתגלות ושלא יכול לפסוק כלל ככל דבר הקבוע וקיים. אבל אחר ההשתדלות דימי המעשה הבאים אחריו בעבודת הש"י על ידי קדושת השבת דקביע הקודמת וזוכה לקדשו ע"י זכירתו וע"י עבודתו בימי החול אז זוכה לקדושת השבת בהתגלות לבו בקביעות גמור הקיים לעד. ועז"א (שבת קיח:) אלמלי משמרין ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד נגאלין. היינו שבת ראשונה שמצד הקדושה דקביעא בי' מהש"י שעי"ז יוכל לבוא אח"כ להשתדלותו בקדושה בימי החול ולזכות אח"כ לשבת שני' שמצד השתדלותו בימי החול. ואלמלי משמרין שניהם כהלכתן ולהגיע לתכלית הקדושה דיום השבת אז היו זוכין מיד להיות חרות מן השעבוד ומיצה"ר ונגאלין מכל מיני שיעבוד הנמשכין מצד עוה"ז שהוא היפך השביתה.. וכמו שהי' בשבת דמ"ת לשעה. ושם א' לפני זה. אלמלי שמרו שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון כי שבת ניתן קודם מ"ת. והית ע"ד שנת' בציווי שבת לפני מלאכת המשכן. וכן לפני קבלת התורה שויא הציווי בתרי"ג מצות בהשתדלות אדם. הוצרך להקדי לתת להם במתנה קדושת השבת דקביעא וקיימא כדי שיוכלו להתעורר מעצמם להכניס דבר קדושה בלבם באמירת נעשה ונשמע. ומפורש בכתוב ציווי השבת בפ' המן שאז ה' התגלות קדושת השבת בפעל בעולם ע"י המן שלא ירד בו וירד בששי לחם יומים וכ"א (בב"ר) ע"פ ויברך ויקדש ברכו במן וקידשו. הרי דשורש הברכה והקדושה דקביעא וקיימא שבשבת מששת ימי בראשית הוא מה שנתגלה במן. וזה השבת ראשונה והקדושה שמצד הש"י. ואלמלי שמרו היינו שלא יאבד מהם ויהי' נקבע בלבם שזהו העיקר בהתחלת התגלות התעוררות מהש"י לאדם לשמרו שלא יאבד ממנו. ואלו הי' זו כהלכתה ממילא היתה זו שבת דמ"ת שבת שני' והי' אז נקבע בלבם ד"ת לגמרי וממילא לא שלט כו'. וכמו שהיו ראויים להיות חרות משעבוד. ובשבת (פ"ז רע"ב) אי' כאשר צוך במרה ותוס' שם נדחקו מ"ש במרה דלא נזכר בכתוב ולדמא במן. ועוד הניחו בקי' הא דאלמלי כו' שבת א' ואי נצטוו במרה אינה שבת א? ע"ש. אבל נראה דבמן נאמר ראו כי ה' נתן לכם השבת היינו נתינה דרך מתנה והוא ע"י התגלות הברכה והקדושה הקבועה בו מששת ימי בראשית אז במן. וזש"כ ראו וגו' שבראייתם ההתגלות שבמן שהוא המקיים חיותם ונבלע באבריהם ידעו מזה כי קדושהת השבת נבלע בקרב גופם להיות בנתינה דרך מתנה. וכאן כתיב כאשר ציוך דרך ציווי בעלמא ככל המצות דבבחירתו תליא ולא דרך מתנה. שעכ"פ יהי' גם אותה קדושה דקביעא ולא כאשר נתן כמש"כ כמן וע"כ אמר דציווך במרה. ובמן לא הי' היצווי רק נתינה. ובשבת דדברות ראשונותנזכר הקדושה דקביעא מששת ימי בראשית כי ששת וגו' ע"כ בירך וגו' שהשי"ת רצה שיוקבע בלבם אותה קדושה כמו שהיו ראויים אז באותה רגע בקבלת הדברות. שהי' מנשיקת פיהו והיו ראוים להיות חירות כמו לעתיד ולזכות גם לשבת השני' והי' די להם להשתדלות בינתים בזכירה לבד שמשמעותו בלב. כמ"ש (מגילה יח.) היינו בשימת הלב שלא לשכוח עוד אור זה שנתגלה להם עתה ושישאר תקועה וקביעה לעלמי עד. וזהו דרך מתנה וע"כ לא נאמר שם כאשר צוך רק בדברות שניות שאמר החטא. ונשתנה מזכור לשמור כדי להצריכם שמירה יתירה והשתדלות בפעל לא בלב בלבד כדי לקדשו ע"י השתדלות. ולא הזכיר שם עוד מקדושתו דששת ימי בראשית שלא היו מוכנים לזכות מיד להקדושה דקביעה וקיימא. רק הזכיר יציאת מצרים וא' וזכרת וגו' כמ"ש בהרבה מצות שעל מנת כן הוציאנו ממצרים לקבל עול מצותיו. וע"כ מסיים שם ע"כ ציוך וגו' לעשות את יום השבת בל' ציווי לא בל' מתנה. וא' לעשות ולא שייך עשיי' בפעל בשבת שמצותו רק בשביתה מעשיית. רק הכוונה לתקן כדמייתא רש"י בפ' בראשית קרא דועשתה את צפרני' כי האדם בשמירתו השבת הוא מתקן שלימות קדושת השבת כנז"ל. וכמ"ש אשר ברא אלהים לעשות דפירושו ג"כ לתקן ולגמור הבריאה ולפי ששם הוא בל' ציווי ע"כ פתח בו ג"כ כאשר ציוך ולא הזכיר מהמתנה דבפ' מן כמו שלא הזכיר מקדושה דששת ימי בראשית. ולענין שמירה שבת א' שלא ישלוט כו' דהיינו שיתקע הקדושה בלבם לענין זה שפיר נקרא השבת הא'. אחר הנתינה להם בדרך מתנה אז ע"י ההתגלות שבמן שאז היו יכולים לתקוע בלבם בקביעות. משא"כ במרה שהי' רק דרך ציווי מקרי לה שבת א' לנתינת השבת ולא לציוויו. וע"כ לענין התוכה דעד אנה מאנתם וגו' א"ל ז דראו כי ה' נתן וגו' ולולא מאנתם הייתם זוכים לקיבע בלב עי"ז הראי' דנתן. ורז"ל אמרו על מ"ש מאנתם דכלל גם מרע"ה עמהם לפי שלא א"ל מיד ביום א' ואף שא"ז ביו ו' ומה נפקא מינה בין יום א' ליום ו'. וגם למה המתין מרע"ה באמת עד יום ו'. ואף שהש"י חשבו באמת לחטא לו מ"מ ודאי כי לא עשאו ע"י עצלות או שכחה אלא דסביביו נשערה מאד אף בטעות קל בשוגג. אבל מ"מ הוא כפי מחשבתו ודאי עשה הכל בכוונה מכוונת ואיש דעלמא לפני מלך בשר ודם לא הי' עושה כן לשכוח דבר ציוויו:
14
ט״ואבל נראה דדבר זה ע"ד פלוגתת חייא ב"ר ור"ה במי שאינו יודע אימת שבת דמר סבר מונה ו' ומשמר יום אחד כברייתו של עולם ומר סבר משמר א' ומונה ו' כאדה"ר ואלו ואלו דברי אלהים חיים והם ב' בשבתות הנזכר. וכל ימי עולם צריך לשמור ב' שבתות אלו. היינו דשבת הקודמת היא השפעת קדושה לעבודה דששת ימים שלאחריו והעבודה דו' ימים הכנה לקבל הקדושה דשבת שאחריו. וכל כל שבת כן הוא אחרון לשלפניו וראשון לשלאחריו עד שיגיע האחרון שהוא היו שכולו שבת. והתחלה באדה"ר מצד אדה"ר הי' זה שבת א' ומצד הש"י הוא השבת הב' רק שחסר התיקון לזה מצד האדם. ורק מצד האדם שהוא יהי' כלי קיבול להקדושה דבזה היא תיקון ושלימות להקדושה כשיש מי שיקבל לו צריך ב' שבתות כנז' אבל מצד הקב"ה די בא' והוא הב'. וזהו השבת שבברייתו של עולם שכנגדו אלף הז' שכולו שבת. ומי שאינו יודע אימת שבת מר סבר כיון דעכ"פ כבר שמר שבת פ"א שמשם יש יניקת קדושה לעבודת ימי החול וע"כ עתה מונה שש ומשמר א' שהוא עתה שבת ב' לגבי הא' ששמר כבר. ומ"ס כיון דאין יודע כלל עתה אימת שבת והגיע לשכחה כזו הרי נשכח מלבו כבר כל עיקר קדושת שבת העברה וע"כ הימים הראשונים לפלו ומתחיל עתה בשבת הא' כאדה"ר בהתחלת שמירת שבת שצ"ל משמר א' ומקדש ו'. ובשעת המן הנה כבר קדם ציווי שבת דמרה ואם נחשוב אז לשבת א' שפיר הי' צ"ל מיד ביום א' שמעתה השבת ניתן לכם במתנה שתוכל לתקוע קדושה זו דקביעא בי' בלב שלא יזוז עוד. ושישמרו עוד אלו ו' ימים שיהי' כל עבודתם לשמים ע"י הקדושה דשבת העבר. ואז הי' שבת הב' והיו משמרין ב' שבתות ובשבת א' שאחר מרה באלים לא מצינו דחטאו. ואלו היו ממשיכין מקדושתו לו' ימי המעשה שאחריו וע"י קדושת המעשים שבו' ימים לקדש השבת הב' בהשתדלותם אפשר שאז לא היו חוטאין גם בב'. אך באמת במרה ניתן רק דרך מצוה ככל מצות ולא שיכנס קדושה קביעא עי"ז בלבם ושיהי' להם במתנה ולא הי' אפשר להמשיך ממנה קדושה לימי החול. כי מצוה רק בעידנא דעסוק בה מצלת מיצ"ר ולא אח"כ (בסוטה כא.) וע"כ המתין לצוות עד יום ו' שיבואו לשבת מיד כאדה"ר. וביום ו' הוא זמן ההכנה לשבת אז הגיד להם ולא ביום א'. כי אז לא ידעו להכין עצמם ועד יום ו' הי' נשכח או נתיישן בלבם ולא יהי' כחדשים ובחביבות. והא דב"ש מחד בשבא לשבת היינו אחר שניתנה שבת במתנה דקדושה דקביעא וקיימא שבי' קבועה בלב כל איש מישראל וקלטה כבר בשבת העבר ואז יוכל להין עצמו לשבת הבאה מיד ביום א' כי כל השתלותו דימי המעשה הוא הכנה לשבת. אלא דלב"ה הכנה בפעל הוא רק ביום ו' כדכתיב והכנת שאר ימים הוא רק ע"י הקדושה דאתיא ממילא מכח ברכת ה' שבקרבו יום יום. ול"ב עבדי' גם הכנה בפעל דס"ל דהכנת יום ו' הוא לחיוב דמי שלא טרח בע"ש מה וכו' ומדברי חכמים גם מיום א'. וכ"ז אחר שניתנה שבת וקלט כבר קדושת שבת העבר בקרבו. אבל מקמי הכי אין תועלת בהשתדלות דו"י המעשה והכנתם א"ע לענין קדושת יום השבת הבא שהיו צריכין לקלוט מקודם הקדושה דקביעא שבו. ואח"כ הוא שיוכלו לדמות עצמם לדוגמא העליונה לקדשו ע"י השתדלותם אבל קודם זה לולא הקדמת הש"י להשפיע בו קדושה שיוכל עי"ז להתקדש ולהוסיף קדושה. מה הוא האדם שיבוא אחר המלך את אשר כבר עשהו ולדמות עצמו לקונו כלל וא"א להקדים שבת ב' לא' כלל. וע"כ בדין עשה משה לצוותם ביום ו':
15
ט״זאך באמת מרע"ה זכה כבר במתנת השבת כמשרז"ל דבמצרים בחר להם משה יו השבת מדעתו לנוח בו. ועכ"א ישמח משה במתנת חלקו כי זה חלקו ושרשו משורש קדושה זו דיום שכולו שבת וכל זינא לזיני'. ובחר בו מדעתו אלא דכל זמן לדא היו מצווים ועושים לא הי' עדיין הרגש קדושה בלב. ומיד שנצטוו במרה מרע"ה זכה בה מיד לקדושה קביעה וקיימא בלב כי היא מתנת חלקו. והנה מצינו (נדרים לח.) בפלפולה של תורה דניתן למשה והוא נהג טובת עין ונתן לישראל. היינו שיהי' שלהם במתנה שמה שיחדשו הם בפלפולם יהי' תורה שלימה. והרי דמה שניתן למרע"ה במתנה הי' יכול לתתה לישראל שיהי' גם שלהם במתנה אף בעניני רוחניות. וה"נ בקדושת שבת שהוא מתנת חלקו. משנצטוו במרה וזכה היא בה במתנת חלקו הי' יכול לנהוג טובת עין וליתנו גם לישראל במתנה. ואז היה שבת דמרה הא' ודמן הב'. וממה שלא ציום על השבת מיד ביום א' ושיראו שה' נתן להם למדנו כי במרה לא נהג הוא טובת עין לתתו להם במתנה רק א"ל כמו שנצטוו דרך ציוון. ובאמת ח"ו שהי' זה מפני העדר טובת עין שלו שהרי מצינו בפלפולו נהג טובת עין. רק הוא ידע ברוח קדשו שעתיד הש"י בעצמו לתת להם השבת במתנה. ועכ"א מוטב להמתין עד שיתנה להם הש"י בעצמו שאינו דומה מקבל מפי תלמיד ומיד ליד לקבל מפי הרב עצמו וכ"ש מידו של הקב"ה בעצמו אך אחר שאירע אותו מעשה שלא שמרו שבת דמן וזהו מפני שהי' שבת הא' ואולי הי' שבת הב' אפשר דשמרו. נחשב למפרע קלת חטא דרך שגגה למרע"ה ג"כ בזה אף שהוא לפי דעתו כיוון הכל לטובה. ובאמת כל חטאי ישראל הם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית (כמ"ש שבת פט:) היינו שכל דבר ודבר מסודר בזמנו ובשנתו והרי משימ"ב הוא סדר הו' אלפי שני דהוי עלמא שיומו של הקב"ה אלף שנה ואלף הז הוא היום שכולו שבת. ואלף הו' כולו הוא הכנה ליום השבת והוא זמן דבעתה אחישנה דפשטי' אחישנה קאי על בעתה שגם בעתו יש אחישנה. וכמו ד"מ כל היום כשר למילה אלא שזריזין מקדימין למצות וכל יום הח' הוא בעתו. וההקדמה בו ביום תלוי בזריזות. וכל אלף הו' הוא בעתה ויש בו אחישנה גם בעתה. ואם זכו הי' הזמן דאחישנה עוד קודם לבעתה ובאלף הה' או גם מיד בסוף אלף הד'. אבל הסדר המסודר מששת ימי בראשית לא הי' כן. וע"י החטאים באו השנים בסידורן בשימ"ב וקמי שמיא גליא הכל בידיעה שלמעלה מן הבחירה. וכן אלו זכו ושמרו שבת א' דמן והי' שבת דמ"ת מתחיל מיד היום שכולו שבת. והימים הראשונים יפלו והי' נחשב כ"מ שקודם מ"ת לתוהו וכאלו במ"ת התחלת הבריאה כמשרז"ל דהי' הכל תלוי ועומד עד יום הששי דסיון דמ"ת. והי' אז התחדשות בריאת כל העולמות ושתבטל הסדר הא' כולו. ובאמת משימ"ב הי' מסודר הכל להיות כמו שהוא עתה אחר החטאים וזהו התיקון לכל החטאים דכשלג ילבינו כיון דהם כולם הולכים ומקיימים סדר השנים והזמנים שנסדרו בששת ימי בראשית:
16
י״זענין הברכה דשבת דכתיב במע"ב ובירך וגו' ויקדש. וגם בדברות ראשונות ע"כ בירך וגו' ויקדשהו. ומה טעם להזכיר הברכה בענין ציווי השביתה. בפשוטו י"ל עד"ש רש"י פ' בראשית גבי ברכה דדגיס. לפי שמחסרין וצדין מהם הוצרכו לברכה. והאומות מונין את ישראל על שמירת השבתות שאין עושין בו כלום. וכ"מ שיגיעים בימי חול אוכלים בשבת ע"כ הם עניים כמ"ש במד' איכה ע"פ שחוק. ומצינו גם בכתוב בפ' בהר במצות שמיטה וכי תאמרו מה נאכל וגו' וציויתי את ברכתי לכם וגו'. וה"נ בשביל כן ברכו שאע"פ ששובתין בו ממלאכה ועוד מענגין אותו במאכל ומשתה עכ"ז לא יחסר לחמו. כי כל מזונותיו של אדם קצובין חוץ מהוצאות שבתות וכו' (כמ"ש ביצה טז רע"א) (שוב מצאתי כן בב"ר פי"א דברכו מפני היציאה ע"ש) וציווי הברכה דשמיטה הוא בשנה הששית ועשת וגו' כי בשביעית שובתין ואין על מה לחול הברכה. ועיקר הברכה חלה על המעשה וכמ"ש יכול ישב בטל ת"ל וברכתיך בכל אשר תעשה. וזה כלל גדול בין בגשמיות בין ברוחניות בשביתה אין על מה לחול ברכת ה'. כי כאשר האדם עושה עכ"פ איזה דבר אפי' מעט וכחודה של מחט הוא נעשה כלי קיבול לקבל ברכת ה' עליו שתשרה במעשה ידיו. וגם ברכת השבת אי' (בב"ר פי"א) ברכו במן שהי' בששי לחם יומים וזו הברכה ביום ו'. אבל אי הברכה בו מצד עצמו רק מצד מה שצ"ז בו הכנה ליו השבת. וברכת השבת הוא מתפשטת ומתגלית ויוצאה לפעל בו. ושבת נקרא מקור הברכות כי כל ברכה בעצמותה הוא בלא שום מעשה כלל. וכמו הברכה דמן שנמצא ביום ו' לחם יומים הם לא לקטו יותר ממה שלקטו בכל יום. ואף נפילת המן מן השמים לא הי' יותר מבכל יום רק שבמדידת הלקיטה מצאו יותר ונמצא בעצמות הברכה לא הי' שום פעולה ומעשה אלא שלענין חלות והשראת הברכה א"א בריקניא. רק צריך איזה דבר בפעל ופעולה כ"ש דאדם שע"ז תחול הברכה. שהש"י רוצה שיהי' הכל ע"י האדם העשוי בדוגמא העליונה. וכמו קדושת השבת דקביעא וקיימא שמצד השי"ת לקוח מהפעולה שבשימ"ב בפשט לשון הכ' וכמ"ש באות א'.. ולולא המעשה דששת ימים לא הי' מקום לשביתה דיום הז'. וכך בענין הברכה הנמשכת ממקור הברכות דיום הז' אינה שורה ונמשכת אלא ע"י הפעולה דו"י. וזהו החילוק ביניהם שהקדושה הוא מה שהשבת מקבל מו"י המעשה והברכה הוא מה שמשפיע בהם. וכפי סדר הראוי לכאורה הקדושה קודמות שמקבלת מו"י המעשה שלפני'. ומשפעת אח"כ בזה ברכה לו"י שלאחרי'. אבל ראינו בכתובים הנז' הקדימו הברכה להקדושה. דבאמת ברכת השבת הוא בימים שלפניו וכברכת המן. והענין כי כל פעולה היוצאה לפעל במעשה היא מקודם במחשבה שמצייר במחשבתו ובמוחו וחכמתו כל מה שהוא רוצה לעשות. וכל פעולה הוא לאיזה מכוון וכשנגמרה הפעולה ונתמלא מבוקשו וכונתו בפעולה זו בא לו השמחה והנייחא והעונגד שרצה שיהי' לו ע"י פעולה זו. וזהו דוגמת השבת שאחר ימי המעשה בבריאת העולם ומלואו שפעל הש,י למנהו ולקילוסו וראה שהכל טוב מאד וערב לו. אז שבת ונח ביו הז' וישמח במעשיו ומתענג בהם. וכן הוא במחשבה הקודמת אחר שצייר הכל בחכמה שבמוחו מרכיש אח"כ השמחה בבינה שבלבו מה שיהי' לו כשיצא הדבר לפעל כרצונו בציורו שבחכמתו. וע"י השמחה והחשק שבלבו לזה הוא מוציא אח"כ הפעולה בשלימות. וכמצא ו' ימי המעשה מקבלים משבת שבמחשבה ובלב הקודם ומשפיעים לשבת שבפעל הבא אחריהם. וזה סוד בינה ומלכות כידוע והו"ק דז"א ביניהם:
17
י״חוכשנברא אדה"ר נכנס ליום השבת מיד שאצלו הי' זה השבת שבלב שלפי ימי המעשה. כי הוא עדיין לא זכה לזה בפעולתו רק מצד קדושת הש"י דקביעא וקיימא. וזה ענין שבת מעין העוה"ב שהוא יום שכולו שבת שאין בו אכילה ושתי' רק נהנין מזיו השכינה. ודוגמתו הוא יוה"כ בעוה"ז שנקרא מפני כן שבת שבתון שיונק משבת העליון בינה שבלב דלבבו יבין ושב וגו' שהוא תרעא דחירו נגד יובל הגדול כנודע. דע"כ תוקעין ביובל ביוה"כ שאז הוא זמן הדרור. ואלמלא חטא אדה"ר הי' זוכה שאותו שבת הי' בקדושת שבת שבתון. ומ"מ גם אחר שחטא זכה לשום ביום השבת מחטאו ולטעו בו קלת מעין עוה"ב. וזהו מצד שורש ישראל הגנוז בו שהקב"ה לבן של ישראל כמשאז"ל ע"פ צור לבבי וגו' ועי"ז הי' יכול להרגיש בלבו קדושת הש"י דקביעא וקיימא ביום השבת שאי לו שייכות אלא לישראל כמ"ש ברית עולם ביני ובין בנ"י וגו' ונא' אות היא ביני וביניכם ולדעת כי אני ה' מקדשכם. כי כל הקדושה שהש"י מכניס בקרב הלבבות דבנ"י היא ע"י קדושת יום השבת שאז"ל דא"ז הקב"ה לשבת כנס"י יהי' בן זוגך (ואף שאמר לשון בן בכל מקום כנס"י ינוק'). ונראה דהיינו שהוא ישפיע קדושתו בהם ולא עשה כן לכל גוי דעכו"ם ששבת חייב. ונח הוזהר ע"ז דיום ולילה לא ישבותו. כי מי מכניס כסותו בין לביא ולביאה כשנזקקים זל"ז כמשאז"ל. ונח הוא התחלת התפשטות האומות שנק' כולם על שמו בני נח דאע"פ שיהי' צדיק תמים הוא רק בדורותיו. ואף להדורשים לשבח כש"כ בימי אברהם אע"ה היינו רק שהי' מתעלה בצדקתו יותר ע"י מה שהי' מקבל מאאע"ה אלו הי' בדורו. אבל מ"מ ע"כ מזה שאין לו ערך עם אאע"ה שהוא האב לאומה שיראלית והוא האב לב"נ. אע"פ שיש גם בהם צדיקים וחסידי או"ה והוא האב לכולם וגדול שבהם שכל חסידי או"ה עיקרם ושרשם ממנו. אין לזה ערך אחד עם ישראל זרע יעקב שמטתו שלימה שאפי' הגרוע שבהם מעולה רבה מהמובחר שבעעו"ם. כמ"ש בפ' הניזקין ששם מדבר מהחורבן שהוא תכלית שפלות ומעלת ישראל כשיורדין עד לעפר בחטאותם. דע"כ נקבע כל הענין במס' גיטין בפ' הנזיקין. וידוע כי חז"ל קבעו כל דבר בתלמוד במקום הראוי ולא על צד ההזדמן. ולפי שהחורבן כגירושין וכמ"ש הן ישלח איש את אשתו וגו' וכשאז"ל דנידונו בגירושין ע"כ מקומו בגיטין. ולפי שעל האמת א' הכתוב איה ס' כריתות אמכם וגו'. ע"כ הפרק הפרטי שנקבע בו סיפורים אלו אינו בפרק המדבר בגיטין וגירושין רק בפ' הניזקין כי החורבן אינו אלא ניזקין. וכמ"ש (ב"ק ס:) ע"פ תלא אש דהקב"ה המבעיר הבערה בציון ועתיד לשלם היזקן כמשפט התורה. וכן מה שנקבע מאמר זה דתא חזי מה בין כו' שם בענין החורבן ודאי כי זה מקומו הראוי. כי אז הי' התגלות דבר זה שאפי' הפושעי ישראל שהרבו כ"כ לפשוע עד שנידונו בגירושין. גם הם לא נעקר שם ישראל מהם עי"ז. להיות ח"ו ככל הגוים בית ישראל. והעולה על רוחכם היו לא תהי' וגו' כי ביד חזקה וגו' שבע"כ הם ישראל המקודשים לעבודתו ית'. וזהו ע"י הקדושה דשבת הקביעא וקיימא בלב כל הנפשות מבני ישראל:
18
י״טוכל האבות שמרו כל התורה כולה עד שלא ניתנה ומסתמא גם השבת בכללם כי יצאו מכלל בן נח שהוזהרו מלשבות. כי הם זכו לברכת בכל מכל כל שהוא קדושת השבת המקבלת שפעה ממדת כל כנודע. ופירוש ברמז הכ' נמצא ביעקב כמשאב"ל ע"פ ויתן יעקב שקבע תחומין. שהוא שזכה בהתגלות בשם ישראל ולקדושת ישראל בת זוגו של שבת. ואחרי התגלות שם זה דישראל כי שרית וגו' שהוא משתרר בעליונים ותחתונים בכל אלהות שבקרבו שהוא קדושת השבת שהרגיש בקרב לבו דהש"י צור לבבו. וגם אברהם נקרא ישראל כמשאז"ל ואף שהי' תחלה לגרים כמ"ש בריש חגיגה זכה לשם איתן האזרחי להיות אזרח בישראל. ואף שאצלו הי' זה עדיין בהעלם יצא להתגלות בפעל אחר שיצא ממנו יעקב וזרעו. ונתגלה כי הם לבד זרעו כמשאז"ל ע"פ ביצחק יקרא וגו'. ואע"פ שהי' אב לכל העולם כולו הינו רק לגרים שבכל האומות אשר בשם ישראל יכנו יכולים לומר אבותינו על אאע"ה שהי' אב לגרים. והם כקטנים הנולדים בתואר גר ולקרא בשם ישראל מעתה דאף גר שחזר לסורו דינו כישראל מומור כמ"ש בדבמות דנפקע ממנו שם גיות. אב לעכו"ם מצד היחותם בגיותם. ואדה"ר הוא האב העולם כולו וגם לישראל ולא עוד אלא שעיקר יצירתו בשבילם ולהיות אב להם לבד. רק מצד הקליפה הקודמת להפרי גרם לחטא ושיצאו ממנו גם עכו"ם הוא לא הוזהר מן השבת כנח וגם לא כצעוה בשמירתו כזרע ישראל. ומ"מ השיג קדושתו מצד שורש נפשות דישראל שכולם כלולים בנפשו ותלויים באיפתו. זכה להרגיש הקדושה בשבת הראשון שאמר אז מזגמור שיר ליום השבת. כמשאז"ל דהוא יסדו אלא שנשכח וחזר מרע"ה וקבעו בי"א מזמוריו. והיינו שבחטאי הדורות נשכח קדושת יום השבת מלהיות בהתגלות בלבבות בנ"י. שאף האבות ששמרוהו ה' בהעלם. ואף אצל יעקב אע"ה אף דכבר נרמז בכ' הוא ג"כ עדיין בהעלם שאין כתוב מפורש רק בדרך רמז. וכל דבר כפי מה שהוא בכתוב כך הי' התגלותו בעולם מה שהוא מפורש הי' בהתגלות מפורש ומה שברמז הי' ההתגלות רק בדרך רמז והמשכילים יבינו כי די לחכימא ברמיזא ולא בגלוי גמור וכך כל מה שבדרך הדרש ובדרך הסוד. כעניין ששמעתי על הא דיעקב אע"ה לא מת (תענית ה:) שא' מקרא אני דורש. שלא הי' התגלות גמור בפשט הכתוב רק בדרך הדרש. וכן היה התגלות הענין בפעל לא נגלה לעין כל בפשיטות. רק דורשי רשומות המעמיקים הבינו כויו"ב בכל ענינים. וכן ענין השבת לא נתגלה בפירוש בכתוב ולהיות הקדושה מתגלות בפעל בלבבות בני ישראל. עד שבא משרע"ה וזכה להיותה מתנת חלקו ע"י שביררה לישראל במצרים מעצמו כשאז"ל. כי הוא מצידו כבר הרגיש קדושה זו בלב כי זכה להיות איש האלהים ובעלא דמטרוניתא כנודע ורצה להכניס קדושה זו בכל הלבבות של זרע ישראל. ועי"ז זכה שיבנה על ידו כל קומת הכנס"י להיות קומה שלימה ואומה מיוחדת אומה ישראלית ו' זכו כל כנס"י להיות בת זוגו דשבת שנמסרה לכולם:
19
כ׳וכמו שכל בריאת העולם ואדה"ר הי' ע"י אתערותא דלעילא כי אדם אין לעבוד באתדל"ת להמשיך עי"ז אתדל"ע. כך גם אחר חטא אדה"ר שנידון בגירושין ושילוחין כישראל בחורבן כמשאז"ל כי הוא השורש לכל ישראל ונתגלה בו השורש לקדושת ישראל אף אחר שחטאו שנתגלה אחר החטא כנ"ל. ועי"ז זכה להשיג קדושת השבת דקביעא וקיימא שמצד השי"ת לבד בלא אתדל"ת הקודמת. וזהו בשבת הראשון ואלמלי זכה לשמור עוד שבת הב' היינו ההשגה שמצד השתדלותו אחר האתל"ת בו' ימי המעשה שבנתיים. הי' זוכה על ידו לקדושת שבת שבתון דיוה"כ שהי' אחר שבת הב' כי יום ו' שנוצר בו אדה"ר ר"ה וכמצא הי' יוה"כ ביום א' שאחר שבת השני' ליצירתו. ומקלעי אז תרי שבי בהדדי דלא עבדינן כן האידנא ולא הי' כן אלא בתחלת הבריאה כנ"ל. וכמדומה לי כי כן יהי' ג"כ לעתיד בביאת בן דוד שיחזרו לקבוע ע"פ הראי. ואז כשיזכו לתכלית התיקון שיכופר הכל גם עטיו של נחש וחטא אדה"ר שיבולע המות לנצח. זהו יהי' ביוה"כ שיוקבעו תרי שבי בהדדי כבריאת העולם. ובאותן עשי"ת יהי' משיח שהוא כשמת אדה"ר כידוע היחיד ששב שיגרום בכוחו תשובה לכל הנפשות שהם רק התפשטות מכח נפש שלו ומחלין אכ"כ ביוה"כ לו ולכל העולם כולו. כמ"ש בפ' יוה"כ ע"י שמירת ב' השבתות שבנתיים כמ"ש בפ' כל כתבי. דאפי' עובד ע"ז כאנוש מוחלין. ואז ביוה"כ שאחר השבת הב' יהי' המחילה גמורה שיזכו בסוכות שאחריו לניצוח העכו"ם. דע"כ מפטירין בשבת חוהמ"ס במלחמת גומ"ג דידוע שהוא בגימ' ע' שהוא הכולל מכל ע' אומות. כי אז יתקבלו כל האומות נגד ישראל שאז יהי' הבירור הגדול בין ישראל לכל האומות דה' בדד ינחנו שיהי' רק הם גוי א' בארץ. ויבורר לעין כל דרק בשבילם נברא העולם ואדה"ר. וזהו תיקון חטא אדה"ר לגמרי כאשר יהי כל העכו"ם ממנו משרפות סיד ולא ישאר מזרעו אלא ישראל. שע"ז הי' הבריאה כפי מה שהאלהים עשה האדם ישר. וע"כ נא' וקרקר כל בני שת ולא אמר בני אדם. כי בנ"א הם ישראל. שאע"פ שאברהם אע"ה הוא אב הראשון לאומה הישראלית והוא כגר שנתגייר שהוא כקטן שנולד ואין לו אב ואין מתייחס אחר אבותיו נח ושת. מ"מ הוא מתייחס אחר אדה"ר. אלא שהוא נקרא האדם הגדול בענקים שהי' גדול מאדה"ר וכשאז"ל שבא אחריו לתקנו. וע"כ לא נברא תחלה שאם יקלקל מי יתקן. היינו דגם הוא נקרא אדם הגדול ושהוא שורש לבריאת האדם בעולם. יכ"א על בהבראם באברהם ודאדה"ר נתקן ונצרף באבהן כדאי' בזוה"ק. ואלו לא חטא אדה"ר או שהי' זוכה לתקן חטאו לגמרי. הי' זוכה לשוב לג"ע ולאכול מעה"ח ושיחי' לעולם ויבולע המות שנגזר עליו. וז"ש ועתה פן ישלח ידו ואכל וגו' ואז"ל אין ועתה אלא תשובה שבזה הי' ההתעוררת לתשובה שעוררוהו מלמעלה. כי דבר זה שהש"י מקבל שבים חידוש הוא שחידשה תורה לבנ"י. ולא עשה כן לכל גוי כדאי' (בתנחומא האזינו). ואדה"ר מצד שהוא שורש ישראל הי' מועיל לו תשובה. אבל הוא לא ידע עדיין מכחה של תשובה וע"ז עוררוהו מה' במה שגרשוהו מג"ע פן ישלח ידו וגו' מכלל שיש יכולת בידו ע"ז. ובוודאי אין אכילת עה"ח דבר סגולה שיוכלו לבטל בה גזירת הש"י דמיתה. וכבר אז"ל אין עץ חיים אלא תורה שהוא תבלין ליצה"ר. ועתה אחר החטא יש לחוש ע"י תשובה פן ישלח וגו'. והמשפט הי' למנוע ממנו כמו לישראל בחורבן השמן לב העם וגו' עד אשר אם שאו ערים וגו'. וכך הוא נתגרש מג"ע שהוא דוגמת החורבן כמשאז"ל מה ישראל נידונו בגירושין כו'. ובג"ע הי' נקל לו לשוב ולאחוז בעץ החיים זו תורה. וע"כ גירש פן וגו' כי הי' המשפט השמן וגו' פן יראה וגו' ולבבו יבין ושב וגו'. ומ"מ ע"י זה גופו הי' התעוררת לו לתשובה כי מזה שגירש פן וגו' ילמד להבין שאם ישוב התשובה מועלת. וע"י אתערותא זו זכה להשיג קדושת שבת הראשון. והוא הי' הכנה למה שזכו בניואח"כ למתנת השבת לגמרי מצד העוה"ז. והוא הכל הכנה ליום שכולו שבת דלעת"ל שהוא ההגעה לשבת העליון בבינה שבלב והכרה הברורה בהש"י שאין עוד מלבדו. ואז אין אכילה ושתיה גופנית דעוה"ז. רק לחם שמלאכי השרת אוכלין דהיינו זיו השכינה. וכמ"ש ע"פ ויאכלו לחם לפני האלהים. דנהנה מסעודת ת"ח כנהנה מזיו השכינה וכמ"ש בנדרים מאן מה"ש רבנן. ולאדם שטוב מטעימין מפרי מעשיו שבעוה"ב בעוה"ז:
20
כ״אוזהו אכילת המן שזכו לו דור המדבר שהוא ג"כ לרע"ק (ביומא עה:) לחם שמה"ש אוכלין. ואף דר"י א"ל טעית כו' ע"ש אלו ואלו דא"ח. כי האדם שנברא בצלם אלהים ששם זה היא הנזכר במעשה בראשי' שבו הי' כל הבריאה. למדנו שהוא כולל צלם ודמות הבריאה כולה. וכמו שהאדם צריך למזון לקיו חיותו. כך כל הנבראים ונוצרים ונעשים צריכים לדבר המקיים חיותם. וזהו נטיעת הגן בבריאת עולם וע"ה בתוך הגן דמזון לכולא בי'. והאדם נוצר לעבדה ולשמרה. כי כל הנבראים כולם תלוים באדם שהוא תכלית הבריאה כולה. ובעבודתו להש"י הוא ממשיך שפע לכל הבריאה וההיפך בהיפך ח"ו. וכל עמל לפיהו ופשוטו על האכילה שהפה הוא המקבל המאכל לקיום חיותו. וע"ז כל עבודת האדם לקיום חיותו וחיות כל העולם כולו. דכהע"כ לא נברא אלא בשבילו ולצוות לו והוא שקול נגד כולם כמ""ש בברכות כי כולם תלויים בו. ורז"ל פי' בפ' חלק לעמל תורה כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כ"א על מוצא פי ה' שבלחם כידוע. ועל התורה נא' לכו לחמו בלחמי שהוא עיקר הלחם המקיים חיות האדם כמ"ש כי הוא חייכם. ובקללת אדה"ר נאמר בזעת אפיך תאכל לחם. ואז נגזר היגיעה בד"ת ג"כ כמשז"ל (ברכות סג:) ע"פ מיץ חלב יוציא חמאה ומיץ אפים וגו' בחמאה של תורה. והעיקרבתושבע"פ שצריך יגיעה גדולה כמ"ש (תנחומא נח) וזה נעשה ע"י אכילת עה"ד טוב ורע שא' בזוע"ק דאתייהיבת אורייתא מסט' דעה"ד כשר ופסול טהור וטמא כו'. שהוא הלבוש שנתלבשה בו התורה בעוה"ז להיות תבלין ליצה"ר שבלב הנמשך מאכילת עה"ד. וע"ז א' בזוה"ק ע"פ וימררו את חייהם וגו' בחומר דא ק"ו ובלבנים לא לבון הלכתא שהוצרכו לעבודה גדולה ומירור חיים לעמוד על התושבע"פ. וא' בסנהדרין דעה"ד חטה הי'. וידוע דחטה בגימ' כ"ב שמזה שורש כ"ב אותיות התורה דע"כ נמשך מזה דעת לתינוק כדאי' שם שאז נעשה חיות האדם וקיומו מעה"ד שהוא החטא ודגן שממנו עושין לחם. והוא מזון האדם. דכל סעודה נקרא ע"ש הלחם. שהוא עיקר המזון שמעה"ד טו"ר שבחרו אדה"ר ע"י הסתת הנחש למזונו. והאלוהים עשה האדם ישר שיהי' מזונו מפרי עץ שבתוך הגן ומעה"ח. שא"צ יגיעה לתקנם לאכילה כי הפרי כמות שהוא היא ראוי' לאכילה. וכן א"צ לטרוח בזריעתו בכל שנה ואד יעלה והשקה. וכל עבודת האדם בג"ע לעבדה במ"ע ולשמרה במל"ת. המ"ע הוא מה שנאמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל. וכבר העיר בזה ג"כ הרמ"ע וכ' דזו מ"ע שנצטוה עלי' אדה"ר ולא זכה לקיימה ע"י חטאו כי גורם מג"ע ותתקיים לעת"ל. וזהו עבודתו בגן בלקיטת פירותיו הראוים לאכילה ולאכלם. ואכילתם לקיים מצות הש"י שיצר האדם שיצטרך לאכילה לקיום החיות היא כאכילת קדשים ותרומה דנקרא עבודה כמ"ש (פסחים עג.) דהיא עבודה דזמה"ז והם קדשי שמים שמסט' דעה"ד טו"ר מה שנתקדש לחלק גבוה. והרבה גבוה מהם הוא קדושת אכילת פרי עץ הגן שאינם מסט' דעה"ד. ולשמרה במל"ת היא שלא לאכול מעה"ד. ואז הי' זוכה לאכול מעה"ח שהוא התורה כמו שהוא למעלה מסט' דעה"ח וחי לעולם כמלאכים שאין בהם מיתה. כי יניקתם מעה"ח. וע"כ אמר ר' ישמעאל וכי מלה"ש אוכלים לחם כו' כי לחם נקרא הבא מה' מיני דגן שהם מסט' דעה"ד שהוא מין חטה ודגן. ואז"ל דלא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן ושניים להם אוכלי תרומה. כי צריך להיות כלי מוכן לקבל ד"ת. וכמ"ש למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין ופי' (יומא עב:) על תורה בלא יראת שמים דזהו עיקר מה שהש"י שואל כ"א ליראה דרחמנא לבא בעי. והאדם יראה לעינים הינו החכמה. שהסנהדרין נקראים עיני העדה. וה' יראה ללבב שהעיקר הוא זיכוך הלב לקבל חכמה. ודבר זה הוא ע"י אכילה בקדושה. כמ"ש (ב"ב יב:) דלאחר שאכל ושתה אין לו אלא לב אחד. והב' לבבות דקודם הוא יצ"ר ויצ"ט וכדחנן (ברכות נד.) ע"פ בכל לבבך בב' יצרך וכ"א ע"פ וסעדו לבכם דמלאכים שאין להם יצה"ר אין להם אלא לב אחד. וכן ע"י אכילה שבקדושה שממנו הוא חיות הלב ששם משכן הדם הוא הנפש שנעשה ע"י מזון האדם. וכפי המזון כן הוא הדם והנפש החיוני שבלב. וע"י אכילת קדשי שמים בקדושה אין לו אלא לב א' לאביו שבשמים וההיפך בהיפך. כמ"ש בברכות מלי כריסי זכי בישי וכמ"ש פן תאכל ושבעת וגו' ושכחת וגו'. וע"כ קדם אכילת מן למ"ת כמ"ש בזוה"ק (ויצא קנז רע"ב) ישראל לא ידעו ולא אשתמודעו במלין דלעילא עד דאכלו לחם עילאה כו' לחם מן השמים יעו"ש. ולחם לא נקרא אלא מה' מיני דגן וע"ש בזוהר בסע"א. ויש לחם מן השמים שאף שהוא מסט' דעה"ד הוא מצד הטוב שבו. והתורה היא נובלת חכמה העליונה כמ"ש בב"ר. והמן הוא נובלות בינה העליונה שגם הוא מכ"ב אותיות שהוא סוד החטה כנ"ל דע"כ נקראה לחם. אלא שכ"ב אותיות התורה הם נמשכים מאותיות החכמה שבמוח. וכן הם משפיעים חכמה במוח. והמן המשכתו מאותיות המחשבה שבלב. וכן הם משפיעים חיות להלב להיות רק לב א' להש"י דוגמת מה"ש שאין להם אלא לב א'. וע"כ קראו רע"ק לחם שמה"ש אוכלין שבזה יכולין להתדמות למה"ש ולגרש היצה"ר מהלב. אלא שמ"מ גם דברי ר"י אמת כי של מה"ש לא נקרא לחם כלל כי רק הארץ ממנה יצא לחם דעכ"א המוציא לחם מן הארץ. ומרע"ה כשעלה למרוס מאמר לחם לא אכל. כי שם השיג התורה כמות שהוא בעולמות העליונים טרם שנתלבשה בלבוש זה שמסט' דעה"ד שבידינו משהורידה לארץ. ואין עלי'שם לחם ומים והי' כמה"ש להשיג בתורה מסט'דעה"ח. אלא שדבר זה הוא לו רק בהיותו בשמים ממעל והשמים שמים לה' ואינו משכן לבנ"א. וע"כ נהפוך אז גופו להיות מלאך כאלי' וחנוך וכאדה"ר קודם החטא. שלא טעם עדיין מעה"ד שהוצרך לכתנות עור רק הי' לו כתנות אור וזיהרא עלתה שממנה היגע גם לחנוך ומרע"ה ברקיע כנודע. אבל מרע"ה הי' במעלה יותר מחנוך כי הי' יכול לחזור ולירד למטה ולהוריד גם התורה עמו שתוכל להתלבש בלבושי עוה"ז והארץ נתן לנ"א:
21
כ״בוכן התורה משהורידה לאץ הרי היא מסורה לבנ"א דלא בשמים הוא רק כפי מה שיאמרו חכמים בעוה"ז. וכמ"ש ע"פ התורה אשר יולוך וכו'. ודבר זה נתאוו לו מלה"ש ונתקנאו על דבר זה. שמעתה התורה מסורה לבנ"א וכמ"ש לענין קביעות ר"ה. דהקב"ה משיב למלאכים אני ואתם נלך לב"ד שלמטה. והשיבם כלום יצה"ר יש ביניכם כו' וכמו"ש בפ' רע"ק. הינו דמסירת התורה לבני ישראל אינו אלא כפי לבושה זה שמתלבשת בו בעוה"ז מסט' דעה"ד דהארץ נתן לבנ"א. וצריכה יגיעה והשתדלות בנ,א לעמוד על עיקרה ושרשה ומסור להם לעמוד על כל מעמקה וכל תעלומותי' ע"י עמלם ויגיעתם בה. וע"ד עובד אדמתו ישבע לחם שא"א לאכול לחם אלא ע"י זיעת אפים. ומיץ אף יציא חמאה של תורה וע"כ בתחלה נקרה תורת ה' ואח"כ תורתו. כי תורה מנשלה לחלב והוא התושב"כ לתינוק היונק משדי אמו. ומן החלב מוציאים חמאה בהכאת אדם בשמנונית שקולטין מע"ג להתאסף יחד גושים השמינים שמהוה שמנונית החמאה. וכן התושבע"פ מה שת"ח מוציאים בפלפולם מתוך התושב"כ. וידוע בזוהר יש מיץ ותבן דאורייתא והוא מ"ש ופושעים יכשלו בם בד"ת עצמו דלמשמאילים היא סמא דמותא. וצריך השתדלות אדם לדוש ולזרות ולהבר בד"ת. עד שיוכל חאסוף ולברור גרעיני החיטים מתוך המוץ ותבן וקרטי הסולת מתוך הפסולת המקיף מצד התלבשות שבעה"ד טו"ר בקליפה הסובבת וקודמת לפרי ועיקר התורה הוא התורה שבע"פ שהוא המגלה תעלומות התושב"כ. וכמ"ש בשמו"ר דעתידין או"ה לתרגם התורה יונית כו' מי שמסטורין שלי בידו כו' ודבר זה הוא מורשה לקהלת יעקב בלבד להיות התורה מסורה להם כפי מה שהם יבררו הדבר מתוך פלפולם וחכמתם ודבר זה בא ונתחדש רק ע"י היצה"ר שיש התלבשות דטוב ורע וצריכי המיימינים לברור דרך צדיקים ודרך רשעים שלא יכשלו בם. וע"כ אין לזה שייכות למלאכים שא"ל יצה"ר. ואדה"ר קודם החטא היו מלאכים נרתעים ממנו וביקשו למור לפניו קדוש מפני צלם אלהים שעליו. כי מדריגתו גדולה ממדריגתם וכמ"ש דגודולים צדיקים ממה"ש. ורק אחר שחטא וגורש מג"ע לארץ התחתונה חשבו עצמם במעלה יותר ממנו ועכ"א מה אנוש וגו' ותנה הודך על השמים. אבל באמת שורש נפש האדם הוא מאותיות התורה וקוב"ה וארייתא וישראל חד. וכשע"י חטא ירד קומת אדם השלימה לארץ. ממילא ירד עמו גם התורה והשכינה שג"כ בא משה והורידה לארץ. והכל הוכרח להתלבש באותו הלבוש וכתנות עור שנתלבש בו אדה"ר. כן נתלבשה התורה להכתב ע"ג עורות בהמות. והשכין השכינה במשכן תחת עורות תחשים ואילם מאדמים. הכל רמז לכתנות עור שמתלבש האדם בעוה"ז ודכ"ע בשבת ניתנה תורה. ואז אין זמן עבודה וגיעה כלל. רק יום מנוחה ותענוג. כי התורה מצד עצמה שהיא מן השמים הרי א"צ לעמל וגיעת בנ"א כלל. רק משירדה לארץ ונתלבשה באותיות וצירופים תיבות השייך לבנ"א יושבי ארץ צריכה לעמל ויגיעה לעמוד על מסטורה. ומ"מ א' (במ"ר ברכה) חייכם כל התורה כולה דבר קל הוא שכל מי שיש בו יראת שמים הרי כל התורה והחכמה נתונים בלבו. כי כל מה שצריך ליגיעה הוא מפני חסרון היר"ש שבלב. דכשלב אי' אז התורה שבו רק כמחיר ביד כסיל לקנות חכמה. וע"ז צריך לגיעה להכניס יר"ש בלבבו. וכפי כניסת היר"ש בלבבו כן כניסת חכמת התורה. וע"ז הי' ירידת המן קודם לחם מן המשים. רק כשירד למטה נתלבש בתואר ושם לחם. ובמקורו במשים הוא מזון למלאכים. וע"י נזדככו הלבבות ביר"ש ולהיות כמלאכים. ועי"ז נזדככו הלבבות ביר"ש ולהיות כמלאכים. ונעשה כלי קיבול לאכול אח"כ מלחמה של תורה. ושניים להם אוכלי תרומה שהם לחם מן הארץ. אלא שנתקדש ע"פ הש"י להיות עליו שם קדש שאכילתו כאוכל משלחן גבוה שהוא השלחן שמה"ש פמליא של מעלה ניזונין ממנו. ומשם המשכת שורש נשמת ישראל כמ"ש קודש ישראל לה' ראשית תבואתו:
22
כ״גוכל עמל האדם בו' ימי המעשה הוא לצורך פרנסתו. וכמו כל פעולת ששת ימי בראשית הכל להכין לצורך האדם. שכל העולם כולו לא נברא אלא בשבילו ולצרכו. ואפי' מה שבשמים ממעל המאורות להאיר וכיוצא. וכל הצרכים בכלל הפרנסה. והקב"ה לא ברא בעמל ויגיעה אלא במאמר בלבד. וכן אלו זכה אדם. וכמו"ש סוף קידושין ש'הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. ואכילת המן וכן שנ' לה תרומה לא הוצרכו לעמל ויגיעה רק ללקוט ולהכין לאכול והי' די להם מעשה מוטעת הזו לעשי' דו' ימי המעשה. והאלהים עשה שייראו מלפני ודע"ז הי' כל מע"ב וכל הבריאה. דכל פעל למענהו. ואין להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יר"ש בלבד. וכן כל עמל האדם בו וה"ז בימי המעשה. מה ה' שואל כ"א ליראה (וגדול הנהנה מיגיע כפו יותר מיר"ש) ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת אח"כ השגת החכמה ותורה מה' שישפיע לו הש"י בלא יגיעתו. ואפי' ע"ה אימת שבת עליו כמ"ש בדמאי שיר"ש נופלת עליו ממילא. וזהו דקישדו במן שלא ירד. כי א"צ לשום פעולת אדם להכנסת יר"ש בלבו. כי קדושת השבת עצמה מכנסת היראה בלבבות בנ"י מפני פחד הש"י והדר גאונו המתגלה לעיניהם. והחכמה בקרב הת"ח שבדור הנמשכת מן היראה. אבל הכל לפי רוב המעשה וההשתדלות דימי המעשה. וזהו הברכה במן הקודמת. דאף דדבר זה בבחירת אדם אינו מסור לכל אדם. והעכו"ם א"א להם לבוא אלא ליראת עונש וכמ"ש רק אין יראת אלהים וגו' ובעמלק ולא ירא אלהים. דהיינו היראה מצד מדה"ד. משא"כ יראת ה' אינו אלא בישראל דכנס"י ה' אתקרי כידוע. כי ראה זו אינו אלא ע"י הרגשת שכינתו ית' בקרב לבבו. ושיראה כאלו ממ"ה עומד לפניו דשויתי ה' לנגדי תמיד וכמו"ש במורה נבוכים המועתק בהג"ה או"ח. דבר זה אינו אלא בלבבות דבנ"י שהש"י שוכן בתוכם. וזהו מצד קדושת השבת הנמשכת להם כנז'. וזה דייק לשון הכ' פ' עקב מה וגו' שואל מעמך כ"א ליראה ולא אמר ממך. יאבל לשון עמך משמע שגם הוא עמך. ואינו מבקש ממך לבד כי כשאני לעצמי מה אני. וא"א להגיע ליר"ש אא"כ הקב"ה עמו. וכשהאדם יהי' עם הש"י אז יוכל ליראה ורז"ל למדו מזה דהעיקר היראה לבד. ואף דקרא מסיים עלה עוד ללכת בכל דרכיו לאהבה ולעבוד וגו' לשמור וגו' צ"ל דכל זה מנשך ממילא מהיראה. שכשלבבו ממולא מיראת הי' אזי ממילא הלב מעצמו לא יניח לו לשקוט ולנוח וממילא יבוא ללכת וגו' ועל זה נאמר אשרי כל ירא ה' וגו' יגיע כפיך כי תאכל וגו' שמי שהוא ירא ה' זוכה ממילא ליגיע כפים בתורה ועבודה להיות מזון לנפשו נפש אלהות שבקרבו. וזהו כל עמל אדם בעוה"ז בימי המעשה:
23
כ״דוהברכה בזה הוא ע"ד ברכת מרע"ה לבנ"י כשכלו מלאכת המשכן שאז"ל וברש"י פ' פקודי דא"ל יה"ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם שע"ז הי' כל המלאכה כדי להגיע עי"ז להשראת השכינה. ומלאכת משכן הוא כלל עמל האדם בעוה"ז והם הל"ט מלאכות שאסרו בשבת דכולם ממשכן גמריכן שהם המלאכות על עבודת האדם בימי המעשה דעוה"ז דהיום לעשותם. ושבת מעין עוה"ב שהוא המחר דקיבול שכר. דצדיקים יושבין כו' ונהנין מזיו השכינה המאיר בקרב מוחם ולבם. ומזה הוא המשכת הברכה דהשראת שכינה בכל מעשהו שבימי המעשה. שעי"ז בא היראה בלב. וממילא נמשך מזה ללכת וגו' וברכת ה' בכל מעשה תורתו ועבודתו. שהכל נמשך מהיראה שבלב הבאה ע"י הרגש שכינתו ית' בקרבו הנמשך מקדושת השבת. והא בהא תליא ע"ד אם אין יראה אין חכמה אם אין כחמה אין יראה. וחכמה הוא ההשגה דיום השבת. ויראה הוא ההשגה דימות החול לצורך עמל והיגיעה בעבודתו ית' והא בלא הא לא סגי. ולעולם נמשכים זה מזה וזה מזה וכאמור. ולא שייך קדימה לא' על חבירו. אלא בתחלת הבריאה דמצד הש"י ו' ימי המעשה קדמו. דכל בריאת עולם לגלות כבוד מלכותו ואין מלך בלא עם. וע"ז א' בזוה"ק (ויקרא ע"ב) ישראל מפרנסין כביכול לאביהם שבשמים. היינו כלפי מדת המלכות ע"י שמקבלים עול מלכותו. וכמו שהאדם צריך לפרנסה והוא נברא בצלם אלהים. ע"כ כן הוא כביכול גם למעלה מעלה אחר בריאת העולמות. הארץ נתן לבנ"א. והש"י שואל מעמם ליראה שבזה הוא הנתינה כח ועוז לשכינתו ית' בקרב לבבם. שלתכלית זה הי' כל הבריאה. ע"כ מצידו ית' זה קודם. אבל מצד האדם בבריאתו קדם לו יום השבת כי כל עמל האדם מה הוא אם לא מה שהש"י עוזרו ונותן בלבנו בינה להבין וגו' ולעשות וגו'. וגם כל מעשינו פעלת לנו. אלא שהש"י ברוב רחמיו וחסדיו תולה הכל בהאדם כאלו הוא העושה. וכידוע משל האב ובנו שמסגיר לו הכל ומשאיר לו רק שעל קטן שיוכל לעמוד עליו בעצמו כדי שעי"ז יהי' נקרא הכל על שמו. וע"כ מצד הש"י הארץ נתן לבנ"א. אבל אנו מכירים ואומרים דלה' הארץ ומלואה. וכל הקדושה וברכה הנמשכות ע"י מעשה ידינו בעבודת הש"י הכל מכח השבת בראשית וע"כ נקרא בדרז"ל (מנחות סה:) ובכמה דוכתי שבת בשם שבת בראשית. כי משם הוא המשכת קדושת כל השבתות דימות עולם. דהש"י ברכו וקדשו אז. וממנו נמשך קדושה וברכה בו' ימי העשה. ומזה נבנה קדושת השבת שאחריו וכן חוזר חלילה לעולם. דאין לך דור שלא יהי' בו אנשים עובדי הש"י המקיימים העולם במעשיהם ובעבודתם. דלולי כן הי' העולם חוזר לתוהו ובוהו ח"ו. ומדור המבול נשאר רק נח לקיום העולם. ושמו מורה לשון נייחא כי הי' יניקתו ממקום המנוחה. ואף שלא זכה הוא וכל בני נח לקדושהת השבת בפעל. כי לא הי' שום התגלות שכינה בלבבות שלהם בפעל. שכבר עלתה בדור המבול למעלה מז' רקיעים כמשאז"ל. היינו למעלה מכל השגה המתגלות בעוה"ז דרך ז' מדות הידועים. מ"מ קדושת שבת דקביעא וקיימא לא בטלה לעולם. דזהו קיום ימי המעשה וקיום על העולם. אלא שיניקתם הוא מאחורי הפרגוד ומחיצה של ברזל המפסקת. ע"כ אין להם שייכות לקדושת השבת בפעל. אבל מ"מ פועלת גם בהם בכח נעלם. כענין מלכותו בכל משלה הידוע:
24
כ״הועל דרך זה הי' קיום העולם בדור נח ובניו אחריו. עד שזרח שמשו של אאע"ה שהתחיל להוריד השכינה למטה זכה לקיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה. ובוודאי גם השבת השקולה ככל התורה בכללם ואף להסוברים לדא יצא מכלל ב"נ. אזהרת יום ולילה לא ישבותו כ"ל פשוט דיצא ממנה דדבר זה לא שייך לאל לבן נח שאין להם חלק בתורה. וצריכים לנהוג במדת ד"א שלא יהי' אוכלים ושותים ופוחזים רק לעסוק בישוב העולם דלשבת יצרה להכין לטוב לפני האלהים. כענין עכו"ם לעתיד שיהי' עבדים לישראל. ועמדו זרים ורעו וגו'. וכן יגיעת כל דורות ב"נ בב' אלפים תוהו בשביל אאע"ה וזרעו שבב' אלפים תורה. והוזהרו על השביתה כי הוצרכו ליגיעת מלאכה ודרך ארץ לשכח עון. משא"כ מאאע"ה שהתחיל ב' אלפים תורה הוא יולד לעמל פה בד"ת ולא לעמל מלאכה. ובז' דורות שמאברהם עד מרע"ה שהי' בכל דור התגלות שכינה יותר. שירדה לרקיע תחתון יותר כמשאז"ל. הי' התגלות קדושת שבת יותר עד שבא מרע"ה והורידה לארץ. ואז זכו כל ישראל למתנת השבת בפעל וכנז"ל. ובשבת שנתנה תורה הוא הי' השבת הראשון לבנין האומה הישראלית קודם לו' ימי המעשה. דוגמת שבת בראשית דתחלת הבריאה. כי מ"ת הוא דוגמת תחלת הבריאה כי הוא תיקונו והשלמתו. דלולי כן הי' חוזר לתוהו ובוהו ח"ו כמשאז"ל ע"פ יום הששי וע"פ נמוגים וגו' אנכי תכנתי עמודי'. וכו שקדושת השבת קביעא וקיימא מהש"י כן התורה הנתונה לנו מן השמים היא תורת הש"י שנתנה מתנה לבנ"י ו'הו התורה שבכתב דכתיבא ומנחא. אבל לדורות ידוע כפי הקביעות שלנו וגם בזמנם (ע"י בתוס' פסחים נח: ד"ה כאלו) א"א לשבועות לחול בשבת כלל והיינו לאצלינו קבלת התורה לעמל פה ביגיעת לב ובשר בתושבע"פ להבין ולהשכיל ולעמוד על המסטורין ומעמקים שבתורה. ותושבע"פ ושבכתב הם דוגמת ימי השבת ו שבת. ו' סדרי משנה שהוא שורש תושבע"פ. נגד ו' ימי המעשה. ואין מציאות לתושבע"פ בלא תושב"כ. וכך אין מציאות לימי המעשה בלא שבת. כי כל מעשה אנוש ותחבולותיו מאפס ותוהו נחשבו. ואין נחשב מעשה אלא מה שהוא כרצון הש"י ולעשות נ"ר לפניו והיינו מה שנמשך מקדושה וברכה דיום השבת וכמשנ"ת:
25
כ״וענין זכור ושמור בדבור א' שאין הפה יכולה כו' כמ"ש (ר"ה כז.) ובזוה"ק (בראשית מח ע"ב) ובתרומה (קלח ע"א) דהם יום ולילה דכר ונוקבא. וכן ברע"ה (יתרו צב א) זכור לדכורא שמור לנוק'. וכן בזוה"ק (פנחס רכד ע"א) ובפ' אמור (צב סע"ב) ע"ש ובתינוקים (תי' כא). כי שמירה הוא בשב ואל תעשה. כשביתה מפעולה שבזה מקבלים קדושה העליונה דכי בו שבת. וזהו מדת נוק' המקבלת. שהאדם מקבל הקדושה עי"ז מקדושת היום. דע"ז א' (בב"ר פ' יא) דאמר הקב"ה לשבת כנס"י יהי' בן זוגך (ואף שאמר ל' בן ידוע דכנס"י הוא נוק') דהוא הדכורא המשפעת קדושתה לכנס"י. וזכור בפה לקדשו הוא מה שישראל מקדשים וממשיכים הקדושה ליום השבת. והם הדכורא והיא נוק' כלה ומלכתא. וזהו בלילי שבת דלילה זמן שביתה גם בחול. דיצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערך כתיב. דהיום לבד הוא הזמן בחול למעשה אדם ובשבת שובת בו. ואע"פ שקדושת השבת קביעא מעצמה. מ"מ שתכנוס בלב אדם צריך לפעולת אדם ואתערתא דילי'. וביום ע"י השביתה ששובת ואין עושה מעשיו כבחול נעשה כלי קיבול להקודשה. ובלילה צריך לקדשו בפה להיות הוא המעורר ומכניס הקדושה בלב. ובזה האדם בדוגמא העליונה השה"י מקדש השבת ומשפיע קדושה בו. והוא ית' מלך והיא מלכה שהיא מקבלת שפע הקדושה מלמעלה ומשפעת בתחתונים:
26
כ״זוצורת אדם שבכה"כ הוא דמות יעקב אע"ה שורש ישראל. והוא קידש היום בבואו לשכם כמ"ש (בב"ר פ' ע"ט) ע"פ ויחן את פני העיר שנכנס בע"ש עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום. והיינו דע"כ חנה לפני העיר לקנות שביתה שם בתחלת ביה"ש בסוף אלפים מהעיר ולקבוע מקום החניי' שם כשירצו לילך חוץ לעיר בשבת יוכלו לילך עד שם ולחנות שם. ובזה התחיל המשכת הקדושה דשבת בחנייה הראשונה שלו בבואו לא"י שהוא קדושת המקום. ושכם מקום מוכן לפורעניות כמ"ש בפ' חלק ומוכן לג' ראשי העבירות. ע"ז כמ"ש הסירו אלהי הנכר וטמן תחת האלה אשר עם שכס. וג"ע עינו את דינה. וש"ד כמ"ש (מכותי.) דשם שכיחי רוצחים והוא בא שם שלם בגופו בממונו ובתורתו. כמ"ש (בשבת פ' במה מדליקין) ובב"ר. דלשלימות הגוף הוא בשמירת ברית בשר בג"ע. והיא רפואתו מצלעתו ששם הי' נגיעת ה"מ בכף ירכו שאז"ל ע"פ בעוון חוללתי מלא אפי' חסיד שבחסידים כו' ובירושלמי פ"א דכתובות אפי' חסיד שבחסידים אין ממנין אותו אפוטרופוס על עריות. וזהו מכח עטיו של נחש שמת בו ישי אבי דוד שעליו נא' הא דבעוון מלא. ויאע"ה לא מת כי מטתו שלימה בלי שום פסולת וכונה הנאה גופנית. וכמו שאמר הבה אשתי אפי' קל שבקלים כו' אלא להעמיד תולדות נתכוין. והוא כמו לעתיד כמ"ש (במדה"נ ח"א קלז ע"ב) ע"פ ונתתי לכם לב בשר לב להוציא בשר. ושלימות הממון הוא בתיקון שפיכת דמים כי כל שופכי דמים כוונתם רק לשלול ממונם וכמ"ש נארבה לדם וגו' נבלעם וגו' נמלא בתינו שלל וגו' וגם הממון נקרא דמים כי בו חיי נפש והגוזל כגוזל נשמתו כמ"ש (ב"ק קיט.) ויעקב באותו דורון הציל עצמו מש"ד דעשו ואין דינא בלא דינא וכמ"ש (שבת לב.) ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית כו' וכמ"ש (מכות ז:) זה שהרג במזיד נהרד כו' ובאבות על דאטפת אטפוך. ויעקב אע"ה הי' ירא שמא יגרום החטא כמ"ש (ברכות ה.) דחשב שיש בו איזה פגם וקלקול בש"ד. ולארץ לא יכופר כ"א בדם שופכו ועכ"פ בחסרו דמים וממון. עשיר בשורו ופירש"י (פסחים קיח.) מפסידו ממון ומכפר על גופו וע"כ הי' שלח הדורן. ואלו הי' באמת נחסר מממונו עי"ז. הי' מורה שהי' בו באמת איזה פגם והוצרך לתיקון. אבל הוא בא שלם בממונו שלא נחסר לו כלום עי"ז ושלח לו השייך לו. וממון של יעקב הי' בשלימות כי לא הי' שום חסרון ופגם של ש"ד בו שגורם חסרון בממון. או בממונו חשש גזל שהוא אביזרייהו דש"ד רק הכל בשלימות. ושלם בתורתו שלא נשכח ממנו הוא ע"י נקיות משמצא דשמצא דע"ז שהוא גורם שכחת התורה כמו במעשה העגל שבירת הלוחות שמזה בא שכחת הלימוד ודימוהו (ברכות ח:) לשברי לוחות. שהע"ז הוא החושך המאפיל אור התורה שנקרא אמת. וע"ז היא שקר וע"כ יעקב שמדתו אמת הוא הדבוק באלהים חיים וזכה לשלימות התורה להיות מורשה קהלת יעקב ולא עשה כן לכל גוי:
27
כ״חובשלימותו בג' אלו בא לעיר שכם לתקן הג' קלקולים אלו דשם להחזירם אל הקדושה ע"י המשכת קדושת השבת מיד בבואו לתחום העיר שקדושתו כוללת תיקון לג' פגמים הנ"ל שכנגדם ג' עמודים דתורה ועבודה וגמ"ח. גמ"ח בממונו וזהו מדת אברהם אע"ה איש החסד שמפסולתו יצא ישמעאל המלא בתאות דג"ע דכתיב בהו חסד הוא שהוא פסולת החסד כידוע. והוא מלא מאהבת הבריות ולהטיב ולעשות חסד עם כל א' היפך ש"ד. ועבודה הוא בגופו דרגא דיצחק אע"ה שהקריב גופו לשמים והוא יושב בארץ הנגב מנוגב מכל התאות עוה"ז ששרשם ביסוד המים. והם המים הזדונים שהחריבו העולם בדור המבול ע"י שטף התאות דזנות וג"ע. ומפסולתו יצא עשו ששרשו רציחה וש"ד. ותורה הוא העמוד דיעקב אע"ה איש האמת שאין בו פסולת כלל כי הוא המובחר שבאבות חוט המשולש ששלם בשלשתן. וכנגדם הוא ג' סעודת דשבת סעודת שחרית דאברהם אע"ה שתיקן תפלת שחרית בהשכימו בבוקר שהוא מדתו כידוע הויא סעודתא דעתי"ק. כי אאע"ה נקרא סבא (שבת פט:) וכן בכתוב ואברהם זקן בא בימים וממנו התחיל הזקנה כמשאז"ל שהוא ליבון השערות שהוא גוון דידי' וזהו מדת עתיק יומין שלבושו כתלג ח יור ושער רישי' כעמר נקא. ואמרינן (חגיגה יד.) דאין נאה בישיבה אלא זקן ואאע"ה זקן ויושב בישיבה הי' למ"ש (יומא כח:). ואף שאמרי שם גם על יצחק ויעקב כן הוא הי' הראשון המתחיל בזה והם מצאו כבר הפילון פתוח והלכו במדתו ג"כ. ואמר ואנכי עפר ואפר זהו ג"כ ממדה זו להיות אין ואפס וכמ"ש בזוהר (בשלח ס"ד ע"ב) ע"פ היש ה' בקרבנו אם אין דבעי למינדע בין עתיקא סתימא דכל סתימין דאקרי ובין ז"א. והיינו כידוע דעתי"ק הוא התחלת שורש הנעלם של התגלות ההשגה וזה נקרא אין שעדיין אינו בגדר השגה מורגשת כלל. ואאע"ה הוא הי' המתחיל להעמיק בהשגת אלהות ועדיין לא הגיע להתגלות השגה בלב כיעקב אע"ה דהנה ה' נצב עליו. כי כבר מצא בארות חפורים שחפרו אבותיו והוא הוצרך רק לגולל האבן מפי הבאר המכסה ומעלים והוא לב האבן שבקרב האדם. ואע"ה התחיל בחפירות הבאר היינו שיגע ומצא שיש מציאות להשיג השגות אלהות בהשתדלות אדם ביגיעת נפש ובשר. ולא כאו"ה דקרו לי' אלהא דאלהא שחשבו שאין כבודו להשגיח בתחתונים וא"א לבו"ד להשיג אלהות כלל. ואאע"ה האיר אור זה שאע"ה שהוא שכל הנעלם מכל רעיון מ"מ מה שמשיגין שיש כאן אור נעלם הרי כבר הגענו לתכלית הידיעה שלא נדע. והוא התחלת ההשגה דאברהם אע"ה בהתחלת זריחת האור להשיג שיש מציאות נעלם והוא זכה לזה ע"י רוב השתדלותו יום ולילה לא ישבות. וכל ישראל זוכין להארה זו ביום השבת ע"י השביתה מהשתדלות ופעולת אדם רק מה שהש"י מאיר ללבם המוכן לקבל מצד שרשם מאברהם שנקבע כחו והאור שיגע ומצא בהשתדלותו. בכל זרעו אחריו מושרש בהם מלידה מבטן להיות מוכנים לקבל אור והשגה. כידוע דהאבות שנק' אבות כמ"ש (ברכות טז:) דרק עד הכי חשיבו. היינו שהם שרשים להבנים שזהו עיקר שם אב לדורות. היינו שהם בעבודתם פעלו השתנות בעצמותם שנתנו ויצאו מכלל הגוים וכמ"ש (חגיגה ג.) דאאע"ה תחלה לגרים וגר לקטן שנולד ונשתנה לברי' אחרת. וכמו שאדם מוליד אדם ובהמה מוליד בהמה כן אחר שנבדלו ישראל מכל העמים נעשו לברי' בפ"ע ועכו"ם לא יוליד אלא עכו"ם וישראל יוליד ישראל:
28
כ״טוהשתנות זה נעשה בג' האבות שהם חוט המשולש להיות חבל נחלתו דאין נפקע בפחות מג' שכ"א פעל השתנות במדתו ובענין עבודתו עד שבצירוף שלשתם נעשה חבל המתקיים שלא ינתק עוד. וזהו קדושת השבת שניתן לישראל ברית ביני וביניכם שכבר הם שייכים לשמו ית' בלי שום צורך השתדלות עוד מצידם. וכמ"ש (קידושין ע:) דזהו החילוק בין ישראל לגרים דבישראל כא' והייתי להם לאלהים ואח"כ והמה יהי' לי לעם דהקב"ה משפיע אור אלהותו עליהם גם בלא אתעורתא שלהם משא"כ בגוים דא"א להם בלא השתדלות לזכות לשם ה' דגוי ששבת חייב כי אדם לעמל יולד דזהו הבריאה דימי המעשה דהיום לעשותם כתיב ולמחר לקבל שכרם. ושבת מעין העוה"ב הוא מעין קיבול שכר דעוה"ב שזוכים להשגת אור בלא השתדלות דידי'. וזהו השם ישראל שזכה לו יעקב אע"ה אחר תוקף ההשתדלות של אבותיו ושלו עד אותה מעשה שנצח לשרו של עשו דהי' ע"י שזכה לתוקף קדושה זו שא"צ עוד לשום השתדלות. דזהו שורש קדושתו קבועה בו בעצם ובשורש שא"א לינתק ממנה כלל. משא"כ עשו דנקרא ישראל מומר (קידושין יט.) שאף שנולד ג"כ מיצחק ורבקה ובבטן א' עם יעקב. ומצד ההשתדלות ה' פוסט טלפים ומראה עצמו משתדל ג"כ במצות עוד יותר מישראל. וכמ"ש (בב"ר פ' סה) דארשב"ג לא שמשתי א' מק' ששימש עשו אביו וזהו הפשיטות טלפיים דסי' טהרה דחזיר הוא בחיצוניות. אבל מעלה גרה שהוא סי' הפנימי הוא בו לטומאה כי פנימיותו רק לע. וע"כ אף שנוצר ונולד בכשרות מלידה מבטן כיעקב מ"מ כל זמן שלא נשלם עדיים החבל הנפקע מג' אפשר עדיין להמיר ולנתק אותה הקדושה שמב' אבות לבד. וע"ז נוצרו תחומים ויצא עשו תחלה וסרייתו עמו כשאז"ל. היינו כידוע שמחטא אדה"ר שנתערב טו"ר אין שום טוב וקדושה שלא יהי' בו ג"כ ערבוב מההיפוך. וכן בהיפך בכל תוקף רע יש ג"כ איזה ני"ק. וע"ז הוא כל עבודת אדם בעוה"ז לברר הטוב מרע ולהפריד כ"א בפני עצמו שע"ז א' (חגיגה טו.) כל א' וא' יש לו ב' חלקים כו' זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו כו'. היינו דאף דברא צדיק ורשע בכל א' יש ג"כ חלק ההיפך וזלע"ז עשה האלהים שנגד כל צדיק יש רשע א' כנגדו בחלק הרע. והצדיק צריך לברר עצמו ולהפריד הרע ממנו שישאר כולו לחלקו של רשע ולקלוט חלק הטוב שבאותו רשע שהוא שייך לו ובזה נשתלם הוא כולו בקדושה ונפרד הטוב מהרע שנשאר כולו רק והולך לאבדון:
29
ל׳וכך הוא יעקב ועשו זה לעומת זה וניצחו למלאכו הינו שכבר קלט כל חלק הטוב שבו ונתן לו איזה מעט ושמן רע שהיה בו ע"י הנגיעה בכף יריכו. היינו שאף שהוא היה שלם לגמרי מ"מ מצד זרעו שיש בזרע יעקב לדורותיו מה שהי' לשרו של עשו טענה ונגיעה בהם. אבל עכ"ז נצחו שאף שנשה הירך ממקומו לא ניתק לגמרי רק גרם צליעה לשעה וסוף נתרפא מצלעתו. ע"ד אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני וגו' וברחיצה קלה הולך לפי שאינו בשורש משא"כ בשפחה הכושית. ואז זכה לשם ישראל כי שרית וגו' שקלט כל הטוב וחלק ג"ע שהי' בלוע בכח עשו ושרו. והרע וחלק גיהנם שלו הוריש לעשו ע"י הדורן ששלח לו שהוא דוגמת השעיר עזאזל שישא עליו כל עונות בני ישראל לארץ גזירה. היינו לחלק עשו איש שדה לעזאזל המדברה שנפרד הרע מהטוב והולך למקום שהוא שייך. ואז אכ"כ כשבא שלם עיר שכם שנתרפא מצלעתו ולא חסר כלום מהדורן שלא נתן אלא השייך לעשו. ושהי ראוי ומוכרח שיצא ממנו כדי שישאר הוא שלם בשלימותו. אז קבע תחומין לקדושת השבת שלא יצא ממקומו וגבולו גבול הקדושה. שזהו קדושת השבת הקדושה שבשורש שהוא בשביתה ובלא השתדלות בזה א"א להיות יציאה ממקומו. שכל ימי העוה"ז שהוא זמן ההשתדלות האדם נקרא הולך שבכל רגע הולך ממקום למקום וממדריגה למדריגה ע"י מעשיו והשתדלותו. משא"כ שבת נקרא יום מנוחה כמו עוה"ב ולאחר מיתה נק' דנח נפשי שאין לו עוד עסק והשתדלות. וע"כ אמר משרע"ה ביום מותו לא אוכל עוד לצאת ולבוא וזהו האות בירת ביני וביניכם שזהו שורש קדושת ישראל שלא יוכל לצאת ממנה כלל רק לעולם הוא במקומו ובקדושתו קבוע וקיים מה שזכו לו אבותינו בהשתדלותם. ואברהם אע"ה הוא האיר התחלת זריחת הואר בלבבות דישראל. וזהו תפלת שחרית שתין דהוא ההכרה בהתחלת השתדלותו שיוצא אדם לפעלו ידע דהכל מהש"י. כי גם כל מעשינו פעלת לנו ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. וגם ההשתדלות הוא מהש"י שהוא הנותן לך כח לעשות חיל ולהשתדל. וזהו התחלת היהדות שמכיר שאין לו משלו כלום וכמו שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר וכמ"ש כי לא מרובכם וגו' כי אתם המעט וגו' שאתם ממעטים עצמיכם דעכו"ם סובר שהוא פועל בהשתדלותו וכוחו. ועוצם ידו עשה לו וכשיתגדל הוא מצד רובו וגדלו. משא"כ ישראל יודעים דהש"י הוא המשפיע ואין להם משלהם כלום. וזהו הקדושה דיום השבת בשביתה שכיון שהכל משה"י גם כששובת מכל השתדלות ג"כ הש"י משפיע. וזהו מדת אאע"ה מצ"ע שעם כל תוקף השתדלותו ידע דלית לי' מגרמי' כלום וע"כ אמר במה אדע כי ארישנה באיזה זכות שהחשיב עצמו ללא כלום ושאין לו זכות. וע"כ נא' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה דלגבי דידי' נחשב זה לצדקה מה שהאמין שה"י יטיב לו אף שהוא אינו כדאי ואין לו זכות כלל רק הכל מתנת חנם. או שאברהם החשיב זה להש"י לצדקה כדרך נותן צדקה לעני שאין מגיע לו כלל רק דרך צדקה וזהו הכל מצ"ע כלפי הש"י. ומצד מה שהאבות הן המרכבה שהוא נעשה מרכבה למדת החסד דרכו דגומל חסד דרדיף בתר דלים להשפיע. והוא המשפיע לכל ונא' בהבראם באברהם שהוא המשפיע לכלל הבריאה:
30
ל״אובהיפך זה יצחק אע"ה שהוא מרכבה למדת הגבורה והוא מדת הצמצום לצמצם קבלת ההשפעה שמלמעלה הוא מדת הנוק' כידוע שלעולם הזכרים מהחסדים והנוק' מהגבורות ומצד עצמו הוא העיקר של השתדלות כח אדם מעצמו מצד כח הבחירה הניתן לו שאינו ביד"ש וכמ"ש (ברכות לג:) הכל ביד"ש חוץ מיר"ש דמה ה' שואל מעמך כ"א ליראה. דדבר זה שואל מהאדם שהוא יתעורר לזה מעצמו וכשזוכה לזה מכוחו עי"ז הוא נטתן עוז לאלהים ומוסף כח בפמליא של מעלה להיות הוא המשפיע. וזהו כל השתדלות יצחק אע"ה ביראת ה' כל היום. ותיקן תפלת המנחה לא כתפלת אאע"ה בבוקר קודם התחלת השתדלות כנ"ל. שהוא ה' לבבו בוער באהבת הש"י עד שהי' משכים ומוצא יחול לבבו להש"י בלי שום הכנה והשתדלות ע"י שהי' מכיר שגם כל השתדלותו מהש"י. ולא כל אדם זוכה לזה ואנן מזריזותי' דאברהם לא ניקו וניגמור כלשון הגמ' (יומא כח:) ואף דדחי זה שם דתנא גמר מאברהם. היינו לפי שאנו מזרעו וכבר נטוע בנו כחו בשורש. אבל זולת זה האדם מצ"ע א"א להגיע לזה דאחד הי' אברהם מיוחד מכל הנפשות להיותו שורש כל הבריאה כנ"ל. וע"כ אחר מותו סתמו פלשתים כל הבארות שחפר ומלאום עפר. היינו שנסתם כל האור של השגת אלהות שחפר ופירסם בעולם. שכל זמן שהוא הי' חי והי' מגייר גרים היו יכולים לקבל גם הם חיות והשפעת השגה על ידו. אף שהם מצ"ע אין להם שייכות לזה כי אהבת הש"י אינו אלא לזרע ישראל. כמ"ש ואוהב את יעקב וכמים הפנים לפנים וגו' א"א לשום אומה ליקבע בלבם אהבת השי"ת כלל. כי אין אהבה אלא בדומים. וצורת יעקב אע"ה חקוקה בכסה"כ והאבות הן המרכבה ואנו נקראין בנים לה' מצד הזה שאנו בני האבות שהן המרכבה ורחמי דאבא אברא. משא"כ העכו"ם שאין להם שייכות לזה רק מצד שהי' אאע"ה תחלה לגרים קודם שהוליד ליצחק וזכה לשם אזרח בישראל הי' לו שייכות עם הגרים והי' יכול להשפיע להם. אבל לא נתקיימו בגירותם אלא כל זמן שהי' חי וכמשאז"ל שאחר מותו חזרו כולם לסורם כי נתמלאו כל אותו בארות עפר ונעלמו כל אותן השגות. ויצחק שב וחפרם ע"י מדריגתו במדת היראה שזה א"א לעכו"ם לסתום דהש"י נותן פחדו ומוראו על כל הנבראים וייראוהו כל המעשים דגם האומות קלי לי' אלהא דאלהא ופוחדים מיראת עונש עכ"פ כמו כורש אחר שהחמיץ אמר להיות מצלאין לחיי מלכא ובנוהי. וזהו השער לה' אשר צדיקים יבואו בו ופתוח לכל הרוצה לכנוס כי זה כל האדם. ודבר זה הוא בא בהשתדלות אדם מצ"ע וגם אומות בכלל האדם כמו איוב שהי' מחסידי או"ה נא' בו ירא אלהים. ור' יוחנן בן זכאי דאמר לא עבד אלא מיראה כמ"ד מאו"ה הי' ומ"ד (בסוטה כז:) דעבד מאהבה הוא כמ"ד (בב"נ טו.) דהי' מישראל דלא שייך זה באומות כנ"ל. וידוע דהאדם בה' כולל גם אומות כמו"ש תוס' (יבמות סא.) וזהו את האלהים ירא וגו' זה כל האדם. רק דהאומות סבורים דהוא כחם ועוצם ידם במדת הגבורה שהוא היראה. וא"כ אם יראו שאין להם שכר תוהים על הראשונות כמ"ש בר"ה וכאיובשע"י היסורין חירף וגידף וכמ"ש בב"נ. אבל ישראל אף דתחלה עביד ג"כ אדעתא דנפשי' כמ"ש בפסחים. מ"מ בסוף מכיר דהכל מהש"י וע"כ בתחלה נקרא תורת ה' ואח"כ נקרא תורתו כמ"ש (בקידושין לב:) כי כל זמן שסבור שהוא עושה כלום הש"י אומר מי הקדימני וגו' דהכל שלו. משא"כ אח"כ כשמוסר הכל להש"י הש"י מוסר הכל לו. ועד שאמרו (ברכות לה.) דקודם ברכה לה' הארץ מולואה ואחר ברכה דמכיר דהכל מהש"י אז הארץ נתן לבני אדם:
31
ל״בוזהו תפלת המנחה שהוא מה שמוסר כ"מ שעבד מהשתדלותו הכל להש"י. וז"ש (ברכות ו:) דאלי' לא נענה אלא בתפלת המנחה כי הוא בא בטענה ואתה הסבות את לבם דהגם דבתחלה הבחירה ביד האדם מ"מ אחר שנעשה כבר מה שנעשה החטא. האמת דהכל מהש"י ועי"ז נעשים החטאים כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כמ"ש בפ' רע"ק. וע"כ יצחק אע"ה הוא הממליץ בעד החטאים וא' פלגא עלי ופלגא עלך כדאית' שם. ועלך היינו כטענת אלי' ואתה הסבות שהוא בתפלת המנחה שאחר הפעולה דכל היום. והיינו כידוע בסוד הידיעה והחירה דשניהם אמת. ובעו"הז משמש הבחירה וזהו קודם המעשה. אבל אח"כ דמה שעבר כבר איננו ואינו עוד בעוה"ז יוכל לתקן הקודם ע"י התגלות אור הידיעה שהוא למעלה מעוה"ז ששם אין מקום לבחירה ויתגלה דהכל מה'. וזהו הפלגא עלך שפעל בתפלת המנחה דתפלה עושה מחצה כי תפלה זו הוא להאיר על העבר שהכל מה'. ופלגא עלי היינו מצד שהם בניו ושרשם ממנו והוא כבר השתדל בכח הבחירה להיות מצ"ע בוחר בטוב וע"כ גם הם כן אף שלמראה עין אין כך. על האמת במעמקי הלב כל בחירתם רק לטוב וכמו"ש (ברכות יז.) גלוי וידוע שרצוננו לעשות כו' וכמו"ש הרמב"ם בהל' גירושין דע"כ מהני כופין עד שיאמר רוצה אני דמה שאומר דאינו רוצה הוא רק משפה ולחוץ שיצרו אנסו ולא מעומק לבו באמת וכשהוכה ותשש יצרו אומר האמת. וזהו מצד שאנו מזרע יצחק שזכה להיות גבור הכובש את יצרו. ועי"ז ביער וגירש כח היצר בשורש ועומק הלב רק עומד בחוץ וסביב רשעים יתהלכון כקוצים הסובבים את השושנה. וכמ"ש (סנהדרין מד.) אע"פ שחטא ישראל דאסא דקאי ביני הוצא אסא שמי' דהחטאים כהוצא שסביב החסא ולא בשורש. וזהו מצד שרשינו מיצחק וזהו הפלגא עלי דמצדו מבורר שאינו מעצם לבם. וכ"ת כולו עלי הא קריבת נפשי ר"ל דעי"ז נעשה ממרכבה ממש והרי הם בני אל חי ג"כ כנ"ל:
32
ל״גוזהו הסעודת ליל שבת דחקל תפוחין קדישין שהוא הריח שדה אשר ברכו ה' שהריח יצחק כשבא יעקב אליו שא' (תענית כב:) שדה של תפוחים וכ' תוס' שם דהיינו אתרוגים והוא עץ שאכל אדה"ר. וזהו ריח בגדיו דהם בגדי עשו החמודות שאז"ל דהם הבגדים דאדה"ר שלקח עשו מנמרוד שהוא מה שעשה לו הש"י אחר החטא כדי לכסות החטא מעיני בנ"א. ועי"ז נופל פחד על החיות כשלבשו כמשאז"ל כי נא' ומוראכם וחתכם וגו' ואין חי' שולטת על האדם אא"כ נדמה לו כבהמה כמ"ש בשבת. והיינו כשאובד צורת אדם וצלם אלהים בחטאו. וזהו כשהחטא ניכר וגלוי. ובגדים אלו נעשו לכסות ולהסתיר החטא ואין מכירים ונשאר המורא שנקבע בהם ביצירה. וזהו הפשיטות טלפיים דעשו שהי' ממעל להעלים טומאתו ולהראות עצמו צדיק שמכסה מומיו שבמעמקי לבו באמת ע"י צביעות ושקר השולט בעלמא דשיקרא שיכול להעלים האמת וע"כ נקרא איש שדה. כי שדה הוא קיום כל החיים שע"פ האדמה ומלך לשדה נעבד. אבל אית שדה ואית שדה דיש שדה אשר ברכו ה' והוא הג"ע שבו ניתן אדה"ר לעבדה ולשמרה (זח"א כז ע"א) ודרז"ל במ"ע ובמל"ת. היינו שכל עבודתו בו בקום ועשה הי' מ"ע וכל שמירתו בשב ואל תעשה מל"ת. וע"ז נוצר האדם להיות כל פעולותיו רק לעשות רצון ומצות הש"י דכל פעל ה' למענהו לקילוסו. וכל עסקיו הגופנים ועניני עוה"ז יהי' הכל רק לכבוד קונו דמה שמחי' גופו כדי שיהי' בריא וחזק לעבודת ה' וכדומה. וזהו דיצחק קראו שדה למקום בהמ"ק והשראת השכינה דיעקב קראו בית כי הוא יושב אהלים בלתי לה' לבדו דכולו זרע אמת שאין לו שייכות כלל להאי עלמא דשיקרא רק תורתו אומנהו כרשב"י. וע"כ כשא"ל בניך חטאו א"ל ימחו כו' כרשב"י (שבת לג:) כשיצא מהמערה דאמר מניחין חיי עולם שלא יכול לראות כלל מי שעוסק בעניני עוה"ז. וע"ז א' לא בדרדקי עצה שלא זו העצה להנהגת העולם כמ"ש (ברכות לה:) דהרבה עשו לרשב"י ולא עלתה בידם. ואברהם אע"ה קראו הר שהוא ג"כ מקום מסוים וניכר ונבדל בפ"ע ובגובה ורוממות משאר מקומות של בנ"א. וזהו ההשגה ואור דע"ק הנז"ל שהוא השגה דיש אור נעלם הנעלה ומרומם מבנ"א ומ"מ הוא ניכר ומסויים ונודע שיש לעולם מנהיג במשי מרומים. והמשכת שכינתו בתחתונים ג"כ בגדר הר שמרומם מכל עניני עוה"ז. וזולת זה א"א לאדם לזכות להשראת שכינה מצד מדריגתו בתוקף ההשתדלות לבטל כל כוחות הגופניים להש"י שע"ז נתנסה בי' נסיונות שהם בירור י' מדריגות וכוחות של קומת אדם שהם כולם רק לה' ולא שום נגיעה לתאוות עוה"ז. וע"כ גם הוא אמר ימחו כו' וא' לא בסבי טעמא שהוא הטעינה והרגש הטעם וראו כי טוב ה' וטעם זקנים יקח כמ"ש ברזילי אם אטעם וגו'. כי הרגש הטעם הוא בא מצד הרעבון והחשק וכמ"ש נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק. ובזקנה פסק החשק ותאוות אכילה. ואברהם נקרא זקן בא בימים וא' ובזוה"ק לאפוקי בע"ת דבשעתא חדא וברגעא חדא. וידוע המשל מבן מלך שבא מהשביה שיש הרגש שמחה עצומה יותר מאותו שהי' בבית המלך תמיד. דע"כ מקום שבע"ת עומדין אין כו' וכן בהעלאת הני"ק מעניני עוה"ז בעוסקי בהם לש"ש שהוא במעלה מהשביה מעולמות התוהו והשבירה כידוע. וע"ז נא' אני ה' השוכן אתם בתוך טומאותם דייקא ועל דבר זה נסמית עינו של אותו רשע כשאמר ומספר את רובע ישראל מי שהוא קדוש כו' דלא ידע שיש קדושה דם בענינים גופניים:
33
ל״דויצחק יצא לשוח בשדה שהוא מסר גם עניני השדה הכל לשה"י ולהיות גם בעניני השדה ועסקי עוה"ז מקום השראת שכינה וא"צ מקום מסויים בהתרוממות כהר או בהגדרה סביב כבית להיות מרומם או מוגדר ומבדל מכל. רק גם שינהג מדת ד"א חורש בשעת חרישה כו' וכל מעשיו לש"ש לקיים בכל דרכיך דעהו יהי' לבינו משכן להשם אבל זהו בשדה הידוע הוא אשר ברכו ה'. היינו שיהי' כמו שעשה אלהים את האדם ישר טרם צאתו מג"ע. וגם אחר שאכל מעה"ד וניתן בו יצה"ר לא ניתן בו אלא הידיעה דטו"ר ולא שיהי' מושרש בו עדיין רע בעצם רק שיהי' בו כח הידיעה וההרגש לבד. וזה הי' הסתת הנחש והייתם כאלהים וגו' שע"ז נוסף בו ג"כ ידיעת הטוב ג"כ. דע"כ נקרא עה"ד טוב ורע שהוא גורם ידיעת טוב ג"כ דהרע מבחץ את הטוב ויתרון האור מן החשך וכנ"ל. דהרגש המתיקות ע"י הרעבון. וזהו כענין מקום שבע"ת כו' הנז"ל וכמ"ש יפה שעה אחת בתשובה ומעש"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב. וכמ"ש (שבת קנא:) ע"פ שנים אשר אין בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם זכות וחובה. כי אז יבוער היצה"ר ורוח הטומאה ואין מקום לרע אין מקום גם להשגת מתיקות הטוב להיות חפץ וחושק בו. ואז הוא עולם שכולו שבת ומנוחה. ויפה שעה א' של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז שאז הוא זמן הנייחא והקורת רוח משא"כ עוה"ז זמן העבודה והשתדלות שהוא מסט' דעה"ד טוב ורע טמא וטהור כידוע. ושם אלהים שנז' במעשה בראשית שהוא כח הטבע המנהיג בריאה ממנו נשפע הידיעה בדבר והפכו וכח הבחירה בהיפך שע"ז הי' כל הבריאה כי הוא מורה בעל הכוחות כולם כמ"ש (באו"ח סי' ה). וע"כ גם ע"ז נק' בשם זה כידוע שיש לו המשכה מהאחוריים דע"כ נק' אלהים אחרים דואתה מחיה את כולם כתיב. דלולא כן לא הי' לו מציאות וזהו יהייתם כאלהים. שא"ל לא שיבחר ברע כלל רק שיהי בו הידיעה לבד וכאלהים בעל הכחות כולם. ואדרבה עי"ז יהי' משכן לשכינתו ית' ביתר שאת ובשמחה יתירה כשיעלה הני"ק ממקום הטומאה כנ"ל. וכך דרכו של יצה"ר בתחלה נקרא הלך ואח"כ אורח ובסוף איש שנשרש בלב ונעשה כבעה"ב בגוף. ואז הי' ההתחלה והי' דרך הטעאה והסתה שהוא באמת טוב ואף שהוזהר ממנו הי' טעם הסתתו עד"ש בב"ר בעקידה שא"ל שטן למחר אמרו לך שופך דמים את א"ל ע"מ כן. היינו שא"ל שאפי' יהי' כן שאח"כ ע"ז הוא מוסר עצמו להש"י ולא יעבור על דבריו. והשטן הסיתו דהנסיון הוא בהיפך שלא ישמע ולעבור על ש"ד. וכענין הנביא שיתן אות לעבוד ע"ז דציוותה תורה שלא לשמוע לו כי מנסה ה' אותך לדעת וגו' והי' הנבואה לנסיון שלא לשמוע. וכך א"ל הוא בנבואתו זו על ש"ד שהוזהרו עליו בני נח דהי' לנסות לדעת אשר בלבבו בשמירת מצות בני נח. והוא השיב ע"מ כן דמ"מ כוונתו לש"ש ועושה עבירה לשמה. ואפי' יהי' אמת שיענש אח"כ ע"ז. הוא רוצה רק לעשות כל מעשיו לש"ש ולא לקבלת שכר. ואפי' יענש ע"ז הוא מתכוין לעשות נח"ר לפניו משא"כ בהיפך כוונתו לאהבת בנו. ועל דרך זה הי' ההסתה כאן שא"ל שכוונת הציווי בהפחדת המיתה הוא לנסותו אם יבחר בטוב אף שימות עי"ז. ובאמת דאחר שיבחר לא ימות והי' חטא אדה"ר בטעות. וע"כ זכה תיכף אח"כ לשמיעת קול ה' אלהים מתהלך וגו' ודיבר ה' עמו שהוא השגת נבואה ולא יבוא אלא ע"י התדבקות כל כוחותיו בו ית'. וע"כ גם אחר החטא הי' עדיין כולו קדש לה' בכל מעמקי לבו ומוחו שלא הי' בו עדיין אלא הידיעה ברע בלבד. רק שכבר הי' בזה התחלה לכניסת היצ"ר שיהי' אח"כ איש ובעה"ב וא"א להפרידו ממנו אלא ע"י המיתה וע"כ הוצרך להתגרש מג"ע שלא ישלח ידו לעץ החיים וחי לעולם ולא יהי' לו תיקון לביעור הרע:
34
ל״הויצחק אע"ה בא לתקן זה לשוח בשדה היינו כל עסקי עוה"ז שהם מסט' דעה"ד טו"ר יהי' העסק בשדה הידועה מקל תפוחין קדישין. להיות גם התפוחין שהוא אילן האתרוג ועץ הדעת כולו קודש לה' שע"ז ניתן בו מצות החג להיות לקיחתו לקדושה לתקן הלקיחה שהוא התחלה לותאכל. ויצחק אע"ה חשב לתקן גם האכילה ע"י אותה אכילה שציוה לעשו להאכילו. כי שהי' סומא שחשוב כמת י"ל דכבר נתקיים בו בזה גזירת מות תמותון שעל חטא אדה"ר כיון שהוא כמת. והגזירה הי' שעי"ז יבוער אותו התחלת היצ"ר דידיעת רע וכבר נתבער אצלו עי"ז שנסתמא. וע"כ א' (תנחומא תולדות ז) דמטעם זה ייחד הקב"ה שמו עליו בחייו. דמה שאין מייחד משום הן בקדושיו לא יאמין ואל תאמין בעצמך עד כו'. אבל הוא שכבר נפרד ממנו גם התחלת שורש הרע דעטיו של נחש אין לירא עוד שמא יחטא. וע"כ הוא הי' יכול להעלות הני"ק מכל אכילת של תאוות גופניות הגם שנראה כאוכל לתאותו וכמ"ש ועשה לי מטעמים שנראה כמתכוין למלא תאותו. אבל הוא גם כל תאותיו בלתי לה' כי לא הי' בו שום נגיעה לרע כלל. ע"כ בזה דייקא הי' מתקן אכילה של תאוה דכי טוב למאכל של אדה"ד. וציוה זה לעשו שחשב שגם הוא עסקו בכך. דכתנות עור של אדה"ר שא' בב"ר דבתורתו של ר"מ כתיב אור בא'. היינו המשכת אור מקיף סביבותיו מתוך האור פנימי שבו מנשמת רוח חיים שבאפיו שנפח בו השי"ת מתוכו ופנימיותו שהוא אור פני מלך חיים להיות פנימיות רק טוב והרע רק מקיף בסביב. והמשיך לו לבוש אור מקיף למנוע גם הרע מהלבוש המקיף שיהי' עי"ז גם המעשה החיצוניות של הגוף שהוא עור ומשכא דחיויא מלא אור וקדושה. ועשו שהי' פושט טלפיו ומראה לו שמעשיו טובים ובבגדים החמודות דאדה"ר הי' משמש לאביו כמשאז"ל. היינו שהי' מראה לו שיש לו אותו אור מקיף להיות גם המקיף טוב. אבל באמת הוא הי' איש שדה שכל אישותו ומציאות חיותו הוא בשביל השדה ליהנות ולתענג מטוב עוה"ז. וזה כל עיקר מגמתו בעולמו ולא שיהי' השדה רק הכנה וכלי לצורך החיות ושיהי מכוון החיות ענין אחר. וע"כ אמר הלעיטני ואז"ל כמ"ש מלעיטין הנמל היינו כדרך אכילת הבהמה למילוי תאוה לבד ומאכלו מאכל בהמה כקללת אדה"ר ותכלת את עשב השדה. ושדה זו הוא השדה של קוץ ודרדר שנקרא שדה סתם שהוא סתם שדות האדמה שאחר קללת אדה"ר שנתאררה האדמה. ואלמלי אכל יצחק מצידו אז בכוונה הנ"ל שגם האכילה למילוי תאוה יש בה קדושה הי' נגרם ח"ו קלקול גם ליצחק מזה. כי באמת מאכילת תאוה דעשו אין שום צמיחת והעלאת קדושה כלל והי' יכול ח"ו עי"ז לבוא ג"כ לברך את עשו והי' מתגבר כח הנחש ח"ו עוד יותר ממה שהי'. אבל הש"י שומר נפשות חסידיו ולא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים מאחר שלא הי' לו שייכות לרע כלל ונבעו אז מצפוניו של עשו. כי כשהביא לו אותה סעודה לא לבש עוד בגדיו חמודות כדרכו תמיד בשימושו שהרי יעקב אך יצא יצא והי' עדיין לבוש בהם. וזהו לפי שאז נתברר ליצחק רמאותו ושאין לו כלל אותו אור מקיף כי אין אור מקיף בלא אור פנימי והוא לא הי' לו אור פנימי כלל. ואותו כיסוי והעלמת חטאיו הי' רק דרך רמאות ובמשכא דחויא ותוס' חטא על פשע לא לתקן החטא. אבל יעקב אע"ה כשלבשם הריח ריח בוגדים כמשאז"ל (סנהדרין לז.) החוטאים שבזרעו הבאים מכח חטאו של אדה"ר ושרשם באור פנימי מחלק אלהי ממעל. נתקנו ע"י הכתנות עור להיות בהם גם אור מקיף לקדושה וכולו טוב ובעלי ריח כאסא והדס שזכינו לריחו רק דקאי ביני הוצא והדס ריח ולא טעם שאז"ל נגד בעלי מצות ולא בעלי תורה היינו גם נגד פושעי ישראל שמלאים מצות כרמון. והוא הריחן כריח שדה מקל תפוחין קדישין שדם עה"ד בקדושה כנ"ל והוא כאתרוג שיש בו גם טעם ולא ריח בלבד. כי אחר התיקון וגם זדונות נעשו זכיות וכשלג ילבינו הרי כולו טוב:
35
ל״ווזה הי' טעם סעודתו שטעם אז הסעודתא דחק"ת קדישין שהוא בא לתקן אכילת התפוח שיהי' נחשבת לאכילה בקדושה ועלתה בידו שבירך עי"ז ליעקב ויתן לך שדרז"ל בב"ר ויתן לך אלהותו. הכוונה כמי שדרשו ז"ל ע"פ ויקרא לו אל וגו' שהקב"ה קרא ליעקב כן והוא מברכת יצחק שיתן לו אלהות. והוא כמשז"ל (שהש"ר) ע"פ צור לבבי דהקב"ה לבן של ישראל וזה שורש הדביקות באלהים חיים שאין בו מיתה כלל דע"כ אמרו יעקב אבינו לא מת שהוא זכה לתיקון חטא אדה"ר לגמרי ע"י ברכת יצחק לו. דזה תיקן ג"כ החטא דהסתת נחש והייתם כאלהים שאז"ל בורא עולמות. וכבר אז"ל (מ"ר ויקרא פ' לו) ע"פ בוראך יעקב עולמי מי בראך יעקב שהוא הי' באמת כן וצורתו בכה"כ. וע"ז הי' בריאת אדה"ר להגיע למדריגה זו אלא שהנחש הסיתו אדרבא ע"י החטא בעה"ד יבוא לזה. ובאמת הי' בהיפך ועי"ז נתרחק לגמרי ממדריגה זו ולא יכול לבוא אלי' עוד רק אחר שיתוקן החטא הנ"ל. וזכה לה יעקב ע"י הסעודה שהכין ליצחק שבה תיקן האכילה ועי"ז המשיך לו בברכתו לבוא למדריגה זו שהוא תכלית שלימות הבריאה. וכמשאז"ל דהראה למלאכים יעקב וא"ל דזהו האדם שיברא ויצחק עצמו לא זכה עדיין לזה שלא מת. דאף דסומא כמת הוא רק בכ' הדמיון דבכ"מ אין דומה לגמרי וכמ"ש בגמ' ובמד' איכה ע"פ היתה כאלמנה ובזוהר. ובמיתה נקרא דנח נפשי' שהגיע למנוחה מהיצ"ר ולקורת רוח כנ"ל והגם דהוא זכה לזה כנ"ל מ"מ לא הי' עדיין ביטול גמור כבמיתה ממש שהרי אהב את עשו הרי הי' אפשר עדיין להטעותו כמו שהטעה נחש את חוה והי' ח"ו חוזהר לקלקול. והגם דהש"י שמרו זהו מצד השי"ת ולא מצידו מצ"ע הי' בו עדיין כח ההכנה למקום של טעות. וכמו אדה"ר קודם החטא דהי' בו כח הבחירה בזה שיוכל להיות ניסת ע"י הטעאת נחש. ואף שהוא לא חטא בפעל מ"מ לא נעקר עדיין אותו כח ההכנה כמו שיהי' לעתיד ואמר מיתה דנעקר גם זה:
36
ל״זושבת שהוא יום הנייחא ומעין עוה"ב הוא ג"כ רק מעין דוגמא ומ"מ סעודת ליל שבת נקרא סעודת חת"ק שגם הוא בא לתקן אכילת עה"ד שהוא בקדושה. וכידוע מהאריז"ל שאכילת שבת אף שהוא לתאות נפשו ומילוי כרס אין בו פסולת ורע כלל כי הכל בקדושה גם אכילה דתאוה כאכילת עה"ד דאדה"ר. וזהו בלילה שאז האדם מקדש ומשפיע תוס' קדושה בפמליא של מעלה ע"י מעשיו בקדושה ואז הוא זמן המשכת הקדושה ע"י מעשיו. משא"כ ביום הקדושה ע"י השביתה ממעשה כמש"ל וזהו סעודת יצחק הנז"ל. ומקדושת ב' סעודת אלו נולד קדושה בסעודה ג' שהוא נגד יעקב אע"ה מדת ז"א כידוע והוא המחובר וכלול משניהם. והיינו זכור ושמור שנאמרו בדבור א' והוא שורש הדביקות ויחוד קבה"ו להיות חד ממש כידוע אורייתא וקוב"ה וישראל חד והתורה היא המאחדת לישראל וקוב"ה. כי היא חכמתו ורצונו ית' והוא וחכמתו ורצונו הכל א'. וישראל העוסקים בתורה ומצותי' הם מתאחדים בזה עמה שממנה שרשם מאותיות התורה כידוע. ורמ"ח איברים ושס"ה גידים נגד מצותי' מ"ע ול"ת והקב"ה אש אוכלה וכן התורה אש דת למו. וכן ישראל העוסקים בתורה כמ"ש בסוף חגיגה דכל גופם אש שנא' הלא כה דברי כאש. וגם פו"י שא' שם דמלאים מצות. בשעת עסקם במצות התורה הרי עוסקים אז בתורה ודבוקים בה ונעשים אש. דע"כ אין אור של גיהנם שולטת בהם ג"כ כמ"ש שם (ובשבת קה:) דאדם מישראל שמת כס"ת שנשרף עי"ש ברש"י דאפי' ריק שבישראל( וזהו ע"י הדיבוק שלהם בהשי"ת בכח העסק במצותיו ועי"ז גם כי אלך וגו' לא אירא רע כי אתה עמדי והוא אש אוכלת אש דגיהנם הבא מתבערת התאות רעות כמ"ש (בב"ר פ"ו) ע"פ רוחכם אש תאכלכם וזהו אש דעוה"ז עלמא דשיקרא ולשון שקר שהוא רק עד ארגיעה. וע"כ א' חיצי כלים והם אין כלים שדבוקים באמת דתכון לעד וע"כ קיימים לעולמי עד דחותם של הקב"ה אמת. והאדם נברא כצלמנו בחותמו ית' שזהו צורתו של יעקב אע"ה דתתן אמת ליעקב וכנא' כחותם על יד ימיני כי שרשם מאותיות התורה שנק' תורת אמת. ולשלימות הדיבוק הזה יזכו לעתיד שא' (ב"ב עה:) דעתידים צדיקי שיקראו בשמו של הקב"ה ועמך כולם צדיקים. ובשבת דמעין עוה"ב זוכים מעין זה בסעודה ג' אחר שקידש היום בברכת הקידוש וזכה לקדושת חת"ק ואח"כ בשביתה ביום לקדושת עתי"ק. אח"כ זוכה לקדושת ז"א היא צורת יעקב אע"ה החקוקה בכה"כ שהוא הצורת אדם שעל הכסא בהמשלת הנביאים הצורה ליוצרה מצד השגתם היחוד הגמור איך כולא חד. ולאדם שטוב מטעימין מפרי מעשיו בעוה"ז (קידושין מא.) לזכות לטעום מדביקות הגמור הזה בעת רצון דמנחת שבת אחר שכבר נתקדש בקדושת הלילה והיום. זוכה לחקיקת צורתו בצורת ז"א ומזה נשארה אותה קדושה דשבת קבועה וקיימת בו גם בימי החול שאע"פ הקדושה עצמה ניתקת הרשימו נשאר כידוע דבכ"מ שהי' קדושה הוא כן. כשהיא קדושה עצמיות שא"א לינתק לגמרי וכענין בבהמ"ק קדושתו אף שהן שוממין (מגילה כח.) וע"ד זה היא קדושת השבת אחר שנקבעה ביחוד הגמור בלב לפי שעה דשבת. אינה ניתקת עוד לגמרי גם בחול שהוא שומם הקדושה הגמורה. דעדיין הרשימו נשאר. וע"ז הוא סעודת מוצ"ש ללוות המלכה שהיא סעודתא דדוד מלכא הגבר שהקים עולה של תשובה להשיב הכל לשרשו אפי' הגדיל עונות עד אין חקר. דאפי' פושעי ישראל א"א להם לנתק עצמם מהשורש לגמרי שהיא קדושת השבת שניתן במתנה לאות ברית לכל זרע ישראל שנגדו היא מדת דוד המע"ה האחרון לז' אושפזין עילאין כידוע. וסעודת מלוה מלכא הוא ע"ד סעודת א"ח שהוא לאסור ולקשר קדושת החג להיות יחד עם שאר ימי השנה ובקשר אחד כדי שיהי' בהם שייכות לאותה קדושה שקלטו בחג. וכן השבת עם ימי המעשה. וע"כ צריך לזכרו בכל יום ומחד בשבא לשבא להרגיש גם בהם הרשימו דקדושת שבת. דע"י הרשימו הנשאר בו מקדושת שבת העבר הוא יכול לעשות הכנה בקרבו לקבל קדושת שבת הבאה ביתר שאת. וכן ע"ד זה להיות מוסיף והולך בכל ימי חייו ואשרי הזוכה לכך ולטעום בלב באמת ככל האמור:
37
ל״חמתנת קדושת השבת שניתן לישראל היינו שיהי' אותה קדושה קבוע וקיים בלבם וכמ"ש אות היא וגו' לדעת כי אני מקדשכם. ובשבת (י:) פי' זה על מתן שכרה דשבת דלא עבידא לגלויי שצריך להודיעה. ומזה דהקדושה שנכנס ללבות בנ"י ע"י שמירת השבת שהש"י מקדשם היא מלתא דלא עבידא לגלויי גם להאדם עצמו. ואע"פ שאין האדם מרגיש שום תוס' קדושה בעצמו ובקרב לבו אפי' ביום השבת עצמו וכ"מ בימי החול שאחריו. האמת כן הוא מה שהודיענו הש"י כי הוא מכניס קדושה בקרבנו עי"ז. אף שאין מורגש לנו ע"י העונות המבדילים בינינו לבינו ית' שהם המאפילים לאור קדושה זו שלא יהי' בהתגלות לבו. אבל אינם פועלים אלא העלם ע"י מחיצת הוצא וחוחים הסובבים להאסא והשושנה ולא שיכבו ח"ו האור לגמרי. ולעולם אור הקדושה דשבת שהוא שמא דקוב"ה ומעין עוה"ב תקוע וקבוע ביחוד גמור במעמקי הלבבות של כל זרע ישראל. וע"כ אמרו בב"ר שברכו באור פניו שאין גומה אור פניו בשבת לחול כי חכמת אדם תאיר פניו והקדושה שבלב פועלת הארה וזיו בפניו דע"כ א' דישראל בפניהם ניכרים כמ"ש הכרת פניהם ענתה בם. שהם בנים למקום ודומים לקונם בצלם ודמות ע"י קדושת השבת שהוא אות הברית בינו ובין בנ"י. כי אז זוכים להנשמה יתירה שהוא הנשמת רוח חיים שנפח באפי אדה"ר קודם החטא דמאן דנפח מתוכו נפח שעי"ז חלק ה' עמו כמו חלק ממנו ממש. וע"כ א' (שבת קיג.) וכבדתו שלא יהי' מלבושך של שבת כו' דר"י קרי למאני מכבודתא. והרי מה שהבגדים נקראים מכבודתא היינו שהם מכבדים לאדם הלובשם. וקרא דוכבדתו על השבת קאי ולא על האדם ומה כבוד הוא לשבת מה שהאדם מכבד א"ע בבגדים יפים. אבל עיקר קדושת השבת שניתן לישראל היינו מה שהש"י מכניס אז קדושה בלבבות דישראל כי כל פעולת מע"ב בשביל ישראל שנקראו ראשית שהם סוף המעשה שבמחשבה תחלה דכל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה. והם עיקר תכלית המכוון של כל הבריאה דו' ימי בראשית להיות אדם בצלם ודמות העליונה הרודה בכל הבריאה ואתם קרויים אדם כו'. דזרע יעקב הם בצלם ודמות שצורתם בכסה"כ וזהו שהם חלק ה' והקב"ה לבן של ישראל וקוב"ה וישראל חד שהוא יחוד קוב"ה ושכינתי' שאשר הש"י שוכן בלבבות דבנ"י דאני ה' השוכן אתכם אפי' בתוך טומאותם ח"ו לא זזה שכינה מקרבנו. רק שהוא בגלות והעלם ע"י הקוצים שמסט' דיצה"ר וגנדא דילי המעלימים וע"כ נא' גם כל מעשינו פעלת לנו. ונא' ואתה הסבות את לבם וגו' וכן שמעתי על לה"כ ממרים הייתם עם ה' דגם ההמראה הי' עם ה' וכידוע ג"כ המשל ממלך שכסות ולשון שינה לפתות לאשתו לזנות. וזהו השורש דקדושת ישראל שא"א להיות ניתן מה שהם דבוקים באלהים חיים וזהו מתנת השבת כי בו שבת. וכן אנו שובתים והוא הנייחא מכל מעשה בראשית שהוא הכל בקדושה כרצון הש"י וזהו הקדושה דשבת מה שיש קדושה בלבבות דבנ"י. והוא מה שהש"י שוכן בתוכינו שזהו קדושת ישראל כמ"ש והתקדשתם וגו' כי קדוש אני. וכמו שישראל הם כלל הבריאה דעולם כן הם כלל הזמן שהוא ג"כ נברא והכל הוא כלול בעולם ושנה ונפש כידוע מס' יצירה והאדם עולם קטן וכמ"ש באדר"נ שיש בו דוגמת כל העולם כולו. וכן יש בו שס"ה גידים נגד שס"ה ימות השנה ובזוה"ק דגיד הנשה נגד ט' באב. וכן נגד כל יום יש גיד מיוחד והוא המשמש באותו יום דע"כ נאסר האכילה בט"ב. והגידין שנגד ימי השבתות הם השופעים קדושה בלב האדם והם המשמשי בימי השבתות. וזהו כל הקדושה דשבת שניתן לישראל לאות ברית שקדושה זו שורה בגופם. וע"ד שא' בקדושתו של המקום היכל ה' המה שבאדם עצמו יש קדושת היכל ובית ק"ק שע"ז א' יכוין את לבו נגד בית ק"ק שלב הישראלי הוא המתקדש בקדושת בית ק"ק. וכן הוא ג"כ בקדושת הזמנים שבלבבם קבוע אותה קדושה. וע"כ כשמכבד גופו בלבושים נאים לכבוד שבת קרינן בי' וכבדתו שהוא מכבד את השבת היינו קדושת השבת שבקרבו. וע"כ א' (שס ע"ב) ושמת שמלותיך אלו בגדים של שבת דדייקא משמלותיך שהבגדים אין להם שייכות לעצם האדם שיהי נקרא שמלותיך דמשמע שמיוחדים אלי' ושהם שלה ביחוד. ומה יחוד יש לבגדים עם אדם ומחר יוכל ללבשם אחר והוא ילבש בגדים אחרים. אבל בגדי שבת שהיא מה שלובש לכבוד הקדושה דשבת שבקרבו. וודאי יש להם שייכות להאדם הלובש ביחוד וכפי קדושת השבת הקבועה בו דודאי ג"כ אין דומה בכל אדם. וכמו בעוה"ב דלכל א' יש עולם בפ"ע ומדור לפי כבודו. כן בשבת שמעין עוה"C הקדושה שנקבע בלב בנ"י הוא בכל א' בפ"ע כפי הראוי לשורש נשמתו. וכמו שהקדושה מעין עוה"ב כן הלבושים שלובש לכבוד אותה קדושה הן מעין הלבושים דעוה"ב שידוע שגם אז יש לבושים לנשמות הנעשים מתורה ומצות שעושה להם ג"כ לכ"א כפי מה שהוא ואין לזר חלק בו. וכך הלבושים דשבת אף שמצד גשמיותם ודאי ג"כ אפשר שלמחר ילבשם אחר והוא ילבש אחרים. מ"מ מצד הקדושה שיש בהם מה שהוא מכבד עי"ז השבת מצד זה הם שייכים רק לו ביחוד:
38
ל״טוכפי הנראה מפני כן כ' ללבוש בגדי לבן בשבת לפי שהוא מעין לבושי עוה"ב ושם הצדיקים לובשים לבנים כמ"ש (שבת קי"ד.) לענין תכריכין (והם הלבושים שיקומו בהם לעת"ל כמ"ש (סנהדרין צ:) דיעמדו בלבושיהם) וכן כה"ג ביוה"כ שהוא סוד עוה"ב כידוע לובש לבנים. ושם בשבת יחסוהו ללבוש חתנים. וכבר א' דהקב"ה אמר לשבת כנס"י יהי' בן זוגך והיא כלה מלכתא והם חתן דומה למלך וכל ישראל בני מלכים ונקראו ממלכת כהנים ע"י שהם גוי קדוש מקדושת השבת שהוא מדת מלכות ומלכתא. וכהנים הוא כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כלי' שהכלה יש לה תכשוטי כלה שבהם ניכרת שהיא כלה. וע"כ נקרא כליה המיוחדים וכן החתן יש לו בגדי חתן שהם לו לפאר דוגמת כהן בבגדי כהונה שאין נקרא כהן בכיהונו זולתם שהם לבוש לאותה הקדושה שהכניס הש"י בכהנים מצד עבודתם. ולאותה קדושה זוכים ג"כ כל ישראל לטעום ביום השבת שאז הוא כחתן יכהן. ובגדי שבת הם דוגמת בגדי כהונה ובגדי הבד. וע"כ א' (שבת כה:) בר' יהודא בר אילעי אחר רחיצת פניו ידיו ורגליו בע"ש לכבוד שבת זכה לטעום הקדושה דשבת שמקדמת לבוא בזמן הראוי לסו' שבת ונתעטף כו' ודומה למלאך ה' צבאות. ובוודאי שנתעטף בבגדי שבת ולבש לבנים ונתעטף לבנים כמלאך מיכאל משרת בבגדי הבד וגם כהנים נמשלו למלאכים כמ"ש בב"ר מקרא דכי שפתי כהן וגו' כי מלאך וגו'. ובמלאכים א' (שס פט.) כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות בהם שובתים תמיד. וע"כ אין להם שייכות לקדושת השבת ואין להם הרגש בזה ע"ד כיתרון האור מן החושך. ומי שמשוקע בו' ימי המעשה הוא מרגיש יותר העונג בשבת כששובת כידוע וכן לענין הקדושה. ובשבת ששובת דומה למלאך ששובת תמיד אלא שאצלו אינו בבחירתו וע"כ לא שייך בו הרגש קדושה והש"י בראו להיות מלאך ה' והוא עומד במדריגה זו. והאדם נקרא הולך ומחול לשבת הוא מתעלה מקדושת אדם לקדושת מלאך. ובכל שבת הוא הולך ומתעלה יותר לקדושת מלאך יותר גדול כי גם במלאכים מדריגות אין מספר. ומצד הזה הוא ג"כ ענין בגדי שבת דוגמת מלאכים שיש להם ג"כ לבוש כמ"ש והאיש לבוש הבדים וגם בגדי אדה"ר והם כתנות עור שעשה לו הקב"ה אחר החטא שהי' סמוך לכניסת שבת הי"ל לבגדי שבת. וע"כ בתורתו של ר"מ (דשמא קא גרים שהי' מלא אור ומאיר ומנהיר עיני חכמים זכה להרגיש בכ"מ שיש רמז אור) כתיב אור בא' שעל ידם זכה להרגיש אור השבת אף שעדיין לא ניתנה לו. וע"כ הרגיש רק דרך הלבוש ואמר מזמור שיר ליום השבת כמשאז"ל שהרגיש דטוב להודות לה'. שאחר חטא גדול כזה שהחשיך פני כל הדורות בגזירת המיתה זכה לאור גדול כזה דיום השבת. דכך ברייתו של עולם ברישא משוכא והדר נהורא שעי"ז מרגיש אח"כ יתרון האור. וכן לא זכה אדה"ר לאותם כתנות אור אלא אחר החטא שראה שהי' ערום. וזהו המקום שבע"ת עומדין שאין צדיקים גמורים כו' כי הם מרגישים האור הבא מן החשך ע"י העונות הנהפכים לזכיות שהוא הרגש חזק יותר. דע"כ א' בב"ר טוב מאד זה יצה"ר דצדיק נקרא טוב סתם כמ"ש אמרו צדיק כי טוב ובע"ת זוכה לטוב מאד. וזה נא' סמוך לויהי ערב וגו' יום הששי ויכולו וגו' ולקדושת השבת שבא מיד אחר חטא אדה"ר בהכנסת יצה"ר בלב ובריאת מה"מ שהוא שטן כו' והוא תכלית תוקף הרע שבעולם ע"י אכילת עה"ד טו"ר שדעת לשון חיבור שבו חיבור טוב ורע. והטוב המחובר לרע כאשר הוא גובר על כח הרע ומנצחו הוא נעשה טוב מאד ומיד בא לקדושת השבת שהוא האור הבא מתוך החושך של ו' ימי המעשה. והוא טעימת האור כי טוב שנברא ביום א' שהוא התחלת הבריאה והסוף מעשה שבמחשבה תחלה להגיע לאותו אור הגנוז לצדיקים לעת"ל באלף הז' יום שכולו שבת שהוא בא בימי השבתות שבו' אלפים דשנות עוה"ז. ובעוה"ז האור גנוז ומשיגים האור מתוך הגנוזה כמשיג דבר דרך לבוש ומסך. וזהו הכתנות אור שהוא הרגשת האור כי טוב שחזר להיות טוב מאד מצד התגברות דטוב על הרע שהרגיש בו ר"מ שהי' מזרעא דעשיו מנירן קיסר וגבר על שורש הרע שבו מאבותיו. דעשו הוא שורש הרע שבעה"ד טוב ורע ויעקב שורש הטוב והגרים הבאים לידבק בישראל הם המהפכים שורש הרע לטוב. וע"ז הי' הגלות שיתוספו גרים לקלוט כל הני"ק ולאהפכא הכל לטוב מאד ור"מ דסתם משנה כותי' שהוא שורש תושבע"פ הוא שזכה לאור זה שמתוך החושך והרגיש האור שבכתנות עור הכתוב בהתגלות שמצד הערבוב דמטוב ורע בלשון עור והם בגדי עשו החמודות כמשאז"ל שבהם הי' משמש אביו. לפי שהם הכתנות עור שמצד הערבוב דטו"ר שהי' לו שייכות להם מצד הרע ומצד הערבוב יש בהם ג"כ טוב. וע"כ הי"ל כמו בגדי שבת לשמש ליצחק שבהם הי' יכול להטעותו שהי' מרגיש קצת טוב מצד הלבוש שזה כל ענין עשו להראות עצמו לטוב לפנים מצד הלבוש. וזהו הפשיטות טלפיים שנמשל לחזיר שיש לו סי' טהרה בהחיצוניות ולא בפנימיות. ויעקב לבשם כשקיבל הברכות שנתלבש בהלבוש דעשו ואז הריח בו יצחק ריח בגדיו ריח בוגדיו שהם מצד הערבוב דטו"ר. ואצלו להיפך הרע רק מצד החיצוניות והלבוש אבל הפנימיות טוב דאפי' הריקנין ופו"י מלאים מצות כרמון כמ"ש (סנהדרין לז.). והריח הוא דבר שהנשמה נהנית בו שהוא מהפנימיות וזהו הכתנות עור שמצד הקדושה ובגדי שבת של פו"י שומרי שבת שזוכין ג"כ לקדושת שבת דרך לבוש עור ממשכא דחויא והחטאים שהם מתהפכות ג"כ אח"כ לטוב מאד. ואור המאיר שזכה לו ר"מ וכן כ"א מישראל זוכה מעין אותו לבוש אור בכ"י שבת בלבישת בגדי שבת כפי השייך לו. כי אדה"ר הוא קומת אדם הכולל כל בנ"א שבכל הדורות כמש"כ בשמו"ר ע"פ איפא היית ביסדי ארץ ומסתמא הבגדים שעשה הש"י לו הם ג"כ לבושים כוללים קומת אדם שבכל הדורות. והיינו בנ"י דאתם קרוים אדם כ"א כפי שורש נפשו באיזה אבר מקומת אדה"ר. כן לבושיו מלבושי אדה"ר של אותו אבר ומהאור של אותו חלק שבכתנות האור דאדה"ר הוא התפשטות האור שמבגדי שבת שלו. וע"כ אותם בגדים נק' שמלותיך שמיוחדים לו וביחוד נא' זה בפירוש בכתוב גבי רות שנק' אמה של מלכות כמשז"ל (ב"ב צא:) ע"פ אם המלך גבי שהמע"ה. כי היא היתה השורש למדת מלכות וע"כ יצאה ממנה מלכות בית דוד שנמצא מצד הערבובו דטו"ר בסדום בבת לוט הבכירה (כמ"ש בב"ר פ' נ) וממנה נתגלגל עד רות שאצלה נתהפך הרע לטוב מאד וזכתה לקדושת שבת מלכתא להיות אמה של מלכות. וע"כ בא אצלה התגלות הזה של חלוף בגדים בשבת והתייחדם אל האדם ונקרא אצלה שמלותיך ביחוד כי הם מיוחדים לה ביחוד שהיא ממדת המלכות שהיא קדושת השבת. ולבשתם כשבאתה לבועז לבנות ממנו שלשלת זו של מלכים להראות לו דבר זה שבה יש שורש דבר זה. דמסתמא גם הוא הי' יודע להריח ריח בגדים שבבגדי שבת שהם מעין בגדי אדה"ר כנ"ל דודאי יש בהם ג"כ ריח בגדים להיודעים להריח ולהכיר בהם השורש אור של המלובש בו. שבגוף הוא אור וגנוז ונעלם בעוה"ז ומצד הלבוש המסתיר עצם האור ונגלה בו רק הריח אפשר להרגיש גם בעוה"ז מי שזוכה ליראת ה' שיש לו חוש הריח ברוחניות. דע"כ נאמר זה דריח בגדיו ביצחק שהרשת הריח הוא משרשו דרגא דיראה:
39
מ׳וכל השתדלות אדם בעוה"ז הוא להגיע לשלימות היראה כמ"ש מה ה' שואל וגו' כ"א ליראה ונא' את האלהים ירא וגו' זה כל האדם. וא' אין להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יר"ש. וזה כל עסק עוה"ז דהיום לעשותם עד ימות המשיח שא' בשבת דהם ימים שאין בהם לא זכות כו' דישלם כח הבחירה כשיגיעו לתכלית השלימות דיר"ש דמחוי להו יצחק הקב"ה בעיניהו (שבת פ"ט:) שהו דרגא דיצחק שהגיע לשלימות היראה ע"י ראיית הש"י נוכח עיניו. ומי שעומד לפני המלך ע"כ הפחד עליו וא"א שלא יתיירא כמ"ש בהג"ה דריש או"ח ובטל הבחירה ממנו וע"כ יחד הקב"ה שמו על יצחק בחייו. ומזה הי' ג"כ כהיון עיניו מחיזו דעוה"ז ע"י גילוי שכינה לעיניו כמ"ש ובמורא גדול זה גילוי שכינה ורואה דאין עוד מלבדו ואין רואה כלל שום דבר זולתו. אבל הוא הי' נקי לגמרי מכל חטא מימיו ולא כ"א זוכה דאין אדם צדיק בארץ וגו'. וע"ז א' ה' ה' אני הוא קודם שיחטא ואני ה' אחר שיחטא וישוב. ואור זה של בע"ת שאחר החטא ל"י יצחק להשיג מאחר שהוא הי' צדיק גמור ולא טעם זה מימיו ובמקום שבע"ת כו' כנ"ל וע"כ הי' טועה בעשו. שהי' חושב שיגיע למדריגת בע"ת. אבל כשבא עשו באותן בגדים לא הי' מריח בהם כלום מאחר שבו לא הי' שום ריח של קדושה. וכשבא יעקב לבוש בהם הריח ריח בגדיו דבו יש אור זה דלא ידח ממנו נדח. ואז אמר ראה ריח וגו' ולשון ראה כמדבר לאחר היינו להש"י שא"ל ראה שלא טעיתי שיש ריח טוב בהפנימיות גם בבוגדים ואחר החטא. אבל הוא טעה בזה שדימה שהוא עשו ודבר זה לא הי' אפשר לו לעמוד עליו בשלימות מאחר שאינו ממדריגתו והשגתו:
40
מ״אוכל עסק עוה"ז הוא להגיע לאור זה שלאחר החטא כשישוב. ודהמע"ה שהוא התחלת אור המשיח הוא הגבר שהקים עולה של תשובה ומשיח יהי' הסוף ותכלית השלימות שיתוקן כל העולם כולו על ידו. וע"כ הוא יזכה לשלימות הריח דמורא ודאין (סנהדרין צג:) ובעוה"ז אדם יוכל לזכות מעין זה בשבת וע"ז הוא המדאני אסא שא' בפ' ב"מ. א' נגד זכור וא' נגד שמור שבהם הריח מקדושת השבת הבא לאדם ע"י הזכירה והשמירה. כי הדסים נקראו הצדיקים כמ"ש (מגילה יג.) והיינו אותם שלא חטאו כמ"ש (עירובין כא:) הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא. כי מהחטא בא הסרחון והיפך ריח טוב כמ"ש (שבת פח:) וגם כששב כ"ז שלא נתהפכו להיות כשלג ילבינו וכזכיות ממש א"א להיות ריח טוב ודי שסר הסרחון. ורק על לעתיד דרשו בעירובין שם לפני זה קרא דהדודאים גם על רשעים גמורים דלא אבד סברם ואלו ואלו עתידים שיתנו ריח ולא פליגי רק מר דריש קרא אלעתיד ומר על ההוה בעוה"ז. וע"י קדושת שבת שמעין עוה"ב יכולים להרגיש מעין הריח דלעתיד והוא הריח בוגדים שבבגדי שבת הנ"ל. וזהו הכנסת הריח דהדס לגופו שהקולט הריח מאחר הוא קולט מעין אותו הריח בקרבו. וכן טעם שמריחים במוצ"ש לפני ברכת ההבדלה שעדיין יש מקדושת שבת להכניס הריח מאותה קדושה בקרבו גם על ימות החול ומה שהאדם מריח וקולט ריח טוב בגשמיי יש בו כונה ופעולה ממש ג"כ ברוחניות. כי כל עניני עוה"ז הם בדמות העליונים וענין הריח שבעוה"ז הוא לבוש גשמיי לריח טוב העולה מצדיקים וכנס"י הנמשלה מפני כן לשושנה. וזה בעולם ונפש וכן בשנה ימי המעשה דחול סובבים לקדושת יום השבת. וידוע טעם ה' צלך שהוא כמו הצל שעושה מה שהאדם עושה ובאתדל"ת אתער לעילא בכל הפעולות שהאדם עושה והכל הולך אחר כונת הלב כידוע. והש"י מריח ג"כ בליל שבת הריח טוב של כנס"י שומרי וזוכרי שבת העולה לפניו. וכן במוצ"ש קודם שנבדל קדושת השבת והתחלת ימי החול שיהי' נשאר רושם אותו ריח טוב גם בימי החול. כי בעוה"ז עיקר העלאת הריח טוב מהתחתונים הוא רק בשבת כמו שלמטה אז הוא הרגשת הריח. כי אז ג"כ הרגשת היראה הנופלת על האדם כמ"ש דאפי' ע"ה אימת שבת עליו. כי אז הש"י מסתכל בבריאה כמ"ש וירא אלהים את כל וגו' ויהי ערב וגו' שע"י הסתכלות הש"י בנבראי שב הכל להיות טוב מאוד והתחיל האור דשבת. וכשהש"י נכחו ומסתכל בו א"א שלא יפול היראה ואע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי. וראי' זו הוא הלבישה דבגדי שבת כביכול כלפי מעלה ית"ש. כי כל הבריאה כולה הם לבושים שבהם מתלבש הבוי"ת ותחלת הבריאה הנא' במע"ב הוא האור ונא' בו עוטה אור כשלמה. ואמרו (בב"ר רפ"ג) שנתעטף בו הקב"ה שזהו הלבוש הא' שברא הש"י היינו שיהי' מבוא לנבראים ושיוכלו להשיג אורו ית' דרך לבוש זה שהוא האור המושג לנבראים. והוא הקיבול שכר דלעוה"ב שגנזו לצדיקים לעת"ל שיושבין ונהנין מזיו השכינה. וזהו הלבוש של שבת שמשמש לעתיד ביום שכולו שבת וסף מעשה במחשבה תחלה ונעוץ סופו בתחלתו ע"כ הי' בו ההתחלה מה שהוא הסוף ותכלית המכוון שיהי תמיד כן ויום שכולו שבת. ונגנז מיד בימי המעשה שהם המשכת ו' אלפי שנה עוה"ז והחזירו בשבת כמ"ש (בב"ר פ' יא) ברכו באורה כיון ששקעה החמה בלילי שבת התחילה האורה משמשת. ור"ל אור הגנוז הנ"ל כדמייתי ע"ז קרא דואורו על כנפי הארץ דדריש לי' שם על אותו אור דיום א' שאדם צופה מסוף עולם ועד סופו. ר"ל שמשיג דאין עוד מלבדו ואין לפניו שום דבר חוצץ בפני הראי' דהכל רק אורו ית' ומלא כל הארץ כבודו:
41
מ״בושם אח"כ א"ר לוי בש"ר זעירא ל"ו שעות שימשה אותה האורה כו' ומוסיף גם י"ב שעות דע"ש. וכבר קדמונים אחזו שער לדרוש שמות האומרים שהם שייכים לאותו המימרא. כאשר נהירנא דראיתי בפי' הנרבוני על המורה ובנתיבות עולם למהר"ל מפראג וזולתם ס' קמאי. ויציבא מילתא ע"ד האמת שאינו רמז בעלמא רק האמת כן. כי כל מה שאדם משיג בתורה הוא מה ששייך לשורש נשמתו ושם האדם ידוע דהוא שורש חיותו ונשמתו וא"כ ודאי שהד"ת שחידש כ"א יש לו שייכות לשמו. ונא' גם כאן דידוע מאן דאיהו זעיר איהו רב דענוה גדולה מכולן ומזה נמשך ובא לדביקות והוא הנלוה ונדבק להש"י כענין ואתם הדבקים וגו' וכענין הפעם ילוה אישי אלי דידוע דהוא יחוד קוב"ה ושכינתי'. ואותם שהם במדריגה זו הם משיגים אור זה גם בע"ש שאז הוא זמן ההכנה לשבת. ואדם הדבוק בהש"י מצד תוקף חשקו בעסק ההכנה להגיע לאור הזה הוא מתחיל להשיג אז התנוצצות מאור הזה ע"ד אור עמוד השחר דס"ל לרשב"י (ברכות ח':) דליליא הוא עי"ש ובתוס' ד"ה לא והיינו למשיגים אור הבהיר כרשב"י נחשב זה ללילה ומ"ש גם זה מאור היום עצמו. ולדידן להלכה יממא הוא דגם זה נחשב אור יום גמור. ובע"ש שהוא סוף חשכת ו' ימי המעשה הוא כמו סוף הלילה. וידוע שמי שעומד בהר הוא רואה אור עמוד השחר מקודם להעומד למטה כענין מוצ"ש בציפורי בשעת שקיעה ה"נ בשעת זריחה. וכן ברוחניות מי שעומד במעלה גבוהה ואף דלגבי' ג"כ הוא לילה עדין באור מועט כזה. מ"מ כבר הוא שימוש אותו האור עצמו ויש כח באדם להכניס בההכנה מקדושת המצוה עצמה. וזהו טעם דר"א דמכשירי מצוה דוחה שבת שהוא הרגיש כפי מדריגתו הגדולה קדושת המצוה במכשירי' ג"כ. וא' (בשבת קל.) מעיר שעשו כמותם מתו בזמנם ולא הי' שמד דמילה עליהם. הרי שהיא מעלה גדולה וע"ז אין ההלכה כן והוא אסור והעושה כן מחלל שבת. דההילוך להנהגת עולם אינו כן דלא כ"א זוכה למדריגה זו ואותה עיר מסתמא היו ראוים לכך במצות מילה ביחוד מיהת כפי תוקף חשקם להכנתה. וכן הרגשת קדושת שבת בזמן העסק במכשירין והכנה בע"ש:
42
מ״גובבריאת עולם ג"כ כל מה שנברא בע"ש הוא ג"כ להכנה לקדושת השבת והוא בריאת האדם שהוא עיקר הכל הזוכה לאותה קדושה והם אומה הישראלית הקרוים אדם. ובהמות וחיות הם העכו"ם בנ"א הדומים לבהמה ועם הדומה לחמור שגם הם נבראו לצורך התכלית לעוה"ב ג"כ שיהי' מהם גרים גרורים. וכ"ח מאות עבדים לכ"א מישראל והם מחסידיהם שיש להם חלק לעוה"ב לשמש לבנ"י וענין ריבוים כ"כ כענין ריבוי הבהמות ובע"ח נגד בנ"T שהוא נברא יחיד ובהמות וחיות רבים וכן ישראל גוי א' וביעקב נא' נפש א' ובעשו נפשות רבות. כי כל מה שבמעלה עליונה להתדבק באחדות הש"י הוא באחדות. משא"כ אותם שמלמטה מעלמא דפירודא שע"י הפירוד א' להרבה חלקים הוא הריבוי. וגם הבהמות וחיות עצמם נבראו לתשמיש אדם כמ"ש הם נבראו לשמש אותי ואני לשמש את קוני והגם שבשבת אסור לשמש בבע"ח. בשבת שהוא תכלית הבריאה הוא זמן השביתה שהאדם א"צ לשמש כלום אבל הם מעצמם משמשים לו ומכינים לו הכל עוד מע"ש. ועכ"פ גם הבריאה דע"ש כולו הכנה וטורח לצורך השבת וגם למעלה בעליונים כן בעולם האצילות והנפשות שהם משם יש הרגש אור דשבת גם בע"ש והוא צורך לבריאת אדם שיוכל להשיג עי"ז בכח נשמתו הליונה שמאצילות לאותו האור. ומשם ולמטה שיש התחלה למציאות שורש רע הוא גנוז ונעלם וא"א להתגלות אלא בשבת. ומזה הוא ג"כ מ"ש דהגלות נגזר רק באלף הה' כל היום דוה. וכל אלף הו' הי' ראוי להיות ימות המשיח אלמלי זכו. היינו ע"י הרגשת האור גם בע"ש כר' לוי בש"ר זעירא הנ"ל למי שזוכה למדריגה זו דענוה ודביקות. ולפי שלא זכינו בעוה"ר יצא מה שיצא ונשאר רק הזמן של תוס' שבת שאדם יכול להוסיף שיהי' בו קדושת שבת עצמו. ודבר זה מה שהאדם מוסיף על הקדושה של הש"י. וזהו הקדושה דיה"מ שהוא באלף הו' שהוא קודם אלף הז' שהוא שבת מעצמו. אבל ימות המשיח הוא מה שזוכין בנ"א שהם יכולים להוסיף קדושה גם מקודם. ולזה ג"כ אין זמן קצוב כמה יוסיף רק הכל תלוי בבחירת האדם( ובסוף מעשה נסתכל הש"י איך הכל מכוון להמחשבה תחלה שהכל טוב מאד להשיג אותו האור שרצה שישיגו שנטעטף בו כשלמה ולבוש. וגם אחר החטא נתקן בכתנות אור שהם ג"כ כתנות אור לצורת אדם שבמרכבה שלא נעלם לגמרי האור גם אחר החטא והוא נראה עדיין דרך לבוש כמקודם. וזהו התחלת התנוצצות האור ומיד התחיל האורה משמשת בקדושת השבת. ומשיח שהוא יהי' שלימות הנפש דאדה"ר הוא יזכה לאותו כתנות אור בשלימות להיות אור תחת עור. שגם עור מבשר הגופנים והגשמיים יהי' מאור וזיו השכינה. וזהו הבגדי שבת שילבש אז בסתו' שבת שהוא הזמן דימות המשיח:
43
מ״דובביאת רות לבועז שהי' התחלת להתנוצצות אור הזה וסף מעשה של כל דבר יש התגלות לשורש הדבר גם בהתחלה וכמ"ש באור דיום א'. וכן ודאי אז בבועז ורות ועכ"א תקפו של יוסף ענותנותו של בועז. כי זה לתוקף היראה שמזה בא העוז (דע"כ נקרא בועז) וגבורה בכבישת היצר. כמ"ש למען תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. וגם יוסף כבש יצרו מפני דרגא דיראה שהי' דבוק כמ"ש את האלהים אני ירא. וכמשאז"ל דע"כ הי' שטנו של עשו שכתוב בו ולא ירא אלהים ונבחר הוא מכל השבטים ע"כ הי' בו יותר כח דיר"א מכולם. ובועז הי' עוד בעוז יותר כי יוסף הוא השורש וההתחלה למשיח בן יוסף שעדיין לא יגיע לתכלית השלימות דלאהפכא רק לאכפייא וניצוחי לאומות בדרך מלחמה. וזה השלימות הוא מצד עץ הדעת טו"ר קודם שמגיע לע. החיים לאכול ממנו וחי לעולם שיזכה לו משיח בן דוד דחיים שאל ממך וגו' כשאז"ל שהוא ע"י לאהפכא. ובועז הוא השורש לו והתנוצץ בו היראה בתוקף כ"כ גם בההיתר והשייך לו. דביוסף אין רבותא כ"כ שהוא דבר האסור ולא הי' שייך לו. ומה"ט גם פלטי בן ליש אף שהגדילוהו בגמ' יותר הוא רק מצד תאות היצר הבוער גם לדבר איסור. אבל לענין קליטת הקדושה בגוף דבועז גדול יותר שהי' לקדש עצמו במותר לו שלא לאכול פגה. דע"כ הוצרך לישבע חי ה' ליצרו כי לא הי' לו במה לטעון נגדו לפרוש רק ע"י השבועה. וע"ז א"ל רות ופרשת כנפיך וגו' היא כנף דציצית שידוע שהוא הלבוש דיר"ש שעי"ז האדם ממשיך יראה ע"ט לזכור מצות ה' ושלא לעבור. ולפרוש מתאות כמעשה שאותו תלמיד (מנחות מד.) ע"י החוט של תכלת הדומה לרקיע הממשיך יר"ש ללב האדם. ולפי שזהו מעלת האשה כמ"ש אשה יראת ה' היא תתהלל והיא הרגישה בו תוקף היר"ש שעליו במדריגה גדולה שלא הי' לה. ע"כ ביקשה ופרשת וגו' שימשיך עלי' ג"כ מיר"ש שלו ע"י שידבק להוציא שורש הגואל לעולם. שע"ז א' כי גואל אתה שבו יש שורש הגאולה מכל מיני רע דעוה"ז ע"י תוקף היראה שבו דזה כל האדם כנ"ל. ורות באת להתגייר מצד האהבה והחשק שהי' לה לאומה הישראלית ולאלהי ישראל וכמ"ש ורות דבקה בה. והדביקות הוא מתוך האהבה וחפץ האדם וחשקו האמיץ לדבר זה וכמ"ש ד' לשונות אלו בשכם דביקה וחשיקה וחפיצה ואהבה כי כולם ענין א' נמשכים זה מזה. וכן ביאתה לבועז מצד תוקף החשק להעמיד גואל לנפש אישה בפרט כידוע בסוד היבוס דע"כ נקרא גואל. ולנפשות כל ישראל בכלל ע"י הגואל שיצא מזרעם שזה הי' השורש דדוד שנמצא בסדום בחשק שהי' בבנות לוט להעמיד תולדות לקיום העולם שחשבו שנחרב כל העולם כולו ודאגו על השחתת העולם ורצו בקיומו ותיקונו. ורק לזה הי' כונתם כמ"ש (נזיר כג.) הם שכיונו לדבר מצוה צדיקים ילכו בם וע"כ נקבותיהם מותרות מיד. וזהו השורש דדוד המע"ה שהקים עולה של תשובה לתקן העולם שלא יחרב. ושורש משיח שיתקן לגמרי וזה כל עסקם וגם רות כל כונתה ע"ז וזה בא מצד תוקף האהבה לבריות ולשמים:
44
מ״הושלימות האדם הוא שיהי' כלול בשניהם אהבה ויראה כמו שהיו אבות העולם אברהם ויצחק שהם המדות דאהבה ויראה בפירוד כ"א לבדו יצא עדיין פסולת. ואח"כ נולד יעקב שהיא שלימות הצורת אדם שבמרכבה הכלול משניהם והי' מטתו שלימה והוא הי' השלימות שקודם החטא. ודו ומשיח הם השלימות דבע"ת שאחר החטא וגם הם כלולים משניהם רק אצל דוד הי' האהבה גוברת מכח רות שנקראת על שמו כמ"ש (ברכות ז:) שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות. וריוי זה בא ע"י תוקף האהבה שמתעורר הלב לשורר ולשבח. ובמשיח נא' והריחו ביראת ה' שיהי' היראה גוברת שעי"ז יזכה לביעור הרע לגמרי מהעולם בזביחת היצר. ומהיראה יבוא לתוקף האהבה בתענוגים שהוא קדושת היום שכולו שבת שבו נא' אז תתענג על ה' שהוא הדביקות הגמור באור העליון הנעלם מכל רעיון. דע"כ אמר על ה' שהוא למעלה מאורות השם הוי' שהוא השגת האור המושג מהתחלת ההתגלות ואצילות האור מאין ליש שהוא מחכמה ולמטה כנודע. היינו מה שהאדם יכול להשיג מצד החכמה שבמותו וההרגשה שבפעל ובפעל באיברי המעשה והדבור. והעונג הוא למעלה מהכל כמ"ש בס' יצירה אין בטובה למעלה מעונג. כי העונג נמשך באדם מצד השורש שבנשמה שלמעלה מהשגת אדם שהוא אור הנעלם הבלתי מושג בעוה"ז כלל. וזה הנחלה בלי מצרים שאז"ל בשבת שנותנין להתענג את השבת. ודייקו ג"כ את השבת אף שהתענוג הוא לאדם. רק שהאדם עצמו קדושת השבת הוא בקרבו כמש"ל. והוא בהשגת אור הגנוז שלמעלה מהשגת אדם שמזה בא העונג לשבת ר"ל לקדושת שבת כשמתדבק באור הגנוז. וכל השגת אדם הוא בגבול שהאדם הוא בעל גבול משא"כ כשזוכה להאור שלמעלה שהוא בלא גבול כלל. וזהו נחלת יעקב שכלול מאהבה ויראה יחד יוכל לזכות לזה כי באהבה לבד צריך הגדרה שלא יבוא לאהבת רעות כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ולא נקרא זרעו כי הוא כולו בקדושה ומ"מ יצא ממנו לפי שהוא הי' דבוק באהבה לבד ומזה נמשך מציאות פסולת שצריך לגדרו. וכן ביראה לבד יש פסולת יראת רעות שמזה נמשך מרה שחורה וכעס ומזה הפסולת דעשו ברציחה כידוע. וע"כ צריך ג"כ לגדרים וגבול עד פה תבא. משא"כ ליעקב נא' ופרצת וגו' שהוא קו האמצעי שמושך בלא גבול וא"צ לגדרים דאין בו עוד פסולת ע"י יחוד אהבה ויראה ביחד א"א לבוא עוד לשום פסולת:
45
מ״ווכן בשבת זכור ושמור שנאמרו בדבור א' היינו ששניהם מתאחדים בו. ושבת ששקול נגד כל התורה כולה היינו שקדושה שבא לאדם מכל רמ"ח מ"ע שהם נותנים קדושה בלב האדם כמ"ש אשר קדשנו במצותיו וצונו. שקולה קדושת השבת שהוא המ"ע דזכור לקדשו נגד כולם. שכל הקדושות הפרטיות של כל מצוה ומצוה היא נמשכת מקודשת השבת שהוא שורש הקדושה שקבע הש"י בעולם. וכן השמירה במצות ל"ת דשבת היא שקולה נגד כל השס"ה שבתורה שכולם ג"כ מכניסים קדושה שמצד הפרישות מההיפוך. ונמשך מהקדושה דשבת שמצד השביתה והפרישות ממלאכות הגופניות דעוה"ז. וידוע דאהבה ויראה הם השורש למ"ע ומל"ת. וע"כ בדיבור א' דזכור ושמור הוא התאחדות האהבה ויראה ומזה בא להעונג ונחלת יעקב בלא מצרים ובגדי לבן דשבת. וידוע דגוון לבן מורה על מדת החסד והאהבה. זה מורה דהאור הנרגש מצד הלבוש הוא מצד האהבה שזהו עיקר הבהקת האור דשבת המאיר גם דרך הלבוש. וזה הי' עצת נעמי לרות בלבישת בגדי שבת הי' התנוצצות האור דיום שכולו שבת מצד האהבה ומאיר דרך הלבוש. וירגיש בועז שהיא שייך לו ושיצא מהם נפש המאיר לעולם כולו בהתגלות אור זה בפעל בכל הלבבות דישראל במהרה בימינו אמן:
46
מ״זסוד השבת שא' בזוהר (תרומה קלה ע"א) כגוונא כו' רזא דשבת דאתאחדת ברזא דאחד כו' יעוש"ב. הוא סוד יחודא עלאה ויחודא תתאה דשמע ובשכמל"ו שהוא רזא דה' אחד ושמו אחד האמור בזוהר שם דה' אחד הוא יחו"ע והוא היחוד דעד שלא נברא העולם. דהיינו קודם התגלות הבריאה בהתחלת האצילות. שכל המדות והספירות שנראים כחילוק מדות שונות כלולים ביחוד גמור במקורם שהוא המחשבה העליונה ששם הכל א' ביחוד גמור. ושמו אחד הוא מצד הנבראים. דקריאת שם לא שייך אלא כשיש דבר א' הנראה כנפרד וחוץ ממנו שהוא קוראו בשם. ואדה"ר קרא שמות לכל וא' דהקב"ה א"ל מה שמי כו' כי כפי התפיסה והשגת באדם ביחוס השם הוא שמו הראוי ליקרא בו. שע"ז הי' כלל הבריאה שיהי' נברא המשיג אלהותו ואדנותו. דגם אחר שנברא העולם באמת אין שום דבר נפרד וחוץ ממנו ח"ו וכמ"ש הרמב"ם ריש ה' יסודי התורה שאין כל המציאות אלא מאמיתות המצאו. ולא על תחלת הבריאה לבד רק גם מציאותם בהווה כל ימי עולם. דהוא ית' מחי' את כולם ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. וזהו יחודא תחאה דבשכמל"ו דכל הבריאה הוא לגלות מדת מלכותו דאין מלך בלא עם כידוע. וזה שכ' בזוהר שם כגוונא דאינון מתיחדין לעילא באחד אוף הכי איהי אתיחדת לתתא ברזא דאחד כו'. לעילא הם כל מדות העליונות שבהם הקב"ה מנהיג עולמו וזהו הנקרא קוב"ה דהוא ומדותיו חד כי הכל יחוד גמור כנודע. ואיהי היא שכינתו ית' בתחתונים ומדת מלכותו דבכל משלה. ומזה חיות ומציאות כל הנבראים וכל כחותיהם ופעולתיהם דאין עוד מלבדו ואתה מחי' את כולם. ודייק ואמר בזה ברזא דאחד ולעיל אמר באחד. כי יחו"ע שמצד עצמות הש"י והנהגתו הוא גלוי לכל הלבבות דבנ"י. וע"כ משה אמר רק זה וכתבו בתושב"כ דפני משה כפני חמה שהוא אור הגלוי ומאיר לכל. וכמ"ש בסוף שבת דמאן דבחמה רזוהי גליין וזהו התושב"כ דכתיבא ומנחא גלוי לכל. משא"כ התושבע"פ נקרא מסטורין שלו (תנחומא תשא סי' לד). כי דבר זה מה שנגלה ללבבות דבני ישראל מסוד ה' ליראיו ע"י שכינתו ית' בתוך לבם דצור לבבי וחלקי וגו'. והתחיל מיהושע דפני יהושע כפני לבנה המקבלת מהחמה ולזוהי כסיין שהוא השגה נעלמת וזהו מדת לילה דאמונתך בלילות. דאמת נקרא מה שגלוי ומאיר לעיני הלב וזהו תורה דכתוב בה אמת והוא מדת אמת ליעקב שמשה מלגאוו יעקב מלבר. היינו שמרע"ה הוא שורש הפנימיות של כל ישראל שהוא המאיר רק לעיני השכל והלב. אבל יעקב הוא שורש דכל ישראל גם בחיצוניותם. דע"כ א' בתענית מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים כו' כי הם והוא הכל אחד וחיותם הוא חיות דיעקב אע"ה כי מטתו שלימה דכולו זרע אמת גם חיצוניות. אף שבעוה"Z לא נתגלה זה עדיין. וזה באמרו לו בניו כשם שאין בלבך אלא א' כו' (פסחים נו.) כי הוא שורש להשגת היחוד הגמור דה' אחד. דע"כ הוא דמות אדם היושב על הכסא כנודע. ואמרו ע"ז (ב"ר פ' כז) גדול כחן של נביאים שמדמים צורה ליוצרה. ובאמת התורה אמר הכן בפירוש בצלמנו כדמותינו. ויעקב אע"ה הוא האדם השלם בצלם אלהים ממש כי הוא תיקון אדה"ר. אבל התורה א' על האדם שהוא בדמות עליון כי חלק ה' עמו ומאן דנפח מתוכו נפח. ונפשו כלולה ג"כ מכל הכוחות והמדות כולם אבל מ"מ אצל האדם הוא בפירוד:
47
מ״חאך רז"ל א' (ב"ר פ' כא) ע"פ הן האדם הי' כאחד ממנו מה אני יחיד בעליונים אף הוא יחיד בתחתונים. כי החלק הוא דוגמת הכל להיות הכל אחדות גמור והוא הכולל כל הבריאה ועל ידו מתייחד ג"כ כל הבריאה להיות גם למטה אין עוד מלבדו. וישראל גוי אחד בארץ חלקו ונחלתו ית' אבל מצד חטא אדה"ר הי' כאחד בכ' הדמיון לבד לדעת טו"ר. כי עי"ז גם הרע הי' חפץ להתאחד ע"ד שאמרו (שמו"ר ונתחומא פ' תשא) דהעכו"ם אומרים אנו ישראל. כי לעולם הרע גם הוא חפץ להתעלות ולהתאחד במקום ושיהי' לו קיום גמור כי באמת גם שם יש ע"כ איזה ניצוץ קדוש שמהם חיותם. והיינו מה שהי' רצון הש"י שיהי' מציאות זה. אבל הרצון הי' רק לענין נסיון האדם שהוא יתגבר נגדו ולא שיהי' לו מציאות באמת כלל. אבל ע"י הערבוב טו"ר בלב האדם בחטא אדה"ר. כאשר האדם ירצה להתכלל במקור החיים והוא עדיין שקוע ברע עי"ז יוכל ח"ו הרע להתגבר יותר. כענין למשמאילים בה סמא דמותא ולרשע א' אלהים מה לך לספר חוקי ואחר יצא לתרבות רעה ע"י שנכנס לפרדס ולא הי' נקי אגב אימי'. וכן בדורות אחרונים כהש"צ שם רשעים ירקב כידוע. ועז"נ פן וגו' ולקח גם מעה"ח וגו' וישלחהו וגו' כי דבר זה גורם תכלית הפירוד כאשר ירצה להתאחד בעודו דבוק ברע ולידבק בעה"ח ומקור החיים ית"ש ולבוא אל המלך חדריו להסתכל בגנזיא דמלכא. ואין לבוא אל שער המלך בלבוש שק וקליפה המלפפתו. וזהו הסתלקות השכינה מתחתונים שהי' ע"י חטא אדה"ר עד שבא מרע"ה והורידה לארץ במשכן שנצטוה אחר יוכ"פ שזכו לכפרה ותיקון החטא. אבל הם היו דור דעה בסוד הדעת שהוא היחוד הגמור דמוח ולב שהם חלקי הנפש דמרע"ה שהוא הכוללן כנודע. והוא עלה למרום להיות מרומם מכל עניני עוה"ז. וכן הם התגוררו במדבר שלא במקום ישוב כלל ואכלו לחם מן השמים. כי הם השיגו היחוד הגמור דעד שלא נברא העולם דגם עתה שנברא הוא הכל יחוד גמור כמו עד שלא נברא. וזהו השגת התושב"כ ותורה מן השמים שהורידה לארץ ונקרא ע"ש תורת משה שהוא שורש ומקור נפשו וחיותו כידוע דס"ר אותיות נגד ס"ר נשמות דישראל ונשמת מרע"ה הוא הכוללם:
48
מ״טותחלת לוחות ראשונות היו בפרסום והתגלות גמור כי אז זכו להזדכך לגמרי להיות חירות ממה"מ ויצה"ר. אבל אח"כ אף שנמחל להם אותו עון מ"מ נא' ביום פקדי ופקדתי כי עדיין נשאר שורש ורושם הרע וע"כ ניתנו לוחות שניות בחשאי ובצנעא. והשרה השכינה באהל מועד בין בדי ארון אשר כ"א לא יבוא שם רק הכה"ג ביוה"כ שאז הוא מזוכך ונקי. וכל איש לא יבוא באהל מועד כי צריך להיות בחשאי כי שם הכרובים כמער איש ולויות שהוא דבר שבצנעא ומכבדיה הזילוה כי ראו ערותה כמשאז"ל דאצלם נחשב זה ערוה ושיקוע תאוה. כי הם אינם יודעים שיש מציאות קדושה בענין זה. וכמ"ש (נדה לא.) דעל דבר זה נסמית עינו של אותו רשע אמר מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדבר זה. ובאמת מי שהוא קדוש אצלו אין זה ערוה ודבר של גנאי ובושה כלל וכאדה"ר קודם החטא דהיו ערומים ולא יתבוששו כתיב. וע"י שמירתו מצות ה' היו נעשים לו כתנות אור הוא החלוקא דרבנן הידוע הנעשה ע"י התורה ומצות שאדם עושה בעוה"ז. ולפי שלא ידעו מצניעות שלטה בו עין רעה של הנחש שראייתו זה הי' אצלו כפי שורש הזוהמה שבו ראיית ערוה ונתאוה לה כמשאז"ל. וגרם מה שגרם בהטלת שורש זוהמת הרע באדם ואז הרגיש כי אין לך יפה מן הצניעות. ואמר כי עירום אנכי ואז"ל מצוה א' הי' בידו ונתערטל כי נתערטל מכתנות האור מעתה והוצרך לכתנות עור לכסות בשר ערוה. ובמ"ת שפסקה זוהמתן זכו לחבה ראשונה מנשיקות פיהו בי' הדברות שהיו בפרסום כמ"ש בסוף זבחים דגם או"ה הרגישו איזה הרגש מזה וא"ל בלעם ה' עוז לעמו יתן. וכ"ש הערב רב אף שהיו חוץ לענן מ"מ שלט עין הרע שלהם והם שורש זוהמת הנחש שמהם לא פסק. כי גירותים לא הי' לש"ש. והם ברזא דאשת זנונים דמהלכא בתר אשת חיל להתדמות כקוף בפני אדם וגרמו מה שגרמו כנחש הקדמוני וכאדם עברו ברית לצחק בג"ע. וע"ז בא יוה"כ לכפר על מעשה עזא ועזאל. דע"כ קורין אז במנחה בפ' עריות. דרושם העטיו של נחש שנשאר אחר החטא בעגל שהוצרכו להיות כאדם תמוסין ולא להיות חירות ממה"מ אפי' מי שהוא צדיק גמור כאותן שמתו בעטיו של נחש הוא בענין שורש התאוה כמ"ש במקום אחר בישי שעליו דרשו ביחוד שנקרא נחש על שמת בעטיו של נחש. היינו שהי' בו רק השארת השימו מהזוהמא שפסקה שלא נמחקה לגמרי עדיין בלוחות אחרונות שהיו בצנעא ולא בפרסום היינו שרק קמי שמיא גליא דלבבות בנ"י דבוק באמת בהש"י ואין בהם שום נטוי' במעמקי לבם באמת לשום דבר אחר. ומה שבהתגלות הלב אינו כן. הוא רק ע"י היצר השוכן על מפתחי הלב וחוח הסובב לשושנה. וכמ"ש גלוי וידוע שרצונינו כו' ומי מעכב שאור כו' ויעקב אע"ה שמטתו שלימה הי' כאדה"ר קודם החטא דלא יתבושש שאמר הבה אשתי שאפי' קל שבקלים אין אומר כן אלא להעמיד תולדות נתכוין שלא הי' לו אלא לב להוציא בשר כלעתיד. ולא הי' לו שם הרגש תאוה וע"כ אמרו דלא מת. ובניו אמרו לו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו. דלב הנקי לגמרי מתאוות עוה"ז הוא מרגיש באמת היחוד הגמור דעד שלא נברא העולם. וגם בלבנו שאין מנוקים כ"כ הוא מרושם עטיו של נחש:
49
נ׳וכבר אמרו בשבת דביעקב פסקה זוהמא. והגם דשם אמרו דפליגי אמ"ד דבמ"ת פסק אלו ואלו דא"ח ובשבטים עצמם פסק. וכן בזרעם השלשלת הנמשך לדור המדבר. אבל לא נפסק עדיין לגמרי להיות כל זרעם כן לגמרי הרי רשעים שמתו בימי אפילה שלא זכו ליציאת מצרים ולקבלת התורה. משא"כ אחר מ"ת אע"פ שחטא ישראל הוא שכבר בחרן הש"י לעמו וא"א לו ליפרד כלל אפי' ע"י הגדלת עונות לא ינתק שם ישראל ממנו. והיינו ע"י שרש מעמקי הלב הדבוק בהש"י וכן אמרו שבטים על עצמן דגם בלבינו אף שאין אנו נקיים מיצ"ר לגמרי כמותך. מעמקי לבנו דבוק בה' אחד. וע"ז אמר בשכמל"ו שזהו יחודא תתאה. דאף בברואי מטה קרוצי חומר שעדיין אין לבם ברשותם לגמרי גם הם מיחדים שמו בכל יום תמיד באהבה. וזהו כבוד מלכותו דבכל משלה. וע"כ אמרו בחשאי ומשלו (בפסחים נו.) לציקי קדירה שהריחה בת מלך דיש לה גנאי. כי דבר זה גנאי לכנס"י כשאין לבם נקי לגמרי. אבל באמת יקר מחכמה וכבוד סכלות מעט כי שאור מיעוטו יפה. כי קילוסו וכבוד מלכותו עולה יותר כשיש עדיין יצר בלב ועכ"ז לבבו מכיר יחודו ית' ודאין עוד מלבדו. וע"ז א' טוב מאד זה יצה"ר ואע"פ שמצד הנשמה דטהורה היא בת מלך בעליונים הוא גנאי מצד חיבורה בגוף שהוא מתחתונים. יש לה הרגש ריח בציקי קדירה שהוא דבר הנעשה משאור בעיסה. וריח הוא דבר שהנשמה נהנית בו. וציקי קדירה הוא המתבל הקדירה ומסיר הזוהמא ממנה. ובטן האדם דומה לקדירה המבשלת המאכל וכמו"ש בהרואה עד דקדרא לתוח. ובפ' המוציא יין דשפיך כקידרא. דבזה הוא שורש התאוה הבא ע"י הנחש בחטא אדה"ר באכילה. וכן עריות נקרא בלשון אכילה אכלה ומחתה פיה כי הכל שורש תאוה א' והא בהא תליא דהנקי מזה נקי גם מזה וההיפוך בהיפך:
50
נ״אוממדבר סיני באו מיד לקברות התאוה כי אחר יוה"כ שנשאר עדיין איזה רושם היינו שורש התאוה דיצר שבלב מנעוריו שעדיין לא נתבטל לגמרי. ואף שנעקר לשעה בסיני בנסיעתם משם חזר. והאספסוף דע"ר התאוו תאוה כי הם שורש זוהמת התאוה שמהם לא פסק. והכניסו גם ללבבות בנ"י שבכו למשפחותם על עסקי עריות וגם על עסקי אכילה ממש. דהא והא הוי שהכל א' כנ"ל ושם קברו המתאוים ונשתבר כח התאוה שלא ימשול בם כ"כ. וקבלתי ממי שנגלה לו מסוד ה' ליראיו דשם מת נחשון ושע"ז נא' מכה רבה. ונראה דע"כ נקרא נחשון ג"כ ע"ש נחש כישי כי הי' בו רק הרושם דעטיו של נחש. ואותיות ו"ן הם בלה"ק להקטין כמו אישון כידוע כי הי' בו בתכלית הקטנות. כי תאותם בשר מסתמא הי' לש"ש לכבוד שבת. וכן מ"ש זכרנו את הדגה הוא מאכל שבת כמ"ש בשבת במה מענגו בדגים גדולים. וכן אפי' דבר מועט אמרו מאי ניהו כסא דהרסנא שהוא מאכל מדגים. וידוע מהאר"י ז"ל דבאכילת שבת אין פסולת אפי' מה שאוכל לתאוותו כולו בקדושה. והיינו כידוע דאכילת שבת הוא בקדושת המן שהוא לחם מן השמים שנבלע ברמ"ח אברים שאין בו שום פסולת כלל. אבל המן שהוא מן השמים אין בו ארציות וגשמיות והרגש תאוה גופנית כלל. ובשבת מצוה לענג הגוף שגם לו יש עלי' אז. וע"י עטיו של נחש בחטא אדה"ר בתאות אכילה שנשאר רשימו עדיין להיות הגוף נהנה ממאכל ובשר תאוה. עי"ז התאוו תאוה. ר"ל מאכל שיש בו תאוה גשמיות. וכוונת בנ"י הי' בזה להעלות ולתקן גם תאוה הגופנית. דבשבת הכל נכנס אל הקודש. וכל ימות עולם דעוה"ז רצון הש"י בכך להעלות גם דברים הגשמיים. אבל בדור המדבר שהיו התחלת בנין האומה הקדושה רצה הש"י לקבוע ד"ת בלבם ע"י הנהגה אחרת ושיאכלו רק לחם מ"ה המנוגב מכל תאוה גופנית. ועי"ז הי' אבריהם ומעמקי לבם מתקדש לה' עד שיוכלו אח"כ לאכול גם הלחם מהארץ בקדושה יתירה כרבי שאמר ע"ע בכתובות שלא נהנה מעוה"ז כלל אף שלא פסק מעל שלחנו כו' כמ"ש בע"ז. אבל לא הי' לו שום הנאה גופנית הגם שאכל כשלחן מלכים. כי הוא זכה לסילוק רושם הזוהמא לגמרי דע"כ לא מת כמ"ש שם דבא לביתו אח"כ. וכידוע מס' יין המשומר וזולתו דהי' נשמת יעקב וע"כ לא מת דוגמתו. וראוים היו דוהמ"ד להיות כולם כן ושינס משרע"ה עמהם לא"י והי' הוא משיח אלא שגרם החטא והוצרכו לגלגול כמה דורות עד עת קץ. וישי מזרע נחשון נקרא נחש שבו הי' עטיו של נחש מה שא' בעוון מלא אפי' חסיד שבחסידים כו' (ויק"ר תזריע פ' יד) שזה בא לאדה"ר אחר החטא בתאות אכילה שהריגש בושה באידך תאוה ע"י שהרגיש גם בזה תאוה גופנית שלא להוציא בשר לבד. והרושם נשאר גם בחסיד שבחסידים כל זמן שלא נבלע המות לנצח ע"י זביחת היצ"ר. ודוד מלך ישראל חי וקים שהרגו ליצה"ר בתענית כמ"ש ע"פ ולבי חלל בקרבי. הוכרח לתקן עדיין רשימו זה שהי' לו בתולדה שגרם לו אכילת פגה דבת שבע כדי להקים עי"ז עולה של תשובה שיוכל לתקן אחר החטא להיות כמי שלא חטא מעולם:
51
נ״בוזהו קדושת השבת בהשבהת כל הדברים למקורן. כי ז' הרועים נגד ז' ימי בראשית. ודו המע"ה הוא נגד יום השבת והוא רזא דשבת הסוד הנעלם שאין גלוי בפעל. והוא מתן שכרה דלא עבידא לגלויי בהתגלות רק בפנימיות הדעת מלגאו. כי אני ה' מקדש' בנשמה יתירה הנוספת לכל ישראל אז. וקיבוץ כל הנפשות דישראל הוא הנקרא כנס"י שהוא שרש מדת מלכותו ית' כידוע ושכינתו בקרב לבם. כי זהו שורש חיות הלב הישראלי בלב חכם לימינו וכמ"ש בשהש"ר ע"פ ולבי ער דהקב"ה לבן של ישראל כמ"ש צור לבבי. וצור הוא החוזק והתוקף שבלב היהודי שלא ינתן אפי' נוטלין את נפשו או יהודי או צלוב. וזה שאומרים אחר יחודא תתאה דבשכ"מלו ואהבת וגו' בכל לבבך ובכל נפשך דאז מתיחדים כל חלקי לבבו ונפשו להיות דבוקים רק באהבת הש"י. וע"ז א' בב"ר ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה. ובפ' במה מדליקין דעלך סני לחברך לא תעביד זהו כל התורה כולה ואידך פי'. ופירש"י דלחברך קאי אהקב"ה דכתיב רעך וריע אביך. ומ"מ יוצא מפשטי' ריעך ממש ג"כ והכל א' כי מי שאוהב הש"י בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו להתאחד שורש נפשו במקורה. היא מתאחדת ממילא ג"כ עם כל הנפשות דישראל שהוא שורש הכנס"י שהם קומה א' שלימה ברזא דהאדם הי' כאחד כיחודו של עולם יחיד בתחתונים. דקודם החטא הי' בו רק שורש הקדושה דנפשות הקדושות דכנס"י. רק אחר שעירבב טו"ר נכנס בו כוחות חיצונים שמהם נשתלשלו נפשות עכו"ם שיצאו ג"כ מזרעו:
52
נ״גושמשון שחשב יעקב עליו שהוא משיח שיתקן חטא אדה"ר לגמרי אמר עליו דידין עמו כאחד ודרשו רז"ל כיחודו של עולם. ונקרא על שם של הקב"ה כמו משיח. וכן צדיקים לעתיד כמשחז"ל כי הי' ראוי לזכות לזה אלמלא האשה לקראתו שדלדלה כמו ולבו כחוה לאדם. ותיקונו הי' רק במה שהמית א"ע עם פלשתים דרבים שהמית במותו מבחייו. כי העלה אז כל הני"ק מהם וזה העלאת נפשו וכמו משיח בן יוסף שיבא קודם משיח בן דוד לפי שלא יגמר התיקון לגמרי צ"ל נהרג ובמותו יתקן מה שלא יכול לתקן בחייו. שעדיין לא זכה לזביחת היצר לגמרי היושב על ב' מפתחי הלב. בימין בתאות רעות ובאהבת זרות. ובמשמאל שורש הכעס והקנאה ונשאת חנם שע"ז הי' חורבן ב' וכל גלות זה הארוך ועדיין מרקד בינינו עד עת קץ. ובמ"ת נאמר ויחן כאיש א' בלב אחד שהוא יחוד כל הכנס"י דאתאחדת ברזא דאחד. ועי"ז זכו לקבלת התורה מ"ה שהוא למשרי עלה רזא דאחד מיחודא עלאה. ודכ"ע בשבת נתנה תורה כי יומא דקא דריס להתגלות קדושת הללו בלבבות בנ"י אז במ"ת דזרח משעיר למו שהוא קלפית הכעס והרציחה שקלט שורש הרע בזה שממנו הראשית גוים עמלק שהוא שורש הרע דעכו"ם. כידוע דמצורע נשתלח חוץ למחנה ישראל כי אינו ראוי להיות במחנה ישראל וכמו בני דן שפלטם הענן. כי ירדן ירד מדן (בכורות נה.) וא' (נדרים כב.) ונתן לך שם לב רגז אכתי לא עברי ירדנא. וקבלתי כי ירדן בעולם נגד כבד בנפש ושרמוז בל' הגמ' (בכורות שס) שהסמיכו לזכרותא דירדנא כו' זכרותא דדמא כבדא. ודן ידין עמו כאחד וגו' שיש דינין קדושים ורוגזא דרבנן דטב. ושאול נענש על שנעשה רחמן על האכזרים כי הוא איש ימיני מסט' דימין וחסד. דע"כ נדחה מהמלכות דמלך במשפט יעמיד ארץ. ודהמע"ה אדמוני אבל עם יפה עינים שאין עושה אלא מדעת סנהדרין וע"פ התורה כי הוא ממולא באהבת ישראל באמת ואין בלבו שנאה אלא לשונאי ה' כמו"ש משנאיך ה' אשנא. וע"כ נא' וכל ישראל ויהודה אוהב את דוד כמים הפנים לפנים. וא' אוהב לשון יחיד כי הוא המאחד כל הנפשות דכנס"י להיות כאיש א' בלב א' דע"כ זכה למלכות עולמים. ועשו הוא אדום קלט הסריות והזוהמא להיות שונא ה' ושונא ישראל כמ"ש דם שנאת דמו של אדם בגופו (ב"ר ר"פ תולדות) ורצה להרוג יעקב שורש קדושת ישראל כי הוא נקרא ישראל מומר (קידושין יח.) כי אף שנולד מלידה מבטן בקדושת או"א דיצחק ורבקה שהי' כל כונתם בקדושה ולהוליד נפשות קדושות. אבל עדיין לא נפקע החבל מג' שיהי' חוט המשולש שלא יוכל לינתק ועדיין לא נסתלקה זוהמת הנחש לגמרי עד ג' דורות. ומצד כונתם הקדושה נשאר עליו שם ישראל מומר כי ציד בפיו. וידוע מהאריז"ל שהוא מצד נשמת רע"ה ור"מ יסודי תושבע"פ. דע"כ רישיה בעטפיה דיצחק (תרגום יונתן ויחי) שבהשגת המוח שבראשו הי' שואל השאלות בד"ת שהי' שואל מיצחק. אלא שהי' רק מהשפה ולחוץ ולא ממעמקי הלב כי לבו מלא רע והוא ברשות לבו לימשך אחר שרירות הלב נגד עצת השכל. ועקר עצמו ממעט שורש קדושה הנעלם שהי' במוחו ובפיו ונשתמד להיות נעקר וניטל משורש ישראל לגמרי לא כזרע יעקב החוטאים. ונעשה לראש גוים שהוא שורש הרע לבריות ושנאת ישראל הנטוע בכל העמים. וללגלג על דברי חכמים בתושבע"פ שהוא שורש הכנס"י דע"כ נמשל לחזיר המתלכלך בצואה כי כן דין המלגלג. ותעשה קבים נגעים נטלו חזירים כי גם המדבר רק משפה ולחוץ איזה לה"ר על ישראל דינו בצרעת. וכ"ש מי שכל מחשבות לבו רק רע דכולו כן. וזהו הט' קבים שהם הט' מדות שבכל קומה מראשית המחשבה עד סוף ההתגלות לפעל במעשה. וזה הי' נעלם כי הי' פושט טלפיים ומראה עצמו בפעל לא כן. וע"כ הם רק ט' קבים. והקב הי' הוא ההתגלות נתפשט בכל העולם כולו וכל הגוים הנמשכים ממנו שבהם יצא לפעל:
53
נ״דוישראל במצרים לא היו בעלי לה"ר כמשאז"ל. ועי"ז זכו ליבנות קומת הכנס"י להיות אומה שלימה וגוי א' בלב אחד. וזהו דזרח משעיר למו דיתרון האור מן החשך. ואחר שהחזיר התורה עליהם ולא קבלוה מצד שרשם ברע דרציחה. נתגלה אור קדישת ישראל בזה וזכו לאור תורה בזריחה בהתגלות גמור דלוחות ראשונות בפרסום. ולשעה זכו גם לחרות דיצה"ר בתאוה שע"ז קטרג עמלק במה שחתך מילותיהם ואמר טול מה שבחרת לומר שגם אלו אין נקיים כי זב אין משתלח חוץ ממחנה ישראל. ודוד המע"ה שהי' שורש קדושת כנס"י ואויביו היו ג"כ שונאי ה' ושונאי ישראל דע"כ כרתן ברוה"ק (עירוכין טו:) הם היו בעלי לה"ר ועליו קטרגו במעשה דבת שבע לומר שמשוקע ח"ו בתאות ואף שהוא הי' מצ"ע נקי לגמרי דלבו חלל להיותו מלך ישראל ושורש לכל ישראל. הי' לו לזכך לבו כ"כ עד שיזדככו גם כל הלבבות דכל ישראל. כי מלך בעולם כלב בגוף שממנו תוצאות חיים לכל האיברים וע"ז נזדמן לו אותו מעשה. וע"י תוקף התשובה יעורר הרהורי תשובה בכל הנפשות דישראל. ויחיד ששב מוחלין לו ולכל העולם כולו. ואלו זכו אותו דור הי' אז עת קץ בזביחת היצר לגמרי. והגם דזה שלא זכו לא הי' מצידו רק מפני שהיו בעלי לה"ר שזה נמשך להם מכח אויביו שהיו בעלי ג"כ מראשי ישראל כדואג ואחיתופל. סוף סוף לא נתגלה זיכוכו לגמרי. וע"כ א"ל בחייך איני מודיע רק בחיי שלמה בניך שא' זכרה לחסדי דוד ונענה (שבת ל.) כי נתגלה אז שהי' דבוק בחסדים הקדושים שהיא אהבת הקב"ה וישראל. ולא באהבת רעות הנמשך מחסדים דקליפה כי חסד היא. ואז השחירו פני שונאיו כשולי קדירה. כידוע דהיופי הוא בהגדרת התאות כמ"A הבל היופי זה בועז ולא נמצא בתורה שבח יופי באיש רק ביוסף הצדיק שהי' מוגדר בתאות כי הוא שורש קדושת היסוד שנתגלה בעולם. וע"כ הוא שטנו של עשו ובו נא' האלהים אני ירא. כי היראה שורפת אהבות רעות. אבל הוא היפך מדוד דאותו שנאו אחיו שהם שבטי יה וכלל ישראל. והוא מצד דבה רעה ולה"ר דמשפטו להשתלח ממחנה ישראל וע"כ לעבד נמכר למצרים ערות הארץ מקום הזימה. ששם יתגלה יתרון האור מהחושך וקדושה עוררת קדושה שאח"כ הכיר את אחיו באחוה. וכל מה שעשה נגדם הי' רק מצד תוקף האהבה כדי לנקותם מתוקף חטא המכירה וצער אביהם ולא משנאה כלל. ומ"מ זכה להיות רק מלך על גוים. וכן משיח בן יוסף יהי' רק לכבוש כל הגוים במלחמה ובית יוסף להבה לשרוף את עשו כי מדתו הוא לאכפייא. אבל משיח ב"ד נא' ונהרו אליו כל הגויים ואז אהפיך אל עמים שפה ברורה כי מדתו הוא לאהפחא. דגם לעתיד לא יתבטל החשק והתאוה לגמרי כמ"ש במדה"נ דלא ישתכח חמידו דאורייתא. רק נקרא לבן דאתלבן. כי דוד המע"ה נשתבח ביפה עינים וכלה שעיניה יפות אין כולה צריכה בדיקה. וכן באמת גם הוא היה בתכלית היופי וההגדרה מכל זוהמת תאות עוה"ז המאפילות ומשחירות להיות כבני כושים. רק ההתגלות הי' בעינים כי עינא ולבא תרין סרסורי עבירה ואין את יהיב עינא ולבא לי אנא ידע דאת דילי (ירוש' ברכות פ"א ה"ה) והלב הוא נעלם מכל והי' יראה ללבב והאדם יראה לעינים שהוא בהתגלות. ובמ"ת נא' לבבתני בא' מעיניך ואצלו בב' עינים וכמו"ש (שהש"ר) לכשתעשי בב' עיניך והוא הי' נקי באמת גם במעשה בפעל דהאומר דוד חטא טועה. רק אויביו יאמרו רע לו דאמרו שנתגלה דיופי רק למראה עינים והלב לא כן. וכל הפוסל במומו פסול וע"כ כשנתגלו חסדי דוד הנאמנים השחירו פניהם דנתגלה שהשחרות היה בהם אף שלמראה עינים מסתמא היו לא כן. וכן עמלק שזרק כו' ומסתמא חשב הוא עצמו מוגדר בזה יותר מישראל המולים. וע"ז נא' אני חשפתי עשו גיליתי את מסתריו וגו' כי מצפוני הלב אינו כן דמאחר שהוא שורש רע הוא מלא מכל מיני רע אף שלמראה עין הם ב' הפכים. ובלעם ועמלק שרשם בקליפה א' כידוע והוא הי' נביא או"ה וגם הוא על דבר זה נסמית עינו אמר מי שהוא קדוש כו' ומסתמא הי' הוא מוגדר בזה ביותר. וסופו פרץ גדר עריות כי מעמקי לבבו באמת לא כן. ואצל ישראל בהיפך מעמקי הלב דבוק בה' אף שלמראית העין לא כן בעוה"ז. וזהו ההופעה מהר פארן מישמעאל השקועים בתאות. יתרון האור ישראל הי' הופעה שאינה זריחה גלוי' רק כמדריגת רוה"ק נגד נבואה שהוא דבר ה' בהתגלות וזהו השגת תושב"כ. ורוה"ק הוא נבואת החכמים בהשגה דתורה שבע"פ דיכולים להשיג יותר כמ"ש ראתה עינו של רע"ק מה כו' כן (במנחות כט:) נגד משרע"ה. אבל הוא השגה בהעלם כד"ש (סנהדרין כד.) במחשכים זה תלמודה של בבל. כי האדם א"י בעצמו שזה רוה"ק והתגלות מהש"י רק שמייגע בשכלו ומשיג. ואלו לא חטאו ונתקיימו לוחות ראשונות לא ניתנו להם אלא התורה וס' יהושע בלבד כמ"ש (נדרים כב:) כי היו משיגים הכל מתושב"כ וכמו לעתיד דלא ילמדו עוד איש את רעהו וכולם ידעו וגו' שיהי' הכל גלוי ופתוח לפניהם. ולתושבע"פ הי' די להם בס' יהושע בערכה של א"י ששם התגלות כבוד מלכותו שהוא מלך הארץ ונקרא אלהי הארץ. וע"כ התגלות זה לא הי' אפשר ע"י משרע"ה שהוא הי' מלך. רק בהתאסף ראשי עם יחד וגו' בהיותם במדבר בקיבוץ א' בלב אחד והיו מנוגבים שם מכל טובות ותאות וחמודות עוה"ז. אבל יהושע היה מלך הארץ להאיר לישראל כי לה' הארץ ומלואה דגם כל חמודות עוה"ז יוכלו להעלותם למקורם:
54
נ״הומשרע"ה הוריד תורה מ"ה לארץ. ויהושע בא ללמד ערכה של א"י שיכולים להעלות כל עניני הארץ לשמים ולה'. וע"י החטא דשבירת לוחות והוצרכו לוחות אחרונות בצנעא שנעלם זריחת האור בהתגלות ונקבעו במשנה תורה שאמר משה מפי עצמו. שמזה היסוד לתושבע"פ שביגיעה בשר יוכלו להשיג הנעלם. וכמו שקדושתם נגד זוהמת ישמעאל הוא בהעלם בעוה"ז כן השגת אור הנשפע להם הוא דרך הופעה בהעלם לא בזריחה. והאלהים חשבה לטובה כי בזה יכולים להשיג הרבה יותר כנ"ל. וע"ז נא' העם ההולכים בחשך ראו אור גדול שהאור עי"ז דגול הרבה יותר כשבא מתוך החושך וההעלם. וזהו המקום שבע"ת עומדין שאין יכולים צדיקים גמורים לעמוד. כי מתוך מרירות התשובה זוכים לאור הגנוז לצדיקים לעת"ל שלא נגלה להם בעוה"ז. כי א"א להתגלות בעוה"ז אלא מתוך חושך הקודם דייקא כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא. וכן ו' ימי המעשה ואח"כ יום השבת. שאז התגלות האור. ובפעל הם ו' אלפי שני דעוה"ז ואח"כ יום שכולו שבת ומנוחה וקדושה. כי לא יהי' עוד שום מציאות רע. וזהו הסעודה דלויתן ושור הבר שהוא מזביחת ב' היצרים דתאוה כמער איש ולויות דדגים פריצי כמ"ש בפ' הספינה. ודכעס ונשאה וקנאה זהו מדת שור נגח וכמ"ש בפ' הרואה שגם בהמה אית לה יצרא דנשכא ובעטא. ונגד זה הם ג"כ סעודת שבת שמצוה ג"כ בבשר ודגים כי הוא מעין עוה"ב וא' מס' בו. דרומז לתוקף ההעלם שאין בו שום התגלות גמור בפעל. וכמו"ש בתו"ח דא' מס' הוא שיעור ביטול שהוא כמי שאינו לגבי הקדושה דאז בהתגלות. אבל מ"מ הוא מעין זה. וסעודתא דחק"ת קדישין הוא ריח השדה של תפוחים שנכנס עם יעקב אע"ה שהריח עי"ז יצחק ריח בוגדיו שגם הם נותנים ריח טוב ומלאים קדושה ומצות כרמון. וזהו ע"י העלאת כל הנפשות למקורן בשבת ומתגלה יחודא תתאה דלה' הארץ ומלואה. וסעודתא דעתי"ק וז"א הוא מצד יחודא עלאה ואור תוס' הנשמה היורד מלמעלה. ואף שהוא ג"כ בהעלם ורזא ולא בהתגלות. מ"מ הוא אור המאיר יותר בלבבות ולמאיר ובא קרא יום. אף שלא נתגלה תוקף האור דגם מעמוד השחר עד נץ החמה וכן אחר שקיעת החמה עד צאת הכוכבים ג"כ נקרא יום. וזהו התגלות בקדושה דיממא דשבת שא"צ עוד לקידוש מה שהאדם מקדש א"ע רק דאני ה' מקדשם. וע"כ קידוש היום נקרא קידושא רבה שזה דגול יותר. וזה למשרי עלה ברזא דאחד. שאומרים ע"ז בתפלת המנחה שהוא סוף השבת שאז התגלות רצון העליון ביותר כטעם קשה עלי פרידתכם בשמע"צ שהוא סוף החג ע"כ אומרים אז אתה א' ושמך א' ומי כעמך גוי אחד שהוא יחו"ע והתאחדות ישראל בעצמם זה עם זה. והם הג' יחודים בשבת דאתאחדא. והוא ג' נקודין דאורייתא הקב"ה והתורה וישראל. והתורה היא המאחדת קוב"ה וישראל וחוזרים להיות הכל כלולים באחד יחיד ומיוחד. ושבת שמא דקוב"ה ובו ניתנה תורה וכנס"י בת זוגו והוא אות הברית בינו ובין בני ישראל ועכו"ם ששבת חייב. וזהו קדושת השבת שמביא בלב אהבת הש"י ואהבת התורה ואהבת ישראל לכ"א כמוך ממש. וזהו היחוד הגמור שמעין עוה"ב ואשרי הזוכה להרגיש זה בהתגלות לבו:
55
נ״ועיקר קדושת השבת הוא המנוחה בו. כמו שתיקנו בתפלה רצה במנוחתינו וגו' יום מנוחה וקדושה לעמך נתת וגו' מנוחת אמת ואמונה וגו' מנוחה שלימה שאתה רוצה בה וגו'. ובב"ר מה הי' העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה. ובתענית (כו.) לענין יום ראשון שיוצאין ממנוחה ועונג ליגיעה וטורח. כי האדם לעמל יולד ולכך נוצר ולא לישב בטל ולגרות עצמו בשינה וגם אדה"ר קודם החטא ניתן בג"ע לעבדה ולשמרה. כי האדם נברא בצלם ובדמות ומכמ"ש דאדם בפני שכינה כקוף בפני אדם. כמו הקוף שעושה כל מה שהאדם עושה כך האדם בדוגמא שלעמלה. וכמו שהש"י עסק בו' ימי בראשית במעשה בריאה וכן בכל יום תמיד מחדש מעשה בראשית. ושבת נקרא ע"ש השביתה כי בו שבת מכל מלאכתו. כך האדם שזוכה נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כמ"ש (שבת קיט:) על האומר ויכולו וכן (שס י.) על הדן דין אמת לאמיתו ובוי"ר (פ' לו) ע"פ בוראך יעקב ויוצרך ישראל עולמי מי בראך יעקב כו' יעו"ש כמו"ש על הכסא דמות כמראה אדם וגו' וא' דגול כחן של נביאים שמדמיין צורה ליוצרה כו' מבואר דצורה הוא הדמות וכמ"ש צורתו של יעקב אע"ה חקוקה בכה"כ. ויוצרה הוא האדם שדימוה אליו כי נא' נעשה אדם בצלמנו כדמותינו. הרי שהוא כדמות העליון ושם קאי על האדם הגופני עם הנפש שמעולם העשיי' שהוא נעשה בצלם העליון שמעולם היצירה וכדמות שעל הכסא הוא הנשמה שמעולם הבריאה שהוא עולם הכסא. וזהו שורש נשמת יעקב אע"ה שהוא כולל כל מחצב הנשמות של זרע ישראל. ותורה קראתו דמותינו וצלמנו. כי באמת הכל חלק אלהי ממעל ואתה מחי' את כולם ואמר בלשון רבים וכן נעשה לשון רבים. כי רק באצילות איהו וחיוהי חד כו' כי הגם שהש"י אחד יחיד ומיוחד מצד עצמותו. מצד התגלות ההשגה לנבראים שהוא רק מצד פעולותיו בהנהגתו והשגחתו מלבד שיש חילוקים כפי ההשגות של בנ"א כ"א לפוס שיעורא דילי'. וגם באדם א' אין השגתו דומה תמיד מיום לחבירו ומשעה לחברתה הוא מתחלפת ג"כ מצד שינוים שבהנהגה המושג לבנ"א כעינן חלוקת המדות חסד דין ורחמים וכדומה. והשגת האדם הוא במוחו ולבו שהוא בחו"ב ששם משכן הנשמה ורוח. וזהו הצלם והדמות שזוכה האדם הזוכה לרוח ונשמה להיות כל מחשבות לבו ומוחו שקועים ודבוקים רק בהשגת ה' ותורתו שלכך נוצר. והנפש הוא כח הפעולה באברים במעשה המצות בפעל. וצורת יעקב אע"ה הוא תכלית שלימות השגת האדם בעוה"ז שלכך נוצר וא"א לו להשיג יות מצד ההשגה המורגשת בהתגלות מוחו ולבו. וזהו הדמות שעליה נאמר ביד הנביאים אדמה וישעי' אמר ואראה ואז"ל (יבמות מט:) באספקלריא שאינה מאירה. היינו כמו הראה שרואין א"ע ושכנגדו. וזהו הדמות שהוא רק כפי השגת האדם. אבל באספקלריא המאירה שהוא שרואין בה מה שמעבר הב' ע"ז נא' כי לא יראני האדם וחי. כי היא השגת עולם האצילות שהכל ביחוד גמור בלי שום פירוד מורגש ממשות וכיוצא כדרך השגת האדם בחיים בעוה"ז שא"א לו להשיג כלל דרך ראי' השגה זו בעוה"ז. וכוחן של נביאים הוא שמדמין הצורה ליוצרה. דע"כ אמר ישעי' על השגת הדמות שמשיגים הנביאים ואראה את ה' יושב על כסא שהם יכולין להשיג מתוך הצורה יוצרה עד שיוכל לומר עי"ז ואראה את וגו' שזה א"א ע"י השגת התורה מ"ה שהוא השגת משרע"ה שאמר לא יראני וגו' ודע"כ מנשה דייניה לנביא שקר בזה. שהרי הכתוב העיד לא קם נביא כמשה אשר ידעו פנים אל פנים. שהשגת נבואתו הי' מדריגת פא"פ שהוא מקום היחוד הגמור שאין שום מציאות פירוד כלל כידוע שהוא בסוד הדעת המחבר או"א תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין ומשה מלגאו יעקב מלבר שהוא הפנימיות של דמות אדם שעל הכסא שהוא השגת הנשמה לנשמה. והשגה זו הוא רק בידיעה ולא בראי' ופני לא יראו כתיב והראי' רק מצד אחוריים. וזהו ותמונת ה' יביט שאז"ל שהי' רואה את הדמות מיד דיביט לשון הווה ותמידות שזה הי' אצלו מיד בלא שום הכנה. שהשגה זו שהיא מדריגת נבואה לגבי נביאים והשגה גדולה. אצלו היתה מלתא זוטרתי ולא נחשב זה אצלו לראי' אלא להבטה שאז"ל גבי הבט השמים דאברהם אע"ה שהוא ממעלה למטה שהעלו מעל כפת הרקיע. וכן מדריגת משרע"ה הי' גבוהה ומדריגת ראיית הדמות שהיא מדריגה גדולה לשאר נביאים. אצלו הי' זה מדריגה נמוכה כלפי מדריגתו דנבואתו הי' פא"פ אדבר בו כשהשיג דבור הנבואה שהם כל דברי התושב"כ הי' השגת פא"פ. משא"כ שאר נביאים במראה וגו' בחלום אדבר בו חלום הוא דמיון נגד ההשגה של אדם בהקיץ. ונא' בשוב ה' וגו' היינו כחולמים. כי כל השגה דעוה"ז נגד השגה דלעתיד דלא ילמדו עוד איש רעהו והנכשל ביום ההוא כדוד. שמשיח שיהי' גדול ממשה רע"ה כמשז"ל ע"פ ירום ונשא ימשיך השפעת אור גבוה יותר עד שכ"א כפי מדריגתו שהגיע אליה בעוה"ז ישיג אז הרבה יותר עד שכל השגתו ומדריגתו בעוה"ז הי' רק כחלום ודמיון. כי גם השגת הנביאים בעוה"ז הוא רק מצד הדמות שעל הכסא כנ"ל וזהו דמיון וכמ"ש ביד הנביאים אדמה. וזהו ג"כ במראה אליו אתוודע שגם הידיעה שלהם שלא בדרך ראי' הוא רק במראה ולא כמראה דמרע"ה שנא' עליו ולא בחדות. כי הוא אספקלריא המאירה משא"כ מראה שלהם שהוא הדמות שהיא מראה שאין מאירה. והוא כחידה הרומזת על איזה דבר ואינו כפשוטו וכמו החלום שצריך לפתרון. והדמיון והדמות כן שאינו ממשות הדבר אלא דמיון בעלמא. אבל אע"ג שהיא השגה יותר פחותה יש בה מעלה שיוכל להשיג בהשגה כזו שאינה בהתגלות. דבר שא"א להשיג בהשגה הגבוהה שבהתגלות. וע"ד שאמרו (ב"ב יב.) חכם עדיף מנביא והוא השגת רוה"ק של חכמים שמהם לא ניטלה נבואה כדאי' שם וכמ"ש בחי' הרמב"ן. והיא מדריגה יותר קטנה הרבה מנבואה ועכ"ז היא עדיפא. והיינו שיכולים להשיג בה ועל ידה השגת גבוהות יותר וכמ"ש (במ"ר חקת) ע"פ וכל יקר ראתה עינו דדברים שלא נגלו למשרע"ה נגלו לרע"ק וחביריו. כי כל שהשגה קטנה באיכות היא גדולה יותר בכמות. וכי אשב בחשך דייקא אז ה' אור לי שיוכל להשיג אור ה' ממש מה שא"א להשיג מצד הבהירות והאור שבהתגלות הלב דא"א להשיגו דתוקף האור מכהה עיני הלב. אבל היושב בחושך הוא יכול לראות מה שבמקום האור מרחוק דאצלו אין האור חזק כ"כ:
56
נ״זוהשגת הנביאים אף שהי' באספקלריא שאינה מאירה מ"מ מאחר שראו דרך אספקלריא דרואין הדמות בראי' ממש אף שהוא רק דמות ולא ממש נחשב ראיה כמ"ש ישעי' ראיתי וגו' וכן יחזקאל במרכבה אמר לשון ראי'. אבל החכמים שנכנסו לפרדס היו רק צופין במרכבה דרך צפייה שהיא מדריגה פחותה מראי' כי משמעות לשון צפייה שהוא מרחוק יותר שאין שם ראי' גמורה. ואמרו (מגילה כב:) הרבה צפו לדרוש במרכבה ולא ראו אותה מימיהם דרך באיבנתא דלבא תליא ע"ש. כי כל צפיית החכמים הי' רק בהבנת הלב שהוא מדריגת צפייה ולא בראי'. ודייק לדרוש כידוע דד' מדריגת פרד"ס שבתורה הם נגד ד' עולמות אבי"ע וחלק הדרוש נגד הבריאה שהוא עולם הכסא ששם ראיית הנביאים הדמות שעל הכסא ואצלם נקרא ראי'. אבל החכמים שמשיגים רק בהשגת החכמה ובינה שבמותם ולבם נקרא דרוש וצפייה שהם משיגים הדבר מכח עצמם בדרישתם וחקירתם. אף שבאמת הוא ג"כ רוה"ק מה שנמשך עליהם רוח חכמה מקודש העליון הקב"ה. דרק הוא יתן חכמה ומפיו דעת ותבונה והוא יהיב חכמתא לחכימין דייקא. ובלב כל חכם לב שכשיגע בחכמת לבו וכל כח השגתו להשיג. ע"ז אמרו יגעת ומצאת וידוע בפי' לשון מצאת דמיצאה הוא בהיסח הדעת. שהשגתו אח"כ דרך מציאה שמשיג מה שלא יגע עליה כלל. כי קודם ההשגה לא יכול לייגע עצמו על השגה כזו כלל רק למי שיגע בד"ת הש"י משפיע ונותן בו חכמה להשיג גם מה שלמעלה מחכמתו והשגתו כמ"ש (ב"ב יב.) תדע דאתאמרא הכלה למשה מסיני כותיה. וזהו השגת חכמת תושבע"פ שהתחיל מאנכה"ג משנסתלקה הנבואה מישראל שהוא המסטורין של הקב"ה כמ"ש (בשמו"ר ותנחומא פ' תשא). וסוד ה' ליראיו ולישרים סודו דהן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה. דזהו מה שה' שואלמעמך שהוא השתדלות האדם בישרות לבו ומעשיו ע"פ התורה. וזהו החכמה שבלב האדם שלאלו הש"י נותן חכמה ומגלה סודותיו וסתריו:
57
נ״חואסתר סוף כל הנסים שניתנו לכתוב כי כל נביאים וכתובים הם בכלל דברים שבכתב שא"א רשאי לאומרם בע"פ. וכל מה שבכתב הוא ממה שמיד ה' עליהם השכיל. וגם מגלת אסתר ברוה"ק נאמרה לכתוב כי הוא מה שרוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם. ואז הי' זמן סוף כל הנביאים שהיו מהם ג"כ מכלל אנכה"ג ואסתר האחרונה לז' נביאות. שבשעת אותו נס הוא שלבשתה רוח הנבואה כמשז"ל ע"פ ותלבש מלכות. וידוע דמלכות היא המדה אחרונה מז' מדות תחתונות שבכל קומה שמסתמא נגדם הם ז' נביאות שהוא השגת הנבואה הנמשך לסט' דנוקבא שהוא בנין קומת המלכות שמים. ובה נשלם הקומה וזכתה למלכות ונבואתה ממדת המלכות שבמלכות שהוא סוף כל דרגין. וזהו סוף כל הניסים ג"כ אותם שבהתגלות לכל העולם כולו דע"כ ניתנו לכתוב. שהכתב הוא מה שבהתגלות לכל ואימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת וגו' בימי מרדכי ואסתר. שבסוף התגלות הקומה שהוא במדריגת התחתונות שהם ההתגלות בכל מדריגות הנמוכים ורחוקים מאד מהקדושה הנקרא אפסי ארץ. שהוא ג"כ סוף כל המדריגות התחתונות הנקרא ארץ. וכל דבר הוא בעולם שנה ונפש כמ"ש בס' יצירה. ובנפשות אסתר סוף מדריגת הנבואה. כי כל הנביאים שהיו אז מכבר שרתה עליהם הנבואה. ורק אסתר אז היא שנעשית נביאה וממנה והלאה לא נמצא עוד התחדשות נבואה לשום ברי'. כי מאז פסקה נבואה מישראל. ובכתיבת המגילה שהוא התגלות תוקפו של נס לכל הדורות שהוא נבואה הצריכה לדורות שנכתבה לפירסום ניסא. והתגלות הישועה בזכירה למעלה ועשייה בפעל למטה בכל שנה. היתה היא העיקר כמ"ש ותכתוב אסתר וגו' ומרדכי וגו' הוא טפל לה כי עיקר הנס והישועה על ידה. שזהו סוף מדריגת הניסים שלא הי' נס בשיגוד הטבע כניסי יציאת מצרים דמשרע"ה וכן דיהושע ואליהו ואלישע וכדומה. אבל בזה שהיא בקשה מהמלך ועשה רצונה. אף שבאמת נגלה לכל כי היתה ישועת אלהינו ולא בדרך הטבע אצל מלך הפכפך כזה שכבר הרג אשתו מפני אוהבו. מ"מ לא הי' בשידוד טבע ג"כ והוא סוף ניסים המגולים והתחלת ניסים הנסתרים שהש"י עושה בכל יום עמנו גם עתה ולא פסקו מעולם. וזהו מסט' דנוקבא שאינו ישועה שלימה דאכתי עבדי אחשורוש אנן וטסתר מן התורה מנין ואנכי הסתר אסתיר וגו' שמשם הי' שורש נפשה. שכל הנפשות הם מאותיות התורה כידוע. וההתגלות דאנכי שבהסתרת פנים זהו סוף וסיום אור הנבואה והשגה דתושב"כ. שמאז ואילך נסתמו הנפשות הנמשכות מאור התושב"כ והתחיל אור הנפשות דתושבע"פ שהם התגלות המסטורין שמתוך הסתרת פנים וסילוק הנבואה:
58
נ״טובזמן ושנה הי' קביעות הנס באדר סוף כל החדשים. ונסמך לגאולה דניסן ראש כל החדשים וכל הניסים. שמשם זכו לקבלת התושב"כ. ובנס דאדר זכו לקבלת תושבע"פ דע"י שהדר וקבלוהו אז מאהבה וחשק גדול זכו דליהודים היתה אורה זו תורה. ותושב"כ נקרא אור לשון זכר ותושבע"פ אורה נובא. כידוע דתושב"כ ושבע"פ הם סוד זו"נ שזו מקבלת ונשפעת מזו ולית לה מגרמה כלום ונקייה באה רק מה שיונקת ומקבלת חכמה מתושב"כ שהוא חכמתו ית"ש דיהיב לחכימין שיחכמו עוד להוסיף חכמה. ומצד העיגולים שהוא סוד אור המקיף כידוע הוא נעוץ סופה בתחלתה דסמוכים יחד זה לזה וחוזרים חלילה דכשמגיע לסוף חוזר להתחלה. כי מצד השגת האור העליון בעצמו שלמעלה מהשגת אדם כשמגיע לסוף איזה מדריגה הוא בא משם לההתחלה שהוא השגת אור עליון העצום יותר. ורק מצד מדריגת קומת היושר שהוא השגת אור פנימי שבהתגלות לב האדם. ההשגה הוא מתמעטת והולכות דבציר לבא. ואמרו (יומא כא:) ע"פ ואכבדה חסר ה' שחסר בבית שני ה' דברים שהוא ה' אחרונה דשם הוי' שהוא גילוי שכינה שלא הי' אז שנסתלקה נבואה שזה גרם הסתלקות כל אותן ה' דברים ארון ואש ושכינה ורוה"ק דנביאים ואורים ותומים דחשיב שם. ולעומתן נוספה הה' באורה זו שהתחיל אז. שהגם שהה' היא סי' הנקיבה היא רומזת מיעוט האור מצ"ע כמו שהוא הנוק' לגבי דכורא ונשים דעתן קלה. מ"מ מצינו ג"כ שא' (בגדה מה:) ע"פ ויבן הצלע שנתן בה בינה יתירה שע"כ זמן דגלות שלה קודם. ונא' חכמת נשים בנתה ביתה והוא ע"ד שנתבאר בענין חכם עדיף מנביא שהגם שהאור בהסתר והעלם הוא משיג בבינה יתירה ועומק יותר. וע"כ אמרו (תנחומא נח) ע"פ העם ההולכים בחשך ראו אור גדול. הוא אור שנברא ביום א' שגנזו הקב"ה לעמלי תושבע"פ שהם בחשיכת. וכמ"ש (סנהדרין כד.) ע"פ במחשכים הושבני זה תלמודה של בבל שהוא כולל כל התושבע"פ שמשנחתם התלמוד עליו אין להוסיף ולא לגרוע. וכל מה שמחדשים אח"כ בהשגת תושבע"פ הוא מה שמוציאים מתוך התלמוד. והיגיעה בתושבע"פ הוא ישיבה בחשך שאין השגת האור מתגלה מיד אלא אחר היגיעה גדולה בצער גדול כמ"ש בתנחומא שם. ומתוך החושך זוכין לאור הגדול הגנוז לצדיקים לעת"ל דאז לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך דעין בעין יראו בשוב וגו' שלא יהי' עוד העלם כלל. אבל בעוה"ז האור הזה גנוז ונעלם ואינו מתגלה אלא ליושבים בחושך כנז"ל:
59
ס׳ובמתן תורה שהי' אז התגלות אותו אור הגדול בכל הלבבות דבנ"י. בגילוי אור האלהות דאנכי ה' אלהיך ההכרה לנוכח ששמעו מפי הגבורה ולא בהסתר. הי' רק לפי שעה כי לא נחקק עדיין במעמקי הלב לפי שהי' רק לפי שעה כי לא נחקק עדיין במעמקי הלב לפי שהי' רק במדריגת אירוסין שלא הי' ההתגלות מצד היחוד הגמור. כי אע"פ שאמרו נעשה ונשמע הוצרכו ג"כ לכפיית הר כגיגית. ואמרו בתנחומא (שם) שהוא על התושבע"פ שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו כו' זה תלמוד שצריך שינון כו' יעוש"ב. ודור המדבר שהם דורו של משרע"ה שהוא פני חמה הם שורש ועיקר מקבלי התושב"כ שהוא אור החמה שהלבנה מקבלת האורה ממנה. ופני יהושע כפני לבנה הוא ראש למקבלי תושב"פ. ודור באי הארץ אלמלי זכו להיות יגיעים ועמלים בתורה היתה אז ההתגלות דתושבע"פ לגמרי שהיו משיגים כל מה שאפשר להשיג בעוה"ז ולא היו צריכים לגלות כלל. אבל הם פנו כ"א לזיתו ולכרמו ואף בזקנים שאחריו כמשז"ל. לפי שקבלת תושבע"פ שלהם הי' רק בכפייה והכרח ולא מאהבה ושלא מאהבה א"א לייגע בה ולהשיג כלל. אבל בימי אחשורוש קבלוה מאהבה וכ"כ אמרו בפרקי היכלות (פ' כז) מיום שניתנה תורה לישראל ועד שנבנה בית אחרון תורה ניתנה אבל הדרה ויקרה כבודה וגדולתה כו' (ע"ש י"ז לשונות של שבת. כי יהי אור אז"ל זו תורה דכתיב תורה אור ונא' אח"כ וירא וגו' כי טוב וטוב הם י"ז מדריגות האלו של יקרות האור הזה שנתחדשו ע"י ראיית והסתכלות הש"י בו. ואור א' הוא תושב"כ שהוא במאמר ה'. וכי טוב הוא השגת התושבע"פ הנמשך מהאור דתושב"כ. ובראי' זו נעשה הבדלה בין החשך ואור כמ"ש (בשמו"ר) דע"י המסטורין דתושבע"פ ניכרין ישראל בין האומות שאין יכולין לומר אנו ישראל כי החשך יכסה ארץ וגו' ועליך יזרח וגו') לא ניתנו עד שנבנה הבית האחרון ולא שרתה בו שכינה. ושם (בר"פ כח) אני יודע מה אתם כו' מתאוים תורה מרובה אתם מבקשים והמון תלמיד ורוב שמועות כו' להגדיל תלמוד בחוצות ופלפול ברחובות להרבות הלכות כחול הים כו' יעוש"ב. מדוגל חשקם להתחכם ולחדש בתושבע"פ דזהו הקבלה מאהבה וחשק גדול שהדר קבלוהו. ושם (פ' כט סי' ב) רז יצא כו' להם גנוז כו' ולא עלתה על לבי ליתנו לכל הדורות הללו מימות משה ועד עכשיו לדור זה הי' שמור כו'. ושם (סי' ד) וגילה להם סודה של תורה כו' והופיע רוה"ק ממבוי ג' אשר בבית ה' כי לא ירדה ולא שרתה שכינה בבית קה"ק ע"י כסה"כ נסתלסל ועמד בין האולם ולמזבח כו' ועל אותה שעה הוא אומר גדול יהי' כבוד הבית האחרון כו' ע"ש. ורז וסוד ש"ת זה הוא המסטורין וסודות דתושבע"פ שהתחיל ונתחדש באותו דור ע"י חשקם ויגיעתם העצומה להשתדל בה. ושכינה בק"ק שנקרא חדר המטות משכן הכרובים כמער איש ולויות שהוא יחוד הגמור דקבה"ו שהש"י שוכן בתוך הלבבות דבנ"י ממש. דזה פי' יכוין את לבו כנגד בית קה"ק כידוע משם הי' השגת הנביאים. ואז נסתלק זה והתחיל הופעת רוה"ק שהוא ממבוי ג' דק"ק. א'. והיכל ואולם דחד קדושה הוא הב'. ובין אולם ולמזבח הוא הג'. וכמ"ש (פ"א דכלים) דהם הג' ראשונות מי' קדושות. וכל מספר י' הוא קומה שלימה וג' ראשונות הם חב"ד כידוע. וכל השגת חכמה הוא מג' קדושות ראשונות אלו. וק"ק והיכל ואולם הם נגד ג' חלקי התושב"כ שהם תורה נביאים וכתובים ונביאים וכתובים חד קדושה. אבל תורה קדשי קדשים ואינו בערך עמם:
60
ס״אוזהו התחלת התגלות היש מאין בחכמה העליונה שממנה המשכת הבריאה כולה וכמ"ש בריש בר"ר ודעת זה רוה"ק כמ"ש רש"י (פ' תשא) וזהו השגת החכמים בתושבע"פ שהיא מצד הקדושה הפנימיות מדריגה נמוכה מהראשונים. אבל ידוע כי מה שמונין חב"ד במנין הי' הוא מצד הפנימיות אבל מצד החיצוניות יבוא הכתר במקומה שהוא למעלה מחכמה והשגה שבמוח כי הוא הוא מקיף שא"א להשיגו בחכמה המשגת ורק בדעת שהוא חיבור חו"ב דהיינו שמתבונן לדעת ולהבין שרשי החכמה ומתייגע לעמוד על עמקוםולידע עיקרם שזהו הדעת. בזה הוא ממשיך רוה"ק להשיג מאור המקיף הנעלם מכח השגת אדם. וזהו גדול כבוד הבית האחרון שבא אחר החטא והגלות וסילוק נבואה שגרם חטאם שלא חזר עוד. כי מקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. כי לצדיקים גמורים מעלתם הגדולה גורמתן מיעוט השגה. לפי שאין הסתרת חטא מחיצה מפסקת ביניהם לאביהם שבמשמים ויכולים לראות אור בהיר בשחקים וע"כ לא יכולים להשיג אור המבהיק ביותר שמכהה העינים. כמו שלא יכולים להסתכל באור השמש בגבורתו אם לא ע"י מסך מבדיל. והבע"ת שהם העם היושבים בחושך מקודם מלאי עון. כששבים הם זוכים לראות אור גדול מתוך חושך העונות שהם מסך מבדיל שמתהפכים לזכיות עי"ז. שמתוך חשכותם המאפיל הבהירות המבהיק יכולים להשיג אור עליון וגבוה יותר שהוא המקום שא"א לצדיקים גמרוים לעמוד שם כלל מתוקף האור. ומשרע"ה אחר מעשה העגל והסליחה ע"ז. ביקש הראיני נא את כבודך ואורייתא וקוב"ה חד. והשגת התושבע"פ הוא עיקר הדרה וכבודה ותפארתה כנז'. וזהו השגת המקום דבע"ת שבא אחר החטא כמ"ש (נדרים כה:) ע"פ ברוב חכמה רוב כעס אלמלא חטאו לא ניתנו להם אלא ה' חומשי תורה וס' יהושע. וריבוי החכמה דתושבע"פ שמתחדש ומתרבה בכל דור ודור לאין שיעור הוא מצד ההעלם שאין הדבר גלוי אלא ע"י יגיעת השכל ועי"ז משיג יותר כנ"ל. וזה בא ע"י ריבוי החטאים שכל מה שהחשך מתגבר כן יתרון האור הבא מן החושך מתגבר ועולה וניתוסף כנגדו כי זלעו"ז עשה אלהים. וכל הגדול מחבירו יצרו גדול וכמ"ש בסוכה ובת"ח יותר מכולם. כי כן יסד הש"י בבריאה להיות ברישא חשוכא והדר נהורא ויתרון האור ישיגו מן החשך. ובלוחות ראשונות שניתן לצדיקים גמורים לא נא' בהם טוב כמ"ש (ב"ק נה.) וכמ"ש דהרגשת הטוב שבאור תורה הוא ההשגה דתושבע"פ ע"י החידושין דאורייתא טועמים נועם המתיקות ועריבת שבד"ת כשמתגלה להם ההשגות הנעלמות מהם מקודם. ועיקר הרגשת הנעימות הוא בהשגת הנעלם. שזהו יתרון האור מהחושך. ולוחות ראשונות הוא האור דתושב"כ וע"ז אמרו (ערכין יא.) דתורה לא איקרי טוב. וע"ש בתו' ד"ה משמחי הק' מקרא דלקח טוב נתתי. טוב לי תורת פיך. ותי' דלטובה הסמוך לשמחה לא. או טוב לב לא ע"ש. וב' התי' אמת והולך למקום א'. כי באמת א' (ברכות ה'.) אין טוב אלא תורה וכן א' ג"כ (מנחות נג:) יבוא טוב ויקבל טוב כו' ושורש הטוב שבבריאה הוא התורה. ומלת טוב הראשון שנא' בתורה ובתחלת הבריאה דמסתמא שם שורש ועיקר כל הטוב. הוא באור שהוא אור תורה אבל אותו אור נגנז ואינו נגלה בעוה"ז. דע"כ נא' בו ויהי שהוא לשון צרה וכמ"ש בב"ר וטובי' גנוז בגויה ואינו בהתגלות שהוא מצד התושב"כ שבהתגלות. רק מצד השגת המסטורין דתושבע"פ שהוא השגה שבהסתר והעלם. וע"כ לא נקרא טוב בלשון הכתוב בפירוש רק לקח דהיינו מצד הלוקח. אצלם הוא מקח טוב שהם יכולים להשיג הטוב דגניז בגויה ע"י יגיעתם בה כשיקבלוה מאהבה וחשק בכל לב. ודוד המע"ה א' טוב לי תורת פיך שאצלו הוא טוב כי הוא מדת המלכות פה תושבע"פ קרינן לה. דהוא שורש התושבע"פ והגבר שהוקם עולה של תושבה שהוא השגת האור מן החושך. שבזה הוא השגת הטוב והנועם שבו וזה נקרא טוב לב. שהוא הרגשת הטובה והאור בפנימיות הלב שממנו נמשכת השמחה. כמ"ש שמחה לאיש במענה פיו. שהוא השגת תושבע"פ שבפיו שיוכל לענות לשואלו דבר בעתו והוא מה טוב. וע"ש בתוס' דמ"ש ע"פ ויטב לבו שעסק בתורה הוא דרש ולא מפורש בכתוב ע"ש. והיינו דמצד הדרש והשגת התושבע"פ דהאי הוא נקרא טוב לב. שזהו עיקר הטוב שבעולם. אלא שאינו בהתגלות בפירוש בכתב. וע"כ בראשונות לא נא' לשון טובה כלל. ובאחרונות שקיבל ביוה"כ אחר אותה מעשה שהתחילו להיות למדין תורה ושוכחין שזה בא משבירת הלוחות כמשז"ל. וע"י שכחת הד"ת נתחדש הפלפול דתושבע"פ כמ"ש (תמורה טז.) בהלכות שנשתכחו שהחזירם עתניאל מפלפולו. וע"כ נא' דברות אחרונות במשנה תורה שא' משה מפי עצמו ומ"מ הוא מכלל תושב"כ. מלבד שגופי המצות קיבל כבר בהר סיני מפי ה' גם הדברים עצמם שיצאו מפי עצמו דלא נא' בהם וידבר ה' מקודם גם זה תושב"כ. שכל דבריו ג"כ הם תורה שלימה כמו שיחתן של אבות וכדומה מש"נ בתושב"כ. אבל מ"ש אלה הדברים וגו' שהם דברי עצמו מזה הוא השורש לתושבע"פ מה שחכמי ישראל אומרים מפי עצמם. ובאותן דברות נא' טוב אצל כיבוד או"א למען ייטב לך. ובוודאי הך ייטיב היינו השגת ד"ת שנקרא טוב שזוכין ע"י כיבוד או"א כמ"ש (קידושין לא:) באבימי דע"י מצות כיבוד אב אסתייעא מלתא ודרש מזמור לאסף. שהשיג הסוד מ"ש מזמור על החורבן שע"י החורבן והגלות וסילוק השכינה זכו להשגת האור כי טוב דתושב"פ שזהו מזמור ושירה כמ"ש (עירוכין יא.) איזהו עבודה שמשמחה וטוב לב זו שירה. וכן תושבע"פ נקרא שירה כמ"ש (ע"ז ג:) ע"פ ובלילה שירה עמי על העוסק בתורה. ובלילה היינו תושבע"פ כמ"ש בתרגום (שה"ש ובמד'). והיינו דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ. ובלילה שא"א לראות מתוך הכתב ע"כ עוסקים בתושבע"פ ונקרא שירה כמ"ש (סוף מגילה) השונה בלא זמרה כו' ומה דס"ד שם דע"ז נא' בל יחיו עי"ש. היינו דהחיות שבד"ת הוא כשהוא בשמחה ובטוב לב שאז הוא מרגיש חיות. ופריך משום דל"י לבסומי קלא כו' היינו משום דמ"מ אפשר שמרגיש החיות והשמחה בלב אף שלא יכול לבוא להתגלות בפה. וזהו למען ייטב שבא מכיבוד או"א דע"י הכבוד שמכבד למי שראוי לכבד הוא זוכה ג"כ לכבוד כמ"ש איזהו מכובד המכבד את הבריות. ואין כבוד אלא תורה דכבוד חכמים ינחלו והיינו ע"י חכמת תושבע"פ כמ"ש (שמו"ר פ' לח) דלא מצינו כבוד עד יעבץ שכ' בו ויהי נכבד ע"י שריבץ תורה. והוא עתניאל שלכד קרית ספר ראש למחדשים ומפלפלים בתושב"פ. ורש"י (תענית ד'.) כתב שהי' ע"י השראת רוה"ק. והיינו רוה"ק של החכמים לכוין האמת דהלכה למשה מסיני ע"י פלפולו. וע"כ בשכר כיבוד או"א זוכה להשגת חכמה דתושבע"פ שעי"ז יזכה גם הוא לכבוד:
61
ס״בולפי שדברות הראשונות היו קודם החטא דאלמלא חטאו לא נתנה להם אלא תושב"כ. ע"כ לא נרמז שם השכר דהשגת תושבע"פ. ומ"ש (ב"ק שס) לפי שעתידין להשתבר היינו משום דבאמת א' (סוף חולין) למען ייטב לעולם שכולו טוב. ואז יתגלה האור כי טוב הגנוז לכל הנפשות דישראל בלא העלם כלל. וא"כ גם מצד בהירות והתגלות אור דתושב"כ שבראשונות היל"ל ג"כ למען ייטב אלעתיד. וע"כ א' משום שישתברו דשבירת הלוחות הוא ביטול התורה. וכמ"ש (מנחות צט.) משברי לוחות דמונחים בארון לנהוג כבוד בזקן ששכח תלמודו. ושם (ע"ב) דביטולה של תורה זהו יסודה מדא"ל יישר כחך ששיברת. כי ע"י שלמדין ושוכחין צריכים לעמל ולייגע ביותר לאוקמי גירסא ולהגביר כח יותר. וזהו בביטול של התגלות גוף התורה שע"י הגברת כח ביגיעה יותר יוכלו להחזירה וכ"ש ר"ח (כתובות קג:) אי ח"ו משתכחא תורה מישראל מהדרנא בפלפולי. וע"כ אלו הי' כתוב שם ייטב היינו שהי' שם מהתגלות הטוב שבתורה והי' השבירה גם לזה שיהי' ביטול גם להגברת הכח בהתחכמות. א"כ ח"ו פסקה טובה דבמה יוכלו להחזיר זה. דכל החזרה הוא ע"י ההתעוררות האור כי טוב שביקש ע"ז משרע"ה הראני כבודך כנז"ל כדי לקבל לוחות אחרונות ושיתגלה כל הכבוד והיקר והטוב שבד"ת. ומ"ש (ב"ק שם נה.) שא"ל שאלוני אם נא' בהן טוב אם לאו שא"י כו'. ודאי הדבר זר כפשטי' לומר שלא ידע האמורא לה"כ שבתורה ואפי' במשניות היו כולם בקיאים כש"כ בתורת משה כי הם חיינו. וצריך כל א' להשלים פרשיותיו עם הצבור ועיקר לימודם הי' בתושב"כ ודרשותי' ודקדוקי' כש"כ בעשרת הדברות. אבל שם הלשון נאמר טוב ול"א ייטב דמשמע דכבר יש טוב מורגש. וזהו ג"כ מ"ש מפני מה כו' ובדברות אחרונות נאמר טוב משמע דהקושיא על מה שבאחרונות נאמר. דאי הקושיא רק אראשונות דלא נאמר היל"ל רק מפני מה בראשונות לא נאמר. וכן מבואר ממ"ש לו עד שאתה שאלני למה נאמר בהן טוב הרי דהשאלה למה נא' באחרונות. והיינו דהתגלות הטוב מצד התושב"כ שהוא בהתגלות א"א בעוה"ז דנגנז לעת"ל וע"כ גם באחרונות הרי עכ"פ גם הם מכלל תושב"כ לא הול"ל לשון טוב דלא נמצא גבי תורה מצד התושב"כ עצמה כנ"ל. וע"ז אמר שפיר איני יודע אם נאמר טוב בהווה כלל דייטב כתיב ויש לפרשו לעולם שכולו טוב. ואין התגלות טוב בהווה אלא הבטחה על מה שיתגלה לעתיד. ובזה יש לשאול להיפך למה לא נאמר גם בראשונות וכך הי' לו לשאול ולא למה נא' באחרונות. ועל שאלה זו הוא התשובה דמפני השבירה כנ"ל:
62
ס״גואחר שבירת הלוחות האישור כח דמשרע"ה הוא מה שנתחזק לשאול הראני וגו' משאר"כ קודם נאמר ויסתר וגו' כי ירא מהביט. ולחד מ"ד (ברכות ז.) א"ל כשרציתי לא רצית עכשיו כו' עיש"ב. דאז אלמלא הסתרתו שהוא לא רצה להסתכל במפולא ונעלם הי' יכול לראות ולהשיג גם מה שא"ל אח"כ שא"א לראות בחיים בעוה"ז. וע"כ דהי' משיג ההשגה דעוה"ב שהי' זוכה לחיי עולם. אבל מה שחשד לישראל והן לא יאמינו לי זהו מצד שהי"ל חסרון אמונה בעצמו שיהי' הוא כדאי והגון לכך. וע"כ הסתיר פניו שחשב שאינו ראוי להתגלות זה. ואף שראה שהש"י רוצה להתגלות לו חשב שזה לנסיון ושהוא לא יהרם כנדב ואביהו שאמר משרע"ה עליהם שגדולים ממנו ומאהרן ונתחייבו מאז על ויחזו את האלהים כמשאז"ל. וגמר עונשם הי' ג"כ במעשה דחשאי שבפנים בהשגת אור עליון שלמעלה מכח השגת אדם בחיים. ומשרע"V עניו מכל האדם ולא החשיב עצמו לכלום וידע להזהר מזה. וע"כ אמר עליו בכל ביתי נאמן הוא שלא היה צופה ומסתכל אלא במה שידע שהש"י רוצה וחפץ שיסתכל. ובאהל מועד ישב לו מן הצד עד ויקרא אל משה כמשאז"ל. אף שקיבל תורה ועלה למרום והריד שכינה בתחתונים וכל הגדולות. לא רמו עיניו לחשבו שהוא ראוי לקרוא אותו. דלפעמים הש"י פועל דגולות גם ע"י מי שאין ראוי לכך. ע"ד וחנותי אשר אחון אע"פ שאינו כדאי רק דלדידי' קיימא שעתא ועת לכל חפץ וכל נפש. וע"כ גם בשליחות דיציאת מצרים סירב וא' מי אנכי וגו' שלא נא ביד תשלח. ר"ל ביד מי שהוא ראוי לכך שתשלח על ידו. כי לא רצה ליגע במה שאינו מוכן לו. שזהו רק לשעה דקיימא לי' ולא לעלמי עד. מאחר שעצמותו אינו ראוי לכך. והוא לא רצה אלא במתנת חלקו השייך לו שזהו דבר הקיים לעד. ורשב"נ אמר שם בברכות בשכר ויסתר כו' מהביט זכה כו' דס"ל כי טוב עשה בזה. כי אותו התגלות הי' רק לפי שעה לצורך השליחות. כי עדיין הי' טירון לנבואה כמ"ש בשמו"ר ולכן נתיירא שחשב שאין שייך לו. והוא השגת אור שלמעלה ממדריגתו. ובשכר זה זכה לתמונת ה' יביט הינו בהווה ותמידית. וכמש"ל שע"ז א' רואה הדמוד מיד דהינו בלי הכנה קודם כדרך הנביאים. וכמ"ש במ"נ דזה ג"כ הבדל בין נבואות מרע"ה. דהוא הי' במדרגה זו בקביעות. וזכה ע"י שנתיירא ממדריגה דלפי שעה. ולדידי' הך התגלות לא הי' יותר ממה שזכה לה אח"כ. רק דאז ירא ואח"כ זכה ליקבע התגלות זה בקרב לבו. אבל לאידך מ"ש אותה התגלות הי' ממדריגה גדולה מעין עוה" ב שלא זכה לה אח"כ בעוה"ז כלל. כי בכל עת רצון הקב"ה רוצה להשפיע בתכלית השלימות ולהאיר לגמרי כמו שיהי' לעת קץ ולעתיד לזכות לאור הגנוז לצדיקים לעת"ל. ואלו זכו ישראל אז לא הי' משה מסתיר פניו באותו העת רצון והי' מקבל ההארה הגדולה הזו ומאיר בה לכל ישראל. אבל בשביל שאותו דור לא זכו בעיני מרע"ה וכמשז"ל שאמר באיזה זכות יצאו ולא האמין שיוכלו ישראל להגיע למדריגה כזו. וע"כ ירא גם הוא מהביט כי אין התגלות לראשי הדור אלא בשביל הדור וכמ"ש דכל זמן שהיו ישראל נזופים במדבר לא הי' הדבור למרע"ה. וא' בברכות ע"פ לך רד כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל. דמה שהאדם זוכה לעצמו ע"י השתדלותו ועבודתו אינו אלא דבר מועט. ועיקר הארת השגת הגדולות שהי' לגדולי הדורות שהשפיעו להם מ"ה. הכל הוא רק בשביל ישראל:
63
ס״דומדריגת מרע"ה שנא' עליו בכל ביתי נאמן הוא כמו נאמן הבית שבעה"ב מאמינו על כל שלו. כי יודע שלא יקח שום דבר בלא רשות ורצון הבעלים. והלקיחה למעלה הוא ההסתכלות במופלע ממנו. ואע"פ שהש"י הביאו למרע"ה חדריו וגילה לו כל גנזיו. הוא הי' נאמן שלא נסתכל אלא במה שידע בבירור שהוא רצון הש"י בכך לתועלת הנהגתו והארתו לדורו ולכל הדורות עי"ז. וישראל שבאותו דור היו בתכלית השיקוע כמ"ש ע"פ גוי הללו כו' ולא נגאלו אלא בשביל האמונה. שזהו שורש כולל כל התורה כולה. כמ"ש בא חבקוק והעמידו על א' צדיק באמונתו יחי' שעי"ז לבד הוא דבוק בחי העולמים. ויחי' חיי עד אפי' שקוע במקום ששקוע. דאמונתך בלילות כתיב. גם כשהוא בתכלית החשך ושיקוע דעוה"ז הדומה ללילה שמחשיך ומעלים כל האורות. ע"י ההתחזקות באמונה זוכה להיות ה' אור לו. וע"ז אמרו ועמך כולם צדיקים. וישראל מאמינים בני מאמינים. ועי"כ יוכלו לבוא לכל מדריגת היותר גדולות שאפשר לאדם לבוא. כי זהו השער לה' אשר צדיקים יבואו בו. גוי צדיק שומר אמונים. תרעא לאעלא גו מהימנותא. כי אמונים נוצר ה' ועיניו בנאמני ארץ. וגם גאולה העתידה רק ע"י האמונה. ומרע"ה לא האמין באמונת ישראל כ"כ שא' והן לא יאמינו לי וגו'. וזה גרם לו היראה מהביט. רק אחר סליחת החטא שזכה למקום שבע"ת עומדין. חשב שכבר זכו למחילה גמורה. ושהוא עת רצון גמור כביציאת מצרים. ושיוכל להגיע עתה למדריגה זו דהראיני וגו' וא"ל כשרציתי כו' כי לא כל עת רצון שוה. וביציאת מצרים הי' עת רצון של גאולה לגמרי. אבל עתה אע"פ שהוא ג"כ עת רצון דסליחה. אינו עת רצון גמור דמחילה שלימה לגמרי שהרי א' ביום פקדי ופקדתי. והטיחו מ"מ להעביר כל טובי הוא טוב הגנוז המתגלה בעוה"ז בהשגת חכמים בתושבע"פ כנ"ל. וזהו על פניך. כי חכמת אדם תאיר פניו. וזהו היקרון אור (בעד עור) דפני משה. והוראת על פניו בכ"מ בלשון הכתוב ר"ל בחייו. ולפי שראי' גמורה א"ל אח"כ דא"א בחיים. אמר דזה יהי' בחיים. שהוא הטוב דרך העברה לבד ואינו התגלות בפעל אלא מצד ההארה בפנים לבד. וקראתי בשם ה' אז"ל על הי"ג מדות של רחמים. וידוע דהן הם הי"ג מדות שהתורה נדרשת. שהוא היסוד לתושבע"פ וחכמת חכמי ישראל. ואז גילה לו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כמשז"ל. וע"ז א"ל וחנותי את וגו' אף שאינו כדאי דראה מה שתלמידים קטנים עתידים לחדש דברים גדולים שנעלמו מגדולי הדורות שלפניהם. ומקום הניחו לכל א' וא' להתגדר בחלק חכמתו שחלק ליראיו. ודבר זה בתולדה שנגזר עליו חכם או' טפש. אף דצדיק ורשע לא אמר ותלוי בבחירה. וע"כ יש חכמים שהרשיעו מעשיהם כדואג ואחיתופל ואחר. ומ"מ אז"ל אין תורתו נמאסת. ולפי שהשפעת החכמה אינו מצד המעשה הנגלות רק כפי רצון העליון בלא טעם נגלה. ע"כ אמר ע"ז את אשר אחון לא שיהי' כדאי וזוכה לכך:
64
ס״הוזהו המאמר הא' לתשובה על בקשתו הראיני וגו' שהוא מה שמוכן להשפיע לו כל טובו אבל רק דרך העברה. וג"פ ויאמר נא' שם שתשובתו ית' ע"ז נחלקו לג' מאמרות. כי ג' מדות ההשפעה יש. ובמוחין הם חב"ד. ובפועל חג"ת כנודע. ומאמר הא' הוא מצד החסד והשפעת החכמה שבמוח. דשם הוא השגת חכמת חכמ"י מה שאפשר להשיג בשכל אנושי בעוה"ז. ומאמר הב' הוא מצד מדת הגבורה והצמצום. והוא מכח הבינה שבלב דמתמן דינין נותערין. כי שם הוא משכן היצ"ר שבאדם שיושב על ב' מפתחי הלב כמ"ש בהרואה וכמ"ש כי יצר לב האדם וגו'. וכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. וזהו המסך מבדיל שלא יכול להיות התגלות גמור בעוה"ז. וע"כ אמר לו בזה לא תוכל לראות וגו'. ופי' האדם וחי הוא עד"ש באדה"ר פן ישלח וגו' וחי לעולם דמאחר שנעשה ערבוב טו"ס א"א להניחו. וכד"ש בב"ר גבי אברהם שלא רצה לברך ליצחק משל וכו' אם אני משקהו גם אילן של סם המות שותה כו'. ועשו ויעקב הם שורש כל הטו"ר שבעולם. ובמעשה ברישא חשיכא כו' ובמחשבה הוא להיפך. וישראל ראשית המחשבה וכמ"ש בב"ר דיעקב בכור ליצירה. והוא מצד עצמו תיקן הכל לגמרי דע"כ אמרו דלא מת. דאדה"ר גם אחר התשובה לא יכול לתקן לגמרי לבטל גזירת המיתה. שזהו בהפרדת הרע לגמרי מהטוב ולא יכול בחיים כפי גודל קלקולו וכח תשובתו שלא הי' כ"כ. וכלי חרס אין לו טהרה אלא בשבירה ושבירתן של כלים היא מיתתן והיא טהרתן. שאז נפסק זוהמת הנחש אחר שנעכל הבשר שנקלט בו ממשכא דחויא. שנעשה לו לכתנות עור תחת אור הראשון שנגנז. ויעקב אע"ה שזכה להיות אב אומה הישראלית שמטתו שלימה כולו זרע אמת לא ידח מהם נדח כלל ומכ"ש ע"פ ריח בגדיו ריח בוגדיו. דגם פושעי ישראל מלאים מצות כרמון. ואע"פ שחטא ישראל הוא. ויש לו דביקות בחיי עולם שנטע בתוכינו. הוא תיקן מצד עצמו כל החטא דאדה"ר שבפעל בתאות האכילה. שהשעיר נושא כל עונות תם. שהוא הפריד כל הרע ומסר לעשו שהוא חלק הרע שבא עמו מצד הערבוב דטו"ר הבא ע"י אכילת עה"ד שיש בכל הנפשות עירבוב דטו"ר. שהם אילנות דסם חיים וסם המות הדבוקים ומחוברים יחד שצריך להפרידם. דאל"כ יהי' קיום גם לסם המות. וע"ז אמרו (בחגיגה טו.) זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו כו'. נתחייב רשע נוטל כו'. כי כל צדיק יש לוח חבר רשע מצד הערבוב דטו"ר זה לעומת זה. וכשהצדיק זוכה הוא קולט כל הטוב גם מה שבחבירו. והרשע קולט כל חלק הרע. ובזה נפרדים זה מזה:
65
ס״וושורש זה הי' ביעקב ועשו שנוצרו תאומים שזכו יצחק ורבקה שיתברר על ידם. ובהם עדיין הי' קצת ערבוב אבל בצאתם מהמעים יפרדו. וביום שמת אאע"ה ששלט גם באותו צדיק מדה"ד. שעדיין לא נתברר בהם הטוב מהרע לגמרי בחיים. ורק ע"י המיתה נפרד והוא אב העולם. ובפירוד דטוב מהרע לגמרי שע"י פטירתו. גרם יציאת עשו לתרבות רעה דנתפקר אז וכמשז"ל שא' גם באותו זקן כו' לית דין כו' שיעקב אע"ה קלט אז כל הטוב בפ"ע וכל הרע קלט עשו שנתפקר לגמרי. ובא עיף מג' עבירות חמורות שעשה שהם ההיפך מג' קדושות של ג' האבות כידוע. ואמר ליעקב הלעיטני וגו' היינו שימסור לו כל שורש חלק הרע הבא מאכילת אדה"ר. דמזה הי' התחלת הרע בתאוה ואח"כ נמשך לקין ברציחה. וזהו מן האדום האדום ואדמוני הוא שופך דמים. והוא דרגא דעשו ביחוד על חרבך תחי'. וביקש ליקח גם השורש מזה שהוא בהלעטה ואכילה. וכשראה יעקב שהוא רוצה לקלוט כל חלק הרע הבין שהוא מוכן לקלוט כל הטוב ע"כ אמר מכרה כיום בכורתך. כי כל הערבוב הוא מצד העוה"ז הדומה ללילה שמצד החשך א"א להכיר ולברר. משא"כ עוה"ב שדומה ליום המאיר מצד האורה ניכר לכל הטוב מהרע ונתברר זה מזה ואינם בערבוב. ואז יהי' הבירור שיבוער הרע מהעולם לגמרי ואהפוך אל עמים וגו'. כי מאחר שניכר וגלוי שזה רע מי יבחר ברע. אבל אז ההתגלות הי' רק ליעקב. ועשו נשאר בתוקף החושך יותר כי אמר לרע טוב ושם חושך לאור. ואצל עשו הי' ג"כ זה נחשב לו לאור. מה שעמד לדעת דלית דין ולית דיין ולמה לו בכורה. ואין טוב כ"א אכול ושתה בתענוגים והנאות מורגשות גשמיות בפעל בעוה"ז. וכדרך אפקורסי זמנינו שבפורקם עול תורה ומצות מצוארם יתפארו שהגיעו לאור. וע"כ אמר כיום בכ' הדמיון וכמו שהוא היום בירור גמור. שאצל עשו הי' נחשב בקשת יעקב בכורה שמתעה עצמו בדמיונות לקנות דבר שאין בו ממש. כי לא האמין בקדושה שיש בבכור שאינו מורגש. והוא מקבל דבר ממשיי מאכל ומשתה. וע"כ אמרו בב"ר שאסף כת של פריצים וא' כו' ניחוך עליו הה"ד ויבז וגו' שהי' אצלו זה לחוכא. ובאמת לא שייך מכירה בקשות בכורה. אבל כפ"מ שהי' באותו יום הבירור שלקח עשו כל הרע. הי' הוא יכול ליקח תמורתו כל הטוב. שממילא הי' נפרד מעשו ונשאר יעקב כולו טוב. וזה כולו רע והוא כעין מכירה וזהו כיום. ובפ' חלק דרשו ע"פ וישליכם וגו' כיום מה היום מאפיל ומאיר כו' וגם כאן הי' מאפיל לעשו ומאיר ליעקב. ועשו חשב להיפך ולא רצה להונות את יעקב לומר שנותן לו דבר חשוב. כי הוא הי' פושט טלפיים לומר טהור אני. והיינו בעניני עוה"ז ובמה שבין אדם לחבירו מראה עצמו לאיש נאמן וטוב. ובדרך כל המתפקרים בני ערב רב הבאים מסט' דידי'. ואמר לו האמת שאצלו. כי הולך למות ואין בשאול תענוג ומה הנאת עוה"ז יש מהבכורה. ולפי שיעקב עכ"ז נתרצה לתת לו המאכל תמירתו. מכר לו והי' לשחוק בעיניו. ובחוכא זו נגמר הדבר שחתם הקב"ה ע"ז כמ"ש בב"ר. היינו שנתקיים והוחלט הבירור דעל עשו א' בב"ר הא שוא שבראתי בעולמי. כי לקח לחלקו שהוא שורש כל השקר בשיקוע בעוה"ז עלמא דשקרא. וכמ"ש בב"ר דכולו שקרים. והאמת ליעקב. ושקר אין לו רגלים וקיום. וכן הוראת כזב דבר הפוסק. וכל עניני עוה"ז אין להם קיום רק לשעה. וסוף לכלות הכל. ועשו כפר בתח:ה כי גם הוא אין לו עוד שורש הקיום לעד. ובמותו יאבד הכל ולא ישאר ממנו שורש וענף. דלשון שקר הוא רק עד ארגיעה. משא"כ שפת אמת דתכון לעד. והוא דבר הקיים לעלמי עד. וע"כ לא שייך מיתה ביעקב אע"ה כלל. רק למראית העין בעוה"ז חנטו וקברו וספדו. אבל באמת מה זרעו בחיים אף הוא. כי שורש נפשו עצמה היא המתפשטת בזרעו בכל דור ודור. וע"כ הקב"ה שומר עמו ישראל לעד. כי הוא שומר אמת לעולם. ונקודת האמת שיש בכל זרע יעקב היא נשמרת וקיימת לעד שאין לה ביטול לעולם כלל. וע"כ א' בשבת דאצל יעקב פסקה זוהמא ואידך מ"ד א' במ"ת ושניהם אמת. ויעקב בירר בפעל וזהו מלבר ומצד עצמו כבר נסתלק ממנו זוהמת נחש לגמרי דע"כ לא מת. ומשה מלגאו בירר הפנימיות ועי"ז נזדככו ג"כ הפנימיות דכל הנפשות מישראל וזכו לקבלת התורה שהוסרה הזוהמא מכולם לגמרי להיות חירות מיצה"ר וממה"מ. אלא שאח"כ גרם החטא עוד טרם ירד מרע"ה ממ' יום דקבלת התורה דככלותו לדבר נתן לו הלוחות שהוא הגמר דמ"ת. ואלו זכו שיהי' נגמר לטוב הי' הכל בשלימות כי חקיקת הלוחות שהי' מעשה אלהים ומכתב אלהים הי' חקוקה על לוח לבם כמ"ש אלעתיד. והי' נקבע בלב לגמרי בביטול היצ"ר שלא יכול להשתנות עוד. אבל באותו רגע עצמה שהי' הקב"ה עוסק לחקוק להם חוקי חיים הי' ההתגברות דזה לעומת זה שגרם הביטול ושבירת הלוחות וחזר הקלקול וגזירת כאדם תמותין. ואחר שזכו ללוחות אחרונות ביוה"כ שהי' מחילת החטא. וחשב דכבר נתקן לגמרי שהוא דוגמת תחה"מ. כי לוחות ראשונות מעשה אלהים דוגמת אדה"ר יציר כפיו. שגרם החטא ונגזר עליו מיתה. כי הגם שהאלהים עשה האדם ישר ונשמה שנתן טהורה. מאחר שהבחירה לאדם יוכל לקלקל. וע"ז אמרו במד' הראה לו חטים וגלוסקאות דמעשה בנ"א חשוב יותר לענין המילה. שמצד הבריאה יש באדם ערלה והוא משכא דחויא החופה על בשר קודש ואות הברית. וצריך להסירה בהשתדלות אדם. וע"ז אמרינן בכתובות גדולים מעשה צדיקים שהוא קדושת המקדש שהשכינו שכינה בתחתונים ע"י מעשיהם הטובים. ממעשה שמים וארץ מה שהש"י השכין שכינתו למטה בתחלת הבריאה ויצירת אדה"ר. וכן לוחות אחרונות א"ל פסל לך שיהי' מעשה שלו ביגיעתו והשתדלותו. והוא השורש לתושבע"פ שזוכים עמילי תורה ביגיעתם. ודוגמת תחה"מ שא' העוסק בתורה טל תורה מחייהו. שהוא באה לו ע"י השתדלותו בעוה"ז. וא' בפסחים עתידים צדיקים שיחיו המתים שנא' ואיש משענתו וגו' שתחה"מ הוא מעשה צדיקים היינו מה שהש"י עושה ע"י מעשיהם של צדיקים ולא מעצמו כתחלת הבריאה. שעדיין אדם אין שיזכה לזה ע"י מעשיו: וקדושת שבת דקביעא וקיימא מצד הש"י שמוצא נייחא בעולמו שברא. הוא מה שהש"י נותן קדושה בלב איש הישראלי מעצמו שלא בהשתדלותו. וזהו המתנה טובה שאז"ל על השבת שיש לו בבית גנזיו שזהו בגנזי מלכא. קדושה גנוזה ונעלמה בעוה"ז שאין אדם יכול להגיע לה מעצמו כלל. ועכו"ם ששבת חייב. כי אדם לעמל יולד והם נבראו לעבוד האדמה דלשבת יצרה ולעסוק בכל ל"ט מלאכות ולהיות איכרים וכורמים לישראל כמו שיהי' לעתיד. וישראל נבראו לעמל פה בתורה. וזהו תושבע"פ שבעמל ויגיעה כנ"ל. משא"כ תושב"כ דכתיבא ומנחא ודכ"ע בשבת ניתנה תורה כי זהו מה שהש"י נותן חכמה מפיו שלא ביגיעת אדם. ודבר זה ג"כ מתנה לישראל לבד ומורשה קהלת יעקב. ועכו"ם העוסק בתורה חייב. דלא יהיב חכמה אלא לחכימין. ובלב כל חכם לב שבהם הראשית חכמה שהוא יראת ה' כמ"ש (במ"ר פ' ברכה) דכל שיש בו יר"ש כל התורה והחכמה נתון בלבו. דהן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה. וא' (בסנהדרין כ.) שקר החן זה דורו של משה ויהושע כו' אשה יראת ה' וגו' זה דור של ריב"א כו' כי משה ויהושע הם דור מקבלי תושב"כ מה שהש"י השפיע להם חכמה בלא השתדלותם. וזהו דרך מציאת חן. ושקר הוא דבר הפוסק כי מה שבא לאדם בקל ולא ביגיעה אינו דבר המתקיים וכמ"ש (עירובין נד.) אם ערוכה ברמ"ח אבריו היא שמירה כו' והעיקר הוא מה שהאדם זוכה בהשתדלותו ויגיעתו. דזהו מה שה' שואל כ"א ליראה. וזהו דורו ש"ר יהודה בר' אילעאי שהם זכו להמסטורין דתושבע"פ ונקרא ע"ש ריב"א כי הוא ראש המדברים בכ"מ. הגם שהי' זה בגזירת קיסר מאותה מעשה דפ' ב"מ (שבת לג:) הכל גזירת שמים מפי עליון דלב מלכים ביד ה'. ונבחר מה' לראש המדברים בתושבע"פ ע"י יגיעתו הגדולה בהרבצת תורה בישראל יותר מכולם. וידוע דכלל ישראל כל הכנס"י נקרא אשת חיל ואשה יראת ה'. כי כולם זרע אמת וחלק ה' עמו ושורש נפשותם דבוק בשורש התושב"כ ושבע"פ. ויש בכל א' מישראל השורש מחכמת לב דיראת ה' שבלב. שעי"ז זכו כולם לקבלת תורה מ"ה שנתן לישראל שהם חכימין מחכמי לב שהחכמה מתקיימת בלבם. משא"כ בטפשים כמ"ש במד'. כי מצד השפעת החכמה מה' לבד זהו דבר שאפשר לפסוק ולהתבטל. אבל ישראל מצד יראת ה' שבלבם חוזרים ומתקנים עד שביטולה זהו יסודה דמהקלקול נעשה תיקון וזכו ללוחות האחרונות ביוה"כ. שהוא שבת שבתון שזכו להמשיך קדושת שבת על יום חול ע"י מעשיהם. ודייקא ע"י הקלקול והחטא כששבו אח"כ וזכו למחילה נעשה מזה קדושת יוה"כ לדורות יום מחילה וסליחה לשבי פשע ביעקב. שהוא דוגמת קדושת שבת דקבועא וקיימא מצד הש"י המשחה והנייחא שיש לו מעולמו שברא. שכולו טוב מאד שאז"ל מאוד זה יצה"ר שתכלית הבריאה בשביל ישראל קדושים זרע יעקב שאין בו פסולת. שאף הרע שבהם יתוקן הכל וישוב להיות טוב מאוד:
66
ס״זוזהו קדושת יוה"כ שע"ז רמזו בר"ה ע"פ ה' ה' אני ה' אחר שיחטא וישוב. ובתדבא"ר פ"א ימים יוצרו ולו א' בהם זה יום השבת ד"א זה יוה"כ ע"ש. וימים יוצרו זהו כל מע"ב כידוע מ"ש ששת ימים עשה ה' ולא בששת דכל הבריאה הוא הימים עצמם שהם הזמן. והכל הוא בעולם שנה ונפש כמ"ש בס' יצירה. ובריאת הזמן דו' ימי בראשית הוא כל הבריאה שבהם ובכחם נברא הכל. בכל יום כפי כח פעולת אותו יום. והנייחא של הש"י בכל הבריאה הוא יום השבת. שהוא אחר ההסתכלות בכל הבריאה שטוב מאד. דכל פעל למענהו לקילוסו. וכשם שקילוסו מהצדיקים כך קילוסו מהרשעים. וסוף הכל דידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל וכו' ויאמר וכו'. וימי השנה הוא התפשטות כל הנבראים מעצמם ופעולתם אחר הבריאה. ואותם הזמנים דהתפשטות הבריאה ישראל מקדשי להו. שקדושתם הוא מעשה הצדיקים בהם ולו ית' א' בהם הוא יוה"כ שבו הוא הנייחא הגדולה שהגם שחטאו עכ"ז הכל נתלבן ושבו להיות נקיים כמה"ש בלא אכילה ושתיה. וקדושת שבת הוא אדרבה להתענג במאכל ומשתה. כי האדם נברא שלא יוכל להיות בלא אכילה ושתי' ומזה מקבל החיות. ואדה"ר נצטוה מכל עץ הגן אכל תאכל הוא מ"ע. שזהו תיקון כולם ע"י אכילת אדם אותם כידוע. ואכילת פירות ג"ע שנטעם ה' הוא דוגמת אכילת המן במדבר לחם מ"ה שעי"ז נבלע התורה במעיהם כמשז"ל. וכן אילנות דג"ע מאחר שהש"י נטעם. הוא מה שהש"י נותן מ"ה. אבל אחר החטא באכילת עה"ד שהוא אכילה בתאוה גשמיות מצד היצ"ר. גירש מג"ע ולא זכה עוד לאכילה הרוחניות בפירות ג"ע. עד שזכו ישראל וניתן להם יום השבת. דאכילת שבת ידוע דכולה בקדושה. והיא כאכילת מן ופירות ג"ע. וזהו מקדושה דזיהרא עילאה דאדה"ר שהי' לו קודם החטא. מה שיכולים להגיע אלי' גם אחר החטא ע"י התשובה. כי שבת בראשית הי' אחר החטא שעשה תשובה ואמר מזמור שיר ליום השבת כמשז"ל. וזהו הקדושה מעין עוה"ב דאז יבוקש עון ישראל ואיננו.וכאלו לא חטא מעולם:
67
ס״חויוה"כ ג"כ דוגמת עוה"ב דהיא שלימות הבינה שבלב. דלבבו יבין ושב. ועוה"ב אין בו אכילה כו' רק כו' ונהנים מזיו השכינה. והוא הלחם שמה"ש אוכלין. וכענין ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו שא' בזוה"ק אכילה ודאי כידוע. ורע"ק אמר בפ' יוה"כ דגם המן לחם שמה"ש אוכלין. כי רע"ק הוא הי' שורש דתושבע"פ כידוע. ומצד מדריגתו השיג דגם באכילת מן הי' אותה קדושה עצמה דהנאת דמה"ש. ומתסמא כן הרגיש גם באכילת שבת שלו. כי גם באכילה ממשיית שבעוה"ז יוכלו להשיג אותה קדושה. כפי היקר שראתה עינו. ור"י אמר טעית וכי מה"ש אוכלין לחם כו' דאף דנקרא אכילה ושתי' אין נקרא לחם. אף דמצינו לכו לחמו בלחמי על השגת התורה אין זה למה"ש דלא ניתנה תורה למה"ש. והשגת אור שע"י השגת התורה שהשיג רע"ק אין זה השגת המ"ש. וביוה"כ שאין בו אכילה ושתי' הוא השגת זיו השכינה כמה"ש. וע"כ קבעו רז"ל דרשות דפ' המן בפ' יוה"כ ואליבא דרע"ק שהוא לחם שמה"ש אוכלין. דהשגת זיו השכינה הוא אור הגנוז דתושבע"פ. דתושב"כ היא הנמשלת ללחם ויין לחמי ומסכתי. וא' (ע"ז לה.) ע"פ טובים דודיך מיין. חביבים דברי סופרים מיינה של תורה. כי הם זוכים להחביבות דדודיך שהיא אהבה וחיבה דתושבע"פ. שבא רק ע"י תוקף האהבה וחשק כנז"ל כמים הפנים לפנים וגו' הוא ג"כ התגברות אהבת הש"י והתורה. שמזה המשכת הרגשת הטוב שבד"ת כנ"ל. וע"כ אמר טובים דודיך שהוא מה שזוכים לגלות להם חכמה שמפיו. כמשז"ל מהפוצטלין שבתוך פיו. והוא עד"ש בפי' הראב"ע דדודיך נקרא הריר שבפה הנמשך מהנשיקין הבא מתוקף האהבה והחביבות. וזהו התושבע"פ שנתגלה ע"י הפה. והוא זיו השכינה דמלכות פה מה שכנס"י מקבלין מנשיקות פיהו. וע"ז נאמר כי ימות באהל שאז"ל שאין ד"ת מתקיימין אלא מי שממית עצמו עליה. והוא כענין שא' ע"פ לא יראני וגו' הא במיתתן רואין. במיתת נשיקה יכולים להשיג מה שא"א להשיג בחיים. וכן הת"ח הממיתים עצמן על ד"ת בגודל יגיעתם העצומה. כי עזה כמות אהבתם לד"ת. וישגו תמיד באהבתה של"י מחייהם כלל. הם זוכין להמציאה הגדולה דכי מוצאי מצא חיים. וכמ"ש בתמיד מה יעשה אדם ויחי' ימות א"ע. וידוע דנשמת מלאכים מהנשיקין עי' בלק"ת פ' וירא וזו"ז. וע"כ השגתם הוא מזיו ואור זה שנמשך מנשיקות פיהו. וחכמי ישראל מייסדי תושבע"פ הגם שלא זכו לנבואה. זכו להתגלות מלאכים כידוע בתלמיד בכמה דוכתי ובזוה"ק. ואמרו (בחגיגה יד:) שהיו מתקבצים מה"ש כשדרשו במעשה מרכבה. ונענה מלאך מהאש הן הן מעשה מרכבה. כי זהו ממה שיוכלו הם להשיג ג"כ. שהוא החכמה שלא נתגלית בפעל בעוה"ז אלא בהעלם. משא"כ תושב"כ דכתיבא ומנחא גלוי לכל. בא משה והורידה בארץ ולא בשמים הוא. דמה"ש אין אוכלין מלחמה רק נהנין מזיו השכינה כנ"ל. ורע"ק הי' דורש על כל קוץ תילי תילין של הלכות היינו שהי' מוצא כל תושבע"פ רמוז בתושבע"כ כידוע. ע"כ אמר הוא שגם המן שהוא הלחם דתושב"כ. הוא שמה"ש אוכלין. כי שם מושג גם זיווה והדרה של התורה שבתושבע"פ. וזהו ההשגה דיוה"כ בלוחות אחרונות שאחר החטא שהם עצמם תושב"כ. אבל בהם יש שורש להתגלות דתושבע"פ שזכו אחר תיקון החטא כנ"ל. וע"כ בראשונות נאמר בשבת זכור וגו' ומסיים כי ששת וגו' וע"כ ברך ה' וגו' ויקדשהו. ובלוחות אחרונות נא' שמור וגו' ומסיים וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך וגו' כ"כ צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. וזכור ושמור הם דו"נ שהם תושב"כ ושבע"פ זה משפיע וזה מקבלת. וקדושת השבת שמצד הש"י הוא מה שנח בו בימ"ב ומה שהוא בירכו וקידשו. ואין לאדם בזה אלא מה שהוא יזכור לקדשו. היינו שיהי' רק הוא מוכן לקבל הקדושה. וע"ז אמרו דברכו וקדשו במן כי הוא הלחם מ"ה הנמשך מתושב"כ שא"ל לחמו בלחמי. ובאכילתו נכנס קדושת התושב"כ בלבבות דבנ"י להיות ד"ת נבלעים בקרבן כמשז"ל (מד"ת ר"פ בשלח). דע"כ סיבבן במדבר מ' שנה שיאכלו מן. וכמ"ש (בע"ז ה:) דלא קאים אדעתא דרבי' עד סוף מ' שנה. ומרע"ה עמד בהר סיני מ' יום לקבלת התורה שאצלו הי' יום לשנה. כידוע דסיבוב החמה ביום א' כבשנה א'. רק שבשנה הוא מצד עצמו בגלגולו. וביום מצד גלגל היומי המסבבו. ועד"ז ו' ימי בראשית ושבת. דוגמת ו' שנים ושמיטה שהארץ שבת לה'. רק זה מצד הש"י וזה מצד הארץ והאדם. וכיו"ב במרע"ה וישראל. ומספר מ' כי אמרו שהי' מרע"ה לומד ושוכח עד שניתנה לו מתנה. וזהו קדושת השבת דישמח משה במתנת חלקו. שאז זמן עליית העולמות והבלעת הקדושה שטרח בו' ימי המעשה ליקלט בלב:
68
ס״טועמל דימי המעשה הם ל"ט מלאכות שכוללים כל עמל אדם בעולמו שנברא לעמל ולא לילך בטל וגם בעמלה של תורה מסתמא יש ל"ט מדריגות האלו. שכנגדם הוא ל"ט מלקות לעובר על ד"ת. ונא' שם במספר ארבעים וגו' ואתו רבנן ובצרי חדא שאמרו שהוא מנין הסוכם מ'. היינו דמ' הוא מספר הבא אחר הל"ט וסוכם כולם. והוא קדושת השבת הבא אחר העמל דל"ט מלאכות. להיות סוכם כולם שכל הקדושה שבהם יהי' נבלע במעמקי לבבו במנוחה ועונג בלא עמל ויגיעה. וידוע מ"ש בזוה"ק פ' צו דת"ח הם שבתות וימים טובים וע"ה יומין דחול. כי ת"ח הוא אותו שכבר נקלט ונקבע ד"ת בלבו. והם המשיגים המספר מ' הסוכם כל הל"ט. וע"כ רבנן בצרי חדא. שמדריגה זו אין בה מקום חטא עוד. כי כולה קודש שכבר נקבע בלב. והחטאים מצד מדריגות הקודמת כשהוא עדיין צריך לעסוק בעמל ויגיעת נפש ובשר. ומי שלא הגיע לשלימות המדריגה לא יכול להשיג זה שיש מדריגה זו שיוכל להשיג קדושה כזו בלא שום עמל ויגיעה. וגם קדושת התושב"כ נאמר כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו. שאף שצריך עמל פה ולב ומעשה שהם כוללים שלימות האדם במחשבה דיבור ומעשה. מ"מ הוא קרוב אליו. שמצד מה שעשה אלהים האדם ישר. כל התורה והמצוה דבר קל הוא כמ"ש במד"ר (פ' ברכה) וכמ"ש מה ה' וגו' כ"א ליראה וגו' דלגבי מרע"ה מלתא זוטרתי הוא ודבר קל. וכן ניזונו במדבר במן שהי' צריך רק טורח מועט לילך וללקוט ולבשל ולהכין המאכל. ובזה הי' כל העמל דו' ימי המעשה שלהם. וקדושה וברכה דיום השבת ניכר דבו לא ירד. שהוא הקדושה מה שמובדל ומופרש משאר ימים. שזהו הקדושה הנקבע בלב בלא יגיעה כלל. ואף דמ"מ צריך לזה עמל מקודם בימי המעשה. שאין הקדושה באה מעצמה. ומי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת. ולא יגעת ומצאת אל תאמין. אבל מ"מ אחר היגיעה הוא רק מציאה שלא על זה יגע כנז"ל. וכמ"ש בב"ר ברכת ה' תעשיר זה יום השבת. שהעשירות שבו שיושב בעונג ומנוחה היא רק מברכת ה'. ונגלה זה במן שמה שהכינו ביום ו' לא טרחו בשביל יום השבת כלל. דכל א' לקט כדרך לקיטתו בכל יום. רק אח"כ כשמדדו מצאו לחם יומים מברכת ה'. והי' זה מציאה מברכת ה' שלא טרחו ע"ז כלל. אלא שלולא טרחתם לצורך יום הו' עכ"פ. לא הי"ל מציאה. והברכה באה רק על העשייה שלהם. והעשיי' הי' ליום ו' ולשבת הי' הברכה לבד. כי א"ל לשום השתדלות מאומה כלל. אבל בחטא אדה"ר נא' בזעת אפיך תאכל לחם שקיפח פרנסתו והוצרך לעמל ויגיעה רבה. וכן במזון הנפש בתושבע"פ צריך עמל ויגיעה כנז"ל שהוצרכו לזה אחר החטא. וידוע מ"ש ברע"מ (ח"ג קנ"ג ע"א) על עבודת מצרים בחומר דא ק"ו ובלבינים ליבון הלכתא. כי יגיעת תושבע"פ עבודה כבידה לנפש דוגמת שעבוד מצרים לגוף. וטובי לדזכי והוי דרופתקי דאורייתא. והם זכו לזה ע"י עבדות ועינוי מצרים דג' מתנות כו' ע"י יסורין. ומ"ת ע"י יסורי מצרים וקושי השעבוד שהתחיל משנולדה מרים שממנה יצאה דהמע"ש שורש תושבע"פ (וממנו המשיח שהוא יגלה כל אור הגנוז לכל הלבבות דבנ"י שלא יצטרכו עוד לשום יגיעה כי עין בעין יראו וגו' כי יזכו אז על ידו להעולם שכולו שבת ומנוחה שהיא הנייחא שאחר היגיעה דו' אלפי שני עוה"ז בתורה ועבודה) הכנה להתגלות האור דתושבע"פ שישיגו בחכמתם ויגיעתם. והם פ"ו שנה בגימ' אלהים. ששם זה הוא שורש לתושבע"פ וחכמי ישראל. ואלהים נצב בעדת אל. ועדה הם הסנהדרין חכמ"י. ועל מחלוקת חכמ"י אמרו אלו ואלו דא"ח. שמשם זה שהוא לשון רבים כי הוא בעל הכחות כולם כמ"ש באו"ח סי' ה'. מזה נמשך חלוקת הדיעות שכולם אמת ודא"ח שכל א' וא' הי' אומר דעתו כפי כח חכמתו והשגתו שמצד שורש נפשו כידוע. ודברות ראשונות שנאמרו בפומבי לכל ישראל ומסתמא לא היו כולם שוים בהשגתם דבוריו ית' וכמשז"ל אפי' בדיבוריו של מרע"ה. לאנשים כפי כחן ונשים כו' וכן כל א' וא' כפי מדריגתו וכח השגתו. מתחיל וידבר אלהים את וגו' וכן בסופה ויאמרו וגו' ואל ידבר עמנו אלהים וגו' ויאמר וגו' בא האלהים וגו' ויעמוד וגו' אשר שם האלהים. הכל בשם אלהים. לפי שהיה ההתגלות לכללות הנפשות דכנס"י. שמספר ס"ר שהיו בדו"המד הם כלל שרשי הנפשות שמהם התפשטות פרטי הנפשות שבכל הדורות כולם שמצאצאיהם. ואז כ"א קיבל חלקו בפרט בתושבע"פ שכל מה שתלמוד ותיק עתיד לחדש הכל קבלו מסיני ואז הי' התגלות גמור מאור הגנוז השייך לכל א' וא' בפרט. מה שקבל מפי הש"י עצמו דמפיו דעת ותבונה בנשיקות פיהו שהוא הדביקות רוחא ברוחא. דע"כ בכל דבור יצאה נפשם בנשיקה. וחזר ע"י טל של תח"ה הוא טל תורה המחי':
69
ע׳ותח"ה מתחיל אתה גבור כי הוא מגבורותיו ית' מצד מדת הגבורה והצמצום להיות נשפע חיות לכל א' לפי כחו ולא יתבטל ע"י ריבוי האור להתכלל במקור כשישיג מה שלמעלה מכחו וגדר הכלי קיבול שלו. וכן התורה מפי הגבורה שמענו הוא שם הנ"ל שממדה זו בא ההשפעה בגבול וצמצום כפי הראוי לכל א' וא'. ועי"ז יוכלו להתגבר במלחמתה ש"ת שבע"פ וכמ"ש במגילה ע"פ ולגבורה משיבי מלחמה שערה. וע"פ כולם גבורי חיל בסנהד' וכדומה. ואחר החטא שניטל עדים והכתרים שכנגד נעשה ונשמע שהוא האור מקיף שממנו היו יכולים להשיג האור הגנוז דטל אורות טליך שהוא האחורים דשם הוי' שבגימ' טל כידוע. והוא השגת אחורים דראית את אחורי. ואז"ל. קשר של תפילין דמארי עלמא שכתוב בהם מי כעמך ישראל דה' האמירך. וקשור נגד המוח שדבוקים ויונקים מחכמתו ית' שהוא יהיב חכמה להם. וכשהתנצלו עדים ע"י החטא נשכח ונעלם מהם הכל. וחזר בלוחות אחרונות שניתנה בצנעא והעלם. דכולם זכה מרע"ה ונטלם. וע"כ באותם לוחות נא' פסל לך ואח"כ שם א' כתב לך וגו' ודרשו מזה (נדרים לח.) דלא נתנו אלא למשה וזרעו והוא נהג טובת עין ונתנה לכל ישראל. ומסיק דהיינו לפלפולא ופירש"י להבין דבר מתוך דבר והיינו תושבע"פ וכדמסיים הפסוק כי ע"פ הדברים וגו' ודרשו מזה (בתמורה יד:) על דברים שבע"פ א"א רשאי לאומרם בכתב. כי הם דברים שא"א שיבואו בהתגלות בכתב דעליהם הוא אומר כתבם על לוח לבך שהוא ההשגה שבלב כל א' וא'. וכמורגל בלשון חכמים אליבא דר"פ שכל דבריהם הי' כפי השגת לב כל א' ומה שבלב א"א לכתוב כלל. וכמ"ש בסנהד' דאע"ג דכתבי מה דבפומא. מה דבלבא אינשי. כי גם כשיכתוב האדם עצמו דבר לא יכול לכתוב אלא מה שבהתגלות לבו מה שיוכל להוציא בפעל בפה. אבל העומק שבלב א"א לדבר ולא לכתוב כלל ורק ה' יראה לבב. והתושב"כ שהוא מה' שם גנוז כל התושבע"פ דע"כ פתח כתב לך וגו' דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא ותושב"כ. רק שם הוא ברמז והעלם גדול המתגלה רק מסוד ה' ליראיו לחכמ"י שחלק מחכמתו ליראיו. ושמעתי פי' כתב לך היינו כתוב את עצמך שתכתוב אותך. דהתורה נקרא על שמו תורת משה. כי כולה שורש נפש מרע"ה. וכידוע דס"ר אותיות בתורה שהם שורש לס"ר נפשות דדוהמ"ד דור דעה. שנפשותם הם נפשות הת"ח שבכל הדורות ונפש מרע"ה הוא נפש הכולל כולם כידוע. והוא שורש נפשות כל גדולי הדור שבכל דור ודור. וכידוע מל' רז"ל משה שפיר קאמרת. שקראו מפני כן לכל גדולי הדור משה. וזה פי' דלמשה ולזרעו כידוע מסה"ק דגלגולים של כל נפש נקרא זרע וצאצאים לשורשם הראשון שהי' בעולם. וזהו שניתנו בצנעא וחשאי שהי' ההתגלות רק לו לבד. וע"כ בדברות אחרונות בפ' ואתחנן פתח אנכי עומד בין ה' וגו' את דבר ה' וגו' ואח"כ הדברים האלה דבר ה' וגו' ותאמרו הן הראנו ה' וגו' לשמוע את קול ה' וגו' אשר יאמר ה' וגו' אשר ידבר ה' וגו' הכל בשם לוי' שהוא השגה הנעלמת דזה שמי לעלם כתיב והוא המשפיע לשם אלהים וע"כ אמר אנכי ה' אלהיך וכן בכל מקום ה' אלהינו. כי דרך הצמצומים וההעלם דשם האלהים שהוא השגת כ"א כפוס דרגא ושיעורא דילי' הם משיגים השורש דשם הוי' שהוא שורש התורה שנקרא תורת ה'. וכאשר חזר מרע"ה לספר ההתגלות ההוא אחר השגתו בדברות האחרונות שהם מצד ההעלם. שבזה השיג העומק הנעלם שלא יכול להתגלות בפומבי גמור בעוה"ז. גילה להם דכל ההתגלות הי' משם הוי' הנעלם. ולפי שכל ההשגה והכתרים נשארו עתה אצלו. והוא הגיד עתה כפי השגתו ביחוד. ובטובת עין שלו נתנה לכל ישראל. כי באמת שייך לכולם. ועתיד הקב"ה להחזיר אותם הכתרים לנו כמ"ש בפ' רע"ק. ולא ניטלו אלא לשעה בעוה"ז שנגנז אותו אור עתה ע"י החטא. ובמתנת מרע"ה יוכלו כ"א להשיג מזה בעוה"ז ע"י היגיעה בתורה ועבודה כ"א כפי כחו. והם במדריגת הנוק' המקבלים מהדכורא שהוא משרע"ה. והוא שורש התושב"כ שנקרא על שמו כנ"ל. ומה שקיבל כל הכתרים שהם השגת תושבע"פ של כל א' וא' כנ"ל הוא מצד שהכל כלול בתושב"כ וכנ"ל דהוא נפש הכולל והם הפרטים. וזהו זכור ושמור דבדבור א' נאמרו. כי גם בתחלת ההתגלות כללות ופרטות נאמרו ביסני היינו ההתגלות דתושב"כ. והשגת משרע"ה הכוללת וההתגלות בפרטות כפי השגת כ"א. והוא ההתגלות דתושבע"פ. ובראשונה שהי' ההתגלות הגדול בפומבי והשיגו כ"א ההתגלות שלו מצד התכללותו במקור וכנז"ל ע"כ נכלל הכל בהדכורא. ונא' זכור לבד דבאמת הכל א'. ובשניות נא' שמור לבד. כי ההתגלות אז לכל ישראל הי' בהעלם אחר סילוק הכתרים. וע"כ מסיים וזכרת כי עבד וגו' שצריכים ליגיעה גדולה כעבודת מצרים הרומזת ליגיעת תושבע"פ כנ"ל. ומסיים ע"כ ציוך לעשות שיש עליהם ציווי לעשות בפעולה ועבודה שלהם את יום השבת ואינו בא מעצמו כמ"ש בראשונה ע"כ בירך וגו' ויקדשהו. שזהו מצד הש"י כפ"מ שעשה האדם ישר כנ"ל. אבל אחר החטא הוצרכו לגלות מצרים ושעבודם להיות הכנה לקבל עי"ז אח"כ ע"ע עול תורה להיות עבדי ה' ולפרוק עול שעבוד וד"א להיות עמלים בעמלה ש"ת שלמעלה מהשמש שהוא אור יום. והיום למלאכה דיצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב:
70
ע״אוכל עמל עוה"ז הוא תחת השמש שהוא נמשך מהזמן כי ו' ימי בראשית שהוא הזמן הוא שורש כל הנבראים. שבהם הוא כל עמל האדם. אבל עמלה של תורה שהוא למעלה מהזמן שהזמן נמשך ממנה כמ"ש דנסתכל בה הקב"ה וברא העולם. ולעמל זה יש יתרון. דעי"ז הם עושים את יום השבת לזכות ליום שכולו שבת ומנוחה שהוא שלימות כל הזמן. ומצד המקור הכולל הוא יום השבת. ומצד התפשטות הפרטים הוא יוה"כ שהוא יום השבת של ו' ימי הזמנים דישראל מקדשי שהם א' וז' דפסח ושבועות ור"ה וסוכות ושמע"צ. שהוא מה שישראל בהשתדלותם ועבודתם מקדשים גם ו' ימי המעשה בקדושת השבת. ופסח הוא ראש התגלות האור לישראל. דע"כ התחלת מס' פסחים בתיבת אור גם על הלילה ללישנא מעליא דמי שזוכה לפה סח ולישנא מעליא שהוא הוצאת הדבור מהגלות דזהו יציאת מצרים כידוע. גם לילה כיום יאיר. וזהו הקדושה דים א' מימי בראשית שהוא התחלת התגלות האורה בעולם במאמר יהי אור. והוא קדושת אאע"ה שהתחיל להאיר לפניו ית' מתוך החשך שיכסה ארץ עד שבא הוא וגילה האור. וקי"ס להיות מבדיל בין מים למים הוא מסט' דגבורה. וכמ"ש בשירה ימינך ה' נאדרי בכח שגם הימין נאזר בגבורה. וע"כ אמרו קשין מזונותיו כקי"ס וקשה לזווגן כקי"ס. שייחסוהו לדבר קשה כי מה שבא בכח וגבורה נקרא דבר קשה. וע"כ אמרו ראתה שפחה על היום כו' שזהו מסט' דיצחק דמחוי להו הקב"ה בעיניהו כמ"ש בפ' רע"ק. כי הוא הראשון הנימול לח' שזכה לקדושת הברית בשלימות. שמזה זכה להיות גבור הכובש יצרו והוא יושב בארץ הנגב מנוגב מכל תאוות וחמדות עוה"ז המחשיכות העינים. ועינא ולבא תרין סרסורי עבירה. ואי' את יהיב עינא ולבא לי את דילי. כשאין מסתכל ולא מתאוה לשום עניני עוה"ז. זוכה לראיית הרוחניות וצפיית הלב במראות אלהים. ומצרים ערות הארץ בתכלית השיקוע בתאות. וע"כ נידונו במים שהוא שורש התאוות. וכדור המבול שנידונו ג"כ במים. וכן הסטוה במים המרים והמאררים. ולפני בני ישראל הגדורים בעריות ותאות זרע יצחק. נבקע וראה וינוס. ואז"ל ארונו של יוסף ראה שכתוב בו האלהים אני ירא. כי הוא ג"כ גדר עצמו מתאות בהיותו בתוקף חומו. ובזכותו וכחו נגדרו כל ישראל במצרים. כמ"ש (בשהש"ר). וע"כ ז' של פסח הוא מהקדושה דיום הב' דימי בראשית. ושבועות דיהיב לן אוריין תליתאי כו' ביום תליתאי. הוא קדושת יום הג'. ותורה דכתוב בה אמת הוא מדת האמת ליעקב. וכן אמרו בהרואה. והתפארת זה מ"ת. וביום ג' הכין תבל לעדתו ונתגלית היבשה שהוא הכנת המקום לנבראים. כי קדושת הזמן בפסח דהחודש הזה ראש חדשים ראשון לחדשי השנה שממנו התחלת קדושת הזמן. ושבועות קדושת הנפשות דישראל שהם מאותיות התורה. ועי"ז נעשה הכנה להמקום. כי נפשות הנבראים צריכים למקום המחזיקם. וקדושת המקום הוא בסוכות שיושבים בצלא דמהימנותא במקום מקודש. ויעקב זכה לקדושת המקום כמ"ש ויפגע במקום. וע"כ נסע סכותה וזכה לנחלה בלא מצרים ופרצת ימה וגו'. שהוא מצד התפשטות קדושת המקום בשלימות שזכה לו. וזהו קדושת יום הד' שבו נתלו המאורות להאיר לעולם כולו. שביום ג' רק הוכן הלהיות התגלות מקום ועדיין לא הי' ראוי לישיבת נבראים בעלי נפש חי' עד שתלה בו פנסין ומאורות. וזהו מדת הנצח שא' בהרואה זו ירושלים שהוא קדושת המקום דמחנה ישראל שהתחיל ע"י משרע"ה שהוריד השכינה למטה וקבע ג' מחנות וענני כבוד מקיפים אותם שמזה זכו לסוכות. ומקריבים אז ע' פרים נגד ע' אומות הממלאים כל העולם כולו וסובבים למחנה ישראל. והם קולטים כל מעט הטוב שבהם הפוחת והולך ועי"ז הם הולכים ונופלים. וישראל זוכים לנחול כל העולם כולו שיתקדש הכל בקדושת א"י ומחנה ישראל. וז"ש בהרואה שם דנצח הוא ג"כ מפלתא של מלכות הרשעה ואז אח"כ ה' בדד ינחנו. והוא שמע"צ פר א' נגד אומה יחידה שע"ז הי' תכלית הבריאה בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתה. שהם הנבחר מכל הבריאה להיות קודש לה' דכל פעל למענהו לקילוסו. שיהי' נבראים המכירים בשבח פעולתיו לקלסו עליהם. וזהו קדושת יום הה' שהתחיל בריאת בע"ח לשבח לשמו כמ"ש (בר"ה לא.) דע"כ שיר דיומו הרנינו ע"ש ברש"י דאדם משבח על מינים המשונים. וזה שייך גם אצומח דיש ג"כ מינים משונים. ואפ"ל דעיקר הקילוס על היתרון שבו. והרגשת היתרון הוא נגד הבע"ח שגם להם נפש חי' כמותו ושוי' לו פו"ר אוכלין ושותין ומוציאין רעי. ועכ"ז אין ערוך להם אליו. וע"י התבוננות ביתרונו מתלהב הלב לשבח ולקלס ליוצרו. וזהו שלימות מדת ההוד שא' בהרואה זה בהמ"ק שהוא תלפיות תל שכל פיות פונין לו. דכל ההודיות והקילוסין אינם עולים אלא דרך המקדש. וזו מדת אהרן הכהן שהוא העומד שם בעבודת הקרבנות שהוא כדורן שמביאים למלך אחר הקילוס. וכן התפלה במקום הקרבנות ברכות והודאות לשמו. ואם כל הקרבנות בטילין קרבן תודה אינו בטל שזהו עיקר הקרבנות להודות לו ית'. שזהו הקרבן הראוי גם כשיהי' האדם בשלימות כרצון הש"י שלכך נוצר ולא יצטרך לקרבן על חטא שבא ע"י שקלקלו מעשיהם. רק על ההודאה והקילוס על ריבוי חסדיו וטובותיו בכל יום עמנו. שע"ז הוא מכוון כל הבריאה. וזהו כשישראל נעשין גוי א' בארץ שאין עוד שטן ופגע רע שאור שבעיסה ושעבוד המעכב. והכהן בעבודתו הוא המכפר הכל. וע"כ אהרן שושבינא דמטרוניתא ליחד כנס"י עם דודה. וזהו קדושת שמע"צ דנשמח אני ואתה ביחוד. וזהו ההכנה דהרנינו וגו' שאו זמרה וגו' דישמח ה' במעשיו וישמח ישראל בעושיו. דזהו שמחת המלך שמקלסין אותו בביתו כך. שע"ז הי' בריאת העולם. ושמחת הבנים כשזוכים לקלס לאביהם שבשמים. וכידוע פי' ועל הכל אנחנו מודים לך דעל כל הטובות. זה עולה על כולם מה שזכינו להיות מודים לך:
71
ע״בוקדושת ר"ה שאומרים מלכיות להמליכו עלינו. וכן המלך הקדוש והמלך המשפט לפי שאז מראה מלכותו כמ"ש רש"י (ברכות יב רע"ב) זהו קדושת יום הו' שבו גמר מעשיו ומלך עליהם. דע"כ שירו ה' מלך כמ"ש (בר"ש לא.). ואומרים זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון כמ"ש שם (כ"ז סע"א) והיינו יום הו' שנברא אדם. וקדש חודש תשרי במולד וי"ד דהי' אז ר"ה. ואתם קרוים אדם דעמך כולם צדיקים בקדושת היסוד ברית קודש דגם ערלי ישראל נקראו מולים שאין הערלה נקראו אלא ע"ש עכו"ם. וע"כ אין עליהם שם אדם. שהוא הנעשה בצלם אלהים כבן הדומה בצורתו לאביו דבנים אתם לה' אלהיכם. וזהו בנפיחת הנשמת חיים באפיו להיות חלק ה' עמו וצור לבבינו דמעמקי לבבם דבוק לעולם בהש"י אף שנשקע במה שנשקע. הכל הוא מצד ההוצי וחוחים הסובבים להאסא ושושנה שמאפילים ומרדימים הנקודה הטובה שבעומק הלב שלא תתעורר. ולעתיד כשיתקע בשופר גדול לומר עורו ישנים מתרדמתכם. אז יבואו גם כל האובדים ונדחים שבישראל דלא ידח מהם נדח. דאע"פ שחטא ישראל הוא. ויש בו איזה נקודה קטנה עכ"פ שהוא מחלק ה'. רק שהוא בבחי' שינה ובגלות ע"י המלך זקן וכסיל שבנה עלי' מצודים וחרמים. אבל אע"פ שאני ישנה. לבי ער דא' ע"ר (בשהש"ר) דהקב:ה לבם של ישראל שנא' צור לבבי וחלקי. והוא הער בעומק לבו ובדפיקת קול דודי מיד מתעורר. וזהו זביחת היצ"ר אז שהוא כעין כריתת הערלה במילה. ואדה"ר נוצר מהול כי האלהים עשהו ישר. אבל שם הבחירה בידו. וע"ז אז"ל שהי' משוך בערלתו דאחר החטא והטלת הזוהמא נעשה ערל. כי הוא הי' דבר זה בידו לעשות עצמו ממהול ערל. וישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתם. וע"כ אפי' הערל בהם נקרא מהול. כי שורשם בקודש ובשרם בשר קודש בעצם כאדה"ר קודם החטא. רק שהוא קלט אח"כ הזוהמא. ומזה יצאו עכו"ם שהם שורש הזוהמא וערלים בעצם אפי' נמולו. כי אין בידם לכרות ולהסיר זוהמא זו מאחר שזהו שרשם. וכל אומה מושרשת ברע מיוחד של אותה הזוהמא דנחש הקדמוני. דע"כ לא רצו לקבל התורה. ועשו וישמעאל הם ראשי גוים ולאומים. ושרשם ב' היצרים רעים הנמשכים מזוהמת הנחש. חטא אדה"ר בתאוה וחטא קין ברציחה. וע"כ כששאל ישמעאל מה כתיב בה א"ל תנאף. ולעשו לא תרצח. והם עצמותם היפך ב' דברים אלו ע"כ לא רצו לקבל.ולכן כל העמים יהיו משרפות סיד לא ישאר מהם שורש וענף כשיבוער הרע מהעולם שיוכרת הערלה לגמרי והי' ה' למלך על כל הארץ שיושלם המכוון בבריאה. וזהו קדושת ר"ה והעלאת הזכרון לטובה ע"י קול השופר המתעורר הנקודה הטובה שבלב. וע"כ בהיל ואמר השתא אתי משיחא שיהי' התעוררות גדול לכלה עון ולהתם פשע לגמרי. ורמז יש בכל קול שופר דר"ה לקול שופר גדול דלעתיד. שישראל בעוה"ז אף אותם המשוקעים ביותר הם רק דוגמת הישן שצריך לעוררו. ומי שנשתקע בתרדימה ביותר צריך קול גדול ביותר לעוררו. ומקול גדול מיהת עכ"פ מתעורר. וקול שופר דר"ה אינו גדול כ"כ ומעורר רק אותם שאין משוקעים בשינה כ"כ שמתעוררים בקול קל. ומ"מ מועיל לטובה לכל ישראל ג"כ שנזכר זה למעלה שהם רק כישינים שאפשר לעוררם עכ"פ. משא"כ עכו"ם כמתים שלא יתעוררו גם לקול היותר גדול מאחר שאין בהם חיות להתעורר כלל. וזהו קדושת יום הו' בבריאת אדם דהי' בשעה שנשלם הכסא כמ"ש בזוה"ק (תזריע מח סע"א) כי אז הוא שלימות מלכותו וכסאו. להיות מלך יושב על כסא רם ונשא. והוא הכנה ליוה"כ שהוא קדושת יום השבת דישראל מקדשי ע"י קדושת הזמנים. דע"י דלבבו יבין ושב זוכים לעולם הבינה שהוא עלמא דאתי יום שכולו שבת. דגם ו' ימי המעשה נתקדשו בקדושת השבת. וזהו שלימות כל ימות השנה דלו א' בהם שהוא תכלית קדושת הזמן. ובית ק"ק תכלית שלימות קדושת המקום. וכה"ג תכלית שלימות קדושת הנפש. וע"כ עבודת יוהכ"פ הוא בכה"ג ובבית ק"ק כי אז נשלם הכל:
72
ע״גואחר קבלת לוחות אחרונות ביוה"כ נצטוו על מלאכת המשכן למצוא מקום לה' משכנות לאביר יעקב. שהוא השורש למצוא קדושת המקום כנז"ל. והוא קראו בית כשפגע במקום. לא כאברהם שקראו הר ויצחק שדה. שעדיין לא היתה המטה שלימה להיות חוט המשולש שלא ינתק בשום אופן עוד. דגם אחר כל החטאים יחזורו לקדושה הראשונה. ועוד בתוקף יותר למקום שבע"ת עומדין. וע"כ קדושתן גם כשהם שוממין שאין הקדושה ניתקת גם בזמן השוממות כיון שסופה לחזור. ונבחר אהרן לכהונה. וקרח טען כל העדה כולם קדושים וגו' ומדוע תתנשאו וגו' ודבר שקר והבל לא נכתבו בתורה. אבל האמת כן שכבר א"ל קודם מ"ת ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וכל ישראל קדושים. וזהו מדריגת הכהונה. אבל החטא שגרם חזרת היצ"ר עי"ז אין הקדושה בהתגלות. וע"כ נבחר אהרן שהוא הי' עיקר העושה בעגל. אבל הוא הי' כל כונתו לשמים ולהצילם מהחטא ע"י שישתהה בעשייתו כמשאז"ל. וכן מ"ש חג לה' מחר שקיוה לביאת משה שיחזירם למוטב וכל כונתו לטובה. וע"כ נבחר הוא להיות המכפר ומקנח הצואה וטומאת בנ"י לכל חטאתם. ונא' וקדשתו שישראל הם המקדשים אותו. כי באמת קדושתו נמשך מקדושתם וכמ"ש (חולין נו:) ע"פ ממנו יתד וגו' ממנו כהניו ממנו מלכיו ממנו נביאיו. היינו שכל קדושתם מכם וכמ"ש נביא מקרבך וגו' דייקא וכמשז"ל במשרע"ה שכל זמן שהיו ישראל נזופין לא נתייחד הדבור. ומקדושת פרטי נפשות הדור נמשך קדושה לנפשות הכוללות. שהם בכלל ג' מדריגות נגד מחשבה דבור ומעשה. נביא שהוא מלשון ניב שפתים הוא קדושת הדבור. ומלך הוא מצד קדושת המעשה של כל ישראל. וגם בו נא' מקרב אחיך תקים וגו'. כי מכח קדושה שבהם נבחר הוא. והם המקיימים אותו. ואז"ל כל ישראל ראוים למלכות. כי קדושת המעשה יש בכל ישראל וגם פושעי ישראל מלאים מצות כרמון. ומצד בחירתם נעשה זה מלך להיות נכלל בו קדושת כולם. וע"כ יש לכולם חלק בו וכמו שאמרו השבטים לשבט יהודה עשה ידות לי במלך וגם בדוד. ובימי ירבעם כשמרדו במלכות ב"ד אמרו אין לנו חלק בדוד. וכהן הוא מצד קדושת המחשבה שבזה תלוי עיקר עבודת הקרבנות. וכל ישראל קדושים דישראל עלו במחשבה בקדושת המחשבה. שזהו עיקר הקדושה להיות המחשבה דבוקה בהש"י כי קדוש אני ה'. ואהרן נבדל להקישו קודש קדשים שהוא הקודש הנכלל מכל הקדשים. וע"כ אמרו מדוע תתנשאו וגו' כי ראו שאין בו התנשאות. רק הוא מכלל הקדושה שלהם. וממנו הוא כהניו כנ"ל. וכן שמעתי דע"כ אין מעלות מעזרת ישראל לעזרת כהנים לת"ק דראב"י במדות דמה שנבחרו בכהונה אינו מצד מעלה יתירה שבהם על ישראל. וכן דמטעם זה אין הכהן מברוך שעשאני כהן. וע"כ השיב משרע"ה ונחנו מה ואהרן מה הוא שבאמת אין לנו שום התנשאות. אבל מה שהם רצו מפני כן להיות כולם עובדים עבודה. ע"ז א"ל כי אשר יבחר ה' הוא הקדוש בה' הידועה. דהיינו התגלות הקדושה בנפש פרטית להיות עובד בפועל זהו באותו אשר יבחר ולא בכל ישראל אף שכולם קדושים באמת. ובמה הי' גם זר כשר. אבל אחר החטא שנבחר מקום מיוחד נבחר ג"כ נפש מיוחד. וביהמ"ק נקרא בסתם מקום כמ"ש כי ירחק ממך המקום. אל המקום אשר יבחר. ויפגע במקום. וכן הקב"ה נקרא מקום שהוא מקומו של עולם כמ"ש (בב"ר פ' סח) והוא ג"כ כמ"ש (בשמו"ר ס"פ מ"ה) ע"פ הנה מקום אתי אתרי טפילה לי כו'. והיינו דהגם שעצמותו כביכול א"ם. מ"מ מצד הבריאה אנו מייחסים לנו מקום לומר האלהים בשמים ושוכן מרום ומכה"כ וכדומה. אבל לא שנתפס במקום. רק לומר שאין עוד מלבדו. דגם המקום אינו דבר נבדל ממנו. וזהו המקום אתי לא שהוא במקום רק שגם המקום היא אתו ית' שאין שום דבר נפרד גם בעולם הנפרדים שהוא ית' ממכ"ע ואתה הוא משנברא העולם ועד שלא נברא העולם הכל יחוד גמור בשוה כידוע. והמקום של עולם הוא ג"כ כביכול הוא ית' וכידוע בוס הצמצום למציאות המקום. כי מה שנגלה מציאות מקום מוגבל הוא רק מצד צמצום והעלם האור. אבל באמת עדיין הוא שם כמקודם רק שהוא בהעלם עצום והעלם לפנים מהעלם כפי מדריגת השתלשלות העולמות זה למטה מזה שעולם שלמטה הוא מה ששם ההעלם יותר:
73
ע״דוכבר דרשו רז"ל (בקה"ר) ע"פ גם את העולם לשון העלם. כי מציאות העולם שהוא המקום הוא רק ע"י עצמות אור א"ס ומשתלשל מהעלם להעלם עד ארץ התחתונה הלזו שהוא תוקף ההעלם שאין למטה ממנו. עד שיש מציאות למורדים ומכעיסים על פניו ית' ועכ"ז גם שם מכה"כ שהכל ברא לכבודו. ואף מרשעים עולה קילוסו למי שרואה אחריתם. ואחרית עכו"ם ציה ושוממה. כמו בתחלת הבריאה והארץ היתה תהו שע:ז הי' כונת הבריאה שיהי' מקום תוהו ובוהו. וגם שם יהי' מציאות אור במאמר ה' יהי אור למי שזוכה לראות האור כי טוב כי נגנז מפני רשעים. אבל מ"מ הוא נמצא בגניזה והעלם. וזהו הזיו יקרי' דמכה"כ. וכבוד ה' מלא את המשכן דשם הי' ההתגלות יותר. ובבית קה,ק שבביהמ"ק עוד יותר. כי הוא שורש בריאת המקום. דאבן שתיה דמשם הושתת כהע"כ. דע"כ נקרא מקום סתם שהוא מקומו של עולם דכל העולם נכלל באותו מקום ונברא ממנו ויונק אח"כ ג"כ ע"י הגידים היוצאים משם. כמ"ש (בקה"ר) והיינו דתחלת הבריאה הי' רק מקום זה ואח"כ היה מתפשט והולך וע"כ יוכל לחזור ולהתקבץ ולהתצמצם באותו מקום. כמ"ש גבי יעקב כשלן באותו מקום דקיפל כל ארץ ישראלתחתיו כי לא הי' כ"כ התגלות שכינה באותו מקו בעוה"ז כמו אז כשהי' יעקב שם. וכמ"ש והנה ה' נצב עליו והשיג שזה בית אלהים ושער השמים שזהו המקום שרצה הש"י בבריאת העולם שיהי' שם התגלות כבודו ויקרו. ומעין דוגמא הי' ג"כ בכל שנה כשנכנס הכה"ג לשם ביוה"כ ומשם חפר אוכל למו שהמשיך השפעה לכל ישראל במזון הגוף והנפש לכל השנה. דלא תוהו בראה לשבת יצרה. שהש"י רצה שיהי' עולם מיושב. דע"כ אמרו בב"ר כשבא א"א לא"י וראה חורשים בשעת חרישה כו' דעוסקים בישובו של עולם אמר יהא חלקי עמהם. ולאומות הועיל קדושת א"י שאותם שהיו שם עסקו בישובה דלכך נוצרו להיות עבדים לישראל ליישב הארץ כלעתיד בני נכר אכריכם וכורמיכם. רק שאז יכירו שהם עושים רק בעבור ישראל כעבדים לאדוניהם. ובעוה"ז הכנענים בא"י ג"כ אז"ל שלא היו נהנים כלום רק כעבדים המשמרים הכל לאדוניהם. אבל הם לא ידעו מזה ולא עשו לכונה זו רק מצד הכילות והצמצום שנתן הש"י בלבם לקמץ ולא לפזר אפי' ש"פ להיות צפון לצדיקים חיל רשעים. ומ"מ סוף סוף הרי עסקו מה שהוא צורך לישובו של עולם שהם ישראל זרע אברהם מקבלי התורה מיישבי העולם. דאאע"ה הכיר וראה שתכלית עסקיהם באמת הוא לצורך ישוב ישראל שם אח"כ שמצאוה מיושבת בערים בנויות ומליאות כל טוב. וכן האומות לעתיד יאמרו הרבה כרכים כבשנו גשרים גשרנו ומרחצאות וכדומה. הכל בשביל ישראל שיעסקו בתורה כמ"ש בריש ע"ז היינו דאז יכירו האמת דכל מעשיהם הי' רק לצורך ישראל. אלא שהם לא כיוונו אלא להנאת עצמם והקב"ה ידונם כפי מחשבתם. ומ"מ מצד המעשה מה שיש בדבר תועלת לישראל ע"ז כבר קבלו שכרם בעוה"ז. ואברהם אע"ה שדרשו עליו אהבת צדק לצדק הבריות אמר יה"ר שיהא חלקי עמהם. ר"ל שעי"ז יהי' כל מעשיהם לתכלית טוב בשביל אברהם וזרעו. וכמו שהי' באמת. וכל אדם לעמל יולד והאומות נבראו לעמול בשביל ישראל כדי שיוכלו לעסוק בתורה כמ"ש בברכות אם אדם חורש בשעת כו' תורה מה תהא עליה. אלא כשעושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים. והם עמלם בתורה. דכל עמל האדם לפיהו פשטי' הוא להמציא מזון וטרף לנפשו שע"ז הוא עמל כ"א מעמא דארעא לבל יחסר לחמו ומזונו. ורז"ל פי' עמל פה בד"ת הוא מזון הנפש והוא העיקר. אבל מ"מ הא בלא הא לא סגי דאלמלא עליא לא אתקיימן אתכליא כמ"ש בפ' ג"ה. דאם אין קמח אין תורה. וע"ז נבראת האשה עזר כנגדו שהיא אינה מצווה בת"ת ונוצרה רק לעזר להאיש שיוכל לעסוק בתורה דאשת חיל עטרת בעלה ממרחק תביא לחמה ותתן טרף לביתה שהיא נבראת להכין לו מזונו. וזה הי' טעות אדה"ר מ"ש האשה אשר נתת וגו' ואוכל. כי מאחר שהש"י נתנה לו לכך. ע"כ כשהיא נתנה לו לאכול אכל. כי לכך נוצרה להיות מאכלו על ידה. וחשב שאין צריך לדקדק אחרי' כלל גם אם הוא איסור או היתר. וע"ז נענש בקללת בזעת אפך וגו' שהוחזר עמל המזו לו במלאכת חרישה וזריעה שאינו מלאכת הנשים. משא"כ קודם החטא הי' צריכים רק לתלישת הפרי:
74
ע״הובבריאת איש ואשה נגמר היצירה לשבת בישוב העולם בשלימות הגופות והנפשות לגלות כבוד מלכותו שידע כל פעול כי אתה פעלתו וגו' ואחר תיקון החטא ביוה"כ שהוא יום הי' דימי תשובה המתחילים מר"ה שאז התחלת הבריאה וצריך לתקן חטא אדה"ר שממנו נמשך חטאי כל הדורות. וידוע די' הוא מספר שלם כי כן הי' הבריאה במספר זה ששלימות כל דבר הוא במספר י' וגם מדריגת התשובה כן. וביום הי' מגיעים לשלימות התשובה שבלב להיות נטהרים לפני ה' מכל החטאים והוא המטהר וכדתנן סוף יומא כי בהגיעם למדריגה הי' מתדבקים במקור ובזה נטהרים כהשקת המים למעין. והוא בביאת כה"ג לבית קה"ק שהוא מקור המקום להעולם כולו. דזה שער השמים לקבל השפע דגילוי שכינה ללבבות בנ"י שהוא יחוד קוב"ה ושכינתי' כנז"ל. דע"כ נקרא חדר המטות. וע"ז רומזים הכרובים כמער איש ולויות. וע"כ כל אדם לא יהי' באהל מועד. ואז"ל אפי' אותם שדמות פניהם פני אדם. וזהו אחר החטא שצריך להיות בצנעא וכענין לוחות אחרונות שניתנו בחשאי. אבל קודם החטא נא' ולא יתבוששו דהבושה רק מצד היצה"ר כמ"ש (בב"ב נח.) לר' בנאה ליעול מידע ידע דיצה"ר בה"ע ליכא. וכל זמן שיצה"ר בעולם גם למעלה כל ההשפעות צריך להיות בהצנע והסתר מפני המקטרגים. וזהו שאין השם שלם ואין הכסא שלם. כי ב' אותיות ראשונות דשם הם הנסתרות ויחוד הנעלם שאינו בהתגלות כטעם ללבי גליתי לאברי לא גליתי דהם רומזים למוחא ולבא כנודע. וזה שמי לעלם כתיב דבעוה"ז כל זמן שזרע עמלק שהוא שורש הרע שבעולם קיים ונמצא. א"א להיות דביקות כנס"י לאביהם שבשמים בהתגלות דהוא מוצא לעולם טענות וקטרוג. ואין הכסא שלם דהא' אלופו של עולם גנוז ונעלם והוא האור הגנוז שנתגלה בתחלת המאמרות דבריאת העולם דנברא בי' מאמרות. ובראשית נמי מאמר הוא. אבל אין שם אמירה בפעל בהתגלות. כי הוא התחלת השורש להתגלות הבריאה. ומדת הכתבר שהוא האין ושורש הנעלם שלא יכילם כל רעיון שהיה רק התגלות אור המקיף. וזהו תוהו שא' בחגיגה שהוא קו ירוק שמקיף כל העולם. והוא גוון תכלת הדומה לרקיע שמורה יראה. כי אהבה הוא מצד האור פנימי והוא רק בישראל שהם בנים לה'. והאומות מצד עולם התוהו שאין בהם השגת שום אור פנימי כלל. ורק יראה יש גם בהם כמ"ש באבימלך ובנינוה וכדומה. וגדול שמי בגוים דקרו לי' אלהא דאלהא שהם מאמינים שיש אור עליון המקיף הכל. אבל אין מאמינים באו"פ היינו שהוא המנהיג הכל ושאפס זולתו. וע"כ בתחלת הבריאה דברישא חשוכא דישת חושך סתרו לא היה מאמר בהתגלות. וע"כ הארץ היתה תוהו. ולא זה המכוון בבריאה דלא תוהו בראה דמזה לא יהיה התגלות כבודו. והתחלת התגלות יש מאין הוא התגלות החכמה דמאין תמצא כידוע ובחכמה יבנה וסיד ארץ שבזה נעשה לה יסוד שלא יהי' עוד תוהו ובוהו. וזהו המאמר דיהי אור שהוא אור החכמה דחכמת אדם תאיר פניו. והתחלת האור מתוך החושך צריך להיות בתוקף וכידוע דזהו ענין אין חוזק כחסידות בתחלתו. ואח"כ מתעלם וצריך להגיע לזה ביגיעה מתוך ההעלם. ושבע יפול צדיק וקם עד שיגיע לקומה שלימה בשלימות כל המדריגות. ואז ישיב להתגלות לו אור הראשון להיות נקבע בלב בקנין שלא יכנף ויעלם עוד. ודוגמת זה הי' ביציאת מצרים שבהיותם בתוקף החשך בהשתקעות במצרים כמ"ש ע"פ גוי מקרב גוי. ובליל פסח האיר להם הש"י בתוקף האור ואח"כ חזר ונעלם כידוע בכהאר"י. ושמעתי דעיקר ההתגלות הי' בקי"ס שאמרו דראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל. רק שהי' בראי' לבד ולא בקנין קבוע בלב. והס"ד דבראי' בעלמא קני כמ"ש בריש ב"מ היינו שבדעת בנ"א כשמשיג הדבר בראי' חושב שכבר השיגו ושהוא בקנין והאמת אינו כן דאח"כ באו לרפידים לרפיון ידם מד"ת. ומיד בא עמלק המקטרג. וע"ז הם ימי הספירה כידוע לטהר עצמנו מכל זוהמא כדי לזכות לקבלת תורה בשבועות. ואז במ"ת זכו לקביעת אותו אור בקנין קבוע בלב. ובאמת גם אז אף שכלפי אור דקי"ס נחשב לקנין. דאותו אור שהשיגו ביציאת מצרים באמונה השלימה שאח"כ נתרפו ממנו לשאול היש ה' בקרבנו היינו מדריגת היש שהוא אור פנימי. אם אין שהוא האור מקיף לבד וכאמונת הגוים כנ"ל. ובמ"ת נקבע זה בלבם. דע"כ פתח אנכי שלא בלשון ציווי. כאלו זה דבר ידוע דה' שם דה' שם הוי' המהווה הכל דבזה גם עכו"ם מודים רק דקרי לי' כו' שאינם מאמינים שהוא המנהיג הכל דע"כ אמר לא ידעתי את ה'. היינו שלא ידע שזה השם מנהיג העולם וישגיח בהוצאת ישראל אבל אצל בנ"י זהו ראשית האמונה הקבועה בלב דשם הוי' הוא אלהיך מנהיגם אשר הוצאתיך וגו'. והוא דוגמת בראשית שאין בו מאמר כנ"ל כן בדבור זה אין בו ציווי בפירוש שהוא דוגמת הוא מקיף לכל האורות הפנימיים כי אמונתך בלילות כתיב שהאמונה היא מתוך החושך וההעלם. דכשהאור בהתגלות א"צ לאמונה שאף פרעה הוכרח בסוף להודות כשראה אותם נסים (אלא שאצלו היתה ההודאה משפה ולחוץ לבד) וכש"כ הזוכה לראיית אור פנימי בהשגת הלב. ואמונה היא מדריגה האחרונה כידוע שהיא מדריגת האשת חיל דכנס"י מאמינים בה' ונעשית עטרה לבעלה בסוד הכתר. דנעוץ סופן בתחלתן כי כשמגיע לסוף חוזה להתחלה. כי בכל דבר יש מדריגות עד אין קץ. ואחר השגת אורות כפי מדריגתו כשרוצה להשיג יותר הרי אותו אור הוא נעלם ממנו עדיין וצריך לבחי' אמונה שמצד ההעלם של אותו אור. ואז מזה ממשיך מהאור מקיף של אותה מדריגה להגיע להתגלות היש והאו"פ. ובתחלה הוא הראי' וצריך לעבור כל המדריגות עד שיוקבע בו בקנין. ואז יחזור להאמונה מתוך החושך באור עליון יותר הנעלם עדיין ממנו:
75
ע״ווביציאת מצרים וקי"ס יצאו ממ"ט שערי טומאה שנשקעו כמ"ש הללו עוע"ז והללו כו' כי נשקעו בחכמת הטומאה של מצרים. ובראי' דים שהיומראים באצבע זה אלי וגו'. הבטיחם דלא תוספיו לראותם עד עולם. כי מה שרדפו אחריהם מסתמא הי' להם עדיין קצת שייכות עמהם. דאחר שנעלם מהם הוא דליל פסח נבכה אותו ההתגלות. ומזה בא ההתעוררות דשר של מצרים לחזור ולקטרג ולרדוף. והם נתייראו מהם. כי בליל פסח הי' רק מצד הנס דגם המצריים הודו אלא שהם היו בע"כ. ולא שחזרו להאמין באמת בה'. רק חשבו דלפי שעה הוא ושאר ג' ימים ישובו והם יחזרו לתוקפם. כי דימו שעדיין ידם רמה בכח ע"ז שלהם וכלבם אז כן עתה. דשורש לבם שהוא מסט' דרע וזוהמת נחש א"א שישתנה ורק למראות עין מצד הכרת המכות הי' נראים כמודים משא"כ ישראל הרגישו אז או"פ בלב בהשגת אלהות באמת עד שכפי דעתם חשבו שכבר נקבע בלבם לעולם כן ושלא יטעו עוד. אבל באמת הי' זה רק דרך ראי' בעלמא לעוררם להשיג אור זה אח"כ בקנין. והראי' בלב ג"כ אינו אלא למי שיוכל לזכות זה אח"כ בקנין ותיכף ביצאמ"צ נתעלם מהם. רק נשאר הרשימו לעוררם להשתדל להשיג זה בקנין בלב. שזהו שורש ההבדל שבין ישראל לעמים בנקודת מעמקי הלב. ודבר זה נגלה רק להש"י הבוחן לבות ולא לשום מלאך ושרף וכל הקטרוגים מצד מעשים בפעל הנגליים. וכל זמן שלא נקבע בלבם השורש דהוצאת הזוהמא של מצרים שהוא ערות הארץ ותוקף הזוהמא שבכל קומת הזוהמא דנחש. שבכל דבר בין בקדושה בין בהיפך יש מדריגות הכוללים בה' פרציפים ארוך או"א זו"נ כנודע. ומצד אלו הה' בבקלי' הם ה' למכיות המושלות שישראל היו כבושים תחת ידם. ובד' מלכיות הם רק בגלות לבד. אבל הם עם מיוחד ובגוים לא יתחשב. אבל במצרים היו עבדים שהחשיבום לקנוים להם כעבד לאדון. כי עדיין לא נבחרו לעם מיוחד ולא קבלו תורה. וכפי מעלת ישראל כן מעלת האומה שהם תחת ידם. כי הכל זלעו"ז. וע"כ אמרו (בוי"ר) על ד' מלכיות נגד ד' חיות גמל כו' שיש להם סי' א' דטהרה. אבל מצרים שמשילום לשועלים כמ"ש ע"פ אחזו לנו שועלים וגו' הוא מין הטמא לגמרי בלי שום סי' טהרה והוא הפקח שבחיות כמ"ש בהרואה. וכן חכמת מצרים שנז' בכ"מ בכתוב. כי הם היו הפקחים שבאומות מצד החכמה דסט"א שהוא בכשפים שהי' רק במצרים. כי הם נגד הנוק' בקלי' שהיא שורש הזוהמא. והוא החכמה תתאה בסוד חכמת שלמה בקדושה שנא' בו שהי' גדול מכל חכמת מצרים שהם זלעו"ז. כי חכמתם הי' היפך ממש לחכמת האמת שהוא להכיר האמת. והם כל חכמתם להיות שקועים בשקר וזוהמת עלמא דשקרא. וזרע יעקב שהוא שורש האמת שבעולם דמארץ תצמח היו מובלעים בקרבם. כמ"ש ע"פ גוי מקרב גוי כעובר בבטן אמו. שאותה זוהמא היתה מקיפתם עד שלא הי' להם מציאות נגלה בפ"ע. וחיל בלע ויקיאנו ביצי"מ שאז נבחרו לעם מיוחד בהסרת חושך זוהמת מצרים המקיפתם להיות ענן ה' עליהם יומם ואורו מקיפנו. שעי"ז זכו גם לאור פנימי שהוא מצד דחלק ה' עמו ולא עשה כן לכל גוי. והם האורות פנימים ומקיפים שנגלו להם בפתאום בליל פסח ובנ"י יוצאים ביד רמה מהזוהמא המקיפתם והכינו עצמם להיות עבדי ה' קנויים לו ית' ע"י הזיכוך והזיקוק שבעתים בימי הספירה שהתחילו מיד ממחרת הפסח. ושבוע א' הוא זיכוך מדת החסד לאברהם שמצידו הי' גלות מצרים שנגזר עליו ידוע תדע וגו' שהוא הבירור בתאות כידוע סוד תאות אדם חסדו. וישראל היו גדורים שם מעריות ע"י יוסף שגדר עצמו שם מהערוה. כי הוא היסוד שבקדושה שהוא קדושת הברית דישראל היפך מצרים זרמת סוסים זרמתם. דע"כ משם מוצא הסוסים האוהבים הזימה כמ"ש (פסחים קיג:) כי הם הערוה דקלי'. ושעבודם בבנ"י שהם היו דוגמת הערלה החופפת ומכסה את הברית קודש. וביציאתם נימולו שבזה נעשה כריתת הערלה. וע"כ נא' כי מולים היו כל היוצאים ממצרים:
76
ע״זוכל אותן ימים שהיו צריכין עדיין זיכוך בזה היה קטרוג מצד מצרים. והיראה בלב בנ"י מהם כי עדיין לא נתבררה טהרתם בלב לגמרי עד ז' של פסח שהוא היסוד שבחסד ששם עיקר בירור קדושה זו. ומדת היסוד שבכל מדה הוא שורש ויסוד הקדושה של המדה. ואז השיגום חונים על הים שהוא רומז מדה האחרונה ים החכמה בחכמה תתאה ששם נשקעו מצרים בחכמתם הרעה שהביאתם לזה לאבדון. אבל ישראל נכנסו ויצאו בשלום. ושם נגמר יסוד בירור מדת החסד שהם לא נשקעו באותן חכמת מצרים מצד התאוה כמותם. שכל חכמתם הי' כדי למלאות תאותם בכל חמודות עוה"ז. כמו שהם כל חכמת הגוים. והגם שישראל נשקעו למראה עין. אינו באמת בלב. וע"כ הי' הקטרוג מצד הנגלה לעין. כשהגיעו לים שם השיגום בקטרוגם שהי' בשאלת מה נשתנו אלו מאלו. והוא ע"ד שאלת תינוק מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. ואין שואלין זה על שאר מצות שעושים בזמנים מיוחדים כישיבת סוכה ונטילת לולב וכדומה. אבל כל המצות הם מצות התורה שקבלוה בה"ס ונצטוו אז בתרי"ג מצות ואין לשאול ע"ז. אבל מצות הלילה ההוא הי' עוד קודם מ"ת. ובלא הכנתם וקבלתם באמירת נעשה ונשמה. והם מצות שבלילה שהיו עדיין שקועים בחושך מצרים עד שנגלה עליהם ממ"ה באורו הגדול וגאלם באתערותא דלעילא לבד. וע"ז שאלת מה נשתנה כיון שאינו מצד אתערותא דידהו. והם תחת הזמן. ובזמן שהם מגיעים לאותה אתערותא והשגה ניתן להם. אבל מה שהש"י נותן מצידו למה לא נתן להם מקודם או שלא הביאם כלל לכך. ומ"ש לילה זה דוקא. וזהו כל עיקר מצות סיפור וזכירת יצימ"צ מה שעשה עמנו בחסדו לבד ולא כמעשה ידינו. וע"ז ג"כ קטרוגם מה נשתנו כו' דמאחר שהללו כו' רק שהש"י האיר להם והוציאם מאותו שיקוע. הם טוענים שגם אם הי' מאיר להם הי' גם הם כן כיון שאינו מצידם. וע"כ אז לא עשה הש"י הנס מיד רק א"ל דבר ויסעו ונכנסו עד צוואריהם בים. והראו אמונתם בשה"ש שלא מצד התגלות הנס כבליל א'. רק בתוקף האמונה לשמוע בדבר ה' גם ליכנס לתוך ים וליטבע. כי הם לא ידעו מה יעשה להם הש"י. רק אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם. ואז ע"י אמונה זו נקבע בהם אותו אור דליל א' בקנין. ונתברר שלא בחנם עשה הש"י עמם דהוא יהיב חכמתא רק לחכימין. ולמי שראוים שיוקבע בהם זה אח"כ בקנין. ועי"ז זכו לקי"ם ונתבשרו דלא יוסיפו עוד לראותם שכבר הוסרה ונכרתה הערלה הסובבתם. ואין עליהם עוד שם ערלים רק כל העכו"ם ערלים. וכמו באברהם אע"ה אחר המילה נא' וירא אליו ה'. כן הם זכו אז לראי' דזה אלי ואנוהו. וזה הי' אז התגלות אור מלמעלה בלא השתדלותם בדרך ראי' לבד. הכנה לקבלת אור התורה. דאז במ"ת נקבע בהם אור זה שהשיגו בקי"ס והוא תוקף נקודת האמונה שבמעמקי הלב שבכל איש ישראל. שא"א להזיזה ולהסירה כלל. דע"כ אע"פ שחטא עדיין ישראל הוא לכל דבר. כי הכל רק מצד השאור שבעיסה. ולא מצד אמיתות נקודת הלב. וכידוע ד' רמב"ם פ"ב מה"ג בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני שהוא גם במומר להכעיס לכל התורה כולה. וזה מצד שורש קדושת היהדות שנקבע בקנין בלב כל ישראל במ"ת. וזהו התגלות האור דראי' בקי"ס. אבל האור תורה עצמו אז"ל דהי' רק אירוסין. והוא ג"כ רק דרך ראיה ולא נקבע בלב עד לעתיד שנא' על לבם אכתבנה. דאז יוקבע כל התורה כולה בלב שלא יעברו עוד על שום דבר מה"ת ולעשות איזה דבר נגד רצון הש"י. וכמ"ש ועשיתי אשר בחוקי תלכו. ונא' יבוקש עון ישראל ואיננו שיכלה השאור שבעיסה וזרע עמלק. ויהי' השם שלם להיות נקרא כמו שנכתב בהתגלות אורו הממכ"ע וסובב כ"ע:
77
ע״חוכה"ג ביוה"כ מזכיר ג"כ השם ככתיבתו. כי אז לית רשות לאשטוני. ומצד הש"י הרואה ללבב. נקודת הלב גם עתה נקי' דנשמה שנתת בי טהירה והוא חלק אלוה. ורק השאור מחמיץ ומקלקל. וע"כ נשא השעיר הוא שורש השאור. את כל עונותם עליו ולהם נמחל הכל ע"י שהמשפט אז להש"י לבד ואין מקטרג. ועי"ז זוכים להיות כמלאכים ולהשיג מעין האור דלעתיד שהוא התגלות האור דשם הוי' שהוא אור הגנוז לצדיקים לעת"ל. וכמו ששבת מעין עוה"ב וא' מס' בו כמ"ש בהרואה. והוא עד"ש בפסחים (צד.) עולם א' מס' בגן והגן הוא המקום שהכין הש"י לפני אדה"ר קודם החטא. ואחר שחטא נתגרש משם לעוה"ז שהוא א' מס' באותו מקום. וטעם הדבר בשיעור א' מס' נראה דר"ל שיעור מורגש היותר פחות דביטול האויסורים בס' כשיש ס' פעמים כמותו והוא א' מס"א אין נרגש עוד אבל א' מס' עדיין נרגש וכשאמרו א' מס' ר"ל כפמ"ש. לא מס' בד' האחר כמובן בפשטי' שהאחר ס' פעמים כמוהו (וכמו שהבין בתו"ח ב"ב ע"ג א' והעיר ג"כ מביטול איסורין ומפ' היפך מ"ש ודר"ל שבטל לגמרי נגד האחר וכמי שאינ ע"ש ולדעתי נראה ע"ד הרמז כמ"ש) רק שא' מס' בעצמותו יש בו מדבר האחר. ובעולם יש א' מס' בו מקדושת הגן ונ"ט חלקים חול לומר שיש בו קצת הרגש קדושה. ועד"ז גן א' מס' בו מקדושת העדן. ועדן א' מס' בגיהנם כידוע שהוא בסוד הבינה דמתמן דינין מתערין ויש שם הרגש מה מדיני הגיהנם. ועד"ז אפ"ל ג"כ מ"ש דמצרים א' מס' בכוש וכן כוש א' מס' בעולם. שכוש הוא גרוע מכל העולם דע"כ לקה בעורו ונא' הלא כבני כושים אתם לי וגו'. ושמעתי דפ' זו נאמרה על פגם הברית. והמ"י דכל פסוקי אותה פרשה מענין זה. וכמו ששמעתי ביאור קצתם ואכ"מ. וע"כ היא הפטרת פ' קדושים שהוא לגדר ערוה דשם אתה מוצא קדושה. ובכל מקום יפה תואר הוא על ההגדרה בעריות וכמ"ש על יוסף. והשחרות על ההיפך. והערלה נקרא ע"ש עכו"ם דהחושך יכסה ארץ וערפך לאומים ועליך יזרח ה' שזהו שורש זוהמת הנחש בביאתו על חוה ועי"ז פירוש ממנה אדה"ר והוליד רושו"ל כמ"ש (בעירובין יח:) אחר שנתגרש מגן דשם לא יתבוששו שלא ידעו מרע וזוהמא כלל. ובעוה"ז יש הרגש מועט מאותה קדושה לישראל קודשים. וגם במקומות היותר פחותים יש איזה ני"ק המחי' דלולא כן לא הי"ל מציאות כידוע. ובכוש יש הרגש מועט א' מס' מאותה מעט הקדושה המתפשטת בכהע"כ להחיות האומות. ובמצרים שהיא ערות הארץ וגרועה עוד יותר הוא רק א' מס' בכוש דהני"ק מועט ביותר. והגם דבגמ' הביאו זה לענין מדת הארץ הא בהא תליא. דכפי התרחבות הני"ק כן הוא התפשטות מדת הארץ. וכן בשבת א' מס' ר"ל הרגש מועט מקדושת עוה"ב. ושבת קדושתו הוא מתנה טובה שנתן הש"י מצידו בלא השתדלות אדם. ויוה"כ הוא קדושת השבת שהאדם זוכה ע"י השתדלותו. והוא קביעות אותה קדושה בלב. דמה שמצד הש"י לבד הוא רק דרך ראי' ולעורר האדם אל מה שמוכן לקנותו בהשתדלותו אח"כ להיות נקבע בלב. וע"כ בשבת אותו הרגש רק בראי'. וביוה"כ הוא בקנין. ולכן אז אין אכילה ושתי' דוגמת עוה"ב שאין בו כמ"ש בברכות שהאדם עושה בפעל גופו הרגש מקדושת עוה"ב. כי הוא נקבע בקרבו בהשתדלותו. וע"כ בלוחות האחרונות שניתנו בו ביום. נז' ג"כ אח"כ שם ההוי' כנז"ל כי שם גנוז אור הגנוז לצדיקים שהוא התושבע"פ המתגלה לצדיקי הדורות עד ימות המשיח שהוא יגלה הכל. וכמ"ש (קה"ר פ' יא) תורה של עוה"ז הבל הוא בפני תורתו של משיח. כי א יתגלה כל האור שהוא התגלות שם ההוי' שהוא אורו ית' המתפשט בכל עלמין דקוצו של י' הוא רומז לאריך וכתר עליון שהוא האור מקיף וד' אותיות השם הם כל האורות הפנימיות מתחלת ההתגלות בחכמה שבמוח עד סוף התפשטות אצילות אורו ית'. ובעוה"ז הוא רק התגלות ההבל כמו הבל הפה או הבל הקדירה העולה מתוך הרתיחה והחימום שהוא בפנים נעלם. ואינו יוצא לחוץ עיקר החימום אלא הבל ממנו. והוא ע"ד ראיית הדבר שהוא משיג רק בראי' שהוא תמונת הדבר וציורו הנכנס לעין וחוש הראות שאינו עצם. ועיקר הדבר רק כמו הבל העולה ממנו. אבל כשמשיג בקנין הוא שעצם גוף הדבר בידו. וע"כ נאמר בלוחות האחרונות טובה שהוא רק בעולם שכולו טוב. דבעוה"ז מעורב טו"ר ואין שם טוב גמור. אלא כשיבוער הרע מהעולם וישאר הטוב לבד:
78
ע״טובמצות השבת דשם נא' שמור ולעשות שתלה בהשתדלות אדם כנז"ל היינו שיוקבע בקנין. והוא קדושת יוה"כ שבו ניתנו לוח"א שבהם רמוז להאור שעתיד להתגלות בקנין כנ"ש. משא"כ הראשונות שהוא רק דרך ראי' שהוא מצד הש"י לבד. ומרע"ה חשב שכבר זכו כל ישראל להתגלות אותו אור לגמרי ולהיות בקנין ע"י שיזכה הוא מקודם לראיית הכבוד. והיינו כי אצלו כבר הי' כל התורה בקנין. וכמ"ש (שמו"ר פ' מא) דהי' לומד תורה ושוכח עד שנתנה לו במתנה ונקרא על שמו. וזה הי' בסוף מ' יום. וכשזוכה לאותה מדריגה בקנין אז מתחיל לכנוס למדריגה עליונה יותר בראי' כנז"ל. אלא שאז באותה רגע שנחקקו לוחות וניתן לו בקנין אז גרם החטא לשבירתם ושא"ל לך רק כלום נתתי לך גדולה כו' שירד גם מאותה מדריגה שהי' לו ולא יכול לבקש גדולות. אבל אחר התיקון מיד חזר לבקש הראני בראיית אור הנעלם בעוה"ז. ובימות המשיח יתגלה דרך ראי' שיזכו בו אח"כ בעוה"ב בקנין. שאז יהי' תכלית השגת כבודות ית' כפי מה שאפשר לנבראים. שע"ז הי' כל הבריאה לכבודו שיהי' נבראים המשיגים כבודו. שכל המלאכים שואלים אי' מקום כבודו. כי עולם הכסא ששם משכן כבודו הוא למעלה מעולם המלאכים ומחצב הנשמות דישראל משם. וע"כ אמרו דמחיצתן של צדיקים לפנים ממה"ש ועתידים לשאלם מה פעל אל. שזהו התגלות הכבוד בהשגת פעולותיו ית' דכל פעל לקילוסו. וע"כ הם אומרים מכה"כ כי א"א להשיג אלא ע"י התורה שאמרו בב"ר שהיא כלי אומנתו ית' שבה פעל ופועל הכל. וכבר בא משה והורידה לארץ ועז"א מכה"כ. וכמ"ש בשבת דבכל דבור נתמלא כל העולם כולו בשמים כמ"ש (בזבחים קטז.) דהקול הלך מסוף עולם ועד סופו. וגם מלכי עכו"ם שמעו ורעדו ואמרו שירה שנא' בהיכלו אומר כבוד. שגם הם השיגו שמץ מהתפשטות הכבוד ע"ד קילוסן של רשעים העולה מהגיהנם שהם אחזתם רעדה ושאלו אם בא להחריב העולם. כי כן הי' מ"ת להם כמ"ש בשבת הר חורב שירד חורבה לעכו"ם עליו. ובלעם גילה להם שאין המכוון החורבה להם דאין הש"י חפץ בהשחתת בריותיו. רק המכוון הנתינת עוז לעמו כי התורה היא עוז שהש"י נתן לעמו וכן הם נותנים לאלהים בקיומה. דע"ז אמרו (ברכות ו.) בזרוע עוזו אלו תפילין דכתיב בהו מי כעמך ישראל וגו' דזהו כל העוז לאלהים כשנשלם כונת הבריאה להיות נבראים המשיגים ומכירים כבודו. וזהו עצמו ג"כ העוז לישראל. וכמו המזון שמזין הגוף ועי"ז הוא מוסיף כח ועוז ולולא זה יחלש. כן השגת הכבוד ית' למזון כמ"ש ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. שזה הי' להם אכילה ושתי' לנפש. וא' ויחזו שהוא תרגום של ראי' כידוע דתרגום הוא בסוד אחוריים. דבבל ולשון ארמי הוא אחוריים לא"י ולה"ק. דשם גוף הקדושה בהתגלות. דראיית הפנים הוא ההתגלות ובאחורים הוא כשאינו בהתגלות וההשגה בהעלם:
79
פ׳ובבל נולד אברהם אע"ה ושם התחיל להכיר את בוראו. יע"כ אמרו בפסחים (פז:) דגלו לבית אמן שמשם שרשם ומקורם. וכמ"ש בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. וא' ע"ז (בזוה"ק אמור) מאתר רחיקא קריב לון. כי שם הי' תוקף ההתרחקות שעמד נמרוד להמריד כל העולם כולו בדור הפלגה לבנות עיר ומגדל שהוא מצד הס"א דוגמת ירושלים ובהמ"ק שהוא המקום לה'. מחנה שכינה ולוי' וישראל גוי א' והם רצו ג"כ להיות עם א' אבל לא לה' רק למלאות תאותם להיות איש אחיו יעזורו בהשתקעות בחמודות עוה"ז. שזה כל עסק הגוים וחשקם והשתדלותם כל יום. וחשבו לעשות להם ג"כ קביעות מקום שלא יתפרדו עוד. ושיהי' הקשר אמיץ כדי שלא יחסר להם למילוי תשוקתם ע"י הכינוס לרשעים. אבל הם שרו בחבורא וסיום בפירודא דיתפרדו כל פועלי עון. וא"א שיתקיימו בחבור ואחדות דלא יבצר מהם וגו' ויחרבו העולם. והתחלת ההתעוררות להיות בחבור ועם א' הי' ע"י שאז נתעורר התגלות האור דאברהם אע"ה ובנין האומה גוי א' עם ה' וזה לעומת זה הי' ג"כ ההתעוררות שלהם. דהם כקוף בפני אדם שהוא רוצה להתדמות ועושה כל מה שהאדם עושה. והשגת אאע"ה התחיל מתוך גודל הריחוק שלהם. שעי"ז נתעורר לחקור בשכלו אחר האמת עד שזכה להכיר את בוראו. וזהו ההתקרבות דמאתר רחיקא דמתחלה עוע"ז היו' כו' ועכשיו קרבנו המקום כו' שנעשה המקום קרוב לנו. ואצל אאע"ה נאמר וירא את המקום מרחוק שהשגתו הי' בריחוק. וזה נקרא השגת אחוריים.וקודם שנימול הי' במחזה שהוא השגה שבסוד אחוריים שמצד קוצר המשיג. ואחר שנימול נא' וירא אליו ה' שזכה לראי' מצידו. אבל יש גם בראי' מראה אחוריים שמצד עומק המושג אינו יכול להשיג בהתגלות גמור. וראייתו המקום שהוא התגלות הקדושה וכבודו ית' שהוא מקומו של עולם הי' בהתרחקות עדיין. כי אברהם קראו הר. ורק יעקב קראו בית שלו נתגלה הקדושה שיהי' בבנין ביהמ"ק דהיו הכרובים פב"פ כשעושין רצונו של מקום וכשנחרב בהמ"ק חזרו למטעתן לבבל שמשם התחלת הנטיעה ושם נתייסד התלמוד בבלי סוד התושבע"פ במחשכים ג"כ מצד ההשגה שבהעלם. ובקבלת התושב"כ הי' בהתגלות מצד הש"י אבל מצד המקבלים וקוצר המשיג נא' ויחזו שלא היתה השגתם בהתגלות הפנים. וזהו דוגמת מזון שהוא קיום החיים. אבל התגלות פנים בפנים הוא עצם החיים כמ"ש ואתם הדבקים וגו' חיים וגו' כי הוא האלהים חיים ודבוק במקור החיים. ומילוי בשמים הוא ג"כ רומז למזון הנפש כמ"ש (בברכות מג:) דריח דבר שהנשמה נהנית בו כי זהו מזון הרוחני. וכמ"ש בקרבנות שנקרא לחם אלהיך נא' בהם ריח ניחוח. ונא' וירא את ריח בגדיו ודרז"ל (סנהדרין לז.) ריח בוגדיו שהם מצות ומע"ט שריקני ישראל מליאים מהם כנז"ל שהם נותנים ריח. וכמ"ש (בעירובין כא:) ע"פ הדודאים נתנו ריח עתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא ליתן ריח טוב. וזהו ג"כ ריח ג"ע שאמרו בב"ר שנכנס עם יעקב אע"ה. כי ריח ג"ע הוא ריח המצות ומע"ט שהם בג"ע דשכר מצוה מצוה. וכן הבשמים שמהדברות דא' (שם) דהעבירן פירש"י לג"ע והיינו דמשם באו. ורק ראשון ראשון העביר אבל האחרון נשאר להיות מכה"כ וכל הארץ. היינו אפי' ישתקע למקום שישתקע ולהיות ח"ו נטמע בין העמים. גם משם יוכל להשיג כבודו כמ"ש ובקשתם משם וגו'. ומצאת כי ע"י אור התורה יוכל להיות מטפס ועולה גם מבטן שאול ואבדון. שהיא מאירה בכל מקום וכד"ש במד' איכה הלואי כו' המאור שבה מחזירם למוטב. וזהו המילוי בשמים להעביר הסרחון של תאות עוה"ז המטמטמים הלב. וע"כ לא ניתנו תורה למה"ש שא"ל יצה"ר יש ביניכם. כי התורה תבלין ליצה"ר שישוב להיות טוב מאד כשימשכהו לביהמ"ד. כי יצר הוא החשק וההשתוקקות שיש בלב שאין לו שביעה משום דבר דע"ש יש לו מנה רוצה כו'. ובחמדות העולם כך דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ומחר כו' עד כו' כי התאוה והחשק הולך וגובר בכל יום עד למעלה. וכשמושך החשק לד"ת אין לו ג"כ שביעה. ובכל יום חושק יותר. ואוהב מצות לא ישבע מצות. ועי"ז יעלה בכל יום מעלה מעלה עד לאין שיעור. אבל מה"ש נקראו עומדין שכפי מדריגתם שנבראו כן הם לעולם. ואין יכולים לעלות למעלה גבוה יותר ולא לירד ג"כ. ורק האדם נברא בעל בחירה ולזה הי' תכלית בריאתו וגם בעוה"ב כמ"ש בסוך מ"ק ע"פ ילכו מחיל אל חיל עד אשר יראה אל אלהים בציון ששם הוא מקום כבודו כידוע דמקום הוא גימ' שם הוי' בהכאה וכופל כל אות בעצמו. דד' אותיות השם מהם המשכת ד' עולמות אבי"ע. וכל עולם הוא מקום להתגלות הכבוד איך הוא ממכ"ע והוא מקומו של עולם. וכופל האות הוא ההתפשטות והתרחבות אבל לא עד אין קץ רק בגבול כפי המדה שקצב לאותו העולם והמקום. ובעוה"ז זה שמי לעלם שאין נגלה דבר זה לעין שהש"י מלא באמת כה"כ שאפי' הנביאים כל השגתם דרך אספקלריא שא"מ. דע"כ יהושע ראה מלאך ונפל ע"פ כי בכ"מ שהמלאך נראה שם השכינה נראית כמ"ש בב"ר. וע"כ כולם עושים באימה וביראה כמ"ש ובמורא גדול זה גילוי שכינה. וזהו התגלות השם אד' שהוא אדנותו על הכל ומושל בכל. והשגה זו נקרא השגת אספקלריא שא"מ כידוע. כי בעוה"ז הדומה ללילה כמ"ש בריש פסחים א"א להשיג יותר. ומצד השגה כזו השגת המלאכים גדולה ביותר דרק על לעתיד אמרו כעת יאמר וגו' מה וגו' שיהי' עת כזה ופשטי' דכעת דמשמע גם על העת הזאת. הוא ע"ד כל הראוי לבילה כו' כי כבר הם מוכנים ויש בהם בכח להגיע למעלה זו אלא שברייתו של עולם כך ברישא חשוכא והדר נהורא דעוה"ב הדומה ליון. דאז יהי' הראי' עין בעין והתגלות הפנים בשוב ה' ציון שיתגלה שם הוי' איך הוא מקומו של עולם ויהי' שם נקרא ככתיבתו. ואז היינו כחולמים שכל ההשגה דעוה"ז יהי' נחשב כחלום לגבי ההשגה דעוה"ב. וכאשר יחלום שאוכל והקיץ וריקה נפשו. כי בעוה"ז נחשב אותה השגה לאכילה ושתי' כנ"ל. ואז יראה דעדיין הנפש ריק וצריך להתמלאות. כי עדיין לא נתגלה מילוי הכבוד באמת. וכמ"ש אם יהי' נביאכם וגו' בחלום וגו' דגם כל השגת הנביאים הוא רק מראה וחלום ולא השגת האמיתות. ואף יעקב אע"ה שורש קדושת כל הנשמות דישראל ומקור מחצבם שכולם צאצאיו וכלולים בו. והשגתו משם הוי' וזכה לראיית ה' נצב עליו ומלאכים עולים ויורדים בו שהי' להם עליי' וירידה בו ועל ידו שהוא המושל בהם וכמ"ש וישר אל מלאך ויוכל. כי הוא זכה לפגוע במקום בהיותו בקביעות בית ששם הי' התגלות דשם הוי' כמ"ש בסוטה דכהנים במקדש א' השם ככתבו. וכן כה"ג ביוה"כ בבית ק"ק שא' בירוש' דיומא ע"פ וכל אדם לא יהי' דגם המלאכים לא היו שם דהם שואלים אי' מקום כבודו שאין משיגים התגלות הזה שכבודו מלא עולם ושהוא מקומו של עולם. רק אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו המושג לו. דהם אינם משיגים רק דרך השגה ע"י גילוי שכינה שהוא אספקלריא שא"מ ולא ראי' גמורה. אבל יעאע"ה ראה והנה שם הוי' נצב עליו ממש. וזהו ההתגלות הגמור איך הוא ממקומו של עולם. שמציאות המקום הוא להכיל הנבראים שעיקרם צורת האדם דיעקב אע"ה הכוללם. דכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה ולצוות לזה. שבו יהיה התגלות הכבוד שמים. כי הוא נעשה מרכבה לשם להיות כל ההתגלות עליו. אבל כל התגלות זה הי"ל בחלום וכשהקיץ אמר אכן יש ה' במקום הזה. שהאמת שיש התגלות שם הוי' באותו מקום דק"ק. אבל אנכי לא ידעתי בידיעה והכרה גמורה גם בהקיץ כמו בחלום. וכמ"ש ג"כ בר"פ וארא ושמי ה' לא נודעתי להם שהשגת האבות דרך ראי' הי' רק באותו השם שאמר לעולם די שצמצם ההתגלות כפי הראוי לעוה"ז. אבל שמו הוי' שהוא התפשטות למעלה מעלה מסוף כל דרגין עד ריש כל דרגין. אף דיעקב אע"ה זכה לנחלה בלא מצרים ופרצת וגו' כמדתו ואחיזתו בשם הוי' שהוא הסרת הגבול המגביל ואומר לעולם די. רק שיוכל להתרחב ולהתפשט יותר כפ"מ שיתעלה בכל פעם במעלה יותר. מ"מ לא הי' זה בהתגלות הידיעה וההכרה בעוה"ז כמ"ש במרע"ה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. וידיעה הוא לשון הכרה שהוא ע"י הראי' פב"פ וגם לשון התחברות ודביקות כמו וידע דאדה"ר. וע"פ אף דבאמת יעקב אע"ה לא מת. כי המיתה מצד עלמא דשקרא שהוא דבר הכוזב ופוסק. אבל הוא שורש מדת האמת שאין בו מיתה כמ"ש באתרי' דמשי' קושטא (סנהדרין צז.) כי הכרת האמת לאמיתו הוא הידיעה הברירה דאין עוד מלבדו וכמ"ש דאיהו אמת ואיהי אמונה דאמונתך בלילות כתיב. דבעוה"ז שהשגה בהעלם הוא דרך אמונה לבד שישראל מאמינים בני מאמינים דבאאע"ה כתיב והאמין בה' אבל יעקב לא הוצרך לכתוב בו אמונה כי כבר הי' מבורר לו. ואין בלבו אלא אחד ביחוד גמור ודבוק באלהים חיים בדיבוק גמור באמת. וע"י התחברות הא' המורה לאלופו של עולם למלת מת נעשה אמת שהוא סילוק וביטול המיתה ע"י הכרה דה' אחד ביחוד גמור דאפס זולתו כלל. אין מציאות למיתה דשייך רק בנברא הנפרש מהבורא להיות דבר בפ"ע. אבל דבר זה לא הי' בהתגלות בעוה"ז ומצד העוה"ז קברו קברייא. ולעתיד יתגלה דזה הכל הי' רק כחלום ודמיון שנדמה שמת וקברו וחנטו וספדו. והאמת דלא מת אבל עכ"פ הרי בעוה"ז לא נתגלה מדריגה זו. משא"כ מרע"ה דזכה לאספקלריא המאירה ועלה למרום ולחם לא אכל ונזדכך גופו כמה"ש והי' ראוי שלא ימות כלל רק להיות עומד ומשמש במרום בגופו ממש. אבל כל גדולתו ומעלתו והשגתו הי' רק בשביל ישראל. והם היו ראוים ג"כ להיות חירות ממה"ש אלא שגרם החטא. וא"ל ג"כ לך רד. ואחר שנשתטח ברבוי תפלות וזכה שנמחל עונם. לא הי' לגמרי כד"ש לעתיד דיבוקש עון ישראל ואיננו וכשלג ילבינו. אבל אז א"ל וביום פקדי ופקדתי. כי עדיין לא זכו לסליחה גמורה שהוא רק ע"י תשובה שלימה שיזכו לביעור הרע מן העולם לגמרי וביטול יצה"ר כלעתיד וכדוד המע"ה שהקים עולה של תשובה שא' ולבי חלל בקרבי שהרגו ליצ"ר. וע"כ אמרו דוד מלך ישראל חי וקיים. דהמיתה הי' אצלו רק ע"ד כיסוי אור הלבנה בסוף חודש שאינו סילוק האור ממנה בעצם רק כיסוי לעיני הרואים במקום זה ונגלה במקום אחר וכן כסא דוד כירח יכון עולם. דע"כ א' (בר"ה כה.) שלח לי סימנא דוד כו' וכמו דחטאו הי' רק לעיני הרואים שחשבו לחטא. אבל באמת א' כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה. כן מיתתו רק למראה עיני בנ"א בעוה"ז וע"ד שאמרו ביעקב אע"ה. רק אצלו מצד שלא חטא מעולם. ואצל דוד המע"ה מצד התשובה אחר החטא. כי משיח הוא דוד בעצמו שיעורר תשובה לכל ישראל עד שיזכו לזביחת היצר. דזהו מדריגתו שקרא עצמו הגבר הוקם על כמשז"ל. ומרע"ה שהוא הפנימיות של יעאע"ה שלא חטא לא הי' יכול להביאם למדריגת תשובה זו. ואע"פ שהוא לא חטא כיון שהי' רועה ישראל הוצרך לישראל שם עמם כמשז"ל שיבואו עמו. ומ"מ הוא חזר למדריגתו שהי' למעלה ממה"ש. וע"כ כשבא מלאך דחפו כשא"ל אחר אותה מעשה שישלח מלאך לפניו וע"ז אמר אם אין פניך הולכים וגו' כי מצאתי כן בעיניך אני ועמך וגו' בהיות אני פרנסם ודור לפי פרנס וחשב שגם הם במדריגה זו. והש"י הבטיחו ע"ז וא"ל כי מצאת חן בעיני ולא אמר אתה והעם כי הוא לבדו הגיע למדריגה הזו. וא' ואדעך בשם וידוע דהשם הוא שורש הנפש ומקור חיות וא"ל שהוא דבוק בשרשו באלהים חיים ואז מלאו לבו לבקש הראני וגו'. ובמאמר הג' לו ע"ז שהוא השלמת הדבר ע"י חיבור ב' מאמרות הקודמים בהגדת ההשפעה והצמצום. א"ל הנה מקום אתי הראה לו איך הוא מקומו של עולם ומכה"כ. ונצבת על הצור הוא מקום מחצב שורש הנשמות וכמ"ש הביטו אל צור חצבתם ונא' צור לבבי וחלקי שהוא שורש הנפש חלק אלוה ממעל ששם הוא דביתו הגמור במקור החיים. ובעבור כבודי והתגלות אותו האור הגדול הי' נכלל ונדבק במקורו ומסתלק מן העולם. דזהו מיתת הצדיקים בנשיקה שאז"ל בשעת מיתתן רואים. ונשיקה הוא התדבקות רוח ברוח ונכלל במקור. וע"כ הוצרך להחביאו במערה היא נקרת הצור שנעלם ממנו ראש הצור. וזהו מקבת בור נוקרתם שר"ל בור האמהות וצור האבות כמו שסיים הכתוב שם אאברהם ושרה. כי הי' אז כעובר בבטן אמו. וידוע או"א הם חו"ב מוחא ולבא. ובהשגת החכמה יכולים להשיג גם האור העליון. כי הוא השגה דרך העלם ולא בהתגלות. והוא השגת החכמים דעדיפי מנביא. אבל בלב הוא בהרגשה והתגלות. וע"ז ביקש מרע"ה הראני בהתגלות:
80
פ״אותחלת ההתגלות דיש מאין הוא בחכמה שבמוח והוא מצד ההשגה. וע"כ כשגילה לו שהוא מקומו של עולם. שהוא התגלות השגה שמכה"כ בהשגת חכמה לא דרך ראי'. נצב על הצור. ואח"כ כשהגיע להרגשת הלב דרך ראי' כענין ולבי ראה וגו' שהוא בעבור הכבוד בהתגלות. הוצרך הוא להתעלם מן העין לגמרי כמ"ש (במגילה יט:) שאלמלי נשאר מלא נקב מחט סדקית באותה מערה לא יכול לעמוד בפני האורה ורש"י שם מביא קרא דושכותי את כפי שעי"ז נסתמה והוקשה לי' למהרש"א בח"א דבאליהו לא נז' סתומה ע"ש. ולדעתי פשטן של דבר כן הוא ושמתיך בנקרת שהש"י הוצרך לשומו שם ולא יכול לכנוס מעצמו משמע שהמערה היתה סתומה בעצמה מכל צד. רק באמצע הצור היתה כרוי' אותה נקרת. וא"א לאדם ליכנס לתוכה כלל אם לא בדרך נס והש"י הכניסו. ואחר שנפתח דבר זה למרע"ה ע"י הש"י הי' נקל אח"כ לאלי' לבוא לתוכה מעצמו ג"כ. כידוע דכל שער נס שנפתח פ"א יוכלו אח"כ כל צדיקים לבוא בו. וענין ההטמנה במערה זו הוא חזרת האדם בסוד העיבור כאלו הוא סגור בבטן אמו שלא יצא לאויר העולם ושם נר דלוק על ראשו שצופה בו מסוף עולם ועד סופו כנ"ל וכמ"ש (בנדה ל:) מקרא דבהלו נרו וגו'. והוא נר ה' נשמת אדם שהוא חלק מאור הגנוז לצדיקים שצופין בו מסוף העולם ועד סופו כנ"ל. וכמ"ש (פסחים ח.) דצדיקים בפני שכינה כנר בפני האבוקה. דעל אור האבוקה דשכינתו ית' נא' לא יראני האדם וחי. רק בשעת מיתה בנשיקה שנתדבק ונתחבר הנר אל האבוקה. והנשמה תוכל להשיג ולא כשמלובשת בגוף החומרי. וטרם שיצא לעולם עדיין אין התלבשות גמור ליכנס בפנימיות הגוף. רק עומדת באור מקיף על ראשו. וע"כ יוכל לצפות ולהשיג בו מעין עוה"ב. וע"ז א' (נדה שס) דאין ימים ששרוי בטובה כאותן ימים. ועי' בס' יצירה אין בטובה למעלה מעונג. והוא עונג שבת שמעין עוה"ב שהוא יום שכולו שבת ששובת מיגיעה רק מתענג על ה'. וזהו האור כי טוב המתגלה אז בהשגה דכולם ידעו אותי ולא ילמדו איש וגו'. וכן בבטן אמו מלמדין אותו כהת"כ. והוא ג"כ ע"י צפיית אותו נר. והוא השגת חלקו בהר סיני שכל הנפשות היו שם כמ"ש (בשבת קמו.). ואחר שנתלבש בגוף נשכח ממנו הכל. וצריך להשיג ולבוא לזה בהשתדלותו ויגיעתו אחר שיגיע לכלל דעת והבנה והשגה. ובמעי אמו ההשגה הוא מצד האור מקיף שאין לו עדיין דעת ומוחין כלל. וע"כ א' שם על הצפי' מסוף עולם ועד סופו אל תתמה שאדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. שהוא דוגמת החלום שבשינה והסתלקות הדעת. והוא השגת הנביאים דבחלום אדבר בו. וישעי' אמר ואראה באספקלריא שא"מ וזהו מדריגת במראה אתוודע. ויש ג"כ מדריגה בחלום אדבר. ומזה הוא הנבואה הניתנה לשוטים ולתינוקת שאין בהם דעת והשגתם כבחלום. וכן צפיית העובר (וכן כל השגת העוה"ז לגבי העוה"ב כמ"ש בשוב וגו' היינו כחולמים) והגם דלא יראני האדם וחי. בחלום יוכל לראות כמ"ש ביעקב אע"ה שראה בחלום והנה ה' נצב עליו. וידוע שגם בנשמות טרם כניסתם לגוף הם בסוד עיבור אחר צאתם ממקור מחצבתם מקור החיים ית"ש ממושב יקרו ושכינת עוזו. הם שוהים שם חדשי עיבור עד שתבוא לגמר שלימותה בצלמנו כדמותנו שתהי' ראוי' לכנוס בגוף האדם. וזה סוד כניסת מרע"ה מראש הצור לנקרת הצור דשם יוכל לראות בשעת ההעברה כבחלום וצפיית העובר וע"ד ראיית ישעי' באפסקלריא שא"מ שרומז לשכינת עוזו כנודע. אבל ישעי' ראה כצופה דרך אספקלריא למה שהוא מרחוק. וכמ"ש דהוא א' שמעו שמים והאזיני ארץ ומרע"ה א' להיפך. דהאזנה הוא בקרוב והי' רחוק ממנו כרחוק שמים מארץ וע"כ שראוהו יושב על כסא רם ונשא. שהי' מרומם ומנושא למעלה מעלה ממקום מדריגת השגתו וראייתו. אבל במרע"ה נא' אעביר על פניך וכן באלי' נאמר צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר וגו' שעבר לפניו והוא נכנס מיד בתחלה אל אותה המערה וצוהו ה' לצאת משם ולעמוד בהר ונא' שם אח"כ וילט פניו באדרתו ויצא ויעמוד פתח המערה. ופתחה הוא לתוך ההר עצמו שדרך שם הכניס הש"י למרע"ה שאף שסתומה מכל צד. ע"כ יש דרך כניסה שמכונה בשם פתח. ומרע"ה הדביק עצמו תחלה למקורו ושרשו. ומזה יוכל לימשך ההשגה אח"כ (וכמו השגת העובר וכל חיותו הוא רק מכח אותו טיפה זרעית של האב שנקלט ברחם) ולאלי' ציוה לצאת עכ"פ מפנימיות ולא אמר לעלות להר. דזהו יציאה מהמערה לגמרי וזה א"א שהרי אפי' רק במלא נקב מחט לא יכול לסבול. רק א"ל שיעמוד בהר ר"ל בתוך ההר עצמו ולא במערה ונקרת בו. רק בגופו של הר עצמו בעוביו השוה למערה שצריך רק יציאה ולא בראשו שצריך עליי' ולא אמר ועלית להר. וההר הוא הצור שממנו מחצב הנשמות דכל ישראל ששרשם מאותיות התורה כידוע. וזה הר האלהים שעליו ניתנה תורה. ושם אלהים שהוא בעל הכוחות כולם הוא הכולל כח כל הנפשות. שכל נפש הוא כח מיוחד. ועכ"א באליהו שבא להר האלהים חורבה. ושם חורב דרשו בשבת שירדה חורבה לאו"ה עליו. והיינו כידוע דקודם מ"ת היו נפשות או"ה ובני ישראל כולם ממקום א'. כי הי' מעורב טו"ר וזוהמת נחש. ובמ"ת שפסקה זוהמא מישראל ונבחרו לעם מיוחד נפרדו ג"כ בשורש נפשותם וכמ"ש התוס' (ע"ז ה.) דאינם ממקום א'. וזהו אחר מ"ת שנפרדה הטוב מהרע. וכל הטוב נעשה שורש ומקום בפ"ע לנפשות מישראל. וכל הרע נפרד לשורש לנפשות האומות שכולם מחלק הרע והסט"א וזהו החורבה שבא להם שנחרבו ונעשו כמדבר שמם ע"י פירוד ויציאת כל הטוב מהם. וכל השגת האדם הוא ע"י העלאת נשמתו לשרשה כידוע:
81
פ״בומרע"ה זכה מה שלא זכה אדם בעולם בקבלת התורה מידו של הקב"ה. שהוא ההשגה בדבקו שורש הנשמות כולם למקור הכל ית"ש דחלק ה' עמו וזהו ראש הצור. אבל אליהו נכנס רק בצור עצמו שזהו פתח המערה. שהמערה הוא מקום העיבור כרחם האם ששם מצטיירת ונשלמת כל נפש הנחצבת מהצור לשם להיות קומה שלימה. ושם ג"כ הוצרך להליט באדרתו. וכן מרע"ה הוצרך גם במערה להשכת כפיו. ופי' בס' צרור המור פ' תשא דר"ל ענני כבוד כמו על כפים כסה אור (וכן פי' בפסיקתא זוטרתי דר' טובי' שם) וכל התגלות שכינה למרע"ה הי' בהתגלות עמוד הענן דישת חושך סתרו כתיב אבל בכל מקום נא' בפירוש ענן וכאן קראו כפי. דרק לגבי ראיית הפנים הי' בזה הסתר כענן. כי הצור עצמו שמקיף המערה גורם רק העלמת ההשגה דגדלות בדעת שלימה כמו שהנפש היא בהתפשטותה בקומה שלימה רק השגה דקטנות כהשגת העובר שנתקפל תלת גו תלת וג"ר והמוחין גנוזין ואינם בהתגלות. והשגה כזו ג"כ א"א דרך ראיה כ"ז שהוא בגוף. ואדרת אליהו הוא הלבוש הגופני שלו וע"כ כשעלה למרום נפלה האדרת ממנו. ובזה הלבוש הליט פניו ששם צלם אלהים שבו ההסתכלות וההשגה הגמורה לעתיד דעין בעין יראו ולא יכנף עור מוריך שלא יהי' כיסוי והעלם. ואצל אלי' היתה ההעלמה ביותר ע"י הגופניות המעלים. ואצל מרע"ה שנזדכך אז ביותר הי' ההעלם מצד החושף סתרו. והוסר מיד שיזכה למראה אחורים ואז"ל שהראהו קשר של תפילין. ומצד הפנים הם התפילין עצמן. ותפילין דמארי עלמא כתיב בהו מי כעמך ישראל כו' וכמ"ש (ברכות ו.) שהוא מתפאר בישראל שהם גוי אחד לשמו ית'. כי הוא נקרא אלהי ישראל. שכל האצילות ובריאת כל העולמות להראות כבודו וגילוי אלהותו הוא רק על ישראל. וכמו תפילין דידן הוא יחוד שמו ית' שנקרא עלינו. וכמ"ש וראו וגו' כי שם ה' נקרא עליך וגו' אלו תפילין שבראש. כן תפילין דמארי עלמא הוא קריאת שמו על ישראל שהם מיוחדים לשמו. ולעתיד יהי' ההתגלות הזה בפ"פ כמו"ש (בשבת פ ט:) מחוי להו יצחק הקב"ה בעיניהו וכמ"ש והיו עיניך רואות את מוריך. ובעוה"ז א"א זה רק משרע"ה זכה לראות האחוריים שהוא קשר של תפילין שהוא ג"כ גילוי התקשרות זה של ישראל עם אביהם שבשמים. אבל לא בהתגלות גוף הקריאת שם רק הגילוי לעין שיש קריאת שם כזה מצד הפנים דע"י הקשר של תפילין יודע שיש תפילין. ולפע שכל השגת מרע"ה הי' דרך ראי'. ע"כ א"ל ופני לא יראו כלל. רק לאחוריים זכה דרך ראיה:
82
פ״גאבל השגת רע"ק דרך חכמה רמזו בפ' וכל יקר ראתה וגו' ויקר הוא תרגום של כבוד. ובתורה לא נמצא רק מלת כבוד ות"א יקרא. אבל בנביאים וכתובים נמצא מלת יקר. ופעם הראשון הוא בתחלת נבואת שמוחל על השגת הנביאים נא' דבר ה' היה יקר וגו'. וכל מלה במקום שהוא נזכר ראשונה שם הוא גילוי שורש ענינה. וכמדומה שקבלתי כן. ומלת יקר בנביאים היא לקוחה מארמי וכמ"ש (במגילה ט.) מלשון ארמי דבאסתר פ' יתנו יקר. ונא' (בסנהדרין לח:) אדה"ר לשון ארמי סיפר ממ"ש ולי מה יקרו וגו' וידוע דלשון ארמי ותרגום הוא האחוריים דלשון הקודש. וזהו השגת הנביאים באספקלריא שא"מ השגת הכבוד אצלם בלשון יקר. וע"כ אמר ישעי' ואראה וגו' שיכול להשיג גם ראיית הפנים בהשגה כזו דראיית הכבוד בהעלם נקרא השגת יקר. ואצל רע"ק נאמר כל יקר. כי השגת החכמים היא עוד בהעלם יותר ויכולים להשיג יותר. והוא השגת כל היקר כולו שהוא כלל השגת הכבוד לנבראים שהכל ברא לכבודו. (ובמגילה טז:) אמרו יקר אלו תפילין כמ"ש וראו וגו' אלו תפילין שבראש שהם היקר לישראל. וכן למעלה זהו כל התגלות הכבוד דפב"פ. וזכה רע"ק לראיית התפילין דמארי עלמא עצמן ולא כראיית מרע"ה שהיא ראי' גמורה שנקרא ראיית הכבוד. אבל הוא ראה היקר שהוא כמו לשון ארמי נגד לה"ק שהוא מתורגם אותה המלה שאין מובנת למי שאין מכיר לה:ק ללשון המובן לו. ולשון הקודש הוא השגת הקדושה בעצם כמות שהיא ממש ולשון ארמי הוא המפרש ומתרגם למי שאינו יכול להשיג הקדושה ממש. אבל משיגה בלשון שהוא מבין. והוא אותה הדבר והענין עצמו. רק שאינו ממשותן של דיבורים כמו שיצאה מפה המדבר. וע"כ השיג הוא מה שלא ראתה עינו של מרע"ה שהוא מראה הפנים ותפילין שבראש עצמן. וזה סוד שחיבר ס' הזוה"ק בלשון ארמי אף שכל דברי התנאים בתושבע"פ משניות ובריי' כולם בלה"ק. כי התגלות הסודות הנעלמות שהוא כל היקר שנתגלה לרע"ק וחביריו ותלמודיו. א"א לגלות בעוה"ז רק בלשון ארמי. ויחזקאל שגילה מעשה מרכבה בלה"ק. שם באמת הוא בתכלית ההעלם. ואין ההתגלות אלא למי שזוכים להיות צופים במרכבה. ולהשיג כל יקר כרע"ק שנכנס בשלום ויצא בשלום שהוא הכלי מחזיק ברכה. ובו חותמין כל התפלות והברכות כמשז"ל. וכן חתימת המשניות שהוא התושבע"פ בו שתחלתו מס' ברכות וסופו בשלום וכלי מחזיק ברכה לישראל. כי בריאת העולם בב' שהוא ל' ברכה כמ"ש (בב"ר פ"א) דג' התחיל ההתגלות דנפש חי'. שע"ז הי' תכלית מכוון כל הבריאה להיות נפש חי' בעוה"ז הגופני שיהי' בו חיות מחי העולמים שהוא מקור החיים להכיר את בוראו. והתחיל התגלות החיות בדגים שבים וביסוד המים דעולם חסד יבנה. ומצד החסד הוא התפשטות החיות גם למי שאין בו דעת עדיין להכיר את בוראו. וזהו נגד אברהם אע"ה שהוא התחלת בנין העולם דע"כ א' בהבראם באברהם. ונקרא אב המון גוים ואב לכל העולם כולו כי הוא חפץ להצדיק כל הבריות כמ"ש (בב"ר פ' מט) ע"פ אהבת צדק על אאע"ה ששונא לחייב גם הרשעים כסדומיים כי הכל בריותו ית'. וקילוסו עולה גם מן הרשעים בגיהנם כמשז"ל. ואז"ל (בחגיגה טו.) (וסוטה כב.) (וב"ב טז.) בראת צדיקים ובראת רשעים שגם הם מכלל הבריאה. ויש בו צורך להיות יתרון האור מן החושך. דע"כ ברייתו של עולם ברישא חשוכא. ולעתיד יהי' לכל א' מישראל כ"ח מאות עבדים כמ"ש (בשבת לב:) שיהי' ריבוי כזה באותם הנשארים להיות גרים גרורים ועבדים לישראל. ע"ד הרבוי שיש בבע"ח נגד בנ"א. וכן בצומח נגד בע"ח. שכל הגדול במדריגה אין בו ריבוי כ"כ. וכישראל נגד העכו"ם דאתם המעט מכל מכל העמים. וכן שבט לוי נגד ישראל. והרבוי הזה דעכו"ם הוא נמשך מהברכה דדגים פרו ורבו ומלאו וגו'. דזהו שורש הברכה שיהי ריבוי בהחיות. ולבני ישראל הדבקים באלהים חיים ובתורה שנא' בה כי הוא חייכם. הריבוי הוא בחכמה והשגת אלהות שהוא שורש החיות:
83
פ״דוברכה דאדם שהוא לישראל דאתם קרוים אדם הוא ג"כ פרו ורבו. אבל סיים וכבשוה ורדו בדגת וגו'. שע"ז הוא עיקר ברכת הריבוי שלהם שיכבשו כל הארציות והגשמיות דעוה"ז. ועי"ז ירדו בכל הבע"ח שחיותם הוא רק בגשמיות ולכך נברא. כמ"ש אם למדת תורה הרבה וכו' שלכך נוצרת. והתורה היא דפוס כל מע"ב ומאן מלכי רבנן (גיטין סב.) דע"י השגתם בתורה הם מושלים בכל הבריאה כולה. ובריאת הבע"ח וכן העכו"ם עם הדומה לחמור ונמשל כבהמות. הם לצורך האדם מה שצריך לשימוש גופניותו וכמ"ש (ברכות לה:) בזמן שעושין רצונו של מקום עמדו זרים ורעו וגו'. והאלהים עשה האדם ישר שיהי' כולו לה'. וצרכי גופו בעוה"ז הי' נעשה ע"י הבע"ח. ושמש הגדול בהם הי' הנחש כמ"ש (בסנהדרין נט:) חבל על שמש גדול שאיבד מן העולם כו'. וב' נחשים טובים שמשגר לצפון ודרום. הוא ע"י כבישת היצרים דתאוה ורציחה שע"ז א' (בע"ז ה:) ע"פ אשריכם זורעי וגו' כשעוסקים בתורה וגמ"ח יצרם מסור בידם. גמ"ח היא מדת חסד לאברהם באהבת הבריות שהוא מסט' דדרום. ומשם הי' מביא הנחש מרגליות טובים. כמ"ש (ב"ב טז:) מרגליות טובה היתה תלוי' בצוארו של אברהם אע"ה כו' דחידושי תורה נקרא מרגליות כמ"ש (בחגיגה ג.) מרגליות טובה היתה בידכם. ובכמה מקומות (יבמות לב: וש"נ) אי לאו כו' משכחת מרגניתא (וביבמות צד.) הו"ל למידרש מרגניתא. ומאברהם אע"ה התחיל ב' אלפים תורה וב' כליותיו היו כב' מעיינות ונובעות תורה (כמ"ש ב"ר פ' סא) וזהו אכילה הרוחניות שנא' לכו לחמו בלחמי וגו' שע"ז א' (מס' סופרים פ' כא ה"ט) שהי' אוכל נגד ע"ד אנשים. כידוע מה שמפ' זה על משה ואהרן נדב ואביהו וע' זקנים. שכ' בהם ויחזו וגו'. ויאכלו וגו' (בי' בריש ס' פני ארי) וז"ש שתלוי בצוארו ששם תולין תכשיטין דאבנים טובות ומרגליות כמ"ש וענקים לגרגרותיך. וגרגרת הוא מקום בית הבליעה דע"כ הרעבתן נקרא גרגרן והוא הצואר. וע"כ א' (מגילה טז:) ע"פ על צוארי בנימין ועל צואריו. דרומז לב' מקדשים ומשכן שילה. דשם המזבח שאוכל כל הקרבנות. דע"כ אמרו (זבחים נג:) דהוא בחלקו של טורף וזה הצואר דקדושה:
84
פ״הוהשלחן הדומה למזבח שכאמר עליו ד"ת שמתחדש לו אכילה רוחניות ע"י אכילה הגופנית שבקדושה. וכאכילת אליהו שהלך בכחה מ' יום. שהוא הזמן דקבלת תורה. ולהר האלהים להשגת אור העליון הגנוז בתורה. והוא השגת החכמים בתושבע"פ הנא' בשבח האשת חיל פיה פתחה בחכמה. היא חכמת שלמה דמלכות פה תושבע"פ. ותורת חסד על לשונה כי מרפא לשון עץ חיים. ולה"ר הוא לישנא תליתאי ההורג ג'. דשורש יצ"ר דכעס ורציחה שמארס נחש הקדמוני ע"י הזוהמא שהטיל בחוה וקלטה קין ונהרג ע"י ג"כ כ'. הבל והוא ותובל קין שתבל אומנתו. והוא שורש כח הרע של נחש שהביא מיתה לעולם והביאה גם ע"ע. כי הוא אש השורף ושיצי כולא. ואז הוא ג"כ נכלה ואיננו. כי לעתיד יבולע המות לנצח ויהי' שחיטת היצ"ר ומה"מ שהוא הנחש. ואז גר זאב עם כבש כי אותו שורש רע דרציחה יכלה לגמרי שלא ישאר שורש וענף. דזהו שורש עמלק שצריך למחותו מהעולם לגמרי. וע"כ לאותו רשע אין רפואה לקללת עפר לחמו על שהוריד הבריות לעפר דרקב עצמות קנאה. שהרע מכלה א"ע עד שנעשה עפר שחוזר לשורשו ואז חוזר להיות אדם כבתחלת הבריאה מחדש. ואז ה' בדד ינחנו ואין וגו' דלא יהי' שריד לבית עשו. והוא פסולת הגבורות דתושב"כ הוא מסט' דגבורה כמ"ש בזוה"ק (ח"ג פ' סע"ב) וכמ"ש אש דת למו והיא שורפת תאות רעות שע"ז נאמר בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין. שיצה"ר שבבריאה הוא בתאוה שע"ז הוזהר אדה"ר באכילת עה"ד שהיא תאוה לעינים. ודבר זה צורך בעולם דגם לעתיד ישאר כמ"ש במדה"נ (זח"א קלז ב) לבן דאתלבן. כי לא יהי' רק לב להוציא בשר כיעקב אע"ה דלא מת. אבל לבטל לגמרי א"א כי הוא צורך העולם כמ"ש (ביומא סט:). רק שיהי' ניטל ממנו כח הנחש בהסתרו שהכניס תבערת אש בתאוה. והתורה אש אוכלה אש. ונכלה אותו אש דתאוה הנמשך מזוהמת הנחש ומשכא דחויא. וזהו התבלין שמתבל האוכל ועושהו טוב ונעשה חסדים טובים. ומזה נמשך תורת חסד שהוא מה שהש"י בחסדו משפיע בלב חכמ"י. והוא הנמשך למים שיורד רק למקום נמוך. ומאן דאיהו זעיר איהו רב. וזהו מדריגת דוד הוא הקטן שהי' מקטין א"ע שהוא המאור הקטן כירח יכון עולם שאין לה אור מעצמה רק שמקבלת מהחמה שהוא אור העליון דתושב"כ. והוא הי' התחלת התגלות תושבע"פ והוא לשון חכמים מרפא לדורו שהיו בעלי דלטוריא ולה"ר שהוא בא מפסולת הגבורות הנמשך ומשתלשל עד מדה אחרונה דרע שהוא הפה דובר נבלה ול"ר ששקול נגד ג' עבירות החמורות כמ"ש (בערכין טז:) כי שם המות ביד לשון המדברת גדולות ופוס ממלל רברבן של מלכות הרביעית שחיות שלהם מן החרב כמ"ש ועל חרבך תחי' ולהביא מיתה לעולם. וסופם חרבם תבוא בלבם ואז יבולע המות. כי תורה היא עץ חיים שהאוכלה חי לעולם. רק שיש להט החרב המתהפכת לשמור דרך עה"ח. וזהו חרבא דעשו הרשע וזרע עמלק שהוא הנלחם ברפידים לרפותידיהם מד"ת אז בהתחלת קבלת התושב"כ והמן נתעורר נגדם בהתחלת התפשטות התושבע"פ שהתחיל אז בדור אנכה"ג שחזרו וקיבלו מאהבה:
85
פ״וושורש הנפשות דישראל היא מהתורה וס' רבוא דדור המדבר שהם שורש לכל הדורות. שרשם מס"ר אותיות דתושב"כ. ושאר נפשות של כל הדורות הם מהתפשטות התושבע"פ שבכל דור וכפי ריבוי התחדשות חכמת תושבע"פ של חכמי הדור כן הוא הריבוי בהנפשות מישראל שבאותו דור. וכנגדו המחי' מזרע עמלק שכזה קם זה נופל. ומחייתם הוא ע"י הברכה דדגים שהוא ריבוי שפע החיות היפך שרשם מסט' דמותא ואל אחר אסתרם ולא עביד פירין. וע"כ מפלתם בחדש אדר שהוא מזל דגים. וכן ביד זרעא דיוסף שברכתם וידגו לרוב. והריבוי דישראל הוא ע"י הברכה דאדם פרו ורבו וגו' שברכה זו הוא על הריבוי בהתפשטות התושבע"פ כנ"ל. וברכה ג' דיום השבת שהוא מעין עוה"ב הוא התחדשות אור התורה שיהי' בימות המשיח דלא ילמדו וגו' כי כולם ידעו וגו' שיהי' קבוע בלב כמ"ש ונתתי לכם לב בשר. שלב כל ישראל מעצמם יהי' נובע מקור חכמה. כי אז יתפתחו תרעי דחכמתא דלעילא. שהתורה היא נובלות ממנה כמ"ש בב"ר (פ' יז). והוא האור הגנוז לצדיקים לעת"ל ותורה אור. וע"כ אמרו (קה"ר פ' יא) דתורה דעוה"ז הבל הוא נגד תורתו של משיח. ר"ל כמו הבל היוצא מהקדירה. וכן הבלא דגרמי שהוא הבל הנשמה הנשאר בעוה"ז בקבר עד תחה"מ. וכן ז' הבלים שא' קהלת על כל עניני עוה"ז דבז' ימי הבנין נבנה העוה"ז. והוא עמודיה ז' שהעולם עומד. והם ז' ספר תורות שא' (בשבת קיו.) דויהי בנסוע ס' בפני עצמו והוא הקטן שבהם. שהיא רק פ"ה אותיות נגד מלכות פה שהוא השראת השכינה בתחתונים ובתוך בני ישראל ע"י הארון והתורה שהיא לנו שיור גם במסעות ובגלות דעי"ז הכבשה מתקיימת בין הזאבים. דינוסו משנאיו מפניו. וזהו נגד יום השבת שבו המנוחה והייחא בעוה"ז. והוא הבל נגד המנוחה דיום שכולו שבת וכמ"ש דהוא א' מס' בו ופי' בתו"ח בב"ב דר"ל דבטל בו. כי אז יהי' המנוחה שלימה שהש"י רוצה בה והוא אור הגנוז לצדיקים:
86
פ״זוב' ברכות ראשונות הם בפרו ורבו שהוא הברכה דעוה"ז דלכך נברא להיות מסובלים בעמל תורה ומצות דלשבת יצרה. ות"ח נקראים בוניך ובנאים שהם העוסקים בישיבו של עולם להתחדש בכל יום תמיד מע"ב כמו תחלת הבריאה דהי' ע"י התורה שהוא כלי האומנות לב"ע כמ"ש בריש ב"ר. והתחדשות מעשה בראשית שבכל יום הוא כפי עמל בנ"י בתורה ועול מצות. אבל ברכה דשבת הוא במנוחה שהוא השפעת השגה הגדולה שלא בעמל ויגיעה כלל. רק ע"י יגיעתו הקודמת בו' ימי המעשה כפי השתדלות הכנתו כן הוא השגתו בקדושה דיום השבת. וכן כפי היגיעה בעוה"ז ההשגה דעוה"ב. דמי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת. ולא יגעת ומצאת אל תאמין. רק אחר היגיעה יבוא המציאה שהיא בא בהיסח הדעת וכנז"ל דלא ע"י יגע כלל שהוא למעלה מהשגת ידיעתו. וזהו המנוחה שלימה שהקב"ה רוצה בה. ובה יש ז' מדריגות שחשב שם מקודם והם. אהבה ונדבה אמת ואמונה שלום והשקט ובטח. וג' פעמים מנוחת נאמר בהם שם. וזה נגד ג' ראשונות כי כל דבר חלוק לי' כידוע וכשהיא בתכלית השלימות שהש"י רוצה הוא כשזוכה שיטעימוהו מעין עוה"ב כמ"ש (בברכות יז.) עולמך תראה בחייך דדרך ראי' אפשר להשיג גם בעוה"ז למי שזוכה לה במנחה דשבת שהוא עת רצון ורעוא דרעוין שאז נסתלקו ג' צדיקים משה יוסף דוד כי הסתלקות הצדיקים נק' דנח נפשי' שהגיעו מיד לשלימות המנוחה הגמורה דעוה"ב. ומ"ש צדיקים א"ל מנוחה כו' בעוה"ב שנא' ילכו מחיל אל חיל וגו' זהו מצד התעלות מדריגות הנשמה שמתעלית ממדריגה למדריגה. אבל הנפש והרוח שבהם הוא עיקר היגיעה והשתדלות אדם בעוה"ז שיולד לעמל דכבישת היצר השוכן בדם הוא הנפש שבכבד וברוח שבלב כמ"ש יצר לב האדם רע וגו' יצר לבו רק רע וגו' ונא' לב כסיל לשמאלו. (ובברכות סא.) דיושב על ב' מפתחי הלב. ובמתים חפשי ונח נפשי' ורוחי' ממלחמת היצר ולעתיד שיבוער היצר והרע יהי' יום שכולו שבת ומנוחה מהעמל דעוה"ז. אבל הנשמה שבמוח דטהורה שזוכין לה הת"ח דמשכן החכמה במוח ויהבין לה למי שזכה יתיר שכבר נצח (דזהו פי' לשון זכה כמ"ש עמ"ש בספ"ק דברכות ולא זכיתי דר"ל לא נצחתי להחולקים) ליצ"ר שבלב ע"י שמשכו לביהמ"ד. והשגת החכמה הוא דבר שאין לו שיעור וכמ"ש לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד דארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. וכל השגה דעוה"ז אינו כלום לגבי השגה דעוה"ב. דעיקר החכמה הוא מה שחלק מחכמתו ית' להאציל להיות מושג לבנ"א וכמו שמברכין על חכמי ישראל שחלק מחכמתו ליראיו. ועל העכו"ם שנתן כו' דגם בהם יש חכמה כמ"ש (במגילה טז.) דאפי' באו"ה נקרא חכמם. והיינו כשמכיר האמת כהאי דהתם בחכמיו דהמן אם מזרע וגו'. ובלעם ראש חכמי או"ה חכמתו הוא בהשגת האמת דמעלת ישראל שגילה בפרשתו. אבל הם אין משיגים רק מה שהש"י מגלה להם לצורך ישראל. וע"כ אומרים שנתן כי אין משיגים אלא מה שניתן להם לבד. אבל לחכמי ישראל חלק כמ"ש חלק ה' עמו. שנשמת בני ישראל הוא חלק אלוה ממעל וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים מאן דנפח מתוכו נפח והוא חלק הנשמה שהוא החכמה שבמוח דחכם עדיף מנביא כמ"ש (בב"ב יב.) ע"ש ברמב"ן דהוא רוה"ק. וידוע דר"ל רוח מקדש עילאה שהוא המשכה מחכמה העליונה וע"כ א' (בעירובין יג:) אלו ואלו דא"ח (ובחגיגה ג:) כולם ניתנו כו' מפי אדון כל המעשים ב"ה דכתיב וידבר אלהים וגו' ר"ל דשם אלהים ר"ל בעל הכוחות כולם כמ"ש באו"ח (סי' ה') וזהו אדון כל המעשים. וכ"א יש לו חלק מיוחד כפי שורש נשמתו. ויניקתו מחכמה עילאה כפי השייך לחלקו. ולחכמתו ית' אין סוף. וכן להשגת חכמי' וע"ז נא' ונתתי לך מהלכים בין העומדים דהמלאכים עומדים על מדריגה א' כ"א כמו שנברא ואין יכול להשיג יותר מהניתן לו ביצירתו. אבל האדם גם בהיות נשמתו בשמי מרום בין העומדים הוא מהלך מחיל אל חיל. ובכל שעה משיג יותר. וזהו המנוחה שלימה שהש"י רוצה בה שהוא רק שביתה מהעמל דו' ימי המעשה. שהוא שבת אז מכל מלאכתו. ומלאכת הש"י היה ע"י עשרה מאמרות וכמ"ש (בשבת קי"ט:) דהדבור כמעשה דבדבר ה' שמים נעשו ור"ל דע"כ צריך לשבות גם מדבור שלא יהי' דיבורך של שבת כו' (שבת קיט רע"ב) דאמר ר' זירא לזוגי דרבנן לא תחלוני' שצריך לשבות גם מעמל פה דתורה ומ"ש (בירוש' פ' טו דשבת) לא נתנו שבתות אלא לעסוק בתורה היינו עסק בלב דאז עיקר הזמן דהשפעת ד"ת בלב. ובפסיקתא (ס"פ כג) פליגי בזה רחב"א אמר לא נתנו שבתות אלא לתענוג ורשב"נ א' לת"ת וא' דלא פליגי דמ"ש רשב"נ לפועלים ורחב"א לרבנן ע"ש ור"ל דרשב"נ היה בעל אגדה כמ"ש בכ"ד ואגדות היו אומרים לפני ההמון וע"כ א' (במ"ק יז.) דכמה שני דלא אתי לבהמ"ד ע"ש. והשקועים בכל ימי המעשה בעסקי עולם. עונג שלהם בשבת לעסוק בתורה. אבל רחב"א עסקו במשמעתא וכמ"ש (בסוטה מ.) דע"כ שבקוהו כ"ע ע"ש כי המון חפצים באגדה וע"ש (מט.) ברש"י. וע"כ א' לרבנן שעמהם עסקו בביהמ"ד. ולהם העיקר לתענוג. ואין ר"ל באכילה ושתי' ועונג גופו. (דשבת קיח סע"א ורע"ב) א' המענג את השבת כו' ולא א' המתענג בשבת. ובזוה"ק (יתרו פח) כ' בשבתא יהבין ליה לב"נ נשמתא כו' דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי. ובג"כ אקרי שבת מהו שבת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי ע"ש. ר"ל דהקב"ה נקרא ע"ש פעולותיו. וכל שם יש לו הוראה מיוחדת ושם הוי' הוא עיקר כידוע דע"כ אינו נהגה בעוה"ז כי מורה הי' הוה ויהי' דם ע"מ שקודם בריאת עוה"ז ואחרי ככלות כל עוה"ז. אבל מ"מ גם הוא עדיין אינו מורה שלימות כל האצילות כידוע די' מורה חכמה ה' בינה כו' ומתחיל מחכמה שהוא תחלת ההתגלות יש מאין דשם יש השגת אדם בחכמה שבמוח ובינה שבלב אף שאינו נגלה בדבור ופעל. אבל כ"ע שהוא נקרא אין כמ"ש בזוהר בשלח (סד ב') שכל הנעלם מכל רעיון אינו נכלל באותיות שם זה. ועליו רומז שם אהי' דר"ל שיהי' לעתיד. דאז יתגלה אור זה הנעלם בעוה"ז. ורק בשבת שהוא מעין עוה"ב א' בזוהר שם דבסעודה ב' נא' תתענג על ה' על ה' ודאי דההוא שעתא אתגליא ע"ק כו' וע"ש ושם (פג רע"א) על ה' אתר כו' דכתיב מאין כו' יעו"ש והיינו למעלה משום הוי' שמתחיל מחכמה כנ"ל:
87
פ״חסליק ספר קדושת שבת מכתי"ק
88