פרי צדיק, שבת הגדולPeri Tzadik, Shabbat HaGadol
א׳התוס' (שבת פז:) הביא טעם שנקרא שבת זה שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול כדאמרינן במדרש כשלקחו הפסחים באותו שבת שהיה עשור לחודש נתקבצו בכורות כו' ו* בכורות מלחמה והרגו רבים מהם הה"ד למכה מצרים בבכוריהם ע"כ. וצריך להבין למה נקרא זה נס גדול, הא כמה נסים גדולים מזה נעשה. ומה גם שזה היה ע"י הבכורות ולא נעשה כלל בציווי השי"ת ולא נחשב כלל בין המכות, גם מה תועלת היה מזה ליציאת מצרים ובעיקר הלשון נס גדול קשה להבין מה שייך אצל השי"ת נס גדול היפלא מד' דבר, גם קו' המפורש דהו"ל לקבוע ביום י' לחודש שיהי' נקרא יום גדול ולמה קבעוהו בשבת שקודם פסח, אך באמת הא דנקבע ביחוד במזמור הלל הגדול. למכה מצרים בבכוריהם כל"ח כפי מדרשם אף שזה לא נחשב במנין המכות, ולא הוזכרו שם שאר המכות, הענין הוא דכתיב נתחי כפרך מצרים וגו' ואתן אדם תחתיך ולאומים תחת נפשיך, והיינו שנשים קטרוג על ישראל ח"ו, נותן השי"ת כופר החתם מאו"ה ועי"ז מתבטל הקטרוג ואמר נתתי כפרך מצרים לשון עבר, ואתן אדם תחתיך שדרשו (ברכות סב.) א"ת אדם אלא אדום והיינו שכן יהיה במלכות הרביעית גם כן. והיכן מצינו שניתנו המצרים לכופר, הוא מה שהכו הבכורות באבותיהם. ואמר על זה מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך היינו אף שיהיה קטרוג על ישראל מה נבחנו אלו מאלו, כמו שקטרג הס"מ ושר של מצרים כמ"ש במ"ר (שמות פ' כא) ובזוהר הקדוש, אך ואני אהבתיך אהבה בלא טעם עדמש"נ במה אהבתני הלוא את עשו ליעקב וגו' ואוהב את יעקב, היינו אף שעשו עושה כמעשה יעקב או להפיך חלילה מ"מ ואוהב את יעקב אהבה בלא טעם, ומטעם זה נתתי כפרך מצרים, ובמדרש (תהלים מ' קלו) איתא ששם רבוא הרגו הבכורות באבותיהם המספר סוכם למספר בנ"י ס"ר, מפני שזה היה לכופר לישראל שלא יהיה קטרוג עליהם ומש"ה נעשה נס זה ע"י הבכורות עצמן שלא בציווי דאל"כ היה על גוף דבר זה קטרוג מה נשתנו אלו מאלו ונתן השי"ת בלב הבכורות שיהרגו אבותיהם מעצמן מפני פחד מכת בכורות ואז נעשו הם כופר לישראל, וכן לעתיד כ' ואתן אדם תחתיך א"ת אדם אלא אדום שהוא שורש כל קליפת ע' אומות, והשר שלו הוא על כל שרי או"ה, ולאומים תחת נפשך, לאומים היינו כל הע' אומות, שמקליפות עשו מסתעף ע' קליפות, ל"ה מימינא ול"ה משמאלא וזה שורש הע' אומות וכל אומה ואומה מכניסים הרע מקליפות שלהן גם בלב ישראל, ולכן יהיו הם כופר לישראל (כמו שנת' במ"א בענין נוטל חלקו וחלק חברו בגיהנם) וכמ"ש ונשא השעיר את כל עוונתם עוונת תם (ב"ר פ' ס"ה) ואז לעתיד גם כן יסבב השי"ת שיהרגו זה בזה שיהיה הם כופר לישראל וכן מש"נ כוש וסבא תחתיך שיתגרו זב"ז. נמצא מה שהרגו הבכורות מעצמן באבותיהם ס"ר הי' עיקר הסיבה ליציאת מצרים והענין מבואר בזה"ח (פ' בלק) מאשר יקרת יקר מבעי' לי' וכו' מהו יקרת מכלל דאיהו מגרמי' התיקר כו' והיינו שצריך שיהי' התעוררת גם מצד האדם ואז מתעורר מדת האהבה ואף ביציאת מצרים הי' מעט התעוררת מצד ישראל כמ"ש (ש"ר ס"פ א) שעשו תשובה הבינונים וגם הרשעים הרהרו לעשות תשובה שאפילו אחד בחברו לא ידע אלא הקב"ה לבדו כו' ואף שהי' ההרהר תשובה רק מצד הלחץ והדחק, מ"מ נתעורר אז מדת החסד והאהבה בלא * ואנכי אהבתיך ונעשו המצרים כפרס, ומדת החסד הוא מדת הגדולה שכן משבחין הגדול הגבור והנורא נגד מדת חג"ת שהאבות מרכבה להם וכן איתא במדרש (ב"ר פ' נ"ג) ויעש אברהם משתה גדול. גדול עולמים הי' שם. והיינו שאז באברהם אבינו ע"ה שנתברר במדת האהבה והחסד נקרא השי"ת אז גדול עולמים. וזה הי' ביום הגמל את יצחק. דגדול מורה אצל השי"ת בלא שיעור למעלה ההשגת ותפיסת בנ"א. וזה נתברר אברהם אבינו ע"ה כשנולד יצחק ונימול לח' ושלא מדעתו נעשה נימול אז נקרא השי"ת בשם גדול עולמים ונקרא אברהם אוהבי בלי וכן נתתי כפרך מצרים שהוא מטעם ואני אהבתיך אהבה בלא טעם רק מצד מדת החסד ונקרא מטעם זה נס גדול שהיה מצד הגדול:
1
ב׳והנה ז' ימי פסח הם כנגד ז' מדות תחתוניות איך שנחשב אם נחשב ב' ימי הפסח לאחד אך לכל הדעות ז' ימי הפסח הם כנגד ז' מדות שבחסד שעיקר יציאת מצרים היה מצד הגדולה והחסד וכן חג הפסח הוא כנגד אברהם אבינו ע"ה בין כשנחשב ז' ימי המועדים כנגד ז' רועים. בין בחשבון ג' רגלים נגד ג' אבות תמיד פסח כנגד אברהם אבינו ע"ה, וכן לאברהם אבינו ע"ה שמדתו מדת אהבה כמש"נ זרע אברהם אוהבי והוא מרכבה למדת החסד והגדולה נאמר לו במחזה גלות מצרים ואחר כך יצאו ברכוש גדול. ושבת ברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים היינו שבשבת נכללו קדושת המועדים הבאים בימי המעשה שאחריו ולכן בעשור לחודש שאירע אז בשבת שאחריו הי' חג הפסח נתעורר אז מדת הגדולה ונעשה הנס גדול שהרגו הבכורות באבותיהם ס"ר ונתתי כפרך מצרים אף שהיו מוקפים מכל צד מקליפות מצרים רק מטעם ואני אהבתיך.
2
ג׳והנה כתיב שם כוש וסבא תחתיך ולא נזכר בשום מקום שנעשו כוש וסבא כופר לישראל, וגם לא נזכר שנשתעבדו בישראל, ואם קאי לעתיד למה נזכרו הם ביחוד ולא שאר או"ה המפורסמים, ולמה לא נכללו בכלל ולאומים תחת נפשיך, אך שרש כל הגלות היא לתיקון פגם הברית שזה היה שורש פגם מהנחש, וכן הי' גלות מצרים שנק' ערות הארץ כדי שיתקנו פגם זה, והיה זה מצד ישראל שהיו גדורים מן הערוה כמ"ש במדרש (שה"ש ד' י"א) שרה ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה ונגדרו כל הנשים בזכותה יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל היכרים בזכותו, ואף שהיה קליפת מצרים מקפת אותם מכל צד כמש"נ גוי מקרב גוי אלו ואלו מגדלי בלוריות כו' כמ"ש (ויקרא רבה פ' י"ג) מ"מ היו גדורים מן הערוה מש"ה נתעורר נתתי כפרך מצרים, וזכר אחר כך כוש וסבא תחתיך דכוש הוא שרש קליפת קלקול הברית כמ"ש (סנהדרין קח:) שחם שמש בתיבה וזה היה אז כגה"ב שהוזהרו ע"ז אז וחם לקה בעורו כדאי' במדר' (ב"ר פ' לו) יצא הם מפוחם וכמו שבישראל הקדושה בבכורות כן זלעו"ז באו"ה עיקר הזוהמא בבכורות וכוש בכורו של חם. וסבא בכורו של כוש והם שרש זוהמת הקליפה מזה ולכן נזכר כוש וסבא תחתיך שיתן השי"ת בלבם שיתגרו זה בזה ועל ידי זה יהיו כופר לישראל, ואחר כך נאמר ואדן אדם תחתיך א"ת אדם אלא אדום שהוא שרש קליפת הע' אומות ואחר כך ולאומים תחת נפשיך כל האומות בפרט וכאמור, וזה שדרש המגיד ביד חזקה זה הדבר ובודאי אין הכונה על מכת דבר שהי' בבהמות שבמכה זו לא יצאו עוד ממצרים ובקרא כ' ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה וגו' וע"כ הכונה על מכת בכורות שעל ידה יצאו ממצרים ומייתי ראיה מקרא דהנה יד ה' הוי' במקנך שייך לשון יד ה' על מכת דבר וכן יד החזקה היינו מכ"ב, ודרש ובזרוע נטוי' זו החרב כו' ולא מצינו שום מכת חרב במצרים, והכונה על חרב הבכורות באבותיהם וכאמור שזה היה הסיבה ליציאת מצרים, דבלא זה היה הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו רק ע"י החרב שהרגו ס"ר ממצרים כנפשות מספר בני ישראל היו הם כופר נפש ישראל ואחר זה במכת בכורות נתבררו ישראל שקשורים בשרש בני בכורי ישראל יצאו ממצרים ע"י הדבר שהוא מכב"כ וכאמור:
3
ד׳בתיקונים (ת' י"ט כ"ט א) אי ש' בשבת הגדול בינה שבת הקטן מלכות ב' תרין דרועין גדולה גבורה ת' תפארת בי' שקול שבת ככל אורייתא תלת כתרין דש' ספירין עלאין כו' והיינו מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב ר"ד א') שב ש' בת בת מתעטרא באבהן ש' רזא דתלת אבהן ובמ"א בזוהר הקדוש (ח"ג רע"מ רנ"ז א) איתא שכינתא אתקריאת שבת מסטרא דתלת דרגין עלאין ש' ג' כתרין כח"ב ואיהי בת רביעאה לון וכאן חשב בת חנ"ת שהאבות מרכבה להם שהאבות מתעטרין בג"ר ומשפיעין קדושתם לכנסת ישראל בת מתעטרא באבהן וזה מ"ש ברע"מ דבת רביעאה לון והכל א' רק שם חשב הש' האבות ובת נקודה עלאה (ונת' במ"א). ואמר תיובתא דחשובה בא ע"י יראה וכמו שנדרש (ע"ז יט.) אשרי איש ירא את ה' שעושה תשובה כשהוא איש וכ' ולבבו יבין ושב דבינה תשובה עלאה והיינו שנעשה כזכיות שמברר השי"ת שכן הי' במאמר ראשון שהוזכר בו תוהו ובהו וחושך שמרמז למעשיהן של רשעים כדאי' במדרש (ב"ר פ"ג) והיינו דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קפ"ד א) ואז נעשה כזכיות וכמ"ש (שבת פ"ט:) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית אז כשלג ילבינו והוא גם כן בא ע"י יראה וכמש"נ אז תבין יראת ה' כשנכנסת היראה למעמקי הלב וזהו שבת הגדול עד מאמר בראשית והוא הדעת שער הנ' מנ' שע"ב. וזה נגלה רק לבע"ת ועז"א כל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחביריו דברים שלא נגלו לר"ע כו' שמשה רבינו לא ידע מרע כלל ולא קלקול מעולם. מה שאין כן ריע שאמר כשהייתי ע"ה (פסחים מט:) לו נגלה שער הנ' שהוא כל יקר (ונת' כ"פ) יקר מחכמה סכלות מעט היינו נהורא דנפיק מגו חשוכא וזה נקרא שבת הגדול החשק לד"ת שהוא תשובה עלאה כמ"ש (ברע"מ נשא קכ"ג א') דאחר החשובה יעסוק באורייתא בדיחלו ורחימו הי' יציאת מצרים שהיה ע"י מדת החסד הכנה למתן תורה שהי' גם כן האהבה מצד ישראל שהקדימו נעשה לנשמע. ושבת הקטן יראה שנקרא גם כן לב כמו שנדרש (ביומא עב:) ולב אין שיש בו תורה ואין בו יראת שמים תשובה תתאה בא גם כן על ידי יראה וכמו שאמרנו ובשבת שזוכין להתגלות עתיקא זוכיין לשבת עלאה שהיא בא מיראה עלאה שבת הגדול עתיקא תשובה עלאה. ואומרים נהורי' ישרי בה על הד"ת שזוכין ע"י התשובה תתאה ועלאה כמ"ש טוב להודות לה' וכ' מודה ועוזב ירוחם:
4
ה׳שבת הגדול נקרא כן דכל המועדים נקראים בתורה שבתון מקרא קודש שבתון שבת קטן נ' הקיטון כמו אישון בת עין שנקרא ע"ש האיש הקטן שנראה בעין ומ"ש בגמרא (פסחים קיח.) קשין מזונותיו של אדם כפלים כיולדה דאלו ביולדה כ' בעצב ובמזונות כ' בעצבון אף דלפי האמור עצבון בנ' הקיטון עצב קטן כבר אמרנו שזה המכיון כפלים כיולדה שביולדה העצב אינו מצד האשה רק שהשי"ת מעציבה ובמזונות יש כפלים עצב מצד השי"ת מהקללה דאל"כ הי' אוכל מפרי העץ בלי שום מלאכה ויגיעה. כמו לעתיד שתוציא א"י גלוסקאות כמ"ש (שבת ל:) ואחר הקלקול כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול (ברכות נח ) זה מצד השי"ת ועצב מצד האדם שמטריד עצמו במלאכה ביגיעת נפש ואלו הי' בועת בה' הי' די לו בהשתדלות מעוטה עדמ"ש (זח"ב סי"ב ע"ב) אמי שטו שטותא הוי נסבו לגרמייהו כו' מאי אטרח לון כולי האי כו' בגונא דא אינון דלא מהימני בי' בקוב"ה כו' בעאן לאטרחא גרמייהו בתר מזונא יממא ולילי כו' וזהו עצבון קטן מצד האדם שבידו להנצל ממנו וזה כפלים מצד השי"ת ומצד האדם (ונת' תשא מא' ו') וכן שבת נקרא גם כן שבת שבתון שבת הוא קדושה קבועא וקיימא מצד השי"ת ושבתון שבת קטן מצד האדם גם כן שנקרא תחלה למקראי קדש כמ"ש זכור לקדשו שמור לקדשו ויו"ט נקרא רק שבתון שבת קטן מצד ישראל דמעברי לטרחא וקבעי לשני כמ"ש (פסחים קיז:) ובפסח לא כ' שבתון רק מקרא קודש וכן בשבועות והטעם דפסח נקרא שבת כמש"נ וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' והיינו דקדושת הפסח הי' בלא הכנה מצד ישראל רק מצד השי"ת בחסדו ולכן נקרא שבת וכן שבועות זמן מתן תורה והתחלת הקדושה מצד השי"ת וזה היה בשנת יציאת מצרים. אבל אחר כך שאין יציאת מצרים ואין מתן תורה לא שייך לקרות לא שבת כיון דהקדושה הי' רק לפי שעה. ולא שבתון כיון שהקדושה אינה מצד האדם מה שאין כן ר"ה וסוכות נקראים בפ' אמור שבתון מצד האדם שבת קטן כאמור ויום הכפורים שבת שבתון שבת קדושה מגיד השי"ת יום שנתנו בו לוחות אחרונות ושבתון מקרא קודש מצד ישראל וכן אחר כך אף שאין בו קדושה מצד השי"ת ממתן לוחות מכל מקום נקרא גם כן שבת שהוא יום סליחה ומחילה לדורות והוא שבת הגדול ב* עלמא דתורה עלמא דאתי ושבתון מצד ישראל ובפסח לא נזכר שבת בפ' המועדים רק בספירת העומר שהספירה מצד הקדושה דקביעא וקיימא מצד השי"ת וזהו שבת ועע"ז נצטוינו לספור ז"פ ז' זכות להקדושה אחר שיהי' מזוקק שבעתיים להתברר בכל המדות ושבת כולל כל קדושת המועדים שאחריו בז' ימי המעשה כמ"ש ברכתו מכל הימים קדשתו מכל הזמנים שהוא מקור הברכה (כמ"ש זח"ב פ"ח א') לכן שבת שקודם הפסח שהוא ר"ה לרגלים כולל קדושת החג שאחריו בימי המעשה שהוא שבתון שבת קטן והוא שבת הקודם לו נקרא שבת הגדול כאמור:
5
ו׳בש"ע או"ח (סי' ת"ל) ונוהגין לומר מתחלת עבדים היינו עד לכפר על כל עוונותינו, הענין אף שיש מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום, מ"מ לספר באריכות ושיהי' כל המרבה לספר הרי זה משובח לא מצינו רק בפסח, ומה טובו לשבת הגדול, אך ביה"ק (ח"ב מ"ז ע"ב) איתא ובשבת במילי דשמיא ובקדושה דיומא בעו לאתערא, קדושה דיומא היינו קדושה המיוחדת לשבת זו, שכל שבת י"ל קדושה מיוחדת, כמש"נ עולת שבת בשבתו, וכן כ' והיה מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו שכל ראש חודש י"ל קדושה מיוחדת לאותו חודש, וכן כל שבת י"ל קדושה מיוחדת לאותו שבת (ונת' כ"פ) וכבר אמרנו במ"ש ברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, דשבת כולל כל הקדושות שיבואו בו' ימי המעשה שאחריו ושבת מקור הברכה שממנו יושפע קדושה וברכה לו' ימי המעשה וקדושת חג הפסח פה סח וכן כל קדושת חודש ניסן בכלל הוא גם כן מענין זה כמ"ש בס' יצירה המליך אות ה' בשיחה כו' וניסן בשנה (ונת' בר"ח ניסן) ובו בא קדושת חג הפסח פה סח. לכן בא בי מצות סיפור יציאת מצרים וכל המרבה לספר הרי זה משובח. ובשבת שקודם לו שכולל קדושתו מתחיל הקדושה פה סח ונוהגין לומר מתחילת עבדים היינו כו'. אך מ"ש לשון עד לכפר כו' ול"א עד ר"ג אומר כלשון הגמ' (פסחים קיז ) עד בצאת ישראל ובה"א עד לא ל*, המנין הוא עפמ"ש כמה מעלות טובות כו' אלו בכניסנו לארץ ישראל כו' ע"א כי"כ טובה כפולה ומכופלת בו' והכניסנו לארץ ישראל יבנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו, ויש להבין מהו הטובה הבאה לנו היום מבנין בית המקדש אחר כי גלינו מארצינו ינוטל כבוד מבית חיינו. נס לשון לכפר על כל עוונותינו ק' דהא רוב הקרבנות מכפרין על השוגג ולא על עון דעון היינו מזיד כדאי (ביומא לו:) והול"ל לכפר על כל חטאתינו. אך כבר אמרנו דשבת בזמן כמו מקדש במקום ובשבת פרוסת סוכת שלום עלינו ועל כל ישראל ועל ירושלים, שזוכין בשבת לקדושת ירושלים וקדושת המקדש הנקרא סוכת שלום, והוא על פי מ"ש במדרש (ב"ר פ') יעקב שכתב בו שמירת שבת נתן לו העולם שלא במדה כמ"ש בגמרא (שבת קיח:) כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים כו' נחלת יעקב אביך, דא"א נתבשר רק לזרעך אתן הארצות האל א"י, וכן ביצחק נאמר גור בארץ הזאת, ויעקב זכה שבכ"מ שיבא יזכה לקדושת ארץ ישראל וזש"נ לו ופרצת ימה וגו', ובגמרא (ברכות לג.) כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו, והיינו שנעשה האדם משכן לה' וכל אחד לפי מדרגתו זוכה בשבת לקדושת המקום יש שזוכה לקדושת מחנה ישראל, ויש שזוכה שנעשה לבו קדשי הקדשים (ונת' במ"א באורך.) ובתיקו' (תי' מ"ח) אי' עמש"נ ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת תרין זמנין אדכר הכא שבת, לקבל שכינתא עלאה ותתאה והיינו ה' עלאה ותתאה, שבת עלאה שבת תתאה, ומסיק בת"ז מאי לדרתם דכאה איהו מאן דעבוד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא ואתפני יצר הרע מתמן, והוא עדמ"ש (זח"א קלח א' במדה"נ) לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי דא לבא, דמדורי' דיצר הרע תמן, שהלב נעשה הר קדשי היינו בית המקדש והביאותים אל הר קדשי, ובשבת שזוכין ע"י קדושת הג"ס לבחי' הדעת קדושת יעקב אבינו (כמ"ש זח"ב י"ד ב' עביד ליעקב ברזא דדעת) ושבת ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו (כמש"ש רד א) ואז כאלו נבנה בית המקדש בימיו שזוכה שנעשה לבו הר קדשי, וז"ש ובנה לנו דייקא את בית הבחירה, ובשבת אפי' עע"ז כאנוש מחול לו כדאי' (שבת קיח.) וז"ש לכפר על כל עוונותינו, ובשבת זו הזמן ביותר כמ"ש (ת"ז תי' י"ט) שבת הגדול בינה שבת הקטן מלכות, אומרים בו עד לכפר על כל עונותינו שזוכין לבחי' הדעת ולבנין בית המקדש, וכשזוכין לשבת עלאה ע"י שמירת שבת אז שומר שבת מחול לו:
6
ז׳שבת זה נקרא שבת הגדול וכ' התוס' (שבת פז:) ע"ש הנס גדול שנעשה ע"י פסח מצרים שלקחו בעשור והי' שבת ועי"ז הכו הבכורות בהם הה"ד למכה מצרים בבכוריהם. ובטור (חו"ת סי' ת"ל) כ' ע"ש הנס מלקיחת הפסח והי' מצרים רואים ששוחטין אלהיהן כו' וצריך להבין לב' הטעמים למה זה הנס גדול מיציאת מצרים ושאר מכות, גם קו' המפור' שהי' לקבוע בעשירי לחודש יום גדול לזכר הנס כמו כל המועדים שנקבעו לימי החודש ולא לימי השבת. גם קו' הב"י לטעם הטור הא הי' הנס בכל הד' ימים מעשירי עד ע"פ והו"ל למיקרי כולם ימים גדולים, אך יתכן הענין שנקרא שבת הגדול דבשבת איתא ברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים והיינו דשבת כולל כל ברכאן מז' ימים והם מתברכן מיני' כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב פח א') וכן שבת כולל כל הקדושות של החגים וזמנים. וקדושת החגים בא על ידי הקדושה דקביעא וקיימא מהשי"ת לשבת דבשבת נזכר בתורה לשון קדושה ויקדש אותו ומכח קדושת השבת מהשי"ת יכולים ישראל להכניס קדושה למועדים וז"ש קדשתו מכל הזמנים וקדושת הז' מועדים הם כנגד הז' מדות שנחשבו בפסוק לך ה' הגדולה והגבורה וגו'. ואם נחשב הימים הם ז' ימים עם יום הכפורים. ויום הכפורים כנגד השבת והיא השבת שעושין ישראל (ונת' במ"א), ואם חושבים המועדים הם ו' כנגד הו' מדות, והז' רועים הם מרכבה לז' מדות (כמ"ש בזה"ח תולדות) וחג הפסח הוא כנגד אברהם אבינו ע"ה שהיה מרכבה למדת גדולה שהוא חסד כמש"נ חסד לאברהם וכן נתבשר הוא על גלות מצרים והגאולה, וגאולת מצרים הי' ע"י מדת החסד כמ"ש בפסיקתא (לפ' החודש) ומדרש (שיר השירים ב' ח') שאמרו היאך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מע"ז שלנו א"ל הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט בע"ז שלכם כו' והי' ע"י זכות אברהם שנקרא אברהם אוהבי והיה עושה חסד ומאתערותא דלתתא אתער עובדא לעילא כמ"ש בזוהר הקדוש (אמור צב) לכן אתער לעילא מדת החסד והיה גאולת מצרים, ובשבת שקודם כל מועד וחג כליל מקדושת החג שאחריו שמשבת זה מקבל החג הבא בימי המעשה שאחריו הקדושה כאמור לכן שבת שקודם חג הפסח שהוא כנגד מדת גדולה נקרא שבת הגדול:
7
ח׳ולכן בשבת שקודם פסח מצרים צוה השי"ת ויקחו להם איש, דעכ"פ צריך לאתערותא דלתתא והיה על ידי מה שלקחו את הפסח שהיה לקוחו במסירת נפש וכמש"נ הן נזבח תועבת מצרים וגו' ולא יסקלוני וכיון שנכתב בתורה הוא ודאי אמת שהי' פחד, שאם הי' אומר רק לאמתלא נגד פרעה לא היה הכתוב כותב דברים שאינם אמת (כמשנ"ת במ"א ממדר') אף שאמרו, ובפרט שמשה רבינו בודאי לא היה אומר כן אם לא היה פחד, שאם השי"ת היה רוצה בודאי לא היו צריכין לעשר מכות והיו הולכין בזרוע נטויה כעין מש"נ ונלחם בנו ועלה מן הארץ, ורק מפני שהיה קטרונים עוד על ישראל לא היו יכולים לצאת בלא רשות פרעה, וגם אחר מכת עשירות רואין אנו שלא אמר משה לפרעה שהולכין לעולם אף שביקש מהם קומו צאו גו'. כמש"נ ויוגד למלך מצרים כי ברח העם ובפרש"י ממכילתא ששלח אוקטורין עמהם, והכל מפני שהיה עוד קטרוג על ישראל עד קיים, והי' באמת פחד ממצרים הן נזבח וגו' והיה לקוחות הפסח במסירת נפש, וזה היה מצד אהבת ישראל להשי"ת, ועל ידי זה נתעורר האהבה והחסד למעלה ונעשה הנס, וז"ש ויקחו להם איש ובפסיקתא (לפ' החודש) איש זה הקב"ה דכתיב בי' ה' איש מלחמה, והוא עדש"נ ויקחו לי תרומה שנדרש במ"ר עשו לי קיטון אחד שאדור ביניכם, לי כביכול נמכרת עמה, והיינו ע"י המסירת נפש שהוא מאהבת השי"ת עי"ז אתער לעילא שאדור ביניכם, וכ' ויקחו להם איש ולא כ' אדם שהוא גדול שבלשונות שנקרא ב"נ, כעין זה הקשה בזוהר הקדוש (ח"ג מח א) דכ' ה' איש מלחמה ולא כתיב אדם ואמר אימתי אתקרי שלימותא דלעילא כך יתיב קב"ה בכורסייא וכו' ואיתא במדרש (ש"ר ר"פ כג) נכון כסאך מאז כו' משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון כו', והיינו כשהמליכוהו על הים ואמרו ה' ימלוך וגו' (כמ"ש ויקרא רבה פ"ב) ואז אתקרי אדם ובשעת מלחמה כביכול נקרא עוד איש, ואחר כך כשהמליכוהו עליהם תחילה מאז נכון כסאך, וז"ש (במכילאת וזה"ק בשלח) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל היינו דביחזקאל כ' ועל הכסא דמות כמראה אדם וגו' ובקי"ס כ' זה אלי שהיה התגלות עתיקא כמ"ש בזוהר הקדוש (נד א') ואז נכון כסאך ונקרא אדם אך בכאן בלקוחת הפסח שהי' מצוה הראשונה נקרא כביכול איש. ועל ידי הלקיחה שהי' במס"נ כ' ויקחו להם איש. ואחר כך מתן תורה כבר אתקרי אדם שכבר קבלו ישראל עול מלכותו. ואחר כך במשכן כ' ויקחו לי סתם ולא כ' איש. וקדושת השבת הופיע בכל הד' ימים שהיה אחר כך שלא נלחמו בהם המצרים וכן הי' גם כן אם הי' אז יום השבת בח' לחודש הי' גם כן המצוה ליקח הפסח בשבת כי קדושת השבת שהיא מצד השי"ת וכלול מקדושת החג שאחריו. וגם לקחת הפסח שהיה במסירות נפש אתערותא דלתתא מצד ישראל ניצלו ישראל ממצרים. ולזה נקרא שבת הגדול שבא ע"י אהה שהיא ממדת גדולה. וכל הימים שאחר כך אף שגם בהם הי' הנס. הי' רק ע"י השבת כאמור ומיושב טעם הטור:
8
ט׳וכן לפמש"כ התוס' ע"פ המ"ר שהיה הנס שהרגו בהם הבכורים מיושב גם כן בזה שעל ידי קדושת השבת שהי' כלול בו קדושת החג מדת החסד היה נס זה. לכן נקבע שם גדול לשבת שקודם החג. ומטעם זה לא נחשב בהלל הגדול רק קי"ס ונער פרעה וגו' וכן למכה מצרים בבכוריהם ולא נחשבו שאר המכות. רק המכות לא הי' כלולים רק מחסד. שמצד ישראל הי' טוב יותר שיצאו בלא מכות רק שהוצרך מפני הקטרוגים כעין מ"ש נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל (כעין שנדרש בזוהר הקדוש בא לו א) שעל ידי המכות יצאו מהקליפות ונכנסו לעשר מדות דקדושה. וכן למצרים בודאי הי' גם כן דינא ולא רחמי מה שאין כן קי"ס שהיה במדת החסד לישראל כמ"ש (שיר השירים א' יז) תורי זהב נעשה זו ביזת הים כו' (ונת' במ"א) וכן למצרים הי' חסד דכתיב וידעו מצרים כי אני ה' ואמתי ידעו אך במכילתא איתא שפלטן הים חיים ונתקיים אז ותרא אויבתי ותכסה בישה וגו' והיה זה חסד למצרים שהכירו אז את האמת כרגע וידעו מצרים כי אני ה' ולכן כ' בזה כל"ח. וכן למכה מצרים בבכוריהם הי' נס יותר שהבכורות הרגו מאבותיהם ס"ר ולא עלה על דעתם שטוב יותר להרוג ישראל שהיו גם כן ס"ר רק ע"י שהיה בשבת ולקיחת הפסח שהי' במסירות נפש נתעורר מדת אהבה ונעשה נס שלא עלה זאת על דעתם. וזש"נ והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר וגו' היינו שלא לבד שלא יסתכלו ע"י לקיחתו רק אדרבה עי"ז יתעורר החסד ויהי' למשמרת שישמרו מהמצרים ומהבכורות וזה שנקרא שבת שקודם הפסח שבה"ג בין שחל בעשור או ביום אחר מפני שאז מתעורר מדת הגדולה והחסד מהחג כאמור:
9
י׳הנה אנכי שולח וגו'. לפני בא יום ה' הגדול והנורא. כמו שיש שבת הקטן מלכות שבת הגדול בינה כמ"ש בתיקונים (תי' יט' כט א) כן יש יום קטן ויום גדול דשבת הוא סתם יום דכ' ויקרא א' לאור יום וזה האור נגנז ואיתא בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו לצדיקים. ובשבת שנשאר האור נקא יום ושאר הימים נקראים יום בהשאלה ולזה דרשו (במ"ר בשלח ותהלים) היום אם בקולו תשמעו על השבת שהוא יום המיוחד (כמ"ש מ"ת ר"פ וירא) וזה יום קטן דשבת מעין עולם הבא א' מס לעולם הבא כמ"ש (ברכות נז:) ויש ימות המשיח שהם גם כן מעין עולם הבא אך יותר מעין עולם הבא שהם כבר בתוספת שבת יום שכולו שבת (כמו שנס' במ"א) וזה יום גדול אור גדול ובזוהר הקדוש (ח"ו נד א) הנה יום בא לד' הכי מיבע"ל הנה יום בוא כי' ר"י אמר תרין יומין אינון לקוב"ה חד שארי עומי' מלכות היינו יום קטן וחד אתי לקמי' בינה והיינו יום גדול שהוא ימות המשיח והוא קרוב לעולם הבא שהוא בינה ו* האי יומא אתי לאגחא קרבא והיינו מדת מלכות זיי"ן מאן זיין חרב לה' מלאה דם (כמ"ש בס"ק בשלח נד א) אפקיד מלכא בידאה כל זיינין דילי' (כמש"ש לא נו"א) וכד האי יומא אתי לאגחא קרבא אזדווג בהאי ומא אחרא בינה דצדק מלכותא קדישא אה דינא ובינה אע"ג דלאו איהי דינא מסטראה אשתכח גבורה כמ"ש בזוהר הקדוש (שם ס"ד סע"א) דדינין מתערין מינה וז"ש בזוהר הקדוש ונטל זיינין על זייני' ואגת קרבא בכולא כו' והיינו דכמו שיש תשובה שבא מהיראה שהוא מדת מלכות איהי יראה ושריא בה ראה כמ"ש בזוהר הקדוש (הק' ה' ע"ב) ויש תשובה עלאה בינה ולבבו יבין ושב והוא גם כן מיראה כמש"נ אז תבין יראת ה' וכמו שאמרנו כן יש בד"ת יום קטן מלכות פה תורה שבעל פה אור קטן ויש יום גדול בינה שהוא גם כן תורה שבעל פה שהוא כלול בחכמה וכמש"נ כי ה' יתן חכמה תורה שבכתב. מפיו דעת ותבונה בינה תורה שבעל פה וזה מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג נג ע"ב) עץ חיים דא אורייתא כו' אמאי איקרי תורה בגין דאורי וגלי במה דהוה סתים והיינו יום קטן תורה שבעל פה ואחר כך אמר חיים דכל חיים דלעילא בה אתכלילי ומינה נפקין. והיינו יום גדול שהוא כארז בלבנון ישגא עד עתיקא וכן בשבת יש שניהם נהורה לה ימטי נהורא ישרי בה היינו יום קטן ויש יום גדול למחזי זיוא דז"א כשהיא זיווג קוב"ה ושכונתי' וזה מצד האהבה כמ"ש אהבת עולם אהבתנו ה"א חוקים ומשפטים אותנו למדת שבת קטן תשובה תתאה שבת גדול תשובה עלאה מצד היראה. ובזוהר הקדוש (שם נד ב) שימנו כחותם על לבך דא חותם של תפילין דאנח ב"נ על לבי' והיינו דתפילין יש בהם ד' פרשיות ב' פרשיות מאהבת ישראל להקב"ה ואהבת וגו' והי' א"ש וגו' לאהבה את ה' ואחר כך ב' מיציאת מצרים שבא מצד אהבת הקב"ה לכנסת ישראל וזה מתפילין דמארי עלמא דמשתבח בישראל (כמ"ש ברכות ו.) וזה שנאמר כי עזה כמות אהבה אהבת השי"ת וכנסת ישראל ובשבת יכולים לזכות לשבת תתאה ושבת עלאה שבת הגדול. יום גדול שע"י שמירת שבת מיד נגאלין:
10
י״איום ה' הגדול והנורא. נורא מדתו של יעקב אבינו ע"ה שכן אומרים הא' הגדול הגבור והנורא נגד מדת חג"ת שהאבות מרכבה להם והנורא כנגד מדת יעקב, ובזוהר הקדוש (ח"ג נה ב) ויפגעו בו ויפגע במלאכי א' מיבעיא לי' מאי בו אינהו אתו לאתכללא בי' כל רחמי ודינא, ובתוספתא איתא אברהם ויצחק הוו והכל א' שהם מרכבה למדת גדולה גבורה, חסד ודינא, והיינו שבצאת יעקב אבינו ע"ה לחרן איתא במדרש (בראשית רבה פ' ע"ה) שראה יצחק שעתידין בניו להגלות אמר לו בא ואברכך ברכה של גליות, וכל השבטים נולדו בחרן לבד מבנימין הטעם איתא בזוהר הקדוש (ויצא). וכן מ"ת היה בחו"ל. והתפשטות תורה שבעל פה הי' בבבל (כמ"ש סוכה ל.) וכן עיקר הישועה לעתיד יהי' לאחב"י הנפוצים בארבע כנפות ארץ. וכשנכנס יעקב אבינו ע"ה לארץ ישראל הוא הרמז להישועה שתהיה לבני ישראל באחרית הימים לימות המשיח. ואז נכללו האבות ביעקב ויפגעו בו לאתכללא בי', וזה שמזכירין בתפלות המנחה שהיא כנגד סעודה שלישית והוא כנגד קדושת יעקב מזכירין כל האבות אברהם יגל יצחק ירנן כו'. והיינו שבשמירת שבת א' מיד נגאלין (כמ"ש במ"ר בשלח סו"פ כ"ה. ושוח"ט ת' צה. ותי' כ"א. וזה"ח יתרו) או בשמירת ב' שבתות כמ"ש (שבת קיח:) ואמרנו שהכל א', שיכולים לזכות בשבת א' לשבת תתאה ושבת עלאה והיינו בסעודה ג' שכנגד יעקב, ונכללו בו כלם, ב' תרין דרועין, ת' תפארת והש' ג"ר כמ"ש בתיקו' (תי י"ט) ואז אסתלק יעקב גו עלמא דאתי (כמ"ש זח"א ר"ז א) וזוכין לשבת עלאה ומיד נגאלין וזה בתפלה זו שכבר עבר השבת בשמירה, וזה כנגד יום הגדול והנורא שהוא מדת יעקב אבינו ע"ה בימי המשיח שיכנסו לארץ ישראל ויפגעו בו מלאכי א' אברהם ויצחק לאתכללא בי', ומזכירין כל האבות ומי שזוכה נגאל מיד, שאף שהעולם נידון אחר רובו וצריך ב' שבתות שיזכו לשבת עלאה, אבל מי שזוכה בשבת א' לשבת עלאה היא בפרטות נגאל מיד (כמו שנת' במ"א בכ"מ):
11
י״בשבת זו נקרא שבת הגדול עדמש"נ הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והיינו ימות המשיח. שאז יראו עין בעין שכל הסבלנות שסבלו ישראל בגליות הי' רק חסד ורחמים כדי שעל ידי זה יזכו לימות המשיח. וזה מדת חסד לאברהם גדולה וכנגדו אומרים בברכת אבות הדול, ורחמים מדתו של יעקב אבינו ע"ה וכנגדו הנורא (כמ"ש זח"ב ע"ט ע"א). ועדמ"ש בגמרא אכה"ג שאמרו ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה כו' (כמ"ש יומא סט:) רק שאז בגלות אמרו באמונה ולימות המשיח יראו זה מפורש ומש"ה נקרא ימות המשיח יום ה' הגדול והנורא. וכל שלא בא מאתמול אלי' לא אתי משיחא שמה"ט מותר בשבת ביין שמובטח לישראל שאין אלי' בא בע"ש כו' כדאי' (עירובין מג:) ולמ"ד אין חתומין למעלה מיוד אתי אלי' בשבת ובמוצאי שבת מיד נגאלין. ובניסן עתידין להגאל לר' יהושע (ר"ה יא.) וכבר אמרנו דאו"א דא"ח. ור"א לשוט' (סנהדרין צז:) שהגאולה ע"י תשובה דוקא לכן הזמן להגאולה בתשרי. ור"י לשוט' (שם) לא בתשובה כו' הזמן בניסן כמו שהי' גאולת מצרים בחסד ד', ובודאי אין הפ' שיגאלו שלא בתשובה, רק שאף אם לא ישיבו ישראל מצדם, השי"ת מעמיד להם מלך (כדאי' שם) וכו' ומחזירים בתשובה בחסדו. וזש"נ בסוף קינות השיבנו ה' אליך ונשובה גו' שזה המכוון בכל הגליות. וזה יסוד הקינות. ואף שיש פסוק אחריו חוזרין ומסיימין בפ' זה. ולזה הזמן בשבת שקודם פסח. דשבת זמן תשובה כמש"נ טוב להודות לד' עדמש"נ מודה ועוזב ירוחם (כמ"ש פרדר"א פ' י"ט) ובמד' (ב"ר סו"פ כ"ב) כך כחה של תשובה כו' מזמור שיר ליום השבת גו' ואז יזכו להגאל בחג הפסח כימי צאתנו ממצרים, ובגמרא (שבת קיח.) שהמקיים ג"ס ניצול מג' פורעניות מחבלו של משיח כ' הכא יום וכ' התם יום ה' הגדול והנורא. והיינו דחבלי משיח הוא קודם ביאת המשיח שהוא יום ה' גדול והנורא, ועל ידי שמקיים ג"ס ניצול מחבלי משיח וחג הפסח נקרא יום ה' הגדול והנורא שהם מדת אברהם ויעקב הגדול הוא מדת אהבה שנגד אברהם אבינו ע"ה שנאמר לו גלות מצרים ואחר כך יצאו ברכוש גדול, והנורא שתכלית יציאת מצרים בהוציאך את העם תעבדון את הא' וגו' ואז יקבע מדת האהבה בלב ישראל כמ"ש אהבת עולם כו' תורה ומצות כו' אותנו למדת וזהו מדת יעקב אבינו ע"ה הנורא שלימו דכלהו שיעקבע האהבה בלבם לעולמי עד כמש"נ תתן אמת ליעקב כ' ושפת אמת תכון לעד והשבת שקודם חג הפסח היא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והזמן בו לזכות לשבת עלאה ותשובה עלאה ולהיות מיד נגאל למוצאי שבת ומש"ה נקרא שבת הגדול (כמש"נ לעיל מ"ו):
12
י״גהראשונים קורין לשבת זה שבת הגדול ולשון גדול מצינו בגמרא (פסחים קיח.) בהלל הגדול ולמה נקרא שמו הלל הגדול מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל ברי' ופרש"י דכתיב הודו לא' השבת נותן לחם לכל בשר והיינו דבר גדול ע"כ, ויש להבין דהא פ' הודו לא' השמים נכתב אחר הפ' נותן לחם וגו', גם מה הלשון יושב ברומו של עולם הול"ל שיושב בשמים כלשון א' השמים, אך מצינו לשון זה בגמרא (מנחות כט:) חטרי להו לגגו דחית כלומר חי הוא ברומו של עולם, ושם המכוון הוא עתיקא שנקרא רומו של עולם, שכן לשון רם וגדול למעלה מתפיסת השגת בנ"א, וכן המכוון כאן יושב ברומו של עולם היינו עתיקא ועל פי מ"ש (מו"ק כח.) חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליין אלא במזלא תליא מילתא ובזוהר הקדוש (ח"ג ע"ט ע"ב) מפרש מזלא קדושא עתיקא וזש"נ ותתפלל חנה על ה' על דייקא דהא בנין במזלא קדושא תליין כו' השלך על ה' יהבך על דייקא דהא מזוני במזלא תליין:
13
י״דוהיינו למעלה משם הוי"ה שמורה על ט' המדות י' חכמה ה' בינה ו' ת"ת כלול שית ספיראן ה' מלכות (זה"ק שם רנ"ח סע"א) וקוצא דיוד דלעילא רמיזא לאין כ"ע (שם סה ב' י' ע"ב) וז"ש על דייקא על שם הוי"ה והשי"ת שורש החיים וזה חי הוא ברומו של עולם וכן כאן יושב ברומו של עולם ומחלק מזונות לכל ברי'. ובאמת א"צ ראי' שהקב"ה יושב בשמים שכל התורה מלא מזה יושב בשמים וכדומה, רק שמים וארץ הם העולם והם רומזים לקוב"ה ושכינתי' שם הוי"ה ושם א"ד ורומו של עולם עתיקא על הוי"ה קוצא דיוד דלעילא, ומטעם זה נקרא גדול שמורה בלא שיעור עד למעלה מהתפיסה, כעין מ"ש (ב"ר פ' נ"ג) משתה גדול גדול עולמים הי' שם, גדול עולמים רומו של עולם, אך מצינו בגמרא (ברכות ד:) כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים ביום כו' אלא משום דאית בי' פותח את ידיך, נימא הלל הגדול דכ' בי' נותן לחם לכל בשר אלא דאית בי' תרתי ולפי האמור שע"ז א"צ ראי' שיושב ברומו ש"ע דמזוני במזלא קדישא תליין, א"כ למה לא נקרא תהלה לדוד הלל הגדול, ואדרבה יותר יתכן לקרות הלל הגדול לתהלה לדוד ע"ש הפסוק פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ב סב א) מאי רצון ההיא רצון דאשתכח מעתי"ק, והמהרש"א ז"ל (בפסחים) עמד ע"ז למה לא קראו תהלה לדוד הלל הגדול דאית בי' תרתי ותי' דבהודו טפי מפורש בפסיק שהוא נותן לחם לכל בשר, ולא נתבאר בדבריו החילוק בין לכל בשר או לכל חי, אך יתכן דבתהלה לדוד כ' ומשביע לכל חי רצון, ויכול להיות שנותן רצון בהאדם שישמח בחלקו ויספיק לו, עדמ"ש (ברכות כ ) כ' בתורה ואכלת ושבעת והם מדקדקין ע"ש עד כזית ועד כביצה, מה שאין כן כאן דכ' נותן לחם לכל בשר והיינו מזוני ממש ומזוני במזלא תליין דהוא עתי"ק ונקרא גדול עולמים, ומטעם זה נקרא הלל הגדול, ואפשר ליישב בכוונת רש"י ז"ל דמייתי הכ' דהודו לא' השמים שעש"ז נקרא גדול שיושב ברומו של עולם דשם אל הוא שם של חסד כמ"ש (זח"ג ס"ה ע"א) אל נהורו דחכמתא ואקרו חסד והתפשטות החסד בלא שיעור עד עתיקא (וכ"כ זה"ק שם י"א ע"ב רביעאה אל גדול והא אתמר ודא גדולה) ולך ה' הגדולה היינו חסד ולא נתכוון רש"י ז"ל לדקדק מתיבת השמים רק משם אל, והמכוון שע"ש זה נקרא יושב ברומו ש"ע שהוא עתיקא גדול עולמים, וי"א ה' רועי לא אחסר (פסחים שם) ומפרשים שזה הלל הגדול שאומרים ע"ש המזון. וק' לפ"ז מנ"ל לתנא דברייתא למיעבד פלוגתא בין ר"ט לי"א הא ר"ט סתמא קאמר ואומר הלל הגדיל ודלמא גם כן נתכוין על מזמור ה' רועי וגו', אך נראה דהלל הגדול לכו"ע כו' כי לעולם חסדו רק ה"א ס"ל שצריך לומר ג"כ אחר כ"ו כל"ח מזמור ה' רועי וגו' ואחר כך פליגי מהיכן הלל הגדול. גם כן לכו"ע. מה אמר כ"ו כל"ח ומר אמר משיר המענות והאבי' אמר מכי יעקב בחר לו י"ק, ובודאי המכוון מתחלת המזמור הללוק' הללו את שם ה' וגו'. ולמה יהנו ראב"י דייקא פ' זה יהוא אשר דברנו שנקרא גדול ע"ש עתיקא שהיא גדול עולמים חי ברומז בל של עולם וס"ל שנקרא ע"ש מש"נ כי יעקב בחר לו יק ישראל לסגולתו וגו' וסגולה פי' היהודי הקדוש זצוק"ל שהוא כמו דבר סגולי בלי טעם ועז"נ והייתם לי סגולה והוא עדמש"נ הלא את עשו ליעקב ואוהב את יעקב, ואמרנו שהמכוון אף אם ח"ו דומים מעשה יעקב לעשיו גם אם עשו מטיב מעשיו כיעקב כמו שיעשו העכו"ם לעתיד שזה מעשה עשו לרמות כלומר שגם הוא טהור ועושה רצון עושיו וכמו שיעשה עשו לעולם הבא שמתעטף בטליתו כזקן ויושב אצל יעקב (כדאיתא במד"ת פ' צו ב') וכן האו"ה בוחרים לפנים במדות טובות מתוה"ק ואומרים אנו ישראל (וכמ"ש במ"ת אשא לד) אך השי"ת דן את הלבוות מעיד שישראל קשורים בשורש בראשית המחשבה בראשית בשביל ישראל שנקרא ראשית ועז"נ הלא את עשו ליעקב ואפ"ה ואוהב את יעקב וזהו סגולה בלא טעם וזש"א ישראל לסגולתו וזה עתיקא רצון הרצונות מאמר בראשית, ומש"ה זכר ראב"י פסוק כי יעקב בחר לו קה ישראל לסגולתו שע"ש וזה נקרא הלל הגדול, וחג הפסח לכל החשבונות הוא נגד אברהם אבינו ע"ה, ואיליו נתגלה גלות מצרים ויציאת מצרים. וא"ת מרכבה למדת חסד וגדולה, והתפשטות החסד עד עתיקא, והוא הראשון שזכה למדת זקן דכ' ואברהם זקן בא בימים ומפרש בזוהר הקדוש ביומין עלאין והיינו בנ"ר שנתברר במדתו עד עתיקא (ונת' כ"פ) ויציאת מצרים מדת החסד הי' כידוע, וכבר אמרנו שבשבת כלול קדושת המועדים שיבאו בימי המעשה שאחריו כמ"ש וקדשתו מכל הזמנים, ומטעם זה נקרא שבת שקודם חג הפסח שבת הגדול, ע"ש גדול עולמים חי ברומו של עולם:
14
ט״והטעם שקורין לשבת זה שבת הגדול כ' התוס' (שבת פז:) מפני שאז חל עשור לחודש בשבת ונעשה בו נס גדול וכבר הקשו ע"ז דהיה לקרות לעשור בחודש יום הגדול, הענין שכבר אמרנו בטעם שנאמר בר"ח פרשת הפסח אף שמקחו מבעשור רק שאז זכו ישראל לקדושה חדשה שהוא לזכות לאכול אכילה בקדושה שלא יוכל ב"נ לזכות, וזש"נ החודש הזה לכם ר"ח ונצטוו משה ואהרן לקדשו ועי"ז יכניסו קדושה זו בכל ישראל כמ"ש (ר"ה כד.) ראש ב"ד אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש לקודש ובכל קדושה יש עשר מדריגות ולזה נצרך עשרה ימים להתברר בכל עשר מדות ואחר כך יוכלו לזכות ליקח הפסח, אך עדיין לא היו יכולים להתברר בעשר המדות כיון שהיה קודם מכות בכורות ואיתא בזוהר הקדוש שעשר מכות הי' כנגד ע"ס מתתא לעילא והיינו שכל המכות הי' נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל כדאי' (בזוהר הקדוש שם ל"ו ע"א) היינו שבכל מ * יצאו ישראל מקלי' א' ונתבררו בקדושה במדה שהוא כנגדה (ונת' כ"פ) וכיון שהי' קודם מכה עשירית היו ישראל מוקפין עוד בקליפה עשירית ולא היו יכולים עוד לזכות לקדש הפסח רק מפני שחל אז עשור לחודש בשבת ע"י קדושת השבת זכו להתברר במדה עשירית כ"ע ויוכלו להשיג קדושת הפסח ואף שעדיין לא נצטוו על השבת מ"מ קדושת שבת קביעא וקיימא מצד השי"ת כדאי' (בפסחים קיז:) שהשי"ת קרא לשבת קודש כמש"נ ויקדש אותו, וכל עיקר הכח שישראל מקדשין למועדות הוא ע"י קדושת השבת שזוכין ישראל ושוב עי"ז יכולין לעשות מקרא קודש ופסח הי' הראשון שקדשו ישראל וז"ש תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים, ובתיקונים (תי' לו) יהי אור דא פסח אור לארבעה עשר כו' והיינו שאז התחיל האור שזכו ישראל לקדושה, ומה שהי' כח בישראל לקרוא לפסח קודש ביציאת מצרים שהי' מקחו מבעשור היה גם כן על ידי קדושת השבת שחל אז בשבת כאמור, ומש"ה קראו שבת הגדול דקדושת שבת גרם שיוכלו ישראל לקרא קודש ואף שאו"ה גם כן מקדישין נו"נ כישראל הוא גם כן רק מצד קדושת ישראל, אבל לעכו"ם אין שום שייכות לקדושה שעיקר הקדושה על ידי שישראל קדושים, ולזה זכו אז ע"י קדושת שבת וכאמור:
15
ט״זאיתא בזוהר הקדוש (פ' צו כ"ט ע"א) אבל אינון חייביא ולא משתדלן באורייתא ומציה כו' אינון עבדין לאומין דעלמא ומשתעבדין בהו כגון עבדים היינו לפרעה במצרים ואי נטרו שבתות ויום טוב אתמר בהו ויוציאנו ה' אלוקינו ויתקיים בהו למען ינוח שורך כו' ובהמתך ע"ה אקרו בהמה כו', פסח הוא זכר ליציאת מצרים וככאן אמר דבכל יום טוב ושבת אתמר בהו ויוציאנו ה"א ובאמת בכל יום טוב ואף בשבת אומרים זכר ליציאת מצרים והי' ראוי לומר רק בפסח. מה שאין כן שבועות זכר למתן תורה וכן ר"ה זכרון ליום ראשון ויום הכפורים מחילת עונות, אך הזה"ק מיישב זה דכל ענין שיעבוד מלכיות בא מחמת שיש לאו"ה קטרוג על ישראל שיש להם לישראל גם כן נגיעה בהרע מהקלי' שלהם ובאמת השאור שבעיסה בא מהאומות ממה שנמצא בהם הרע בפועל ומזה מכניסין השאור שבעיסה גם בלב ישראל. וזה מתברר בשבת שאפילו ע"ה איתא בירושלמי (פ"ד דדמאי) דאימת שבת עליו דאז נופל הפחד והיראה על כל א' מישראל וז"ש ואי נטרו שבתות ויו"ט אתמר בהו ויוציאנו ה"א שכל האומות נקראו ע"ש מצרים ע"ש שמצירין לישראל כמ"ש במדרש (ויקרא רבה פ' י"ג) והיינו שמעיקין לישראל בהקלי' שלהם כנ"ל וכששומרים שבת אתמר בהו ויוציאנו משם ויתקיים בנו למען ינוח וגו' ובהמתך ע"ה בהמה אקרי וזה מתברר מתחלה ביציאת מצרים שהיה גלות הראשון ואחר כך יצאו ברכוש גדול שהוציאו כל הקדושה משם ומש"ה בכל המועדים ואף בשבתות הוא זוכה ליציאת מצרים, וזה ענין שנהגין לומר בשבת הגדול עבדים היינו כו' כמ"ש בש"ע (או"ח סי' ת"ל) ואף שהקשו ע"ז מהמכילתא כמ"ש (בביאו' הגר"א ז"ל) אבל מנהג ישראל תורה הוא והוא מטעם שהשבת שנתבררו אז ישראל יהי' חג הפסח שאז היה יציאת מצרים בפועל שנתבררו אז ישראל שהם קשורים בשורשם בהשי"ת ורצונם לעשות רצונך ומי מעכב השאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות כמ"ש (ברכות יז:) והיינו שהאומות היו מכניסין השאור בלב ישראל כמש"נ וירעו אותנו המצרים דהיינו שעשו אותנו רעים שהקיפו לישראל בקליפתם, ומש"ה בשבת שקודם זה שכלול מקדושת החג שאחריו כמ"ש קדשתו מכל הזמנים אומרים בו עבדים היינו לפרעה ממצרים ויוציאנו ה"א כאמור וכמ"ש בזוהר הקדוש כנ"ל:
16
י״זבמדרש שוח"ט תהלים (קלו) עה"פ למכה מצרים בבכוריהם איתא מיד יצאו ונטלו כ"א חרבו והרג את אביו שנאמר למכה מצרים וכו' ששים רבוא הרגו הבכורות באבותיהם ע"ש והתסו' (בשבת פז:) כתבו שמטעם זה קורין אותו שבה"ג ולכאורה אין הנס תועלת ליציאת מצרים וגם כאן ייחוד כל"ח על למכה מצרים בבכוריהם והענין הוא שמצינו שאמר משה רבינו לפרעה הן נזבח וגו' ולא יסקלינו ומה זה תפס לשון סקילה ולא מיתה סתם, אך איתא במדרש (שיר השירים פ' קול דודי) א"ל משה רבינו האיך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מע"ז שלנו וכו*, וכמו שקטרוג עיזא שר של מצרים הללו עוע"ז וכ'ו אך השי"ת אמר משכו וקחו ודרשו משכו ידכם מע"ז וכו' ולכן נתירא משה רבינו ע"ה שאם * תועבת מצרים יתעורר הקטרוג אז מע"ז, כמו שמצינו שענו לירמיה כי עשה נעשה וגו' לקטר למלכת השמים וגו' כאשר עשינו וגו' ונשבע להם ונהיה טובים וגו' ומן אז חדלנו לקטר וגו' חסרנו כל וענה להם ירמיה הלא את הקטר אשר קטרתם וגו' אותה זכר ה' וגו' והלוא הם אמרו שאז הי' להם כל טוב ולמה כעת זכר ה' את מעשיהם להענישם על העבר ובעת שעברו לא נענשו, אך מאז שעשו הרע יכול להיות שלא נענשו רק היה להם טוב כדי להאבידם, ורק אחר שעזבו הרע והתחילו לשוב אז נתעורר עליהם הקטרוג וזה שאמר להם ירמיה שאתה זכר ה' וגו', וכן משה רבינו ע"ה לא נתירא מפני המצרים אם הי' מסכים השי"ת שיזבחו תועבת מצרים לעיניהם, אך נתירא שלא יתעורר אז הקטרוג מע"ז על ישראל שדינו בסקילה ודין ד' מיתות לא בטלו (כמ"ש כתובות ל.) וזהו שאמר משה ולא יסקלנו והשי"ת אמר להם משכו ידכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה ולבטל הקטרוג היה הנס למכה מצרים בבכוריהם עפמ"ש בזוהר הקדוש (בתוס' לפ' בלק ד' רל.) מאשר יקרת בעיני נכבדת כו' מאשר יקר מבע"ל וכו' ואתן אדם תחתיך וכו' והוא שהבע"ת מיד עאל ואתדבק בי' בקוב"ה וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א קכט א) ואברהם זקן בא בימים באינון יומין עלאין שבירר א"ע בכל הז' מדות ולא זכה לזה רק כד הוה סיב וכו' ואמר שם ומאריהון דתשובה בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי קב"ה וכו' והעצה ואתן אדם תחתיך והיינו כמו יוהכ"פ דכ' ונשא השעיר את כל עונותם ודרשו (בר"ר פ' סה) השעיר זה עשו כו' את כל עונותם עונות תם דכתיב ויעקב איש תם והיינו שהשי"ת מלמד זכות על ישראל שכל העונות גרם עשו שהוא הכניס בהם השאור שבעיסה וישראל באמת רצונם לעשות רצון אביהם שבשמים, וזהו ואתן אדם תחתיך ההיא אדם דאתא מעמא אחרא, וכן היה כאן יצאו ונטלו כ"א חרבו והרג את אביו מפני שהם היו ב"נ ומיתת ב"נ לעולם בסייף (כמ"ש סנהדרין נו.) והרגו ששים רבוא לכפר הקטרוג מעל ישראל שהם המצרים הי' החייבים במה שעבדו בישראל בפרך. אחר כך ברצון מ"מ מצינו (כתובות נא:) דחשיב אונס מ"ט יצר אלבשה ולכן היה החשבון ס"ר למספר בני ישראל, (כמשנ"ת לעל מ"א) לכן ייחד הכ' למכה מצרים וגו' כל"ח שזה היה חסד מיוחד לכפרת ישראל כאמור:
17