פרי צדיק, תזריעPeri Tzadik, Tazria
א׳ברע"מ (עקב רע"ג ע"א) אמר בג"ס שבת, רזא דענג ונהר יוצא מעדן וגו' ומאן דלא מקיים לון ואית לי' רשו לקיימן אתהפך לי' לנגע צרעת, וכ"כ בתיקונים (בהקדמה י' ע"א וש"ו) מאן דאית לי' ולא מקיים לי' אתהפך לי' לנגע צרעת, וכן בהיכלות (פקודי רנב ב) בהיכל זכות חשב אתר אקרי ענג דבהאי אתר כד עייל שבתא מתסדראן כל פתורי דבני עלמא דאקרו. בני היכלא דמלכא וכו' וכד פתורא דב"נ לא קיימא בסדורא דענוגא כו' נטלו לי' ועיילו להאי אתר דאיהו בהפוכא מן דא ואקרו נגע, הענין דג"ס שבת הם ר"ת ענ"ג עדן נהר גן כמ"ש (בזה"ק ח"א כ"ו) והם כנגד קדושת ג' אבות, ומצורע משולח חוץ לג' המחנות שיש בישראל, מחנה ישראל מחנה לוי' ומחנה שכינה, ובמחנה שכינה יש רשות לכל כהנים לכנוס לצורך עבודה, ויש קודש הקדשים שאין רשות לכנוס רק לכה"ג ביום הכפורים, והוא כנגד עתיקא וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קכ"א) אתר דאקרי קודש הקדשים והוא אין שהוא עתיקא, וקדושת המחנות כנגד קדושת הג' אבות. מחנה שכינה כנגד אברהם אבינו ע"ה שהוא היה הראשון שהתחיל להוריד השכינה לארץ (כמ"ש ב"ר פ' י"ט) וכתיב בי' אתה כהן לעולם וכנגדו מחנה שכינה שמיוחד לכהנים, ומחנה לוי' כנגד קדושת יצחק אבינו ע"ה כמ"ש בזוהר הקדוש (שמיני לח ע"א) דיין מסטרא דלואי כו' דגבורה הוא כו' וירתין לואי לסטר שמאלא כו' ויצחק אבינו ע"ה מרכבה למדת גבורה פחד יצחק, ומחנה ישראל נגד קדושת יעקב אבינו ע"ה שמטתו שלימה זכה לקדושת מחנה ישראל היינו שיש קדושה בכל ישראל, והוא הבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה. נהר היוצא מעדן להשקות את הגן, עדן שכל הנעלם אין אתר דאיקרי קודש הקדשים, ומצורע שמשולח חוץ מג' המחנות. היינו שאין לו חלק בישראל. ומש"ה בגחזי שא"ל אלישע וצרעת נעמן וגו' עד עולם. היינו שיהיה משולח לעולם ממחנה ישראל. חשבוהו בכלל שאין לו חלק לעולם הבא שאינו בכלל ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ שמזה למדו שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ושבת בת מתעטרא באבהן ומתסדראן פתורי דאיקרו בני היכלא, ומש"ה אמר שמי שאינו מקיים הג"ס אתהפך לי' לנגע צרעת:
1
ב׳ובמד"ר (פ' זו פ' ט"ו) משל למטרונא כו' א"ל המלך אל תתייראי אלו לעבדים ושפחות אבל את לאכול ולשתות. כך כיון ששמעו ישראל פ' נגעים נתייראו א"ל משה אל תתייראו אלו לעכו"ם אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח, וצריך להבין הא פ' נגעים לישראל נאמר דוקא, ואדרבה עכו"ם אינם מיטמאין בנגעים (כדאיתא רפ"ג דנגעים), גם הפסוק שהביא רבים מכאובים לרשע משמע אף בישראל. ומי שעובר אף על מצוה דרבנן גם כן נקרא רשע (כדאי' יבמות כ.). אך בזה י"ל דרשע הביא במד"ר שרבי קרא על עצמו רבים מכאובים לרשע. והענין הוא דכ' ויאמר אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך. וצריך להבין וכי זהו שכר אם שמוע וגו' והישר וגו' ושמרת וגו' שלא אשים כל המחנה אשר שמתי במצרים, גם קו' הגמרא (סנהדרין קא.) ומאחר שלא שם רפואה למה, והענין הוא עדמ"ש במדר' (שמ"ר סו"פ כ"ז) שברתם נעשה כו' הזהרו בנשמע. והיינו שיהיה החשק לשמוע ד"ת וזהו אם שמוע תשמע וגו' והאזנת למצותיו שעכ"פ יהיה לכם חשק להיות טוב אף שתקלקלו במעשה בפועל מ"מ הבטוח להם הקב"ה כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, ששם במצרים היו המכות להם רק לעונש שנקרא נגע כמש"נ עוד נגע א' אביא וגו' שהמכה היה בשורש והיה נקרא נגע, ואף דכתיב נגוף ורפוא, הוא נגוף למצרים ורפוא לישראל וכמ"ש (בזוהר הקדוש ח"ב לו ע"א), וכמו שאמרנו שבכל מכה יצאו ישראל מקליפה אחת ונכנסו למדה א' מעשר מדות דקדושה, וזה לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, שאף שלפעמים צריך לבא המכה כנגעים יהיה רק דרך רפואה שיהיה מזבח כפרה, וכמ"ש (ברכות ה:) מזבח כפרה הוי, וז"ש לא אשים עליך שהשי"ת אינו שולח לישראל רק יסורים של אהבה, כמו כל הגליות שהם רק ואוהבו שחרו מוסר, וכמ"ש במד"ר (ר"פ שמות) על גלות מצרים, אף שהיה עבודת פרך ויסורים קשים, דכל שאינו יסורים של אהבה אין הקב"ה מזכיר שמו על הרעה. וכמ"ש במדר' (ב"ר פ' ג') ולחושך קרא אלקים לילה אין כתיב כאן אלא ולחושך קרא לילה (ועי' תוס' תענית ג. ד"ה ואלו). ובפ' תוכחה כתיב כלהו בשם הוי"ה שהוא שם של רחמים, אך שם הוא ואוהבו שחרו מוסר, ונגעים שאינם יסורים של אהבה לא אשים עליך אז רק בזמן כי אני ה' רופאך שהשי"ת שולח הרפואה אחר התשובה, וז"ש (סנהדרין קז.) כל הכי נטרד ההוא גברא, א"ל הקב"ה קבל עליך יסורין קבל עליו אר"י א"ר ו' חדשים נצטרע דוד כו', ואם היה מגיע לו עונש זה למה לא שלח לו השי"ת, ודוד המלך ע"ה ביקש למה הרצועה תלוי' הכוני בה כמ"ש (במדר' תהלים מז' כ"ו). אך עליו נכתב עון פגה"ב שנחשב במ"ר (פ' זו פ' י"ז) על עשרה דברים נגעים באים כו' ועל ג"ע כו' וכ"ה בגמרא (עירובין טז.). ובנגעים אמרו בגמרא (ברכות שם) שאינם יסורים של אהבה, ויש ב' תירוצים בגמרא הא לן והא להו ואבע"א הא בצינעא הא בפרהסיא, וכמ"ש בזה"ק (פ' זו מ"ו ע"א) ואי לאו מחי לי' באתגליא באנפוי כו' שזה אינן של אהבה וב' התירוצים א' המה, דבא"י שטעין שילוח ממילא אף שהנגעים בצנעה מכל מקום הוא בפרהסיא שמשתלח מן המחנה, וטמא טמא יקרא, ואצל דוד המלך ע"ה שהוצרך לעונש נגעים והיה בא"י ופרשו ממנו סנהדרין כמ"ש בגמרא שם והיה פרהסיא, ומש"ה א"ל הקב"ה קבל עליך יסורין, שהשי"ת אינו מייחד שמו על הרעה, ואין השי"ת שולח רק יסורין של אהבה כמש"נ לא אשים עליך רק כשנצרך לזה שיהיה לו למזבח כפרה אז כי אני ה' רופאך, וזה שאמר במדרש כיון ששמעו ישראל פ' נגעים נתייראו, כיון שיכול להיות טומאה כזאת שיוצטרכו לצאת החוצה אף ממחנה ישראל מי יודע אם יהיה בכלל ועמך כלם צדיקים, א"ל משה אל תתייראו אלו לאו"ה שלהם שולח הקב"ה יסורין שאינם של אהבה רק נגוף למצרים, אבל אתם אם תצטרכו ח"ו ליסורים כאלו יהיו גם כן רק לרפואה למזבח כפרה. ומהס"ת כיון שעונש המבטל ענג שבת שמתהפך לנגע, השכר למי שמתרפא מנגעו ע"י תשובה הוא לאכול ולשתות ולשמוח דמתהפך מנגע לענג, והביא הפ' רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו, וצריך להבין וכי היפוך הרשע הוא הבוטח בד' והול"ל וצדיק חסד יסובבנו, אך הוא עפמש"נ פני ה' בעושי רע וגו'. רע היינו הפוגם ברית (כמ"ש בזוהר הקדוש ח"א רי"ט ב' ובגמרא נדה יג:) ואמר אחר כך צעקו וה' שומע היינו דצעקה מועיל לזה, ואמר אחר כך תמותת רשע רע שהפוגם נקרא רשע כמש"נ אוי לרשע רע, ושונאי צדיק היינו מי שהוא שונא למדת צדיק שהיא דנטיר ברית, יאשמו, פודה ה' נפש עבדיו ולא יאשמו כל החוסים בו, אמר עבדיו ולא אמר צדיקו דצדיקים א"צ פדיון, רק עבדיו נקראו שרוצים להיות עבדיו ויש להם חשק להיות טוב והם בכלל עבדי ה'. ומדקאמר ולא יאשמו מכלל דמיירי במי שראוי להיות אשם, אך כיון שהוא מהחוסים בה' שרוצים להיות טוב באמת. אך היצר מתגבר עליהם. לא יאשמו, וכשבא עליהם יסורין הם רק למזבח כפרה (ונת' במ"א). וז"ש במד' רבים מכאובים לרשע היינו למי שהוא משונאי צדיק מדת ברית, אבל הבוטח בה' שהוא מהחוסים בו אף שהיצר מתגבר עליהם, מ"מ כשבא עליו יסורין בפרהסיא שאינם מכלל יסורין של אהבה, מ"מ הוא רק לרפואה כמש"נ לא אשים עליך רק אני ד' רופאך והוא מזבח כפרה, ועל ידי שמתעורר בתשובה אז זוכה להיות מתהפך לענג וזהו חסד יסובבנו יסובבנו כאור מקיף אף שלא יהיו נגלה החסדים, מ"מ התכלית יהיה לחסד שיהיה לרפואה ויתהפך לענג, והביא המד"ר מרבי שנכשל באצבעו הקטנה שהיה בפרהסיא ודן שאינו יסורין של אהבה וקרא ע"ע רבים מכאובים לרשע אל ר"י אלו לא קרינו בענין רוח אפינו משיח ה' היית אומר כו' והיינו שבחטאם נלכד כמ"ש נלכד בשחיתותם, וכמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו מ"ו ע"ב) שנענש מפני שהיה בידו למחות, וע"ז באו יסורין בפרהסיא מפני שלא מיחה לא בטמירו ולא באתגליא, ופגם בזה שלא אמר טוב כמש"נ החשתי מטוב וגו'. וזה שהביא מפסוק זה שהנגעים רק לזכות לאכול ולשתות ולשמוח שזה פי' חסד יסובבנו:
2
ג׳סעודות שבת ברזא דענ"ג ר"ת עדן נהר גן (כמ"ש בזה"ק בראשית כו' א') ומאן דלא מקיים לון ואית לי' רשו לקיימן אתהפך לנגע צרעת (כמשנ"ת לעיל מרע"מ ותיקונים. ) ונראה שמרמז לזה גם כן בגמרא (סוטה ה.) דאיתא שם אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים לבו כבשר שנאמר והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר, אר"ז בשר כתיב בי' ונרפא אדם לא כ' בי' ונרפא, והיינו דבשר מורה על שפלות כמש"ש בש"ר בושה סרוחה רימה ואיתא (עירובין טז.) על ז' דברים נגעים באים וחשיב גסות הרוח בין הז' דברים, ובמדרש (תנחומא מצורע ג') איתא ולפי שהגביה עצמו כארז באה עליו צרעת כו' לפיכך מתרפא על ידי אזוב, ואחר כך חשב על י"א דברים נגעים באים וחשב ע"ז וג"ע ביניהם ובגמרא חשיב בין הז' דברים ג"ע ושפ"ד, והיינו דשרשי הקליפות ז' כנגד ז' מדות תחתוניות בקדושה זלע"ז עשה א', וכשכלולים מעשר הם ע', וכנגדם שבעה אומות ושרשם הכנעני החתי והאמורי והם כנגד ראשי הקלי' שהם קנאה ותאוה וכבוד, והם כנגד קדושת האבות שהם היפך ג' מדות אלו, אברהם אבינו ע"ה שהיה אוהב את הבריות, ההיפך מקלי' הקנאה שהוא קליפת עשו. שהוא שונא דמו שלא אדם בגופו כמ"ש (ב"ר פ' סג). ויצחק אבינו ע"ה שהיה מדתו הפחד והיראה הוא היפך מקליפת התאוה קליפת ישמעאל, ויעקב אבינו ע"ה שהיה שפל בעיניו ואמר קטנתי וגו' היא כנגד קליפת הגאוה והכבוד שהוא קליפת עמלק. כדאיתא במדרש (במד"ר פ' י"ג) גאות אדם תשפילנו זה עמלק כו'. וכן חשב רבינו הק' הרבי מלובלין זצוק"ל (בספרו פ' לך) הכנעני כנגד מדת החסד בקדושה. והחתי לשון חתת נגד מדת היראה בקדושה. והאמורי נגד מדת ת"ת בקדושה מלשון יתאמרו כל פועלי עון והוא ג' מדות שהאבות מרכבה להם, וכן ג' אומות אלו הם ג' קליפות קנאה תאוה וכבוד שהם היפך החיים דקדושת האבות. הכנעני נגד קליפת ישמעאל שהוא הפסולת ממדת החסד של אברהם אבינו ע"ה. והחתי כנגד קלי' עשו הקנאה שהוא הפסולת ממדת גבורה של יצחק אבינו ע"ה. והאמורי כנגד הגאוה כמש"נ ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו. ומג' הקליפות האלו מסתעף הג' עבירות ושורש הגאוה אעלה על במתי עב אדמה לעליון והוא ראשית גוים עמלק שהוא ראש שרשי הקליפות. ותחילת הסתת הנחש היה בגאוה והייתם כאלקים ועל ידי שלבש מלך גאות לבש, מזה נסתעף בהיפך הגאוה בעלמא דאתחרבן דכ' בהו וימלוך וימת (וכמשנ"ת במ"א) והוא קלי' ע"ז, ועל ידי באים הנגעים והשורש היא הגאוה שהגביה עצמו כארז, ומסיק בגמרא (שם ובתנחומא) שכן אתה מוצא בעוזיהו ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וגו' להקטיר על מזבח קטורת וגו' ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו וגו', והיינו דענין הקטורת הוא שיוכל לתקן שגם החלבנה יתן ריח טוב והוא מרמז על פושעי ישראל (כמ"ש כריתות ו:). והיינו שגם פושעי ישראל יתנו ריח טוב (כמ"ש עירובין כא:) אלו ואלו עתידין שיתנו ריח טוב, וזה הכח נמסר לאהרן ולזרעו אחריו. ועוזיהו היה גדול מאד במעלה והיה סבור שהיא יותר גדול במעלה מן הכהנים ובידו להקטיר קטורת לתקן החלבנה שפו"י יתנו ריח טוב, ובאמת הגאוה נצרך לעבודת השי"ת כמש"נ ויגבה לבו בדרכי ה', והיינו שהיצר הרע מפתה לאדם ומשפיל אותו באמרו כי מה כחו ותבונתו ומה יועיל במעשיו, וצריך האדם שיגבה לבו וידע שבמעשיו מתקן למעלה בשורש העליון, כמש"נ תנו עוז לאלקים במה בעובדין דכשרן כמ"ש זה"ק (ח"ב לב סע"ב), ולהיפוך ח"ו כ' צור ילדך תשי שמתישים כח של מעלה (כמ"ש ספרי האזינו), וזה כמו גאוה. אך הוא צריכה לעבודת השי"ת ועז"נ ויגבה לבו בדרכי ה', אך צריך לזהר מאד שלא יבוא עי"ז ח"ו לידי גסות הרוח וכמש"נ ובחזקתו גבה לבו עד להשחית שעל ידי הגאוה יכול לבא לשאול תחתיות ועז"נ ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו, היינו בגדולתו, שע"ז מורה המצח על האור וכמ"ש (שבת קנא:) והאור זה פדחת כו', וזה שרש היצר הרע הגסות רוח וכמו שאמרנו וז"ש בגמרא סוטה הנ"ל בשר כתוב בי' ונרפא. היינו כל שהוא כבשר שפל בעיניו כ' בי' תיכף ונרפא. מה שאין כן אדם לא כתיב סמוך לי' ונרפא רק נצרך להתרפאות על ידי שישפיל עצמו כאזוב, וקדושת החודש הוא סיהרא דלית לה מגרמה כלום. ובפרט שר"ח שאז מקבלת מחדש מאור החמה ולית לה כלום, והיא מורה על ענוה ושפלות, וכן שבת נדרש בתדב"א (ריש ספא"ר) פסוק ואיזה מקום מנוחתו על שבת וכ' בתרי' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו' היינו בשבת שנופל הפחד והיראה על האדם נעשה עני ונכה רוח. על ידי שמשים אל לבו את כל העבר עליו ורוחו נשברה ושפלה עליו, ומש"ה כ' והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות וגו', מפני שאז משיג שפלות עצמו והוא ההיפך מנגע דבשר כתיב בי' ונרפא, אבל מי שהוא היפוך מזה והוא מתגאה כארז ומחזיק עצמו בבחי' אדם לא כתיב בי' ונרפא עד שישפול עצמו כאזוב. וז"ש בגמרא אלא אם כן משים לבו כבשר, ובפרט כשהוא שבת ור"ח ביחד שבודאי יכולין לזכות לקדושת יעקב אבינו ע"ה שהוא ההיפך מגאוה ועל ידי זה זוכין להתענג בענג, ועל ידי שמענג את השבת נותנין לו משאלות לבו כדאי' (שבת קיח.):
3
ד׳במדר' תנחומא (פ' זו) נראה דמיישב הסמיכות לפ' העברה שמסיימה במאכלות אסורות וכתב כך התינוק הזה עד שלא יצא ממעי אמו הקב"ה מצוה אותו מזה תאכל ומזה לא תאכל כו', וכן היא בגמרא (נדה ל:). אך שם איתא ומלמדין אותו כל התורה כולה כו' ומשביעין אותו תהיה צדיק כו' וכן מסיק בתנחו' ומי שהוא מקבל עליו במעי אמו כל המצות שבתורה ואחר כך נולד, ולמה פרט מכל המצות שבתורה דוקא ענין מאכלות אסורות, אך הענין דקדושת המאכלים כולל כל התורה, ושורש הסתת הנחש היה להכניס תאוה באכילה, ומי שהוא מוגדר באכילה שמאכלו בקדושה ממילא שומר כל המצות שבתורה, שאין יצר הרע שולט אלא מתוך אכילה ושתיה כמש"נ ואכלת ושבעת השמרו לכם וכמ"ש בספרי שם מכמה פסוקים, ובגמרא (ברכות לב.) ובזה"ק (ח"ב קנד ב). ואיתא בתיקונים (תי' כ"ד) ובזוה"ח (בתי' ד"ה ויהי לי שור ק"ז ע"א) בבגין דחב אדם בשבע מינין כו' ובג"ד אמרו רבנן דמתניתין אילן שאכל אדם הראשון חטה היה ואחרנין אמרין גפן הוה כו' תאנה היתה ולא הוו חולקין במילוליהן דכלא קשוט וכו' ואיך יצויר כלא קשוט כשחולקין במציאות, ואמרנו שבאמת כ' ועץ החיים בתוך הגן, והיינו שפנימיות כל עצי הגן היו עץ החיים ועץ הדעת טו"ר, ואם היה אדם הראשון טועם באכילה הראשונה מעץ החיים היה מרגיש בכל האכילות טעם עץ החיים שהוא תורה, כמ"ש (ברכות שם) לכו לחמו בלחמי וגו', וכשאכל מעה"ד אז הרגיש בכל האכילות מכל המינים עה"ד טו"ר (ונת' בראשית מ"ח) וזה שורש הקלקול, וכשמתקן שיהיה האכילה בקדושה אז ממילא שומר כל המצות וניצול מקטרוג יצר הרע. וכן בשבת שאכילות ישראל בקדושה. כ' שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. שזוכה להיות משומר מן העבירה כמ"ש במכילתא, ובפרע"ח הלשון שניצול מקטרוג יצר הרע. וכן לחה"פ היה אכילתו בשבת ואיתא בזוהר הקדוש (תרומה שם) שמועיל אכילת לחה"פ דשבת להכניס קדושה לכל אכילות הכהנים אף בחול שיהיו ניצולין מקטרוג יצר הרע, וז"ש כשמצוה אותו את זה תאכל כו' שאכילתו תהיה בקדושה, דבזה נכלל כל המצות שבתורה. וכן שמירת שבת שקילה ככל המצות כמ"ש במדרש (שמות רבה סו"פ כ"ה) דדריש היום אם בקולו תשמעו על שמירת יום השבת וכ"כ בזה"ק (ח"ב פ"ט א צ"ב א) והיינו דביום השבת אכילת הישראל בקדושה ונכללו בזה כל המצות דאכילתו ד"ת לכו לחמו בלחמי:
4
ה׳דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין. חקל היינו צרור החיים מדת מלכות שממנה פורחין כל הנשמות כמ"ש בס' הבהיר, ונשמות ישראל תפוחין קדושין ומקום המקדש קודם שנבנה נקרא שדה כדאי' (ב"ר פ' כ"ב) ועל מה היו מדיינין אלא זה אומר בתחומי בהמ"ק נבנה כו' שנאמר ויהי בהיותם בשדה ואין שדה אלא בית המקדש כמד"א ציון שדה תחרש, ותחלת הבריאה היתה שיהיה שכינה בתחתונים ואחר הקלקול נשאר מקום המקדש ונקרא שדה, וכן לאחר החורבן בפועל נקרא גם כן שדה, ובזמן שהוא שבת כמו מקדש במקום, דבשבת השראת השכינה בלבות ישראל וזהו חקל תפוחין קדישין, ובזוהר הקדוש (פ' זו מה ע"ב) לד' הארץ ומלואה דא ארעא קדושה כו' הארץ תינח. היינו מ' שנקרא ארץ בזה"ק, ומלואה מאי הוא, אלא אינון נשמתין דצדיקיא כו', וכמ"ש וינפש שמשם פורחים כל הנשמות, ואמר כי הוא על ימים יסדה כו' דכלהו נפקי מהאי נהר עלאה דנגיד ונפיק מעדן כו', עדן עין לא ראתה (כדאי' ברכות לד:) ונזכר בזה ג"ס שבת שהם ר"ת ענג עדן נהר גן (כמ"ש בזוהר הקדוש ח"א כ"ו סע"א) והם קדושת ג' אבות, דשבת ש' בת בת מתעטרא באבהן כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב רד א), ואמר הכ' מי יעלה בהר ה' נגד ק' אברהם אבינו ע"ה שקראו הר (כמ"ש פסחים פח.). והיינו שצריך לעלות כמו הר וכמ"ש וירא את המקום מרחוק וכתיב מי יעלה וגו' שהיא כנגד עתיקא, ומי יקים במקום קדשו כנגד מדת יעקב אבינו ע"ה שקראו בית ואמר מה נורא המקום הזה אין זה כ"א בית אלקים. ואמר מי יקום שיש בו מנוחה. ואמר מי יוכל לזכות לקדושה זו נקי כפיים, היינו במעשה שכל המעשים נקראו על הידים, והוא כנגד אברהם אבינו ע"ה שהיה זריז במעשה המצות כמ"ש (חולין טז.) זריזיתי' דאברהם קמ"ל, ובר לבב היינו יראה שנקרא לב כמשנ"ד (יומא עב:) ולב אין על מי שאין בו יראת שמים והוא יצחק אבינו ע"ה שמדתו פחד יצחק. והוא גם כן מרכבה למדת בינה וכתיב ולבבו יבין ונאמר אז תבין יראת ה', אשר לא נשא לשוא נפשי נגד מדת יעקב אבינו ע"ה שהיא היפוך מעשו הרשע שהוא שוא וכמ"ש (ב"ר פ' ס"ג) הא שוא שבראתי עולמי, ויעקב מדתו חמת כמש"נ תתן אמת ליעקב. ואמר בזוהר הקדוש נפשו כתיב מהו נפשי ונפשו אלא כלא חד מלה כד"א נשבע ה' בנפשו וכו' ודוד מלכא אתאחיד בההיא לב ובההיא נפש וכו'. דמדת מלכות נקרא נפשי ודוד המלך ע"ה מרכבה למ' מלכות. וכל קדושת השבת היא מדה אחרונה בת מתעטרא באבהן:
5
ו׳ובזה"ק (פ' זו מו ע"ב) עפר מן האדמה דא עפרא דארעא קדישא ומתמן אתברי והוא אתר דבי מקדשא, ויפח באפיו נשמת חיים דא נשמתא קדישא דאתמשכא מאינון חיים דלעילא וכו', וכמו שאמרנו דנשמות ישראל הם מצרור החיים שהוא מדת מלכות ואתמשך מחיים דלעילא, שהוא עדן דחיים במזלא תליא, ובנוסח א' (הנד' בסוהס"פ) איתא ובגין שהאי נפש חי' איהי קדישא עלאה כד ארעא קדישא משכא לה בגוה ואתכלילת בה כדין קרינן לה נשמה. וזה שמצינו בגמרא (ביצה טז.) נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ע"ש וכו' כיון ששבת וי אבדה נפש, וקרי לה בגמרא נשמה אף שנרמז רק נפש, רק כיון דאתכלילת במדת מלכות נקרא נשמה כאמור, וזוכה כל אחד מישראל בשבת לנשמה יתירה, ואמר עוד (שם) ות"ח בכל זמנא דב"נ אזיל באורח קשוט ופומי' ולישני' ממללין מילין קדישין בצלותא באורייתא האי נשמתא אתדבקת בי' כו'. באורח קשוט היא נגד מ' יעקב שמדתו אמת, ופומי' ולשני' ממלין מילין קדישין בצלותא באורייתא, בצלותא היא נגד בר לבב שהוא עבודה שבלב, וגם תפלה הוא ממדת יראה וכמש"ד (ברכות ו:) מי בכם ירא ה' על הרגיל לבא לבית הכנסת וכן (שם ט:) ייראוך עם שמש על תפלה, וכן (שם י:) אל ימנע עצמו מן הרחמים שנאמר כו' כי את האלקים ירא, והוא כנגד יצחק אבינו ע"ה, באורייתא נגד נקי כפיים שכן מצינו (כתובות קד.) שאמר רבינו הקדוש גו"י לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה. ואמר שמי שיזכה לג' מדות אלו האי נשמתא אתדבקת בי'. ובשבת כל ישראל נקראו יראי שמי (כמ"ש תענית ח:) והיא כנגד בר לבב ונקי כפיים כמש"נ שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע ואיתא במכילתא שהשומר שבת משומר מן העבירה, ובשבת איתא (רפ"ד דדמאי) שואלו בשבת ואכלו על פיו ואיתא בירושלמי אימת שבת על ע"ה. והיינו שאינו משקר, והוא כנגד מ' יעקב אבינו ע"ה לא נשא לשוא נפשי ומש"ה בשבת כל ישראל זוכין לנשמה זו, ומש"ה איתא בזוהר הקדוש (ח"ג כ"ט ע"ב) דאינון דמשתדלן באורייתא אינון שבתות ויו"ט, ובתיקו' (ת' כ') ואילין דמתוספאן לעמא קדישא בע"ש ירחין לו ת"ח ביומין דחול כו' והיינו דת"ח כל הימים הם אזלין באורח קשוט ופומי' ולישני' ממללין בצלותא ובאורייתא, ואמר אחר כך בזוהר הקדוש רחימא הוא דמארי' כמה נטורין נטרין לי' מכל סטרין כו' ושכינתא קדישא שריא עלי', רחימא דמארי כמש"נ ואהב את יעקב אהבה בלא טעם והוא מעתיקא כמה נטורין נטרין לי' כמש"א הפורס סוכת שלום עלינו וכו' ואין אומרים שומר עמו ישראל כו' כמ"ש הראשונים ז"ל בשם מדרש המשל כשהמלך בביתו א"צ שמירה (כמשנ"ת במ"א) ושכינתא קדישא שריא עלי' כמש"נ לדרתם ואיתא בתיקו' (תי' מ"ח) שכינתא עלאה ותתאה כו' דעביד לון דירה בשבת בתרין בתי לבא כו':
6
ז׳בפרשיות הללו נזכר טמאת לידה צרעת וזובה, ובפ' נגעים וזובה נאמר וידבר ה' אל משה ואל אהרן ובפ' לידה כ' וידבר ה' אל משה, מצורע משולח מכל הג' מחנות שהוא נגד קליפת הכעס שאין לו כלל חלק בישראל, וזב משולח רק ממחנה לויה. שהיא נגד קליפת התאוה. דלזה אין עצה רק ת"ת היינו שיכניס היצר והחשק להיות חמודי דאורייתא. כמו שנברא לתועלת זה. וכמו שיהיה לעתיד (כדאיתא במדה"נ ח"א קלח ע"א). וכמ"ש בגמרא (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו'. ומש"ה משולח רק ממחנה לויה שבהם נאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל וכתיב ובאת את הכהנים הלוים וגו', וכאן מתחיל מטמאת לידה וטמאה שבעת ימים וגו' וביום השמיני ימול וגו'. וצריך להבין שייכות מצות מילה לכאן. ולמ"ד (שבת קלה.) כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לח' ניחא. אך למ"ד נימול לח' קשה דמאי השייכות דמצות מילה לטמאת לידה וגם ההלכה לא נתבררה (כמ"ש ברי"ף ורא"ש וביו"ד סי' רס"ב ס"ג פסק דנימול לח'). אך ענין טמאת לידה שהוא אף בילדה יבשתא. ואף שמולידה צדיק ואף כשיולד משיח ב"ב תהיה מ"מ אמו טמאה לידה ומה טעם לטמאה זו. אך היא עפמ"ש במד"ר (פ' זו פי"ד) הן בעון חוללתי בעוון מלא (כגיר' הערוך ע' עין) ר"א אומר אפילו חסיד שבחסידים כו' כלום נתכוון אבי ישי להעמידני והלא לא נתכוין אלא להנאתו וכו', וזה נאמר על ישי שמת בעטיו של נחש כדאיתא (שבת נה:) ועטיו של נחש היינו מה שהנחש הכניס באדם שירגיש הנאת עצמו ומזה נצמח טמאת נדה כמ"ש (עירובין ק:) הרבה ארבה אלו ב' טיפי דם כו' בעצב תלדי בנים ומזה נצמח טמאת לידה כל ז', ואחר כך וביום השמיני ימול וגו' ואז מתחיל דם טוהר ואף שרואה דם טהורה. שהרי מאז הולידה צדיק דכל מאן דאתגזר אקרי צדיק (כמ"ש זח"ב כ"ג ע"א). וז"ש בזוהר הקדוש (פ' זו מ"ג ע"ב) בדמי טהרה אלין דמי מילה ומ"מ לכנוס למקדש עדיין אסורה. וזה טעם שנזכר מצות מילה כאן. והנה בזוהר הקדוש (מצורע נ"ג ב) איתא משה שושבינא דמלכא אהרן שושבינא דמטרוניתא כו' וע"ד הוא קאים לדכאה לכל אינון דעאלין לבי מטרוניתא בגין דלא ישתכח מסאבא כו'. ועל כן נאמר פ' נגעים למשה ולאהרן דכל עיקר טומאת נגעים תלוי באהרן שאומר טמא והוא טמא טהור והוא טהור וכן טהרת מצורע על ידי כהן. וכמ"ש בזוהר הקדוש (מ"ט ע"ב) באתר חד אהרן הכהן ובאתר אחרא הכהן סתם ודא קוב"ה, והיינו דכהני שלוחי דרחמנא לטהר ולדכאה דלא ישתכח מסאבא, מה שאין כן בטמאת לידה שזה בא מעטיו של נחש וזה יתוקן רק לעתיד. וכן בקבלת התורה שנאמר אני אמרתי אלקים אתם שאז אם לא היה הקלקול היה מתוקן כל קלקול הנחש דלא היה מיתה (כמ"ש ע"ז ה.). ומש"ה נאמר פ' יולדת למשה רבינו שהיא הוריד התורה לארץ לתקן קלקול הנחש. ושבת מעין עולם הבא, שאכילת שבת אף להנאת הגוף הוא בקדושה כמ"ש האריז"ל ובו הזמן לתקן הקלקול הראשון של נחש, שהיה להכניס באדם הנאת עצמו ובשבת אף הנאת עצמו בקדושה כאמור:
7
ח׳בזה"ק פ' זו (מב ב) אשת חיל מי ימצא דא כנסת ישראל דאיהו אשת חיל כמה דאמרן. היינו כמ"ש למעלה אשת חיל דא כנסת ישראל דהיא גבירתה מכמה חיילין וכמה משריין כו' והוא כמ"ש בגמרא (סוף ברכות) ת"ח אין להם מנוחה כו' שנאמר וילכו מחיל אל חיל פירש"י מישובה לישובה וממדרש למדרש, ואיתא (עירובין כא:) לכה דודי נצא השדה בא ואראך ת"ח שעוסקין בתורה מתוך הדחק כו' נשכימה לכרמים אלו בכנסת ישראל ובמ"ד, נראה אם פרחה הגפן אלו בעלי מקרא, פתח הסמדר אלו בעלי משנה, הנצו הרמונים אלו בעלי גמרא, שם אתן את דודי לך אראך שבא גדלי כו', וזהו דהוא גבירתה מכמה חיילין וכמה משריין מחנות בעלי מקרא ובעלי משנה ובעלי תלמוד, וכמה חיילין שהם התלמודים משתדלי באורייתא הנמצאים בשדה בבכנ"ס ובבמ"ד, ובנ"א איתא שם בזוהר הקדוש דהא בזיווגא דמלכא אפקת כמה חיילין כו' היינו זיווג קוב"ה וכנסת ישראל היא על ידי דמשתדלין באורייתא. ונקרא חיילין העוסקים בתורה שבעל פה, מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, ואמר בזוהר הקדוש מי ימצא כד"א אשר ימצא אתכם באחרית הימים מי ימצא מאן יזכה למיהוי בי' בשלימו ולאשתכחא עמה תדור כד"א מי יעלה בהר ה' וגו', אמר ב' לשונות למיהוי בי' בשלימו, ולאשתכחא עמה תדיר, הענין עפמ"ש בזוהר הקדוש (תשא קפט ב) מאי באחרית הימים דא אמא קדישא דהיא אחרית הימים כו' והיינו שכינתא תתאה שנקרא גם כן אמא קדישא כמ"ש במדר' (ש"ר סו"פ פקודי) לא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר הקשובי אלי עמי ולאומי כו', ומוכרח לפרש אמא קדישא על שכינתא תתאה ממה שהביא ובפשכם שלחה אמכם והיא אחרית הימים, דז' מדות תחתוניות נקראו ז' ימי בראשית כדדייק בזוהר הקדוש (ח"ג צד ע"ב) מדכתיב כי ששת ימים עשה ה' וגו' ולא כ' בששת. והתורה קדמה אלפים שנה לבריאת עולם כדדייק (במד"ר מצורע פ' י"ט) מדכ' ואהי' אצלו אמון יום יום ויומו של הקב"ה אלף שנה וכו' והיינו חכמה ובינה. וה"פ אורה כ' במאמר יהי אור נגד ה' חומשי תורה (כמ"ש ב"ר פ"ג) ומאמר בראשית נגד כ"ע לא נאמר בו ויאמר שהיא שכל הנעלם מכל רעיון ויום ראשון חכמה מאמר יהי אור כמש"נ ויקרא א' לאור יום. וז"ש בזוהר הקדוש פ' זו (מ"ג סע"ב ברע"מ) יום השמיני דא את קיימא קדישא ואיהי תמינאה לכל דרגין מדת צדיק יסוד עולם יום השמיני מן חכמה שנקרא יום ראשון ומדת מלכות כנסת ישראל אחרית הימים, ואמר אחר כך בזוהר הקדוש (תשא שם) והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים מאן ראש ההרים דא אברהם סבא כהנא רבא ראש דכלא כו' קדמאה לשאר ההרים, והוא עפמ"ש במדרש (ויקרא רבה סו"פ ל"ו) הרים אלו אבות, וא"א קדמאה לשאר ההרים נקרא ראש ההרים, והר בית ה' מפרש על שכינתא ואברהם נקרא כהנא רבא כהן מדת חסד, ונקרא כהנא רבא שזכה למדת זקן כמש"נ ואברהם זקן בא בימים, ובזוהר הקדוש (חיי קכ"ט סע"א) באינון יומין עלאין, וזכה להשיג שיש שכל הנעלם מכ"ר, ונתברר במדתו עד עתיקא וכמו שאמרנו במ"ש (ב"מ פז.) עד אברהם לא היה זקנה כו' היינו עתיקא, ואיתא בגמרא (פסחים פח.) לא כאברהם שכ' בו הר כו' אלא כיעקב שקראו בית והוא בית קבוע לעולמי עד כמש"נ תתן אמת ליעקב וכ' שפת אמת תכון לעד, וז"ש הר בית ה', הר ובית, וזש"נ מי יעלה בהר הוי"ה, הוי"ה כולל כל עשר ספירות י' חכמה ה' בינה ו' ת"ת כליל שית ספיראן ה' מלכות (כמ"ש בזוהר הקדוש ח"ג רנ"ח סע"א) וקוצא דלעילא רמיזא לאין כ"ע (כמ"ש זה"ק שם י' ע"ב) מי יעלה בהר ה' עד עתי"ק, וז"ש מאן יזכה למיהוי בי' בשלימו, היינו אמונה מהימנותא שלימתא, דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ב פ"ח ע"א) דהא תליא מהימנותא דלעילא בעתי"ק ובז"א ובחק"ת קדישין, והיינו מהימנותא שלימתא, עדמ"ש (פסחים נו.) כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, דעל ידי אמונה משיגין ה' אחד עדמ"ש (רע"מ פנחס ר"ל ע"א) איהו אמת ואיהו אמונה (ונת' במ"א). ומי יקום במקום קדשו. בית המקדש נקרא מקום קדשו, שנקרא הדום רגליו כמש"נ ולא זכר הדום רגליו, וכן נקרא (סוף מכות וסוף * כה) הדום רגלי בית אלקינו מקום, הקב"ה מקומו של עולם (כמ"ש שמ"ר פ' מה ות' תשא כ"ז). קדשו קודש תתאה שבית המקדש משם תורה יוצאת לכל ישראל (כמ"ש סנהדרין פו:) ובהיכל המנורה שהוא אור תורה שבעל פה כמ"ש (מ"ר בהעלותך) בא והאיר לי (ונת' כ"פ). וזש"נ ומי יקום במקום קדשו היינו שיהיה שפת אמת תכון לעד כיעקב שקראו בית. וז"ש מאן יזכה כו' ולאשתכחא עמה תדיר וכו':
8
ט׳וזה הענין שהביא בזוהר הקדוש כד"א אשר ימצא אתכם באחרית הימים ואין לו שום שייכות למה דדרש מאן יזכה למיהוי בי' בשלימו, והנה בגליון כ' דפ' זה לא נמצא והמכוון עמש"נ ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ועל פסוק זה איתא בזוהר הקדוש (ח"ג ר"ע ע"א) באחרית הימים דייקא כו' ועם אחרית הימים דא קבילו עונשא בגלותא ובדא יעביד קוב"ה נוקמין לישראל תדורא הה"ד אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, דרש מקודם דאחרית הימים מעניש לישראל בגלותא ואחר כך דעביד נוקמין מאו"ה. ואחר כך מייתי וקב"ה זמין לאתבא לאתראה הה"ד והיה באחרית הימים נכון יהיה כו', והוא עפמ"ש בזוהר הקדוש (יתרו צ"T ע"א) נ' רזא למדאל מקב"ה ולמינדע דאית דין ואית דיין ואית אגר טב לצדיקיא ופורענות לרשיעיא בגין דרזא דילי' ה' תתאה, והוא עפמש"כ (זח"א ה' ע"ב) שבת דמע"ש דאיהו יראה ושריא בה יראה, וזה מ"ש למדחל כו' ולמינדע דאית דין כו' כמ"ש צדק מלכותא קדישא, צדק ידועא דאיהו דין כו' דינא דמלכותא דינא (זח"ב קי"ח ע"א) ובידהא אפקיד כל זיינין דילי' כמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו שם ובזח"ב נא א). וז"ש בהאי אחרית סבלו ישראל גלותא כו' שהוה מעניש לישראל אחרית פי' עם אחרית כו' דכנסת ישראל בגלותא. ויעביד נוקמין לישראל מאו"ה פורעניות לרשיעיא, ואחר כך זמין לאתבא לה לאתראה, היינו אגר טב לצדיקיא וכאמור שהכל על ידי ה' תתאה, ומפרש הזוהר הקדוש (תשא הנז') מקודם באחרית הימים עם אחרית הימים כמש"נ ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים כו' ועמה סבלו כל מה דסבלו בגלותא וכמ"ש ובפשעכם שלחה אמכם הכל כמשמ"פ הזה"ק בפ' ואתחנן (הנז') ואחר כך מפרש באחרית הימים על ידי אחרית הימים דבהאי אחרית הימים יעבוד נסין ונוקמין כו' היינו אגר טב לצדיקיא ופורעניות לרשיעיא, דישראל יהיו מרכבה למדת מלכות כשיבא משיח, ואיהי גופא יהיה דינא לאו"ה, כמו שהביא הזוהר הקדוש (בפ' ואתחנן) הפ' אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, וזה שהביא בזוהר הקדוש כאן הפסוק כד"א אשר ימצא וכו' להקדמה למ"ש אח"ז ורחוק מפנינים מכרה כו' כל אינון דכל אתדבקין בה בשלימו כו' היא מכרה לון כו' וכדין כלהו רחוקין מאלין פנינין עלאין קדישין כו', פנינים היינו אבני אפוד וכמו שהביא במ"ר (ויקרא רבה פ"א) יש זהב ורב פנינים וגו' רב פנינים זה נדבתן של נשיאים כו', והשבטים הם שורש כנסת ישראל איהו אמונה, שעל ידי אמונה משיגין ה' אחד מהימנותא שלימתא כאמור למעלה, וי"ב שבטים כנגד י"ב חדשים וי"ב מזלות וי"ב שעות ביום וי"ב אבני אפוד (כמ"ש במד"ת ויחי ט"ו) והם קיימין לעד י"ב הקדושות וכמ"ש (ב"ב קטו:) גמירי דלא כלה שבטא, וזהו פנינין עלאין קדישין, וזה רק בבית המקדש דשם כ' ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על כתפיו לזכרון. ובגלות לכל אינון דלא אתדבקין בה בשלימו כו' היא מכרה לון כו' רחיקין מאלין פנינים עלאין קדישין, דשלימות כנסת ישראל איהי אמונה שמשיגין כל היחוד ה' אחד על ידי אמונה והפנינים נושא רק הכהן הגדול, דכל מדתו חסד, כמו אברהם אבינו שנאמר בו אתה כהן לעולם, וכהן גדול היינו עד השורש כ"ע, שכן מורה גדול וכמו אברהם שזכה למדת זקן כהנא רבא כמ"ש בזוהר הקדוש (תשא) ובגמרא גם כן דרשו יקרה היא מפנינים מכ"ג שנכנס לפני ולפנים (הוריות יג.) דכהן גדול מאין תמצא והחכמה נפקת מאתר דאיקרי קודש הקדשים, ובחורבן בית המקדש רחוקין מאילין הפנינים כו', וכאן מדבר משבח כנסת ישראל ועל זה מייתי הקדמה מי ימצא כמד"א ומצאוך כו' באחרית הימים, ושם סיום הקרא ושבת עד ה"א ושמעת בקולו שבודאי יעשו תשובה, וזש"ל בטח בה לב בעלה דא קוב"ה כמ"ש בזוהר הקדוש שבדואי יעשו תשובה, כמש"נ ושבת עד ה"א. וזש"נ מ"י ימצא מ"י בינה כמ"ש (בזח"ב קטו ב) מ"י גי' נ' שער הנ' המיוחד לבעלי תשובה, אך מי ימצא מאן יזכה למיהוי בה בשלימו כו' שצריך זכות גדול כד"א מי יעלה בהר ה' וכ' בתרי נקי כפיים ובר לבב, לבב ב' לבבות וכעין מ"ש בת"ז (ת' מח) לדרתם זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא ואתפני יצר הרע מן תמן שזוכה לשבת עלאה תשובה עלאה, וכ' בתרי' ושלל לא יחסר ופי' רח"ו ז"ל על נ"ק שנאמר ושבית שביו. שתכלית הגלות כדי שיתוספו עליהם גרים (כמ"ש פסחים פז:) ופירשו על נ"ק, והיינו שבתחילה בקלקול הנחש שנעשה ערבוב טו"ר נשארו הנ"ק בין האו"ה ואתה מחי' את כלם וזה תכלית הגליות שיתקנו כל שורש הפגם. וזש"נ בטח בה לב בעלה שיעשה תשובה ויתקנו הכל, ועכ"פ ושלל לא יחסר שבכל דור לא יחסר מי שישלול הנ"ק שיש בין או"ה וכמ"ש (ב"ר פ' נ"ו) אין דור שאין בו כאברהם כו' שאין בו כמשה כ'ו שאין בו כשמואל ובגמרא (סוכה מה:) לא פחות עלמא מתלתין ושתא צדיקא וכו' וזש"נ ושלל לא יחסר, ובשבת תמיד מוציאין החיות והני"ק, ויכולין לזכות בו לגמר התיקון שעל ידי שמירת שבת מיד נגאלין:
9
י׳בזה"ק להלן ר"י פתח קרא אבתרי' גמלתהו טוב ולא רע וגו' היא זמינת טב לעלמא טב להיכלא דמלכא ולבני היכלא ולא רע בגין דכ' ועה"ד טוב ורע, הענין עפמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קצ רע"א) דמקשה השתא אית לדייקא אי אחרית הימים איהו כוס דברכה ממש מהו הר בית ה' והו"ל למכתב הכי והיה אחרית הימים נכון יהיה וגו' (מ"ש בס' השם ע"ס דאל"ף וכ"ה בדפו"ח וכ"כ קרני אור) בראש ההרים, היינו שהרי אחרית הימים והר בית ה' שניהם מדה אחרונה, א"ל אחרית הימים איהו אילנא כלא מרישא ועד סיפא דהיא אילנא דטו"ר ואתא קרא לבררא באחרית הימים ואפיק הר בית ה' דא טוב ולא רע, והמכוון דמדת מלכו כולל כל אילנא עה"ד טו"ר, והוא כמש"נ רגלי' יורדת וגו' היפך החיים, והיינו שיש קליפ' נוגה לו סביב סביב רשעים יתהלכון, וקליפ' נוגה איתא (זה"ח יתרו ד"ו ל"ח סע"א) דא איהו מלכות יון דסחרא לון נוגה כו' דלית בכל מלכוון דאינון קרבין לאורח מהימנותא כוותי' אוף הכא כו' והיינו דחכמת יונית נגד תורה שבעל פה, שהוא גם כן חכמה מהבנת הלב ויש בהם מדות הגינות לפי שכל בעניני דר"א, אך הם שורש אפיקורסות ושם במלכות יון היו הצדוקים שכפרו בתורה שבעל פה, ואין בכל המלכים שגזרו שמד כמו מלכות יון, דאיתא (ב"ר פ"ב) וחשך זה מלכות יון שהחשיכה עיניהן של ישראל בגיזרתיהן שהיתה אומרות כתבו על קרן השור שא"ל חלק באלקי ישראל, והנה עץ החיים איתא בתדב"א (ריש סא"ר וע' ברכות לב:) ואין עץ חיים אלא תורה וכ"כ בזוהר הקדוש (ח"ב ס' ע"ב) ושם איתא גם כן אין עץ אלא קב"ה, והיינו תורה שבכתב שהוא מסטרא דעץ החיים, ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, מסטרא דעה"ד טו"ר איסור והיתר כשר ופסול טמא וטהור (כמ"ש בזח"א כ"ז ע"א) והיא הרב חכמה לתקן הרב כעס, ואלמלא חטאו הי' די בתורה שבכתב ה' חומשי תורה (כמ"ש נדרים כב:) וזש"נ גמלתהו ה"ו יחוד קוב"ה ושכינתיה. היא תורה שבעל פה שמקבלת מתורה שבכתב כמו סיהרא דמקבלא משמשא. טוב ולא רע לבררא באחרית הימים. הר בית ה' קדושת אברהם שקראו הר, ויעקב שקראו בית (כמ"ש פסחים פח.) והיינו שהתורה שבעל פה יהיה רק מסטרא דטוב, והוא גם כן עץ החיים, וז"ש בזוהר הקדוש היא זמינת טב לעלמא, היינו לכל העולם אף לע"ה. טב להיכלא דמלכא ולבני היכלא, היכלא בית המקדש שמשם תורה יוצאה לכל ישראל (כמ"ש סנהדרין פו:) ובהיכל המנורה שרומז לתורה שבעל פה והשמן מורה לחכמה (כמ"ש מנחות פה:) ובני היכלא היינו ת"ח העוסקים בתורה שבעל פה. ולא רע שיהיה רק לסטרא דטב:
10
י״ארבות בנות עשו חיל וגו'. כפי מה שאמרנו (לעיל מ' ו') דחיל מורה על ד"ת תורה שבעל פה (וכמ"ש פירש"י סוף ברכות) מחיל אל חיל מישובה לישובה כו' ולפ"ז אין מובן מהו הלשון רבות בנות. ובשה"ש כשושנה וגו' כן רעיתי בן הבנות. וכן ראוה בנות וגו' שם מתפרש בנות על או"ה. וכאן א"ל מקום, אך הענין עפמ"ש בגמרא (עירובין כא:) אם פרחה הגפן אלו בעלי מקרא וכו' בעלי משנה כו' בעלי גמרא שם אתן את דודי לך אראך את כבודי וגדלי שבת בני ובנותי. וצ"ל מהו לשון בנותי כיון דאיירי בבעלי מקרא משנה וגמרא ובנות לאו בני תורה נינהו, אך מצינו (מנחות קי:) בני מרחוק אלי גליות של בבל שדעתן מיושבת עליהם כבנים, ובנותי מקצה הארץ אלו גליות שלך שאר ארצות שאין דעתן מיושבת עליהם כבנות, ורש"י פי' בני בבל אין להם עול מלכות כשאר גליות כו' (ויש סעד לזה בתנחומא נח ג' ואותן ב' ישיבות לא ראו שבי ולא שמד) ומהרש"א ז"ל פי' ששם החרש והמסגר ע"ש. ויתכן לפרש לשון שדעתן מיושבת על התורה שבעל פה. בדעת רוה"ק (כמ"ש רש"י תשא) ותורה שבעל פה ע"י רוה"ק (כה"ש רמב"ן ב"ב יב:) רוח מההיא קודש דלעילא (כמ"ש זח"ג ס"א ע"א) ובגמרא (מגילה יד:) ותלבש אסתר מלכות כו' שלבשתה רוח הקודש וז"ש גליות של בבל שדעתן מיושבת עליהם כו' דעיקר התפשטות תורה שבעל פה בבבל כמ"ש (סוכה כ.) עלה עזרה מבבל ויסדה כו' הלל הבבלי ויסדה כו' ובגמרא (סנהדרין כד.) במחשכים השיבני זה תלמודה של בבל והיינו דשם עיקר התפשטות התורה שבעל פה להוציא האור מתוך החושך על ידי פלפולה של תורה. ובמדרש (תנחומא שם) העם ההולכים בחושך ראו אור גדול אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבעל פה והיינו על תלמוד בבלי. וז"ש אראך כבודי וגדלי טלא דעתיקא תורה שבעל פה שבח בני גלות בבלת שדעתן מיושבת עליהם כבנים. ובנותי תלמודים של גליות שאר ארצות שאין דעתן מיושבת עליהם כבנות. וזש"נ רבות בנות תלמודים של גליות שאר ארצות שאין דעתן בתורה שבעל פה מיושבת עליהם כבנות, עשו חיל בתורה כמש"פ (רש"י הנ"ל) ואת אשת חיל עטרת בעלה. יחוד קוב"ה ושכינתיה הוא כנסת ישראל עם המשתדלין באורייתא דאינון שבתות ויו"ט (כמ"ש זח"ג כ"ט ע"ב) מדת מלכות. עלית על כולנה. שקר החן והבל היופי, אף המשתדלין באורייתא אם הוא רק לחן וליופי שאין בהם י"ש. היא שקר והבל כמ"ש (יומא עב:) למה זה מחיר ביד כסיל כו' שעוסקים בתורה ואין בהם י"ש, ונקרא מחיר ביד כסיל כמ"ש (יומא שם) חבל על דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עבד. וזש"נ שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל:
11
י״באסדר לסעודתא בצפרא דשבתא ואזמין בה השתא עתי"ק. בלילה אומרים אסדר לדרומא מנרתא דסתימא ושלחן עם נהמא וכו' אף שהמנורה והשלחן מסודרים מע"ש, אך המכוון בסידור שלחן בצפון ומנורה בדרום כמו במקדש יתכן לשון אסדר על הכונה, אך כאן שאומרים אסדר לסעותא יש להבין הא השלחן הוא מסודר ומהו הלשון אסדר גם בלילה אומרים נזמין לה השתא בפתורא חדתא ומנרתא טבתא כו' והיינו שבכל שבת יש שלחן חדש פתורא חדתא (כמשנ"ת במ"א) וכן במנרתא טבתא שהאדם מדליק ומזה מאיר אור העליון שייך לשון פתורא חדתא ומנרתא טבתא, אבל בבוקר שהפתורא אינו חדש דערוך השלחן מאתמול למה אומרים ואזמין בה השתא עתי"ק וכבר אמרו דא היא סעודתא דעתי"ק. אבל הענין עפמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו נא סע"ב) אר"א בכל עובדוי דב"נ לבעי לי' דליהוו כלהו לשמא קדישא מאי לשמא קדישא לאדכרא בפומי' שמא קדישא על כל מה דאיהו עביד דכלא הוא לפולחני' וכו', משמע דקאי על מעשה האדם בעניני הגוף שצריך להזכיר עליו ש"ש. עדמ"ש הרמב"ם ז"ל עמ"ש וכל מעשיך יהיו לשם שמים, שאם האדם יש לו כונה לש"ש בעניני הגוף כאכילה ושינה כדי שיהיה לו כח ללמוד תורה הר"ז המעשה מצוה, וכן כשעוסק במוסחר יזכיר שעושה לש"ש שיוכל לקבוע עתים לת"ת ולגדל בניו לת"ת, וכן נראה מלשון הזוהר הקדוש (נ' ע"א) שכ' וע"ד מאן דבני בנין כד שרי למבני בעי לאדכרא דהא לפלחנא דקוב"ה הוא בני בגין דכב' הוי בונה ביתו וגו' נראה גם כן דקאי על בנין הרשות, ואמר אחר כך מה ופקדת נוך כו' לאפקדא מלה בפומא כד איהו בני וכדין ולא תחטא כתיב וכו', ואף שמצינו בבית עולמים שבנה שלמה דבודאי הזכיר שם שמים על כל מעשה המקדש ומ"מ מצינו במנשה שהעמיד צלם בהיכל, וכן כל הנזכר ביחזקאל (סי' ח) שנעשה בבית המקדש ונראה כונת הזוהר הקדוש במ"ש ולא תחטא היינו שלא יגרום הדבר חטא, דבאכילת רשות כתיב ואכלת ושבעת השמרו לכם וגו' שאין יצר הרע שולט אלא מתוך אכילה וכמ"ש בספרי מכמה פסוקים וכמ"ש פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו' וע"ז אמר בזוהר הקדוש ופקדת לאפקדא מלה בפומא דכשמזכיר ש"ש על הבנין או אכילה או על המו"מ שעושה בכונה לש"ש שיהיה לו מקום לתורה ותפלה או לגדל בניו לת"ת אז לא יביאהו הבנין לידי קטרוג יצר הרע. וכמו שאמר בזוהר הקדוש מקודם וכדין סייעתא דשמיא שרי עלי' וקוב"ה זמין עלי' קדושתא וקארי עלי' שלם הה"ד וידעת כי שלום אהלך, והיינו שיהיה שלום מקטרוג היצר הרע שזה עיקר השלום, וכמ"ש (בב"ר פ' נד) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה יצר הרע. וכמ"ש (תו"כ בחוקותי) שמא תאמר אם אין שלום אין כלום ת"ל ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד. דבלא זה הוא מחריד מרוגז היצר הרע פן יתגבר עליו אחר כך. וע"ז הבטחה ונתתי שלום מקטרוג היצר הרע ואז אין מחריד מרוגזו. ואף דבזה"ק (לק' ע"ב) איתא כיון דאתנצן ואתדכן כולא כדין כתיב ובתים לאו אינון טובים. ואיך מסיים הפ' ורם לבבך ושכחת ונראה דקאי עמש"נ ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו' ועז"נ ורם לבבך. דכן מש"נ פן תאכל ושבעת אטו מיירי דוקא במי שאינו מברך ברכת המזון על אכילתו ובמברך ברכת המזון כ' ואכלת ושבעת וברכת ושם לא נא' השמרו לכם פן יפתה. וע"כ דמש"נ ורם לבבך קאי על הפסוק ובקרך וגו' וכ"נ ממש"נ אחר כך ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וגו' וחיל קאי על נכסים בקר וצאן וכסף וזהב. ולא על אכילה ובנין וכמ"ש בתרגום קנו לי ית נכסיא האלין וכו' ואמר שכשמזכיר ש"ש על הדבר אז אינו מביא אותו לידי חטא:
12
י״גולכאורה כ"ז בבנין רשות ובמעשה רשות אבל באכילה דמצוה ובבנין דמצוה היה נראה שא"צ להזכיר שעושה לש"ש דממילא הוא מעשה מצוה, אבל ממ"ש בזוהר הקדוש לעיל מינה (שם) ת"ח כתיב וכל הנשים אשר נשא לבן וגו' בשעתא דהוו עבדין עבודתא הוי אמרין דא למקדשא דא למשכנא דא לפרוכתא כו' בגין דתשרי קדישא על ידייהו כו' מבואר מזה דאף במעשה המצות שהאדם עושה צריך שיזכיר בפיו שעושה לש"ש כדי שתשרה קדושה בזה, דמה לנו גדול ממעשה המשכן שהוא מצות עשה ומ"מ הזכירו על כל המעשה כונה לש"ש. ובאמת מבואר כן בהפרשה דכ' הביאו את תרומת ה' למלאכת אוהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקודש וגו', וכל לכל איש אשר הניף תנופות זהב לה' וכן והנשואים הביאו את אבני השוהם וגו' לאפוד ולחושן וגו' למאור ולשמן המשחה ולקטורת הסמים וגו' ולמה פרט הכ' למה נעשה הלא מעצמינו נדע שהאבנים היו לאפוד ולחושן, והבושם והשמן למאור ולשמן המשחה ולקטורת, וכן אח"ז נאמר הביאו בני ישראל נדבה לד'. ובתורה לא נכתב ח"ו תיבה מיותרת, וע"כ ללמדנו בא שבשעת הבאה היה כל אחד מישראל מזכיר תכלית ההבאה לש"ש לעשות מלאכת המשכן וכן לכל פרט ופרט כדי להזכיר ש"ש בפרטות על כל מעשיהם ולכן הזכיר נדבה לה' תרומת ה' וכמ"ש בזוהר הקדוש. ואף דאיתא בגמרא (זבחים ב:) אתנו בי"ד דלא לימו לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו, ואף דבין הששה דברים שהזבח נזבח נחשב לשם השם, ומזה הביא הנב"י (מהדו"ק חיור"ד סי' צג) ראיה שא"צ לומר לשם יחוד כו'. אפשר דוקא כהנים שהם שלוחי דרחמנא ואין המעשה מצדם (כמ"ש יומא יט.) א"צ שיזכירו הכונה בפה שממילא נעשה לשם ה' המשלחם דשליח עושה שליחותו ושפיר תקנו חכמים, מפני החשש, שלא יזכירו בפיהם לשם ה', מה שאין כן מי שהביא נדבתו או האומנין שעשו שהיה זה רק מנדבת לבם. וכן כל אחד שעושה מצוה שפיר צריך שיזכיר ש"ש על המעשה שעושה כדי שתשרה שכינה וקדושה במעשה ידיו, וכמ"ש בזוהר הקדוש ואתקדש ההוא עבידתא וכד סליק לאתרי' בקדושה סליק:
13
י״דוהנה הזוהר הקדוש לא הביא ראיה מכל הפסוקים הנז' רק הביא פ' וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה וגו' ושם לא הזכיר כלל שאמרו הכונה בפיהם, רק טוו את העזים, ונראה מזה דכונת הזוהר הקדוש שלא די באמירה ודבור פה בלבד רק צריך גם חכמת הלב להכניס קדושה בהמעשה, וכמש"נ בבצלאל ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ואיתא (ברכות נה.) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ וכו' וכן כתיב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה ולמה הוצרכו לזה, הלא המשכן מעשה קדושה והיה די שיעשו האומנין מלאכתם והקדושה מאיליו תבוא. אך נראה שהיה נצרך שיכניס כל א' קדושה במעשיו. וזה ענין שכתב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה התכלת וגו' ולמה הזכיר בזה חכמת לב הלא טוויה נחשב (בכתובות נט:) בין המלאכות שכל אשה עושה לבעלה. אך המכוון בזה שכל אשה חכמת לב שהיתה יכולה להכניס קדושה במעשי' בידי' טוו וגו', וזה מ"ש (בשבת צט.) גדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות כו' ואלו בעליונות כ' וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים ותניא משום ר"נ שטוף בעזים וטוו מן העזים ובאמת למה עשו כן והלא אין דרך טווי' בכך כמ"ש (שם עד:) ואמר שם חכמה יתירה שאני ולמה להם לעשות בחכמה יתירה שלא כדרך טווי' ולא בתלוש כדרך טווי', אך הענין עפמ"ש האר"י הק' במ"ש (שם קמ:) ואר"ח אנא לא בעניותי אכלי ירקי ולא בעתירותי כו' בעניותי משום דגריר בעתירותי דאמינא היכא דעייל יקרא ליעול בשרא וכוורא. וח"ו שר"ח הי' להוט אחר מעדנים ואמר האר"י הק' שמן בע"ח אפשר להוציא יותר נ"ק ממה שאפשר להוציא מצומח ואמר לא בעניותי היינו בזמן שהיה עני בדעת אכלי ירקי משום דגריר. שקשה להוציא משם הנ"ק ויכול להתקלקל עוד ח"ו ולגרור אחריהם וזהו דגריר, ובעתירותי בדעת אמינא באתרא וכו' ליעול בשרא וכוורא שמשם יש יותר נ"ק להוציא, ואפשר לפרש הכונה בעתירותי בעשיורת ממש וב' הכוונת אמת. שהשי"ת טריף לכל אדם לחם חוקו. שקוצב לוכמה שנצרך לתורה ועבודה, ומצינו בר"ן שהיה עשיר וחתנ דבי נשואה אמר (עירובין סד.) כל כמה דלא שתינא רביעותא דחמרא לא צילאי דעתי וכן (ב"ק עב.) דלא אכלי בשרא דתורא. היינו שכיון שנתן לו השי"ת עושר רב מהס"ת נצרך לו הבשר והיינו לתורה ועבודה והוא לחם חוקו. וכמו שמצינו בשלמה המלך ע"ה שהיתה סעודתו גדולה וביקש הטריפני לחם חוקי. שכ"ז היה נקרא לחם חוקי, וזהו שאמר ר"מח בעתירותי כשנעשה עשיר, ומהס"ת היה נצרך לו העושר והי' עשיר בדעת להוציא הנ"ק מבשר ויין וזהו שאמר ליעול בשרא וכוורא, וכן הענין בזה שזה היה חכמה יתירה להוציא הקדושה מבע"ח, וזהו ענין שנזכר שטוף בעזים והראשונים לא פרשו ענינו, ונראה שהוא עפמ"ש במ"ר פ' זו פט"ו) מי פלג לשטף תעלה אר"ב אות אתרין דצוותין לשערא שטפא כו' אין לך כל נימא ונימא שלא ברא בה הקב"ה גומא בפ"ע וכו' וזהו שטוף בעזים, שאם היו גוזזין את השער מן העזים, תו לא היו יכולים להוציא החיות והקדושה מהבע"ח שהרי אז היא כדומם בתלוש, אך שטוף בעזים שהיה לכל שער גומא שיונק מהבע"ח וטוו בעזים, ועל ידי זה היו יכולים להוציא הקדושה והחיות מהבע"ח וזה חכמה יתירה שאמרו בגמרא, וזהו גדולה חכמה וכו' שנאמר אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים שהיה בהם חכמה יתירה מכל אשה חכמת לב בידי' טוו בתלוש, ולא היו יכולים להכניס קדושה כמותם במעשיהם. וזהו הענין שהביא בזוהר הקדוש הפ' וכל הנשים אשר נשא לבן וגו' שצריך להכניס קדושה אף בשעושה מעשה המצוה, ואמר בזוהר הקדוש שעכ"פ אף מי שאין כח בידו להכניס קדושה בלב. צריך שיזכיר בפה והביא ראיה דבשעתא דהוו עבדין עבידתא הוי אמרין דא למקדשא דא לפרוכתא. והם הכניסו הקדושה בלב אבל עכ"פ צריך להזכיר בפה ש"ש על המעשה, וכן אמר אחר כך בכל בנין שבונה שיזכיר שעושה לש"ש ולפולחנא דאיהו עביד דכולה הוא לפולחני', וכמו שזכרנו שבכל מעשה חול שיש בו כונה לש"ש נעשה ממעשה המצוה כמ"ש הרמב"ם ז"ל, וזהו ענין שאנו אומרים עכ"פ בפה אסדר לסעודתא וכו' היינו שהוא סעודת מצוה שלמדוהו חז"ל מתלתא היום (שבת קיז:) ואזמין בה השתא עתי"ק אומרים גם כן בפה עכ"פ שמזמין הקדושה מסעודה זו שהוא סעודתא דעתיקא, ובשבת כ' ודבר דבר שבשבת יכולים לדבר שיהיה נקרא דבר ה' וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א לב ע"א) דשבת אקרי דבור, ואם הדיבור בשבת יש לו כח כ"כ מהס"ת המחשבה בשבת יש לו גם כן כח גדול יותר משאר הימים, וכל כמה שיוכל האדם להכניס בסעודת שבת קדושה בלב במחשבה הר"ז משובח:
14
ט״ובלילה איתא (פסחים קו.) זוכרהו על היין. וכן ביום תקנו חכמים קידושא רבא על היין מה שאין כן בסעודה ג' וכן בגמרא (ברכות מב:) איתא בשבתות כו' הואיל ואדם קובע סעודתו על היין ומ"מ לא ראינו להצדיקים הק' שיקבעו סעודה זו על היין, והטעם היא מפני שרואים אנו שלא תקנו קידוש על היין רק בלילה ובבוקר מהסת' אין שייכות יין לסעודה זו, הענין דג"ס שבת סדרם האר"י ז"ל סעודת הלילה נגד יצחק אבינו ע"ה וסעודת הבוקר נגד אברהם אבינו ע"ה וסעודה ג' כנגד יעקב אבינו ע"ה, וביצחק מצינו בפ' ויבא לו יין וישת וכן באברהם מצינו ויעש אברהם משתה גדול ומשתה הוא יין. וביעקב מצינו ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכול לחם שהוא רק בשר ולחם ויין לא הוזכר. והטעם דכתיב ויין ישמח לבב אנוש שמשמח ב' הלבבות לב חכם ולב כסיל ואם זכה לישרי לב שמחה משמחו. ובאם לאו ח"ו משממו (כמ"ש יומא עו:) שיכול היין להביא שמחה של קלות והוללות וכמ"ש (שם עה.) עריות כולן דומות עליו כמישור כו' כל העולם כולו דומה עליו כמישור וכו'. והנה יעקב אבינו ע"ה אמר האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו דהיינו שכל אחד עבד במדתו. אברהם במדת אהבת השי"ת, ויצחק במדת יראה פחד יצחק שהיה השי"ת עומד עליו תמיד לנגד עיניו ועל עצמו אמר האלקים הרועה אותי וגו' שאך השי"ת מנהיג אותו והוא בעצמו איננו מרגיש כלל שפועל בעבודתו ואמר מאין יבא עזרי עזרי מעם ה' וגו' לית אנת מוביד סברי מן בריי (כמ"ש ב"ר ר"פ ויצא) ובעצמו אמר שלא הועילו לימוד רבותיו ואבותיו כמ"ש למלפני ולמעדני ואיתא (ב"ב כה.) ושיעשיר יצפין ואמרנו שהוא אף שהעושר יכול להזיק כמ"ש שלמה המלך ע"ה ריש ועושר אל תתן לי פן אשבע וכחשתי לכן מי שירצה בעושר יצפין היינו שיחזיק במדת היראה מדתו של יצחק אבינו ע"ה ואז לא יזיק לו העושר, וכן מצינו (ברכות ל:) וגילו ברעדה כתיב כו' בכל עצב יהיה מותר כתיב א"ל אנא תפילין מנחנא. היינו שכשיש עליו עול תפילין שהוא עול מ"ש והשי"ת עומד לנגד עיניו אז לא יזיק לו השמחה. ומש"ה מנינו ביצחק אבינו העושר כמש"נ הלוך וגדול עד כי גדל מאד שהיו אומרים זבל פרדותיו וכו' וכן כתיב בי' ויבא לו ויין וישת. שלא נתיירא שיזיק לו העושר או היין, ובאברהם אבינו ע"ה שעשה משתה היה ביום הגמל את יצחק שנולד לו בן ונימול לח' וידע שכבר קשור בשורש שנימול לח' שלא מדעת ונעשה ישראל והיינו שנולד בקדושה. ומש"ה התיר לו אז היין, וכ' משתה גדול ואיתא במ"ר גדול עולמים היה שם, שכבר ידע שקשור בשורש בעתיקא, ואף שלא זכה עדיין למש"נ ואברהם זקן ידע אז שקשור בשורש. אבל יעקב אבינו שאמר האלקים הרועה אותי מעודי שאך עזרו מעם ה'. נתיירא להתיר לו היין פן יתקלקל ח"ו. וכן דוד המלך ע"ה אמר ואני בעניי ואיתא (בירושלמי דפאה פ"ד) שהיה מתענה, והוא שאמר ה' רועי כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה הא' הרועה אותי וגו' גם כן נתיירא והיה מתענה שלא יקלקל לו האכילה, ומש"ה בסעודה ג' שהוא כנגד יעקב אבינו ע"ה אין לו שייכות יין ואומרים מזמור ה' רועי לא אחסר:
15
ט״זאשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה. זאת נקרא שבת וכמ"ש במ"ר (אחרי פכ"א) בזאת יבא אהרן בזכות שבת, וכמ"ש בזוהר הקדוש בכ"ד דזאת נק' מדת מלכות והוא השבת מלכתא, ובן אדם יחזיק בה כמש"נ עץ חיים היא למחזיקים בה שיחזיק בד"ת ולא ירף ידו ממנה (כמ"ש במרו"ת סו"פ שלח) משל לא' מושלך לתוך הים הושיט לו הקברניט את החבל וא"ל תפוש חבל זה בידך וכו' וכה"א החזק במוסר אל תרף נצרה כי הוא חייך, וכן בן אדם יחזיק בה שיחזיק בקדושת השבת ולא ירפה מידו, שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע כמ"ש במכילתא שהשומר שבת מובטח שהוא משומר מן העבירה, והוא כמש"נ בפיך ובלבבך לעשותו ואמרנו דלא כתיב ובמעשיך דגמר המעשה הוא מהשי"ת והשי"ת רוצה מהאדם שיתעורר באתערותא דלתתא. והעיקר בלבבך דרחמנא לבא בעי (כמ"ש סנהדרין קו: וזח"ג ק"ס סע"א) רעותא דלבא. רק האדם צריך לסייע בפיך שהוא קול תורה וקול תפלה, תורה שהוא תבלין כמ"ש (קידושין ל:) בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, רק יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום (כמש"ש). וע"ז צריך קול תפלה להתפלל שה' לא יעזבנו בידו, ואחר כך לעשותו שגמר המעשה מהשי"ת שלא יעזבנו בידו, וז"ש רבי (פ"ב דאבות) הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, ולמה נצרך ג' דברים היה די במה שנאמר דע מה למעלה ממך, אך הוא נגד מחשבה דבור ומעשה בפיך ובלבבך לעשותו, ואמר עין רואה כנגד מחשבה בלבבך כמש"נ וה' יראה ללבב. אוזן שומעת כנגד דבור בפיך, וכל מעשיך בספר נכתבים שגם במעשה אף שגמר המעשה מהשי"ת מ"מ אין לאדם לסמוך על זה רק צריך לגדור עצמו להשמר מכל רע בכל כחו, ועז"א וכל מעשיך בספר וכו' עדמש"נ ותהי עינותם על עצמותם, וכ"כ בזוהר הקדוש שממעשה המצות נעשה חליקא דרבנן הלבוש לעולם הבא, שהמעשה תלוי בגוף, וזהו עור ובשר תלבישני שהגוף נק' לבוש להנשמה שהוא עיקר האדם וממעשה המצות נעשה הלבוש, וזה וכל מעשך בספר נכתבים שהספר הוא גופו של אדם שעליו חקוקים כל מעשיו, והרמ"א כלל כ"ז במ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו כו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד, היראה וההכנעה בלב, ובושתו ממנו תמיד הוא על כל המעשה שלא יהיה נגד רצון השי"ת, ובשבת שכל אדם מישראל יש לו יראה שנקרא אז יראי שמי, וההכנעה כמש"נ ואל זה אביט אל עני ונכה רוח שנדרש (בריש סא"ר) עלש בת, שאז כל ישראל עני ונכה רוח, וחרד על דברי והוא נגד בלבבך, ובפיך דשבת דבור אקרי כמ"ש (בזח"א ל"ב ע"א), ובסעודה ג' שהוא כנגד יעקב אבינו ע"ה, יעקב חבל נחלתו, שמחזיק בחבל שלא ינתק שמטתו שלימה שלא יוכל שום אחד מישראל מלהנתק מקדושת ישראל הוא בן אדם יחזיק בה, שנוכל להחזיק קדושת השבת שיועיל גם לימי המעשה הבאים, ואז שומר ידו מעשות כל רע נגד המעשה שיסייע השי"ת שיהיה כל המעשים כרצונו ית"ש, וכן אומרים בהבדלה בתפלה החל עלינו הימים הבאים וכו' ומדובקים ביראתך, דשבת נקרא יראה שהוא כנגד מדת מלכות שכנגדה שם א"ד המורה על יראה וכמש"נ ואם אדונים אני איתא מוראי, ומבקשים על ימי המעשה הבאים שיהיו מדובקים בקדושת השבת שמורה על יראה:
16