פרי צדיק, תצוהPeri Tzadik, Tetzaveh
א׳ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן וגו'. יש לדקדק מ"ש כאן לשון להבא תצוה ולא אמר צו לשון הווה מיד כמ"ש אחר כך ואתה הקרב וגו' ולא אמר תקריב (ומיהו שם אחר כך כתוב ואתה תדבר ולא אמר דבר וגם כן צריך טעם וביאור) וכן בר"פ תרומה דבר אל בני ישראל ולא אמר תדבר. גם שינוי הלשון מן דבר לצו ובתו"כ ר"פ צו אמר דהוא לשון זירוז וצריך ביאור למה צריך זירוז בזה יותר מדהתם ובכל מלאכת המשכן. גם מ"ש כאן ויקחו אליך ובר"פ תרומה אמר ויקחו לי ושם בכלל הנדבה דחשב שם הוא גם שמן למאור. ועוד דקדק בזוהר הקדוש על לשון ואתה שאמר כאן ואחר כך ואתה הקרב ואתה תדבר ובפ' תשא בשמן המשחה ואתה קח לך בשמים ע"ש. ויש שם עוד אחר כך ואתה דבר וגו' אך את שבתותי וגו'. ופשטות הלשון שייך רק כשאמר מקודם מעשה אחרים כמו בפ' בשלח דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם וגו' דאמר תחלה מעשה בני ישראל שיסעו ועל זה אמר ואתה מה שיעשה הוא וזה לא שייך בכל הני. ונראה דיש לדקדק בפ' תרומה פתח ועשו לי מקדש. ועשו ארון. ואחר כך וצפית תצפנו ועשית ויצקת ונתתה ועשית וצפית והבאת הכל לנוכח למשה רבינו ע"ה. [וגם בפ' זו יש לדקדק בבגדי כהונה פתח ועשית בגדי וגו' ואחר כך ואתה תדבר וגו' ועשו וגו' ע"ש כ"פ. ואחר כך ועשו את האפוד ואחר כך ולקחת ופתחת תפתח תעשה ושמת ועשית וכן כל הפרשה הכל לנוכח למשה רבינו ע"ה] וע' ביומא ע"ב ב' וברש"י ובמהרש"א בח"א ע"ש. ויש לומר דודאי פרטי כל העשיות במשכן. משה רבינו ע"ה הוא שלימד לעושי המלאכה כפי מה שציוהו השי"ת ועל פי ציויו להם בדבר ה' עשו הכל בשליחותו ושלוחו של אדם כמותו והרי הוא כאלו הוא עשה ונקרא על שמו וזהו רק על פרטי המלאכה אבל כלל בנין המשכן להשראת שכינתו ית' זה נעשה על ידי נדבת לב בני ישראל בתרומתם שהיה בחשק רב והשתוקקת גדול כמ"ש דמרבים העם להביא עד שהוצרכו למנעם שלא יביאו עוד ומזה עשו מקום שתשרה שכינתו יתברך בקרבם. וכן כלל עשיית הארון שהוא כלי קיבול לדברי תורה זה נעשה על ידי נדבת לבבם בחשק וכיסופין לקבלת דברי תורה בלבם. אבל פרטי העשיות הוא רק על ידי משה רבינו ע"ה. וכן שאר כלי המשכן גם כללותם על ידי משה רבינו ע"ה. והארון הוא הכלי לקבלת התורה שבכתב. ושמן למאור מה שישראל מאירים לפניו יתברך כמ"ש במדרש זהו התורה שבעל פה שהם מחדשים האור וזהו פלפולה של תורה שאמרו (נדרים לח.) דהקב"ה נתן למשה והוא נהג טובת עין ונתנה לישראל ועל כן אמרו בגמ' כ"פ הלשון משה שפיר קאמרת כי כל התחדשות דברי תורה הוא על ידי שורש נשמת משה רבינו ע"ה בכל חכמי ישראל (ונת' שקלים מא' א) וכל ישראל יש להם חלק בדברי תורה וכמ"ש מורשה קהלת יעקב ויעקב נקרא גם ההמונים דת"ח נקראו ישראל וכמ"ש (בבא מציעא לג ב) והתורה ירושה לכולם וכמ"ש במד' (ויקרא רבה פ' ט) שא"ל אותו ע"ה לר' ינאי ירותתי גבך דלא כתיב קהלת ינאי. ובכל א' מישראל יש שורש מאור התורה שהוא שורשו ועל כן א' בב"ק (צב) מנא הא מילתא דאמרי אינשי כו' ומביאים הכל מקראי שדבריהם הם דברי תורה. וכן בסנהדרין (ז' א') ההוא דהוה קאמר ואזיל וכו' ומייתי הכל מקראי דהכל דברי תורה וכן בכמה דוכתי הביאו בגמ' היינו דאמרי אינשי. אבל העיקר הוא אצל חכמי ישראל ועל כן נאמר בפ' ויקהל דשמן למאור הביאו הנשיאים ובשלמא האבנים לאפוד ולחושן הוא דבר יקר מאד לא היה מצוי אצל כל אחד רק אצל הגדולים וכן הבשמים שלא היו גדלים בארץ ישראל ובמצרים ובשלמה המלך ע"ה נאמר דמלכת שבא הביאה לו בשמים הרבה מאד לא בא כבושם ההוא עוד לרוב וגו' וחשביה בהדי זהב ואבן יקרה שהביאה כי היה דבר יקר מאד אצלם. אבל שמן מצוי בכל אותם המדינות ולמה הביאו זה רק הנשיאים. אבל דבר זה שייך רק להם כי הנשיאים מסתמא נבחרו מצד גדולת חכמתם וכמו שמשה רבינו ע"ה כולל כל חכמי ישראל כן כל נשיא כולל כל חכמי שבטו. וז"ש כאן ואתה דייקא וכן ויקחו אליך דייקא שהוא יהיה המצוה כי הוא הנותן להם דבר זה שיוכלו לחדש דברי תורה ולהאיר לפניו ע"י דקודשא בריך הוא חדי בפלפולא דידהו: ע"כ מכתי"ק
1
ב׳ואתה תצוה את בני ישראל בבעה"ט כ' דלא הזכיר משה בפ' תצוה משום שאמר מחני נא מספרך וגו' וקללת חכם אפילו על תנאי בא ונתקיים בזה הפ' ע"ש ויש להבין למה נתקיים דייקא בזה הפרשה. ויש לומר בזה כי ענין פרשה זו מדבר מקדושת כהונה שמתחיל מענין הנרות ואיתא (במדברי תורה פ' זו) שהיה נפשו של אהרן עגומה שלא היה לו חלק בקרבנות הנשיאים וא"ל הקב"ה שאתה לעצמך תעשה חנוכה באוהל מועד וגו' יערוך אותו אהרן ובניו וגו' ולכאורה מה ייחד הדלקת הנרות לאהרן יותר משאר הקרבנות שהיה ההקרבה על ידי אהרן וכן קרבנות הנשיאים היה הוא המקריב וכן הנרות השמן היה משל צבור ורק בההדלקה זכה אהרן. אמנם הדלקת הנרות במקדש ירמז על הופעת אור תורה מאור הגנוז בנפשות ישראל בתורה שבעל פה וזה הכח ניתן לאהרן להופיע ולהאיר בלב ישראל אור תורה שבעל פה על ידי הדלקת הנרות וז"ש (פ"א דאבות) הוי מתלמידיו של אהרן כו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (ונתבאר חנוכה מא' א' וש"מ). ויש לומר בזה הטעם שנאמר בסוף פרשה זו ועשית מזבח מקטר קטרת שאין לו לכאורה שייכות בפ' זו המדברת בענין בגדי כהונה. והיה ראוי לכתבו בפרשת תרומה בין כלי המשכן וכמו שעמד על זה הרמב"ן ז"ל. אמנם לדברנו יובן שזהו בעצם בחינת אהרן הכהן לקרב הרחוקים להקדושה והוא ענין הקטורת שמערבין בה החלבנה שהריחה רע ועל ידה נשלם מצות סממני הקטרת וכמ"ש (כריתות ו :) כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית שהרי חלבנה כו' שדייקא על ידם יש עילוי יותר כשנתקרבו מן הריחוק וכדאיתא בזוהר הקדוש בפרשה זו (קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא כו' ולית טובאלא ההוא דנפיק מגו בישא וכד עאל ב"נ באורח בישא ושביק ליה כדין אסתלק קב"ה ביקריה. ויש לו שייכות לפרשה זו מפני שזהו עצם בחינת אהרן הכהן לקרב הרחוקים כנ"ל ועל עניניו נזכר בפרשה זו. והנה עמלק הוא המנגד לקדושת אהרן כי עננא דאהרן הוא הפריסת סוכת שלום על כל ישראל ועמלק היה גונב הנפשות שפלטן הענן (כמ"ש מדברי תורה תצא) כי על עננא דאהרן לא היה לו שליטה. וכן איתא (מ"ר חוקת) מי היה מלך ערד זה עמלק כו' כיון ששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד מיד נתגרה בהם כו' וידוע דראשית גוים עמלק שהוא שורש הקליפה של נחש הקדמוני שבא גם כן בעצה זו להטעות את האדם כי הגם שאמר השי"ת שמעץ הדעת טוב ורע לא תאכלו פן תמותון היינו שיש חשש שמא ישתקעו ברע אבל באמת יהיה לכם יותר מעלה כאשר תדעו מטוב ורע ולבתר לאהדרא לטב ויהיה לכם שבחא יתיר וזה שאמר כי ביום אכלכם וגו' והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. ובאמת השי"ת הזהירם בזה שלא יביא האדם א"ע לידי נסיון כי גלוי לפניו יתברך שאין בירור באילן הזה עד עת קץ. והנה ענין מזבח הקטרת שייך בעצם לקדושת אהרן והזר זהב שלו רומז לכתר כהונה שזכה אהרן ונטלו לו ולזרעו (כמ"ש יומא עב :) ועל כן היה הזיר רק על מזבח הקטורת ולא על מזבח החיצון שקרבו בו כל הקרבנות. וכן זיר של שולחן שרומז לכתר מלכות זכה דוד ונטלו לו ולזרעו ומשה רבינו ע"ה זכה לכתר תורה שהוא המקור ושורש כולם. ועל כן הוא שימש בכהונה וזכה למלכות דכ' ויהי בישורון מלך וזכה בהן רק מכח כתר תורה שנכלל בו הכל אבל לא זכה בהם בעצם שיהיה לזרעו אחריו וכש"נ ומשה איש האלהים בניו יקראו על שבט הלוי וכדאיתא (שמות רבה סו"פ ב) דמשה אמר הנני לכהונה ולמלכות ואמר לו הקב"ה אל תקרב הלום כו' ע"ש. ולכן לא נזכר שמו של משה בכל פרשה זו המדברת מקדושת כהונה כידוע דשמו של אדם הוא משרש נפשו ושרש נפש משה הוא מכתר תורה כנ"ל. ונזכר רק ברמז בלשון ואתה תצוה ואתה הקרב וגו' מפני שקדושת כהונה ומלכות נובעים גם כן מכח קדושת משה רבינו ע"ה שהוא בחינת כתר תורה. ונזכר ברמז המלוכה של משה רבינו ע"ה במה שנאמר ואתה תצוה וכמ"ש (מדברי תורה פ' זו ו) ע"ז מה מלך עמו עושין גזרתו אף אתה גוזר עליהם והם עושים. וגם נרמז במה שנאמר ואתה הקרב אליך מה ששימש בכהונה בז' ימי המלואים וכדאיתא ע"ז במ"ר משל לחכם שנטל קרובתו ושהתה עמו י' שנים ולא ילדה אמר לה בקשי לי אשה וא"ל יכול אני ליטול חוץ מרשותיך כו' כך אמר הקב"ה למשה יכול הייתי לעשות לאחיך כה"ג חוץ מדעתך אלא שהייתי מבקש שתהא גדול עליו. דימה למשה לקרובתו והיינו ששרשו תורה שקרובה אליו ית' והוא שושבינא דמלכא רק שלא ילדה והיינו שמטעם זה אין לו שייכות לכתר כהונה לזכות לזרעו אחריו שזהו בחינת אהרן שושבינא דמטרוניתא. ואמר שמבקש שתהיה גדול עליו כי גם קדושת כהונה נובע ונכלל בקדושת התורה. ובתנחומא (שם) ואתה תצוה זש"ה ראשך עליך ככרמל וגו' הרש שבישראל שקול כאליהו כו' ודלת ראשך כארגמן הדל שבישראל שקול כדניאל דכ' ביה והלבישו לדניאל ארגונא כו' מלך אסור ברהטים א"ל הקב"ה למשה מלך עשיתיך מה מלך כו' כנ"ל. ויש לומר סמיכת דרוש זה בפ' זו על פ' דברינו שזה בחינת אהרן הכהן אוהב את הבריות ומקרבן לתורה לקרב רחוקים טבא מגו בישא וזהו שהרש בישראל כאליהו שעלה לראש הכרמל וכתוב שם וישם פניו בין ברכיו ואז"ל (שיר השירים ז' פ') אמר לפני הקב"ה אין לנו זכות הבט לברית והיינו שאף אם הם רשים במעשיהם כיון שהם מזרע ישראל הם בכלל ועמך כולם צדיקים וזה פעל על ידי התפלה. ודלת ראשך היינו הדלים שברשים ואין עני אלא בדיעה (כמ"ש נדרים מא.) מכל מקום שקול כדניאל שמתקרב להקדושה על ידי חכמת תורה וזהו כדניאל עדש"נ הנה חכם אתה מדניאל. ובמד' (שהש"ר שם) ודלת ראשך כארגמן הדלים והרשים שבישראל חביבין עלי כדוד שנאמר והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד היינו שכל הדלות ומכשולים שבאים לפני פרטי נפשות ישראל יש להם תקוה להתעלות על ידי זה ביתר שאת כדוד שאמרו (ע"ז ד סע"ב) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כו' אלא שאם חטא יחיד א"ל כלך אצל יחיד כו' וכן נאמר אלמדה פושעים דרכיך ובא מזה עוד התגלות כבוד שמים וכמו כן נוכל לדרוש ראשך עליך ככרמל הרשים שבישראל כאליהו בהר הכרמל שהקריב באיסור שחוטי חוץ והיה נראה למכשול גדול כנרמז בפ' גוי וקהל גוים שעתידין להקריב באיסור הבמות כקהל גוים ומזה דייקא בא הקידוש שם שמים ברבים שאמרו ה' הוא האלהים. וכן מלך אסור ברהטים שנדרש (שיר השירים שם) על משה שנגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל כו' יש לומר ע"ד זה שנקבר בחו"ל כדי להעלות עמו כל דור המדבר דאיתא מ"ד (סנהדרין קח.) ע"פ פשוט שאין להם חלק לעולם הבא ועכ"ז יתעלו בזכותו של משה (כמ"ש מ"ר ואתחנן ע"פ ויתא ראשי עם). ויש לומר גם כן על דרך זה מה שדרשו דלת ראשך כארגמן כדניאל. שדניאל דייקא על ידי תכלית הירידה נתעלה לקדושה יתירה כאשר הביט בעיניו איך שבא לתכלית הירידה שנלקח להיכל מלך בבל ללמדו ספר ולשון כשדים שיוכל להיות סיבה קרובה שיטמע ח"ו ביניהם. ולכן שם על לבו אשר לא יתגאל בפתבג המלך וביין משתיו והיינו שהנהיג פרישות יתירה בעצמו גם בדבר המותר כדי להתרחק מהם בתכלית הריחוק והיינו גזירת פתן ויינן ושמנן משום חתנות שדניאל גזר (כמ"ש ע"ז לו.). ויש לכוין זה במ"ש (מגילה יג :) ליכא דידע לישנא בישא כהמן שכבר אמרנו שאין המכוון על מה שהלשין וביזה את ישראל לפני אחשורש רק המכוון מה שקטרג על ישראל לפני השי"ת ואמר ואת דתי המלך אינם עושים ובכ"מ שנאמר במגילה המלך סתם במלך מלכי המלכים הכתוב מדבר (וכמ"ש זח"ג קט רע"א) ויש לומר שהקטרוג של המן היה על גזירת פתן ויינן ובנותיהם שגדר דניאל א"ע בזה והמן הרגיש שלא פשטה הגזירה כדאיתא (ע"ז שם) דניאל גזר ולא קיבל כו' ועל זה אמר ודתיהם שונות מכל עם דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן כמ"ש (מגילה שם) והיינו גזירת ריחוק מפיתן ושמנן ויינן ובנותיהם ואת דתי המלך אינם עושים כי המן שפט בזה שאין בזה חשש איסור מדת ומצות מלך מ"ה הקב"ה כי גם איסור בנותיהם לאו דאורייתא כמ"ש בגמ'. ואמר שהם עושים זאת רק מצד גיאות לבם. ובאמת לא פעל קטרוג שלו כלום כי היה גלוי לפניו יתברך שכל הרחקות אלו המה לתכלית פרישות וקדושה יתירה. וכאשר היה באמת שנתפשטה הקדושה הזו אחר כך בי"ח דבר בכל כלל ישראל. ודייקא על ידי הריחוק והירידה שבא לפני דניאל לטמעו ח"ו על ידי זה באו כלל ישראל להקדושה ופרישות יתירה. וז"ש הדל שבישראל כדניאל. וכש"נ ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור וגו' והשתחוו לה' וג' שגם בעשרת השבטים שנטמעו בין העכו"ם יועיל והשתחוו וגו' וענין השתחויה מורה על תכלית הביטול להקדושה ודייקא על ידי סיבת הריחוק יתעלו להקדושה ביתר שאר כנ"ל:
2
ג׳ואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן וגו'. להבין מה שנאמר כאן ויקחו אליך ובר"פ תרומה בכלל נדבות המשכן כ' ויקחו לי. ופרשת אמור בפ' הנרות גם כן כתוב צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן וגו'. אך במדרש (תנחומא ד') נראה שמיישב זה במ"ש א"ל הקב"ה למשה לא שאני צריך לנר אלא ויקחו אליך בשבילך שאתה רואה להיכן אתה נכנס וכו' ועל כן נאמר בנרות לשון ויקחו אליך. ובזוהר הקדוש ר"פ זו מדקדק על לשון ואתה הכתוב בשמן ואתה תצוה ואחר כך ואתה הקרב וגו' ואתה תדבר וגו' ולא כתב והקרבת את אהרן אחיך וצוית את בני ישראל ודברת אל כל חכמי לב ע"ש. ובמד' (שם ו) נראה שבא ליישב זה במ"ש א"ל הקב"ה למשה מלך עשיתיך כו' אף אתה גוזר עליהם והם עושים והוא שאם היה כ' וצוית את בני ישראל היה הפי' כמו בכל התורה שמשה מצוה בשליחות השי"ת ובכאן א"ל השי"ת שהוא יהיה המצוה מעצמו והם עושים גזירתו. אך להבין למה נתייחדה מצוה זו למשה שיהיה הוא המצוה יש לומר הענין דאיתא (שמות רבה פ' מב) כי שחת עמך העם אין כ' כאן אלא עמך כו' לא אמרתי לך שלא לערב בהם ערב רב אתה שהיית ענין וכשר אמרת לי לעולם מקבלים השבים כו' והם עשו אותו וגרמו לעמי לחטוא כו'. והנה אם לא היה הקלקול היה אז באמת כל מחנה ישראל מיוחד למחנה שכינה (כמו שנת' תרומה מא' א) אבל מכל מקום היה נעשה מקום מקודש להקרבת קרבנות כמו שהיה מוכן מאדם הראשון ומאברהם אבינו ע"ה מקום בית המקדש וכן נזכר המזבח בפרשת יתרו אחר מתן תורה. ועל כן כתוב ויקחו לי תרומה לנדבת המשכן להיות קודש הקדשים וכל מחנה ישראל היה קודש מחנה שכינה. ואז היו כל ישראל ממלכת כהנים וכמו שיהיה לעתיד דכתוב ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם. ורק לאחר הקלקול נבחר אהרן מתוך בני ישראל וכמ"ש במ"ר פרשה זו (פ' לז) יודע אני היאך היתה כונתך חייך איני משליט על קרבנותיהן של בני אלא אתה כו'. ויש לומר שזה הטעם שלא נזכר בכל פרשה זו שמו של משה רבינו ע"ה ובבעה"ט כ' שבזה נתקיים מה שאמר מחני נא מספרך וקללת חכם אפילו על תנאי באה ועדיין יש להבין למה נתקיים בפרשה זו דייקא. אך כל פרשה זו מדבר מקדושת אהרן ומתחיל משמן שהוא כח וחנוכת אהרן להופיע אור תורה שבעל פה בישראל (וכמו שנת' מא' א וש"מ) וזה נצרך רק אחר קלקול הע"ר וכמ"ש (נדרים כב :) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וכו' כי ברב חכמה רב כעס שלתקן הרב כעס נצרך רוב חכמה. וכן בגדי כהונה לאהרן ובניו שזה נותן בהם קדושה וכמ"ש (סנהדרין פג :) בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם כו' וקדושת אהרן נצרך רק אחר הקלקול דאם לא היה הקלקול היו כל ישראל ראוים לכהונה כנ"ל. וכן כתר כהונה שזכה אהרן ונטלו היה בזיר זהב שעל מזבח הקטרת וזה סיום פרשה זו. ועל כן כתוב ואתה תצוה שזה המצוה מצד משה רבינו ע"ה שקיבל הע"ר ועל ידי זה בא הקלקול ונעשה הרב כעס והוצרכו להשמן והדלקת נרות על ידי אהרן. וכתר כהונה והקטרת וקדושת אהרן ובגדי כהונה. אבל מצד השי"ת לא היה נצרך לכל זה שאמר שלא לערב ע"ר וכנ"ל. ועל כן כתוב ואתה הקרב אליך ואתה תדבר אל חכמי לב שקדושת אהרן ובגדי כהונה המצוה מצד משה רבינו ע"ה שקיבל הע"ר בענוותנותו וצדקתו כאמור. ולכן במעשה השמן והנרות כתוב ויקחו אליך שזה נצרך רק אליך אבל מצד השי"ת לא היה נצרך לאור תורה שבעל פה שבא לתקן הרב כעס ועל זה מרמז הדלקת הנרות שאמרו במ"ר בא והאיר לי (וכמו שנת' כ"פ) שמרמז לאור תורה שבעל פה. ויש לומר שזה גם כן טעם מה שנאמר בפ' שמן המשחה ואתה קח לך בשמים וגו' וכמו שהק' בזוהר הקדוש. ויש לומר דלולי הקלקול אף שהיה נעשה המשכן וכש"נ ויקחו לי תרומה אבל לא היה נצרך שמן המשחה לקדשו וכ"ש שלא היה נצרך לקדש אהרן ובניו ובגדיהם כיון שאז לא היה כלל קדושת אהרן כנ"ל. ולכן כתוב שם ואתה קח לך וגו' שזה גרם ענוותנותו שקיבל הע"ר וכנ"ל. ובזה יש לתת טעם במ"ש בפ' תשא במצות השבת ואתה תדבר אל בני ישראל וגו' ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וגו' ובזוהר הקדוש לא חשבו כשדקדק על לשון ואתה. ויש לומר דאחר הקלקול נתחדש דנצרך לישראל להכניס קדושה ליום השבת והוא תחלה למקראי קודש וכש"נ בדברות שניות וזכרת כי עבד היית וגו' על כן צוך ה' אלהיך את יום השבת. מה שאין כן בדברות ראשונות דכ' ביה רק דהוא זכרון למעשה בראשית על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו (ונת' בא מא' ט' יוד וש"מ) ולכן נזכר בו גם כן ואתה שזהו גם כן מצד משה רבינו ע"ה שקיבל את הע"ר שגרמו הקלקול. ושבת הוא גם כן בחינת תורה שבעל פה (כמ"ש זח"א מז ב) שהוא מדת מלכות פה תורה שבעל פה כו' ובו הזמן לתקן הרב כעס כמו כתר כהונה:
3
ד׳ויקחו. אליך שמן זית זך כתית למאור וגו' כבר הוזכר בפרשת תרומה בכלל הנדבות שמן למאור רק כאן נוסף מה שנאמר שמן זית זך כתית למאור. והנה בזוהר הקדוש מדקדק כאן על לשון ואתה דלא כתוב וצוית את בני ישראל ואמרנו כבר שנראה שבמדברי תורה בא ליישב זה במ"ש מלך עשיתיך והיינו שיהיה הוא המצוה מצדו (ונת' למעלה) ויש לומר דענין שמן זית זך מרמז על האור בלא פסולת וכמו שנברא מהשי"ת. ואור הראשון גנזו השי"ת בתורה שכן א' (ב"ר פ' ג) דה' פעמים אורה שבמאמר יהי אור כנגד ה' חומשי תורה ומאמר זה כנגד מדת חכמה דאקרי קודש עלאה וכמ"ש (זח"ב קכא א) אורייתא נפקת מחכמה מאתר דאקרי קדש וכו' וכבר אמרנו דאור וקדושה חלק משה רבינו ע"ה שכשנולד נתמלא הבית אור (כמ"ש סוטה יב.) וכן קדושה אחר שנזכר קדושת שבת בזמן שהיא קביעא וקיימא לא נזכר קדושה עד משה רבינו ע"ה שנאמר כי מקום וגו' אדמת קודש הוא והיינו קדושה במקום. ואחר כך קדש לי כל בכור קדושת הנפש. ובמתן תורה שהוריד משה רבינו ע"ה מן השמים זיכה לכל ישראל שנקראו ממלכת כהנים וגוי קדוש ועל זמן זה נאמר אני אמרתי אלהים אתם דלא הוו מייתי (כמ"ש ע"ז ה.) וזהו שמן זית זך בלא פסולת כמו אדם הראשון קודם הקלקול וכמו בשעת מתן תורה. וכתיב כתיב למאור ולא למנחות אף שדרך לתת היפה בתבשיל (כמ"ש במדברי תורה ו) והמנחות קרבין ע"ג המזבח. רק המנחות קרבין על מזבח הנחשת וידוע דנחשת נגד יעקב אבינו ע"ה ואמרנו שמרמז שאף הפסולת שבישראל עכ"פ הם נחשת ולא חרס ועל מזבח הנחשת קרבו חטאות ואשמות שאף פושעי ישראל יתוקנו ע"י תשובה. מה שאין כן המנורה של זהב מרמז שיתוקן על ידי משה רבינו ע"ה שיהיה זך שרומז להאור בלא פסולת וכמו באדם הראשון קודם הקלקול וכמו שזכו להאור במתן תורה. ואמר כתית למאור שמרמז דכמו שהזית מוציא שמנו על ידי כתישה כך ישראל וכו' (כמ"ש מ"ר ר"פ זו) וזה שנאמר כאן דלזכות לתיקון הקלקול בשלימות כמו שזכו במתן תורה נצרכו הגליות וגלות מצרים היה הכנה למתן תורה כמו שאמרנו כ"פ שזהו היו היסורין שעל ידי זה זכו לתורה (כמ"ש ברכות ה.) וכן כל הגליות הם לתקן עולם שלא ידח ממנו נדח והגליות הם הכנה לזכות לאור תורה שבעל פה להוציא הניצוצות קדושות שיש בגלות ועל ידי זה יתוקנו כל הנפשות ובבעה"ט כ' דלא נזכר שמו של משה בכל פרשה זו מפני שאמר מחני נא מספרך וקללת חכם אפילו על תנאי באה וכבר שאלנו דלמה נתקיים דוקא בפרשה זו. אך הענין ע"פ מה ששמעתי מרבותינו הקדושים זצוקללה"ה עמ"ש (ב"ק סא.) לא אבה דוד דוד לשתותם דלא אמרינהו משמייהו כו' כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו כו' ויסך אותם לה' דאמרינהו משמא דגמרא. ויש להבין למה יענש המוסר עצמו למות עלך דברי תורה והלא אמרו (ברכות סג :) שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה והיינו מסירת נפש בפועל מדמייתי להך מימרא בגמרא (גיטין נז סע"ב) על פ' כי עליך הורגנו כל היום ע"ש דמגודל התשוקה לדברי תורה אינו מרגיש כלל במסירת נפשו. ואף שאינו בכלל דברים העומדים בפני פקוח נפש. ואמר שאין זה לעונש רק כיון שמוסר עצמו למיתה על דברי תורה הדברי תורה שלו כלולים במקור העליון ואין להם שייכות לנפשו בפרטות רק הם דבר ה' ממש ועל כן אין אומרים דבר הלכה משמו רק משמא דגמרא כמו שהיא הלכה למשה מסיני. וכן משה רבינו מסר עצמו בשביל כלל ישראל במה שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת שנדרש (ר"ה טז :) על ספרן של רשעים ושל צדיקים ושל בינונים וזהו ענין מסירת נפש שמסר עצמו בעד כלל ישראל לתקן פגם ועון העגל. וכ' ובאהרן התאנף ה' ומכל מקום אמר משה לאהרן קרב אל המזבח וכ' רש"י מתו"כ למה אתה בוש לכך נבחרת ופירשו שעל ידי הבושה שהיה לך מענין העגל לכך נבחרת להיות מכפר על ישראל. וזה פעל המסירת נפש של משה רבינו לתקן פגם העגל שנעשה אהרן כהן מכפר. וכן כל ענין כתר כהונה שזכה אהרן ונטלו היה על ידי משה רבינו ע"ה שאמר שלח נא ביד תשלח וכמ"ש (זבחים קב.) אני אמרתי אתה כהן והוא לוי עכשיו הוא כהן ואתה לוי ע"ש והיה גם כן כעין מסירת נפש שלא היה רוצה ליכנס בתחומו של אהרן שהיה נביא קודם (וכמ"ש שמות רבה סו"פ ג) ובאמת משה רבינו בעצמו זכה לכל הג' כתרים דכולם נכללים בכתר תורה ועל כן כתוב ואתה הקרב וגו' ואתה תדבר וגו' שהקדושה לאהרן הכהן באה רק על ידי משה רבינו ע"ה וכן הקדושה דבגדי כהונה שעל ידיהם כהונתם עליהם בא ג"כ על ידי משה רבינו (כמו שנת' מא' ב) אבל מכל מקום כיון שבא על ידי מסירת נפש של משה רבינו ע"ה על כן לא נזכרו בשמו שהם בלתי לה' לבדו כנ"ל ואין להם שייכות לפרט נפשו. רק נזכר בלשון ואתה ו' בריח התיכון אתה. ולא ח"ו לעונש רק להורות גדולתו של משה רבינו ע"ה שהוא נכלל במקורו ולא היה לו כלל הויה בפ"ע. ומשה רבינו היה מרכבה לכל קו האמצעי. כ"ע ת"ת יסוד מלכות. ואכילות שבת שהם בקדושה מועילים לתקן כל אכילות חול שיהיה בקדושה כמו שאמרנו כבר ממ"ש בזוהר הקדוש (תרומה קנד ב) שמועיל אכילת כהנים מלחם הפנים לתקן כל אכילתם דלא לקטרגא בהו יצר הרע ע"ש. ואמרנו דה"ה אכילת שבת דכל ישראל דמועיל לתקן כל אכילות חול שלא יהיה בהם קטרוג היצר (וע' קו' עת האוכל סו' אות ח' דאכילה גוררת אכילה משבת עא. ע"ש) וזהו עיקר קלקול הנחש שהיה להכניס תאות אכילה ועל ידי זה בא להפגם על ידי שהטיל זוהמא בחוה. (ונת' כ"פ) וכיון שזוכין בשבת לתקן הפגם באכילה יכולים בשבת לזכות להאור בלא פסולת כמו שנברא. ועל זה רומז שמן זית זך כנ"ל:
4
ה׳איתא (שבת קיט :) כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו ובקידוש אנו מוסיפין תיבות ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי ולהבין שייכות תיבות אלו לקידוש היום הגם שיש רמז בר"ת יום הששי ויכולו השמים לשם הוי"ה כידוע יש להבין ענין הרמז בתיבות אלו דייקא. גם שייכות תיבות ויהי ערב וגו'. אמנם בשים לב על סדר הבריאה של ו' ימי המעשה שלאחר שנאמר בהם וירא אלהים כי טוב כ' ויהי ערב ויהי בוקר ולכאורה מה שייכות הערב שקודם אור היום לגמר בראית היום ויובן זה עד"ש (שם עז :) כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא והיינו על פי מ"ש בזוהר הקדוש פ' זו (קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא והיינו שבכל יום מששת ימי המעשה יש הארת קדושה ממדה אחת מז' תחתונות שנקרא בוקר וזלעו"ז יש בו גם מבחינת ההיפך שנקרא ערב שמסתיר הקדושה ודייקא לאחר שנתגלה מדת הקדושה כי טוב הוא נתברר בזה בחינת הערב שמקודם לו שנעשה לו הויה שהיה סיבה שעל ידי זה נתגלה בחינת הבוקר שלו כי טוב. עד בריאת יום הששי שכנגד יסוד שבקדושה והיינו בריאת אדם הראשון שהוא תכלית מכוון הבריאה ונאמר אשר עשה האלהים את האדם ישר והיינו שהוא יהיה צדיק יסוד עולם. ונגד מדה זו שם שדי שאמר לעולמו די (כמ"ש זח"ג יא ב) והיינו שיש די באלהותו לכל בריה שנגמר תכלית מכוון הבריאה ליקח מהם ההכרה באלוהותו ית' ועל זה רמזו (סנהדרין לח :) דאדם הראשון מושך בערלתו היה והיינו שנברא מהול ועל ידי הקלקול נתהוה מסך הערלה וההסתר בכל הדורות עד שנצרך להתעצם בנפשו להעביר את מסך הערלה ועל ידי זה יהיה בא לתכלית מכוון הקדושה בחינת צדיק יסוד עולם. והקלקול הזה נתהוה בשעה אחרונה של גמר יום הששי וכמו שאז"ל (שם) שבשעה י"ב נטרד מג"א והלך לו. ובפרדר"א (פ' יט) איתא ובין השמשות בע"ש גורש ויצא כו' והיינו ברגע אחרונה של גמר יום הששי כי הקב"ה יודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה (כמ"ש ב"ר פ' י) וקודם הכנסת יום השבת על אותה רגע ממש נאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוה מאד ונדרש בוקר יום הששי שמערב זה נעשה הויה דייקא להארת בחינת יום הששי כנ"ל שמרמז על בחינת צדיק יסוד עולם. ואיתא בפרדר"א (ר"פ כ') שגורש ויצא מגן עדן וישב לו בהר המוריה ששער ג"ע סמוך להר המוריה כו' שנאמר לעבוד את האדמה אשר לוקח משם ע"ש והיינו עפמ"ש (ב"ר פ' טז) לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות שזה היה מכוון הבריאה שיתקרב אליו ית' בעבודת הקודש וגם א' (שם פ' יד) וייצר גו' את האדם עפר מן האדמה ממקום כפרתו נברא המד"א מזבח אדמה (וכ"כ בפרדר"א) ומזה דרש לעבוד את האדמה אשר לוקח משם היינו אותו מקום מזבח אדמה שמשם לוקח שהיה ע"ז ראשית מחשבת הבריאה שלו ממקום כפרתו. והיינו שיהיה גם עתה עסק עבודתו כמו בג"ע לעבדה ולשמרה כנ"ל ע"י תיקון מעשיו לכפר הקלקול וזה היה דייקא בשעה אחרונה של בין השמשות שהוא זמן תוספת שבת שהוא קדושת האדם הממשיך על עצמו קדושת שבת באתערותא דיליה. וכל זה מרומז בתיבות ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי כנ"ל שדייקא ע"י הערב והחשכות נעשה הכנה לבחינת יום הששי שהוא מדת צדיק יסוד עולם. וידוע מאמרם (שבת פח.) ה' דהששי שהתנה הקב"ה עם מע"ב שאם מקבלין ישראל התורה אתם מתקיימין והיינו שכל מע"ב תלויים עד ששי בסיון דמתן תורה והיינו כי אז נגמר שלימות התיקון כש"נ חרות על הלוחות חירות ממלאך המות (כמ"ש שמות רבה פ' מא) שהוא היצר הרע כמ"ש (ב"ב טז ) והגם שאז ג"כ היה הקלקול ונשתברו הלוחות הלא נאמר פסל לך שני לחת אבנים כראשונים וגו' כי גם עתה אמרו (פ"ו דאבות) מפ' זה שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה כי בודאי בשעת מתן תורה היה כמו בראשית הבריאה אשר עשה האלהים את האדם ישר כי בשעה ששמעו ישראל דיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם (כמ"ש שהש"ר פ' ישקני) והיו בתכלית השלימות כי היה הלב רצוף תמיד ביראתו ואהבתו ית' ולא היו נצרכים ללוחות אבנים שהיו נחקקים כל הדברי תורה על לוח לבם ונעקר יצר הרע מלבם בדבור לא היה (כמש"ש) רק לאחר שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה חזר יצה"ר למקומו ואחר הקלקול ע"ז נאמר למשה רבינו ע"ה פסל לך שני לוחות אבנים והיינו שמעתה שנעשה לבם לב אבן בהכרח לפסול הלוחות אבנים ע"י מעשה אדם והיינו שע"י יגיעת האדם בתורה יזכה מעתה להיות נחקקים הדברי תורה גם על לב האבן וכמו שדרשו (עירובין נד.) עמה שנאמר לוחות אבן אם משים אדם עצמו את לחייו כאבן זו שאינה נמחית תלמודו מתקיים בידו. ועל זה רמזו (פ"ה דאבות) שחשבו בעשרה דברים שנבראו בע"ש בין השמשות הכתב והמכתב והלוחות ופי' מכתב הוא עט וחרט העושה חקיקה על האבן (וכן פירש"י בפסחים) והיינו ההכנה שעל ידי יגיעת האדם בדברי תורה להיותם נקלטים בלב כדי לתקן גם לב האבן. וזה נרמז באות ה' דהששי שהוא רומז לה' ראשונה של שם הוי"ה הרמוז בר"ת כנ"ל. ורומז לבחינת בינה לבא לתקן את הקלקול ביתר שאת עדש"נ ולבבו יבין ושב ורפא לו. וזה נרמז דייקא בתיבות ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי שהוא הכנסת תוספת שבת מצד האדם דייקא לאהפכא חשוכא לנהורא ובדא אסתלק קב"ה ביקריה (וכמ"ש זוה"ק פ' זו) וכן איתא (זוה"ח בלק) ע"פ מאשר יקרת בעיני נכבדת וגו' שהוא מרמז על הבעל תשובה המתקן העבר ועז"א מאשר יקרת דאיהו מגרמיה אתיקר מעתה שמקודם הוא מזלזא ותועבה קמי קב"ה ובתר דתב אתייקר מגרמיה ע"ש. ועל ידי זה בעיני נכבדת כי ע"י שגרם במעשיו דאסתלק קב"ה לעילא ואתייקר ביקריה כנ"ל. על ידי זה נעשה ג"כ מכובד ע"ד כי מכבדי אכבד. ויש לרמז זה גם כן בתנחומא (פ' זו ט) ל"ו דורות מאדם עד יעבץ ולא כתיב בא' מהן כבוד אלא ביעבץ דכ' ויהי יעבץ נכבד מאחיו כו' והיינו שהוא היה הראשון בעולם שלמד התורה ביגיעה שהוא החזיר בפילפולו ההלכות שנשתכחו באבלו של משה ולזה נקרא יעבץ שיעץ וריבץ תורה בישראל (כמ"ש תמורה טז.) והיינו שורש תורה שבעל פה שנצרך ליגיעה רבה כדי להיות חקוקה על לב האבן וכמ"ש (מגילה ו :) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה כו' כי ברוב חכמה רוב כעס שלתקן הרב כעס שיוחקקו הדברי תורה על לב אבן נצרך רב חכמה. ונאמר בו ואמו קראה שמו יעבץ לאמר כי ילדתי בעוצב והיינו שהרגישה בזה שהיה לה עצב וצער לידה ביותר שהוא מסיבת קלקול הראשון שנאמר אז בעצב תלדי בנים ומזה שערה בנפשה שנצרך לצאת מזה נפש יקרה שיכניע את הקליפות ועל ידי זה יש עליו ההתגברות מההיפך עדש"נ אשר שלט האדם באדם לרע לו. ועל ידי תיקון הרב כעס זוכין לכבוד כש"נ נכבדת כנ"ל. ועל זה מרמזים תיבות ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי להמשיך הקדושה ועל התעוררת האדם בנפשו לתקן הקלקול בתוספת שבת דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ופרשה ויכולו השמים וגו' הוא עצם יום השבת הופעת הקדושה מלעילא כש"נ בו ויברך את יום השביעי ויקדש אותו. ועל זה מתחילין בתפלה אתה קדשת כו' וכן כ' בתורתך ויכולו וגו' היינו שאנו מרגישים השפעת הקדושה דשבת הנשפע מלעילא. ואחר זה בקידוש היום שנאמר בקידוש היום שנאמר זכור לקדשו זוכריהו על היין אנו מתחילין ויהי ערב ויהי בוקר וגו' היינו שהתחלת התעוררות לקדושה נצרך להיות מצד האדם להמשיך על נפשו בעבודה ויגיעה לאהפכא חשוכא לנהורא ואח"ז אנחנו מרגישים השפעת הקדושה מלעילא בקידוש ויכולו וגו' עם על בחינת התעוררת העבודה מצד האדם וכמו שאומרים לפניו נעבוד ביראה ופחד ונודה לשמו כו' ומזה דייקא נולד השמחה בלב ולכן קידוש היום על היין דייקא דכ' ויין ישמח לבב אנוש:
5
ו׳אזמר בשבחין למעיל גו פתחין דבחקל תפוחין דאינון קדישין. חקל תפוחין נקרא הגן עדן כדאיתא בזוהר הקדוש (ח"א קמב ב) כריח שדה אשר ברכו ה' דא שדה דתפוחין וכ"ה בגמרא (תענית כט :) ובבראשית רבה (פ' סה) איתא ע"ז נכנסה עמו ג"ע. ובשעת בריאת העולם היה הג"ע לדירת אדם ושם היה השראת שכינתו ית"ש ואיתא (בב"ר פ' יט) דתחלת הבריאה היתה להיות עיקר שכינה בתחתונים שנאמר וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן וגו' והאדם נברא ישר כש"נ אשר עשה האלהים את האדם ישר רק לשמש את קונו והכניסו בג"ע ונצטוה לעבדה ולשמרה היינו לעבדה במצות עשה ולשמרה בפקודין דל"ת (כמ"ש זח"א כז א) והשבע מצות כולם מצות ל"ת ולעבדה במ"ע הוא לאכול מפרי הגן וכמ"ש בס' עשרה מאמרות שהמ"ע של אדם הראשון מכל עץ הגן אכול תאכל. והיה הכל מוכן למענו שלא יהיה לו שום טרדה בצרכי פרנסתו כי הפירות גדלים מעצמם ואפילו למ"ד דעץ הדעת לא חטה היתה ועיקר חיות האדם בלחם עכ"פ לא היתה צריכה טחינה ואיפה שהיה כמו לעתיד שאמר (שבת ל סע"ב) שעתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות כו' רק אחר החטא א"ל בזיעת אפך תאכל ואמרו (ברכות נח.) כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול כו' ובסוף קידושין א' אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי והשבת הוא לתקן חטא אדם הראשון כמו שאמרנו כ"פ. ובשבת כל ישראל אינם צריכין להשתדלות בצרכי פרנסתם דהכל מוכן מע"ש והוא יום המנוחה ובירושלמי (פ' טו דשבת) ובפסיקתא (סו' פרשה כג) דלפועלים לא נתנה שבת אלא לעסוק בתורה ולת"ח לתענוג. דאין לנו שום טרדה רק לעבדה ולשמרה במ"ע ובמצות ל"ת והשמירה מחילול שבת הוא המצות ל"ת והתורה והעונג שבת בג' סעודות הם המצות עשה. וכבר אמרנו כ"פ שבקיום מצות שבת נעשה מקומו של אדם ד' אמות של הלכה. דהוא קום דבר הלכה בשמירת שבת שצריך שמירה וזהירות יתירה כל רגע שלא יעבור. ואותו מקום הוא קדושת בית המקדש כמ"ש (ברכות ח.) מיום שחרב בית המקדש א"ל להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד ונעשים מקום להשראת שכינתו ית"ש והיינו הכנסה לג"ע. ועל זה אמר אזמר וכו' דהכניסה לג"ע הוא ע"י שירות ותשבחות כי כך הוא דרך הנכנסים לבית המלך וזהו גם כן במזמור השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון ובסוף המזמור כ' שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו וגו' דבשבת יושבים בבית ה' דביתו נקרא בית ה' ומקום שכינתו והכניסה לזה הוא ע"י להודות ולזמר. וזהו גם כן מ"ש (שם לב.) לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל וכן אמרו (שם ט :) שצריך להסמיך גאולה לתפלה דבית ה' הוא דתפלה כש"נ ושמחתם בבית תפלתי וגו' כי ביתי בית תפלה יקרא וגו' לפי שהמתפלל צריך להיות כעומד לפני המלך ומדבר עם המלך ועל כן אמר ריב"ז (שם לד :) אני כשר לפני המלך ורחב"ד כעבד לפני המלך ע"כ פעל בתפלתו ופירש"י כעבד בן בית נכנס שלא ברשות. כי לתפלה צריך שיכנס לבית המלך. ועל כן צריך להסמיך גאולה שהוא ההודאות לה' ובירושלמי (פ"א דברכות ה"ו) ובשמות רבה (פ' כב) שצריך להזכיר קריעת ים סוף ומכת בכורים (ונת' ר"ח אדר מא' ב) ושירה חדשה שבחו גאולים וכן מקודם שבחו אהובים וגו' וכן בערבית שבחו והודו וגו' לך ענו שירה וגו' וזהו הכניסה לבית ה' דע"י שירות ותשבחות נכנסים וזהו שאז"ל (ברכות י :) בחזקיהו מאי והטוב בעיניך עשיתי שסמך גאולה לתפלה כי טוב הוא היפך הרע דכתוב לא יגורך רע ואיתא (שבת קמט :) לא יגור במגורך רע היינו שאינו נכנס בבית ה' וחזקיהו דכ' ביה והטוב בעיניך וגו' היינו שנכנס בבית ה' שהוא על ידי שסמך גאולה לתפלה כנ"ל. והנה כח קליפת הנחש שנכנס אף לגן עדן להסית את האדם וזהו כח קליפת עמלק שהוא היצר הרע כמ"ש בזוהר הקדוש (שלח) ע"פ עמלק יושב בארץ הנגב. כי כל כח ע' הקליפות הם כחות היצר הרע שנכנס ללבבות בני ישראל וכשיכלו כולם יבוער היצר הרע מן העולם ועמלק הוא יושב בארץ הנגב ובגמרא (תמורה טז.) א' ע"פ כי ארץ הנגב נתתני בית שמנוגב מכל טובה כו' אדם שאין בו אלא תורה בלבד והוא עמלק יושב שם היינו שנכנס ללב איש קדוש כזה שמנוגב מכל חמדות טובות עולם הזה ואין בו אלא תורה. וכמו הנחש שבא להסית לאדם הראשון שהיה מנוגב מכל חמדות עולם הזה כש"נ ולא יתבוששו שלא ידע מתאוה כלל והיה בג"ע מקום שכינתו יתברך ועכ"ז נכנס והסיתו וזהו הקליפה דעמלק שהוא הראשית והשורש מהקליפות נגד הראשית שבקדושה. ועל זה אמר שלמה שבעה הבלים דאיתא במדרש (שוחר טוב תהלם צב) שהם נגד ז' ימי בראשית מה נברא ביום ראשון שמים וארץ ומה סופן שמים כעשן נמלחו וגו' אמר הבל וכן בכל הששת ימים ע"ש. ומה נברא בשביעי שבת חוזר ומסתכל לכאן ולכאן כו' ולא מצא אלא כולה קדושה ומנוחה כו' והיה סבור שאין שום שליטה לקליפות ביום השבת. אחר כך הסתכל וראה שאדם חוטא בו ומתחייב בנפשו ואמר גם זה הבל. וזהו כמו שאמרנו דבשבת האדם יושב בבית ה' ובג"ע והאכילות שלו הכל בקדושה והם תיקו לחטא אכילה דאדם הראשון כמ"ש כבר ואז התגלות הראשית דקדושה והוא מאמר א' דבראשית שהיה בשביל ישראל שנקראו והוא מאמר א' ישראל לה' ראשית וגו' וזהו הכ"ע דאיהו כתר מלכות שהוא המדה אחרונה דיום השבת שאז טלא דעתי"ק מליא רישיה כו' כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב פח א) והוא מה שנאמר כי אני ה' מקדשכם והוא המתנה טובה דשבת שאז השי"ת מקדשם והם קודש לה' ראשית וגו' וחשב שלמה המע"ה דבהתגלות הראשית דקדושה ניצולים גם מהראשית דקליפה ואין עוד שום שליטה לקליפות ויצר הרע וכשראה מ"ש מחלליה כי היצר הרע יוכל לכנס ללב איש ישראל גם ביום השבת ולהביאו לחילול שבת אמר גם זה הבל. אבל עלמא קיים על אלו ז' הבלים שהם ז' ימי בראשית דדרשו (סנהדרין לח.) ע"ז פ' חצבה עמודיה שבעה אלו שבעת ימי בראשית ובחגיגה (יב :) אמרו על עמוד א' וצדיק שמו וזהו יום השבת שהוא תכלית מעשה שמים וארץ ובתדב"א (ריש סא"ר) ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת לישראל כי הוא מעין עולם הבא דיתגלה אז דעמך כולם צדיקים ובזוהר הקדוש (יתרו צב א) דשבת ברזא דברית ובהשמטת הזוהר וזוה"ח (פ' תולדות ופ' תשא) דיוסף איקרי שבת והוא רזא דצדיק והיינו דאז יכולים באמת לתקן הכל ועל זה אנו מזמינים בכל סעודה עתי"ק לעורר קדושה זו דעל כן אמרו (שבת קיח :) דבב' שבתות מיד נגאלים דיזכו לבטל היצר הרע לגמרי ואז הוא הזמן דניצוח עמלק דבמצוה דמחיית עמלק כ' והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך מסביב וגו' תמחה את זכר עמלק דמחייתו בפועל הוא בהניח מכל וגו' היינו שנצחו כל קליפות העכו"ם שהם הסובבים לב האדם אז הוא הציווי דתמחה לנצח גם הראשית גוים עמלק וזה יהיה לעתיד ליום שכולו שבת שיתבער קליפת עמלק לגמרי מן העולם אמנם גם עכשיו יש לנו בשבת המנוחה כדכ' ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה כמו שאמרנו כ"פ מ"ש בזוה"ק (ת"א מח רע"ב וש"מ) דקאי על יום השבת דדרשו מלשון הכ' ביום הניח. שאף בזמן השעבוד והגלות יש יום א' שהוא לנו יום המנוחה מכל העצב ורוגז וכעס העבודת והשעבוד שרשי כל כחות הקליפה והאויבים ועל כן אז הזמן למחיית עמלק:
6
ז׳בשל"ה הק' (ריש דרוש שובבים) איתא שבשנת העיבור מוסיפין על תיקון שובבי"ם פרשה ת"ת ואמרנו דבשנת העיבור הזמן לתקן כל פגם הראשון (ונת' ר"ח מא' י) והענין שבכל שבת יש קדושה מיוחדת לאותו שבת וכמו שאמרנו כ"פ שע"ז נאמר שבת בשבתו. והקדושה היא קדושת הפרשה שקורין בשבת זו ומיוחדת לה כמ"ש בזוהר הקדוש (ויהקל רו ב) ולא יפסיק מלין דפרשתא דא בפרשתא דשבתא אחרא כו' ועל דא כד מתעטרא פרשתא דא כו' וסליק לון קמי קב"ה ואלין מלין ממש קיימין קמיה ואמרין אנא פרשתא פלניא דאשלימו לי צבורא פלוני הכי והכי עש"ב ואף שהפרשה היא היא הכתובה בתורה ונקראה בשנה העבה. מכלל שבכל שבת מופיע קדושה חדשה לאותו שבת מקדושת הפרשה שקורין שיש בה גם כן אור מחודש בכל שנה ועז"נ עולת שבת בשבתו וכן ומדי שבת בשבתו הקדושה המיוחדת לאותו שבת. ופרשה זו מתחלת משמן ונרות ובכללה מדברת מקדושת אהרן ומסתיימת בפרשת מזבח מקטר קטרת. ועיקר כח הקטורת שלמדו ממה שנמנה החלבנה בין סממניה לתענית שצריך לצרף פושעי ישראל (כמ"ש כריתות ו :) והיינו דאף החלבנה שריחה רע מכל מקום מעלה ריח טוב כשהיא עם הקטרת והוא מורה עמ"ש (עירובין כא :) הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא. וכבר אמרנו כ"פ דמדנקט לשון בחורי ישראל מכלל שמדבר מפגם הברית שגורם הבחרות והילדות ופגם זה נותן ריח מזוהם ורע מאד ועל זה בא החלבנה שריחה רע מאד ומופלג בריחו הרע (כמ"ש בס' שלטי הגיבורים ח"א) ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת להורות שאף הפושעים בזה עתידין שיתנו ריח טוב וכמו שדרשו (שם) לעיל מינה על רשעים גמורים ושמא תאמר אבד סברם כו' ת"ל הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח. וזהו עיקר התיקון דשורש הסתת הנחש היה בתאוה והטיל זוהמא בחוה (כמ"ש שבת קמו.) ועל ידי זה נדבקה הזוהמא באדה"ר וזרעו וגרם פגם הק"ל שנה. וז"ש בגמ' (זבחים קא :) לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי דכ' והיתה לו ולזרעו ברית כהונת עולם. והיינו מה שנאמר תחת אשר קינא וגו' ויכפר על בני ישראל והיינו שכיפר ותיקן ישראל אף מפגם זה שגרוע מכל הפגמים דאמרו ע"ז (עירובין יט.) דמשכא ערלתו ולא מבשקר ליה ואף אברהם אבינו ע"ה שמעלה כל פושעי ישראל מגיהנם אינו מעלה אותו והוא כיפר על בני ישראל אף מפגם זה וזכה לו ולזרעו ברית כהונת עולם וכמו שאמרנו במ"א דאליהו מעלה אותו. ופרשה זו הוא גמר התיקון דמתחיל משמן שמרמז למשח רבות עלאה (כמ"ש זח"ג פח סע"ב) נהורא דעתיקא שהוא מאמר ראשון דבראשית שבו נאמר תוהו ובהו שמרמז למעשיהן של רשעים (כמ"ש בב"ר) וחושך שמרמז למלאך המות המחשיך פניהם כו' (כמ"ש מדברי תורה וישב ד) והוא היצר הרע וכמ"ש בגמרא (ב"ב טז.) והוא כמ"ש בזוהר הקדוש פ' זו (קפד א) דלית נהורא אאל ההוא דנפיק מגו חשוכא וכד עאל ב"נ באורח בישא ושביק ליה כדין אסתלק קב"ה ביקריה כו' וכמו שנאמר אחר כך ורוח וגו' על פני המים בזכות התשובה שנמשלה למים (כמ"ש בב"ר) שעל ידי תשובה יתוקן הכל וכמו שאמרנו שע"ז מרמז מ"ש (שבת פט :) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות מששת ימי בראשית שיופיע עליו השי"ת ע"י תשובה מנהורא דעתיקא ממאמר ראשון דבראשית ואז כשלג ילבינו שיהיו נעשות לו כזכיות. וזה ענין השמן כנ"ל. וכן מסתיים במעשה מזבח הקטורת שבו החלבנה שאף הוא נותן ריח טוב כנ"ל. ובשבת התגלות עתיקא לתקן פגם הראשון הערבוב טו"ר שהוא רק להיות טוב מאד. ובס"ב אומרים נהוריה ישרי בה מאור הראשון שהיא סעודתא דעתיקא וכנ"ל. שזה שורש תיקון כל הפגם. וכבר אמרנו דכל ישראל יכולים לזכות בשבת להיות ככהן ויכולים לתקן הכל אף שאין לנו לא מקדש ולא קטורת ולא כהן דשבת בזמן כמו מקדש בעולם וכמו שאמרנו שכל קדושת הכהן מתוך קדושת בני ישראל ועל זה דקדק במ"ר פ' זו (ר"פ לז) ממנו יתד זה כה"ג כו' וכה"א ואתה הקרב וגו' מהיכן מתו"ך בנ"י ישרא"ל שמקדושת ישראל הופיע הקדושה לאהרן ובניו (ונת' תרומה מא' א) וכן ישראל מכניסין קדושה לשבת על ידי קדושת הסעודות כמ"ש זכור לקדשו ואיתא (מ"ר נשא פ' י וש"מ) במה אתה ומקדשו במאכל ובמשתה כו'. ובזוהר הקדוש פ' זו (קפא סע"א) לכהן לי לא כתיב גכו' לי דא את ה' לאסלא ולשמשא ו' בה' למיהוי כלא חד והיינו יחוד קבה"ו ואהרן שושבינא דמטרוניתא שמקשט לכנסת ישראל שיהיו הדה ובזוהר הקדוש (קפו ב) ומאן איהו הדר דא צדיק כו' עש"ב והענין כמו שאמרנו כ"פ שיוסף שמדתו צדיק יסוד עולם נקרא יפה תואר ויפה מראה והיינו שיש לו גוף מהודר יפה ונקי מפגם זה וכל מה שנזכר (בבא מציעא פד.) בשופריה דר' יוחנן ואמר אנא אשתריי משפירי ירושלים אין המכוון על יופי הגוף רק שהיה להם גוף נקי וטהור מפגם זה שהפוגם מכוער ונקרא כושי. וכן אמרו על ר' יוחנן (שם) שהיה מזרעא דיוסף (ונת' כ"פ) וזהו הקישוט לכנסת ישראל בא ע"י אהרן הכהן שהוא שושבינא דמטרוניתא שמקטיר הקטורת שאף החלבנה נותן ריח טוב ומקשט לכנסת ישראל שתמצא חן בעיני השי"ת להיות יחוד קבה"ו למיהוי כלא חד. ואמר אחר כך בזוהר הקדוש מתוך בני ישראל כו' דהא בני ישראל קיימי לתתא לאפתתא ארחין ולאנהרא שבילין ולאדלקא בוצינין ולקרבא כלא מתתא לעילא למיהוי כלא חד. אמר ג' לשונות נגד קדושת הג' סעודות שבת. לאפתחא ארחין היינו בחינת היראה שהוא תרעא לאעלא גו מהימנותא (כמ"ש זח"א יא ב) וזהו האתערותא מצד ישראל וכמ"ש (שהש"ר ה' ב) פתחי לי פתח א' של תשובה כחודה של מחט ואני אפתח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסין בו ואמרו מהבעש"ט זצוק"ל שהפתח כחודה של מחט היינו שיהיה מפולש מעבר לעבר עד חלל הלב. ופתח זה היינו היראה שזהו מצד ישראל וז"ש לאפתחא ארחין והוא כנגד סעודתא דחקל תפוחין קדישין דיצחק אבינו ע"ה האושפיזא של סעודה זו ומדתו פחד יצחק שתמיד לנגד עיניו הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו וכשזוכה ישראל לקדושה זו בא התשובה וכמו שנדרש (ע"ז יט.) אשרי איש ירא וגו' אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. (ונת' במ"א) וזהו פתח א' של תשובה כשהוא איש. (ונת' במ"א) וזהו פתח א' של תשובה נקודת היראה. ואמר לאנהרא שבילין כמה שנאמר מסילות בלבבם ואיתא (ויקרא רבה פ' יז) אלו דשבילין דאורייתא כבישין בלבהון וזהו מ"ש ואני אפתח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסין בו והיינו שעל ידי האתעדל"ת בבחינת היראה זוכין להיות מסילות בלבבם דברי תורה לאתנהרא שבילין. ולאדלקא בוצינין היינו מעשה המצוה שהוא נר מצוה ובכללם מעשה לימוד התורה שהוא גם כן מ"ע ככל המצות. והם כנגד סעודה ב' דשבת שזוכין שיקבע האור בלב לאתנהרא שבילין ולאדלקא בוצינין. ואחר כך אמר כנגד סעודתא דז"א שהיא נגד קדושת יעקב אבינו ע"ה שהוא מסט' דעמודא דאמצעיתא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן כנסת ישראל (כמ"ש זח"א כו סע"א) ונגד זה אמר ולקרבא כלא מתתא לעילא למיהוי כלא חד שהוא על ידי מידה זו וזה שסיים בזוהר הקדוש ובג"כ כתיב ואתם הדבקים בה' וגו' שזהו קדושת יעקב אבינו ע"ה הדביקות בה' וזה זוכין בס"ג שכנגדו וכמו שנת' כ"פ. וכן אומרים בתפלה שנגד קדושתו אתה אחד ושמך אחד שזוכין להיחוד קבה"ו לקרבא כלא מתתא לעילא. ובשבת שהוא בשנה כמו מקדש בעולם יכול כל א' מישראל לזכות לקדושת כהן שבשבת כל ישראל פנוים רק לעבודת השי"ת כמו הכהנים וזוכין להיות קודש קדשים וכמו שאמרנו מהרמב"ם (סוף ה' שמיטה ויובל) ע"ש. ועל כן ע"י קריאת הפרשה שנחשב כמעשה. וכמו שאמרנו במה שאומרים ואת מוסף הזה נעשה ונקריב כו' שהמכוון שעל ידי הרצון נחשב כאלו עשאו כיון שנאנס שאין לנו מזבח ומקדש (וכמו שנת' שקלים סו' מא' ה ע"ש) וכן יכולים לתקן על ידי קריאת הפרשה דקדושת כהן ומזבח הקטורת והשמן. לתקן שורש פגם הראשון כמו שפועל הכהן על ידי השמן והקטורת ליישר הלב ולתקן כלל ישראל כנ"ל. ועל כן בפרשה זו גמר התיקון דשובבי"ם ת"ת כאמור:
7
ח׳ויש בישראל קדושת כהנים וקדושת לוים. שכל שבט לוי פנוי לתורה וכ' ובאת אל הכהנים הלוים וגו' ונא' על שבט לוי יורו משפטיך ליעקב וגו' והתורה מסר משה רבינו ע"ה להלוים כמ"ש ויתנה אל הכהנים בני לוי וגו' ולשבט לוי ניתן גם כן מעשר מכל תבואת ישראל כדי שיהיו פנוים לתורה וכמו הכהנים. אך ההבדל ביניהם על פי מ"ש ברע"מ (זח"ג קכד סע"ב) חכמים דדמיין לשבתות ויו"ט כו' וכן (שם כט ב) ת"ח בנוי דמלכא ומטרוניתא אתקריאו שבתות ויו"ט. והיינו שיש ת"ח שדומים ליו"ט שפנוים גם כן לתורה ומכל מקום יש בו היתר מלאכת אוכל נפש ויש שדומים לשבתות שהם פנוים רק לשמש את קונם ומלאכתם נעשית על ידי אחרים. ובאמת איתא בירושלמי (פ' טו דשבת ה' ג) לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה שגם יו"ט מיוחד רק לתורה אבל ההבדל בין קדושת שבת ליו"ט הוא דאיתא בזוהר הקדוש (פ' זו קפד ב) דקחשב ג' נקודין. ואיתא ירושלים אמצעיתא דכל ישובא נקודה דנטלה מאימא עלאה איהי ג"ע דארעא כו' וע"ד באמצעיתא דגן עדן קיימא נקודה חדא כו' וחד עמודא נעיץ מתתא לעילא גו ההיא נקודה כו' ע"ש. והם רומזים לקדושות השבת דשבת דמעלי שבתא פריסת סוכת שלום עלינו וכו' והיינו בחינת היראה לאפתחא תרעין לאעלא גו מהימנותא. ובירושלים גם כן הקדושה זו שכל הנכנס בה לאכילת מעשר כתיב ביה למען תלמד ליראה את ה' וגו' והפורס סוכת שלום כו' אומרים גם ביו"ט שזוכין גם כן לקדושת ירושלים והיינו שהגוף בקדושה עדש"נ יבא כל בשר להשתחוות לפני שהוא הגוף שנקרא כל בשר אדם שהאדם הוא הנשמה וכמ"ש בזוהר הקדוש (יתרו עו רע"א) וכן גם אכילת יו"ט הוא בקדושה בקרבך קדוש שנדרש (תענית יא רע"ב) על אכילה בקדושה. וקאי על ירושלים שלמטה (כמ"ש שם ה.) ואחר כך ג"ע דלתתא שם מדור הנשמות. ואדם הראשון שהיה בגן עדן. אז קודם הקלקול היה הגוף שלו מזוכך כמו נשמה וכמו שנרמז (ב"ר פ' כ) בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כתנות אור דקודם הקלקול היה הגוף לבוש אור ואחר כך נעשה משכו דחויא כתנות עור ובשר תלבישני. והנחשבים (סו"פ א' מד"א זוטא) שנכנסו בחייהם לג"ע זכו גם כן לגוף מזוכך כמו אדם הראשון קודם הקלקול. וכאן מתחיל קדושת שבת דחקל תפוחין קדישין שהוא הג"ע (כמו שנת' מא' ו') שנקרא שדה של תפוחים וזהו רק בשבת שהוא יומא דנשמתין ולאו יומא דגופא כמ"ש בזוהר הקדוש (ויקהל רה סע"א). וכן אכילת יום טוב מצותה השמחה ואין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין (כמ"ש פסחים קט.) מה שאין כן אכילת שבת המצוה וקראת לשבת ענג וכבר אמרנו דשבת היינו הנשמה יתירה שנקראת שבת כמ"ש (זח"ב פח ב) ומתענגת מענוגי ישראל בשבת כמ"ש (שם רד ב) ועל כן סעודות יו"ט דקב"ה ושכינתיה מה שאין כן בשבת הסעודה דליל שבת דחקל תפוחין דישראל נקראו בשבת יושבים בג"ע כנ"ל. וכן נדרש (בשיר השירים ח׳:י״ג) פ' היושבת בגנים וגו' על יום השבת משכימין וכו' ע"ש דנקראו אז יושבת בגנים כנ"ל. ונקודה ג' עדן עלאה וחד עמודא כו' הוא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן וזהו רק בשבת שהסעודות ברזא דענג שהוא ר"ת ע' עדן נ' נהר ג' גן כמ"ש (זח"א כו סע"א) וכתיב והתענג על ה' שהוא עתיקא שהוא על ה' כמ"ש בזוהר הקדוש (סו"פ אחרי). וכן יש ת"ח שדומין לימים טובים שהגוף בקדושה ואכילתם בקדושה. ויש שזוכין יותר להיות כמו שבת שהוא יומא דנשמתין וכו' להמשיך מעדן עלאה. וכן ענין הלויים שהם ת"ח והם פנוים לתורה כנ"ל והם בחינת ימים טובים דמכל מקום מותר אוכל נפש שהוא לאכילת הגוף שגם הנאת הגוף בקדושה מה שאין כן הכה"ג וכל א' שהוא בחינת עתיקא וכמ"ש בזוה"ק (משפטים קכא א) ע"פ והחכמה מאין תמצא והחכמה נפקת מאתר דאקרי קודש הקדשים והיינו עתיקא דאקרי אין כמ"ש בזוהר הקדוש (בשלח סד ב) והיינו שהכהן הגדול בבחינת יום השבת שהוא יומא דנשמתין כנ"ל. וכבר אמרנו עמ"ש תוס' (מנחות קט רע"ב) מהירושלמי דפריך והכתיב וכל אדם וגו' אפילו מלאכים ומשני דשמא שכינה היתה ובמ"ר (אחרי סו"פ כא) פריך וכהן גדול לאו אדם הוא כו' ע"ש ולא נתבאר תירוצו ואמרנו שהמכוון שהכהן הגדול כשנכנס לקה"ק היה כנשמה בלא גוף כלל והיינו דומה לשבת שהוא יומא דנשמתין כנ"ל וכל הכהנים ראוים להיות כה"ג ולכנוס קה"ק:
8
ט׳פרשת תצוה הוא גמר תיקון שובבי"ם כמ"ש השל"ה שבשנת העיבור מוסיפין פ' ת"ת. והיינו כאשר אמרנו כבר שבכל השנים נגמר התיקון בפ' משפטים שהוא סוף שבט לעולם כי חדש שבט מסוגל לתיקון קדושת הברית וכמ"ש בס' יצירה המליך אות צדיק בלעיטה כו' ושבט בשנה. וזהו עיקר תיקון פגם הברית על ידי קדושת האכילה וממילא נתקן בחינת צדיק יסוד עולם וכשנשלם חודש שבט בלעיטה שהוא תיקון המאכלים ואות צ' בקדושת מדת צדיק יסוד עולם באים תיכף לחדש אדר שהוא מיוחד למחיית עמלק שהוא מנגד לקדושה זו ומזה באים לחדש ניסן שהוא שלימות היחוד והגאולה. וגמר הפרשה משפטים שהוא השלמת קבלת התורה וכידוע שעיקר תיקון הפגם על ידי התורה. אמנם בשנה מעוברת כאשר רואים שלא נגמר שלימות היחוד דהיינו שיהיה זיווג ימי החמה והתקופה שהוא בחינת משפיע עם חדשי הלבנה שהיא בחינת מקבל ומטעם זה ישראל מונים ללבנה שהוא בחינת מקבל שפע הקדושה מלעילא וכל המועדים דישראל מקדשי להו הם על פי ימי החדש של לבנה כש"נ מועדי ה' אשר תקראו אתם והיינו על ידי קידוש החדש ועכ"ז נתלים גם כן בהשפעה דלעילא של ימי התקופה כש"נ שמור את חדש האביב וגו' וכ' וחג שבועת וגו' בכורי קציר חטים וחג האסיף וגו' דהיינו שלימות היחוד וכאשר הב"ד רואים על פי חשבון שלא יגיע זמן האביב בחג המצות וזה האות שלא נגמר היחוד בשלימות מעברין השנה עם חדש אדר ראשון וחציו הא' נטפל לחדש שבט שבו יהיה נשלם התיקון מהעבר וחציו השניה נטפל לחדש אדר שני שמאז מתחיל בחינת מחיית עמלק ומזה באים אחר כך לשלימות היחוד בניסן בזמן האביב כנ"ל. וחציו של אדר ראשון נשלם בפ' תצוה שכל הפרשה מענין קדושת אהרן הכהן בהעלות הנרות ובגדי כהונה ומילוי ידם לכהן. כי קדושת אהרן הוא לקרב נפשות ישראל מכל מיני ריחוק איך שיהיה להיותם נכללים אל שרש הקדושה. והנה ששת ימי המעשה א' (בב"ר פ' יא) שלכולן יש בן זוג וענין זוג הוא בחינת משפיע ומקבל והענין דידוע דימי בראשית הם נגד המדות שהרועים מרכבה להם ולזה יום הראשון והשני שהם נגד אברהם ויצחק בחינת אהבה ויראה היראה בחינת מקבל אשה יראת ה' ואהבה הוא השפע מלעילאכמו שכ' בשם ר' ר' בער זצוק"ל שהאהבה נשפע מלעילא אחר היראה ע"ד שכן דרכו של איש לחזור כו'. ויום שלישי ויום רביעי גם כן זיווג מקבל ומשפיע שהם נגד קדושת יעקב ומשה אמת ליעקב עם מדת נצח מדת משה רבינו ע"ה. כי כל משפיע הוא בכח הנעלם ובחינת מקבל להוציא מהכח אל הפעל וכמו כן בחינת אמת ליעקב היה בכח הנעלם ביעקב אבינו ע"ה שמטתו שלימה בעצם אשר כל זרעו הנולדים ממנו המה כולו זרע אמת ובשם ישראל יכנו. אבל בחינת משה רבינו ע"ה הוא שיושאר הקדושה בפועל בכל נפשות ישראל לנצח ולעולמי עד על ידי התורה הקדושה דחיי עולם נטע בתוכנו. ויום החמישי עם יום הששי גם כן זיווג בחינת אהרן הכהן עם בחינת יוסף צדיק יוסף עולם כי יוסף הצדיק על ידי הנסיונות שלו השריש בישראל שיהיו נקראים ועמך כולם צדיקים על ידי המעשה שמבטן המה נימולים וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א צג א) ע"פ וזה יהא כמה חייבין אית בהו כו' זכאין אינון כו' וכד אתגזרו כו' דעאלו בהאי חולקא דצדיק אקרון צדיקים. אמנם בחינת אהרן הכהן הוא לקרב גם מה שנראה למראה עין שחלילה אבד קדושה זו מחמת גודל הפגם בזה עד שנמשכה ערלתו ואף אברהם אבינו ע"ה המעלה כל פושעי ישראל לא מבשקר ליה (כמ"ש עירובין יט.) עכ"ז יש בכח קדושת אהרן להעלות גם את זה ולהעיד עליו שנמצא בו בכח הנעלם בשרש קדושת הברית כידוע שפנחס הוא אליהו מלאך הברית שהוא עד ראיה על כל ישראל שמקיימים האי קיימא כמ"ש בזוהר הקדוש (שם) והוא יעיד גם על המשוך הנ"ל שנימול בזמנו וא"צ למולו שנית רק מדרבנן מפני מראית העין (כמ"ש יבמות עב.) ואליהו יעיד בו שיש בו בעצם קדושת הברית מיום המולו לשמונה. וזש"נ פינחס וגו' השיב את חמתי וגו' בקנאו את קנאתי. שזה היה גם כן עצתו להעלות את זמרי מפגם הגדול של משיכת ערלה על ידי שעשה בו את הדין ונהרג וכל המומתין עפ"י ב"ד באין לחיי עולם הבא. והשיב את החימה מעליו והביאו לעולם הבא. וכמו כן נמצא בכח קדושת אהרן הכהן לקרב כל פרטי נפשות יהיה איך שיהיה להחזירם לשורש הקדושה כי קדושת הכהונה נכלל בה קדושת כלל ישראל וביחוד על תיקון פגם הברית הנמשך מפגם תאות אכילה כנ"ל ועל ידי אכילת הכהנים מקדשי שמים ניתקן פגם תאות אכילה וממילא ניתקן גם פגם הברית שתלוי זה בזה וכמ"ש (ברכות י :) קדוש הוא כו' חד אמר שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו וחד אמר סדין כו' ולא ראתה קרי עליו והכל א' שע"י שהיתה אכילתו בקדושה והיינו שלא ראתה זבוב על שלחנו שהוא יצר הרע הדומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב (כמ"ש שם סא.) שלא נמצא ענין תאוה באכילתו ועל ידי זה לא ראתה קרי על סדינו שזה תלוי בזה כנ"ל. וגם בקרבנות נאמר כלשון הזה (פ"ה דאבות) ולא נראה זבוב בבית המטבחים והיינו באכילות קדשי שמים של הכהנים לא נמצא מענין תאות היצר הרע. וכמו כן נפעל ביום השבת על ידי אכילת הג' סעודות (כמו שנת' לעיל סו' מא' ד) וכמו שקדושת השבת בשנה הוא כולל כל קדושת המועדים כמו שאמרנו עמ"ש וקדשתו מכל הזמנים (כמו שנת' ויצא מא' ג) כמו כן קדושת אהרן הכהן בנפש כלול מכל קדושת כלל נפשות ישראל. ויש לומר שעל רמז זה נסדר בזוהר הקדוש בפרשה זו ענין המועדים פסח שבועות ר"ה ויום הכיפורים וסוכות מפני שנפש אהרן הכהן נמצא בו בכח כל קדושת המועדים כמו שנמצא בכח בקדושת יום השבת כל קדושת המועדים כנ"ל:
9
י׳וזה הדבר אשר תעשה להם. במ"ר הה"ד לעולם ה' דברך נצב בשמים כו' כשם שמתחלה גזר ונעשה שמים אף דבר שדברת לקדש את אהרן ואת בניו קיים לעולם כו' המד' מדייק מתיבת הדבר שמיותר דהוה ליה לומר וזה אשר תעשה. גם לשון וזה שייך על דבר המבורר לעין. וכבר אמרנו עמה שנאמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם שהוא מיותר שכבר אמר ויקחו וגו' תקחו וגו' אבל כונתו בזה שאמר וזאת על דבר מבורר שהוא מרמז כענין זה יתנו שאמרו (מדברי תורה תשא סוסי' ט) כמין מטבע של אש הראה למשה וא"ל כזה יתנו והיינו שהראה לו כח הרוחניות של המטבע בעולמות העליונים (כמו שנת' שקלים מא' א ד"ה ומשה רבינו ע"ה) וכענין זה וזאת התרומה וגו' זהב וכסף ונחשת כח רוחניות החיות שלהם בכל העולמות וכדאיתא בתקו"ז בפתי' אליהו לאשתמודעא בהן עילאין כו' ואיך אשתמודעא עילאי מתתאי שבכל מיני נמצאים שבעולם הזה כח הרוחניות שלהם מבורר בעולמות העליונים והוא החיות שלהם המקיימם וכענין מ"ש (יומא עב.) על עצי שטים שמא תאמר אבד סברם ובטל סיכויין ת"ל עומדים שעומדים לעולם ולעולמים ואם המכוון על גוף הקרשים הלא נגנז כל המשכן עוד בימי שלמה רק המכוון על פנימיות ורוחניות שלהם לכפר על מעשה שטים (כמ"ש מדברי תורה תרומה ט) הכח הזה הוא קיים לעולם וזהו סברן וסיכויים וכמו כן מצינו בקהלת לאחר שפרט מעשיו הגדלתי מעשי וגו' עשיתי לי וגו' כל הענין אמר וזה היה חלקי מכל עמלי היינו כי בודאי שבכל פרטי מעשים של שלמה היה בהם כונות נפלאים ועכ"ז אין בהם השארה וקיום רק זה בעצמו מה שנכתב פרטי מעשיו בין הכתובים. וזה מרמז גם המד' על תיבות וזה הדבר הה"ד לעולם ה' דברך נצב בשמים והיינו כידוע מהבעשט"ט זצוקללה"ה שהדיבור יהי הרקיע זהו הנצב ומקיים השמים בתמידיות לעולם שהדיבור של השו"ת חי וקיים לעד. וכמו כן זה הדיבור בעצמו שאמר לקדש את אהרן קיים לעולם ועל זה מרמז וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם שמזה הדיבור בעצמו שנכתב בתורה לקדש אותם מזה עצמו נעשה השארת קדושת הכהונה לעולם והוא מפורש לעין ברית כהונת עולם ומסיק ולמה כך כן יהיה דברי אשר יצא מפי וגו' והיינו שדברו ית' בתורה הקדושה הוא נצחיות בקיום לעולמי עולמים:
10
י״אועשית מזבח מקטר קטרת וגו'. להבין למה נזכר מזבח הקטרת בפרשה זו המדברת מבגדי כהונה ומשיחת אהרן והו"ל להזכירו בפרשת תרומה עם שאר כלי המשכן וכבר עמד בזה הרמב"ן ז"ל. ויש לומר בזה על פי מ"ש (יומא עב :) דזיר זהב שעל מזבח הקטורת רומז לכתר כהונה שזכה אהרן ונטלו וכבר שאלנו למה לא נרמז כתר כהונה במזבח הנחשת שעליו מקריב רוב הקרבנות. אמנם בחינת כתר יורה על הענין שמגיעים ממנה עד לתכלית השורש. וענין קדושת כהונה יורה שכחו לקרב נפשות ישראל לאביהם שבשמים דעל כן נקרא אהרן שושבינא דמטרוניתא. והכתר מורה על תכלית הכח לקרב. עד השרש והיינו שנשלם כח הכהונה באהרן לדורות עולם וזהו דייקא על ידי מזבח הקטורת והוא על דרך מ"ש (שבת פט.) דאף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר ויתן את הקטרת וגו' ויעמוד בין המתים ובין החיים וגו' אי לאו דאמר ליה מי הוה ידע ולהבין הוכחה זו על משה רבינו ע"ה דכ' בכל ביתי נאמן שלא היה יודע רז זה לעצור המגפה אם לא ששמע מהמה"מ. הוא על פי הידוע מכ' האריז"ל שכל המלאכים נתנו חלקם ביצירת האדם במאמר נעשה אדם וגו' חוץ מהס"מ שלא רצה ליתן חלקו אמנם בשעת מתן תורה נתן מרצונו חלקו למשה רבינו ע"ה הכח לעצור המיתה ולבטל כחו וז"ש אי לאו דא"ל מי הוה ידע כי בהכרח היה שימסור בעצמו הדבר לבטל כחו. ויש לומר בזה השאלה מאחר שעשה אדם הראשון תשובה באמת על החטא (וכמ"ש עירובין יח : ובזוה"ח סו"פ בראשית) למה נשאר גזירת המיתה לדורות אחר התשובה. וכמו כן בשעת מתן תורה שפסקה זוהמתן ונתבטל פגם הנחש ואף שאחר כך קלקלו הא עשו תשובה על הקלקול ולמה לא נתבטל גזירת המיתה. רק הכל הוא מטעם הנ"ל מפני שלא נתן הס"מ מחלקו בחינת הרע בעת יצירת האדם ולא היה לו להאדם בשעת יצירה שום שייכות לבחינת הרע וזה היה מרצון השי"ת כי באם היה להאדם חלק מבחינת הרע בעת יצירתו היה מבררו מיד לטוב. דאז היה בכח הבחירה לבררו כולו. אבל מפני שביצירתו לא נתן לו הס"מ חלק רק אחר כך שהשיא אותו לדעת טוב ורע. על ידי זה אין בכח האדם לתקן בשלימות הפגם עד עת קץ שיבולע המות לנצח כשיעביר השי"ת רוח הטומאה מן הארץ (ונת' בזה פ' בראשית מא' ח) וזה הסוד שמסר לו המה"מ שיש ביכולת לתקן גם בהעולם הזה לעצור המגפה היינו לבטל פגם שגרם המיתה והיינו על ידי קטרת. וז"ש שמסר לו דבר כו' לו למשה רבינו ע"ה דייקא שיוכל לכלול הרע עם הטוב ולבררו לטוב כמו שהיה אם היה נמסר מיד בשעת היצירה. ולכן נאמר למשה רבינו ע"ה קח לך סמים וגו' לך דייקא שעל ידו דייקא יוכל להתברר בחינת הרע על ידי שנכלל עם הטוב על ידי עשיית הקטרת שהיה התכללות הרע בטוב בפועל. וכידוע מי"א סממני הקטרת שהחלבנה ריחה רע ועל ידי שמערבה עם העשר סממנים שריחם טוב נתהפך החלבנה עצמה לריח טוב ומכאן למדו (כריתות ו :) לצרף פושעי ישראל באגודת תעניתנו והיינו שגם הנפש שכבר נשקע ברע יש לו תיקון להתברר לטוב על ידי שמתחבר בצוותא עם עדה מישראל שהם עשרה שעל ידי זה יוכל גם הרע להתברר לטוב. והנה בפ' זו נזכר כל הכנת אהרן הכהן שיוכל לקרב נפשות ישראל על ידי שנוטע בלבם הארת הקדושה לכל נפש כפי ערך הכנתו ותשוקתו להתקרב לקדושה בנר מצוה ותורה אור וזהו התחלת הפרשה בשמן ונר כנ"ל. ומסיים בפ' מזבח הקטרת והיינו תכלית התקרבות להקדושה גם הנפשות שכבר נשקעו ברע ואין לבם פונה להקדושה מכל מקום יש להם תקוה להתברר לטוב על ידי צירופם להקדושה וזהו מדתו של אהרן אוהב וכו' ומקרבן לתורה. ולכן נעשה עליו הזר זהב המרמז לכתר כהונה שזכה אהרן לעולמי עד:
11
י״בוהקטיר עליו אהרן וגו' בהטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה וגו'. תמיד תולה הקטרת בהנרות וכ"ה בכמה דוכתי בזוהר הקדוש וברע"מ (אמור פט רע"א) דהא תרין אלין על ידא דכהנא כו' אדלקותא דבוצינין וקטרת והא אוקימנא שמן וקטרת ישמח לב. והוא בזוהר הקדוש (בהעלותך קנ א) ושם איתא בהטיבו כד"א כי טובים דודיך רי"א הטבה ממש כד"א וטוב לב משתה תמיד. והיינו כשמופיע האור כי טוב בלב וזהו בקטרת של שחרית כשמטיב הנרות שדלקו כבר והיינן כשנקבע האור מז' בוצינין שהדליק אתמול שמורים על ז' המדות. ובהעלות אהרן וגו' עז עיקר זמן הקטורת וכמ"ש בזוהר הקדוש (ויחי רל א) ובשעתא דמנחה כו' תכון תפלתי קטרת לפניך וגו'. וכן פרשה זו מתחלת בשמן ונרות ומסתיימת בקטרת. והזיר של כתר כהונה היה על מזבח הקטרת וזכה ארן ונטלו שזה כח אהרן שושבינא דמטרוניתא ליפות ולטהר לכנסת ישראל שימצאו חן בעיני השי"ת ואף החלבנה שריחה רע נותן ריח טוב ומרמז לפושעי ישראל כמ"ש מגמ' הנ"ל. והיינו כשמתקן לכנסת ישראל שמבוררין בכל העשר מדות דקדושה שנגדם עשר סממני הקטורת אז אף הפושעים שנגד החלבנה קשורים בשורש בהשי"ת ומהם יהיה גם כן האור כי טוב והיינו כמ"ש בזוהר הקדוש (קפד א) דהא לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא כו' וזהו שמן וקטרת ישמח לב ועדש"נ פקודי ה' ישרים משמחי לב דעיקר התיקון על ידי הרב חכמה דתורה שבעל פה שבא לתקן הרב כעס וליישר הלב להוריק הרע מלב כסיל ולתקנו שיהיה טוב מאד וישרים לשמחה דכ' לישרי לב שמחה. וזהו דייקא על ידי תורה שבעל פה שעל זה אמר (זח"א רב א) דלית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא וכמ"ש בגמרא (סוכה נב :) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש ובית המדרש הוא מקום חידוש הלכות דתורה שבעל פה. והוא כח אהרן שנמסר לו הדלקת הנרות להאיר בלב ישראל אור תורה שבעל פה (כמו שנת' לעיל ובמא' חנוכה) וכן בקטרת שיתן אף החלבנה ריח טוב כנ"ל. וזהו שמן וקטרת ישמח לב. ובזמה"ז אף שאין לנו קטרת וכהן בשבת זוכה כל אחד מישראל כמו במתן תורה שנאמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' וכמ"ש הרמב"ם (סוף ה' שמיטה ויובל) ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש כו' ופרק מעל צוארו עול חשבונות הרבים הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו וכו' ובשבת כל ישראל פורקין מעליהם עול ד"א ועניני עוה"ז והרי הם ככהנים וכמו שיהיה לעתיד ואתם כהני ה' תקראו וגו' ויוכל לתקן כל ימי המעשה. וכמו בכהן בהטיבו את הנרות יקטירנה והיינו כשנקבע האור כי טוב וכמ"ש ברע"מ (אמור שם) דנהירו עלאה במשח רבו נחית על רישא דכהנא בקדמיתא לתבר איהו אדליק כו' כן כל א' מישראל תיכף בכניסת השבת נופל עליו הפחד והיראה וכן חשב האריז"ל סעודת ליל שבת נגד קדושת יצחק אבינו ע"ה דאחוי להו להקב"ה בעינייהו (כמ"ש שבת פט :) ומזה נופל הפחד והיראה כשרואה ממ"ה הקב"ה עומד עליו ותיכף נופל עליו היראה וכ"כ (ירוש' דמאי פ"ד) אימת שבת על ע"ה ואז כל אחד מישראל זוכה במנרתא טבתא דנהרא על רישין ואז יוכל לתקן הכל כמו הכהן שיהיה טוב מאד וזה עיקר קדושת שבת שבכניסת שבת כ' וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד שנדרש בב"ר על כל ההיפך מהטוב יצר הרע ומה"מ שהכל מצא חן בעיני השי"ת שמזה יהיה טוב מאד (כמו שנת' מא' ה) והוא כתר כהונה שהוא בקטורת ושמן ישמח לב:
12
י״גובהיכל היו שלחן ומנורה ומזבח הקטרת ובשלחן ומזבח כ' ועשית לו זר סביב והמנורה לא היה לה זיר. אבל באמת אמרו (יומא עב :) ג' זירין הן של מזבח ושל ארון ושל שלחן כו' וכבר אמרנו דענין המנורה דאיתא (מ"ר פ' זו) בא והאר לי היינו אור תורה שבעל פה שניתן לחכמים הכח להאיר כביכול לפניו כענין נצחוני בני (בבא מציעא נט :) וזה הכח ניתן לאהרן להופיע על ידי הדלקת נרות המקדש אור תורה שבעל פה בלב ישראל וזה ענין חנוכת אהרן (ונת' כ"פ) וגם המנורה יש לה כתר כתר תורה אך כתר דתורה שבעל פה הוא בארון בבית קה"ק. ושם רק הלוחות וס"ת רק דתורה שבעל פה עיקרה כשבא מתורה שבכתב דברי אשר שמתי בפיך דאם לא כן אינו אור תורה שבעל פה כלל דאף בכתובים אמרו (תענית ט.) מי איכא דלא רמיזי באורייתא. וזה ענין מ"ש (פ"ו דאבות) ששלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם ולכאורה אינו מובן מה שזכר כתר שלא הוזכר כלל מקודם רק לשלחנם. אך המכוון דכתר שלחן הוא בהיכל וכתר תורה בקדש הקדשים וכבר אמרנו דקדש הקדשים מרמז לעתיקא מדת אין וכמ"ש (זח"ב קכא א) והחכמה נפקת מאתר דאקרי קדש הקדשים ועז"נ והחכמה מאין תמצא עתיקא סתימאה דאקרי אין. דמאמר יהי אור נגד מדת חכמה וה"פ אורה שבו נגד ה' חומשי תורה כמ"ש בב"ר והיינו יוד שבשם וקוצא דיוד דלעילא רמיזא לאין כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג סה ב). וכתר תורה ממדת כ"ע. והב' כתרים דשולחן ומזבח הקטרת הם ממדת בינה. כתר כהוה במזבח הקטורת שהוא שבכחו לברר שאף החלבנה שמרמז לפושעי ישראל גם כן נותן ריח טוב כשמחובר לעשר סממני הקטורת כן גם פושע"י קשורים בשרש בהשי"ת ועתידים שיתנו ריח. וזהו על ידי תשובה שהוא בחינת בינה כש"נ ולבבו יבין ושב. וכן כתר שלחן הוא מתקן כל אכילות כהנים של חול שלא יהיה מהם קטרוג היצר הרע וכמ"ש בזוהר הקדוש (תרומה קנד ב) בגין ההוא לחם דהוו לקטי הני אתברכא כל מזונא ומזונא דהוו אכלן ושתאן דלא לקטרגא בהו יצר הרע כו' והיינו שהיה מועיל שיהיה כל אכילתם בקדושה. והוא מבחינת שבת עלאה שנותן קדושה לימי המעשה והוא גם כן ממדת בינה. וזהו שלחן מלכים שזכה שלמה המלך ע"ה שנכתבה סעודתו בכתוב שהיה אכילתו דברי תורה ממש לכו לחמו בלחמי וגו' וכבר אמרנו שע"ז אמרו ואל תתאוה לשלחנם של מלכים שבודאי הרגיל בפת במלח וכו' כדרכה של תורה שלא יתאוה לשלחנם והיה די לומר שלא יתאוה למעדנים בשר ויין. רק המכוון שא' ואל תתאוה לשלחנם דסעודת שלמה הגדולה נכתבה בכתוב שהיה בקדושה כ"כ והיה זה לחם חוקו ותתקנא בו שלך ניתן הלחם חוק פת במלך וכו' ועל זה אמר ששלחנך גדול משלחנם על פי מ"ש בזוהר הקדוש (בשלח סא סע"ב) מזונא עלאה יתיר מכלא הוא מזונא דחברייא אינון דמשתדלי באורייתא דאכלי מזונא דרוחא ונשמתא כו' ואקרי חכמה. וכתרך גדול מכתרם דכתר שלחן שהוא אכילה בקדושה כנ"ל הוא עומד בהיכל והוא מבחינת בינה. וכתרך כתר תורה שהוא גם כן כתר המנורה דאור תורה שבעל פה עומד בארון בקה"ק שהוא מבחינת כ"ע כנ"ל. והנה בשבת יש לנו שלחן ומנורה כמו בבית המקדגש בהיכל וכמ"ש אסדר לדרומא מנרתא דסתימא ושלחן עם נהמא בצפונא. ולקטרת לכאורה אין זכר בשבת. ונראה דהדסים מדאני אסא שהוזכרו בגמרא (שבת לג :) חד כנגד זכור וחד כנגד שמור. הם ממש בחינת הקטרת שבו החלבנה שמורה שאף פושעי ישראל יתנו ריח טוב כנ"ל. דאף הפושעים קשורים בשרש כיון שמחוברים לכנסת ישראל כמו החלבנה שנותן ריח טוב כשמחובר עם עשר סממני הקטרת. וכן מורה ענין המדאני אסא עפמ"ש (סנהדרין מד.) אף על פי שחטא ישראל הוא כו' הד"א אסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה ואסא קרו ליה (ונת' לך מא' ג) וקחשב שם על עכן כל עבירות חמורות שעבר על ה' חומשי תורה ומושך בערלתו היה ועוד ע"ש. ולכאורה יש להבין למה תלו בו החטאים שאינם מפורשים והלא אמרו (שם קו :) בכולם לא תפיש למדרש לבר מבלעם הרשע דכמה דמשכחת ביה דרוש והרי אף באותן שנמנו שאין להם חלק לעולם הבא א' שלא ירבו לספר ולדרוש לגנאי כיון שהם מזרע יעקב לבר מבלעם ולמה להגמ' לדרוש כ"כ לגנאי בעכן שהוא מישראל ויש לו חלק לעולם הבא כמפורש במשנה. אך כיון שבו כ' חטא ישראל ללמד דאף על פי שחטא ישראל הוא באו חז"ל להורות דכל שהוא ישראל אף אם הרבה לפשוע והגדיל עונות עד לשמים מכל מקום ישראל הוא ואסא קרו ליה רק דקאי ביני חילפי והיינו שבאמת רצונינו לעשות רצונך כו' (כמ"ש ברכות יז.) ומי מעכב שאור שבעיסה כו' שעל ידי שעומד בין הקוצים שיש בהם בשורש הרע על ידי זה מסתעף גם ללב ישראל השאור שבעיסה. וכל שהוא מזרע יעקב לא ידח ממנו נדח. והוא ענין המדאני אסא להתקפא חלשין (וכמו שנת' שם) והוא ממש כעין מעשה הקטורת המורה המורה שאף פושעי ישראל עתידין שיתנו ריח וכמ"ש (עירובין כא :) דתאנים רעות רשעים גמורים שמא תאמר אבד סברם כו' ת"ל הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח. וענין ריח מורה על טהרה וכמ"ש (סוטה מט.) מורחינא ריחא דחוניניתא א"ל בני טהרה יש בך ע"ש (ונת' ר"ח מרחשון מא' ג) והיינו שיתברר דעמך כולם צדיקים וכמו שנדרש (שם) הדודאים נתנו ריח על בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא והיינו בפגם זה שגורם הבחרות (כמו שנת' מא' ז) וזה כח אהרן לברר את ישראל על ידי מעשה הקטרת שכולם קשורים בשרש בהשי"ת ומבוררים בבחינת צדיק (וכמו שנת' מא' ט) וזה שהיה כתר כהונה במזבח הקטרת. וכתיב וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה וגו' היינו יום הכיפורים בחינת עלמא דאתי שהוא השופר גדול שיעורר אף האובדים והנדחים שמשוקעים בקליפה כמו במצרים שהיו מוקפים בקליפה כעובר במעי אמו. וכן מורה ענין המדאני אסא שלוקחין בשבת. ובמ"א נת' דההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בהש"מ וכו' (שבת שם) הוא אליהו כדעת הי"מ בתוס' (חולין ו.) דכ"מ שנזכר ההוא סבא הוא אליהו. ואליהו מלאך הברית הוא המברר והמעיד על כל ישראל בקדושת הברית וכל מאן דאתגזר אקרי צדיק. וכל הכלים שבהיכל היו של זהב שמורה על יראה. שכן גם ירושלים נקרא ע"ש יראה שלם (כמ"ש ב"ר פ' נו) והבא לירושלים לאכול מעשר שני כ' ביה למען תלמד ליראה וכש"כ הנכנס להיכל שנופל עליו הפחד והיראה כש"נ נורא אלהים ממקדשיך וגו' וכן כל הג' שבאו בשבת כמו במקדש שלחן בצפון ומנורה בדרום ומדאני אסא נגד מזבח הקטרת והקטרת כולם הם בסעודתא דמעלי שבתא סעודתא דחק"ת דשבת דמעלי שבתא איהי יראה ושריא בה יראה (זח"א ה ב) ויצחק האושפיזא של הסעודה שמדתו פחד יצחק בחינת זהב שמורה על יראה. וידוע דזהב וכסף ונחשת הם נגד קדושת ג' האבות הק'. זהב מרמז ליראה מדת יצחק אבינו ע"ה וכסף מרמז לאהבה מדת חסד לאברהם ונחשת נגד יעקב אבינו ע"ה. והנה מדת אהבה גדול מיראה כמ"ש (סוטה לא.) גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה ומכל מקום זהב יקר מכסף והטעם שמצד האדם מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה ואחר כך זוכה לאהבה מצד השי"ת וכמ"ש בשם ר' ר' בער זצוק"ל ע"ד שכן דרכו וכו' וכל שבא מצד האדם ויגיעו חביב עליו וכמו שאמרנו דמטעם זה קרי בגמ' (זבחים צא.) לר"ח מקודש נגד שבת אף דשבת גבוה יותר קדושתו מקדושת ר"ח רק דקדושת שבת קביעא וקיימא מהשי"ת מה שאין כן ר"ח דישראל מקדשי לה (ונת' חנוכה ריש מא' כה) ועל כן זהב יקר יותר מכסף. אבל יש להבין דיעקב תושבחתא דאבהן איהו וכללא דלהון (כמ"ש זח"א רז א וש"מ) וכן בב"ר (פ' עו) נקרא הבחור שבאבות ולמה נחשב נגדו נחשת שהוא גרוע מכולם. אך באמת האבות בעצם הם בחינת זהב וכסף אהבה ויראה ויצחק נכלל גם כן באהבה ואברהם אבינו נכלל ביראה אשא במיא ומיא באשא (כמ"ש זח"א קלג ב) וכן שלימות הכסף כד אתכליל בזהב (כמ"ש זח"ב קמח א) תפוחי זהב במשכיות כסף. וכן יעקב אבינו ע"ה כלול משניהם מבחינת אהבה ובחינת יראה. אבל אברהם ויצחק רק בעצמם היו בחינת זהב וכסף ומכל מקום יצא מאברהם אבינו ע"ה פסולת הכסף ישמעאל חמדות זרות. ומיצחק אבינו ע"ה יצא פסולת הזהב עשו קליפת הקנאה ורציחה. מה שאין כן יעקב אבינו כנגדו נחשת שאף הגרוע שבישראל גם כן על כל פנים בחינת נחשת ואינו נמשל לחרס. אבל יעקב אבינו ע"ה בעצמו כלול מבחינת זהב וכסף כנ"ל. רק שנחשב נחשת לענין שמטתו שלימה. וכנגד זה היה מזבח הנחשת שהיה עומד בעזרה רומז שאף פושעי ישראל מלאים מצות כרימון (כמ"ש סוף חגיגה) ואף החוטאים בפועל יתוקנו על ידי הקרבנות שקרבים על גבי מזבח הנחשת. ואף שנקרא מזבח אדמה נקרא גם כן מזבח הנחשת שח"ו אין בישראל שיהיה נמשל לחרס דכיון שנשבר א"ל תקנה ואבד סברם ובטל סיכוים רק אלו ואלו עתידין שיתנו ריח כנ"ל. וזה כח הנחשת שמטתו שלימה. ואחר שנולד יעקב אז גם אברהם ויצחק נקראו ישראל (כמ"ש ב"ר ר"פ תולדות) ועשו וישמעאל לא נחשבו מזרעם (כמ"ש נדרים לא.) ביצחק ולא כל יצחק וגם מטתם שלמה. וזה זוכין ישראל להתברר בסעודה ג' שזוכין לקדושת יעקב אבינו ע"ה דשבת ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו (זח"ב רד א) שזוכין לקדושת ג' האבות:
13