פרי צדיק, ואראPeri Tzadik, Vaera
א׳וארא אל אברהם וגו'. בא' שדי ושמי הוי"ה לא נודעתי להם ופירש"י לאברהם בפ' מילה נא' אני אל שדי וגו' ונתתי וגו' וליעקב מביא מפ' אני אל שדי פרה ורבה וגו' וביצחק כ' והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם ואותה שבועה היה בא' שדי. וקשה שהרי לכל האבות נא' כמה פעמים שם הוי"ה ואף בפ' מילה כ' וירא הוי"ה אל אברם רק אחר כך כ' שם א' שדי. ובהבטחת הארץ כ' בפ' לך בתחלת ביאתו לארץ ואחר כך בברית בין הבתרים בשם הוי"ה. וביעקב לא נאמר שם א' שדי רק פעם א' קודם לידת בנימין. ובהבטחת הארץ כ' והנה הוי"ה נצב עליו ויאמר אני הוי"ה וגו' לך אתננה ולזרעך. וביצחק לא נזכר כלל שם א' שדי. ומ"ש רש"י שאותה שבועה נשבעתי לאברהם בא' שדי קשה לא נזכר שום שבועה. ואי קאי על מה שנזכר ברית. הא בפ' בין הבתרים כ' בפי' כרת ה' את אברם ברית לזרעך נתתי וגו' ושם כל הפרשה בשם הוי"ה. ויותר היה נראה לפרש מה שנאמר ליצחק והקימותי את השבועה וגו' דקאי על השבועה הנז' בפרשה עקידה דשם מפורש כי נשבעתי וגו' לשון שבועה. גם שם כ' ככוכבי השמים וגו' והתברכו בזרעך וגו' עקב אשר שמעת בקולי. וממש כלשון זה נא' ליצחק והרביתי את זרעך ככוכבי השמים וגו' והתברכו בזרעך וגו' עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו'. וצריך להבין מה שנאמר וארא וגו' בא' שדי ושמי הוי"ה לא נודעתי להם. אבל נראה הענין דעיקר הידיעה שנזכר על שמות הקדושים אין המכוון לידע קריאתו רק עיקר הידיעה ההארה וההופעה בו מאור קדושת השם. ושמי הוי"ה היינו כלל הדברי תורה כמו שנלמד (ברכות כא.) מפ' כי שם ה' אקרא וגו' על ברכת התורה לפני'. וכן נדרש (שם ו.) אשר אזכיר את שמי על א' העוסק בתורה וכו' דכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה כנודע. ודעת היינו מ"ש והאר עינינו בתורתך וכ' ותורה אור. והתורה היינו המצות שנצטוו מפי השי"ת. והאבות אף שקיימו כל התורה כולה עד שלא נתנה הם קיימוה מעצמם וכמו"ש בא"א ע"ה (ב"ר פ' סא) שזימן לו ב' כליותיו כשני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה. אבל השי"ת לא ציוה אותם שום מצוה זולת מצות מילה. דאדה"ר נצטוה על ז' מצות שמחויבים כל האומות לקיים. שהם בכלל דרך ארץ שקדמה לתורה וכמ"ש (ריש סא"ר) לשמור את דרך זה דרך ארץ. עץ החיים מלמד שד"א קדמה לעץ החיים ואין עץ החיים אלא תורה וכו' ולאברהם אבינו ע"ה ציוה הש"י על מצות מילה ומצוה זו שורשה שם אל שדי שהוא שם ו' מז' שמות שאינם נמחקין. ושם זה כנגד מדת צדיק יסוד עולם (כמ"ש זח"ג יא ב) ואז נתגלה לאברהם אבינו ע"ה אור שם שדי. ושמי הוי"ה שורש כל מצות התורה לא נודעתי להם ע"י בחינת הדעת שהוא תורה אור וכמ"ש והאר עינינו בתורתך. רק אחר המילה כ' וירא אליו ה' בשם הוי"ה ואי' (בב"ר ר"פ מח) ומבשרי אחזה אלוה אלולי שעשיתי כן מהיכן הקב"ה נגלה עלי. דמשמע דקודם המילה לא היה נגלה אליו ה' אף שמצינו כ"פ ויאמר אליו ה' וגם לשון וירא ה' אל אברם כתיב קודם המילה. ואמרנו שלצורך דבור ומאמר ודאי נגלה אליו ה' וזה אינו דבר חדש שכבר דיבר השי"ת עם אדם קין ונח וכן אחר כך דיבר אף עם או"ה רק אחר המילה כ' וירא אליו הוי"ה ולא נזכר שום דיבור והיינו התגלות שם הוי"ה (ונת' ר"פ וירא) שלא היה לו קודם המילה. ואחר המילה אף ששורשה שם אל שדי מכל מקום מצות מילה בכלל כל תרי"ג מצות שנקראו שם הוי"ה. ואז היה לו הופעה והארה בהתגלות שם הוי"ה ע"י שם א' שדי שהוא מצות מילה שנצטוה. וזש"נ וארא אל אברהם וגו' בא' שדי. שמה שהיה להם להאבות הארה והופעה בשם הוי"ה היה רק ע"י מצות מילה ושם א' שדי. ושמי הוי"ה שהוא עיקר ושורש כל המצות לא נודעתי להם שלא היה להם הארה והופעה באור שם הוי"ה. שהם לא נצטוו רק על מצות מילה ששורשה שם שדי וע"י זה היה להם הופעה בשם הוי"ה הכולל גם מצות מילה בכלל תרי"ג מצות. ובשם א' שדי היה הופעה והארה לאברהם אבינו ע"ה ולכן נזכר אצלו במצות מילה. וכן יצחק ויעקב היה להם הארה והופעה בשם שדי רק לא הוצרך הכתוב להזכירו אצלם מפני שכבר מצווים במצות מילה מאברהם וכבר זכו לאור שם זה. ומה שנזכר שם א' שדי ביעקב קודם לידת בנימין הטעם מפני שנאמר לו אז גוי וקהל גוים יהיה ממך שנתבשר על בנימין מנשה ואפרים (כמ"ש ב"ר פ' פב) שהם שטנו של עמלק כמ"ש (ב"ב קכג :) שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף. ועמלק מנגד לקדושת הברית כמ"ש (מדברי תורה תצא) שהיו חותכים מילותיהם של ישראל כו' טול מה שבחרת. ומנשה ואפרים הם ב' השבטים מיוסף שיוסף לא הוזכר בכלל השבטים. ובנימין גם כן מדת צדיק ונקרא צדיק תתאה כמ"ש בזה"ק (ח"א קנג ב) ועל כן נזכר אז שם א' שדי שהוא נגד מדת צדיק יסוד עולם וכמו שזכרנו. והרמב"ן ז"ל פי' ושמי ה' לא נודעתי להם דהיינו שלא נגלה להם באספקלריאה המאירה רק באספקלריאה דלא נהרא. והוא שם אד' וכמו"ש בזוה"ק (שם קע"ב א) ואל לדבריו צריך להבין דהוה ליה לומר וארא אל אל וגו' באדני. אך לפי האמור כאן מדבר רק בעיקר התגלות השמות שהוא ע"י המצות של תורה שהם שמותיו של הקב"ה ונקראו שם ה' כאמור. ונא' זה למשה נגד מה שאמר לא איש דברים אנכי וכן מי אנכי וגו' ועל זה א"ל השי"ת שאין מדרגתו קטנה שהרי חלקו כל התורה כולה שהוא שם הוי"ה מה שלא זכו האבות ע"ה. שלא זכו רק למצות מילה שהיא התגלות שם שדי. ושבת דכו"ע בשבת נתנה תורה ויש בה התגלות משם הוי"ה שהוא שלימות כל המדות. ומאן דנטיר שבת כמאן דנטר אורייתא כלא וכשנ"ת כ"פ ויש בשבת התגלות שם ה':
1
ב׳ובזוה"ק (כג א) דקדק מהו וארא ואדבר מיבעי ליה. ולכאורה לא מצי למיכתב ואדבר שהרי כל הדיבורים היה להאבות בשם הוי"ה. אך כבר אמרנו דגם לשון ראיה מצינו וירא אליו ה' ומתחלה וירא ה' אל אברם. ומסיק בזוה"ק ואבהן הוו תמאן מגו אלין גוונין דאתגליין אינון סתימין דקיימו עלייהו וכו' באספקלריאה דלא נהרא ביה כתי' ראיה באספקלריא דנהרא דאיהו בסתימו כ' ביה ידיעה. והענין כמו שאמרנו שדיבור מצינו שנדבר השי"ת עם אדם הראשון וכדומה. אך ענין ראיה שמורה התגלות זה זכה אברהם אבינו ע"ה רק אחר המילה. וזולת המילה לא היה ראוי להיות כלי מוכן להתגלות וזהו המדרגה זכו האבות רק ע"י שם שדי שכנגד מדת צדיק יסוד עולם. ושמי הוי"ה לא נודעתי להם שבבחינת הדעת לא זכו לזה. שזכו רק בבחינת מהימנותא שלימתא וכמו שנדרש (שמות רבה פ' כג) על אברהם אבינו ע"ה תשרוי מראש אמנה. ואף יעקב אבינו ע"ה שהיה מרכבה לשם הוי"ה מכל מקום איתא בתיקונים (תי' יג) ויעקב ודאי דיוקנא דעמודא דאמצעיתא מסטרא דלבר והא משה תמן הוה אלא מסט' דלגאו הוה דא מגופא ודא מנשמתא. והיינו דמשה רבינו היה הפנימיות והוא סוד הדעת וזהו מ"ש ישמח משה במתנת חלקו (ונת' שמות מא' ח' ט) וזהו מ"ש בזוה"ק ואל יעקב אתוסף ביה ו' לאחזאה דאיהו שלימו יתיר מכלהו. ועם כל דא לא זכה לאשתמשא ביה כמשה. והיינו דכתיב נודע בשערים בעלה כ' לשון ידיעה ואיתא בזוהר הקדוש (ח"א קג רע"ב) בעלה דא קודשא בריך הוא דאיהו אתידע ואתדבק לפום מאי דמשער בליביה וכו' והיינו ע"י אמונה יכולין להשיג משם הוי"ה כל חד לפום מאי דמשער בלביה וזהו באספקלריא דלא נהרא שהוא שם אדנ"י. ועל זה נאמר לשון ראיה והיינו שהם הכירו בבחינת מהימנותא שלימתא כל המדות שכלולים בשם הוי"ה (כמ"ש זח"ג רנח א) אבל משה רבינו זכה באספקלריא דנהרא שהוא היה הפנימיות מיעקב אבינו ע"ה והוא הוריד כל הדברי תורה לארץ והוא סוד הדעת:
2
ג׳וארא אל אברהם וגו' במדרש וכן בגמ' (סנהדרין קיא.) חבל על דאבדין ולא משתכחין הרי כמה פעמים נגליתי על אי"ו וכו' ולא הרהרו על מדותי ולא אמרו לי מה שמך וכו' ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה ועכשיו אתה אומר וכו' וצריך להבין למה לא א"ל חטא זה בשעה ששאל מה שמו וגו' ובאמת משה רבינו לא שאל מה שמך רק אמר ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם והיינו שישראל ישאלו. אך אומרים מרבינו ר' בינם זצוק"ל שאמר שהמכוון שלו היה לידע השם שהרי אחר כך אמר לא איש דברים אנכי שלח נא ביד תשלח. ואפ"ל שזה מ"ש ואתה אמרת לי מה שמך. אבל למה זה א"ת חטא זה כעת ולא בזמנו. אך ענין השאלה מה שמו הוא כיון שידעו שישראל היו משוקעים בקליפת מצרים כעובר במעי אמו ונצרך להופיע בהם אור ועז"א וא"ל מה שמו היינו באיזה שם יופיע בהם האור. ועל זה א"ל השי"ת אהיה אשר אהיה. דהיינו דשם אהיה מורה כ"ע ובינה שהוא עלמא דאתי כידוע ואז נקרא יום ההוא דהיינו שיאיר כאור יום מדת הו"א דמורה עתי"ק דאתכסייא אקרי הוא (כמ"ש זח"ג רצ א) ובאמת יציאת מצרים היה שיקבלו התורה דכ' אני אמרתי אלהים אתם שיתקנו הכל ויהיה כעוה"ב. אך צפה השי"ת שיתקלקל ויחזור יצה"ר למקומו ועז"נ אשר אהיה בשעבוד ואחר כך יתגלה אור יום ההוא. ולישראל ציוה השי"ת לומר אהיה שלחני אליכם דהיינו לתקן הכל שיתגלה אור העתיד. ולא יאמר להם שיקלקלו משום דיה לצרה בשעתה (כמ"ש ברכות ט:) ואחר כך אמר כה תאמר וגו' ה' וגו' והיינו שיופיע בהם על ידי שם הוי"ה שכולל כל הט' מדות כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג רנח א) וקוצא דיוד דלעילא דרמיז לאין כ"ע (כמש"ש סה ב). וע"י מהימנותא שלימתא יוכלו לזכות להשיג אור שם אהי"ה. וכמו שהשיגו האבות ע"י מהימנותא שלימתא אור שם הוי"ה וזש"נ אור אהי"ה בשלימות וכמו ששמעתי מרה"ק זצוק"ל על פ' וראית את אחורי וגו' דמתרגם ותחזי ית דבתרי ודקמי לא יתחזון. ואמר שהפי' שאחר מעשה השיג משה רבינו אל כל העומק והיינו עד המחשבה. ופני קודם המעשה לא יראו שלא יוכל להשיג את העומק כי מאד עמקו מחשבותיו ית"ש (וכש"נ ויחי מא' י) ומשה רבינו זכה למדרגתו משנולד (וכמשנ"ת שמות מא' י"א מהזוה"ק) ואחר כך כשראה משה רבינו ע"ה שעדיין לא נגאלו ואדרבה ומאז באתי וגו' הרע לעם הזה. תלה הדבר בחסרונו שמקודם זכה לראות ועתה נתקלקל שאינו כדאי לראות ולהשיג מעשה ה'. ובאמת הוא מפני שהוא קודם המעשה וההתגלות ולכן לא האיר לו עוד. והוא שתלה בחסרונו שאל למה הרעותה וגו' למה זה שלחתני כיון שידעת שאוכל להתקלקל. והנה האבות השיגו שם הוי"ה באספקלריא דלא נהרא וכמ"ש בזה"ק (כג ב כו א) והיינו בבחינת אמונה מהימנותא שלימתא השיגו כל שם הוי"ה וזש"נ ושמי הוי"ה לא נודעתי להם היינו בבחינת הדעת והוא באספקלריא דנהרא (כשנ"ת מ"א) ועל כן כשראו שלא נתקיים לא הרהרו אחר מדותיו. דע"י מהימנותא שלימתא תלו שגרם החטא כמו"ש ביעקב (כמ"ש ברכות ד.) וכדומה. ואף שלא נאמר להם על תנאי אם בחוקותי תלכו. האמינו ולא הרהרו אחר מדותיו וידעו שמסתמא הדבר ריק מהם שהוא במחשבה שהוא נעלם מכל רעיון. משא"כ משה רבינו שהשיג באספקלריא דנהרא אחר מעשה כמה שנאמר וראית את אחורי כאמור שאחר מעשה השיג מעשה ה' בשלימות. ולכן כעת שראה שאינו רואה הישועה צעק למה זה שלחתני. אף שתלה בחסרונו מכל מקום אמר אתה היודע שאתקלקל למה זה שלחתני. ועל זה אמר השי"ת חבל על דאבדין כו' שהאבות לא אמרו לי מה שמך והשיגו רק באספקלריא דלא נהרא והוא על ידי בחינת מהימנותא שלימתא כאמור ולא הרהרו אחר מדותי. ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה ועכשיו וכו' ובגמ' ומ"ר נזכר פסוק ומאז באתי וגו' והצל לא הצלת וגו' ורש"י הביא דבר אתו משפט על שהקשה לדבר למה הרעותה. וכן הובא פ' זה במדברי תורה מתחלה. והיינו מה שנאמר למה זה שלחתני כאמור. ואחר כך כתוב ויאמר אליו אני ה' וא' במ"ר ולפי שנסתכל הקב"ה שבשביל צער ישראל דיבר כן חזר ונהג עמו במדת רחמים וכו'. והיינו כמ"ש בסה"ק שבחטא דור המבול הקטרוג היה וכל יצר מחשבות לבו רק רע. ואחר המבול כ' זה לסניגוריא וזכות לא אוסיף לקלל וגו' כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וכן גם כאן אותו הטענה שא"ל השי"ת. מזה עצמו היה לו זכות כיון שלטובת ישראל נגלה לו אור אהי"ה. וכעת רואה שאינו משיג ומכיר הגאולה ולכן דיבר כן. ובשבת כל ישראל זוכין מעין עולם הבא והיינו איך שיתוקן הכל ויאיר אור אהי"ה. וזה משיגים ע"י מהימנותא שלימתא שבת ש' בת דבת מתעטרא באבהן (כמ"ש זח"ב רד א) שזכו להשיג השם ע"י מהימנותא שלימתא כאמור:
3
ד׳וארא אל אברהם וגו' באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. להבין הלא מצינו שנגלה השי"ת להאבות בשם הוי"ה. אך הנה שם אל שדי נגד מדת צדיק יסוד עולם כמו שאמרנו מהזוה"ק. והוא נגד יום הששי כידוע. שהוא גמר מעשה בראשית והוראת השם שאמר לעולמו די שבשעה שברא הקב"ה העולם היה מרחיב והולך וכו' (כמ"ש חגיגה יב.) ואומרים בשם רבי' ר' בינם זצוק"ל שפי' שאמר לעולמו די שמזה יספיק שיכיר הנברא מלכותו ית"ש. והוא כי תכלית מכוון הבריאה שיכיר האדם מלכותו ומכל מה שנברא יוכל האדם ללמוד וכמ"ש (עירובין ק :) אלמלי לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול גזל מנמלה עריות מיונה וכו' והיה העולם מרחיב והולך שיוכלו להכיר יותר מלכותו עד שא"ל הקב"ה שאין צריכים להתפשט יותר כי יש די בהבריאה שנברא עד היום להכרת כבוד מלכותו ית'. והנה אברהם אבינו ע"ה היה הראשון שהתחיל להכיר אלהותו ית' בעולם והסתכל בהבריאה וממנה למד שהתחיל להרעים בלבו תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג עד שהציץ עליו הקב"ה וא"ל אני הוא בעל העולם (כמ"ש ב"ר ר"פ לך) וכן מכל מה שנברא בעולם למד. כי העולם נברא ע"י התורה וכמו"ש (ריש ב"ר) ובחכמתו והשגתו השיג כל התורה כולה מהבריאה שהתורה המפה של העולם וכמ"ש (שם) דיפתראות ופינקסאות וכו'. ועל כן קיים כל התורה עד שלא נתנה וז"ש (שם פרשה סא) זימן לו הקב"ה ב' כליותיו כמין ב' רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה. וכן יצחק ויעקב הכירו אלהותו יתברך מכל הבריאה וזש"נ וארא אל וגו' באל שדי. כי בזה השם נגמר הבריאה להיות ממנה הכרת מלכותו. ושם הוי"ה הוא הדעת דמשה רבינו ע"ה שהוריד תורה מן השמים מה שהשי"ת מאיר ללב שלא ע"י התבוננות בבריאה. וא דכ' וירא אליו ה' בשם הוי"ה מכל מקום כ' ושמי ה' לא נודעתי להם דדייק לא נודעתי ולא כ' בשמי ה' לא נראיתי להם. והיינו שבאמת השיגו שיש קדושה גבוה משכל אנושיי אבל לא נודעתי להם היינו שיהיה הליכת דרכם בבחינת דעת וזש"נ הא' אשר התהלכו אבותי לפניו היינו שהקב"ה לא הנהיגם רק הם מצד חכמתם הלכו בדרך ה' כפי כח השגתם. ולא הראה להם השי"ת דרך ילכו בה וזה נקרא שהלכו לפני הקב"ה. שהשיגו הדברי תורה כפי השגת חכמתם מצד הבריאה שנגמרה בשם א' שדי שתספיק להכרת מלכותו ית'. ויעקב שהיה לו שייכות לבחינת דעת יותר מאברהם ויצחק שכ' בו האלהים הרועה אותי וגו' אמנם עדיין לא ניתנה תורה בהתגלות. וזהו שא' (תקו"ז תי' יג) דיעקב מלבר משה מלגאו דמשה רבינו ע"ה היה פנימיות הדעת וכל הליכתו ודרכו היה בבחינת דעת והוא רוה"ק כמו"ש בפירש"י (תשא) וכל דורו נקרא דור דעה (כמ"ש מ"ר חוקת) והוריד התוה"ק שנקראה דעת וכמו שדרשו (שמות רבה פרשה ל) בדור המבול שרצה השי"ת ליתן להם תורה ולא רצו מדכ' ודעת דרכיך לא חפצנו. כי התורה דרכיו של השי"ת. ובמשה רבינו ע"ה כ' הודיעני נא את דרכך. וכ' יודיע דרכיו למשה היינו כי הורה לו דרכו למעלה מהשגת שכל אנושיי. וז"ש (סנהדרין קיא.) שא"ל הקב"ה למשה חבל על דאבדין כו' הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי והיינו שיכירו כבוד מלכותו מצד השגת שכלם וחכמתם. ולא הרהרו על מדותי. והיינו כשהבטחתי להם ולא קיימתי היה להם להשיב נגדי וכמ"ש (ב"ר פ' נו) דאמר אברהם אבינו ע"ה בעקידה היה לי להשיב אתמול אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו קח נא את בנך וגו' ומאשר דרכם היה בהשגת חכמתם וכאשר לא קיימתים היה זאת נגד השגתם והיה להם על ידי זה מקום להשיב נגדי ועכ"ז לא הרהרו אחר מדותי. ואתה שהדעת קבועה בלבך בהנהגתי למעלה משכל אנושיי ותיכף בתחלת שליחותך אמרת לי מה שמך ועתה אתה מהרהר אחר מידותי. אף שידעת כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם וגו'. ומשניתנה תורה אין לאדם להשכיל להשיג אלהותו ית"ש מצד שום שכל רק מצד התורה הקדושה:
4
ה׳ויברך א' את יום השביעי ובמדרש (ב"ר פ' יא) ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. היא תעשיר זו השבת וכו' והפסוק אינו מדבר בעשירות ממון רק בדברי תורה. וכמו"ש (תמורה טז.) עשיר ורש נפגשו וגו' מי שעשאו חכם לזה וכו' דריש עשיר בדברי תורה. וכן איתא (מדברי תורה תשא ג) על פ' והשבע לעשיר וגו' בעשירי תורה אני מדבר ולא בעשירי ממון. וכן הברכה בשבת באור התורה והיא תעשיר. ולא יוסיף עצב עמה הוא כי מצינו עצב אף בדברי תורה כמו שמצינו במ"ר פרשה זו (ר"פ ז) בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור בכל הדברים שאדם נושא ונותן בהם דברי תורה הוא נוטל עליהן שכר יכול אף בדברי בטלה כן ת"ל ודבר וגו'. אתה מוצא לא היה יוסף ראוי להנתן בבית האסורין אלא י' שנים וכו' וע"י שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני וגו' נתוסף לו עוד ב' שנים וכו' ובודאי לא יעלה על הדעת שהעוסק בדברי בטלה יטול עליהן שכר. רק הפירוש הוא ג"כ על דברי תורה רק שהם בלא מכוון להשיג מהם קדושה ושיכנסו ללב כי לשון דבר שפתים היינו ע"ד מ"ש (סנהדרין קו :) אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ. ואף שאמרו (פסחים נ :) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אע"פ שלא לשמה וכו' וא' (ירושלמי סוף ברכות) כל פיטטיא בישין ופיטטיא דאוריתא טבין. אבל צריך לזה יגיעה ועז"נ אך למחסור. ודבר שפתים קראו מה שאמר יוסף לשר המשקים כי אם זכרתני אתך אף שבאמת היה יציאתו מבית האסורין על ידי שר המשקים ויוסף הרגיש מזה ואיתא (ספרי ראה) וברכך ה' אלהיך יכול כשעומד ובטל ת"ל בכל אשר תעשה שצריך האדם לבקש סיבות. ובפרט יוסף הצדיק שביקש הסיבה ע"י שר המשקים לשם שמים שיהיה חפשי ויוכל לעבוד את הש"י ביותר. רק לצדיק גדול כמו יוסף חשב לו הקב"ה גם זאת לדבר שפתים כי הקב"ה לבן של ישראל כמ"ש במד' (שהש"ר) ע"פ ולבי ער מדכתיב צור לבבי וגו' ודברים היוצאים מהלב נכנסים ללב היינו כמ"ש (ברכות ו :) כל אדם שיש בו י"ש דבריו נשמעין. כי יראת שמים הוא על ידי שמרגיש בלבו שהש"י עומד נגדו וזהו שהש"י בלבו ועל כן א' (יומא עב :) על פי ולב אין על מי שאין בו יר"ש. שזה על ידי שאין הש"י שוכן בלבו. וכל דיבורים גם בדברי תורה שלא ביר"ש נקרא משפה ולחוץ דהיינו שאין רוצה להכניסם בלב. וגבי יוסף נקרא גם זה דבר שפתים כיון שלא היו דיבורים אלה מרצון השי"ת שהוא לבן של ישראל. וז"ש במד' (ב"ר ר"פ מקץ) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף ולא פנה אל רהבים ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתוסף לו ב' שנים ולכאו' דברי המדרש סותרים למה שאמרו מקודם דיוסף שם בה מבטחו. אך לפי האמור באמת אם לא היה יוסף איש אשר שם בה' מבטחו לא היה נחשב אמירתו לשר המשקים לחטא. כי סתם אדם צריך לעשות איזו סיבה כמה שנאמר בכל אשר תעשה. רק כיון שיוסף באמת היה הגבר אשר שם בה' מבטחו לאיש צדיק כזה לא היה ראוי לעשות שום פעולה. ואמרם בכל עצב יהיה מותר בכל הדברים שאדם נושא ונותן בהם דברי תורה וכו' הוא על פי מ"ש (ב"ב קמה :) מסיע אבנים יעצב בהם אלו בעלי משנה בוקע עצים יסכן בם אלו בעלי גמרא. ואיתא בגמ' (עירובין נד :) והולכי אלו בעלי מקרא על דרך אלו בעלי משנה שיחו אלו בעלי תלמוד שכל שיחתן דברי תורה. והוא כי בעלי מקרא נקראו רק הולכי שמתחילים לילך. ובעלי משנה נקראו על דרך שכבר הם על דרך להגיע למקום השלמתם. וכ"ז שלא השיגו שלימות הדברי תורה להיות נבלע בלב הוא עסוק תמיד במלחמתו ועל זה דרשו מסיע אבנים יעצב בהם. ובעלי תלמוד היינו שכבר נבלעו דברי תורה בלבם. ועל ידי זה ממילא כל שמשיחים דברי תורה כי אין בלבם רק דברי תורה. עליהם דרשו בוקע עצים יסכן בם שאור תורה מחמם לבבם ומלהיבו להשי"ת. וז"ש במד' בכל עצב יהיה מותר בכל הדברים שאדם נושא ונותן בהם דברי תורה היינו שיש לומר משא ומתן בהדברי תורה שהוא משתדל להכניסם בלב ואע"פ שעדיין לא נשלם בהם. רק נושא ונותן בהם כהולך על דרך להגיע למקום שלימותו בזה יש מותר ונוטל עליהם שכר. ועל שבת אמר ולא יוסיף עצב עמה. כי ביום השבת מאיר השי"ת עיניו בדברי תורה. שיהיו נבלעים לעד ומשמחים לבבו כש"נ פקודי ה' ישרים משמחי לב. וכמו שאמרנו במ"ש (תענית טו.) צדיקים לאורה וישרים לשמחה כו' דצדיק הוא מי שיש לומר עוד עסק ומלחמה להתגבר על היצה"ר וזה אין לו שמחה שאין לו מנוחה מהיצר הרע ונצרך לאורה שיזריח ויופיע לו השי"ת כדי שיוכל להתגבר. ואז אור צדיקים ישמח שהש"י מופיע לו הדברי תורה ליישר הלב ולהוריק הרע מלב כסיל לגמרי. ואז זוכה למדרגת ישרים לשמחה. ואיתא בשם ר' ר' בער זצוק"ל שהאהבה בא מצד השי"ת כשמברר האדם א"ע ביראה. וזש"נ בשלמה הוא לכם וגו' אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנא. כי מי שיש לומר עסק ביראה ולא זכה לשלימות האהבה. הדברי תורה הם בעצב ונקרא לחם העצבים משא"כ שלמה המלך ע"ה דכ' בו יה' אהבו ונקרא ידידיה הוא זכה לכל הדברי תורה בשינה. ובשבת זוכין להדברי תורה משמחי לב שהלב מתיישר וזוכין לדעת להיות דברי תורה נבלע בלב (כשנ"ת כ"פ) ולישרי לב שמחה:
5
ו׳עונג שבת בדגים גדולים ודבר מועט אר"פ כסא דהרסנא שהם דגים קטנים (כמ"ש שבת קיח : ורש"י שם) והענין דמים חסדים בקדושה וים מדת מלכות ים התלמוד דימא עלמא עלאה אשקי לארעא דהוא עלמא תתאה ונק' גם כן ים כנודע (וע' תקו"ז תי' י"א שבסוה"ס) ובהיפך מים הזדונים תאוות רעות ומשם דגים פריצי כמ"ש בגמ' (ב"ב עד :) וכן כל קליפת מצרים שהוא ערות הארץ תאוות רעות ועליהם כתיב אשר בשר חמורים בשרם וזרמת וגו'. ואמרו (סוכה נב :) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש והיינו שיכניס חשק זה של תאוה שנקרא מנוול (כשנ"ת כ"פ) לקדושה וימשיכו להיות ממנו חדוותא דשמעתא כמו שיהיה לעתיד כמ"ש במה"נ (זח"א קלח א) ומזה נמשלו ישראל לדגים שבקדושה. כמ"ש (בר"ר פ' צז) מה דגים הללו גדלין במים כיון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצמאון כו' כך ישראל גדלין במים בתורה כיון ששומעין דבר חדש מן התורה מקבלין אותו בצמאון כמי שלא שמע דברי תורה מימיהן. והינו התמידו דאורייתא גם כן נמשל לדגים. ובזה"ק פ' זו (כט א) ת"ח תתאה דכל דרגין מחא בקדמיתא אר"ש מתתאה שרא קב"ה כו' ע"ש. והיינו דמכות מצרים היו עשר ובכ"מ מספר עשר מורה על ע"ס. ובכל מכה יצאו ישראל ממדה א' ממעשר קלי' שהם בזלעו"ז ונכנסו למדה א' בקדושה וזהו נגוף למצרים ורפוא לישראל ע"ד שנדרש בזוה"ק (ח"ב לו א'). ועל כן כשהתחיל השי"ת המכות מתתא לעילא. היה ראשונה להפוך המים לדם והדגה אשר ביאור מתה. והוא נגד מ' מלכות תורה שבעל פה ים התלמוד והדגים דחמידו דאורייתא. ולעו"ז אצל מצרים בקלי' מים הזידונים ודגים דפריצי. ושז"נ בהפטורה מצרים והדבקתי דגת יאורך וגו' ונטשתיך המדברה אותך ואת כל דגת יאורך וגו' ופירש"י דגת יאורך כל גבוריך. והיינו מפני שקלי' מצרים תאוה נקראו גבוריו דגת יאורך דגים דפריצי כאמור. וסיום ההפטורה ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל וגו' ורש"י כ' לא שמעתי ולא מצאתי פי' מקרא הז מה היא צמח קרנם של ישראל במפלת מצרים שהרי גלו ישראל ח' שנה קודם מפלת מצרים. ופי' דקאי על אחר מ' שנה שהיה שבות מצרים ע"ש ולפירושו יש להבין לשון ביום ההוא כיון שאין לו שייכות לשבות מצרים רק מה שאירעו שניהם בזמן א' לא שייך לשון ביום ההוא. ואיפשר לפרש דקאי על מפלת מצרים דמפלת האומה מורה על מפלת הקליפה שהיא משורשה. ואז מאיר בלב ישראל שנעקר מלבם הקליפה הזו. שכבר אמרנו דהשאור שבעיסה מסתעף ממה שנמצא מציאות הרע בעולם ועל ידי זה בא מעט בלב ישראל. וזה מ"ש (סוכה נב.) משה קראו ערל שהיצר הרע כח זר עמו ערל יושב בלב ומפתה ואין לו שייכות לישראל וכשתפול אומת מצרים אז אצמיח קרן לבית ישראל. והיינו שיהיה צמיחת קרן בלב ישראל. ואף שאז כבר היה שנה ח' לגלות בבל מכל מקום אז הרגישו הקדושה בלב שנסתעף ממפלת מצרים שנעקר מהם היצה"ר של תאוה קלי' מצרים ונעשה ממנו תמידו דאורייתא. שעיקר גלות בבל היה להתיסדות תורה שבעל פה על ידי החרש והמסגר. ואחר כך על ידי אנשי כנסת הגדולה שאמרו העמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. ואז במפלת מצרים הרגישו צמיחת קרן בלב ליקח החשק שנברא לטוב משכהו לבית המדרש להיות חמידו דאורייתא כמו שיהיה לעתיד. והנה באמת בגמ' (סנהדרין צח.) נדרש פסוק זה לעתיד שא' אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא שנאמר אז אשקיע מימיהם ונהרותם כשמן אוליך וכתיב בתריה ביום ההוא אצמיח קרן וגו' ותיבת בתריה נמחק בדפו"ח שהרי פסוק אז אשקיע בסי' ל"ב ופ' ביום ההוא וגו' סוף סי' ל"ט. ומהרש"א ז"ל יישב בדוחק לפי ששניהם במפלת מצרים מדבר חמר וכ' בתריה דמפלתן ביום ההוא וגו' ע"ש. ולפי האמור דקאי על מפלת מצרים שממפלתה יצמיח קרן בלב ישראל. יתכן שבסי' כ"ט מיירי ממפלת מצרים שהיה אז בזמן גלות בבל וא' שאז ביום ההוא יצמיח קרן בלב ישראל שיתהפך מיצר הרע של תאוה לחמידו דאורייתא. ואז היה מפלה לפי שעה שאחר מ' שנה שבו להיות ממלכה שפלה מה שאין כן בסי' ל"ב נראה דמיירי במפלת מצרים לעתיד שנאמר באותה פרשה שם משך ותובל וגו' והיינו גוג ומגוג. וכן נאמר שם עילם וגו' ונאמר שמה אדום וגו' והיינו כשיהיה מפלת מצרים לעתיד ואז יהיה מפלה עולמית שלא נזכר שם שישובו. ויש לומר דעל זה קאי מה שנאמר אז אשקיע מימיהם וגו' והיינו בתתי את ארץ מצרים שממה וגו' דקאי על מפלה העתיד שבא אחר כך. ועל זה נאמר אז אשקיע על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב נד א) אז אל"ף אנקיב בחשוכי וכו' ומטו לזיין כו' והיינו כשיתגלה האור ועז"א אז אשקיע מימיהם שיתבטל כל הקליפה שלהם מים הזידונים. ונהרותם כשמן אוליך היינו שהיצר של תאוה יתלבן מטינופו ויהיה ממנו חמידו להיות חדוותא דשמעתתא כמו שיהיה לעתיד כמ"ש במה"נ וזהו כשמן שמורה על חכמה כמ"ש (מנחות פה :) מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהן. וז"ש שיבוקש דג לחולה היינו מהדגים דפריצי ולא ימצא ואז בן דוד בא. ומייתא ראיה מפסוק ביום ההוא אצמיח קרן לבית ישראל שבסי' כ"ט כיון שרואין שממפלת מצרים לפי שעה על מ' שנה היה צמיחת קרן בלב ישראל להגאל מקליפת מצרים. להיות היצר לחדוותא דשמעתא ונתרבה בבבל התורה שבעל פה. ממילא כשיתבטל קלי' זו מכל וכל לעתיד ויהיה ממים שלהם שמן שמורה על חכמה. יבוקש דג מדגים דפריצי ולא ימצא ויבא בן דוד. ועל כן עונג שבת בדגים שמורה בקדושה על חשק התורה כדגים שמקבלין המים בצמאון כמי שלא טעמו טעם מים מימיהם כמ"ש בב"ר. דענג ר"ת עדן נהר גן דנגיד ונפיק מעדן לגן שהוא שכינתא תתאה כמ"ש בזה"ק (ח"א כו א) שמורה על ים דקדושה ים התלמוד וכאמור:
6
ז׳חדו חצדי חקלא בדבור ובקלא. בריש אד"ר נשא אי' מחצדי חקלא ופי' האריז"ל עפמ"ש בזה"ק (ח"ב קסו ב) האי אור זרע ליה קודשא בריך הוא בגנתא דעדנוי וכו' והם מחצדי חקלא זו. והיינו דשם איתא אור קדמאה איהו זמין למיעבד תולדין לעלמא דאתי וכו' אפילו בכל יומא ויומא דאי לא הוי האי אור עלמא לא יכיל למיקם דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה. והוא שהעולם נברא ע"י התורה כמ"ש (ריש ב"ר) אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. ואחר כך בטובו מחדש בכל יום מע"ב על ידי חידוש ההלכות שהקב"ה מחדש בכל יום (כמ"ש שם פרשה מט) ואחר מתן תורה נמסר לחכמים שהם המחדשים תורה שבעל פה. שבא ע"י שמופיע בהם מאור הראשון שנגנז לעמלי תורה שבעל פה (כמ"ש מדברי תורה נח ג) וכ"כ בזוהר הקדוש (ח"ב קמט א) על אור הראשון אבל שמושא קא משמש בעלמא ואיהו מחדש בכל יומא עובדא דבראשית ע"ש. ועל כן נקראו החכמים בנאין שעוסקין בבנינו של עולם (כמ"ש שבת קיד.) וזהו מחצדי חקלא שקוצרין שדה ג"ע דעביד פירין של אור זרוע שהוא אור עתיקא. ונזכר זה באדרא שהוא הביאני המלך חדריו. והוא כמה שנאמר ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. יקר הוא מורה כ"ע כמ"ש (מגילה טז :) ויקר אלו תפילין שבראש (ונת' כ"פ) וכן נועם ה' מורה על עלמא דאתי וכמ"ש בזוה"ק פ' זו (לא ב) וש"מ. ודעת פנימיות הכתר כידוע שבא מחיבור חכמה ובינה. ולכן זכר מחצדי חקלא הקוצרים מפרי אור הראשון. ואמר בזוהר הקדוש (קסו ב) הנז' ועביד ליה שורין שורין על ידי דהאי צדיק דאיהו גננא דגנתא ונטיל להאי אור כו' בר בזמנא דישראל בגלותא וכו' ומניה ומגרמיה אזדרע וכו' והיינו דכשישראל בגלות הוא גלות השכינה וצדיק אבד למטרוניתא (כמ"ש זח"ג סט א) הצדיק אבד אבוד אוי נאבד לא כתיב אלא אבד הה"ד אבדה האמונה כו' (שם טז ב) ואז הזרעים רק מספיחין. ובשבת בסעודה ב' נהוריה ישרי בה מאור הראשון דזרע ליה בג"ע אומרים חדו חצדי חקלא. והחצדי חקלא הוא רק ע"י דצדיק גננא דגנתא. וצדיק נקרא גבור הכובש יצרו שלא קלקל. וכשקלקל מה תהא עליו ע"ז אמר בדבור ובקלא שהוא התיקון לזה. דבור היינו דברי תורה שהוא סתם דבור וכמו שנדרש (תענית י :) הלוך ודבר טעמא דאיכא דבור וכו' (ועוד בכ"מ ונת' כ"פ) ותורה תיקון לזה הפגם כמו שאמרנו על מה שנאמר ולכל בשרו מרפא. דבשר מרמז ע"ז שנקרא בשר קודש. וכן מצינו שדרשו (ב"ר ר"פ וירא) מה שנאמר ומבשרי אחזה וגו' על המילה. וזה קל ו' שהוא תורה. ובקלא היינו תפלה דעיקר התפלה בצעקה שהוא קול בלא דיבור כמ"ש בזה"ק (ח"ב יט סע"ב) צעקה שצועק ואינו אומר כלום. וא' אחר כך מאן דצלי ובכי וצעיק עד לא יכיל למרחש בשפוותיה האי צלותא שלימתא דהיא בלבא ולעולם לא הדרא ריקניא וכמו שהביא פ' שמוע אשמע צעקתו. וזה מועיל אף לפגם זה דאי (זח"א ריט ב) דלא אית ליה תשובה מכל מקום צעקה מועיל. וכמו שאמרנו ממה שנאמר פני ה' בעושי רע וגו' רע נקרא פגם זה (כמש"ש) וכ' צעקו וה' שמע (ונת' שמות מא' י' ובכ"מ) ובשבת שאין צעקה מכל מקום אנו מתפללין ותן חלקנו בתורתך. שע"ז עיקר התפלה בשבת וכמ"ש (ברכות כט.) הני ז' דשבתא כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים. ואין מים אלא תורה (כמ"ש ב"ק יז.) והם כנגד ז' קולות דמתן תורה. שהתורה נתנה בחמשה קולות וכ' וכל העם רואים את הקולות ב' קולות. ואף דאמרי' (ברכות ו :) אותן קולות דקודם מתן תורה הוו. המכוון שנשארו לעולם שנשאר מהם היראה וכמה שנאמר ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ואותן קולות נשארו לעולם דכ' רואים בלשון הווה. וזהו קולות דקודם מתן תורה יראה שקדם לתורה. וכן מבקשים בשבת וטהר לבנו לעבדך באמת והוא גם כן ברזא דברית דאיתא (ב"ר פרשה מו) ד' ערלות הן וחשב שם ערלה באוזן ערלה בפה ערלה בלב ערלה בגוף ע"ש וכל הד' ערלות הם א'. דמשה קראו ליצר הרע ערל ערלת לבבכם כמ"ש (סוכה נב) והיינו שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה וכו' (כמ"ש ברכות יז.) והיינו שהיצר הרע כח זר מחמת מציאו הקליפות בעולם ונכנס בלב ישראל מעט. וכעומד בלב כסיל ומפתה לסור מעבודת השי"ת ואין לו שייכות לישראל. והוא כמו הערלה החופה לאות ברית והוא דבר זר. וכן ערלת הפה שאמר משה רבינו ואני ערל שפתים היינו דאיתא (ברכות ו :) כל אדם שיש בו יר"ש דבריו נשמעין ולמה לא שמעו ישראל. ועל כן הטעם ואני ערל שפתים כמו שיש ערל שוכן על שפתים ואינו מניח לדיבור שלו שיעשה פעולתו. דאם לא כן בודאי היו דבריו נשמעין. והוא מ"ש בזה"ק (כה ב) שהדיבור שלו בגלות. והיינו בגלות מצרים שהיה קליפתן מקיף לישראל מכל צד כמה שנאמר גוי מקרב גוי כעובר במעי אמו. ואף דכתיב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ואיתא בזה"ק (שם) ומאן איהו רוח דא יעקב דכ' ותחי רוח וגו'. אם לא היה הדבור בגלות לא היה לישראל קוצר רוח ובודאי היו דבריו נשמעין. והוא גם כן על ידי כח זר וכערלת בשר. וזהו גם כן ערלת האוזן דכ' הנה ערלה אזנם וכמ"ש דברים היוצאים מהלב נכנסים ללב. אך יש ערל השוכן על האוזן ואינו מניח לדברים היוצאים מהלב להכנס לאוזן ולהלב. ונמצא הד' ערלות כולם ממקום א' ע"י מציאות הרע שנכנס מזה ללב וזה כח זר. ומבקשים וטהר לבינו מהערלה לעבדך באמת. והוא צעקה מהלב שצועקין בשבת וזהו בדבור דברי תורה ובקלא תפלה. ושבת ברזא דברית והוא מסוגל לתקן זה וכמשנ"ת כ"פ:
7
ח׳בזוה"ק (כה ב) מאי ואני ערל שפתים והא בקדמיתא כ' לא איש דברים וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי וקב"ה הוה אותיב ליה מי שם פה לאדם וגו' ואנכי אהיה עם פיך ס"ד דלא הוה כן והשתא אמר ואני ערל שפתים וכו' אלא רזא איהו. משה קלא ודבור דאיהו מלה דיליה הוה בגלותא וכו'. והיינו כמ"ש למעלה (זח"ב ג א) דהא קול אתי לדבור וכו' בגין דקול איהו כלל דבור איהו פרט וכו' והוא דקול שם הוי"ה קב"ה והיינו תורה שבכתב וכמו שנלמד (ברכות כא.) מדכתיב כי שם ה' וגו' לברכת התורה לפניה. ודבור שכינתא תורה שבעל פה וכמ"ש (שבת קלח :) דבר ה' זו הלכה. ובס' יצירה איתא יום שבת בשנה ופה בנפש ובזוהר הקדוש (ח"ג רא ב) אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כלא פי ה'. ואמרנו שבודאי לא נברא הפה בנפש בשבת שהרי אדם הראשון דיבר בערב שבת. אך פי ה' היינו שידבר האדם ויהיה דבר ה' דברי אשר שמתי בפיך זהו נברא בשבת כד אתקדש יומא. וזהו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. וזה הדבור היה בגלות במצרים שהיה כל הדברי תורה בגלות ובכללם התורה שבעל פה גם כן. אך יש להבין מה תירץ הזוהר הקדוש לקושיתו כיון שהבטיחו השי"ת ואני אהיה עם פיך ובודאי נתקיים כן ולמה אמר ואני ערל שפתים. רק באמת יש שינוי שמתחלה אמר לא איש דברים אנכי. דמשה רבינו נקרא איש האלהים בעלה דמטרוניתא וכמ"ש בזוהר הקדוש (כב ב) מאריה דביתא איש האלהים. וזהו איש דברים על פי מ"ש (זח"א לב א) והאי דבור אקרי שבת דשבת אקרי דבור וכו' ועז"א לא איש דברים אנכי שהדבור בגלות. ואחר כך אמר למה הרעותה וגו' והיינו מה שניטל מהם השבת. ועל כן אף שמקודם כתיב ויאמן העם זה היה על ידי כח השבת שהכניס אמונה בלבם. דשבת בחינת מהימנותא שלימתא ועל ידי המגלות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת שהשי"ת גואלן. וכיון שאמר פרעה תכבד העבודה וגו' ואל ישעו וגו' אל יהו משתעשעין ואל יהו נפישין ביום השבת כמ"ש (מ"ר שמות פ' ה' ומדברי תורה פ' זו ו). על כן אף שאמר להם משה רבינו ע"ה כל הלשונות של גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. מכל מקום לא נכנס בלב ישראל כיון שנחסר להם השבת והמגילות שהיה מביא בלבם האמונה בשלימות. וזש"נ ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ובזוהר הקדוש (כה ב) ע"ז דעד לא נפק יובלא למיהב לון נפישו ורוח בתראה עד לא שלטא למיעבד נימוסוי וכו'. רוח בתראה היינו רוח הקודש דכל ישראל בני נביאים (כמ"ש פסחים סו.) שהם בני אברהם יצחק ויעקב שהיו נביאים ומזה יש לכל א' מישראל רוח הקדוש לכוין המעשה אשר יעשה. ובשבת שהוא מדת מלכות פה תורה שבעל פה. ותורה שבעל פה על ידי רוח הקודש כמ"ש הרמב"ן (ב"ב יב.) אז כל א' מישראל משיג מבחינת רוח הקודש. וכמו שכיונו שם כולם ההלכה בשבת ואף הע"ה שבהן. וזש"נ מקוצר רוח ממה שניטל מהם השבת שהיו זוכין על ידו לבחינת רוח הקודש. ויובלא היינו הנייחא דשבת. ואחר כך אמר משה רבינו הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו' ואני ערל שפתים והוא על פי מ"ש (שמות רבה פרשה מב) לך רד א"ל לא בשביל כבודך אתה עולה לכאן אלא בשביל בני אמרתי לזקן שלהם והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו וכו' וכשהם יורדים הם ושלוחיהם בירידה ע"ש. וזה שאמר משה רבינו ע"ה שעל ידי שניטל מישראל השבת ונחסר להם האמונה על ידי זה גרמו ואני ערל שפתים שמשה רבינו היה המנהיג שלהם. ולא אמר כבד פה וכבד לשון כמו שאמר בתחלה על שהדיבור בגלות. שנחסר לו הכח להוציא מן הכח אל הפועל דהיינו שיכנסו דבריו בלב השומע. ואמר ואני ער שפתים כמו שקראו ליצה"ר גם כן ערל שהוא כח זר יושב בלב. וכן כאן אמר שהוא כח זר מונח על שפתיו שאינו מניח לדיבור שלו שיעשה פעולתו (וכמו שנת' מא' ו). ועל זה אמר ואיך ישמעני פרעה שבאמת דבור משה רבינו היה בו כח לכנוס אף לאזני פרעה אף שאזניו אטומות משמוע והוא ערל לב. מכל מקום כיון שדיבור של משה רבינו ע"ה היה דבר ה' ממש שמדבר מתוך גרונו וכ' כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה וגו' והצליח וגו'. והיו פועלין אף על לב ואוזן פרעה. שזה ההבדל שמי שיש בו יר"ש שדבריו נשמעין מכל מקום צריך שיבואו דבריו על אוזן שומעת. מה שאין כן כשהשומע יש לומר ערלת האוזן וערלת הלב. משא"כ דבר ה' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם. וכמו בחינת דבור של משה רבינו ובטח היה נשמע אף לפרעה. וכיון שראה שלא נכנסו דבריו בלב ישראל אמר הן בני ישראל לא שמעו אלי. והיינו על ידי שנחסר להם השבת והאמונה גרמו שיהיה משה ערל שפתים כח זר מונח על שפתיו ואינו מניח הדבור לצאת ולכנוס בלב ואוזן השומע. ואיך ישמעני פרעה שהוא ערל לב וערלה אזנו משמוע. ובשבת זוכין ישראל לקול ודיבור. קול תורה שבכתב דכו"ע בשבת נתנה תורה (שבת פו :) ודבור תורה שבעל פה ואיתא בזוהר הקדוש (ח"א מז ב) ביום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהו יום ז' כו' והיינו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה וזוכין לקול ודבור וזהו בדבור ובקלא:
8
ט׳בזוה"ק (שם) מאי ואני ערל שפתים והא וכו' אלא רזא איהו משה קלא. ודבור דאיהו מלה דיליה הוה בגלותא וכו' ועל דא שתף קב"ה לאהרן בהדיא. וכ' בגליון דאהרן שושבינא דמטרוניתא. ומכל מקום יש להבין מה מועיל אהרן כיון שהדיבור בגלות אך באמת מדקדק בזה"ק ודבור דחיהו מלה דיליה הוה בגלותא וכו' והיינו דמה שאמר משה רבינו ואני ערל שפתים היינו ממה שאין דבריו נשמעים. כיון שלא שמעו בני ישראל אליו מקוצר רוח. ועל כן הוא מפני שהדיבור שלו בגלות (וכמו שנת' למעלה) ודיבור של משה הוא על פי מ"ש בספרי (ריש מטות) כך נתנבאו נביאים בכה אמר ומוסיף עליהם משה בזה הדבר ע"ש. והוא שכל הנביאים נתנבאו בכה אמר ה' שהם סיפרו מה שאמר השי"ת קודם. ומשה נתנבא בזה הדבר שזה עצמו דבר ה' שהשכינה מדברת מתוך גרונו זו הרגע. וזה ענין אספקלריא המאירה (ונת' במ"א) ודיבור שלו הוא עצמו דבר ה' וכתיב כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם וגו'. משא"כ דיבור של אהרן שהיה נביא וכמו שנאמר הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים וגו' ונבואתו הוא כשאר נביאים במדרגת כה אמר ה'. והנה גלות מצרים היה הכנה לתורה שבכתב שהגיע זמנה להגלות. וכנגד זה היה חכמת מצרים שהיה בכישוף והתגלות מצד הקליפות בזלעו"ז. ונצרכו להיות בגלות מצרים להוציא הניצוצות קדושות השייכים לתורה שבכתב ועז"נ ואחרי כן יצאו ברכוש גדול הרכוש גדול דקדושה. ובגלות בבל שהיו אז עוד נביאים אחרונים יחזקאל חגי זכריה ומלאכי ודניאל ובעלי רוח הקודש. והיה אז בזלעו"ז חרטומים ופותרי חלומות ומודיעים עתידות מצד הקליפה. ואחר כך שפסקה הנבואה והגיע זמן התגלות תורה שבעל פה וכמ"ש בסדר עולם נוטא מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים. והיינו חכמים המחדשים בשכלם בתורה שבעל פה דאף שהוא גם כן דברי אלהים חיים מכל מקום מופיע בלבם של חכמי ישראל. אז התחילה חכמת יונית על ידי ארסטו שכפרו בכישוף והתגלות וסמכו על שכלם והבנתם הגרועה להכחיש דברי אלהים חיים התורה שבעל פה. ואז היה התורה שבעל פה בגלות עד שהוציאו הניצוצות קדושות ואז התפשטה התורה שבעל פה (ונת' חנוכה מא' א). והנה חלק משה רבינו היה התורה שבכתב שהורידה מן השמים. ואז היה התורה שבכתב עוד בגלות מצרים. וזה שאמר שבחינת דיבור שלו בגלות. שאם לא היה בגלות היו דבריו נשמעין אף לפרעה שהיה ערל לב וערל אוזן (וכמו שנת' מא' ז). וע"ד שתיף קודשא בריך הוא לאהרן בהדיה. ודבור של אהרן היה דיבור נבואה שהוא כה אמר ה' וכמה שנאמר ואהרן אחיך יהיה נביאך. וחלקו היה תורה שבעל פה הוד דרגא דאהרן. וכתיב והיה הוא יהיה לך לפה. ונא' כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו דייקא. ובחינת דיבור של אהרן לא היה אז בגלות. וז"ש דאהרן שושבינא דמטרוניתא והיינו שכחו להכניס דברי משה רבינו ללב ישראל שהם כנסת ישראל. ויהיו דברי משה רבינו נשמעין. ומסיק בזה"ק ת"ח כל זמנא וכו' והכי אזיל עד דקריבו לטורח דסיני ואתיהיבת אורייתא ובההוא זמנא אתחבר קלא בדבור וכדין מלה מליל הה"ד וידבר אלהים את כל הדברים האלה כו' והיינו דכל זמן שהיו ישראל במצרים היה בחינת הדיבור בגלות ולא נזכר לשון דיבור (זולת בר"פ זו כמ"ש בזה"ק) ואף בפרשה החודש הזה לכם שהיה התחלת הדברי תורה מכל מקום כתיב ויאמר. ואחר כך כ' וידבר וגו' קדש לי כל בכור שזה נא' אחר יציאת מצרים. ומכל מקום הדיבור בשלימות לא היה עד מתן תורה שאז נא' כל הדברים האלה שאז זכה לבחינת הדיבור בשלימות. וכדין משה אשתכח שלים במלה כדקא יאות קול ודבור כחדא בשלימו וכמ"ש בזוהר הקדוש:
9
י׳עיקר תיקון פגה"ב על ידי תורה שבכתב ותורה שבעל פה שהם קדושת משה ואהרן. ואי' מהאר"י הקדוש ז"ל דששה שבועות אלו מסוגל לתיקון הפגם. והענין דבפרשה שמות נזכר לידת משה דכ' ותרא אותו כי טוב שנתמלא הבית כולו אורה (כמ"ש סוטה יב.) ופרשה זו מתחיל וארא וגו' באל שדי. ושם זה נגד מדת צדיק יסוד עולם (כמ"ש זח"ג יא ב) ושם זה נאמר ליעקב אבינו ע"ה אחר שנקרא שמו ישראל. דהיינו שמטתו שלמה ולא יתקלקל עוד לעולם. ואז נתבשר קודם לידת בנימין גוי וקהל גוים יהיה ממך ואי' (בר"ר פ' פב) עתידין בניך לעשות גוי כקהל עמים וכו' אף בניך מקריבין בשעת איסור הבמות. ויש להבין למה נתבשר אז שיקריבו ישראל באיסור במות. אך בלידת בנימין שנאמר עליו ובין כתפיו שכן שבחלקו יבנה הבהמ"ק ויהיה השראת השכינה בשרו השי"ת שמזרעו יצא אליהו (כמ"ש שם סו"פ עא) שיקריב באיסור במות שיהיה כעין שחוטי חוץ. רק יהיה לצורך השעה שעל ידי זה יאמרו כל ישראל ה' הוא האלהים. ואי' (ויק"ר פרשה לא) ראשך עליך ככרמל הרשים שבכם חביבין עלי כאליהו שעלה לכרמל. והיינו הרשים אף שקלקלו הרבה מכל מקום אליהו מלאך הברית יתקן אותם שיהיו חביבין כאליהו שהקריב באיסור הבמות. והיה כדי שיהיה מזה טוב מאד. שנתברר שישראל באמת רצונינו לעשות רצונך וכו'. ואמר ואתה הסיבות את לבם אחורנית. והיינו שהיצר הרע השי"ת בראו והוזכר במאמר בראשית החושך שמרמז למלאך המות (כמ"ש מדברי תורה וישב ד) והוא היצר הרע כידוע והוא כדי שיהיה נהורא דנפק מגו חשוכא ובישא כדי שיהיה טוב מאד. והשי"ת הודה לדבריו דכ' ואשר הרעותי (כמ"ש ברכות לב רע"א) ואלמלא ג' מקראות הללו נתמוטטו רגליהם וכו'. ולכן נתבשר אז כשנקרא ישראל על אליהו מלאך הברית שיברר כלל ישראל ועמך כולם צדיקים ועל כן נזכר שם אל שדי שכנגד מדת צדיק כאמור:
10
י״אואחר כך כ' בפרשה וגם הקמותי וגו' את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. ויש להבין למה נאמר כאן את ארץ מגוריהם וגו'. אך הענין שהאבות הם הכניסו הקדושה לארץ. דא"י כנגד מדת מלכות שהיא מדת יראה כמ"ש (זח"א ה ב) וכנגדה שם אדנ"י שמורה גם כן יראה כש"נ ואם אדונים אני איה מוראי ואיתא (כתובות קי :) שכל הדר בא"י דומה כמי שיש לומר אלוה וכו'. וא"י עיקרה חלק יצחק אבינו ע"ה שמדתו פחד יצחק. דאברהם אבינו ע"ה אף שנאמר לו לך לך וגו' מכל מקום יצא אחר כך לחו"ל. וכן יעקב אבינו היה בחו"ל. מה שאין כן יצחק דכ' ביה גור בארץ הזאת שמדתו היראה. וביעקב כ' וישב בארץ מגורי אביו ואיתא בזוהר הקדוש (ח"א קפ א) כד"א גור מסביב דכל יומוי הוה דחינ וכו' ובזוהר הקדוש פ' זו (כו א) אשר גרו בה מיומא דאתקריבו לגבי קב"ה דחילו בה דחילו ודחילו עלאה בה וכו' ולשון ארץ מגוריך וגו' נא' בפרשה מילה שמתחיל בשם אל שדי. וכבר תקנו במצרים שנגדרו כולן מן הערוה כמ"ש (שהש"ר ד יב) שרה ירדה למצרים כו' ונגדרו כל הנשים בזכותה יוסף ירד למצרים כו' ונגדרו כל הזכרים בזכותו והיינו שבהם לא נמצא אף א' שבנשים לא נמצא אלא זו ופרסמה הכתוב. ועל כן הוזכר ביציאת מצרים שם זה. ואחר כך הוזכר בפ' יחוס ראובן שמעון ולוי. ושבט לוי ייחס מפני שלשלת משה ואהרן. אך שבט ראובן ושמעון למה נתייחסו כאן ורש"י הביא מפסיקתא לפי שקנתרם וכו'. ואיפשר לומר שהוא מפני דראובן היה קדושת הראייה לברר ראיית כלל ישראל ושמעון השמיעה לברר שמיעת הכלל שהוא בקדושה. וקדושת כל שבט נכלל בכל כלל ישראל כמ"ש בב"ר ע"פ איש אשר כברכתו ברך אותם. והוא על דרך מ"ש (נדרים לב :) כתיב אברם וכ' אברהם כו' ולבסוף המליכו על רמ"ח איברים אלו הן שתי עינים ושתי אזנים וכו' ופי' הר"ן שהמליכו עליהם שיהיו ברשותו שלא יסתכל ולא ישמע כי אם דבר מצוה. והוא ע"ד מה שנאמר והיה עינך רואות את מוריך. שכל מה שיראה ילמוד ממנו לעבודת השי"ת. וכן וכ' ואזניך תשמענה דבר מאחריך זה הדרך לכו בה. שכל מה שישמע ילמוד ממנו דרך ה'. ועז"נ מכל מלמדי השכלתי שמהכל ישכיל וידע דרך ה' וכולם נקראו מלמדי אף שאינו מכוין ללמדו וזה זכה אברהם אבינו ע"ה אחר המילה (ונת' לך מא' ו) ולכן נתייחס שבט ראובן ושמעון שהם מבררים ראיית ושמיעת כלל ישראל שהוא רק לדבר מצוה כנ"ל. ואחר כך כתיב הוא אהרן ומשה וגו' הוא משה ואהרן. ובזוהר הקדוש (כו ב) הם אהרן ומשה מבעי ליה אלא לאכללא דא בדא רוחא במיא. הוא משה ואהרן לאכללא מיא ברוחא וכו'. דאהרן מסטרא דחסד כהן. ואברהם אבינו ע"ה שהיה מדתו חסד כתיב ביה אתה כהן לעולם דקאי על א"א (כמ"ש נדרים שם). והוא בחינת מים דחסדים כידוע. ומשה רוחא שהוא נשמתא דכלל ישראל כמ"ש בתיקונים (תי' יג) והא משה תמן הוה וכו' דא מגופא ודא מנשמתא ע"ש. דמשה רבינו נשמתא שהוא כלל תורה שבכתב שכולל שורש ששים ריבוא נשמות ישראל וכמו שכתבו ישרא"ל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה. והיינו חלקי אותיות (וכמו שנת' כ"פ) ומשה רבינו שכולל כל הדברי תורה הוא כלל נשמותיהן של ישראל. וכשנכללו משה שחלקו תורה שבכתב ואהרן שחלקו קדושת תורה שבעל פה. על ידיהם יש תיקון לפגם זה וכמו שאמרנו כ"פ ממה שנאמר ולכל בשרו מרפא (ונת' מא' ו). ושבת דכו"ע בשבת נתנה תורה (שבת פו :) ואיתא בזוה"ק (ח"א מז ב) ביום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהו יום ז' והיינו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. והוא זמן תורה שבכתב ותורה שבעל פה ובו הזמן לתיקון וכאמור:
11
י״בבמ"ר פרשה זו (סו"פ יא) אריב"ל נס גדול נעשה בשחין שאדם וכו' ומשה זרק פיח הכבשן וכו' וזרקו משה השמימה עד כסא הכבוד. יש להבין מ"ש עד כסה"כ ואי משום שנאמר השמים כסאי וגו' היה סגי למימר עד השמים כלשון הכ' השמימה. אך נראה דהמדרש מדייק מדכ' השמימה בב' ההין והיינו ה' עלאה ה' תתאה ואיתא (תקו"ז תי' ו) דמכרסיא אינון נשמתין ומהאי חיה רוחין ומאופן נפשין ואינון בבריאה יצירה עשיה וכו' והיינו דנפש מעשיה מה' אחרונה וינפש דמשם פרחין נפשין ונפש רובו רע. והרוח מיצירה והוא בלב שיש בו ב' חללי הלב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו והוא חציו טוב וחציו רע. ומכרסיא נשמתין מבריאה שם רובו טוב כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה היא. וד' אותיות הוי"ה כנגד ד' עולמות אבי"ע ה' תתאה עולם העשיה ו' עולם היצירה ה' עלאה בריאה. יוד עולם האצילות ומשם נשמה לנשמה שנחלק לב' מדריגות חיה ויחידה והם כנגד היוד ותגו של יוד שמרמז לכ"ע ושם כולו טוב כידוע (ונת' במ"א). וזה ענין מ"ש (יומא פו.) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך ומפרשים שהתשובה מגעת עד כסא הכבוד ודייק עד ה' עלאה. ור"ח פירש דקאי על העונות אפילו אם הגדיל עונות עד כה"כ מכל מקום מועיל התשובה. והיינו דנשמתא מכרסיא נשמה שנתת בי טהורה מכל מקום הוא בחינת בינה לבא ולפעמים מסתעף הפגם מהלב לנשמה שבמוח. ומכל מקום מועיל תשובה. וב' הפירושים נמצאו בפסיקתא רבתי (פיסקא שובה) גדול כחו של תשובה וכו' מיד היא עולה וכו' עומדת לפני כסא הכבוד ואחר כך אי' כי עונותינו רבו למעלה אש וגו' אמר הקב"ה אל תתייראו וכו' אם הם עד הרקיע וכו' עד השביעי עד כסה"כ ואתם עושים תשובה מיד אני מקבל אתכם וכו' והיינו כפי' ר"ח. וכדמסיק ואפילו עונות עד ה' אלהיך. והנה עשר מכות כנגד ע"ס שזלעו"ז יש עשר כתרין דמסאבו. וכל מכה היה נגוף למצרים ורפוא לישראל שיצאו ישראל מקלי' א' ונכנסו כנגדו במדה א' בקדושה. והיה הסדר מתתא לעילא כמ"ש בזה"ק פ' זו (כט א) מתתאה שרא קודשא בריך הוא וכו' (ונת' למעלה מא' ה) וכבר אמרנו שבמכת חושך מכה ט' שכנגד מדת חכמה שכנגדה מאמר יהי אור כתיב ולכל בני ישראל היה אור במושבותם שיצאו מקלי' חושך שלקו מצרים וזכו למדת חכמה ומאמר יהי אור. ובמכת שחין שהיא מכה ו' הוא נגד מדת גבורה מדה ו' מתתא לעילא. והיא קדושת יצחק אבינו ע"ה שהוא מרכבה לה. והשחין אש של קליפה וכמו שפירש רש"י שחין לשון חמימות. והיינו אש של תאוה שנקרא אש כמ"ש (קידושין פא.) חזי דאת נורא וכו' והיא קליפת מצרים ערות הארץ. וישראל היו מוקפין בקליפה במצרים כעובר במעי אמו כמו"ש על פ' גוי מקרב גוי. ובמכת שחין היה נגוף למצרים ורפוא לישראל שנתבררו שלא נמצא א' מהן פרוץ בערוה וכמ"ש (שהש"ר ד' יב) יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו. וזה שנאמר וזרקו משה השמימה עד כסא הכבוד שכנגד ה' עלאה. שיצחק אבינו ע"ה הוא בחינת אש דקדושה פחד יצחק מרכבה למדת גבורה. וגבורה עלאה נפקא מבינה כמ"ש (זח"ב קעה ב) עביד ליצחק ברזא דתבונה (כמ"ש שם יד סע"ב). ומשה זרקו השמימה עד כסא הכבוד לרפאות את ישראל אף מי שהגדיל עבירות עד כסא הכבוד. מכל מקום אז נתבררו וזכו לאש בקדושה. שהיא אש אוכלה אש של תאוה דקלי' מצרים. ושבת ברזא דברית קדישא ובו הזמן לתיקון מדה זו:
12
י״גמה שאנו אוכלין בשבת בשר ודגים. דהנה עיקר קלקול הנחש היה בתאוה וקנאה דשורש הסתת הנחש להכניס תאוה ולהרגיש הנאת עצמו כידוע. וכן כתיב ותרא האשה וגו' וכי תאוה הוא וגו'. וכ' ותתן גם לאישה עמה וזה בא מחמת קנאה כפירש"י שלא יחיה הוא וישא אחרת (וכ"ה בפרדר"א פ' י"ג) וזה עיקר עבודתנו לתקן קלקולו ולהכניס ב' בחינת אלו רק להקדושה וכמו שכ' אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום. והיינו שביראת ה' צריך לקנאות וכמו"ש (ב"ב כא.) קנאת סופרים תרבה חכמה. וזה ענין בהמות בהררי אלף והוא שור הבר והלויתן שמזומן לצדיקים לעתיד לבא כשיבוער היצר הרע דהם ב' יצרים דתאוה וכעס. והם בב' בע"ח אלו כדאי' (ברכות סא.) דבהמה גם כן אית לה יצר הרע דהא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא והיינו יצר הרע דרציחה. והלויתן הוא תאוה דעיקר גידולו במים וכדאי' (ב"ב עד :) גבי לויתן ליסרסיה לזכר וליצננה לנקבה דגים פריצי (ונת' מא' ה ופ' תולדות מא' ד) וזה שאנו אוכלין בשר ודגים בשבת לתקן קלקולו ע"י אכילה בקדושה ולהכניס הב' בחינת להקדושה. וזה הענין היה ברחל ולאה שהם הכניסו הב' בחינת לקדושה כי ברחל כ' ותקנא רחל באחותה ואיתא (ב"ר פ' עא והובא ברש"י) שקנאתה במעשיה הטובים וכו' כי הכניסה הקנאה לקדושה שלא לקנאות רק בדבר קדושה. ולאה תקנה שלא להתאוות רק לדבר שבקדושה שצפה הקב"ה שהיתה כונתה לש"ש להעמיד שבטים (כמ"ש ב"ר פ' עב) ועל ידי זה זכתה ליששכר שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן דכ' ומבני ישככר יודעי בינה לעתים וגו' (וכמ"ש עירובין ק :) וזה היה מפני שתאותה היה רק לדבר מצוה וזה מ"ש (סוכה נ"ב :) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש והיינו שימשך אותו הניוול והתאוה בעצמה להיות החשק לבית המדרש לחמידו דאורייתא ונת' כ"פ:
13
י״דאחר ציווי על מלאכת המשכן בפ' תשא כתיב לדעת כי אני ה' מקדשכם. כי המשכן היה שיהיה מקום להשראת שכינתו ית'. ואולי יעלה על הדעת מה לנו עוד לקדושת שבת הלא מבלעדי קדושת שבת קדושים אנחנו כמה שנאמר כי עם קדוש וגו' וכבר יש לנו קדושת משכן להשראת שכינתו בתוכינו וכל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד. לזה אמר השי"ת את שבתותי תשמרו וגו'. כי עדיין יש קדושה למעלה מקדושה. וגם זה שקדוש לגמרי כל ימי המעשה הוא ישיג ביום השבת קדושה עליונה יותר. וז"ש (בפסיקתא רבתי סוף פיסקא ג' דעשרת הדברות) על מחלוקת דח"א לא ניתנה השבת אלא לתענוג וח"א לא ניתנה השבת אלא לת"ת. דלא פליגי הא דא' לתענוג אלו ת"ח שהם יגעים בתורה כל ימות השבת וכו' והא דאמר לת"ת אלו הפועלים שהם עסוקין במלאכתן כל ימות השבת ובשבת מתעסקים בתורה. והת"ח שעוסקין בתורה כל ימי המעשה ועז"א ברע"מ (זח"ג כט ב) ת"ח וכו' אתקריאו שבתות ויו"ט. והיינו מאן דזכי דהוי דרופתקי דאורייתא. להם ניתן השבת לתענוג עדמה שנאמר אז תתענג על ה'. כי בשבת משיגים הדעת והקדושה לדעת כי אני ה' מקדשכם. וכל הקדושות שיש באדם הם רק מצד השי"ת שמשפיע בו קדושה. וז"ש ברע"מ פרשה זו (כה א) ראשיתא קדמאה דכל פקודין למנדע ליה לקב"ה בכללא וכו' דאית שליט עלאה דאיהו רבון עלמא וברא עלמין וברא עלמין כלהו וכו' כיון דידעו פקודא דא באורח כלל וכו' ולסוף מ' שנין וכו' כדין אוליף לון באורח פרט הה"ד וידעת היום והשבות אל לבבך וכו' ואחר כך (כו ב) אי' בזה"ק האי קרא הכי מיבעי ליה וידעת היום כי ה' הוא האלהים והשבות וגו'. תו והשבות אל לבך מיבעי ליה אלא אמר משה אי את בעי למיקם ע"ד ולמנדע כי ה' הוא האלהים והשבות אל לבבך. לבבך יצר טוב ויצר רע דאתכליל דא בדא ואיהו חד וכו'. כי צריך האדם להשתדל בהתגברות על יצה"ר ולכבוש גם את הלב כסיל להטותו גם כן לרצון השי"ת ולעשותו טוב. על ידי ידיעתו שיש רבון עלמין ושליט על עלמין. אך אף שיודע את הקב"ה באורח כלל דאיהו ברא עלמין וכו' ועל זה נא' מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה. שעל ידי הכרה זו בא היראה והשתדלות האדם לבחור בטוב. וידיעה זו בא להם מיד ביציאת מצרים. מכל מקום אי את בעי למנדע כי ה' הוא האלהים שזה נקרא באורח פרט לדעת כי אין עוד מלבדו והשבות אל לבבך. כי על ידי השתדלות האדם לכבוש היצר ולהתכלל הב' לבבות כיחד. תגיע אחר כך לקדושה זו שהכל רק מצד השי"ת אף התגברותך ובחירתך בטוב. וכמו"ש הרמב"ן (שמות) בשם מדרש אגדה אהיה אשר אהיה כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך. וכבר דקדקנו דלפי המכוון היה צריך לומר אהיה אשר תהיה (ע' שמות מא' ו) אכן הפירוש הוא שהבטיח השי"ת שישפיע בנו זו הקדושה שנדע אשר גם עבודת והשתדלות האדם הוא גם כן מצד הש"י ויתכן על מה שאתה הווה עמי גם כן לשון אהיה שזה גם כן באמת מצד השי"ת. וכ"ז שיש באדם הב' לבבות לא יוכל לבא לקדושה זו לדעת כי ה' הוא האלהים. רק אחר שיתגבר האדם להתכלל הב' לבבות כחד. אז יזכה לידיעה זו כי הכל מצד השי"ת. ואז כשנבקע בלבו זה הדעת לדעת בכל מעשיו כי רק ה' פעל כל זאת אז באמת הקב"ה מתנהג עמו כידיעתו ומצילו מכל רע. ע"ד שמצינו (חולין ז :) בר' חנינא שלא נתיירא אף מכשפים ואמר אין עוד מלבדו כתיב ומקשה מדא' ר"י שנקראו כשפים שמכחישין פש"מ ומשני שאני ר' חנינא דנפישא זכותיה. והרי הוא קרא קאמר דאין עוד מלבדו כתיב ומה משני שאני ר"ח וכו'. אבל הכונה שדבריו היינו למי שמשיג בידיעה זו דאין עוד מלבדו. אז גם השי"ת הווה עמו כן. וז"ש שאני ר"ח וכו' שהיה קבוע בו זה הידיעה דאין עוד מלבדו. ועל כן נתגלה השי"ת למענו בהתגלות זה אין עוד מלבדו. ולא יוכל שום דבר להזיקו. וז"ש ולסוף מ' שנין דקא אשתדלו בכל אינון פקודין דאורייתא וכו' וידעת היום היום דייקא וכו' כי מה שאיחרם במדבר מ' שנה אי' (מדברי תורה ר"פ בשלח) שיאכלו המן וישתו מי באר והתורה מתישבת בגופן. ובליעת דברי תורה בלב היינו שיסתלק הלב כסיל משמאלו. ע"ד כי תבוא חכמה בלבך ודעת וגו' דזהו הדעת המחבר מוחא ולבא להיות כל חכמתו נבלע בלב. וזהו והשבות אל לבבך שיהיה נבלע בב' חדרי הלב. ואז יוכל להגיע למדרגת הדעת בפרט היינו אין עוד מלבדו וזהו לדעת כי אני וגו' דבשבת דברי תורה נבלעים בלב ומגיעים למדרגת הדעת. דע"כ שבת מתנת חלקו של משה רבינו ע"ה. ולהשיג קדושה זאת נתן השי"ת השבת לישראל דגם מי שהוא תכלית הקדושה בו' ימי המעשה. נצרך להגיע למדרגה זו ביום השבת. דשומר שבת שומר ידו מעשות כל רע שמשומר מן העבירה כמ"ש במכילתא (בשלח פרשה ויסע פרשה ה) מפסוק זה. ובפע"ח דניצול מקטרוג היצר. וכפי הקדושה דו' ימי המעשה כך מתרבה הקדושה ביום השבת. שאז יוכל לזכות לביעור היצה"ר מלב לגמרי ע"י בליעת דברי תורה ויזכה לדעת וגו':
14
ט״וואני תפלתי וגו' ענני באמת ישעך אומרים במנחה דשבת כמ"ש בזה"ק (ח"ג קכט א) ותפלה זו כנגד קדושת יעקב אבינו ע"ה וכמ"ש בתקו"ז (תי יח). וכ' תתן אמת ליעקב וכ' ושפת אמת תכון לעד. וכן נקראה הסעודה ג' דזעיר אנפין והיינו אות ו' משם הוי"ה ואי' בזה"ק (ר"פ ויקרא) אות אמת דא אות ו' דדא אקרי אות אמת. והיינו מ"ש בגמ' (שבת נה.) חותמו של הקב"ה אמת ובמד' (ב"ר פ' פא) א' בראשון של אותיות מ"ם באמצע תי"ו בסוף ע"ש אני ראשון ואני אחרון. וכהורואת שם הוי"ה היה הווה ויהיה. ובזוה"ק (ר"פ זו) ר"א פתח בטחו בה' עדי עד וכו' באתר דאיהו קיומא וקשורא דכלא ואקרי עד. והיינו ז"א שהוא שפת אמת תכון לעד. ואמר והאי עד תיאובתא דכלא ביה כד"א עד תאות גבעות עולם וכו' אלין אינון תרין אמהן נוקבין יובל ושמיטה דאקרון גבעות עולם. והוא על פי מ"ש (ויק"ר סו"פ לו) והגבעות אלו אמהות. עולם כד"א מן העולם ועד העולם יובל ושמיטה כל חד מנהון אקרון עולם. והיינו עלמא עלאה ועלמא תתאה. ויובל נקרא עולם כמ"ש (קידושין טו סע"א) לעולם לעולמו של יובל. ובין עלמא עלאה ועלמא תתאה יש ע"ד שהוא ו' ז"א שפת אמת תכון לעד. וא' בזה"ק ותיאובתא דלהון בהאי ע"ד וכו' תיאובתא דיובלא לגבי דעד לאעטרא ליה ולנגדא עליה ברכאן וכו' תיאובתא דשמיטה לאתברכא מיניה וכו' והוא על פי מ"ש בזה"ק (ח"א רו ב) כדין תרין עלמין מתקשרין כחדא וכו' דא לאתפתחא אוצרא ודא ללקטא למיכנש בגויה וכו' עלמא עלאה ועלמא תתאה וכו' עיי"ש. וסדר ההשפעה ע"י ז"א שהוא הנהר היוצא מעדן אימא עלאה להשקות את הגן דא שכינתא תתאה (כמ"ש זח"א כו א). ומסיק בזה"ק הה"ד כי ביה ה' צור עולמים צייר עלמין דהא בתרין אתוון אתברין עלמין עלמא דין ועלמא דאתי. והוא כעין דרשת הגמ' (מנחות כט :) העוה"ז בה"י והעולם הבא ביו"ד. עלמא דין מלכות ועלמא דאתי בינה. והעיקר שיהיה הבטחון עדי עד כאמור. ואמר פתיחה זו לפרשת וארא על פי מ"ש בזה"ק (כה ב) מאי מקוצר רוח וכו' עד לא יהיב ליה יובלא ברכה על האי רוחא לאתקיימא נפש תתאה וכו' ומאן איהו רוח דא יעקב דכ' ותחי רוח וגו' שהקוצר רוח היה שנחסר להם הרוח רוח יעקב. וזה דלא יהיב יובלא עלמא עלאה ברכה לאתקיימא נפש תתאה שהוא מלכות. והיינו שלא היה הבטחון עדי עד. שהע"ד ימשיך השפע מעלמא עלאה יובלא לעלמא תתאה שמיטה והוא נפש תתאה. וג"ס שבת ברזא דענג ר"ת עדן נהר גן. ותפלה זו שכנגד סעודתא דז"א אומרים בה ענני באמתן תורה:
15
ט״זענני באמת ישעך הוא עפמ"ש (ויק"ר פ' כא) ישעי ביוהכ"פ שאז הישועה מבחינת יובלא עלמא דאתי עלמא דחירו מחילת עונות והוא הישועה. ושבת קדשתו מכל הזמנים. שכלול בשבת קדושת כל המועדים שהם ו' ימי החג ב' ימי פסח ושבועות ור"ה סוכות ושמע"ה (וכמשנ"ת ויצא מא' ג וש"מ) ויוהכ"פ שבת שבתון. שבת שיכולים ישראל לעשות מקרא קודש ולקבוע בו קדושת שבת והוא ישעי מחילת עונות. ושבת יש בו ג"כ מחילת עונות כמ"ש (שבת קיח :) דאפילו עועל זה כאנוש מוחלין לו. אך ביוהכ"פ אי' (יומא כ.) השט"ן גימט' שס"ד וכו' ביומא דכיפורי לית ליה רשותא לאסטוני. ובכלל שס"ד הימים יש השבתות ג"כ. והרי שבשבת יש לו רשות לאסטוני. אבל בסעודה זו שאומרים לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין והיינו עמלק שהוא קלי' כלב כמ"ש בזה"ק (ח"ב סה א) שהוא כלב נובח ומקטרג על ישראל. ובגמ' (מגילה יג :) ליכא דידע לישנא בישא כהמן וכו' שכל הקטרוגים שאמר נתכוין לקטרג מלמעלה עליהם ישנו מן המצות ורבנן עם א' הם. שזה קליפת עמלק לקטרג על ישראל. ובסעודה זו אין רשות להם לקטרג כמו ביוהכ"פ ועל כן אומרים לבר נטלין וכו'. ולכן בתפלה שכנגד סעודה זו אומרים ענני באמת ישעך שהוא כמו ישעי ביוהכ"פ שמתבטלין כל הקטרוגים. וזוכין באמת:
16
י״זה' רועי לא אחסר. במד' (שוח"ט כג) את מוצא שאין אומנות בזוי' מן הרועים וכו' ודוד קרא להקב"ה רועה אלא א' דוד מזקנים אתבונן יעקב קרא לו רועה שנאמר האלהים הרועה אותי אף אני קורא אותה רועה וכו'. ומכל מקום יש שינוי דיעקב אבינו ע"ה אמר בשם אלהים ודוד אמר בשם הוי"ה. אכן הענין הוא עפמ"ש ברע"מ פ' זו (כה א) ולבסוף מ' שנין דקא אשתדלו בכל אינון פקודין דאורייתא דאוליף לון משה וכו' כדין אוליף לון באורח פרט הה"ד וידעת היום והשבות אל לבבך היום דייקא כו' כי ה' הוא האלהים וכו'. ולהלן (כו ב) אל לבך מיבע"ל כו אי את בעי למינדע כי ה' הוא האלהים והשבות אל לבבך כו' לבבך יצ"ט ויצ"ר דאתכליל דא בדא כו' (ונת' מא' יב) ולהלן (כז א) והשבות אל לבבך לאכללא לון כחדא שמאלא בימינא כדין תדע כי ה' הוא האלהים. והנה קודם מתן תורה לא היה הופעת שם הוי"ה שהדברי תורה נקראו שם הוי"ה כמו שאמרנו מהגמ' (ברכות ו. כא. ונת' מא' א). ועבודת האבות היה בהשתדלותם כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו דשם זה מורה בעל הכחות כולם. והאבות הלכו בהשתדלותם שהתבררו כל א' במדתו שם הוי"ה. ועל עצמו אמר האלהים הרועה אותי וגו' שהשיג שמה שעשה לא היה בכחו והשתדלותו רק שבעל הכחות כולם מנהיג אותו שהכל מהשי"ת. אבל מכל מקום לא היה הדברי תורה בהתגלות שע"ז נא' ושמי הוי"ה לא נודעתי להם (ונת' מא' ג). ואחר מתן תורה שהוא שם הוי"ה שכל התורה שמותיו של הקב"ה. ולמינדע באורח פרט כי ה' הוא האלהים דהיינו לידע שכל מה שעושה הוא רק מהשי"ת. זה א"א להשיג רק אחר שיזכה לעשות לו לב א' לאביו שבשמים ולהוריק הרע מלב כסיל שגם הוא יתהפך לטוב. וזהו לאכללא שמאלא בימינא וזה והשבות אל לבבך בב' הלבבות ואז וידעת כי הוי"ה הוא האלהים בעל הכחות כולם. וז"ש דהמע"ה ה' רועי בשם הוי"ה לא אחסר. וא' אחר כך גם כי אלך וגו' לא אירע רע כי אתה עמדי. הוא ע"ד מ"ש (יומא לט :) לבנון שמלבין עונותיהן של ישראל. שאחר תשובה מאהבה זוכין שזדונות נעשות לו כזכיות. והיינו שמברר השי"ת שהכל היה מסודר מאתו ית' בראשית הבריאה וכמ"ש (שבת פט :) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית ועד עכשיו כשלג ילבינו שיהיו כזכיות (ונת' כ"פ) וזהו כי אתה עמדי. ובשבת כשזוכין לשבת עלאה תשובה עלאה. לדרתם למיעבד לון דירה בתרי בתי לבא והיינו להוריק הרע מלב כסיל ולהכניס קדושה ללב חכם וכמו"ש (תקו"ז תי' מח) ואתפני מתמן יצה"ר. וכ' וירא א' וגו' והנה טוב מאד שנדרש בב"ר על כל היפך הטוב שיהיה טוב מאד. וע"ד מ"ש (זח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפק מגו חשוכא ולית טבא אלא ההוא דנפק מגו בישא. ואז זוכין למדרגת הדעת וידעת כי ה' הוא האלהים. וכן ביוהכ"פ שהוא עלמא דחירו יובלא שבת עלאה אומרים ז' פעמים הוי"ה הוא האלהים:
17
י״חשהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום. שבשבת בתפלה ג' אומרים אתה אחד וכו' ומי כעמך ישראל גוי אחד. שפירוד הדיעות וכל המחלוקת בא מחמת שכל א נוגע לעצמו. ושבת דאי' (זח"ב רה סע"א) האי יומא יומא דנשמתין איהו ולאו יומא דגופא. ע"כ נעשים בו ישראל גוי אחד כיון שאין להם רק מכוון א' לעשות רצון אבינו שבשמים והאמת והשלום אהבו וכעין מחלוקת שמאי והלל כמ"ש (יבמות יד :) ואז נקרא השי"ת מלך שהשלום שלו שהוא עושה שלום במרומיו. ובמשנה (תענית כו :) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה במלך שהשלום שלו (כפירש"י) בעטרה שעטרה לו אמו כנסת ישראל ועל דרך מ"ש (שמות רבה פ' נב) לא זז מחבבן עד שקראן אמו. ובזוהר הקדוש ר"פ זו מפרש אמו יובלא. וא' במשנה ביום חתונתו זה מתן תורה ויום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה ב"ב ואז נקרא השי"ת מלך שהשלום שלו. ושבת דכו"ע בשבת נתנה תורה לישראל (שבת פו :) ובמשנה קאי על יוהכ"פ יום שנתנו בו לוחות אחרונות שהיה כלול בהם מדרש הלכות ואגדות (כמו"ש שמות רבה פ' מו ופ' מז) ושבת גם כן מדת מלכות פה תורה שבעל פה וכמ"ש (זח"א מז ב) יום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהו יום שביעי. ובכל שבת מתעורר זמן מתן תורה. ויום שמחת לבו בנין בית המקדש הוא גם כן בשבת שאז נעשה לב ישראל הר קדשי שהשי"ת שוכן בלבם ואין שליטה ליצר הרע כמה שנאמר לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי דא לבא דמדוריה דיצר הרע ביה כמ"ש (מה"נ זח"א קלא א) ושבת מעין עולם הבא. ואז נקרא השי"ת מלך שהשלום שלו. ושלום נקרא מדת יוסף הצדיק שעל ידי מדתו היחוד כי כל בשמים וארץ כתרגומו די אחיד בשמיא ובארעא שמחבר מדת שמים וארץ קודשא בריך הוא וכנסת ישראל (כמ"ש זח"א לא רע"ב) ולכן אומרים בסעודה ג' מלך שהשלום שלו הוא ישים עלינו ברכה ושלום דאיהו מבועא דכל ברכאן והמשמר שבת כהלכתו מיד נגאל מכל קטרוג היצר הרע ואלמלי משמרין כל ישראל השבת מיד נגאלין דרור יקרא וכו':
18
י״טשהשלום שלו וכו'. בזוה"ק פ' זו (לא א) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום וכו' מאן דרכים מאן נתיבות מאן נועם ומאן שלום. דרכיה דרכי נועם היינו דכ' הנותן בים דרך כו' דרך הוא אורחא פתיחא לכלא וכו'. והיינו דדרך הוא דרך התורה מה שנ' בתורה שבכתב ותורה שבעל פה. וגם מה שכ' בשו"ע ופוסקים הוא דרך כבושה לכל ישראל. ועז"נ אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'. וכל נתיבותיה היינו שכל נפש בפרט יש לו לפעמים שאלות וספיקות לפי מצבו ומעמדו ומקומו וזהו נתיבה. ועל זה נאמר ובמים עזים נתיבה מים עזים הם מים הזידונים בתאוה שיש בו שליטת היצר הרע מכל מקום נותן השי"ת במים עזים נתיבה. וזהו נר לרגלי דבריך היינו כלל הדברי תורה שמורה לאדם דרך ילך בה. ואור לנתיבתי היינו הנתיבה המיוחד לו בפרט. וזה נקרא שלום שהוא מדתו של יוסף שמברר כל ישראל שהם ועמך כולם צדיקים והוא אור לנתיבתי ע"ד מה שנאמר אור זרוע לצדיק צדיקים לאורה וכיון שנימול לח' שלא מדעתו ונעשה על ידי זה ישראל מורה שהוא קשור בשורש בראשית המחשבה. ושבת אקרי נועם כמ"ש בזוה"ק ונתבאר כמה פעמים:
19
כ׳אחר הבדלה
20
כ״אבמ"ר (פרשה ט) הה"ד הן אל ישגיב בכחו מי כמיהו מורה בנוהג שבעולם וכו' והקב"ה מתרה לפרעה כדי שישוב בו הה"ד בזאת תדע וגו' להבין מה שהתרה השי"ת בפרעה כדי שידע כי אני ה'. וכן כ' למען תדע וגו' בעבור תדע וגו' וכי מה יהיה מזה אשר גם פרעה הרשע ידע ה'. והענין דהנה ידוע דכמו שיש ע"ס קדושות כן בזלעו"ז יש עשר כתרין דמסאבותא ועל זה באו העשר מכות על המצרים כדי להחליש ולהשפיל העשר כתרין דקלי'. ואז יעלה ויגבר עשר כחות דקדושה על דרך מה שנאמר אמלאה החרבה אם מלאה זו חרבה זו כו' (כמ"ש פסחים מב :) ועל ידי זה יוכל לבוא לכל א' מישראל האתערותא והזכירה בהשי"ת כדי שיוכל לגאול אותם. גם כאשר יראו מכות מצרים יפול על ישראל הפחד ועל ידי זה יבוא להם אתערותא. ולזה נכתבו ז' מכות בפרשה זו. וג' מכות בפרשה בא בפ"ע נגד הג' ראשונות וזש"נ למען תדע וגו' היינו למען שיתודע ע"י המכות כי אני ה' שוכן בלב ישראל על ידי המכות כאשר יתגבר כחות דקדושה. וכן לדורות באלו הו' שבועות שובבי"ם צריכין לתקן אלו המדות מחסד עד יסוד שהם רומזים על ו' המדות. דכל פרשה הוא קדושת אותה שבת כיון שנקבעה לקרותה. והנה בפ' שמות נכתבו היסורין והגלות. שבודאי היה מצד החסד כאשר ייסר איש את בנו וגו' וכן מתחיל המ"ר ומדברי תורה בפ' שמות בפ' חושך שבטו וגו' ואוהבו שחרו מוסר שהיסורין היה מחמת אהבה וחיבה של השי"ת לישראל ובפרשה וארא נכתבו המכות ויסורין של המצריים אשר הם באו מצד הדין וגבורה שלמעלה. וגם כדי שיראו ישראל ויפחדו. וזש"נ כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך וכבר הקשו בגמ' (סנהדרין קא.) וכי מאחר שלא שם רפואה למה ע"ש. ולפי האמור יש לומר כי המחלה אשר שמתי במצרים שהיו מצד הדין והגבורה לא אשים. ומה שאשים באיזה פעם הוא מחמת שאני ה' רופאך שהם באים לרפואה ולטובה וכנ"ל. וכאשר האדם תוקע זאת בלבו יוכל לזכות לבחינת אמת שהוא נגד פרשה בא ועל כן נכתבו בפרשה בא איזו מצות כי אזי יוכל להיות כלי לקבלת עול מצות. ויש לרמז הו' פרשיות אלו במה שנאמר וחרב פיפיות בידם. לעשות נקמה בגוים. תוכחות בלאומים. לאסור מלכיהם בזקים. ונכבדיהם בכבלי ברזל. לעשות בהם משפט כתוב. וחרב פיפיות בידם נגד פרשה שמות שנכתבו בו שמות השבטים שהם כלל התורה כידוע מה שכ' שיש בתורה ששים ריבוא אותיות והיינו שכמה אותיות מתחלקין לחלקים (כמו שנת' כ"פ) והם כנגד ששים ריבוא שרשי נשמות ישראל. וחרב פיפיות מרמז על תורה כי הוא החרב פיפיות בידינו. להנצל מהמזיקין ע"י עסק התורה (כמ"ש ברכות ה.) וכבר אמרנו דאף שהחמיר בזה"ק (ח"א ריט א) ומנע התשובה על חטא פגה"ב. מכל מקום ע"י תורה מתכפר וע"ד שא' בבני עלי (ר"ה יח.) בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה (ונת' כ"פ). לעשות נקמה בגוים מרמז על פרשה וארא שנכתב שם הנקמה ממצרים כדי שיתנו ישראל גם כן לב לשוב בתשובה ושב ורפא לו:
21