פרי צדיק, ויקהלPeri Tzadik, Vayakhel
א׳ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'. הוא עדש"נ האספו ואגידה לכם וגו' הקבצו ושמעו וגו' ובב"ר צוה אותן על המחלוקת א"ל תהון כולכון אסיפה אחת וכו' והיינו דאז יוכל להגיד להם אחרית הימים. וכן כאן שרצה להגיד להם מצות השבת וציווי מלאכת המשכן הקדים ויקהל משה שיהיו כולם אגודה אחת והוא עדמ"ש (סוף עוקצים) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. עוז לעמו יתן היינו תורה שבכתב דכ' ה' יתן חכמה והוא עוז ותקיפות לישראל. ה' יברך ברכה היינו ריבוי השפעה בתורה שבעל פה (כמו שנת' פרה מא' ה) וכן כ' בריש ס' הבהיר ומפני מה התחיל התורה בב' כמה דאתחיל ברכה ומנלן דהתורה נקראת ברכה שנ' ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה ואין ים אלא תורה שנאמר ורחבה מני ים ע"ש. וזה קאי על תורה שבעל פה שהיא ארוכה מארץ מדה שהתורה שבכתב אותיותיה מנויות וספורות ויש לה מדה ואין להוסיף עליה אף אות א'. ואמר דזאת הברכה הוא רק ע"י השלום וכמ"ש (שלהי ברכות) ת"ח מרבין שלום כו' ורב שלום בניך א"ת בניך אלא בוניך קרא הת"ח במקום זה בוניך ע"ש שנקראו ת"ח בנאין שעוסקין בבנינו של עולם (כמ"ש שבת קיד.) דהש"י בטובו מחדש בכל יום מע"ב ע"י חידוש הלכה שמחדש בכל יום וזה נמסר אחר מתן תורה לחכמים שהם מחדשין הלכות ואף שנראה שהחידושי הלכות בא במחלוקת וכמ"ש (קידושין ל :) אפילו אב ובנו כו' שעוסקין בתורה בשער א' נעשים אויבים זה את זה כו' מכל מקום מרבים שלום וכמ"ש (יבמות יד :) ללמדך שחיבה וריעות נוהגין זה בזה לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו. והיינו דאמת ושלום חד הוי כמ"ש בס' הבהיר ובזוה"ק (ח"ג יב ב) דאמת ושלום קשיר דא בדא. שכשמכוונין ע"ד אמת אז יש ביניהם חיבה וריעות ושלום שכולם מכוונין לדבר א' לדבר אמת ויודע שכנגדו ג"כ מכוין להשיג האמת. וכן במתן תורה כתוב ויחן ישראל וגו' שנדרש במכילתא כאיש א' בלב א' וע"י זה זכו להוריד השכינה לארץ ולמתן תורה. ושבת ברכת ה' היא תעשיר זו השבת (כמ"ש ב"ר פ' יא) והיינו שבשבת זוכין לברכה וריבוי בעשירות דתורה שבעל פה כשנ"ת כ"פ ובזוהר הקדוש (ח"א מז ב) יום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהו יום שביעי. והיינו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ולא יוכלו לזכות להברכה דתורה שבעל פה רק ע"י השלום כנ"ל. ועל כן הקדים להם לשבת שיקהלו כולם כאיש א'. וכן המשכן הוא מקום שיצא משם האור דתורה שבעל פה ע"ד מה שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים דבר ה' זו הלכה כמ"ש (שבת קלח :) וכן בבית המקדש היה לשכת הגזית שמשם יוצאה תורה לכל ישראל (כמ"ש סנהדרין פו :) וזה שאמר (ויקרא רבה פ' כד) ברכה מציון שנאמר יברכך ה' מציון. וכן כ' על הררי ציון כי שם צוה א' את הברכה. וכן הכהנים דכ' כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. להם נמסר הברכה שעיקר הברכה הוא הריבוי בתורה שבעל פה שנמסר להם דכ' ובאת אל הכהנים הלוים וגו'. ולכן הקדים לפ' המשכן שהוא מקום להשראת שכינה וברכה ריבוי בתורה שבעל פה. ויקהל משם שקבצם שיהיו כולם כאיש אחד ועל ידי כן יוכלו לזכות לברכת הריבוי באור תורה שבעל פה. ואחר כך אמר להם השבת ומלאכת המשכן שהוא התורה שבעל פה שעל ידי זה עוסקין בבנינו של עולם שהוא המשכן לשכינה ות"ח דמשתדלי באורייתא זוכין בכל ימי המעשה להברכה דתורה שבעל פה ובשבת כל ישראל כת"ח ויכולים לזכות לתורה שבעל פה כשיהיה המכוון דבר אמת ויהיו כאיש אחד בלב אחד שהוא השלום כלי מחזיק ברכה:
1
ב׳ויקהל משה את כל עדת בני ישראל. בזוהר הקדוש (קצה א) מה כתיב בקדמיתא מאת כל איש אשר ידבנו לבו לאכללא כלא כו' לבתר סטא זינא לזיניה ואתו אינון ערב רב ועבדו ית עגלא כו' מיד ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וכ' בתריה קחו מאתכם תרומה לה' כו' ולא כקדמיתא דכ' מאת כל איש כו' וצריך להבין לפמ"ש רש"י (בפ' תשא) דאין מוקדם ומאוחר בתורה דמעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן כו' ע"ש ולמה נאמר בפ' תרומה מאתכל איש אשר ידבנו לבו. וגם למ"ד שציווי מלאכת המשכן היה קודם קלקול העגל. מכל מקום כבר אמרנו דקודם הקלקול לא הוצרכו למקום מיוחד להשראת השכינה דהיה השי"ת שוכן בלב ישראל וכל מחנה ישראל משכן לשכינה (ונת' ריש פ' תרומה וש"מ) ומה שציוה השי"ת על מלאכת המשכן היה רק מה שהקדים השי"ת הרפואה למכה שצפה השי"ת שהם עתידין לקלקל וציוה על מלאכת המשכן שיהיה תיקון לזה. דבשעת מתן תורה כ' אני אמרתי אלהים אתם וכמו בתחלת בריאת האדם היה עיקר שכינה בתחתונים ואחר כך נסתלקה עד רקיע הז' והאבות עד משה רבינו ע"ה הורידו השכינה ובמתן תורה הורידה למטה (כמ"ש ב"ר פ' יט) ולא היה נצרך למשכן מיוחד לשכינה. רק שצפה השי"ת שעתידין לקלקל וכמ"ש (שמות רבה פ' ג) אתה רואה ראיה אחת ואני רואה ב' ראיות כו' ראה מעשה סיני ראיתי זו ראיית מעשה עגל כו' לכן הקדים הרפואה וציוה על מלאכת המשכן ואם כן תיקשי למה נאמר שם מאת כל איש וגו' גם בפ' תרומה כ' גם כן דבר אל בני ישראל וגו'. אמנם באמת הע"ר קיבל משה בדעתו כמ"ש (שם פ' מב) והשי"ת שהיה יודע שאין כונתם רצויה לשמים לא ציוה לקבלם. והיה דין הע"ר עד"ש (יבמות כד :) אין מקבלין גרים לימות המשיח כיו"ב לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. והיינו מפני שאין כונתם רצויה לשמים ומכל מקום בדיעבד כ' הרמב"ם (פ' יג מה' א"ב הט"ו) כשנתגיירו אין ב"ד הגדול דוחין אותן כיון שטבלו ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם ע"ש. ועל כן אמר אז השי"ת דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו. ובאמת איש אשר ידבנו לבו הוא רק בישראל שקשורים בשרש בהשי"ת וכמ"ש (זח"ב קכח רע"ב) אשר ידבנו לבו דיתרעי ביה קב"ה כד"א לך אמר לבי צור לבבי כו' עש"ב שהשי"ת לבן של ישראל מהדין קרא דכ' צור לבבי וחלקי אלהים (כמ"ש שהש"ר ה ב) והוא כמ"ש (ברכות יז.) גלוי וידוע שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה כו'. רק מכל מקום כל זמן שלא קלקלו הע"ר בפעל לא בא למעט הע"ר שאף מהע"ר יוכל להיות מי שנתגייר בלב שלם באמת ויהיה בכלל בני ישראל דבשם ישראל יכנה ודינו כישראל אף לענין שמירת שבת ויכולים לקבל תרומה אף מהע"ר. שישראל יכולים לקבל הגרים אם יהיה באמת לבם לשמים ואז הם בכלל אשר ידבנו לבו. וכיון שקבלו ישראל הע"ר אין דוחין אותם עד שתראה אחריתם כנ"ל. אך אחר שקלקלו הע"ר בפועל בחטא העגל והוצרכו ישראל לפרוש מהם כ' ויקהל משה את כל עדת בני ישראל להפרישם מהע"ר. וא"ל לישראל קחו מאתכם דייקא תרומה לה'. שנדחו הע"ר. וכ' כל נדיב לבו יביאה וגו' שהוא רק מישראל שקשורים בהשי"ת שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה וברע"מ (זח"ג רלב ב) אי' ובגין דערב רב אינון שאור שבעיסה כו' וכ"כ להלן (שם רלז ב) ע"ש. ובגמ' (ברכות שם) קאי שאור שבעיסה על יצר הרע כפירש"י והרע"מ מפרש על הע"ר. והכל א' שע"י הרע הנמצא בע"ר מכניסין השאור שבעיסה בלב ישראל מקליפתם. ועל כן א"ל לישראל קחו מאתכם וגו' שהם קשורים בהשי"ת כל נדיב לבו. מה שאין כן הע"ר שנתברר שאין לבם לשמים וחסד שלהם חטאת וכמ"ש (ב"ב י :) שאינם עושין רק להתייהר ולהנאת עצמן ואינם בכלל נדיב לב ועל כן כ' כאן ויקהל משה את כל עדת בני ישראל. וזה ענין מ"ש בזוהר הקדוש (רג א) לענין שבת דעד דלא עבדו ית עגלא מסר לון את השבת כו' לבתר דמיתו אינון דמיתו כניש משה לבני ישראל בלחודייהו ויהב לון שבת כמלקדמין כו' והוא גם כן כענין שאמרנו שמקודם גם כן כ' בפ' תשא דבר אל בני ישראל וגו' וכיון שנתגיירו הערב רב וקבלו אותם אין דוחין אותם ואם יהיה לבם לשמים באמת אז יוכללו בכלל בני ישראל גם לענין השבת שיוכלו לשמור אף דב"נ אסור בשמירת שבת כיון שנתגיירו בשם ישראל יכנה ונכללים ג"כ בכלל מה שנאמר ביני ובין בני ישראל וגו'. אך הם נבדלו אז שאמרו שנמנע מהם השבת וכמ"ש הזוהר הקדוש. וקלקלו ונראה אחריתם שאין לבם לשמים. אז כניש לישראל ונאמר השבת רק לבני ישראל דהע"ר נפרדו מכלל בני ישראל ואסורים בשביתת שבת כדין ב"נ. ומכל מקום יוכל להיות שנמצאו יחידים מהע"ר שהיה לבם לשמים באמת והם נכללו בכלל בני ישראל ובכלל נדיב לבו ולהם נאמר גם כן מצות השבת וציווי בנין המשכן בכלל בנ"י:
2
ג׳קריבו שושבינין עבידו תקונין לאפשא זינין ונונין עם רחשין. קריבו שושבינין דקדושת שבת שהוא יחוד קב"ה וכנסת ישראל הוא כזיווג חתן וכלה כש"נ ביום חתונתו וגו' וכללות הנשמה יתירה מנפשות ישראל נקרא כלה ונצרך לזה שושבינין לייחד השפעה דלעילא היינו קב"ה בנפשות ישראל שנקראו כלה וכמ"ש (שמות רבה פ' מא) שני לוחות כנגד חתן וכלה וכנגד ב' שושבינין. והם בחינת משה ואהרן שנקראו שושבינא דמלכא ושושבינא דמטרוניתא (כמ"ש זח"ג כ' א) וכאמת בכל נפשות ישראל נמצא בחינת השבעה רועים שהם בחינת הז' מידות הקדושים. הג' מדות שיש בישראל רחמנים ביישנים וגומלי חסדים (כמ"ש יבמות עט.) הם מושרשים בלבם מג' האבות רחמנים הוא מדת יעקב אבינו ע"ה רחמן שבאבות (כמ"ש ב"ר פ' עח). בעבור תהיה יראתו על פניכם זו בושה כו' שהבושה מביאה לידי יראת חטא. וגומלי חסדים מדת אברהם אבינו ע"ה אהבת חסד לאברהם. ובחינת יוסף הצדיק הוא בכל ישראל כש"נ ועמך כולם צדיקים. ובחינת דוד הוא הלב דאיתא בס' יצירה לב בנפש כמלך במלחמה. ומזה שאמרו כשכפרו במלכות בית דוד אין לנו חלק בדוד וגו' מכלל שבאמת יש לכולם חלק בדוד וכמאמר (שבת סז.) כל ישראל בני מלכים הם. ובחינת משה היא התורה שנקראת תורת משה כל ישראל יש להם חלק באותיות התורה והוא הענין שא' (ב"ק צב) מנא הא מילתא דאמרי אינשי וכן (סנהדרין ז.) ההוא דהוה קאמר ואזיל כו' קרא כתיב. ומצאו ע"ז רמז במקרא והיינו השרש שלהם בתורה. וכן אמר ההוא גברא לר' ינאי ירותתי גבך כו' קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב (כמ"ש ויקרא רבה פ' ט) שכל א' יש לו חלק בתורה אפילו ע"ה שמכונים בית יעקב (כמ"ש בבא מציעא לג :) ובחינת אהרן הכהן כ' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. ובחינת השושבינין משה רבינו ע"ה הוא הדעת שמופיע בקדושת שבת כש"נ כי אות היא ביני וביניכם וגו' לדעת כי אני ה' מקדשכם והוא להמשיך החכמה שבמוח אל הלב הוי לבער מאתו הלב כסיל מב' מפתחי הלב. ומשה רבינו ע"ה שושבינא דמלכא באתערותא דלעילא. ובמתן תורה הוריד השכינה לארץ כמ"ש (ב"ר פ' יט) בא משה והורידה למטה וכן השבת מאתעדל"ע לבד דאני ה' מקדשכם. זהו מצד משה רבינו ע"ה. וכח זה יש גם כן בכל א' מישראל להמשיך האתעדל"ע כמ"ש בשבת זכור וגו' לקדשו וכ' לעשות את השבת. וכן במתן תורה במה שאמרו נעשה ונשמע דר"ל שהם העושים דברי תורה וכמ"ש (ויקרא רבה ר"פ א) גם כן פ' עושי דברו על ישראל. ואהרן שושבינא דמטרוניתא לקרבם לתורה באתערותא דלתתא. וזהו ממלכת כהנים בעבודתן מצידם והשתדלותם. וגוי קדוש זהו רק ע"י כי קדוש אני ה'. ואהרן שושבינא דמטרוניתא להיות קיום לבחינת הדעת מצד המקבל להיות נשמר בלב שלא יתקלקל ח"ו כש"נ כי שפתי כהן ישמרו דעת ששומר הדעת של ישראל. וכידוע שבשעת הקלקול מסר אהרן הכהן נפשו כדי שלא יארע ח"ו קלקול הדעת בכלל ישראל וכמ"ש (ויקרא רבה פ' י) מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל כו' א"ל יודע אני להיכן היתה כוונתך כו' ומן המקדש לא יצא כו' שנבחר לקרב ישראל לאביהם שבשמים וכידוע מסה"ק שפי' מ"ש ברש"י (שמיני מתו"כ) למה אתה בוש לכך נבחרת היינו שמזה עצמו שאתה בוש לכך נבחרת לקרב ישראל כנ"ל. ועל זה אמר ותורה יבקשו מפיהו ששפתיו ישמרו הדעת להיות נקבע בלב וע"י התורה שמוציא מפיו נגמר המבוקש שבלב לפועל המעשה כש"נ בפיך ובלבבך לעשותו. ועל זה יש לומר מ"ש (עירובין סה.) כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו דידוע דיין מרמז לתורה שבעל פה כש"נ ושתו ביין מסכתי וברע"מ (זח"ג רעא ב) יינא דאורייתא דבע"פ וכל שנתפתה ונתפעל בלבו ע"י דברי תורה של עצמו שהוציא מפיו הסימן שיש בו בחינת הדעת קונו כנ"ל בפ' כי שפתי כהן וגו' ואומרים קריבו שושבינין עבידו תיקונין לאפשא זינין ונונין כו' ממ"ש ונונין כו' מבואר דאאכילת סעודה קאי ותיקונין ר"ל תיקון הסעודה כמ"ש אתקינו סעודתא כו' דאף שע"כ הכל מוכן מע"ש בדיבורו זה בכונה הוא מתקן הסעודה שיתן בזה חיות לנשמה יתירה. וקורא לשושבינין הם כחותיו בהמשכת האתעדל"ע ובהתעוררת שלו באתדל"ת. עבידו תקונין לאפשא זינין כי ע"י שמתקנים סעודת שבת בריבוי המינים נעשה תיקון להשראת הדעת בנפשות ישראל שהיא הנשמה יתירה שעז"א בלשון המענג את השבת ר"ל שמענג הנשמה יתירה שנקרא שבת וכדאיתא בזוה"ק פ' זו (רד ב) האי רוחא אתהני בהאי יומא מהנאותן דישראל ומענוגא דלהון כו'. וא' בגמרא (שבת קיח :) במה מענגו בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין וכידוע דענג שבת בא לתקן הקלקול הראשון מהנחש ומין דגים לא היו בקלקול אכילת עה"ד כי היו נכסים במים וגם לא מתו במבול (כמ"ש סנהדרין קח.) ואין בהם שום בירור מאיסור חלב דם וטריפות מפני שהם הבעל חי הראשון שנזכר בהם נפש חיה ולא היה בו שום שבירה. ותרדין א' (ברכות לט.) תביל של תרדין יפה ללב וטוב לעינים וכ"ש לבני מעים. ובקלקול הנחש באכילה כ' וכי תאוה הוא לעינים וע"י שהעין רואה בא הלב חומד ועיקר הקלקול בבני מעים במילוי הכרס וע"י תבשיל של תרדין ניתקן הכל. ושומין אי' (ב"ק פב.) מכניס אהבה ומוציא את הקנאה והוא תיקון קלקול השני הקנאה. ועל זה מרמז לאפשא זינין לפי שבזמנינו אין נמצאים אותם המינים שאז"ל ע"כ אמר סתם לאפשא זינין כי יוכלו למצוא מינים אחרים להיות מכוונים להם. ונונין הם דגים גדולים עם רחשין היינו דגים קטנים והוא מ"ש (שבת שם) אפילו דבר מועט כו' הר"ז עונג מאי היא כסא דהרסנא ופירש"י דגים קטנים כו' והוא גם כן על סמך מאמרם ז"ל (ברכות מ.) הרגיל בדגים קטנים אינו בא לידי חולי מעים ולא עוד שדגים קטנים מפרין ומרבין ומברין כל גופו של אדם. אינו בא לידי חולי מעיים מרמז ג"כ לתיקון הפגם דאכילה כנ"ל ומפרין ומברין כ'ו וכמו כן בא החיות לכללות הנפש יתירה כמו דמברין כל גופו כנ"ל:
3
ד׳למעבד נשמתין ורוחין חדתין דבגמ' (ביצה טז.) אמרו נשמה יתירה ויש גם רוח כמ"ש בזוהר הקדוש פ' זו (רד ב) בב"נ איש נפש דנטלא ומשיך לגביה לההוא רוחא מע"ש כו' ודיירא בה כל יומא דשבתא וכדין ההוא נפש יתירה ברבויא ותועלתא יתיר ממה דהוה ע"ש. והיינו רוחין חדתין הרצון שבלב שנתחדש בנפש ע"י קדושת השבת. וענין הנשמה יתירה הוא המאור פנים והוא ע"י נשמה יתירה שבמוח כש"נ חכמת אדם תאיר פניו ועל זה מרמז ברם אנפין חדתין ורוחין וז"ש עם נפשין ומזוה"ק הנ"ל משמע דליכא נפש. רק הנפש משיג וזוכה להרוח. וזהו למעבד דהיינו על ידי תיקון סעודת שבת שנתרבה הרוח כמ"ש בזוהר הקדוש (שם) האי רוחא אתהני בהאי יומא מהנאותן דישראל כו' ממילא נחשב כאילו אנו עושים את הרוח ונשמה יתירה ע"ד שא' (מגילה יג.) שכל המגדל כו' כאילו ילדו. בתרתין ובתלתין ובתלתא שבשין הוא עפמ"ש בזוהר הקדוש (רז ב) דהא אתקדש מתלתין ותרין שבילין ותלת דרגין דתפוחין קדישין. תלתין ותרין שבילין היינו הל"ב נתיבות חכמה שנרמז בהתחלת וסיום התורה שבהם נשתכלל העולם ע"י ל"ב אלהים שבמעשה בראשית. ותלת דרגין דתפוחין הוא בחינת ג' האבות הק' הרמז בתיבת שבת ש' הא אוקמוה רזא דתלת אבהן דמתאחדן בבת יחידה כמ"ש (שם רד א) ולשון תלתא שבשין הוא תרגום של שלשה שריגים ואי' (ב"ר פ' פח) ובגפן שלשה שריגים משה אהרן ומרים והוא ענין א' עם בחינת ג' האבות דמרים מרמז על בחינת אברהם אבינו ע"ה כי הבאר מרמז על תורה שבעל פה (כמו שנת' חנוכה מא' כה ד"ה ובגמ' ע"ש) והוא מדתו של אברהם אבינו ע"ה דכ' יוקח נא מעט מים ומים הם חסדים כידוע. ואיתא (ב"ר פ' סא) זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו חכמה. והוא בחינת תורה שבעל פה ותורת חסד על לשונה. ומשה שהוא שורש תורה שבכתב וא' (זח"ג פ סע"ב) אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא והוא בחינת יצחק ועדש"נ מימינו אש דת למו. גם המן והבאר דאורייתא דבכתב שהוא לחם מן השמים ותורה שבעל פה הוא משקה יינא דאורייתא דבע"פ (כמש"ש רעא ב). ועננא דאהרן הוא בחינת סוכת שלום וכ' ויעקב נסע סוכותה וע"ש זה אומרים בשבת הפורש סוכת שלום כו' דהא סכת שלום פריסא כו' כמ"ש בזוהר הקדוש:
4
ה׳ועטורין שבעין לה ומלכא דלעילא דיתעטר כלא כו'. ענין העטרות הוא מה דאיתא (ברכות יז.) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם כ'ו ולשון עטרותיהם משמע שלהם והיינו העטרות שזכו כל ישראל במעמד הר סיני כנגד נעשה ונשמע כמ"ש (שבת פח.) ועתיד הקב"ה להחזירן לנו שנאמר ושמחת עולם על ראשם שמחה שמעולם על ראשם. וגם בשבת יש לנו הארה מאלו העטרות כמ"ש בפע"ח (שער השבת פ' ח) עמ"ש ישמח משה במתנת חלקו דאותן הכתרים דמתן תורה שא' בגמ' (שם) וכולן זכה משה ונטלן. בשבת מחזירם לישראל ע"ש. ועוד אי' בגמ' (מגילה טו :) עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק כו' יכול לכל ת"ל לשאר עמו למי שמשים עצמו כשירים כו' והיינו כי העטרות של נעשה ונשמע זוכה כל צדיק ע"י מעשיו אבל העטרה של הקב"ה בעצמו כביכול אינו זוכה רק מי שמשים עצמו כשירים להיות כאין ע"י זה זוכה להשיג אור הכתר עליו שנקרא אין כידוע. וכש"נ מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. ועל זה מרמז הפ' בעטרה שעטרה לו אמו וא' (שמות רבה פ' נב) לא זז מחבבה כו' ועד שקראה אמי. כי זהו העטרה שעתיד הקב"ה כביכול להיות בעצמו בראש כל צדיק הוא מכונה כאלו הם עושים העטרה להקב"ה כי בזה שמשיגים עד בחינת כתר דהיינו העטרה בראש כל צדיק הוא בעצם העטרה של הקב"ה שעטרה לו אמו כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכל האצילות עד הכתר הוא לערך המקבלים. ובשבת שהוא מעין העולם הבא זוכין גם להעטרות של הקב"ה. ומלכא דלעילא היינו שגם הוא מתעטר על ידי שהם מתעטרין כנ"ל. והגם שהוא רק לשאר עמו ע"י קדושת שבת נעשים דכא ושפל רוח ע"י שמשיגים יותר מגדולתו ית' וכמה שנאמר כי אתם המעט וגו' (וכמ"ש חולין פט.) וכמו שדרש בתדב"א (ריש סא"ר) ואי זה מקום מנוחתי על השבת וכ' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו' (ונת' במ"א) וזה המרומז ג"כ במ"ש נעביד להון כתרין כו' בשבעין עטורין דעל גבי חשמין נעביד כו' בשבעין עטורין מרמז על הכתרים של השפעת הקדושה מהשי"ת בעצם וזה שבעין שכל השבעה מדות הקדושים כלולים מעשר והיינו השפעת כל הקומה הקדושה. דכל גבי חמשין המה הכתרים של נעשה ונשמע שהם מחמשים שערי בינה שמצד האדם מצד בינת הלב והשבעין עטורין שעל גביהם הם ממלכא דלעילא כאמור:
5
ו׳בזוה"ק פ' זו (רד א) כד עאל שבתא אצטריכו אינון עמא קדישא לאתחאה גרמייהו משמושא דחול מ"ט כו' וכד בעא ב"נ לנפקא מההוא רוחא ולאעלא ברוחא אחרא קדישא עלאה בעי לאסחאה גרמיה למשרי עליה ההוא רוחא עלאה קדישא. והענין דבכניסת שבת משיג הישראל נשמה יתירה דשבת הוא נייחא ואי' (מדברי תורה בראשית) ואמר רחמנא נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחי ביה אנא דכתיב וינת ביום השביעי ע"כ ברך ה' וגו'. והיינו דכמו דכ' בהשי"ת בסוף יום הששי וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ונדרש (ב"ר פ' ט) על כל ההיפך מהטוב. שאז מצא עולמו חן בעיניו (כמש"ש) עולמי הלואי תהא מעלית חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו והיה לו נייחא בעולמו כן צריך האדם להיות לו נייחא מכל מעשה ו' ימי המעשה שעברו. ועל כן צריך לאסחאה גרמיה משמושא דחול וכעין מה שנאמר רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם שבשבת הזמן לתקן כל ימי המעשה. ועז"נ מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ובפרדר"א (פ' יט) המזמור הזה כו' שכל מי שיודה פשעיו ועוזב ניצול מדינה של גיהנם ועדש"נ מודה ועוזב ירוחם. וצריך מקודם להסיר רוע מעלליכם. ואמר דבעי לאסחאה גרמיה למשרי הליה ההוא רוחא קדישא עלאה היינו הנשמה יתירה שכן הלשון בזוהר הקדוש (לק' ע"ב) ואתעטר האי רוחא מעילא ותתא כו' בעטרא דלעילא ותתא כו' כל נפשאן דישראל מתעטרן ביומא דשבתא ועטרא דלהון דשריא האי רוחא בגוויהו כו' ע"ש קרי להנשמה יתירה עטרא וכן הלשון בזוהר הקדוש (תרומה קלה ב) וכלהו מתעטרן בנשמתין חדתין כו' בנצו"א בגליון שהנשמה יתירה היינו הכתרים דמתן תורה שמחזיר משה רבינו ע"ה לישראל כמ"ש בפע"ח וז"ש וי נפש דאבדת כו' שהכתרים אבדו ישראל אחר שחטאו ובאו ופרקום. והנה בשעת מתן תורה כי אני אמרתי אלהים אתם דלא הוו מייתי (כמ"ש ע"ז ה.) וכיון שהיה חירות ממה"ת היה חירות גם מיצר הרע שהכל א' כמ"ש בגמרא (ב"ב טז.) וכ"כ במדרש (שהש"ר פ' ישקני) שכששמעו ישראל דיבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם. וכיון שמשיג ישראל בכניסת שבת הנשמה יתירה והיינו הכתרים דמתן תורה שמחזיר משה לישראל היינו שנעקר היצר הרע מלבם שע"י שמירת שבת האדם משומר מן העבירה כמ"ש (מכילתא בשלח) ובפע"ח ריש שער השבת שניצול מקטרוג היצר הרע כל השבוע והוא ממה שנאמר. שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. ועל כן צריך לאסחאה גרמיה כענין שנאמר רחצו הזכו וגו'. וכעין מ"ש הרמב"ם ז"ל (סוף ה' מקואות) בענין הטבילה שהוא גזה"כ ואף על פי כן רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות שהן מחשבות האון ודיעות הרעות כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור כו' שעיקר הוא כונת הלב להתטהר ולהתקדש. וכעין שמצינו בפ' עגלה ערופה וכל זקני העיר וגו' ירחצו את ידיהם וגו' ידינו לא שפכו וגו' והיינו שאין אנו חייבין בדבר. וכן ענין לאסחאה גרמיה הוא רחצו הזכו וגו'. ומצינו רמז לזה בגמרא (שבת כה :) ע"ש מביאין לו עריבה מליאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו כו' ודומה למלאך ה' צבאות והוא דכמו מלאך אינו יודע משום רע שאין בהם יצר הרע כמ"ש (שם פט.) יצר הרע יש ביניכם. וכן אחר הרחיצה משיג הנשמה שהם הכתרים דמתן תורה שנעקר יצר הרע מלב וכנ"ל. וזה מ"ש ובמנרתא טבתא דנהרא על רישין והוא כמו הולד במעי אמו שאין לו יצר הרע שהיצר הרע שולט רק משעת יציאה (כמ"ש סנהדרין צא :) ואמרו (נדה ל :) שנר דולק לו על ראשו כו' בהלו נרו עלי ראשי שאז הנשמה על הראש. ואיתא (שבת לב.) נשמה שנתתי בכם קרויה נר על עסקי נר הזהרתי אתכם וכמ"ש (ב"ר סו"פ יז) היא כבתה נרו של אדם כו' וכ"כ במדברי תורה (ר"פ נח) משמו שע"י הדלקת נר שבת מתקנים קלקול אדם הראשון שהוא שליטת היצר הרע. וזוכין לאור הנשמה שיהיה על הראש כמו במעי אמו שאין שליטת יצר הרע וזהו ובמנרתא טבתא דנהרא על רישין. וכ' ביום הניח ה' לך מעצבך ורגזך וגו' ונדרש (זח"א מח ב) על יום השבת דדייק מדלא כ' בהניח רק ביום הניח והיינו בשבת שהוא יום הניח ה' לך. ואז ניצול מקטרוג יצר הרע וזש"נ מעצבך והיינו היצר הרע שנדרש (תמורה טז.) לבלתי עצבי שלא ישגבני יצר הרע מלשנות. ומרגזך היינו גם כן מרוגש מלחמת היצר הרע שא' (ברכות ה.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע כו'. ובזוהר הקדוש פ' זו (רד א) ובההיא נשמתא יתירא נשיין כל עצבא וחימתא כו' והיינו ג"כ דדרש ביום הניח וגו' על השבת כנ"ל. רק מפרש רגזך על כעס ורוגז והוא גם כן על היצר הרע עפמ"ש (נדרים כב.) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו כו' שהכעס שורש היצר הרע. ולכן אמר למעלה דבעי לאסחאה גרמיה למשרי עליה רוחא קדישא עלאה שכיון שבכניסת שבת זוכה להנשמה יתירה שנעקר יצר הרע מתבו צריך מקודם לאסחאה גרמיה כענין שנאמר רחצו הזכו וגו' לתקן העבר בימי המעשה. ובס' החינוך כ' בענין הטבילה שהוא נעשה בריה חדשה שנכנס במים כמו שהיה העולם בתחלת הבריאה מים במים. וזה גם כן המכוון בטבילה בע"ש שנעשה בשבת בריה חדשה בלא שליטת יצר הרע כמו שעשה האלהים את האדם ישר. והעיקר המכוון שהוא רחצו הזכו וכרמז הרמב"ם ז"ל בענין הטבילה. וכמו בחמין של ר"י בר' אלעאי שדומה למלאך ה' צבאות וכמו שאמרנו. וכן מפורש בתורה בכהן הנכנס לעבודה ורחצו ידיהם ורגליהם וגו'. וכן בשבת שהוא בזמן כמו המקדש במקום (כמו שנת' כ"פ) כשנכנס לשבת צריך לאסחאה גרמיה. וכן תקנו חכמים נט"י לסעודה ונסמך על מה שנאמר והתקדשתם אלו מים ראשונים (כמ"ש ברכות נג סע"ב) שהנטילה מורה שאינו מכוין להנאת עצמו וזהו הקדושה. ובשבת כל אכילת ישראל בקדושה ומדת שמאי הזקן שאכל כל ימיו לכבוד שבת (כמ"ש ביצה טז.) שרצה שיהיה כל הימים סעודת מצוה ע"י המכוון לכבוד שבת והלל מדה אחרת היתה לו שאמר שיוכל להיות לו מכוון לש"ש גם באכילות חול שהוא כמאכיל לאכסניא כמ"ש בהלל (ויקרא רבה פ' לד) שלא ידע כלל מהנאת עצמו (ונת' תולדות סו' מא' ב) וזה ענין נטילת ידים שהוא מצוה ומברכין אשר קדשנו במצותיו. והוא כעין רחיצת ידים בעגלה ערופה. והיינו שאין לו נגיעה בזה ואינו מכוון להנאת הגוף וזהו והתקדשתם. ובשבת כשמשיגים הנשמה יתירה שהם הכתרים כנ"ל היינו שמתקנים קלקול הנחש. ממילא אכילת כל ישראל בקדושה:
6
ז׳ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו. בזוה"ק פ' זו (רד ב) ההוא אתפשטותא כד אתוסף קדושין וברכאן מלעילא על ההוא נקודה כו' וכ' בהג"ה רח"ו ז"ל קדושן חכמה וברכאן בינה וכן בזוה"ק (תרומה קמה ב) כדין ההוא מלכא אסתלק לעילא ואתמליא מכל קדושין ומכל ברכאן כו' ודא איהו תיאובתא דמלכא עלאה כד אתמלי קדושן וברכאן ואריק לתתא. וכ' ג"כ בהג"ה רח"ו ז"ל קדושין חכמה ברכאן בינה. והיינו דשם מדבר מקב"ה ז"א וכאן מדבר משכינתא ועד"ש בזוהר הקדוש (יתרו פח א) והאי יומא מליא רישיה דז"א כו' ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין. והנה קדושין חכמה הוא עפמ"ש בזוהר הקדוש (תרומה שם וש"מ) חכמה קודש עלאה וכתיב כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. דחכמה הוא מה שלומד מחבירו. וכן חכמה קודש עלאה התורה שבכתב שניתן מהשמים ומדת חכמה נגדה מאמר יהי אור דאיתא (ב"ר פ"ג) דה' פעמים אורה שבה כנגד ה' חומשי תורה. ובינה היינו שמבין דבר מתוך דבר. וזהו מפיו דעת ותבונה שהוא התורה שבעל פה מפיו של הקב"ה כמ"ש דברי אשר שמתי בפיך והיינו שמבין דבר מתוך דבר ודעת היינו מה שאין אדם יכול להשיג ע"פ הבנתו ושכלו רק שזוכה ע"י רוה"ק עד"ש (ב"ב יב :) דאמר גברא רבא מילתא ומתאמרה הלכה למשה מסיני כותיה וכ' הרמב"ן שהוא ע"י רוה"ק ועז"א חכם עדיף מנביא וזהו דעת וכמ"ש רש"י (תשא) ובדעת רוח הקודש. וז"ש וברכאן בינה כמו שאמרנו דברכה הוא ריבוי כמו ברכה דאדם ודגים. ובריש ס' הבהיר דברכה התורה נקראת ברכה כו' וכמו שאמרנו (ונת' מא' א) שהוא רק התורה שבעל פה היא ארוכה מארץ וגו' ועז"א ברכת ה' היא תעשיר זו השבת (כמ"ש ב"ר ר"פ יא) והיינו עשירות דתורה שבעל פה עד"ש (מדברי תורה תשא ג) ע"פ והשבע לעשיר וגו' בעשירי תורה אני מדבר ולא בעשירי ממון כו' וכן נדרש (תמורה טז.) עשיר ורש נפגשו מי שעשה חכם לזה כו'. ועשירות היינו בתורה שבעל פה דתורה שבכתב הרי כרוכה מונחת כל מי שרוצה ללמוד יבא וילמוד (כמ"ש קידושין סו.) ובשבת זוכין לריבוי השפעה בתורה שבעל פה וזהו ברכאן בינה כנ"ל. וכ' ה' בחכמה יסד ארץ חכמה תורה שבכתב כנ"ל ובו נברא העולם כמ"ש (ריש ב"ר) שהתורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. כונן שמים בתבונה היינו התורה שבעל פה בינה כנ"ל. וכונן לשון שכלול ועדמ"ש (זח"א מז ב) ביום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהו יום ז' וביה אשתכלל עלמא כו' והיינו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. והיינו כמו שצפה השי"ת שאין העולם מתקיים שיהיה הקלקול ונצרך הרב חכמה לתקן הרב כעס. בדעתו תהומות נבקעו ג"כ מרמז לתורה שבעל פה עפמ"ש (זח"א קיז א) דנרמז במה שנאמר נבקעו כל מעינות תהום רבה מבועי דחכמתא לתתא. (ונת' ויצא מא' ב) וכתיב בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן היינו שהשכלול הוא בתורה שבעל פה כאמור. ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים היינו מי שזוכה להתורה שבעל פה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס עד"ש (מ"ר ומדברי תורה חקת) כל יקר ראתה עינו זה רע"ק וחביריו דברים שלא נגלו למשה נגלו לרע"ק וחביריו (ונת' כ"פ) וזהו נקרא עשיר בדעת עשירי תורה וזש"נ כל הון יקר ונעים. והנה הסדר מהשי"ת קדושה ואחר כך ברכה חכמה ובינה. אבל האדם מצדו לא יוכל לקבל הקדושה עד שיקבל הברכה שהוא הריבוי בתורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס ואחר כך זוכה לקדושה. ועל כן כ' מקודם ויברך אלהים את יום השביעי ואחר כך ויקדש אותו שמשיג החכמה מהשי"ת. וכמ"ש סור מרע ועשה טוב. וכן שבת שהוא יחוד קודשא בריך הוא וישראל וכתיב כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. לכן צריך לאסחאה גרמיה כענין רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם ואחר כך יוכלו לזכות לקדושת השבת. ולית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא (כמ"ש זח"א רב א) וכבר אמרנו דהיינו תורה שבעל פה עד"ש (סוכה נב ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש שהוא מקום חידוש הלכות דתורה שבעל פה. ועל כן הוזכר ברכה ואחר כך קדושה כנ"ל. וכן אומרים ברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים. ברכה הוא אף בימי החול דת"ח דמשתדלי באורייתא דמיין לשבתות כמ"ש (זח"ג קכד סע"ב) ואף בחול זוכין לריבוי וברכה בתורה שבעל פה. וכן כ' ברוך ה' יום יום וא' (ברכות מ.) כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו ופירש"י שם על שבת מעין שבת ביו"ט מעין יו"ט אך בסוכה (מו.) פירש"י בחול מעין של חול ע"ש. שאף בחול יש ברכה כנ"ל. וזהו ברכתו מכל הימים שבשבת כל א' מישראל כת"ח וזוכה לריבוי השפעה בתורה שבעל פה. וקדשתו מכל הזמנים שהזמנים נקראו מקראי קודש זמינין דקדש דישראל מקדשי ומזמני לקודש עלאה לזכות לחכמה עלאה ובשבת זוכין לכל הקדושות מהזמנים שהם ו' זמנים כנגד ו' המדות. ושבת כלול מכל קדושות הזמנים (ונת' פ' ויצא מא' ג באריכות):
7
ח׳ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי וגו' בפרשה זו נזכר השבת קודם שנצטוו על מלאכת המשכן ממשה רבינו ע"ה. וכן בציווי השי"ת למשה נאמר השבת רק שם נאמר בפ' תשא אחר ציווי מלאכת המשכן בפ' תרומה תצוה. הענין עפמ"ש (שבת סט :) מר סבר כברייתו של עולם ומר סבר כאדם הראשון. שברייתו של עולם ומר סבר כאדם הראשון. שברייתו של עולם היו מקודם ו' ימי המעשה ואחר כך שבת ולאדם הראשון שנוצר בע"ש ניתן השבת ואחר כך ו' ימי המעשה. והיינו דעיקר ברייתו של עולם היה להיות עיקר שכינה בתחתונים (כמ"ש ב"ר פ' יט) ואמרו (מ"ר ר"פ זו) בג' דברים הללו נברא העולם שנ' ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. בדעתו וגו' ובג' דברים הללו נעשה המשכן כו' ובג' דברים הללו נבנה בית המקדש כו' וכן לעתיד בג' דברים הללו נבנה כו' והיינו שהעולם נברא בתורה שבכתב כמ"ש (ריש ב"ר) אני הייתי כלי אומנתו כו' ובטובו מחדש בכל יום מעשה בראשית היינו ע"י חידוש הלכה שהקב"ה מחדש בכל יום בב"ד של מעלה (כמש"ש פ' מט) והיה השי"ת עוסק בימי המעשה במלאכת המשכן שכל העולם נברא להיות משכן לשכינה בתחתונים ואחר כך בא השבת וציוה השי"ת לישראל נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחי ביה אנא (כמ"ש מדברי תורה בראשית משאלתות) והיינו שציוה לישראל שגם הם יעסקו בימי המעשה במלאכת המשכן. והוא דחידו שהלכות דתורה שבעל פה ניתן לחכמים ואף השי"ת שומע לב"ד של מטה כמ"ש (בבא מציעא פו.) וע"ש כך נקראו ת"ח בנאין שעוסקין בבנינו של עולם (כמ"ש שבת קיד.) והיינו ממלאכת המשכן כאמור. ואחר כך נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחי ביה אנא וכן כ' בדברות ראשונות כי ששת ימים וגו' ויניח ביום השביעי על כן ברך וגו'. אך לאדם הראשון שקלקל ביום ו' ניתן לו השבת שיוכל לתקן הקלקול ואחר כך יזכה להכניס קדושה לימי המעשה שכל מה שיעשה יהיה מלאכת המשכן ע"י הכונה לשם שמים וכמו שאמרנו כ"פ מהרמב"ם (בה' דעות ובפרקיו) שכשמכוין במעשיו בעניני עוה"ז לשם שמים כגון לקבוע עתים לתורה ולגדל בניו לת"ת נעשה מלאכתו עבודה לשמים. והיינו מעשה המצוה שנקרא מעשה המשכן. וכן בדברות אחרונות שאחר הקלקול כתיב וזכרת כי עבד היית וגו' ויוציאך ה' וגו' על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. והוא שקדושת השבת יועיל לתקן הקלקול וכענין יציאת מצרים ויוציאך וגו'. וכ' לעשות וגו' דאף דכ' לדעת כי אני ה' מקדשכם מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש לתנה לישראל (כמ"ש שבת י :) מכל מקום צריך האדם מצדו להכין א"ע להכניס קדושה לשבת ע"י היראה ותשובה לאסחאה גרמיה רחצו הזכו ואז השי"ת עוזר לו להוציאו מכל רע כמו ביציאת מצרים. ואחר כך יוכלו לזכות להכניס קדושה לימי המעשה שכל מה שיעסקו בהם יהיה בקדושה וכמו מעשה המשכן. ויש לומר שזה הענין שבפ' תשא כ' השבת אחר ציווי מלאכת המשכן וכמ"ש הרמב"ן (ר"פ זו) שהפרשיות נאמרו כסדר והציווי למשה רבינו על מלאכת המשכן היה קודם הקלקול אך משה רבינו ע"ה אמר לישראל הציווי על מלאכת המשכן אחר יום הכפורים וכ"כ בזוהר הקדוש (קצה א) מה כתיב בקדמיתא מאת כל איש וגו' ע"ש וכן א' בזוה"ק (קצז א) ועובדא דמשכנא לא אתעביד אלא מישראל בלחודייהו כו' ע"ש. (וכ"כ בגליון הזוה"ק) ועל כן בפ' תשא קודם הקלקול נאמר השבת אחר ציווי מלאכת המשכן והיינו נוחו ביה כי היכי דנחי ביה אנא שיעסקו בימי המעשה במלאכת המשכן ואחר כך יהיה השבת מה שאין כן בפ' זו אחר הקלקול הקדים להם משה רבינו ע"ה השבת למלאכת המשכן שע"י השבת שיזכו לריבוי השפעה בתורה שבעל פה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס יוכלו לתקן הקלקול ואחר כך יזכו להכניס קדושה לימי המעשה שיהיו מעשיהן לשם שמים ויהיה כמלאכת המשכן כאדם הראשון ששמר השבת ואחר כך היה לו ו' ימי המעשה. וזה שאומרים במוש"ק ויהי נעם ה' אלהינו עלינו וגו' שזה הברכה שברכם משה בגמר מלאכת המשכן (כמ"ש מ"ר נשא פ' יב והובא ברש"י פקודי) תשרה השכינה במעשה ידיכם. וכן בשבת שנשאר בזמן כמו המקדש בעולם ואף אחר הקלקול שוכן השי"ת בשבת בלב בני ישראל. מבקשים במוצאי שבת ויהי נעם ה' אלהינו עלינו שתשרה שכינה במעשה ידינו ואף בימי החול יהיה כל מעשינו לש"ש ויהיה כמלאכת המשכן וכדש"נ לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו שבשבת הכל יושבים בבית ה' ובהיכלא דמלכא ומבקשים שיושאר הקדושה לעולם שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו' (ונת' במ"א). ואמר בב' פרשיות שבת שבפ' תשא ופרשה זו העונש למחלל שבת שם כ' מחלליה מות יומת וגו' וכן כאן כתיב כל העושה בו מלאכה יומת. והוא דאחר שאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם שהשי"ת נותן המתנה טובה דשבת לישראל והיינו שיהיו ישראל כמו מקדש משכן לשכינה וזש"נ מקדשכם שעושה אתכם בחינת מקדש (כמו שנת' תשא מא' ז וש"מ) ושמא יאמר האדם שיוכל לסמוך ע"ז כיון שבשבת מחזיר משה רבינו ע"ה הכתרים דמתן תורה לישראל והיינו שיזכו כמו במתן תורה דנעקר יצר הרע מלבם (כמו שנת' מא' ו) ויסמוך על קדושת השבת ע"ז נאמר ושמרתם את השבת וגו' מחלליה וגו' שמכל מקום צריך האדם לשמור עצמו שלא יכנוס ח"ו היצר הרע. אף דאמת המשמר שבת כהילכתה משומר מן העבירה ומקטרוג יצר הרע יכול לכנוס בלב שיחלל השבת ח"ו. וכמו שאמרנו במ"ש (שוח"ט תהלם צב ז') הבלים אמר קהלת כו' שבת חוזר ומסתכל כו' ולא מצא אלא קדושה ומנוחה אחר כך הסתכל שאדם חוטא בו ומתחייב בנפשו ואמר הכל הבל. שהוא דאחר שאמר ו' הבלים כנגד ו' ימי המעשה נסתכל בשבת ומצא רק קדושה ומנוחה וסבור שאין בו הבל אך כיון שראה דכ' מחלליה וגו' שיוכל היצר הרע לכנוס שיחלל השבת ח"ו אמר גם זה הבל. וכן כאן בפרשה זו שמורה שע"י השבת יוכל לתקן הקלקול וכמו שאמרנו. אמר גם כן עונש המחלל שבת. שלא יאמר האדם כיון שע"י קדושת השבת יוכל לתקן הכל וינצל מקטרוג היצר הרע להבא שוב אין לו פחד. ע"ז הזהירו השי"ת בעונש מחלל שבת שהיצר הרע יכול לכנוס שיחללו ח"ו. וכמו במתן תורה דאף דנעקר יצר הרע לגמרי מכל מקום חזר אחר כך למקומו. וכן כ' לא תבערו אש דקאי על אש דגיהנם (כמ"ש בזה"ק דף רג ע"ש) בכל מושבותיכם היינו שאף ביום השבת שהוא בכל מושבותיכם כל הנייחא שלכם מכל מקום צריך ליזהר מנורא דיצר הרע וגיהנם שיוכל לשלוט אף בשבת ויוכל לגרום שלא להיות שומר שבת כנ"ל. אבל מי שזוכה להיות משמר שבת כהילכתה הוא בפרט נגאל מיד שנגאל מכל רע וזוכה שיעקר יצר הרע מלבו ולא ישוב עוד כמו שיהיה לעתיד. ואם היו כל ישראל משמרין שבת היו מיד נגאלין. אך העולם נידון אחר רובו. אבל כל נפש בפרט ע"י שמירת שבת כהילכתה נגאל מיד:
8
ט׳לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. בגמ' (שבת ע.) הבערה ללאו יצאת ר' נתן אומר לחלק יצאת. והנה למ"ד ללאו יצאת מובן דרק הבערה יצאת ללאו אבל למ"ד לחלק יצאת יש להבין למה יצאהמלאכת הבערה דייקא לחלק ולא מלאכה אחרת. אך בתקו"ז (תי' מח) אי' זכאה מאן דנטר דירה לשבת דאיהו לבא דלא אתקריב תמן עציבא דטחול וכעס דמרה דאיהו נורא דגיהנם דעלה אתמר לא תבערו אש וגו' דכל מאן דכעיס כאילו אוקיד נורא דגיהנם ע"ש. וכ"ה בזוה"ק פ' זו (רג סע"ב) דקאי על אש גיהנם והענין כמו שאמרנו דכל ג' הקליפות הקנאה והתאוה והכבוד נקראו אש. הקנאה והכעס כ' וחמתו בערה בו וכדומה והוא קליפת עשו הפסולת דיצחק שהוא אש גבורה דקדושה. והתאוה ג"כ כ' (הושע ז׳:ד׳) כולם מנאפים כמו תנור בוערה מאופה ובגמ' (קידושין פא.) נפיק מיניה כי עמודא דנורא א"ל חזי דאת נורא והוא קליפת ישמעאל פסולת ממדת חסד דקדושה דאברהם אבינו וגם באהבה מצינו מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו' רשפיה רשפי אש וגו' וכן הפסולת שהם חמדות ואהבות זרות נקראו אש. והגאוה ידוע שטבע האש עולה למעלה. וכן חטא ע"ז שמסתעף מקליפת הגאוה (כמו שנת' פרה מא' ח) יצר הרע דע"ז גם כן מצינו (יומא סט :) נפיק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים כו' ע"ש. וז"ש (ברכות ח.) תתק"ג מיני מיתה כו' הם גימט' ג"פ אש הנ"ל שהם היפך החיים. וכנגד זה בקדושה האבות הק' אברהם ויצחק אהבה ויראה דקדושה ויעקב השפלות כמה שנאמר קטונתי וגו' וא' (ב"ר פ' ע"א) כ"מ שנזכר דל עני ואביון בישראל הכתוב מדבר ועליו נדרש (שם פ' סח) שאמר אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני מאין יבא עזרי וכו' (ונת' עוד פ' וירא סו' מ"א וש"מ) והאש דג' קליפות הנזכר שהוא נורא דיצר הרע הוא גם כן נורא דגיהנם כמ"ש (שם פ' ו) לא יום ולא גיהנם אלא אש שיוצא מגופן של רשעים כו' רוחכם אש תאכלכם. ובשבת שהוא ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו כמ"ש בזוה"ק פ' זו והיינו שזוכין ישראל לקדושת ג' האבות הקדושים שהם שורש חיי עולם היפך הג' קליפות הנז' שמוציאין האדם מעולם נאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת שניצולים באמת מג' אש דקליפה ואש דגיהנם וכמ"ש במכילתא בשלח מפ' דשומר שבת מחללו ושומר ידו וגו' שהמשמר שבת משומר מן העבירה ומזה מ"ש בפע"ח ריש שער השבת שניצול מקטרוג היצר הרע כל ימי השבוע. ויש לומר שעז"נ בכל מושבותיכם שכבר דקדקו (יבמות ו :) מושבות דכתב רחמנא בשבת למה לי ודרשוהו לענין מיתת ב"ד ע"ש ויש לומר שמרמז דמושבותיכם היינו הנייחא שלכם והיצר הרע מטעה את האדם להיות לו נייחא מקליפת הקנאה או התאוה והכבוד. ועז"א שלא תבערואש בכל מושבותיכם שלא יהיה לכם נייחא מאש דקליפות רק יהיה להם נייחא מקדושת ג' אבות שתזכו בשבת כנ"ל. ועז"נ לשון כל דלשון כל יתכן על ג' וכמ"ש התוי"ט (סוף פרה) ואמרנו סעד לזה ממ"ש (ב"ר סו"פ צ) ע"פ ויהי רעב בכל הארצות בשלש ארצות כו' (ונת' ויחי מא' ג) וזש"נ בכל מושבותיכם בכל הנייחא שלכם שמטעה היצר הרע להיות נייחא לכם מג' קליפות שנקראו אש רק יהיה לכם נייחא מג' קדושת האבות שהם היפך הג' קליפות הנ"ל. ובשבת בת מתעטרא באבהן. ולרמז זה יצאה הבערה לחלק כנ"ל:
9
י׳את קלעי החצר את עמודיו ואת אדניה וגו' פירש"י הרי חצר קרוי כאן לשון זכר ולשון נקבה כו' נרמז בחצר לשון זכר בעמודיו בו' ובאדנים לשון נקבה בה' והיינו דו' איקרי אות אמת למ"ש בזוה"ק (ר"פ ויקרא) אמת אלף בראשון של אותיות מ"ם באמצע תיו בסוף ע"ש אני ראשון ואני אחרון (כמ"ש ב"ר פ' פא) והיינו היה הווה ויהיה שם הוי"ה. וכ"כ בזוה"ק (ח"ג רנח א) ו' ת"ת קב"ה ה' מלכות וזה שנאמר אדניה בה' לרמז על ה' תתאה. ובתיבה זו יש כל אותיות שם אדנ"י ששם זה כנגד מלכות (כמש"ש יא ב) ואחר כך ה' שרומז ג"כ למלכות ה' תתאה. והענין שמצד האדם מה ה' שואל כי אם ליראה ועל זה מורה שם אדנ"י ועדש"נ ואם אדונים אני איה מוראי. וא' (זח"א ה ב) שבת דמע"ש איהי יראה ושריא בה יראה וזהו אדני"ה לשון נקבה והוא להוריק הרע מלב כסיל לשמאלו. ואחר כך זוכין לדברי תורה שיכנס בלב חכם לימינו ועל זה מורה עמודים שנכנסים באדנים. וזהו תורה שבכתב קב"ה תורה איקרי (כמ"ש זח"ב ס א) ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס שאלמלא חטאו היה די בה' חומשי תורה (כמ"ש נדרים כב :). ומתחיל פרשה זו בפ' השבת וכ' אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים וגו'. ואף דכל מצות שבת הוא בשב וא"ת וכש"נ כל העושה בו מלאכה וגו' והאיך שייך לשון לעשות וגו'. גם אלה הדברים לשון רבים ומצות שבת מצוה אחת. ובגמ' (שבת ע.) נדרש דברים הדברים אלה אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה. ויתכן לשון אלה הדברים. אבל מה שנאמר לעשות אותם ק' דהמצוה שלא לעשות. אך הענין עפמ"ש בתקו"ז (תי' מח) ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת תרין זמנין אדכר הכא שבת לקבל שכינתא עלאה ותתאה. והיינו ה' עלאה ה' תתאה שבת עלאה שבת תתאה. ואחר כך א' לדרתם זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצר הרע כו' וזהו מה שנאמר לעשות אותם לעשות שבת עלאה שיהיה הלב משכן לשכינה בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצר הרע. והם הב' שבתות שמקודם זוכה האדם לשבת תתאה שהיא היראה איהי יראה ושריא בה יראה. ואחר כך זוכה להכניס קדושה בלב עד שיועיל אף לימי המעשה שאחריו שיהיה כל מעשיו לשם שמים ויהיה כמלאכת המשכן. ויש לומר דמהאי טעמא כתיב כאן תיעשה מלאכה דמשמע מעצמה. דכיון שיזכו לשבת ויהיה כל מלאכתו כמלאכת המשכן ומלאכת שמים נעשה ממילא וכמ"ש בזוה"ק (פקודי רכב סע"ב) והבית בהבנותו כו' דאיהי אשתלימת מגרמה כו' נבנה הוא מגרמיה נבנה וכן בכל עבידתא דאיהי קדישא איהי אשתלימת מגרמה ע"ש וכ"כ במ"ר (ריש שה"ש). ובגמ' (כתובות ה.) ואלו במעשה ידיהם של צדיקים כו' ע"ש דקרי למעשה הצדיקים כוננו ידיך. וכן ומעשה ידיו והכל מהאי טעמא שנעשה מאליו ע"י השי"ת. וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון מנוחת מרגוע שיזכו לשבת עלאה שיהיה משכן לשכינה בתרי בתי לבא שע"ז מרמזים האדנים ועמודים כנ"ל. ואז אתפני יצר הרע מכל וכל ועל ידי זה לא יוכל עוד היצר הרע לכנוס שיחלל ח"ו שבת בל"ט מלאכות הנרמזים בתיבות אל"ה הדברים כמ"ש בגמ'. דבלא"ה אף שזוכין ע"י שמירת שבת להיות משומר מן העבירה ולהנצל מקטרוג היצר הרע כש"נשומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע וכמו שאמרנו מהמכילתא ופע"ח. מכל מקום אחר שבת חוזר יצר הרע למקומו. וגם בשבת יכול ג"כ לכנוס היצר הרע לפתות להיות מכל מחלליה שהרי הנחש נכנס לג"ע לפתות לאדם הראשון ומטעם זה אמר שלמה המלך ע"ה גם זה הבל כנגד יום השבת כמ"ש (שוח"ט תהלים צב ונת' מא' ח) שע"כ נאמר כאן עונש המחלל שבת. אבל כיון שיזכו לעשות אותם דייקא הב' שבתות שיזכו לשבת עלאה דאתפני יצר הרע מתמן לגמרי אז נגאל מכל וכל. וכן אמר לא תבערו אש וגו' שאמרנו שמרמז לאש דיצר הרע וגו' קליפות הקנאה והתאוה וכבוד שניצולים מהם בשבת כשזוכין לקדושת ג' האבות (ונת' מא' ט) ומכל מקום אחר שבת שוב אינו בטוח מיצר הרע שיכול לחזור כמו שחזר במתן תורה שנעקר גם כן בדבור לא יהיה לך. אבל אחר שיזכו לעשות אותם לזכות לשבת עלאה נגאלין מכל וכל:
10
י״אשהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום. בגמר השבת מבקשים על ברכה ושלום וברכה היינו ריבוי השפעה בתורה שבעל פה כמו שאמרנו מס' הבהיר. וברכה זו הוא רק ע"י השלום שהוא כלי מחזיק ברכה (כמו שנת' מא' א ע"ש). ועיקר השלום הוא מקטרוג היצר הרע שהוא האויב הנלחם תמיד וכמ"ש (ב"ר פ' נד) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה יצר הרע עש"ב.וכן כתיב אין שלום בעצמי מפני חטאתי ובתו"כ הובא ברש"י בחוקתי אם אין שלום אין כלום ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והיינו מרוגז וחרדת היצר הרע ועד"ש (ברכות ה.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע כו'. וע"י הברכה שהוא ריבוי השפעה בתורה שבעל פה הרב חכמה זוכין לתקן הרב כעס וזוכין להברכה ע"י השלום מקטרוג היצר הרע והא בהא תליא. ובשבת ע"י שמירת שבת משומר מן העבירה וניצול מקטרוג היצר כמו שאמרנו מהמכלתא ופע"ח וכן בשבת זוכין לריבוי הפשעה בתורה שבעל פה (כמו שנת' מא' א וש"מ) מבקשים בגמר השבת על ימי המעשה הוא ישים עלינו ברכה ושלום. דת"ח דמיין לשבתות (כמ"ש זח"ג קכד סע"ב) והיינו שהם זוכין תמיד לברכה דתורה שבעל פה ולית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא (כמ"ש זח"א רב א) היינו גם כן בתורה שבעל פה כמו שאמרנו ממ"ש (סוכה נב :) משכהו לבית המדרש ושם חידוש הלכות שבעל פה ות"ח מרבין שלום וע"י השלום זוכין לברכה דתורה שבעל פה כנ"ל. ואומרים שהשלום שלו עפמ"ש (מ"ר נשא פ' יב) המשל זה מיכאל שהוא של שלג ופחד גבריאל של אש מהו עמו מושלמים לי לא זה מזיק זה כו' והיינו מפני שהמכון א' ע"ד אמת לא זה מכבה זה. וכן ב"ש וב"ה שנקראו אבהן דעלמא בזוהר הקדוש (ח"ג עג א) וכן במשנה (פ"א דעדיות מ"ד) נקראו אבות העולם והיינו דב"ש מדת הגבורה פחד יצחק והלל מדת חסד דרגא דאברהם כמ"ש בזוהר הקדוש (שם רמה א) וכמו שכ' מהאר"י הק' שלעתיד יהיה הלכה כב"ש מהאי טעמא. ואמרו עליהם (יבמות יד :) נלמדך שחיבה וריעות נוהגין זה בזה לקיים מה שנאמר והאמת והשלום אהבו וזה שהשלום שלו שעושה שלום במרומיו הוא ישים עלינו ברכה בתורה שבעל פה ושלום ואמרים זה בס"ג אחר שכבר עבר יום השבת בשמירה והשומר שבת כהילכתה נגאל מיד מכל וכל והיינו שלא יחזור כלל יצר הרע כמו לעתיד. ויהיה כל ימיו כשבתות עדמ"ש שבתי בבית ה' כל ימי חיי:
11