פרי צדיק, וישבPeri Tzadik, Vayeshev
א׳וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו' אלה תולדות יעקב יוסף וגו'. בפסוקים אלו נזכר ב' פעמים בשם יעקב ואח"ז נזכר ב' פעמים בשם ישראל וישראל אהב את יוסף וגו' ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם וגו'. הענין דהנה ידוע ששם יעקב הונח על פשוטי עם ושם ישראל יורה על ת"ח כמו"ש (ב"מ לג:) הגד לעמי פשעם אלו ת"ח כו' ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה וכו'. וזה ענין מש"נ ועתה וגו' בראך יעקב ויוצרך ישראל שידוע שבריאה בחי' עליונה נגד בחי' יצירה. ומשם נשמה ורוח שבאדם הנשמה שבמוח ועלי' נא' נשמה שנתתי בי טהורה היא שהיא מעולם הבריאה שכמעט כולו טוב. ומשכן הרוח בלב שהוא מעולם היצירה ששם מתחיל בחי' עץ הדעת טו"ר ובלב משכן היצ"ט והיצ"ר בלב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. וע"י זה יוכל לפעמים להגיע איזו פגם גם להנשמה שבמוח. ולזה יכנה הכ' שם יעקב על בריאה שהשורש של עולם הבריאה כל כלל ישראל יש להם חלק לעוה"ב כש"נ ועמך כולם צדיקים וגו'. ושם ישראל גם על יצירה שהוא מקום הבחירה בטוב והיפך מפני שיש בכח תורתם להתגבר על יצרם. כי ע"ז יורה שם ישראל ע"ש כי שרית עם אלהים וגו' ותוכל והיינו עם המלאך שהוא מבחי' היצה"ר. והנה נא' וישב יעקב בארץ מגורי אביו ואמרו (בב"ר) שיעקב אבינו בקש לישב בשלוה וכו'. והיינו שרצה בדעתו שיהיו מתוקנים בזה כל תולדותיו לדורות שאף ע"ה אשר נקראו ע"ש יעקב יהיה ג"כ מובטח בהם שהם נכללים בקדושה. והיינו ע"י בארץ מגורי אביו שיקבל על עצמו בחי' גירות ובזה יהיה נשלם גזרת כי גר יהיה זרעך וגו'. וגזרת ועבדום ועינו אותם חשב בדעתו שכבר קיבל הוא עליו בעד כל כלל זרעו כמו שאמר ללבן עבדתיך ארבע עשרה שנה וגו'. וגם העינוי סבל כש"נ הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה וע"י הגירות יהיה שלימות הבירור בעד כלל נפשות צאצאיו לדורות אפילו אשר בשם יעקב יכונה כנ"ל. וע"ז נאמר אלה תולדות יעקב יוסף וגו' וכמו שאמרו קפץ עליו רוגזו של יוסף. היינו שהראו לו שיש עוד בירורים בזרעו מה שצריך עוד לתיקון כענין הוצאת דבה של יוסף וגם ענין מכירת יוסף כידוע. ואח"כ נא' וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו. והיינו שחשב יעקב אע"ה שע"י בחי' ישראל דהיינו ע"י כח התורה יהיה עכ"פ בזה שלימות הבירור שע"ז יורה שם ישראל כנ"ל. וכמ"ש (קדושין ל:) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין ובזוה"ק (ח"א רב א) לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא. ועי"ז אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו וכת"א ארי בר חכים הוא וכמשמעות תיבת זקן זה קנה חכמה (כמש"ש לב:) והיינו שהחכמה יש לה קנין בלבו. וע"ז נא' אח"ז ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם לך ואשלחך אליהם. היינו מצד בחי' ישראל אמר אל יוסף שהוא בכח התורה כנ"ל יתקן את הקלקול אשר בשכם שהוא המקום המוכן לפרעניות ששם נפרצה הערוה. וזהו לכה ואשלחך שתיבת לכה נראה כמיותר. רק הרמז הוא שזה הדבר הנוגע לך דייקא שבכחך לתקן. וע"ז יורה גם אות ה' המיותר המרמז לכנס"י שע"י כח התורה שלך תוכל לתקן כלל נפשות ישראל. וגם בזה הראו לו שאין עוד תכלית הבירור בשלימות כי ע"י שליחות זה בשכם מכרו את יוסף שזה הוא ג"כ מעין פגם הברית כמש"נ על מכרם בכסף צדיק. וגם בשכם נחלקה מלכות בית דוד והוא ג"כ שייכות לזה שהיה ע"י ירבעם בן נבט שהיה לו ג"כ כח התורה כמו"ש (סנהדרין קב.) ע"פ לבדם בשדה שכל ת"ח דומין לפניהם כעשבי השדה. וע"פ והוא מתכסה בשמלה חדשה שתורתו של ירבעם לא היה בה שום דופי כשמלה חדשה. ושמענו מרה"ק זצוקללה"ה שעבור זה היה לו חן לירבעם בעיני אחיה השילוני מפני שהיה ירבעם מנוקה מתאוות וכמו שנא' בו אפרתי שמורה ע"ז ואחיה היה משילה שהוא מחלקו של יוסף. וכן באמת יצא ממנו משיח בן יוסף מאביה בן ירבעם כמ"ש (בזוה"ח בלק) וכש"נ בו יען נמצא בו דבר טוב. והראו לו שגם בזה אין תכלית הבירור עוד כדאי' בב"ר ע"פ הנה בעל החלומות זה עתיד להשיאם לבעלים והיינו ע"י עגלי ירבעם (כמ"ש במת"כ). כי גם ע"י משיח בן יוסף לא יהיה הגאולה בשלימות רק דייקא ע"י משיח בן דוד:
1
ב׳במד"ר ר"פ זו לא שלותי מעשו ולא שקטתי מלבן ולא נחתי מדינה ויבא רוגז בא עלי רגזו של יוסף והיינו כמו"ש קודם לזה שביקש יעקב לישב בשלוה וכו'. והוא שיעקב אבינו שהיה נשלם באמת ועוד מבטן אמו נמשך להקדושה כמו"ש (ב"ר ר"פ תולדות) בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת. והיה נדמה לו שיכול לישב בשלוה שלא יבא לנגדו שום צד מבחינת ההיפך ולא עלה בידו ע"י שראה שהיה נרדף מפני עשו. ואח"ז היה נדמה לו שישקוט ובא עליו צרת לבן וז"ש ולא שקטתי מלבן. ולא נחתי היינו בעת שבא יעקב שלם לשכם דכ' ויחן את פני העיר שאמרו (בב"ר) שבא על קדושת שבת שהוא יום מנוחה. ועז"א ולא נחתי שגם מנוחת שבת לא הועיל לו שעכ"ז בא עליו אח"כ צרת דינה והראו לו בזה שאינו נשלם עוד. ואחר כל זה ויבא רוגז שהוא ענין חרדה גדולה המרגיז ומפחיד לב האדם זה רגזו של יוסף שהיה נראה לו בזה שכבר אבד תקותו מכל וכל. כש"נ כי ארד אל בני אבל שאולה ופירש"י ממדרש גיהנם שהיה מסור בידו שאם לא ימות א' מבניו בחייו אינו רואה פני גיהנם וכשאירע לו מעשה זו ביוסף שהיה אהוב לו מכל בניו היה נדמה לו שחלילה אבדה תקותו מכל וכל. ואי' בזוה"ק (ח"א מח ב וש"מ) שקדושת נייחא של שבת פועל להסיר העצב והרוגז כד"א ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך וגו' ודרש על השבת שהוא יום הניח. וענין עצבון משמעו על דאגה מדבר שעבר כש"נ נעצב המלך על בנו וכדומה במקרא. וענין רוגז הוא מה שמפחד האדם וחרד מדבר העתיד לבא עליו כש"נ שמעו עמים ירגזון. והנה קדושת שבת כברייתו של עולם היה להופיע ולתקן את ששת ימי המעשה שעברו וכש"נ וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וגו' ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. והיינו שהופיע קדושת השבת לתקן כל המעשים שעברו בו' ימי המעשה שיהיו טוב מאד. וזהו בחי' הנייחא מעצבך והיינו שבכל שבת נמצא קדושה זו לתקן העצב מכל מה שאירע בכל ו' ימי המעשה שעברו. ואצל אדה"ר היה השבת קודם ימי המעשה כי מיד נכנס לשבת כדי שהשבת יופיע בקדושתו על ו' ימי המעשה הבאים. וזהו להניח מרגזך שמזה נמצא בכל שבת הכח להופיע קדושה לימי המעשה שאחריו להנצל מפחד ורוגז. וי"ל הרמז בזה במשנה (שבת עג.) אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ולכאורה מה לו להזכיר מנין ארבעים הול"ל שלשים ותשע (וכמו שהק' התוי"ט). ויובן ע"ד מה שאמרו (שם מט:) של"ט מלאכות כנגד מלאכה ומלאכתו שבתורה ארבעים חסר אחת. ובעי ר"י אם והמלאכה היתה דים ממנינא הוא ויבא הביתה לעשות מלאכתו לאו ממנינא וכמ"ד לעשות צרכיו נכנס או דילמא ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא הוא והאי והמלאכה היתה דים ה"ק דשלים ליה עבידתיה ע"ש. והיינו שבאמת יש מספר ארבעים מלאכות בתורה ול"ט מהם המה נגד ל"ט מלאכות של ו' ימי המעשה שהם נקראים ימי מלאכה שנתונים לאדם לעמול במלאכתו ולקדשם בכונה לש"ש. כמלאכת המשכן שהם במספר ל"ט שע"ז היה מחשבת הבריאה של ששת ימי המעשה כש"נ נעשה אדם בצלמנו כדמותנו שיהיה השראת השכינה במעשה התחתונים. ואחר החטא סילקו את השכינה מהארץ עד רקיע ז' עד שבמתן תורה הוריד משה השכינה לארץ (כמ"ש ב"ר פ' יט). ואחר הקלקול צוה השי"ת לעשות המשכן שיהיה עכ"פ השראת השכינה במקום מיוחד ואז נגמרו הל"ט מלאכות שבמשכן. וקדושת שבת המנוחה נחשב ג"כ למלאכה הסוכם מספר של ארבעים מלאכות שנרמז בתורה. והנה אותו מ"ד דיבא הביתה לעשות מלאכתו מלאכתו ממש והוא ממנין ל"ט מלאכות ממילא והמלאכה היתה דים הוא נגד מלאכה הארבעים של שבת. והיינו כמ"ד דשלים ליה עבידתא והיינו בעצם המלאכה של שבת שנשלם בה כל המלאכות של ששת ימי המעשה שעברו להיות נתקנים כמלאכת המשכן. וכש"נ ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה והוא בעצם המלאכה של שבת דשלים ליה עבידתא של ו' ימי המעשה. וזהו אחד מהדברים ששינו לתלמי המלך שכ' ויכל ביום הששי (כמ"ש מגילה ט.) כי אין להם השגה להרגיש שזהו עצם מלאכתו ית' שיתוקנו ו' ימי המעשה שעברו. וזה (שפירש"י שם) שהוא לא יקבל מדרש חכמים מה היה העולם חסר מנוחה באתה שבת באתה מנוחה וזהו גמרו. ולזה נקראו שבעה ימי בראשית כמ"ש (סנהדרין לח.) ע"פ חצבה עמודיה שבעה אלו שבעה ימי בראשית וכמ"ש תוס' שאע"פ שבששה ימים נברא העולם מ"מ היה חסר מנוחה עד שבא שבת בא מנוחה. וע"כ השבת ג"כ מהמנין שהשלים את המלאכה וזה מרמז על יום הניח לך מעצבך לתקן העצב של ו' ימי המעשה שעברו כנ"ל. ואי נימא דפסוק והמלאכה היתה דים ממנינא הוא ממנין הל"ט מלאכות וממילא ויבא הביתה לעשות מלאכתו כמ"ד לעשות צרכיו נכנס נמצא שזהו סוכם למנין ארבעים המרמז למלאכת השבת. דהנה באמת אין לו הבנה עפ"י פשוטו שיוסף הצדיק יהיה נפתה חלילה אף לפי שעה על מעשה כזו בפועל. אמנם הגם שבודאי שבאותו שעה היה לו מלחמה לעמוד בנסיון כמו שאומרים בשם הרה"ק ר' ר' בינם זצוק"ל עמ"ש (סוטה יא:) ותיראן המילדות את האלהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן וגו' מלמד שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו שדקדקו בלשונם הצח ולא נתבעו שלשון זה יורה שלא בא בלבם שום הרגש תאוה לזה שיהיו נתבעים. אבל ביוסף כ' לשון וימאן היינו שבאמת היה לו הרגש תאוה בלבו רק שהתגבר על יצרו לעמוד בנסיון. והיינו עפמ"ש (בב"ר פ' פה) שאשתו של פוטיפר לש"ש נתכונה שרואה היתה באסטרולוגין שלה שהיא עתידה להעמיד ממנו בן וכו' ומכש"כ שיוסף הצדיק ראה זאת בודאי שעתיד נהעמיד מנשה ואפרים מבתה. וזה ענין אמרם ז"ל לעשות צרכיו נכנס כידוע שזה עיקר מדת יוסף שורש השפעת הברכה לכלל ישראל וכש"נ ויכלכל יוסף וגו' ולכן הוליד את אפרים שכל ישראל נקראו על שמו שנ' הבן יקיר לי אפרים. וזה בעצמו היה גודל הנסיון שלו שנדמה לו לפי שעה שיעשה מצוה בזה וזהו לעשות צרכיו מה שמוטל עליו בחינת יסוד להוליד את אפרים שהוא בחי' השפעה לכלל ישראל להשפיע האור כש"נ אור זרוע לצדיק וכ' וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק שנ' אמרו צדיק כי טוב (כמ"ש חגיגה יב.). כי כן דרך היצה"ר להראות בעת הנסיון שיעשה מצוה בזה וכמש"נ שמים חושך לאור. אלא שנראה לו דמות דיוקנו של אביו והיינו שבזה נזכר בעצמו ע"י דיוקנו של אביו שמדתו אמת וממילא עמד על האמת שהוא הסתה של היצה"ר בשקר ואין לו קיום. ונמצא דלמ"ד לעשות צרכיו נכנס מלאכתו מרמז ג"כ על מלאכת שבת שהוא סוכם מספר הארבעים שהוא בעצם מלאכת שבת שהוא שורש השפעת הברכה מבועא דבירא להשפיע האור של מדת יסוד כש"נ מה רב טובך אשר צפנת. והאור הזה נתגלה בקדושת שבת להשפיע שפע וברכה לששת ימי המעשה הבאים כמו"ש בזוה"ק (ח"ב סג ב) כל שיתא יומין מתברכאן מיומא שביעאה. ובחינת מלאכה זו של שבת מרומז על הניח מרגזך שהיא הנייחא לבל לרגז ולפחוד מקלקול של ו' ימי המעשה הבאים מפני שקדושת שבת משפיע בהם קדושה ושפע ברכה. ועל רמז זה נרמז בפ' ויבא הביתה לעשות מלאכתו שהוא רגזו של יוסף שנתהפך הכל אח"כ לטוב:
2
ג׳וישב יעקב במד"ר כ' בזעקך יצילוך קבוציך תני כינוסו וכינוס בניו הצילו וכו'. ויש להבין בשלמא כינוס בניו יתכן אבל כנוסו איך שייך כינוס על נפש א'. ויובן עפמ"ש במשנה (ר"ה כז:) זה כיון לבו וזה לא כיון לבו וכן (רפ"ה דברכות) חסידים הראשונים היו שוהין שעה א' ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים. ולשון כיוון הוא ישרות הלב והוא ליישר הלב שלא יהיה פזור בתאוות וחמדות עניני עוה"ז רק שיהיה מכוון ומיושר לאביו שבשמים. ואי' בירושלמי (פ"ב דברכו' ה"ד) א"ר חייא רובא אנא מן יומא לא כוונית אלא חד זמן בעי מכוונה והרהרית בלבי ואמרי מאן עליל קומי מלכא קדמי אלקפתא או ריש גלותא שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא ר' בון בר חייא אמר אנא מנית דימוסיא והובא בתוס' (ר"ה טז.) ושאר ראשונים. והוא פלא שהאמוראים לא יכוונו בתפלתם ובפרט ר' חייא רבה דאי' (במ' פה.) ויש דוגמתן בעוה"ז א"ל איכא ר' חייא ובניו כו' כי מטי למימר מחיה המתים רגש עלמא כו' ע"ש והיאך יתכן שר' חייא יאמר שלא כיון בתפלה מימיו. גם היאך שייך מחשבות כאלו שיהרהר בהן מאן עייל ברישא כו' שיתכן שיפול בלב המתפלל מחשבות מהרהורי לבו כל היום כמ"ש בחובת הלבבות ת"ח בעניני למודו וסוחר בעניני עסקיו אבל ענין כזה שבטח לא הרהר בו איך נפל בלבו בתפלתו. גם מ"ש מנית אפרוחיא וכן מנית דימוסיא יש להבין שהלא אף מי שאינו מכוין בתפלתו עכ"פ עיניו סגורות ולמנות אפרוחים ושורות הבנין צריך שיהיו העינים פתוחים. ונראה שאף שהראשונים הביאו הירושלמי לענין עיון תפלה שאין מכוון לבו בתפלה היינו מפני שאמרו בזה הלשון שמורה בפשוטו שלא כיונו בתפלתם אבל מ"מ יש לומר כונה אחרת בעומק דבריהם. והוא דמצינו (ברכות ה:) באבא בנימין שאמר שהיה מצטער על תפלתי שתהא סמוך למטתי ופירש"י שלא לעסוק בתורה קודם התפלה ותוס' פירשו שלא יעשה מלאכה. ויש להבין למה נצטער היה לו לזהר להתפלל תיכף בקומו ולא יעשה מלאכה ולא ילמוד קודם. אך הענין דחסידים הראשונים היו שוהין שעה א' כדי שיכוונו לבם והיינו ליישר לבם שיהיה רק לב א' לאביהם שבשמים ולא יהיה בלבם שום דבר מעניני הגוף וזה מעלת החסידים. ומ"מ מצינו מעלה גדולה מזו עד"ש (שם טז:) ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך היינו שאינו נצרך שום הכנה רק מוצא לבבו מוכן ליראת ה' כל היום ויכול להתפלל תיכף. והנה ההכנה לתפלה במשנה איתא אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ומייתא מקראי אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך וכן השתחוו לה' בהדרת קודש בחרדת עבדו את ה' ביראה. והיינו שעיקר ההכנה ע"י יראת השם שיצייר בלבו שבא להתפלל ולעמוד לפני המלך. ובברייתא (שם לא.) אין עומדין להתפלל כו' אלא מתוך שמחה של מצוה והיינו הך דברייתא דאין עומדין להתפלל כו' אלא מתוך הלכה פסוקה. ומסיק בגמ' רבנן עבדי כמתניתין רב אשי עביד כברייתא. וי"ל שז"ש ר' חייא רבה מן יומא לא כוונית והיינו שלא היה נצרך ליישר הלב ולכוון לבו לאביו שבשמים ע"י הכנה מד"ת או מיראה לשהות קודם התפלה רק היה משכים ומוצא יחול לבבו לאהבה וליראה וכצלותא דר"א ונשכים וכו'. חד זמן בעי מכוונה שאירע שהיה צריך הכנה לתפלה לשהות שעה א' קודם ונסתפק איזה הכנה יעשה אם כמתני' אם כברייתא. וז"ש והרהרית בלבי מאן עליל קומי מלכא קדמי אלקפתא או ריש גלותא אלקפתא היינו ת"ח וכמו שמצינו (זבחים צו:) אלקפתא נקטן ריחא אתי לה ליד משום דאזלה לך לקמיה דרב ששת הוית לך כי ר"ש ורב ששת היה סיני כמ"ש (עירובין סז.) ר"ח מרתען שפוותיה ממתנייתא דרב ששת וזה ענין אלקפתא. ונקט הלשון נקטן ריחא עפמ"ש (זח"א קנו ב) אינון גרמו דיפוק יששכר לעלמא בגין דסליק ריחא דאורייתא קמי קוב"ה הה"ד הדודאים נתנו ריח וע"ד שא' (שבת פח:) שמכל דיבור כו' נתמלא כל העולם כולו בשמים. וריש גלותא הוא שבט מושל כמ"ש (סנה' ה.) שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט וכן מצינו (חולין צב.) כי שרית עם אלהים ואנשים רמז לו כו' רי"ג שבבבל ונשיא שבא"י. והיינו דנשיא הוא בד"ת וכפירש"י שסמוכים הם נקראו אלהים ורי"ג היינו אנשים שהוא שבט ממשלה ומצינו בגמרא (ברכות ל"ד:) המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף שהוא מלא יראה והכנעה ופחד. וזה שנסתפק ר' חייא איזו הכנה יעשה שיכוין ויישר לבו לאביו שבשמים אם ע"י כובד הראש והכנעה ופחד שע"ז מרמז מדרגת ריש גלותא וכמתניתין. או שיעשה ההכנה לכוין לבו מתוך דבר הלכה פסוקה כברייתא שע"ז מרמז אלקפתא כאמור. וז"ש ואמרי מאן עליל קמי מלכא קדמי אלקפתא שזה מרמז מתוך ד"ת או ריש גלותא שמרמז על יראה. ובאמת שניהם א' כמ"ש (אבות) אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה רק שנסתפק ר' חייא במה יהיה התחלת האתערותא אם מתורה או מיראה והכנעה. וז"ש מאן עליל קמי מלכא קדמי כו' והיינו מה להקדים:
3
ד׳וז"ש אבא בנימין שהיה מצטער על תפלתו שתהא סמוך למטתו וזה שפירש"י שלא לעשות מלאכה או לעסוק בתורה וכו'. והיינו כעין צלותא דר"א ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה והוא שלא יצטרך שום הכנה לכוין וליישר לבו לאביו שבשמים לא ע"י תורה ולא ע"י עבודה וציור היראה וההכנעה בלב בשיהוי שעה א' רק ימצא לבבו מכוון ומיושר לב א' לאביו שבשמים ויוכל להתפלל תיכף בקומו סמוך למטתו וכמו שאמר ר"ח רבה מן יומא לא כוונית וכנ"ל. שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא הוא עדמ"ש (תקו"ז תי' יוד) ואורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא כו' ומצוה בלא דחילו ורחימו לא יכילת לסלקא וכו' והיינו מנית אפרוחיא שהיה מונה בדברי תפלתו היראה והאהבה שבו שעל ידיהם תהא פרחא לעילא וזהו מרומז במ"ש אפרוחיא. ר"ב בר"ח אמר מנית דמוסיא הוא עפמ"ש (ס' יצירה סו"פ ד) שקרא האותיות אבנים וצירוף אותיות הם כמו שורת הבנין שנעשה מכמה אבנים תיבה שלמה וז"ש מנית דימוסיא שהיה מונה תיבות התפלה. וההבדל ביניהם הוא דאיכא תפלה לעני ואיכא תפלה למשה איש האלהי' (כמ"ש זח"א קסח ב) והחילוק ביניהם הוא כעין מחלוקת (סוטה ה'.) ר"ח ור"ה חד אמר אתי דכא וח"א אני את דכא. תפלה לעני הוא אני את דכא שהשי"ת מרכין שכינתו ושוכן בתוך לב המתפלל ובתוך אותיות התפלה. ועד"ש (ברכות לד:) אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ובגמ' יליף מדכ' בורא ניב שפתים וגו' ובירושלמי שם הגירסא אם עשו שפתותיו של אדם תנובה יהא מבושר שנשמע תפלתו ודרש ג"כ מדכתיב בורא ניב שפתים וגו' וכן במד"ר (מצורע ס"פ טז) אם הניבו שפתיו בתפלה כו' מ"ט בורא ניב שפתים וגו'. והוא שהשי"ת הוא הבורא ניב שפתים שינובו שפתותיו ויהיה תפלתו שגורה בפיו. וכמו שאמר רבינו ר' אלימלך זצוקללה"ה עמ"ש אם שגורה שהוא מלשון שליחות ששלח השי"ת התפלה בפיו וזה מ"ש בגמ' (שם ז'.) בבית תפלתי מכאן שהקב"ה מתפלל והיינו בתוך פיפיות ישראל ששולח התפלה בפיהם עכד"ק. וזה שדרשו ממש"נ בורא ניב שפתים ואף לפירש"י שהניב בריא באדם כו' המכוון ג"כ שהשי"ת שולח זה שמה שהתפלה שגורה בפיו הוא מהשי"ת וכדכתיב בורא ניב וגו' וכמ"ש בירושלמי ומדרש. ועוד אמרו בירוש' ומ"ר שם אם כוונת את לבך בתפלה תהא מבושר שנשמעה תפלתך ומ"ט תכין לבם תקשיב וגו'. והיינו ג"כ שאף כונת וישרות הלב שלא יהא מפוזר בעניני הגוף זהו ג"כ עיקר הסייעתא מהשי"ת אחר הכנת האדם מצדו באתעדל"ת וכדכתיב תכין לבם תכין דייקא. וזהו אני את דכא שהשי"ת שוכן בתוך תיבות התפלה וזהו תפלה לעני וכמ"ש בזוה"ק דעני אתדבק במסכנותיה כמאן דלית ליה מגרמיה כלום וכענין מש"נ אדני שפתי תפתח וגו'. ותפלה למשה איש האלהים הוא כשזוכה אתי דכא שהשי"ת מגביהו עד ששוכן למעלה אצלו. וזה מה שא' שמואל אנא מנית אפרוחיא דדברי התפלה פרחין לעילא ע"י הדחילו ורחימו. ור' בון אמר שהוא לא זכה לזה רק שתפלתו תפלה לעני שהכל מהשי"ת הכיוון וישרות הלב וניב שפתים והשי"ת שוכן בתוך תיבות התפלה. וז"ש אנא מנית דימוסיא דהיינו תיבות התפלה שהם כשורות בנין כנ"ל שהשי"ת שוכן בהם וכמ"ש שהשי"ת מתפלל בתוך פיות ישראל. וזה מ"ש כינוסו וכינוס בניו דיעקב אע"ה שאיקונין שלו קבוע בכסה"ר כמ"ש (מד"ר במדבר ר"פ ד) שהוא דמות אדם שעל הכסא וכנוסו לתפלה שהוא כיון וישרות לבו לתפלה הוא לתפלה למשה שעולה למעלה דכא אתי. וכינוס בניו שלא זכו למדת אמת כמוהו רק ע"י אמונה משיגים היחוד יחודא תתאה וכינוס בניו לתפלה הוא מעין תפלה לעני דלית לי' מגרמיה כלום אני את דכא. וע"כ חילק אותם במד"ר שאינו דומה כינוסו של יעקב אע"ה לכינוס בניו ושניהם הצילו מיד עשו. וזש"נ בזעקך יצילוך קבוציך דכנוסו של יעאע"ה אין צריך זעקה וצעקה רק ע"ד שא' ר' חייא מן יומא לא כוונית שהוא שמצא יחול לבבו מוכן ליראה וכנ"ל והוא אמר משיב הרוח ונשיב זיקא וכו' באמירה בעלמא. ואף שמצינו והיה טרם יקראו ואני אענה רק גם זה אינו שבחו של ציבור ושבחו של ציבור הוא אמר משיב הרוח ונשיב זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מטרא (וכמ"ש תענית כה:) וכתפלת ר"ח ובניו. וכינוס בניו ע"ד תפלה לעני וזהו צריך זעקה וזהו בזעקך יצילוך קבוציך שהוא כינוס בניו לתפלה וכאמור:
4
ה׳בב"ר פתח פ' זו כ' בזעקך יצילוך קבוציך תני כינוסו וכינוס בניו כו' ואת כולם ישא רוח יקח הבל זה עשו ואלופיו והחוסה בי ינחל ארץ זה יעקב. וענין פתיחת פסוק זה להפרשה שהם כתובים בפ' הצדיק אבד וגו' שמדבר כולו מפגם הברית וכמש"נ שוחטי הילדים וגו' שנדרש (נדה יג) על פגה"ב וסוף הענין כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי שנדרש (שם) שאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. וכן כל פרשה זו מדברת מתיקון פגה"ב שכן יוסף הביא דבתם שתולין עיניהם בבנות הארץ ובודאי נדמה לו כן והיה סבור שצריכין בירור במדה זו. והם שידעו שהם נקיים בזה חשדו ליוסף לפוסל במומו שכל א' החסרון שיש בו נדמה לו שנמצא בחבירו. וע"כ מכרוהו לעבד וכמ"ש בב"ר נתפוס דרכו של עולם כנען שחטא לא לעבד נתקלל שפגם זה גורם עבדות (וכמו שנת' וירא מא' א'). וזה התחלת הפ' וישב יעקב שביקב לישב בשלוה שהיה מצדו כבר נשלם וקפץ עליו רוגזו של יוסף היינו שבמדת יוסף שהוא מדת צדיק יסו"ע צריך עוד בירורין שיש לו עסק בזה לברר מטתו שהיא שלמה כש"נ ועמך כולם צדיקים. ויוסף שהיה מרכבה למדת צדיק הוצרך לבירור ע"י הנסיון במצרים כש"נ ה' צדיק יבחן. וביהודה כ' וירד יהודה ואי' ע"ז בב"ר בטרם תחיל ילדה קודם שנולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון. ואם קאי על פרץ מפני שיצא ממנו דהמע"ה ומשיח יש להבין הא מיהודה יצאו ג"כ וכן מיעקב ומאי אולמא דפרץ שנקרא גואל אחרון ואדה"ר הוא רוחו של מלך המשיח ועז"נ אחור וקדם צרתני (וכמ"ש ב"ר פ' ח). אבל כוונת המ"ר דפרץ עצמו הוא נשמת משיח שעליו נאמר עלה הפורץ לפניהם. ופרץ וזרח היו נשמות ער ואונן כמ"ש האריז"ל ופרץ נשמת ער שער היה נשמת משיח והוא קלקל בפגם זה ובא אח"כ פרץ. וכברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא שגם במאמר בראשית ישת חושך סתרו דכ' וחושך ע"פ תהום כתיב ורוח אלהים מרחפת ונדרש בב"ר על רוחו של משיח. ברישא חשוכא היה נשמת ער והדר נהורא פרץ שהיה נשמת משיח ממש וזה היה תיקונו של ער וז"ש נולד גואל האחרון. ויוסף ירד למצרים ונתברר שנעשה מרכבה למדת צדיק יסו"ע ע"י הנסיון והוא יברר כל ישראל ועמך כולם צדיקים דכל מאן דאתגזר איקרי צדיק וכל ישראל נקראו על שמו שארית יוסף וכמ"ש (ב"ר פ' עא). וכן בפרשה זו ענין יהודה שהודה ויצא ב"ק ממני וכו' והוא ומשיח מזרעו יבררו כל ישראל ע"י תשובה שכל ישראל נקראו על שמו של יהודה וכמ"ש (שם פ' צח) וזה כל ענין פרשה זו. ולכן פתח במד"ר פרשה זו בפ' בזעקך יצילוך קבוציך והוא עדמ"ש (סוכה נב:) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום כו' שנא' צופה רשע לצדיק והיינו לכל א' מישראל דכ' ועמך כולם צדיקים וכ' ה' לא יעזבנו בידו והיינו ע"י צעקה ותפלה. וכן כ' פני ה' בעושי רע ורע היינו בפגם זה כמ"ש בזוה"ק ובגמ' (נדה יג:) וכתיב בתריה צעקו וה' שמע ומכל צרותם הצילם והוא מש"נ ה' לא יעזבנו בידו וזש"נ בזעקך יצילוך. וכתיב קבוציך והוא שיוציאם מהקליפה ויכניסם לקדושה וכמ"ש בברכת תקע וקבצנו יחד מארבע כנפות שכ' בסה"ק שנרמז בו שם חב"ו שהוא ר"ת "חיל "בלע "ויקאנו שיוציאם מהקליפה לקדושה. ואמר במד"ר תני כינוסו וכינוס בניו ולכאורה אין הבנה למ"ש כינוסו איך שייך כינוס בנפש א'. אך לענינינו יתפרש עפ"י מש"נ אין שלום בעצמי מפני חטאתי שע"י החסרון אין שלום בין עצמות האדם. והשלום העיקר ממלחמת היצה"ר ואז עושה כנוס בגוף ושלום ע"י שמתקן הלב כסיל לשמאלו ג"כ שיהיה לטובה. וכמ"ש במכילתא ע"פ ויחן ישראל כאיש אחד בלב אחד שהוא לב א' לאביו שבשמים ולא ב' לבבות כמו שנדרש בכל לבבך בשני יצרך ביצ"ט וביצה"ר. ובזוה"ק פתח פרשה זו רבות רעות צדיק שגם מזמור זה מדבר מפגה"ב ותיקון הפגם וכמש"נ פני ה' וגו' וכמו שאמרנו. וזש"נ רבות רעות צדיק שהוא מדת צדיק ומכולם יצילנו ה' וכמש"נ ה' לא יעזבנו בידו. וכ' תמותת רשע רעה ואין רעה אלא גיהנם וכמ"ש (נדרים כב.) ושונאי צדיק יאשמו היינו עשו ששונא אות ברית מדת צדיק כמ"ש (ב"ר פ' סג) ששונא דם של מילה הם יאשמו. פודה ה' נפש עבדיו משמע שצריכין פדיון שיש עליהם טענות. ומ"מ לא יאשמו כל החוסים בו דאף דכ' ושונאי צדיק יאשמו החוסים בו לא יאשמו דה' פודה נפש עבדיו. וזהו שדרשו במד"ר ואת כולם ישא רוח יקח הבל זה עשו ואלופיו שהם שונאי צדיק כנ"ל. והחוסה בי ינחל ארץ זה יעקב שכל זרע יעקב לא יאשמו כל החוסים בו. שיזכו כל זרע יעקב לתקן פגם זה וכמש"נ ועמך כולם צדיקים לעולם ינחל ארץ ארץ החיים. ושבת רזא דברית כמ"ש (זח"ב צב א) ויכול לזכות בשבת שיהיה תיקון לכל קלקול פגם הנחש וכמ"ש בתיקונים זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרין בתי לבא ואתפני יצה"ר מן תמן וזהו עיקר הכינוס והשלום:
5
ו׳איתא בגמ' (שבת קיח.) כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול מג' פורעניות מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וכו' ואי' מהאריז"ל שהם כסדר הסעודות שבסעודת ליל שבת ניצול מחבלו של משיח. ויש להבין בשלמא דינה של גיהנם שייך לכל נפש בכל דור אבל חבלו של משיח שהוא רק בזמן שבן דוד בא וכמ"ש פירש"י חבלו של משיח כדאמרי' דור שב"ד בא בו קטיגוריא בת"ח גם הלימוד שלמדו שניצול מחבלו של משיח מדכ' הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ובשבת כ' יום וביאת אליהו יהיה רק בעת בוא משיח בן דוד וגם בזמן הגמ' אמרו ייתי ולא איחמיניה (כמ"ש סנהדרין צח:) ואיך שייך בכל שבת שניצול מחבלו של משיח. אמנם הגם שמשיח בן דוד יש זמן וקץ אימתי יבא אבל בחינת אורו של משיח ישנו בכל דור כדאי' (שם) מה שמו דבי ר' שילא אמרי שילה שמו דבי ר' ינאי אמרו ינון שמו דבי ר' חנינא אמרו חנינה שמו ובודאי אמרו על רבם. ובכל הכנסיות של ת"ח נמצא התגלות אורו של משיח ואמרו כל א' על רבו. וכמו כן בחינת התגלות אליהו כדאי' (מנחות מה.) פרשה זו אליהו עתיד לדורשה ובחידושי הרש"בא שם כ' שאליהו יתגלה לא' בביהמ"ד לדרוש הפרשה. והיינו שיופיע בלבו התגלות התחדשות בד"ת והוא בחינת התגלו' אליהו. וכדאי' בס' נצח ישראל ממהר"ל מפראג על מ"ש (עירובין מג.) הני שב שמעתא דאיתאמרן בצפרא בשבתא וכו' לאו אליהו אמרינהו כו' דלמא יוסף שידא אמרינהו ואם היה התגלות אליהו בפעל שהיה נראה אליהם איך היו מסופקים בגמ' על ידי מי היה. רק שזהו בעצמו שמופיע בלב ההתחדשות בד"ת הוא בחי' התגלות אליהו ורק נצרך מבינות על זה שלפעמים הוא בא מצד ההיפך יוסף שידא. והנה התגלות אליהו הוא רק בבהמ"ד של ב"ד הגדול והתגלות אורו של משיח הוא בכל פרט נפש לפי בחינתו ונצרך לסבול מקודם חבלו של משיח. והוא הענין דאי' בב"ר (פ' פה) שבטים עסוקים במכירתו של יוסף ויוסף היה עסוק בשקו ותעניתו וכו' ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח. והיינו כי ענין עסק השבטים עם יוסף היה מענין חבלו של משיח שהוא קטיגוריא בין ת"ח כי יוסף הביא דבתם רעה אל אביהם שלא ישר דרכם בעיניו והיה כונתו להגיד לאביו כדי שיוכיחם וכדאי' (ערכין ט"ז:) שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני ר"ג וכ"ש שהוסיף בי אהבה כו'. והשבטים דנו אותו לבעל לה"ר שהורג שלשה ועי"ז רצו להורגו ואח"כ מכרוהו מטעם שאמרנו. ואחר מעשה המכירה נודע להם שלא טוב עשו ועל ידם נעדר השבט שהיה מכוון נגד מדת צדיק יסו"ע. ועלה על דעת יהודה לתקן זה ע"י שישא אשה ויוליד בנים ויתחלק שבטו לשנים כענין התחלקות מנשה ואפרים משבט יוסף ויהיה משבטו למלא חסרון יוסף ואצלו היה הענין לירידה גדולה וכש"נ וירד יהודה לשון ירידה. ואח"כ כ' הנה חמיך עולה תמנתה ואיתא (סוטה י.) כ' וירד שמשון תמנתה כו' יהודה שנתעלה בה כתיב ביה עלייה כי באמת היה לו ליהודה עלייה עי"ז שנולד מזה פרץ שהוא אורו של משיח כי מפרץ התחיל התנוצצת אורו של משיח כדאי' (ב"ר פ' יב) שנא' אלה תולדות פרץ מלא ו' בשביל ו' דברים שיחזרו והיינו הו' דברים שנחסרו מאדה"ר ויחזרו על ידו והיינו התגלות אורו של משיח בכל דורות והתולדות כנ"ל. והנה קדושת שבת הוא התגלות אורו של משיח כדאי' בזוה"ק (ח"ב פ"ח ב) נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי והיינו מעין עוה"ב שיהיו נתקנים בשלימות כל המעשים. וביחוד בסעודת חקל תפוחין שהוא שלימות נשמות ישראל שנקראו תפוחין וחקל הוא בחינת כנס"י אשה יראת ה' הנקראת שדה כענין מ"ש תוס' (כתובות ב רע"ב) במ"ש נסתפחה שדהו. והוא מדתו של יצחק אע"ה כש"נ ויצא יצחק לשוח בשדה והוא מדת יראה וצמצום בנפשו שעי"ז דייקא זוכין להתגלות אורו של משיח ע"י ההסתר והחשכות כמ"ש (זח"א קמא סע"ב) ויקרא א' לאור יום דא אברהם כו' ולחושך קרא לילה דא יצחק כו' ובג"כ איהו כד סיב מה כ' ותכהין עיניו מראות. ודייקא ע"י מדה זו נתקנים כל המעשים כדאי' (שבת פט:) שדייקא יצחק אמר פלגא עלי ופלגא עלך מה שאין זה בכח שאר האבות וא' ואת"ל כולם עלי הא קריבית נפשי קמך. והיינו שמאז נתקשר בהשרש למעלה מן ההשגה בחינת ישת חשך סתרו וכמ"ש (ב"ר פ' סה) ותכהין עיניו מראות מכח אותה ראיה שבשעת העקידה תלה עיניו במרום והביט בשכינה שנפתחו לו הרקיעים. וא' בגמ' ומחוי להו יצחק הקב"ה בעינייהו והיינו בחינת התגלות אורו של משיח לנפשות ישראל שהוא תיקון כל המעשים ע"י מדתו של יצחק אע"ה וכנ"ל:
6
ז׳במדרש (ב"ר פ' יא) ברכו באור פניו של אדם כו' לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השנה כמו שהוא דומה בשבת. והיינו דאדה"ר נברא בצלמנו כדמותנו וזה ענין שמזכירין בגמ' וזוה"ק שופריה דאדה"ר דיעקב הוה שופריה דאדה"ר שזהו מ"ש שצורתו שליעקב חקוקה בכסה"כ דמות אדם שעל הכסא. ואי' (שם) רבנן אמרי במוצאי שבת ניטל זיוו ממנו וטרדו מג"ע משנה פניו ותשלחהו והרי שבשבת היה לו האור פנים כמו שנברא. ואיתא בזוה"ק (פ' זו קצא א) דכל זמנא דבר נש קאים בעלמא כל אינון בריין דעלמא זקפין רישא ומסתכלין בדיוקנא עלאה דב"נ כדין כלהו דחלין וזעין מקמיה כו' והביא מדניאל ע"ש ומסיק וע"ד מבעי ליה לב"נ לאסתמרא ארחוי ושבילוי בגין דלא יחטא קמיה דמארי ויתקיים בדיוקנא דאדם ת"ח יחזקאל נטר פומיה ממאכלי דאיסורי כו' זכה ואתקרי בן אדם דניאל מה כ' ביה אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו זכה הוא ואתקיים בדיוקניה דאדם וכו'. והיינו שעיקר התחלת קלקול הנחש היה באכילה ולכן מי שזוכה ומתקן אכילתו שיהיה בקדושה זוכה לדיוקנא דאדה"ר קודם הקלקול. וע"כ בשבת שכל א' מישראל אכילתו בקדושה זוכין לדיוקנא דאדם וזהו מ"ש ברכו באור פניו של אדם וכו' שבשבת זוכין לפנים חדשות דיוקנו של אדה"ר וזה שאומרים ברם אנפין חדתין כו'. ובזוה"ק א"ר חזקיה א"ה הא כתיב אלהי שלח מלאכיה וסגר וגו' משמע דבגין מלאכא דאסגר לפומייהו לא אתחבל א"ל דיוקניה דבר נש זכאה איהו מלאכא ממש דסגר פומא כו' ובג"כ שלח מלאכיה ההוא דכל דיוקנין דעלמא מתחקקן ביה ואיהו אתקיף דיוקני בי וכו'. והוא עפמ"ש בזוה"ק ר"פ וישלח מלאך ה' סביב דא שכינתא כו' וע"ז רמז הרמב"ן ז"ל בפ' המלאך הגואל שכ' ולכך אמר בקרב הארץ ע"ש וכ"כ בפ' העקידה ומלאך ה' הוא המונע והמבטיח יתברר בפסוק המלאך הגואל ונתכוין מדעתו למ"ש בזוה"ק שם. וזה המכוון במ"ש מלאכיה ההוא דכל דיוקנין דעלמא מתחקקן ביה והוא עפמ"ש בס' הבהיר (סי' כט) וינפש שמשם פורחין כל הנשמות. שממדת מלכות שהוא צרור החיים שורש נשמות ישראל וכתיב חכמת אדם תאיר פניו והיינו שיש חכמה עלאה שע"ז נא' כי ה' יתן חכמה ויש חכמה תתאה חכמת שלמה תושבע"פ וזה נקרא חכמת אדם וע"ז נאמר תאיר פניו וזהו מלכות פה תושבע"פ קרינן לה שמשם הוא שורש הנפשות מישראל והאור פנים. וע"כ בדניאל שמצינו דכ' ביה וחכמה כחכמת אלהין השתכחת ביה וכתיב חכם אתה מדניאל. וכן ביחזקאל איתא (ברכות נז:) יחזקאל יצפה לחכמה והוא מפני שיחזקאל גילה סתרי המרכבה שהם דברים שכיסה עתיק יומין וזהו שורש החכמה ומש"ה זכו יחזקאל ודניאל לדיוקנא דאדה"ר שזהו חכמת אדם תאיר פניו. ובשבת שזוכה הישראל לנשמה יתירה שאף שבפסוק נרמז וינפש ווי אבדה נפש מ"מ הלשון בגמ' נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ע"ש וכו' (ביצה טז.). ומה שאמר הלשון ווי אבדה נפש ביאר בזוה"ק (ח"ב רד ב) ההוא רוחא שריא בגווה דההיא נפש כו' וכדין ההיא נפש יתירה ברבויא ותועלתא יתיר ממה דהוה וכו'. והיינו שהנפש זוכה לנשמה יתירה. וכן הלשון בזוה"ק (שם פח ב) בשבתא יהבין ליה לב"נ נשמתא אחרא נשמתא עלאה נשמתא דכל שלימו בה וכו' וזהו שאומרים ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין. וזה זוכין בסעודה דמעלי שבתא סעודתא דחקל תפוחין שנקראו ישראל תפוחין קדישין כמו במתן תורה שנמשלו ישראל לתפוח כשהקדימו נעשה לנשמע (כמ"ש שבת פח.) ואמר שם מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו דכ' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו ברישא עושי והדר לשמוע. דבור היינו מדה אחרונה וכמו"ש (שם קלח:) דבר ה' זו הלכה והיינו מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. ובזוה"ק (ח"א לב א) והאי דבור אקרי שבת כו' וכ' לשמוע בקול דברו שהקול הוא חיות הדבור וכמו"ש (זח"ב ג א) קול אתי לדבור ומדבר לה בהדיה וזהו לשמוע בקול דברו. וכ' עושה דברו עפמ"ש בזוה"ק (ח"ג קכג רע"ב) התורה והמצוה דאינון בן ובת וזה ו' ה' ה' אחרונה מדת מלכות וזש"נ עושי דברו שהמצוה בא ממדת מלכות שנקרא דברו. לשמוע בקול דברו קול שהוא קוב"ה קול חיות הדבור. וע"כ סידר האריז"ל סעודתא דמע"ש נגד קדושת יצחק אע"ה ועפמ"ש בזוה"ק (פ' זו קפט ב) ואלין בני נשא דאתתקפו עליה אקרון גבורי כח כו' ואלין מלאכיו דקוב"ה דאתיין מסטרא דגבורה קשיא כו'. וכן בזוה"ק להלן (קצב סע"ב) דרש וה' נתן קולו דא הוא קלא דכ' קול דברים וכו' והיינו קול דמתן תורה. וכתיב כי עצום עושה דברו ועצום וגבורי כח הוא מדת יצחק אע"ה פחד יצחק. ולכן במעלי שבתא שכל א' מישראל משיג הפחד והיראה וכמו"ש בירושלמי (פ"ד מדמאי) אימת שבת על ע"ה וזה מועיל דנאמן תיכף בכניסת שבת נקראו ישראל תפוחין קדישין כמו במתן תורה. ובשבת כ' האריז"ל שמשה רבינו מחזיר לישראל הכתרים והיינו הב' כתרים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע שעליהם אמרו בגמ' (שם) וכולן זכה משה ונטלן ומהם זכה משה רבינו לאור פנים כמש"נ כי קרן עור פניו וכמו"ש תוס'. ובשבת כשמחזיר הכתרים לכל א' מישראל זוכין לאור פניו של אדם וזהו ברכו באור פניו כו' וזהו שאומרים ברם אנפין חדתין ורוחין. גם איתא בזו"הק (ח"א מז ב) ביום השביעי דא תושבע"פ דאיהו יום שביעי כו' דשבת מדת מלכות פה תושבע"פ ואז הזמן לזכות לאור פנים כמש"נ חכמת אדם תאיר פניו וכמו שאמרנו שהוא תושבע"פ שנקרא חכמת אדם וזהו אנפין חדתין ורוחין עם נפשין שהוא א'. ואח"כ אומרים למיעבד נשמתין ורוחין חדתין ובסעודה זו משיגין היראה פחד יצחק זוכין לאור פנים שכל האכילות בקדושה שמזה זוכין לאור פנים וכמו שאמרנו. ובאמת תלוי זה בזה שע"י אכילה בקדושה זוכין לד"ת וכמו"ש בתוס' (כתובות ק"ד.) בשם מדרש עד שאדם יתפלל שיכנסו תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו וכעין זה איתא בתדב"א (סא"ר פ' כו). וכן ע"י דברי תורה זוכין שיהיה האכילה בקדושה וכמו"ש בזוה"ק (ח"ג קכד סע"ב) חכמים דדמיין לשבתות ויו"ט ואכילתם תמיד בקדושה כמו בשבת ויו"ט. והיינו כמו רבי שאמר ולא נהניתי אפי' באצבע קטנה והתוס' (ע"ז יא.)הקשו מזה עמ"ש שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת וכו' ע"ש. אך יש ליישב שהוא לא נהנה כלל מאכילתו שלא הרגיש הנאת הגוף רק ע"ד מ"ש (ויק"ר פ' לד) בהלל שאמר שהולך לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא וכו' והדין נפשא עלובתא לאו אכסניא הוא בגו גופא והיינו שלא הרגישו כלל הנאת הגוף רק כגומל חסד עם אכסניא וזה מ"ש ולא נהניתי כו'. והוא כמו אכילת שבת ויו"ט וכמו שאמרנו במ"ש המענג את השבת שהמכוון הוא רק לענג את הנשמה יתירה שנקרא שבת כמו"ש בזוה"ק. ובשבת שזוכין לריבוי השפעה בתושבע"פ וגם כל האכילות בקדושה זוכין לתקן קלקול הנחש שהיה באכילה וזוכין לאור פניו של אדם וזהו אנפין חדתין:
7
ח׳והתחלת מאמר יחזקאל הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי וגו' ולא בא בפי בשר פגול. ודרשו (חולין לז:) לא מטומאה שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה ונבלה וגו' שלא אכלתי בשר כום כום מעולם ולא בא בפי בשר פגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם. והיינו שבודאי אמר על דברים שאינם איסור מפורש דאל"כ מה רבותיה דיחזקאל ומה שחשב לא מטומאה שלא הרהרתי אף שזה איסור מפורש לכל אדם כ' בתוס' דחשב רבותיה מפני שהם מג' דברים שאין אדם ניצול בכל יום. ועכ"פ רואין אנו שהקדים לתיקון האכילה שיהיה בקדושה נפשי לא מטומאה בתיקון פגם הברית. והוא מפני שאי אפשר לתקן האכילה שיהיה בקדושה כראוי אם לא מתקן מקודם קדושת הברית. שכן הסתת הנחש שהיה להרגיש תאות והנאת הגוף היה מתחלה באכילה ואח"כ בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא (כמ"ש שבת קמו.) וכשבא אדם עליה נדבקה הזוהמא גם בו ונצמח מזה הפגם ק"ל שנה. וכשבאים לתקן הקלקול צריך לתקן פגה"ב ואח"כ יכולים לתקן פגם האכילה שהיה שורש הקלקול ולתקן שיהי' האכילה בקדושה כמו קודם הקלקול. וזה תלוי בזה כי כשמתקן פגם זה שיהיה הגוף בקדושה ונקרא בשר קודש אז גם עינוגי הגוף בקדושה וכאכילת אדה"ר קודם הקלקול. ואמר נפשי לא מטומאה נגד מ"שנ לב טהור ברא לי טהור מכלל דאיכא טמא (כמ"ש סוכה נב.) והייני בפגם הברית שנקרא טומאה. ובזוה"ק (פ' זו קצב ב) בגין דאית מסט"א לב טמא ורוח עועים דאסטי לבני עלמא ודא הוא רוח טומאה כו' ועז"א נפשי לא מטומאה. ואח"כ אמר הקדושה באכילות שמורה שתיקן כל פגם של הנחש והוא נגד מש"נ ורוח נכון חדש בקרבי וכד"א ורוח חדשה אתן בקרבכם והיינו כמו לעתיד שלא יהיה כלל שליטה להיצ"ר דעיקר קטרוג היצ"ר בא מאכילה כשאינה בקדושה. וזה כל ענין פרשה זו שנמצא בה כל הפגם ותיקון הפגם מיוסף ויהודה וכלל השבטים. ומתחיל ויבא יוסף את דבתם רעה דאי' בב"ר שאמר חשודין הן בניך על אבר מן החי והיא האכיל' הנאסרת לב"נ והוא כמו אכילת עה"ד טו"ר שהוזהר אדם הראשון בפירוש עליה. וכן תולין הן עיניהם בבנות הארץ שנדמה לו שיש בהם פגם זה מזוהמא שהטיל הנחש. ובמכירת יוסף כ' וישבו לאכל לחם ואי' בב"ר עבירתן של שבטים כו' לאכל לחם מאכיל לחם לכל באי עולם. והיינו שהוקשה להמ"ר למה מזכיר הפסוק שישבו לאכל לחם ונעשה מזה פסוק בד"ת לעולמי עד. אך ענין הכ' הוא כמו שאמרנו במ"ש במד"ר אמרו נלך ונתפוס דרכו של עולם כנען שחטא לא לעבד נתקלל וכו' שהוא מפני שעיקר עבדות בא מפגם זה. ויוסף אמר עליהם שהם מקולקלים ח"ו באכילה ובפגם זה ואכילת אבמ"ה יש תירוצים בספרים ומה שאמר שתולין עיניהם כו' מהס"ת טעה ונדמה לו כן. והם ידעו בעצמם שהם נקיים בזה וסברו שמסתמא יוסף מקולקל בזה וע"כ במומו פוסל וסברו שהוא הפסולת של יעקב ח"ו. וזה שנכתב וישבו לאכל לחם שכיון שלפי דעתם פירשו הפסולת מהם ותקנו הפגם לפי דעתם ישבו לאכל לחם אכילה בקדושה עדמש"נ לכו לחמו בלחמי שמאחר שמתקנים פגם זה יכולים לתקן פגם האכילה ג"כ שיהיה האכילה בקדושה כמו שאמרנו גבי יחזקאל. ובאמת אחר שירד יוסף למצרים ונתברר בנסיון שגדר את הערוה ונעשה מרכבה למדת צדיק יסו"ע זכה להיות כלכל (כמו"ש מ"ר חקת) שנ' ויכלכל יוסף. וז"ש במ"ר לאכל לחם מאכיל לחם לכל באי עולם שע"י תיקון מדה זו בחי' צדיק זוכין להאכיל לחם אכילה בקדושה לכל העולם. ואח"כ בא בפרשה ענין ער ואונן והתיקון שלהם שבאו אח"כ בפרץ וזרח שהוא אורו של מלך המשיח שיתקן הכל. וכן ענין יוסף שגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו (כמו"ש שהש"ר) והוא הכנה לגאולת מצרים ומתן תורה. וכן שבת ברזא דברית כמו"ש בזוה"ק דשבת מעין עוה"ב שאז יתברר ועמך כולם צדיקים כל מאן דאתגזר איקרי צדיק והזמן בשבת לתקן הפגם הזה שיהיה הגוף בשר קודש. ולכן יש מצוה לענג את הגוף וכמו"ש האריז"ל שבשבת אף אם אוכל להנאת הגוף הוא ג"כ בקדושה. רק מעלת המענג את השבת הוא כמו שאמרנו כשמכוין לענג את הנשמה יתירה שנקרא שבת כמו"ש בזוה"ק ואז זוכה לכל מה שאמרו בגמ':
8
ט׳ויכירה ויאמר כתנת בני חיה רעה אכלתהו טרוף טורף יוסף. לכאורה הוא פלא שיעקב אע"ה שמדתו אמת יוכל לצאת מפיו דבר שאינו אמת גם למה כתבה התורה דבר שאינו אמת. וכמו שדקדקו (מדר"ת ר"פ תולדות) שגדול השלום שדברה התורה דברי בדאי בשביל השלום ואיזה כה תאמרו ליוסף וגו' ואין אנו מוצאים שצוה וכו' ואף שאמת שהם שלחו כדברים האלה ליוסף רק כיון שלא היו דברי אמת לא היה התורה כותבת דברי בדאי שלהם אם לא ללמדנו שגדול השלום. וכן כאן למה כתבה התורה דבר שאינו אמת. ואף שאינו דומה דשם תיבות אביך צוה לפני מותו לאמר הוא דברי בדאי ושקר משא"כ כאן שכל הדבר אמת שאמר כן. וכפי מה שהיה בדעתו שהוא היה סבור כן. אך מ"מ עדיין יש להבין כיון שהיה הדבר בטעות ולא היה האמת כן לא היה נכתב בתורה דבר טעות. ומטעם זה אמרו (בב"ר) נצנצה בו רוח הקודש חיה רעה אכלתהו זו אשתו של פוטיפר. ונראה שבאו ליישב מאמר יעקב שיהיה אמת אבל עדיין קשה דהא מעשה אשת פוטיפר לא היה עוד וכאן כ' אכלתהו לשון עבר. אבל באמת יוסף בירידתו למצרים הוצרך לתקן עון לה"ר שדיבר על אחיו. ואי' (ערכין טו:) המספר לה"ר מגדיל עוונות נגד ג' עבירות ע"ז וג"ע ושפ"ד כו'. ומטעם זה הי' כח לאשת פוטיפר להתגרות בו מפני שלא תיקן עדיין פגם דלה"ר שאז היה סבור שכדין סיפר עליהם לאביו כדי שיוכיחם. ואז באותה שעה עד שלא תיקן קלקול לה"ר אמר יעקב אבינו אמת חיה רעה אכלתהו על הנחש שנקרא חיה רעה. ושורש פגם הנחש קנאה תאוה וכבוד שמהם מסתעף ע"ז וג"ע ושפ"ד והבעל לה"ר מגדיל עוונות כנגד שלשתן. וז"ש טרוף טורף יוסף שהוא שיוסף נכשל בעון לה"ר במה שסיפר על אחיו וזה טורף יוסף. וע"י זה האחים שידעו שהם נקיים בזה חשדוהו ליוסף לפוסל במומו וסברו שבודאי הוא פגום ובשביל זה מכרוהו לעבד. והרי גרם גם לאחיו שיספרו עליו לה"ר וז"ש טרוף טורף יוסף. וזה ג"כ מ"ש במד"ר שנצנצה בו רוה"ק חיה רעה על אשת פוטיפר שזה שלא עשה יוסף תשובה על עון לה"ר שעל זה אמר חיה רעה אכלתהו כאמור וזה גרם לאשת פוטיפר שיהיה לה כח להתגרות בו דברית הלשון וברית המעור מכוונים כידוע. ואח"כ בהנסיון תיקן הכל במצרים שמזה הבין שטעה במה שסיפר לשון הרע על אחיו ותיקן פגם לה"ר ונעשה ע"י הנסיון מרכבה למדת צדיק:
9
י׳וכן מה שאמר יעקב אע"ה כי ארד אל בני אבל שאולה הוא ג"כ דבר אמת כיון שיצא מפיו. והוא שע"י כן יוכרח לירד למצרים שמזה נתיירא יעאע"ה וכמש"נ אל תירא מרדה מצרימה וגו' ואי' (ב"ר פ' עו) גבי עוג אינו אומר אל תירא אותו אלא למי שנתיירא. וז"ש כי ארד אל בני אבל שהיה לו אבלות שיסבלו בניו במצרים זמן רב ויהיו משוקעים בקליפת מצרים כמש"נ גוי מקרב גוי כעובר בבטן אמו. וז"ש שאולה שמצרים הוא שאול ערות הארץ. ושם היה כל כנס"י בגלות שע"ז מרמז ה' שאול ה' ויצטרכו להוציא משם הכנג"י שיהיו כעובר במעי אמו. וזש"נ ויבך אותו אביו ולפשוטו קאי על יעקב ותיבת אביו מיותר דהול"ל ויבך אותו וביעקב משתעי. אך מרמז אב י' ו' דיעקב אבינו אות ו' דאיקרי אות אמת ויוסף ו' זעירא ו' המילוי כמ"ש בזוה"ק (קפב ב) ועל ידי יוסף ההופעה וההארה למדת מלכות כמ"ש (זח"ב קכג ב) ה' ד' הות כו'. ויעקב מופיע מיוד עלאה ע"י מדת יוסף יוד זעירא משם שדי וכיון שראה שיוסף נפרד מעמו יחסר לו ההופעה מיוד ע"י אות ו' וזהו אב י' ו'. ובב"ר אי' ויבך אותו אביו זה יצחק. ומ"מ י"ל ג"כ שזה שהשמיענו הכתוב בא לרמז שיצחק בכה על בחינת י' ו' שנסתר יוסף ויחסר ההשפעה למדת כנס"י כאמור עד שתיקן שם יוסף מדרגתו ונעשה מרכבה למדת צדיק יסו"ע כנ"ל:
10
י״אישדר לן שופריה ונחזי ביקריה ויחזי לן סתריה כו'. הנה הוא בקשה על התגלות עתיקא קדישא שע"ז מרמז ויחזי לן סתריה היינו התגלות עתי"ק כדאי' (פסחים קיט.) ולמכסה עתיק זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין ומ"נ סתרי תורה וכן ישדר לן שופריה ג"כ מרמז על עתי"ק. ואיך שייך לבקש על התגלות עתיקא הלא הוא שכל הנעלם מכל רעיון ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. ובזוה"ק פר' זו (קפח א') דהפוגם ברית לא חמי סבר אפי עתיק יומין ע"ש משמע דמי שלא פגם חמי ואיך יוכל שום נברא לראותו והוא נעלם מכל רעיון וכמ"ש אל מסתתר כו' השכל הנעלם מכל רעיון כו' מוכתר בכתר עליון. ובפ' ויחי (ריט סע"ב) איתא ולא חמי אפי שכינתא ע"ש וזה המדרגה האחרונה מדת מלכות השוכן בתוך בנ"י אבל ידוע ממאמר פתח אליהו כ"ע איהו כתר מלכות כו' המגיד מראשית אחרית וזהו לשון ישדר לן שופריה היינו הפנים ואיך יתכן לומר שישלח הפנים והיה שייך לומר שיראה לנו הפנים. אך הפירוש שישלח כמו מי ששולח צורת הפנים שלו מצוירת על הטבלא או על הנייר וכן הענין אפי שכינתא כי שכינתא איהי אמונה (כמ"ש זח"ג רל א) והיינו מדת מלכות דכ' אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. וכנגד מדה זו שם אדנ"י שישראל מאמינים בני מאמינים שיש אדון בעולם והוא מלך העולם ואנחנו עמו ומצד אמונה אנחנו משיגים כבוד אלהותו ית"ש. והתגלות המלכות הוא בשבת שהיא מדה שביעית מדת מלכות ואמנם התגלות המלכות לא יוכל להיות בשלימות רק כשהמלך מוכתר בכתר מלכות וע"ז מרמז מגיד מראשית אחרית כ"ע איהו כתר מלכות. ומצד אמונה בשבת שהיא ביתר התגלות יכולים להשיג כבוד אלהותו ית"ש גם מעין עתיקא זולת מי שפגם בריתו. ושבת ברזא דברית דשבת הוא תיקון פגה"ב ויש יכולת לכל ישראל החפצים להתקדש עצמם בשבת ולהתקרב לקדושתו ית' להגיע להשגת סבר אפי עתיק יומין. והנה דהמע"ה שהוא מרכבה למדת מלכות שהוא יום השבת והוא הקים עולה של תשובה לכל הפגמים ואף לפגם זה שמחמיר הרבה בזוה"ק. התפלל לב טהור ברא לי אלהים ואמרו (סוכה נב.) מכלל דאיכא טמא והיינו שהיה מחזיק עצמו שהוא מרוחק מהקב"ה בתכלית הריחוק מצד שהלב שלו אין לה שום תקוה שתוכל להתטהר ולהתקרב לקדושה והתפלל להקב"ה שיעשה לו בריאה חדשה שיברא לו לב טהור יש מאין. ורוח נכון חדש בקרבי דאי' בזוה"ק פר' זו (קצב ב) ורוח נכון וגו' דא הוא רוח נכון ודאי כד"א ורוח אלהים מרחפת ע"פ המים ואתערו זה רוחו של משיח ואתערו ורוח חדשה אתן בקרבכם וצלי דוד ההוא רוח נכון חדש בקרבי וכו' מאי חדש דא חדושא דסיהרא בשעתא דאתחדש סיהרא דוד מלך ישראל חי וקיים ובג"כ חדש. היינו כי דהמע"ה רצה שיהיה הוא משיח ושיהיה קץ הגאולה בימיו שכן התפלל שיזכה בימיו לענין שיהיה לעתיד והיינו רוח חדשה אתן בקרבכם זה רוחו של מלך המשיח שמרמז על התגלות עתיקא כמ"ש בדניאל על משיח עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוה ועד עתיק יומיא מטה וקדמוהי הקרבוהי. וכמו שמרומז במא' בראשית שאמרו (ר"ה לב.) בראשית נמי מאמר הוא ולא כתיב ביה ויאמר בפירוש שמרמז על עתיקא שכל הנעלם וכתיב בו ורוח אלהים מרחפת על פני המים ואיתא בב"ר זה רוחו של מלך המשיח כו' באיזו זכות כו' בזכות התשובה שנמשלה כמים שנא' שפכי כמים לבך. כי הוא יהיה יחיד שעשה תשובה שמוחלין לכל העולם כולו (כמ"ש יומא פו:) והיינו מצד שמלך המשיח יתן רוח תשובה בלב כל נפשות ישראל וישובו כולם. וכתיב ונתתי לכם לב חדש ולמעלה כתיב ונתתי לכם לב אחד והיינו הלב חדש שאיך יתכן שיתן לב אחד לכל ישראל. אך הפירוש הוא שכל ישראל יהיה להם רק לב אחד לאבינו שבשמים שלא יהיה בלבבם שום מחשבה רק יהיה לבם מלא תשוקה ורצון רק לרצונו ית'. וגם הלב כסיל יתמלא ברצון לעשות רצונו ית' ויהיו השני לבבות לב אחד. כמו במתן תורה שהיו ישראל כתכלית מכוון הבריאה כאדה"ר קודם הקלקול וכתיב ויחן שם ישראל ואיתא במכילתא כאן השוו לב אחד כו'. והיינו מצד שלא היה בלבבם שום רצון אחר זולת לעשות רצונו ית"ש וכמש"נ כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע שהקדימו עשייה לשמיעה מצד שהיה לב כל ישראל רק לעשות רצונו ית'. ואמר בזוה"ק מאי חדש דא חדושא דסיהרא כו' והוא דכמו שהלבנה מתחדשת תמיד ומקבלת תמיד אור חדש כך מתחדש תמיד בישראל הלב חדש ורוח חדשה שמקבלין תמיד התחדשות אור שמשיגים השגה חדשה בכבוד מלכותו ואלהותו ית' מצד התגלות עתיקא שהוא אין סוף. ובשבת יכולים לתקן כל הפגמים מצד התחדשות רוח חדשה כי בכל שבת הנשמה יתירה חדשה כמו שאמרנו שלכך נקראה בכל שבת כלה כי היא חדשה בכל שבת במדרגה חדשה משבתות שעברו. ונשמה יתירה נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי כמ"ש בזוה"ק (ח"ב פח ב) והוא מרוח של מלך המשיח בכח התשובה. וגם בשבת מתחדש הלב אחד שרצונינו רק לעשות רצונו ית' וכמ"ש (שבת קיח:) המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו כו' ואיתא (שוח"ט תהילים כ׳:ו׳) ימלא ה' כל משאלותיך זו תפלה שאין מתפללין על כל אדם לפי שפעמים יש בלבו של אדם לגנוב כו' אלא ע"י שלבו שלם לפני בוראו כו'. וכאן אמר שנותנין לו משאלות לבו והטעם שבשבת משאלות לב ישראל רק לטובה לעשות רצונו ית"ש. ובזוה"ק ר"פ זו (קעט ב) ילד מסכן דאיהו יצ"ט ודא הוא נער כו' בגין דאית ליה חדתו דסיהרא דמתחדשא תדיר כו'. וזה מרמז על חידושי תושבע"פ שע"י התחדשות תושבע"פ והשתדלות באורייתא יוכל האדם ג"כ לתקן כל הפגמים וזהו חדתותא דסיהרא שמרמז על תושבע"פ שמקבלת השפעת אור מתושב"כ. והלבנה נקראת ג"כ ילד לשון לידה כמו שמצינו (ר"ה כ:) נולד קודם חצות או נולד אחר חצות וכן (שם כה.) ולמחר כריסה בין שיניה ונקרא מולד הלבנה. וכמו כן היצ"ט נקרא ילד כמ"ש בזוה"ק בגין דאית ליה חדתו דסיהרא דמתחדשא תדיר ותדיר איהו ילד כי נולד בכל פעם לידה חדשה בהתחדשות תושבע"פ. ושבת הוא ג"כ זמן התחדשות דברי תורה כמ"ש ריש סא"ר שבת יעשה כולו תורה:
11
י״בפרשה זו במספר תשיעי מספר בראשית המכוון נגד מדת יסוד שהוא תיקון פגם הברית. והיינו כי בתורה נמצאו ג"ן סדרים לבד פ' ברכה שאינו נקרא בשבת רק ביו"ט ושם מתחיל שורש תושבע"פ של משה רבינו. והג"ן סדרים הנו"ן מרמז על חמשים שערי בינה שהוא בחינת ה' ראשונה כידוע שכל א' מה' כלול בעשר ספירות. והג' מרמז על תלת חללין דגולגלתא שמבחינת חכמה מוחא שיש ל"ב נתיבות חכמה וע"ז מרמז סיום התורה בלמד נגד תלת חללין שכל א' כלול בעשר וב' מבראשית נגד שורש ההשפעה מלעילא ממדת חכמה. והיינו כנגד שני הדברות אנכי ולא יהיה שמפי הגבורה שמענום והיינו שנשפע הארה דלעילא להיות נקבע בלבינו בחינת אנכי ולא יהיה דאי' (שהש"ר פ' ישקני) שבדיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם ובדיבור לא יהיה נעקר יצה"ר מלבם. ובכל סדרה תשיעית מחומשי תורה יש בו התגלות מדת צדיק לפי אותה בחינה של ה' ראשונה כנ"ל. לכן נמצא בה תיקון על פגם הברית מה שנראה לעין שחלילה נתקלקל הכל ואין תקוה חלילה ודייקא בזה נעשה שלימות התיקון. כאשר היה בראשית הפגם באדה"ר שכל הק"ל שנה שנראה לעין שהוליד כו' דחזי לאונסיה (כמ"ש עירובין יח:) ואז דייקא היה תיקונו וכמש"ש שישב בתענית והעלה זרזי תאנים על בשרו. הגם שבעוה"ז כ"ז שנשאר המיתה לא יתוקן לגמרי החטא הזה להיות זדונות נעשים כזכיות עד לעתיד כשיתגלה אורו של משיח. והוא הענין הנזכר בפרשה זו שהיו עסוקים בשקם ותעניתם לאחר מעשה זו שהיה נראה לעיניהם שפגמו במדת יסוד מה שאין לו תיקון וחלילה אפם תקוה. כי גם יוסף בעצמו פגם בהוצאת דבה ולשון הרע ג"כ כפגם הברית שנקרא רע כי ברית הלשון וברית המעור מכוונים כידוע. ולאחר שראה מה שנולד מזה שמכרו אותו למצרים אז התמרמר בנפשו שהוא גרם לזה ע"י שפגם במדת יסוד. ומה גם השבטים בעצמם שבודאי התמרמרו מאד שהמה היו בעלי מעשה שמכרו את יוסף שהיה מרכבה למדת צדיק יסו"ע למצרים והיה נדמה להם שח"ו אפס תקוה. וע"י מעשה זו דייקא היה הקב"ה בורא אורו של משיח והיינו שלימות התיקון של חיי עולם שהוא בחינת משיח בן דוד כמ"ש (סוכה נב.) משיח בן דוד שעתיד להגלות כו' וכיון שראה משיח בן יוסף שנהרג א"ל רבש"ע איני מבקש ממך אלא חיים א"נ חיים עד שלא אמרת כבר התנבא עליך כו' חיים שאל נתת לו. והיינו כי מדת משיח בן יוסף הוא בחינת צדיק להיות נזהר בכל מעשיו בלא שגיאה ומכשול ובאמת אין בזה קיום להכלל ישראל ולכן יהיה נהרג. וזש"נ והביטו אלי את אשר דקרו וגו' שזה נא' על משיח בן יוסף שנהרג (כמש"ש) והיינו אשר דקרו הם בעצמם בסבת הכלל שאין יכולים לעמוד עפ"י בחינתו. ויש לומר שזה היה טעות השבטים מחמת שראו זאת שלא יהיה קיום עפ"י בחינתו רק דייקא ע"י אורו של משיח בן דוד והוא בחינת חיי עולם שכל המעשים נתקנים. וזה נתגלה בגמר המעשה ע"י תולדות פרץ וזרח שהוא בחינת אורו של משיח ודייקא מגלגול ער ואונן שהם פגמו בזה בפעל כש"נ רע בעיני ה' שהוא על הפוגם בברית שהוא נקרא רע היפך של טוב ואין טוב אלא צדיק שנ' אמרו צדיק כי טוב (חגיגה יב.) וזה נצמח מאכילת עה"ד טוב ורע שנעשה הערבוב טו"ר. וכן כשאירע לדהמע"ה אותו מעשה אמר והרע בעיניך עשיתי מפני שהקב"ה שונא זימה וכביכול כאלו אינו יכול ומואם לראות הרע בעיניו ית'. וכנראה מהזוה"ק שאינו מועיל תשובה לפגם זה ובאמת ידוע שאין דבר עומד לפני התשובה ועל הכל יש תיקון אם רק נותן אל לבו זאת ויתמרמר על גודל הפגם להיות נשמר בזה מכאן ולהבא ממילא יוכל לחסות בה' שיהיה נתקן הכל. וכמו שאמרנו ברמז המד"ר ר"פ זו והחוסה בי ינחל ארץ זה יעקב שהוא כרמז הפסוק ולא יאשמו כל החוסים בו שכל זרע יעקב לא יאשמו אף שצריכין פדיון פודה ה' נפש עבדיו (ונת' מאמר ד). ואיתא בס' הבהיר (סי' נט) שפרץ וזרח מרמזים לחמה ולבנה פרץ ע"ש הלבנה שהלבנה נפרצת לעתים וזרח אקרי ע"ש החמה שזורחת תמיד כענין וזרח השמש. והיינו כי זרח היה גלגולו של אונן ומפני שבו נכתב המעשה מפורש בתורה יותר משנכתב בער שאצל ער נכתב רק ברמז וכבר אמרנו שמה שנכתב בתורה בפירוש מורה שנעשה חקוקה בנפש. ממילא הפגם של אונן יותר גדול וממילא היה נצרך תיקונו שיהיה ע"י הארה גדולה כזריחת החמה. אמנם בער שהפגם נכתב רק ברמז נתקן בתולדות פרץ שהוא דוגמת הירח שנשלם הפגם שלה והוא ע"י בחינת אורו של משיח בן דוד שחי וקיים בחיי עולם כנ"ל. וע"י קדושת שבת נתקן הכל וכמ"ש בגמ' (שבת קיח.) שכל המשמר שבת כהלכתה אפי' עוע"ז כאנוש מוחלין לו כש"נ שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע רע דייקא וכ' מחללו מחול לו כמש"ש:
12
י״גבתנחומא פ' זו ע"פ ויוסף הורד מצרימה פתח בדין הבדלה על נר של עכו"ם ומייתי מעשה באנטונינוס כו' שאמר ר"ח זבובין אלו ואותו לגיון שוין כו' א"ל כל כך נתן ר' חייא הבבלי ממשש השוה אותן כו' אבל זבובין הקב"ה עושה שליחותו בהן וכו' וכן ושלחתי את הצרעה ובכנים וצפרדעים וכו'. ויש להבין הא מקרא מפורש הוא הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי והרי הקב"ה עושה שליחותו על ידם. והנביאים נתנבאו על אשור ונ"נ שעתידין לעשות ומה מעליותיה דזבובין וכדומה שאמר שהקב"ה עושה שליחותו על ידיהם. אך הענין הוא עפמ"ש הרמב"ם (פ"ו מה' תשובה) שאעפ"י שגזר הקב"ה ועבדום וענו אותם מ"מ לא נפטרו המצרים מאחר שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד כו' וכל א' וא' מאותן המצרים והמריעים לישראל אלו לא רצה להרע להם הרשות בידו ע"ש והראב"ד השיגו כיון שאחד מוכרח ועל מי יחול הגזירה ע"ש. אך הפירוש נראה שהעונש על רצונם והנאתם שהיה להם בשעת מעשה שהצרו לישראל ואלו היו עושים רק לקיים הגזירה הקדומה מהשי"ת היו עושים כזבוב העושה בשליחות הבורא ואין לו שום הנאה כלל והצפרדעים במצרים נכנסו לאש לקיים גזרת הבורא ית"ש (כמ"ש פסחים נג:). ועל מה שנהנו בשעת מעשה שהצרו לישראל בא העונש שמזה מבואר שלא עשו מפני הכרח הגזרה שהרי לא נגזר שיעשו בחשק וברצון. וזה המכוון ג"כ שבזבובים וכדומה הקב"ה עושה בהן שליחותו כיון שאין עושים ע"י בחירתם ורצונם משא"כ אשור ונ"נ וכדומה אף שהם כלי זעמו של הקב"ה מ"מ לא שייך לומר שהקב"ה עושה בהן שליחותו כיון שעושים ברצון עצמם וחשקם מה שלא נגזר עליהם. ואם היה מי מהם עושה בלא רצון ובחירה רק כמו שאר בע"ח שעושה להשלים הגזירה שגזרה ידיעתו הקדומה לא היה נענש כלל. וכן י"ל ענין מש"נ וקם העם הזה וזנה וגו' וחרה אפי בו וגו' ובגמ' (סנהדרין צ:) דייקו מקרא זה שהקב"ה יודע מה שעתיד להיות וע"ז שאלו א"כ למה יגיע להם העונש וחרון אף. אמנם באמת השי"ת ברא היצה"ר שיפתה את האדם כמ"ש (קידושין ל:) בראתי יצה"ר אבל האדם צריך להתגבר עליו. ויש לפעמים שהאדם אנום ולא יוכל להתגבר על היצה"ר כמו באדה"ר בהק"ל שנה דחזי לאונסיה כמ"ש (עירובין יח:) והלא חסיד גדול היה ושב בתשובה ובודאי היה נזהר מהרהור עבירה ג"כ אע"כ שגם ההרהור היה לאונסו שלא יכול להתגבר על היצה"ר. ואם היה כר' מאיר וכר"ע בודאי גם מזה היה ניצול וה' לא יעזבנו בידו והיו מכריזין עליו ברקיע הזהרו בפלוני ובתורתו כמו שהכריזו על ר"מ ור"ע (קידושין פא.). אך מפני הקלקול מהנחש לא נעזר מהשי"ת להשמר מכח היצה"ר והוליד וכו'. וכן הענין במש"נ וקם העם וזנה שהשי"ת יודע שיהיה מי שלא יוכל להתגבר על היצה"ר שהרי ברא אותו בכח זה וזש"נ וקם העם הזה וזנה וגו' שיהיה לאונסו שלא יוכל להתגבר על היצה"ר ולכובשו. ומ"מ נכתב אח"כ עונש ע"ז וחרה אפי וגו' שצפוי לפניו שיהיה מי שיעשה בחשק והנאה ולא יהיה כזבוב וצפרדע שעושה רק לקיים גזירת השי"ת ועושה בשליחותו. ואם היה אדם עושה בלא שום הנאה וחשק רק כמו בע"ח שעושה בשליחות הבורא ית' וכן היה עושה רק מהאונס שכן גזרה ידיעתו ית' לא היה נענש כלל. ואף שגם חשק זה והרצון נודע להשי"ת כבר שב לשאלת ידיעה ובחירה. וכבר אמרנו שמ"ש הרמב"ם (שם פ"ה) שהוא מ"ש הנביא כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו' נתכוין ג"כ למ"ש בזוה"ח שבמקום שיש ידיעה אין בחירה כלל ויש מקום שברא השי"ת שנמסר הבחירה לאדם. ולעתיד יברר השי"ת ע"י שיעשו כל ישראל תשובה מאהבה שיהיו זדונות נעשות כזכיות. והוא מ"ש (שבת פט:) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית ועד עכשיו. והיינו שבמאמר בראשית נזכר תוהו ובוהו שמרמז על מעשיהן של רשעים כמ"ש (ב"ר פ' ב) והוא שבאמת גזרה כן חכמתו ית"ש כשהאציל הבריאה שיהיה ברישא חשוכא והדר נהורא דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא כמ"ש בזוה"ק (ח"ב קפד א) ואז כשלג ילבינו שזדונות נעשות כזכיות. והיינו שאז יברר השי"ת שלא היה הדבר נעשה בבחירתו כלל וכמ"ש האריז"ל שבמקום שיש ידיעה אין בחירה כלל. והוא שבז' מדות תחתוניות שהם ז' ימי בראשית שם הבחירה נתונה ובג' ראשונות בעתיקא אין בחירה באמת וכמו שיבורר אחר שיזכו ע"י תשובה מאהבה שזדונות נעשות כזכיות. וזש"נ בפ' דרשו ה' בהמצאו קראוהו וגו' יעזוב רשע דרכו וגו' שהמכוון שזהו התפלה שיתפלל להשי"ת שיעזוב רשע דרכו וגו' שגם כח התשובה הוא ביד השי"ת ועז"נ קראוהו וגו'. ויוכל ח"ו לבא מזה לידי טעות ולומר שאין בחירה כלל שהכל ביד השי"ת ובאמת שהידיעה והבחירה שניהם אמת וכאמור אך שאין כח לנו שאנחנו בעולם העשיה להבין זאת ועז"א הכ' כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו'. וכן בסוף פ' שובה כתיב ממני פריך נמצא והוא ג"כ מרמז על הבירור אחר שיעשה האדם תשובה מאהבה שיהיו נעשות הכל כזכיות. ופרי נקרא מעשה האדם כמו שמצינו לטובה (סוטה מו סע"א) שלא הניחו לעשות פירות מאי פירות כו' אלא מצות ע"ש וכן (במד"ת ר"פ נח) פרי צדיק כו' תולדותיו של אדם אלו מעשיו הטובים. וכן בהיפך ח"ו נקראו פירות רעים כענין מש"נ קויתי לעשות ענבים ויעש באושים. ואחר שיעשה האדם תשובה מאהבה אז יברר השי"ת ממני פריך נמצא שכל הפעולות מהשי"ת כעין מש"נ כי גם כל מעשינו פעלת לנו וכמ"ש שסדורות ובאות מו' ימי בראשית. רק איך יוכל להבין זאת ע"ז אמר הכ' מי חכם ויבן אלה נבון וידעם הזכיר ג' מדות חב"ד חכם נבון וידעם. והוא שמחיבור חכמה ובינה יבא הדעת כמו שאמרנו במש"נ כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם חכמה מוחא בינה לבא וכשיתחבר חכמת המוח שיהיה כפי בינת הלב יזכה לבחינת הדעת וידוע כי הדעת פנימיות הכתר וזש"נ וידעם. כי ישרים דרכי ה' עדמש"נ ולא דרכיכם דרכי. וצדיקים ילכו בם היינו שהצדיקים מבררין א"ע בכל כחם במדת הפחד והיראה להתגבר על היצה"ר שהרשות נתונה בעולם העשייה. ואח"כ אם ח"ו יפלו ביד היצה"ר מבררין א"ע ע"י תשובה עלאה מאהבה. ואז השי"ת מברר אותם ואומר ממני פריך נמצא וחטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית כאמור. ופושעים יכשלו בם שע"י כן יוכלו הפושעים להתפקר ולומר דלית דין ח"ו כיון שהכל בא מהשי"ת. אבל באמת ישרים דרכי ה' שהכל צפוי והרשות נתינה וכאמור:
13
י״דגם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי בזוה"ק פ' זו (קפט א) דרש פסוק זה כנגד יוסף יוסף אזל בגיא צלמות ונחתו ליה למצרים שכינתא הות עמיה וכו' והוא מ"ש בגמ' (סוטה לו:) לעשות מלאכתו אמר ר' יוחנן מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו. וראיתי לא' שהקשה הא אשכחן (שבת נו.) רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד. ור' יוחנן אתי מזרעא דיוסף כמ"ש (ברכות כ.) ולמה דרש לחובתו כיון דפליגי בזה בגמ' והול"ל מלאכתו ממש. גם יש להבין כל עיקר למה דרשו לעשות צרכיו נכנס ולא הפכו בזכותו של צדיק. ויותר קשה במה שמצינו (מגילה יד:) שדרשו בדוד שא"ל לאביגיל השמעי לי א"ל לא תהיה זאת וגו' והוא דבר שאין רמז בכתוב ולמה דרשו כן על דוד והלא יקשה עליהם מה ששאל ריב"ב לר"ע בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק (שבת צו סע"ב) וכן יקשה למה תלו בו בדוד חטא כזה שלא נכתב בפסוק. אך באמת זהו רק למעלתו של יוסף ודוד שהוא מ"ש בזוה"ק ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו. והוא מש"נ גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי יוסף אזל בגיא צלמות. דאי' בב"ר (פ' פה) אף זו לשם שמים דאריב"ל רואה היתה באסטרולוגין שלה שעתידה להעמיד ממנו בן ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה כו'. ומסתמא כיון שצפתה היא בודאי יוסף הרגיש שיש לו שייכות לשורשה ובודאי היצה"ר מצא לו היתר עפ"י ד"ת. דאף דבעולת בעל יש להם מ"מ כיון שממאנת בו הרי היא כגרושה שלנו שבב"נ תלוי הגירושין בה ג"כ ויכולה לפרוש ממנו וכמ"ש הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים ה"ח). וזש"נ ויהי כהיום הזה ובכ"מ נדרש היום על יום המיוחד שהוא שבת (כמ"ש מדר"ת ר"פ וירא) וכן דרשו (שוח"ט תהלים) פ' היום אם בקולו תשמעו על יום השבת. והוא דיום הוא לשון אור כמש"נ ויקרא אלהים לאור יום ושבת יש בו התגלות מאור הראשון כמ"ש בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו ולכן נקרא שבת ביחוד בשם יום שהוא אור ושאר הימים נקראו ג"כ יום ע"ד השאלה מאור השמש. וכתיב הזה שקדושת השבת היה מפורש לפניו כמו שמורה לשון הזה כמראה באצבע. וכמו שנדרש יום ההוא על עוה"ב שיתגלה אז אור בחינת הוא כן נדרש היום הזה על יום השבת שמפורש לנגד עין קדושת יום השבת אור כי טוב. ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואי' בזוה"ק (קצ ע"ב) יומא דיצה"ר שלטא בעלמא כו' אימתי יומא דאתי בר נש לאתבא בתיובתא על חובוי או לאשתדלא באורייתא כו'. וזהו בשבת שהוא זמן תשובה כמש"נ טוב להודות לה' וכ' ומודה ועוזב ירוחם וכן שבת זמן מיוחד לתורה. וזהו לעשות מלאכתו דאיהו מלאכתו דב"נ בהאי עלמא וכדין יצה"ר נחית לאסטאה לבני נשא וכמ"ש בזוה"ק. ובטח מצא לו היתר כמו שאמרנו ועז"נ גם כי אלך בגיא צלמות דיוסף אזל בגיא צלמות. מ"מ לא אירא רע כי אתה עמדי והשי"ת רגלי חסידיו ישמור. ולזה דרש ר' יוחנן למעלתו ויהי וגו' לעשות מלאכתו שנכנס לאשתדלא באורייתא דאיהו מלאכתו דב"נ ואז בא היצה"ר לפתותו. וז"ש מלמד ששניהם וכו' שמצא מקום היצה"ר גם ביוסף לפתותו רק שנשמר מהשי"ת וכש"נ ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו. ועז"א שבטך ומשענתך המה ינחמוני והיינו שלפעמים השי"ת מצילו ע"י משענת שהוא ד"ת כמו שנדרש (חגיגה יד.) משען ומשענה כל משען לחם וגו' הכל על ד"ת. והוא כמו שאמרו בגמ' שבאתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון וכו' והיינו מדת אמת כש"נ תתן אמת ליעקב ועי"ז ראה וינס החוצה. ומהזוה"ק ג"כ משמע שדרש ואין איש וגו' שלא התגבר בכחו על היצה"ר עד שמצאה מעט שליטה בו רק שהיה בהלבוש שלו כמש"נ ותתפשהו בבגדו. עד שהראה לו השי"ת אות אמת דיוקנו של אביו וזה כי אתה עמדי. וי"ל עוד במ"ש באתה דיוקנו של אביו כו' עפ"י מה שספרו מרבינו הק' מלובלין זצוק"ל שניצול מנסיון אף שנדמה לו כהיתר עפ"י פיתוי היצה"ר רק שנזכר שגדר בעדו שלא יעשה דבר רשות שלא יוצמח כבוד שמים ממעשה זו ועי"כ פירש. וזהו שא' שבאתה דיוקנו של אביו דאי' בזוה"ק (ח"א קמב א) ת"ח יעקב כל עובדוי הוה לשמא דקוב"ה ובג"כ קוב"ה הוה עמיה תדיר דלא אעדי מיניה שכינתא וכו'. וכן כאן ביוסף שבאתה דיוקנו של אביו שלא לעשות דבר רשות ג"כ ולפי דברי היצה"ר ג"כ לא היה בו מצוה וע"י כן ניצול וזהו ג"כ ע"י משענת מד"ת. ולפעמים רגלי חסידיו ישמור ע"י שבטך וכמו שמצינו בזוה"ק ר"פ זו (קעט סע"ב) רבות רעות לצדיק לא כתיב אלא צדיק וכו' ת"ח כמה בישין עברו עליה דיעקב בגין דלא יתדבק בההוא יצה"ר וכו'. וכל עסק יעקב אע"ה היה רק שיהיה מטתו שלמה שמצדו הי' כאדה"ר קודם הקלקול ולא היה לממנא דעשו שום שליטה בו רק ביוצאי ירכו וסבל כל הסבלנות רק בשביל יוסף. וזה רבות רעות צדיק שסבל כמה רעות במדת צדיק לכבוש היצה"ר ולכובשו ומכולם יצילנו ה' שע"י הרעות והסבלנות על ידי כן ניצול וזהו ע"י שבטך. וכן הועיל כאן ליוסף הסבלנות שסבל יעקב אע"ה להציל את יוסף וזהו שבטך ומשענתך המה ינחמוני. וכן הוא הענין בדהמע"ה שבאמת היתה אביגיל זיווגו שהרי נשאה אח"כ וילדה ממנו והיצה"ר מצא מקום לפתותו שהיא מותרת לו וכעין שמצינו בדואג שא"ל לשאול וכי יש אישות לדוד והלא מורד במלכות הוא כו' ועכשיו התיר קונעתו כו' (כמ"ש ב"ר פ' לב). וכן כאן מצא היצה"ר היתר שהרי נבל מורד במלכות הוא וחשוב כמת ואשתו מותרת וז"ש בגמ' זאת מכלל דאיכא אחריתא ומאי ניהו מעשה דבת שבע שאביגיל היתה כמו בת שבע שאמרו (סנהדרין קז.) ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית וכו' וכן אביגיל ראויה אליו וכמו שנשאה אח"כ. וזה שדרשו בגמ' למעלתו של דוד שהשי"ת רגלי חסידיו ישמור ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו. שאף שמצא היצה"ר מקום לפתותו והוא הרגיש באמת שיש לה שייכות אליו והיא זווגו מ"מ השי"ת הצילו. ועז"א גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע שמורה על פגם זה כי אתה עמדי דשכינתא אתיא עמיה ולא יעזבנו בידו. ושבת הוא זמן תורה ודכו"ע בשבת נתנה תורה ובזוה"ק (ח"א מז ב) ביום השביעי דא תושבע"פ כו'. ומש"נ ה' לא יעזבנו בידו שדרשו על היצה"ר שצופה לצדיק וה' לא יעזבנו בידו הוא ג"כ ע"י ד"ת וכמ"ש בזוה"ק (ח"א רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא ושבת הזמן לתורה. ובזוה"ק פ' זו (קצ א) דכד חמי בר נש הרהורין בישין אתייו לגביה יתעסק באורייתא וכדין יתעברון מניה ויוכל לתקן ע"י ד"ת להיות נשמר מקטרוג היצה"ר להבא:
14
ט״וואמר בזוה"ק יוסף אזל לגיא צלמות ונחתו ליה למצרים שכינתא הות עמיה וכו'. והיינו שיוסף שירד למצרים שהיא תכלית הקליפה ערות הארץ והיה איש אחד בין כמה טמאים והיה לו כמה נסיונות ועכ"ז לא תאונה לו רעה כי אתה עמדי. שבכל הירידות היתה השכינה ביחוד עמו כמ"ש בב"ר (פ' פו) ויהי ה' את יוסף הא עם שאר שבטים לאו כו' שהיה לו י"ב בהמות טעונות יין נכנסה אחת מהן לחנותו של עכו"ם הניח י"א והלך לו אחריה כו' כי השאר ברשות הרבים כו'. וכן השבטים ברשות אביהם משא"כ יוסף ברשות עצמו ובארץ רחוקה לפיכך נתייחד הקב"ה עמו לשמרו. ובזה יוכלו לבטוח פרטי נפשות שגולים לארץ רחוקה בין העכו"ם כי באם שיתנו דעתם להחזיק במעוזם בודאי השי"ת יהיה בכסלם ויהיו נשמרים מכל רע כש"נ כי אתה עמדי. שבטך ומשענתך המה ינחמוני שע"י השבט מוסר יהיה לו עילוי ומשענת בו ית"ש. וכמ"ש (ב"ר פ' מד) שאברהם לא היה יודע במה לברור בגיהנם או בגליות עד שא"ל הקב"ה לברור גליות. ולכאורה היה יותר טוב גיהנם שאין פחד להתקלקל שם יותר כמו בגלות שיש חשש נסיונות שיתקלקלו. אולם מפני שבגיהנם אין תקוה שייטיב מעשיו מעתה כי אין מעשה וגו' בשאול וגו' והגם שלא יתקלקל יותר אבל אין תקוה שיתקן משא"כ בגלות שיש תקוה שיוכל להתעלות בקדושה ע"י השבט מוסר כנ"ל. וז"ש במ"ר ר"פ זו נסו ואין רודף וגו' דכתיב וילך אל ארץ מפני שט"ח ואמר ע"ז עריק רשיעא ולא רדיפין ליה כי לא היה המכוון עליו שאין תקוה ותועלת בו שייטיב מעשיו ע"י השבט מוסר. וצדיקים ככפיר יבטח וישב יעקב שיעקב קיבל ע"ע ברצון נפשו עול השטר חוב שידע והיה בוטח בהשי"ת שבניו לא יתקלקלו במצרים אלא אדרבה יתעלו עי"ז בקדושה ביתר שאת וכדברינו. וזהו שבטך ומשענתך המה ינחמוני:
15
ט״זבזוה"ק פ' זו (קפד א) ת"ח אית רוגזא ואית רוגזא אית רוגזא דאיהו מברכא מעילא ותתא ואקרי ברוך כמד"א דכ' ברוך אברם לאל עליון וגו'. והיינו אף שהרג אברהם כמה נפשות ונתיירא שמא יש בהם צדיק א' וי"ש אחד כמ"ש (ב"ר פ' מד). וע"ז אמרו (שם פ' מב) אברהם זה קוניון הוא והיינו שעשה שלא בחשבון למסור עצמו ע"ז לרדוף אחרי ד' מלכים והיה רק מחמימותו וקנאתו לקנאת ה' שפתחו במלחמה. ומ"מ ברכו שם ברוך אברם לאל עליון (וכמו שנת' וישלח מאמר ו). ואית רוגזא דאיהי אתלטיא לעילא ותתא כמד"א דאקרי ארור וכו' והיינו קליפת הכעס שהוא מהנחש דכתיב ארור אתה. ואמר אח"כ בזוה"ק כגוונא דא מסטרא דיצחק נפקו תרין בנין חד מבורך וחד דאתלטיא לעילא ותתא וכו'. ויש להבין שאמר שיצאו מיצחק תרין רוגזין כמו שאמר מקודם מסטרא דדינא קשיא נפקי רוגזא לתרי סטרין וכו' ובשלמא עשו שנאמר בו על חרבך תחיה יתכן לקרותו רוגזא והוא רוגזא דאתלטיא כמ"ש בזוה"ק אבל יעקב שהיה יושב אוהלים למה קראוהו בשם רוגזא כלל. אמנם הענין עפמ"ש (זח"ג רבע א) ו' גוף החרב י' ראש החרב ה"ה תרי פיות. ויעקב אע"ה שהיה מרכבה לשם הוי"ה כמש"נ והנה הוי"ה נצב עליו וכ' תתן אמת ליעקב את ו' דאקרי אות אמת כמ"ש בזוה"ק (ר"פ ויקרא) הוא חרב פיפיות נגד היצה"ר. וז"ש בב"ר ר"פ זו ויבא רוגז זהו רגזו של יוסף והיינו לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר שזהו מדת יוסף גבור הכובש את יצרו. והיינו ע"י תורה כמ"ש (קידושין ל:) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין. ויעקב מדתו אמת זו תורה (ברכות ה) וכן נדרש חרב פיפיות ברע"מ וגמ' שם על הקורא ק"ש על מטתו וק"ש הוא ג"כ ת"ת כמ"ש (מנחות צט:). וע"י זה הוא חרב פיפיות לקטלא ליצה"ר וממילא הוא לעשות נקמה וגו' כמו שאמרנו שעיקר קטרוג העכו"ם ע"י היצה"ר. ורוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין (כמ"ש זח"ב קפב ב) והיינו שהת"ח נקראו אש והם אש אוכלה אש. דיצה"ר נקרא אש כמ"ש (קידושין פא.) חזי דאת נורא כו' ואש של התורה אוכלת אש היצה"ר וכמ"ש (תענית ד.) האי צ"מ דרתח אורייתא דקא מרתחא ליה דכתיב הלא כה דברי כאש. וזה מ"ש במד"ר לא שלותי מעשו ולא שקטתי מלבן ואח"כ כשנולד לו יהודה ויוסף שטנו של עשו ראש הקליפות ביקש לישב בשלוה שהוא מצד עצמו לא היה לו שום עסק עם היצה"ר שהיה כאדה"ר קודם הקלקול רק כל העסק שלו היה בענין זרעו שיהיה מטתו שלמה והיה סבור שכעת א"צ עוד למלחמה נגד היצה"ר שכבר נבנה כנס"י ומטתו שלימה. ויבא רוגז שהראה לו השי"ת שיש לו עוד עסק לברר זרעו במדת צדיק ונצרך עוד לרוגז. וזהו רגזו של יוסף להרגיז יצ"ט על היצה"ר אך רוגז זה מברכא מכל סטרא. וז"ש בזוה"ק מהאי נפקין כל ברכאן לעילא ותתא וכל טיבו וכל נהירו וכל פורקן וכל שזבותא. ונקט ו' דברים נגד ו' הרועים שהם מרכבה לו' מדות לבד מיצחק אע"ה שהוא דינא קשיא ומיניה נפקין רוגזי. כל ברכאן לעילא ותתא נגד אברהם ואהרן דבאברהם כ' אתה כהן לעולם שנדרש על א"א כמ"ש (נדרים לב:) וכתיב בו והיה ברכה ודרשו בב"ר הרי הברכות מסורות לך. וכן אהרן הכהן שזכה לכתר כהונה ולו ניתן הכח לברך את ישראל וכנגדם אמר ברכאן עילא ותתא. וכל טיבו וכל נהירו נגד יעקב ומשה שהם ג"כ אחד כמ"ש בתקו"ז (תיקון יג) ויעקב כו' מסטרא דלבר והא משה תמן הוה אלא מסטרא דלגאו הוה כו'. וכתיב במשה ותרא אותו כי טוב הוא ואיתא (סוטה יב.) בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור והיינו שהוריד התורה לארץ ואור זה תורה דכ' ותורה אור אור כי טוב. וכן יעקב אות אמת אמת זו תורה כמ"ש בגמ' (ברכות שם) וזהו וכל טיבו וכל נהירו. וכל פורקן וכל שזבותא נגד יוסף ודוד שמהם יבאו תרין משיחין הגואלים. ופורקן תרגום גאולה וגאולה ע"י מחיר כמש"נ או דודו או בן דודו יגאלנו. ושזבותא הוא תרגום הצלה והוא בחנם כלשון המציל מן הארי והיינו להציל עשוק מיד עושקו וזה כח הב' משיחים. וזהו רוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין היינו לכל ו' הקצוות. וכן נחשב אח"כ בזוה"ק בהיפך ומהאי נפקין כל לווטין וכל חרבא וכל דמא וכל שממא וכל בישין וכל מסאבו דעלמא ג"כ ו' דברים שגם בקליפה יש ו' מדות כנגד ו' המדות הקדושים שהרועים מרכבה להם דזה לעומת זה עשה האלהים כידוע. וכן כל הברכות שבירך יצחק ליעקב אע"ה שהיה עסק גדול שסיבב השי"ת שיברך ליעקב כמ"ש בזוה"ק (ח"א קמב) והיינו ע"ד מש"נ כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד שהשי"ת שמר את יצחק שלא יברך רק ליעקב. שעשו היה הס"מ שהיה כרוך באילן של סם חיים (כמ"ש מדר"ת לך ד) וכ' ויתן לך האלהים במדת גבורה להיות גבור הכובש את יצרו כמ"ש בב"ר יתן לך אלהותא ונדרש בב"ר הכל על ד"ת מטל השמים זו מקרא ומשמני הארץ זו משנה דגן תלמוד תירש אגדה. שכל אלו הברכות נצרך ליעקב להרגיז ע"י זה היצ"ט על יצה"ר ואיהו רוגזא דרבנן דאיהו טב לכל סטרין היינו לתקן הלב כסיל ג"כ שיהיה בקדושה להתגבר על היצה"ר. וזהו חרב פיפיות וגו' וכמו שאמרנו. וכמו שהיה באאע"ה שתלוי זה בזה וכתיב ביה ברוך אברם וגו' ובשבת איתא בתקו"ז (תי' מח) לדרתם דעביד לון דירה בשבת בתרין בתי לבא ואתפני מתמן יצה"ר וכו' והיינו הרוגזא דאיהו ברוך:
16