פרי צדיק, וישלחPeri Tzadik, Vayishlach
א׳מכי"ק
1
ב׳במ"ר רבנן אמרי מלאכים ממש. ומסתמא אלו ואלו דא"ח. וגם לאיזה צורך שלח מלאכים לעשו. אבל בב"ר א' עוד לדרכו היה מהלך כו' וכמתרעמים על יעקב ששלח. ע"ש על פסוק מעין נרפש ועל פ' מחזיק באזני כלב דעשו נקרא כן. וכן בב"ר (ר"פ וישב פ' פד) משל כו' כת של כלבים כו' כך כו' וכן (בסו"פ ע"ז) כלב אגריון כו'. כי הוא מעזי פנים שבדור שהם מתתקע"ד דורות כמ"ש (בחגיגה יד.) שהיו ראוים להיות בב' אלפים תוהו שהם מעולם התוהו שמזה בא שורש הרע היצה"ר והעכו"ם כידוע. ועשו שמלאכו ס"מ שהוא ראש השטנים כן עשו שורש כל כחות הרע שבכל העכו"ם. ועמלק נקרא ראשית גוים והם שורש הרע שבו מעולם התוהו וע"כ נרמז בפ' אלה המלכים דאדום מלכין קדמאין דמיתו (כמ"ש באד"ר קלה א) שהוא סוד בורא עולמות ומחריבן שא' בב"ר (פ' ט.) דרומז לעולם התוהו. ואינו יוצא מידי פשוטו דבמלכי אדום מדבר שהם מעולם התוהו שקדם לעולם התיקון דזהו לפני מלך מלך לבנ"י. ורומז על משרע"ה שנקרא מלך כמ"ש (בזבחים קב רע"א ובמ"ר ר"פ אחרי) גבי אלישבע יבמה מלך. וכמ"ש (מ"ר ס"פ שמות) ע"פ ויהי בישורון מלך כי בפשוטו מלך האחרון שלא כ' בו מיתה לפי שעדיין היה חי בזמן משרע"ה. וע"כ בד"ה נא' גם עליו מיתה והיינו כי גמר עולם התיקון הוא בקבלת ישראל התורה וכמ"ש (בע"ז ג.) דאלמלא קבלו היה מחזיר עולם לתוהו. ואף דהתחלת ב' אלפים תורה מאברהם אע"ה כשהיה בן נ"ב כמ"ש (שם ט א) אז היה התחלת בנין עולם התיקון אבל השלמתו במ"ת ובבר"ר (פ"ג) ע"פ יהי אור. (ופ' סד) גבי בארות דיצחק א' בס' בראשית נתעסק הקב"ה וברא עולמו מבואר דכל הספר הוא מבריאת העולם ולא פר' דמע"ב בלבד. והיינו דכל הסיפורים דשם מדור המבול ודור הפלגה וסדום וישמעאל ועשו ומשפחתם הכל מבריאת עולם התוהו וחשוכא דקדם לנהורא ועולם התיקון. וי"ב פר' בס' בראשית. וב' ראשונות בראשית ונח הם מב' אלפים תוהו שהוא מעוה"ת לבד. ופ' לך מתחיל מהנפש אשר עשו בחרן שהוא התחלת ב"א תורה כנ"ל מגמ' דע"ז. והם י' פרשיות עד סוף הס' שהם בנין עולם התיקון וסיפורים מעולם התוהו שהיו באותו זמן שהם זלעו"ז ונבנו ג"כ כנגדם. וסדום שהוא מהשבירה שנגד תיקון דאברהם ויצחק נאבדו. אבל עשו וישמעאל שהם שניהם נגד יעקב אע"ה והם כוללים כל ע'. זה ל"ה מימין וזה ל"ה משמאל כידוע הם בנין שורש הנשאר משבירת עוה"ת לצורך הבחירה דעוה"ז שניתן לישראל ע"י מציאות הרע דיצה"ר ועכו"ם. ויעקב אע"ה נתבשר ופרצת ימה וגו' נחלה בלא מצרים שהוא עתיד לכבוש כל העכו"ם כי יבוער כל הרע ויצה"ר על ידו כי הוא וזרעו גמר התיקון. משא"כ לאברהם ויצחק ניתן בגבול רק א"י לבד כי לא פסקה זוהמא עד יעקב שהיה בהם פסולת וכמ"ש (בשבת קמו א) ואף דבאמת ישמעאל ועשו לא נקרא זרעם כמ"ש (בנדרים לא.) זה נתברר אחר שנבחר יעקב. ואצל אברהם ויצחק נא' ג"כ בכל מכל שלמדו מזה (בספ"ק דב"ב) שלא שלט בהן יצה"ר ומה"מ ורמה ותולעה ושטעמו מעין עוה"ב והוא כקדושת שבת שהוא מעין עוה"ב וא' מס' בו כמ"ש בהרואה. ונשמה יתירה דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי כמ"ש בזוהר יתרו והיינו בלא יצה"ר. ומי שמת בשבת ודאי אין הנשמה יתירה יוצאה ע"י מה"מ כלל. אבל אצלם נאמר בכל מכל ולא כל ממש כמ"ש ביעקב. ויצחק זכה לזה ע"י הסעודה שהאכילו יעקב דאמר אז ואוכל מכל כמ"ש במק"א שהוא כקדושת אכילת שבת. ואברהם ברכו ה' בזה ושניהם זכו לזה במעשיהם. אבל יעקב א' יש לי כל מעצמי וכל ממש והיה בחיי אביו ועוד מקודם מיד בצאתו מאביו כשהיה בן ס"ג הבטיחו הקב"ה ופרצת וגו' וזהו ע"י שהבטיחו אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך שהובטח שישמרנו מכל רע ולא יתעה אחר יצה"ר ועי"ז ממילא ופרצת וגו'. כי ניצוח היצה"ר הוא ג"כ ניצוח העכו"ם שכל אומה יש לה כח רע מיוחד וקיבוצם הם כל כחות הרע דיצה"ר. ובבר"ר (פ' יא) דאאע"ה שאין כ' בו שמירת שבת ירש העולם במדה ויעקב שכתוב בו שמירת שבת דכ' ויחן כו' ירש העולם שלא במדה כו'. ואף דגם אאע"ה קיים כל התורה כולה עד שלא נתנה וגירסת הרשב"א וס' האשכול אפי' עירובי תחומין וא"כ שמר גם תחומין אבל אין ע"ז רמז בכתוב. ודיעקב רמוז בתורה. ומה שכתוב בתורה היינו שהקדושה בו בקביעות לעולמי עד. דהתורה נצחיית ונקראה אמת והוא ג"כ מדת יעקב ואמת נקרא מה שתכון לעד שהשי"ת תמיד עמו ושומרו מכל רע וע"כ מטתו שלימה דכל זרעו אחריו כן. והובטח ופרצת וגו' שכבר פסקה זוהמא אבל אברהם ויצחק אף דמצד עצמם זכו ג"כ לטעום מעין עוה"ב וביטול יצה"ר זהו רק מצדם ומצד יעאע"ה שעתיד לצאת מהם עדמ"ש במד' (ר"פ תולדות) ע"פ יעקב אשר פדה את אברהם דעל ידו ניצול מכבשן משל כו' שצפה שיוליד בת שתנשא למלך כו'. והיינו כיון דלא פסקה זוהמא מהם עדיין ויצא ג"כ פסולת. והגם דהובטחו בנחלת א"י שהוא ז' אומות הכוללים כל ז' מדות הרע. והם שלמים בכל ז' המדות הם רק בשורש. כי ע' אומות יש היינו כל א' מז' כלול מי' שכל א' קומה שלמה. ואותן ז' עממין דא"י הם הכתרים דרע שהוא השרשים של כל מדה. ואברהם ויצחק הובטחו רק על ניצוח הכתרים השרשים שהם מושרשים בטוב בשורש. אבל מצד ההתפשטות לא נתבררו עד יעקב שמטתו שלמה דבירר כל קומת הקדושה ועי"ז ניצוח כל קומת הרע בכל ז' מדות. והוא שלימות צורת האדם וכמ"ש במד"ר פ' זו דאיקונין שלו בכה"כ דהוא צורת אדם שעל הכסא. וע"כ א' אתם קרוים אדם דאדם מוליד אדם. וכל זרעו יש להם שלימות צורת אדם. דאע"פ שחטא ישראל הוא כאסא דביני הוצי (כמ"ש סנהדרין מד.) דמה שבעצם ולא במקרה לא ישתנה בזרע דאדם לא יוליד בהמה. וכל ג' אבות תבור א' דמעלת יעקב רק ע"י שיש בו גם מדת אברהם ויצחק והוא חוט המשולש. ועם זרעו הם קומה שלימה דתיקון:
2
ג׳ומן פרשת וישב עד סוה"ס ד' פרשיות הם. תיקון נהי"מ ומסיים בקבורת יוסף שהוא שלימות מדת צדיק יסו"ע שהוא מרכבה לה. והשלימות הוא אחר מיתה כמ"ש (מדר"ת תולדות) דאין הקב"ה מייחד שמו על צדיקים בחייהם דאולי יחטאו. ושלימות מדת המלכות שהוא גמר התיקון לגמרי. זה יהיה ע"י מלך המשיח שהוא מלכות דלא יתחבל לעלמין ויבולע המות וכל הרע ואז יקויים ופרצת ולא נשלם עדיין בעוה"ז דע"ז הוא כל עבודת עוה"ז. ורק בברכת יעאע"ה בפ' ויחי לשבטים וליהודה בפרט שהבטיחו על המלכות לא יסור וגו' ולו יקהת עמים בזה רמוז תיקון המלכות בשלימות לעת קץ והוא שביקש לגלות אז ונסתם ממנו כי הש"י רצה שיהיו סתומים וחתומים הדברים כמ"ש בדניאל וכמ"ש (בפ' חלק צט.) ללבי גליתי כו' וע"כ גם כאן רמוז בסתום וחתום. ובזה נשלם סדר בנין העולם ועסק השי"ת בו. כי משבאו ע' נפש בנ"י שהם ע' כחות בקדושה נגד כחות הטומאה דע' אומות הרי נשלם הכל זה לעו"ז. וכלבין דחציפין שמעולם התוהו דנטלין לבר מבני היכלא דכסיפין למיחזי זיויה דז"א שהוא צורת יעאע"ה. ובזוהר יתרו דאסעודה ג' נא' והאכלתיך נחלת יעקב אביך והיינו כי הסעודה שלו שהוא ז"א וכמ"ש בפע"ח ובגמ' (שבת קיח) מייתי ע"ז קרא דופרצת וגו' שזהו נחלתו לכבוש כל ע' אומות וכל העולם ולדחותם לנוק' דתהומא רבא שהוא התוהו הקודם לתיקון דחושך ע"פ תהום עד שאמר יהי אור דהוא התיקון ע"י התורה. וספר בראשית עסק הבריאה שיהיה אומה ישראלית והוא בנין האור שהם הכלי קיבול לאור. ונפשותם הוא האור עצמו כי נפשות בנ"י מאותיות התורה. וכלל התורה כ"ב אותיות ג' אמות אמש הם ג' אבות וי"ב פשוטות י"ב שבטין. וז' כפולות ז' ימי בראשית כמ"ש בסי"צ. וע' נפש הם ע' אנפין דאורייתא שהוא ע' כחות הנפש שבקדושה. ומזה הוא כלל הבריאה כמ"ש בזוהר (בראשית מז רע"ב) דשמים וארץ עובדא ואומנתא דתורה שבכ' ושבע"פ וכל צבאם אלין פרטי דאורייתא ע' פנים לתורה ע"ש. וס' שמות הוא הויות האור והתגלותו במ"ת. ומתחיל במיתת כל הדור ההוא דבאי מצרים שהם גמר בריאת האור ותחלת יצירתו. וגלות מצרים הוא עיבור כמ"ש ז"ל ע"פ גוי מקרב גוי כעובר הנשמט ממעי אמו. ואז חזר התוהו כתחלת הבריאה וע"כ א' (שבת קמו.) דלא פסקה זוהמא עד מתן תורה. ושם א' דפליגי. ואלו ואלו דא"ח ככל פלוגתותם דבאמת מיעקב אע"ה דמטתו שלימה פסקה זוהמא. אבל אף דהם מצד עצמם שלמים ע"י היקף זוהמת מצרים מכל צד היו כעובר שהוא ירך אמו וכאלו גם מהם לא פסקה זוהמא. ובאמת זה היה לצורך גידול האור כעובר הגדל במעי אמו וכמ"ש בזוהר ע"פ בחומר ובלבנים דא ק"ו וליבון הלכתא. ויציאת מצרים נתגלה ונולד האור ויצא לפעל וע"כ נא' לא יחרץ כלב לשונו הם דורות התוהו:
3
ד׳וענין מלאכים ממש והשליחות. אח"כ שם במ"ר (פ' עה) ד"א וישלח וגו' למה שלח כו' אמר אשלח שלוחים אם יחזור בתשובה ע"ש. משמע שכונתו היה להחזירו בתשובה וז"ש שם לפני זה ע"פ אל עשו אחיו אע"פ שהוא עשו הוא אחיו ר"ל דאף שהוא רשע גמור בפעל כיון שהוא אחיו חשב אפשר דגם בו יש קדושה במעמקי הלב. כדרך שא' (ברכות יז.) שרצונינו לעשות כו' ומי מעכב כו'. וע"כ א' (בעירובין כא:) ע"פ הדודאים נתנו ריח דגם רשעים גמורים עתידים ליתן ריח טוב ובב"ר ע"פ וירח את ריח בגדיו ריח בוגדיו. וזהו בזרע יעקב דמטתו שלמה ולא ידח נדח דאע"פ שחטא ישראל הוא. ועשו נקרא (בקידושין יח.) ישראל מומר כי נולד בקדושה מיצחק ורבקה כיעקב. אלא שאז היה עדיין בידו לצאת משם ישראל. ורק מיעקב התחיל זה דאפי' מומר נקרא ישראל לכל דבר. וחשב הוא דגם יצחק מטתו שלימה ושגם בעשו כיון שהוא אחיו פנימיותו טוב. ובפרט שראה שיצחק אהבו ואיתא בתנחומא (תולדות סי' ח) שצדו בפיו שא"ל שבא מבית התלמוד לא כך הלכה מן כך וכך לא כך איסורו לא כך התירו דמזה נראה שהיה בו חכמה יתירה. דהגם שהיה כל היום בשדה ושקוע בתאותיו ולא עסק כלל בתורה ידע לכוין ההלכה בטעמי' ובפרטי' כאלו עסק בה כל היום דיצחק זקן ויושב בישיבה היה כמ"ש (ביומא כח:) וידע כל התורה כולה מאביו. וע"כ דגם הוא היה אומר ההלכה לאמיתה מדעת עצמו הגם שלא למד כלל וזה חכמה יתירה בד"ת שלא מצינו ביעקב שהיה יושב אהלים וא' בב"ר אהלו של שם ושל עבר שהוצרך ללמוד ולקבל מהם ולא מעצמו כאאע"ה שב' כליותיו היו נובעות תורה ע"י רוב חכמתו כמ"ש ביומא (שם) דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו. וכבר אמרתי עמ"ש זרח משעיר והופיע מהר פארן שאמר בזוהר (בלק קצב ב) דשרים שלהם נתנו עוד נבזבזא דידהו לישראל ולא נתפרש מהו הזריחה והופעה שקבלו מהם. אבל כ"ד מצינו באו"ה חכמה כמ"ש בהרואה (נח) שמברכין על חכמי או"ה שנתן מחכמתו לבו"ד כמו על חכמי ישראל רק דחכמ"י א' שחלק ליראיו. לפי שהם יראיו ויראת ה' הוא אוצרו של החכמה וכמ"ש (שבת לא.) דאי לא לא ומוטב שלא העלית כי בלא יר"ש אפשר שהחכמה תתעהו עוד עד שיהי' לו סם המות וכמ"ש (שם פח:) למשמאילים ועכ"פ אינו לו סם חיים. כי בחכמי ישראל הוא תורה דהיינו שהוא מורה לו הדרך ילך וכמ"ש נר לרגלי כו' והוא חיינו. ואז נקרא חלק מחכמתו ית' שהוא דברי אלהים חיים ומסטורין שלו כמ"ש (בשמו"ר) משא"כ חכמת העכו"ם אינו תורה שאינו מורה ללבו כלום וכחכמתו של בלעם שהכיר מעלת ישראל וידע האמת ועכ"ז יעץ עצות להכשילם ונגד השי"ת וע"כ אז"ל (איכה רבתי ב ט) אם יאמרו יש חכמה באדום תאמין הה"ד והאבדתי חכמים וגו' תורה אל תאמין דכ' בגוים אין תורה. ומ"ש אדום משמע דבו שורש החכמה דאו"ה וכל חכמי או"ה מל"ה אומות שיונקים ממנו וכן א' (במגילה טז.) האומר דבר חכמה מאו"ה כו' מחכמים דהמן והם זרע עשו דמסתמא חכמיו הם ממשפחתו. והחכמה הוא השגת האמת דאם מזרע היהודים וגו' ואף שהשיגו זה לא הכניעו עצמם למרדכי. כי מ"מ נמשכו אחר רצון לבם נגד החכמה דאינו תורה להורות ללב כנ"ל. וגם מצינו חסד לאומים וגו' שיש בהם מדת חסד והוא מישמעאל שהוא פסולת החסד דאברהם. ועי"ז נמשך לכל אומות היונקים ממנו ואצלם הוא חטאת כמ"ש בפ"ק (דב"ב י:) שכל כונתם להתייהר ולקנטר לישראל ושאר כונות רעות. ומ"מ אמרו ביבוש קצירה וגו' שיש להם שכר. וחכמה דעשו הוא מפסולת הגבורה דיצחק דאורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא (זח"ג פ' סע"ב). והתורה נובלות חכמה העליונה כמ"ש (בב"ר פ' יז) וזהו הנבזבזא דיהבי חלקם. ומשעיר היה זריחה גמורה דכשבא החכמה לישראל נעשה תורה שהוא אור וע"כ ר"מ יצא מנירון קיסר שהוא מעשו. ואי' (בעירובין יג:) דנקרא ר"מ שמאיר פנים בהלכה ולא היה בדורו כמותו. והוא יסוד תושבע"פ דסתם משנה ר"מ ומשניות הוא כולל התושבע"פ והוא חכמת חכמי ישראל כי אצלו נעשה החכמה תורה. ובב"ר שם (ס"פ עה) אמר דדורון ששלח לסמות עיניו כמ"ש השוחד יעור עיני חכמים ואין חכמים אלא אדומים שנא' והאבדתי וגו' ואין ר"ל דאחרים לא נקראו חכמים. רק ר"ל חכמים כאלו שהשוחד יעור עיניהם זהו רק אדומים שחכמתם נמשך אחר הנגיעה שבלבם ויכולים להטות חכמתם כרצונם ולטהר הטמא. וזה היה ג"כ תכמתו של ר"מ כמ"ש (בעירובין שם) ויש בזה צורך ותועלת למי שכבר עבר. וכדרך שא' ר"ט ורע"ק אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם כדתנן ספ"ק דמכות (ז.) כי היו יכולים למצוא זכות גם על עבירה גמורה וכדאי' בגמ' שם ושם (יא סע"ב) היה לו לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות. ואע"פ שזה חייב גלות באמת עפ"י דין אבל ד"ת אין להם סוף וחכמים גדולים יוכלו למצוא זכות גם למחויב גמור. וכן בתפלה היה פועל שהשי"ת יאיר עיניהם וזהו למיימינים בה. ועז"נ פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. ועשו בחכמתו הלך לשאול וכפר בעיקר ובתחיית המתים ומכר הבכורה שאי' בבר"ר (ס"פ סג) שהכניס כת פריצים וא"ל כו' וניחוך עליו כי החזיק את יעקב לתם שאינו חכם בזה שרוצה לקנות הבכורה לענין שיקריב קרבנות וכמ"ש בב"ר שם דע"כ קנאה יעקב ע"ש ועשו בחכמתו היה זה לשחוק ולצנות שיוכל לקנות זה וכמו שיאמר לכהן מכור כהונתך לי כי אין זה דבר הנמכר דשייך רק לזרע אהרן. וכן בכורה לעבוד שייך רק למי שהוא בכור שנולד ראשון. וסיימו שם בב"ר ולפי שהיו כמשחקים הסכים הקב"ה ושחק עמהם וקיים הבכורה ליעקב ע"ש כי האמת ליעקב להיות הלכה כמותו וע"ד שכ' בתשו' רש"ל (סי' לו) לענין אורענדי כיון שכל הענין רק דד"מ מהני מדינא דמלכותא. (וכיו"ב בהג"ה מרדכי שבת ותשב"ץ קטן סי' שצ"ח לענין כיבוד מוהל וסנדק דמהני דלא יכול לחזור אף שהוא דבר דלא שייך קנין מתורת סיטומתא ע"ש) ואף קנין זה שנראה כשחוק כיון שהקב"ה שחק עמהם והסכים הוי קנין מדד"מ ממ"ה. ושם בב"ר אמרו דמיכאל וגבריאל כתבו שהבכורה ליעקב ע"ש ר"ל נמי שהקב"ה נמלך בבית דינו כמ"ש באחאב ראיתי את ה' וגו' וכל צבא וגו' מימינו ומשמאלו ודרז"ל (תנחומא שמות) מיימינים ומשמאילים. והם ב' מלאכים אלו זה מימין ראש כתות המיימינים וזה משמאל. וזה ענין חכמת תושבע"פ שיש להטות לכל צד ויכולים לטהר השרץ דר"ל עבירה גמורה שמשלו לשרץ כמ"ש (תענית טז.) טובל ושרץ בידו. ומה שנחשב כשחוק יכולים למצוא טעמים לזכות ולקיים. ויעאע"ה הוא כלל התושב"כ כי משה מלגאו יעקב מלבר (כמ"ש תקו"ז תי' יג) והוא נקרא תורת אמת ואי' (בברכות ה:) אמת זו תורה והיא תורת ה' שאין להוסיף ולגרוע בה אפי' אות אחת. אבל תומת ישרים תנחם להשיג האמת מתושבע"פ שהוא חכמת חכמי ישראל שהוא כלל הכנס"י הנקרא אשת חיל מרכבה למדת המלכות פה תושבע"פ קרי' לה. וע"י הזריחה וההופעה שקבלו חכמה וחסד מעשו וישמעאל כנ"ל פיה פתחה בחכמה. ואצלה נעשה החכמה תורה ונקרא תורת חסד. דתושב"כ מסטרא דגבורה. אבל תושבע"פ נקרא תורת חסד שאי' (בסוכה מט:) וכי יש כו' אלא תורה לשמה זו היא תורה של חסד היינו כמ"ש (זח"ג רכב ב) איזהו חסיד המתחסד עם קונו וגם נא' גומל נפשו איש חסד. שגומל בזה חיים לנפשו וכמ"ש בשבת (פח:) למיימינים בה סמא דחיי. וימין הוא חסד ומיימין ומשמאיל שייך רק בתושבע"פ דתושב"כ כתיבא ומנחא. וכל ישראל שוים בה ואין שם מו"מ ולא שייך לקנטר ולא להתגאות וכיוצא כונת שלא לשמה. וצריך להתחסד עמה והחסד להיות חכם להטיב ולא להרע ח"ו. ובחכמת תושבע"פ משיגים יותר מכל הנביאים כמ"ש (בב"ב יב.) חכם עדיף מנביא וע"ש ברמב"ן:
4
ה׳ע"כ מכי"ק ולא נמצא סיום המאמר. וענין מלאכים ממש ושאו"א דא"ח נתבאר במאמרים הבאים בס"ד:
5
ו׳וישלח יעקב מלאכים לפניו וגו' במ"ר מלאכים ממש. להבין זאת היאך היה בכח עשו לראות מלאכים ממש. כי הגם שהגר שפחת שרה ראתה כמה מלאכים. הגר היתה ראוי' יותר לזה כמ"ש במד'. משא"כ עשו שנפרד מכל וכל מהקדושה גם יש להבין שהלשון כה תאמרון לאדוני לעשו למה הזכיר לשון אדוני כשאמר לשלוחים שלח בפניו. ועכ"פ ל' לעשו מיותר דהול"ל לאדוני עשו וכן בתשובת המלאכים באנו אל אחיך אל עשו אל השני מיותר. וכן אמרו אח"כ הצילני נא מיד אחי מיד עשו מיד הב' כפל לשון. גם לשון כה תאמרון וגו' כה אמר יש להבין. אך יובן הענין עפמ"ש שכל הנביאים נתנבאו בלשון כה אמר ה' והיינו כי תיבת כה יורה שזה בעצם מאמרו ית' והוא רק שליח לדברי השכינה. ועבור זה נקראים הנביאים מלאכים כש"נ ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה' (וכמ"ש במד' ר"פ ויקרא) כי זהו שורש תיבת מלאך שאין בו רק עצם כח משלחו. וכמו כן כ' כה תברכו ונדרש (סוטה לח.) בלשון הקודש. והיינו כי הלשון הזה לשון של השכינה וכש"נ אח"כ ושמו את שמי וגו' ואני אברכם שהם רק שלוחי השכינה. ובבלעם נאמר ג"כ וכה תדבר ואי' בזוה"ק (ח"ג רי ב) כ"ה דזמינא לברכא כו' והיינו שכינתא. רק שם לא היה ברצונו כש"נ ואנכי אקרה כ"ה כלומר אעקר לה מאלין מלין. ובע"כ היתה השכינה וכמ"ש בזוה"ק דכד תפתח פומך היא תמלל. והדברים כהוייתן שאמרו הנביאים מצד שליחות השי"ת היו פועלים בלב השומע כש"נ כן יהיה דברי אשר יצא מפי וגו' כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו וכמו שמכל דיבור של השי"ת נעשה מלאך. כי דיבור השי"ת הוא המלאך השליחות כמו כן יש כח בצדיקים שנקראו פי ה' שיהיו דבריהם עושים רושם בלב השומע. כענין שמצינו (ברכות כח.) בנשיאתו של ראב"ע אותו היום סלקוהו לשומר הפתח כו' שהיה ר"ג מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבהמ"ד ע"ש. ויש להבין איזה שומר היה לו שיבין את פנימיות לבב אנוש. רק המכוון כי בעת נשיאות ר"ג היו דבריו ממש כשומר הפתח שפעלו בלב המרגיש בעצמו שאין תוכו כברו שלא יוכל לכנוס לבהמ"ד. אך כאשר נתמנה ראב"ע לנשיא ונתן רשות לכל תלמידים לכנוס פעל בזה שנסתלק שומר הפתח של ר"ג. ואיתא בסה"ק שפעמים לא יעשו רושם בלב השומע רק שיתגלגל הדבר ויבא ללב שומע וי"ל דז"ש (שם ו:) כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין שנא' סוף דבר וגו' היינו שהסוף הוא שעכ"פ יהיו נשמעים. או גם כשלא יפעלו מיד אפשר שיפעלו אח"כ ומי שהוא ירא ה' נעשה מרכבה למדת פי ה' ודבריו הם דברי ה' דדבריו דברי אלהים חיים דלא ישוב ריקם. והנה יעקב אע"ה היה מסופק בתוכן פנימיות של עשו מאחר שראה שיצחק אע"ה היה מקרבו ואוהבו ואמרו (בתרגום יונתן ויחי נ יג) דרישיה דעשו בגו עיטפיה דיצחק ע"ש. וכמו"כ היה לעשו כח גדול בחכמה שבראשו וכמ"ש האריז"ל ע"פ כי ציד בפיו שהוא הכח שיצא ממנו ר"מ שהיה שורש חכמת תושבע"פ. רק הוא בעצמו לא היה שורש בחכמת התורה. והיינו שאין חכמתו מורה ומלמד ללבו שזהו שם תורה וכמו שאמרנו (ונת' למעלה) אמנם חכמה של ישראל הוא בעצם תורה שמורה ומלמד ללבו הדרך ילך בה כש"נ החכם עיניו בראשו. ולכן נקראו החכמים עיני העדה מפני שכל חכמתם הוא להכניס הד"ת בלב וזהו חכמת יעקב אמנם יעקב היה מסופק שאפשר שיש בזה יתרון לעשו ע"י כח חכמתו ויוכל להכניסו בקדושה וכמ"ש במ"ר אמר אשלח שלוחים אם יחזור בתשובה. ולכן שלח לו המלאכים היינו שהדיבורים שלו הם כמלאכים ואמר להם כה תאמרון היינו דייקא דברי יעקב ממש כי עי"ז יפעלו הדברים בלבו כנ"ל סוף דבר הכל נשמע אפי' ע"י שליח. ואמר לאדוני לעשו על תרי אפי מפני שהיה מסופק אפשר הוא אדוני שיש לו יתרון עליו מצד חכמתו ועל אופן זה ירמוז לו ויהי לי שור וחמור על משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. וז"שנ ואשלחה להגיד לאדוני כי לשון להגיד הוא ברזא דחכמתא כמו"ש בזוה"ק (ח"א רל"ד ב) והיינו שבכל הדברים ירמז לו כדרש המדרש אם היא בבחי' אדוני ולכן קראו אדוני אפי' שלא בפניו מצד היתרון שלו. וכדרך שאמרו (כתובות קג:) על יהושפט מלך יהודה כשהיה רואה ת"ח היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי רבי מרי מרי. ואמר לעשו היינו באם אין בו שום שורש קדושה רק עשו הרשע יבין הדברים כפשטן. וגם המלאכים השיבו לו באנו אל אחיך אל עשו שעשינו שליחותך ממש כדבריך לומר לו מלתא דמשתמעא לתרי אפי. וכן מ"ש הצילני נא מיד אחי מיד עשו ג"כ הכונה כנ"ל. ובזה יתישב קושית מהרש"א בח"א על פלוגתתם בגמ' (חולין צא.) ח"א כעכו"ם נדמה לו וטפלו לימינו וח"א כת"ח נדמה לו וטפלו לימינו כמו רבו ומנ"ל אימא כישראל ע"ה נדמה לו. אמנם עפ"י דברינו ניחא כי מפני שהיה שרו של עשו כמ"ש במד' ובודאי נתלבש בגוון של תפיסת יעקב אע"ה בעשו עצמו. ולכן נדמה לו רק בלבוש שני גוונים הללו כת"ח או כעכו"ם ממש והיינו או אדוני או עשו:
6
ז׳במ"ר מלאכים אלו שלוחי בו"ד רבנן אמרי מלאכים ממש. ויש להבין לרבנן למה שלח לו מלאכים ובודאי לא נראו לעשו רק בדמות אנשים והיה לו לשלוח מעבדיו וכדעת ת"ק באמת. גם מש"נ כה תאמרון לאדוני לעשו יש להבין למה אמר לאדוני בשלמא במאמר כה אמר עבדך יעקב יתכן שהכניע עצמו לפניו אבל מאמר כה תאמרון שלא שמע עשו למה קראו אדוני. גם מלת כה מיותר בשניהם ובכ"מ נדרש תיבת כה. גם מה שדרשו עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי יש להבין מה זה ענין לספר לעשו. וכן מה שדרשו בב"ר עמש"נ ויהי לי שור וחמור וגו' על יוסף ומלך המשיח וכן על יששכר כ"ז אינו ענין לפיוס לעשו ולמה שלח להודיעו מזה. אך נראה דאיתא בב"ר (פ' עח) חזרנו על המקרא ולא מצינו שהלך יעקב אצל עשו ויעקב אמיתי אפשר שהיה מרמה בו אלא אימתי בא אצלו לע"ל הה"ד ועלו מושיעים וגו'. וזה הענין שאחר שראה יעקב שהוליד השבטים ונולד יוסף שטנו של עשו היה סבור יעקב שכבר בא הזמן לשפוט את הר עשו ולכן שלח מלאכים ארצה שעיר שדה אדום. אף שכפי הנראה בכ' היה עשו דר אצל אביו בחברון אז דכתיב וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו כי היה רכושם רב משבת יחדו וגו' מפני מקניהם ומשמע שעד בוא יעקב מבית לבן היה עשו דר אצל אביו. גם (בב"ר פ' עו) אי' כל השנים הללו יושב בארץ ישראל וכו' כל השנים הללו הוא יושב ומכבד את הוריו וכו' משמע שהיה אז עשו דר אצל אבותיו בחברון. רק מסתמא היה דר ג"כ לפעמים בבית חותנו בשעיר וכש"נ וישב וגו' עשו לדרכו שעירה. אבל מ"מ יש להבין למה שלח המלאכים ארצה שעיר שדה אדום ולא לביתו שהיה דר בחברון. אך לפי האמור שלח המלאכים להיות מושיעים לשפוט את הר עשו. ומסר להם הדברים עדמ"ש הרמ"ע מפאנו על מש"נ בנחמיה ואתפלל אל אלהי השמים ואומר למלך אם על המלך טוב וגו' ולא נאמר מה התפלל לה' ופירש שזה עצמו היה תפלתו לה' רק המלך היה סבור שהדברים אמורים אליו ובאמת היה כונתו לשמים דרך תפלה אם על המלך וגו' ממ"ה. וכן אמר כאן כה תאמרון לאדני היינו להשי"ת לעשו כמשמעו. ולכן אמר לשון כה שידברו כדברים האלה ממש שיהיה המכוון להשי"ת ולעשו שיסבור עשו שיעקב מפייסו. ולכן אמר שימליצו טוב בעדו לפני השי"ת עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ועשו ישמע הדברים כפשוטן לא נעשיתי שר כו'. וכן ויהי לי שור וחמור וגו' הכל כמו שנדרש במד' להזכיר זכותם לפני השי"ת ועשו יבין הדברים כפשוטן. ואף שהיה יכול בעצמו לומר להשי"ת כאן במקומו רצה הוא שיזכירו המלאכים שם בהר שעיר את זכיותיו לפני השי"ת. ונראה שאף לרבנן לא היו מלאכים ממש ממחנות שפגעו בו מלאכי אלהים. רק רבנן אמרו שע"י דבוריו נעשו שלוחיו מלאכים ממש. וכמו שאצל השי"ת מכל דבור נעשה מלאך כן ביעקב דכ' ויקרא לו אל אלהי ישראל ודרשו (מגילה יח.) ויקרא לו ליעקב אל ובב"ר (ס"פ עט) אתה אלוה בעליונים ואני וכו'. דבוריו פעלו שהיו שלוחיו מלאכים ממש. ואמר להם כה תאמרון לאדוני להשי"ת. כ"ה מרמז למדת מלכות כמ"ש בזוה"ק (ח"ג קמה סע"ב) וז"ש כה תאמרון שבזה נתן להם כח להיות כמלאכים ממש פי ה'. וכן כ"ה אמר עבדך יעקב שדבוריו הם ג"כ כ"ה המדבר מתוך גרונו. ואמר שיזכירו זכיותיו לפני השי"ת שכבר זכה ע"י ששמר תרי"ג מצות וזכה שהוליד יוסף ומשיח בן דוד וכלל כנס"י ויוכל לשפוט את הר עשו. רק מפני שנסתפק עוד אולי לא הגיע הזמן אמר להם שיאמרו לעשו בלשון זה שיסבור שנאמרו הדברים אליו לדברי פיוסים כה אמר עבדך וגו'. וכשראה אח"כ שהמלאכים לא תקנו עוד לשפוט את הר עשו אמר לו עד אשר אבא אל אדוני שעירה שהיה מצפה לבא בקרב הימים שעירה לשפוט וגו'. ומה שדרשו חמור על מלך המשיח שנא' עני וגו' אף שהוא רוכב על החמור ולמה נרמז בחמור. אך בקדושה חמור זה יששכר שנדרש בגמ' (ב"ק יז.) אשריכם וגו' משלחי רגל השור והחמור כו' זוכה לבינה כיששכר דכ' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו'. וביוסף דרשו אויביו נופלין לפניו כיוסף דכ' בהם עמים ינגח וגו' ובגמ' (ע"ז ה:) דרשו מפסוק זה שיצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם ע"ש. והיינו דע"י תורה וגמ"ח זוכה לקדושת יוסף וקדושת יששכר שהם בקדושה נגד קליפת שור וחמור שהוא כעם ותאוה כידוע. ויוסף שהוא שטנו של עשו שהוא קליפת הקנאה והכעס שמזה לא יהיה שריד לע"ל רק בהם עמים ינגח וילחם בקליפת הכעס וקנאה ויבטלה. משא"כ קליפת התאוה שהוא חמור זוכין להכניס בקדושה להיות חמידו דאורייתא. עדמ"ש (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד וכמ"ש במדה"נ (קלז ב) לבן מלובן שאינו מקולל ומנוול כבראשונה. והוא כעין מ"ש בגמ' (יומא סט:) ביצרא דעבירה חבשוה תלתא יומי ובעו ביעתא בת יומא בכל א"י ולא אשתכח כו' והיינו כמש"ש לב להוציא בשר כו' זה יושאר ג"כ בקדושה. ואח"כ א' במה"נ דאלמלא יצה"ר חדוותא דשמעתא לא ליהוי כו'. והיינו דעיקר מה שיושאר לעתיד הוא שיהיה החשק לד"ת שלתכלית זה נברא מהשי"ת וכדמסיק בגמ' (ע"ז שם) ישים עצמו על ד"ת כשור לעול וכחמור למשאוי. ואי' בזוה"ק (ח"א קנו ב) אינון גרמו דיפוק יששכר לעלמא בגין דסליק ריחא דאורייתא קמי קב"ה הה"ד הדודאים וגו'. וכן אמר בזוה"ק (שם רמב סע"ב) הדודאים אילין אינון דאשכח ראובן ולא אתחדשן מלי דאורייתא אלא על ידוי בישראל כד"א ומבני יששכר וגו' וזהו חמור בקדושה. ואמר ריחא דאורייתא עדמ"ש (שבת פח:) שמכל דיבור כו' נתמלא כל העולם כולו בשמים. וזה שדרשו אח"כ חמור זה יששכר כו' ומקודם חמור זה מלך המשיח שהוא רוכב על החמור והוא יתקן שיבטל כל היצה"ר ויכניסו לקדושה שיהיה חמור בקדושה שהוא קדושת יששכר יודעי בינה. ורצה שיזכירו זכיותיו לפני השי"ת שיוכל לזכות לתיקון הגמור. ואח"כ א' וצאן ועבד ודרשו בב"ר צאן אלו ישראל כו' ועבד הנה כעיני עבדים וגו' שהעיקר אחר כל זה שנזכור כי אנחנו צאנך ואתה רוענו אנו עבדיך ואתה אדונינו. וזה מדתו של יעקב אבינו ע"ה שאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו וגו' והיינו שהם עבדו ע"י השתדלותם כל א' כפי מדתו במדות אהבה ויראה. האלהים הרועה אותי מעודי עד היום והיינו שמכיר שאין לו בהשתדלותו כלל רק שהשי"ת רועה ומנהיגו. וכמ"ש (ב"ר פ' עא) כ"מ שנזכר דל עני ואביון בישראל מדבר ששורש מדת יעקב השפלות כמש"נ מי יקום יעקב כי קטן הוא. וזה שהזכיר גם זכות צאן שמורה שכנם"י כצאן והשי"ת רוענו. וכבר בא מועד לשלוח מושיעים לשפוט וגו'. וכח דבוריו נתנו כח בשלוחיו שיהיו מלאכים ממש ולהיות כ"ה תאמרון לאדוני להזכיר זכיותיו לפני השי"ת. ועכ"ז יאמרו מפני הספק דברי פיוסין לעשו שיסבור ששלחם לפייסו אבל המכוון היה להשי"ת. ואמר כה אמר עבדך יעקב שהתפלה ג"כ מהשי"ת וכמש"נ אדני שפתי תפתח וזה הכח נתן בהם יעקב ע"י דבוריו. וז"ש רבנן א' מלאכים ממש ולא פליגי דשלח שלוחי בו"ד וע"י שליחותו נתן להם כח להיות מלאכים ממש:
7
ח׳איתא בב"ר (סו"פ ויצא) רבנן אמרי ק"כ רבוא כו' מחנה הרי ששים רבוא מחנים הרי ק"כ רבוא אר"י נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו הה"ד וישלח יעקב מלאכים לפניו. ויש להבין ענין הב' מחנות כיון דכ' מחנה אלהים זה הרי היו ס"ר כמ"ש במדרש ואיך נעשו ב' מחנות ק"כ רבוא שקרא המקום מחנים. אך הענין דאי' (מד"ת בראשית) וא"ת למה ברא יצה"ר כו' אתה אומר שהוא רע כו' אמר הקב"ה אתה עושה אותו רע כו'. והיינו שהיצה"ר נברא לטובה רק שהאדם מקלקלו ועושהו רע. דשורש היצה"ר הקנאה והתאוה והכבוד והם כולם נצרכים בקדושה ג"כ. קנאה מצינו (ב"ב כא.) קנאת סופרים תרבה חכמה. תאוה אי' במה"נ (זח"א קלח א). דאלמלא יצה"ר חדוותא דשמעתא לא ליהוי. וכבוד יש ג"כ בקדושה כעין מש"נ ויגבה לבו בדרכי ה' דצריכין לגבהות הלב לידע שע"י פעולותיו פועל בכל העולמות ועי"ז הולך בדרכי ה' וזה כעין גאוה והוא בקדושה. וז"ש (ע"ז ה:) בזמן שעוסקים בתורה ובגמ"ח יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם. והיינו דהיצה"ר נברא שיהא מסור ביד האדם ויוכל להטותו לטוב כרצונו שיכניס כל ג' כחות של היצה"ר להקדושה וישתמש בהם לעבודת השי"ת. ואם לא יתגבר עליו יהיה מסור ביד יצרו להשתמש בהם להיפך. וע"י תורה וגמ"ח זוכין להיות יצה"ר מסור בידו כמו שנברא. וכן דרשו (סוכה נב:) מפנק מנוער עבדו וגו' על היצה"ר ופירש"י דיצה"ר הוא עבדו של אדם שאם רצה הרי הוא מסור בידו כמ"ש ואתה תמשל בו ואם מפנקו מנוער אז יהי' מסור בידו של היצה"ר ויהיה מנון ושר. וכן אי' בזוה"ק פ' זו (קסו סע"א) טוב נקלה ועבד לו וגו' האי קרא על יצה"ר אתמר כו' עד דאיהו אתגאי עלי' ומשיך לגיהנם אבל טוב נקלה דלא אזיל אבתריה דיצה"ר כו' וכדין ההוא יצה"ר מתהפך לעבד לו כו'. והוא כנ"ל שבאמת נברא היצה"ר שיהי' לעבד לו ואם מקלקל נעשה הוא ח"ו עבד להיצה"ר. וע"ז רמזו (סנהדרין נט:) חבל על שמש גדול שאבד מן העולם שאלמלא נתקלל נחש כל או"א מישראל היו מזדמנים לו שני נחשים טובים כו'. והיינו דאם לא נתקלל הנחש והוא כשלא היה מפנקו מנוער היה הנחש עבדו והיה מכניס כל כחות הנחש בקדושה וכנ"ל נמצא דבריאת היצה"ר הוא לטוב ככל מלאכי השרת. ואם אין האדם עושה אותו רע הוא מלאך א' טוב. רק ע"י אכילת אדה"ר מעה"ד שהוא פגם הנחש נעשה בכל דבר ערבוב טוב ורע. והיינו שיוכל לקלקל בכל הג' כחות ועי"ז נתחלקו לשנים ונקרא מלאך רע. ומ"מ כיון דעיקר בריאתו היה לטוב כמבואר נקרא גם הוא מלאך שהוא שלוח מה' ומשרת עליון. ולכן כיון שיש לכל אדם ב' מלאכים דהיינו שנחלקים לשנים כנ"ל. יעקב אע"ה שהי' שורש כל הם' רבוא נפשות וכאשר ראה מחנה אלהים היינו ס"ר מלאכים שגם המלאך רע הוא נברא לטוב. וז"ש מחנה אלהים זה מחנה א' ס"ר. רק כיון דלדורות יש ערבוב טו"ר ויוכלו לעשותו רע. ממילא נתחלקים לשנים והם ב' מחנות דלששים רבוא נפשות יש ק"כ רבוא מלאכים שיש לכל א' מלאך טוב ומלאך רע דהיינו מלאך שיוכל לעשות אותו רע בבחירתו. וז"שנ ויקרא שם המקום ההוא מחנים ק"כ רבוא כמ"ש במד"ר. ואמר שנטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו מלאכים אל עשו אחיו. והוא עפמ"ש (חגיגה טו.) עמש"נ זלעו"ז עשה האלהים ברא צדיקים ברא רשעים כו' זכה צדיק נטל חלקו וחלק חבירו בג"ע נתחייב רשע נטל חלקו כו' ולכאורה מה שייכות להצדיק לחלק חבירו בג"ע וכן להיפך. אך לאחר הערבוב טו"ר אף דברא צדיק ורשע מ"מ בכל א' וא' יש ג"כ חלק מההיפך. וזלעו"ז עשה האלהים שנגד כל צדיק יש רשע כנגדו בחלק הרע. והצדיק צריך לברר א"ע ולהפריד הרע ממנו שיושאר כולו לחלקו של רשע שכנגדו ולקלוט חלק הטוב שבאותו רשע שהוא שייך לו. ובזה נשלם הוא כולו בקדושה ונפרד הטוב מהרע ונוטל חלק חבירו בג"ע והרע הולך לאבדון ונוטל חלק חבירו בגיהנם. וזה הטעם שקראו בגמ' חבירו ולכאורה קשה שיקראו הרשע חבירו של הצדיק. ולפי האמור ניחא כיון שאחר הערבוב טו"ר בכל טוב יש ערבוב מההיפך וכנגד שורשו יש רשע בחלק הרע וע"כ הוא נקרא חבירו. וכן היו יעקב ועשו זה לעומת זה. יעקב שורש הטוב ועשו כנגדו בחלק הרע. יעקב כ' תתן אמת ליעקב וכנגדו עשו דאי' (ב"ר פ' סג) הא שוא שבראתי בעולמי. וכמו שהרע נברא להיות עבד להטוב וכאמור בשורש הבריאה. כן עשו נברא לעבוד ליעקב כמש"נ ואת אחיך תעבוד והיינו כאשר יהיה עשו בשלימות כמו שנברא. והיה כאשר תריד ופרקת עולו וגו' זה יהיה ירידה שלך אם תפרוק עולו כי לכך נוצרת. וכמו שאמרנו שהרע נברא שהאדם יכניסו לקדושה ויהיה מסייע לטוב לעבודת השי"ת:
8
ט׳וענין השליחות אי' בב"ר אשלח לו שלוחים אם יחזור בתשובה כו'. והיינו שיקבל עליו שיהיה כמו שנברא לסייע להטוב. וזה ענין מ"ש בב"ר לעיל מינה שפגע בלובשי ברזל א"ל משל מי אתם א"ל של יעקב וכן רוכבי סוסים יושבי קרנות ע"ש. וכל זה שיראה בכבודו ויכיר מעלתו שיתרצה על ברכת אביו ואת אחיך תעבוד וזהו תשובה שיעשה כי לכך נברא כאמור. וכן מש"נ ויהי לי שור וחמור וגו' ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך היינו שיכיר גדלו ומעלתו. וזה ענין שדרשו בב"ר על יוסף ויששכר ומשיח ודוד שהכל הוא כדי שיכיר מעלתו. ומ"מ קראו יעקב אדוני וקרא לעצמו עבד עדמ"ש (חולין פט.) חושקני בכם שאפי' בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם כו'. ועשו ע"י שקראו אדוני נתגאה והוסיף גאוה על גאותו וכמ"ש בנמרוד וסנחריב וכדומה. והנה בגמ' (סוטה מא:) למדו שמותר להחניף לרשעים בעוה"ז מדכ' כראות פני אלהים ותרצני. וקשה לומר על יעקב שמדתו אמת שיאמר דבר שאינו אמת ובכ"מ תירצו דבריו שיהיו אמיתים. וכן יש להבין מש"נ ויקרא יעקב וגו' כי ראיתי אלהים וגו' וכן מה שכתבה התורה כי שרית עם אלהים והלא המלאך היה הס"מ שרו של עשו וכמ"ש בב"ר ואיך יקרא אותו בשם אלהים ופני אלהים. אך נראה שבאמת גם בו יש ערבוב טו"ר וזה ענין מ"ש (חולין צא.) דפליגי דח"א כעכו"ם נדמה לו וח"א כת"ח נדמה לו ע"ש ולכאורה הוא מחלוקת רחוקה. אבל באמת אלו ואלו דא"ח שהיה מעורב משניהם מהרע והטוב וחלק הטוב כת"ח נדמה לו וחלק הרע כעכו"ם נדמה לו. וכן בעשו היה ג"כ הערבוב שהיה בו גם נקודה מהטוב וע"ז נדמה ליצחק כת"ח וכמ"ש בתנחומא (תולדות ח) שאמר לא כך הלכה מן כך וכך לא כך איסורו לא כך התירו ע"ש. והציד בפיו היה נשמת ר"מ שבא מזרעו וכמ"ש האריז"ל. ובגמ' למ"ד כת"ח נדמה לו פירש"י וחלק לו יעקב כבוד כאלו הוא רבו ע"ש. והיינו ג"כ לחלק הטוב שבהמלאך שרו של עשו חלק כבוד והחזיקו כרבו. וכן קרא לעשו אדוני שרצה שיחזור בתשובה וראה נקודה הטוב שבו שיש בו משורש החכמה ולזה הנקודה קרא אדוני. וזה הענין שא"ל יעקב כי ע"כ ראיתי פניך כראות פני אלהים ועפמ"ש (מגילה כח.) שהמסתכל בדמות אדם רשע עיניו כהות שנ' ותכהין עיניו מראות משום דאסתכל בעשו הרשע. ולהיפך אי' (חגיגה טז.) שהמסתכל בקשת עיניו כהות דכ' כמראה הקשת וגו' הוא מראה דמות כבוד ה'. והרי דהמסתכל במראה דמות כבוד ה' עיניו כהות. וזה שאמר לו ראיתי פניך כראות פני אלהים שמצד הטוב שבו הוא נקודת שורש חכמה שבו המקבל פני זקן כמקבל פני שכינה. ומצד הרע שבו שהוא רשע המסתכל בפניו עיניו כהות כמסתכל במראה דמות כבוד ה' שעיניו כהות כאמור. וכן מה שאמרו בגמ' ובב"ר דקאי על המלאך שהוא שרו של עשו ג"כ מובן דכן קראו במש"נ כי ראיתי אלהים פנים אל פנים. והיינו דלחלק הטוב שבו קרא כן וכמ"ש בסה"ק עמ"ש (סוכה נב) שעתיד הקב"ה לשחוט ליצה"ר שהוא הס"מ. שאז יסיר ממנו אות מ' שבו וישאר ג' אותיות שהם שם קדוש מע"ב שמות. ועז"א כי ראיתי אלהים וכן נכתב בתורה כי שרית עם אלהים וז"ש כראות פני אלהים להך מ"ד דקאי על שרו. וזה ענין מ"ש במד"ר נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין לפניו והיינו ששלח לו משניהם מהמלאכים של חלק הטוב וממלאכים של חלק הרע. וכמו שאמרנו שזה לעו"ז עשה האלהים דזאת הנקודה טובה שיש בהרשע הוא מהטוב של הצדיק ונקודת הרע שבצדיק הוא מהרע שברשע חבירו שכנגדו:
9
י׳והנה כבר אמרנו דקדושת ג' האבות הם זלעו"ז נגד קליפות הקנאה והתאוה והכבוד. ויעאע"ה היה שפל בעיניו כמש"נ מי יקום יעקב כי קטן הוא והוא כנגד קליפת הכבוד. והתחלת היצה"ר הוא בגאוה וכמ"ש בזוה"ק (קסו רע"ב) ויצה"ר איהו ארים לביה ורעותיה דב"נ בגאותא ואזיל אבתריה כו' ומשיך ליה לגיהנם. ויעקב שלח לו שאחר כל הכבוד והגדולה שזכה לא גבה לבו ולא נתגאה והשפיל עצמו וקראו אדוני. ואז נתברר יעאע"ה דלא אתגאי כלל ומאיך רוחיה ולביה ורעותיה לגבי קוב"ה ועשו לא למד ממנו כלל וע"י שקראו אדוני נתגאה ורם לבבו. ואז נתברר שחלק עשו הרע ואין זכרון לחלק הטוב שבו כי יעקב זכה ונטל חלקו הנקודה טובה שיש בעשו ונתבררו שניהם. וזה ג"כ ענין השעיר לעזאזל דאיתא (בב"ר פ' סה) ונשא השעיר זה עשו כו' עונותם עונות תם שנתפרד הרע מהטוב לגמרי. וכ"כ בזוה"ק (ח"ג סג) דע"י השעיר נסתם שרו של עשו מלקטרג על ישראל. ובאמת כל העונות עליו שבאו בסבתו וכמ"ש (ברכות יז.) שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה כו' והכל אחד. וכן ענין המנחה ששלח לעשו היה על זה הכונה שיתגאה לבו וכמ"ש באוה"ח ששלח לו בע"ח במנין תק"פ בגימ' שעי"ר ע"ש. וזש"נ ויקח מן הבא בידו כענין מש"נ בשעירים שהיה ע"י גורל. והיינו כמ"ש (מד"ר ות' מסעי) שהפר של נביאי הבעל לא רצה לילך עד שמסרו אליהו לידם שא"ל ששמו של השי"ת יתקדש על ידו ג"כ ע"ש. וזה לא שייך בשעיר עזאזל וע"כ היה המצוה להתברר ע"י גורל. וכן לא רצה ליקח המנחה בידו לברור רק מן הבא בידו והשי"ת בירר ושלח לידו הראוי להיות בחלקו של עשו. וכעין שהיה הבירור בשעירים ע"י הגורל שהוא מה' כמש"נ בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו. וזש"נ מן הבא בידו והיינו שבא מעצמו. וכעין שנ' בנח שנים שנים באו אל נח ודרשו (תנחומא יב) מאליהן באו. וע"י המנחה והשלוחים נתבררו שניהם יעקב ועשו שנפרד הרע מהטוב.
10
י״אוישלח יעקב מלאכים. בב"ר מלאכים ממש. ולהבין למה שלח מלאכים ולא שלח מעבדיו ושאר הדקדוקים. ויובן עפמ"ש בזוה"ק (קסז ב) כיון דאמרו באנו אל אחיך לא ידענא דאיהו עשו כו' אלא באנו אל אחיך ואי תימא דהדר בתשובה ואזיל באורח מתקנא לאו הכי וכו'. משמע שיעקב אבינו נסתפק שמא יחזור עשו בתשובה וכ"א בב"ר אלא כך אמר אשלח לו שלוחים אם יחזור בתשובה ע"ש. ועפי"ז מיושב בפשוטו ששלח מלאכים ממש שהם יודעים להשיב לו אם חזר בתשובה אם לאו משא"כ שלוחים אחרים מעבדיו לא ידעו להשיבו שיוכל עשו להטעותם. גם לכך שלח מלאכים שיוכלו להכניס בלבו הרהור תשובה והוא היה רוצה בזה שיחזור בתשובה כי אחיו הוא. וכמ"ש בב"ר ע"פ אל עשו אחיו אע"פ שהוא עשו הוא אחיו והיה רוצה בטובתו שיחזור בתשובה. וזה שא' להם כה תאמרון לאדוני לעשו ולבד שהקשינו למה קראו בשם אדוני שלא בפניו שהרי לא ישמע עשו היאך אמר להשלוחים ולא שייך להחניפו בזה. לבד זה כולו מיותר דהו"לל לאמר כה אמר וגו'. רק המכוון שאמר כה תאמרון עדמ"ש (זח"א רלד ב) אמירה בחשאי כד"א ואמרת בלבבך ע"ש. והיינו שיופיע בלב עשו כעין שנא' תזל כטל אמרתי שיכניסו בלבו הרהור תשובה שיתגדל ע"ז מעלתו אף מצדיק גמור. שע"ז אמר לאדוני שאם ישוב יגדל מעלתו ממני ויהיה מכונה בשם אדוני וכמ"ש (ברכות לד:) במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים. לעשו אם לא ישוב בתשובה ונצרך להחניפו תאמרו לו ג"כ כה אמר עבדך יעקב וגו'. ואמר לו ח' פעמים אדוני ופעם ראשון שאמר להם שיכניסו הרהור תשובה בלבו שאז יגדל מעלתו וקראו לאדוני באמת ע"ש מעלתו אז. הוא כנגד מדה ח' מתתא לעילא שהוא בינה עלמא דחירו שמשם תשובה כש"נ ולבבו יבין ושב שרצה באמת שישוב כנ"ל. ואח"כ קראו ז' פעמים אדוני להחניפו שהוא גדול ממנו בכל ז' המדות שהוא שורש כל העולם שנברא בז' ימי בראשית. וכן אמר על עצמו לשון עבד ה' פעמים במספר מכוון כנגד הגליות בעוה"ז שרצה להיות כפי הנגלה עבד לו כדי שיזכו זרעו להיות עמך כולם צדיקים. ובא מספר חמשה עפמ"ש (מד"ר נשא פ' י) לכך כתיב ו' פעמים כנגד ו' גליות שגלו ישראל כו' מצרים תחלה ואחר אשור וד' גליות ע"ש. ובגלות אשור אז היה מלכות בית דוד קיימת ובהמ"ק קיים ולא נקרא עבד נגד זה. רק נגד גלות מצרים וד' גליות אמר על עצמו עבד ששרו של עשו הס"מ הוא שורש הקליפות שממנו נסתעף כל ע' הקליפות. ולכן א"ל ה' פעמים עבד על עצמו להחניפו מיראה אם לא ישוב בתשובה. ואמר ויהי לי שור וגו' ואשלחה להגיד וגו' והיינו שהודיעו שלא לקח הברכות כפשוטן על עניני עוה"ז כמו שסובר עשו שע"ז לבש קנאה ורודפו. רק כל הברכות קיבל על עומק המכוון בד"ת וכמו שנדרש (ב"ר פ' סו) מטל השמים זו מקרא ומשמני הארץ זו משנה דגן זה תלמוד ותירש זה אגדה. ועז"א ויהי לי שור וחמור שנדרש במד"ר שור זה משוח מלחמה והיינו משיח בן יוסף שעסקו היראה להוריק הרע מלב כסיל שע"י היצה"ר יש כח בקליפה לשלוט על ישראל. וז"ש בב"ר שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל. וחמור מלך המשיח שעסק שלו יהיה להכניס קדושה ותורה בלב חכם לימינו. וכן דרשו שור זה יוסף שמדתו היראה והגבורה להיות גבור הכובש את יצרו. וחמור זה יששכר שעסקו להכניס חכמה בלב ישראל כש"נ ומבני יששכר יודעי בינה וביומא (כו.) לא משכחת צ"מ דמורי אלא כו' משבט יששכר וכו'. וכן שורש הקליפות בזה לעו"ז ג"כ שור וחמור קליפות עשו וישמעאל. עשו הקנאה ומכונה בשם שור עדמ"ש (ברכות סא.) בהמה כו' והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא. וקליפת ישמעאל התאוה דישמעאל פסולת ממדת אאע"ה שהוא אהבה. והוא היה לו חמדות זרות ואהבות זרות וע"ש זה נקרא חמור עדמש"נ אשר בשר חמורים וגו'. ויוסף שהוא שור בקדושה ומדתו יראה כש"נ את האלהים אני ירא הוא כנגד קליפת עשו. ומשיח ב"ד שנקרא עני ורוכב על החמור והיינו שהוא מנושא מכל חמדות עוה"ז וחומריות הגוף נגד קליפה זו. וז"ש ויהי לי שור וחמור שכבר זכה לקדושת שור וחמור וכבש ב' הקליפות דשור וחמור שהם שורש ע' הקליפות ל"ה מימינא ול"ה משמאלא. צאן נדרש בב"ר אלו ישראל ועבד ושפחה הנה כעיני עבדים וגו'. וזהו נגד מש"נ הקל קול יעקב קל ה' קול תפלה קל ו' קול תורה. ואמר צאן נגד קול תורה עדמש"נ נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן שהם הורידו כל הד"ת. ועבד ושפחה נגד קול תפלה שמצינו (ברכו' לד:) הוא דומה כעבד לפני המלך. ויעקב כולל שניהם הקל קול יעקב. ואשלחה להגיד וגו' להגיד רזא דחכמתא כמ"ש (זח"א רלד ב) והיינו שהודיעו עומק וסוד הברכות של יצחק שמרמזים רק לד"ת ותושבע"פ שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס להוריק הרע מלב כסיל. ותירש אגדה דאי' (ספרי עקב) רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למוד אגדה כו'. וזה שקיבל מברכות יצחק שעז"נ ויהי לי שור וחמור שמורים על ב' הקדושות לכבוש את יצרו. ומשיח ויששכר לזכות לד"ת להכניס חכמה ללב חכם. ועז"א למצוא חן בעיניך שלא קבלתי הברכות כפשוטן שע"ז יש לך קנאה והרי לא נתקיימו בי כפשוטן וכעין שפירש"י ובזוה"ק. ושבת דכו"ע בשבת נתנה תורה ותושבע"פ שבת מדת מלכות פה תושבע"פ. וכן דרשו במכילתא שומר שבת וגו' מעשות כל רע שע"י שמירת שבת משומר מן העבירה. זוכין בשבת לב' הקדושות קדושת יוסף לכבוש היצר ומדת משיח בן דוד להכניס הד"ת בלב ישראל וע"י שמירת שבת מיד נגאלין:
11
י״בסעודות שבת נקראו סעודתי דמהימנותא כמ"ש בזוה"ק. והיינו שישראל מאמין שהכל מהשי"ת והאומות שוחקין מישראל ששובתין שביעית השנה ומוציאים עוד הוצאות על ימי השבת לענגם במאכל ומשתה. וכמ"ש במד"ר (איכה פתיחה יז) ובגמ' (מעילה יז.) לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיענו. וישראל מאמינים שע"י שמירת שבת ושמכבדין את השבת מתעשרים כמ"ש בגמ' (שבת קיט.) ונקראו הסעודות סעודתי דמהימנותא. ובגמ' (חולין צא.) ויותר יעקב לבדו שנשתייר על פכין קטנים מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכ"כ למה לפי שאין פושטין ידיהם בגזל. ויכלא לומר שבח על צדיקים שאין פושטין ידיהן בגזל וגם ב"נ מצווה על הגזל ואיך שייך לשבח ליעקב שלא עבר על מה שהיה מצווה. גם יש להבין מה זה טעם שיהיה ממונם חביב כו' ושיסכן יעקב אע"ה בשביל זה להשאר בלילה יחידי מה שאינו רשאי. אך הענין הוא עפמ"ש בגמ' (שם פט.) קשה גזל הנאכל שאפי' צדיקים גמורים א"י להחזירו שנא' בלעדי רק אשר אכלו הנערים. וקשה לומר כן על אאע"ה שלא יחזיר גזל מפני שנאכל. גם אם היה ח"ו גזל איך נתן מזה מעשר. גם האיך אמר ענר וגו' יקחו חלקם וגזל אסור לב"נ ג"כ. אך באמת איך יצויר שיהיה גזל והרי קנה אאע"ה כדין מציל מיד הגיים שקונה כמו"ש (ב"ק קיד.) ובפרט שמלך סדום נתנם לו במתנה. רק המכוון כעין מ"ש (מד"ר מטות) ג' מתנות נבראו בעולם כו' זכה בחכמה זכה בכל זכה בגבורה זכה בכל זכה בעושר זכה בכל אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה וכו'. ואאע"ה זכה בחכמה שקיים כה"ת כולה עשל"נ והיה זקן ויושב בישיבה (כמ"ש יומא כח:) ומהיכן למד את התורה אב לא למדו רב לא היה לו אלא זימן לו הקב"ה ב' כליותיו כמין ב' רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה (כמ"ש ב"ר פ' סא) והרי היה מידו של הקב"ה מתנות שמים ובכח התורה וזכה בכל. יצחק זכה בגבורה עד"ש איזהו גבור הכובש את יצרו. והיה ג"כ מידו של הקב"ה שאלמלא הקב"ה שעוזרו אינו יכול לו (כמ"ש סוכה נב:) ובא בכח התורה דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא כמ"ש בזוה"ק (ח"א רב א'). ויעקב זכה בעושר דאף שכל האבות היו עשירים כמש"נ ואברם כבד מאד במקנה וגו' וביצחק כ' ויגדל האיש וגו' עד כי גדל מאד. ובב"ר שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. אבל כולם לא עשו שום השתדלות מאומה רק שנתן להם השי"ת. משא"כ ביעקב אע"ה שמצינו שעשה השתדלות לקנות עושר בצאן לבן ובמקלות. רק שיעקב אע"ה ידע שהכל מהשי"ת ואף השתדלותו בין בעניני עוה"ז בין בעניני עבודת השי"ת תלה הכל בהשי"ת כמש"נ האלהים הרועה אותי מעודי וגו' וכל מעשיו היו רק לשמא דקוב"ה כמ"ש בזוה"ק (ח"א קמב א) ת"ח יעקב כל עובדוי הוו לשמא דקוב"ה כו' וידע שהן מתנות שמים. ובא מידו של הקב"ה ע"י המלאכים כמ"ש (ב"ר פ' עג) מלאכי השרת היו טעונין מתוך צאנו של לבן וכו'. ובאות בכח התורה שכל ענין המקלות היה בהן סודות וד"ת כמ"ש בזוה"ק. וכל שאינו בא מידו של הקב"ה ובכח התורה היה נחשב לפי מדרגתו וקדושתו כגזל עדמ"ש (ברכות לה:) כל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה וכנס"י וכו' והיינו אחר ברכה שהוא ההכרה שבא מכח ידו של הקב"ה ומכח התורה והארץ נתן לבנ"א. וקודם לזה נקרא גוזל אביו ואמו הקב"ה וכנס"י. וז"ש מיכן שלצדיקים שממונם חביב כו' לפי שאין פושטין ידיהם בגזל היינו בגזל לפי מדרגת קדושתם שאינו ברור להם שבא מידו של הקב"ה ובכח התורה שנקרא גזל אצלם אף שהוא היתר גמור עפ"י דין. וכן יעקב אע"ה שידע שעשרו בא מידו של הקב"ה ע"י המלאכים ובכח התורה שהיה בהן קדושה יתירה וכאמור ע"כ היה ממונו חביב עליו ככל דבר שבקדושה עד שנשתייר יחידי על פכין קטנים. ואאע"ה ברכוש סדום ודאי שקנה אותם עפ"י דין וכמו שאמרנו ובודאי לא היה גזל ח"ו. מ"מ לא רצה ליהנות מהם דאף שהיה מתנות שמים שהשי"ת נתן המלכים בידו. מ"מ לא באו בכח התורה שאף שדן אותם כרוצחים וכמ"ש (תנחומא לך ז) חרב פתחו רשעים שלא היה מלחמה בעולם כו' ורוצח חייב מיתה בדיני ב"נ מ"מ עפ"י התורה לא היה צריך ורשאי לסכן בעצמו לילך יחידי עם אליעזר למ"ש בגמ' (נדרים לב סע"א). ואף למ"ד שהיו כפשוטו שי"ח איש מה זה נחשב נגד חיילות המלכים האלו. ורק לרוב חמימותו וקנאתו וידע שכיון שעלה ברצונו לרדוף אחרי המלכים מהס"ת הוא רצונו ית' להציל את לוט. ובאמת היה זה רצון השי"ת מפני נפש דוד ומשיח שיצא מזרעו וע"כ רדף אחריהם. ומ"מ כיון שלא היה צריך לרדוף אחריהם עפ"י דין דמטעם זה אי' (ב"ר פ' מב) אברהם זה קוניון הוא כו' שהיה רק מקנאתו שהיה קנאי ומחומם לעשות רצון השי"ת אף שאינו מחויב. וכן אח"כ נתיירא אאע"ה וכמ"ש (שם פ' מד) שהיה אאע"ה מתפחד כו' תאמר שאותן אוכלסין שהרגתי שהיה בהם צדיק א' וי"ש אחד ע"ש. רק השי"ת אמר לו אל תירא ואין אומרים אל תירא אלא למי שנתיירא כמ"ש מד"ר פ' זו (פ' עו) ושם אמר לו ברוך אברם לאל עליון וגו' היינו אף שהוא בשכלו והבנתו לא הבין שיסכן אברהם עצמו להציל את לוט שהיה רשע. מ"מ כיון שעשה לו השי"ת נס מסתמא עשה כהוגן ונתכוין לדעת המקום למעלה מתפיסת והשגת בנ"א. וזה שאמר לאל עליון שמורה למעלה מהתפיסה מדת עליון. ואח"כ אמר אאע"ה הרימותי ידי אל ה' אל עליון. והיינו שבטוח הוא בודאי שרצון השי"ת היה בזה ונתכוין לדעתו יתברך למעלה מהתפיסה. אבל מ"מ כיון שעפ"י התורה והחכמה לא היה צריך לעשות כן אם מחוט ועד שרוך נעל וגו' כיון שאינו בא בכח התורה אינו רוצה ליהנות מהם. ואף שמלך סדום נותן לו במתנה עז"א ולא תאמר אני העשרתי את אברם. אבל ענר אשכול וממרא הם יקחו חלקם כיון שבאמת קנו השלל עפ"י דין כדין מציל מן הגייס ואינו גזל ח"ו. רק לעצמו כפי מדרגת קדושתו נחשב בעיניו כמו גזל כיון שלא בא לידו בכח התורה כאמור. ומעתה יובן שדקדקו בגמ' מדכתיב רק אשר אכלו הנערים וזהו הנאת עצמו ולפי מדרגתו היה נחשב בעיניו כגזל ולמה לא החזיר למלך סדום מה שאכלו. רק בודאי לא היה לו ולא היה יכול להחזיר. אבל עדיין השאלה למה לא המציא לו השי"ת שיוכל להחזיר כדי שלא יהנה ממה שנחשב בעיניו למדרגתו כגזל. וע"כ ללמדנו שקשה גזל הנאכל שבמדרגת אאע"ה היה נחשב כגזל הנאכל. ולכן לא המציא לו השי"ת כדי שנלמוד זה שאפי' צדיקים גמורים כא"א אינם יכולים להחזירו. אינם יכולים דייקא שלא המציא לו השי"ת שיוכל להחזיר. ומזה למדנו לכל אדם שאף גזל פשוט הנאכל קשה להחזיר וצריך סייעתא דשמיא להנצל מזה:
12
י״גובגמ' קודם לזה אי' בשכר שאמר א"א מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לב' מצות לחוט של תכלת ורצועה של תפילין ומק' בשלמא כו' חוט של תכלת מאי היא ופירש"י מאי הנאה איכא בעוה"ז. שהרי זכו בנ"י לכל המצות ומה נשתנה חוט של תכלת שנחשב לשכר ומשני דתניא כו' דומה לכה"כ ופירש"י כשהשי"ת מסתכל בכסה"כ שלו נזכר במצוה זו שהיא כנגד כל המצות. והענין דכ' עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב. ומצות ציצית שקולה ככל התורה כולה כמ"ש (נדרים כה.) ובקבלת עול מלכות שמים נעשה השי"ת כביכול יושב על הכסא כמ"ש (שמו"ר ר"פ כג) נכון כסאך מאז משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון וכו' והוא כמ"ש (ויק"ר פ' ב) הן שהמליכוני תחלה על הים וא' ה' ימלוך לעולם ועד. ובקבלת עול מלכותו זוכין להתגלות עתיקא כד"ש כ"ע איהו כתר מלכות. וכשזוכין מעתיקא זוכין לכל הברכות שכלולים בג' חיי בני ומזוני דתליין במזלא כמ"ש בגמ' (מו"ק כח.) מזלא קדישא היינו עתיקא שהוא על ה' מקוצו של יוד שהוא על אותיות הוי"ה כמבואר בזוה"ק (סו"פ אחרי) ובא מידו של הקב"ה. ובכח התורה ע"י קבלת מצות ציצית ששקולה ככל התורה וזה ההנאה מחוט של תכלת שדומה לכה"כ. ונעשה השי"ת כביכול יושב על הכסא כרסון רמיו ועתיק יומין יתיב וזוכין לכל הטובות. ולידע שהכל בא מידו של הקב"ה ובכח התורה הוא רק כשזוכין להתגלות עתי"ק. ולכן כשהכיר אאע"ה שאינו רוצה ליהנות משלל סדום מפני שאינו מבורר שבא בכח התורה הזכיר אל עליון שמורה על מדת עתיקא שלמעלה מהתפיסה. וכל האבות זכו למדת עליון וכמ"ש בברכת אבות הגדול הגבור והנורא שהוא כנגד קדושת האבות. גדולה וגבורה אברהם ויצחק ונורא מדת יעקאע"ה כמ"ש בזוה"ק (ח"ב עט רע"א) ואומרים אח"כ אל עליון שכולם זכו למדת עתיקא שבאאע"ה כ' ואברהם זקן וביצחק כ' ויהיה כי זקן יצחק והיינו שזכו למדת זקן שהוא עתיקא כידוע ויעקב בריח התיכון וגו' שלים לתרין סטרין לעתי"ק ולז"א כמ"ש בזוה"ק (ח"ב קעה ב) עיי"שב. ואף שלא זכה אאע"ה לזה רק בנסיון עשירי בעקידה מ"מ גם בנסיון ה' נאמר לו אנכי מגן לך והיינו מהתגלות עתיקא כמ"ש (זח"ג רנו ב) אנכי ביה כ' כתר כו' וזש"נ אנכי מגן לך שלא ישלוט בו יצה"ר רק שעדיין הוצרך להשתדלות מצדו (וכמ"ש ס"פ לך). ובמזמור של שבת כ' ולזמר לשמך עליון. ועפמ"ש (זח"ב רד א) ש' רזא דג' אבהן ובת אתעטרא בהו שזוכין ישראל לקדושת ג' האבות ואז הזמן לזכות לכל ג' המתנות חכמה גבורה ועושר מידו של הקב"ה ומכח התורה. והם כנגד ג' דברים חיי בני ומזוני דתליין במזלא שהוא עתיקא כמו שזכרנו. חיי היינו חכמה וכמש"נ החכמה תחיה בעליה. גבורה נגד בני שיהיו בנים יראי ה' ועדמש"נ (דה"א ח' מ) אנשים גבורי חיל וגו' ומרבים בנים ובני בנים וגו' שזוכין לבנים כשהם גבורי חיל יראי ה'. ויוסף דכ' ביה את האלהים אני ירא זכה לריבוי בנים כמש"נ ביהושע. ובגמ' (סוטה לו:) וע"י שהיה גבור הכובש את יצרו זכה לברכת עלי עין שלא ישלוט בזרעו עינא בישא. ועושר היינו מזוני. ובשבת שזוכין לכל הג' ברכות שיש בו התגלות עתיקא וזוכין להני ג' מילי דתליין במזלא קדישא שהוא עתיקא (כמו שנת' חיי מא' י) וזוכין שיהיו הכל מתנות שמים ובאות בכח התורה. ונקראו הסעודות סעודתי דמהימנותא שלימתא אמונה בשלימות שהכל מידו של הקב"ה כאמור:
13
י״דויבא יעקב שלם וגו' ויחן את פני העיר. ואי' בב"ר (פ' עט) נכנס בע"ש כו' הד"א ששמר יעקב את השבת כו'. ולמעלה פ' בראשית (פ' יא) אי' ע"ז אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת כו' אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת שנ' ויחן וגו'. והיינו דבאברהם כ' רק ברמז עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וגו' שקיים כה"ת כולה ושבת בכלל. אבל ביעקב כתוב בו מפורש ויחן וגו' שקבע תחומין והוא כענין אמרם ז"ל (רות רבה פ"ה) שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו ויצילהו מידם כו' ואלו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו כו' ואלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו כו' עש"ב. ובודאי שאין הכונה להתפאר בזה ח"ו רק מי שנכתב עליו בתורה מפורש הוא לאות שנקנה בו לקיום לעולמי עד מפני שהלב נעשה מזוכך בענין זה. וזה ענין שמירת שבת שנזכר אצל יעקאע"ה מפורש שהוא שנעשה לבו מזוכך בקדושת שבת והיינו שנקשר בפנימיות מחשבתו בהשי"ת וזה ענין שמירת שבת. שבני נח נצטוו יום ולילה לא ישבותו כי אם הולך בטל הם אוכלים ושותים ופוחזים ועז"נ אדם לעמל יולד. אמנם גם בישראל נאמר אדם לעמל יולד ויש בהם ב' סוגי אנשים שיש נפשות ששורשם בתולדה להיות עוסקים בכל ימי המעשה בעמל ד"א עם קביעות עתים לתורה כדרך שא' יפה ת"ת עם דרך ארץ כו' וכענין מ"ש (ברכות לה:) הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן וזה נעשה לו בשבת השביתה והנייחא בדברי תורה. ומי שזכה שגם בששת ימי המעשה עמלו בעמל תורה כמ"ש (סנהדרין צט:) טוביה לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא אזי כשבא השבת מרגיש קדושת שבת שפנימיות מחשבתו נקשר בהשי"ת בלא שום פעולה כי כל תנועותיו המה קשורים בו ית'. וזה ענין קדושת יעאע"ה לאחר שנשלם בשלימות קדושתו שנעשה מקושר בו ית' בכל עניניו. וכמו שא' (שבת לג:) עמש"נ ויבא יעקב שלם שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו. והמכוון על שלשה עניני השלימות שנשלמו בהם שלשה האבות אשר בזה נשלם תכלית הבריאה משלשה הפגמים שהם זלעו"ז קנאה תאוה וכבוד (וכמ"ש וירא סוף מא' א ). וע"ז מרמז שלם בגופו הוא הבירור ממדת הקנאה ועפמ"ש (שבת קנב:) בר' אחאי בר יאשיה שכל מי שא"ל קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבין וכנראה מתוס' (ב"ב יז א) שמי שא"ל קנאה גם בשר הגוף בשלימות וכנראה מל' הגמ' גששיה וכו'. וע"כ חילקו בתוס' דהנך שבעה שלא שלטה בהן רימה היינו שלא היה שום שליטה להרימה אפי' כעין מ"ש בר"א בר"ש דנפק ריחשא מאודניה אבל ודאי שמי שאין לו קנאה נשאר כל בשר הגוף שאינו מרקיב ע"ש. וזה ענין שלם בגופו שנשאר כל גופו בקיום השלימות ע"י בירור ממדת קנאה. שלם בממונו נגד הבירור מהתאוה כי ממון שורש כל התאות וכמש"נ וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. ושלם בתורתו הוא תכלית הבירור של יעקב אע"ה שהוא נגד בקשת הכבוד בזלעו"ז שהוא הגאוה וכנגדו תורה שנמשלו למים שמניחין מקום גבוה והולך למקום נמוך (כמ"ש תענית ז.). וזה קדושת יע"א שאמר קטנתי מכל החסדים ועליו נא' כבוד חכמים ינחלו ואין כבוד אלא תורה (כמ"ש חולין קלג.) שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו (כמ"ש עירובין יג:) וכמ"ש (זח"א קכב ב) מאן דאיהו זעיר איהו רב. וביעקב נשלם תכלית הבירור בשלימות בג' ענינים הנ"ל. ועשו היה תכלית ההפך כמ"ש (ב"ב טז:) שעבר על ע"ז ג"ע ושפ"ד שהם מג' פגמים קנאה תאוה וכבוד. שפיכת דמים בא משורש הקנאה והכעס. ותאוה ג"ע. וע"ז בא מגאות והתנשאות עד שרוצה להתגאות על הכל ולהיות ע"ז כמ"ש בנ"נ אעלה על במתי עב אדמה לעליון. ויע"א כשנשלם בג' שלימות הנ"ל בא לקדושת שבת בשלימות ונכתב עליו בתורה ויחן וגו'. ובב"ר מביא ע"פ ויבא יעקב שלם מש"נ בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע שזה מרמז על שלימות קדושת השבת לאחר שנשלם בג' מדות של האבות. כי שש צרות נגד ו' ימי המעשה שהם נגד בירור ו' המדות שלש הם כנגד ג' אבות שהם מרכבה להם ובהם נכללו השלש המסתעפים מהם כידוע. ולאחר שנשלם בהם באים לבחי' קדושת שבת והוא התגלות מלכות שמים ועז"נ בשבע לא יגע בך רע שהוא תכלית שלימות הקדושה שכבר אין שליטה בבחי' ההפך בשום שמץ כנ"ל:
14
ט״ואם תשיב משבת רגלך וגו' ודרשו (עירובין נב:) על איסור תחומין. ויש להבין דהא תחומין אפי' למ"ד דאורייתא הוא רק באיסור לאו ולמה בחר הכתוב דוקא להתחיל בקדושת שבת בזה יותר משאר מלאכות גמורות והול"ל מעשות תפצך וגו'. וכן על פסוק ויחן את פני העיר דרשו בב"ר שקבע תחומין מבעוד יום וע"ז אמרו יעקב שכתוב בו שמירת שבת כו' יש להבין ג"כ למה נכתב על יעקב שמירת שבת בתחומין. גם באאע"ה שנרמ' בו שמירת שבת לגירסת הרשב"א בתשו' ובס' האשכול דגרסי (יומא כח:) קיים א"א אפי' עירובי תחומין כו' ונרמז בלשון הכ' עקב אשר שמע אברהם שמלת עקב מרמז על מצות תחומין שהוא בהלוך רגלים בעקב גם בזה אינו מובן למה רמז דוקא מצות שבת בתחומין. ואם ירצה לרמז לרבותא שאפי' מצוה קלה דרבנן שמר דס"ל תחומין דרבנן היה לו לרמז מצות דרבנן קלות מזה ושלא באיסורי שבת דחמירי. אך הענין הוא דאי' בזוה"ק (ח"ב סג ב) אל יצא איש ממקומו ביום השביעי ממקומו תנינן מההוא מקום כו' ורזא דמלה ברוך וגו' ממקומו כו' ודא איהו רזא דכתיב כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. כי זהו השורש של קדושת שבת בזמן להיות גם המקום מקודש מצד פריסת סוכת שלום. ומפסוק אל יצא וגו' דרשו על הוצאה מרשות לרשות (כמ"ש עירובין יז: וע"ש בתוס') והיינו כי מקום הקדושה נקרא רשות היחיד ורשות הרבים הוא ההיפך (כמ"ש ריש תי' כד וש"מ). וע"ז התחיל מס' שבת יציאות השבת דיני הוצאה מרשות לרשות ורמז פשט העני את ידו מרה"ר שעומד בו כי אין עני אלא בדיעה (כמ"ש נדרים מא.) והגם שהוא עומד ברה"ר עכ"ז יש לו גם שם קדושת המקום של ד' אמות שרשאי לטלטל בו בשבת. אמנם אם פשט ידו לפנים כו' העני חייב. והוא כעין רמז הרע"ב על פשט בעה"ב את ידו שחייב גם אם כיון לעשות מצות צדקה וכמו כן הרמז אצל העני שגם אם כיון בזה כדי לענג את השבת הוא חייב. ופתח בו לחיובא דידיה כי אצל בעה"ב הוא מצוה גמורה מיהת דצדקה לעני אבל גבי העני הרי אמרו (שבת קיח.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ושינוי הלשון שמתחיל יציאות השבת ולא הוצאות איתא בסה"ק שהוא לרמז שם י"ה בר"ת. והיינו כי ה' הוא בחי' התגלות מלכות שמים בעוה"ז שנברא בה' ויו"ד מרמז על עוה"ב שנברא ביו"ד וכמ"ש (מנחות כט:) ע"פ ביה ה' צור עולמים. ובשבת יש השראת הקדושה בעוה"ז ג"כ מעין עוה"ב ומשורש הזה של השראת הקדושה במקום הוא ג"כ מצות תחומין דאורייתא בי"ב מילין שהוא השראת הקדושה של המקום של כל מחנה ישראל. וכל נפש פרטיי יש בו כללות הקדושה מכל השיעור קומה של מחנה ישראל. כמו כל מצוה בפרט שנמצא בה כללות כל תרי"ג מצות התלוים בה. וע"ז רמזו בגמ' (ב"ב עה:) ירושלים קמייתא תלתא פרסי הויא והיינו י"ב מילין מפני שהמקום מקודש למחנה ישראל לאכילת קדשים לפנים מן החומה. וגם אלפים אמה תחומין דרבנן הם ג"כ על רמז קדושת המקום כי כל דבר תופס מקומו ד' אמות שלו אפילו בההיפך כמו צואה ופתח זונות והמת. ומדה טובה מרובה על אחת חמש מאות ותופם קדושת המקום אלפים אמה שהוא ת"ק פעמים ד' אמות תפיסת ההיפך. וזה שנכתב ביעקב ענין חניית המקום מקדושת מחנה ישראל והוא מפני שכבר נקבע בו קדושת ישראל לעולמי עד וכמו שאמרנו. ולכן ירש את העולם שלא במדה והיינו שבכחו לקדש גם מקום חו"ל בקדושת ארץ ישראל כמו בכל מקום חניית ישראל שנעשה מקודש. ולכן כתוב בו ביעקב מפורש שמורה על קביעות הקדושה לעולמי עד. משא"כ באברהם אע"ה שנאמר בו רק ברמז כי הגם דאברהם נקרא ג"כ ישראל ואיתן האזרחי הוא רק ע"י קדושת יעקב אע"ה שאז נתברר קדושת אברהם למפרע (ונת' ר"פ וירא):
15
ט״זויבא יעקב שלם עיר שכם וגו' ויקן את חלקת השדה וגו'. ואי' במד"ר ע"ז זה א' מג' מקומות שאין או"ה יכולין להונות את ישראל לומר גזולים הן בידכם מערת המכפלה ובהמ"ק וקבורתו של יוסף שהוא שכם שקנו אותם בדמים. והיינו שלקבוע מקום קדושה צריך להיות בכסף ובמחיר וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב קכח א) אשתדלותא דקוב"ה דקיימא בעובדא כו' לאמשכא עליה רוח דקודשא באגר שלים. וכאן שבא לשכם וכ' ויחן את פני העיר שאמרו שקבע תחומין דהיינו שקבע המקום בקדושה מעין קדושת שבת וזה היה בשכם בראשית כניסתו לארץ הקדושה וע"כ קנה המקום באגר שלים. והענין עפמ"ש (סנהדרין קב.) דשכם מקום מזומן לפורענות בשכם עינו את דינה בשכם מכרו את יוסף בשכם נחלקה מלכות בית דוד. ויעאע"ה בא לתקן את המקום בקדושת הארץ להשריש בה קדושת הג' אבות שהם השורש של חיי העולם. וממילא בהכרח לתקן ג' הפגמים הקנאה התאוה והכבוד שהם מנגדים לקדושת ג' האבות והם מוציאין את האדם מחיי העולם. ובשכם היה ביחוד המקום המוכן לג' פגמים אלו. עינו את דינה פגם התאוה. ומכרו את יוסף בא מקנאה כש"נ ויקנאו בו אחיו. וגם אי' (מכות י.) בשכם נמי שכיחי רוצחים דכ' דרך ירצחו שכמה וכעס ורציחה בא מפגם הקנאה. ונחלקה מלכות ב"ד מצד פגם הכבוד כי רחבעם לא רצה לפגום בכבודו לאמר קטני עבה ממתני אבי ובירבעם אי' (סנהדרין קא:) גסות הרוח שהיה בו בירבעם טרדתו מן העולם כו' ע"ש. והגם שכל הקלקולים היה אחר שקנה יעקב שכם וקבע בו קדושה אמנם פעל בזה יעקב אע"ה להכניעם שיהיה בכח נפשות ישראל להתגבר ולהתעצם בכדי להגיע לשורש החיים. וזה ע"י כח קדושת שבת שזוכין לקדושת הג' אבות בקדושת ג' סעודות שבת ונכנעים הג' פגמים הנ"ל:
16
י״זוזכר מערת המכפלה ובהמ"ק שקנאו בדמים. דבהמ"ק שהוא לעשות מקום לה' צריך להיות באגר שלים וכמ"ש בזוה"ק (שם) וכמו שהיה בעשיית המשכן שצוה השי"ת מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי ובודאי לא נחסר להקב"ה כסף וזהב רק לקבוע מקום קדושה צריך להיות במחיר ונדבות לב ומזה נעשה המשכן. וכן אמר דוד לארונה כשקנה מקום המקדש לא כי קנו אקנה מאותך במחיר וגו'. ומערת המכפלה שאז לא נתקדש עדיין מקום המקדש היה השראת השכינה במקום קבורת הצדיקים וכמו שמצינו (סוטה לד:) שפירש כלב וכו' והלך ונשתטח על קברי אבות כו' ע"ש דשם היה מקום מקודש לתפלה. וכיון שראה אאע"ה דשם היה קבורת אדה"ר ובאמת מקודם היה משכן אדה"ר בג"ע שהיה מלובש בגוף מזוכך ושם היה השראת השכינה ואחר הקלקול כתיב משנה פניו ותשלחהו ונשאר הג"ע משכן הנשמות והיינו דשם מתלבשים הנשמות בגוף מזוכך כתנות אור כמו אדה"ר קודם הקלקול. ואיתא במד"ר (במדבר פ' ד) לבש בגדי כהונה גדולה כו' בגדי שבת היו כו' והיינו שאף לאחר הקלקול שנתלבש במשכא דחויא כמ"ש בזוה"ק מ"מ במקדש ושבת זוכין לכתנות אור כמו אדה"ר קודם הקלקול וז"ש (ב"ר ס"פ כ) בתורתו של ר"מ מצאו כ' כתנות אור. וכן זכה לזה אדה"ר במערת המכפלה וכיון שהיה מקום מקודש קנאו ג"כ בדמים. וכן יעקב שבא לשכם בע"ש וקבע שם קדושת שבת כאמור וכאן קבע ג"כ מקום לה' וכמש"נ ויצב שם מזבח וגו' קנאו ג"כ בדמים. וקראו במד"ר קבורתו של יוסף שזה היה אחר שנולד יוסף שטנו של עשו שהוא כנגד קליפת עמלק. דיוסף מרכבה למדת צדיק והיינו שהם קשורים בשורש בהשי"ת ולכן מזרעו יכולים לכבוש עמלק ראשית גוים כתרין דמסאבותא. וכל ישראל נקראים על שמו שארית יוסף. וכאן בשכם שהיה מקום מוכן לג' קליפות הקנאה והתאוה והכבוד וקבע יעקב אע"ה הקדושה שיוכלו ישראל להכניעם והוא ע"י כח יוסף שהוא מברר את ישראל ועמך כולם צדיקים:
17
י״חויבא יעקב שלם דרשו בגמ' (שבת לג:) שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו. והג' דברים הם כנגד מש"נ בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. שלם בגופו שנתרפא מצלעתו וכמו"ש בב"ר והיינו דמקודם כ' וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו שאחר שראה הס"מ שעל יעקב אע"ה בעצמו אין לו שום מקום קטרוג ויגע בכף ירכו בזרע ישראל שעתידין לעמוד ממנו דשם מצא עוד מקום לקטרג. ואחר שנצחו נתרפא מצלעתו שהוא שמטתו שלמה דכ' ועמך כולם צדיקים וזהו נגד בכל לבבך שנדרש (ר"פ הרואה) בשני יצריך ביצ"ט וביצה"ר וזהו שלם בגופו שכל גופות ישראל ג"כ בקדושה. שלם בתורתו הוא בכל נפשך דכ' נר ה' נשמת אדם וכ' נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי שהוא תורה אור. והיינו שכל נפשות ישראל הם כלל הד"ת וכמו"ש בסה"ק ישרא"ל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה. והיינו דכל נפש מישראל הוא אות או חלק מאות מאותיות התורה והוא המאיר ומורה דרך להנפש ישראל. וז"ש (פסחים ח.) למה צדיקים דומין בפני שכינה כנר בפני האבוקה וזהו שלם בתורתו שכל נפשות ישראל בקדושה. שלם בממונו נגד ובכל מאדך שאמרו (ברכות סא:) ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו כו' ולכאורה איך יתכן שיהיה מי שממונו חביב עליו יותר מגופו שנא' לו ואהבת וגו'. אך באמת יש לשון זה בגמ' (חולין צא.) גבי צדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם לפי שאין פושטין ידיהם בגזל וכן מצינו (תענית כג:) באבא חלקיה שא' זה מעלה ארוכה וזה אינה מעלה ארוכה. והטעם שכיון שרכושם הוא רק מה שנותן להם השי"ת ויודעים שהרכוש שייך להם לעיקר שורש החיים ע"כ חביב עליהם (ונת' מא' ו). וכן יעקב אע"ה נצטער על הדורון ששלח לעשו וכמ"ש (ב"ר פ' עו) ותעבור המנחה על פניו אף הוא בעקא והיינו שכבר היה לו העדרים מבוררין אצלו וכמ"ש בב"ר שהיה לו ס"ר עדרים והיינו כמספר שורש נפשות ישראל שמכל א' יהיה עדר שלם. וכאן ראה שהוצרך לשלוח מהם לעשו והיה לו צער מזה שמא אין רכושו מבורר עוד. ואח"כ נתברר לו שהוא שלם בממונו ולא חסר כלום מאותו דורון שזה היה שיייך לעשו שהיה לו שייכות בהם וע"י הדורון הוציא ממנו הני"ק וכמו שאמרנו. והנה על שלם בתורתו פירש"י בשבת שלא שכח תלמודו מפני טורח הדרך ובפי' התורה פירש"י שלא שכח תלמודו בבית לבן ומסדר הפרשה נראה שיש לו שייכות למה שניצול מעשו ומשרו. אך באמת הכל א' שבענין השר שנזדווג לו בדרך איתא בגמ' (חולין שם) כת"ח נדמה לו. והוא שזה כח היצה"ר שלפעמים מתחפש כמורה דרך לטובה ואומר לרע שהוא טוב ושם חושך לאור. וכמו שמצינו בכל הג' מלכים וד' הדיוטות שהיו גדולים בתורה כמ"ש בירבעם (סנהדרין קב.) בשלמה חדשה שחידשו דברים שלא שמעה אוזן מעולם כו' שכל ת"ח דומין לפניהם כעשבי השדה. וכן בדואג ואחיתופל אי' (שם קו:) ארבע מאות בעייא בעי דואג ואחיתופל כו'. וגם על גיחזי אי' (בירושלמי חלק ה"ב) גיחזי אדם גבור בתורה היה וכו'. ואי' בגמ' (שם קג:) מנשה היה שונה נ"ה פנים בתו"כ אחאב פ"ה. ירבעם ק"ג והיינו כמנין עג"ל היה דורש פנים בתו"כ שהיה אומר שהוא ענין עבודה להשי"ת דאל"כ לא היו ישראל מקבלים ממנו וכמ"ש בגמ' (שם קא סע"ב) ס"ד דגברא כירבעם פלח לע"ז וכו' יהוא צדיקא רבה הוה כו' חותמו של אחיה השילוני ראה וטעה ע"ש. והיינו שהם סברו שבאמת הוא ענין עבודה לשמים ולהם נעשה התורה שלמדו סמא דמותא למשמאילים בה (כמ"ש שבת פח:) וזה מ"ש כת"ח נדמה לו רק שיעקב מדתו אמת ולא יכול להטעותו ח"ו ויגע בכף ירכו שבתולדותיו יוכל עוד לקטרג ולכנוס ולהטעות. ואח"כ שנתרפא מצלעתו היינו שראה יעקב אע"ה שלא יוכל לשלוט בזרעו ח"ו להטעותם שיתבררו אח"כ. וזהו שלם בתורתו שלא יוכל היצה"ר לקלקל ע"י תורה שיתעה להיות למשמאילים בה וזהו כנגד בכל נפשך כאמור. וזה ג"כ ענין מ"ש במ"ר (ר"פ ויצא) שבהליכתו לבית לבן אמר אשא עיני אל ההרים אל ההורים למלפני ולמעבדני מאין יבא עזרי. והיינו כיון שראה שהוצרך לברוח מפני עשו ולילך לבית לבן סבור שלא הועיל לו התורה שלמדוהו רבותיו שהביאו בו הנשמה נר ה' נשמת אדם וזהו למלפני. וגם קדושת הגוף שזכה ע"י אבותיו יצחק ורבקה שעז"א ולמעבדני שהם הביאוהו לעוה"ז. ויצחק אע"ה נולד בקדושה וגם רבקה כשהיתה בת ג' שנה כבר זכתה לשורש גמ"ח שאמרה גם לגמליך אשאב. וצריך להיות גופו בקדושה ע"י שבא מיצחק ורבקה ועתה הוא מוכרח לילך לבית לבן מאין יבא עזרי. ואח"כ אמר עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ והיינו שהשי"ת עיקר העושה הגוף והנשמה וע"ד מה שדרשו (סנהדרין צא:) אל השמים מעל זו נשמה ואל הארץ זה הגוף. והיינו שהנשמה ודאי עיקרה מהשי"ת והוא המופיע באדם התורה נר לרגלי דבריך שהוא נר ה' וגו'. ואף הגוף שאבותיו הם שותפים בו מ"מ העיקר הוא מהשי"ת. וכאן נתברר לו אחר שנצח לשרו של עשו שהוא שלם בגופו וכל גופי ישראל בקדושה כש"נ ועמך כולם צדיקים. ושלם בתורתו נגד הנשמה שלא יוכלו ח"ו לקלקל בפיתוי היצה"ר ע"י שיתעו ח"ו בהדברי תורה להיות למשמאילים בה. וזה מה שכתוב (בתיקונים תי' יג) ויעקב וכו' אתמר ביעקב ויבא יעקב שלם ויעקב ודאי איהו דיוקנא דעמודא דאמצעיתא מסטרא דלבר והא משה תמן הוה אלא מסט' דלגאו הוה דא מגופא ודא מנשמתא ע"ש. והיינו דיעקב אע"ה שממנו יצאו כל ישראל בירר כל גופי ישראל שהם בקדושה. ומשה רבינו שהוריד כל הד"ת שהוא כלל נשמת ישראל הוא נשמתא שורש כל הנשמות מישראל. ויעקב זכה אז לזרעו ג"כ שיזכו למתן תורה ע"י משה רבינו. ושלם בממונו הוא בודאי מענין עשו וכמו שאמרנו שע"י הדורון שהיה שייך לעשו הוציא ממנו כל הני"ק שהיה בו וכל החכמה שהיה כלול בו וכמו שאמרנו. ובשבת כל א' מישראל שלם בגופו שכל הנאת הגוף בקדושה וכמ"ש האריז"ל שאף כשמכוין בשבת להנאת עצמו הוא ג"כ בקדושה. ושלם בתורתו דכו"ע בשבת נתנה תורה כמ"ש בגמ' ובזוה"ק (ח"א מז ב) ביום השביעי דא תושבע"פ דאיהו יום שביעי והיינו מלכות פה תושבע"פ. ושלם בממונו דאי' (שבת קיט.) ושבשאר ארצות בשביל שמכבדין את השבת כו' וכשמניחים אותה אומרים לה' הארץ ומלואה כו' ע"ש. והיינו אף שזכה לעושר מופלג ע"י שכיבד את השבת לא הזיק לו העושר והיה מכיר כי לה' הארץ והוא הנותן. וזהו עיקר השלימות בממון שכיון שהוא מהשי"ת אינו מזיק כלל וז"ש בב"ר (פ' י"א) ברכת ה' היא תעשיר זו השבת שעל ידי שבת זוכין לעושר מברכת ה' וזהו שלם בממונו:
18
י״טבב"ר על פ' וישתחו ארצה שבע פעמים למה שבע ע"ש כי שבע יפול צדיק וקם. לשון צדיק יורה על מי שכבר נשלם ועכ"ז יש לו עוד נפילות. וכמו יעקב אע"ה לאחר שכבר נצח את המלאך וא"ל כי שרית וגו' ותוכל עכ"ז הרגיש שבהכרח להיות עוד כמה נפילות לבניו עד שבע כדי להתברר בהשבע מדות הק' וע"י זה יהיה וקם שיהיה תקומה להקדושה לעולמי עד. וע"ז מרמז הפ' בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע. שהשש צרות מרמז על הששה גליות של כלל ישראל שנחשבו במ"ר (נשא פ' י') והם מצרים ואשור וד' גליות שהם לברר בהם כל המדות הק'. ובשבע לא יגע בך רע מרמז על מלחמות גוג ומגוג שלא יספיק להגיע הרע שיהיה לו מפלה מיד ויהיה רק פחד כמש"נ יושב בשמים ישחק וגו'. והם באים לברר המדות הק' מההיפך כי מצרים ערות הארץ הוא המנגד לבחי' אהבה וחסד שבקדושה מדת אאע"ה ונגד זה בחי' התאוה קליפת ישמעאל. וע"י גלות מצרים שהיו שטופים בזנות וישראל גדרו א"ע מהערוה זכו לברר בחי' חסד שבקדושה. ולכן נאמר לאברהם מפורש גלות מצרים ועבדום ועינו אותם כדי לברר מדתו. ואי' (ב"ר פ' טז) כל האומות נקראו ע"ש מצרים ע"ש שהם מצירות לישראל והיינו שבענין הזה יש לכל נפש ישראל מיצר ודחק שמעיק לו כשרוצה לפנות א"ע להקדושה. ואשור הוא המנגד למדת יצחק הגבורה שבקדושה וכשם אשור שהוא לשון תוקף וכח. וכן כ' בדברי רבשקה עצה וגבורה למלחמה שזהו תכלית כחו בההיפך. וגם כל העכו"ם נקראו ע"ש אשור שהיו מאשרין עצמן מישראל וכמו"ש במד"ר. כי אלו השתי מדות בהיפך הם כנגד קליפות ישמעאל ועשו שהם כלליות של הקליפות כידוע. ובבל ויון המה המנגדים לקדושת משה ואהרן היינו לבחי' תושב"כ ותושבע"פ. כי בבל מנגד לתורת משה שאז בגלות בבל היה עוד התגלות נביאים שנתנו לכתוב כדניאל וחבריו. ולעומת זה היה בקליפה בכח זה חרטומים ואשפים וחכמי בבל וגם נא' בהם וללמדם ספר ולשון כשדים והיה אז גם יצרא דע"ז. אמנם קליפת יון הוא לנגד תושבע"פ שהוא מדת אהרן דכ' תורת אמת היתה בפיהו וגו' כי שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו ונא' והיה הוא יהיה לך לפה וגו'. כי אז בימי שמעון הצדיק לאחר שפסקו כבר התגלות נביאים והיה זמן אנשי כנה"ג שביטלו יצרא דע"ז וגזרו גזירות לעשות סייג לתורה ואז נגד זה היתה חכמת יון והצדוקים ואז נתברר קדושת חכמת תושבע"פ ע"י התנאים. ופרם ואדום המה מנגדים לבחי' יעקב ויוסף כדאי' (פסיקתא לפ' פרה) תמימה זו פרס ומדי תמימים היו א"ל להקב"ה עליהם רק שעבדו עכו"ם שקבלו מאבותיהם בלבד. והיינו שעל הגוון יש להם תמימות ממדת יעקב איש תם. וכעין שאמרו (ברכות ח:) בג"ד אוהב אני את הפרסיים כו' וצנועין בד"א. ואח"ז א' אני צויתי למקודשי אלו הפרסיים המקודשים ומזומנים לגיהנם. והיינו הגם שעל הגוון נראה שיש בהם מדת אשר ישראל נקראו קדושים בשביל זה וכמו"ש (מגילה יג.) על אחשורש מגנותו כו' שלא היה וכו' ועל דבר זה אמרו (שבת פו.) ישראל קדושים כו'. ועכ"ז הם עי"ז מקודשים ומזומנים לגיהנם שהצניעות שלהם אינו מגדר הקדושה. ואדום כנגד בחי' קדושת יוסף כי אין עמלק נופל כו' וכש"נ ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו' שכבר נולד שטנו של עשו וכמו"ש בב"ר. וגוג ומגוג יהיה תכלית הבירור של משיח בן דוד כש"נ על ה' ועל משיחו ובתכלית הבירור השביעי יהיה הגאולה השלימה. וע"ז נא' וישתחו שבע פעמים עד גשתו עד אחיו היינו שיהיה בזה תכלית הקימה כש"נ ועלו מושיעים בהר ציון וגו' והיתה לה' המלוכה:
19
כ׳אחר הבדלה
20
כ״אהנה אל ישועתי וגו' הוא עדמ"ש בזוה"ק פ' זו (קע"ד סע"א) למעוז דא הוא תוקפא דאית ביה ישועות דכ' ומעוז ישועות גו'. והמכוון עפמ"ש (ויק"ר) ישעי ביוהכ"פ שעיקר ישועה תיקון העבר מחילת עונות. ואמר והיך יתקף ב"נ ביה בקב"ה יתקיף באורייתא דכל מאן דאתתקף באורייתא אתתקף באילנא דחיי ע"ש. ושבת כל א' מישראל עוסק בתורה וכמ"ש (ריש סא"ר) שבת יעשה כולה תורה וכל א' מישראל אתתקף בתורה ובקוב"ה. ואמר (שם) ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת לישראל. ודקדק בהם דייקא שקדושת השבת מופיע בכל ששת ימי המעשה. וכמ"ש האריז"ל שנשאר רשימו בתלתא יומא דבתר שבתא משבת העבר ובתלתא דקמי שבתא מופיע מקדושת שבת הבא. וע"כ אומרים במוצאי שבת הנה אל ישועתי ישועה על העבר שביום השבת ע"י שמירת שבת אפי' עוע"ז כאנוש מוחלין לו כמ"ש בגמ'. אבטח ולא אפחד אף בו' ימי המעשה. כי עזי וגו' ויהי לי לישועה וכמש"נ טוב ה' למעוז וכמו שדרש בזוה"ק שהוא התקיפות בתורה וקב"ה והוא תושב"כ שהוא מועיל לתקן כל העבר. וכמ"ש (שמו"ר פ' לח) קחו עמכם דברים ואין דברים אלא ד"ת וכו' שזה מועיל לתקן העבר וכמש"ש ואני מוחל על כל עונותיכם. וכ' ולכל בשרו מרפא והיינו שהד"ת רפואה ומועיל לתקן הכל ואף להפגם שנמנע התשובה בזוה"ק (ח"א ריט ב) אמרנו שרק תשובה אינו מועיל אבל ע"י תורה מועיל תשובה ועדמ"ש (ר"ה יח.) בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה. וזש"נ לכל בשרו שזה נקרא בשר רר בשרו. ובקדושה בשר קודש ובהיפך בשר חמורים וד"ת לכל בשרו מרפא. וכן על העתיד לכבוש היצה"ר ולהתגבר עליו אי' (זח"א רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא והיינו בתושבע"פ וכמש"ש ישתדל באורייתא. וז"ש ושאבתם מים בששון אין מים אלא תורה ותושבע"פ הוא שנמשל למים וכמו"ש (תענית ז.) שהם כמים שמניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך. וכן נדרש מש"נ לכו למים ומש"נ התיו מים בתלמידים. וזה יתכן בתושבע"פ שצריך רב והם מניחין מקום גבוה כו' אבל תושב"כ כרוכה ומונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבא וילמוד (קדושין סו.). וזש"נ ממעיני הישועה שהתושבע"פ מטלא דעתיקא כש"נ תזל כטל אמרתי והם חיי עולם טל שעתיד הקב"ה להחיות בו מתים שעז"א (כתובות קיא:) כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו ובתיקו"ז (תי' יט) הובא טל תורה מחייהו והיינו טל תושבע"פ טלא דעתיקא. וזהו ממעיני הישועה ישועה על העבר ועדמ"ש אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית (כמ"ש שבת פט:) והיינו שבמאמר בראשית הוזכר תוהו ובוהו שמרמז על מעשיהן של רשעים כמ"ש בב"ר. והיינו שכן עלה במחשבה כדי שיהיה טוב מאוד ועדמ"ש בזוה"ק דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ולית טוב וכו' ומזה בא הישועה על העבר שיועיל תשובה מאהבה שיהיו זדונות כזכיות וזש"נ כשלג ילבינו. וזהו ממעיני הישועה:
21