פרי צדיק, וישלח א׳Peri Tzadik, Vayishlach 1
א׳מכי"ק
1
ב׳במ"ר רבנן אמרי מלאכים ממש. ומסתמא אלו ואלו דא"ח. וגם לאיזה צורך שלח מלאכים לעשו. אבל בב"ר א' עוד לדרכו היה מהלך כו' וכמתרעמים על יעקב ששלח. ע"ש על פסוק מעין נרפש ועל פ' מחזיק באזני כלב דעשו נקרא כן. וכן בב"ר (ר"פ וישב פ' פד) משל כו' כת של כלבים כו' כך כו' וכן (בסו"פ ע"ז) כלב אגריון כו'. כי הוא מעזי פנים שבדור שהם מתתקע"ד דורות כמ"ש (בחגיגה יד.) שהיו ראוים להיות בב' אלפים תוהו שהם מעולם התוהו שמזה בא שורש הרע היצה"ר והעכו"ם כידוע. ועשו שמלאכו ס"מ שהוא ראש השטנים כן עשו שורש כל כחות הרע שבכל העכו"ם. ועמלק נקרא ראשית גוים והם שורש הרע שבו מעולם התוהו וע"כ נרמז בפ' אלה המלכים דאדום מלכין קדמאין דמיתו (כמ"ש באד"ר קלה א) שהוא סוד בורא עולמות ומחריבן שא' בב"ר (פ' ט.) דרומז לעולם התוהו. ואינו יוצא מידי פשוטו דבמלכי אדום מדבר שהם מעולם התוהו שקדם לעולם התיקון דזהו לפני מלך מלך לבנ"י. ורומז על משרע"ה שנקרא מלך כמ"ש (בזבחים קב רע"א ובמ"ר ר"פ אחרי) גבי אלישבע יבמה מלך. וכמ"ש (מ"ר ס"פ שמות) ע"פ ויהי בישורון מלך כי בפשוטו מלך האחרון שלא כ' בו מיתה לפי שעדיין היה חי בזמן משרע"ה. וע"כ בד"ה נא' גם עליו מיתה והיינו כי גמר עולם התיקון הוא בקבלת ישראל התורה וכמ"ש (בע"ז ג.) דאלמלא קבלו היה מחזיר עולם לתוהו. ואף דהתחלת ב' אלפים תורה מאברהם אע"ה כשהיה בן נ"ב כמ"ש (שם ט א) אז היה התחלת בנין עולם התיקון אבל השלמתו במ"ת ובבר"ר (פ"ג) ע"פ יהי אור. (ופ' סד) גבי בארות דיצחק א' בס' בראשית נתעסק הקב"ה וברא עולמו מבואר דכל הספר הוא מבריאת העולם ולא פר' דמע"ב בלבד. והיינו דכל הסיפורים דשם מדור המבול ודור הפלגה וסדום וישמעאל ועשו ומשפחתם הכל מבריאת עולם התוהו וחשוכא דקדם לנהורא ועולם התיקון. וי"ב פר' בס' בראשית. וב' ראשונות בראשית ונח הם מב' אלפים תוהו שהוא מעוה"ת לבד. ופ' לך מתחיל מהנפש אשר עשו בחרן שהוא התחלת ב"א תורה כנ"ל מגמ' דע"ז. והם י' פרשיות עד סוף הס' שהם בנין עולם התיקון וסיפורים מעולם התוהו שהיו באותו זמן שהם זלעו"ז ונבנו ג"כ כנגדם. וסדום שהוא מהשבירה שנגד תיקון דאברהם ויצחק נאבדו. אבל עשו וישמעאל שהם שניהם נגד יעקב אע"ה והם כוללים כל ע'. זה ל"ה מימין וזה ל"ה משמאל כידוע הם בנין שורש הנשאר משבירת עוה"ת לצורך הבחירה דעוה"ז שניתן לישראל ע"י מציאות הרע דיצה"ר ועכו"ם. ויעקב אע"ה נתבשר ופרצת ימה וגו' נחלה בלא מצרים שהוא עתיד לכבוש כל העכו"ם כי יבוער כל הרע ויצה"ר על ידו כי הוא וזרעו גמר התיקון. משא"כ לאברהם ויצחק ניתן בגבול רק א"י לבד כי לא פסקה זוהמא עד יעקב שהיה בהם פסולת וכמ"ש (בשבת קמו א) ואף דבאמת ישמעאל ועשו לא נקרא זרעם כמ"ש (בנדרים לא.) זה נתברר אחר שנבחר יעקב. ואצל אברהם ויצחק נא' ג"כ בכל מכל שלמדו מזה (בספ"ק דב"ב) שלא שלט בהן יצה"ר ומה"מ ורמה ותולעה ושטעמו מעין עוה"ב והוא כקדושת שבת שהוא מעין עוה"ב וא' מס' בו כמ"ש בהרואה. ונשמה יתירה דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי כמ"ש בזוהר יתרו והיינו בלא יצה"ר. ומי שמת בשבת ודאי אין הנשמה יתירה יוצאה ע"י מה"מ כלל. אבל אצלם נאמר בכל מכל ולא כל ממש כמ"ש ביעקב. ויצחק זכה לזה ע"י הסעודה שהאכילו יעקב דאמר אז ואוכל מכל כמ"ש במק"א שהוא כקדושת אכילת שבת. ואברהם ברכו ה' בזה ושניהם זכו לזה במעשיהם. אבל יעקב א' יש לי כל מעצמי וכל ממש והיה בחיי אביו ועוד מקודם מיד בצאתו מאביו כשהיה בן ס"ג הבטיחו הקב"ה ופרצת וגו' וזהו ע"י שהבטיחו אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך שהובטח שישמרנו מכל רע ולא יתעה אחר יצה"ר ועי"ז ממילא ופרצת וגו'. כי ניצוח היצה"ר הוא ג"כ ניצוח העכו"ם שכל אומה יש לה כח רע מיוחד וקיבוצם הם כל כחות הרע דיצה"ר. ובבר"ר (פ' יא) דאאע"ה שאין כ' בו שמירת שבת ירש העולם במדה ויעקב שכתוב בו שמירת שבת דכ' ויחן כו' ירש העולם שלא במדה כו'. ואף דגם אאע"ה קיים כל התורה כולה עד שלא נתנה וגירסת הרשב"א וס' האשכול אפי' עירובי תחומין וא"כ שמר גם תחומין אבל אין ע"ז רמז בכתוב. ודיעקב רמוז בתורה. ומה שכתוב בתורה היינו שהקדושה בו בקביעות לעולמי עד. דהתורה נצחיית ונקראה אמת והוא ג"כ מדת יעקב ואמת נקרא מה שתכון לעד שהשי"ת תמיד עמו ושומרו מכל רע וע"כ מטתו שלימה דכל זרעו אחריו כן. והובטח ופרצת וגו' שכבר פסקה זוהמא אבל אברהם ויצחק אף דמצד עצמם זכו ג"כ לטעום מעין עוה"ב וביטול יצה"ר זהו רק מצדם ומצד יעאע"ה שעתיד לצאת מהם עדמ"ש במד' (ר"פ תולדות) ע"פ יעקב אשר פדה את אברהם דעל ידו ניצול מכבשן משל כו' שצפה שיוליד בת שתנשא למלך כו'. והיינו כיון דלא פסקה זוהמא מהם עדיין ויצא ג"כ פסולת. והגם דהובטחו בנחלת א"י שהוא ז' אומות הכוללים כל ז' מדות הרע. והם שלמים בכל ז' המדות הם רק בשורש. כי ע' אומות יש היינו כל א' מז' כלול מי' שכל א' קומה שלמה. ואותן ז' עממין דא"י הם הכתרים דרע שהוא השרשים של כל מדה. ואברהם ויצחק הובטחו רק על ניצוח הכתרים השרשים שהם מושרשים בטוב בשורש. אבל מצד ההתפשטות לא נתבררו עד יעקב שמטתו שלמה דבירר כל קומת הקדושה ועי"ז ניצוח כל קומת הרע בכל ז' מדות. והוא שלימות צורת האדם וכמ"ש במד"ר פ' זו דאיקונין שלו בכה"כ דהוא צורת אדם שעל הכסא. וע"כ א' אתם קרוים אדם דאדם מוליד אדם. וכל זרעו יש להם שלימות צורת אדם. דאע"פ שחטא ישראל הוא כאסא דביני הוצי (כמ"ש סנהדרין מד.) דמה שבעצם ולא במקרה לא ישתנה בזרע דאדם לא יוליד בהמה. וכל ג' אבות תבור א' דמעלת יעקב רק ע"י שיש בו גם מדת אברהם ויצחק והוא חוט המשולש. ועם זרעו הם קומה שלימה דתיקון:
2
ג׳ומן פרשת וישב עד סוה"ס ד' פרשיות הם. תיקון נהי"מ ומסיים בקבורת יוסף שהוא שלימות מדת צדיק יסו"ע שהוא מרכבה לה. והשלימות הוא אחר מיתה כמ"ש (מדר"ת תולדות) דאין הקב"ה מייחד שמו על צדיקים בחייהם דאולי יחטאו. ושלימות מדת המלכות שהוא גמר התיקון לגמרי. זה יהיה ע"י מלך המשיח שהוא מלכות דלא יתחבל לעלמין ויבולע המות וכל הרע ואז יקויים ופרצת ולא נשלם עדיין בעוה"ז דע"ז הוא כל עבודת עוה"ז. ורק בברכת יעאע"ה בפ' ויחי לשבטים וליהודה בפרט שהבטיחו על המלכות לא יסור וגו' ולו יקהת עמים בזה רמוז תיקון המלכות בשלימות לעת קץ והוא שביקש לגלות אז ונסתם ממנו כי הש"י רצה שיהיו סתומים וחתומים הדברים כמ"ש בדניאל וכמ"ש (בפ' חלק צט.) ללבי גליתי כו' וע"כ גם כאן רמוז בסתום וחתום. ובזה נשלם סדר בנין העולם ועסק השי"ת בו. כי משבאו ע' נפש בנ"י שהם ע' כחות בקדושה נגד כחות הטומאה דע' אומות הרי נשלם הכל זה לעו"ז. וכלבין דחציפין שמעולם התוהו דנטלין לבר מבני היכלא דכסיפין למיחזי זיויה דז"א שהוא צורת יעאע"ה. ובזוהר יתרו דאסעודה ג' נא' והאכלתיך נחלת יעקב אביך והיינו כי הסעודה שלו שהוא ז"א וכמ"ש בפע"ח ובגמ' (שבת קיח) מייתי ע"ז קרא דופרצת וגו' שזהו נחלתו לכבוש כל ע' אומות וכל העולם ולדחותם לנוק' דתהומא רבא שהוא התוהו הקודם לתיקון דחושך ע"פ תהום עד שאמר יהי אור דהוא התיקון ע"י התורה. וספר בראשית עסק הבריאה שיהיה אומה ישראלית והוא בנין האור שהם הכלי קיבול לאור. ונפשותם הוא האור עצמו כי נפשות בנ"י מאותיות התורה. וכלל התורה כ"ב אותיות ג' אמות אמש הם ג' אבות וי"ב פשוטות י"ב שבטין. וז' כפולות ז' ימי בראשית כמ"ש בסי"צ. וע' נפש הם ע' אנפין דאורייתא שהוא ע' כחות הנפש שבקדושה. ומזה הוא כלל הבריאה כמ"ש בזוהר (בראשית מז רע"ב) דשמים וארץ עובדא ואומנתא דתורה שבכ' ושבע"פ וכל צבאם אלין פרטי דאורייתא ע' פנים לתורה ע"ש. וס' שמות הוא הויות האור והתגלותו במ"ת. ומתחיל במיתת כל הדור ההוא דבאי מצרים שהם גמר בריאת האור ותחלת יצירתו. וגלות מצרים הוא עיבור כמ"ש ז"ל ע"פ גוי מקרב גוי כעובר הנשמט ממעי אמו. ואז חזר התוהו כתחלת הבריאה וע"כ א' (שבת קמו.) דלא פסקה זוהמא עד מתן תורה. ושם א' דפליגי. ואלו ואלו דא"ח ככל פלוגתותם דבאמת מיעקב אע"ה דמטתו שלימה פסקה זוהמא. אבל אף דהם מצד עצמם שלמים ע"י היקף זוהמת מצרים מכל צד היו כעובר שהוא ירך אמו וכאלו גם מהם לא פסקה זוהמא. ובאמת זה היה לצורך גידול האור כעובר הגדל במעי אמו וכמ"ש בזוהר ע"פ בחומר ובלבנים דא ק"ו וליבון הלכתא. ויציאת מצרים נתגלה ונולד האור ויצא לפעל וע"כ נא' לא יחרץ כלב לשונו הם דורות התוהו:
3
ד׳וענין מלאכים ממש והשליחות. אח"כ שם במ"ר (פ' עה) ד"א וישלח וגו' למה שלח כו' אמר אשלח שלוחים אם יחזור בתשובה ע"ש. משמע שכונתו היה להחזירו בתשובה וז"ש שם לפני זה ע"פ אל עשו אחיו אע"פ שהוא עשו הוא אחיו ר"ל דאף שהוא רשע גמור בפעל כיון שהוא אחיו חשב אפשר דגם בו יש קדושה במעמקי הלב. כדרך שא' (ברכות יז.) שרצונינו לעשות כו' ומי מעכב כו'. וע"כ א' (בעירובין כא:) ע"פ הדודאים נתנו ריח דגם רשעים גמורים עתידים ליתן ריח טוב ובב"ר ע"פ וירח את ריח בגדיו ריח בוגדיו. וזהו בזרע יעקב דמטתו שלמה ולא ידח נדח דאע"פ שחטא ישראל הוא. ועשו נקרא (בקידושין יח.) ישראל מומר כי נולד בקדושה מיצחק ורבקה כיעקב. אלא שאז היה עדיין בידו לצאת משם ישראל. ורק מיעקב התחיל זה דאפי' מומר נקרא ישראל לכל דבר. וחשב הוא דגם יצחק מטתו שלימה ושגם בעשו כיון שהוא אחיו פנימיותו טוב. ובפרט שראה שיצחק אהבו ואיתא בתנחומא (תולדות סי' ח) שצדו בפיו שא"ל שבא מבית התלמוד לא כך הלכה מן כך וכך לא כך איסורו לא כך התירו דמזה נראה שהיה בו חכמה יתירה. דהגם שהיה כל היום בשדה ושקוע בתאותיו ולא עסק כלל בתורה ידע לכוין ההלכה בטעמי' ובפרטי' כאלו עסק בה כל היום דיצחק זקן ויושב בישיבה היה כמ"ש (ביומא כח:) וידע כל התורה כולה מאביו. וע"כ דגם הוא היה אומר ההלכה לאמיתה מדעת עצמו הגם שלא למד כלל וזה חכמה יתירה בד"ת שלא מצינו ביעקב שהיה יושב אהלים וא' בב"ר אהלו של שם ושל עבר שהוצרך ללמוד ולקבל מהם ולא מעצמו כאאע"ה שב' כליותיו היו נובעות תורה ע"י רוב חכמתו כמ"ש ביומא (שם) דאיצטגנינות גדולה היתה בלבו. וכבר אמרתי עמ"ש זרח משעיר והופיע מהר פארן שאמר בזוהר (בלק קצב ב) דשרים שלהם נתנו עוד נבזבזא דידהו לישראל ולא נתפרש מהו הזריחה והופעה שקבלו מהם. אבל כ"ד מצינו באו"ה חכמה כמ"ש בהרואה (נח) שמברכין על חכמי או"ה שנתן מחכמתו לבו"ד כמו על חכמי ישראל רק דחכמ"י א' שחלק ליראיו. לפי שהם יראיו ויראת ה' הוא אוצרו של החכמה וכמ"ש (שבת לא.) דאי לא לא ומוטב שלא העלית כי בלא יר"ש אפשר שהחכמה תתעהו עוד עד שיהי' לו סם המות וכמ"ש (שם פח:) למשמאילים ועכ"פ אינו לו סם חיים. כי בחכמי ישראל הוא תורה דהיינו שהוא מורה לו הדרך ילך וכמ"ש נר לרגלי כו' והוא חיינו. ואז נקרא חלק מחכמתו ית' שהוא דברי אלהים חיים ומסטורין שלו כמ"ש (בשמו"ר) משא"כ חכמת העכו"ם אינו תורה שאינו מורה ללבו כלום וכחכמתו של בלעם שהכיר מעלת ישראל וידע האמת ועכ"ז יעץ עצות להכשילם ונגד השי"ת וע"כ אז"ל (איכה רבתי ב ט) אם יאמרו יש חכמה באדום תאמין הה"ד והאבדתי חכמים וגו' תורה אל תאמין דכ' בגוים אין תורה. ומ"ש אדום משמע דבו שורש החכמה דאו"ה וכל חכמי או"ה מל"ה אומות שיונקים ממנו וכן א' (במגילה טז.) האומר דבר חכמה מאו"ה כו' מחכמים דהמן והם זרע עשו דמסתמא חכמיו הם ממשפחתו. והחכמה הוא השגת האמת דאם מזרע היהודים וגו' ואף שהשיגו זה לא הכניעו עצמם למרדכי. כי מ"מ נמשכו אחר רצון לבם נגד החכמה דאינו תורה להורות ללב כנ"ל. וגם מצינו חסד לאומים וגו' שיש בהם מדת חסד והוא מישמעאל שהוא פסולת החסד דאברהם. ועי"ז נמשך לכל אומות היונקים ממנו ואצלם הוא חטאת כמ"ש בפ"ק (דב"ב י:) שכל כונתם להתייהר ולקנטר לישראל ושאר כונות רעות. ומ"מ אמרו ביבוש קצירה וגו' שיש להם שכר. וחכמה דעשו הוא מפסולת הגבורה דיצחק דאורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא (זח"ג פ' סע"ב). והתורה נובלות חכמה העליונה כמ"ש (בב"ר פ' יז) וזהו הנבזבזא דיהבי חלקם. ומשעיר היה זריחה גמורה דכשבא החכמה לישראל נעשה תורה שהוא אור וע"כ ר"מ יצא מנירון קיסר שהוא מעשו. ואי' (בעירובין יג:) דנקרא ר"מ שמאיר פנים בהלכה ולא היה בדורו כמותו. והוא יסוד תושבע"פ דסתם משנה ר"מ ומשניות הוא כולל התושבע"פ והוא חכמת חכמי ישראל כי אצלו נעשה החכמה תורה. ובב"ר שם (ס"פ עה) אמר דדורון ששלח לסמות עיניו כמ"ש השוחד יעור עיני חכמים ואין חכמים אלא אדומים שנא' והאבדתי וגו' ואין ר"ל דאחרים לא נקראו חכמים. רק ר"ל חכמים כאלו שהשוחד יעור עיניהם זהו רק אדומים שחכמתם נמשך אחר הנגיעה שבלבם ויכולים להטות חכמתם כרצונם ולטהר הטמא. וזה היה ג"כ תכמתו של ר"מ כמ"ש (בעירובין שם) ויש בזה צורך ותועלת למי שכבר עבר. וכדרך שא' ר"ט ורע"ק אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם כדתנן ספ"ק דמכות (ז.) כי היו יכולים למצוא זכות גם על עבירה גמורה וכדאי' בגמ' שם ושם (יא סע"ב) היה לו לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות. ואע"פ שזה חייב גלות באמת עפ"י דין אבל ד"ת אין להם סוף וחכמים גדולים יוכלו למצוא זכות גם למחויב גמור. וכן בתפלה היה פועל שהשי"ת יאיר עיניהם וזהו למיימינים בה. ועז"נ פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. ועשו בחכמתו הלך לשאול וכפר בעיקר ובתחיית המתים ומכר הבכורה שאי' בבר"ר (ס"פ סג) שהכניס כת פריצים וא"ל כו' וניחוך עליו כי החזיק את יעקב לתם שאינו חכם בזה שרוצה לקנות הבכורה לענין שיקריב קרבנות וכמ"ש בב"ר שם דע"כ קנאה יעקב ע"ש ועשו בחכמתו היה זה לשחוק ולצנות שיוכל לקנות זה וכמו שיאמר לכהן מכור כהונתך לי כי אין זה דבר הנמכר דשייך רק לזרע אהרן. וכן בכורה לעבוד שייך רק למי שהוא בכור שנולד ראשון. וסיימו שם בב"ר ולפי שהיו כמשחקים הסכים הקב"ה ושחק עמהם וקיים הבכורה ליעקב ע"ש כי האמת ליעקב להיות הלכה כמותו וע"ד שכ' בתשו' רש"ל (סי' לו) לענין אורענדי כיון שכל הענין רק דד"מ מהני מדינא דמלכותא. (וכיו"ב בהג"ה מרדכי שבת ותשב"ץ קטן סי' שצ"ח לענין כיבוד מוהל וסנדק דמהני דלא יכול לחזור אף שהוא דבר דלא שייך קנין מתורת סיטומתא ע"ש) ואף קנין זה שנראה כשחוק כיון שהקב"ה שחק עמהם והסכים הוי קנין מדד"מ ממ"ה. ושם בב"ר אמרו דמיכאל וגבריאל כתבו שהבכורה ליעקב ע"ש ר"ל נמי שהקב"ה נמלך בבית דינו כמ"ש באחאב ראיתי את ה' וגו' וכל צבא וגו' מימינו ומשמאלו ודרז"ל (תנחומא שמות) מיימינים ומשמאילים. והם ב' מלאכים אלו זה מימין ראש כתות המיימינים וזה משמאל. וזה ענין חכמת תושבע"פ שיש להטות לכל צד ויכולים לטהר השרץ דר"ל עבירה גמורה שמשלו לשרץ כמ"ש (תענית טז.) טובל ושרץ בידו. ומה שנחשב כשחוק יכולים למצוא טעמים לזכות ולקיים. ויעאע"ה הוא כלל התושב"כ כי משה מלגאו יעקב מלבר (כמ"ש תקו"ז תי' יג) והוא נקרא תורת אמת ואי' (בברכות ה:) אמת זו תורה והיא תורת ה' שאין להוסיף ולגרוע בה אפי' אות אחת. אבל תומת ישרים תנחם להשיג האמת מתושבע"פ שהוא חכמת חכמי ישראל שהוא כלל הכנס"י הנקרא אשת חיל מרכבה למדת המלכות פה תושבע"פ קרי' לה. וע"י הזריחה וההופעה שקבלו חכמה וחסד מעשו וישמעאל כנ"ל פיה פתחה בחכמה. ואצלה נעשה החכמה תורה ונקרא תורת חסד. דתושב"כ מסטרא דגבורה. אבל תושבע"פ נקרא תורת חסד שאי' (בסוכה מט:) וכי יש כו' אלא תורה לשמה זו היא תורה של חסד היינו כמ"ש (זח"ג רכב ב) איזהו חסיד המתחסד עם קונו וגם נא' גומל נפשו איש חסד. שגומל בזה חיים לנפשו וכמ"ש בשבת (פח:) למיימינים בה סמא דחיי. וימין הוא חסד ומיימין ומשמאיל שייך רק בתושבע"פ דתושב"כ כתיבא ומנחא. וכל ישראל שוים בה ואין שם מו"מ ולא שייך לקנטר ולא להתגאות וכיוצא כונת שלא לשמה. וצריך להתחסד עמה והחסד להיות חכם להטיב ולא להרע ח"ו. ובחכמת תושבע"פ משיגים יותר מכל הנביאים כמ"ש (בב"ב יב.) חכם עדיף מנביא וע"ש ברמב"ן:
4
ה׳ע"כ מכי"ק ולא נמצא סיום המאמר. וענין מלאכים ממש ושאו"א דא"ח נתבאר במאמרים הבאים בס"ד:
5