פרי צדיק, יתרוPeri Tzadik, Yitro
א׳וישמע יתרו. פרשה זו שהיא דמתן תורה מתחיל בתיבת וישמע על פי מ"ש ( מ"ר ר"פ האזינו) האזן לגוף כקינקל לכלים וכו' כך רמ"ח איברים שבאדם הזה על ידי האזן כולן חיים שנאמר שמעו ותחי נפשכם. ופתח בפרשת הגר אף דאיכא למ"ד (זבחים קטז.) יתרו אחר מתן תורה בא. שזה ההבדל בין ישראל לעמים דאיתא (קידושין ע סע"ב) זו מעלה יתירה בין ישראל לגרים דאילו בישראל כתוב בהו והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ואילו בגרים כתוב והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם וגו'. ובישראל כתוב ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וכן איתא בפרשה זו ואשא אתכם וגו' ואביא אתכם אלי ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו' שמאחר שהבאתי אתכם אלי באתעדל"ע צריכים אתם לשמוע ולהטות אוזן לדברי תורה. מה שאין כן גר צריך לקרב עצמו תחלה ואז כתיב בחוץ לא ילין גר דלתי לאורח אפתח וכמו שנדרש במ"ר (פ' זו ולעיל פ' יט). וכמו שאומרים בשם היהודי הק' זצלל"ה והייתם לי סגולה שאינו על פי הרפואה והשכל. וכן כ' הלוא את עשו ליעקב וכו'. והיינו שכח עשו להתחפש ולעשות כמעשה יעקב. מה כתוב ואם בין כוכבים וגו' משם אורידך וגו'. וכן אם ח"ו יעקב עושה כמעשה עמו מכל מקום ואוהב את יעקב וזהו אהבה בלא טעם רק כסגולה. רק הגר כשקירב את עצמו ונכלל בישראל אין השי"ת מרחיקו מה שאין כן בישראל שהשי"ת מקרב אותן מצדו ומתוך שאני מקרבן הם יהיו לי לעם וכמ"ש רש"י (קידושין שם) וכמו שהיה ביציאת מצרים שלקח אותם גוי מקרב גוי אף שהיו מוקפין בקליפת מצרים כעובר במעי אמו וכמ"ש בפסיקתא ע"ז ובמד' (ויק"ר פ' כג) אלו ואלו וכו' וכן לעתיד כ' כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות והיינו דכ' אם לא ביד חזקה וגו' ונאמר והסירותי את לב האבן וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו וגו' והיינו שיהיה ההתעוררות מצד השי"ת וכמו שאנו מבקשים השיבנו ה' אליך ונשובה ואף שהשי"ת אומר שובו אלי ואשובה אליכם (כמ"ש מ"ר סוף איכה) היינו שהשי"ת רוצה שישראל יתעוררו באתעדל"ת מצדם שמעו ותחי נפשכם ומכל מקום מצדו השי"ת מקרב את ישראל קודם שהקדים פ' הגר למתן תורה. ונקרא כל הפרשה על שם יתרו שזכה על ידי משה שנקרא רעהו וכש"נ וישאלו איש לרעהו וגו' ובכאן יתרו מתכבד במשה חותן משה כמו שכתב בפירש"י והיינו שעל ידי משה זכה למה שזכה. וכתוב ואת שני בניה וגו' וכן בדברי יתרו כ' ושני בניה עמה והק' בזוהר הקדוש (סט ב) וכי בניה ולא בניו של משה. ובפשוטו יש לומר על פי מ"ש (נדה לא.) תלה הזכרים בנקבות וכו'. ויש לומר לפי הסדר שהזכיר לו שני בניה דאף שהיא בת גרים יש בה קדושה כיון שהיא אם הבנים. ואמר כאן טעם קריאת שמותיהם אף שכבר נזכר טעם שם גרשום בלידתו ושם מקומו. גם למה כתוב ושם האחד אליעזר ולא נכתב ושם השני. ומדרשם ז"ל ידוע (מ"ר פ' חקת) אך יש לומר על פי מ"ש (יומא לד : וש"מ) האחד מיוחד שבעדרו וכן אמר כאן שכל א' מיוחד בעסקו. גרשום על שהיה משה רבינו מכניס כח הקדושה ביתרו שיתגייר. ועסק משה רבינו לגייר גיורים ולקרבן וכמו שקיבל הע"ר כמ"ש (שמות רבה פ' מב). ושם האחד אליעזר שהוא שורש קדושת משה רבינו ע"ה שאמר ואנחנו מה שהכל מהשי"ת וז"ש כי אלהי אבי בעזרי. וכתבו כי אמר גר הייתי וגו' ובאליעזר לא כתוב כי אמר וכן דקדק בבעה"ט. אך הענין על פי מ"ש במכילתא פ' זו שנדר משה רבינו ליתרו שבן הראשון יהיה לעבודה זרה וקשה לפרשו כפשוטו. ואפשר לומר על פי מ"ש (ב"ב קי.) בשבואל בן גרשום שאמר כך מקובלני מבית אבי אבא והיינו ממשה רבינו ע"ה לעולם ישכיר עצמו לע"ז וכו' ומפרש עבודה שזרה לו. והיינו שחלק משה רבינו ע"ה הוא שיהיה אדם דרופתקי דאורייתא ולא יהיה לו שום עסק בעניני עולם הזה וכמו שהיו ישראל בזמן שהיה הוא מנהיגם שהיו אוכלי מן והיו פנוים רק לתורה ואם היה נכנס לארץ ישראל היה נשאר כן לעולם וכמו לעתיד שמלאכתן נעשית על ידי אחרים כש"נ ועמדו זרים וגו' ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו וגו' וכן היה במתן תורה שאמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' ויתרו רצה שיהיה הבן הראשון עוסק בישוב העולם חורש בשעת חרישה וכו' וזהו עבודה שהיא זרה לו לגבי דרגיה דמשה. ועל זה אמר כי אמר גר הייתי בארץ נכריה דהיינו שעסק שלו לגייר גרים שכבר הביא הרמב"ן ז"ל מחלוקת הראשונים אם יצאו האבות מכלל בני נח עד מתן תורה ומבואר במ"א במ"ש סבא (משפטים צט רע"א) נפק מלה מנרתקה ואתגלי ואתם ידעתם את נפש הגר מיד עאלת לנרתקה כו' דכתיב כי גרים הייתם בארץ מצרים. ואמרנו דאיפשר דעדיין לא זכו להיות נקרא בשם ישראל עד מתן תורה והיו בבחינת גר במצרים אבל משה רבינו ע"ה בלידתו כי טוב ואיתא (סוטה יב.) שכשנולד נתמלא הבית אור והיינו שהיה חלקו התורה ומשעת לידתו זכה למדרגת ישראל כמו במתן תורה. וזש"נ כי אמר גר הייתי וגו' שזה נכריה היתה לו דבאמת שורש קדושתו היה כלל נפשות ישראל ולא רק לקרב הגרים. ועז"א כך מקובלני וכו' עבודה שהיא זרה לנו דלגבי מדרגת משה רבינו ע"ה היה עסקי עולם הזה עבודה שהיא זרה לו. והקדים הכתוב ויקח יתרו עולה וזבחים וגו' דהיינו שלמים ולמ"ד (זבחים קטז.) לא קרבו שלמים בני נח וכמו שאמרנו דבני נח אין להם כח לאכול אכילה בקדושה ולההנות הגוף בקדושה אך ס"ל דאחר מתן תורה בא יתרו כמ"ש בגמרא ועל כן הקריב זבחים שיכול לאכול אכילה בקדושה. והזכיר זה כ' קודם מתן תורה אף שהיה אחר כך. להורות דעיקר ההתחלה לכנוס לדברי תורה הוא על ידי שיאכל אכילה בקדושה. וכן כ' ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה וגו' דהיינו שהם הכניסו קדושה זו בו דגר צריך בית דין שיקבלוהו דאף שימול ויקבל עליו עול מצות אינו גר עד שיטבלוהו ב"ד (כמ"ש יבמות מז.) ואהרן וזקני ישראל הכניסו בו קדושה שיוכל לאכול אכילה בקדושה:
1
ב׳ואמר אחר כך פרשת הדינין אף שז היה אחר יום הכפורים כמ"ש רש"י מספרי. רק זהו גם כן הקדמה למתן תורה דהנה ענין מינוי שרי אלפים שרי מאות וגו' הוא רק מענין תורה שבעל פה שיש בזה מדריגות דמשה רבינו כשקיבל התורה היו הכל כלול בתורה שבכתב וכמ"ש (נדרים כב :) דאלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה ורק על ידי הרב כעס הוצרכו לתורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס ובשעת מתן תורה כששמעו ישראל דבור אנכי נתקע תלמוד תורה בלבם (כמ"ש שהש"ר פ' ישקני) וכמו שיהיה לעתיד ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי וגו' דכל תרי"ג מצות תרי"ג זיני עטין כמ"ש בזוהר הקדוש (פב ב) דהם רק עצות שיאיר בלב מאמר אנכי ובשעת מתן תורה כשהאיר בלבם דבור אנכי ונתקע בלבם כל הדברי תורה לא הוצרכו להתלמד ולא היה מדרגת שרי אלפים וכדומה וכ"ה בגמ' (סו' תענית) דלעתיד יעשה הקב"ה מחול לצדיקים וכו' מחול מורה על עגול ואין בזה ראש וסוף והיינו בלא חילוק מדריגות כענין שנאמר ולא ילמדו וגו' רק אחר הקלקול שנצרך לתקן הרב כעס אחר יום הכפורים הוצרכו לשרי אלפים וגו'. ואיתא מהאר"י הק' דר"ע היה שורש תורה שבעל פה (ונת' ט"ו בשבט מא' ב) ובגמ' נסדר ענין מתן תורה בפ' ר' עקיבא במס' שבת ושבת יש לומר שייכות למתן תורה דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל כמ"ש בגמ'. ומה שנסדר בפ' ר' עקיבא הוא מטעם דר' עקיבא שורש תורה שבעל פה שהיה בן גרים ותורה שבכתב ותורה שבעל פה הם באמת א'. ומטעם זה נכתב גם כן מתן תורה בפ' יתרו ופ' הגר שהוא מענין תורה שבעל פה שבא לתקן הרב כעס אחר הקלקול. ואיתא בגמ' (גיטין נז :) מבני בניו של סיסרא למדו תינוקת בירושלים ובס' המפתח לר"נ גאון (ברכות כז :) הובא הגי' ומאן אינון ר"ע ואיתא בס' ע"מ להרמ"ע שר"ע בא מסיסרא שבא על יעל אשת חבר הקני והיא בא מיתרו. ועל כן נתחדש עלך ידי יתרו גם כן פרשת מינוי הדיינים ונקרא על שם זה יתרו שייתר פרשת ואתה תחזה שמתורה שבעל פה בא חילוק המדריגות כאמור. וכן נק' כל כר' של מתן תורה יתרו שממנו יצא ר' עקיבא שהיה שורש תורה שבעל פה כמ"ש האריז"ל. ובני קני הלכו ליעבץ ללמוד תורה שבעל פה כמ"ש (מדברי תורה פ' זו ד) ויעבץ היה התחלת תורה שבעל פה שהחזיר בפלפולו הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה (כמ"ש תמורה טז.) ומבני קני זכו לישב בלשכת הגזית כמ"ש במדברי תורה ומשם שורש תורה שבעל פה. וכתוב וישמע משה וגו' ואיתא בזוהר הקדוש (סח סע"ב) ומלה דהדיוט מלה איהו וכו' וגם זה הקדים למתן תורה דאיזהו חכם הלומד מכל אדם דאף שנותנים לכם דברי תורה מהשמים מכל מקום צריך ללמוד מכל מה שישמע ולפעמים אף מלה דהדיוטא וכמו שאמרנו על פ' ואזנך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו שמכל דבר שישמע צריך ללמוד לעבודת השי"ת שלא לחנם הזמין השי"ת שישמע דבר זה בודאי מלמדו דרך ילך בה (ונת' פ' לך מא' ו) וכן כאן אף שיתרו אמר למשה רבינו ע"ה מלה דהדיוטא איעצך וגו' וכן נבול תבל וגו' שבא לייעץ למשה רבינו שהכל מהשי"ת ולא שייך נבול תבול וזה לא היה כלל דבורים אצל משה רבינו ע"ה. רק משה רבינו הכיר שהדברים באו מהשי"ת ללמדו ועל כן וישמע משה וגו' וכן אמר רה"ק זצוקללה"ה דעל כן כתיב אמר בסוף פסוק וננקד בב' קמצין להורות שנאמר מפיו ולא שאמר הוא מדעתו. והוא כמו שאמרנו שמטעם שהיה בו מנשמת רע"ק שורש תורה שבעל פה על כן יצא מפיו פ' מינוי הדיינים. וזהו גם כן הקדמה למתן תורה להיות למד מכל אדם על דרך שנאמר ואזנך תשמענה דבר מאחריך דייקא והיינו אף מלה דהדיוטא לאמר זה הדרך לכו בו:
2
ג׳וישמע יתרו הקדים הכתוב פרשת יתרו לפרשת מתן תורה ואיתא למ"ד יתרו אחר מתן תורה בא (כמ"ש זבחים קטז.) ואפילו למ"ד קודם מתן תורה בא יתרו יש להבין למה התחילה התורה פרשת מתן תורה במעשה יתרו. ואי להסמיכה למלחמת עמלק דאיתא (מ"ר פ' כז) לץ תכה זה עמלק ופי יערים זה יתרו ע"ש וכה"א בענוש לץ יחכם פתי וכן בגמרא (שם) מלחמת עמלק שמע. מכל מקום ק' שהיה צריך לכתוב מעשה יתרו סוף פ' בשלח אחר מלחמת עמלק. אך הענין דעיקר מתן תורה בא על ידי האהבה שהיה לישראל וכדש"נ זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו' והיינו ההפקרות שהפקירו ישראל כל עניני עולם הזה והלכו למדבר ולא שאלו על ד"ש משה רבינו כמה חיות בהן כמה מעוברת בהן כמה ריכוכין התקנת למעוברות (שמות רבה פרשה ב) רק השליכו והפקירו כל עניני עולם הזה ועל ידי זה זכו למתן תורה וכמ"ש במד' (רבה ר"פ במדבר) כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות החכמה והתורה. וכן בברכת ק"ש שהוא ברכת התורה כמ"ש (ברכות יא :) שכבר נפטר באהבה רבה אומרים ובעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים. שבטחו בך והלכו למדבר ולא שאלו ממה נתפרנס אלהים אתם דלא הוו מייתי כמ"ש (ע"ז ה.) ובדבור אנכי נתקע תלמוד תורה בלבם ובדבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם (כמ"ש שהש"ר א). וז"ש לעשות רצונך והוא על פי מה שאנו מפרשים מ"ש (ברכות לה :) עושין רצונו של מקום שהוא כפי מה שנברא אדם הראשון קודם הקלקול שיהיה פנוי רק לתורה ועבודת השי"ת וכמ"ש (סוף קידושין) ואני נבראתי לשמש את קוני. דרק אחר החטא נתקלל בזעת אפך וגו' שיהיה נצרך להיות חורש בשעת חרישה וכו' ואספת דגנך (ונת' לך מא' ג וש"מ ט"ו בשבט מא' ד) ובשעת מתן תורה שנתקן הכל נחקק בלב לעשות רצונך כרצונו של מקום להיות פנוי לתורה ועבודה כרשב"י ומלאכתן נעשית על ידי אחרים כמו לעתיד. וז"ש בלבב שלם שיהיה כמו בשבת דאיתא (תקו"ז תי' מח) זכאה מאן דעביד לון דירה בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצר הרע וכו' וזהו בלבב שלם שיהיה אף חלל הלב שמאלי מלא קדושה ודברי תורה כיון שנעקר יצר הרע מכל וכל. כן תחננו ותלמדנו. ואחר כך אומרים ותן בלבנו בינה וכו' והיינו יראה עלאה שהוא כשנקבע היראה במעמקי הלב כש"נ אז תבין יראת ה' וגו' והוא בחינת שבת עלאה דאתפני מתמן יצר הרע. וז"ש ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך וכו' כי בשם קדשך הגדול והנורא בטחנו וכו' הגדול נגד מדת אברהם אבינו ע"ה האהבה. והנורא נגד מדת יעקב אבינו ע"ה והיא יראה עילאה (ונת' במ"א). ואחר כך אומרים שמע וגו' ה' אחד ועל פי מ"ש (פסחים נו.) כשם שאין בלבך אלא אחד כך וכו' דאף שאין בידינו להשיג היחוד בבחינת אמת כיעקב אבינו ע"ה להכיר שהכל אחד כמו עד שלא נברא העולם שעל זה מורה שם הוי"ה שאינו נהגה בעולם הזה מכל מקום אנו משיגים היחוד בבחינת אמונה (ונת' כ"פ). וביציאת מצרים אחר עשר מכות שהיו נגוף למצרים ורפוא לישראל נגד ע"ס מתתא לעילא (כמ"ש זח"ב כט א) נתבררו ישראל במכה עשירית שיצאו מכל עשר כתרין דמסאבותא ונכנסו בקדושה עד כ"ע (כמו שנת' כ"פ). ואז זכו ישראל בקריעת ים סוף דבעתיקא תליא כמ"ש (שם נב ב) ומשם באו למדבר סיני וזכו לקבלת התורה. וזה מצינו אף ביתרו דאיתא (ברש"י וכעל ידי זה במכילתא) אל המדבר וכו' בשבחו של יתרו דיבר הכתוב שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר מקום תהו לשמוע דברי תורה. והקדים הכתוב ההבדל בין ישראל לגרים דף דיתרו לשם שמים נתכוין כמ"ש (במ"ר פ' כז) אדם זה שבא אצלי לא נא אלא לשם שמים וכו' אף אתה קרבהו וכו'. מכל מקום כתיב ויחד יתרו ואיתא (סנהדרין צד.) שנעשה חדודים חדודים כל בשרו הד"א גיורא עד עשרה דרי לא תבזה ארמאי קמיה. וכבר אמרנו במ"ש עשרה מי יודע עשרה דבריא שהמכוון שבכ"מ שנזכר מספר עשר מורה על עשר מאמרות למתן תורה ועשר מאמרות למעשה בראשית שהם א' (כמ"ש זח"ג יא ב) והיינו ע"ס (ונת' חיי מא' ב) וזה שאמרו בגמרא עד עשרה דרי מרמז דגם יתרו נתברר בכל עשר מדות הקודש. וכן הפקיר כל עניני עולם הזה שהיה יושב בכבודו של עולם והלך למדבר ללמוד תורה. ומכל מקום כ' ויחד שנעשה בשרו חדודים. מה שאין כן ישראל שהם באמת קשורים בשורש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ובשבת ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו זוכין ישראל לקדושת האבות. ועל ידי שמירת שבת תתאה זוכין לעשות את השבת שבת עלאה ואתפני מתמן יצר הרע כמ"ש (תקו"ז שם) וכמו שזכו במתן תורה. ומי שזוכה לשמור שבת כהלכתה נגאל מיד מכל וכל. ואף שעל הכלל העולם נידון אחר רובו ואף שזוכין על ידי שמירת שבת להנצל מקטרוג היצר הרע וכמ"ש פע"ח (ריש שער השבת) אחר השבת חוזר יצר הרע למקומו. אך כל נפש בפרט המשמר שבת כהלכתה הוא בפרטיות נפשו נגאל מיד מכל רע וזוכה להיות אתפני יצר הרע מתמן לעולמי עד כיון שזוכה למיעבד לון לשבת עלאה ותתאה דירה בתרי בתי לבא כמ"ש בתקו"ז עמה שנאמר לדרתם. וזהו הקדמת פ' יתרו לפרשה דמתן תורה:
3
ד׳וישמע יתרו כהן מדין וגו'. בזוהר הקדוש (סז ב) אית מלך לעילא דאיהו רזא דקדש הקדשים ואיהו מלך עלאה והוא על פי מ"ש בזוהר הקדוש (משפטים קכא א) על פי והחכמה מאין תמצא אורייתא מחכמתא נפקת מאתר דאקרי קדש והחכמה נפקת מאתר דאק' קדש הקדשים והיינו דעתיקא סתימאה דכל סתימין אקרי אין וכמ"ש זה"ק (בשלח סד ב) וזש"נ והחכמה מאין תמצא ממי שזוכה להיות מרכבה למדת אין וזה נקרא קדש הקדשים ואיהו מלך עלאה דהיינו כ"ע. ותחותיה אית כהן רזא דאור קדמאה וכו' והיינו מדה ב' חכמה והוא אור הראשון שנגנז לעמלי תורה שבטל פה (כמ"ש מדברי תורה נח ג) ומתחלה היה הכל כלול בתורה שבכתב וכמ"ש בב"ר (פ' ג) ה' פעמים אורה כנגד ה' חומשי תורה ומאמר יהיה אור כנגד מדת חכמה כנודע. ואיתא בזוהר הקדוש בסט"א וכו' אית רזא דהוא מלך וכו' ותחותיה אית כהן און וכו'. והיינו דפרעה איתא בזוהר הקדוש (בא לד א) דאיהו רזא דתנין הגדול ופי' האר"י הק' שהוא אריך דקליפה. והנה בשורש הקליפה אי אפשר לתקן ולהכניסו בקדושה רק לשברו ולבטלו ולכן אחר שהכיר המלך זקן וכסיל אתר דאלקי ליה ולעמיה ואתא ואודי לקב"ה לבתר אתבר וכמ"ש בזוהר הקדוש שלא היה לו תקנה להכניסו בקדושה דראשית דקליפה אי אפשר להכניס בקדושה ונטבע בים. וכשחשבו בגמ' (גיטין נז :) מבני בניו של המן וסיסרא וסנחרב דלמדו תורה לא מצינו שיחשבו מבני בניו של פרעה. ועמלק הוא גם כן ראשית דקליפה כש"נ ראשית גוים עמלק רק ההבדל דפרעה אריך דקליפת התאוה דמצרים ערות הארץ וכ' אשר וגו' וזרמת סוסים זרמתם ופרעה התנים הגדול שמרמז לתאוה דמים בקדושה חסדים ובהיפך מים הזידו' חמדת ואהבות זרות ויצר הרע דקליפה זו לא יתבטל לעתיד גם כן רק אתלבן כמאן דסחי ומטבלי ממסאבותיה ויושאר ממנו לעתיד שיהיה חדוותא דשמעתא כמ"ש במדה"נ (תולדות קלח א) וזה שנשאר גם מפרעה מה שלקחו ממנו הניצוצות קדושות והטוב שבו ע"ד נוטל חלקו וחלק חבירו בג"א (חגיגה טו. ונת' בראשית מ״א:ל״ד' יא וישלח מא' ד) וכ' וינצלו את מצרים כמצודה שאין בה דגן כמצולה שאין בה דגים (כמ"ש ברכות ט :) והרכוש שלהם הותר לישראל ובהם היה הניצוצות קדושות והחיות שלהם (וכמו שנתבאר כ"פ) מה שאין כן ראשית גוים עמלק זה אי אפשר להכניסו בקדושה כלל וכמו שכתב (במכילתא סו"פ בשלח ומדברי תורה סו"פ תצא) שאין מקבלין גר עמלקי. ואף הרכוש לשהם נאסר כמה שנאמר משור ועד שה וגו' ואין להכניס מהם בקדושה כלל. והוא ראשית דקליפה מקליפת הכעס וממנו לא יושאר כלל ואף הביזה והרכוש נאסר רק שמוציאים ממנו כל החיות והקדושה ואז לא יהיה שריד וגו' (ומ"ש מבני בניו של המן וכו' אף דאין מקבלין גר מעמלק ית' פורים מא' ב בס"ד). ואחר שנשבר פרעה ראשית דקליפה מלך זקן וכסיל אתכפייא כהן און יתרו דמשמש תחותיה עד דאתא ואודי ליה לקב"ה וכו' והיינו דיתרו היה נגד הכהן שבקדושה שהוא בחינת חכמה והיה הוא בזלעו"ז בחינת כהן און וזה איפשר להכניס בקדושה. וכן נתגייר יתרו ונק' יתרו על שם שייתר פרשה בתורה שהוא בחינת חכמה. ואף דבזוהר הקדוש (סח סע"ב) אמר ע"ז ומלה דהדיוטא מלה היינו שיתרו לא היה לו הבנה בשורש הדברי תורה שיהיה לעתיד דאיתא (סוף תענית) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו' שמורה על שיווי המדריגות כדבר עגול שאין בה ראש וסוף ואם היה נשאר כמו שזכו בלוחות ראשונות לא היה חילוק מדריגות והיו זוכין כמו לעתיד וכן נאמר פרשה ואתה תחזה אחר יום הכפורים אחר שנתנו לוחות שניים (ונת' מא' א). אבל בעולם הזה אחר הקלקול יש חילוק מדריגות שרי אלפים שרי מאות וגו' וזה ייתר בתורה. ובא מעשה יתרו קודם מתן תורה שזה היה הכנה למתן תורה וכמ"ש בזוהר הקדוש ועד וכו' לא אתייהיבת אורייתא עד לבתר דאתא יתרו ואודי ומ'. והיינו כמ"ד דקודם מתן תורה בא יתרו וכ"כ בגליון הזוהר הקדוש:
4
ה׳וזה עיקר הבדל בין ישראל לעמים וכש"נ מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל והיינו הג' דברים שנאמר בהם ברית תורה ומילה דכ' אם לא בריתי ונדרש על תורה ומילה (נדרים לב.) ושבת דכ' לדרתם ברית עולם ביני ובין בני ישראל וגו'. וזהו מגיד דבריו ליעקב דבר נקרא מה שאדם מדבר והוא אינו מבין אותם בעומק שלהם והם באמת דברי תורה וכמו שמצינו בגמ' (ב"ק צב ובסנהדרין ז.) מנא הא מלתא דאמרי אינשי וכן בכ"מ היינו דאמרי אינשי והוא על דרך ש"נ ואזניך תשמענה דבר מאחריך שנדרש (מגילה לב.) שמשתמשין בבת קול ובירושלמי (שבת פ' ו ה' ט) למדו מאשה שאמרה לא יתטפי ולא מיטפי בוציניהון דישראל וכה"ג משיחת חולין ע"ש. והיינו דאף שלא ידעו מה שאומרים מכל מקום מופיע בישראל דבר ה' שהוא תורה שבעל פה וזהו דבריו דמדה אחרונה נקרא דיבור כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א לב א) ולזה זוכין אף יעקב שהם ע"ה שמכונים בית יעקב כמ"ש בגמרא (בבא מציעא לג :) והוא ע"ד שאמרו (פסחים סו.) אם אין נביאים הן בני נביאים הן וזש"נ מגיד דבריו ליעקב וזהו על ידי ברית מילה כש"נ אור זרוע לצדיק שמופיע בו מאור הראשון שנגנז לעמלי תורה שבעל פה כמ"ש (מדברי תורה נח) וכל מאן דאתגזר אקרי צדיק וזוכה מעין תורה שבעל פה שהוא מאור הראשון. חקיו היינו שבת וכמו שנדרש (מכילתא בשלח) חק זה שבת. ומשפטיו היינו דברי תורה מפורשים שיש בהם הבנה ודעת וזה רק לישראל שהם ת"ח שמכונים ישראל ולהם נמסר דברי תורה מפורשים ומובנים להם. ובשבת כל ישראל כת"ח וכמו שאמרנו כ"פ מהגמ' (שבת קיט.) מי עדיפת לן מינה דבשבת כל א' ת"ח וסעודתו כמארח ת"ח. וכל א' בבחינת ישראל וזש"נ חקיו ומשפטיו לישראל. לא עשה כן וגו' דמולי עכו"ם קרוים ערלים כמ"ש (נדרים לא :) דהנודר מערלים אסור במולי עכו"ם וכן אינם בתורה ושבת דמוזהרין עליהם כמ"ש (סנהדרין נח : נט.) ומשפטים בל ידעום. ואף דלא עשה כן וגו' קאי אכלהו אדבריו חקיו ומשפטיו ולמה נשנה ומשפטים וגו'. אך באמת איתא בגמרא (שם) שאפילו עכו"ם העוסק בתורה שהוא ככהן גדול ומוקי לה בשבע מצות דידהו ואם כן יש להם עסק בתורה לידע כל פרטי ז' מצות כמשפט והרמב"ם ז"ל כ' (סופ"ח מה' מלכים) בתנאי ז' מנות והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה וכו' אבל אם עשאה מפני הכרע הדעת אין בה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם וכו'. ואם כן מחויבים גם כן ללמוד משפטי הז' מצות לידע איך נצטוו עליהם מהשי"ת על ידי משה רבינו ע"ה ואם כן יש להם עסק במשפטי התורה ועל זה נאמר ומשפטים דהיינו דאף שנצטוו על הדינין כמ"ש (שם נו.) מכל מקום יש הבדל בין דינינו לדיניהם דבן נח בדיין א' ובעד א' שלא בהתראה כמו שכתב (שם נז :) וכן כמה שינוים ואין זה נקרא משפטיו של השי"ת רק משפטים סתם וזה ניתן להם אבל בל ידעום שאין המשפטים מכניס בהם דעת. וזה שהוקדם למתן תורה דמכל האומות יכולים להכניס שבשם ישראל יכנה ויתרו שהיה כהן דקליפה נתגייר ונכנס בישראל והוסיף פ' הדינין כאמור. וזה שאמר יתרו עתה שמע בקולי וגו' שיתרו הרגיש בעצמו שאף שאומר מלה דהדיוטא שמייעץ למשה רבינו ע"ה. ולפי מדרגתו שהוא שיהיה כמו לעתיד אין מקום לחילוק מדריגות וכמו שאמרנו. מכל מקום הרגיש שהשי"ת נתן בו הדיבורים שהם דברי תורה וז"ש שמע בקולי עד"ש בזוהר הקדוש (שמות ג א) קול אתי לדבור וכו' דקול חיות של הדבור וכן הקל קול יעקב (ונת' כ"פ) וזהו שמע בקולי בחיות הדבור שלי שהוא מהשי"ת. וכן כתיב אחר כך וישמע משה לקול חותנו ותיבת לקול מיותר דהוה ליה לומר וישמע משה לחותנו. גם כל הד' תיבות לכאורה מיותר דדי שיאמר ויעש משה לקול חיות הדבור של חותנו שידע שהם דבר ה' אשר שם בפיו ויעש כל אשר אמר שידע שהם שייכים לדברי תורה ואמירה. ובא פרשה זו קודם מתן תורה אף שהיה אחר יום הכפורים כמ"ש רש"י. והיינו שצפה השי"ת מראש שלא יושארו כך במדרגה שהיו בזמן מתן תורה שאז היו זוכין למדרגת העתיד שיעשה מחול לצדיקים בלא חילוק מדריגות. רק יהיה אחר הקלקול יום הכפורים ואז יתן להם לוחות שניים שכלול בהם תורה שבעל פה שמזה בא חילוק מדריגות (כמו שנת' מא' א) ואף שהבחירה נתונה כבר כתב הרמב"ם ז"ל (סו"פ ה מה' תשובה) שעל זה נאמר כי לא מחשבותי מחשותיכם וגו' והראב"ד ז"ל כ' עליו שטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים וכו' ואמרנו מכבר שדברי הרמב"ם ז"ל מבוארים בסוף זוהר חדש ומהאר"י הק' בס' ארבע מאות שקל כסף שהשי"ת רואה הבחירה ואף שזה סתירה בתפיסת שכל בנ"א. במקום שיש ידיעה אין בחירה באמת אך בעולם הזה מקום שיש בחירה אין השי"ת מנהיג על פי הידיעה שזה רק לעתיד (ונת' וישב מא' יא) ועל זה נאמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם כמ"ש הרמב"ם. וכן כאן צפה השי"ת הקלקול והתיקון ביום הכפורים ושיהיה לוחות שניים וחילוק מדריגות והוא על דרך מ"ש (מדברי תורה וישב ד) נורא עלילה על בנ"א מיום הראשון ברא מה"מ וכו' ואדם נברא בששי ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המיתה וכו' וכבר נכתב בתורה שקדמה לעולם המיתה וכדומה. ולטעם זה הקדים פרשה זו שהוסיף יתרו אחר יום הכפורים קודם למתן תורה. מפני שמתן תורה לא היה יכול להיות עד שיתגייר יתרו כמו שכתב בזוהר הקדוש ומטעם שהוא היה בקליפה הכהן נגד מדת חכמה בקדושה ועל כן הוסיף פרשת הדינים בתורה וזה הוסיף אחר יום הכפורים כאמור. והקדים למתן תורה ויבא אהרן וגו' לאכול לחם עם חותן משה לפני האלהים שנלמד מזה (שלהי ברכות) כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה. דלזכות לתורה צריך שיוקדם שיהיה אכילה בקדושה וכמו שאמר (תוס' כתובות קד. בשם מדרש) עד שאדם יתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו וכעל ידי זה בתדבא"ר (פ' כו) ושם הל' שלא יכנסו אכילה ושתיה יתירה לתוך מעיו ע"ש. ולכן בשבת שהאכילה בקדושה דכו"ע בשבת ניתנה תורה כמ"ש (שבת פו :) ובכל שבת מופיע האור דמתן תורה וזוכין לדברי תורה. וכן זמן הופעת תורה שבעל פה בשבת דאיתא בזוהר הקדוש (ח"א מז ב) ביום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהו יום ז' והיינו דיום שבת מדת מלכות פה תורה שבעל פה ובו הזמן לזכות לתורה שבכתב ותורה שבעל פה על ידי שהאכילה בקדושה:
5
ו׳ויהי ממחרת וישב משה לשפט את העם וגו' פירש"י וכ"ה במכילתא (פרשה ב) ממחרת יום הכפורים והנה הפרשה דמתן תורה התחיל ביתרו ואיתא בזוהר הקדוש (סז ב) שהוצרך לכבוש המלך וכהן דקליפה ואחר כך היה מתן תורה והוא כמ"ד קודם מתן תורה בא יתרו והיינו דק"ל להזוהר הקדוש למה נזכר כאן יתרו כהן מדין ועל זה אמר שההכנה למתן תורה לכבוש הכהן דקליפה שיתגייר יתרו (וכמו שנת' מא' ג) אבל פרשה זו דלכו"ע היה אחר יום הכפורים כמ"ש רש"י יש להבין למה נכתבה קודם מתן תורה. אך הענין דאיתא בזוהר הקדוש (סט א) תלת חכימין הו"ל לפרעה חד יתרו וחד איוב וחד בלעם וכו' והנה עיקר גלות מצרים היה כדי שיצאו ברכוש גדול שהוא להוציא הניצוצות קדושות והחיות שלהם כש"נ וינצלו את מצרים שעשאוה כמצודה שאין בה דגן כמצולה שאין בה דגים שהוא שורש החיים וקיום החיים (ונת' כ"פ) ועל ידי זה זכו ישראל למתן תורה. והנה פרעה היה אריך דקליפה רזא דתנין הגדול כמו שכתב זה"ק (בא לד א ונת' שם) וממנו הוציאו החיות וכל הדברי תורה שהיה בגלות אצלו. וג' יועצי וחכמי פרעה היה בהם דברי תורה אחרים והוצרכו להוציא מהם גם כן. ואיתא בגמרא (ב"ב יד :) משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב והנה איוב יתכן שהיה ספר מיוחד וכתבו משה אבל פרשת בלעם שהוא בכלל התורה מה שייך לחשבו בפרט והלא הוא בכלל מ"ש משה כ' ספרו שהוא ה' חומשי תורה. אכן נראה דהתורה נקראת תורת משה שהוא כתב מילין דהדיוטא מילין דלבן מילין דעשו מילין דהגר וכדומה ונעשה על ידו דברי תורה (ע' זח"ג קמט ב) וזה נק' ספרו תורת משה. וכמ"ש המכל מקום זצוק"ל במה שנאמר ויספר משה לחותנו וגו' שמקודם וישמע יתרו היה רק שמועה ולא נכנס ללב עד שסיפר לו משה ואז נעשו דברי תורה ופעל בלבו שאמר עתה ידעתי וגו' עתה דייקא. אבל פרשת בלעם דאיתא בזוהר הקדוש (בלק רי ב) וכד תפתח פומך לא יהא ברשותך ולא בפומך תלייא מילולא אלא וכ"ה תדבר הרי כ"ה דזמינא לברכא לון כ"ה תמלל כו' היא תמלל מלין וכו' והיה דברו דבר ה' ממש. ועז"א ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וא' בישראל לא קם אבל באו"ה קם ומנו בלעם וכמ"ש בזה"ק (שם קצג ב וכ"ה בספרי סו' ברכה) והמכוון דכח משה רבינו היה שבשעה שדיבר היה דבר ה' ממש שהיה שכינה מדברת מתוך גרונו וכמו שאמרנו שז"ש (ספרי מטות) מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר שהוא דכשדיבר היה ממש זה הדבר ולא כמספר מה שדיבר לו ה' שזה מורה לשון כה אמר ה' מדרגת שאר נביאים שלא זכו שיהיה ממש דבר ה' שיהיה שכינה מדברת מתוך גרונם. מה שאין כן בלעם שהיה גם כן שכינה מדברת בתוך פיו וכמו שכתב בזהר הק' דמדת כ"ה שהיא שכינתא כמו שכתב זהר הק' (נשא קמה סע"ב) האי צד"ק אתקרי כ"ה כו' ואמר דהיא תמלל מלין כו' וזה כעין נבואת משה רבינו ע"ש להבדיל. רק דבלעם לא היה לו שום שייכות וידיעה כלל בדבר ה' שיצא דרך פיו. והנה האר"י הק' ז"ל הקשה למה נכתב בתורה מה שביקש בלעם תמות נפשי מות ישרים כיון שלא נתקיים. ואמרנו דבאמת בלעם לא היה לו השגה כלל בזכות וגדולת ישראל והשיג רק מעלת פושעי ישראל שנחשבו שאין להם חלק לעולם הבא ועל זה אמר תמות נפשי היינו חלק עולם הבא שיאבד נפשו מות ישרים שיתחשב בין פושעי ישראל שאין להם חלק לעולם הבא והוא ע"ד שאמר בזהר הק' (שם קכז סע"א) בשמשון דאית מ"ד דלית ליה חולקא בההוא עלמא מ"ט בגין דאמר תמות נפשי עם פלשתים וכו' דימות נפשיה עמהון בההוא עלמא ע"ש. אך בשמשון יש לומר דמסר נפשו וחלק עולם הבא שלו בשביל ישראל. כמו שאמרנו במה שמסר אברהם אבינו ע"ה נפשו בכבשן האש שלא על פי דין שאינו מצווה על קידוש השם ולאבד עצמו ב"נ מצווה ולדעת הרמב"ם מקרי מתחייב בנפשו (ונת' נח מא' ט) ואמרנו שעל ידי אהבתו העצומה להשי"ת רצה לקדש ש"ש אף באופן שיאבד ח"ו חלקו לעולם הבא (ונת' תולדות מא' א). כן שמשון מסר עה"ב שלו בשביל ישראל. דרבים אשר המית במותו מאשר המית בחייו ועל זה אמר תמות נפשי עם פלשתים שיאבד חלק עה"ב שלו ח"ו. וז"ש בלעם תמות נפשי בעה"ב מות ישרים פושעי ישראל שנמנו שאין להם חלק לעה"ב. וזה נתקיים שנחשב בין ד' הדיוטות שא"ל חלק לעולם הבא ומה טיבו להחשב הא התחיל כל ישראל יש להם חלק ופרט מי שאין להם חלק ולמה חשב לבלעם שאינו ישראל אך בזה נתקיים דבורו תמות נפשי מות ישרים. ובאמת דורשי רשומות והיינו בבחינת חכמה שהוא למעלה מעלמא דאתי שהוא בינה והם השיגו רשימו מחכמה שאף הנמנים מזרע ישראל בכלל שאין להם חלק לעולם הבא גם כן יש להם חלק ושם לא נחשב בלעם (כמ"ש סנהדרין קד :) וזה הטעם שבקשו למנות עוד א' עד שיצאה ב"ק המעמך ישלמנה וגו' כמ"ש (שם) שידעו שצריך להיות ז' כנגד הז' מדות שהנפשות שפגמו במדה זו אין להם חלק ולא עלה בדעתם לחשוב בלעם לשביעי כיון שאינו ישראל ואינו בכלל כל ישראל יש להם כו' ועל כן רצו למנות שלמה מפני שהוא היה מרכבה למדת מלכות סיהרא באשלמותא ונכתב עליו פגם וסברו שח"ו הוא נמנה. ויצאה ב"ק המעמך ישלמנה וגו' ואז מנו לבלעם שביעי כמאמר תמות נפשי וגו'. והנה כל נפשות ישראל יש לומר שורש אות בתורה ונפשות שנמנו שאין להם חלק לעולם הבא שורש נשמתם בפרשת בלעם אחר שיתוקנו על ידי גלגול וכדומה ויהיה להם חלק לעולם הבא כמו שהרגישו דורשי רשומות. וזה לא היה חלק משה רבינו ע"ה שלא ידע מרע כלל שכשנולד נתמלא הבית אור. ועל זה אמר שכתב פרשת בלעם שאינו נכלל במה שאמר משה כתב ספרו כיון שבזה לא הוצרך משה רבינו ע"ה שיעשה ממילין דהדיוטא דברי תורה שהרי הפרשה היה דבר ה' כמ"ש בזוהר הקדוש וכה תדבר וכאמור. והנה קודם מתן תורה אחר שהוציאו כל הדברי תורה שהיה בגלות בתוך חכמת מצרים וינצלו את מצרים ופרעה מלכם שהיה אריך דקליפה. הוצרכו להוציא הניצוצות קדושות והדברי תורה מג' יועצי פרעה. והנה יתרו נכנס בישראל ונתגייר ואיוב נחשב חסיד באומות (כמ"ש ב"ב טו :) מה שאין כן בלעם ולכן הדברי תורה של בלעם לא נקבע בישראל עד אחר מ' שנה. והדברי תורה שהיה ביתרו הוא פרשת הדיינים ואיתא בזוהר הקדוש (סח סע"ב) ע"ז ומלה דהדיוטא מלה והיינו שאמר למשה רבינו ע"ה נבול תבול וגו' לא תוכל עשהו לבדך ולא ידע דאיש אשר בחר בו ה' אין מעצור לה' להושיע רק שאמר לפי שכלו הפשוט ולא ידע מאי קאמר ובאמת היה דברי תורה וזה הוציאו ממנו קודם מתן תורה והיה הכנה למתן תורה אך נקבע בישראל בזמנו. ועל כן הקדים הכתוב פרשה זו למתן תורה אף שהיה אחר יום הכפורים כיון שהיה הכנה למתן תורה מה שהוציאו ממנו הדברי תורה וכאמור. והנה הדברי תורה מן ג' יועצי פרעה הם נגד חב"ד. פרשת בלעם שהיה דבר ה' בתורה שבכתב הוא נגד חכמה. ופרשה הדיינים דברי תורה של יתרו נגד בינה שהוא להבין דבר מתוך דבר בחינת תורה שבעל פה שמזה בא הסנהדרין ודעות חלוקות וכן מזה חילוק מדריגות (כמו שנת' מא' א) וס' איוב נקבע בכתובים שנכתבו ברוח הקודש והוא נגד דעת דאיתא בפרש"י (תשא) ובדעת רוח הקודש. ואחר שקיבל משה רבינו הדברי תורה מג' יועצי פרעה אז זכו ישראל למתן תורה רק כל א' נקבע בדברי תורה בישראל בזמנו וכאמור:
6
ז׳ועטורין שבעין לה כו' דיתעטר כלא בקדיש קדישין על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קלה ב) וכלהו מתעטרין בנשמתין חדתין כו' ואיתא (שם רז ב) יומא דא מתעטרא בשבעין עטרין וכו'. מספר שבעים יצב גבולות עמים למספר בני ישראל שיש ע' אומות. שכן האציל השי"ת ע"ס לבריאת העולם ושלש הם הנסתרות לה' אלהינו. וכן נחשבו בפתי' אליהו בצורת אדם חו"ב מוחא ולבא וז' מדות הם ז' ימי בראשית כש"נ חצבה עמודיה שבעה אלו ז' ימי בראשית (סנהדרין לח.) וז' רועים מרכבה לז' מדות אלו וכמ"ש זוה"ח (תולדות). וזה לעו"ז עשה האלהים ז' אומות שהם ז' שרשי הקליפות שעליהם נאמר לא תחיה כל נשמה וכל א' כלול מעשר שהוא מספר השלם ומזה נסתעפו ע' הקליפות ל"ה מימינא ול"ה משמאלא ויום השבת הנשמה יתירה דאקרי שבת כמ"ש בזוהר הקדוש פ' זו (פח ב) שהוא הנייחא שנתן השי"ת בלב ישראל כש"נ ביום הניח ה' לך וגו' שנדרש בזוהר הקדוש (פט א) על יום השבת שהוא יום הניא דלא כ' בהניח וגו'. והשבת כולל כל ז' ימי בראשית וכל א' כלול מעשר שהוא מספר השלם מכל וכל שהאציל השי"ת ומתעטרא בשבעין עטורין. בקדיש קדישין היינו חכמה שנקרא קודש עלאה כנודע בזוהר הקדוש. ואמר אחר כך בזוהר הקדוש (ויקהל שם) קדושה דמעלי שבתא דא איהי קדושה דשבת בראשית וכל כך באבודרהם בשם הראשונים דג' קדושות שבת כנגד ג' שבתות ושבת דמע"ש נגד שבת בראשית דהיינו הקדושה שהכניס השי"ת לשבת בתחלת הבריאה כש"נ ויקדש אותו. וכ' כי אני ה' מקדשכם והיא המתנה טובה שנתן לישראל הקדושה דקביעא וקיימא דשבת. ואיתא בזוהר הקדוש רזא דסהדותא דעובדא דבראשית דהיינו ויכלו וגו' דאית בסהדותא דא תלתין וחמש תיבין תלתין ותרין שבילן ותלת דרגין דתפוחין קדישין. וזה מרמז בזמר זה למיעבד כו' בתרתין ובתלתין ובתלתא שבשין תרתין ותלתין ל"ב אלהים שבמעשה בראשית שהם ל"ב נתיבות חכמה שבהם ברא השי"ת עולמו. דהם ה"פ אורה שבמאמר יהי אור שהוא כנגד חכמה. וה' פעמים אורה כנגד ה' חומשי תורה כמ"ש (ב"ר פ' ג) וז"ש בגמ' (סנהדרין שם) חכמות בנתה ביתה זו מידתו של הקב"ה שברא את כל העולם כולה בכחכמה. ונאמר ה' בחכמה יסד ארץ ונאמר בחכמה יבנה בית והכל מרמז לה' פעמים אורה שכנגד ה' חומשי תורה וכמ"ש (ריש ב"ר) התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. ותלתא שבשין ענפים שתרגומו שבשין תלת דרגין דתפוחין קדישין וא' בזוהר הקדוש שהם ג' אלהים שבפ' ויכלו. ואמר בזוהר הקדוש בא"י אמ"ה וכו' האי קידושא איהו בחד מתקלא לקבל סהדותא דמהימנותא ואינון תלתין וחמש תיבין אחרנין כמה דאית בויכלו כלא סלקין לשבעין תיבין לאתעטרא בהו שבת דמעלי שבתא. הענין שכן צריך הישראל להכניס קדושה לשבת כמוש"נ זכור את יום השבת לקדשו זכור בפה כמ"ש (תו"כ ריש פ' בחוקתי) זכור שתהא שונה בפיך והיינו דשבת מדת מלכות ועל ידי שישראל מקבלין עול מלכותו שמניחין כל עסקיהם לכבוד השי"ת ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו וישראל שמחים בזה בקבלת עול מלכותו ומענגים את השבת ועוד מודים ומשבחים להשי"ת על שנתן להם השבת בזה מכניסין קדושה לשבת. ומצד השי"ת הקדושה ל"ה תיבין. דחק"ת קדישין כנסת ישראל סיהרא דלית לה מגרמא כלום ושמשא אנהיר לסיהרא וכמ"ש (שבת קנו.) האי מאן דבלבנה כו' אכיל דלא דיליה ושתי דלא דיליה והאי מאן דבחמה כו' אכיל מדיליה וכו' וז"א כולל כל המדות שהוא שם הוי"ה ונק' שמש כמוש"נ כי שמש ומגן ה' וגו' וכן יעקב אבינו עליו השלום שהוא מרכבה למדה זו ולשם הוי"ה כנודע נקרא שמש וכמ"ש (ב"ר פ' סח) כי בא השמש אתא שמשא וכו' מי גילה לו ששמי שמש. וההמשכה משמשא לסיהרא על ידי מדת צדיק יסוד עולם כנודע. וזהו מצד השי"ת שלש מדות מקו האמצעי כתר תפארת יסוד. וחכמה שבה ברא העולם ובינה שיכנס החכמה למעמקי הלב וכשמתעטרא בהו מדת מלכות הכולל כל ז' ימי בראשית הוא ל"ה מצד השי"ת. וכן מצד ישראל ה' מדות חסד וגבורה שהאבות מרכבה להם תרין דרועין. וכן מדות משה ואהרן תרין ירכין. שרומזים לכלי המעשה שהאציל השי"ת לפעולות העולם ומדת כנסת ישראל וכל א' כלול מז' הם גם כן ל"ה וזהו ל"ה מצד ישראל ועולה שבעין עטורין. והנה בנוסח האר"י הק' נמצא בקידוש מ"ב תיבות ובזהר הק' מפורש שיש בהברכה ל"ה תיבות ונדחקו ליישב זה. אכל נראה ברור שלא נחשבו התיבות הכפולות שנמצא בברכה זו שהם ז' תיבות. ברוך אתה ה' בנו ושבת באהבה וברצון. והענין שנכפלו ז' תיבות הוא שמה שישראל מכניסים הקדושה לשבת הם מחזירים גם כן להש"י שמכירין שהוא גם כן מהשי"ת. והיינו ל"ה תיבות שבהם ז' פעמים ה' כנגד ה' מדות שמצד ישראל שכל א' כלול מז'. ועוד ז' תיבות נגד מדת מלכות שהם כפולים לרמז שהם גם מצד השי"ת. והוא דמה שמודים על השבת שהנחיל לנו שעל ידי זה מכניסים קדושה לשבת זה מחזירים להשי"ת ומודים לו על שנתן לנו כח להודות לו ע"ז ולהכניס קדושה לשבת וזה שנכפלו תיבות בא"י. וכן מה שישראל מכניסים הקדושה על ידי שמענגים השבת כמ"ש (מ"ר נשא פ' י' וש"מ) מקדשו במאכל ומשתה וכו' והיינו שמקבלים השבת באהבה וברצון זהו גם כן מצד השי"ת ועל כן נכפלו תיבות בנו ושבת באהבה וברצון. ומרמז שמה שהשי"ת הנחיל באהבה וברצון השבת ובחר בנו הוא על ידי שישראל מקבלים השבת באהבה וברצון ורוצים בהשי"ת וכנגד זה השי"ת הנחיל השבת באהבה וברצון ובחר ורצה בנו וכאמור:
7
ח׳נעביד להון כתרין וכו' בשבעין עטורין דעל גבי חשמין. בשעת מתן תורה איתא בגמרא (שבת פח.) לכל אחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע וכו' ואיתא שם וכולן זכה משה ונטלן ואיתא מהאר"י הק' ז"ל שבשבת מחזיר משה רבינו ע"ה הכתרים לישראל והם הכתרים דשבת. ואיתא בזוהר הקדוש פ' זו (פ ב) ואתעטרו ישראל בשבעין כתרין בההוא ליליא ומלאכי עלאי הוו אמרי אחות לנו קטנה וגו' שבליל מתן תורה קבלו המלאכים לישראל באחוותא ואיתא לקמן (פג ב) וכד הוה מתפלגא באתרוי אתחזון בההוא מלה שבעין אנפין דסלקין בגוה וחמשין כתרין חסר חד מהאי גיסא וחשמין חסר חד מגיסא אחרא וכו' וכ' בהג"ה רח"ו ז"ל שזה ענין מ"ש בזוהר הקדוש ע' פנים לתורה ופעמים אומרים מ"ט פנים טהור וכו' ע"ש. והיינו שהתורה מסטרא דעץ החיים כלול מז' פעמים עשר שהוא שבעים פנים תורה כמו שהיה קודם הקלקול והיה הכל כלול בתורה שבכתב וכמ"ש (נדרים כב :) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וכו' והיה כלול בהם כל ע' פנים דתורה שבעל פה והיה כל אחד מישראל זוכה להשיג מתוך התורה שבכתב. והיינו ה' פעמים אורה שבמאמר יהי אור שכנגד ה' חומשי תורה כמ"ש בב"ר ומאמר יהי אור שכנגד מדת חכמה שהוא מא' ב' מעשר מאמרות והוא שורש תורה שבכתב וכן כשנולד משה רבינו נתמלא הבית אור דשרשו תורה שבכתב ועל זה נאמר כי הוי"ה יתן חכמה וכ' מפיו דעת ותבונה היינו שורש תורה שבעל פה להבין דבר מתוך התורה שבכתב וזהו מפיו. ומזה מתפשט מסט' דעה"ד טו"ר מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא דיש נ' שערי בינה הרב חכמה לתקן הרב כעס ומזה מ"ט פנים ז' פעמים ז' והוא ענין מ"ט פנים שנמסרו למשה מזוקק שבעתים (כמ"ש ר"ה כא :) ושער הנ' הוא לבעל תשובה לתקן הרב כעס וההשגה הוא על ידי בחינת הדעת שבא בחבור חכמה ובינה חכמה שבמוח כשנכנס למעמקי הלב בינה לבא וזש"ר מפיו דעת ותבונה. ודעת פירש"י (תשא) רוח הקודש שהוא רוח מקודש דלעילא כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג סא א) חכמה עלאה קודש עלאה שהוא מסט' דעץ החיים וז"ש רח"ו שהכל א'. והב' כתרים א' משבעין כתרין וא' מחמשין. ובפסיקתא רבתי (פ' כא) וכ"ה במ"ר (שהש"ר ד ג) א' דא' מלבישו עטרה וא' אוסרו זונם והיינו חגורה ואזור ע"ש וזה נקרא גם כן עטרה ועל דרך מ"ש בזוהר הקדוש פ' זו (פד א) מהו בעטרה כמה דכ' ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד והיינו שהיו מקיפים את דוד ואנשיו כאזור וזה נקרא עטרה וא' בזוהר הקדוש שם מאן עטרה דכ' ישראל אשר בך אתפאר וכ' ובית תפארתי אפאר והיינו כמ"ש (ברכות ו.) דמשתבח קב"ה בשבחייהו דישראל דכ' את ה' האמרת וה' האמירך דתש"ר נקרא פאר ותפילין של יד כנגד הלב וכ' כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל וגו' וכתוב ואתם הדבקים וגו' ועל זה מברכין עוטר ישראל בתפארה נגד פאר דתפילין של ראש ואוזר ישראל בגבורה נגד תפילין ש"י שכנגד הלב. וכן בית הוא גם כן אור מקיף וז"ש ובית תפארתי אפאר והוא עטרה כאזור כד"א עטרים אל דוד. ובגמ' סוף תענית על מ"ש במשנה בעטרה שעטרה לו אמו הביאו דעתיד הקב"ה לעשות מחול וכו' והיינו דמקיפים כעטרה ובזוהר הקדוש למעלה (שם) מאן אמו דא יובלא אימא עלאה ובמד' (סו"פ פקודי) לא זז מחבבן עד שקראן אמי וכו' והיינו כדרשת הגמ' דקאי על צדיקים. ובזוהר הקדוש (פג ב) לאמר דא הוא דכ' אשת חיל עטרת בעלה והיינו בסוד נקבה תסובב גבר וכמו מחול לצדיקים בעולם הבא. וזהו א' קושר לו כתר כנגד תפילין ש"ר חכמה מוחא וא' קושר לו זוני או זונם כנגד תפילין של יד שכנגד הלב והוא בינה לבא והוא גם כן עטרה כד"א עטרים אל דוד. ובגמ' אמרו דקשרו לו שני כתרים וא' אחר כך דעתיד הקב"ה להחזירן לנו וכו' שמחה שמעולם על ראשם ומשמע דשניהם כתר על הראש. והכל א' דהכתר שכנגד נעשה תפילין של יד שהוא מבינה בא על ידי בחינת הדעת שמופיע מכ"ע על ידי תגו של יוד לבינה לבא וידוע דדעת פנימית הכתר. וזה שאמרו בגמרא (שם) מאי דכ' כתפוח בעצי היער למה נמשלו ישראל לתפוח וכו' ותמהו בתוס' שמביא קרא כתפוח וגו' דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח אלא הקב"ה כדכ' כן דודי וגו' וקרא דריח אפך כתפוחים הו"ל לאתויי. וכבר אמרנו שמצינו כה" שנדרש (עירובין נד.) לחיו כערוגת הבושם על ישראל ע"ש אף דקאי על השי"ת. והטעם דהכל א' וכמ"ש (זח"ג צב סע"א) בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא וכשישראל נמשלו לתפוח אז ממילא אתער לעילא שנמשל השי"ת לתפוח. וכן לערגות הבושם. אך מכל מקום עדיין קשה דטפי הו"ל לאתויי קרא דריח אפך כתפוחים דקאי על ישראל. אכן יש לומר דעל כן הביא קרא כתפוח וגו' מפני שכ' בו בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי שמורה שכן הסדר צלו הוא מהעלים שבימות הגשמים נושרים עליו אין צל. וזה מרמז על צלא דמהימנותא להגן מכל רע עד"ש בזוהר הקדוש (ויקהל רה א) וסכת שלום פריסת גדפהא עלייהו ואינון נטורין מכלא וכו' דבכל אתר דסכת שלום אשתכח סט"א לא אשתכח תמן. והוא דמצד האדם צריך להיות סור מרע להוריק הרע מלב כסיל ואחר כך באין לידי ועשה טוב להכניס קדושה ללב חכם לימינו וזהו בצלו וגו' שעל ידי צלא דמהימנותא זוכין להנצל מקטרוג יצר הרע. ופריו מתוק לחכי היינו המעשה דתלמוד תורה דעקימת שפתיו הוה מעשה והוא מתוק על דרך ש"נ ומתוקים מדבש וגו' שמרגישים מתיקות בדברי תורה. וישראל שהקדימו נעשה לנשמע אף שנראה שאינו במציאות לקיים המעשה קודם השמיעה. רק המכוון ע"ד שמצינו דהאבות קיימו כל התורה עד שלא נתנה וא' (ב"ר פ' סא) באברהם אבינו ע"ה שזימן לו השי"ת ב' כליותיו כמין ב' רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה והוא שעל ידי רוב התשוקה והחשק שהיה להם לעשות רצון השי"ת היו משיגים התורה. וזהו נעשה קודם השמיעה על ידי החשק. ואמרו ע"ז בגמ' מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו וכו' דמלאכים אין להם כח לעשות דבר רק מה שנברא בשבילו לעשות וזה טעם שאמר (שם פרשה נ) שאין מלאך א' עושה ב' שליחות וזהו עושי דברו ברישא והדר לשמוע שאחר כך אומר לו השי"ת כדי שיעשה בשליחותו. וכן ישראל הקדימו נעשה לנשמע שהיה להם התשוקה והחשק לעשות ורצו להיות כמלאכים בלא בחירה. ואמרו על דרך שאמרו אנשי כנסת הגדולה (יומא סט :) לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן. ואף דעיקר השכר ועונש על ידי הבחירה אמרו שאינם רוצים כלל בקבלת פרס ורוצים לעבוד את השי"ת כמלאכים בלא שום בחירה. והשי"ת שמע לבקשתם והקדים להם אנכי שהוא כלל הדברי תורה וכמ"ש (שהש"ר פ' ישקני) שכששמעו ישראל אנכי נתקע תלמוד תורה בלבם ואחר כך לא יהיה שבשעה ששמעו דבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם וזהו שנמשלו ישראל לתפוח דפריו קודם לעליו כמ"ש בגמ'. ואז קשרו לישראל הב' כתרים א' כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע בזוה"ח (סוף פ' זו וכ"ה בזהר צא א) כללא דזכור ושמור אנכי ולא יהיה לך דאנכי כלל כל המ"ע והוא זכור מ"ע דשבת ושמור לא יהיה שהוא כולל המצות ל"ת והוא כללא דשמור מל"ת דשבת. זכור מעשה המצות ודברי תורה וכמו שאמרנו דעקימת שפתיו הוי מעשה וכמו שהיה קודם הקלקול שהאדם נברא לעמל פה לעמל תורה כמ"ש (סנהדרין צט :) בפיך ובלבבך שעל ידי פיך שהוא דברי תורה נכנס ללב. ובשעת מתן תורה שהיו ראוים להיות כמו קודם הקלקול. ולהיות כמלאכים ועל כן קראום המלאכים אחות לנו וגו' ואתעטרו ישראל בשבעין כתרין שהוא מסטרא דעץ החיים וכמו שאמרנו שהוא תורה שבכתב שכלול ז' המדות וכל א' כלול מעשר עד כ"ע. ואחר כך כללא דמל"ת להוריק הרע מלב כסיל לגמרי. ושבת שהיא שקולה ככל המצות כמ"ש במד' (בשלח סו"פ כה) ובזוהר הקדוש (פט א וש"מ) ושמור הל"ת דשמירה מכל מלאכות בשבת וזכור המ"ע דשבת כמו שדרשו (פסחים קו.) זוכריה על היין ובמד' ופסיקתא זכור לקדשו מקדשו במאכל ומשתה וכסות נקיה וזה שאמר דאנכי ולא יהיה כללא דזכור ושמור. וזוכין ישראל בשבת להב' כתרים וזהו בשבעין עטורין דעל גבי חמשין דנ' שערי בינה והיינו שער הנ' שהוא לבעל תשובה שמתקן הרב כעס. ובשבת כתיב טוב להודות לה' שהזמן לתקן העבר על דרך ש"נ מודה ועוזב וגו' וכמ"ש בפרדר"א (פ' יט) וזוכה לכתר משער הנ' מבחינת בינה ושבעין עטורין דעל גבי חמשין שהוא מופיע מכ"ע על ידי בחינת הדעת שהוא פנימית הכתר כנודע והוא מסט' דעץ החיים שהוא שבעין עטורין כאמור:
8
ט׳בזה"ק פ' זו (צב ב) זכור רזא דדכורא וכו' את יום השבת לאסגאה מעלי שבתא דאיהו לילה וכו' והיינו דשמור מדת לילה וכמ"ש ברע"מ (זח"ג צב ב) זכור ושמור זכור לדכורא ושמור לנוקבא וא' בזוהר הקדוש ודא איהו את לקדשו וכו' ולתתא אצטריך לאתקדשא ובמה אתקדש בזכור דהא מניה נטיל כל קדושן וכל ברכאן וכו'. והיינו דהמצוה בלילה שמור לקדשו להמשיך הקדושה מזכור וז"ש (פסחים קו.) זוכריהו על היין בכניסתו אין לי אלא בלילה ביום מנין וכו' ומסיק בזוהר הקדוש ואי תימא זכור לא אצטריך לאתקדשא דהא מניה נפקין כל קדושין דעלמא לאו הכי דהא דא אצטריך לאתקדשא ביממא ודא אצטריך לאתקדשא בליליא וכל קדושין נטלין לון ישראל לבתר ואתקדשן בקדושי דקב"ה. ואינו מובן מה השיב על מה שאמר דהא מניה נפקין כל קדושין דעלמא ולמה יהיה המצוה ביממא זכור לקדשו הא בלילה העיקר לקדשו להמשיך קדושה מזכור ולא אמר ע"ז תשובה רק לאו הכי וכו' ולא אמר הטעם. אך הענין דאיתא בתדב"א (סא"ר פ' כו) מכאן שמעת שקדושת הקב"ה וקדושת שבת וקדושת ישראל שלשתן תשובות כאחד בקדושת הקב"ה מה כתיב ואתה קדוש יושב תהלות ישראל ובקדושת שבת מה כתיב ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם ובקדושת ישראל מה כ' קודש ישראל לה' וגו'. ויש להבין איך אמר דג' הקדושות חשובות כא' ואף שמצינו כה"ג במד' (ויק"ר סו"פ כד) קדושים תהיו יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם. שם אמר דרך ס"ד אבל לומר כן באמת שחשובות כא' דבר קשה הוא. גם מה שהביא קדושת השי"ת מס' תהלים קשה למה לא הביא מן התורה דכ' כי קדוש אני. גם על קדושת השבת שהביא מפרשת תשא ק' למה לא הביא מדכ' במע"ב ויקדש אותו שנתקדש השבת גם על קדושת ישראל שהביא מירמיה ק' למה לא הביא מדכ' בתורה כי עם קדוש אתה לה' וגו'. אבל המכוון במה שאמר חשובות כא' לא לענין מעלת הקדושה רק שהם הכל קדושה א' והוא על פי מ"ש בסה"ק עמ"ש קדושתי למעלה מקדושתכם שר"ל דקדושת השי"ת למעלה בא מקדושתכם. והוא שבאמת השי"ת אין שום תפיסה ולא שייך לומר עליו תואר קדוש רק מפני שיש ישראל שמכירין קדושתו שזה נקרא התפיסה שהוא קודש נבדל מכל תפיסה על ידי זה נקרא השי"ת קדוש. וזה שהביא הפסוק בקדושת השי"ת דכ' ואתה קדוש יושב תהלות ישראל שעל ידי תהלות ישראל נקרא השי"ת קדוש מפני שהם מכירין קדושתו ומלכותו ואה"כ יושב תהלות ישראל על פי מ"ש (שמות רבא ר"פ כג) נכון כנסאך מאז וכו' משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון וכו' (ונת' כ"פ) וזה שאמר שעל ידי תהלות ישראל המכירין מלכותו ומהללים לו כדרך המלך שמקלסין לפניו נעשה כביכול יושב על הכסא וכמ"ש במד. וכן בשבת שיש אומה שמניחין כל עסקיהם לכבודו ית"ש אומרים ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו וכן הוא ברע"מ פ' זו (שם) כיון דחדי כלא יתיב מלכא על כרסייא. וכן דוד המלך ע"ה שהיה מרכבה למ' מלכות כ"ע כתר מלכות על ידי תהלות שאמר בשם כלל ישראל שמכירין מלכותו נכתר כביכול השי"ת בכ"ע והוא יושב על הכסא כמ"ש במד' נכון כסאך מאז ישיר והמכוון על פי מ"ש בזוהר הקדוש (בשלח נד א) אלף אנקיב בחשוכי וכו' ומטו לזיין. והיינו בהתגלות עתיקא וכן בשבת שיש התגלות עתי"ק. וזה שהביא בקדושת השבת מה שנאמר כי קודש היא לכם והיינו דקדושת השבת תועיל לישראל שתכניס קדושה בהם על דרך מה שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם והיינו שמתחלה מקדשין ישראל השבת ואחר כך מכניסין כל הקדושה להם וזה שנאמר כי קדוש היא לכם דייקא. ואחר כך מביא דבקדושת ישראל כ' קודש ישראל לה' ראשית תבואתו והיינו שישראל מקבלין קדושה מהשי"ת והם ראשית תבואתו דקב"ה תרומתו ותרומה אכילה לכהן וכך כביכול ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג ז ב) והוא על פי מ"ש (שלהי מנחות) ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן וכ' התוס' ממד' שהוא נשמותיהן של צדיקים. ונמצא כל הג' קדושות קדושה א' שישראל מקדשין לשבת ומקבלין כל הקדושות וזהו מקדושת השי"ת שנתן לשבת וקדושת השי"ת הוא על ידי ההכרה שישראל מכירין קדושתו וכמו שאמרו במ"ש קדושתי למעלה הוא מקדושתכם וז"ש שג' הקדושות חשובות כא' שהם קדושה א'. וזה גם כן כונת הזה"ק דבלילה המצוה לקדשו והוא להמשיך הקדושה מעדן לגן שהוא שכינתא תתאה (כמ"ש זח"א כו סע"א) וביממא אף דזכור שבת דיממא הקדושה דעתיקא וז"א מכל מקום אצטריך לקדשא ביממא כמה שנאמר זכור לקדשו שישראל מכניסין קדושה לשבת וכל קדושין נטלין לון ישראל לבתר והיינו דאחר כך מקבלין כל ישראל הקדושה מכל הקדושות וכמה שנאמר כי קודש היא לכם ואתקדשן בקדושי דקב"ה שמקבלין הקדושות מהשי"ת וכאמור:
9
י׳זכור את יום השבת לקדשו. בתדב"א (סא"ר פ' כו) במה אתה מקדשו במקרא ובמשנה במאכל ובמשתה וכסות נקיה וכו' והנה במד"ר (נשא פ' י ור"פ עקב) ובפסיקתא רבתי (פ' כג) איתא במאכל ובמשתה וכסות נקיה וכאן הוסיף במקרא ובמשנה וצריך להבין מנ"ל בשלמא מאכל ומשתה דכ' וקראת לשבת ענג וכסות נקיה נלמד (שבת קיג.) מדכ' וכבדתו אבל מקרא ומשנה מנ"ל. אך הענין דסעודת שבת ברזא דענג ואיתא בזוהר הקדוש (ת"א כו סע"א) שהוא ר"ת עדן נהר גן ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ההמשכה מעדן לגן ואף שכ' מהאריז"ל דאכילות שבת אף שהוא להנאת הגוף הוא בקדושה היינו שאינו מביא שליטת וקטרוג יצר הרע כמו אכילה להנאת גופו בחול. (ומ"ש בתדב"א אחר כך ואל ירבה בבשר ויין וכו' ע"ש ופירשו דקאי על שבת לא נראה שיאמר לשון כזה על אכילת שבת שהוא תמיד בקדושה כמ"ש האריז"ל.) אבל מה שבא בדברי חז"ל בשבח המענג את השבת הוא רק כשהמכוון לשם שמים וכמו שדקדקנו במה שאמרו המענג את השבת ולא אמרו המתענג בשבת וכן נאמר וקראת לשבת ענג שהוא הנשמה יתירה שנקראת שבת כמ"ש בזוהר הקדוש פ' זו (פח ב) והיא מתענגת מהנאותן דישראל ומענוגא דלהון בשבת כמ"ש בזוהר הקדוש (ויקהל רד ב ונת' ר"פ וירא) והוא דוקא על ידי המכוון לשם שמים שאז האכילות בקדושה כמו דברי תורה עדש"נ ותורתך בתוך מעי ונאמר לכו לחמו בלחמי וגו' נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאורייתא דבעל פה (זח"ג רעא ב) וזהו מקרא ומשנה ממש. אבל לאו כל אדם זוכה שיהיה אכילתו בקדושה כ"כ שיהיה דברי תורה ממש ותורתך בתוך מעי. אבל לפועלים לא ניתנה השבת אלא לתלמוד תורה כמ"ש בפסיקתא רבתי (סו"פ כג) וכמ"ש גם בתדבא"ר (ריש פ' א) אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ששת ימים שבת יעשה כולו תורה וזהו בודאי מצוה לשם שמים. ועל ידי זה ההמשכה מעדן לגן דעדן חכמה ובינה הם הדברי תורה מקרא ומשנה והם מקבלים מכ"ע מתגו של יוד דלעילא. וז"ש במה אתה מקדשו במקרא ובמשנה וזהו לכל אדם אף לפועלים שממשיכין הקדושה מעד שכולל כל ג' ראשונות (כמו שנת' חיי סו' מא' ב) לגן שהוא כנסת ישראל על ידי מקרא ומשנה שהוא לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. ואחר כך אמר לת"ח שהם פנוים כל ימי המעשה לדברי תורה ות"ח דמיין לשבתות כמ"ש ברע"מ (זח"ג כט ב קכד סע"ב) ובשבת הם מענגים כמ"ש בפסיקתא ואכילתם הוא דברי תורה ממש ע"ד ותורתך בתוך מעי והם ממשיכין מעדן לגן על ידי מאכל ומשתה וכסות נקיה ומזונא דחבריא אינון דמשתדלי באורייתא איתא בזוהר הקדוש (בשלח סא סע"ב) מזונא עלאה יתיר מכלא וכו' הה"ד החכמה תחיה בעליה והוא לעילא מאכילת המן שהוא לחם מן השמים וכמו מן דשבת שהיה לחם משנה משונה בטעם ובריח ובמראה וכמ"ש במכילתא כן אכילת הת"ח בשבת הוא מעולה יותר:
10
י״אזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו וכו' (כמ"ש ר"ה כז.) וכתב הרמב"ן ז"ל שלא הקפידו על שאר השינוים שבין דברות ראשונות לשניות רק דזכור מ"ע שממנו למדו לקידוש היום (פסחים קו.) זכור בפה כמ"ש בתו"כ (ר"פ בחוקותי) ושמור מצות ל"ת והוא שינוי גדול והיינו דמ"ע בא על ידי האהבה ומצות ל"ת בא על ידי היראה שאין הירא מבעט וכמ"ש בירושלמי (פ' הרואה והובא בתוס' סוטה כב :) וכ' הרמב"ן ז"ל ואני תמה אם נאמר זכור ושמור מפי הגבורה למה לא נכתב בלוחות ראשונות ע"ש. אך הענין שבדברות ראשונות כתיב בהו זכור דאיתא בזוהר הקדוש (צב ב) אתר דלית ליה שכחה ולא קיימא ביה שכחה וכמו"ש (שהש"ר א) שכששמעו ישראל אנכי נתקע תלמוד תורה בלבם וכו' וכששמעו לא יהיה לך נעקר יצר הרע מלבם והיה די זכור בפה בתחלת השבת והיה נשמר כל השבת על ידי קדושת השבת דקביעא וקיימא מהשי"ת מה שאין כן בדברות שניות שהוא אחר הקלקול כתיב שמור שנצרך שמירה כל היום שלא יקלקל ח"ו וכמ"ש במד' (שוח"ט תהלם צב) ומה נברא בשביעי שבת וכו' ולא מצא אלא כולה קדושה ומנוחה וכו' אחר כך הסתכל שאדם חוטא בו ומתחייב בנפשו ואמר גם זה הבל. דכיון דכתיב מחלליה שיכול היצר הרע לכנוס ושיחלל השבת ח"ו ונצרך שמור על ידי היראה שהוא בהשתדלות מהאדם. ומטעם זה כ' בדברות ראשונות טעם דשבת כי ששת וגו' זכר למעשה בראשית. ובשניות כ' וזכרת וגו' זכר ליציאת מצרים (ונת' בא מא' י ע"ש) ועל כן בדברות ראשונות כ' על כן ברך וגו' הקדושה דקביעא וקיימא מהשי"ת. ובשניות כתיב על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת והיינו שבת עלאה שזוכה בו הבעל תשובה על ידי השתדלות היראה וכן בפ' ושמרו וגו' לעשות את השבת וגו' שבא אחר הקלקול כ' ביה ל' שמירה ולעשות את השבת ובתקו"ז (תי' מח) תרין זמנין אדכר הכא שבת לקבל שכינתא עלאה ותתאה. והיינו שבת עלאה שבת תתאה דשניהם הם היראה וכשנכנס היראה לעומק הלב בחינת בינה לבא. וא' לדרתם זכאה מאן דעביד לון והיינו לשכינתא עלאה ותתאה דירה בשבת בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצר הרע וכו' וזש"נ וזכרת וגו' ויוציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה וגו' והיינו שהאיש היודע נגעי לבבו ויאמר בלבו איך יוכל להכניס קדושה לשבת לעשות את יום השבת ולזכות לשבת עלאה. על זה בא זכר יציאת מצרים שהיו משוקעין כעובר בבטן אמו כמה שנאמר גוי מקרב גוי אלו ואלו וכו' (ויקרא רבה פ' כג) ולזה נצרך יד חזקה על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. וא' זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ובזוהר הקדוש (משפטים קיח ב) קב"ה זוכר ושכינתא שמור זכור לזכר ושמור לכלה והיינו יחוד קבה"ו. ואחר שעבר יום השבת בשמירה אומרים בתפלה ג' אתה אחד ושמך אחד. והיינו שזוכין מעין מה שנאמר בדברות ראשונות זכור לזכות לקדושה דקביעא וקיימא מהשי"ת. ואיתא במ"ר (נשא פ' י) ובפסיקתא רבתי במה את מקדשו במאכל ובמשתה וכו' והיינו דג"ס שבת ברזא דענג עדן נהר גן ונהר וגו' להשקות את הגן שכינתא תתאה (כמ"ש זח"א כו א) ועדן כולל כל ג"ר והיינו כל שם הוי"ה (וכמו שנת' כ"פ) ואומרים גם בכניסת שבת שמור וזכור בדבור השמיענו וכו' ה' אחד ושמו אחד:
11
י״בהשבת הניחן לישראל א' לז' ימים מעורר בלב האדם בכל שבת חשק חדש לקדושתו ית'. מצד שעברו עליו ו' הימים בטרדת מלאכה והתרשלות מדברי תורה לכן ביום המנוחה מתעורר החשק להתקרב להקדושה. והנשמה יתירה גם כן חדשה בכל שבת. וזהו תכלית ועיקר רצונו של השי"ת שיתחדש מצד האדם חשק חדש לדברי תורה וכמ"ש (זח"ג קס א) כיון דישתדל ב"נ ברעותא דלבא לגבי קב"ה לא בעי מנן אלא לבא וכו' ומהחשק החדש משיג האדם התחדשות בדברי תורה. ושמעתי בשם הבעל שם טוב זצוק"ל שהצדיקים משתוקקים להרגיש החשק שמרגישים רכי השנים הבאים פעם ראשון להתדבק לחסידות. והיינו כי בהתחדשות הדבר הוא התעוררות החשק הגדול ואז הוא טועם המתיקות בעמקי הלב ועל זה ניתן השבת שאז מרגישים חיות חדש דהנשמה יתירה נקרא שבת כלה ובכל שבת נק' כלה על כן שבכל שבת נשמתין חדתין ואינו אותה הנשמה יתירה דשבת העבר דאם כן אין לקרותה כלה וכמ"ש כ"פ. ונר ה' נשמת אדם שמאיר אור חדש. והנה בפ' זו על פסוק ביום הזה באו מדבר סיני פירש"י מהו ביום הזה שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו (והוא מפסיקתא חדשה) וצריך להבין דהרי ביום זה לא היה קבלת התורה עדיין רק שבאו למדבר סיני ועל אותו יום מרמז שיהיה כל יום כן מחדש. ודרשה זו מובן על מה שנאמר היום הזה נהיית לעם וכמ"ש ברכות (סג :) שתהיה כדיוטגמא חדשה וכו' אבל כאן יש להבין. גם יש כאן כפל לשון לכאורה. באו מדבר סיני ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל וגו'. אכן הם הדברים שאמרנו שמרמז שעיקר הוא החשק החדש והתשוקה חדשה בכל יום להתחדשות דברי תורה וזה שלמדו מכאן שהביאה למדבר סיני היה בחשק גדול ובהפקרות ופרישות מכל חמדות עולם הזה כי היו במצרים משוקעים בטומאת מצרים שבאם היו מתעכבים עוד רגע לא היה איפשר להוציאם וקליפת מצרים היה תשוקות ותאות רעות והם רחקו מכל התאות וחמדות והיה חשקם חזק לקבל התורה כש"נ זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר וגו' ובאותו חשק באו מדבר סיני ומלמד אותנו במה שנאמר ביום הזה שיהיה בכל יום אצלינו הביאה לדברי תורה ביאה חדשה כמו ביום הזה. וגם מלמד אותנו איך לבא לחשק כזה ועז"נ ויסעו מרפידים לומר שההפקרות הזה אינו דבר כבד כל כך מיד שנסעו מרפידים שמורה ריפוי ידים מדברי תורה (כמ"ש סנהדרין קו.) ונתנו לבם לזרז עצמם ולבם לבקש רצון השי"ת הבא לטהר מסייעין אותו ובפתיחה פתח כחודו של מחט הקב"ה פותח פתחים שעגלות וקרניות נכנסות בו (כמ"ש שיר השירים ה ב) ועל כן מיד יכולים לבא למדבר סיני שהוא ההפקרות לקבלת התורה. ולכן צריך ראשית ליסע מרפוי ידים שהוא העצלות ולהתגבר בכח הזריזות לבל ישים לבו לכל מניעות מדומות שהם באים מחמת עצלות וכשיתרחק מן העצלות ילבש רוח חשק חדש לדבי תורה. ואחר כך כופל הפ' ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר שמרמז שהיה להם חנייה ונייחא מן ההפקרות. שיכול להיות שאף שיהיה לו חשק לדברי תורה אבל לבו מקושר עוד לחמדות עולם הזה ועל כן אין לו נייחא בההפקרות דחמדת עולם הזה ובלב כזה קשה שיכנסו בו דברי תורה. אכן צריך שיהיה לו נייחא בההפקרות כמרומז בתיבת ויחנו וכעין שדרשו (ב"ר פ' יא) ויחן את פני העיר כל שמירת שבת דדרשו ויתן לשון מנוחה ונייחא כמ"ש במת"כ. וכן כאן ויחנו להם נייחא ותענוג מזה שזכו להפקיר עצמם כמדבר ולבא למדבר מקום שאין בו תאות וחמדת עולם הזה וכן כתוב ביתרו ויבא וגו' אל משה אל המדבר אשר הוא חונה שם וגו' מורה שהיה למשה רבינו ע"ה כל החנייה והנייחא מצד שהיה במדבר כמו שמצינו שהיה משה רבינו ע"ה הולך למדבר מקום מופרש מחמדת עולם הזה וכמה שנאמר וינהג את הצאן אחר המדבר ובמדרש (שמות רבה פ' ב) לפי שראה שישראל נתעלו מן המדבר שנאמר מי זאת עולה מן המדבר וכו' ויתרו גם כן בא לאותה חנייה להיות לו נייחא מהמדבר. וכמו שמצינו דהחכמים היה נקרא פרושים וכמו רשב"י וחביריו שהלכו תמיד למדבריות להתבודד בדרכי ה' והיה להם נייחא והענג בשלימות רק במדבר. ואחר כך כתוב ויחן שם ישראל וגו' ופרש רש"י כאיש אחד בלב אחד וכו' והיינו מדכתיב ויחן לשון יחיד וזש"נ ישראל נגד ההר דלשון נגד מורה זה כנגד זה והיינו שהיו מוכנים שיכנסו בהם כל הדברי תורה ועל כן נקראו כאן ישראל שמורה על מדרגה הגבוהה דלשון בית יעקב נדרש (בבא מציעא לג :) אלו ע"ה דזדונות נעשות להם כשגגות. אבל ישראל מורה על בחינת אמת ועל כן לא היה פירוד לבבות ביניהם והיה כאיש אחד בלב אחד דכל הקטטות הוא רק מצד שאין המכוון שלהם על דרך אמת וכל שהמכוון אמת יש שלום ביניהם כדמצינו בב"ש וב"ה (יבמות יד :) שחיבה וריעות נוהגין זה בזה לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו ואף שבשעת הפלפול היו כאויבים כמ"ש (קידושין ל :) על פ' כי ידברו את אויבים בשער אפילו האב ובנו וכו' נעשו אויבים זא"ז ואינם זזים משם עד שנעשין אוהבין זה את זה שנאמר את והב בסופה וכו' והוא מפני שכלם מכוונים על דרך אמת. ולכך בשעת בריאת אדם הראשון דאיתא (ב"ר פ' ח) אמת אמר אל יברא שכולו שקרים וכו' שלום אמר אל יברא דכוליה קטטה מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ וכו' ולא מצינו מה שנעשה במדת השלום שאמר גם כן אל יברא. אבל הוא כמו שאמרנו דכל עיקר המחלוקת מה שכל אחד נוגע להעמיד דעתו. וכיון שהשליך אמת לארץ דכתוב ותשלך אמת ארצה והיינו שיהיה נמצא האמת בעולם בזרע יעקב בזה נח הקטרוג ממדת שלום. דכיון שיהיה אמת לא יהיה קטטה כדכתיב והאמת והשלום אהבו דכשהמכוון ע"ד אמת אין שום מחלוקת רק שלום ואהבה כיון שכל א' יודע שגם חבירו רוצה רק בהאמת ובהשמטות הזוהר הקדוש ח"א (מס' הבהיר) איתא אמת ושלום חד הוי כד"א דברי שלום ואמת וכ"ה בזוהר הקדוש (ח"ג יב ב) דאמת ושלום קשיר דא בדא ע"ש:
12
י״גוידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר תיבת לאמר לכאורה אין לו פירוש כאן וכבר עמד במדר"ת (יא) עמה שנאמר כל הדברים וגו' וכנראה ממ"ש (שם טו) שבא ליישב תי' לאמר ע"ש. אך כל תרי"ג מצות כלולים בעשרת הדברות וכמ"ש ר"ס גאון והובא ברש"י (סו"פ משפטים) ויש תר"כ אותיות בעשרת הדברות נגד תרי"ג מצות וז' מצות דרבנן וזה שנאמר את כל הדברים האלה תרי"ג מצות לאמר מרמז על תורה שבעל פה שעז"נ תזל כטל אמרתי והיינו שיכנסו דברי תורה בלב ועד"ש (זח"א רלד ב) אמירה בחשאי כד"א ואמרת בלבבך ומצינו (נזיר י.) אמר אמרה פרה והיינו כסבורה פרה זו כמ"ש בגמרא. וזש"נ לאמר שיוקבעו הדברי תורה בלב וזה עיקר שורש וכח תורה שבעל פה (כשנ"ת כ"פ). ואף דלוחות ראשונות נשתברו מכל מקום נשאר ממעמד ה"ס ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ואיתא (נדרים כ.) זו בושה וכו' ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. והיינו שנשאר היראה בלב ישראל להתבייש מהשי"ת לבלתי תחטאו. ובמשנה (פ"ג דאבות) הסתכל בג' דברים ואי אתה בא לידי עבירה וכו' מאין באת מטיפה סרוחה ולאן אתה הולך וכו' ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וכו' ובירושלמי (פ"ב דסוטה) וכ"ה (ויקרא רבה ר"פ יח) ושלשתן דרש מתוך פסוק א' וזכור את וגו' בארך בורא בוראך ע"ש ויש לומר שזה ענין מ"ש (סוטה ה.) בש"ר בושה סרוחה רימה. סרוחה בארץ זו ליחה סרוחה. רימה לאן אתה הולך וכו' בורך. ואינו כסדר שנחשב במשנה. וזה שנאמר והיה וגו' ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר וגו' ועל פי מ"ש (בריש סא"ר) דדרש ואי זה מקום מנוחתו על השבת וכ' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח ותרד על דברי שבשבת שחושב האדם כל העובר עליו בימי המעשה נעשה עני ונכה רוח ותרד על דבר ה' והוא נגד ג' דברים אלו שעל ידי שנותן אל לבו שבא מליחה סרוחה הוא מני בשורש שא"ל כח. ונעכה רוח כשחושב אחריתו שהולך למקום וכו'. וחרד על דבר ה' שחושב שעתיד ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה ונופל עליו הפחד והבושה מהשי"ת (ונת' בא מא' ז) וכסדר שנחשבו במשנה וזה מרומז בתי' כל בש"ר כאמור:
13
י״דמזבח אדמה תעשה לי וגו' בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. איתא במדרש (בראשית רבה ר"פ וירא) מה זה שבנה מזבח לשמי אני נגלה עליו ומברכו אברהם שמל עצמו וכו' ומצינו דאכילה בקדושה גדולה מקרבנות וכמו שאמר יעקב אבינו ע"ה ליצחק אבינו ע"ה אם לקורבנך המציא לך הקב"ה למאכלך על אחת כמה וכמה (כמ"ש שם פרשה סה) שמצד דאכילת יצחק היה תמיד בקדושה היה סעודתו גדולהיותר מקדושת קרבנות. וכמו כן סעודת שבת שהוא בקדושה ומעולה כקרבנות (ונת' תולדות מא' ג) ולכן אנחנו מבקשים בשעת הסעודות על התגלות קדושתו יתברך וכמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה שאמר הקב"ה הריני נגלה עליו ומברכו. ושבת היא מקור הברכה. ואיתא בגמ' (סוכה נג.) בהלל שאמר למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי אם אתה תבא אל ביתי אני אבא אל ביתך שנאמר בכל המקום וגו' והאי קרא מדבר במקריב קרבן וזה נקרא בא לביתו ית"ש וכש"נ אבוא ביתך בעולות. וכן בשבת נקרא ישראל בא לביתי כי שבת נקרא ביתו של הקב"ה וכמ"ש בתשו' הגאונים (והובא בפרדס לרש"י סי' ג) בטעם שאין אומרים בשבת שומר עמו ישראל כמו בחול משל למלך וכו' כשבא לביתו אינו צריך שמירה. דבשבת נקרא שהמלך בביתו. וגם כפי ששמעתי מרבי' הק' זצוקללה"ה על מ"ש (ברכות ח.) אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד והיינו דשם מקום השראת השכינה וא' שאין המכוון דוקא על מי שלומד ההלכה רק על מי שמקיים ההלכה דהיינו אף שהולך ברחוב ורואה דבר מכוער ועוצם עיניו מראות ברע זה נקרא ד' אמות של הלכה ובנפש כזה שורה קדושתו יתברך שמו וכמו כן הסר מרע ואינו עובר על שאר איסור מפני כבוד שמים. וכן בשבת שישראל מקיימים כל השבת ושומרים שבת מלעבור על איסור חילול שבת נעשים בודאי ד' אמות של הלכה ונקראו כל ישראל בשבת עוסקי תורה וכמ"ש (ריש סא"ר) שבת יעשה כולו תורה ומצינו בגמ' (שם ו.) שאפילו א' שעוסק בתורה שהשכינה עמו שנאמר בכל המקום וגו'. ולכן בשבת נק' ישראל אם אתה תבא אל ביתי ומתקיים אני אבא אל ביתך שמרמז על ימי המעשה שהם נקראים ביתו של האדם שאז הוא עוסק בעניני גופו והשי"ת מבטיחו אבא אל ביתך להיות בעזרתו ובסייעתא שלו בכל עניניו. ומי שנעשה ביתו של הקב"ה בימי החול שפורש עצמו מחמדת העולם ועוסק בתורה כמ"ש (פ"ו דאבות) כך היא דרכה של תורה וכו' וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל וכו' כי בחול אסור להתענג רק להיות צדיק אוכל לשובע נפשו לקיום חיות נשמתו ולעסוק בתורה ונעשה ביתו של הקב"ה בקיום התורה ומצות כי ימי החול הם לקיום מעשה המצות וימי המעשה הם הכנה לקדושת שבת כמו שאמרנו כ"פ דלכך נזכר תמיד עבודת ימי החול קודם לשביתת שבת מפני דקדושת שבת בא כפי הכנת האדם בו' ימי המעשה. ועל זה אמר אם אתה תבא אל ביתי בו' ימי החול אני אבא אל ביתך בשבת היינו שאף אם תתענג בשבת בהנאות גופניות שנק' ביתך גם כן יהיה בקדושה ותקבל מהם קדושה דבשבת כל הנאות בקדושה וכמו"ש בשו"ע (או"ח סי' שא ס"ב) דבחורים המתענגים בקפיצתם מותר בשבת שכל הנאת הגוף בשבת הוא בקדושה. והנה בגמ' קודם זה המאמר אם אתה תבא כו' איתא למקום שאני אוהב רגלי מוליכות אותי ומשמע מפירש"י דקאי על עניני האדם ויש להבן למה נאמר בין המאמרים המדברים מהשי"ת וכמו שאמר מקודם אם אני כאן וכו' ופירש"י דהלל אמר בשמו של הקב"ה וכן מאמר אם אתה תבא וכו' מדבר גם כן מהשכינה כדמייתי קרא דבכל המקום וגו' ולמה נאמר ביניהם מה שמדבר מעניני האדם. וגם מה שייך למא' שאחריו אם אתה תבוא וכו' שחברם בגמ' במאמר א' דהלל ומשמע דגם זה א' על מקרא דבכל המקום וגו' ודדרש תרוויהו ממקרא זה. וכ"ה גם כן במכילת סו"פ זו על פ' דבכל המקום וגו' ושם איתא בשם ראב"י אם תבוא וכו' ואחר כך מקום שלבי אוהב וכו'. ונראה דבאמת קאי גם כן על הקב"ה כמו שנאמר אני אהבי אהב והמביא קרבן לבית המקדש נקרא אוהבו של הקב"ה וכמה שנאמר לשמך ולזכרך תאות נפש וזה נקרא בית המקדש על דרך מה שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי וזה בא בכל תאותו ואהבתו עם קרבנו לבית המקדש שנקרא שמך וזכרך וזהו למקום שהקב"ה אוהב ולכן א' שם רגלי מוליכות אותי דעל זה מרמז הפ' אבוא אליך וברכתיך ועד"ש (ברכות מב.) תיכף לת"ח ברכה וכ' ביעקב אבינו ע"ה ויברך ה' אותך לרגלי שמצד רגלי הת"ח בא הברכה וזה שמרומז הברכה במ"ש שם רגלי מוליכות אותי שהשי"ת בא אליו ועל ידי זה האדם בלא ברכות:
14
ט״וה' רועי לא אחסר. בזה"ק פ' זו (פח סע"ב) ובהאי רצון אסתלק משה נביאה מהימנא וכו' ובזוהר הקדוש (תרומה קנו א) תלתא אינון דאסתלק' מעלמא בהאי זמנא וכלהו כלילן במשה כו' משה יוסף ודוד ע"ש. ושלשתן נקראו רועי ישראל יוסף זן ופרנס את ישראל לחם לפי הטף וכבר ראה יעקב אבינו ע"ה במצרים ששים ריבוא מבני בניו (כמ"ש פ"ר פרשה עט) ובפרט בימי יוסף שחי' נ"ד שנה אחר פטירת אביו ובזמן זה נתרבו ישראל והוא כלכלם לחם לפי הטף. ומשה רבינו ע"ה האכילם המן במדבר והמן בזכות משה (כמ"ש תענית ט.) ודוד המלך ע"ה נקרא רועי ישראל כש"נ אתה תרעה את עמי וגו' וא' (בכות ג :) בדוד המלך ע"ה נכנסו חכמי ישראל אצלו א"ל אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה וכו' ובסעודה ג' זמן שנסתלקו ג' רועי ישראל מהעולם אומרים ה' רועי לא אחסר שזה לא יחסר לנו לעולם. וסעודה שלישית כנגד קדושת יעקב אבינו שאמר האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה. מעודי היינו כשהיה בעוני ובמקלי עברתי וגו' עד היום הזה שהיה בעושר וכבוד ובנו מושל מצרים גם כן הכיר שהאלהים הרועה אותי וכשזוכין להכיר זה לא אחסר. ואיתא בזוהר הקדוש ובהאי רצון אסתלק וכו' וכן א' שם בשעתא דעת רצון אשתכח שהם שלשתן זכו להתגלות עתיקא שהוא רצון הרצונות רעוא דרעון שאז מתוקן כל פגם הנחש. דמשה רבינו כשנולד נתמלא הבית אור (כמ"ש סוטה יב.) ויוסף מרכבה למדת צדיק יסוד עולם וכ' אור זרוע לצדיק שהוא אור הראשון שהוא מעתיקא ומתגלה לצדיק. ודוד המלך ע"ה מרכבה למדת מלכות וידוע דכ"ע איהו כתר מלכות. וכמו יעקב אבינו ע"ה שהיה כאדם הראשון קודם הקלקול שלא ידע כלל מהנאת הגוף ועל כן לא מת כמ"ש (תענית ה :) וכמו כן מצינו במשה רבינו ע"ה (סוטה יג סע"ב) לא מת משה וכו' אף כאן עומד ומשמש וז"ש בזוהר הקדוש ולא ידע איש את קבורתו והוא טמיר מכל טמירין דעלמא והיינו שאין שום תפיסה בזה למה נצרך קבורה על הגוון. וכן דוד המלך ע"ה דוד מלך ישראל חי וקיים ורק בחייך איני מודיע בחיי שלמה בנך אני מודיע וכו' (כמ"ש שבת ל.) והיינו דאז נודע דהוא חי וקיים וכמ"ש (שמות רבה פ' ח) באותה שעה חיה דוד וכו' ע"ש. ויוסף איתא בתנחומא (ר"פ בשלח) ארונו של יוסף מהלך עם ארון העדות וכו' וכי דרכו של מת מהלך עם ארון חי העולמים והן משיבין כו' וכה"ג בגמ' (סוטה שם). ובארון היה מונח הלוחות שהוריד משה ואיתא בזוהר הקדוש (פ' זו סח א) משה ויוסף דרזא חדא קיימין ברזא דאת ו"ו תרין ווין כחדא. והוא על דרך מ"ש ביעקב ויוסף בזה"ק (וישב קפב א) ותרוויהו כחדא אזלי ודא הוא רזא דאת ו"ו וכו' דיעקב אות ו' מהשם ויוסף ו' זעירא ו' המילוי. ואיתא בתקו"ז (תי' יג) והא משה תמן הוה אלא מסט' דלגאו הוה דא מגופא ודא מנשמתא ועל כן אמר דמשה ויוסף ברזא חדא ברזא דאת ו"ו כנ"ל. ויוסף מדת צדיק ומת צדיק נקרא חי עלמין כידוע מהזוהר הקדוש. וכמ"ש (ויגש רז ב) דוד מלכא איהו חי וקורבא דיליה לחי העולמים וכו' וזה שנאמר גם כי אלך וגו' לא אירא וגו'. והם ג' נקראים רועי ישראל שהכניסו מקדושתם לכל ישראל שלא יהיה המיתה רק כשינה ויקיצה. ומי שזוכה לשבת עלאה ע"י שמירת שבת נגאל מיד שמתוקן הפגם מכל וכל. ורק העולם נידון אחר רובו אבל הוא בפרט נפשו נגאל מכל וכל ואף שלא נתבטל הגזירה הוא רק כשינה ועל כן אומרים מזמור זה אחר שעבר יום השבת בשמירה:
15
ט״זאחר הבדלה
16
י״זהמבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס. להבין ענין הבדלה על היין ששבחו (שבועות יח :) ובשלמא בכניסת השבת זוכריהו על היין ששמח בקדושת שבת שמקבל אבל ביציאתו לשמחה מה זו עושה. אך כבר אמרנו דהשמחה על הדעת שחנן השי"ת להרגיש ההבדלות (ונת' פ' ויחי) וכל ההבדלות דחשב בגמרא (פסחים קג :) הם הכל א' על הבדל בין יום השביעי לששת ימי המעשה. בין קודש לחול דשבת הוא קודש כדכ' ויקדש אותו. בין אור לחשך דשבת נקרא יום המיוחד כמ"ש במד' (תנחומא ר"פ וירא) והיינו דיום הוא אור כש"נ ויקרא אלהים לאור יום ושבת איתא בס' הבהיר לקח שביעי ושם לו במקומו והשאר גנזו לצדיקים וכו' שבשבת יש בו מאור הראשון שנגנז לע"ל ועל כן שבת נקרא יום בעצם והוא יום המיוחד. ושאר הימים נקראים יום ע"ד השאלה על אור החמה שמאיר ביום שהוא נובלות מאורה של מעלה (כמ"ש ב"ר פ' יז) ועל כן לעומת אור יום השבת נקראו ימי המעשה חשך וזהו בין אור לחשך. ובין ישראל לעמים הוא גם כן על ידי קדושת השבת דכ' ביני ובין בני ישראל אות היא לעלם וגו' ואיתא (מ"ר בשלח ס"פ כה) משל למלך יושב ומטרונה יושבת כנגדו העובר ביניהם וכו'. והיינו דשבת יומא דנשמתין איהו ולאו יומא דגופא כמ"ש בזוהר הקדוש (ויקהל רה סע"א) ואז נקראו ישראל בני שמים עד"ש (סנהדרין צא :) יקרא אל השמים מעל זו נשמה וניכר מעלת ישראל. ובימי המעשה שנכנס הישראל ג"כ לעניני הארץ שהם צורכי הגוף לא ניכר כ"כ ההבדל בין ישראל לעמים. אבל אמרו (מכילתא פ' זו) זכור ושמור זכור מלפניו ושמור מלאחריו שהוא שמקדושת השבת נשאר לישראל הציפוי והקיווי בלב לקדושת השבת הבא ועל דרך שפירש"י ע"פ ואביו שמר את הדבר שהיה ממתין ומצפה מתי יבא. וזהו שמור לאחריו שיהיה ממתין ומצפה ליום השבת שיהיה פנוי רק לתורה ועבודת השי"ת כמו שנברא האדם לשמש את קונו ויהיה מאנשי שמים ומה שהולך לעסוק בצרכי הגוף הוא רק מההכרח אחר הקללה. ועל ידי זה מכיר ההבדל בין ישראל לעמים אף בימי המעשה ועל זה בא ההבדלה על הכוס ששמחים במה שמרגיש ההבדלה בין ישראל לעמים אף בימי המעשה על ידי הציפוי והקיווי דשמור לאחריו (ונת' מוש"ק בא):
17