פרי צדיק, אחרי מות ה׳Peri Tzadik, Achrei Mot 5
א׳בזה"ק (פ' זו ס' ע"א) היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה מרישא דמוחא ומעילא דרישא מרישא דמוחא היינו מחשבה דמוחה חכמה, ומעילא דרישא היינו כ"ע, דאיהו קרפתא דתפילין דע"ג מוחא והיינו דלחמה היא ד"ת, ותורה שבכתב הוא אורייתא מחכמה נפקת (כמ"ש זח"ב קכ"א ע"א) ונכלל בהם תורה שבעל פה שהיא מטלא דעתיקא מכ"ע שהיא ע"ג מוחא, ולעיל בזוהר הקדוש ותתן טרף לביתה מאי טרף כד"א וטרף ואין מציל, והיינו דטרף הוא הד"ת שטורפת מהאומות שבכל אומות יש בהם חיות מד"ת והוא התורה שבעל פה, וכמש"נ ואתה מחי' את כלם וזאת החיות טורפת השכינה מהם, שכן בגלות מצרים היה ההכנה למתן תורה שאז היה הד"ת שם בגלות שאז היה כל חכמת מצרים. רק שחכמת מצרים הוא חכמה שאסרה התורה והיא כישוף, מ"מ זלע"ז היה שם בגלות הד"ת שהיא מן השמים, וכן איתא מהאר"י הק' ז"ל שבגלות מצרים היו הנשמות מדור המבול ואז היה זמן ליתן תורה שבכתב על ידי נשמת משה שהיה אז, וכמ"ש (חולין קלט:) בשגם זה משה וכן איתא (בזח"ג רע"מ רט"ז רע"ב) דעתיד הוה משה לקבלא אורייתא בדרא דטופנא אלא בגין דהוו רשיעיא כו', וע"י מעשיהם נהפכו המים שהם הד"ת למים הזדונים ונעשה מבולא, וכן היא במדרש (שמ"ר פ' ל') ביקש הקב"ה לתן להם ד' דברים תורה כו', ואחר כך היו אותן הנשמות בגלות מצרים ונגזר עליהם היאורה תשליכוהו ודור זה זכה אחר כך למתן תורה. ובגלות בבל היה הכנה לתורה שבעל פה ששם היה התפשטות תורה שבעל פה. (כמ"ש סוכה כ.) וכן כל הגליות. (ואיתא שבת קטז: ובמד' ויקרא רבה ר"פ שמיני) חצבה עמודיה שבעה אלו ז' ספרי תורה. ובזלע"ז יש ז' חכמות אך הם חכמות הרשות ואין בהם איסור והם מקליפות נוגה. וכמ"ש (זהר חדש יתרו ד' מ"ב) כשחשב הד' קליפות כ' נוגה לו סביב דא מלכות יון דסחרא לון נוגה כו' בגין דלית בכל מלוין דאינון קריבין לאירח מהימנותא כוותי', והיינו דבחכמת יונית יש שהשיגו בשכל ממדות ישרות, אך חכמת מה להם כי הם רק מקלי' נוגה ולא בהו נוגה רק סביב וכמ"ש בזה"ח. וזש"נ בשהמע"ה ותר חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים, שהוא רבה מחכמה בני קדם וחכמת מצרים שהמה רק הבל, אך הפי' שחכמת שלמה השיג מהשי"ת ואחר כך טרף מהאומות החיות שיש בהם בחכמת בני קדם וחכמת מצרים, וזש"נ ותרב חכמת שלמה שנתרבתה על ידי שקיבל והוציא החיות מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים, וכנגד ז' חכמות הרשות אמר שלמה המלך ע"ה ז' הבלים בס' קהלת שהמה רק הבל הבלים, וז"ש מאי טרף כד"א וטרף ואין מציל, שהתורה שבעל פה טורפת השכינה מהאומות שהיה אצלם בגלות, ומ"מ אמר ממרחק תביא לחמה שעיקר התורה שבעל פה היא מהשי"ת, רק שטורפת גם הנמצא ד"ת בהאומות שזה החיות המחי' אותם וכמו שאמרנו בשלמה המלך ע"ה שקבל חכמתו מהשי"ת ומ"מ טרף מהאומות וכמש"נ ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם וכאמור, ולעיל מינה איתא בזוהר הקדוש בטח בה לב בעלה כו' מלכא די שלמא כלא דילי' הוא. ושלל לא יחסר, היינו שבטח בה שלא יחסר שלל, ושלל נקרא מה ששוללין מהאומות, וז"ש בגמרא (שבת קל:) כגון מילה דכ' שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב וכן איתא (במגילה טז:) ששון זו מילה וכה"א שש אנכי וגו' ואיך נרמז בפ' זה מילה ורש"י כ' שזה נאמר באמירה אך לפי האמור הענין דלשון מציאה הוא על דבר הבא בהיסח הדעת, וכן ענין המילה שקטן נימול לשמונה שלא מדעתו, ועל ידי זה נכלל בכלל ועמך כלם צדיקים דאיתא (זח"ב כ"ג ע"א) וכל מאן דאתגזר איקרי צדיק, וכ' אור זרוע לצדיק שזוכה לאור הראשון שנגנז לעמלי תורה שבעל פה (כמ"ש תנחו' נח ג'), וזה זוכה רק על ידי מדת צדיק, כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קס"ו ע"ב), וזה מ"ש כמוצא שלל רב שמוצא שלא מדעת שלל רב שהיא התורה שבעל פה ששוללין מהאומות וזה על ידי המילה כאמור. ומש"ה נדרש פ' זה על המילה. ואומרים זה בשבת קודם קידוש הלילה דותתן טרף לביתה קאי על אכילת שבת שהיא לכו לחמו בלחמי וכמ"ש (בזח"ג צ ע"א) טרף נתן ליראיו טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכ' ממרחק תביא לחמה כו' וקאי על ד"ת ועל אכילת שבת שהיא גם כן ד"ת לכו לחמו (וכשנ"ת במ"א) וזה ממרחק תביא לחמה מאתר רחיקא ממרחק ודאי מרישא דמוחא, וכמ"ש (זח"ב ס"א סע"ב) מזונא עלאה יתיר מכלא מזונא דחבריא אינון דמשתדלי באורייתא והוא הטרף ממרחק, וזה ותתן טרף לביתה וכ' טרף נתן ליראיו שאכילה בקדושה הוא רק למי שהוא ירא, שכן לא מצינו במי שאכל מטעמים רק ביצחק אבינו ע"ה שאמר ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי, והיינו אכילה בקדושה וציוה אותו שיהיה המכוון שלו לש"ש לקיים מצות כיבוד ועל ידי זה יהיה נקרא אכילתו גם כן אכילת מצוה כיון שא"א לבן לקיים המצוה בלא אכילת האב (וכסברת הר"ן רפ"ב דקידושין), וזש"נ וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים שביקש ממנו שיהיה הצידה ותיקן המאכל הכל לי לשמי כדי לקיים מצות כיבוד ועל ידי זה יהיה מטעמים כאשר אהבתי שהוא אכילה בקדושה, והיה יצחק סבור שעשו עושה לש"ש ובאמת היה מרגיש באכילתו קדושת מצות כיבוד שאין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה, וכן בשכר הקרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות כמ"ש (נזיר כג:) אף שכונתו לא היה לשם מצוה (ונת' מ"ב תולדות) וזה מש"נ טרף נתן ליראיו שהטרף שהיא אכילת שבת זוכין רק היראים, ובשבת כל ישראל נקראו יראי שמי (כמ"ש תענית ח:) וזוכין אז להטרף ולהלחם שטורפת מהאומות ומה שתביא ממרחק, דבשבת זוכין לתורה שבעל פה:
1