פרי צדיק, במדבר ו׳Peri Tzadik, Bamidbar 6
א׳הנה בכל השנים קורין פ' במדבר קודם חג השבועות והוא כדאיתא בתוס' (מגילה ל"א:) ד"ה קללות שלטעם הזה חולקין פ' נצבים וילך לשנים כשחל שבת בין יוכ"פ לסוכות ולא מו"מ שאריכות יותר כדי להפסיק קודם ר"ה בפ' נצבים בין הקללות שבמשנה תורה קודם ר"ה. וכמו כן קורין פ' במדבר קודם עצרת כדי להפסיק בין הקללות שבתו"כ לחג השבועות עיי"ש. ולכאורה אין זה מספיק שיוצרך דוקא לקרות פרשת במדבר קודם שהלא הימים שבין פ' בחקותי להחג יהיה בהם גם כן הפסק. אמנם כי עיקר הטעם הוא בקריאת התוכחות קודם עצרת וקודם ר"ה כדי שתכלה השנה וקללותיה כמו שאמר (בגמרא שם) וההפסק הוא כדי שתחל השנה וברכותיה. וזה דייקא על ידי קריאת הפ' בשבת שקודם החג. כי שבת הוא מקורא דברכאן. וכל ברכאן דעילא ותתא ביומא שביעאה תליין וממנו מתברכין כל ששת ימי המעשה הבאים. והוא תחלה למקראי קודש שממנו נובע קדושת המועדים הבאים בשיה"מ שלאחריו. והנה יו"ט של עצרת לא יזדמן לפי חשבונינו לעולם בשבת עצמו רק באחד שממנו יופיע מקור הברכה לחג הבא שתחל השנה וברכותיה. ובר"ה הגם שיזדמן לפעמים שיארע בשבת עצמו עכ"ז הלא לא נשאר רק שבת אחת על פ' האזינו כדי לסיים התורה בשמח"ת כנהוג:
1
ב׳וענין השראת הברכה בקריאת פ' במדבר דייקא. י"ל בזה בהבין למה נקרא הס' הזה במשנה דיומא בשם חומש הפקודים ע"ש המספר של בני ישראל שנזכר בו הלא יש עוד כמה ענינים ומצות שנזכרו בו. אמנם הוא ע"ד שאיתא במ"ר (ב"ר פ"ג) ה' פעמים אור כנגד ה' חומשי תורה. ויבדל אלהים בין האור ובין החושך נגד ספר במדבר שמבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. היינו מפני שבספר זה נזכר שני פעמים בפרטות מספר בני ישראל אחד כאן בדגלים שהוא המספר של יוצאי מצרים. ועוד מספר השני בפ' פנחס בחילוק הארץ לבאי הארץ. ואז"ל במ"ר (במדבר פ"ב) בעשרה מקומות נמנו ישראל אחת בירידתן למצרים כו' ושנים כאן אחת בדגלים ואחת בחילוק הארץ כו' ואחת לעתיד לבוא שנאמר עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה. והנה ב' המספרים שבחומש הפקודים משונה לשבח משאר המספרים שנזכר רק בכללות המספר בשבעים נפש ירדו מצרימה וביציאת מצרים כשש מאות אלף רגלי וכמו כן בימי שאול ובימי דוד נזכר רק בכללות המספר. מה שאין כן בב' המספרים דבספר הזה נפרטו כל מספרי השבטים והמשפחות בפני עצמו. והיינו מפני שב' המספרים אלו המה להשריש בנפשות ישראל מקור הברכה של קדושת בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה. מספר הראשון של יוצאי מצרים מקבלי התורה הוא בחינת קדושת תורה שבכתב שקבל משה מסיני. והמספר השני של באי הארץ שהוא דורו של יהושע המכניס לארץ הוא בחינת קדושת תורה שבעל פה. והוא ענין פני משה כפני חמה היינו הארת תורה שבכתב הנשפע מלעילא ופני יהושע כפני לבנה המקבל משמש זהו בחינת תורה שבעל פה המקבל השפע מבחינת תורה שבכתב. וע"ז אמרו ז"ל בלשון ומסרה ליהושע (כדאיתא בזוהר תרומה קל"ז ב' במוקף מס"א והוא גם כן בהוספות שם סימן ח' ומשום דתורה שבכתב מסר ללוים כמפורש בכתוב ע"ש) כי לשון מסירה שייך על תורה שבעל פה הנמסר מפה לאוזן וכידוע שאז התחילה הלכות על ידי הפלפול שהחזיר עתניאל בן קנז. וזהו ויבדל בין האור ובין החשך בין יוצאי מצרים לבאי הארץ כי בחינת תורה שבכתב נקרא אור הנשפע מלעילא ותורה שבעל פה נקרא חשך כדאיתא בתנחומא (פ' נח) שעליהם נאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול ובמחשכים הושבני זה תלמוד בבלי שהוא דייקא להאיר על החשכות. ועיקר שלימות המספר יהיה לעתיד לבא שנאמר עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה והיינו שיתבררו כל פרטי נפשות ישראל שיש להם שורש בקדושת התורה גם מה שהיה בתכלית ההסתר והעלם בעולם הזה וכמאמרם ז"ל שכל התורה של עולם הזה הבל הוא לפני תורתו של משיח:
2
ג׳ויש לרמז בזה גם כן מה שנזכר במדרש רבה (פ' זו) שמספר זרע ישראל נמשל בג' דברים לכוכבי השמים ובעפר הארץ ולחול הים. והיינו נגד ג' בחי' המספרים השנים שנאמרו בחומש הפקודים כנ"ל והשלישית לעת"ל שיהיה המספר לתכלית השלימות כנ"ל דהנה ידוע שכל כללות הבריאה נכלל בשמים ובארץ וימים כש"נ כי ששת ימים עשה ה' את השמים. ואת הארץ. את הים וגו'. כי בארץ נמצא כללות הבריאה של השמים כדאיתא בתיקונים (במא' פתח אליהו) ובראת שמיא וארעא כו' לאשתמודעא בהון עלאין ותתאין. והימים הוא כללות בריאת שמים וארץ וכמ"ש בפסיקתא כי כל מה שיש ביבשה יש בים. והנה בחי' שמים וארץ ירמז על בחי' תורה שבכתב ותורה שבעל פה כדאיתא במדרש (ב"ר פ' ס"ו) מטל השמים זה מקרא ומשמני הארץ זה משנה. והמספר שנמשלו לכוכבי השמים ירמז על מספר הדגלים שהיה להשריש בנפשות ישראל קדושת של תורה שבכתב הנשפע להשריש בנפשות ישראל קדושת של תורה שבכתב הנשפע משמים. וכעפר הארץ ירמז על המספר של באי הארץ להשריש בהם קדושת תורה שבעל פה שהוא מצד המקבלים. הנקרא בחינת ארץ. וכמו שא' לא בשמים הוא. וכחול הים מרמז על תכלית שלימות המספר שלעתיד לבא שיתברר אז תכלית כללות בחינת הדעת כש"נ כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים והיינו בחינת תורתו של משיח. וע"ז מרמז הפסוק ה' בחכמה יסד ארץ היינו בחינת תורה שבעל פה. כונן שמים בתבונה בחינת תורה שבכתב בדעתו תהומות נבקעו זהו בחינת הדעת שיתגלה לעת"ל שהוא השלימות הכללית של החכמה ובינה הבוקע ימים ותהומות וכדאיתא בזוהר הקדוש (ח"א קי"ז א') ע"פ ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים תרעין דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא. והגם שבכל מקום נראה שתורה שבכתב שרשה מבחי' חכמה ותורה שבעל פה מבחי' בינה שמבין דבר מתוך דבר וכמ"ש כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. הוא כענין הכרעת של בריאת שמים וארץ איזה מהן קדמה שלבריאה שמים קדמה ולשכלול ארץ קדמה. כמו"כ בחכמה יסד ארץ דייקא היינו היסוד והקיום של תורה שבעל פה הוא על ידי בחינת חכמה של תורה שבכתב. וכמו"כ כונן שמים הקיום והיסוד של תורה שבכתב הוא בתבונה של תורה שבעל פה מפני שכלולים זה מזה:
3