פרי צדיק, בהרPeri Tzadik, Behar
א׳וידבר וגו' בהר סיני. בתו"כ מה ענין שמיטה וכו' אלא מה שמיטה נאמרו כללותי' ופרטותי' ודקדוקי' מסיני אף כולם כו' ופי' הר"ש והראב"ד ז"ל דאתיא כמ"ד (חגיגה ו:) כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב. וכ' שמ"ש בתו"כ על פסוק אלה החוקים וגו' בהר סיני שכל המצות נאמרו כללות ופרטות מסיני גם כן מהיקש זה וכונתם אף דגם שם נאמר בהר סיני, אך שם יש מצות שלא הוזכרו עדיין וצריך להזכיר שהכללות נאמרו בסיני שהוא לכו"ע. אך בכאן דכ' פ' שמיטה שכבר הוזכרה בפ' משפטים וכתיב כאן בהר סיני ללמד שאף הפרטים נאמרו בסיני, ומזה נלמד לכל המצות שנאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני ונשנו באוה"מ ונשתלשו בערבות מואב. אך צריך להבין מה נ"מ במה שלמדנו שנאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני וכו' גם למה הוזכר לימוד זה אצל מצות שמיטה ולא אצל מצוה אחרת שנאמרה בסיני. אך הענין דבגמרא (שבת פח.) א' בריך רחמנא דיהיב לן אוריאן תליתאי וכו' ופירש"י תורה נביאים וכתובים ואם כונת רש"י עדמ"ש בגמרא (ברכות ה'.) דדרש אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים כו' שכלם נתנו למשה מסיני, הא שם נדרש התורה זה מקרא והמצוה זו משנה להורתם זה גמרא, ובמ"ר (תשא פמ"ו) ובלוחות שניות אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות וכו' וכ"ה בגמרא (מגילה יט:) שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ולמה נקרא רק אוריאן תליתאי, ויתכן לפרש אוריאן תליתאי על התורה שנתנה בסיני. ונישנו באהל מועד, ונשתלשו בע"מ. ואפשר שזה גם כן בכלל דברי רש"י שהתורה שנתנה בסיני הי' דבר ה', ומה שנשנה באוה"מ היה כמו שאר כל הנביאים שאמרו כה אמר ה' ששמעו מהשי"ת ואמרו לישראל. רק בפרשיות מיוחדות כתיב זה הדבר שמוסיף משה רבינו על כל הנביאים שנתנבא בזה הדבר (כמ"ש בספרי מטות) והיינו שהן הן הדברים היוצאים מפי השי"ת בדרך אמצעית פיו של משה רבינו, והבדל הוא כי דבר ה' כתיב כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישיב אלי ריקם כי אם עשה אשר חפצתי וגו' וכמ"ש במ"ר (שיר השירים פ' ישקני) בשעה ששמעו ישראל אנכי מפי הגבורה נתקע ת"ת בלבם וכו' וע"ז מלמדנו שכל המצות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן מסיני בחי' דבר ר', ונשנו אחר כך באוה"מ ששם כ' וידבר ה' אל משה והם בגדר נביאה, וכן במצוה שהוזכרה בנביאים כ' גם כן וידבר כמו פרשת רוצחים ביהושע וידבר ה' אל יהושע וגו' (כמ"ש מכות יא.) מפני שהן של תורה והוא בחי' נבואה. ונשתלשו בערבות מואב שזה משה מפי עצמו אמרן (כמ"ש מגילה לא:) אף שהיה דבר ה', מ"מ היה בגדר כתובים שהם נאמרו ברוח הקודש, וזה כבר התחלה מתורה שבעל פה, שאף שהם דברי אלקים חיים. הם ברוח הקודש כמ"ש הרמב"ן (במס' ב"ב יב.) וחכם עדיף מנביא היינו ברוח הקודש רוח מקודש דלעילא (כמ"ש בזח"ג סא א) וזה היה אחר הקלקול שצריכין לרב חכמה לתקן הרב כעס וכמש"נ כי ברב חכמה רב כעס. וכמ"ש (בנדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא נתן להם אלא חמשה חומשי תורה וכו' ורוח הקודש זה נקרא בגדר כתובים וכמ"ש האר"י הק' על דוד המלך ע"ה שהיה רבן של בעלי רוח הקודש שדבריו הם כתובים. וכן התורה שבעל פה נחלקת גם כן לאלה הג' מדרגות, א' מה שאומרים הלכה למשה מסיני, ב' יש הלכות שהם כעין נביאה בלי שום טעם מפורש כמו שאמר הלל (בפסחים סו:) הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם. ג' הוא התורה שבעל פה שהוא ברוח הקודש בחי' כתובים. וז"ש רש"י אוריאן תליתאי תורה נביאים וכתובים שכולל כל התורה שבכתב ותורה שבעל פה, ובא לימוד זה במצות שמיטה מפני שמצות שמיטה היא כמו מצות שבת שהוא קבלת מלכות שמים ששובתין כל אומה ישראלית ביום השבת וכן שמיטה בא"י שהי' כל עסקיהם בעבדות הארץ, ובשמיטה פנוים לתורה ועבודה, וכמו דשבת כללא דאורייתא כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב צב א) כן שמיטה גם כן כללא דאורייתא שהוא ההכרה להכיר שיש בורא עולם כמ"ש בזוהר הקדוש (שם פב ב) תרי"ג זיני עיטא, יהב אורייתא לב"נ וכו' ומה המה העצות אך להרגיש הארה בלב מאמר אני ה"א שהיא כללא דאורייתא, ומש"ה בא הלימוד במצות שמיטה שהיא כללא דאורייתא ללמד על המצות כולן שנאמר כללותיהן ופרטותיהן בסיני, נשנו באוה"מ ונשתלשו בער"מ וכאמור:
1
ב׳בהר סיני. פירש"י מתו"כ מה ענין שמיטה אצל הר סיני כו' אלא מה שמיטה נאמרו כו' אף כולן וכו' וצ"ב דמשמע דאם היה מזכיר אצל מצוה אחרת לא התמוה כ"כ מה ענין המצוה להר סיני. וגם התי' אינו מובן דלמה בחר דוקא במצות שמיטה ללמוד על התורה כולה שנאמרו הכל בסיני, אך הענין דאיתא בגמרא (סוטה לז:) כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב וכו' והיינו דמתן תורה היה שיהיו ישראל ממלכת כהנים כמו שיהיו לעתיד שנאמר ואתם כהני ה' תקראו שיהיו רק עבדי ה'. דכתיב אני אמרתי אלקים אתם שלא יהיה מלאך המות שולט בהם (כמ"ש ע"ז ה.) מכלל שהיה מתוקן הכל כמו שהיה קודם החטא, שלא נברא האדם רק לשמש את קונו ולא יהיה לו שום עסק בעולם הזה. מ"מ היה חלק משה רבינו כל מ' שנה אכלו את המן ולא נתנה תורה אלא לאוכלי מן (כמ"ש במכילתא ותנחומא) אלא היה להם עמל רק ללקוט, וגם בזה היה מדרגות (כמ"ש יומא עה.) צדיקים ירד על פתח בתיהם בינונים יצאו ולקטו רשעים שטו ולקטו, ומי שהי' אמונתם פחותה הי' טרחה מרובה. אבל טורח קצת היה לכל אחד ללקוט. ואם היה משה רבינו ע"ה נכנס לארץ ישראל היה נשאר כך לעולם רק ראה השי"ת שאין מוכשר עוד לזה. ואחר כך בערבות מואב קודם שנכנסו לארץ ישראל שהיה חלק יהושע, אז התחיל כ"א לעבוד זה פונה לשדהו וזה פונה לכרמו, אז התחיל משנה תורה שהיא התחלת תורה שבעל פה דכתיב באר היטב, וכמ"ש (מגילה לא:) ומשה מפי עצמן אמרן ולכן בדברות הראשונות כ' זכור אתר דלית תמן שכחה. [וכמ"ש (עירובין נד.) חרות על הלוחות אלמלי לא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל] ובדברות שניות שנתנו אחר הקלקול כתיב שמור שצריך שמירה שלא ישכח ולכן איתא במדרש (שמות רבה פמ"ו) בלוחות הראשונות לא היה אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות שניות אני נותן לך שיהיה בהם מדרש ואגדות וכו' שנצרך הרב חכמה לתקן הרב כעס וכמ"ש (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא נתנה להם אלא ה' חומשי תורה כו'. וזהו שמתמה מה ענין שמיטה שעניינו שיהי' ישראל פנוין לעסוק בתורה ושיכירו כי לה' הארץ. אצל הר סיני שהיה אז על אופן שיהיו ישראל פנוין רק לעבודת השי"ת ולא היה אז מקום למצות שמיטה רק בערבות מואב וכאמור, ולימד כאן טל מצוה זו שנאמרה גם כן מסיני שאז צפה השי"ת שאם יתקלקל מצבם מאשר היו, יהיה להם שמיטה ויובל, ובא הכתוב ללמדנו ענין מ"ש אל תאמין בעצמך וכו' והיינו שאף מי שזכה להיות בן עולם הבא אף בחייו כמו שזכו האבות בעולם הזה מעין עולם הבא (כמשנ"ת בארוכה ל"ג בעו' מ' ח) מ"מ יש לו לפחוד מרוגז היצר הרע כ"ז שיש מציאת רע בעולם, והיינו שאז בהר סיני שהיו ישראל כמו אדם הראשון קודם הקלקול ומ"מ היה בכח הנחש לכנס בו ולפתותו, ומי לנו גדול מיעקב אבינו שהיה כאדם הראשון קודם הקלקול. ואמר מה שקל שבקלים כו' שלא ידע כלל מהנאת הגוף רק להוליד תולדות כו' מ"מ מצינו בו ויירא יעקב מאד שמא יגרום החטא (כמ"ש ברכות ד.) וע"ז כ' התורה גבי מצות שמיטה בהר סיני. ללמדנו שאף שאז היו ישראל מוכשרין להיות חרות ממה"מ ומיצר הרע והיה אז כמו שיהיה לעתיד ועמדו זרים ורעו צנאכם, ואם הי' התיקון האמותי לא היה נצרך כלל לעבודה, רק היתה א"י מוציאה גלוסקאות כמו שיהיה לעתיד (כמ"ש שבת ל:) ומ"מ נאמר בהר סיני מצות שמיטה שש שנים יעבוד וגו' שיוכל להיות שיקלקלו עוד כיון שיש עוד מציאות לרע בין האומות ואז יהיו צריכים לעבודה כמ"ש (סוף קידושין) הריעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. וכן יוכל להיות שישתקע ח"ו עד שלא ישמור שמיטה גם כן ויגרום החטא למכור מטלטליו ואחר כך שדותיו, וביתו, וילוה ברבית, וימכור עצמו ואף לגר ולנכרי ולע"ז כסדר הפרשיות וכמ"ש בגמרא (שם כ.) ומזה נלמד שכל התורה נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני שכ"ז שיש מציאות מרע בעולם נצרך להתרי"ג זיני עיטא להנצל מקטרוג יצר הרע כמ"ש (זח"ב פ"ב ב) וזה ענין אל תאמין בעצמך וכו' שלא יסמוך על מעלתו שיוכל להשמר מיצר הרע כי יצרו ש"א מתגבר עליו וכו' ואלמלא עזר הקב"ה לא יכול לו, וכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו (כמ"ש סוכה נב.) ונצרך למצות שמיטה שהוא כמו קדושת שבת וכאמור:
2
ג׳במדרש (תנחומא א') מה כתיב למעלה ושבתא הארץ שבת וגו' אר"א הקפר כ' שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז העמוד הזה יש לו כותרת מלמעלן ובסיס מלמטן, הענין היא כי שוקיו הוא נצח והוד כמ"ש (מא' פתח אלי') נצח והוד תרין שוקין, ובזוהר הקדוש נקראים המכין דאורייתא, כי תפארת גופא מדת יעקב תתן אמת ליעקב, ואמת זו תורה (כמ"ש ברכות ה:) ונצח והוד הם התמכין כי משה שושבינא דמלכא, ואהרן שושבינא דמטרניתא (כמ"ש זח"ג נ"ג ב), וזהו ענין כותרת ובסיס, דבסיס היינו יסוד שכל הבנין נבנה ונשען עליו, והוא קדושת השבת שמשפיע מקדושתה לכל שיה"מ, וזהו בחי' משה שושבינא דמלכא, כי קדושתה הוא רק מצד השי"ת, כמש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם וכמ"ש (שבת י:) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל, וזהו ישמח משה במתנת חלקו, וכותרת היא קדושת שמיטה היינו ההכרה כי לי כל הארץ והוא בחי' אהרן שושבינא דמטרניתא כי זהו העיקר מצד האדם כמ"ש במדרש רבה (ר"פ ויקרא) גבורי כח עושי דברו במה הכתוב מדבר וכו' בשומרי שביעית וכו' חמי חקלי' ביירא כרמי' ביירא ויהיב ארנינא ושתיק יש לך גבור גדול מזה וכו'. והוא מצד היראה כמ"ש איזהו גבור הכובש את יצרו, וזה מצד האדם כמש"נ מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (כמ"ש ברכות לג:) והוא בחי' כותרת דאיתא בגמרא (שבת פח.) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע ירדו מה"ש וקשרו לכ"א מישראל שני כתרים וכו' (ושם) לשון שמלאה"ש משתמשין בו שנאמר גבורי כח עושי דברו והדר לשמוע בקול דברו. וכן בשמיטה דדרש שהיא גבורי כח לכן היא בחי' כותרת היא כתר דנעשה ונשמע וכאמור. ואמר כותרת מלמעלן כי אף שהוא מצד האדם, אף על פי כן היא גם כן מלמעלן מצד השי"ת וכמ"ש (קידושי ל:) אלמלא הקב" עזרו אינו יכול לו. כי האדם מצ"ע בלי סעויא מצד השי"ת לא יכול להתגבר על יצרו להיות מכלל גבורי כח. וכן שבת שהיא בסיס הוא מלמטן. דאף שכל עיקר קדושת השבת הוא מצד הקב"ה אף על פי כן צריך האדם מצדו להתעורר קצת ולעשות הכנה לקדושת השבת וכמ"ש (שיר השירים ה׳:ב׳) פתחי לי כפתחו של מחט ואני אפתח לכם וגו' דאחר כך כפי הכנת האדם השי"ת מאיר לו יותר ויותר אבל ההתחלה צריך להיות מצדו. וזהו את שבתותי תשמורו היא מצד האדם השמירה, ואחר כך ומקדשי שהוא בחי' מקדש מצד השי"ת ואחר כך תיראו הוא בחי' יראה עלאה כי הרבה מדרגות יש במדה זו וכמ"ש (ברכות כח:) הלואי יהיה עליכם מורא שמים כמורא בשר ודם וא"ל ותו לו וכו' וכן עד למעלה וזהו ומקדשי תיראו שהוא בחי' מקדש היינו קדושת שבת בחי' יובל וכשי"ת:
3
ד׳ושבתה הארץ שבת לה' וגו'. פירש"י לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית, הכוונה כמו בשבת בראשית שאין השביתה בשביל מנוחת גופו לפוש מעבודתו. כמ"ש במד' (שמות רבה פ"א) שאמר משה לפרעה מי שיש לו עבד ואם אינו נח יום א' בשבוע הוא מת וכו' רק השביתה הוא מחמת שצוה הקב"ה לשבות ולנוח בו כמ"ש במדרש (ת' בראשית משאלתות) נחו בי' כשם שנחו בי' אנא והיינו לשם ה' ולא לטובת עצמו, כמו כן בשביעית לא יהיה השביתה כדי לבור את השדה שנה אחת כדי שתוסיף תת כחה בשאר השנים כדרך האכרים כדי שתהיה השביתה לשם ה' מחמת ציווי הקב"ה, וכבר הק' הרמב"ן ז"ל שהרי כל המועדים צריך להיות המכוון לשם ה' וכן כל המצות, אך הענין דבכל המועדים כ' שבתון ולא נכתב שבת שבתון רק ביום הכפורים והוא דקדושת שבת קביעא וקיימא מהשי"ת, מה שאין כן המועדים דישראל קבעו לחדשים ומקדשי למועדים (וכמ"ש פסחים קיז:) וישראל אין בכחם לעשות שבת רק שבתון, שהוא שבת הקטן, שכן מורה הנ' על הקיטון כמו גזירת אישון מאיש (ונת' בפ' ויחי מ' ג') רק ביום הכפורים שהוא כנגד קדושת השבת שכן יש ו' ימים בחגים ב' דפסח שבועות ור"ה וסוכות ושמיני עצרת והם כנגד ו' ימי המעשה. ויום הכפורים נגד קדושת השבת שנתן השי"ת כח לישראל להכניס קדושת שבת גם כן, ולכן נקרא יום הכפורים שבת שבתון שישראל מכניסים קדושת השבת ליום זה שאסור במלאכת אוכל נפש גם כן בשבת (וכ"כ מהרש"א בח"א ריש יומא). זולת פסח שנקרא גם כן שבת סתם, כמש"נ וספרתם לכם ממחרת השבת והוא מטעם דאז היה הגאולה מצד השי"ת שלא היו ישראל ראוים אז לגאולה (ונת' במ"א). והנה בפ' זו כ' ג' פעמים שבת, ושבתה הארץ שבת לה' וגו' וזהו קודם האזהרות לאדם ואחר כך כ' האזהרות שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' ואחר האזהרות כ' שבת שבתון יהיה לארץ והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו'. הג' שבתות מרמזים כמו הג' קדושות שיש בשבת בג' הסעודות והם עצמם המרומזים בג' קדושות דכלי מעלה, קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתי' קדיש על ארעא וכו' קדיש לעלם וכו' (כמשנ"ת כ"פ) ושבתה הארץ שבת לה' הראשון מרמז נגד ק' קדיש בשמי מרומא עלאה שהקדושה הוא מצד השי"ת כמו קדושת עתיקא כי השביעי חביב לפני הקב"ה שבת בימים ושביעית בשנים וכו' כמ"ש הרמב"ן, וכ"ז נאמר קודם האזהרות לאדם במלאכות דהארץ מעצמה תשבות על ידי שהוא שבת לה', ואחר כך כתיב ובשנה השביעית שבת שבתון מרמז כמו בשבת שכ' שבתון ופירש"י ז"ל מנוחת מרגוע ולא מנוחת ארעי, והיינו מנוחת קבע מדרגת יעקב ז"א מדת אמת שתכון לעד שיהיה הקדושה בקיום לעד ובקביעות וזהו קדיש לעלמי עלמיא ובזה כ' גם כן שבת לה' שגם זה מצד השי"ת דב' קדושות דשבת דיומא ע"ק וז"א שהם מצד השי"ת. וכאן חשיב מעילא לתתא, והקדושה הג' הוא מש"נ שנת שבתון יהיה לארץ ולא נאמר כאן שבת לה' ואמר רק לשון שבתון בלבד והוא אחר כל האזהרות לאדם אמר ל' שבתון היינו הקדושה שמצד האדם, ולבסוף הכל והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וע"ש ברמב"ן הרגיש דאין השבת נאכל, אבל הכוונה היינו שהפירות שביעית יכניסו בהם קדושה כמ"ש בגמ' אוכלו בקדושת שביעית, ולמדו מלה"כ כי קודש הוא שאין מועיל בהם פדיון ותוספת דמיהם (סוכה מ:) והפירות יכניסו קדושה בלב האוכל גם כן. [ושביעית דומה לשבת ונקרא תחלה שבת לבד דהתחלת הקדושה מעתיקא היא מהשי"ת עצמו שהוא במרומא עלאה, מרומם מהשגת אדם בעולם הזה כלל]. ואחר כך שבת שבתון שלהיות נקבע בלב הקדושה גם כן אחר כך, כי עיקר מצות השביעית היא שידע האדם כי הכל של השי"ת וכמ"ש אחר כך ביובל כי לי הארץ כי גרים ותושבים וגו' ודרש בתו"כ אם שלכם שלי אז שלי שלכם ואם אין שלכם שלי די לעבד שיהיה כרבו והיינו אם תשמרו מצות שביעית ותכירו שלכם שלי אז יהיה שלי שלכם ואתן לכם את הארץ. ואם אין שלכם שלי ולא תשמרו שביעית אז דין לעבד שיהיה כרבו. וגרים ותושבים אתם עמדי ואני ואתם נלך בגולה כמש"נ אז תרצה הארץ את שבתותיה ועל זה היה גלות בבל, ואף שזה נאמר ביובל רז"ל (שם בגמרא) למדו שמיטה מיובל מפ' כי קדוש הוא דכתוב ביובל והיינו דשביעית ויובל עניינם אחד. ובשביעית עצמה שמפקיר שדהו מכיר דלה' הארץ, ולהיות נקבע זה בלבו גם אחר כך כשישוב לעבוד הארץ שלא ישכח אחר כך עז"א דהוא שבת שבתון דמצד חיבור ב' הקדושות נקבע בלב. ואחר כך א' על האזהרות לאדם דמצד זה נק' שבתון מה שהאדם מקדש ועז"א אחר כך והיתה שבת וגו' כנז"ל דאכילת הפירות מכניסין קדושת שבת בלב האוכל כמו אכילת השבת:
4
ה׳בזה"ק (ר"פ בהר) ר"א פתח זאת תורת העולה וגו' האי קרא בכ"י אוקימנא דהיא סלקא ומתחברא במלכא קדישא בזווגא שלים כו' עש"ב. שייכות הפתיחה לפ' זו הוא מ"ש בסוף ושבתה הארץ נייחא ודאי שבת לה' שבת לה' ממש. והיינו דארץ מ' מלכות (כמ"ש בזח"ג רמ"ו ב' שכינתא אתקרי ארץ דקב"ה הה"ד והארץ הדום רגלי) שבת לה' ממש פי' רח"ו שבת מלכות לה' ת"ת והיינו זוויגא שלים דקשיא לי' מש"נ ושבתה הארץ שבת לה' דהוא מיותר. ואם על מצות שמיטה קאי הא בתר הכי מפרש לי' קרא וכאן לא נזכר עוד מצות שמיטה. וזה גם כן קשיא לי' להתו"כ המובא ברש"י ודרש שבת לה' לשם ה' היינו שהמכוון יהיה לש"ש (כמש"נ לעיל במ"ד) בהשביתה ולא לצורך עבודת הקרקע לטובת השדה ואח"ז מפרש שהנייחא תהיה בשנה השביעית, והזוהר הקדוש מפרש דקאי על ארץ עליונה ושבתה הארץ כנסת ישראל שבת לה' שיהיה זוויגא שלים וזהו המנוחה עדש"נ ומצאן מנוחה וגו' וכמו שהאריך, והיינו על ידי אכילה שהיא בקדושה כקרבנות שנקראו לחמי לאשי. ולא רק כשירי מנחות שנאכלין לכהנים רק כאכילת מנחות עצמן והיינו מזונא דחברייא אינון דמשתדלי באורייתא כו' מאתר עלאה יקירא על כולא, ואקרי חכמה כו' הה"ד החכמה תחיה בעליה. (זח"ב סא ב ובזוהר הקדוש פ' זו ק"י ע"א) ואית אחרנין דאורייתא דלהון כאכילת מנחות עצמן ולא שירי מנחות ואית אחרנין דאורייתא דלהון אכילת קדשים וכו' והיינו לכו לחמו בלחמי נהמא דאורייתא דבכתב וכו' (כמ"ש בזח"ג רע"א ב'). וכן אכילת שבת נקרא סעודתא דמלכא כאכילת מזבח כקרבנות עצמן (כמש"נ במ"א):
5
ו׳ואח"כ תו פתח ר"א כי תקנה ע"ע וגו' ומשמע שיש לפתיחה זו שייכת למ"ש למעלה, ואמר בגין דכל ב"נ דאתגזר כו' אית לי' נייחא בשמיטה כו' כמה דשבת כו' ה"נ שמיטה נייחא דכלא נייחא הוא דרוחא וגופא ת"ח ה' נייחא היא דעלאי ותתאי ה' עלאי ה' תתאי נייחא דעלאין נייחא דתתאין וכו' והיינו דלעולם הבא איתא במשנה כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ, ואיתא בזוהר הקדוש (וארא כ"ג א) וכל מאן דאתגזר איקרי צדיק והיינו שזוכה לעלמא דאתי שהיא יובל שבת עלאה. וזוכה לזה על ידי שבת תתאה שהיא מדת היראה. וכמ"ש בזוהר הקדוש (הק' ה' ע"ב) דאיהי יראה ושריא בה יראה, והוא מדת יוסף הצדיק שאמר את ה"א אני ירא ואמר דגם שמיטה היא מדת מלכות, שמקבל עליו מלכות שמים ושובת כל השנה. ועל ידי זה זוכה לשבת עלאה שהיא יובל. והנה מה שהאם נמכר לעבד היא על ידי פגם הברית כמו שמצינו (ב"ר פ' פ"ב) נלך ונתפס דרכו של עולם כנען שחטא לא לעבד נתקלל. והיינו דפגם חם היה בזה ששימש בתיבה באיסור ויצא כנען מפוחם וכמ"ש (ב"ר פל"ו ובגמרא סנהדרין קח:) וכן איתא למ"ד רבעו כמ"ש בגמרא (שם ע.) וסברו השבטים שיוסף שאמר עליהם שנושאים עיניהם בבנות הארץ כמ"ש (בב"ר שם) והם ידעו שהם נקיים מזה, חשבו שיוסף פגום ח"ו בזה וכמ"ש (קידושין ע.) במומו פוסל ומכרוהו לעבד. וכן כל הגליות הם על פגם זה. והי' גלות ראשון במצרים ערות הארץ. ויוסף שהיה מרכבה למדת צדיק נתברר שם על ידי הנסיון. ויוסף גדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו (כמ"ש שיר השירים ד' א) ואמר אחר כך עבדים פטורים מעול מלכות שמים כיון שיש עליו עול בו"ד ואמר דעול מלכות שמים בקדמיתא היא דכלא. והיינו כמש"נ מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה, וזש"נ ראשית חכמה יראת ה' ודא מלכות שמים כאמור. בגין דבהאי עייל לשאר קדושה כו' בג"כ בזאת יבא אהרן אל הקדש כ', והיינו דחכמה קודש עלאה איקרי (כמ"ש זח"ג רצ"ז רע"א) וזאת היינו מדת מלכות (כמ"ש זח"ב ל"ז רע"ב) וז"ש בזאת יבא אהרן אל הקודש וזש"נ ראשית חכמה יראת ה'. ושמיטה גם כן זאת כאמור. ולכן הע"ע בשמיטה שלו שהוא שנה שביעית מקבל עליו עול מלכות שמים ויצא לחפשי, ואמר אחר כך שאם הוא משוקע ח"ו כ"כ עד שאמר אהבתי את אדוני וגו' והגישו אל האלקים לגבי אתר דפגום לי' דה"נ אלקים איקרי והיינו דינא דמלכותא דינא (כמ"ש זה"ק משפטים קי"ח א') חל הדלת או אל המזוזה דהאי אתר פתחא היא דלעילא והיא פתח האוהל (כמ"ש זח"ב לו א' ימ א צח ב) ומזוזה תיקרי ופי' רח"ו ז"ל מהרה גימ' שם א"ד וגימ' דינא בהיפוך אתוון (כמ"ש בזהר משפטים שם) וז"ש דהאי אתר פתחא היא דלעילא עדמש"נ פתחו לי שערי צדק. צדק מלכותא קדישא. ואחר כך אמר את אזנו אמאי הא אוקמוה. אבל שמיעה תלוי בהאי אחר עשייה לעילה. והק' רח"ו ז"ל דבכ"מ בזהר משמע דשמיעה בבינה ועשייה במלכות וכאן אמר שמיעה במלכות ועשייה לעילא. אך הענין עפמ"ש במ"ש בפירש"י משפטים ממכילתא אזן ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע כו' אזן ששמע על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים כו'. (וכ"ה בגמרא קידושין כב:) ואף שהשמיעה היה כהוגן, אך שמיעה היא שיכנס ללב כמש"נ שמעו ותחי נפשכם ואם היה השמיעה כהוגן לא היה עובר ע"ז שהיה מקבל עליו עול מלכות שמים כהוגן, ולא היה מקבל עול בו"ד (ונת' במ"א). וז"ש דשמיעה תלוי בהאי אתר במלכות:
6
ז׳ומ"ש עשייה לעילא, אף דבודאי עשיה מדת מלכות, שהוא עולם העשיה, אך כאן מדבר מענין נעשה שהקדימו ישראל, לנשמע, והנה בגמרא (שבת פח.) נמשלו ישראל לתפוח מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע, המשיל הנעשה לפרי, ונשמע לעלים, ואשכחן (חולין צב.) אשכולת שבה אלו ת"ח עלין שבה אלו ע"ה כו' ליבעי רחמי איתכליא על עליא כו' הרי דנעשה גדול מנשמע וכן בזוהר הקדוש (ח"ג צב ב) ושמרתם דא שמור ועשיתם דא זכור, וזכור גדול משמור כידוע (מזה"ק ח"ב צב ב) ושמרתם היינו נשמע (וכן נד' בתו"כ ושמרתם זה משנה) ומכ"ז מוכח שעשייה לעילא בבינה. והוא כמ"ש במ"ש בגמרא (ברכות לה:) דמוקי לקרא ואספת דגניך גו' באין עושין רצונו של מקום. והוא פלא שהרי הפר' מדבר והיה אם שמוע וגו' אל מצותי וגו' (וכמו שהק' במהרש"א) גם לעיל מינה מוקי בגמרא להאי קרא בעושין רש"מ וכמו שהק' בתוס', ואמרנו דכאן מדבר בעושין מצות ה' אחר השמיעה כמש"נ תשמעו אל מצותי והיינו כר' ישמעאל חורש בשעת חרישה כו' ובו כ' ואספת וגו' על ידי עצמן, ועושין רצונו של מקום היינו כדרשב"י שעשה רצונו של מקום אף שלא נצטוה כיון שכך היה הבריאה שיהיה רק לשמש את קונו, (ונת' במ"א) וזהו נשמע היינו כר"י, וכמש"נ והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונעשה היינו כרשב"י נעשה קודם לנשמע. רק מה שהוא רצון השי"ת, והוא בחי' המלאכים עושי דברו והדר לשמוע. ועשייה כזו נמשל לפריו, שהם ת"ח אשכולות שבה, והוא קודם לעליו ועשוי' כזו הוא בבינה. דכל ענין הקדמת נעשה לנשמע אמרנו שהמכוון היה שעל ידי החשק לד"ת נעשה הד"ת, כענין מ"ש (סנהדרין צט:) כאלו עשאו לד"ת ועשיתם אתם (ונת' ל"ג בעומר מ"ח). וחכמה היינו ד"ת וכמ"ש (בחז"ג פ"א רע"א) לאו חכמתא בלא אורייתא ולאו אורייתא בלא חכמתא וכלא חד. וכמ"ש (ב"ר פ"ג) ה"פ אורה שבמאמר יהי אור, שהוא כנגד מדת חכמה כנגד ה' חומשי תורה, הרי דתורה היא חכמה. ולהוריד הד"ת למטה היא בינה. וז"ש בזוהר הקדוש ובגין דישראל כו' והוו ברחימו דלבייהו לאתקרבא לקב"ה אקדימו עשייה לשמיעה, וע"ז קאי מ"ש עשייה לעילא דהא שמיעה בקדמיתא ולבתר עשייה. והיינו דראשית חכמה יראת ה' ומצד האדם מה ה"א שואל מעמך כ"א ליראה. וז"ש שמיעה בהאי שמיטה תליא שהיא קבלת מלכות שמים וכאמור:
7
ח׳ואמר אחר כך בזוהר הקדוש ועוד הוא פנים להאי שמיעה יתפגיס שמיעה דילי' וישתאר פגימו בי' וכו'. וכ' רח"ו ז"ל יש לתמוה מאד כי רציעת האזן אינו פגם בשמיעה שהיא בתנוך ואינו מזיק לשמיעה ולהזוהר הקדוש היה לנו לעשות לו סם שיפגום שמיעתו, ויתכן עפמ"ש (כתובות ה:) מפני מה אזן כולה קשה ואלי' רכה שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אלי' לתוכה, והנה בישראל לא נפגם השמיעה ח"ו. וכמ"ש (ברכות יז.) גלוי וידוע שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה והרי שומעין הטוב דבר ה'. (וכ"כ במדרש (דבר"ר פ' ג') שמע ישראל למהד"ד למלך וכו' אמר להם משה אבדתן נעשה שמרו נשמע כו'). והיינו דאף כשהם בשפל המדרגה מ"מ נקראו ארץ שהוא שכינתא דאתקרי ארץ דקוב"ה (כמ"ש בזח"ג רמ"ג ב') רק השאור שבעיסה מטעם את האדם לשמוע אף לרע של היצר הרע. וזה הפגם באליה ותנוך האזן שאינו סותם התנוך באלי' שלא לשמוע את הרע. וז"ש יתפגים במיעה דילי' היינו מה ששמע אף לרעה ולא סתם האזן בהאלי' כנ"ל, וענין השמיעה היינו שלא לשמוע לההיפוך ח"ו ובזה יתפגם באלי' דהיא השמיעה:
8
ט׳ואמר בזוהר הקדוש למעלה שמיטה נייחא הוא דרוחא וגופא. ולא אמר דנשמתא. דנשמה בבינה וכמ"ש רח"ו ז"ל ואמר נייחא דגופא בפשטות שנחין מעבודת הקרקע שזה היה עיקר עבודתן אז. ונייחא דרוחא עפמש"נ לנפש חי' ומתרגמינן לרוח ממללא והיינו בד"ת. והוא שכמו בשבת יש בו השפעה מד"ת ולא נתנו שבתות רק לעסוק בתורה (כמ"ש בירושלמי פט"ו דשבת) ושבת יעשה כולו תורה (כמ"ש ריש סא"ר) כן שנת השמיטה ניתן לישראל שיהיו פנוים כל השנה לעסוק בתורה וז"ש נייחא הוא דרוחא וכו' וזה מ"ש שבת לה' ממש, והיינו דבשבת משיג האדם היראה וכמו שנקראו ישראל בשבת יראי שמי כמ"ש (תענית ח:) והיינו שהוא מדת היראה עול מלכות וזוכה לד"ת שהוא ו' אות אמת (זה"ק ר"פ ויקרא) אמת זו תורה (כמ"ש ברכות ה:) וכן שמיטה משיג עול מלכות שמים וזוכה לד"ת נייחא דרוחא והיא זיווג קובה"ו ו"ק וזהו שבת לה' ממש ואמר ה' עלאה כו' ה' תתאה כו' דא שמיטה ודא יובל וכד מסתכלין מילי כלא חד, והיינו דכמו דשבת דמעל שבתא דאיהי יראה ושריא בה יראה והסעודתא דחק"ת קדישין, ומ"מ זוכה להמשכה מעתי"ק למדת מלכות ועדמ"ש (בזח"ב רכ"ג ב) א"ה בינא דרגא דילך ואמאי אוקמוה ונתן ההוד למשה כו ס"ל ה' סלקא לך אות יו"ד ה' זמנין עשר לחמשין הרעין דבינה כו' ואוף הכי כל"ה נטילת להו כלהו כו' ועל ידי השבת תתאה זוכין לשבת עלאה שהיא בינה, וכמו כן מצינו שמיטה שנדרש (מ"ר ר"פ ויקרא) גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכתוב מדבר כו' ושם כ' עושי דברו לשמוע בקול דברו מקדים עשיי' לשמיעה (כמשנ"ת למ"ג) והיינו שהשומר שמיטה זוכה על ידי היראה שהם גבורי להקדים עשייה לשמיעה לזכות לעשייה שהיא לעילא יובל, כמו שהקדימו ישראל נעשה לנשמע דכמו בשבת הישראל על ידי האמונה שמאמין בה' ומשליך עסקיו לכבוד שמים ושובת א' מז' מכל השנה על ידי זה זוכה לשבת עלאה ועתי"ק אתיא לסעדא בהדה, כן בשמיטה שהיא גבורי כח דחמי חקלי' ביירא על ידי זה זוכה לעשייה שהוא לעילא יובלא. וכן נדרש בזוהר הקדוש (פ' זו קי ע"ב) בטח בה' ועשה טוב על שנת השמיטה. ובגמרא (שבת קיח:) נדרש פ' זה על השבת דכ' והתענג על ה' וגו' ענג זה א"י מהו כו' זה ענג שבת. דשניהם באים על ידי הבטחון ואמונה. ויכולים לזכות להמשיך משבת עלאה עשייה לעילא וכאמור, וכן בשבת דאיתא במדרשים בשבת א' נגאלין ובגמרא שם שני שבתות. ואמרנו דהיינו שבת עלאה ושבת תתאה ושבת עלאה מיד נגאלין. ומי שזוכה לזה הוא בפרט נפשו מיד נגאל (ונת' כ"פ):
9
י׳ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך וגו'. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' וגו'. ורש"י הביא מתו"כ שבת לה' כשם שנאמר בשבת בראשית ורש"י הוסיף על לשון התו"כ לשם ה', וכבר הק' הרמב"ן ז"ל שהרי כל המועדים צריך להיות המכוון לשם ה'. ובתו"כ נדרש זה על שבת לה' השני. והענין שק' בפסוק דכ' ושבתה הארץ שבת לה'. ואמאי קאי, דאא"ל דקאי על מצות שמיטה שזה הוזכר אחר כך. גם לשון הכ' כי תבאו אל הארץ ושבתה הארץ ק' הא בכניסתן לארץ ישראל לא שבתו תיכף שהרי אחר ז' שכבשו וז' שחלקו מנו ו' שנים ואחר כך שמיטה (כמ"ש עירובין יב:) וזה שהק' להתו"כ. וזה שדרש שבת לה' כשם שנאמר בשבת בראשית דאיתא בגמרא (שבת סט:) מר סבר כברייתו שלעולם ומ"ס כאדם הראשון. והיינו דהשי"ת ברא ו' ימי המעשה ואחר כך שבת ואחר כך ביום ו' היה קלקול הנחש וניתן לאדם הראשון השבת שיוכל לתקן הקלקול, ואחר כך היה לו שיהמ"ע. שעל ידי קדושת השבת יוכל לתקן ימי המעשה שיהיו בקדושה וזה כאדם הראשון. ואם היה זוכה לתקן בשבת כתיקונו היה אז עולם התיקון כמו שיהיה לעתיד. ובמ"ת בלוחות הראשונות דכ' אני אמרתי א' אתם דלא הוו מייתי (כמ"ש ע"ז ה.) ומהס"ת נתבטל היצר הרע שהוא המה"מ (כמ"ש ב"ב טז.) כ' כי ששת ימים וגו' עדמ"ש (בשאלתות הובא בתנחו' בראשית) נוחו ביומא דשבתא כי היכי דנחו בי' אנא והיינו שיהיה בשיהמ"ע רק לעמל תורה ואחר כך השבת בראשית שבת קדושה קביעא וקיימא מצד השי"ת, אך אחר הקלקול כ' בלוחות שניות וזכרת כי עבד היית וגו' לעשות את יום השבת והיינו שיהיה הקדושה מצד ישראל וזהו מה שנקרא השבת תחלה למקראי קודש. וזהו זכר ליציאת מצרים (ונת' כ"פ) וכן אה"כ כאן שבתחלת כניסת ישראל לא"י ושבתה הארץ שבת לה' שיהיה תמיד כשבתות שיהיו פנוים רק לתורה ועבודה כמו בתחילת הבריאה ואני נבראתי לשמש את קוני (כמ"ש קידושין פב.) ומלאכתן נעשית על ידי אחרים וכמו במתן תורה אני אמרתי א' אתם וגו', אך אחר כך כ' שש שנים תזרע שדך וגו' ואספת את תבואתה ובגמרא (ברכות לה:) ובזמן שאין ישראל עושין רצש"מ מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנ' ואספת דגנך, וק' שהרי זה כ' בפ' והי' אם שמוע וגו' וכבר אמרנו דודאי מצותו של מקום לעסוק במלאכה ו' ימים. ולשבות בשבת, שאחר הקלקול הריעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי ונצרך לעמל במלאכה גם כן כר' ישמעאל, אך רצש"מ בתחילת הבריאה שיהיה האדם פנוי רק לתורה כרשב"י כמו שנברא אדם הראשון קודם הקלקול ואז מלאכתן נעשית על ידי אחרים כמו שיהיה לעתיד. וז"ש שבזמן שאין ישראל עושין רצונו ש"מ רצונ"ו דייקא אז מלאכתן נעשית על ידי עצמן ואספת דגנך. (ונת' במא' ה') וזש"נ כאן שש שנים תזרע כו' ואספת את תבואתה, והיינו כשאין עושין רצונו של מקום וזש"נ ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. ושבתון היינו שבת קטן בנ' הקיטון כמו אישון בת עין (ונת' במא' ד') והיינו כמו בשבת שיש קדושה קביעא וקיימא מצד השי"ת (כמ"ש פסחים קיז:) ומ"מ נקרא תחלה למקראי קודש זכור לקדשו שמור לקדשו וכן בשמיטה גם כן יש קדושה מצד השי"ת וישראל גם גן מכניסין קדושה לשמיטה בקיום מצות שמיטה. וזש"נ שבת לה' כמו שנאמר בשבת בראשית. והיינו כמו באדם הראשון שהיה לו יום השבת ואם היה זוכה היה נתקן הכל כמו לעתיד ועמדו זרים ורעו צאנכם ועכ"פ הועיל להכניס קדושה לימי המעשה שיוכל לזכות בשבת שני' לקדושה יתירה. וכן כאן כשנכנסו לארץ, תיכף ושבתה הארץ שבת לה', ואם היו זוכין היו כולם פנוים רק לתורה ומלאכתן נעשית על ידי אחרים כמו שיהיה לעתיד ועמדו זרים וכו' ואחר כך כ' שש שנים תזרע וגו' באופן שצריך לעמול במלאכה. בשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ היינו קדושה מצד השי"ת ומצד האדם שבת לה' כמו בשבת בראשית:
10
י״אבבעה"ט (ר"פ) סמך מקלל לבהר סיני כו' כדאיתא (בקידושין) שם בן ד' אותיות חכמים מוסרים אותו לתלמודיהם פעם אחת בשבוע לכך סמך לו שמיטה. וצריך להבין הא מלשון הגמרא (שם ע"א.) משמע פעם א' בז' שנים ולאו דוקא בשנת השמיטה. ואיזו שייכות הוא לשמיטה. אך בגמרא שם איתא ואמרו לה פעמים בשבוע ארנב"י מסתברא כמ"ד פעם א' בשבוע דכ' זה שמי לעולם לעלם כתיב וקשה ממנ"פ אם הותר לגלות פעם א' בשבוע יכול להיות פעמים בשבוע גם כן, ואם צריך להעלות איך הותר פעם א' לגלות גם מה זה החשבון פעם א' בז' שנים, או בג' וחצי שנה, אך בתו"כ דרש עמש"נ שבת לה' אשמיטה כמו שנאמר בשבת בראשית וכבר אמרנו דשבת בזמן כמו מקדש בעולם. ובבית המקדש הותר לגלות ולהגות השם באותיותיו כה"ג בק"ק. וכל הכהנים בברכת כהנים, אך יקשה לפ"ז מאי אולמי' שמיטה משבת הא בשבת גם כן לא הותר להגות שם באותיותיו ושמיטה נלמד רק משבת בראשית ואיך יפה כחו ממלמד, והענין דאיתא ברמב"ן ז"ל עה"פ שבת לה' והנה בכאן עוררו אותנו בסוד גדול מסודות התורה כו' וסוד ימותל עולם רמוז במקום הזה כ'ו כי ו' ימי בראשית הם ימות עולם ויום השביעי שבת לה"א כי יהיה שבת לשם הגדול כמו ששנינו בשביעי מה היו אומרים מזמור שיר ליום השבת לע"ל שכולה שבת וכו' והשנים ירמזו לאשר יהיה בבריאת כל ימי עולם וכו' ושמא לזה רמזו אבותינו באומרים נ' שע"ב נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מא', כי כל שמיטה שער בית א' והנה הודיעוהו כל ההוי' מתחלה ועד סוף חוץ מן היובל קודש עכ"ל וכבר הוזכר ברקנטי מס' הבהיר ובשאר מקובלים דמ"ש בגמרא (סנהדרין צז.) כשם שהשביעית משמטת א' לשבע שנים כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה, היינו שמיטה א' שער א', והשי"ת ברא ז' שמיטות ואחר כך יהיה היובל קודש שישוב כל הנפשות לשורשם כמש"נ תשובו איש אל אחוזתו וגו', ובכל שמיטה יהיה ששת אלפים שנה ואחר כך אלף שנה עולם הבא יום שכולו שבת. כי יומו של הקב"ה אלף שנה כמש"נ כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול (וכמ"ש בויקרא רבה פי"ט) ושבת מעין עולם הבא א' מס' מעולם הבא (כמ"ש ברכות נז:) ואחר כך יהיה עוד שמיטה ז' אלפים שנה שער א', עד אחר הז' שמיטות יהיה היובל קודש, ולמשה רבינו נגלו כל המ"ט שערים, הז' שמיטות כל ההוי' מתחלה ועד סוף חוץ מן היובל קודש. וז"ש (ר"ה כא:) נ' שע"ב נבראו בעולם וכולן נתנו למשה חסר א' כו' וכמ"ש הרמב"ן ז"ל. וזש"נ בשמיטה שבת לה' כשם שנאמר בשבת בראשית, והינו דשנת השמיטה כל השנה מעין אלף השביעי עולם הבא. כמו דשבת בראשית מעין עולם הבא, ובגמרא (סוף ברכות) ת"ח אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון, והיינו בשבתות שבאלף השביעי אז יראה אל אלקים בציון וכמש"נ והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני וזהו יראה אל אלקים בציון עדמ"ש ציון משכן כבודך ואז יהיה להם מנוחה. ובבית המקדש לא כ' לעלם דשם הותר לכה"ג בקה"ק וכן לכהנים בברכת כהנים להזכיר את השם באותיותיו, ובר"י כה"ג איתא בגמרא (ברכות ז:) וראיתי את אכתריא' וכו' שם של כתר. ושמיטה שכל שנת השמיטה שבת לה' כמו שבת בראשית מעין עולם הבא, השבתות שבשנת השמיטה כעולם הבא כאלף השביעי והותר לגלות שם המפורש, וז"ש שחכמים מוסרין אותו לתלמודיהם פ"א בשבוע היינו בשבתות שבשנת השמיטה ופעם אחת היינו זמן א', ואמרו לה פעמים בשבוע הוא עדמש"נ וירא א' את כל אשר עשה והנה טוב מאד, וזה נאמר ביום ו' בתוספות שבת ויום ד' ה' ו' מקמי שבתא חשבה האריז"ל שיש בהם הופעה משבת במדרגות נפש רוח ונשמה ויום ו' תוספות נשמה יתירה וכן בימות המשיח שהוא בסוף אלף הששי תוספת שבת, איתא (שבת קנא:) ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה וס"ל להאי מ"ד שאז גם כן לא יהיה יצר הרע ומותר אז לגלות השם. וממילא כנגדו ביום ו' בתוספת שבת שבשנת השמיטה גם כן מותר לגלות. ועז"א רנב"י ומסתברא כמ"ד פע"א בשבוע לעלם כ' דס"ל דימות המשיח גם כן לא יתגלה לגמרי רק באלף השביעי ובימות המשיח יהיה רק הניצוח באו"ה ומ"מ יהיה עוד מציאות מרע שהרי לאדם הראשון בג"ע באותו זמן אף שלא היה לו יצר הרע מכל מקום יכול הנחש לכנס וגרם הקלקול. ולכן סובר דלא הותר לגלות רק פע"א בשבוע זמן א' והיינו בשבתות שבשנת השמיטה, וז"ש הבעה"ט דנסמך שמיטה למקלל דכ' ויקוב וגו' דאז מגלין אותו לתלמודיהן וכאמור:
11
י״בכל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו שנאמר והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך עונג זה אינו יודע מהו כשהוא אומר וקראת לשבת עונג הו"א זה עונג שבת (גמרא שבת קיח:) וקודם ליה כ' בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה ואחר כך כ' והתענג וגו' ומדמוקי קרא דוהתענג בענג שבת מכלל דקרא דלקמי' גם כן מיירי במענג השבת, ומה שייכות הוא לשבת. אך בזוהר הקדוש (פ' זו ק"י ב) וכי תאמרו מה נאכל ר"י פתח בטח בה' וגו' לעולם ב"נ יהא זהיר במארי וידבק לבי' במהימנותא עלאה כו' דשמיטה היא כמו השבת שהוא תכלית שמים וארץ שלזה היה כוונת הבריאה שיכירו כח מלכותו והיינו ביום השבת שאומה שלימה מניחין עסקיהם לכבוד שמים, ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו עדמ"ש (שמות רבה ר"פ כ"ג) נכון כסאך מאז אף על פי שמעולם אתה לא נתיישב כסאך עד שאמרו בניך שירה כו' והיינו שהכירו כח מלכותו, כמ"ש (ויקרא רבה פ"ב) שהם שהמליכוני תחלה על הים ואמרו לי ה' ימלוך לעולם ועד כו' ואז נתיישב מלכותו כמש"ש מה בין המלך כו' לאגוסטות אגוסטות יושב וכו' וכן בשבת ישב על כסא כבודו, וכן השמיטה בא"י שהיה רוב עסקיהם בעבודת השדה וישראל מניחין שנה שלימה מעבודתה לכבוד שמים שמכירין כי לה' הארץ, וכמ"ש (בר"פ ויקרא רבה) גבורי כח עושי דברו בשומרי שביעית הכתוב מדבר כו' ודין חמי חלקי' ביירה כרמי' ביירה ויהבי ארנינא ושתיק י"ל גבור גדול מזה כו'. וע"ז דרש בטח בה' שהוא מבטחון בה'. וכמש"נ וכי תאמרו מה נאכל וגו' וצויתי את ברכתי וגו' וכן בשבת כ' בטח בה' כי שבת הוא חלק שביעית מהשנה וישראל מניחין כל עסקיהם לכבוד שמים. והוא מבטחונם בה' שאדרבה ממה שמכבדין את השבת מתעשרין (כמ"ש שבת קיט.)
12
י״גואמר אחר כך בזוהר הקדוש ועשה טוב הכי תנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא והא אוקמוה ועשיתם אותם כביכול אתון תעבדין להון וכו' והוא עפמ"ש (זח"ג קי"ז א') כביכול כאילו עביד לי' לעילא אמר קוב"ה כאלו עשאני ואוקמוה וע"ד ועשיתם אותם ועשיתם אתם כתיב וכו'. והוא כמשנ"ת (סנהדרין צט:) כאלו עשאו לד"ת כו'. ועפמ"ש (זח"ב ס' א') דקוב"ה תורה איקרי כו' ואין תורה אלא קוב"ה כו' (וכמשנ"ת כ"פ). ואמר בזוהר הקדוש וע"ד ועשה טוב ואין טוב אלא צדיק דכ' אמרו צדיק כי טוב. דטוב היינו אור דכ' וירא א' את האור כי טוב ואיתא בגמרא (סופ"א דתענית) צדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק. וזהו ועשה טוב דהא טוב אתער דעל ידי אמונה זוכה להפעת אור הראשון מהשי"ת כדין שכן ארץ ורעה אמונה וכלא חד שכן ארץ ארץ עלאה וכו' ורעה אמונה דא ארץ וכלא חד כד"א ואמונתך בלילות וכו', וכמ"ש (בזח"ג ר"ל ע"א ברע"מ) איהו אמת ואיהו אמונה והיינו דשבת היא כנגד מדת מלכות אני ה' השוכן בתוך בני ישראל. וכן שמיטה איתא בזוהר הקדוש (קח א) ה' תתאה שבע שנים בלחודוהו דא שמיטה כו', וברע"מ (שם ע"ב) שמיטה שכינתא תתאה וכו' יובל אמא עלאה כו'. וכן נקרא בזוהר הקדוש (הק' ה' ב) דא שבת עלאה ודא שבת תתאה. וזש"כ בפירש"י מתו"כ שבת לה' לשם ה' כמש"נ בשבת בראשית. דאף דכל המצות הם לשם ה'. אך כמו שבשבת בו שבת ויש להקב"ה נייחא בעולמו וכמ"ש (בתנחו' בראשית) ניחו ביומא דשבתא כי היכי דנחו בי' אנא. כן בשמיטה היא שבת לה' שיש להשי"ת נייחא ממה שמכירין כל ישראל כי לה' הארץ. ורעה אמונה שירעה האמונה. היינו דאכילות שבת מביאים מהימנותא שלמתא בלבות בני ישראל. ונקראים סעודתא דמהימנותא שלימתא. וכמ"ש (בזח"ב פח א) דהא תליא מהינותא דלעילא בעתי"ק ובז"א ובחק"ת וכו' ונכנס האמונה בשלימות בסעודות שבת שמכירין שהכל להשי"ת. וכן אומרים בכניסת שבת אחר התפלה כשהולכין לסעוד מזמור לדוד ה' רועי וגו' שמכיר שהשי"ת הרועה ומפרנס וזהו בטח בה' וגו' והתענג על ה' וגו' וכאמור, וכן השיר ליום א' אחר השבת לה' הארץ ומלואה. שעל ידי שבת מכירין שלה' הארץ שקנה וכו' ושליט בעולמו (כמ"ש ר"ה לא.) וכן בשמיטה כ' שש שנים תזרע שדך שכפי שיהיה הכוונה בעבודת השש שנים כן יהיה קדושת השמיטה. וכ' אחר כך וספרתם לכם וגו' שמצות עשה לב"ד הגדול לספור בכל ר"ה שהיא שנה פלונית לשבוע פלונית (כמ"ש בס' המצות להרמב"ם ז"ל) כמו בספירת עומר דמצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי (כמש"ש ה.) כן ב"ד הגדול סופרין בכל שנה. דכל שקרובה לשמיטה יש הכרה יותר כי לה' הארץ. וכן בכל שבוע יש הכרה יותר וכן בכל שנה ושנה עד היובל. וכן באכילת פירות שביעית יש בהם קדושה (כמ"ש סוכה מ.) כמו באכילת שבת (וכמש"נ מא' ד):
13
י״דסעודה שניה דעתיקא כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב פח א) וברע"מ (שם צב א') חשב ג' קדושות שבת שבת דליליא שבת דיומא שבת עלאה וסעודה זו שבת עלאה בינה והכל א' דבינה כולל כל ג"ר, דחו"ב תרין רעין דלא מתפרשין כמ"ש (זח"ג ד' ע"א) ומי שזוכה לבינה זוכה לחכמה ומחיבור חו"ב מוחא ולבא הוא הדעת שהוא פנימיות מכ"ע וכמש"נ אז תבין יראת א' ודעת אלקים תמצא. כשנכנס היראה שהוא ה' תתאה שבת דמע"ש דאיהי יראה ושריא בה יראה כמ"ש בזוהר הקדוש (הק' ה' ע"ב) כשנכנסת למעמקי הלב בינה לבא זוכה לבחי' הדעת. וזש"נ ודעת א' תמצא (ונת' במ"א) וזה ענין מ"ש בתיקו"ז (ת' נה סא ב) ל' אימא עלאה דאיה מגדל עוז שם ה'. ומ"ש דאיהי מגדל עוז נראה המכוון עפמ"ש רש"י (חגיגה טו:) במגדל הפורח באויר י"מ שהיו דורשין גובהו של למ"ד, דהל' למעלה מכל האותיות, דבינה כולל כל ג"ר יתכן עפמ"ש ברע"מ (זח"ג רכ"ג ב) לענין מדת הוד ה' סליקא באות י' ה' זמנין עשר לחמשין תרעין דבינה ואתפשטותא דלהון חסד עד הוד עשרה בכלל ספירה כו' וכמו"כ בינה שהוא כולל ג"ר ועשרה בכל ספירה עולה ל', ובאותיות דר"ע למ"ד ר"ת לב מבין דעת והיא גם כן לכוונה זו דבינה לבא וזהו לב מבין, ודעת היא פנימיות מכ"ע והוא שער הנ' משערי בינה הנגלה לבע"ת (וכמשנ"ת כ"פ). וזהו לב מבין דעת, ובגמרא יש גם כן רמז לזה דאיתא (שבת קד.) כ' ל' כתר לעולם הבא ופירש"י כ' כתר לעולם הבא היינו למ"ד. ואין לו פירוש דהא הל' שימוש ואפשר לומר לעולם הזה וכדומה. אך המכוון כאמור. דכ' מורה על כתר כמ"ש ברע"מ (זח"ג רנ"ו ב') אנכי בי' כתר ובי' אין, ולמ"ד עולם הבא ע"פ האמור דל' בינה והוא עלמא דאתי, וז"ש דעולם הבא היינו למ"ד, וז"ש בזהר חדש (פ' זו) וברזא דשמיטה ויובל קביל קוב"ה צלותא דשרה רבקה רחל ולאה וזלפה ובלהה דהא בכלהו אתרשימן בה"א, דג"א שמיטה ויובל ובגין דחזת רחל דאתרמיז שמיטה ויובל בשמה דלאה והיא לית רשימו דה"א מיד אמרה הנה אמתי בלהה דאית בה תרי. והמכוון עפמ"ש (ברכות טז:) ואין קורין אמהות אלא לארבעה. ואף דזלפה ובלהה גם כן אמהות לשבטים אך זלפה נכללת בלאה ובלהה ברחל, ולכן הב' ההין של בלהה מועיל לרחל. והענין שנקרא אמהות. דכנסת ישראל אימא תתאה ונקראו האמהות אימא עלאה. ונקראו אמהות. ומסיק בזוה"ח סופי' דיובל ברישא דשמא דלאה ובסיפא דשמא דרחל. ואין לו פירוש, רק המכוון כמ"ש בגמרא (יבמות מז.) הוי יודע שהעולם הבא אינו עשוי אלא לישראל וכו' כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל. ולאה בנתה ראש הכנסת ישראל ראובן שמעון לוי ויהודה. ומיהודה יצא משיח בן דוד שיהיה מרכבה למדת מלכות כנסת ישראל. ורחל סוף כנסת ישראל יוסף ובנימין וממנו יצא משיח בן יוסף שיברר את ישראל ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ. שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ומשו"ה הל' שהוא בינה עלמא דאתי כאמור והוא סופי' דיובל נקבע ברישא דשמא דלאה, שהוא בנתה ראש הכנסת ישראל ומשיח מזרעה יהיה ההכנה לעלמא דאתי. וכן נקבע בסוף דשם רחל שהיא בנתה סוף הכנסת ישראל וממנה יצא משיח בן יוסף שיברר שכ"י יש להם חלק לעולם הבא כאמור:
14
ט״וובגמרא (סוף ברכות) ת"ח אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון. ופירש"י מישובה לישובה וממדרש למדרש. והמכוון דחיל היינו ד"ת. ובפשוטו אמרנו עמש"נ אין המלך נושע ברב חיל וגו' דרבנן איקרי מלכים (כמ"ש גיטין סב.) והו"א שיועיל להם הד"ת להנצל מהיצר הרע. ועז"א הכ' אין המלך נושע ברב חיל הד"ת. שאדרבה הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו (כמ"ש סוכה נב.). גבור דהיינו הכובש את יצרו על ידי היראה הגדולה שלו. לא ינצל ברב כח שיש לו שיוכל להתגבר מעצמו על יצרו. שיצרו אל אדם מתחדש עליו בכל יום כמ"ש (קידושין ל:) שכל שמתגבר יותר היצר הרע מתחדש בניצוח יותר גדול כנגדו. רק הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו, שהשי"ת בחסדו לא יעזבנו בידו כמ"ש בגמרא שם (ונת' במ"א) אך לפי האמור המכוון דחי"ל גי' יוב"ל, וכל א' יש לו עולם בפ"ע כמש"נ כי הולך אדם אל בית עולמו כמ"ש (שמות רבה פנ"ב ועיין שבת קנב.) והיינו דשבת מעין עולם הבא א' מס' לעולם הבא (כמ"ש ברכות נז:) וכל צדיק וצדיק כפי קדושת השבתות שהיה לו בעולם הזה כן יהיה לו בעולם הבא הנייחא שלו, וז"ש ילכו מחיל אל חיל, מעולם הבא שהוא קדושת השבת לעולם הבא, ובאמצע יהיה לו קדושת ימי המעשה. והוא דאדם לעמל יולד והיינו לעמל תורה מי שזוכה לזה כמ"ש טובי' לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא כמ"ש (סנהדרין צט:) ומי שאינו זוכה היא לעמל מלאכה, דהיינו מעשה המצות כמו מלאכת המשכן שהם מלאכה בפועל, וכן כל מעשה עולם הזה כשיש מכוון לש"ש, או לעמל שיחה ואין שיחה אלא תפלה (כמ"ש ברכות כו:) שבודאי לא היה ס"ד שנברא האדם לעמל מלאכה ממש ולעמל שיחה בטילה, וכפי קדושת ימי המעשה שלו בעולם הזה כן יהיה חיל. ובימים אלו יעלה במעלות, ומי שזכה בחייו להיות דרופתקי דאורייתא, וגם בימי החול פנוי לתורה ודמיין לשבתות ויו"ט (כמ"ש רע"מ צו כ"ט ב) ובי' אוקמוה (בפסיקתא ותנחו' שהביא ב"י או"ח סי' רפח) מ"ד בירושלמי (פט"ו דשבת) לא נתנו שבתות אלא להתענג, והיינו דבימות החול הוא לעמל תורה בעמל ויגיעה שבתורה שבעל פה שהוא בא על ידי צער ויגיעה (כמ"ש מתן תורה נח), ובשבת זוכה להשפעה בד"ת בתענוג מצד השי"ת בלא עמל, וכן בעולם הבא הימים שבין חיל וחיל אין להם מנוחה שיעלו במדרגות בד"ת. ובחיל שהוא יובל העולם הבא שלהם יהיה להם נייחא ועונג בד"ת וכל זה יהיה עד יראה אל אלקים בציון, והוא עפמ"ש המקובלים שיהיה ז' שמיטות מ"ט אלפי שנה ובהם יהיה להם העולם הבא שלהם כפי קדושת השבתות של כל צדיק כפי ששמר בעולם הזה ובין חיל וחיל יהי' להם קדושת ימי המעשה כאמור ואחר כך באלף החמישים יובל הגדול יראה אל אלקים בציון שיהיה להם עולם הבא ומנוחה שלימה. (ומה שהק' ממ"ש (סוף תמיד) על אלף השביעי ומנוחה לחיי העולמים כבר נת' במ"א דלחי העולמים יהי' אז מנוחה כיון שלא יהיה היצר הרע) והמכוון א' עם מה שאמרנו דחיל היינו ד"ת שכן יוב"ל הוא ד"ת. דיו"ד חכמה. ו' אות אמת איקרי (כמ"ש בזוהר הקדוש ר"פ ויקרא) אמת זו תורה (ברכות ה:) ב"ל ב' התחלת התורה. ל' סיום התורה. וכן בס' יצירה ל"ב נתיבות חכמה כ"ב אותיות התורה, וע"ס הם כנגד עשר מאמרות למע"ב. ועשרת הדברות למתן תורה (כמ"ש זח"ג י"א ב) ועשרת הדברות כלל הד"ת וכן כ"ב אותיות התורה כלל הד"ת. וכן אמרנו (מא' ה) דעשייה לעילא. דבינה היינו להוריד הד"ת לארץ שזה היה המכוון במה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע שעל ידי החשק שלנו נעשה להד"ת, וזה בבינה יובל היינו הד"ת, וכן חי"ל היו"ד חכמה, למ"ד בינה כמ"ש בת"ז הנ"ל, והח' איתא (מנחות כט:) דחטרי לגגי' דחי"ת כלומר חי' הוא ברומו של עולם, והיינו למעלה מהשגת תפיסת הברואים שכן מורה רומו של עולם בלא שיעור. והיא שכל הנעלם מכל רעיון, ונמצא בחיל גם כן כולל כל ג"ר כמו יובל ובינה, ומורה גם כן על כל הד"ת כמו יובל, ובשבת תתאה שהיא היראה זוכין גם כן להמשכה מבינה עלמא דאתי, על ידי היראה שנקרא גם כן לב כמ"ש (יומא עב:) ולב אין על מי שאין בו י"ש וכשנכנס היראה למעמקי הלב בינה לבא כמש"נ אז תבין יראת ה', אז זוכין לדעת שהוא השער הנ' מבינה כמש"נ ודעת אלקים תמצא והוא על ידי חיבור חו"ב תרין רעין דלא מתפרשין, וזה זוכין בסעודה זו ונקרא סעודתא דעתיקא, נגד עדן שכולל כל ג"ר, (ונת' במ"א):
15
ט״זועשיתם את חקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח. ונתנה הארץ פרי' ואכלתם לשבע וישבתם לבטח עלי'. הא כבר נזכר וישבתם על הארץ לבטח אך הענין דמש"נ וישבתם על הארץ לבטח, היינו שלא יפחדו מקטרוג היצר הרע, וזה זוכין על ידי שמירת החוקים דברים שאין השכל מחייבם, שיוחקקו הד"ת בלב. ואת משפטי תשמרו היינו דברים שהשכל מחייבן כגון כיבוד או"א שאף או"ה זהירין בהם וכמו שמצינו (קידושין לא.) צאו וראו מה עשה נכרי א' כו' ובמדרש (ב"ר פס"ה) כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו א' ממאה ששימש עשו את אביו כו', אך הם קיימו מצד השכל שחייב אותם לכבד או"א, מה שאין כן ישראל שמקיימין אף מצות השכליות רק לקיום מצות הבורא ית"ש, וזש"נ ואת משפטי תשמרו משפטי דייקא וזש"נ מגיע דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי, ומשפטים שקיימין בל ידעום היינו שאינם מכניסין בהם הדעת. דעת זה המכיר את בוראו כמ"ש (מ"ר נשא רפ"י) ועשיתם אתם אתם כ' היינו שהם עושים הד"ת, כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג ק"י ב) ועשה טוב כו' ועשיתם אתם כביכול אתון תעבדון להון (ונת' כ"פ) וישבתם על הארץ לבטח שעל ידי זה זוכין שיעקר היצר הרע מלב, אך מ"מ אין בטוח עוד לגמרי שיכול היצר הרע לחזור עוד, שהרי במ"ת נעקר היצר הרע מלב בדיבור לא יהיה כמ"ש (שיר השירים פ' ישקני) ומ"מ חזר יצר הרע למקומו, ועז"נ ונתנה הארץ פרי' ואכלתם לשבע והוא עפמש"נ צדיק אוכל לשבע נפשו, והיינו אכילה בקדושה, כעין שאמר יעקב אבינו ע"ה ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבוש, והיינו שיכיר שהשי"ת הוא הנותן הוא המאכיל הוא המלביש שעל ידי זה יהיה האכילה בקדושה, וזש"נ ונתנה הארץ פרי' מצד השי"ת ולא מצד פעולת האדם והשתדלותו, ארץ שכינתא אתקרי ארץ דקוב"ה הה"ד והארץ הדום רגליו (זח"ג רמ"ג ע"ב) ועל ידי זה ההכרה ואכלתם לשובע צדיק אוכל לשבע נפשו ועל ידי האכילה בקדושה זוכין וישבתם לבטח עליה והיינו שיהיה אתפני יצר הרע מן תמן, וכדש"נ ואכלתם וגו' וישבתם וגו' ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד דהיינו נמי שלא יפחדו עוד מקטרוג ורוגז מלחמת היצר הרע, ולזה זוכין על ידי אכילה בקדושה, וכן בשבת שהאכילה בקדושה אף בהנאת הגוף כמ"ש האריז"ל זוכין להנצל מקטרוג היצר הרע כמש"נ כל שומר שבת מחללו ונדרש (במכילתא יתרו) שעל ידי שבת נשמר האדם מן העבירה ובפרע"ח הלשון שניצול מקטרוג יצר הרע וכאמור:
16
י״זוהארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ וגו'. בבעה"ט כי גרים וגו' סמיך לי' ובכל ארץ וגו' לומר שבכ"מ שגלו שכינה עמהם, וק' דהא הפ' קאי על א"י דכ' ובכל ארץ אחוזתכם דהיינו בארץ ישראל. אך באמת לשון גרים ותושבים קשה לומר על א"י, אף דאשכחן באברהם אבינו ע"ה שאמר גר ותושב אנכי עמכם ונדרש (ב"ר פנ"ח) אם רציתם גר וא"ל מארי ביתא כו' יתכן ל' גר שעדיין לא נתנה לו אז א"י כמש"נ והכנעני והפריזי אז יושב בארץ עד עכשיו מתבקש להם זכות בארץ כמ"ש (ב"ר פמ"א) אבל בארץ ישראל אחר שירשוה לא יתכן לשון גר, גם לשון עמדי צ"ב, גם הקשה לו מש"נ כי לי הארץ דהול"ל כי לי היא וקאי על הארץ שהתחיל הפסוק, יהיא ג' אותיות הארץ ד' אותיות ולכן פי' דקאי על כל העולם כולו כי לי הארץ כל העולם ולעתיד יירשו ישראל כל העולם כולו, וכמ"ש (פסיקתא דר"ח) עתידה ירושלים להיות כא"י וא"י ככל העולם כולו, והיינו שכל העולם יתקדש בקדושת א"י, וא"י התקדש בקדושת ירושלים וזש"נ כי לי הארץ כל העולם כולו ועז"נ כי גרים ותושבים אתם עמדי דאף שעדיין לא זכיתם לירושת כהע"כ עד שיבא משיח, מ"מ כיון שהובטחו ישראל על זה כמש"נ ליעקב אבינו ע"ה ופרצת ימה וקדמה גו' שירש כל העולם שלא במדה (כמ"ש ב"ר פי"א) נקראו ישראל גרים ותושבים אצל השי"ת בכהע"כ ועז"נ ובכל ארץ אחוזתכם היינו בכל הגליות, ונקרא ארץ אחוזתכם עדמש"נ במצרים וישב ישראל בארץ גו' ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד ואמרנו שהפי' שנאחזו בקליפת מצרים ונתקלקלו ומ"מ היה זה הכנה ויפרו וירבו מאד שנעשו כנסת ישראל ס"ר במצרים (עי' ב"ר פע"ט) וזה היה הכנה למ"ת. ושם כ' אנכי ארד עמך וגו' ואנכי אעלך וגו' ומזה למדו (זח"א רכ"ו א) שבכ"מ שגלו שכינה עמהם. ועל ידי כן זכו למתן תורה, וכן בכל הגליות ישראל נאחזין בהם ועל ידי כן מוציאין מהם הנ"ק וכמ"ש (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל כו' אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, ופירשו דקאי על נ"ק שישראל מוציאין בגליות וממילא מתגייר מהם גם כן מי ששורשו טוב וצריך לכנס לישראל, וזש"נ ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ שבכ"מ בגליות שיאחזו ישראל באו"ה על ידי כן גאולה תתנו לארץ להוציא הנ"ק. שבכ"מ שגלו שכינה עמהם (כמ"ש מגילה כט.) וכשהן עתידין להגאל שכינה עמהם. ארץ שכינתא אתקרי ארץ דקוב"ה כמש"נ והארץ הדום רגלי (וכ"ה בזח"ג רמ"ג ב). וזה הסמיכה למש"נ כי גרים ותושבים אתם עמדי כמ"ש בבעה"ט:
17
י״חולא נתתו לגויי הארצות כו'. זה פשוט דהמתנה דשבת רק לישראל (כמ"ש שבת י:) ועכו"ם ששבת חייב (כמ"ש סנהדרין כח:) אבל מ"ש וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים, דמשמע דשביתת שבת תלוי בברית מילה, יש להבין, אך בזוהר הקדוש (פ' זו קח א) איתא בגין דכל בר ישראל דאית בי' רשימא קדישא אית לי' נניחא בשמיטה כו', והוא כמ"ש בזוהר הקדוש (לק' קיא א) על עבד כנעני שהוא מסטרא דחם דגלי עריין דאתמר עלי' ארור כנען וגו' והיינו כמ"ד (סנהדרין ע.) רבעו, או עפמ"ש (שם קח:) ששימש בתיבה וזה היה להם גילוי עריות שנאסר להם בתיבה, ומזה יצא כנען עבד עבדים. וז"שד דכל ישראל דאית לי' רשימא קדישא אית לי' נייחא בשמיטה וכדמסיק כמה דשבת נייחא דכלא ה"נ שמיטה נייחא דכלא נייחא הוא דרוחא וגופא, והיינו דבישראל כ' ועמך כלם צדיקים. כל מאן דאתגזר איקרי צדיק (זח"ב כ"ג א'), וצדיק וצדק כחדא אינון כמ"ש (בזח"א קפב ב). צדק מלכות כידוע (ובס"ת לך פ' ע"א) דהא צדק לאו דיורא אלא בהדי צדק. וז"ש דמי שיש לו רשימא קדישא אית לי' נייחא בשמיטה שרומז למלכות, וא' אחר כך בזוהר הקדוש מאי עול מלכות שמים אלא כהאי תורה דיהבין עלי' עול כו' לאפקא מיני' טוב לעלמא כו' ה"נ אצטרך לי' לב"נ לקבלא עלי' עול בקדמיתא כו' הה"ד עבדו את ה' ביראה כד"א ראשית חכמה וגו' ודא מלכות שמים. ולכאורה כיון דשבת מדת מלכות והיינו עול מלכות שמים ואיך אמר דהמקבל עליו עומ"ש אית לי' נייחא הלוא עול הוא היפוך הנייחא. אך הוא כמ"ש כ"פ במ"ש ישמחו במלכותך כו' שהיא כעין מ"ש (סא"ר פ"ג) שמחתי מתוך יראתי. דישראל שמח בקבלת עומ"ש היפוך עול העולם הזה. וכה"א ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם. וזה יש לו נייחא. מה שאין כן הפוגם בריתו שהוא עבד (כמשנ"ת במ"ה) אין לו נייחא, עבד עבדים עבד להאי עבד עולם דאיהו עולמו של יובל. כמ"ש (בזוהר הקדוש קיא א) מה שאין כן עבד ישראל כ' ובשביעית יצא לחפשי והיינו שביעית שלו מ' מלכות (כמ"ש רח"ו ז"ל). ואמר חנם דמשמע בלא עומ"ש אף שלא תיקן הפגם שבשבילו נמכר לעבד. ומ"מ בשביעית דהוא מ' מלכות יצא לחפשי חנם. שישראל קרוים מולים אף הערלים שבהם. ובהיפוך אין הערלה קרויה אלא לשמם (כמ"ש נדרים לא:). ואף ב"נ דפגום יותר ולא ירצה לצאת מ"מ ביובל יצא שאז הוא בחי' שופר גדול. דכ' ובאו האובדים בארץ אשור היינו אף שנטמעו בין העכו"ם. עד שאמרו (יבמות טז:) עכו"ם שקידש בזה"ז חוששין לקדושין שמא מעשרת השבטים היא מ"מ ע"י שופר גדול שהוא בינה יובלא יתעורר ויבא. והנדחים בארץ מצרים. והיינו שיודע שהוא ישראל במצרים שהיו גם כן מצוינים ומכל מקום הי' מוקפים בקלי' וכמ"ש עה"פ גוי מקרב גוי (שוח"ט תהלים מ' קז) שהיו ישראל נתונין בתוך מצרים כעובר שהוא נתון בתוך מעי' של בהמה וכו'. ומי שהוא מוקף כ"כ בקליפה נקרא נדח. מ"מ ע"י יובלא עלאה יצא. מה שאין כן עבד כנעני עבד עבדים לו, ולו לא יועיל אף יובל, וז"ש וגם במנוחתו לא ישכנו ערלים והיינו עכו"ם שאין הערלה קרוי' אלא לשמם, ובשמיטה הוא נייחא דרוחא וגופא (ונת' מא' ה') ובשבת נייחא דכלא אף דנשמתא ובו יוכל לזכות לשבת עלאה (כמ"ש כ"פ).
18
י״טכי לי בני ישראל עבדים וגו'. בזוהר הקדוש (קיא ב') בזמנא דידע לי' ב"נ לקב"ה בארת כלל כדין איקרי עבד דעביד פקודא דמארי' ולית לי' רשו לתפשא בגניזוי וכו' בזמנא דידע לי' ב"נ בארת פרט כדין אקרי בן רחימא דילי' כבן דחפיש בגיניזוי וברזין דביתי' וכ'ו ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ב כה א) כד נפקו ישראל ממצרים כו' וכיון דידעי פקודא דא באורח כלל אתעבידו לון נסין כו' ולבסוף מ' שנין כ'ו כדין אוליף לון באורח פרט הה"ד וידעת היום וגו' היום דוקא דלא הוו רשו מקדמת דנא. כי הוי"ה הוא האלקים דא בארת פרט וכו' (ונת' בארוכה חנוכה מא' יג) וכשמשיג בארת פרט כדין איקרי בן רחימא דילי' דחפיש בגניזוי דמלכא והיינו דברים שכיסן עתיק יומין ומ"נ סתרי תורה כמ"ש (פסחים קיט.) וזה היה רק בשעת מתן תורה בהר סיני דכ' פנים בפנים דבר ה' עמכם, וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב פב א) חמו ישראל הכא מה דלא חמא יחזקאל בן בוזי וכו' ואחר הקלקול נעלם האור עד שלמדם משה רבינו ע"ה לסוף מ' שנין, וזה ענין מ"ש בתו"כ שכל המצות נאמרו כללותי' ופרטותי' מסיני וממנו למדו דכל המצות נאמרו פרטותיהן מסיני דהיו אז באורח פרטב בחי' בן רחימא וכאמור:
19
כ׳ואמר אחר כך בזוהר הקדוש ורזא דמלה תרין דרגין אינון לעילא דאצטרך ב"נ לאתעטרא בהו ואינון רזא דמהימנותא כו' וכלא רזא חדא דמהימנותא וכו' ומסיק מאן דהוי תרוייהו בכללא חדא בחבורא חדא דא איהו ב"נ דאתקין רזא דכל מהימנותא בכללא חדא בלא פרודא כלל כו' דקוב"ה אכריז עלי' כו' אזדהרו בפלניא מהימנא דבי מלכא כו' וקלא אתער יאות הוא ליחיד למיהוי גבי' דיחיד וכו' ורזא דתרין דרגין אלין אשכחנא בחד קרא דכ' ויאמר לי וגו' עבדי אתה הא עבד. ישראל הא בן דכר אינון כללא חדא, כדין כ' ישראל אשר בך אתפאר עי"ש ובתפלה צריך שניהם רזא דעבד דתפלה מ"מ מלכות, ושם אד' דכ' ואם אדונים אני אי' מוראי. וזה רזא דעבד. וכן איתא (תענית ב.) עבודה שהיא בלב זו תפלה וא' (ברכות לה:) דרחב"ד כעבד לפני המלך, וכ' אד' שפתי תפתח. דתפלה בחי' עבד ממדה אחרונה. ורזא דבן בני בכורי ישראל שקשור בשורש כ"ע, במא' בראשית, וזה כ"ע דאיהו כתר מלכות כשהיא בכללא חדא בלא פרודא כלל, וזה יכול לפעול הכל. דכל התפלות על צרכי בנ"א כלולים בג' טובות חיי בני מזוני דלא בזכותא תליא אלא במזלא (כמ"ש מו"ק כח.) ואיתא בזוהר הקדוש (סו"פ אחרי) דהיינו מזלא קדישא עתי"ק שהוא על ה' דייקא דשם הוי"ה מרמז לחו"ב ו' המדות מלכות (כמ"ש רע"מ פנחס רנ"ח סוע"א) וקיצא דיו"ד דלעילא רמיזא לין (כמ"ש זח"ג סה ב) והיינו עתי"ק כידוע מזוהר הקדוש ואדר"ז וזש"נ השלך על הוי"ה יהבך וגו' ותתפלל חנה על ה' על דייקא. וכשהוא זוכה לרזא דבן, בני בכורי ישראל היינו התגלות עתיקא יכול להמשיך שפע חיי בני ומזוני שכולל כל הצרכים, כשזוכה לרזא דעבד ורזא דבן, היינו ממדה אחרונה עד השורש כ"ע דאיהו כתר מלכות, וז"ש בזוהר הקדוש ולאתעסקא יחיד ביחיד כמו הוי"ה אחד כל שם הוי"ה מכ"ע עד ה' אחרונה דאיהי כתר מלכות כן היא כלול מרזא דבן ורזא דעבד דהיא גם כן כולל ממדה אחרונה עד כ"ע דאיהו כתר מלכות, וזהו קדושת שבת דאיתא בזוהר הקדוש (תרומה) קב"ה אחד כו' ברזא דאחד כגונא דילי' למיהוי אחד באחד כו' וזהו מ"ש ישמח משה במתנת חלקו ופי' אבודרהם שזהו השבת שבירר במצרים לישראל כמ"ש (שמות רבה פ' א' וה') ולפ"ז מה נתינת טעם ע"ז כי עבד נאמן קראת לו ואמרנו דהמכוון עפמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב פח א') דמהימנואת דלעילא תליא בג' קדושות של ג"ס שבת, אבל עדיין הול"ל כי נאמן בית קראת לו כמ"ש בכל ביתי נאמן הוא מה זה לשון עבד נאמן וכו' אבל לפי האמור הפ' ישמח משה במתנת חלקו שהוא קדושת השבת למיהוי אחד באחד, כי עבד נאמן קראת לו. עבד רזא דעבד, ולרזא דבן שהיא נאמן בית לחפש בגינזוי דמלכא וכל סתרי' ורזין דביתי' כליל תפארת בראשו תפארת כמש"נ ישראל אשר בך אתפאר תפילין דמארי עלמא כ' בהו ומי כעמך ישראל וגו' (ברכות ו:) שמתפאר בישראל וזהו כ"ע קרקפתא דתפילין, וזהו כליל תפארת בראשו נתת, וקוב"ה מכריז עלי' כו' אזדהרו בפלניא מהימנותא דבי מלכא כו' היא כמ"ש בגמרא (קידושין פא.) דקא מכרזו ברקיע הזהרו בר"מ ותורתו וכו' הזהרו בר"ע ותורתו כו' שהיה היצר הרע יכול לכובשן, אך על ידי דמכרזו עליה הזהרו בפלוני ותורתו ניצולו, ובשבת בכניסת שבת זוכין ליראה שנקראו יראי שמי (כמ"ש תענית ח:) ונופל הפחד על כ"א מישראל, שבת דמע"ש איהי יראה ושריא בה יראה (זה"ק הק' ה' ב') וזהו רזא דעבד ובסעודות. דיממא זוכין להתגלות דעתיקא רזא דבן לחפש בגינזוי דמלכא ורזין דביתא וזהו למיהוי אחד באחד ויכולין להמשיך כל טוב חיי בני מזוני, וכן על ידי שמירת שבת דכ' שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע ואיתא בפע"ח שניצול מקטרוג היצר הרע כאמור על ידי שזכה לרזא דעבד בשבת דמע"ש, ובשבת לרזא דבן:
20
כ״אבפ' זו כתיב שמיטה ויובל ואחר כך מכירת שדות ובתים. ומכירת ע"ע לישראל ולגר ולעקר ואחר כך כ' את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'. וכבר נכתב פ' זה כלשונו בפ' קדושים. ולענין דרשת התו"כ כנגד זה הנמכר לנכרי שלא יאמר הואיל ורבי מחלל שבת וכו' הו"ל להזכיר כאן כל המצות שהרי האדון עובר על כל התורה כולה, ובתו"כ דרש סדר הפרשיות על הנחשד על השביעית וכ"ה בגמרא (קידושין כ.) כמה קשה אבקה של שביעית וכו' ובתנחומא דרש סדר הפרשיות על הגליות וד' מלכיות ומסיק לפיכך הקב"ה אומר למשה בסוף כל הפרשיות הללו רצונך שלא יגלו הזהירם על השמיטות ועל היובלות הוא שאמר בסוף הפרשיות את שבתותי תשמורו וגו' ומשמע לכאורה שדרש שבתותי על שמיטה ויובל. אך לשון תשמורו יתכן על שבת שצריך שמירה כל השבת שבנקל בלי דעת יכול לעבור על מלאכת בורר וכדומה מה שאין כן שמירת שמיטה ויובל שהוא אך במלאכת השדה וכשאינו יוצא לשדהו הוא משומר מלעבור על שביתת הארץ, אך נראה שאמר כאן עצה אחר פ' וכי תשיג יד גר ותושב וגו' שנדרש על ד' מלכיות וכשהן בגלות ושוב אין להם מצות שמיטה לתקן הקלקול כמ"ש אז תרצה הארץ את שבתותי' וגו' ואמר להם עצה את שבתותי תשמורו. שכל עיקר מצות שמיטה היא כדי להכיר כי לי כל הארץ, וכן קדושת שבת הוא גם כן לזה ההכרה שלה' הארץ ומלואה (כמשנ"ת מ"ח) ושמירת שבת יכולים לקיים אף שבתות בגלות בין האומות ובזה יוכלו לתקן עון שמיטה שגלו בשבילה וכמ"ש אלמלא משמרין ישראל שתי שבתות מיד נגאלין (שבת קיח:) ובמדרש (שמות רבה סו"פ כ"ה) ובפסיקתא אי' דבת א' כראוי ב"ד בא. והכל א' (כמשנ"ת כ"פ) דעיקר שיהיה שבת א' כראוי, ואמר ומקדשי תיראו ופי' הרמב"ן ז"ל (בפ' קדושים) שהוא קאי גם כן על שבת וציוה בו שמירה ומורא וכ' יצוה בשבת הגדול שהוא מקדשו וכו' והוא מבואר בזוהר הקדוש (הק' ה' ב') את שבתותי דא שבת עלאה ודא שבת תתאה כו' ומקדשו תיראו דא שבת דמעלי שבתא דאיהי יראה ושריא בה יראה וכו' כדברי הרמב"ן ז"ל ובימיו לא נגלה עוד הזה"ק, והוא דישראל בשבת כמו במקדש דשבת בזמן כמו מקדש במקום (ונת' כ"פ) וכמו דבמקדש נופל הפחד והיראה להבא בתוכו, כן בשבת דכ"א מישראל כמו במקדש נופל עליו הפחד והמורא. כמ"ש במורא גדול זה גילוי שכינה וכן אומרים בשיר של שבת שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו וגו' שתולים בבית ה', היינו דישראל כשמקיימין הג"ס נקראו בני היכלא דמלכא כמ"ש בזה"ק (ח"ב פח ע"ב רנב ב) בחצרות אלהינו יפריחו שהפריחה שהוא בתחילת כניסת השבת הוא גם כן בחצרות אלקינו, וכמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו קט רע"א) והא אשכחנא חצרים דאתמר בי' ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית נוכח בית המלך ובכל אתר המלך סתם דא קוב"ה, והוא כמ"ש במד' (אסת"ר פ"ג) למלך סתם משמע קודש וחול. ואמר בזוהר הקדוש ותעמוד ואין עמידה אלא צלותא נוכח בית המלך נוכח בית המקדש דכל ישראל צריכין לצלאה וכו' למיהוי נוכח המקדש. והיינו כמ"ש (ברכות ל.) יכווין את לבו כנגד בית קה"ק וכו'. ואמר מאן חצר הפנימית תרין אינון חצרות בית ה'. וחצרות היינו עזרות, ונוכח בית המלך היינו הקה"ק, וכשנכנסה אסתר למלך אחשורוש התפללה להשי"ת שתצליח במעשי' להציל את ישראל וזהו ותעמוד וגו'. ובשבת כשמקיימין הם שתולים בבית ה' שהוא התגלות עתיקא דאיקרי אין (זח"ב סד ב) ואיקרי קודש הקדשים כמ"ש בזוהר הקדוש (שם קכא א) והפריחה שהיא בכניסת השבת הוא גם כן בחצרות אלקינו, שתיכף כשמקבל ע"ע קדושת השבת נקרא ישראל יראי שמי (תענית ח:) ואימת שבת על ע"ה (ירוש' פ"ד דדמאי) וכמו דכ' באכילת מעשר בירושלים למען תלמד ליראה ובשבת נדרש בזוהר הקדוש ות"ז (תי' מח) לדרתם דעביד לון דירה בתרי בתי לבא, שאז השי"ת שוכן בתוך בנ"י. ואמר בזוהר הקדוש לענין בתי ערי חומא דתרי בתי אית בלבא אם אינון ממארי תורה אתקריאו בתי ערי חומה דאתמר במפקנא דמצרים והמים להם חומה וגו' והיינו דאין מים אלא תורה (כמ"ש ב"ק יז.) וכן נדרש בגמרא (פסחים פז.) אני חומה זו תורה כו'. לאחרים דלאו אינון מארי תורה אתקריאו בתי החצרים. דאינון דמשתדלין באורייתא הם שבתות ויו"ט כמ"ש (רע"מ צו כ"ט ב') והם תמיד בבית ה' בבתי ערי חומה ואף מי שאינו ת"ח בשבת כל א' מישראל בחצרות בית ה' דאימת שבת על ע"ה. ובשבת כל ישראל כת"ח וכמ"ש במדרש (שיר השירים סו"ס ח') היושבת בגנים כו' אף על פי שישראל עסוקין במלאכתו כל ששת ימים ביום השבת משכימין ובאין לבית הכנסת וקורין ק"ש וכו' וכל ישראל קרוים אז היושבת בגנים:
21
כ״בבסוף פ' זו כ' את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו וגו' ופסיק זה נאמר כצורתו בפ' קדושים. ורש"י הביא מתו"כ כנגד זה הנמכר לנכרי שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות אף אני כמוהו הואיל ורבי עובד ע"ז וכו' הואיל ורבי מחלל שבת וכו'. ולמה נקט דוקא ג' דברים הללו הא רבו עובר על כהת"כ. גם זכר כאן גילוי עריות מה שלא הוזכר כלל בכתוב. אך הענין כמו שאמרנו (לעיל מא' ה') דעיקר הסיבה שנמכר לעבד הוא מפני פגם הברית וכ' ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם. ואם כן יש לדאוג מה יהיה התיקון בזה שנמכר לעבד הרי יוכל להתקלקל ח"ו יותר ויותר וכן מה שנדרש במד"ת הפרשיות על הגליות וגלות מצרים היה גם כן עיקרו על פגם הברית. ומצרים ערות הארץ והלא יוכלו להתקלקל יותר. ובאמת כל הגליות המה רק כאשר ייסר איש את בנו וכמו שפתח במ"ר שמות בפסוק חושך שבטו שונא בנו וגו'. אך שם איתא (שיר השירים ד' י"א) שרה ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה ונגדרו כל הנשים בזכותה יוסף ירד למצרים וגדר עצמו וכו' ונגדרו כל הזכרים בזכותו. וזה שמזכיר התו"כ ענין גילוי עריות שעל זה היה עקיקר מה שנמכר לעבד מפני פגם זה. וצריך לזהר שלא ילמד ח"ו ממעשיו ויהיה ח"ו תקנתו קלקלתו. והורה לו התורה עצות לה איך שיהיה נבדל, והנה יש ד' הבדלות בן קודש לחול. בין אור לחושך. בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה, (כמ"ש פסחים קג:) והיינו שהעצה לההבדלה בין ישראל לעמים הוא על ידי ג' הבדלות אלו, והנה ע"ז לא הוזכר בפ' רק לא תעשו לכם אלילים ורש"י פ' (בר"פ קדושים) אלילים כלא הוא חשוב, ועל מש"נ אלהי מסכה ל"ת לכם פי' שם מתחלה אלילים הם אם אתה פונה אחריהם סופך לעשותן אלהות (וכ"ה בתו"כ שם) ובגמרא (שבת קמט.) דרשו פסוק זה על הדיוקנאות. אל תפנו אל מעדתכם (ונת' קדושים מא' ו) ומצבה אהובה היתה בימי האבות ועכשיו רחקוה. וכן אבן משכית אסור אף להשתחות לגבוה כמ"ש פירש"י ובגמרא (מגילה כב:) והיינו שיוכל היצר הרע לפתות את האדם לשום חושך לאור ורע לטוב ולומר שילמוד ממעשי רבו מה רבו עוע"ז יאמר אף אני אעשה כמותו לגבוה עדמש"נ איכה יעבדו וגו' ואעשה כן גם אני, וע"ז הזהירה תורה שלא ישמע לדברי היצר הרע היושב על מפתחי הלב (כמ"ש ברכות סא.) והיינו שלפעמים מתלבש כמורה דרך ה' לטובה (ונת' כ"פ) ורוצה להשים חושך לאור, וזה נגד הבדלה בין אור לחושך, ואחר כך כ' את שבתותי תשמורו נגד הבדלה שבין יום השביעי לששת ימי המעשה. שהוא השבת שמצד השי"ת שהוא שבתותי דייקא, ואחר כך ומקדשי תיראו נגד ההבדלה בין קודש לחול. והוא גם כן קאי על קדושת שבת כמ"ש הזוהר הקדוש (בהק' ה' ב) דא שבת דמעלי שבתא דאיהי יראה ושריא בה יראה. רק השמירה שמצד האדם, ועל ידי ג' הבדלות אלו יוכל לזכות מצד השי"ת ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי שזה ההבדלה היא מצד השי"ת שהאדם לא יוכל לעזור לעצמו כשהוא מעורב בין העמים אם לא כשה' עוזרו. והעיקר לזה היא שמירת שבת כמ"ש במכילתא עמש"נ שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע שהשומר שבת משומר מן העבירה, ועל ידי זה יוכל להנצל שלא ילמד ח"ו ממעשיו להשתקע יותר בהפגם וכ' או דודו או בן דודו יגאלנו, שזה שיוצא מרשות האדון הוא גאולתו. ועל ידי שמירת שבת נגאל:
22
כ״גדבי מלכא בגילופין. יובן עפמ"ש בגמרא (ברכות נח.) ר' ששת סי נהיר הוו קאזלי כו"ע לקבולי אפי מלכא וכו' חלף גודנא קמייתא והוי קאוושא כו' לא אתי מלכא כו' כי קא שתקא א"ל ר"ש ודאי השתא אתי מלכא וכו' א"ל מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא דכ' צא ועמדת וגו' לא ברוח ה' וגו' לא ברעש ה' וגו' לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה, והנה ג' הימים דבתר שבתא הם הג' בחי' רוח רעש אש רוח אהבה נגד אברהם שנאמר בו אברהם אהבי. רעש היא יראה בחי' יצחק פחד יצחק, אש היא תורה כמש"נ הלא כה דברי כאש וכמ"ש ז"ל (סוף חגיגה) ת"ח כל גופן אש נגד מדת יעקב שמדתו אמת דכ' תתן אמת ליעקב ואמת זו תורה כמ"ש (ברכות ה:) ובשיה"מ צריך לעבוד השי"ת באלו הג' בחינות. אבל בשבת היא בחי' קול דממה דקה ואין צריך לעשות כלום דאז אתי מלכא וזה שיסד האריז"ל בסעודת שחרית ולאו מלתא אוושא שבשבת אין צריכין לג' בחי' הללו כי בבחי' קול דממה דקה ואף מה אמרו ז"ל (ר"ס תדב"א) שבת יעשה כולו תורה היינו במי שבשיה"מ בבחי' קול דממה דקה. אבל מי שעוסק בשיה"מ גם כן בתורה ובכל אלו הג' מדות, אצלו בשבת אין צריך לכלום. ועליו א' (בירושלמי פט"ו דשבת) לא נתנו שבתות אלא להתענג (ונת' במא' ט') ואז אתי מלכא, והעיקר הוא בשלש סעודות שכל תוקף שבת הוא בזמן שמתחלת לצאת. ואז הוא בבחי' אתי מלכא אבל צריך בשמחה גם כן כשמ"נ וגילו ברעדה ואיתא (בתדב"א פ"ג) אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי שמתחלה צריך להיות בשמחה ותיכף יגיע אליו היראה והכנעה והפחד מלפניו ית"ש. ואחר כך הוא יותר בשמחה ועל ידי זה מגיע יותר ויותר אליו היראה וזהו דבי' מלכא ורק דצ"ל בגילופין:
23
כ״דבזה"ח (פ' זו) ר"ש פתח להנחיל אוהבי יש וגו' כ"י זרעא דיעקב כ' ואוהב את יעקב כו' להנחיל אוהבי יש מאי יש רזא דיובל ושמיטה דלא מסר יתהון לשאר עמין כו' וצריך להבין הא כל התורה נמסר רק לישראל ולא לאו"ה ומ"ש יובל ושמיטה. אך באמת רזא דיובל ושמיטה קאמר ולא המצוה, והיינו קדושת השבת, דאי' בזוהר הקדוש (ח"ב ר"ד א) ש' בת ש' רזא דתלת אבהן ובת מתעטרא בהו, וברע"מ (פנחס רנז ע"א) אי' ש' ג' כתרין כח"ב ובת רביעאה לון. והיינו כנסת ישראל מתעטרא ביניהן, והם מרכבה לג' מדות חג"ת, וכל מדה כלול בעשר עד"ש ברע"מ (שם רכ"ג ע"ב) לענין ספי' הוד, והאבות מתעטרין בג"ר דהיינו בבינה וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א ר"ז א) ביעקב דאסתלק גו עלמא דאתי, ובינה כולל כל ג' ראשונות וכמו שאמרנו (מא' ט) וכל א' מהם כלול גם כן מעשר וזה ש'. ואחר כך כמשפיעין קדושתם לכנסת ישראל בית מתעטרא בג"ר (ונת' במ"א), והנה במשנה (סוף עוקצין) דרש מפ' זה שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות כו' והענין חשבון ש"י עולמות דאיתא (בתוספתא זח"א קכ"ג ע"ב) ארבע מאות שקל כסף ת' עולמות והנאות וכסופין בעולם הבא, וכ' ואוצרותיהם אמלא, והיינו דכל צדיק מצדו מברר א"ע על ידי מדת היראה, וזה נקרא אוצרותיהם כד"ש (במ"ר משפטים פ"ל) יראת ה' וגו' משל כו' א"ל חבירו יש לך אפותיקאות ליתן אותן בהם כו' כך כו' אם י"ל יראת חטא כו' המשיל היראה באפותיקאות, ואוצרות הצדיק הם צ' שכן מדה ט' והצדיק מתחיל לברר א"ע ממדת היראה שהיא מלכות, דאיהי יראה ושריא בה יראה כמ"ש בזוהר הקדוש (הק' ה' ב) עד חכמה ט' מדות וכל א' כלול מעשר היא צ', וכן בגמרא (שבת קד.) צ' כפופה צדיק כפוף, ואוצרותיהם אמלא היינו צ' עולמות, ועשר השי"ת מנחיל מצדו מאהבתו להצדיק. וז"ש שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא ויהיה לו הת' עלמין דכסיפין, וזה גם כן נרמז כאן לענין מצות שבת, שהוא גם כן הנחיל השי"ת מאהבתו. וכמ"ש באהבה וברצון הנחילנו שהוא נחלה ובא על ידי האהבה (וכ"כ בזח"ב מ"ז ע"א ומגו רחימיתא דלהון כו' ויהיב לון שבת כו'). וז"ש להנחיל אוהבי זרעא דיעקב. שביעקב כתיב בו שמירת שבת (כמ"ש בבר"ר פי"א) יש דא רזא דיובל ושמיטה, שהיא שבת תתאה ושבת עלאה שי"ן ג' קדושת האבות ומעולם הבא. יו"ד שמנחיל השי"ת מהאהבה, ועז"א דלא מסר יתהון קוב"ה לשאר עמין. והיינו דאיתא (בסנהדרין נח:) עכו"ם ששבת ח"מ. ובמדרש (שמות רה ס"פ כ"ה) משל למלך ומטרונה יושבת כנגדו העובר ביניהם ח"מ. שהיא רק לבא כנסת ישראל שהיא מטרונה:
24