פרי צדיק, בשלחPeri Tzadik, Beshalach
א׳ויהי בשלח פרעה וגו'. כ"מ שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער (מגילה י :) וזה שדקדק במ"ר מי צוח וי פרעה משל למלך וכו' אך יש להבין למה הזכיר כאן שצוח פרעה וי. גם למה נכתב כאן בשלח פרעה וגו' והוה ליה לומר ויהי בצאת ישראל והיה קיצור לשון ובתורה אין אות יתירה ח"ו. אך באמת ידוע שבודאי לא נצרך המכות כי אין מעצור לה' להוציא בנ"י בע"כ דפרעה בלא שום מכה. רק מפני הקטרוגים מה נשתנו אלו מאלו שהיו ישראל מוקפין בקליפה כעובר במעי אמו כמו שנדרש (בפסיקתא) ע"פ גוי מקרב גוי ובמד' (ויק"ר פ' כג) אלו ואלו ערלים וכו' ועל זה הוצרכו המכות להיות נגוף למצרים ורפו לישראל שנתבררו ישראל ובכל מכה יצאו ממדרגה א' בקליפה ונכנסה במדה א' בקדושה מתתא לעילא (ונת' כ"פ) ועל כן הוצרכו ישראל לצאת ברשותו של פרעה. וזש"נ ויהי בשלח פרעה את העם שיצאו ברשיונו מפני שהיו משוקעין וזש"נ ויהי דצוח פרעה וי ששלחתי את ישראל כיון שהיה סיפק בידו שלא לשלחם ולא היו יוצאים בלא רשותו. וזהו ווי באמת גם כן שהיו ישראל משוקעין כ"כ בקליפה שאם היו מתמהמה עוד שעה ח"ו לא היו יכולים לצאת משם. ואף במכת בכורות היה עדיין קטרוגים וכמו שאמרנו במה שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב וגו' שהיה להקלי' כלב נובח מקום לקטרג רק שהש"י לא הניח לקטרג (ונת' בא מא' יב.) וקריעת ים סוף היה בזכות האבות דאז היה גם כן קטרוגים כמ"ש במ"ר (פרשה כא) ובזוה"ק (ח"ב קע ב). ואיתא במכילתא (פרשה ג) ובמ"ר (שם) דבזכותו של יעקב אני קורע להם הים שנאמר ופרצת ימה וגו' והיינו דשם נאמר לו והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו' שמורה שאינם כדאים ע"ד מ"ש (מגילה טז.) כשהן יורדין יורדין עד עפר ובמ"ר פ' זו (פ' כה) כשיגיעו בניך עד עפר הארץ אותה שעה ופרצת וכו' וזה פעל זכותו של יעקב שעוד לא יהיה כזה שישתקעו ישראל ח"ו בקלי' עד שיהיה מההכרח להוציא אותם כרגע כדי שלא ישתקעו לעולמי עד כמו שהיה ביציאת מצרים וכמו שאנו רואים שיותר מי"ח מאות שנה שגלינו מארצנו ואין ישראל משוקעים ח"ו. ובגאולה העתידה כ' כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות שגם גאולה העתידה יהיה בעתיקא שהוא פלא עליון אך להיפך מגאולת מצרים דשם היה לא זכו אחישנה שדלג הש"י על הקץ כדי שלא ישתקעו ח"ו לעולם וכאן יהיה זכו אחישנה לא זכו בעיתה (כמ"ש סנהדרין צח.) דשוב לא יהיה פחד שישתקעו ח"ו לעולם דזה פעל זכותו של יעקב. ואחר כך אמר במ"ר מי אמר וי משה אמר וי וכו' ואיני אכנס עמהן לארץ וכו'. וגם צעקת משה וי הוא שייך למה שנאמר בשלח פרעה שמורה שלא נשלמו ישראל מצדם ולא היו ראוים לצאת ביד רמה בלא רשות פרעה רק בשלח פרעה שיצאו ברשותו וכמו שאמרנו ויצטרכו עוד לגלוית מזה ידע משה רבינו ע"ה שאינו נכנס עמהם לארץ שאם היה נכנס עמהן לא נשתעדו עוד ישראל בשום גלות (כמ"ש במג"ע) ולכן כיון שראה שלא יצאו ביד רמה בלא רשות רק פרעה הסכים ושלחם צוח וי שאינו נכנס עמהם לארץ כאמור:
1
ב׳ובזה"ק משמע דהרגיש גם כן על לשון ויהי ומפרש דקאי על ישראל שהם הרגישו אז חבירו דרוחא ואמרו וי וע"ש (מה א). ומתחיל תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות ומבאר שהיה מסט' דנוקבא דהיינו בחינת היראה וכמ"ש שמעתי שמעך יראתי. בקרב שנים חייהו הב ליה חיין וכו' שגיונות כד"א שגיון לדוד זיני תושבחן וכו' כד נפקו ישראל ממצרים רוחיהון הוה תביר וכו' ב"נ כד איהו שביק פולחנא כדין ידע חבירו דגרמוי חבירו דרוחיה וכו' וקב"ה אסי לון דכ' וה' הולך לפניהם יומם וגו'. מצינו ג' מיני תפלה תפלה לעני תפלה למשה תפלה לדוד. תפלה לעני היינו שאינו מתפלל שיתנו לו מה רק מתנצל ושופך שיחו איך שהוא חסר מכל וכל. ותפלה למשה הוא מצד שהשיג גדולת הש"י ובראותו גודל קדושתו ית' נעשה בעצמו שפל בתכלית השפלות וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' יסוה"ת) וכשהוא מחשב במעשיו וברואיו וכו' מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפילה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. ואמרו (חולין פט.) גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר שיש בהם צד ממשות ואילו במשה ואהרן כ' ונחנו מה לגמי לא נחשב לשום ממשות ותפלתו היה מצד גדלותו וקדושתו שהיה שלם בקדושה והשגה היותר גדולה ועל ידי זה נעשה שפל בעצמו ואמר ונחנו מה נגד קדושת ורוממות אלהותו ית"ש והיה כל תפלתו רק בתחנונים כש"נ ואתחנן אל ה'. וחשב שכל מה שהשיג הוא מצד שהש"י חנן אותו ואיתא במ"ר (ר"פ ואתחנן) וכ"ש (סנהדרין מד.) תחנונים ידבר רש זה משה שהיה רש בעצמו שאין לו כלום. ותפלה לדוד שאמר על עצמו ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם היינו שהיה סבור בדעתו שהוא גרוע מכל ורחוק מהקדושה לגמרי ומלא חסרונות נגד רצונו יתברך כי עליו נא' הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה (מו"ק טז :) והיינו שהיה יחיד שעשה תשובה שמוחלין לכל העולם כולו בשבילו (כמ"ש יומא פו :) והיינו על ידי שמכניס הרהור תשובה בכל לבבות ישראל וכן הכניס הרהורי תשובה בכל ישראל. והיה לבו נשבר בקרבו מחמת שהיא מלא חסרונות ועכ"א שלבד שלא נחשב למאומה תולעת ולא איש עוד היא חרפת אדם ובזוי עם והתפלל לב טהור ברא לי טהור מכלל דאיכא טמא (סוכה נב.) והתפלל שיברא לו ה' יתברך בריאה יש מאין לב אחר לב טהור והיה שפלותו מצד החסרונות. והנה האדם החפץ לקרב עצמו לקדושת הש"י מאיר לו הקב"ה מאור קדושת עתיקא למעלה מהשגת שכל אנושיי ומשיג חיות הקדושה בלא שום מסך מבדיל ומתמלא האדם כולו אורה. וז"ש (בס' הרוקח) אין חוזק כחוזק החסידות בתחלתו כי על ידי האור הגדול בוער בלבו חשק ורצון לקדושה בכל תוקף ועוז. אך האור הזה הוא רק לפי שעה כדי שיראה האדם שיש אור אלהותו יתברך בעולם ואחר כך נתעלם ממנו אותו האור ורואה האדם כל מה שפעל ועשה נגד רצון הש"י כל הזמנים שעברו עליו ואז נשבר לבו בקרבו ולא נשאר בו רוח ומתפלל להקב"ה בכל לבו ושב בתשובה שלמה וזהו כמו תפלה לדוד שאמר לב טהור ברא לי. וכמו כן ישראל בשעת יציאת מצרים דבליל א' דפסח נתגלה להם הקב"ה באור עתיקא ויצאו ביד רמה בלא שום מסך מבדיל והיו מלאים מאורו ית' בבהירות היותר גדולה ואחר כך תיכף נעלם מהם אותו ההארה ואז התמרמרו בלבם בזכרם מה שעבר עליהם במצרים שהיו משוקעים בקליפתם עד שאם היו מתעכבים עוד ח"ו היו נשארים שם ונשבר רוחם בקרבם וזהו החבירו דרוחא ומגודל החבירו דרוחא לא יכלו למחדי באינון תושבחן דשמעו וביסס להם השי"ת בקדושת שבת וז"ש בזה"ק וקב"ה אסי לון דכ' וה' הולך לפניהם יומם והיינו בקדושת האבות וכמ"ש בזה"ק (מו רע"ב) יומם דא אברהם שהמשיך מדת עתיקא דהתגלות עתי"ק בשבת דיממא כנודע שהוא הקדושה מצד הש"י למעלה מתפיסת השכל בעמוד ענן דא יצחק שמדתו הפחד והגבורה צמצום האור שאינו בהתגלות כמו אור עתי"ק רק שיש מסך מבדיל ומכל מקום נפשות ישראל מלא קדושה והיא קדושת סעודת ליל שבת דחק"ת קדישין שמרמז על נפשות ישראל כנודע. לנחותם הדרך דא יעקב וכו' והיא קדושת ס"ג של שבת שהנייחא בשלימות שנקבע ונבלע קדושת שבת בנפשות ישראל ולילה בעמוד אש להאיר להם דא דוד מלכא והיא נגד סעודת מוצאי ש"ק דאיתא (ב"ר פ' יב) שהאור הראשון גנוז לצדיקים לע"ל וחלק כבוד לשבת וכיון ששקעה חמה בליל שבת שמשה האורה וכו' והיינו האור מצד השי"ת אור עתי"ק וזה נקרא מאורי אור שזורח אור קדושתו מצד הש"י בלא אתערותא דלתתא. וא' כיון ששקעה חמה במוצ"ש התחיל החשך ממשמש ובא נתיירא אדם הראשון אמר שמא אותו שכ' בו הוא ישופך ראש וגו' בא להזדווג לי וכו' זימן לו הקב"ה שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור ובירך עלי' וכו' והיינו שנתיירא מהיצה"ר ממה שעבר עליו מקודם שניסת לדברי הנחש ונעשה חסר מכל וכל ואמר אוי שמא יבא הנחש ויסיתני ונתן הקב"ה בלבו בינה והוציא האש ועל זה מברכין במוש"ק בורא מאורי האש והיינו האש שהאדם מדליק וזהו מדרגת דוד המלך ע"ה שהקים עולה של תשובה. ובזה נתבסס רוחם של יוצאי מצרים אחר חבירו דרוחא שהיה להם ואמרו וי על זכרון מה שעבר עליהם במצרים. ונפתח להם על ידי קדושת השבת וקדושת האבות מחדש שערי אורה וז"ש בזה"ק וכל אורחין הוו סלקין ריחין דאסותא וכו' ונייחין ברוחיהון:
2
ג׳ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם וגו' פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ובמ"ר איתא דפרעה צוח וי ע"ש ולכאורה מה ראה על ככה לחזור מדעתו ששלחם והלא ראה המכות שסבל עד שלא שלחם. אך באמת אם היו ישראל בשלימות לא היה פרעה רודף אחריהם ולא היה צוח וי וכדרך שאומרים אין ארור מדבק בברוך היינו שהארור אינו רוצה להתדבק בברוך ובורח ממנו ורק מפני שהיה לישראל עוד נגיעה ושייכות לקליפת מצרים היה רצון פרעה לרדוף אחריהם לצד החלק רע מהקלי' שנמצא בהם ועל כן צוח וי ששלחם. וזש"נ ולא נחם וגו' בראותם מלחמה ושבו מצרימה ואיתא במכילתא דקאי על מלחמת העמלקי והכנעני ולכאורה מה הועיל אף כשהוליכם דרך המדבר אמרו נתנה ראש וגו' וגם מלחמת הכנעני היה אחר חטא המרגלים ועכשיו קודם הקלקול היו מוכנים לכנוס תיכף והיו יכולים לכנוס דרך ארץ פלישתים ולא היו מוחים בהם לעבור דרך ארצם אחר כי אוכל יקנו מאתם בכסף דרק אדום לשנאתם לא הניחו ישראל לעבור דרך ארצם. אכן הענין כמ"ש בשם רבי' ר' בינם זצוק"ל שאמר דמה שנאמר כי תצא למלחמה על אויביך וכ' בס' דקאי על מלחמת היצ"ר אינו דרך דרוש ורמז רק היא פשט הכתוב שזה מלחמה תמידית. וכן כאן פי' מה שנאמר פן ינחם העם בראותם מלחמה היינו מלחמת היצה"ר ולא יוכלו לעמוד בקשרי המלחמה ולהתגבר כנגדו ושבו מצרימה לקליפת מצרים ובאמת מלחמת היצר ומלחמת עכו"ם הם מענין א' ותלוי זה בזה שהתגברות העכו"ם הוא ע"י קטרוג שיש צד התגברות היצר הרע. ואיתא במכילתא שהוליכם דרך המדבר שיאכלו מן וישתו מי באר והתורה נבללת בגופן שאם הוליכן דרך פשוטה מחזיקים איש בשדהו ובכרמו. ולכאורה גזירת מ' שנה היה רק אחר המרגלים ולולי החטא היו נכנסין לארץ ישראל בי"א יום ואיך היה נבלע דברי תורה. אך אם לא חטאו במרגלים היה די שיבלעו דברי תורה במ' יום של קבלת התורה ומ' אמצעיים ומ' אחרונים. ומסיק במכילתא מכאן וכו' שלא ניתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושניים להם אוכלי תרומה וכבר אמרנו דהמכוון שלהיות הדברי תורה נבלע בלב האדם צריך להיות אכילה בקדושה וכמ"ש בתדב"א (סא"ר פ' כו) ואם לא זכה על דברי תורה שיכנסו לתוך מעיו מכל מקום יבקש רחמים על אכילה ושתיה הרבה שלא יכנסו לתוך מעיו והמן היה אכילה בקדושה שהיה לחם מן השמים. וכן אכילת תרומה מאכל קודש (כמ"ש מו"ק כח.) ונקראת עבודה כמ"ש (פסחים עג רע"א) עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש ולזה אמר עבודה עבדתי ע"ש. ועל ידי שהוליכן דרך המדבר ואכלו המן ונבלע דברי תורה בלבם יוכלו לעמוד במלחמה נגד היצר הרע ולא ישובו לקלי' מצרים ח"ו. כיון שיאכלו אכילה בקדושה. ולכך מנהג ישראל אוהבי התורה ורוצים שיהיו בניהם ת"ח. שנותנים מזונות לבניהם אחר החתונה שנים רבות כדי שיהיו פנוים לתורה ושיבלעו הדברי תורה בלבם ואף בהיותם אחר כך מוטרדים במו"מ לא ימושו הדברי תורה מלבם. מצד שמאכלם בשני המזונות אכילת מצוה ואכילה בקדושה על דרך מ"ש הר"ן (לרי"ף רפ"ב דקידושין) דא' מצוה בה יותר מבשלוחה אף שאינה מצווה על פו"ר מכל מקום יש לומר מצוה שמסייעת לבעל לקיים מצותו ע"ש והיינו כיון שמבלעדיה לא יתקיים המצוה. וכמו כן האבות שנותנים המזונות ומכוונים למצוה שיעסקו בניהם בתורה הוו הבנים ע"י אכילתם מסייעים להאבות לקיום המצוה והוי אכילתם אכילת מצוה (וכעין מה שנת' תולדות מא' ב ופ' בא מא' ד) וכסברת הר"ן:
3
ד׳בזה"ק ר"פ זו פתח ר"ש תפלה לחבקוק וגו' ת"ח מאי כ' ויהי היום וגו' ושם אשה גדולה מאי אשה גדולה אלא גדולה בעובדהא וכו' וכ' בהג"ה רח"ו ז"ל שהיתה גלגול חוה ונקראה גדולה כמו אדם הראשון אדם הגדול. והענין דאיתא בזוהר הקדוש להלן (ע"ב) מאן דאתי מסט' דנוקבא מותא אקדים לרגלוי והיינו משום דחוה גרמה המיתה לעולם. אבל מכל מקום פגם היה רק בחיי חוה אבל אחר שנכנסה למערת המכפלה כבר תיקנה כל הפגם ואז חזר דיוקנא דאדם הראשון כמו שהיה קודם הקלקול וכמ"ש (ב"ב נח.) נסכלת בדמות דיוקני בדיוקני עצמה לא תסתכל. ושם א' נסתכלתי בב' עקביו ודומים לב' גלגלי חמה. וכן אי' (שם) חוה בפני כקוף בפני אדם אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם. והיינו משום דאדם היה לו כח התורה מה שאין כן חוה שאין בה אור תורה היא בפני אדם כקוף וכו' אבל מכל מקום תיקנה מצדה כל הפגם וכאן דאמר דשונמית היתה גלגול חוה ונק' אשה גדולה היינו שתיקנה כל פגם הנחש. וז"ש בזה"ק הנה נא ידעתי וגו' במה ידע וכו' לא חמת ביה קרי ולא אעבר זבובא בפתוריה והוא מרמז לתיקון פגם הנחש שהיה באכילה ואי' (ברכות סא.) יצר הרע דומה לזבוב. (כמ"ש שבת קמו.) ומזה גרם קלקול הק"ל שנה כמו שנת' (כ"פ) ומקשה בזה"ק הא סגיאין אינון ב"נ הכי בעלמא וכו' ומסיק והאי בשעתא דסלקת ההוא שושיפא מערסיה הוה סליק ריחין כריחין דגנתא דעדן וכו' ומדידעה זה היינו שתיקנה כל פגם הנחש וידעה ריח ג"ע כמו שהיתה חוה מקודם בג"ע ועל כן אמרה הנה נא ידעתי וגו' שאחר לא היה יודע ולא היה מרגיש ומבין זה שעולה ריח כריח ג"ע. ועל כן תיקנה לו מטה שולחן כסא ומנורה והם כנגד קדושת שבת ש' רזא דג' אבהן בת מתעטרא בהו (כמ"ש זח"ב רד א). והוא על פי מ"ש (ב"ב כה :) שלחן בצפון ומנורה בדרום והיינו קדושת אברהם ויצחק תרין דרועין צפון ודרום כידוע. וכסא נגד קדושת יעקב אבינו ע"ה דאיתא בזוהר הקדוש (ח"א צז א' במדה"נ) יעקב אבינו הוא כסא בפ"ע כו' דעביד ליה כרסי יקר בלחודוי וכו'. ומטה כנגד קדושת כנסת ישראל שזה מה שזכה יעקב אבינו ע"ה שמטתו שלמה והיינו כל קדושת שבת. ונקרא אלישע כאן איש אלהים בעלה דמטרוניתא כמו שנקרא משה רבינו ע"ה שכחו שהופיע שכל א' מישראל אפילו ע"ה יש לומר חלק בתורה שעז"נ מורשה קהלת יעקב. דמשה רבינו היה כאדם הראשון קודם הקלקול וכמו יעקב אבינו ע"ה יכמ"ש בתקו"ז (תי' יג) דיעקב מלבר ומשה מלגאו דא מגופא ודא מנשמתא (ונת' ס' פה"ב מא' ב). והנה השונמית תיקנה כל פגם הנחש וכיון שאינה בת תורה כל שתיקנה הפגם בשלימות כחוה נקראה אשה גדולה וכמו אדם הראשון שנקרא האדם הגדול וכמ"ש רח"ו. והיינו מדרגת אברהם אבינו ע"ה שמדתו גדולה שהיה הראשון שזכה לאור תורה וכמ"ש (ב"ר פ' ב) יהי אור אברהם והוא מדרגת משה רבינו. ואשה דלאו בת תורה כשתקנה הפגם כחוה נקראה אשה גדולה ועל כן ידעה כי איש אלהים קדוש הוא כאמור. ומכל מקום אמר מאן דאי מסט' דנוקבא מותא אקדים לרגלוי דאף שתיקנה כל הפגם דנחש כחוה מכל מקום לא פעלה לזרעה כמו שגם חוה לא פעלה לזרעה לתקן גרם המיתה. ועיקר תיקון פגם הנחש על ידי דברי תורה כמ"ש (זח"א רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא ונשים אינם בתורה ורק במאי זכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא (כמ"ש ברכות יז.) והיא לא למדה אותו תורה עדיין. וזש"נ ותעל ותשכיבהו על מטת איש האלהים נקרא כאן בשם איש האלהים בעלה דמטרוניתא בחינת משה רבינו ע"ה שהופיע דברי תורה אף לע"ה שלא למד תורה וכמה שנאמר מורשה קהלת יעקב והיינו אף ע"ה שאינם יודעים כלל עד שזדונות נעשות להם כשגגות שהם מכונים בשם בית יעקב (כמ"ש בבא מציעא לג :). ועל כן יכול אלישע להשפיע בו חיים וז"ש חבקוק תרי חד דאמיה וחד דאלישע. וז"ש בזה"ק וע"ד אתקשר ביה האי תפלה והיינו מדת כנסת ישראל מצד אמו וזה תפלה כמה שנאמר ואני תפלה הקל קל ה' קל תפלה (זח"א רי א). ואמר אלא שגיונות כמד"א שגיון לדוד תושבחן הוו קמייהו דנביאי וכו' וכמ"ש גם בגמ' (שבת ל :) שאין השכינה שורה כו' אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. ומסיק ת"ח כד נפקו ישראל ממצרים רוחיהון הוה חביר בגוויהו וכו' והיינו שמדקדק מה שנאמר ויהי בשלח לשון וי וכמו שדקדק במ"ר גם כן מי צוח וי ומ"ש במד' דפרעה צוח וי לא ניחא ליה שיכתוב בתורה וי על צעקת פרעה ומפרש ויהי בשלח פרעה שליוה אותן וכדמסיק ופרעה וכל אינון אוכלסין דיליה הוו אזלי בתרייהו לאוזפא לון וכו' והוא מטעם שרצו להכניסם ח"ו לקליפת מצרים בחזרה שעדיין היה להם נגיעה בזה (כשנ"ת למעלה) ואז על ידי זה הרגישו ישראל תבירו דרוחא ועז"נ ויהי בשלח שישראל הרגישו וי ואז השי"ת אסי לון דכ' וה' הולך לפניהם וגו' לנחותם הדרך היינו דרך ה' כד"א אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' וכ' והלכת בדרכיו ונרמז כאן קדושת האבות ודוד המלך ע"ה כמ"ש בזוהר הקדוש (מו ב) והיינו קדושת שבת ש' ג' אבהן ובת כנודע וא' בזוהר הקדוש וכן כל אינון רברבין וכו' אוזיפו לה לשכינתא ולישראל עד דשארו באתם. את"ם אותיות אמתן תורה רק דשם מ' פתוחה דאף שמופיע מאל"ף פל"א עליון ות' שהוא מעלמא דאתי דשבת שהוא מעין עולם הבא נוצר באות ת' (כמ"ש בסי"צ) ומופיעים למ"ם שהיא מדת מלכות (כמ"ש זח"ג רלו ב) מכל מקום היא פתוחה שמורה שיוכל עוד היצר הרע לכנוס. וכאן באותיות את"ם מ"ם סתומה שהיא עלמא עלאה שמורה שיהיה כן לעולמי עד שאז כבר התחיל הופעת הקדושה מקריעת ים סוף דאיתא (במכילתא וזה"ק) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל. ואז כבר יצאו מקליפת מצרים ונתרפאו מחבירו דרוחא. ואז כבר יצאו מקליפת מצרים ונתרפאו מחבירו דרוחא. וה' הולך לפניהם יומם וגו' שמרמז על קדושת שבת ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו וכמו"ש בזוהר הקדוש שרמוז בפ' זה האבות ודוד המלך ע"ה כאמור:
4
ה׳ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וחמשים וגו' בזה"ק (מה ב) מקשה מ"ש כד הוו ישראל במצרים דכ' שלח את עמי וכו' בכורי ישראל וכו' והכא דהוו גזירין ועבדו פסחא קרו לון את העם אלא בגין ההוא ע"ר דאתדבקי בהו קרו לון את העם סתם ויקהל העם וכן כלהו ע"ש ולפי"ז יש להבין פי' פסוק זה דהא גם ישראל הלכו באותו דרך ואיך מפרש ויסב אלהים את העם על ע"ר. וחמשים עלו בני ישראל על ישראל קודם שנתחברו ע"ר ע"ש. אך באמת אמר אחר כך בזוהר הקדוש (סע"ב) על הע"ר היו בקריעת ים סוף שזכו שראתה שפחה מה שלא ראה יחזקאל כמ"ש במכילתא וזה"ק (ס"ד ב) וכן היו הע"ר במתן תורה דאיתא בזוהר הקדוש (יתרו פב א) חמו הכא ישראל מה דלא חמא יחזקאל בן בוזי. רק המכוון לענין מה שנאמר וחמשים עלו בני ישראל דכ' חסר דיצ"מ היה מסטרא דיובלא וע"ד אתעכבו חמשין יומין לקבלא אורייתא כמ"ש בזוהר הקדוש (מו א' ב' ולעיל מג ב וש"מ) וכ' כי תבא חכמה בלבך ודעת וגו' שבחיבור חכמה עם בינה לבא והיינו כשנכנס החכמה שבמוח לעומק מעמקי הלב זוכין לבחינת דעת שהוא שער הנ' שנמסר לבעל תשובה שעז"א (ברכות לד :) במקום שבע"ת עומדין צדיקים גמורים אינם עומדים והיינו שזוכין לתקן כל העבר. ודעת פנימיות הכתר כנודע ומרמז שזוכין להתברר עד השורש. וזה זכו ישראל ממצרים שהוציאו הרכוש גדול. ועל ידי כן זכו אחר כך למתן תורה דכ' אני אמרתי אלהים אתם והיינו להיות מתוקן כל פגם הנחש כמו לעתיד ועז"נ וחמשים חסר שרומז לנ' שע"ב עלו בנ"י מה שאין כן הע"ר אף שזכו גם כן לקריעת ים סוף ומתן תורה. מכל מקום היה דרך המדבר שהוא מקום חרב וריקן שלא זכו ליציאת מצרים מסטרא דיובלא כישראל וכן למתן תורה מסט' דיובלא רק הלכו לתומם עם ישראל וזש"נ ויסב אלהים את העם שהם הע"ר דרך המדבר שזכו לקי"ם ומתן תורה דרך המדבר בריקניא. וחשמים שמרמז לנ' שע"ב מסט' דיובלא עלו בני ישראל דייקא שזכו לזה מארץ מצרים:
5
ו׳וחמשים עלו בני ישראל וגו'. מקודם אמר ג"פ בלשון העם ויהי בשלח פרעה את העם. פן ינחם העם ויסב אלהים את העם ואחר כך כתב בלשון בני ישראל. והיינו נגד מה שנאמר בשלח פרעה את העם שהשילוח היה בהסכם פרעה כ' אחר כך וחמשים עלו בני ישראל עלו מעצמם וכן כ' אחר כך ובני ישראל יוצאים ביד רמה שיצאו מעצמם ביד רמה. והענין דבס' אור זרוע איתא דלשון עם הארץ שנקרא כן מלשון גחלים עוממות שאין בהם אור תורה. והנה יש ה' מדריגות בנפש. נפש רוח נשמה חיה יחידה וכמ"ש במד' (ב"ר פ' יד) וכנגד זה איתא בגמ' (ברכות י.) הני ה' ברכי נפשי (ונת' חיי מא' ד') ואיתא בתיקונים (תי' ו) דמכרסיא אינון נשמתין ומהאי חיה רוחין ומאופן נפשין ואינון בבריאה יצירה עשייה וגו' עולמות בי"ע כנגד אותיות הו"ה שבשם כנודע. ונפש מעשייה מה' בתראה. ורוח מיצירה ו'. נשמה מבריאה ה' עלאה. ואף דנשמה שנתת בי טהורה היא מכל מקום עדיין הוא בחינת בינה לבא ובלב יש ב' חללי הלב. ומדריגות חיה יחידה מאצילות והם נשמה לנשמה כנגד יוד מהשם שרומז לחכמה וקוצו של יוד שרומז לכ"ע כמ"ש (זח"ג סה ב) והנה עשר מכות כבר היה נגוף למצרים ורפוא לישראל שנתבררו במדה א' שיצאו מהקליפה ונכנסו במדה בקדושה שכנגדה. והנה עד מכת חושך לא הוזכר אור בישראל רק במכת חשך כ' ולכל בני ישראל היה אור והיינו במכה זו שהיה כנגד מדת חכמה זכו ישראל לאור תורה ואז ניתן להם פ' החודש הזה לכם שזכו לקדושת סיהרא כנסת ישראל וניתן להם פ' התורה ומצות פסח וכדומה (ונת' במקומו) ואז נקראו כלל ישראל בשם בני ישראל ע"ש כי שרית עם אלוקים וגו' שיוכלו לנצח היצר הרע שאמר (זח"א רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא. וכן במכה עשירית שיצאו ישראל מקליפה עשירית ראשית דקליפה ונכנסו לקדושה אז נקראו בני בכורי ישראל ונגד ב' מדות אלו נקראו בשם ישראל. ומכל מקום בשאר ח' המדות אף שנתבררו בהם מכל מקום לא האירו להם בבחינת אור אף אחר יציאת מצרים. ועל כן כתוב ויהי בשלח פרעה את העם נגד הח' מדות שלא היה מאיר בהם עוד והיו גחלים עוממות ונקרא השילוח ע"ש פרעה שמורה שלא היו ראויים לגאולה במדת הדין בע"כ דפרעה (כשנ"ת מא' א') ועז"נ ולא נחם וגו' פן ינחם העם וגו' כיון שהיה השילוח בהסכם פרעה ולטעם זה ויסב אלהים את העם דרך המדבר וח' המדות נכללים בג' אותיות מהשם ה' בינה ו' ת"ת כליל שית ספיראן ה' מלכות (כמ"ש זח"ג רנח סע"א) ומהם מדריגות נפש רוח נשמה כאמור ועל כן כ' ג' פעמים העם שמורה ומרמז שבח' המדות היו עדיין עוממים ולא זכו לאור לצאת ביד רמה. ואחר כך כ' וחשמים עלו בני ישראל שיצאו בתקיפות כמ"ש במ"ר שעלו מזויינים והיינו שבב' מדות אחרונות מתתא לעילא דהיינו חכמה וכ"ע יו"ד ותגו של יו"ד שמהם מדריגות חיה יחידה נשמה לנשמה כבר האיר בלבם אור תורה וזכו להיות קרוים ישראל ע"ש כי שרית וגו' לנצח היצר הרע ועז"נ וחמשים עלו בני ישראל דאיתא בזוהר הקדוש (מו א) בגין דההוא יובלא כו' ומההוא אתר נפקת אורייתא וע"ד וחמשים חסר כו' דמפרש וחמשים על נ' שערי בינה. וכן כ' אחר כך ובני ישראל יוצאים ביד רמה נגד מדרגה עשירית שיצאו בתקיפות כיון שכבר האיר בהם אור תורה ומכל מקום בח' הבחינה שנכללו בג' אותיות השם וג' מדריגות נר"נ עדיין היה הור עומם ונק' העם. עד קריעת ים סוף שהיה התגלות עתי"ק ואז נתבררו בכל ה' מדריגות שלהם נרנח"י בבחינת אור ובכל ע"ס שרמוזים בד' אותיות הוי"ה וקיצו של יוד כאמור:
6
ז׳שבת זה קורין שבת שירה ובודאי יש בזה טעם שהרי בגמ' (ב"ק צב.) אמרו מנא הא מלתא דאמרי אינשי וכה"ג (סנהדרין ז.) וכ"ש שם שקורין כל ישראל דיש לו שורש ולמה אין קורין שבת יתרו או שבת מתן תורה שבת משפטים וכדומה. ומה שקורין שבת הגדול ושבת תשובה או שובה הטעם על פי מ"ש בתיקו"ז (תי' יט) ש' שבת הגדול בינה שבת הקטן מלכות והיינו דשופר גדול יובלא בינה כמ"ש בזוהר הקדוש פ' זו (מו ב וש"מ) וכבר אמרנו דמ"ש בגמ' (שבת קיח :) אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין היינו שבת עלאה ושבת תתאה ועל זה נאמר אשר ישמרו את שבתותי ושניהם מורה יראה בחינת שופר. והוא כעין מ"ש בתקו"ז (תי' מח) תרין זמנין אדכר הכא שבת לקבל שכינתא עלאה ותתאה לדרתם זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצר הרע. ומי שזוכה בשבת אחד לב' הקדושות שבת הקטן מלכות שבת הגדול בינה על ידי שמירת שבת אחד נגאל מיד וז"ש בירושלמי (תענית פ' א) ובמדרשים (מ"ר פ' זו סו"פ כה ושוח"ט תהלם צה) וזוה"ח (יתרו) ותיקו"ז (תי' כא) אילו משמרין ישראל שבת אחד כתיקנה מיד היה בן דוד בא. ועל כן ב' שבתות אלו שהם בניסן ובתשרי המיוחדים לגאולה נקרא בניסן שבת הגדול כר' יהושע שבניסן עתידין להגאל (ר"ה יא.) והיינו אם יהיה הגאולה מצד השי"ת כגאולת מצרים וכשיטתו (סנהדרין צז :) לא בתשובה ומע"ט. ואז ההכנה להיות שבת שלם ב' הקדושות ונקרא שבת הגדול ע"ש מדת גדולה חסד מהשי"ת. ובתשרי כר"א שבתשרי עתידין להגאל והיינו אם יהיה הגאולה על ידי תשובה וכשיטתו בסנהדרין נקרא שבת תשובה או שובה שאז ההכנה להיות שבת שלם על ידי תשובה שיהיה הגאולה על ידי ישראל שיזכו לתקן שיהיה שבת שלם בב' הקדושות. ושבת חזון ושבת נחמו שקורין השבתות ע"ש ההפטורה הוא גם כן על שם הגאולה שיזכו לשבת שלם. בפ' ואתחנן התחלת ז' דנחמתא ועיקר הנחמות בשבתות כמ"ש (מ"ר שמות פ' ה ומדברי תורה וארא) במצרים שהיה להם מגילות שהיו משתעשעין בהן משבת לשבת שהשי"ת גואלן והז' דנחמתא הכנה לתשרי שיהיו נגאלין בו. ושבת חזון גם כן הכנה לזה דג' דפורענותא נגד דיבור שמיעה ראיה (כמו שנת' במקומו) והגליות היו שיזכו לבחינת הראיה וכמ"ש בסה"ק שבין המצרים הזמן להוציא הניצוצות קדושות והוא הכנה לגאולה ויתכן לקרוא אותם ביחוד שבת שהוא הכנה להיות שבת שלם. אבל שבת זה מאי אולמא משאר שבתות שנקרא שבת שירה גם בפ' זו יש פ' המן ויתכן יותר לקרוא שבת מן שזה יש לו שייכות לשבת כמ"ש (ב"ר פ' יא) ברכו במן וקדשו במן. אמנם הענין דגם בשבת זה הזמן שיהיה השבת בשלימות שבת עלאה ויהיו נגאלין מיד דעיקר הגליות לתקן פגם הברית שיתברר ועמך כולם צדיקים וגו' ופגם זה נקרא (נדה יג :) בני מבול נינהו והיינו דמים חסדים ואש גבורה וזה בקדושה קדושת אברהם חסד ויצחק פחד וגבורה וזה לעו"ז בהיפך נגד אברהם עשו קליפת הקנאה ונגד יצחק קליפת ישמעאל התאוה והם מים הזדונים (כמ"ש זח"ג רמו ב) ובגלות מצרים היו נפשות דור המבול שנגזר עליהם היאורה תשליכוהו וכמ"ש האר"י הק' ז"ל. ואף שהיו גדורין במצרים מן הערוה כמ"ש (שהש"ר ד יב) יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו מכל מקום היה עליהם טענות בענין זה (ע' יומא עה.) ועיקר הגלות התחיל על ידי מכירת יוסף שמכרוהו לעבד מפני שסברו שכיון שאמר עליהם שנושאין עיניהם וכו' והם ידעו שנקיים מזה בודאי במומו פוסל (ונת' כ"פ) ושם באמת נתברר יוסף על ידי הנסיון שזכה להיות מרכבה למדת צדיק. וכל השבטים נתבררו במה שהיה עליהם טענות בענין זה ונגזר עליהם היאורה תשליכוהו ובפרט שבטלו אז מילה וכמ"ש (שמות רבה פ' יט) ורק כל מאן דאתגזר איקרי צדיק (כמ"ש זח"ב כג א). והיה עיקר התיקון לפגם זה בקריעת ים סוף דכ' ויבקעו המים והמצרים נטבעו וישראל ניצולו. ואף שהיה עליהם קטרוג גם כן כמ"ש במ"ר (פ' כא) וזה"ק (ח"ב קע ב) ואיתא במכילתא (בשלח פ' ו) והמים להם חמה א"ת חומה אלא חימה אך נתברר אז שכל הרע שבישראל הוא על ידי קליפת וטומאת מצרים והם החייבים בזה ולקחו המצרים חלקם בגיהנם וישראל לקחו כל החיות והניצוצות קדושות שבמצרים עדמ"ש (חגיגה טו.) זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם והיינו כה"ג (ונת' וישלח מא' ד). וזה ענין ביזת הים שהפליגו במכילתא (בא סו"פ יג) ומדש (שהש"ר א יא) שגדול מביזת מצרים דהוא הוצאת הניצוצות קדושות כנ"ל. וז"ש במד' (תהלם) ע"פ הים ראה וינוס ראה ארונו של יוסף וכ"כ בזה"ק (פ' זו מט א) והיינו שכל ישראל נקראו ע"ש יוסף שארית יוסף וע"ש אפרים (כמ"ש ב"ר פ' עא) והיינו שכל ישראל זכו לקדושת יוסף ועל פי מ"ש (שם פ' צט) עה"פ איש אשר כברכתו ברך אותם שחזר וכללן יחד והיינו שכל אחד כלול מברכת וקדושת כל השבטים וזש"נ ועמך כולם צדיקים וז"ש ראה ארונו של יוסף שמברר דעמך כולם צדיקים ועל ידי זה וינוס והמצרים נטלו חלק הרע שבהם ונטבעו. ועל זה אמרו ישראל שירה דאיתא במכילתא וזה"ק (סד ב) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל והוא מה שאמרו זה אלי. ובפגם זה אי' בזה"ק (ח"א ריט ב) דלא חמי אפי שכינתא וכיון שזכו לומר זה אלי מוכח שנתקן כל הפגם. וז"ש בגמ' (שלהי תענית) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו' וכל א' וא' מראה באצבעו וכו' ולעתיד כל ישראל יש לומר חלק לעה"ב מדכ' ועמך כולם וגו' וא"כ הו"ל לומר לעשות מחול לישראל. אך רמז בזה שע"י המחול שיזכו להיות כל אחד מראה באצבעו מזה יתברר שהם כולם צדיקים שתקנו כל הפגם כאמור:
7
ח׳ובמכילתא (בשלח הנז') אחר שאמר שהים נתמלא עליהם חימה מדכ' חמה חסר א"ת חומה אלא חימה אמר ומי גרם לישראל להנצל מימינם בזכות התורה כו' מימינו אש דת למו ומשמאלם זו תפילין (כצ"ל ע"ש) והיינו דתורה תיקון לפגם זה וכמו שאמרנו ממה שנאמר ולכל בשרו מרפא דתורה רפואה לפגם זה שנקרא בשר רר בשרו ובקדושה בשר קודש ובהיפך בשר חמורים ומ"ש בזה"ק (ח"א שם) דתשובה אינו מועיל היינו מפני שהפגם במוח ותשובה מבינה לבא אבל על ידי תורה שהוא מחכמה יש מרפא וע"ד מ"ש בבני עלי (ר"ה יח.) אבל מתכפר בתורה. וכן תפילין שמעתי מרבי' הק' זצוק"ל רמז במ"ש (בבא מציעא כט :) תפילין בי בר חבו וכו' ושם חב"ו מרומז בתפלה בתיבות יחד מארבע כנפות שאות שקודם אות אחרונה הוא חב"ו ר"ת חיל בלע ויקאנו. מרמז דתפילין תיקון לפגם זה. אך תפילין צריכין גוף נקי והיינו שהגוף יהיה באמת נקי שבאם לאו מה יועילו התפילין אם יהרהר בהם דברי שטות ושבת הן גופן אות (כמ"ש עירובין צו.) והוה כמו שכל ישראל הולכין בתפילין כל המעל"ע ואף בלילה שאינו זמן תפילין כיון ששובתין ממלאכה שרגילין בה הם כמניחין תפילין ועל כן שמירת שבת תיקון לפגם זה. ובאמת אז לא ניתן להם עדיין תורה ותפילין דאף שנאמר להם פ' קדש ופרשה והיה כי יביאך מכל מקום לא היה איפשר לקיים מצות תפילין כיון שלא היה להם פרשה שמע ופ' והיה אם שמוע וזה העיקר שישראל קשורים ביחוד ה' ובאהבה ועול תורה ומצות וגם במצות תפילין נאמר והיה כי יביאך. אך הועיל להם הזכות שעתידין לקבל התורה ולקיים מצות תפילין. ובשבת דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל כמ"ש בגמ' ושבת יעשה כולו תורה כמ"ש (ריש סא"ר) ושבת תורה שבעל פה כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א מז ב) והם גופן אות שישראל כמניחין תפילין הזמן בשבת לתקן פגם הברית וז"ש בזה"ק (ח"ב צב א) דשבת ברזא דברית. ויוכלו לתקן הפגם ואם יזכו לזה כל ישראל מיד נגאלין. ועיקר התיקון כשיהרהר בתשובה מעומק הלב על להבא לעזוב החטא עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שזה גדר התשובה וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' תשובה ה' ב) ואז אף אם ח"ו אחר כך יתגבר עליו היצר הרע ויחטא. מכל מקום כיון שבשעת מעשר גמר בדעתו לעזבו עזיבה גמור כנ"ל כבר נכנס בגדר צדיק וכדמוכח מגמ' (קידושין מט :) ע"מ שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו ובודאי מיירי שמתנהג עוד ברשעו דאם לא כן מאי קאמר שמא הרהר הלא בודאי עשה תשובה. ואם כן איך הועילה תשובתו כיון שלא עזב החטא. ועל כן כיון שבשעת מעשה גמר בדעתו לעזוב החטא עזיבה גמורה עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב עוד לזה החטא לפי מצב גמר דעתו אז בשעת מעשה. אף שאחר כך נתגבר עליו היצר הרע ושב לסורו מכל מקום אז נקרא בשם צדיק. ואם יגמר בדעתו תשובתו שלימה ועזיבת החטא דפגם זה שוב יועיל זכות תורה ושבת לתקן פגם זה. ובשבת נעשה הישראל עני ונכה וכמו שנדרש (ריש סא"ר) ואי זה מקום מנוחתי על השבת וכ' אל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו' שבשבת זוכה לזה (ונת' בא מא' ז) וכתיב פני ה' בעושי רע וגו' ואמרנו כ"פ דקאי על פגם זה שנקרא בגמ' וזה"ק רע וכ' קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע שעל ידי שנשבר לבו ונעשה דכא רוח יש תיקון לפגם זה ובשבת שעל ידי שנותן אל לבו העבר עליו בימי המעשה ונעשה עני ונכה רוח הוא ברזא דברית שיוכל לתקן. וכ' טוב להודות לה' דשבת זמן תשובה כד"א מודה ועוזב ירוחם. וחודש שבט נוצר באות צ' כמ"ש בס' יצירה והיינו שחודש זה מסוגל לתיקון הפגם בבחינת צדיק והאר"י הק' שחשב הזמן לתיקון בפרשה שובבי"ם ועיקר התיקון בשבתות שבהם קורין בתורה פרשה שובבי"ם שאז נקבע שיהיה כך לעולם. ובפרט בשבת זה שקורין בו השירה שמורה על תיקון פגם הברית והוא חל תמיד בחדש שבט שנוצר באות צ' ולכן נקרא שבת שירה שבו גם כן הזמן לזכות להיות שבת שלם בב' הקדושות וכמו השבתות שנקראו בפרט ע"ש הגאולה כאמור. ובו גם כן הזמן לתקן שיהיו נגאלין מיד ויזכו לומר ולהשיג בחינת שירה והיינו לזכות להיות ועמך כולם צדיקים ולהיות כל אחד ואחד מראה באצבעו זה אלי:
8
ט׳ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. בזוהר הקדוש ר"א פתח אם תשיב משבת וגו' וע"ד וקראת לשבת ענג דיזמין לי' כו' בפתורא מתקנא וכו' ענין פתיחת דרוש שבת לפסוק זה משום דקשיא לי' למה נאמר ואתם תחרישון למה לא יתפללו והא איתא (יבמות סד.) שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. אך בכ"מ שיש התגלות עתיקא אין מקום לתפלה ואתעדל"ת וכמו שמצינו (שבת קיח :) המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו. והיינו דענג ר"ת עדן נהר גן כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א כו א) וכבר אמרנו דאף דאמר שם עדן דא אמא עלאה כשזוכין לשבת עלאה עדן כולל כל ג' ראשונות כמו שנת' (חיי סו' מא' ב) מהזוהר הקדוש ותקו"ז. ועל דרך מ"ש (זח"ג קפב ב) האי עדן תתאה אקרי גן לעדן דלעילא וכמו דהו' עמודא דאמצעיתא נהר יוצא מעדן תתאה שהוא ה' עלאה להשקות את הגן דלתתא שכינתא תתאה כן יו"ד חכמה יוצא מעדן עלאה כ"ע להשקות את הגן ה' עלאה. ובס' רקנטי מביא מס' הבהיר על פסוק ה' איש מלחמה משל לה"ד כו' אתן דירה זו לבני ששמה א' כו' ששמה י' כו' ששמה ש' וכו' ופי' הרקנטי האל"ף רומז לכ"ע והיו"ד לחכמה והשי"ן לתשובה שהוא הבינה ע"ש והנה אל"ף שמורה על כ"ע כ"ה בזוהר הקדוש (נד א) אל"ף אנקיב בחשוכי וכו' והיינו אלף פל"א עליון ויו"ד חכמה מפורש בזוהר הקדוש בכ"מ אך מ"ש שי"ן בינה לא נתפרש מקורו ונראה על פי מ"ש ברע"מ (זח"ג רנז א) ש' ג' כתרין כח"ב כו' מבינה ולעילא איהי מנוחה כו' וכבר אמרנו דבינה כולל כל ג"ר עדמ"ש כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם שבחיבור חכמה מוחא ובינה לבא זוכין לבחינת הדעת שהוא פנימיות הכתר וההופעה מכ"ע ע"י קוצא דיוד דלעילא הוא בבחינת הדעת ועל כן השי"ן שהוא ג' הראשונות היינו בינה שכולל ג"ר כאמור. והוא ג' קדושות שבת שין רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו (כמ"ש זח"ב רד א) וג' מדות האבות ענפים מג"ר (כמש"ש קעה ב) וכשזוכין לשבת עלאה אתפני יצר הרע וכמו"ש בתקו"ז (ונת' מא' ז) ועל כן המענג את השבת שזוכה לבחינת עתיקא ברזא דענ"ג נותנין לו כל משאלות לבו שא"צ תפלה כלל ולא ישאל לבו רק טוב כיון דאתפני יצר הרע מכל וכל. וכן בקריעת ים סוף דאיתא בזוהר הקדוש (נב ב) דבעתיקא תלייא. דכבר אמרנו דבמכות בכורות אף שנתבררו ישראל שקשורים בראשית ונקראו בני בכורי ישראל מכל מקום מדכתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב וגו' מכלל שקלי' עמלק כלב נובח היה לו לקטרג על מה שניצולו בכורי אדם ובהמה מישראל. דאף דבאמת כבר פסקה זוהמא מאבותינו מיעקב שמטתו שלמה ופסקה גם מזרעו. והראיה שהרי מתים שהחיה יחזקאל שהיו מבני אפרים ולא היו ביצ"מ ומתן תורה וריב"ב אמר אני מבני בניהם (כמ"ש סנהדרין צב :) ובודאי הם ישראלים גמורים. וגם אותן שמתו בימי אפילה גם כן לא ידח ממנו נדח וכמו האובדים בארץ אשור שנטמעו. ויהיה להם תיקון על ידי גלגול וכדומה. והיינו שיעקב מטתו שלמה שכל שהוא מזרעו לא ידח וכבר פסקה זוהמא מיעקב וזרעו. רק בהתגלות לא היה הפסיקת זוהמא עד מתן תורה וכמו שאמרנו במחלוקת הגמ' (שבת קמו.) דלא פליגי כנ"ל והיה עוד הקטרוג מה שבירר הש"י בכורי ישראל ובכורות בהמתם רק השי"ת סתם פי המקטרג ולא יחרץ כלב לשונו (ונת' ס' פה"ב מא' א) וכן אחר כך בקריעת ים סוף היה קטרוג רק בעתיקא תלייא וכן אמרו אז ישיר ואיתא בזוהר הקדוש אל"ף אנקיב בחשוכי וכו' ומטו לזיין. אשירה לה' כי גאה גאה מורה גם כן על בחינה זו שכן מורה תמיד לשון גדול ורם וגאה אצל השי"ת שהוא בלא שיעור למעלה מתפיסת בנ"א. עזי וגו' ויהי לי לישועה הוא על דרך מ"ש (ויק"ר פ' כא) ישעי ביום הכפורים. ואמרו זה אלי ואנוהו איתא במכילתא ות"א שהוא לשון נוה והוא על דרך מ"ש בתקו"ז (תי' מח) לדרתם זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצר הרע וכו' ובית המקדש שלמעלה מכוון כנגד בית המקדש שלמטה (מ"ר במדבר פ' ד) וכיון שנעשה לב ישראל משכן לשכינה אז השי"ת יושב על הכסא וכמ"ש במ"ר (ר"פ כג) ע"פ נכון כסאך מאז מלך עומד ואגוסטוס יושב כו' משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך כו' והוא כמ"ש הזוהר הקדוש אז אל"ף אנקיב בחשוכי וכו' וכשזכו ישראל לומר זה אלי ונעשה לבם משכן לשכינה ואנוהו אעשה לו נוה השמים כסאי. אלהי אבי וארוממנהו רם ונשא מורה עתיקא מרומם מכל תפיסה ומכל רעיון. ה' איש מלחמה כמו שאמרנו מהרקאנטי אי"ש מורה ג' ראשונות וז"ש ה' שמו דאז התגלות בחינת הוא כמו לעתיד שנקרא יום ההוא מהאי טעמא שמאיר בחינת הוא וכ' ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ואיתא (פסחים נ.) לעולם הבא כולו אחד שנקרא ביו"ד ה"י וזש"נ הוי"ה שמו וכן בשבת ס"ג שזוכין לקדושת יעקב אומרים אתה אחד ושמך אחד:
9
י׳בזוהר הקדוש פ' זו (מז ב) ת"ח ההיא מלה דנפיק מפומיה דב"נ סלקא ואתער אתערותא לעילא אי לטב וכו' ובשבת במלי דשמיא ובקדושא דיומא בעי לאתערא ולא במלה אחרא. אמר במלי דשמיא ולא א' במלי דאורייתא. דשמים נקרא השי"ת כמה שנאמר ואתה תשמע השמים (וכמ"ש בס' הבהיר ותקו"ז תי' נא) ובכ"מ בזוהר הקדוש מכנה שמים וארץ קב"ה ושכינתיה. ומילי דשמיח היינו שידבר מהשי"ת שיש בורא וזה ה' אור לי. וכל הדברי תורה גם כן אור כש"נ ותורה אור שכל הדברי תורה מכניסין אור בלב הישראל ועיקר הדברי תורה והאר עינינו בתורתך. אבל מכל מקום יש בדברי תורה שהם ביאורי המצות והלכות המצות ובשבת יש לדבר מאור השי"ת ובקדושא דיומא קדושת השבת. ובאדרא דנשא הוזכר מחצדי חקלא והיינו הקוצרים השדה שזרע הקב"ה בג"ע מאור הראשון כמ"ש בזה"ק (ח"ב קסו ב) ובשבת אומרים חדו חצדי חקלא שבשבת צריך לאתערא באור ה' שהוא מלי דשמיא. ואמר בדבור ובקלא. קלא איתא בזה"ק פ' זו (ס ב) לקול ה' אלהיך כד"א כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא דא כנסת ישראל והוא מדלא כתיב אש אוכל וכ' אוכלה נוק' והיא כנסת ישראל וה' אלהיך היינו בעל הכחות שלך. דבשם הוי"ה אין לאדם שום תפיסה דשם זה אינו נהנה ואף דרשות וטעמים התלוים גם כן לעלם כתיב כדאיתא (פסחים נ.) דודאי הא דסבר רבא למדרשיה בפרקא היינו הרמזים והטעמים התלוים בשם דלהגות השם בודאי אסור וע"ש. ועל זה כ' נודע בשערים בעלה ואיתא (זח"א קג רע"ב) דא קב"ה דאיהו אתידע לפום מאי דמשער בלביה וכו'. רק מדת מלכות אנ"י ה' שוכן בתוך בני ישראל וכתיב גם כן בשם הוי"ה וכן במה שנאמר אלהיך בעל הכחות שלך מדת כנסת ישראל כ' גם כן שם הוי"ה. ובמתן תורה כ' אנכי ה' אלהיך וכבר אמרנו ההבדל בין אני לאנכי דאני מדת מלכות כנודע ואנכי היינו שיש בו כ' שרומז לכתר וכ"כ בזוהר הקדוש (ח"ג רנו ב) אנכי ביה כתר וכו' ואמר ה' אלהיך דאז היה התגלות עתיקא כ"ע איהו כתר מלכות וזהו אנכי ה' אלהיך. וכ' ה' אלהיך אש אוכלה עדמ"ש לאו דאית לך צדק ידיעא דאיהו דין וכו' צדק מלכותא קדישא דינא דמלכותא דינא (זח"ב קיח א) ואמר לקול ה' אלהיך דמדת כנסת ישראל יראה והשם שכנגדה אדנ"י וכ' ואם אדונים אני איה מוראי. וקולות דמתן תורה כ' וכל העם רואים את הקולות שרואים בהווה לעולם שמהקולות נשאר היראה כמה שנאמר ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ואיתא (נדרים כ.) זו בושה וכו' ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני שזה נשאר ממעמד ה"ס וז"ש לקול ה"א דא כנסת ישראל ושבת מדת מלכות וזהו קדושא דיומא קדושת השבת. וז' ברכות תפלת שבת כנגד ז' קולות שאמר דוד על המים (כמ"ש ברכות כט.) והיינו קולות דמתן תורה על דרך מ"ש אין מים אלא תורה וקול ה' אלהיך שהוא היראה ובכל שבת ודכו"ע בשבת נתנה תורה כמ"ש (שבת פו :) מתעוררין הקולות דמתן תורה וזהו קדושא דיומא וזהו בקלא. ודבור היינו מילי דשמיא דבורים של השי"ת וכמ"ש דמלה דנפיק אתער אתערותא לעילא וכשהישראל מדבר מאור השי"ת אז השי"ת שולח בתוך לבות ישראל דבר ה' שהוא תורה שבעל פה כש"נ ואשים דברי בפיך ונא' דברי אשר שמתי בפיך וגו' ושבת אקרי דבור (כמ"ש זח"א לב א) ובשבת סליק פומא דשליט על כלא פי ה' (כמ"ש זח"ג רא ב) שאז על ידי שמדבר בקדושא דיומא ובמילי דשמיא זוכה שמופיע בו דבר ה' דברי אשר שמתי בפיך ומדבר על ידי פי ה':
10
י״אפתיחה זו איתא בזוהר הקדוש על פסוק ה' ילחם לכם ואתם תחרישון ומסיק וע"ד לא בעא קב"ה דיתערון ישראל מלה בעלמא דאי יתערון ישראל מלה לא יתערון שמא דרחמי וכו' והיינו דלטעם זה לא רצה השי"ת שיתפללו ישראל שבאם היו מתפללין בודאי היו רוצים לעורר מדת הדין על המצרים ובאם היה מתעורר מדת הדין לא היה המשפט נותן להציל את ישראל שכן א במ"ר (פ' כא) שעמד הס"מ לקטרג עליהם ביציאת מצרים עד עכשיו עוה"ז ואתה קורע להם את הים וכן קטרג שר מצרים מה נשתנו אלו מאלו כמ"ש בזה"ק (תרומה קע ב). רק שהיה אז התגלות עתיקא שהוא רצון העליון ע"ד שנאמר הלא את עשו ליעקב ואוהב את יעקב אהבה בלא טעם וכמ"ש בזוהר הקדוש (נב ב) דקי"ס בעתיקא תלייא ולכן אמר דלא תתערון מלה. ואיתא בזוהר הקדוש ה' בכל אתר רחמי והכא תמינא דכ' ה' ילחם לכם וכו' דהיה צריך לומר ה' ילחום לכם וכתיב ילחם שנעשה לוחם דבאמת אף במלחמה דינא ברחימותא הוא וכ' ה' איש מלחמה ה' שמו שבמלחמה גם כן הוא רחום כמו שמורה שם הוי"ה. וכן מורה פסוק שמביא ויצא ה' ונלחם בגוים שנעשה לוחם דשם הוי"ה הוא רחמי והא דכ' ה' כגבור יצא כגבור ולא גבור דישני לבושוהי כמ"ש בזוהר הקדוש כאיש מלחמות ולא איש מלחמות ולכן אמר ואתם תחרישון שלא לעורר מדת הדין. ועל זה הביא הדרוש ודבר דבר שבשבת צריך לדבר בקדושא דיומא ומילי דשמיא שעל ידי זה נתעורר להיות ודבר דבר וכמו שאמרנו:
11
י״בבזוהר הקדוש (מז ב) ובשבת במילי דשמיא ובקדושא דיומא בעי לאתערא ולא במלה אחרא וכו' ת"ח הכא כד אתקריב פרעה וכו' ואתם תחרישון ודאי לא תתערון מלה וכו'. בגמ' (מנחות כט :) א"ל רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני וכו' אמר לו רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני. וצריך להבין למה אמר לו שתוק גם מה זו תשובה כך עלה במחשבה לפני. אך הענין שהשי"ת האציל ע"ס לבריאת העולם ובפתיחת אליהו תארם בצורת אדם ז' תחתונות על האברים וג' ראשונות מוחא ולבא וקרקפתא דתפילין. ובצלם זה עשה את האדם גם כן. וז"ש במחשבה לפני היינו עתיקא שלפני המחשבה דמחשבה רצון ועתיקא רצון הרצונות. אך מה שא"ל שתוק הענין על פי מ"ש בס' יצירה (פ' א) ע"ס בלימה בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר ואם רץ פיך לדבר ולבך להרהר שוב למקום שלכך נאמר והחיות רצוא ושוב ועל דבר זה נכרת ברית. והיינו שיש מחשבה והוא הרהור בלא התפשטות ויש הרהור בלב שא' ע"ז (ברכות כ :) הרהור כדבור דמי והיינו כשמהרהר בלב כל הענין והתיבות כמו שהיה מדבר רק אינו מוציא בשפתיו וזהו נקרא הרהור. וא' בפי' בלימה בלום פיך מלדבר ושיבלום לבך מלהרהר. ואם רץ פיך וכו' שוב למקום שלכ"נ והחיות רצוא ושוב שהחיות של האדם רצוא ושוב כמראה הבזק וכשיבלום פיו מלדבר ולבו מלהרהר אז יוכל להופיע עליו דעת שפירש"י (תשא) רוח הקודש ויופיע עליו כרגע מאור עתיקא שהדעת פנימית הכתר. וזה זוכין על ידי שתיקה. ומסיק ועל דבר זה נכרת ברית פי' דלשון ברית מצינו במילה ותורה שנאמר ואני זאת בריתי וגו' ואיתא (נדברים לב.) שנדרש אם לא בריתי וגו' על תורה ומילה ע"ש וכן בשבת כתוב לעשות את השבת לדרתם ברית עולם וכתוב ביני ובין בני ישראל וגו' ושלשתן רק לישראל דמולי עכו"ם כערלים (כמש"ש לא :) ועכו"ם ששבת ועוסק בתורה חייב כמ"ש (סנהדרין נח : נט.) דשלשתן התגלות עתיקא. שבת כמ"ש בזוהר הקדוש יתרו וסו"פ אחרי. ותורה עשרת הדברות כנגד ע"ס עשר מאמרות למע"ב (כמ"ש זח"ג יא ב) ומאמר אנכי כנגד כ"ע וכ"כ בזוהר הקדוש (שם רנו ב) אנכי ביה כ' כתר וביה אין ואיתא (שהש"ר פ' ישקני) כששמעו ישראל אנכי נתקע ת"ת בלבם דמאמר זה כולל כל התורה ולא נאמר בו ציווי האמינו בה' אף שהוא מ"ע מפני שלא יתכן ציווי על אמונה התלוי בלב וכמ"ש הרמב"ן. רק השי"ת אמר שישראל מאמינים הם ואומר להם אנכי ה' אלהיך וגו' והיינו התגלות עתיקא שקשורים בשורש. וכן ענין מילה שמלין תינוק בן ח' שלא מדעתו ונכנס לכלל ישראל ובכלל ועמך כולם צדיקים דכל מאן דאתגזר איקרי צדיק (כמ"ש זח"ב כג א) ואף שהתינוק לא עשה כלל רק אביו הכניסו לברית וזה מורה שקשור בשורש בהשי"ת וזהו התגלות עתיקא. וז"ש ועל דבר זה נכרת ברית היינו על התגלות עתיקא נכרת ברית והוא רק לישראל. ולהתגלות עתיקא זוכין על ידי שתיקה כמ"ש בלום פיך מלדבר וכו'. ואמר עשר ספירות בלימה שכל מדה כלולה מעשר ובכל מדה אף במדת מלכות יש מדה א' שהוא בלימה בלום פיך וכו'. וכ' תולה ארץ על בלימה ודרשו בגמ' מלשון שתיקה מי שבולם את עצמו בשעת מריבה (כמ"ש חולין פט.) ולעיל מינה דרשו בשביל משה ואהרן שאמרו ונחנו מה והיינו כמה שנאמר והחכמה מאין תמצא שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו (כמ"ש סוטה כא :) וז"ש (חולין שם) בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמיכם לפי נתתי גדולה לאברהם וכו' והיינו דכל שנתגלה להם יותר אלהותו יתברך הכירו יותר בשפלות עצמן וא' (שם) דגדול מה שנאמר במשה יותר ממה שנאמר באברהם וכו' שאברהם נתן לו הויה דעפר ואפר ומשה ואהרן א' ואנחנו מה וזה שמשים עצמו כמי שאינו ולכן נתגלה להם כל הסודות. ועל זה נאמר על משה רבינו ע"ה בכל ביתי נאמן הוא וזה תולה ארץ על בלימה הבולם פיו מלדבר ולבו מלהרהר וזהו נאמן שלא יגע במה שלמעלה מחלקו. בלימה היינו דחכמה כ"ח מ"ה כמ"ש בתיקו"ז (סו' תי' כב וש"מ) שיש בו הכרה מ"ה אף דמה ידעתי מה אסתכלת מה פשפשת כמ"ש בריש הזה"ק. ועתיקא בלי מה שאין בו שום תפיסה אף מ"ה. ומי שמשים עצמו כמי שאינו נעשה מרכבה למדת אין שהוא עתיקא סתימאה דכל סתימין כמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו סד ב) ויכול לזכות כרגע להתגלות עתיקא ע"י בחינת הדעת וז"ש (חגיגה יא :) ולא במרכבה ליחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעת"ו דייקא שיכול להבין על ידי בחינת הדעת וזוכה להשיג כרגע על דרך מ"ש והחיות רצוא ושוב וגו'. ואיתא (שם יג.) אין מוסרין ראשי פרקים אלא וכו' שלבו דואג בקרבו ופירש"י ואינו מיקל את ראשו. והענין דכל מה שמשיג יותר לבו דואג יותר בקרבו שאינו מרגיש להבין איזו שייכות יש לו לדברים גבוהים כאלה והוא ממעט עצמו יותר ומשיג השפלות וזה יהיה בולם פיו מלדבר ולבו מלהרהר ויוכל לזכות על ידי סוד הדעת להיות מבין מדעת"ו. וזה שאמר לו הקב"ה למשה רבינו ע"ה שתוק ועל ידי השתיקה יוכל לזכות בסוד הדעת שהוא רוח הקודש והוא פנימית הכתר וישיג משכל הנעלם מכל רעיון. וזהו כך עלה במחשבה לפני. רצון הרצונות שהיא המחשבה לפני מחשבה מוחא. וזהו מ"ש בזוהר הקדוש ובשבת במילי דשמיא ובקדושא דיומא בעי לאתערא קדושה דיומא השגת הקדושה מהשי"ת שהוא התגלות עתיקא. והבקשות בשבת במצותיך קדושה דיומא ותן חלקנו בתורתך מילי דשמיא. וזהו ודבר דבר שידבר מה שיהיה דבר שהוא מדת מלכות פה תורה שבעל פה. ותורה שבעל פה הוא על ידי רוח הקודש כמ"ש הרמב"ן (חי' ב"ב יב.) ופתח וקראת לשבת ענג שע"י סעודות שבת שהם ברזא דענג עדן נהר גן (כמ"ש זח"א כו א) יכולים לזכות ודבר דבר שבת אקרי דבור כמ"ש (שם לב א) ומה זוכין רק ע"י השתיקה בלום פיך מלדבר וכו' וכאמור. וכן בקריעת ים סוף שהיה מעתיקא כמ"ש בזוהר הקדוש (נב ב) והביא מספרא דצינעותא אלי דייקא בעתיקא תלייא כלא ושם בסד"צ (קעח ב) אלי דייקא במזלא הוה תלי והכל א' וכמ"ש בזה"ק (סו"פ אחרי) לענין חיי בני ומזוני דבמזלא תלי ע"ש. והוא כענין מ"ש (מגילה ג.) אע"ג דאינהו לא חזי מזלייהו חזו מזל היינו שורש נפשם וכמ"ש הרמ"ע נפש האב מזל לבן והיינו שישראל קשורים בשורש ברצון הרצונות בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ואף שהיו קטרוגים השי"ת בחר ישראל לסגולתו וכמ"ש מהיהודי הק' זצוק"ל כסגולה בלא טעם וזהו מעתיקא רצון הרצונות. ולזה כתוב ואתם תחרישון ודאי שעל ידי השתיקה יזכו להתגלות עתיקא בסוד הדעת. וז"ש בזוהר הקדוש (נד א) אז וכו' כד אתנהיר נהירו דעתי"ק רשימין באז בא' ואל"ף וכו' אל"ף פלא עליון שהוא עתי"ק ואז זכו לומר שירה ולומר זה אלי שעז"א במכילתא וזה"ק ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ויחזקאל פתח סדרי המרכבה וז"ש במ"ר (פ' כג) שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה וכ"כ בזה"ק (ס א). דדעת הוא רוח הקודש כפירש"י וזהו אז אל"ף אנקיב בחשוכי וכו' ומטו לזיין שהדעת פנימית הכתר. ובשבת כ' ודבר דבר שעל ידי השתיקה שבולם פיו וכו' זוכין להתגלות עתיקא בסוד הדעת וז"ש בזוהר הקדוש (ח"א לב א) וכך הוה עביד ר"ש כד חמי לאימיה דהוית משתעיא הוה א"ל אמא שתוקי שבת הוא ואסור דאף דמי שהדיבור והסיפור עונג לו מותר בשבת (כמ"ש שו"ע או"ח סי' שז ס"א) רק רשב"י אמר לה שתוקי והוה אמו דרשב"י משגת קדושת שבת והות שתקה שבשתיקה יכולים להשיג יותר ובמ"ר (סו"פ בהר) איתא א"ל שבתא היא והות שתקא. שעל ידי השתיקה זוכין וקראת לשבת ענג עדן נהר גן ונהר יוצא מעדן וגו' ועדן כולל כל ג' ראשונות (כמ"ש לעיל מא' ח) והם קדושת הג' סעודות ובכולם עתי"ק אתיא לסעדא. ולהתגלות עתיקא זוכין על ידי השתיקה:
12
י״גבפרשה זו הוזכר שבת לבד מה שנאמר בפ' המן בפירוש. נרמז במרה דאיתא (סנהדרין נו :) כאשר צוך במרה וכ' שם שם לו חק ומשפט ואיתא במכילתא חק זה שבת והיינו שנחקק קדושת שבת בלב ולא ב' כאשר צוך רק בדברות אחרונות מה שאין כן בלוחות ראשונות. ועוד יש שינוי שבראשונות כתב השבת זכר למעשה בראשית כי ששת ימים וגו' וינח וגו' על כן ברך וגו' ובדברות שניות כ' וזכרת כי עבד וגו' על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת והיינו זכר ליציאת מצרים. ובזוהר הקדוש פ' זו (מז א) מאי וקראת דיזמין ליה כד"א מקראי קודש. והמקרא קודש שיכניס הישראל קדושה לשבת זהו זכר ליציאת מצרים שאז זכו ישראל שיוכלו להכניס קדושה לשבת וזמנים (ונת' בא מא' ט) וחשב בזוהר הקדשו ג' לשונות דכ' ויהב לון שבת דאיהו וכו' ונייחא מכלא וחדוא דכלא וכו' ענג ענוגא דנפשא וגופא וכו' דמקודם כ' דאיהו קדישא מכל שאר יומין ולא כ' קדושה דכלא ע"ש. רק דחשב כאן ג' קדושות שבת נייחא היינו דשבת לשון מנוחה ונייחא וזהו מהשי"ת וכמ"ש מנוחה וקדושה לעמך נתת. והישראל מזמין לשבת על ידי הענג ענוגא דכלא ענוגא דנפשא וגופא שהגוף גם כן בקדושה. וחדוה דכלא שהוא יום שמחתכם ואמרו (ספרי בהעלותך) אלו השבתות. שהוא שמחתכם דייקא על ידי הבשר ויין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין (כמ"ש פסחים קט.) ואמר ענוגא דעלאין ותתאין שמפני שהגוף בקדושה וכשהישראל בשמחה בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג לא ב וש"מ) ואתער לעילא גם כן שמחה וענוגא. ואמר אחר כך בזוהר הקדוש לקדוש ה' מכובד דא יום תרי דאינון חד [כ"ה גירסא הנכונה וכ"ה בדפוסים ישנים וגירסת דא יוהכ"פ הוגה מחדש עפ"י גמ' דשבת קיט.] ופירושו יום קב"ה תרי דאינון חד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכ"ה במק"מ ע"ש. והיינו זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו כמ"ש (ר"ה כז.) והיינו קב"ה זכור ושכינתא שמור זכור לזכר ושמור לכלה (כמ"ש זח"ב קיח ב) רק בלוחות ראשונות היה העיקר זכור ובשניות היה העיקר שמור לתקן הקלקול ולכן בלוחות ראשונות כ' השבת זכר למעשה בראשית וינח ביום השביעי על כן ברך וגו' וזהו נוחו ביה כי היכי דנחי ביה אנא (כמ"ש מדברי תורה בראשית משאילתות) ובשניות אחר הקלקול השבת מקרא קודש להכניס בו קדושה וכש"נ על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת והיינו להכניס בו קדושה וכדש"נ ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת. וזהו זכר ליציאת מצרים שמשם זכו ישראל להכניס קדושה לשבת וזמנים וכאמור. וזה שנאמר כאשר צוך ה' אלהיך ולכאורה מה שייך כאשר צוך הלא הוא מצוה כעת בפירוש ובמרה הוזכר רק ברמז. והרמב"ן כ' לפירש"י שמסר להם פרשיות שבת והיינו שהודיעם שעתיד לצוות אותם ומה כאשר צוך. אך ענין שנאמר שם שם לו הוא ע"ד מה שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם דמתרגם די תסדר קדמיהון והיינו דאיתא בזוהר הקדוש (ס א) ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה וכו' וכי מאן יהב להו אורייתא הכא וכו' אר"א אינון נפקו למדברא לאסתכלא לקב"ה ולא אשכחוהו ואוליפנא דקב"ה תורה איקרי וכו' ואחר כך כ' ולא יכלו לשתות מים ממרה והיה נפשם מרה עליהם שלא יכלו לשתות מים כי מרים הם שיש דברי תורה שנקראו מי מנוחות שמשיג מהם נייחא בלב. ויש דברי תורה שבא לו מהם מרירות בלב וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג רכט ב ושם קנג א) וכמו שנדרש גם כן בגמ' (שבת פז.) בלשון ויגד דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה ודברים שקשין לאדם כגידין ועל זה כתוב ויורהו ה' עץ ותרגומו ואלפיה. והוא מ"ש במ"ר (ויקהל פ' נ') הדור היה מר במעשיו. ועל כן היה להם מרירות מהמים שהם הדברי תורה שנהפך להם למר ויורהו ה' הורהו בדרכיו שהקב"ה במר מרפא את המר כמ"ש (מ"ר פ' כג ומדברי תורה שם) והוא על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכאא וכו' וטבא דנפיק מגו בישא נעשה טוב מאד וזה ענין שסידר להם פרשיות שבת דכ' בכניסת שבת וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ונדרש בב"ר על כל היפך הטוב והיינו שאז ראה השי"ת שיבורר לעתיד שכל זה היה כדי שיהיה טוב מאד נהורא דנפיק מגו חשוכא וטבא דנפיק מגו בישא ומצא אז הבריאה כן בעיניו וכמ"ש (בב"ר שם) עולמי עולמי וכו'. וזה היה להם למשיב נפש. ובדברות ראשונות דכ' זכור אתר דלית ליה שכחה ולא קיימא ביה שכחה כמ"ש (זח"ב צב ב) שבדיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם ובדיבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם כמ"ש (שהש"ר פ' ישקני). שם לא כתיב כאשר צוך שלא נצרך להזכיר ממרה. רק באחרונות אחר הקלקול דכ' שמור כתיב כאשר צוך במרה והיינו שמר מרפא את המר דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא דהשמירה לתקן הקלקול. ושם נאמר על כן וגו' לעשות את יום השבת להכניס קדושה בשבת וזהו תחלה למקראי קודש ועל ידי זה יזכו לקדוש ה' מכובד וכמ"ש בזוהר הקדוש. ובהבדלה בתפלה אתה חוננתנו למדע תורתך ותלמדנו לעשות חוקי רצונך ושניהם המכוון על השבת דת"ח אתקריאו שבתות כמ"ש ברע"מ (זח"ג כט ב) והיינו שהם פנוים תמיד לתורה אף בחול רק בחול הם לעמל תורה לקנות דברי תורה ביגיעה ועמל ובשבת הם זוכים להתענג על ה' להשיג הדברי תורה בנייחא מצד השי"ת וזהו אתה חוננתנו למדע דעת הוא רוח הקודש כמ"ש פרש"י (תשא) ומרוח הקודש התורה שבעל פה כמ"ש הרמב"ן (חי' ב"ב יב.) וזהו חונן השי"ת בשבת להת"ח בנייחא וענג וזהו למדע תורתך. וזהו גם כן מ"ש אתה חונן לאדם שהוא מדרגה הגבוה בדרגי דבר נש כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א מח רע"א) לזה חונן דעת ומלמד לאנוש שהיא דרגא פחותה (כמש"ש) לזה מלמד בינה להיות מבין דבר מתוך דבר. ומשתדלי באורייתא זוכין בשבת למדע בנייחא. ותלמדנו לעשות חקי רצונך היינו לפועלים שטרודים במלאכה בימי המעשה ורק שבת יעשה כולו תורה (כמ"ש ריש סא"ר) לזה מועיל השבת לעשות חקי רצונך שיוחקק הרצון ויפעול על ימי המעשה שיהיו חפצים לעשות רצונו של מקום שזהו כמו שברא האלהים את האדם ישר להיות פנוי רק לתורה ועבודה כרשב"י וכמו שאמרנו בפי' מ"ש (ברכות לה :) עושין רצונו של מקום היינו להיות דרופתקי דאורייתא (ונת' לך מא' ג) ועל כל פנים פועל קדושת השבת להיות יוחקק בלב הרצון להיות דרופתקי דאורייתא וכרצונו של מקום. וזה מרמז מה שנאמר בדברות שניות אחר הקלקול דלאו כל אדם זוכה לזה להיות פנוי רק לתורה. כאשר צוך במרה דכ' שם שם לו חק שדרשו במכילתא על השבת והיינו שנחקק בלב שחפצים לעשות כרצונו של מ קום וזהו חוקי רצונך שנחקק רצונו של מקום בלב שעל כל פנים יהיה החשק לזה דלאו כל אדם זוכה וכמ"ש (סנהדרין צט :) טוביה לדזכי דהוה דרופתקי דאורייתא. וז"ש בזוהר הקדוש וקראת לשבת ענג כד"א מקראי קדש להכניס הקדושה על ידי שמירת שבת כהלכתו. ועל ידי קדושת השבת שישראל מכניס על ידי ענג וכמו שאמרנו על ידי זה זוכין לקדוש ה' מכובד דא יום תרי דאינון חד יחוד קבה"ו. ויכול כל אחד מישראל לזכות לבחינת הדעת. וזה ע"י השתיקה כמה שנאמר ואתם תחרישון ועל ידי זה יכולים לזכות להיות מבין מדעת"ו דייקא וכמו שאמרנו (מא' יא):
13
י״דענין סדר הפרשה שנזכר בה ד' ענינים קריעת ים סוף ופרשת המן ואחר כך הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קודש וגו' ואחר כך מלחמת עמלק. הוא על פי מ"ש (ב"ר פ' ג) ויהי אור כנגד ס' ואלה שמות שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה והיינו על ידי מתן תורה והיה ההתחלה ביסורי הגלות שהיה הכנה למתן תורה וכמ"ש (ברכות ה.) שהתורה ניתנה על ידי יסורין והיינו על ידי יסורי הגלות. ואחר כך פ' בא יציאת מצרים שהיא ההכנה למתן תורה כש"נ בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו'. ואחר כך פרשה זו נגד קטרוני המרגלים שכ' בזוהר הקדוש (שלח קס א) שרמזו על התורה. וגם זבת וגו' טב הוא האי עלמא עלאה כמה דידענא באורייתא אבל מאן יכיל למזכי ביה אפס כי עז העם וכו' מאן דבעי למזכי בה בעי למיהוי תקיף בעותרא וכו' ועם כל דא וגם ילידי הענק בעי גופא תקיף גיבר כארי בגין דהיא מתשת חיליה דב"נ וכו' עמלק יושב וגו' אי יימא ב"נ דאפילו בכל דא יזכי הא יצרא בישא קטיגורא מקטרגא דב"נ דישתכח תדיר בגופא. והחתי והיבוסי והאמורי וגו' כמה מקטרגי משתכחי תמן וכו' והיינו דעמלק השורש מכל הטומאות כי הוא מקרר לב האדם מחמימות ומרצון לעסוק בתורה ועבודה כש"נ אשר קרך שהפשירך והצנינך מרתיחתך. והחתי וגו' היינו הז' אומות שהם זלעו"ז כנגד ז' מדות דקדושה כידוע שכל א' כלולה מעשר והם הע' קליפות שהם הענפים מהיצר הרע. אמנם בני מהימנותא מאי קא אמרי אם חפץ בנו ה' כיון דישתדל ב"נ ברעותא דלבא לגבי קב"ה לא בעי מנן אלא לבא וכו' כמ"ש בזוהר הקדוש (שם) דכיון שיהיה בנו החשק לעבודת השי"ת באמת בודאי השי"ת יזמין לנו פרנסה ויעזור לנו להתגבר נגד היצר הרע וכל ענפי היצר הרע המעיקים לנו ע"ש. ונגד זה באו הד' ענינים בפרשה זו נגד מה שאמרו שלא יוכלו לעסוק בתורה מצד המקטרגים הענפים מיצר הרע נגד זה הראה השי"ת קריעת ים סוף שטבעו המצריים ולא נשאר עד אחד ומצרים השורש מכל ע' קלי' העכו"ם וכמ"ש (ב"ר פ' טז) שכולם נקראו ע"ש מצרים ע"ש שמצירות לישראל והיינו שמעיקים ומצירים לנקודת ישראל כי טומאת מצרים ענין תאוה כי היא ערות הארץ כידוע וכמו שנאמר וזרמת סוסים וגו' והתאוה הוא התחלת כניסת היצר הרע כמו שהיה באדם הראשון בנחש הסתה בתאות אכילה ואחר כך הטיל בה זוהמא ובאו לתאוה דזימה להרגיש על ידי זה בבושה דערומים והוא השורש מג' דברים שמוציאין את האדם מן העולם כי מתאוה באים להנאה וכבוד גם כן. והנה אף שיצאו ישראל ממצרים מטומאתם לא נעקר השורש שלהם עד קריעת ים סוף דכתוב כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד. כי במצרים היו שקועים כעובר במעי אמו שלולי רחמי שמים לא היו יכולים לינצל כלל ואף אחר יציאת מצרים שרדפו אחריהם הוא שעדיין לא נעקר השורש מלב בני ישראל לגמרי עד קריעת ים סוף דאז נעקר שורש זה ונשאר רק הענפים שאדם יכול לינצל מהם בקל. וזהו מצות זכירת יציאת מצרים וקריעת ים סוף בכל יום ולילה (כמ"ש ירוש' פ"א דברכות ה' ו ובמ"ר פ כב) לדעת כי כבר הוציאנו השי"ת משורש טומאה זו ומהשיקוע בה. וקריעת ים סוף היה רק מצד הקב"ה וכמ"ש בזוהר הקדוש (נב ב) דקריעת ים סוף בעתיקא תלייא בלא אתערותא דלתתא כי העיקר מה שהשי"ת עוזרו וכש"נ ה' לא יעזבנו בידו. ונגד טענת פרנסה היה ירידת המן שהראה להם השי"ת שהזמין להם פרנסתם והצנצנת מן איתא במכילתא שהראה להם ירמיה שנאמר ראו דבר ה' אבותיכם שעסקו בתורה ראו במה נתפרנסו אף אתם אם תעסקו בתורה הקב"ה יפרנסכם מזה. כי הנס מירידת המן לעולם להעוסקים בתורה הקב"ה מעביר מעליהם עול דרך ארץ שלא יצטרכו לבטל מדברי תורה. ומצות שבת הוא נגד טענת דבעי גופא תקיף גיבר כארי. ועל זה בא פ' שבת דאיתא (במ"ר סו"פ כה) וכשם שמצינו שעל כל המצות בן דוד בא על שמירת יום א' של שבת ב"ד בא לפי שהשבת שקולה כנגד כל המצות והביא פ' מתורה ונביאים וכתובים ע"ש ומצות שבת עיקרה בשוא"ת על ידי שמירה ממלאכה. והמצוה הוא לענג הגוף ומזה משיגים קדושת שבת דשקיל ככל אורייתא כלא ומאן דנטיר שבת כאלו נטיר אורייתא כלא. וא"צ גופא גיבר כארי והאומר שמתייגע מן התורה הוא סימן שאין תורתו לשמה וכמו ששמעתי בשם הרה"ק מפרשיסחא זצלל"ה על פסוק ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל דמי שאומר שמתייגע מדברי תורה אין עבודתו באמת דכתיב כי קרוב אליך הדבר מאד וגו'. ואיתא (מ"ר ברכה) חייכם כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה כל החכמה וכל התורה בלבו ובשבת כל ישראל נקראו יראי שמי (כמ"ש תענית ח :) שכל א' מישראל יראים מהשי"ת שלא יכשלו ח"ו בחילול שבת שבקל יוכל האדם להכשל באיסור סקילה והשבת גם כן מצד השי"ת שנתן מתנה טובה לדורות עולם ועל ידי כן יוכל לזכות בתורה כולה כאמור. ואחר כך נגד טענת עמלק יושב וגו' בא פרשה התחלת מחיית עמלק וכ' כי מחה אמחה וגו' מלחמה לה' בעמלק מדור דור ואין לו כח בקליפתו שכבר החליש יהושע כחו כי ענין עמלק הוא השורש של יצר הרע אחר שכבר נצח כל המדות ונדמה לו שכבר הוא נקי בכל. עדיין יש השורש וזהו ראשית גוים עמלק שהוא השורש והמקור שלהם ועל זה נאמר והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל אויביך וגו' תמחה את זכר עמלק שאחר שיש לו נייחא מכל כחות היצה"ר דע' קליפות שמהם התפשטות כל מיני רע שבלב האדם ואחר שינוח מהם אז יש לו להשתדל לעקור השורש. והחלשתו הוא על ידי הרמת משה ידו ואיתא במשנה (ר"ה כט.) וכי ידיו של משה כו' אלא כ"ז שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים וכו' שבהרמת משה ידו פעל בלבם כל זה כי הוא השורש מכל הנפשות שבדור. וכן בכל דור יש נפש כזה כמ"ש (ב"ר פ' נו) אין דור שאין בו כאברהם וכו' ואין דור שאין בו כמשה. וכידוע מהאר"י הק' על מ"ש בגמרא (שבת קא :) משה שפיר קאמרת. ושורש נפשו הוא התורה שנקראת על שמו והרמת ידו בתפלה להש"י הוא התפלה שבכח התורה דעל זה נאמר קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת אמת זו תורה (ברכות ה :) להשי"ת ושעבוד הלב ובזה נעקר שורש היצ"ר בלב וגילה השי"ת בזה הפרשה כי אין מכל דברים אלו מניעה לקבלת התורה כי השי"ת הוא העוזר בכל ורק שיהיה רעותא דלבא ושעבוד הלב לאביו שבשמים וכל זה הוא הכנה לקבלת התורה:
14
ט״ונפשי ישובב ינחני במעגלי צדק לשון שובב מצינו וילך שובב בדרך לבו וכן שובו בנים שובבים ובגמ' (יומא פו.) דמעיקרא שובבים אתם ופירש"י כאלו נעשה על ידי נערות ושטות ושובבות ע"ש ואם נפרש כאן מלשון שובבות לכאורה לאו רישיה סופיה דכ' ינחני וגו' ועל כן מפרשים מלשון השבה או ישיבה ונייחא. ויש לומר על פי מ"ש בגמ' (שבת קלו:) א"ל רבינא לר"ש באורתא אמר רבא הכי לצפרא הדר ביה א"ל שריתוה יהא רעוא דתשרו תרבא. והנה בודאי האמת היה ששמעו מרבא בצפרא דמותרת בלא חליצה ורב שרביא גם כן לא חשדוהו למשקר. רק לא נראה לר"ש שיהיה הדר ביה רבא דדרכו של רבא כשחזר בו אוקים אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי כמו שמצינו (עירובין קד. ובב"ב ובנדה) או אמר בלשון לאו מלתא היא דאמרי (כמו יבמות כ : וש"מ) וכאן שאמר סתם בלילה לאיסור ולצפרא להיתר ס"ל לרב שרביא שהוא מסופק בדבר וכעין שמצינו (שבת קיג. וש"מ) אין ולאו ורפיא בידיה ומפני הספק פעם אמר כך ופעם אמר כך להודיע שהוא מסופק בדבר וכיון דמספקא ליה לרבא צריכין להחמיר מספק דחולצת ולא נראה לרב שרביא דהדר ביה רבא כדעת רבינא בדעתו. אבל מה שאמר יהא רעוא דתשרו תרבא קשה לומר שיקלל אותם שיטעו ח"ו להתיר חלב באכילה ולומר עוד בלשון יהא רעוא כמתפלל שיהי רצון מהשי"ת להכשילם בטעות כזה. ויתכן על פי מ"ש במשנה (דאבות פ' ד) הוי רץ כו' ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה ויש להבין בשלמא שכר מצוה מצוה היינו שיוסיף לעשות רצון השי"ת שמצוה גוררת מצוה וזה עיקר השכר שא"צ לעבוד לקבל פרס. אבל שכר עבירה עבירה שגוררת עבירה אוי לאותו שכר עונש מיבעי ליה למיתני. והתוספות יום טוב כתב דאינו דומה שבמצוה הבא לטהר מסייעין לו שגוררת מצוה אבל שכר עבירה רק שמניחו השי"ת ביד טבעו הרע אבל לא שיסייעוהו דהא בא לטמא פותחין לו ולא מסייעין ח"ו ע"ש. ויש להבין לפי"ז למה נשנה בלשון א' כיון שאין דומים כמפורש בגמ'. אך מצינו בפסוק גם כן שקילל דוד המלך ע"ה לשונאיו ואמר תנה עוון על עונם דמשמע שיסייעוהו לרע ואינו המדה דבא לטמא רק פותחין לו ולא מסייעין. אבל שונאי דוד היו ת"ח והיו סבורים שעושים כדין וצדיקים גמורים הם בזה שעושים. שהיצר הרע הטעה אותם כדרכו לומר לרע טוב ולשום חושך לאור ודוד המלך ע"ה רצה שישובו בתשובה ואיך יחזרו בתשובה והם צדיקים בעיניהם ועל כן ביקש מהשי"ת תנה עוון על עונם שיהיה עוון זה גורר עוון מפורש והיינו שיכשלו בדבר שידעו שהוא עוון ולא יוכל היצר הרע לסמא עיניהם להשים חשך לאור. ואל יבאו בצדקתך היינו שלא יסברו שהם צדיקים וזש"נ ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו שהם לפי טעותם סבורים שהם צדיקים ונכתבים בספר חיים ועל ידי שיהיה העבירה גוררת עבירה מפורשת יתנו אל לבם שמה שרודפים לדוד גם כן חטא ועון ורק היצר הרע סימא עיניהם לומר לרע טוב ואז ישובו בתשובה. וז"ש ששכר עבירה עבירה שלפעמים היצר הרע מטעה לאדם שמלמדו להועיל כענין מ"ש (חולין צב.) כת"ח נדמה לו וטפלו לימינו כמו רבו המלמדו חכמה רק יעקב אבינו ע"ה שמדתו אמת הרגיש אחר כך כי מרמה ידבר אבל שאר בנ"א לפעמים היצר הרע מסמא עיניהם ואומר לרע טוב. וכענין מה שאמרנו במ"ש (ברכות סא.) יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב היינו דלפעמים היצר הרע נוטה ללב חכם לימינו ומסתיר עצמו כרב המלמדו להועיל והאדם עובר עבירה ונדמה לו שעושה מצוה. וכשיש לו זכות שיקבל שכר על העבירה והיינו שיעשה תשובה מאהבה ויהיה זדונות נעשות כזכיות ויקבל עליהם שכר כש"נ עליהם הוא יחיה (וכמ"ש יומא פו :) אז עבירה זו גוררת עבירה מפורשת לעין וישים אל לבו ששורשה הוא ממה שעבר עבירה בדומה לה ונדמה לו שעושה מצוה. ויעשה תשובה עליהם ויהיה נעשות כזכיות ויקבל עליהם שכר וז"ש ושכר עבירה עבירה שכר דייקא. ויש לומר שזה היה כונת ר"ש שחשד לרבינא שהתיר האיסור וסבור שכדין עשה מפני ששמע מרבא לצפרא שאמר להיתר וס"ל דהדר ביה רבא. ורב שרביא ס"ל דמספק"ל ליה לרבא ואמר לפעמים כך ולפעמים כך אין ולאו כמו שאמרנו. ע"ז א' שריתוה שלא כדין בטעות יהא רעוא דתשרו תרבא בטעות ואז תכירו הטעות וממילא תתנו לב שגם כאן היה הוראה בטעות ותעשו תשובה ע"ז ולזה נצרך רעוא ורצון מהשי"ת לסייע לטוב לעשות תשובה. ושבת כ' ביה טוב להודות לה' שכל מי שמודה על פשעיו ה' מרחמהו (כמ"ש פרדר"א פ' יט) והתשובה בב' פנים. לפעמים יאיר לו השי"ת ביראת ה' ועל ידי זה יעשה תשובה ויודה על פשעיו ויעזוב אותם עבירה בטעות וסבור דמצוה קא עביד שהיצר הרע סימא עיניו. אז השי"ת מזמין לו שנכשל וחטא זה גורר בשוגג עבירה מפורשת יותר וע"י זה ישים אל לבו שהראשונה גם כן היתה עבירה ולא מצוה ויש לומר שזה שנ' נפשי ישובב מלשון וילך שובב שעושה מעשה שובבות ונערות ועל ידי זה ינחני במעגלי צדק לשוב בתשובה על העבירה שעבר בטעות לעשות מצוה וכעת יעמוד על האמת וישוב בתשובה שלמה:
15
ט״זאחר הבדלה
16
י״זבזוה"ק (ח"ב רח א) בההיא שעתא דקא מברכן על אשא וכו' והני אקרון מאורי האש ובגיני רזא דא מברכין בורא מאורי האש וכו' כגונא דא אינון דרגין עלאין דאקרון מאורי אור שלטין ביממא ונהרין מגו בוצינא עלאה וכו'. הענין דשבת יעשה כולו תורה (כמ"ש ריש סא"ר) ואפילו הפועלים שעוסקין במלאכה כל הימים בשבת קובע עצמו לדברי תורה וכן מוקי בפסיקתא רבתי (סו"פ כג) המחלוקת דמ"ד אל נתנו שבתות אלא לתענוג היינו לת"ח שהם יגעים בתורה כל ימי השבוע ובשבת הם מתענגים והיינו ע"ד מה שנאמר והתענג על ה' שבכל הימים הם עמלים בעמל תורה כמו הפועלים בשבת וז"ש בזוהר הקדוש (ח"ג כט ב) דת"ח אתקריאו שבתות דלהם ימות החול כשבת ויו"ט לפועלים. ובשבת זוכין הת"ח להתענג על ה' להשיג דברי תורה שלא בעמל ויגיעה רק מצד השי"ת (ונת' כ"פ) ומ"ד לא ניתנה השבת אלא לת"ת מוקי לפועלים שעוסקין במלאכה בחול ובשבת עוסקים בתורה. וכתיב נר מצוה ותורה אור המשיל התורה באור שהוא מאור והמצוה בנר יחידי. ודרגין עלאין דאקרון מאורי אור היינו אור התורה שזוכה הת"ח בשבת שהוא והתענג על ה' ועל זה אמר יוצר אור שהאור תורה מצד השי"ת מה שאין כן בחול אצל הת"ח הוא גם כן מאורי האש שהוא מאיר מצד האדם שבורא האש בעמלו ויגיעו ומאיר (ונת' חנוכה מא' ד) והפועלים שכל ימות השנה עוסקין במלאכה והוא מעשה המצות ע"ד מ"ש הרמב"ם (בח' פרקים) שאין דבר רשות רק כשמכוין לשם שמים גם מעשה עולם הזה מצוה וכשעוסק במלאכה והמכוון שלו לקבוע עתים לתלמוד תורה ולגדל בניו לתלמוד תורה ולעשות גמ"ח בממונו נעשה מלאכתו עסק מצוה וכמו שאנו מפרשים מ"ש (סנהדרין צט :) איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה שהוא מלאכת מעשה מצות שבודאי לא נסתפקו אם נברא האדם לעמל מלאכת עולם הזה (ונת' ריש קדושת שבת) וכשמכוין לשם שמים מלאכתו מלאכת ומעשה מצוה אור ובמוצאישבת מברכין בורא מאורי האש שאף הת"ח שזוכין למאור על ידי אור תורה אינו מאורי אור כשבת שהאור מצד השי"ת רק מאורי האש שזוכין למאור התורה על ידי עמלם ויגיעם בבריאת האש להאיר וכאמור. והפועלים זוכין בחול לנר מצוה גם כן מאור האש שנעשה על ידי פעולת האדם. וז"ש (פסחים קג :) אבוקה להבדלה מצוה מן המובחר והיינו שיהיה ימי המעשה מאורי האש כת"ח שזוכין בחול גם כן למאור דתורה אור שמוציאים מעמלם ויגיעה. ועל כל פנים צריך נר מצוה שיהיו מלאכת ימי המעשה לשם שמים שיהיה מעשה המצוה ויאיר על כל פנים כנר יחידי דמצוה מצד האדם. והנה בשבת כל מיני אש שכל ג' הקליפות נקראו אש דיצר הרע (כמו שנת' כ"פ ובפ' וירא סו' מא' א) וכן אש דגיהנם שהוא גם כן אש דיצר הרע כולם בטלים בשבת וכמ"ש בזוהר הקדוש (שם רע"א) דכל אשין אחרנין אתטמרו ואתגניזו ביומא דשבתא בר וכו' ובמוצאי שבת שחוזר יצר הרע למקומו מברכין בורא מאורי האש על אש דתורה שהוא אש אוכלה דיצר הרע ולית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא כמ"ש (זח"א רב א) ולכן אבוקה מצוה מן המובחר להיות בימי השבוע תורה אור מאורי האש על ידי עמל האדם בתורה ומכל מקום על ידי עסק מעשה המצות גם כן יכול להנצל מעט מהיצר הרע לפי שעה (ע' סוטה כא. ותוס' שם ד"ה מצוה ובמ"א נת'):
17