פרי צדיק, בשלח א׳Peri Tzadik, Beshalach 1
א׳ויהי בשלח פרעה וגו'. כ"מ שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער (מגילה י :) וזה שדקדק במ"ר מי צוח וי פרעה משל למלך וכו' אך יש להבין למה הזכיר כאן שצוח פרעה וי. גם למה נכתב כאן בשלח פרעה וגו' והוה ליה לומר ויהי בצאת ישראל והיה קיצור לשון ובתורה אין אות יתירה ח"ו. אך באמת ידוע שבודאי לא נצרך המכות כי אין מעצור לה' להוציא בנ"י בע"כ דפרעה בלא שום מכה. רק מפני הקטרוגים מה נשתנו אלו מאלו שהיו ישראל מוקפין בקליפה כעובר במעי אמו כמו שנדרש (בפסיקתא) ע"פ גוי מקרב גוי ובמד' (ויק"ר פ' כג) אלו ואלו ערלים וכו' ועל זה הוצרכו המכות להיות נגוף למצרים ורפו לישראל שנתבררו ישראל ובכל מכה יצאו ממדרגה א' בקליפה ונכנסה במדה א' בקדושה מתתא לעילא (ונת' כ"פ) ועל כן הוצרכו ישראל לצאת ברשותו של פרעה. וזש"נ ויהי בשלח פרעה את העם שיצאו ברשיונו מפני שהיו משוקעין וזש"נ ויהי דצוח פרעה וי ששלחתי את ישראל כיון שהיה סיפק בידו שלא לשלחם ולא היו יוצאים בלא רשותו. וזהו ווי באמת גם כן שהיו ישראל משוקעין כ"כ בקליפה שאם היו מתמהמה עוד שעה ח"ו לא היו יכולים לצאת משם. ואף במכת בכורות היה עדיין קטרוגים וכמו שאמרנו במה שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב וגו' שהיה להקלי' כלב נובח מקום לקטרג רק שהש"י לא הניח לקטרג (ונת' בא מא' יב.) וקריעת ים סוף היה בזכות האבות דאז היה גם כן קטרוגים כמ"ש במ"ר (פרשה כא) ובזוה"ק (ח"ב קע ב). ואיתא במכילתא (פרשה ג) ובמ"ר (שם) דבזכותו של יעקב אני קורע להם הים שנאמר ופרצת ימה וגו' והיינו דשם נאמר לו והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וגו' שמורה שאינם כדאים ע"ד מ"ש (מגילה טז.) כשהן יורדין יורדין עד עפר ובמ"ר פ' זו (פ' כה) כשיגיעו בניך עד עפר הארץ אותה שעה ופרצת וכו' וזה פעל זכותו של יעקב שעוד לא יהיה כזה שישתקעו ישראל ח"ו בקלי' עד שיהיה מההכרח להוציא אותם כרגע כדי שלא ישתקעו לעולמי עד כמו שהיה ביציאת מצרים וכמו שאנו רואים שיותר מי"ח מאות שנה שגלינו מארצנו ואין ישראל משוקעים ח"ו. ובגאולה העתידה כ' כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות שגם גאולה העתידה יהיה בעתיקא שהוא פלא עליון אך להיפך מגאולת מצרים דשם היה לא זכו אחישנה שדלג הש"י על הקץ כדי שלא ישתקעו ח"ו לעולם וכאן יהיה זכו אחישנה לא זכו בעיתה (כמ"ש סנהדרין צח.) דשוב לא יהיה פחד שישתקעו ח"ו לעולם דזה פעל זכותו של יעקב. ואחר כך אמר במ"ר מי אמר וי משה אמר וי וכו' ואיני אכנס עמהן לארץ וכו'. וגם צעקת משה וי הוא שייך למה שנאמר בשלח פרעה שמורה שלא נשלמו ישראל מצדם ולא היו ראוים לצאת ביד רמה בלא רשות פרעה רק בשלח פרעה שיצאו ברשותו וכמו שאמרנו ויצטרכו עוד לגלוית מזה ידע משה רבינו ע"ה שאינו נכנס עמהם לארץ שאם היה נכנס עמהן לא נשתעדו עוד ישראל בשום גלות (כמ"ש במג"ע) ולכן כיון שראה שלא יצאו ביד רמה בלא רשות רק פרעה הסכים ושלחם צוח וי שאינו נכנס עמהם לארץ כאמור:
1
ב׳ובזה"ק משמע דהרגיש גם כן על לשון ויהי ומפרש דקאי על ישראל שהם הרגישו אז חבירו דרוחא ואמרו וי וע"ש (מה א). ומתחיל תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות ומבאר שהיה מסט' דנוקבא דהיינו בחינת היראה וכמ"ש שמעתי שמעך יראתי. בקרב שנים חייהו הב ליה חיין וכו' שגיונות כד"א שגיון לדוד זיני תושבחן וכו' כד נפקו ישראל ממצרים רוחיהון הוה תביר וכו' ב"נ כד איהו שביק פולחנא כדין ידע חבירו דגרמוי חבירו דרוחיה וכו' וקב"ה אסי לון דכ' וה' הולך לפניהם יומם וגו'. מצינו ג' מיני תפלה תפלה לעני תפלה למשה תפלה לדוד. תפלה לעני היינו שאינו מתפלל שיתנו לו מה רק מתנצל ושופך שיחו איך שהוא חסר מכל וכל. ותפלה למשה הוא מצד שהשיג גדולת הש"י ובראותו גודל קדושתו ית' נעשה בעצמו שפל בתכלית השפלות וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"ב מה' יסוה"ת) וכשהוא מחשב במעשיו וברואיו וכו' מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפילה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות. ואמרו (חולין פט.) גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר שיש בהם צד ממשות ואילו במשה ואהרן כ' ונחנו מה לגמי לא נחשב לשום ממשות ותפלתו היה מצד גדלותו וקדושתו שהיה שלם בקדושה והשגה היותר גדולה ועל ידי זה נעשה שפל בעצמו ואמר ונחנו מה נגד קדושת ורוממות אלהותו ית"ש והיה כל תפלתו רק בתחנונים כש"נ ואתחנן אל ה'. וחשב שכל מה שהשיג הוא מצד שהש"י חנן אותו ואיתא במ"ר (ר"פ ואתחנן) וכ"ש (סנהדרין מד.) תחנונים ידבר רש זה משה שהיה רש בעצמו שאין לו כלום. ותפלה לדוד שאמר על עצמו ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם היינו שהיה סבור בדעתו שהוא גרוע מכל ורחוק מהקדושה לגמרי ומלא חסרונות נגד רצונו יתברך כי עליו נא' הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה (מו"ק טז :) והיינו שהיה יחיד שעשה תשובה שמוחלין לכל העולם כולו בשבילו (כמ"ש יומא פו :) והיינו על ידי שמכניס הרהור תשובה בכל לבבות ישראל וכן הכניס הרהורי תשובה בכל ישראל. והיה לבו נשבר בקרבו מחמת שהיא מלא חסרונות ועכ"א שלבד שלא נחשב למאומה תולעת ולא איש עוד היא חרפת אדם ובזוי עם והתפלל לב טהור ברא לי טהור מכלל דאיכא טמא (סוכה נב.) והתפלל שיברא לו ה' יתברך בריאה יש מאין לב אחר לב טהור והיה שפלותו מצד החסרונות. והנה האדם החפץ לקרב עצמו לקדושת הש"י מאיר לו הקב"ה מאור קדושת עתיקא למעלה מהשגת שכל אנושיי ומשיג חיות הקדושה בלא שום מסך מבדיל ומתמלא האדם כולו אורה. וז"ש (בס' הרוקח) אין חוזק כחוזק החסידות בתחלתו כי על ידי האור הגדול בוער בלבו חשק ורצון לקדושה בכל תוקף ועוז. אך האור הזה הוא רק לפי שעה כדי שיראה האדם שיש אור אלהותו יתברך בעולם ואחר כך נתעלם ממנו אותו האור ורואה האדם כל מה שפעל ועשה נגד רצון הש"י כל הזמנים שעברו עליו ואז נשבר לבו בקרבו ולא נשאר בו רוח ומתפלל להקב"ה בכל לבו ושב בתשובה שלמה וזהו כמו תפלה לדוד שאמר לב טהור ברא לי. וכמו כן ישראל בשעת יציאת מצרים דבליל א' דפסח נתגלה להם הקב"ה באור עתיקא ויצאו ביד רמה בלא שום מסך מבדיל והיו מלאים מאורו ית' בבהירות היותר גדולה ואחר כך תיכף נעלם מהם אותו ההארה ואז התמרמרו בלבם בזכרם מה שעבר עליהם במצרים שהיו משוקעים בקליפתם עד שאם היו מתעכבים עוד ח"ו היו נשארים שם ונשבר רוחם בקרבם וזהו החבירו דרוחא ומגודל החבירו דרוחא לא יכלו למחדי באינון תושבחן דשמעו וביסס להם השי"ת בקדושת שבת וז"ש בזה"ק וקב"ה אסי לון דכ' וה' הולך לפניהם יומם והיינו בקדושת האבות וכמ"ש בזה"ק (מו רע"ב) יומם דא אברהם שהמשיך מדת עתיקא דהתגלות עתי"ק בשבת דיממא כנודע שהוא הקדושה מצד הש"י למעלה מתפיסת השכל בעמוד ענן דא יצחק שמדתו הפחד והגבורה צמצום האור שאינו בהתגלות כמו אור עתי"ק רק שיש מסך מבדיל ומכל מקום נפשות ישראל מלא קדושה והיא קדושת סעודת ליל שבת דחק"ת קדישין שמרמז על נפשות ישראל כנודע. לנחותם הדרך דא יעקב וכו' והיא קדושת ס"ג של שבת שהנייחא בשלימות שנקבע ונבלע קדושת שבת בנפשות ישראל ולילה בעמוד אש להאיר להם דא דוד מלכא והיא נגד סעודת מוצאי ש"ק דאיתא (ב"ר פ' יב) שהאור הראשון גנוז לצדיקים לע"ל וחלק כבוד לשבת וכיון ששקעה חמה בליל שבת שמשה האורה וכו' והיינו האור מצד השי"ת אור עתי"ק וזה נקרא מאורי אור שזורח אור קדושתו מצד הש"י בלא אתערותא דלתתא. וא' כיון ששקעה חמה במוצ"ש התחיל החשך ממשמש ובא נתיירא אדם הראשון אמר שמא אותו שכ' בו הוא ישופך ראש וגו' בא להזדווג לי וכו' זימן לו הקב"ה שני רעפים והקישן זה לזה ויצאת האור ובירך עלי' וכו' והיינו שנתיירא מהיצה"ר ממה שעבר עליו מקודם שניסת לדברי הנחש ונעשה חסר מכל וכל ואמר אוי שמא יבא הנחש ויסיתני ונתן הקב"ה בלבו בינה והוציא האש ועל זה מברכין במוש"ק בורא מאורי האש והיינו האש שהאדם מדליק וזהו מדרגת דוד המלך ע"ה שהקים עולה של תשובה. ובזה נתבסס רוחם של יוצאי מצרים אחר חבירו דרוחא שהיה להם ואמרו וי על זכרון מה שעבר עליהם במצרים. ונפתח להם על ידי קדושת השבת וקדושת האבות מחדש שערי אורה וז"ש בזה"ק וכל אורחין הוו סלקין ריחין דאסותא וכו' ונייחין ברוחיהון:
2