פרי צדיק, בשלח י״אPeri Tzadik, Beshalach 11
א׳בזוהר הקדוש (מז ב) ובשבת במילי דשמיא ובקדושא דיומא בעי לאתערא ולא במלה אחרא וכו' ת"ח הכא כד אתקריב פרעה וכו' ואתם תחרישון ודאי לא תתערון מלה וכו'. בגמ' (מנחות כט :) א"ל רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני וכו' אמר לו רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה אמר לו שתוק כך עלה במחשבה לפני. וצריך להבין למה אמר לו שתוק גם מה זו תשובה כך עלה במחשבה לפני. אך הענין שהשי"ת האציל ע"ס לבריאת העולם ובפתיחת אליהו תארם בצורת אדם ז' תחתונות על האברים וג' ראשונות מוחא ולבא וקרקפתא דתפילין. ובצלם זה עשה את האדם גם כן. וז"ש במחשבה לפני היינו עתיקא שלפני המחשבה דמחשבה רצון ועתיקא רצון הרצונות. אך מה שא"ל שתוק הענין על פי מ"ש בס' יצירה (פ' א) ע"ס בלימה בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר ואם רץ פיך לדבר ולבך להרהר שוב למקום שלכך נאמר והחיות רצוא ושוב ועל דבר זה נכרת ברית. והיינו שיש מחשבה והוא הרהור בלא התפשטות ויש הרהור בלב שא' ע"ז (ברכות כ :) הרהור כדבור דמי והיינו כשמהרהר בלב כל הענין והתיבות כמו שהיה מדבר רק אינו מוציא בשפתיו וזהו נקרא הרהור. וא' בפי' בלימה בלום פיך מלדבר ושיבלום לבך מלהרהר. ואם רץ פיך וכו' שוב למקום שלכ"נ והחיות רצוא ושוב שהחיות של האדם רצוא ושוב כמראה הבזק וכשיבלום פיו מלדבר ולבו מלהרהר אז יוכל להופיע עליו דעת שפירש"י (תשא) רוח הקודש ויופיע עליו כרגע מאור עתיקא שהדעת פנימית הכתר. וזה זוכין על ידי שתיקה. ומסיק ועל דבר זה נכרת ברית פי' דלשון ברית מצינו במילה ותורה שנאמר ואני זאת בריתי וגו' ואיתא (נדברים לב.) שנדרש אם לא בריתי וגו' על תורה ומילה ע"ש וכן בשבת כתוב לעשות את השבת לדרתם ברית עולם וכתוב ביני ובין בני ישראל וגו' ושלשתן רק לישראל דמולי עכו"ם כערלים (כמש"ש לא :) ועכו"ם ששבת ועוסק בתורה חייב כמ"ש (סנהדרין נח : נט.) דשלשתן התגלות עתיקא. שבת כמ"ש בזוהר הקדוש יתרו וסו"פ אחרי. ותורה עשרת הדברות כנגד ע"ס עשר מאמרות למע"ב (כמ"ש זח"ג יא ב) ומאמר אנכי כנגד כ"ע וכ"כ בזוהר הקדוש (שם רנו ב) אנכי ביה כ' כתר וביה אין ואיתא (שהש"ר פ' ישקני) כששמעו ישראל אנכי נתקע ת"ת בלבם דמאמר זה כולל כל התורה ולא נאמר בו ציווי האמינו בה' אף שהוא מ"ע מפני שלא יתכן ציווי על אמונה התלוי בלב וכמ"ש הרמב"ן. רק השי"ת אמר שישראל מאמינים הם ואומר להם אנכי ה' אלהיך וגו' והיינו התגלות עתיקא שקשורים בשורש. וכן ענין מילה שמלין תינוק בן ח' שלא מדעתו ונכנס לכלל ישראל ובכלל ועמך כולם צדיקים דכל מאן דאתגזר איקרי צדיק (כמ"ש זח"ב כג א) ואף שהתינוק לא עשה כלל רק אביו הכניסו לברית וזה מורה שקשור בשורש בהשי"ת וזהו התגלות עתיקא. וז"ש ועל דבר זה נכרת ברית היינו על התגלות עתיקא נכרת ברית והוא רק לישראל. ולהתגלות עתיקא זוכין על ידי שתיקה כמ"ש בלום פיך מלדבר וכו'. ואמר עשר ספירות בלימה שכל מדה כלולה מעשר ובכל מדה אף במדת מלכות יש מדה א' שהוא בלימה בלום פיך וכו'. וכ' תולה ארץ על בלימה ודרשו בגמ' מלשון שתיקה מי שבולם את עצמו בשעת מריבה (כמ"ש חולין פט.) ולעיל מינה דרשו בשביל משה ואהרן שאמרו ונחנו מה והיינו כמה שנאמר והחכמה מאין תמצא שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו (כמ"ש סוטה כא :) וז"ש (חולין שם) בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמיכם לפי נתתי גדולה לאברהם וכו' והיינו דכל שנתגלה להם יותר אלהותו יתברך הכירו יותר בשפלות עצמן וא' (שם) דגדול מה שנאמר במשה יותר ממה שנאמר באברהם וכו' שאברהם נתן לו הויה דעפר ואפר ומשה ואהרן א' ואנחנו מה וזה שמשים עצמו כמי שאינו ולכן נתגלה להם כל הסודות. ועל זה נאמר על משה רבינו ע"ה בכל ביתי נאמן הוא וזה תולה ארץ על בלימה הבולם פיו מלדבר ולבו מלהרהר וזהו נאמן שלא יגע במה שלמעלה מחלקו. בלימה היינו דחכמה כ"ח מ"ה כמ"ש בתיקו"ז (סו' תי' כב וש"מ) שיש בו הכרה מ"ה אף דמה ידעתי מה אסתכלת מה פשפשת כמ"ש בריש הזה"ק. ועתיקא בלי מה שאין בו שום תפיסה אף מ"ה. ומי שמשים עצמו כמי שאינו נעשה מרכבה למדת אין שהוא עתיקא סתימאה דכל סתימין כמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו סד ב) ויכול לזכות כרגע להתגלות עתיקא ע"י בחינת הדעת וז"ש (חגיגה יא :) ולא במרכבה ליחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעת"ו דייקא שיכול להבין על ידי בחינת הדעת וזוכה להשיג כרגע על דרך מ"ש והחיות רצוא ושוב וגו'. ואיתא (שם יג.) אין מוסרין ראשי פרקים אלא וכו' שלבו דואג בקרבו ופירש"י ואינו מיקל את ראשו. והענין דכל מה שמשיג יותר לבו דואג יותר בקרבו שאינו מרגיש להבין איזו שייכות יש לו לדברים גבוהים כאלה והוא ממעט עצמו יותר ומשיג השפלות וזה יהיה בולם פיו מלדבר ולבו מלהרהר ויוכל לזכות על ידי סוד הדעת להיות מבין מדעת"ו. וזה שאמר לו הקב"ה למשה רבינו ע"ה שתוק ועל ידי השתיקה יוכל לזכות בסוד הדעת שהוא רוח הקודש והוא פנימית הכתר וישיג משכל הנעלם מכל רעיון. וזהו כך עלה במחשבה לפני. רצון הרצונות שהיא המחשבה לפני מחשבה מוחא. וזהו מ"ש בזוהר הקדוש ובשבת במילי דשמיא ובקדושא דיומא בעי לאתערא קדושה דיומא השגת הקדושה מהשי"ת שהוא התגלות עתיקא. והבקשות בשבת במצותיך קדושה דיומא ותן חלקנו בתורתך מילי דשמיא. וזהו ודבר דבר שידבר מה שיהיה דבר שהוא מדת מלכות פה תורה שבעל פה. ותורה שבעל פה הוא על ידי רוח הקודש כמ"ש הרמב"ן (חי' ב"ב יב.) ופתח וקראת לשבת ענג שע"י סעודות שבת שהם ברזא דענג עדן נהר גן (כמ"ש זח"א כו א) יכולים לזכות ודבר דבר שבת אקרי דבור כמ"ש (שם לב א) ומה זוכין רק ע"י השתיקה בלום פיך מלדבר וכו' וכאמור. וכן בקריעת ים סוף שהיה מעתיקא כמ"ש בזוהר הקדוש (נב ב) והביא מספרא דצינעותא אלי דייקא בעתיקא תלייא כלא ושם בסד"צ (קעח ב) אלי דייקא במזלא הוה תלי והכל א' וכמ"ש בזה"ק (סו"פ אחרי) לענין חיי בני ומזוני דבמזלא תלי ע"ש. והוא כענין מ"ש (מגילה ג.) אע"ג דאינהו לא חזי מזלייהו חזו מזל היינו שורש נפשם וכמ"ש הרמ"ע נפש האב מזל לבן והיינו שישראל קשורים בשורש ברצון הרצונות בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ואף שהיו קטרוגים השי"ת בחר ישראל לסגולתו וכמ"ש מהיהודי הק' זצוק"ל כסגולה בלא טעם וזהו מעתיקא רצון הרצונות. ולזה כתוב ואתם תחרישון ודאי שעל ידי השתיקה יזכו להתגלות עתיקא בסוד הדעת. וז"ש בזוהר הקדוש (נד א) אז וכו' כד אתנהיר נהירו דעתי"ק רשימין באז בא' ואל"ף וכו' אל"ף פלא עליון שהוא עתי"ק ואז זכו לומר שירה ולומר זה אלי שעז"א במכילתא וזה"ק ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ויחזקאל פתח סדרי המרכבה וז"ש במ"ר (פ' כג) שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה וכ"כ בזה"ק (ס א). דדעת הוא רוח הקודש כפירש"י וזהו אז אל"ף אנקיב בחשוכי וכו' ומטו לזיין שהדעת פנימית הכתר. ובשבת כ' ודבר דבר שעל ידי השתיקה שבולם פיו וכו' זוכין להתגלות עתיקא בסוד הדעת וז"ש בזוהר הקדוש (ח"א לב א) וכך הוה עביד ר"ש כד חמי לאימיה דהוית משתעיא הוה א"ל אמא שתוקי שבת הוא ואסור דאף דמי שהדיבור והסיפור עונג לו מותר בשבת (כמ"ש שו"ע או"ח סי' שז ס"א) רק רשב"י אמר לה שתוקי והוה אמו דרשב"י משגת קדושת שבת והות שתקה שבשתיקה יכולים להשיג יותר ובמ"ר (סו"פ בהר) איתא א"ל שבתא היא והות שתקא. שעל ידי השתיקה זוכין וקראת לשבת ענג עדן נהר גן ונהר יוצא מעדן וגו' ועדן כולל כל ג' ראשונות (כמ"ש לעיל מא' ח) והם קדושת הג' סעודות ובכולם עתי"ק אתיא לסעדא. ולהתגלות עתיקא זוכין על ידי השתיקה:
1