פרי צדיק, בשלח י״בPeri Tzadik, Beshalach 12
א׳בפרשה זו הוזכר שבת לבד מה שנאמר בפ' המן בפירוש. נרמז במרה דאיתא (סנהדרין נו :) כאשר צוך במרה וכ' שם שם לו חק ומשפט ואיתא במכילתא חק זה שבת והיינו שנחקק קדושת שבת בלב ולא ב' כאשר צוך רק בדברות אחרונות מה שאין כן בלוחות ראשונות. ועוד יש שינוי שבראשונות כתב השבת זכר למעשה בראשית כי ששת ימים וגו' וינח וגו' על כן ברך וגו' ובדברות שניות כ' וזכרת כי עבד וגו' על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת והיינו זכר ליציאת מצרים. ובזוהר הקדוש פ' זו (מז א) מאי וקראת דיזמין ליה כד"א מקראי קודש. והמקרא קודש שיכניס הישראל קדושה לשבת זהו זכר ליציאת מצרים שאז זכו ישראל שיוכלו להכניס קדושה לשבת וזמנים (ונת' בא מא' ט) וחשב בזוהר הקדשו ג' לשונות דכ' ויהב לון שבת דאיהו וכו' ונייחא מכלא וחדוא דכלא וכו' ענג ענוגא דנפשא וגופא וכו' דמקודם כ' דאיהו קדישא מכל שאר יומין ולא כ' קדושה דכלא ע"ש. רק דחשב כאן ג' קדושות שבת נייחא היינו דשבת לשון מנוחה ונייחא וזהו מהשי"ת וכמ"ש מנוחה וקדושה לעמך נתת. והישראל מזמין לשבת על ידי הענג ענוגא דכלא ענוגא דנפשא וגופא שהגוף גם כן בקדושה. וחדוה דכלא שהוא יום שמחתכם ואמרו (ספרי בהעלותך) אלו השבתות. שהוא שמחתכם דייקא על ידי הבשר ויין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין (כמ"ש פסחים קט.) ואמר ענוגא דעלאין ותתאין שמפני שהגוף בקדושה וכשהישראל בשמחה בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג לא ב וש"מ) ואתער לעילא גם כן שמחה וענוגא. ואמר אחר כך בזוהר הקדוש לקדוש ה' מכובד דא יום תרי דאינון חד [כ"ה גירסא הנכונה וכ"ה בדפוסים ישנים וגירסת דא יוהכ"פ הוגה מחדש עפ"י גמ' דשבת קיט.] ופירושו יום קב"ה תרי דאינון חד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכ"ה במק"מ ע"ש. והיינו זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו כמ"ש (ר"ה כז.) והיינו קב"ה זכור ושכינתא שמור זכור לזכר ושמור לכלה (כמ"ש זח"ב קיח ב) רק בלוחות ראשונות היה העיקר זכור ובשניות היה העיקר שמור לתקן הקלקול ולכן בלוחות ראשונות כ' השבת זכר למעשה בראשית וינח ביום השביעי על כן ברך וגו' וזהו נוחו ביה כי היכי דנחי ביה אנא (כמ"ש מדברי תורה בראשית משאילתות) ובשניות אחר הקלקול השבת מקרא קודש להכניס בו קדושה וכש"נ על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת והיינו להכניס בו קדושה וכדש"נ ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת. וזהו זכר ליציאת מצרים שמשם זכו ישראל להכניס קדושה לשבת וזמנים וכאמור. וזה שנאמר כאשר צוך ה' אלהיך ולכאורה מה שייך כאשר צוך הלא הוא מצוה כעת בפירוש ובמרה הוזכר רק ברמז. והרמב"ן כ' לפירש"י שמסר להם פרשיות שבת והיינו שהודיעם שעתיד לצוות אותם ומה כאשר צוך. אך ענין שנאמר שם שם לו הוא ע"ד מה שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם דמתרגם די תסדר קדמיהון והיינו דאיתא בזוהר הקדוש (ס א) ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה וכו' וכי מאן יהב להו אורייתא הכא וכו' אר"א אינון נפקו למדברא לאסתכלא לקב"ה ולא אשכחוהו ואוליפנא דקב"ה תורה איקרי וכו' ואחר כך כ' ולא יכלו לשתות מים ממרה והיה נפשם מרה עליהם שלא יכלו לשתות מים כי מרים הם שיש דברי תורה שנקראו מי מנוחות שמשיג מהם נייחא בלב. ויש דברי תורה שבא לו מהם מרירות בלב וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג רכט ב ושם קנג א) וכמו שנדרש גם כן בגמ' (שבת פז.) בלשון ויגד דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה ודברים שקשין לאדם כגידין ועל זה כתוב ויורהו ה' עץ ותרגומו ואלפיה. והוא מ"ש במ"ר (ויקהל פ' נ') הדור היה מר במעשיו. ועל כן היה להם מרירות מהמים שהם הדברי תורה שנהפך להם למר ויורהו ה' הורהו בדרכיו שהקב"ה במר מרפא את המר כמ"ש (מ"ר פ' כג ומדברי תורה שם) והוא על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכאא וכו' וטבא דנפיק מגו בישא נעשה טוב מאד וזה ענין שסידר להם פרשיות שבת דכ' בכניסת שבת וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ונדרש בב"ר על כל היפך הטוב והיינו שאז ראה השי"ת שיבורר לעתיד שכל זה היה כדי שיהיה טוב מאד נהורא דנפיק מגו חשוכא וטבא דנפיק מגו בישא ומצא אז הבריאה כן בעיניו וכמ"ש (בב"ר שם) עולמי עולמי וכו'. וזה היה להם למשיב נפש. ובדברות ראשונות דכ' זכור אתר דלית ליה שכחה ולא קיימא ביה שכחה כמ"ש (זח"ב צב ב) שבדיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם ובדיבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם כמ"ש (שהש"ר פ' ישקני). שם לא כתיב כאשר צוך שלא נצרך להזכיר ממרה. רק באחרונות אחר הקלקול דכ' שמור כתיב כאשר צוך במרה והיינו שמר מרפא את המר דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא דהשמירה לתקן הקלקול. ושם נאמר על כן וגו' לעשות את יום השבת להכניס קדושה בשבת וזהו תחלה למקראי קודש ועל ידי זה יזכו לקדוש ה' מכובד וכמ"ש בזוהר הקדוש. ובהבדלה בתפלה אתה חוננתנו למדע תורתך ותלמדנו לעשות חוקי רצונך ושניהם המכוון על השבת דת"ח אתקריאו שבתות כמ"ש ברע"מ (זח"ג כט ב) והיינו שהם פנוים תמיד לתורה אף בחול רק בחול הם לעמל תורה לקנות דברי תורה ביגיעה ועמל ובשבת הם זוכים להתענג על ה' להשיג הדברי תורה בנייחא מצד השי"ת וזהו אתה חוננתנו למדע דעת הוא רוח הקודש כמ"ש פרש"י (תשא) ומרוח הקודש התורה שבעל פה כמ"ש הרמב"ן (חי' ב"ב יב.) וזהו חונן השי"ת בשבת להת"ח בנייחא וענג וזהו למדע תורתך. וזהו גם כן מ"ש אתה חונן לאדם שהוא מדרגה הגבוה בדרגי דבר נש כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א מח רע"א) לזה חונן דעת ומלמד לאנוש שהיא דרגא פחותה (כמש"ש) לזה מלמד בינה להיות מבין דבר מתוך דבר. ומשתדלי באורייתא זוכין בשבת למדע בנייחא. ותלמדנו לעשות חקי רצונך היינו לפועלים שטרודים במלאכה בימי המעשה ורק שבת יעשה כולו תורה (כמ"ש ריש סא"ר) לזה מועיל השבת לעשות חקי רצונך שיוחקק הרצון ויפעול על ימי המעשה שיהיו חפצים לעשות רצונו של מקום שזהו כמו שברא האלהים את האדם ישר להיות פנוי רק לתורה ועבודה כרשב"י וכמו שאמרנו בפי' מ"ש (ברכות לה :) עושין רצונו של מקום היינו להיות דרופתקי דאורייתא (ונת' לך מא' ג) ועל כל פנים פועל קדושת השבת להיות יוחקק בלב הרצון להיות דרופתקי דאורייתא וכרצונו של מקום. וזה מרמז מה שנאמר בדברות שניות אחר הקלקול דלאו כל אדם זוכה לזה להיות פנוי רק לתורה. כאשר צוך במרה דכ' שם שם לו חק שדרשו במכילתא על השבת והיינו שנחקק בלב שחפצים לעשות כרצונו של מ קום וזהו חוקי רצונך שנחקק רצונו של מקום בלב שעל כל פנים יהיה החשק לזה דלאו כל אדם זוכה וכמ"ש (סנהדרין צט :) טוביה לדזכי דהוה דרופתקי דאורייתא. וז"ש בזוהר הקדוש וקראת לשבת ענג כד"א מקראי קדש להכניס הקדושה על ידי שמירת שבת כהלכתו. ועל ידי קדושת השבת שישראל מכניס על ידי ענג וכמו שאמרנו על ידי זה זוכין לקדוש ה' מכובד דא יום תרי דאינון חד יחוד קבה"ו. ויכול כל אחד מישראל לזכות לבחינת הדעת. וזה ע"י השתיקה כמה שנאמר ואתם תחרישון ועל ידי זה יכולים לזכות להיות מבין מדעת"ו דייקא וכמו שאמרנו (מא' יא):
1