פרי צדיק, בא י׳Peri Tzadik, Bo 10
א׳בקידוש ל"ש אומרים זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים. ויש להבין שייכות קדושת שבת שיהיה זכר ליצ"מ. אבל בלוחות אחרונות כ' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' ע"כ צוך וגו' ובדברות ראשונות כ' כי ששת ימים וגו' וינח וגו' שהוא זכר למעשה בראשית. והענין דאי' במד' (ב"ר פרשה ב) משל למלך שקנה ב' עבדים שניהם באוני אחת ובטומי אחת על א' גזר שיהא ניזון מטמיון ועל א' גזר שיהא יגע ואוכל וכו' כך ישבה הארץ תוהא ובוהא אמרה העליונים וכו' והתחתונים אם אינם יגעים אינם אוכלים וכו' ולכאורה הא דבזעת אפך תאכל לחם דצריך ליגיעה לאכול זה היה קללת אדם הראשון אחר החטא אבל מקודם היה כמו לעתיד דלא היה צריך ליגיעה דכל עצי הגן היו מוכנים לפניו ואמרו (סנהדרין נט :) דמלאכי השרת היו צולין לו בשר ומסננין לו יין וכאן אמרו זה מיד בשעת בריחת העולם דהיתה הארץ תוהא ע"ז משמע דכן נגזר בתחלת הבריאה. אבל באמת אדם לעמל יולד אלא שהוא לעמל תורה וכך היה תחלת הבריאה וכמה שנאמר והיה אם שמוע וגו' ואכלת ושבעת השמרו וגו' ועצר וגו' ונאמר באדם הראשון בג"ע לעבדה ולשמרה ואיתא (זח"א כז א) לעבדה בפקודין דעשה ולשמרה בפקודין דל"ת. ואמרו (סוף קידושין) ואני נבראתי לשמש את הוני כו' אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי ואחר החטא ניתן לו היגיעה על פרנסה ועול דרך ארץ ובתחלת הבריאה היה להיות היגיעה בעמל תורה. כי האדם נברא בדוגמא העליונה והקב"ה עסק בו' ימי המעשה בבריאות העולם שהוא ע"י התורה כמ"ש (בריש ב"ר) ע" ואהיה אצלו אמון כלי אמונתו כו' וכן מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ועל זה אמרו (ב"ר פרשה מט) דגילה לאברהם אבינו ע"ה הלכה שמחדש בכל יום והיינו דחידוש מעשה בראשית בכל יום הוא ע"י התחדשות דברי תורה בכל יום וקודם מתן תורה היה הש"י המחדש. ומשניתנה תורה לא בשמים היא ומסר זה לישראל דע"כ נקראו ת"ח בוניך בסוף ברכות (ובשבת קיד.) של בנאים אלו ת"ח שעוסקין בבנינו של עולם כו' דע"י התחדשות דברי תורה שלהם הוא התחדשות דמעשה בראשית. וע"י יגיעה זו ניזונים כמ"ש (פסחים קיח.) כ"ו הודו כנגד כ"ו דורות דקודם מתן תורה וזן אותן בחסדו מבואר דממתן תורה ואילך זן בזכות התורה וזהו מ"ש (ברכות יז :) בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב כל העולם כולו ניזונין בשביל וכו' ומ"ש מהר חורב ורש"י בתענית מוחקו אבל בברכות איתא אבל ר"ל דממתן תורה הוא שהתחיל זה. וזהו מדוגמא העליונה דבו' ימי המעשה עמלים בתורה ועוסקים בבנינו של עולם ונייחא שלהם בשבת להתענג על ה' וזהו זכרון למעשה בראשית שהוא דוגמת שבת דמע"ב וזהו בדברות ראשונות שבדבור אנכי נתקע ת"ת בלבם ובדבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם (כמ"ש שהש"ר א' ב) ועל ידי זה היו חירות מיצה"ר ומשעבוד ולא היה להם עול ד"א כמו שהיו במדבר אוכלי מן ושמלתם לא בלתה כדי שיעסקו בתורה ושבת דידהו זכר למעשה בראשית. ולוחות אחרונות אחר החטא והוצרכו ליגיעה דעוה"ז ושבת הוא הנייחא מעמל צורכי גופו ואז בשבת יעסוק בתורה וזהו הנייחא שלו. ועל כן נאמר שם שמור שהוא השמירה בלב כמ"ש (בתו"כ ר"פ בחוקותי) שהוא מי שיגע בימי המעשה בצרכי גופו ויוכל לשכוח בשבת לעשות איזה דבר האסור וצריך שמירה ודברות ראשונות זכור שא' (זח"ב צב ב) שהוא אתר דלית ליה שכחה ולא קיימא ביה שכחה. ובדברות אחרונות השבת הוא זכר ליציאת מצרים שהוא ההוצאה מעבדות לפרעה להיות עבדים להש"י וכן בשבת נגאלים מעבודת ד"א ולעסוק בעבודת הש"י והוא לעסוק בתורה. ובכל אחד מישראל יש מב' שבתות אלו רק אצל אלו זה עיקר ואצל אלו זה עיקר. ועל כן אומרים בקידוש מתחלה בלשון נסתר אשר קדשנו כו' ורצה וכו' הנחילנו. דזכור הוא שבתא דיממא שזהו התגלות עתיקא שהוא שכל הנעלם מכל רעיון ונקרא הו"א וביום ההו"א אז יתגלה זה וכמ"ש כבר בסוד אני אתה הוא דהם ג' סעודות דשבת ושמור הוא שבתא דליליא זכר ליצ"מ חוזרים אחר כך לומר לנוכח כי בנו בחרת כו' קדשת כו' הנחלתנו. כי במדרגה זו מכירים הנוכח שהקב"ה עומד עלינו ורואה במעשינו. ובירושלמי (פט"ו דשבת ה' ג) איתא פלוגתא דח"א לא נתנו שבתות אלא לעסוק בתורה וח"א לא נתנה השבת אלא לתענוג ואיתא בפסיקתא (סו' פרשה כג) דלא פליגי דמ"ד לתענוג אלו ת"ח וכו' ומ"ד לת"ת אלו הפועלים שעסוקין במלאכתן כל ימות השבת ובשבת הם באים ומתעסקים בתורה (ונת' סו' מאמר ז' מקו' קדושת שבת עיי"ש) והוא כמו שאמרנו. וכל המקבל עליו עול תורה מעבירין הימנו עול ד"א ובשבת מעביר הש"י עול ד"א מכל ישראל דכל ישראל יש עליהם בשבת עול תורה מה שצריכים להשמר ממלאכה שקל לשכוח ולעשות איזה דבר האסור מתוך הרגילות. וזה עיקר הדברי תורה קיום מצותיה (כשנ"ת כ"פ):
1