פרי צדיק, לערב יום הכפוריםPeri Tzadik, Erev Yom Kippur
א׳בגמ' (ר"ה ט'.) כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי ופי' התוס' כאלו נצטוה להתענות והתענה. דודאי אם ירצה להתענות אסור כמו שא' (פסחים ס"ח.) מר ברי' דרבינא כולה שתא הוה יתיב בתעניתא בר וכו' ומעלי יומא דכפורי. ומ"מ קשה כיון דאמר הלשון כאלו התענה מלשון הזה נראה שהתענית משובח יותר כעין שמצינו (סנהד' ק"ד.) היתה כאלמנה כאלמנה ולא אלמנה ממש וכו' ולמה אסור להתענות בעיוה"כ. וכעין זה הק' הב"י (או"ח סי' תר"ד) רק לא הזכיר מהגמ'. גם קשה הלשון כאלו התענה תשיעי ועשירי דהול"ל כאלו התענה בו ואם הפי' דהוא כאלו התענה תשיעי ועשירי יחד שהתענית קשה יותר כשמתענה ב' מעל"ע יחד ג"כ הי' סגי אם הי' אומר כאלו התענה בו והכל יודעין שמתענין בעשירי ממילא יהי' תענית ב' ימים רצופין. גם הי' יכול לומר כאלו התענה ב' ימים ומה הלשון תשיעי ועשירי דנקט. אך הענין שהפי' בגמ' הוא דאכילת ערב יוכ"פ בעצמו חשיב כתענית תשיעי ועשירי יחד. ואי' בכתבי האריז"ל דתענית ב' ימים רצופין חשיב ככ"ז תעניות. היינו דיום ראשון הוא תענית אחד ותענית יום הב' שהוא קשה עליו חשיב כמו כ"ו תעניתים והוא כמספר שם הוי"ה. והיינו שבזה מתקן הכל בשלימות דשם הוי"ה כולל כל העשר מדות כמו שאמרנו כ"פ מהזוה"ק י"ה מרמז לחכמה ובינה ו' מרמז לו' המדות וה' אחרונה על מ' מלכות וקוצו של יוד מרמז לבחי' כ"ע ובזה מתקן כל פגם אדה"ר עד השורש. והוא דתענית יוהכ"פ אף שהוא רק תענית יום אחד מ"מ מכפר הכל. לבד מה שעצומו של יום מכפר בא התענית ג"כ לכפרה. דענין ר"ה דאמרינן בו היום הרת עולם דהיינו שבמחשבה עלה להבראות בר"ה (תוס' ר"ה כ"ז.) ואז במחשבה הי' שיהי' כמו שנא' אז והאלהים עשה את האדם ישר רק אח"כ קלקל. ובכל ר"ה הוא הרת עולם פי' כמו שעלה במחשבה שע"י התקיעת שופר כשזוכין שהוא כהוגן אז נעשה מזה בחי' שופר גדול ומתקן הכל כמו שנא' ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'. ומי שזוכה מתקן כל פגם אדה"ר וצדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים (כמו"ש ר"ה ט"ז:) רק הבינונים תלוין ועומדין עד יוהכ"פ וביוהכ"פ נתקן הפגם הזה ע"י התענית וע"פ שא' (בר"ר פ' כ"א) מי יגלה עפר מעיניך אדה"ר שלא יכלת לעמוד בציוויך אפי' שעה אחת והרי בניך ממתינין לערלה ג' שנים וכו' ומה שאמר שעה א' אף שנראה שנאסר עליו אכילת עה"ד לעולם ולא הי' פת בסלו רק אי' בספרים דאם הי' ממתין עד שבת ואכילת שבת מאילנא דחיי ואז הי' היתר. ואף דבעשרה עבר כמ"ש (במ"ר ויקרא פ' כ"ט) שעה אחת לאו דוקא שהי' ג' שעות עד השבת. אך מ"מ אין הדבר דומה עוד דבערלה יש לו מאותו המין מאילנות אחרות ומי שאין לו אילן אחר מאותו המין יכול להשיג מאותו המין מאדם אחר. משא"כ באדה"ר שהי' זה המין נאסר עליו ולא הי' לו דוגמתו. ובאמת מי שאין לו שום אילן מאותו המין ולא יוכל להשיג אותו מין פירות משום אדם במקומו וממתין ג' שנים ערלה זה באמת יוכל לתקן כל פגם אדה"ר אבל זה לא שכיח. אבל ע"י תענית יוהכ"פ שכל ישראל ממתינין מעל"ע שלם בלא שום אכילה ושתי' ואין לו שום היתר במציאות ודאי ע"י התענית הזה הוא תיקון לפגם אדה"ר בשלימות. ובעיוה"כ ע"י האכילה הוא התיקון שיהי' האכילה בקדושה וכמו"כ אכילת שבתות ויו"ט הוא ג"כ תיקון לפגם אדה"ר וכמו שא' (שמו"ר פ' כ"ה) אלמלי שמרו ישראל שבת אחת כהלכתה מיד נגאלין והיינו ע"פ שא' (שבת קי"ח.) כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו וכו' וכל ישראל משאלות לבם להגאל והיו נגאלין מיד. אך כבר אמרנו דדייקו בגמ' כל המענג את השבת ולא המתענג בשבת שצריך שיהי' הכוונה רק לש"ש ואז היו נותנין להם משאלות לבם והי' מיד בן דוד בא אבל העולם נידון אחר רובו רק כל נפש בפרט מיד נגאל. וכן אכילת אינון דמשתדלין באורייתא דנקראים שבתות ויו"ט כמו"ש בזוה"ק היינו שאכילתם הוא רק כדי שיהי' להם קיום החיים לתורה הוא ג"כ תיקון לאותו פגם שאכל מעה"ד טו"ר ועי"ז גרם הוא שיהי' היפך החיים. ואי' (ויק"ר פ' כ') משם חפר אוכל משם הי' מיליל אוכל של כל ימות השנה ובפסיקתא מפורש לשון יליל כמו ויחפרו לנו את הארץ. ומה הוא לשון מיליל אך הוא ע"פ שא' (ביצה ט"ז.) כל מזונותיו של אדם קצובין מר"ה וכו' ואדם היינו ישראל כמו"ש (ב"מ קי"ד:) אתם קרויים אדם ובפסוק מפורש כי חק לישראל הוא ואמרנו שהפי' הוא שהשי"ת קוצב וחוקק לכל אחד מישראל כמה מזונות שנצרך לו לקיום התורה והמצות ועבודת השי"ת על כל השנה. והכה"ג ביוהכ"פ ג"כ מתקן פגם אדה"ר שיהי' האכילה רק לצורך קיום החיים לתורה. ואכילת ערב יוה"כ הוא לתקן כל תענוגי הגוף שיהי' בקדושה. דהנה ברש"י (יומא פ"א:) פי' טעם מצות אכילת עיוה"כ התקן עצמך בט' שתוכל להתענות בעשרה ולפי הפשט הי' צריך להיות המצוה רק לאכול פת שיהי' לו כח להתענות ביוהכ"פ ולא להתענג ורש"י שם אמר הלשון כל דמפיש באכילה ושתי' טפי עדיף ולשון שתי' לא משמע על מים רק על משקה יין וכדומה וכן בגמ' הלשון האוכל ושותה. והרא"ש (פ' יוהכ"פ סי' כ"א) כתב להרבות בסעודה והביא ממעשה דחייט. וכן נראה ממה שדקדקו התוס' (ר"ה ט"ז:) דלא קאמר בפסחים (ס"ח:) הכל מודים בערב יוה"כ דבעינן נמי לכם כדאמר התם בעצרת ואם הי' המצוה בעיוה"כ רק לאכול פת שיהי' שבע מה דמיון הוא לשבת ועצרת ששם יש מצות עונג ושמחה ובפורים כתיב ג"כ ימי משתה ושמחה:
1
ב׳אבל באמת דגם בערב יוכ"פ יש מצוה בעונג ושתי' ובזוה"ק (ח"ג ס"ח:) מפורש למענגא נפשי' במיכלא ומשתיא ובתיקונים אי' דבעי למחדי בי'. אך ענין אכילת ערב יו"כ בא לתקן כל אכילת ועינוגי הגוף שיהי' בקדושה כמו קודם החטא שרק אחר הקלקול הכניס הנחש הנאת הגוף שלא לש"ש. וזה שאמרו חז"ל כאלו התענה תשיעי שאכילת תשיעי לבד נחשב כתענית תשיעי ועשירי יחד שנחשב בכתבי האריז"ל ב' ימים רצופין ככ"ז תעניות והיינו יום הב' ככ"ו תעניות כנ"ל והוא לתקן בערב יוה"כ הפגם מכל וכל. דעיקר מה שקצבו בספרי המקובלים התעניתים הוא לאשר יש עבירות חמורות שתשובה ויוהכ"פ תולין ויסורין ממרקין כמ"ש (יומא פ"ו.) ושקלו המקובלים התעניתים שנצרך לכל חטא שלא יהי' צריך ליסורין שימרקו וע"ז הוא אכילת עיוה"כ לתקן זה. שלכן נחשב ככ"ו תעניות כנגד מספר שם הוי' היינו לתקן הכל משרש החטא על כל החמורות. ולכן תלה כאלו התענה תשיעי ועשירי ולא אמר סתם כאלו התענה ב' ימים רצופין. רק דתענית עשירי ג"כ בא לתקן פגם אדה"ר מכל וכל וכאמור. ולכן אי' בזוה"ק (ח"ג רנ"ה:) דח' בגדי כהונה כנגד שילוב ב' שמות הוי"ה ואדנ"י דבגדי זהב הם כנגד ד' אותיות משם אדנ"י שהוא דין דינא דמלכותא דינא. ובגדי לבן כנגד ד' אותיות הוי' שהם רחמים שכן מורה גוון לבן. ואכילת עיוה"כ הוא ג"כ לתקן פגם אדה"ר שיהיו ההנאות ג"כ בקדושה. וזה שאמר בזוה"ק (ח"ג ס"ח:) תענו את נפשותיכם נפשותיכם וכו' אשתכח בעשיראה ענויא דנפשא בתרין חולקין וכו' והמפרשים פירשו בו מה שפירשו. ונראה הענין ע"פ מ"ש בתיקונים בכל לבבך בתרי לבא יצ"ט ויצה"ר ובכל נפשך שיש נפש טוב ונפש רע אף דדם הוא הנפש ואי' בגמ' (בכורות נ"ה.) זכרותא דדמא כבדא וכבד הוא חולקא דעשו כמ"ש בזוה"ק ובתיקונים בכ"ד ובגמ' (ברכות ס"א:) כבד כועס ובכעס אין בו שום טוב וכמו"ש ולא יהי' שריד לבית עשו מ"מ יש ג"כ נפש טוב והיינו רביעית דם שהנפש והחיות תלוי בו זהו בחלל הלב וכמו"ש בתוס' (סוטה ה'.) דם הצליל שממנו משתות הלב וזהו נפש טוב. וכן מה שנזכר נפש רוח נשמה ג"כ מוסב על נפש הישראלי הנפש טוב וזהו שא' עינויי דנפשא בתרי חולקין לנפש הבהמה לתקן הלב כסיל ולנפש טוב לתקן קיום החיים שיהי' בקדושה כמו שהי' קודם החטא. ויוהכ"פ הוא בחי' עלמא דאתי ואי' (ברכות י"ז.) העוה"ב אין בו אכילה ושתי' וכו' דשבת הוא רק מעין עוה"ב א' מששים לעוה"ב כמו"ש (שם נ"ז:) ובא בו המצוה בענוגי הגוף בקדושה. ויוהכ"פ שהוא לגמרי מעלמא דאתי המצוה בתענית ואין בו אכילה ושתי' ואכילת עיוה"כ כאלו התענה תשיעי ועשירי יחד מפני שהוא כמו כ"ז תעניות אחד וכ"ו כמספר שם הוי' שמתקן כל הפגם של הנאת עצמו מאדה"ר. וזה שזכרו בגמ' עשירי ולא אמרו ב' ימים סתם שהם באים על ענין אחד:
2
ג׳ומטעם זה נסדר ביומא בפרק יוהכ"פ מענין המן שאין זה בסתם רק שבכל מקום יש בו שייכות להענין כמו שנסדר במס' שבת בפרק רע"ק האגדה דמתן תורה משום דכו"ע בשבת נתנה תורה ורע"ק הי' שרש תושבע"פ כמו"ש האר"י הק' זצ"ל. וכן נסדר האגדה מענין חורבן בהמ"ק במס' גיטין בפ' הניזקין שהי' נראה אז כמו גט כמו שנא' אי זה ספר כריתות אמכם ובאמת אין זה רק כמו ניזקין כמו"ש (ב"ק ס':) אני הצתי אש בציון ואני עתיד לבנותה. וכן נסדר בגיטין באגדות פ' מי שאחזו מענין הסרת שלמה המע"ה ממלכותו שהי' נראה כמו גט וגירושין דשלהמע"ה הי' מרכבה למדת מלכות דאף דדוד המע"ה הי' מרכבה למדה זו מ"מ בשלהמע"ה כתיב וישב על כסא ה' וכתיב ויתן עליו הוד מלכות אשר לא הי' על כל מלך לפניו וגו'. ומאחר שהוסר ממלכותו הי' נראה כגירושין אבל באמת הי' כמי שאחזו קורדייקוס. וכן ענין אגדת המן בפרק יוהכ"פ שהמן הי' לחם מן השמים וזהו מה שאמרו לחם שמה"ש אוכלין שאמר ר' ישמעאל וכי מלה"ש אוכלין לחם וכו' אבל מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי והיינו שבאמת המן הי' מזון רוחני בבחי' לכו לחמו בלחמי רק כשירד לעוה"ז נעשה מזון גשמי. וביוהכ"פ הוא המזונות הרוחני מהמן קודם שנתגשם. ובערב יוהכ"פ האכילה ושתי' הוא בבחי' מן אחר שנתגשם וירד לעוה"ז:
3
ד׳במ"ר (אחרי פ' כ"א) בזאת יבא אהרן וכו' ר' יודן פתר קריי' בכה"ג בכניסתו לבית קה"ק חבילות חבילות של מצות יש בידו בזכות התורה וזאת התורה וכו' וחשב שם עשרה דברים שנקראו זאת שבזכות זה נכנס לקה"ק. וכבר אמרנו רמז מזה שאומרים בהגדה עשרה מי יודע כו' עשרה דבריא שבכל מקום שנזכר המספר עשר הוא נגד ע"ס הקדושות שגם עשרת הדברות לעומתם. וקראם במד' בלשון זאת דלשון זאת הוא כמו זה רק זה הוא כשהוא מפורש לעין ומראה עליו באצבעו כמו שיהי' לעתיד (כמו"ש סוף תענית). וזאת הוא לשון נקבה וע"ד שא' בזוה"ק איהו אמת ואיהי אמונה דביעקב אע"ה הי' האור ה' מפורש בלב במדת אמת כמו שנא' תתן אמת ליעקב. ובהשבטים שהם בבחי' כנס"י אף שאין מפורש כ"כ במדת אמת מ"מ ע"י האמונה יוכל לצייר עצמו שממ"ה הקב"ה עומד עליו. וכמו שא' (פסחים נ"ו.) כשם שאין בלבך אלא אחד מפורש בלב במדת אמת כך אין בלבינו אלא אחד רק ע"י אמונה ונקרא זאת. וכשהאמונה הוא בכל המדות במספר עשר מורה שהוא מהימנותא שלימתא מכל וכל וזה שחשב כאן עשר פעמים זאת. וחשב הסדר כפי שחשבו המקובלים העשר ספירות בג' קוין קו ימין חכמה חסד נצח. קו שמאל בינה גבורה הוד. וקו אמצעי כתר ת"ת יסוד ומלכות לכן חשב במדרש תחלה תורה מילה שבת שהם קו הימין תורה נגד חכמה שהוא מאמר ב' מעשרה מאמרות יהי אור ואור מרמז על תורה כמ"ש ותורה אור ואי' (בר"ר פ' ג') ה' פעמים אורה כנגד ה' חומשי תורה וכו'. מילה כנגד מדת החסד שאברהם אע"ה שהי' מרכבה למדת החסד זכה ראשונה למצות מילה וזכה שזרעו נימולים לשמונה שלא מדעתם וזכה לזה ע"י נדבתו כמו שא' (חגיגה ג'.) בת נדיב בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב שנא' נדיבי עמים נאספו וכו' שהי' תחלה לגרים. שבת כנגד מדת נצח שמשרע"ה מרכבה לה ושבת הוא חלק משרע"ה כמו"ש ישמח משה במתנת חלקו. ולא רק מה שקיבל מצות שבת מסיני רק ע"פ שא' (שמו"ר פ' א') וירא בסבלותם וכו' הלך משה ותיקן להם יום השבת לנוח. והוא הי' כונתו על יום שכולו שבת היינו שיהי' ישראל פונין עצמן רק לעבודת הש"י כמו שהי' במדבר וזה הי' חלקו. ונגד קו שמאל בינה גבורה הוד חשב במד' תרומות מעשרות קרבנות תרומה אין הפי' תרומת הגורן רק תרומת נדבת המשכן וכמו שהביא הפ' וזאת התרומה. ושם אי' בזוה"ק ובמד' אפי' אחד מישראל יכול לעשותו שנא' מאת כל איש אשר ידבנו לבו והוא כנגד בינה כמו"ש (בפתח אליהו) בינה לבא. מעשרות כנגד גבורה שיצחק אע"ה מרכבה לה וביצחק מצינו ענין מעשרות. אף דבאברהם ג"כ מצינו דכתיב בי' ויתן לו מעשר מכל שם הי' מהשלל שנפל לו בפעם אחד וגם לא רצה בו כלל כמו שאמר למלך סדום הרימותי וגו' ויעקב שאמר ג"כ וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך הי' ג"כ מאשר יתן לו ה'. ועיקר מעשר הוא מעשר גורן ממה שהאדם זורע ומאמין שאף שהוא עושה פעולה וזורע הוא רק מהשי"ת שמטעם זה אמרו (שבת לא.) אמונת זה סדר זרעים ובתוס' בשם הירוש' שמאמין בחי העולמים וזורע. והיינו דאו"ה זורעין על סמך זה שאחר הזריעה יצמח ע"פ הטבע אבל ישראל מאמינים שאף שזורע וצומח הוא רק מכח חי העולמים ואין תולין בטבע. וביצחק אע"ה מצינו ויזרע יצחק וימצא מאה שערים ואי' (בר"ר פ' ס"ד) אומד זה למעשרות הי'. והוא כנגד מדת גבורה ואיזהו גבור הכובש את יצרו שהיצה"ר מסמא את עיני האדם לומר על הכל מקרה הוא ודרך הטבע. וקרבנות כנגד הוד שאהרן הכהן מרכבה למדת הוד והוא הי' שורש כל הקרבנות שההקרבה הי' על ידו. ונגד קו האמצעי כתר ת"ת יסוד מלכות חשב במד' ירושלים שבטים יהודא וישראל. ירושלים שקדושתו לפנים מן החומה בחי' אור מקיף כנגד מדת כתר שהוא ג"כ בחי' אור מקיף. ושבטים כנגד מדת ת"ת כמ"ש (בפתח אליהו) תפארת גופא מדת יעקב אע"ה ויעקב צורתו חקוקה בכסה"כ והי' כמו אדה"ר קודם החטא וגופא היינו י"ב שבטי י"ה שעליהם כתיב ויגע בכף ירכו שעליהם הי' יכול למצוא טענה והם באו לתקן זאת והוא כנגד תפארת גופא ונטל זכות השבטים עמו. יהודה כנגד יסוד דאף דיוסף מרכבה למדת יסוד מ"מ מצינו שמשיח בן יוסף יהרג כמו"ש (סוכה נ"ב.) ומשיח בן דוד כתיב בי' חיים שאל ממך נתת לו. אך מדתו של יוסף הי' התגברות על יצרו ולא קלקל כלל. ומה שאירע לו זה נתקן ע"י עשרה הרוגי מלכות כידוע. אבל כאן בא לתקן פגם אדה"ר אחר הקלקול וביהודא בו התחיל הקלקל בער ואונן ואח"כ בדוד המע"ה ג"כ נכתב עליו על הגוון שפגם בזה רק באמת אז"ל לא הי' דוד ראוי לאותו מעשה רק להורות תשובה ליחיד וכמו שאז"ל (ע"ז ה'.) על הפ' נאום הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה. ומשיח בן דוד יהי' היחיד ששב שבתשובה שלו יכניס תשובה בלב כל ישראל שע"ז א' (יומא פ"ו:) שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו ואז יתקן כל פגם אדה"ר בזה שהכניס הנחש הנאת הגוף שהטיל בה זוהמא. ולכן נחשב במד' יהודה נגד מדת יסוד. וישראל כנגד מלכות שהם בכלל נקראו כנסת ישראל ובזכות עשרה דברים אלו שנקראו זאת היינו שהאמונה בשלימות בכל הי' דברים בזה הכח נכנס אהרן הכה"ג לבית קה"ק:
4
ה׳במד' (אחרי סו"פ כ"א) ע"פ וכל אדם לא יהי' באוה"מ בשנה שמת בה שמעון הצדיק וכו' אמר להם בכל שנה ושנה הי' זקן אחד לבוש לבנים וכו' שנה זו נכנס עמי ולא יצא עמי א"ר אבהו ומי יאמר שאדם הי' ולא הקב"ה בכבודו הי' נכנס ויוצא עמו א"ר אבהו וכה"ג לא אדם הי' אלא כההוא דאר"ס בשעה שהי' רוה"ק שורה עליו הי' פניו בוערת כלפידים הה"ד כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' כי מלאך ה' צבאות הוא. וכבר תמה המת"כ דמקודם א"ר אבהו שהי' הקב"ה בכבודו ליישב מה שנא' וכל אדם לא יהי' וכדרשת הירוש' אפי' אותן שכתב בהן ודמות פניהם פני אדם. ואח"כ מסיים על שאלתו וכהן גדול לאו אדם הי' אלא שהי' מלאך נראה שחזר בו ופירש וכל אדם כמשמעו. וקשה לומר על ר' אבהו שהוא בעצמו אמר ב' המאמרים שחזר בו. אך הענין שהכה"ג בכניסתו לקה"ק לא הי' לו שום גוף מעוה"ז שהי' לו התפשטות הגשמיות לגמרי והי' נשאר בו רק בחי' נשמה נר ה' נשמת אדם. דאהרן הכהן הי' שורש תושבע"פ דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו והיינו פי ה'. וכמו"ש בזוה"ק (ח"ג ר"א ב') אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כולא פי ה'. ובס' יצירה חשב שבשבת נברא פה בנפש ובודאי הי' לאדה"ר הפה גם בע"ש שהרי דיבר אדה"ר בע"ש עם השי"ת וקרא שמות. רק פי ה' היינו בחי' תושבע"פ שזה נברא בשבת כמו"ש בזוה"ק (ח"א מ"ז ב') ויכל אלהים ביום השביעי דא תושבע"פ. ובשבת דאי' בזוה"ק שהוא יומא דנשמתין ולאו יומא דגופא אז בכח האדם לדבר דבר שיהי' דברי אלהים חיים ויהי' נקרא פי ה' שהשי"ת שוכן בלב כמו"ש (שהש"ר ה' ב') היכן מצינו שנקרא הקב"ה לבן של ישראל דכתיב צור לבבי וחלקי אלהים לעולם והפה שליח הלב וע"ז נאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא פי' מלאך ה' צבאות הוא קאי על התורה שיבקשו מפיהו שהוא מלאך ה' היינו שליח הלב שהוא השי"ת שנקרא צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. אבל הכה"ג כשנכנס לקה"ק שם נתפשט מכל גשם ועניני הגוף והי' רק כנשמה בלא גוף וכמו שנא' ויפח באפיו נשמת חיים ואי' בתיקונים מאן דנפח מתוכו נפח ולא הי' כלל בכלל אדם אפי' כאותן שכתב בהן ודמות פניהם פני אדם שהי' אז גדול ממלאך. ושם בקה"ק לא הי' לו שום דיבור כלל שהתפלה שהי' מתפלל הי' בהיכל כמ"ש (יומא נ"ב:) ושפיר כתיב וכל אדם לא יהי' וגו'. והוא ג"כ בכלל מה שאמר הקב"ה בכבודו הי' נכנס עמו וכו'. ומטעם זה נקרא הכה"ג בכל סדר היום אישי כה"ג שהוא מלשון אש שאז הי' כה"ג בבחי' אש אוכלה אש נשמתא בלא גופא. ולכן בפעם האחרון שהוזכר (שם ע"א.) מצאו בשוק לכה"ג א"ל אישי כה"ג עשיתי שליחותך וכו' אי' שם אח"כ דרשת הגמ' על פסוק אליכם אישים אקרא אלו תלמידי חכמים וכו' הרוצה לנסך יין וכו' דהת"ח נקראו אישים שמדברים דבר והוא פי ה' שהדיבורים שלהם הם מלאך ה' שליח הלב שהוא הקב"ה השוכן בתוכם כמו שנ' צור לבבי וחלקי וגו'. ואף שלא כל כהן גדול הי' ראוי לזה שיתפשט כ"כ מכל מיני גשמיות הגוף עד שיהי' כנשמה בלא גוף ומ"מ נכנסו לקה"ק. כבר אי' בס' עבודת ישראל פי' על הגמ' (יומא ע"א:) שהשיבו שמעי' ואבטליון להכה"ג ייתון בני עממיא לשלם דעבדי עובדא דאהרן וכו' היינו שהם בכחם הגדול ובכונותיהם התכונו אז כל הכונות שהי' צריך הכה"ג לכוין ורק בכחם נכנס אז הכה"ג לקה"ק. ואז באותו זמן היו הם שמעי' ואבטליון הגדולי הדור דעבדו עובדי דאהרן והם היו עיקר כח תושבע"פ וכמו שאמרנו שעי"ז הי' ראוי להיות בקה"ק מפני שהי' אהרן שרש תושבע"פ. ושמענו בשם המגיד דקאזיניץ זצ"ל שאמר פ"א בעיוה"כ שגם אז בזמנו נמצא כח ג' האבות הקדושים ואמר על הרב הק' מאפטא בעל אוהב ישראל זצ"ל שהוא בחי' אברהם ועל הרבי מלובלין זצ"ל שהוא בחי' יצחק ואת עצמו שהי' שמו ישראל חשב כנגד בחי' יעקב רק חסר הכבש להקריב. ואמר שהוא מכוין כל אותו הכונות של הכה"ג בהקרבם. והמכוון שלו מה שהזכיר הג' אבות ע"פ המדרש (אחרי שם) בפר בן בקר זה אברהם וכו' איל לעולה זה יצחק וכו' עז בזכותו של יעקב וכו' שנכנס עמו זכות האבות וע"ז הזכיר שנמצא בדור שלו ג"כ הקרוים בשמות האבות הקדושים שהם בבחינתם והכונות יכול לכוין כמו שהיו מכונים גדולי הדור בזמן שלא הי' הכה"ג ראוי לכך כנ"ל. וכיון שיכול להיות הכונות ע"י אחר אמר שאין הקרבנות מעכבין. ואי' במד' (בר"ר פ' נ"ו) אין דור שאין בו כאברהם וכו' ובתדב"א אין דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב רק שאין אנו יודעין מי הם והם יכולים לכוין כל הכונות הראוין לכה"ג. ואף שאין לנו הקרבנות מ"מ כשנזכה נוכל לתקן על ידיהם שהם יכוונו המכוון של הקרבנות ולתקן הכל ביוהכ"פ כמו שהי' מתקן הכה"ג בהכנסתו לקה"ק וכדברי המגיד הק' זצ"ל:
5
ו׳בגמ' יומא כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי ופירש"י ז"ל וכיון דאכילתו חשיבא עינוי כל דמפיש באכילה ושתי' טפי עדיף. ובמקום אחר פירש"י ז"ל התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשירי. ולפי הפירושים הללו הי' די שיאכל מאכלים בעלמא רק שיהי' שבע כמו לחם וכדומה ולאו דוקא מאכלים יקרים וטובים ומצינו בגמ' שהיו מהדרים אחר בשר ודגים דייקא כדאי' במשנה בארבעה פעמים בשנה צריך להודיעו ולר' יוסי הגלילי אף בערב יוכ"פ בגליל שהיו מהדרים אחר בשר בהמה וביהודה ושאר מקומות היו מהדרים אחר בשר עופות וכמ"ש התוס' בפ"ק דכתובות. וכדמצינו במד' במעשה דחייט שקנה דג והעלה בדמיו כנגד ההגמון צריך להבין מה הוא החשיבות דיום הזה לאכול בו מאכלים טובים. הענין הוא כדאי' בכתבי האריז"ל שיש קדושה יתירה במאכלים מן החי ממאכלים מן הצומח כי בכל המאכלים יש מוצא פי ה' המחי' את האדם ובחי יש יותר מוצא פי ה' מן הצומח ובצומח עצמו יש בחטים חיות יותר מן השעורים שחטים עולה כ"ב כנגד כ"ב אותיות התורה לזאת הוא מאכל חשוב להאדם מן מאכל שעורים שהוא רק מאכל בהמה וכשהבהמה אוכלת אותו אז עולה במעלה יתירה ע"י אכילת הבהמה וכמו דמצינו בר' חסדא דאמר אנא לא בעניותי אכלי ירקא ולא בעתירותי בעתירותי באתרא דיעול ירקא יעול בשרא וכוורא ג"כ פירושו דהיתה זאת כוונתו בעניותי כשהי' במדרגה קטנה הי' חפץ יותר לאכול מאכל מדבר חי להשיג קדושה יתירה. ובעתירותי כשהגיע למדרגות גדולות הי' ביכלתו לתקן יותר המאכלים שיש בהם חיות יותר וכמו שמצינו בר' נחמן שאמר בעוד דלא אכילנא בשרא דתורא לא צלינא דעתאי. ג"כ שהי' רצונו יותר בבשר מצד הקדושה שיש בהחי יותר. ולכן משום שהמאכל שאוכל בתשיעי נותנת לו הכח לתענית יום העשירי זה הוא יקרות דיום העשירי שיקבל החיות מן המאכלים היותר טובים שיאכל בתשיעי שיש בהם חיות קדושה יותר. ובתוס' מקשים כיון שמצוה לאכול בתשיעי למה ל"א הכל מודים בעיוה"כ דבעינן לכם ע"ש. ולפמ"ש ניחא ג"כ דבזה אין המצוה לענג עצמו דזהו משמעות לכם ויבואר יותר דהנה אי' בזוה"ק מאן דאכיל ושתה בתשיעאה ומענגא נפשי' במיכלא ומשתיא אשתכח בעשיראה עינויי דנפשא בתרין חולקין ובהגהות הזוה"ק הואיל והעינוי מתוך העונג הוא יותר קשה הו"ל כתרי עינויים. א"נ שהתענית הוא עינוי הגוף והאכילה הוא עינוי הנפש ופי' זה הוא ג"כ בשל"ה. ודחה זה הפי' הב' כי כתיב מאשר חטא על הנפש ואז"ל זה היושב בתענית. ונראה דעיקר כפי' הראשון ובאמת גם זה אינו נראה מלבר דגוף הדבר בכפי הנראה כשאוכל מאכלים טובים נוח יותר להתענות למחר כי נותנים כח יותר ואין נראה מה שכתב שיהי' עי"ז עינוי גדול יותר מחר. בלא"ה הרי רש"י כתב טעם האכילה ושתי' כדי שיוכל להתענות והוא אמר בהיפך. וגם במד' הנ"ל אמר שהוא ליקרא דיוהכ"פ ולפי דעתו הוא להיפך ומה יקרא דיוהכ"פ יש בזה שירגיש עינוי יותר. ופי' הב' ג"כ בלא"ה תמוה דמפרש ב' חולקין גוף ונפש ובאמת זה נא' אח"כ שם בזוהר אבל גם שם נראה דקאי על מה שנא' נפשותיכם לשון רבים אנפש דלא כתיב נפשיכם משמע ב' חולקין שניהם קאי אנפש. אכן באמת הטעם שציוה הקב"ה להתענות ביוהכ"פ שרצונו ית"ש לסלוח לנו כל עונותינו לכן צריכים אנחנו לעקר ולשרש ולתקן שורש התחלת חטא אדה"ר שהי' ראשית בענין אכילה. וא' במד' מי יגלה עפר מעיניך אדה"ר שלא יכלת לעמוד בציוויך שעה אחת והרי בניך ממתינים לערלה שלש שנים וזה הוא תיקון חטאו. אמנם זה התיקון עדיין אינו בשלימות לכל ישראל כי הוא רק לאותן שאין לו בכרמו או בגינתו יותר אילנות מזה המין וגם אין מוצא לקנות או שאין לו במה לקנות מאחרים פירות שכבר יצאו מידי ערלה שאין לו לאכול מאותו המין ואעפ"כ ממתין שלש שנים. אמנם מי שיש לו עוד מאותו המין זה לא יוכל לתקן עוד יצרו בכך כי מה רבותא הוא שממתין כיון שיש לו מאותו המין. אבל יום הכפורים נצטוינו להתענות לגמרי בלי שום אכילה ושתי' ולא רק שעה אחת רק מעל"ע שלם בזה נתקן בודאי החטא אדה"ר בשלימות ע"י התגברות כזה:
6
ז׳והנה התגברות נגד היצה"ר הוא בשני אופנים בחי' אתכפיא ובתי' אתהפכא אתכפיא היינו שכובש את יצרו ופירש עצמו לגמרי וענין אתהפכא הוא שמהפכים הכל לקדושה. ותיקון האכילה דאדה"ר לאהפכא הוא ע"י אכילה דקדושה היינו שהגם שאוכל אינו אוכל בשביל הנאת הגוף כאכילת אדה"ר בשביל שהוא טוב ותאוב ומצד היצר רק לצורך קדושה כדכתיב צדיק אוכל לשובע נפשו שאכילה שלו הוא רק להחיות את נפשו. כמו שמצינו ברבינו הקדוש שהי' אוכל כל מעדני עולם שהי' שלחנו שלחן מלכים ואמר על עצמו שלא נהנתי אפי' באצבע קטנה. ובהלל הזקן שאמר שהולך לגמול חסד עם אכסניא שיש לו בתוך ביתו והי' כונתו על עצמו. וענין בחי' אתהפכא כזה הוא מדרגה יותר גדולה מענין בחי' אתכפיא כי מכניס את יצרו לקדושה גמורה. והנה הב' ענינים האלה שייכים בנפש והעינוי והצום ביוהכ"פ הוא בחי' אתכפיא והגוף יש לו עינוי בזה שאינו אוכל ושותה כלל. וכמו"כ יש עינוי לנפש בערב יוכ"פ היינו מה שכופה נפשו ולבו שאף שאוכל מעדנים יהי' בלי שום הנאת הגוף רק מצד שמצוה לאכול בתשיעי ולפי שהש"י ציוה. ואלו ציוה הש"י להתענות גם בט' מהפסקת ב' ימים היינו מתענים בשמחה לעשות מצות ה'. וכמו כן כשציוה לאכול ולהתענג אנו אוכלים רק בשביל מצות השם לבד ולא לענג הגוף כלל. וזה הוא כונת הזוה"ק במה שאמר ואשתכח בעשיראה ענויא דנפשא בתרין חולקין היינו מצד התענית שהוא עינוי הגוף ועינוי נפש מצד אתהפכא שהכח בתענית בעשירי הוא מצד האכילה שאוכל בתשיעי בלתי הנאת עצמו. והצורך לזכך הנפש בשני הענינים הוא מרומז שכתיב נפשותיכם שמשמע ב' נפשות. כי משכן היצה"ר הוא בלב ובלב יש ב' חללים לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו ואז"ל שהיצה"ר דומה לזבוב שיושב על ב' מפתחי הלב ורצונו להחטיא אף הלב חכם כמו שנא' כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא היינו במעשה טוב עצמו מצד הלב חכם ג"כ היצה"ר רוצה להכניס בעשייתה איזה פסול שאל יעשה אותה בשלימות גמור כרצונו ית"ש. והם השני נפשות שבאדם הנפש שבלב חכם והנפש שבלב כסיל. והשני עינוים הם לבטל כח היצר משני חללי הלב. העינוי והצום לבטל היצר שבחלל השמאלי. ובחי' אתהפכא מבטל כח היצר ששוכן על מפתח הלב חכם ע"י שמכניס הנאת עוה"ז ג"כ בקדושה. ובזה מתורץ קוש' התוס' דכאן לא שייך כלל לומר הכל מודים דבעי' לכם כי האכילה דערב יוהכ"פ הוא דייקא שלא יהי' לכם שלא יהי' לו שום הנאה גופניות מהאכילה רק מצד קדושה שמצוה לאכול ומ"ש ביו"ט דבעי' לכם היינו הנאת הגוף וזהו המצוה שבגוף. וכן בשבת עונג שבת הוא בהנאת הגוף וזהו המצוה אפי' אין לו שום כונה לש"ש רק לענג גופו ג"כ הוא מצוה ובכהאר"י ז"ל אי' דהכל בקדושה ע"ש. אבל בעיוהכ"פ אדרבא מצותו שלא יהי' כונת אכילתו לכם ולהנאת גופו כלל רק לה' לקיים מצות ה'. וזהו הענין כאלו התענה תשיעי ועשירי ופי' התוס' כאלו נצטוה להתענות והיינו דבלא"ה מה מעלה הוא כאלו התענה. והטעם בזה לפי שאוכל על כונה זו דאנו לפי הכרתנו גודל חטאינו ואשמותינו אלו הש"י ציונו להתענות הפסקה ב' ימים ורק עי"ז ימחול. בשמחה רבה היינו עושים כנ"ל ומה שאנו אוכלים הוא רק בשביל מצות הש"י כנ"ל:
7
ח׳והנה ענין בחי' אתהפכא אם שהוא מדרגה יותר גדולה מבחי' אתכפיא אעפ"כ נצטוינו ביוהכ"פ להתענות מצד כי ענין אתהפכא הוא ענין פנימיות ונסתרות שבלב האדם שאין מבין ע"ז רק השי"ת לבד. לזאת נצטוינו בתשיעי בענין אתהפכא שנהי' רצוים לפניו ית"ש שעי"ז ימחול השי"ת לנו על עונותינו ביוהכ"פ. ואמנם לסתום גם פיות המשטינים שלא יהי' להם פתחון פה לקטרג כי המלאכים אינם יודעים מהנסתרות שבלב רק מה שאנחנו עושים בפועל לכן המצוה ביוה"כ להתענות שיראו המקטריגים בפועל צדקת מעשינו ולא יהי' להם מה לקטרג ועי"ז יתכפר לנו עונותינו. ועוד אי' בזוה"ק את נפשותיכם ר"ל דמלת את נדרש בכל מקום לרבות הטפל לאכללא כולא גופא ונפשא והוא ע"ד דאי' בפ' חלק משל למלך שהושיב שומרים בפרדס חיגר וסומא אמר אחד לחבירו נאכל מן הפירות וכו' אח"כ הרכיב החיגר על הסומא ועי"ז שפטם כמו כן הנשמה והגוף כל אחד אומר אני לא חטאתי מעמידין הנשמה והגוף יחד ודנין אותם לכך וכו'. כן לכפרת העונות צריכים אנחנו לעינוי הנפש והגוף יחד. ואי' בגמ' בר' ששת שישב בתענית אמר כשם שישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יהי רצון שיהי' חלבי ודמי שנתמעט כאלו הקרבתיו לפניך על המזבח ותרצנו. כי חלבי ודמי מרמז על הגוף והנפש ביחד כי הנפש מרומז בדם כמו שנא' כי הדם הוא הנפש. וחלבי מרמז על הגוף כדכתיב שמנת עבית כסית. ומקצת נפש הוא ככל הנפש לכן נחשב כאלו כל האדם הקריב עצמו על גבי המזבח ונזכר עקידת יצחק:
8
ט׳התוס' מקשה (ר"ה ט':) על מה שלא חשבו בגמ' גם על ערב יוכ"פ דהכל מודים דבעינן נמי לכם כי הלא נלמד מפסוק ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש וכו' שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכ' כאלו התענה תשיעי ועשירי. וי"ל בזה ע"ד פירש"י ז"ל ביומא שלכן נרמז בתיבת ועניתם מפני שכל סיבת האכילה בערב יוהכ"פ הוא רק כדי שיהי' לו כח להתענות למחר. וממילא אין לו שייכות למצות לכם כמו בשאר יו"ט שבא המצוה על גוף האכילה בעצם. משא"כ בעיו"כ אין המצוה על גוף האכילה רק כדי שיקל מעליו העינוי של יוהכ"פ. אמנם אם כפי הטעם הזה ע"פ פשוט שעיקר מצות האכילה עתה הוא רק להיקל העינוי לא הי' בזה שום מצוה דייקא באכילת מעדנים רק לאכול לחם לשובע כדי להיקל מעליו העינוי. והלא מצינו בדחז"ל שהמצוה הוא להרבות במאכלים חשובים בבשר ובדגים כאמרם ז"ל בארבעה פרקים וכו' ובערב יו"כ בגליל ובדגים כמעשה דההוא חייט שמובא במד'. ורש"י בר"ה ט' א' כתב דממילא יש מצוה בריבוי אכילה ע"ש. וכדמייתי זה הרא"ש סוף יומא ובזוהר אחרי ס"ח ב' ריש ד"ה תענו אי' ומענגא נפשי' כו' ע"ש. ולהבין זאת י"ל שענין האכילה של סעודת עריו"כ הוא בא דייקא לתקן ראשית הקלקול של הנחש שהי' בענין אכילה והיינו שבודאי ברא השי"ת כל מיני התענוגים והמעדנים לצורך האדם רק לאכלם שלא להנאת עצמו. אבל זה הי' עצת הנחש להביאם להרגיש הנאת עצמו להיות לתאוה יבקש נפרד וזהו עטיו של נחש הרגשת הנאת עצמו כמו שנא' ותרא האשה וגו' וכי תאוה הוא לעינים וגו' ותקח מפרי' ותאכל. וע"ז בא דייקא מצות אכילה ושתי' בעיו"כ והכתוב מכנה אותה בלשון ועניתם היינו שעיקר האכילה ושתי' ביום זה לא יהי' בהרגשת תענוג עצמו לתאות נפשו רק אדרבא יהי' נחשב לי' כעינוי שאינו רוצה כלל באכילה זו רק הוא מוכרח לקיים מצות השי"ת להיקל מעליו העינוי. ובזה דייקא נתקן שורש הפגם של התאוה הנצמח מקלקול הנחש בהרגשת הנאת עצמו כנ"ל. וע"ז בא המצוה דייקא באכילת מעדנים ועכ"ז לא יכוין בזה להנאת עצמו. ועוד ביחוד המצוה באכילת דגים כדאי' בש"ע ממעשה החייט הנ"ל. כי מין דגים מרמזים על ריבוי התאוה כמו שאז"ל דגים פריצי. וכמו שכבר דברנו מזה מענין סעודת לויתן שלעתיד שהוא בחי' בירור התאוה קליפת ישמעאל ויהי' נקרא לבן שיתלבן כדאי' בזוה"ק פ' תולדות מפני שיש לו שורש בהקדושה מה שיושאר לחמידו דאורייתא. ולכן גם ישמעאל שמרמז על תאוה עשה תשובה. וכמו כן מין דגים הגם דפריצי אמנם הוא מה שנטבע בהם מטבע הבריאה וזה אין רע בעצם רק מה שהאדם ממשיך על עצמו בבחירתו להיות שטוף בהתאוה להנאת עצמו. ולזה כאשר השחיתו דור המבול את דרכם והמשיכו קליפת התאוה מצד בחירתם על כל הברואים לזה נא' וימח את כל היקום אשר על פני האדמה וגו' זולת הדגים שבים מפני שלא שלטו בהם ידי אדם לכן לא המשיכו אותם להתאוה יותר ממה שנטבע בהם מצד הבריאה. וזה הענין שאוכלים דגים בסעודה זו כי זהו ג"כ עיקר מצות הסעודה עתה לתקן הקלקול מתאות האכילה לבל להיות המכוון להרגשת הנאת עצמו רק בעבור ציווי השי"ת ואם לאו לא הי' אוכל. ולזה בא מצות אכילה של יום זה בלשון ועניתם כפי דברנו הנ"ל:
9
י׳והנה כבר דברנו מזה על מנהג ישראל שאוכלים מאכל שקורים קרעפליך שהם בצק ממולא בבשר בג' זמנים שהם של חול ואעפ"כ הסעודה בהם מצוה זכר למן שהי' יורד בג' זמנים אלו והבצק מלמעלה ולמטה כמו הטל שעל המן. וביותר ביום הזה בעיו"כ שאכילת סעודה זו הוא בעצם כבחי' אכילת המן עפ"י הדברים הנ"ל. כי גם אכילת המן הי' ע"ד הנ"ל כמו שנא' ויענך וגו' ויאכילך את המן וגו' כי מי שהי' כונת אכילתו רק לשובע נפשו כמש"נ צדיק אוכל לשובע נפשו הי' מרגיש בהמן כל מיני מטעמים שבעולם. והעם שהתאוו תאוה להרגשת עצמם הי' צועקים נפשינו יבשה אין כל ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. ועל רמז זה נזכר כל ענין המן ביומא בפרק יום הכפורים מפני שהמה ענין אחד כי גם עצם יוהכ"פ מכפר על בחי' הפגם של התאוה שע"ז הי' הקרבן לעזאזל כאמרם ז"ל למה נקרא שמו עזאזל שמכפר על מעשה עזא ועזאל. וכמו"כ כל ענין האגדות שנזכרו בגמ' כל אחד יש לו שייכות לאותו ענין. כמו מ"ת במס' שבת בפ' ר' עקיבא כי לד"ה בשבת נתנה תורה לישראל. ופרק רע"ק ירמז על תושבע"פ כי רע"ק הי' השורש של בחי' תושבע"פ כי כולהו סתימתאה אליבא דרע"ק וכדאי' בשם האריז"ל. וגם אגדות החורבן נזכר במס' גיטין בפרק הניזקין כי ענין החורבן הוא כמו גירושין למראה עין ופרק הניזקין יורה על דרש כי תצא אש וגו' שלם ישלם המבעיר את הבערה שהקב"ה כביכול הצית אש בציון והוא בכבודו ישלם הנזק כמו שנא' ואני אהי' לה חומת אש סביב. ואגדות שלמה המע"ה שהי' מלך והדיוט במס' גיטין בפ' מי שאחזו. כי שהמע"ה הוא שורש המרכבה למדת המלכות כמו שנא' וישב על כסא ה' וגו' והוא שורש כנס"י. כי ענין טירוד שלמה ממלכותו הי' נראה ג"כ כענין גירושין. ופ' מי שאחזו קורדיקוס ירמז שהי' רק לפי שעה ע"י הרוח של השד אבל בעצם הי' בשלימות מלכותו תמיד וכמו"כ ענין אגדות המן יש לה שייכות דייקא ליום הכפורים כנ"ל:
10
י״אוענין אמרם ז"ל כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עלי' הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי. י"ל הרמז בזה ע"פ הנזכר בכתבי האריז"ל שתשיעי ועשירי מרמזים על תיקון יסוד ומלכות כי ערב יוהכ"פ הוא נגד תיקון היסוד שהוא מדת יוסף הצדיק להתרחק א"ע מהרגשת הנאת עצמו מכל וכל. ולזה נדרש בו במדרש הים ראה וינוס ארונו של יוסף ראה כי גזירת המבול הי' על ריבוי תאותם כי מים הזדונים הממשיכים האדם על ריבוי התאוה של ההיפך ועל יוסף לא הי' להם שום אחיזה לכן ברחו מאתו מפני שנא' עליו וינס ויצא החוצה. ויוהכ"פ הוא תיקון מדת המלכות נגד בחי' דוד המע"ה שהקים עולה של תשובה והוא בחי' משיח להיות נתקן גם מי שנטבע בההיפוך להיות נעשים כזכיות וזהו בחי' יוהכ"פ לפני ה' תטהרו אם יהי' חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ולכן א' במד' שנחשון בן עמינדב קפץ לתוך הים ובא לו המים עד חוטמו וצעק הושיעני ה' כי באו מים עד נפש ודייקא עי"ז נושע שאמר הקב"ה בניי טובעים וכו'. והנה אמרו יוסף שקדש ש"ש בסתר נתן לו ה' אחת משמו והוא מרמז על ה' ראשונה שבשם הוי' ב"ה וזכה עי"ז להיות יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו כי עי"ז נמצא בשמו יה"ו ג' אותיות ראשונות של השם והיינו שנתקן במחשבה מפני שקידש ש"ש בסתר היינו שקידש המחשבה והרהור. אבל יהודא שקידש ש"ש ברבים היינו ע"י הודאה ותשובה נקרא כולו על שמו של הקב"ה. היינו שנמצאו בשמו כל אותיות הוי' ב"ה בשלימות גם ה' אחרונה המרמזת על תיקון המעשה ג"כ בפועל שיתברר לטוב. ולכן כל האוכל ושותה בתשיעי על כונה הנ"ל לקיים מצות עינוי כי האכילה כזה נקרא עינוי כנ"ל. עי"ז מעלין עליו כאילו התענה תשיעי ועשירי מפני שנתקן בזה שלימות התיקון ה' עלאה עם ה' תתאה בחי' המחשבה עם בחי' שלימות המעשה כדברנו הנ"ל:
11
י״בבזוה"ק (ח"ג ס"ח ב') וע"ד מאן דאכיל ושתי בתשיעאה ומענגא נפשי' במיכלא ובמשתיא אשתכח בעשיראה ענויא דנפשא בתרין חולקין ואשתכח כאלו אתענו תשיעאה ועשיראה. את נפשותיכם לאכללא כלא גופא ונפשא ולאתכנעא בהאי יומא וכו' זכר כאן לשון מענגא נפשי' שבאמת אחר שעברו כבר ט' ימים שעליהם נא' דרשו ד' בהמצאו וגו' יעזוב רשע דרכו וגו' שהוא הזמן לבקש מהשי"ת על הסיוע לשוב בתשובה ולעזוב דרך רשע והאדם מרגיש בעצמו שעדיין לא עשה מאומה כי מי יאמר זכיתי לבבי שדרש ה' בימים אלו בהמצאו כראוי. ואז נשבר לבו בקרבו ומצדו הוא רוצה להתענות כמו שהי' המנהג להתענות כל עשי"ת. רק בעיוה"כ צוה השי"ת לאכול ולשתות. ויש מצוה באכילת בשר כדמוכח (בחולין פ"ג.) וכדברי ריה"ג אף עיוה"כ בגליל. וכן יש מצוה באכילת דגים כמ"ש במדרש במעשה דחייט (הובא ברא"ש וטור או"ח סי' תר"ד). ויש לו עינוי מזה שאינו יכול להתענות כרצונו ואוכל רק לש"ש. ולזה אמר לשון מענגא נפשי' שהמכוון רק לענג הנפש. כמו אכילת שבת שהסעודות ברזא דענג שהם ר"ת עדן נהר גן (זה"ק ח"א כ"ו א') וכמש"נ אז תתענג על ד' שהוא עתי"ק עדן עלאה שהוא על ה' קוצא דיוד דלעילא דרמיזא לאין (כמ"ש בזח"ג ס"ה ב') וכמו שאמרנו כ"פ שדקדקו בגמ' בכ"מ המענג את השבת ול"א המתענג בשבת שהמכוון הוא לענג הנשמה יתירה שנקראת שבת (זח"ב פ"ח ב') והיא מתענגת מסעודת שבת כמ"ש בזה"ק (שם ר"ד ב') וכן כאן באכילת עיוה"כ אמר ומענגא נפשי' במיכלא ומשתיא שהאכילה רק לש"ש ברזא דענג לכו לחמי בלחמי וגו' דיש לו עינוי מזה שא"י להתענות:
12
י״גואשתכח בעשיראה ענויא דנפשא בתרין חולקין והוא כמו שדקדק בזה"ק אח"כ במש"נ את נפשותיכם ולא כ' נפשיכם לכלול ב' הנפשות וז"ש לאכללא כלא גופא ונפשא. גופא הוא נפש הבהמיית שיש לכל בע"ח. ונפשא הוא נפש הישראלית בקדושה וכמ"ש האריז"ל שכל מזון כלול מגשמיות ורוחניות. והגשמיות מקיים את הגוף ונפש הבהמיית. והרוחניות הוא קיום להנשמה וזש"נ כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' והיינו הכח שמחי' את הדבר וכש"נ ואתה מחי' את כלם ומזהו חיות הנפש. וזהו ענויא דנפשא בתרין חולקין עינוי נפש הבהמה. ונפש דקדושה שמתקיים מרוחניות המאכל. וז"ש אח"כ ולאתכנעא בהאי יומא וכו' שנשאר בהכנעה ושברון לב ממה שא"י להתענות בתשיעי שהלב יודע שעדיין הוא רחוק מהשי"ת והי' התענית אצלו כמו עונג כד"ש בת"ח שמותר להתענות בשבת שהוא עונג שלו ונשאר אצלו ההכנעה אף ביוה"כ לאתכפרא על חוביהון. ואף מי שאין מרגיש בעצמו חטאים פשוטים מ"מ לבו נכנע ונשבר בקרבו כמ"ש האריז"ל לדלג בר"ה על כל לשון חטא ועון וכן לדלג א"מ כתבינו בספר סליחה ומחילה מפני שהסליחה ומחילה בא רק על חטא ועון ומ"מ אומרים בר"ה א"מ החזירנו בתשובה שלימה לפניך ולא צוה האריז"ל לדלגו אף שהתשובה ג"כ בא על חטא ועון. אך באמת תשובה יתכן אף למי שלא חטא כלל רק כשזוכה ומשיג גדלות הבורא ית' אז הוא בוש בנפשו על עבודתו להשי"ת כי במה נחשב הוא נגד גדלותו ורוממותו ית"ש עד"ש (חולין פ"ט.) בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמיכם לפני והיינו גדולה בהשגת הבורא ית"ש. שזהו ענין נתתי גדולה לאברהם שאין הפי' בגדולה בעוה"ז שלא נחשב אצלו כלל רק גדולה בהשגה ואמר ואנכי עפר ואפר. וכן למשה ואהרן שהשיגו יותר אמרו ונחנו מה שלא נחשבו בעיניהם אף כעפר ואפר. וכן בכ"ז שישראל זוכה להשיג מגדולת הבורא ית"ש אז בוש במעשיו ושב בתשובה על עבודתו שלא היתה כראוי לפי גדלותו ית"ש. וז"ש בר"ה א"מ החזירנו בתשובה שלמה לפניך מפני שזה יתכן אף בלא חטא ועון וכאמור. וז"ש ולאתכנעא בהאי יומא וכו' שההכנעה יתכן בכ"א אף לגדולים שלא קלקלו כלל כמ"ש בגמ' אתם ממעטין עצמיכם לפני:
13
י״דואמר אח"כ בזה"ק כי ביום הזה יכפר עליכם היום הזה מיבע"ל והיינו כיון שעצומו של יום מכפר הול"ל היום הזה. אלא ביום הזה דבי' אתגלי עתי"ק לכפרא על חוביהון דכלא. הענין הוא דיום נקרא אור כמש"נ ויקרא א' לאור יום וכמשנ"ד (נדרים ח':) מש"נ הנה יום בא בוער כתנור וגו' שהקב"ה מוציא חמה מנרתיקה וכו' דחמה הוא המאירה מאור הראשון שנגנז. והזה מורה על שנתגלה מפורש כמראה באצבע. כמו שהי' בקי"ס שאמרו זה א' וכמו שיהי' לעתיד שכ"א מראה באצבעו זה ה' וגו' (כמ"ש בסוף תענית) וזש"נ ביום הזה כשיאיר מדת זה כמו שהי' בקי"ס דאי' (במכילתא בשלח וזה"ק שם ס"ד ב') ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל. וז"ש דבי' אתגלי עתי"ק לכפרא על חוביהון. והוא עד"ש (שבת פ"ט:) אם יהי' חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות משי"ב והיינו שכבר הוזכר שם תוהו ובהו וחושך על מעשיהן של רשעים. שיהי' נהורא דנפיק מגו חשוכא כדי שיהי' טוב מאוד (ונת' כ"פ):
14
ט״ובמדרש (אחרי סופכ"א) א"ר אבהו ומי יאמר שאדם הי' ולא הקב"ה בכבודו הי' נכנס ויוצא עמו. א"ר אבהו וכהן גדול לא אדם הי' אלא כההוא דאר"ס בשעה שהי' רוה"ק שורה עליו הי' פניו בוערות כלפידים הה"ד כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' כי מלאך ה' צבאות הוא. וכבר תמה במת"כ דמקודם א"ר אבהו שהי' הקב"ה בכבודו ליישב מ"ש וכל אדם לא יהי' וכדרשת הירושלמי אפי' אותן שכתוב בהם ודמות פניהם פני אדם. ואח"כ מסיים על שאלתו וכה"ג לא אדם הי' שהי' מלאך והדק"ל. וכתב שחזר בו ר"א ופי' וכל אדם כמשמעו. וקשה לומר על ר"א שהוא בעצמו אמר ב' המימרות שחזר בו. אך הענין שהכה"ג בכניסתו לקה"ק לא הי' לו שום גוף שהי' התפשטות הגשמיות והי' רק נשמה. נר ה' נשמת אדם. דאהרן הכהן הי' שורש תושבע"פ דכ' כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. והיינו פי ה' וכמ"ש בזה"ק (ח"ג ר"א ב') אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כולא פי ה'. ובס' יצירה חשיב שבשבת נברא פה בנפש. ובודאי הפה נברא גם בע"ש שהרי דיבר אדה"ר בע"ש עם השי"ת וקרא שמות. רק פי ה' היינו תושבע"פ שזה נברא בשבת כמ"ש בזה"ק (ח"א מ"ז ב') ויכל א' ביום השביעי דא תושבע"פ. ובשבת שהוא יומא דנשמתין אז יכול האדם לדבר דבר שיהי' דברי א' חיים ונקרא פי ה'. והשי"ת שוכן בלב כמ"ש (במ"ר שה"ש ה' ב') היכן מצינו שנקרא הקב"ה לבן של ישראל דכ' צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. והפה שליח הלב ועז"נ כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה"צ הוא. קאי על התורה שיבקשו מפיהו היא מלאך ה'. שליח הלב שהוא השי"ת צור לבבי וחלקי לעולם. אבל הכה"ג כשנכנס לקה"ק שם נתפשט מכל גשם וגוף והי' רק נשמה בלא גוף והוא נר ה' נשמת אדם ומאן דנפח מתוכו נפח (כמ"ש בס' הקנה) ולא הי' בכלל אדם אפי' מאותן שכ' בהם ודמות פניהם פני אדם. שהי' אז גדול ממלאך. ושם בקה"ק לא הי' לו שום דיבור כלל שהתפילה שהי' מתפלל הי' בהיכל (כמ"ש ביומא נ"ב במשנה) ושפיר כ' וכל אדם לא יהי' וגו' והוא ג"כ בכלל מ"ש הקב"ה בכבודו הי' נכנס עמו:
15
ט״זומטעם זה נקרא הכה"ג בכל סדר היום אישי כה"ג שהוא מלשון אש. שאז הי' הכה"ג אש אוכלה אש נשמתא בלא גופא. ולכן בפעם האחרון שהוזכר (שם ע"א.) מצאו בשוק לכה"ג א"ל אישי כה"ג עשיתי שליחותך כו' אי' שם אח"כ דרשת הגמ' עה"פ אליכם אישים אקרא אלו ת"ח וכו' הרוצה לנסך יין וכו' דהת"ח נקראו אישים. שמדברים דברי פי ה'. והדיבורים הם מלאך ה' שליח הלב שהוא הקב"ה השוכן בלבם כמ"ש צור לבבי וחלקי וגו'. ואף שלא כל כה"ג הי' ראוי שיתפשט כ"כ מכל מאורעות הגוף עד שיהי' כנשמה בלא גוף ומ"מ נכנס לקה"ק אי' בסה"ק עבודת ישראל עמ"ש בגמ' (שם ע"א:) ייתין בני עממיא לשלם דעבדו עובדא דאהרן וכו' שא"ל שלא הי' כח לכה"ג לכנס לקה"ק רק ע"י גדולי הדור שהם פועלו כל הכוונות שהי' נצרך לאהרן. וע"י כחם נכנס הכה"ג אז לקה"ק. ושם באותו זמן הי' שמעי' ואבטליון גדולי הדור ועיקרי תושבע"פ וכמו שאמרנו שעי"ז הי' ראוי להיות בקה"ק מפני שהי' אהרן שורש תושבע"פ. ושמעתי בשם המגיד מקאזניץ זצוק"ל שאמר שאז בזמנו נמצא האבות. דהרב מאפטא זצוק"ל נקרא אברהם. והרה"ק מלובלין בשם יצחק והוא בשם יעקב אך יחסר הכבש. והמכוון שלו הי' שהזכיר הג' אבות עפמ"ש במ"ר (אחרי שם) בפר בן בקר זה אברהם כו' איל לעולה זה יצחק וכו' עז זה בזכות יעקב שנכנס עמו זכות אבות. וע"ז הזכיר שנמצא בדור הקרוים בשמות האבות והכונות יכול לכוון כמו שהיו מכוונים גדולי הדור בשעה שלא הי' הכה"ג ראוי לכך. וכיון שיכול להיות הכונה ע"י אחר. אמר שאין הקרבנות מעכבין. ואי' (בב"ר פנ"ו) אין דור שאין בו כאברהם. ואין דור שאין בו כיעקב ובתדבא"ר אין דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב. רק שאין אנו יודעין מי הם. והם יוכלו לכוין כל הכונות הראוין לכה"ג. ואף שאין לנו קרבנות מ"מ כשנזכה נוכל לתקן על פיהם שיכונו המכוון של הקרבנות לתקן הכל ביוהכ"פ כמו שהי' מתקן הכה"ג בהכנסו לקה"ק:
16
י״זבזה"ק (פנחס רי"ד ב') כגונא האי סדורא דהני יומין מר"ה עד יומא בתראה דחג. בר"ה אתער דרועא דשמאלא לקבלא לה למטרוניתא וכדין כל עלמא בדחילו בדינא ובעי ההוא זמנא בתיובתא שלים לאשתכחא עלמא קמי קב"ה. לבתר אתיאת מטרוניתא ובעיין בני היכלא בתשעה לירחא למעבד חדוותא ולמטבל בנהרא לדכאה גרמייהו בזווגא דמטרוניתא ביומא אחרא כו' כד"א שמאלו תחת לראשי כו'. והנה מ"ש בר"ה אתער דרועא שמאלא כו' הוא מ"ש לעיל מינה חשף ה' את זרוע קדשו דא דרועא חדא דבי' תליא ישועה דבי' תליא נוקמא כו' וכמו"ש רח"ו שהוא גבורות. וכן מצינו בגמ' (שבת ל"א.) ישועות זה סדר נזיקין והיינו דינא וגבורה. וז"ש וכד האי אתער לקבלה כמה דחילין שריא בעלמא כו' וכן כאן כל עלמא בדחילו דדינא:
17
י״חאך יש להבין למה נצרכו ב' ימים דר"ה לתשובה שלימה. והלא כ' היום אם בקולו תשמעו ובמדרש (שוח"ט תלים צ"ה ושמו"ר סו"פ כ"ה) דרש לה על יום השבת. ועכ"פ די ביום א'. ובאמת מצינו (זח"א קכ"ט סע"א) זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קרבין לגבי קוב"ה. וא"צ אפי' יום א' ולמה נתיחדו לזה ב' ימי ר"ה. גם כיון דאז בעי עלמא לאשתכחא קמי קב"ה בתיובתא שלים למה נצרכו אח"כ עוד ז' ימים עד יוהכ"פ. גם מ"ש ובעיין בני היכלא בתשעה לירחא למיעבד חדוותא כו' לא מצינו בעיוהכ"פ רק כל כל האוכל ושותה בתשיעי כו' ולפירש"י (ברכות ח': ויומא פ"א:) הכינו עצמיכם כי היכי שייקל לכם התענית ביוהכ"פ (וכמ"ש הרא"ש בפ"ח דיומא סי' כ"ב) והי' די באכילת לחם בעיוהכ"פ. אך לפירש"י (ר"ה ט'.) כל דמפיש באכילה ושתי' טפי עדיף כו' נר' שיש מצוה להרבות בסעודה (וכמ"ש הרא"ש שם) ומהגמ' (חולין פ"ג.) נר' שנהגו להרבות ולאכול בשר. ומעשה דחייט שהי' אוכלים דגים (כמ"ש הרא"ש). אך מצות שמחה לא מצינו. גם יש להבין הא בסוכות מתחיל זמן שמחתינו. וכמ"ש בזה"ק אח"כ וכדין כל חדוותא כו' ביומא תמינאה חדוותא דאורייתא הוא כו'. אך הענין שבכל שנה מתעורר בר"ה היום הרת עולם. וכמו שנברא אז אדה"ר בר"ה שהי' יום ו' ואז הי' הקלקול. ואח"כ הי' שבת שהוא זמן תשובה כמש"נ טוב להודות לה' שכל מי שמודה על פשעיו וכו' (כמ"ש בשוח"ט תהילים צ״ב:ב׳ ופרדר"א פי"ט וכ') ואי' בפסיקתא שיום השבת הגין עליו שהמתין לו השי"ת יום השבת שמא ישוב ויתקן הכל וכ"כ במדר' (ב"ר פכ"א) אין ועתה אלא תשובה שפתח לו פתח של תשובה. והוא אומר פן לאו. וכשעבר יום השבת ונטרד במוצ"ש מג"ע. ביום א' כבר רצה לשוב בתשובה והקריב קרבן (כמ"ש ע"ז ח'.) ואז הוצריך לז' ימי המעשה שיהי' ז' נקיים. ואם הי' שב בתשובה על כל הפגם והקלקול הי' אח"כ כל התיקון כמו לעתיד. וכן בכל שנה מתעורר יומי דדינא בר"ה ואז ישראל בתשובה מיד נגאלין בתשרי (כמשנ"ת במ"א דכו"ע מודו דע"י תשובה נגאלין בתשרי) ובא התעוררות שיתעוררו בתשובה. וכדין כל עלמא בדחילו דדינא ובעי ההוא זמנא בתיובתא שלים לאשתכחא קמי קב"ה. ומצד הקב"ה אם היו ישראל שבין בתשובה שלימה הי' נתקן מכל וכל כמו ביעקב אע"ה באמת בלא יצה"ר כאדה"ר קודם הקלקול. ומ"מ הוא מצדו נתיירא שמא יגרום החטא (כמ"ש ברכות ד'.) וכן ישראל צריך אח"כ ז' נקיים כמו האשה שנטהרה לבעלה ואז ביום הז' היא שמחה למטרוניתא שהוא הכנה לזווגא דמלכא. וז"ש ובעיין בני היכלא למיעבד חדוותא ולמטבל בנהרא לדכאה בזווגא דמטרוניתא ביומא אחרא היא זווגא דילי' לשוואה שמאלא תחות רישהא וכו' והיינו בעיוהכ"פ השמחה ממה שהוא יום ז' מז' נקיים. והיא הכנה לזיווג של יוהכ"פ. ומ"ש למטבל בנהרא בודאי אין הפי' על טבילה לבד. רק הוא כמ"ש הרמב"ם (סוף ה' מקואות) ואעפ"כ רמז יש בדבר כו' המכוין לבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות כו' והביא נפשו במי הדעת טהור כו' והיינו שזמן הז' ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ ימי תשובה להיות ז' ימים נקיים. ולהטהר במי הדעת שהוא השער הנ' שנמסר לבע"ת והיינו טבילה בנהר דינור. ומזה זוכין לשמחה בעיוהכ"פ. שמחה מההכנה להזווג ביוהכ"פ. ואז הזמן להיות נתקן הכל. ומ"מ צריך להתענות לכפר על העבר. וז"ש וכדין ישראל בתעניתא על חובייהו ומכפרא להו דהא אמא עלאה אנהירת אנפהא למטרינותא בזווגאה כו'. ומצד השי"ת כבר מר"ה נתקן הכל. אך מצד ישראל יש פחד וצריך ז' נקיים. ומש"ה בעיוהכ"פ הזמן שנתקן כל שורש הפגם שהי' בג' הקליפות. שאדה"ר הי' הקלקול בתאוה והנאת הגוף. ואח"כ אצל קין יצא ק' רציחה וקנאה. ואח"כ ע"י אנוש יצא לפועל ק' ע"ז שלימות היצה"ר. ובאמת כל הקליפות נכללו במ"ש הנחש ואף כי אמר אלהים גו' שאין להשגיח על ציווי השי"ת והוא כעין כפירה וע"ז. אך לפועל יצא אח"כ בזרעו. וע"ז הי' הזמן בז' ימי המעשה שאחר שבת ראשונה שיתקן אדה"ר מכל וכל. ואחר שלא נתקן. הזמן בכל שנה בר"ה ב' ימי תשובה ואח"כ ז' ימים נקיים מצד ישראל:
18
י״טוהנה התוס' (ר"ה ח':) דקדקו על מה שלא זכרו (פסחים ס"ח:) הכל מודים בעיוהכ"פ דבעינן נמי לכם ובאמת למה הוזכר בעיוהכ"פ המצוה לאכול ולשתות בלשון עינוי. אך לכם מורה שיש מצוה בהנאת הגוף. משא"כ בעיוהכ"פ שהמצוה לתקן שורש הפגם שהי' הנאה באכילה וצריך להיות האכילה כעינוי שלא ירגיש שום הנאה רק לקיים מצות בוראו כדי שעי"ז יהי' מתוקן כבר כל שורש הפגם באכילה. ואפשר ג"כ שטעם המצוה לאכול בעיוהכ"פ כיון שעי"ז יהי' העינוי יותר כשפורש מאכילה ושתי' (עדמ"ש תענית כ"ו. במשנה) שינוי וסת. ואפשר שז"ש רש"י ז"ל (ר"ה ט'.) וכיון דאכילתו עינוי חשובה כל דמפיש באכילה ושתי' טפי עדיף. שיהי' העינוי יותר ביוהכ"פ. ולפ"ז א"ש הא דלא קאמר (בפסחים) הכל מודים בעיוהכ"פ דבעינן נמי לכם. כיון שבעיוהכ"פ לא הותר הנאת הגוף כלל רק אכילה לש"ש. ולהגוף יהי' עינוי יתירה. ומ"מ כיון שאז גמר התיקון ע"י תשובה ולמטבל בנהרא בנהר דינור במי הדעת מזה נצמח שמחה מיום המחרת שיהי' הזיווג. וכעין מ"ש (תענית ט"ו.) ישרים לשמחה לישרי לב שמחה. אך כ"ז התיקון יהי' רק כמו משיח ב"י שיקבץ נדחי ישראל ויכבוש כל האומות. חשף ה' את זרוע קדשו כו' דבי' תלייא נוקמא דבי' תליא פורקנא כו' ומ"מ עוד יהי' מציאות לאו"ה. עד שיתעורר גוג ומגוג שיאסוף מכל ע' אומות (גימ' גו"ג ומגו"ג) על ה' ועל משיחו. ואף שבאם יהי' התיקון כראוי לא יהי' פחד ממנו. כמש"נ יושב בשמים ישחק גו' מ"מ מצד ישראל יהי' עוד פחד וכמ"ש (סוכה נ"ב.) על משיח ב"י שנהרג כו' ואם יהי' התיקון כראוי לא יצטרך להיות נהרג. ואח"כ מתחיל זמן שמחתינו מצד ישראל שידעו ג"כ שהוא שמחה. וז"ש ביומא קדמאה דחג יתער ימינא לקבלה בגין לחבקא. וכדין כל חדוותא וכל אנפין נהירין וחדוותא במים צלינן לנסכא על מדבחא. והיינו דאז מתחיל התיקון ממשיח בן דוד שיהי' ע"י קדושת האבות. שהם מרכבה לג' מדות חג"ת והם ענפים מג"ר כמ"ש (זח"ב י"ד סע"ב) עביד לאברהם ברזא דחכמה ליצחק ברזא דתבונה ליעקב ברזא דדעת. וז"ש כל חדווא נגד א"א ונגד מדת חכמה שהוא הי' הראשון שהוריד הד"ת שקיים כה"ת כולה והי' זקן ויושב בישיבה (כמ"ש יומא כ"ח:). וכל אנפין נהירין נגד יצחק אע"ה שמדתו גבורה פחד יצחק ונפקי מבינה (זח"ב קע"ה ב') וזהו אנפין נהירין ע"י תושבע"פ מבינה שנתקן הכל. ואח"כ חדוותא במים צלילין היינוי מימי הדעת. וזהו כנגד קו האמצעי יעאע"ה הברית התיכון וגו' שמופיע מקוצו של יוד דרמיזא לכ"ע (זח"ג ס"ה ב'). לנסכא על מדבחא שירד לשיתין לתהום להיות לעולמי עד. ובעיין ב"נ למיחדי בכל זינין דחדווא דהא ימינא גרום כו' כדין חדוותא הוא לאשתעשא כו' והיינו ימינא גרום חכמה. חדוותא הוא לאשתעשא עפמ"ש ואהי' שעשועים יום יום. ונדרש מזה (ויק"ר פ' י"ט) ששני אלפים קדמה תורה לבריאת עולם. יומו של הקב"ה אלף שנה. והיינו ב' מדות חכמה ובינה (ונת' כ"פ). ואח"כ ביומא תמינאה חדוותא דאורייתא הוא דהא כדין זווגא דגופא הוא זווגא דכלא למיהוי כלא חד ודא הוא שלימו דכלא כו' דלית לי' חולקא לאחרא. והיינו שזה נגד תחיית המתים שאז גם הגופים יהיו בקדושה כמו שהי' רצון הבריאה. אם לא הי' קלקול כלל בע"ש שהוא יום ראשון דר"ה. ואז ה' בדד ינחנו שלא יהי' כלל מאו"ה. וז"ש למענה לבתר אתדווגת בגופא וכדין כלא איקרי אחד בלא פרודא כדין הוא שלימו דכלא. והיינו דקדושת יע"א ולדבקה בו הדביקות בהשי"ת. כעין מ"ש (ב"ר פ' פ') ואנו למדין מפרשתו של אותו רשע ותדבק נפשו כו' ואתם הדבקים בה' גו'. והעיקר יהי' לעתיד אחר תחה"מ שיהי' הזווג בגוף ג"כ כצלמינו כדמותינו, ויהי' היחוד בשלימות בגוף ג"כ ואתם הדבקים בה"א:
19