פרי צדיק, קדושיםPeri Tzadik, Kedoshim
א׳מכתי"ק
1
ב׳בזהר (פ"א ב') ריש ד"ה איש תנינן דפ' דא כללא דאורייתא ע"ש נראה בכל ד"ז דקדושים תהיו היא כלל התורה כולה, דכל המכוון שבכהת"כ ומצותי' הוא רק להכניס בלב קדושה, וכמש"נ ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים וגו' וכן בפ' זו ושמרתם וגו' ועשיתם אותם עאני ד' מקדשכם, דכל המצות נותנים קדושה בלב האדם כמ"ש בברכתם אקב"ו ובקה"י אשר קדשנו במצותיו כו' ובתפלה קדשנו במצותיך ונאמר על קבלת התורה ואתם תהיו וגו' וגוי קדוש ונאמר ואנשי קודש תהיין לי' ונאמר כי עם קדוש אתה וגו' ונאמר קודש ישראל לד', ומ"ש תנינן נראה דכוון לברייתא דתו"כ והוא גם כן במ"ר דע"כ נאמרה בהקהל לפי שרוב גופי התורה תלויין בה, ופי' גופי היינו עיקרי התורה, וי"ל כמ"ש דאין הכוונה למצות שבפ', דזה א' במ"ר שם אחר כך דעשרת הדברות כלולין בה, אבל קאי עמ"ש קדושים תהיו (ומ"ש רוב י"ל משום דיש הרבה להכניס טהרה דהוא מקמי קדושה כמ"ש רפב"י בע"ז [כ' ב'] וכ"א בזהר כאן פ"א רע"א מאן דאשתדל באורייתא אתדכי ובתר אתקדש) כנ"ל. וע"כ נאמרה בהקהל כמו במ"ת, שא' דאמלמלא חסר א' מישראל לא ניתנה תורה, כי ס"ר דדור המדבר הם ס"ר אותיות דתורה כי כ"א שורש נפשו הוא מאיזו אות או חלק מאות מהתורה ואם היה חסר היה חסר אותו אות או אותו חלק וס"ת שחסר אפילו קש"י כולה פסולה, וכן כאן גם כן מ"ש קדושים, תהיו כי קדוש אני שא' בתו"כ מה אני קדוש אף כו' היינו קדוש כמוהו ית', ואף שא' במדרש יכול כמוני ת"ל כי קדוש אני קדושי למעלה מקדושתכם אינו סותר למ"ש בתו"כ כ"פ הל' מה אני וגו', כי האדם צריך להתדמות לקונו, וכמ"ש ע"פ ולדבקה בו הדבק במדותיו מה הוא רחום כו' אבל הוא רק כפי השגתו במדותיו ית' ובאמת לקדושתו ית' אין קץ וכן בקדושת האדם יש מדרגות לאין שיעור ועדת קרח אמרו כל העדה כלם קדושים בו' ודבר שקר לא נכתב בתורה ובודאי האמת היה כן אבל יש קדושה למעלה מקדושה וכל ישראל קדושים. ואהרן נבחר לקדוש בין קדושים, וכמ"ש בפ' אמור וקדשתו וגו' קדוש יהיה לך כי קדוש אני ד' מקדשכם הנה דהשי"ת מקדש לכ"י ואמר זה לטעם על קדושת הכהן כלפי ישראל כי קדוש אני גו' דלקדושתו אין שיעור וא"ס ויש מדרגות מעלה מעלה לאין שיערו, ומצינו רבי נקרא בגמרא (שבת קי"ח.) רבינו הקדוש ובירושלמי דגיטין (סוף פ"ו) אמר רבי על ר' יוסי כשם שבין ק"ק לחולי חולין כך ביני לר' יוסי הרי כמה מדרגות בקדושה, ובקדושת המקום תנן בפ"א דכלים די' קדושות הן והוא חליקה דהך כלל שכל קדושה חלוק לי' מדרגות כידוע, ומסתמא כן גם בשנה והם שבת וד' קדושות דרגלים שהם ג' רגלים, ושמיני עצרת שהוא רגל בפ"ע לענין פז"ר קש"ב. מסתמא קדושתו גם כן מדרגת קדושה בפ"ע ור"ה ויום הכפורים הרי ז', וחול המועד פסח וחול המועד סוכות דכ"א קדושה בפ"ע כמו שהרגלים כ"א קדושה בפ"ע ור"ח הרי י' קדושות חלוקות מה"ת בזמן ומסתמא הם גם כן זו למעלה מזו, ושבת הוא הראש והתגלות ע"ק שהוא כ"ע ור"ח הסוף מדת מלכות, וכן מסתמא גם בנפשות יש לחשוב י' מדרגות קדושה מלך ונביא כה"ג ומשוח מלחמה וכהן הדיוט נשיא ואב"ד וחכם לויים וישראלים (ועי' הוריות [י"ג א'] דחשיב י"א מדרגות בכהנים וי"ל דהם רק י' כי משוח ומרובה בבגדים אאל יחד אם לא כשעבר משיח והו"ל משיח שעבר והא דהתם י"ל בדוחק) וזה דרך כלל ובפרטי פרטות יש הרבה מדרגות לאין שיעור וערך וחלוקת המדרגות הם כפי השגתו קדושתו ית'. כי גם קדושתו ית' חלוק לי' מדרגות בי"ס, כי בעצמות הא"ס ל"ש תואר קדוש ולא שום תואר רק הכל מצד אצילות קדשו שהאציל איזה השגה מאורו ית' להנבראים, ואותה השגה חלוקה למדות, וכל מדה גם כן חלוקה לי' וכן הולך לאין שיעור כידוע, ואדם המקדש עצמו מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה כמ"ש ביומא [לט א'] אבל הכל הוא כפי השגתו. וכמשגיע לאיזה מדרגה דקדושה להיות כשם וכו' כפי השגתו אז מתגלה לו אור קדושתו ית' ממדרגה יותר גדולה שעדיין לא הגיע אלי', והוא חוזר להתקדש ולהגיע למדרגה זו להיות כשם וכו' וכשמגיע לאותו מדרגה אז הוא משיג מדרגה יותר עליונה מקדושתו ית', באופן שלעולם קדושתו למעלה כו' אף דהם מתקדשים כמוני וכשם כו':
2
ג׳ובמ"ת איתא משל למלך כו' אני מלך ואת מלכה כו' כי קדוש אני אף אתם תהיו קדושים כו' ע"ש בדוגמא לו דוגמת מלך ומלכה, והיינו כידוע דקוב"ה ואורייתא וישראל חד וכשם שהקב"ה קדוש בכל מיני קדושות כן כל אותם קדושות כלולים בהתורה וכן בנפשות מישראל, שבכלל הכנסת ישראל בכ"א פרט קדושה ואפילו בפו"י יש קדושה דמלאים מצות כרימון וכל מצוה נותנת קדושה בלב, וגדולה מזו נאמר בפ' זו אחר כך גבי מולך ואוב וידעוני והתקדשתם והייתם קדושים וגו', וקאי על פרישת ע"ז כדפירש"י שם והוא מהתו"כ. דקדושת כל המצות כבר נאמר קדושים תהיו ע"ש בתו"כ ור"ל דוהתקדשתם הוא האתדל"ת בקדושה מעט ונקט היותר מועטת שאין לו שום קדושה רק במה שפורש מע"ז ואינו ככל הגויים עוע"ז ג"ז די להחשיבו בא להתקדש וכבר נכנס בקדושת ישראל ועל ידי זה והייתם קדושים דמקדשים אותו הרבה, וסיים כי אני ד' אלקיכם זהו מ"ש ביומא (שם) דמקדשים מלמעלה וזהו אלקיכם, ובעולם הבא זהו שם הוי"ה דמורה גם על יהי' לעולם הבא כידוע, אבל ל"א בזה כי קדוש אני וגו' כמ"ש בריש הפרשה, דבקדושה קלה כזו דפרישת ע"ז אין בו התדמות לקדושתו ית' כלל, ובסו"פ שמיני באזהרת שרצים נאמר גם כן והתדשתם וגו' כי קדוש אני ולא וגו' בכל השרץ וגו' והייתם קדושים כי קדוש אני, וכפי הנראה מזה דרשו בברכות [נ"ג סע"ב] ע"ש במהרש"א בח"א דכ' דר"ל קרא דקדושים הנ"ל מכח ל' ד' אלקיכם וחידוש שלא הרגיש דמלת קדוש ליתא בפ' קדושים, וע"כ להגיה בל' הגמ' שם, ויש להגיה כהגר"א שם דיכוונו לקרא דשמיני דכתיב גבי איסורי מאכלות וגבי שרצים דאמרו בב"מ [ס"א ב'] דע"כ אמר שם המעלה כו' דאפילו רק בשביל פרישתם מזה דמאיסי די, וה"נ מים ראשונים ואחרונים ושמן דברכות שם משום מיאוס הוא, ורמב"ן ר"פ קדושים הביא מגמ' דשם למ"ע דקדושים ותמה בגו"א שם דהא הני דרבנן ע"ש. והול"ל טפי אהגמרא איך סמכו שמן אקרא מה דליכא בי' אפילו מצוה דרבנן והאידנא לא נהגו כלל, אבל הרמב"ן עצמו סיים אף על פי שאלו מצות מדבריהם כו' וברור דכונתו כי אין במצוה זו שום פרט דבר רק שכ"א יתקדש במותר לו באיזו דבר עכ"פ, וכל מה שהאדם נוהג פרישות איזה דבר הוא בכלל מ"ע זו. וחכמים קבעום מצוה וחובה, וגם מה"ת העושה זה וכיו"ב כשמן להסיר הזוהמא והמיאוס וכיו"ב הוא מקיים מ"ע דקדושים תהיו דוהתקדשתם אלא שמן התורה אין פרט זה חובה ולא מצוה קביעה כי לא כיוונה תורה לשום דבר פרטי רק כ"א יראה להתנהג בקדושה ולהתרחק ממיאוס וזוהמא הנראה בעיניו להתרחק אף שאין בו שום ספק איסור רק להיות בנקיותא ועי' רש"י עירובין נ"ג סע"א. ע"כ מכתי"ק:
3
ד׳קדושים תהיו. פתח הפרשה שיוכלו לתקן שורש הקלקול של הנחש שהיה באכילה, ואחר כך בא על חוה והטיל בה זוהמא (כמ"ש שבת קמ"ו:) ומזה נעשה אדם הראשון משוך בערלתו (כמ"ש סנהדרין ל"ח:) ונסתעף הק"ל שנה שהוזכר בגמ' (עירובין י"ח:), ופתח קדושים תהיו ואיתא במ"ר (ר"פ זו) שבכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה כו' ונקרא קדוש. ואחר כך כ' ואת שבתותי תשמורו שהוא תיקון הפגם באכילה שע"ז בא מצות שבת כמ"ש (סנהדרין לח.) אדם נברא בע"ש כדי שיכנס לסעודה מיד ובאדר"נ (פ"א) הגירסא לסעודת שבת מיד שבסעודת שבת יתקן הפגם שפגם באכילה, וכעין שכ' בזוהר הקדוש (ח"ב קנ"ד ב) ובגין ההיא לחם מזונא דהוו לקטי כהני אתברכא כל מזונא דאכלי ושתאן דלא לקטרגא בהו יצר הרע כו'. וכמו שהועיל אכילת לחה"פ בשבת לכהנים לתקן כל אכילתם שיהיה בקדושה ולא יהיה בהם קטרוג יצר הרע, כן מועיל כל אכילת שבת בקדושה לתקן כל פגם האכילות ושיהיה האכילה בקדושה, וכן איתא במדרש (ב"ר פ' כ"א) מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכולת לעמוד בציוויך אפילו שעה אחת ואיתא בש"ך על התורה שאם היה אדם הראשון ממתין עד השבת, אכילת שבת הוא מסטרא דעץ החיים. וכמ"ש טועמי' חיים זכו, ואז אף אם היה אוכל אדם הראשון מעה"ד טו"ר היה טועם רק מהטוב שבו ולא היה ערבוב טו"ר, וז"ש במ"ר שלא יכולת לעמוד בציוויך אפילו שעה אחת. אף שהפרי העה"ד נאסר לעולם לפי פשט הפסוק. וכן כ' בפ' זו אחר כך פרשת ערלה שישראל ימתינו ג' שנים וזה יהיה תיקון לפגם אדם הראשון. והיינו שכל פגם אדם הראשון היה בפרי העץ, שרק פרי העץ ניתן למאכל אדם הראשון. ואחר כך ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה'. ובזוהר הקדוש (פ' זו פ"ז ב) בשנה דא קוב"ה ותנינן שנה הרביעית דא כנסת ישראל דאיהו קיימא רביעאה לכרסייא. והיינו דהאבות הן הן המרכבה (כמ"ש ב"ר סו"פ לך) והם ג' רגלי המרכבה. ודוד המלך ע"ה רגל רביעי למרכבה. שהוא מרכבה למדת מלכות כנסת ישראל ואמר שבשנה הרביעית שיהיה זיווג קוב"ה ושכינתי', דשנה היינו שנת החמה כי שמש ומגן ה' דא קוב"ה. הרביעית דא כנסת ישראל. יהיה כל פריו קודש הלולים לד', ואיתא בזוהר הקדוש (פ"ז סע"א) מאי קודש הלולים תושבחן לשבחא לי לקוב"ה, והיינו דאכילת נטע רבעי הוא תיקון לפגם אדם הראשון כמו אכילת שבת, וכמו באכילת שבת שהוא בקדושה נפתח הפה לומר שירות ותשבחות כמ"ש מגילה יב:) שבת הי' שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת ודברי תשבחות כו' כן על ידי אכילת רבעי יהיה כל פריו קודש הלולים שיופתח הפה לומר תושבחן לשבחא לי' לקוב"ה. וזה ענין המחלוקת (ברכות לה.) חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי והוא עפמ"ש בגמרא (שם מ'.) אילן שאכל אדם הראשון רמ"א גפן היה. ובמדרש (ב"ר פ' י"ט) סחטת ענבים ונתנה לו. וזה דעת מאן דתני כרם רבעי. שהתיקון כנגדו היה גם כן רק בכרם רבעי, ודעת מאן דתני נטע רבעי הוא עפמ"ש בתיקונים (תיק' כ"ד) וחד אמר חטה היה וח"א גפן היה וכלא קשוט כו' וכ"כ בזה"ח בתיקונים (ד"ו ק"ז א') ואחרנין אמרו תנאה היה ולא הוו חולקין במילוליהון דכלא קשוט, אך עכ"פ לא ניתן למאכל אדם הראשון רק פרי העץ, רק דחטה גם כן מין אילן היה כמ"ש בגמרא (שם) וזה דעת מאן דתני נטע רבעי שהתיקון בכל פרי האילן וכ' בתרי' ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתכם, והיינו כמו שמועיל אכילת שבת לתקן כל האכילות שיהיה בקדושה, וכמו אכילת לחם הפנים לכהנים וכמו שאמרנו, כן הועיל אכילת כרם או נטע רבעי למי שזכה לזוויג קוב"ה ושכינתי', לתקן כל האכילות אחר כך שיהיה בקדושה להוסיף לכם תבואתו שיביא קדושה בלב, ולא ח"ו קטרוג היצר הרע, וכמו שנתבאר במ"א במ"ש (ב"ב י"ב:) ואחר שיאכל ושותה אין לו אלא לב אחד, והיינו כפי האכילה, שאם אינו בקדושה ח"ו יש קטרוג יצר הרע, ואם הוא בקדושה מביא קדושה ללב, ואין לו רק לב אחד לאביו שבשמים ונכתב כאן פעם חמישית אני ה' אלקיכם שהוא כנגד מדת גבורה, שיצחק אבינו ע"ה מרכבה למדה זו ויצחק אבינו זכה לאכול אכילה בקדושה, וכמש"נ בו ואוכל מכל שזכה לכל מה שנחשב (סופ"א דב"ב) באכילתו, והוא אמר ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והיינו אכילה בקדושה וכמש"נ ואברככה לפני ה' וגו' שידעה שבאכילתו יהיה הברכה לפני ה', וכן ביקש וצודה לי ציד, שיכוין לשמו כדי שיהיה אכילה בקדושה לשם מצות כיבוד (וכמשנ"ת תולדות מ"ב) וכן סעודת ליל שבת שכנגד קדושת יצחק אבינו ע"ה נרמזה בפסוק בהיום הראשון (כמ"ש שבת קיז:) ושם כתיב אכלוהו היום מה שלא נזכר בשום היום שמרמזין לקדושת סעודות שבת:
4
ה׳איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. בזה"ק (פ"א ב') מקיש דחילו דאו"א כו' כלא חד מאן דדחיל מהאי נטיר להאי, איש אמו אקדים אמו לאביו בדחילו, ובכיבוד הקדים אב לאם (וכמו שדקדקו בגמ' קידושין לא.) ובזוהר הקדוש בא לישב מה שהקדים במורא אב לאם וכ' (ס"א) אבל ת"ח אמו דא כ"י ובגין דבה שריא יראה ואיהו יראת ה' אתקרי אקדים דחילו דילה (והוא כלשון הזוהר הקדוש בהקדמה ה' ע"ב על שבת דמעלי שבתא שהיא שכינתא תתאה) וצריך להבין הא כאן מדבר במורא אם ממש ולא בשכינה ומה זה תירוץ שיוקדים מורא אם מפני שהשכינה יראה ה' אקרי ושריא בה יראה, וגם לא תירוץ למה בכיבוד הקדים כבוד אב, אך הענין עפמ"ש (פ"ב דעריות מ"ט) האב זוכה לבן כו' ובחכמה דהשפעות החכמה בא לבן מהאב, והאם שאינה בת תורה ואיננה מחויבת ללמד בנה תורה (כמ"ש קידושין כט:) היא מכנסת יראת ה' בהבן שנקראת אשה יראת ה', וזש"ה בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו, דעיקר החכמה לבן מהאב וישמח האב, ובן כסיל היינו שאין בו י"ש וכמו שדרשו (יומא עב:) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין כו' שעוסקין בתורה ואין בהם י"ש, שכיון שאין בו י"ש אף שלומד תורה מ"מ נקרא כסיל, דעיקר תורה שמורה לאדם דרך ה', וכיון שאין בו י"ש נקרא מחיר ביד כסיל, ולכן כ' ובן כסיל שאין בו י"ש תוגת אמו שלא הכניסה בו י"ש, וז"ש אמו דכנסת ישראל ובגין דבה שריא יראה ואיהו יראת ה' אתקרי אקדים דחילו דילה, ויש לזה רמז גם בגמרא (קידושין לא:) כי הוה שמע קל כרעי' דאימי' אמר איקום מקמי שכינה דאתיא, קרי לאימא שכינה שהיא מביאה בגופו היראה ושכינה נקרא יראת ה' וכאמור, ובכבוד הקדים האב דכתיב כבוד חכמים ינחלו ואיתא (מ"ר תצוה פ' לח) לא מצינו בא' מהם כבוד עד יעבץ דכתיב ויהי יעבץ נכבד מאחיו וגו' למה כתיב בו כבוד על שיגע בתורה שהוא עתניאל בן קנז שהחזיר ההלכות שנשתכחו בפלפולו וכמ"ש (תמורה טז.) יעבץ שיעץ וריבץ תורה בישראל, ואין כבוד אלא תורה (כמ"ש בפ"ו דאבות) ומש"ה הקדים כיבוד אב לכיבוד אם, ומ"מ גם האב משתתפת בכיבוד עם האב, שאף שאינה מלמדתו תורה מ"מ משתתפות באקרויי בנייהו כו' (כמ"ש ברכות יז.):
5
ו׳והקדים כאן מורא או"א לשבת, דכאן נחשבו כל עשרת הדברות כמ"ש במדרש ובזוהר הקדוש (פ"ד ב) ואמר מקודם אני ה' אלקיכם כנדג מאמר אנכי ה"א, ואחר כך אמר איש אמו ואביו וגו' ואת שבתותי כו' והוא עפמש"נ במרה שם שם לו חוק ומשפט ונדרש במכילתא חק זה שבת ומשפט כיבוד אב וכן בגמרא (סנהדרין נו:) שבת וכיבוד דכתיב כאשר צוך ה"א כאשר צוך במרה, ולמה דוקא ב' מצות אלו, בשלמא שבת יתכן שהוא כללא דכל אורייתא (כמ"ש זה"ק ח"ב צ"ב א) אבל כיבוד למה, אך הענין שבמרה כ' וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים ודרשו אין מים אלא תורה. ובזוהר הקדוש (בשלח ס' א') וכי מאן יהיב להו אורייתא הכא כו' ואוליפנא דקוב"ה תורה איקרי, והיינו שבים היה להם התגלות כזה ראתה שפחה על הים וכו' ואחר כך נסתלק מהם והיתה נפשם מרה עליהם, ומש"ה שם להם חק ומשפט, והיינו כמ"ש הרמב"ן דלא שנצטוו על שמירת שבת וכיבוד דלא כתיב וידבר רק שסידר להם הפרשיות, והיינו כעין מש"נ ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם והודיע להם שיצטוו על מצות שבת, שזהו נקרא חק שנחקק הקדושה בלב ישראל וזהו הקדושה הנמצא בנפש הישראל, וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב פ"ח ב') והבין לי' לב"נ כו' נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי, ומשפט זהו מצות כיבוד שזה מורה על קדושה שנמצא בגוף ישראל, דבאמת מצות כיבוד אף או"ה נוהגין בה כמ"ש בגמרא (קידושין לא.) ומצינו (ב"ר פ' ס"ה) ארשב"ג כו' ולא שמשתי אותו א' מק' ששימש עשו את אביו כו' וצריך להבין למה שיבח את עשו במצות כיבוד והא איתא בגמרא (ע"ז כ.) לא תחנם לא תתן להם חן, ובפרט לשבח את עשו בזהירת מצוה. אך באמת אין זה לשבח דבאו"ה שהעיקר אצלם הגוף והנאת עולם הזה ולכן הנימוס אצלם לכבד אבותם שהביאוהו לעולם הזה שזה כל מגמתם. מה שאין כן בישראל נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא (כמ"ש עירובין יג:) ולא היה הדעת נותן לכבדם רק מחמת מצות ה'. ומש"ה רשב"ג היה לובש בגדים החשובים לתורה ולתפלה שהוא כבוד ה'. ולא לכיבוד אב. והטעם למצות כיבוד אב מפני שהכניסו קדושה בהגוף, וכמו שאמרנו בטעם טומאת לידה שהוא מפני עטיו של נחש שאפילו חסיד שבחסידים וכו' וכתיב וביום השמיני ימול וגו' שאחר המילה כיון דאתגזר אקרי צדיק והלא הביאו צדיק לעולם (וכמשנ"ת פ' תזריע מא' ה'). וזהו ששם להם במרה מצות כיבוד והיינו שגוף ישראל יש בו קדושה, שמטעם זה יש מצות כיבוד שהקדושה להגוף היא מאב ואם, וזה שניתן להם במרה למשיב נפש שלא יצטערו פן ח"ו יתקלקלו, שע"ז מורה מצות כיבוד שיש קדושה בגוף ישראל, ומצות שבת על קדושת נפשות ישראל, ובדברות הראשונות דאיתא במדרש (שיר השירים פ' ישקני) שבשעה ששמעו ישראל אנכי נתקע ת"ת בלבם כו' בשעה ששמעו ישראל לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם כו' והיו אז בתוקף קדושה מש"ה לא כתיב במצות שבת וכיבוד כאשר צוך. מה שאין כן בדברות שניות שהיה אחר הקלקול נאמר להם במצות שבת וכיבוד כאשר צוך במרה. שלא יפחדו פן ח"ו יתגבר עליהם היצר הרע עוד ויתקלקלו. ועל זה אמר כאשר צוך במרה דהיינו מצות כיבוד שמורה שיש קדושה בגוף ישראל מאביו ואמו. ומצות שבת שמורה על קדושת הנפש שבישראל וכאמור, וכן כאן פתח ואמר קדושים תהיו ואיתא בזוהר הקדוש (פ"א א') קדושים היו לא כתיב אלא תהיו תהיו ודאי. והיינו הבטחה שיהיו קדושים, כי קדוש אני ה"א והוא נגד מאמר אנכי שנתקע ת"ת בלבם לכן קדושים תהיו ודאי, והיינו ע"י ד"ת וכמ"ש בזוהר הקדוש (פ' סע"ב) דכיותא אשתכח באורייתא דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד כו' דקיימא תדירה בהאי דכיותא ולא תתעדי מיני' לעלמין כו' א"ל יראת ה' כתיב ולא תורה כו' א"ל מהתם נפקא מהכא נפקא דכ' ראשית חכמה יראת ה' כו' קדושה אתקרי דכ' כי קדוש אני ה' ודא אורייתא דהוא שמא קדישא עלאה כו'. והוא שהבטיחם השי"ת שלא ידאגו פן יתקלקלו ח"ו כמו שדאגו במרה ואמר להם שיזכו לתורה ועל ידי התורה לא תתעדי דכיותא לעלמין. וא"ל דאף דכ' יראת ה' ולא תורה אך תורה ג"כ יראה. דאורייתא מסטרא דגבורה קא אתיא. וא"ל שהוא מפורש בפסוק ראשית חכמה יראת ה'. ואף שכאן נאמר רק שהוא ראשית חכמה ולא החכמה ממש, אך מצינו בגמרא (ברכות נה.) אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר יהיב חכמה לחכומין כו' דכ' ובלב כל חכם לב נתתי חכמה וקשה והחכמה הראשונה מאין תמצא. כיון שאין הקב"ה נותן חכמה רק לחכימין. אך כתיב הן יראת ה' היא חכמה, וזהו מצד האדם כמש"נ מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה. וכשיש בו יראה שזה מצד האדם ונקרא גם כן חכמה אז השי"ת נותן בו חכמה. וז"ש אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה דכ' ובלב כל חכם לב נתתי חכמה וכאן מכורש יותר, דחכם לב היינו מי שיש בו י"ש וכמש"ד (יומא עב:) ולב אין על מי שעוסק בתורה ואין בו י"ש וחכם לב היינו שיש בו יראה, ואז השי"ת יהיב חכמתא לחכימין וזהו ראשית חכמה יראת ה' שמוכרח שתוקדם לו היראה שהיא מצד האדם כדי שיזכה לחכמה מהשי"ת, וזהו טהורה עומדת לעד דלא תתעדי לעלמין. וזהו קדושים תהיו כי קדוש אני ה' ודא אורייתא דהיא שמא קדישא. שהתורה נקרא שם ה' כמש"ד (ברכות כא.) מן הפסוק כי שם ה' אקרא לברכת התורה לפני'. ואמר אחר כך מצות מורא אם ואב שזה מורה על הקדושה שיש בגוף הישראל, ומצות שבת שמורה על קדושת הנפש וכאמור. וז"ש בזוהר הקדוש (פ"ב סע"א) איש אמו ואביו תיראו דא גופא ואת שבתותי תשמורו דא נפשא וזה נתן להם לחיזוק שלא תסור מהם הקדושה לעולמי עד וכאמור, וכן מצינו ששכר כיבוד אב הוא תורה שבעל פה דנדרש (קידושין מ.) שאוכל פירותיהן בעולם הזה מדכתיב ולמען ייטב לך ואין טוב אלא תורה (כמ"ש ברכות ה.) ותורה שבעל פה נקרא גם כן טוב דכתיב טוב לי תורת פיך, דהיינו תורה שבעל פה רק בגמרא אמרו על תורה שבכתב דכתיב כי לקח טוב וגו' אך עיקר השכר שזוכה לתורה שבעל פה דתורה שבכתב כתיבא ומנחא, ומצינו (קידושין לא:) גחון קאי עלי' עד דאתער אסתייע מלתא ודרש מזמור לאסף, שזכה ע"י מצות כיבוד לעמוד על מדרש המזמור שלא היה מבין מקודם (כמ"ש רש"י ותוס'), וכן בשבת זוכה לד"ת דכ"ע בשבת נתנה תורה, ושבת נגד מדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, ומש"ה פתח כאן במורא או"א שהיא ההתחלה שיזכה האדם לתורה שיהיה עומדת לעד על ידי היראה, ובעשרת הדברות שבמאמר אנכי נתקע ת"ת בלבם ובמא' לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם, ואז רצה רק להודיעם הד"ת מש"ה כתיב מצות שבת שהיא קדושת הנפש ואחר כך מצות כיבוד אב. ולא מצות מורא או"א דכבוד היא בשביל התורה שהאב זוכה לבן כאמור, ושכרה גם כן שזוכה לתורה שבעל פה, ואז היה שבת ודכו"ע בשבת נתנה תורה, וכן בדברות שניות אף שהיה אחר הקלקול ולכן הוזכר במצות שבת וכיבוד כאשר צוך במרה שהיא לחיזוק שלא יפחדו פן יתקלקל עוד, שהרי יש קדושה קביעה בנפשות ישראל וגופם וכאמור, ומ"מ כתיב שם גם כן מצות כיבוד ולא מורא, שאז היה יום הכפורים. ולשעתו גם כן נקבע ת"ת בלבם ונעקר יצר הרע מלבם, שיום הכפורים הוא עלמא דחירו בינה מעלמא דאתי, אך זה היה רק לפי שעה ליומו, מה שאין כן בדברות ראשונות שנעקר יצר הרע מלבם לגמרי ולולא הקלקול היה כבר התיקון לעולמי עד, כמש"נ אני אמרתי אלקים אתם. וז"ש בזוהר הקדוש (פ"ד ע"ב) ת"ח מיומא דהוו ישראל שכיחין כו' לא אשתכחו קמא קוב"ה בלבא חד וברעותא חדא כמה בההיא יומא דקיימו בטורא דסיני וע"ד כלא אתמר בלשון יחידאי כו' דכיון שנעקר יצר הרע מלבם, וכשאי רק לב א' לאביהם שבשמים כלם בלב א' כאיש א', כמ"ש ויחן ישראל כנגד ההר (וכמ"ש במכילתא) ומש"ה נאמרו הדברות בלשון יחיד, וכן בדברות השניות גם כן נאמר בלשון יחיד שביום הכפורים ליומו היו גם כן כאיש א' בלב א'. ומש"ה נאמר שם מצות כיבוד אחר מצות שבת. מה שאין כן כאן שלא אשתכחו כ"כ בההוא רעותא ולכן נאמר בלשון רבים, ולכן פתח במורא או"א שעיקר העצה שיהיו קדושים ויזכו לשם ה' שהוא התורה הוא על ידי היראה כמ"ש יראת ה' טהורה עומדת לעד, וזה על ידי היראה שזוכה האם להבן שנקראת אשה יראת ה' ואחר כך מצות שבת שמורה על קדושת הנפשות שבישראל שזוכין לנשמה דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי, ומש"ה הקדים דחילו דילה ואחר כך מצות שבת מאן דדחיל מהאי נטיר להאי ועל ידי היראה זוכה לחכמה וקדושים תהיו ודאי בלשון הבטחה וכאמור:
6
ז׳בפרשה זו הוזכר עוד הפעם שמירת שבת את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו [וצ"ב למה כפל שנית המצוה בפ' זו עצמו.] ובבעה"ט כ' ומלאה הארץ זמה וסמוך לי' את שבתותי לומר סקבא דשתא רגלא שאוכלין ושותין כו' דכ' זנות יין ותירוש יקח לב, ובאמת בגמרא לא אמר רק רגלא דהיינו מועדים ולא שבת, דאכילת שבת אינו מזיק שיגרום שליטת יצר הרע וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב פ"ח ב) פרש חגכם קאמר ולא פרש שבתכם וכ' חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ואלו שבת לא קאמר. והיינו דקדושת המועדות דישראל מקדשו לי' צריך לזהר שיהיה בקדושה מה שאין כן קדושת שבת דכתב כי אני ה' מקדשכם, ואף האכילה שאוכל בשבת להנאת הגוף הוא בקדושה כמ"ש האריז"ל, ואין שייך לומר שתענוגי שבת יגמרו להיות מלאה הארץ זמה, ובאמת גם במועדים לא אמרו הא דסקבא דשתא רגלא על יום טוב דהרי מטעם זה הוא שתקנו להתענות בה"ב אחר הרגלים (כמ"ש תוס' קידושין פא.) ולא קתנו אלא אחד פסח וסוכות ולא אחר שבועות (כמו שהק' במרדכי ועי ב"י או"ח סי' תכ"ט) מבואר שלא תקנו אלא שם משום שהם ימים מרובים, ולא אחר שבועות שאף בחו"ל שהם ב' ימים לא נהגי להתענות אחריו וכ"ש שבת דהוא רק יום אחד, וכפי הנראה עיקר החשש משום חיה"מ כי יו"ט עצמו דמצינו בלשון הכ' גם על ר"ה לכן אכלו משמנים שתו ממתקים וגו' כי קדוש היום לאדונינו כ"ש בשאר מועדות שומר מצוה לא ידע דבר רע ולא יביאו השתי' של מצוה לעבירה, ובמגילה (ד' י"ב:) דבשבת שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת כו', שאף שנהנו אז מסעודתו של אותו רשע מ"מ מכח קדושת שבת פתחו פיהן בד"ת ושירות ותשבחות וכן ביום טוב, רק בחול המועד שאין בו כ"כ קדשוה כביום טוב עצמו ומן התורה מותר בחול המועד בעשיית מלאכה, כדי שיהיה יגיעת שניהם משכחת עון, רק מדרבנן אסור. ובאמת אי' בירושלמי שרצו להתיר מלאכת חול המועד מפני שאוכלין ושותין ופוחזין, אבל אכילת ושמחת יו"ט אינו מזיק ולכך לא תקנו התענית אחר שבועות, ואין לפרש שמה דכתיב את שבתותי המכוון גם על המועדות שנקראו גם כן שבת ושבתון. מלבד דעכ"פ גם שבת בכלל, וגם לפמ"ש גם על יום טוב עצמו ל"ש, ושבת או שבתון נקרא רק יו"ט ולא חול המועד בלאהכ"נ. הכא דכתיב בלשון שבתותי, והמועדים אינם נקראים שבתותי כי הם מצד קדושת ישראל, ומצד הניסים שנעשה לישראל באותו הזמן אנחנו עושים המועדים [ושובתים בהם במצות הש"י, ורק שבת נקרא שבת לד' בעשה"ד ובר"פ ויקהל ובפ' פנחס בר"פ הקרבנות ובס"פ קרבנות מלבד שבתות ד', ובפ' תשא נקרא שבתותי ולפי שבו שבת הש"י ממלאכתו ועז"א בתו"כ בפ' בהר על שמטה דנאמר בה שבת לד' כמו בשבת בראשית וכמ"ש הרמב"ן שם ע"ש, וכן [בשבת קי"ט ב'] דבב' שבתות נגאלין מל' שבתותי וכן בהקד' הזוהר [ה' ב'] פי' שבתותי לשון רבם אשבת ע"ש ול"א דר"ל גם המועדים שנק' שבת, והיינו כמ"ש דאף דנקראו שבת לא נקראו שבתותי כלל.] אכן י"ל דהענין הוא בהיפך דלה"כ שם מקודם אל תחלל את בתך להזנותה וגו' ומלאה הארץ זמה משמעו שמצד שתהיה אחת עוברת עבירה תגרום שתתמלא כל הארץ זמה ר"ל, שהיחיד העובר עבירה על ידי זה נותן כח להתפשטות הטמאה והרהורים רעים בכל נפשות ישראל, כי כל ישראל כגוף א וכידוע משל המדרש מא' הנוקב בספינה, ולכן כתבה התורה העצה לזה לנקות עצמו מהרהורים הרעים על ידי את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. והיינו כדאיתא ברמב"ן ז"ל שם ע"פ זה עדה יצוה בשבת הגדול ובשבת שהוא מקדשו, וכוונתו למ"ש הזוהר הקדוש [בהקד' ה' ב'] את שבתותי תשמורו דא שבת עלאה ושבת תתאה כו' אעבר כרוזא ואמר ומקדשי תיראו ודא שבת דמעלי שבתא דאיהי יראה ושריא בה יראה, והיינו שמצד הקדושה יראה ופחד שישראל משיגין תיכף בכניסת שבת ואומרים לפניו נעבוד ביראה ופחד, וקדושת הפחד מלפניו יתברך מבטלות כל הרהורים רעים מהלב, [ועז"א (ברכות ה.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע כו' ירגיז הוא מלשון שמעו עמים ירגזון להפיל עליו רוגז ופחד.] ומצד שמירת שבת ינקה האדם ויטהר את לבו מהמחשבות והרהורים הרעים ויאחז צדיק דרכו בקודש בלי שום מחשבת פסול, ועז"א את שבתותי תשמורו שהשי"ת מופיע בשבת הקדושה כמש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם וינצלו שלא יתקלקלו ח"ו, ואחר כך ומקדשי תיראו היינו שיזכו ליראה. כמ"ש בזוהר הקדוש (שם) דאיהי יראה ושריא בה יראה וכתיב אני ה' ובראש הפרשה כתיב קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם. ועשר פעמים נזכר בפ' זו אני ה' אלקיכם כמ"ש בבעה"ט. וכן כתיב גם כן בפ' זו עשר פעמים אני ה'. דמתחילה נאמר אני ה' אלקיכם דשם התחיל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. דשם העצה שיברר האדם א"ע מצדו ביראת ה' ומש"ה הקדים שם מורא או"א לשמירת שבת. שעל ידי היראה יזכו להקדושה מהשי"ת שהוא קדושת שבת דכ' כי אני ה' מקדשכם. ולכן כ' שם אני ה' אלקיכם. שאף שיראה היא מצד האדם כמ"ש (ברכות לג:) הכל ביד"ש חוץ מיראת שמים. מכל מקום צריך האדם לדע שהוא גם כן מהשי"ת וזהו אני ה' אלקיכם שהוא בעל הכחות כולם דאף היראה שמצד האדם הוא גם כן מעזר השי"ת. וכאן שמדבר מקדושת השי"ת מצדו כ' אני ה' שידוע ופשוט שהוא רק מהשי"ת. ובפעם האחרון שהוזכר בעשירי אני ה' אלקיכם כתיב אשר הבדלתי אתכם מן העמים שאף שתראו שאתם מצוינים תדעו שהוא גם כן מעזר הש"י אני ה' אלקיכם. ואחר כך כ' והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים גם להבא הבטחה שהשי"ת רגלי חסידיו ישמור וה' לא יעזבנו בידו, דהשי"ת מצדו ישלח קדושתו שלא יטמעו ח"ו כ"כ עד שיהיה ומלאה זמה. רק ואבדיל אתכם מן העמים. שאף בארץ מצרים דהיו כעובר בבטן אמו כמ"ש גוי מקרב גוי. מ"מ כתיב כה אמר ה' אלקי ישראל שלח את עמי. דאף שאין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם משום שנאמר הן בקדושיו לא יאמין (כמ"ש בפירש"י ויצא ובב"ר פ' צ"ד) ואיך ייחד השי"ת שמו על ישראל, אך בטוחים הם שלא יתקלקל ח"ו הכלל שלהם, וכמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו פ"ד ב') ואנכי ה"א מארץ מצרים וגו' לא כתיב אשר הוצאתיך וכו' וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא וכו' אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודעו יקרא דקב"ה בר בארעא דמצרים דהיו בפלחנא קשיא וכו' ולא אשתנו מנמוסא דלהון לעלמין וכו'. והיינו שהיו ישראל מצוינים שם ולא נטמעו ח"ו בין המצרים ועז"נ אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. שבמצרים נעשו לגוי שהיו ששים ריבוא ונעשה כלל ישראל והועיל הקדושה להיות מצוינים אף בפלחנא קשיא שהיו כעובר בבטן אמו וזה מצד כי קדוש אני ה', ומשמע במדרש (תנחומא פ' זו ב) שכ' מלמה"ד למלך שקידש אשה הואיל ונתקדשת לשמי כו' היו קדושים כשם שאני קדוש כו' דמשמע דאף בלא השתדלות מצדם ישראל קדושים וזש"נ והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' הכל מצד השי"ת ואבדיל אתכם וגו'. הבטחה מהשי"ת שיהיו מובדלים מן העמים לשמו יתברך:
7
ח׳בזה"ק [פא ב'] ד"ה איש דא כללא דאורייתא מקיש דחילו כו' מאן דדחיל מהאי נטיר להאי ע"ש, וצ"ב מה שייכות זל"ז דמאן כו', גם צ"ב על פתיחת פ' זו כללא דאורייתא בזה, ועל שבת כתב הרמב"ן ז"ל אזהרת שבת רבות בתורה כמו ע"ז מפני שגם היא שקילה ככל המצות, ואמנם לפ"ז היה שייך לכתוב בכאן אזהרת ע"ז מקודם ואחריו מצות שבת ששקילה ככל המצות כמו בעשה"ד. וגם מה שייכות מורא או"א ולמה הקדימו לכל קודם שבת ובעשה"ד הקדים שבת לכיבוד או"א, אך הענין כיבוד הוא מ"ע שבת מאהבה כאמרם (קידושין ל.) איזה כיבוד מאכיל ומשקה וכו' ואהבה יוכל לאהוב כל אדם מישראל, כמ"ש בתשו' מהרי"ל (סי' א') שנשאל אהא דשמעון העמסוני הי' דורש כל אתין שבתורה כיון שהגיע לאת ה"א תירא פירש ולמה לא פירש כשהגיע לואהבת את ה"א, והשיב שאין גבול לאהבה ויכול לאהוב כל נפש מישראל כדכ' ואהבת לריעך כמוך ע"ש, ואמנם יש צד שהאדם יקיל לעצמו בענין כיבוד או"א. שהם הביאו גוף האדם לעולם, ואף שגם האומות מכבדים או"א הוא מצד שעיקר אצלם תענוגים גופניים ותאות רעות שבעולם לכן מכבדים או"א שהביאו גופו לעולם, מה שאין כן ישראל קדושים [אצלם העיקר הוא הנפש ולא הגוף ועכ"א אתם קרוים אדם ולא או"ה כמ"ש בזוהר הקדוש דהנשמה היא דנקראת אדם והגוף נקרא בשר אדם והנשמה טרם התלשבה בגוף היתה נקיה וטהורה והגוף מושכה לחמדת עוה"ז וע"כ] איתא בגמרא (עירובין יג:) נמנו וגמרו טוב שלא נברא משנברא ולמה יכבד או"א שגרמו לו לצרה זאת שהם בראו הגוף. ולכן כ' מקודם מצות שבת שמברר שהגופים של ישראל [הם גם כן קדושים שמצוה לענג את השבת באכילה ושתי' ועל ידי זה הוא מכניס קדושה בלב] כדאיתא במדרש רבה (נשא פ' י') מקדשו במאכל ובמשתה ואמרו אתה אוכל ושותה ומענג את נפשך ומקבל שכר והיינו מצד כי ישראל יש להם קדושת הגוף גם כן ולכן כ' אחריו מצות כיבוד או"א שצריך לכבד אותם מצד שהביאו גופו בקדושה לעולם, ואמנם בפ' זו כ' מורא או"א ואיך יתכן לירא משום נברא שבעולם זולתי ית"ש, ור"ש שדרש לרבות ת"ח יש שייכות מצד שהת"ח מלא קדושת כבוד אלקיתו ית"ש והוא חלק אלקי ממש ויראתו מת"ח היא יראת הקב"ה דמורא רבך כמורא שמים אבל איך שייך לירא [מהם ואמרו בקידושין (שם) דהוקש מוראם למורי המקום, אך באמת גם מוראם בכלל מורא שמים וכמ"ש בגמ' (שם) כד שמע קל כרעא דאמי' אמר איקום מקמי שכינתא דאתיא, כי יעקב אבינו ע"ה שמטתו שלימה שאין בזרעו פסול דכל הגופים מזרע יעקב יש בהם שורש קדושה דעכ"א אף על פי שחטא ישראל הוא ולא ידח ממנו נדח, וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כלם צדיקים, ובזוהר הקדוש איתא אע"ג דהרבה פו"י כיון דאתגזר איקרי צדיק והמילה הוא בבשר ובקדושת הגוף ועל האב למולו בן ח' ימים טעם ידע מאוס ברע יבחר בטוב היינו שתחלת לידתו בקדושה. וזו מצד שאו"א המולידים גופו הם זרע יעקב שיש בהם קדושה ואפילו יהיה מי שיהיה יש בהם שורש קדושה ובכח אותו השורש הוא הולדת גוף זרעם גם כן בשורש קדושה (ואף הגרים שבשם ישראל יכנו כשנתגיירו יש בהם רושם בשורש כח להכניס לזרעו מצד אברהם דנקרא גם כן ישראל כמשאז"ל (ב"ר פ' ס"ג) שהוא אב לגרים ובכל או"א יש שורש קדושה מיעקב ומאמהות, ושעל ידי זה כנסת ישראל דבוקים בו ית' כמ"ש ואתם הדביקים וגו' ונאמר כאשר ידבק האיזור וגו' כן וגו' כי אמרו בשיר השירים ע"פ ולבי ער דהקב"ה לבן ש"י כמש"נ צור לבבי וגו' ונאמר חלק ה' עמו, והגם דזה מצד הנשמה שניפח באפיו שאמר בזהר דמתוכו נפח, מ"מ גם הגוף המלבישה כן. דהמחובר לטהור טהור, וכח או"א שנעשים שותפים להקב"ה הוא מצד שהם זרע יעקב דנקרא ע"ש של הקב"ה, כמ"ש במגילה ע"פ ויקרא לו א' וכו' וצורתו חקיקה בכה"כ, ונקרא שמש וירח כמפורש בתורה בחלום יוסף, והם קובה"ו דשמש נקרא הקב"ה כמ"ש בסוטה (ד' י' א') בשמשון וירח שכינה וכנסת ישראל ומצד זה מצות] מורא או"א שמרמז כמ"ש (יבמות ו:) לא מן המקדש אתה מתיירא אלא ממי שציוה על המקדש כו' כן מורא או"א שמרמזים לקבה"ו כדאיתא (ברכות לה.) מקרא דגוזל אביו ואמו היינו שגוזל להקב"ה וכנסת ישראל, שמע בני מוסר אביך זה הקב"ה ואל תטוש תורת אמך זו כנסת ישראל וע"כ א' ר"י איקום מקמי שכינתא וכו' [וזהו פתיחת הפ' דקדושים תהיו שהוא כללא דאורייתא כי זהו כלל מכוון התורה כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' קדוש, וכהנים היינו קדושים כמש"נ בר"פ אמור, ובשעת מתן תורה שנעשו חרות מיצר הרע היו כן, דהקדושה שאמרו פרושים תהיו היינו פרישות מתאות גופניות המותרות ולקדש עצמו במותר כמ"ש הרמב"ן, ואמר זה לכל עדת ישראל אחר שחזר יצר הרע למקומו ואיך יוכלו כ"י לזכות לזה, וע"ז הקדים ב' מצות אלו, כי מורא או"א הוא מצד הקדושה שבו בחולדה מהם, ומוראם מכניס גם כן מורא שמים בלב ומעורר להוציא קדושה זו לפועל בהתגלות לבו, ומצות שבת הוא מה שהש"י מכניס קדושה אז בלבבות בנ"י כמש"נ כי אני ה' מקדשכם, והקדים מורא או"א] דמצד שהם קדושים מצד האבות מקדש אותם הקב"ה במצות קדושת שבת שהוא מתנה טובה לישראל והאומות מצד שאין בהם קדושת אבות אף שישבות בשבת עכו"ם ששבת חייב (סנהדרין נו:) ולא די שלא ישיג שום קדושה אלא עוד עוסקים בדברי תפלות ע"י שבתם במנוחה ואכילה ושתי'ה, כמ"ש במגילה (ד' יב:) ורק לישראל מקדש הקב"ה בקדושת השבת מצד שהם זרע קודש, ולכן הקדים מורא או"א לשבת, ועל ידי שני הקדושות הללו יכולים ישראל לזכות להיות קדוש כמוני:
8
ט׳בפ' זו נכתב עשר פעמים אני ה' אלקיכם כמ"ש בבעה"ט, וכבר אמרנו שבכ"מ מספר עשרה מורה על עשר מדות, והנה אני נקרא מדה אחרונה אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, הוי"ה דהיינו יחוד קבה"ו, אלקיכם שהוא בעל הכחות כלם, וכן בעשה"ד פתח אנכי ה' אלקיך דהיינו גם כן כנ"ל, רק דשם יש כ' באמצע שמורה על כ"ע וכמ"ש בזוהר הקדוש (רע"מ פנחס רנו ב) אנכי בי' כתר ובי' אין וכו', והיינו שאז היה מפורש שישראל מבוררים בעל העשר מדות, כ"ע איהו כתר מלכות. והיינו דאז היו ישראל כאיש אחד בלב אחד ומטעם זה נכתב שם בלשון יחיד כמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו פ"ד ב') מה שאין כן כאן, ומ"מ הוזכר כאן עשר פעמים אני ה"א שישראל מבוררין בכל העשר מדות (וכמו שנת' במ"א) וכן מורה היחוד ה' היא האלקים, ושלוש פעמים ראשונים הם כנגד ג' ראשונות, ופתח קדושים תהיו כי קדוש אני ה"א והוא כנגד מדת חכמה דאיקרי קודש עלאה כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג רצז א) והיינו שיקבע הד"ת שהם קודש עלאה, כמ"ש בזוהר הקדוש קדושים תהיו תהיו ודאי, ואחר כך כ' ואת שבתותי תשמורו אני ה"א והוא שבתותי שבת עלאה שהוא קדושת שבת דעתיקא והוא נגד כ"ע (כמשנ"ת כ"פ) והוזכר מקודם קדושה נגד חכמה שלזכות לקדושת כ"ע והוזכר מקודם קדשוה נגד חכמה שלזכות לקדושת כ"ע הוא רק ע"י שיזכו להתגלות האור שבחכמה שהיא הד"ת שהיא נגד מאמר יהי אור, וה"פ אורה בפ' נגד חמשה חומשי תורה (כמ"ש ב"ר פ"ג) ועי"ז זוכין להיות קשיר בשורש בכ"ע, שהוא שכל הנעלם מכל רעיון, במאמר בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, וכמו שאומרים בסעודה דעתיקא נהורי' ישרי בה בקביעות והוא כמ"ש (בזה"ק (רע"מ פב ב) ועלת העלות בתר דאנת תמן לית פסק לנביעי דנהורא דאורייתא, ואיתא ברע"מ (לק' פג א) דבי' עלת העלות איהו על כלא כו' דכשזוכין לקדושת עתיקא שהוא כ"ע לית פסק לנביעי דנהורא דאורייתא וז"ש נהורי' ישרי בה. וכעין מה שנאמר קדושים תהיו תהיו ודאי:
9
י׳ואח"כ כ' אל תפנו אל האלילים ואם היה המכוון על ע"ז ממש יקשה למה הוזכר כאן בשלמא בעשרת הדברות הוזכר ראשונה אנכי ולא יהיה לך קבלת עול מלכותו. מה שאין כן כאן שמדבר מקדושת ישראל קדושים תהיו. ובודאי מי שעובד ע"ז אינו בכלל ישראל ומה טובו לקדושה, ולטעם זה דרשו בגמ' (שבת קמט.) על דיוקנא עצמה שאף בחול אסור להסתכל ופירש"י שהוא צורות חיות משונות ושל בנ"א של מעשים וכו' ע"ש והיינו שבגמרא אמרו מאי גמרא אר"ח אל תפנו אל מדעתכם. ואלו לפי' התוס' דמיירו בשוי' לשם ע"ז הרי הוא בפשיטות אל תפנו אל האלילים וע"כ פירש"ו צורות חיות וכה"ג רק שהוא ראיה שמפנה לבו לדברי בטלה וזהו שאמר ר"ח אל תפנו אל מדעתכם שמי שלבו מלא ביראת ה' אינו מפנה לבו לדברי בטלה. והתוס' שהכריחו ממה דקרו לר"מ בן סימאי בנן של קדושים דלא מסתכל בצורתא דזוזא מכלל דאחריני מסתכלו. התוס' בעצמם (בע"ז נ. ד"ה ה"ג) פי' דיוקנא עצמה על צורתא דזוזא שזה ודאי לא נעשה לשם ע"ז. והקשו מה חסידות איכא כו' ותירצו שאף שהיו צריכין להצורתא דזוזא כדי לדע איזו מטבע ולא שייכא בה הפנאה מ"מ לא הוי מסתכל. וכשהיה נצרך היה מראה לאחרים. ובזוהר הקדוש גם כן הקשה לו לפרש הפסוק על ע"ז ומפרש (פ"ג סע"ב אסור) אסור לי' לב"נ לאסתכלא בשפירו דאנתתא בגין דלא ייתי להרהורא בישא וכו' וכך הוה ר"ש וכו' מאיך עיני' והוה אמר לחברייא אל תפני ואמר אחר כך בזוהר הקדוש ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלוי' אעבר משום ואלהי מסכה לא תעשו לכם. והוא עפמ"ש בגמרא (שבת קה:) לא יהיה בך אל זר איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוא זה יצר הרע, והיינו שעל ידי שפונה לדברי בעלה יבוא להרהור ומביא יצר הרע בלבו ועובר על ואלהי מסכה ל"ת לכם, וכמ"ש הרמב"ם (סוף ה' איסו"ב) דאין הרהורין שולטין אלא בלב פנוי מן התורה, וקרו לי' אלהי מסכה עפמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א רב א) יצ"ט בעי חדוותא דאורייתא ויצר הרע חדוה דחמרא וניאופין וגסותא דרוחא. ותחלה בא היצר הרע בקלות ומסיתו לחדוה דחמרא, שאומר שנחסר לו שמחה ונצרך לו היין ועי"ז נעשה אצלו הלך ואורח כמ"ש (סוכה נב:) מתחלה קראו הלך ואחר כך קראו אורח ואחר כך קראו איש. וכמ"ש (סוטה ז.) הרבה יין עושה וכן איתא (יומא עד:) כל הנותן עינו בכוסו כל העריות דומות עליו כמישור. וזהו שנקרא היצרהרע של עריות אלהי מסכה שמתחיל בחדוה דחמרא ומביא לידי ניאופין. וכאן נא' פעם ג' אני ה"א נגד בינה ליבא שיכנס היראה למעמקי הלב ולא יפנה אל האלילים, וכן לפ' הגמ' אל תפנו אל מדעתכם היינו שיהיה לבו מלא מיראת ה' ולא יפנה לבו לדברי בטלה שהם הדיוקנאות. ואם יפנה לבו לבטלה ישאר מקום להיצר הרע שהוא אלהי מסכה שיכנס ללבו. ובא כאן הסדר בג' הראשונות חכמה כ"ע ואחר כך בינה. שעל ידי שזוכה לחכמה ובינה מחיבור חו"ב מוחא ולבא יולד הדעת שהוא פנימיות מכ"ע. וזוכה לקדושת עתיקא שקשור בשורש בהשי"ת כ"ע איהו כתר מלכות:
10
י״אבזה"ק (ברע"מ פ"ב סע"א) דכבוד מ"ע ומורא מל"ת דהיא אהבה ויראה נזכר שם ענין נעשה ונשמע היינו מ"ע ומל"ת ואהוי"ר ע"ש וצ"ב דנעשה הוא מ"ע אבל מה ענין נשמע למצות ל"ת ויראה וי"ל דאיתא בשבת (פח.) למה נמשלו ישראל לתפוח מה תפוח פריו קודם לעליו כך הקדימו ישראל נעשה לנשמע, וצ"ב דלמה קרא לנשמע עלים. ואכ"ת משום דלא התלמוד עיקר אלא המעשה (כמש"פ שם באגדות מתרש"א). והלוא אמרו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה ועכ"פ למה נקרא הלימוד עלים. וי"ל דבגמ' חולין (צב.) אשכולות שבה אלו ת"ח עלין שבה אלו ע"ה וכו' והיינו דשלחו מתם ליבעי רחמי אתכליא על עליא וכו' מבואר דהפרי היינו הת"ח והעלים נקראים הע"ה [ואיתא בזוהר הקדוש [ע"ג א'] ג' דרגין מתקשרין דא בדא קוב"ה ואורייתא וישראל וכל חד סתים וגליא וכו' ומפרש שם הקרא מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל תרין דרגין אינון יעקב וישראל חד גליא וחד סתים כו' דמאן דאתגזר יהבין לי' דאתגלין כו' והיינו דיעקב הוא מדרגת ע"ה וישראל הוא הת"ח כמ"ש (ב"מ ד' לג:) ולבית יעקב חטאתם כו' הם ע"ה שזדונות אצלם כשגגות וכו'. ושמא דקוב"ה. סתים וגליא דנכתב בהוי"ה ונקרא בשם א"ד.ושם א"ד מרמז על אלקותו ית"ש וזה כל ישראל מאמינים בני מאמינים שיש בורא עולם ואדון הכל ויראים ממני מצד אמונה ועושים רצונו ית' והיינו מגיד דבריו ליעקב דיהבין לי' פקודין דאורייתא וזהו גם לע"ה שיעשה מה שנצטוה, וזה ענין שמיעה ששומעין מה שהש"י מצוה לעשות מהם עושים, וחקיו ומשפטיו לישראל הוא רזין דאוריי' ע"ש פ' חקיו. היינו שיהיה נחקק בלב זהו לישראל שלהם מגלה סתים דאוריי' שהוא התחדשות דתורה שבעל פה דעל ידי זה הרב חכמה לתקן הרב כעס כי נחקק הד"ת בלב ונתגרש הלב כסיל מחלל השמאלי. משפטיו הוא הרגשת טעמי התורה כמ"ש (פסחים קיט.) למכסה עתיק זה המגלה דברים שכסן עתיק יומין כו' אלו טעמי התורה ר"ל הטעימה להרגיש המתיקות, וענין הקדמת נעשה לנשמע שהם יעשו קודם השמיעה ואיך ידעו מה לעשות. אבל הרי מצינו אאע"ה קיים כהת"כ עד שלא נתנה ומהיכן ידע זה רק מרוב השתדלותו ויגיעתו להכיר את בוראו וזה כל התורה כלה להגיע לזה ההכרה דאנכי ה' וגו', ובזהר קורא לתרי"ג מצות, תרי"ג עטין, שהם עצות איך להגיע להשגת אנכי ה"א וז"ש באברהם אבינו ע"ה נעשו כליותיו כב' מעיינות והיו נובעת תורה (ב"ר פ' סא) דכליות יועצות והשיג כל התרי"ג עטין, וכן כל מה שחידשו חכמים הרבה תקנות וגזירות ומצות דברי אלקים חיים ומברכין אדרבנן אקב"ו והם השיגו מעצמן מה לעשות ולא שמעו. אך אז במעמד ה"ס שהקדימו נעשה שהיו במדרגה גדולה דע"כ נמשלו אז לתפוח כמו הקב"ה (ונתבאר יתרו מא' ו') שיוכלו להשיג מעצמם מה לעשות, וזהו פריו שהם האשכולות והת"ח, ונשמע זה מדרגת דבריו ליעקב דהם הע"ה והוא העלים, ומדרגת אהבה ויראה גם כן ב' אלו. דיראה זה מדרגת כנסת ישראל דנקרא אשה יראת ה' דאיהי אמונה וכו' מאמינים ב"מ, ועל ידי האמונה יכניס בלבו היראה על ידי שישים אל לבו שממ"ה עומד עליו כו' דע"י אמונה כ"א יוכל להשיג זה, וזהו ישראל סתים וגליא כמו דקוב"ה סתים וגליא שהוא שם הוי"ה ושם א"ד. ומשם א"ד היא היראה דאם אדונים אני אי' מוראי. ומשם הוי"ה היא האהבה סוד זו"נ קבה"ו. ואהבה בא רק מצד הש"י שמאיר לנפש, ובזהר [פ"ד ב'] דבעשה"ד נאמר בל' יחיד וכאןם בלשון רבים דאז היו ברעותא חדא. והיינו כמ"ש (במכילתא) ע"פ ויחן וגו' כאיש אחד בלב אחד ועתה לא היו במדרגה זו עי"ש. וע"כ נקראו אז חתן וכלה דכאשר כנסת ישראל מתאחדין לתתא ברזא דאחד אז גם הש"י כנגדם. וע"כ שם שבת תחלה מצד הש"י ואח"כ כיבוד או"א שהוא המ"ע המורה שיש קדושה בגוף. ודעי"ז הש"י מאיר ובא באהבתו גם אחר השבת וכאןם דלא היו במדרגה זו צריך התחלה באתעדל"ת ביראה] ומצינו בגמ' (קידושין לא:) איזהו מורא וכו' לא ישב במקומו כו' ואיזה כיבוד מאכיל ומשקה כו' והיינו מ"ע ומל"ת ואהוי"ר. דמלבד מה שאו"א הולידו הגוף יש להם שייכות בקדושת הנפש, ובס' עשרה מאמרות דנפשות האבות מזל לבנים היינו שהאב נעשה אור מקיף להבן, וזה קדושת הכתר כי אי"ן הוא מזל לישראל, וכן הבושה שהוא היראה כמ"ש (נדרים כ.) ולבעבור תהיה יראתו על פניכם וגו' זהו הבושה מושרשת בישראל מצד אבותם ומי שאין לו בושה בידוע שלא עמדו אבותיו על ה"ס, כי פניכם מרמז על הבושה כמו שאמר ריב"ז לתלמידיו הלואי יהא מורא שמים עליכם כמורא ב"ו (ברכות כח.) כי החוטא לבו"ד כשרואה פניו מתבייש מאתו, ולפי שמאו"א בא היראה ללב ע"כ ציוה לירא מהם ושקיל מוראם למורא המקום כי מה שעל ידי בא היראה בבנים מפני שהולידו הגוף בקדושה דוגמת קב"ה ושכינתי', וע"כ אמר על אמו שכינתא דאתיא (גמ' שם) ואיתא בס' בשם הרה"ק הר"ר בער זצוקללה"ה דמצד האדם הוא היראה ואהבה הוא מצד הש"י כי דרכו של איש לחזור אחר אשה, לכן במ"ת דהיו במדרגת אהבה כתיב מקודם מצות שבת שהוא קדושה ואהבה מצד הש"י, ואחריו כאו"א ואביו קודם כי מצד האב המשכת אהבה, ובפ' זו שנאמרה בל' רבים שאינו מרמז על אהבה רק מדרגה יראה התחיל במורא או"א, ואמו מקודם דמצדה היראה (כמשנ"ת לעיל במ"א) ואחר כך מצות שבת שהוא מצד השי"ת. כי על ידי היראה שמצד האדם כ' מה ה"א שואל מעמך כ"א ליראה, יזכה לבוא למדרגת אהבה ולקדושת השבת דקביעה וקיימא מצד הש"י:
11
י״בבמדרש (פ' זו) ואתה מרום לעולם ה' רוממות אתה נוהג בעולמך נתת כהונה לאהרן לעולם וכו' נתת מלכות לדוד לעולם כו' נתת קדושה לישראל לעולם שנאמר קדושים תהיו, הענין עפמ"ש (יומא עב:) שלש זירין הם של מזבח של ארון ושל שלחן כו', כתר מורה עד השורש, שקשורים בשורש עד כ"ע, וכן מורה הלשון מרום רם ונשא שאצל השי"ת היינו שהוא למעלה מהשגה ותפיסה שיש בעולם, וזה רוממות אתה נוהג בעולמך, מרום לעולם היינו שהוא לעולמי עד כמ"ש בגמרא, של מזבח זכה אהרן ונטלו של שלחן זכה דוד ונטלו וזכו בו לעולמי עד, של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח, והיינו כתר תורה שזכה בו ישראל לעולם בשעת מתן תורה דאיתא (שבת פח.) לכל או"א מישראל קשרו לו ב' כתרים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע ושניהם כתר תורה, נשמע השמיעה לד"ת, ונעשה עיקר הד"ת המעשה כמ"ש (ברכות יז.) ושכל טוב לכל עושיהם ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם (כ"ה גי' הע"י וכן הובא בתוס' סוטה כב:) וכמ"ש בגמרא (יבמות קט:) ולמדתם ועשיתם כל שישנו בעשי' ישנו בלמודה וכו' דלימוד בלא מעשה אין הלימוד כלום ובגמרא (יומא שם) דמי שעוסק בתורה ואין בו י"ש נקרא הד"ת מחיר ביד כסיל ואינו חכם כלל, והב' כתרים הם תפילין של יד והתפילין ש"ר, תפילין ש"ר שעל המוח חכמה מוחא כתר נשמע, ותפילין ש"י לקשר מעשה האדם שמכינים ע"ש הידים כלי המעשה שיהיה הכל לעבודתו ית"ש זהו כתר נעשה ואיתא (רע"מ ח"ג קכ"ג רע"ב) התורה והמצוה דאינון בן ובת ו' קוב"ה תורה איקרי (כמ"ש זח"ב ס' ע"א) ה' שכינתא אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, ועי"ז נעשים מעשה המצות, ומטעם זה נקרא מעשי ידיהן של צדיקים מעשה ידו, וכן כוננו ידך (כמ"ש כתובות ה.) והקב"ה לבן של ישראל מן הדין קרא דכ' צור לבבי וחלקי אלקים לעולם (כמ"ש שיר השירים ה' ב') ושם אלקים הוא מדה אחרונה. שכן בזוהר הקדוש איתא אספקלריא דלא נהרא דבה אתעביד עבודתא דעלמא (זח"א קע"ב א') והיינו שם א"ד, ובכל מעשה בראשית הוזכר שם אלקים, וע"כ שם אלקים זה מלכות שכינתא תתאה. ויש אלקים חיים בינה שכינתא עלאה כמ"ש (זח"א קנ"א א'). ובתיקונים (ת' ל' נ"א ב') קב"ה ושכינתי' דאינון ברא וברתא אינו תפילין דילן, כאמור תפילין ש"ר כתר נשמע קוב"ה, ושל יד נעשה שכינתא, ובשעת מ"ת נכתר כ"א מישראל בב' הכתרים כתר תורה, ואף שאחר כך פרקום וזכה משה ונטלן (שבת שם) איתא בפע"ח שבשבת מחזיר משה רבינו הכתרים לישראל, וז"ש בגמרא (עירובין צו.) דשבת א"צ תפילין שהם גופן אות, והיינו שאז נכתרין ישראל בכתרי נעשה ונשמע כמו במ"ת, וממילא כל היום וכל הלילה האדם מוכתר בתפילין ש"ר ותפילין ש"י, וז"ש קדושה לישראל לעולם דהוא כתר תורה זכו ישראל לעולמי עד:
12
י״גובתנחומא (פ' זו ה') בעולם הזה קדושים נקראתם לעתיד יהיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, וסופי' דקרא כל הכתוב לחיים בירושלים, חיים תח"ה וזהו עולם הבא כמו שמצינו בגמרא (ר"פ חלק) שהכופר בתח"ה א"ל חלק לעולם הבא היא כפר בתח"ה כו', ומינה שתח"ה ועולם הבא א', וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ויהיו כ"י קדושים, וז"ש קדושים תהיו קדושה לעולם, ונראה דהמדרשים דייקו גם כן בלשון הכתוב קדושים תהיו שהוא לשון הבטחה וכמ"ש בזוהר הקדוש (פא א') היו לא נאמר אלא תהיו תהיו ודאי, וכן יש עוד הבטחה בפ' זו והייתם לי קדושים וגו' ואבדיל אתכם וגו' הבטחה גם כן שהשי"ת יתן קדושה לישראל, ופתיחת המדר' רבה בפסוק ויגבה ה"צ במשפט אימתי שמו של הקב"ה מתגדל בעולמו בשעה שעושה מדת הדין כו', ואיזו שייכות יש לזה לפרשה זו, אך המכוון על סוף הדרשה שהביא הפסוק והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים, היינו כמש"א גדול אצל הש"י מורה עד למעלה מהשגה ותפיסת עוה"ז עתי"ק, וכן דעת פנימיות מכ"ע וכ' ונודעתי וגו' והיינו שהקדושה לעולם, וזה הפי' על תי' קדושים תהיו כשם שאני קדוש, שהוא הבטחה שהקדושה לעולם והיינו בשבת דכ' לדעת כי אני ה' מקדשכם מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו' (שבת י:) ושורש הקדושה הוא מדת יעקב אבינו ע"ה כמ"ש והקדישו את קדוש יעקב, וברכת אתה קדוש נגד יעקב אבינו ע"ה (כמ"ש זח"ג רע"א). והרמב"ן ז"ל כ' שמצות קדושים תהיו מ"ע לכל אחד מישראל קדש עצמך במותר לך, והוא שלא ירגיש הנאת עצמו שזהו עטיו של נחש, כמו שמצינו בישי אבי דוד דמפרש בי' קרא בת נחש שמת בעטיו של נחש (שבת נה:) ומצינו במ"ר (ר"פ תזריע לגי' הילקוט) הן בעוון מלא אפי' יהיה חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה בו צד א' מעון, והיינו שלא עשה שום איסור מימיו רק שהרגיש הנאת עצמו שזהו עטיו של נחש שגרם ע"י שהטיל זוהמא בחוה (כמש"ש קמו.) ועי"ז כל אחד מזרעם מרגיש הנאת עצמו. וע"ז בא מצות קדושים תהיו קדש עצמך במותר לך להכניס קדושה בדברי רשות, כמו רבינו הקדוש שאמר על עצמו ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, וכבר הק' בתוס' (ע"ז יא.) ממ"ש שלא פסקו מעל שלחנם כו' אך הפ' שהיה כיעקב אבינו ע"ה שלא הרגיש שום הנאה והיו כל הנאותיו בקדושה כאדם הראשון קודם החטא, ומשו"ה יעקב אבינו לא מת (כמ"ש תענית ה:) וכן רבינו הקדוש בא כל בי' שמשו לבית' (כתובות קג.) ואיתא בס' חסידים (סי' תתשכ"ט) שפטר הרבים בקידוש ידי חובתן, ולא כשאר מתים שהם חפשין מן המצות שה' דינו כחי שלא מת כלל, ואיתא מרנ"ש רמז הנשי"א נוט' הוא ניצוץ של יעקב אבינו, וכל שהיא מזרע יעקב הוא בכלל ישראל קדושים לעולם בעולם הזה ובעולם הבא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא וכאמור, וזה ענין לשון הברכה שתיקנו הגאונים ז"ל בפדיון הבן אשר קדש עובר במעי אמו, והק' ע"ז הרא"ש ז"ל (פ"א דקידושין סי' מ"א) אי קדושת בכור קאמר בפטר רחם תלא רחמנא, ולפי האמור קאי על כל עובר מישראל שזוכה לקדושה לעולם, שזהו חלק יעקב אבינו ע"ה שמטתו שלימה שכיון שהוא מזרעו יש בו קדושה לעולם. אך בעולם הזה עדיין יש היצר הרע שיכול לקלקל, שירגיש הנאת עצמו. אך במעי אמו שאין בו יצר הרע (כמ"ש סנהדרין צא:) וז"ש בגמרא (נדה לא:) ונר דלוק לו על ראשו, כתר על הראש. כתר נעשה ונשמע שזכה משה ונטלן ואיתא בתוס' (שבת פח.) של הוד היו. ואז היו במעי אמו כמו במ"ת שנעקר יצר הרע מלבם (כמ"ש שיר השירים פ' ישקני) וזה הקדושה לעולם ח' יע"א, וז"ש ומלמדין אותו כל התורה כולה, חרמה קודש עלאה איקרי וזה הקדושה יש לכל עובר במעי אמו:
13
י״דופתיחת המדרש תנחומא הוא גם כן בפ' ויגבה ה"צ במשפט אימתי נעשה הקב"ה גבוה בעולמו כשיעשה משפט ברשעים שנאמר נצב לרוב ה' ועומד לדון עמים, וכה"א חזה הוות עד די כרסוון רמיו, והיינו כמו שאמרנו, [דרוממות והגובה לגבי הקב"ה ל"ש שיעור רק בתכלית הרוממות היינו במדה הראשונה של התחלת התגלות אצילות המדות] שהוא מדת הכתר למעלה מהשגת ותפיסת עוה"ז, וכאן מדבר הכ' בענין העתיד, כמש"נ באדין מלכות הרביעית דיהיבת ליקודת אשתא דהיינו כשיכרתו הרשעים מן העולם, וקשה לפני הש"י לאבדם כמ"ש (סנהדרין צח:) עה"פ מדוע ראיתו כל גבר ידיו חלציו וגו' אמר רב מי שכל גבורה שלו, מאי ונהפכו כל פנים לירקון אמר ר"י וכו' הללו מעשה ידי והלל מעשי ידי היאך אאבד אלו מפני אלו, וכן (מגילה:) ביקשו מלאה"ש לומר שירה אמר להם הקב"ה מעשה ידי טובעין בים כו', ומ"ש רב הלשון מי שכל גבורה שלו שנקרא השי"ת כן כאן משום דמה דקשה לפניו לאבדם היא מצד הבריאה שהוא בראם והם מעשה ידיו, והבריאה היתה בגבורה, ובכל מעש"ב נזכר שם אלקים, וז"ש שכל הגבורה שלו ולכן מיצר הקב"ה באיבודן, ורק כשמחזיר את העולם לתחילת המתרבה למאמר בראשית דדרשו בשביל ישראל שנקראו ראשית, אז יוכל לאבד את אלו מפני אלו, וזהו חזו הוות עד די כרסוון רמיו, והיינו שמחזיר את העולם לתחילות אצילות המדות שהוא ראשית המחשבה, ואז הוא מאבד את הרשעים מן העולם, ואחר כך עם עננא מן שמיא כבר אינש אתא ועד עתיק יומין מטא וגו' דתיכף לאיבודן של רשעים מתעורר רוח המשיח לבא. ובמדרש (ב"ר פ' ב') דרשו עה"כ והארץ היתה תהו ובוהו וחושך על הד' מלכיות וכשיאבדו הם נאמר תיכף ורוח אלקים מרחפת דזה רוחו של משיח, ואמר אחר כך במד"ת מהו כרסוון וכו' ומה ועתיק יומין יתיב וכו' שהקב"ה יושב ביניהם כאב ב"ד ודן את הרשעים, והיא ע"ד מ"ש במד' (שמות רבה בשלח פכ"ג) נכון כסאך מאז מעולם אתה וכו' עד שלא בראת עולמך היית וכו' אלא כביכול היית עומד שנאמר עמד וימודד וגו' אבל משעמדת בים ואמרו ישראל שירה נתיישבת משל למלך כו', וזה בקי"ס שאז היה התגלות עתיקא להאביד המצרים כאמור, וכן בכל דין שעושה לאו"ה תחילה עומד כי קשה לאבדם, וזה שמביא המדרש עומד לדון עמים, דהיינו קודם שדן אותם, אבל אחר כך כשגן אותם אז ועתיק יומין יתיב נקרא יושב, ומסיים המדרש [מה ששייך זה הדרש לקדושים תהיו] והאל הקדוש נקדש בצדקה [שהוא סיום הפ' דויגבה וגו'] שהוא מתקדש בעולמו בשעה שעושה צדקה עם ישראל וכו' ואתם מתקדשתם בי ואני מתקדש בכם שנאמר והייתם קדושים וגו' כי תיכף לאחר שנעשה הדין באו"ה להאבידם ולהיות רוח אלקים מרחפת שהתחיל לרחף אורו של משיח דעד עתיק יומין מטא כנ"ל, תיכף אחר כך נאמר ויהי אור שמתגלה האור שנברא ביום ראשון ונגנז לצדיקים לע"ל, דהיינו כמש"ד (ב"ר פ' ג') ה' פעמים אורה כנגד חמשה חומשי תורה, ואיתא בזוהר הקדוש פ' זו (פ"א א') קדושה דאורייתא סליקת על כל קדושין כו' והתגלות האור היינו התורה דהוא הקדושה וכאמור, וכן בסעודה זו דעתיקא אומרים נהורי' ישרי בה, אור כי טוב, האור הנגנז לע"ל דהוא אור עתיקא מקוצא דיוד דלעילא שהוא כ"ע כמ"ש (זח"ג י' ע"ב ס"ה ע"ב), בחמרא יין הטוב יין המשומר בענביו שהוא התגלות סודות שאין כח בעולם הזה להשיגם, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ח מה' תשובה ה"ד) שחכמים קראו לטובת עולם הבא דרך משל סעודה, ואף שהראב"ד ז"ל השיגו וכ' שטוב לו השתיקה, כדברי הרמב"ם ז"ל השיגו וכ' שטוב לו השתיקה, כדברי הרמב"ם ז"ל מפורש בזוהר הקדוש (ח"א מה"נ קלה ע"ב) יין המשומר אלו דברים עתיקים שלא נגלו אדם מיום שנברא העולם ועתידים להגלות לצדיקים לע"ל (ונת' במ"א) ואיתא (בקה"ר ב' א') כל התורה שאדם למד בעולם הזה הבל הוא לפני תורה שבעולם הבא, דבי' תחדי נפשא, שמחת עולם על ראשם ואיתא בגמרא (שבת פח.) שעתיד הקב"ה להחזיר לנו הכתרים, שמחה שמעולם על ראשם, וז"ש בזוהר הקדוש דכד מטאן חבריא לפרשתא דא, קדושים תהיו לעולם, דהיינו כתרי נעשה ונשמע, הוו חדאן, וכן אומרים לעטר פתורא ברזא יקירא, או"ר גי' ר"ז דאור רז אתקרי (כמ"ש זח"ג רט"ו א') יקירא היינו סודות מטלא דעתיקא כמש"נ וחדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, ובמדרש (רו"ת חקת) כל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחביריו דברים שלא נגלו למשה נגלה לר"ע וחביריו (ונת' כ"פ) וז"ש עמיקא וטמירא, שער הנ' שנגלה לבע"ת, ועי"ז חדו חצדי חקלא שהם בני אדרא שנכנסו בחדרי המרכבה שזוכין לשמחה שמעולם על ראשם הכתרים, וזה הענין דהוו לשמחה שמעולם על ראשם הכתרים, וזה הענין דהוו חבריא דהוו חבריא חדאן בפ' זו דוקא, וכאמור:
14
ט״וחדו סגי ייתי. סגי היינו ריבוי. שמחה מרובה. ולא נזכר מהו השמחה [והנה בספרי (בהעלותך) איתא וביום שמחתכם אלו השבתות, ובתורה ל"נ בפירוש שמחה בשבת כלל רק במועדים אבל כאן נאמר שמחתכם ומועדיכם ור"ח, והיינו שלכל ישראל, ומועד ר"ל הזמן כמו במועדו ר"ל בזמנו, וקדושת הזמנים המה מצד ישראל דמקדשו לזמנים וכמ"ש מקראי קודש אשר תקראו אותם ועכ"א במועדכם, וכן בראשי חדשכם דהחוש הזה לכם וישראל מקדשו לר"ח, ועל שבת ל"י לומר שבתכם דשבת אין ישראל מקדשים דכבר מקודש מבריאת עולם. ואמר שמחתכם. כי זהו מצד ישראל. דביו"ט נצטוו מהש"י על השמחה ושמחים מצד מצות הש"י עליהם, וע"כ השמחה אז מצד הש"י, אבל בשבת לא נצטוו על שמחה אבל אנכה"ג תיקנו בנוסח השמו"ע ישמחו במלכותך שומרי שבת, היינו שהם מעצמם שמחים ע"י הרגשת כבוד מלכותו עליהם. וישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם דלישראל בא שמחה. אף דבשבת מלכות בא היראה כמ"ש תשום עליך מלך שתהא אימתו עליך (קידושין לב:) ואם אדונים אני אי' מוראי. ובשבת נקראו ישראל יראי שמי (כמ"ש תענית ח:) ואימת שבת על ע"ה (כמ"ש ירו' פ"ד דדמאי) ויראה מבו"ד הוא היפוך השמחה. אבל מהשי"ת הוא מוליד שמחה כמ"ש בתדב"א אני יראתי מתוך שמחתי, וע' בזהר ר"פ אחרי [נ"ו סע"א] דבשבת נקרא כ"א יראי שמי ומשום דאז נתעלה וישב על כסא כבודו בהתגלות כבוד מלכותו ע"י ישראל עמו שומרי שבת שנושאים ע"ע כל היום עול מלכותו לשמור מעשיית שום מלאכה דעז"א בתדב"א [פ"א] ימים יוצרו ולו אחד מהם זה יום השבת לישראל ועי"ז ישמחו הם מעצמם במלכותך וע"כ נק' שמחתכם. שישראל שמחים בקבלת עול מלכותו ית' עליהם.] וכן מצינו (תענית כ:) וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש, ושבת בזמן כמו מקדש במקום, ועז"נ את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו דכמו המקדש היא מקום יראה כמש"נ באכילת מעשר למען תלמד ליראה וגו' שבהכנס לירושלים נופל היראה כן גם בשבת דנקראו ישראל יראי שמי ונעשה אז מקדש, לכן אומרים בסעודה זו חדו סגי ייתי, ובכניסת שבת שהיא בתוספת שבת דהשי"ת יודע עתיו ורגעיו ונכנס בו כחוט השערה (כמ"ש ב"ר פ"י) ואז נאמר וירא אלקים את כל א"ע והנה טוב מאד ונדרש (ב"ר פ"ט) על כל היפוך מהטוב דהוא טוב מאד, ואפשר דהמ"ר לא דרש מריבוי כל רק דקאי על מדת כל שהוא צדיק וירא א' את כל אשר עשה היינו הצדיק שהוא אדם הראשון צדיק יסוד עולם, ואז בכניסת שבת נתברר דאף שקלקול מ"מ הוא טוב מאד דלית נהורא אלא ההיא דנפיק מגו חשוכא ולית טבא אלא ההוא דנפיק מגו בישא (כמ"ש בזח"ב קפ"ד א') ואז היה חיבור מדת צדיק ומדת מלכות שנקרא כלה כל ה' (וכמ"ש במ"א) וכמו בבנין בית המקדש דנקראו כנסת ישראל כלה בשיר השירים כן בשבת נקראו כלה, וביום ו' שהוא כנגד מדת יסוד נאמר וירא א' את כל וגו' והנה טוב מאד שבשבת מצא עולמו חן בעיניו (כמ"ש בבראשית רבה) וזהו חדי סגי ייתי שמחה מרובה הן מצד ישראל. הן מצד שמחת השי"ת שהוא שמחת לבו:
15
ט״זכל ארץ ישראל נקרא מקום מנוחתי, וכמש"נ אם יבואין אל מנוחתי. ובמדרש (במדרש רבה פ' ל"ג) למנוחה זו אינן באים אבל באים הם למנוחה אחרת. והיינו דקדושת ארץ כנסת ישראל מדת מלכות שבת והוא מעין עולם הבא שהוא עלמא דאתי שבת עלאה, וזו מדת יעקב אבינו ע"ה, דאיתא (ב"ר פ' י"א) יעקב שכתוב בו שמירת שבת כו' ירש את העולם שלא במדה כו' ולו נאמר הארץ אשר אתה שוכב עלי' לך אתננה ולזרעיך ומה זו רבותא שיתנו לו ד' אמות שמונח עלי' וע"ז אמרו (ב"ר פ' ס"ט) שקיפל כל א"י כפנקס ונתנה תחת ראשו כו', ובזוהר הקדוש (פ' זו פ"ד א') מקשה וכי א"י דאיהי ת' פרסה על ת' פרסה היאך אתעקרת מאתרה ויתבה תחיתוי אלא ארץ אחרא עלאה קדישא אית לקב"ה וארץ ישראל איקרי כו' ואיקרי ארץ החיים והיינו מדת מלכות כנסת ישראל, וכ' בתרי' ופרצת ימה וקדמה וגו' והיינו שבכ"מ שילך תלך עמו קדושת הארץ. וזה זכה על ידי שמירת שבת שכתוב בו. דשבת נקרא גם כן מקום מנוחתי וכמו שנדרש בתדב"א (ריש סא"ר) פסוק ואיזו מקום מנוחתי על השבת וכמ"ש שאין מנוחה להקב"ה אלא עם עושה תורה בלבד, ושבת יעשה כולו תורה. ונקראו ישראל בשבת גוי אחד בארץ, וזש"נ קדושים תהיו שהוא הבטחה שיוקבע הקדושה וכמ"ש בזוהר הקדוש, והוא מדת יעקב שמדתו קדושה כמש"נ והקדישו את קדוש יעקב וברכת וקדושים בכל יום יהללוך סלה הוא כנגד יעקב אבינו ע"ה (כמ"ש זח"ג ברע"מ ד' א') ובמד"ר (פ' זו כ"ד) העליונים מכתירין להקב"ה ג' קדושות מה הקב"ה עושה נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל והיינו דג' קדושות כנגד קדושות האבות, וקדיש לעלם ולעלמי עלמיא נגד קדושת יעקב אבינו ע"ה שמדתו אמת, תתן אמת ליעקב. וכ' ושפת אמת תכון לעד וזהו לעלם ולעלמי עלמיא. וכתיב בתרי' ואת שבתותי תשמורו שיזכו לזה ע"י קדושת השבת שיהיה הקדושה קבועה לעולמי עד:
16
י״זמכתי"ק.
17
י״חבתפלת המנחה בשבת אומרים ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ כי בשבת הוא הפריסת סוכת שלום ובזמן סעודה שלישית נגמרה הפריסת סוכת שלום בתכלית השלימות דאיתא בזוהר הקדוש [ח"ג בתוס' ס"ס ח] שמוסף שבת היא נגד מדת היסוד מדת יוסף הצדיק ע"ש שהוא גם כן מדת השלום כידוע מכמ"ק בזהר ס"פ מקץ [קצ"ז סע"ב] ובהשמטות זח"א סי' ג' [רכ"א סע"ב] ובחקותי (קט"ו ב') וזהו מדתו של יוסף וכמש"א ז"ל במדרש (ב"ר פ' צ"א) ויכר יוסף את אחיו כשנפלו בידו הכירם וריחם עליהם ועוד כלכל אותם שמדתו הוא שלום, ובסעודה ג' שהוא כנגד יעקב אבינו ע"ה שהוא מדת אמת כמש"נ תתן אמת ליעקב, ואיתא בזוהר הקדוש בהשמטות ח"א סי' ל"ז [רס"ד סוע"א] אמת ושלום חד הוי כד"א כו' והיינו דכתיב והאכלתיך נחלת יעקב אביך ע"ש ובזהר ויקרא [י"ב רע"ב] דאמת ושלום קשיר דא בדא יעו"ש וזה גם כן מ"ש בזהר וישב [ק"פ סע"א] דדיוקנא דיוסף הוא דיוקנא דיעקב ושם [קפ"ב ב'] סד"ה אלה דאינון רזא חדא ודיוקנא חדא ע"ש, דיעקב ויוסף דרגא חדא דכתיב האמת והשלום אהבו דמצד האמת נמשך השלום כמש"ד (קידושין ל:) עה"פ ואת והב בסופה ואינם זזין משם עד שנעשו אוהבים זל"ז מפני שוויכיחם הוא רק לבקשת האמת נעשה אחר כך שלום ביניהם, ולכן בסעודה זו שיש השפעת האמת והשלום ונשלמה הפריסת סוכת שלום בתכלית השלימות, אנו אומרים בתפלת המנחה ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, כי שינוי נוס' התפלות דשבת היא כשינוי קדושת הסעודות כמ"ש כבר כ"פ, ובזהר יתרו [פח ב'] דבסעודה ג' כתוב והאכלתיך נחלת יעקב אביך כו' דא הוא בשלימותא וכלהו שיתא יומין מההוא שלימו מתברכאן ע"ש דמשלימות קדושת סעודה זו נמשך גם בכל ששת ימי המעשה, וזהו על ידי נחלת יעקב שהוא אמת ושלום כנ"ל, ועכ"א בתפלה זו יעקב ובניו ינוחו וגו' מנוחת אמת וגו' מנוחת שלום וגו' דזהו עיקר השלימות כמ"ש (בברא"ר פ"ח) דאמת ושלום היו מקטרגים בבריאת אדם דכולו שקרים וקטטות, ובשבת דיש להש"י נייחא מעולמו מישראל דבת אתעטרא באבהן ומאיר בהם קדושת יעקב אבינו ע"ה (שכתוב בו שמירת שבת) דכולל כולם, ואיתא בירוש' (פ"ד) דדמאי אהא דשואלו ואוכל על פיו דאפילו ע"ה אימת שבת עליו וא"י לומר שקר, וכן השלום בשבת הוא הפריסת סוכת שלום עלינו ועל כל ישראל, ועז"נ לא תבערו אש בכל וגו' אזהרה מיוחדת ופי' הקדמונים על אש המחלוקת, ובת"ז [תי' מה] על כעס [מ"ש דהוא אש של גיהנם הוא כמ"ש בנדרים (כ"ב ב') דהכועס כל מיני גיהנם שולטין בו] ושם תי' כ' (מ"ט א') שינוי מעשה בשבת אי הו"ל קטטה כו' יהא לי' שלמא, ועי' בגיטין [נ"ב א'] בהכי דאיגרו בהו שטן דמינצו כל בי שימשא ועבד ר"מ שלמא ואמר וי דאפקי' מביתא יעו"ש ואמר שטן והיה ראוי יותר לומר יצר הרע, אבל שטן הוא שעולה ומקטרג והוא המלאך רע שאומר יצר הרע שיהא לשבת אחרת כן כמ"ש בשבת [קי"ט ב'] ועיקר כונתו היה על הקטרוג בשבת ששקולה ככהת"כ כמ"ש במדרש ובזוהר הקדוש ישמור מעבירות כמ"ש במכילתא ובזוהר הקדוש מקרא דשומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע, ורצה העיקר לקטרג גם על שבת אחרת שלא יעלה לעולם בשלימות וכשעשו שלום והוכרח הוא לעשות אמן שיהיה לשבת אחרת כן, כמ"ש באבות שמצוה גוררת מצוה וכן עבירה, ועכ"א וי דאפקי' כו', כי כבר נעשה בעולם הבא כמ"ש בהחליל (סוכה נב:) לסוף בע"ה והוא אפקי', וכמ"ש בשבת (קי"ח:) דבשתי שבתות מיד נגאלין ובכלל ישראל יזכו לגאולה שלימה ממלכיות ויצר הרע ומה"מ, וכל יחיד השומר ב' שבתות כראוי, הגם דהעולם נידון אחר רובו, הוא לעצמו זוכה עכ"פ גאולה מיצר הרע דעל ידי זה שמור מעבירות ובפע"ח דניצול מקטרוג היצר, וב' שבתות י"ל נגד ב' מדות הנ"ל כי הם שורש הרע שבא מאכילת עה"ד טו"ר, דיעקב קלט כל הטוב וע"כ לא מת ועשו קלט כל הרע, דזהו חלוקת העולמות שאז"ל דזה לקח העולם הבא וזה העולם הזה שהוא עלמא דשקרא, ועכ"א בב"ר (תולדות) שנקרא עשו הא שוא והוא גם כן שונא בריות כמ"ש שם בב"ר עה"פ דם שנאת ששונא דמו של אדם בגופו וכ"א בב"ר דהם שנאיהון דעלמא דהכל שונאים גם לעשו, וזהו מפני שהוא שונא כל הבריות, כי יש רע לשמים ורע לבריות ולשמים הוא על ידי השקר דה' אלקים אמת, וע"ז נקרא שקר בלה"כ בפירוש, וכן כל תאות עולם הזה נקרא לחם שקר כי הוא רק עד ארגיעה והנאת רגע, וג' שורשי קליפות דרע [נגד ג' אבות דקדושה] ע"ז ג"ע ש"ד והם קנאה תאוה וכבוד, ב' הראשונות ושקר הם רע לשמים והאחרונה הוא לבריות והפיכה שלום [ויעקב אבינו ע"ה כולל כל הג' כמ"ש בזהר כ"פ וכ"ד במדרש ע"פ יעקב חבל נחלתו אין החבל נפקע פחות מג'] ועל ידי האמת בא השלום. וכמ"ש כבר בביאור עמ"ש שם [בב"ר פ"ח] דהשליך אמת ארצה ול"א על שלום דבא ממילא ע"י האמת, וד' לשונות מנוחה א' מנוחת אהבה ונדבה הוא מצד הש"י שהוא נתן לנו יום מנוחה זו וכמ"ש יכירו וגו' כי מאתך הוא מנוחתם והוא על ידי אהבה לישראל ובנדבת לבו בלא שיגיע להם מתנה זו וכמ"ש באהבה וברצון הנחלתנו, ומנוחה שלימה שאתה רוצה לא במנוחת רשעים על ידי שלות עולם הזה דסופה יגון ואנחה והקב"ה מואס במנוחה זו אבל מנוחת שבת הוא יום מנחה וקדושה וא' המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו:
18
י״טוהנה אז"ל [בתו"כ ומובא ברש"י] ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ומה שייכות זה לכלל כל התורה הלוא היא רק מצוה שבין אדם לחבירו. ובגמרא (שבת לא.) בגר שבא להתגייר שילמדו כל התורה כולה על רגל אחת ואמרו לו דעלך סני לחברך לא תעביד פירש"י ז"ל לחברך זה הקב"ה, ואמנם כאן אין שייך לומר כן כי לאהבת ה' יש מצוה מיוחדת ואהבת את ה' אלקיך, והנה בתדבא"ר [ס"פ י"ח] לא תשנא את אחיך וגו' ואהבת לרעך וגו' שאינו מדבר אלא כנגד הקב"ה שאין לו אחים אלא ישראל כו' שנאמר למען אחי ורעי וגו' יעו"ש והנה הרמב"ן ז"ל פי' הוכח תוכח את עמיתך ולא תשא עליו חטא כמו והוכיח אברהם את אבימלך ואה"כ אל תשנא את אחיך בעשותו לך שלא כרצונך אבל תוכיחנו מדוע ככה עשית, ולא תשא עליו לכסות השנאה בלבך ע"ש, וכן הש"י מתנהג עם ישראל וכמש"נ אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, והש"י אוהב לכלל ישראל וכמש"נ אהבתי אתכם אמר ה', והתגלות האהבה לכל פרט נפש מישראל הוא תלוי בהתנהגות האדם וכידוע מהבעש"ט והוא גם כן במדרש ע"פ ד' צילך שכמו שהאדם מתנהג עצמו כן הקב"ה מתנהג עמו כמו הצל שנוטה עצמו כפי נטיית האדם, ובגמרא (ר"ה יז.) למי נושא עון למי שעובר על פשע בשביל שהאדם מתנהג ברחמנות לעבור על פשע כמו כן הקב"ה מתנהג עמו ונושא לו עון ג"כ, וי"ל דזהו כונת לה"כ ואהבת לריעך כמוך אני ה' ומה ענין הסיום אני ה' בזה, אבל ר"ל שאם אתה מתנהג עם אחיך וריעך באהבה ושלא תשא עליו חטא כן אני ד' אתנהג עמך גם כן בן ומצד הזה היא שאמרו דואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה היינו לקיום התורה, דיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום כו' ואלמלא הקב"ה עוזרו א"י לו (סוכה נב:) ואיך יזכה לזה דה' לא יעזבנו בידו הו על ידי ואהבת וגו' כמו שהוא מתנהג עם הבריות בדרך הטוב להטיב לזולתו כן הש"י נגדו משים עין השגחתו עליו להטיב לו ולהדריכו בדרך הטוב והישר. ע"כ מכתי"ק:
19
כ׳מפטירין הלא כבני כושיים וגו'. ושמעתי מרבינו הק' זצוק"ל שפרשה זו מדבר מצעקת בני הנעורים מענין פגם הברית, והענין דמדת יוסף נקרא יפה תואר גוף נקי ומהודר ומצינו בגמרא (ברכות כ.) בר' יוחנן שהיה יושב על שערי טבילה והוא נשאר משפורי ירושלים (כמ"ש ב"מ פ"ד.) שפורי מרמז על היופי, מצד שהיה בשלימות בקדושת הברית דאמר לא מסתפינא מעינא בישא מזרעא דיוסף קאתינא מרמז על קדושת הברית וכדאיתא (בגמרא ברכות שם) עין שלא ראתה ליזון ממה שאינו שלו לא תשלוט בו עין הרע, ובהיפוך הפוגם בקדושת הברית נקרא כושי, וכעין שמצינו במדרש (ב"ר פ' לו) חם שימש בתיבה לפיכך יצא חם מפוחם שזה היה פגם הברית כיון שנאסר להם התשמיש, ואמנם בישראל כ' אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש, כי באמת כל ישראל נקראו צדיקים כמש"נ ועמך כלם צדיקים, ורק מצד השאור שבעיסה (כמ"ש ברכות יז.) ובתכבוסת התשובה מתגלה היופי שלהם, וזש"נ אח"ז והניעותי בכל הגויים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ וגו', והיינו ששורש הגליות לתקן פגם זה דהוא תולדה דשפ"ד כמ"ש בגמרא (נדה יג:) מן הפ' הנחמים באלים וגו' ומצינו בקין שנידון בגלות רע ונד בשביל שהיה שופ"ד, ואיתא בכהאר"י ז"ל שגלות מצרים היה לתקן קלקל אדם הראשון הק"ל שנים (כמ"ש עירובין יח:) והנפשות שהיו במצרים היו גלגולי הנפשות מדור המבול, ובמצרים תיקנוה הפגם במה שהיו גדורים מעריות וכדאיתא במדרש (שיר השירים ד' יב) יוסף גידר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו. ובזכות שלא היו פרוצים בעריות נגאלו ממצרים כמ"ש במדרש (ויקרא רבה פ' לב). ואמז"ל (תו"כ הובא ברש"י) כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנגן וגו' לא תעשו מגיד שמעשיהם של מצרים ושל כנענים מקולקלים מכל האומות ואותו מקום שישבו בו ישראל מקלקול מן הכל, ודייקא למקום כזה גלו ישראל להוציא משם הני"ק, כי דייקא במקומות המכוערים ביותר משם מוציאים נפשות יקרות ביותר (כמשנ"ת במ"א) והיינו כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קפ"ד א') דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא. וזש"נ והניעותי בכל הגוים וגו' ולא יפול צרור ארץ. היינו שלבסוף יתבררו כל נפשות ישראל דעמך כלם צדיקים וזה מרומז בגמרא (תענית כ:) בעובדא דר' אליעזר בר"ש נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר ואמר לו שלום עלך רבי וכו' א"ל ריקה כמה מכוער אותו האיש כו' א"ל כו' לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית, וכ' התוס' דאותו אדם היה אליהו ולטוב נתכוין כדי שלא ירגיל בדבר, והיינו דראבר"ש שהיה שמח שמחה גדולה מפני שלמד תורה הרבה היינו שהיה קדוש בענין זה והיה ממאס בהנכשל בזה הענין דנקרא מכוער, ואליהו מלאך הברית שמצד זה נקראים כל ישראל ועמך כלם צדיקים כמ"ש בזוהר הקדוש כיון דאתגזר אקרי צדיק, היה קשה בעיניו מה שממאס ר"א נפשות מישראל אף הנפש הנכשל בענין זה, כי באמת נפשות ישראל צדיקים, ורצונינו לעשות רצונך רק השאור שבעיסה מעכב (כמ"ש ברכות שם) ובתשובה מתרפא הכל ולא יפול צרור ארץ ויתרבה עוד האור מתוך החושך, לכן נדמה לו לאדם מכוער בשחרית שמצד פגם הברית ור"א היה ממאס אותו לגמרי ולא החזיר לו שלום, והשיב לו לך אמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית, כי גם הכיעור הוא מעשה האומן כדי שיהא האור מתוך החושך וכמו"כ מצינו בגמרא (נדרים נ:) דאמרה לי' בת קיסר לריב"ח אי חכמה מפוארה בכלי מכוער אמר לה אביך במה רמי חמרא וכו' א"ל אתון דחשיבותו רמי במאני כספא ודהבא ותקיף וכו' אי הוו סגי הוו גמורי טפי, זה מרמז גם כן על הנהורא דמגו חשוכא כי חמרא מרמז על תורה שבעל פה שנקרא יין מסכתי, שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס, וזה רמוז במה שאמרה לו חכמה מפוארה בכלי מכוער, וע"ז השיב לה דחמרא מחזיקים דוקא במאני דפחרא ובכלי כסף מתקלקל, כי רצונו ית' היא לתקן הרב כעס ע"י הרב חכמה ולית נהורא אלא ההיא דנפיק מגו חשוכא וכ'ו, והפטורה זו שייכת לפרשת קדושים תהיו דאז"ל בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, ואחר כך כ' ביום ההוא אקום סוכת דוד הנופלת וגו' ושבתי את שבות עמי ישראל וגו' והיינו שלבסוף יהיה משיח היחוד ששב שמוחלין לכל העולם כולו בשבילו (כמ"ש יומא פו:) ובודאי לא יועיל תשובת היחיד לכל העולם, רק הפי' שהוא יכניס הרהור תשובה בכל העולם כולו וישיבו הכל בתשובה ועל ידי זה ושבתי את שבות עמי ישראל וגו' ומסיים ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם, שקדושת ארץ ישראל היא שאינה סובלת פגם זה וכמש"נ ותקיא הארץ את יושבי' וגו' ואמר שאז לא ינתשו עוד מעל אדמתם ופרשה זו קורין תמיד בחודש אייר דאיתא בס' יצירה המליך אות ו' בהרהור וכו' ואייר בשנה דכל ימי הספירה הם לתקן פגם זה כמ"ש האר"י ז"ל ונרמז עמ"ר בגי' קר"י והעיקר בחודש אייר שנברא באות ו' בהרהור ואות ו"ו כולל ב' הווין ו' אות אמת מדת יעקב שהיה כאדם הראשון קודם הקלקול, ו' המילוי של יוסף הצדיק המתגבר על יצרו (כמשנ"ת בר"ח) וכל ימי הספירה המה לטהר עצמם מטמאת מצרים להיות כלים טהורים מוכנים לקבל התורה שהוא עיקר התיקון לפגם הברית כדאיתא במדרש (פ' זו) מי שהיה למד דף אחד ילמוד שני דפין וכו' והתורה היא רפואה לברית המעור ולברית הלשון כדכתיב מרפא לשון עץ חיים ואמז"ל (עירובין טו:) אין עץ חיים אלא תורה דכ' עץ חיים הוא וגו' והוא רפואה לברית הלשון וכ' גם כן ולכל בשרו מרפא מרמז גם כן לברית המעור שנקרא בשר כדכ' ונתתי בריתי בבשרכם, ובפרט בשבת זה פ' קדושים דכ' הרמב"ן שמצות קדושים תהיו כולל מצות קדש עצמך במותר לך בכל עניני הנאת הגוף שהוא שורש הנחש שהכניס שירגיש האדם הנאת הגוף הזמן בשבת זה לתקן כל שורש הפגם:
20
כ״אבתפלת מנחה מזכירין כל עניני מנוחה מנוחת אהבה ונדבה מנוחת אמת כו' ועיקר המנוחה מהיצר הרע וכמש"נ ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך, מעצבך היינו שורש יצר הרע כמ"ש (תמורה טז.) לבלתי עצבי שלא ישגבני יצר הרע מלשנות, ומרגזך רוגז היצר הרע כמ"ש (ברכות ה.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע. ופסוק זה נדרש בזוהר הקדוש (ח"א מ"ח רע"ב) על יום השבת, שהוא יום הניח שנותן השי"ת הנייחא בלב ישראל, וכן הוא ענין מה שנזכר במגילה אחר מחיית עמלק ונוח מאויביהם דעמלק שורש יצרא בישא, ואחר שזכו למחיית עמלק זכו להמנוחה ונוח מאויביהם. וכן בתפלה זו אחר שעבר יום השבת בשמירה אז זוכין למנוחה מהיצר הרע, ובזוהר הקדוש (פ' זו פה ע"ב) וכמה דקב"ה אוכח למאן דרחים לי' הכי יוליף ב"נ כו', ואחר כך אמר (פ"ו א') תו הוכח אי איהו ב"נ דיכסוף לא יימא לי' ולא יוכיח לי' אפילו בסתרא אלא יימא קמי' כמאן דמשתעי במלין אחרנין וכו' וצריך להבין הא בהשי"ת אמר שמתחלה אוכח לי' בסתרא ומהיכן יליף שאף בסתרא לא יוכח לי' רק כמספר לאחרים. אך באמת השי"ת אינו מדבר עם האדם להוכיח לו רק במה ששולח לו בלב התעוררת לתשובה, והאדם נדמה לו שהוא מעצמו נתעורר על התשובה, וזה עיקר בשבת שבא לאדם התעוררת על תשובה, ומזה למד שאף האדם לא יוכיח לחברו אף בסתר מפורש רק יגרום שיתעורר מעצמו על התשובה על ידי שיספר לפניו מאחרים, ואחר כך אמר תוכיח ואם לאו אודע לי' בין רחימוי וכו' בזמנא דכהנא רבא כו' והיינו על ידי נגעים. ועכשיו שאין טומאת נגעים הוא מה שנותן בלב אחרים להוכיחו זהו גם כן מהשי"ת וזה אודע לי' בין רחימוי. וזה מש"נ במזמור שבת טוב להודות לה' ובפרדר"א כד"א מודה ועוזב ירוחם. דבשבת מתעורר האדם בתשובה להיות מודה ועוזב, ואומרים קודם תפלה זו ואני תפלתי וגו' ענני באמת ישעך עדמ"ש (ויקרא רבה פ' כא) וישעי ביום הכפורים ומבקשים שיהיה הישועה באמת, שהוא שפת אמת תכון לעד שההרהור תשובה יתרחב עד שישוב בתשובה שלימה להיות מודה ועוזב באמת. וזה זוכין בסעודה זו של יעקב שמדתו מדת אמת שיהא שפת אמת תכון לעד:
21
כ״בבזה"ק (פ' זו פ"א א) והוא באחד וגו' אחד מיבע"ל אלא במאן דאתתקן בקדושה עלאה למיהוי חד כו' והיינו דהוא היינו הנעלם וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג ר"צ ע"א) עתי"ק דאתכסיא איקרי הוא ועז"א דלא שריא ולא אשתכח רק באחד במאן דאתרקן למיהוי אחד, ולמעלה אמר בזוהר הקדוש דכד ב"נ אנח תפילין ואתחפי בכסויא דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגונא דלעילא ואקרי אחד, וכבר עמדו ע"ז דע"פ דין טלית של ציצית קודם לתפילין, ומש"כ לחלק בין ט"ק לטלית גדול לא נראה כן ע"פ דין (וכמ"ש טוש"ע או"ח ר"ס כ"ה). גם מ"ש בשם הרמ"ז דלאו בדוקא נקט הזה"ק קשה גם כן לומר על הזה"ק שכ' שלא בדקדוק, אך הענין היא דמדת כ"ע נקרא כתר, וכתר הוא על הראש, ובמדרש (שיר השירים ד' ט' וסו"פ ואתחנן) ובפסיקתא (שוש אשוש) איתא שלבש הקב"ה עשרה לבושים והיינו עשר מדות שהאציל הקב"ה לבריאת עולם וקרי אף למדת כ"ע לבוש ולבוש הוא על כל הגוף ולא רק כתר על הראש אך הענין דכ' ברכי נפשי את ה' ה"א גדלת מאד וזה מורה על כ"ע דלשון גדולה אצל השי"ת היינו למעלה מכל תפיסת שכל האנושי, ואחר כך כ' הוד והדר לבשת וזה לבוש ראשון, דאח"ז כ' עוטה אור כשלמה דהוא לבוש חכמה שהוא מאמר יהי אור וכמ"ש (ב"ר פ"ג) מהיכן נבראת האורה מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה כו' עוטה אור כשלמה ע"ש, וא"כ לבוש הוד והדר לבוש ראשון, והיינו דכ"ע איהו קרקפתא דתפילין והיינו כתר על הראש וציצית הוא אור מקיף, ומקודם כשלובש ציצית אף שהיא שמירה מיצר הרע וכמש"נ וראיתם אותו וזכרתם וגו' ובגמרא (מנחות מד ) עכשיו נדמו לו כד' עדים וכו' מ"מ היצר הרע יכול לפתות האדם ולסמא עיניו ולומר לרע טוב, שעז"א בגמרא (ברכות סא:) יצר הרע כו' יושב בין שני מפתחי הלב, שלפעמים היצר הרע יושב על לב חכם לימינו ועושה עצמו כמפתהו לדרך טובה, ואף ביעקב אבינו ע"ה מצינו (חולין צעא.) כת"ח נדמה לו וטפלו לימינו שעשה עצמו כמורהו לטובה, אך יעקב אבינו ע"ה הרגיש תיכף שאינו כן ולא יכול לו, אך לאדם אחר יוכל להטות, אך אחר שנתעטר בתפילין, אז נעשה הטלית של מצוה אור מקיף לבוש שהשי"ת שומרו למעלה משכלו, כעין מה שפירש"י בשם הירושלמי כי ה' יהי' בכסלך בדברים שאתה כסיל בהם, והיינו ששכל הנעלם מכל רעיון משמרו למעלה מתפיסתו, וכן אומרים פסוקים אלו בעטיפת ציצית, וז"ש בזוהר הקדוש דכד ב"נ אנח תפילין ואתחפי בכסויא דמצוה, שאחר הנחת התפילין שמורה לכ"ע אז זוכה שיהיה חפויא דמצוה הטלית לבוש אור מקיף, ואז והוא באחד שזוכה דהנעלם התגלות עתיקא דאיקרי הוא שריא באחד ששמרו למעלה מתפיסתו, וזהו הענין שבסעודת שחרית דשבת שהוא דעתיקא, זוכין להתגלות עתיקא כ"ע איהי קרקפתא דתפילין, אך בסעודה של יעקב אבינו ע"ה שהוא התגלות מצחא דעתיקא זוכין לאור מקיף לבוש ראשון הוד והדר והיא אור מקיף למעלה מתפיסת שכל בנ"א, לכן אומרים בפזמון סעודה זו ולא אעלין הני כלבין דחציפין שהוא קליפת עמלק שנקרא כלב כמ"ש (בזח"ב ס"ה א'). ועמלק היינו יצרא בישא כמ"ש (בזח"ג ק"ס ע"א) עמלק יושב בארץ הנגב הוא יצרא בישא קטיגורא דב"נ דישתכח תדיר בגופא, והוא שורש היצר הרע שמסתתר להראות עצמו כמורה דרך לטובה כמו שעשה עצמו ליעקב אבינו ע"ה, ומזה זוכין להנצל בסעודה זו, ויעקב זכה לזה על ידי מה שהכיר שכלמה שעשה הוא לטובה מהשי"ת כמו שאמר הא' הרועה אותי מעודי וגו' ועל ידי זה שמרו הקב"ה בכל מעשיו אף למעלה משכל האנושי, וכן דוד המלך ע"ה אמר ה' רועי לא אחסר ינחני במעגלי צדק. שהכל מהשי"ת וממילא אמר על המעשה שאירע לו שלא עלה על דעתו שעושה עבירה וכמ"ש (סנהדרין קז.) ראוי' היתה ב"ש לדוד מששת ימי בראשית כו' ואחר ששמע מהנביא אתה הוא האיש וגו' אמר גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמדי, ומהס"ת אתה שומר אותי למעלה מתפיסתי. ומהס"ת תברר כל מעשי ע"י תשובה שיהיה זדונות כזכיות, וכן אומרים מזמור זה בסעודה זו אחר הסעודה:
22
כ״גאחר הבדלה
23
כ״דכוס ישועות אשא וגו'. אומרים בהבדלה, ופסוק זה נזכר בגמרא (פסחים קיט:) שיאמר דוד בסעודה דלעתיד, ושם יתכן שהוא כוס ישועות שיהיה ישועה באמת, אך כוס הבדלה למה נקרא כוס ישועות, אך הוא כמש"א שבשבת מתעורר בהלב הרהור תשובה (מא' י"ג) וע"ז מבקשים עננו באמת ישעך שיהיה הישועה לעד, שפת אמת תכון לעד. כעין מ"ש ישעי ביום הכפורים ולכן נקרא כוס הבדלה כוס ישועות, וכמו במגילה אחר מחיית עמלק דכ' ונוח מאויביהם שהוא המנוחה מיצר הרע שנקרא אויב (כמ"ש ב"ר פ' נ"ד) גם אויביו ישלים אתו זה יצר הרע, כ' שם ליהודים היתה אורה ושמחה וגו', כן בכל שבת שזוכין למנוחה מיצר הרע אומרים בהבדלה פסוק זה ליהודים היתה אורה ושמחה וגו' דכל ענינים אלו יש בשבת אורה אומרים בסעודת שחרית נהורי' ישרי בה, ושמחה כמ"ש ישמחו במלכותך שומרי שבת. ושבת נקרא יום שמחתכם (בספרי בהעלותך) וששון זה מילה (כמ"ש מגילה טז:) ושבת ברזא דברית (כמ"ש זח"ב צ"ב ע"א) ויקר היינו תפילין שבראש והיינו התגלות עתיקא שנקרא יקר קרקפתא דתפילין שהוא כתר על הראש, ושבת יש בו התגלות עתיקא ומבקשים כן תהיה לנו כוס ישועות וגו' שישאר הקדושה קביעה גם לימי המעשה:
24