פרי צדיק, קדושים ג׳Peri Tzadik, Kedoshim 3
א׳איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. בזה"ק (פ"א ב') מקיש דחילו דאו"א כו' כלא חד מאן דדחיל מהאי נטיר להאי, איש אמו אקדים אמו לאביו בדחילו, ובכיבוד הקדים אב לאם (וכמו שדקדקו בגמ' קידושין לא.) ובזוהר הקדוש בא לישב מה שהקדים במורא אב לאם וכ' (ס"א) אבל ת"ח אמו דא כ"י ובגין דבה שריא יראה ואיהו יראת ה' אתקרי אקדים דחילו דילה (והוא כלשון הזוהר הקדוש בהקדמה ה' ע"ב על שבת דמעלי שבתא שהיא שכינתא תתאה) וצריך להבין הא כאן מדבר במורא אם ממש ולא בשכינה ומה זה תירוץ שיוקדים מורא אם מפני שהשכינה יראה ה' אקרי ושריא בה יראה, וגם לא תירוץ למה בכיבוד הקדים כבוד אב, אך הענין עפמ"ש (פ"ב דעריות מ"ט) האב זוכה לבן כו' ובחכמה דהשפעות החכמה בא לבן מהאב, והאם שאינה בת תורה ואיננה מחויבת ללמד בנה תורה (כמ"ש קידושין כט:) היא מכנסת יראת ה' בהבן שנקראת אשה יראת ה', וזש"ה בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו, דעיקר החכמה לבן מהאב וישמח האב, ובן כסיל היינו שאין בו י"ש וכמו שדרשו (יומא עב:) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין כו' שעוסקין בתורה ואין בהם י"ש, שכיון שאין בו י"ש אף שלומד תורה מ"מ נקרא כסיל, דעיקר תורה שמורה לאדם דרך ה', וכיון שאין בו י"ש נקרא מחיר ביד כסיל, ולכן כ' ובן כסיל שאין בו י"ש תוגת אמו שלא הכניסה בו י"ש, וז"ש אמו דכנסת ישראל ובגין דבה שריא יראה ואיהו יראת ה' אתקרי אקדים דחילו דילה, ויש לזה רמז גם בגמרא (קידושין לא:) כי הוה שמע קל כרעי' דאימי' אמר איקום מקמי שכינה דאתיא, קרי לאימא שכינה שהיא מביאה בגופו היראה ושכינה נקרא יראת ה' וכאמור, ובכבוד הקדים האב דכתיב כבוד חכמים ינחלו ואיתא (מ"ר תצוה פ' לח) לא מצינו בא' מהם כבוד עד יעבץ דכתיב ויהי יעבץ נכבד מאחיו וגו' למה כתיב בו כבוד על שיגע בתורה שהוא עתניאל בן קנז שהחזיר ההלכות שנשתכחו בפלפולו וכמ"ש (תמורה טז.) יעבץ שיעץ וריבץ תורה בישראל, ואין כבוד אלא תורה (כמ"ש בפ"ו דאבות) ומש"ה הקדים כיבוד אב לכיבוד אם, ומ"מ גם האב משתתפת בכיבוד עם האב, שאף שאינה מלמדתו תורה מ"מ משתתפות באקרויי בנייהו כו' (כמ"ש ברכות יז.):
1
ב׳והקדים כאן מורא או"א לשבת, דכאן נחשבו כל עשרת הדברות כמ"ש במדרש ובזוהר הקדוש (פ"ד ב) ואמר מקודם אני ה' אלקיכם כנדג מאמר אנכי ה"א, ואחר כך אמר איש אמו ואביו וגו' ואת שבתותי כו' והוא עפמש"נ במרה שם שם לו חוק ומשפט ונדרש במכילתא חק זה שבת ומשפט כיבוד אב וכן בגמרא (סנהדרין נו:) שבת וכיבוד דכתיב כאשר צוך ה"א כאשר צוך במרה, ולמה דוקא ב' מצות אלו, בשלמא שבת יתכן שהוא כללא דכל אורייתא (כמ"ש זה"ק ח"ב צ"ב א) אבל כיבוד למה, אך הענין שבמרה כ' וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים ודרשו אין מים אלא תורה. ובזוהר הקדוש (בשלח ס' א') וכי מאן יהיב להו אורייתא הכא כו' ואוליפנא דקוב"ה תורה איקרי, והיינו שבים היה להם התגלות כזה ראתה שפחה על הים וכו' ואחר כך נסתלק מהם והיתה נפשם מרה עליהם, ומש"ה שם להם חק ומשפט, והיינו כמ"ש הרמב"ן דלא שנצטוו על שמירת שבת וכיבוד דלא כתיב וידבר רק שסידר להם הפרשיות, והיינו כעין מש"נ ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם והודיע להם שיצטוו על מצות שבת, שזהו נקרא חק שנחקק הקדושה בלב ישראל וזהו הקדושה הנמצא בנפש הישראל, וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב פ"ח ב') והבין לי' לב"נ כו' נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי, ומשפט זהו מצות כיבוד שזה מורה על קדושה שנמצא בגוף ישראל, דבאמת מצות כיבוד אף או"ה נוהגין בה כמ"ש בגמרא (קידושין לא.) ומצינו (ב"ר פ' ס"ה) ארשב"ג כו' ולא שמשתי אותו א' מק' ששימש עשו את אביו כו' וצריך להבין למה שיבח את עשו במצות כיבוד והא איתא בגמרא (ע"ז כ.) לא תחנם לא תתן להם חן, ובפרט לשבח את עשו בזהירת מצוה. אך באמת אין זה לשבח דבאו"ה שהעיקר אצלם הגוף והנאת עולם הזה ולכן הנימוס אצלם לכבד אבותם שהביאוהו לעולם הזה שזה כל מגמתם. מה שאין כן בישראל נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא (כמ"ש עירובין יג:) ולא היה הדעת נותן לכבדם רק מחמת מצות ה'. ומש"ה רשב"ג היה לובש בגדים החשובים לתורה ולתפלה שהוא כבוד ה'. ולא לכיבוד אב. והטעם למצות כיבוד אב מפני שהכניסו קדושה בהגוף, וכמו שאמרנו בטעם טומאת לידה שהוא מפני עטיו של נחש שאפילו חסיד שבחסידים וכו' וכתיב וביום השמיני ימול וגו' שאחר המילה כיון דאתגזר אקרי צדיק והלא הביאו צדיק לעולם (וכמשנ"ת פ' תזריע מא' ה'). וזהו ששם להם במרה מצות כיבוד והיינו שגוף ישראל יש בו קדושה, שמטעם זה יש מצות כיבוד שהקדושה להגוף היא מאב ואם, וזה שניתן להם במרה למשיב נפש שלא יצטערו פן ח"ו יתקלקלו, שע"ז מורה מצות כיבוד שיש קדושה בגוף ישראל, ומצות שבת על קדושת נפשות ישראל, ובדברות הראשונות דאיתא במדרש (שיר השירים פ' ישקני) שבשעה ששמעו ישראל אנכי נתקע ת"ת בלבם כו' בשעה ששמעו ישראל לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם כו' והיו אז בתוקף קדושה מש"ה לא כתיב במצות שבת וכיבוד כאשר צוך. מה שאין כן בדברות שניות שהיה אחר הקלקול נאמר להם במצות שבת וכיבוד כאשר צוך במרה. שלא יפחדו פן ח"ו יתגבר עליהם היצר הרע עוד ויתקלקלו. ועל זה אמר כאשר צוך במרה דהיינו מצות כיבוד שמורה שיש קדושה בגוף ישראל מאביו ואמו. ומצות שבת שמורה על קדושת הנפש שבישראל וכאמור, וכן כאן פתח ואמר קדושים תהיו ואיתא בזוהר הקדוש (פ"א א') קדושים היו לא כתיב אלא תהיו תהיו ודאי. והיינו הבטחה שיהיו קדושים, כי קדוש אני ה"א והוא נגד מאמר אנכי שנתקע ת"ת בלבם לכן קדושים תהיו ודאי, והיינו ע"י ד"ת וכמ"ש בזוהר הקדוש (פ' סע"ב) דכיותא אשתכח באורייתא דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד כו' דקיימא תדירה בהאי דכיותא ולא תתעדי מיני' לעלמין כו' א"ל יראת ה' כתיב ולא תורה כו' א"ל מהתם נפקא מהכא נפקא דכ' ראשית חכמה יראת ה' כו' קדושה אתקרי דכ' כי קדוש אני ה' ודא אורייתא דהוא שמא קדישא עלאה כו'. והוא שהבטיחם השי"ת שלא ידאגו פן יתקלקלו ח"ו כמו שדאגו במרה ואמר להם שיזכו לתורה ועל ידי התורה לא תתעדי דכיותא לעלמין. וא"ל דאף דכ' יראת ה' ולא תורה אך תורה ג"כ יראה. דאורייתא מסטרא דגבורה קא אתיא. וא"ל שהוא מפורש בפסוק ראשית חכמה יראת ה'. ואף שכאן נאמר רק שהוא ראשית חכמה ולא החכמה ממש, אך מצינו בגמרא (ברכות נה.) אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר יהיב חכמה לחכומין כו' דכ' ובלב כל חכם לב נתתי חכמה וקשה והחכמה הראשונה מאין תמצא. כיון שאין הקב"ה נותן חכמה רק לחכימין. אך כתיב הן יראת ה' היא חכמה, וזהו מצד האדם כמש"נ מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה. וכשיש בו יראה שזה מצד האדם ונקרא גם כן חכמה אז השי"ת נותן בו חכמה. וז"ש אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה דכ' ובלב כל חכם לב נתתי חכמה וכאן מכורש יותר, דחכם לב היינו מי שיש בו י"ש וכמש"ד (יומא עב:) ולב אין על מי שעוסק בתורה ואין בו י"ש וחכם לב היינו שיש בו יראה, ואז השי"ת יהיב חכמתא לחכימין וזהו ראשית חכמה יראת ה' שמוכרח שתוקדם לו היראה שהיא מצד האדם כדי שיזכה לחכמה מהשי"ת, וזהו טהורה עומדת לעד דלא תתעדי לעלמין. וזהו קדושים תהיו כי קדוש אני ה' ודא אורייתא דהיא שמא קדישא. שהתורה נקרא שם ה' כמש"ד (ברכות כא.) מן הפסוק כי שם ה' אקרא לברכת התורה לפני'. ואמר אחר כך מצות מורא אם ואב שזה מורה על הקדושה שיש בגוף הישראל, ומצות שבת שמורה על קדושת הנפש וכאמור. וז"ש בזוהר הקדוש (פ"ב סע"א) איש אמו ואביו תיראו דא גופא ואת שבתותי תשמורו דא נפשא וזה נתן להם לחיזוק שלא תסור מהם הקדושה לעולמי עד וכאמור, וכן מצינו ששכר כיבוד אב הוא תורה שבעל פה דנדרש (קידושין מ.) שאוכל פירותיהן בעולם הזה מדכתיב ולמען ייטב לך ואין טוב אלא תורה (כמ"ש ברכות ה.) ותורה שבעל פה נקרא גם כן טוב דכתיב טוב לי תורת פיך, דהיינו תורה שבעל פה רק בגמרא אמרו על תורה שבכתב דכתיב כי לקח טוב וגו' אך עיקר השכר שזוכה לתורה שבעל פה דתורה שבכתב כתיבא ומנחא, ומצינו (קידושין לא:) גחון קאי עלי' עד דאתער אסתייע מלתא ודרש מזמור לאסף, שזכה ע"י מצות כיבוד לעמוד על מדרש המזמור שלא היה מבין מקודם (כמ"ש רש"י ותוס'), וכן בשבת זוכה לד"ת דכ"ע בשבת נתנה תורה, ושבת נגד מדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, ומש"ה פתח כאן במורא או"א שהיא ההתחלה שיזכה האדם לתורה שיהיה עומדת לעד על ידי היראה, ובעשרת הדברות שבמאמר אנכי נתקע ת"ת בלבם ובמא' לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם, ואז רצה רק להודיעם הד"ת מש"ה כתיב מצות שבת שהיא קדושת הנפש ואחר כך מצות כיבוד אב. ולא מצות מורא או"א דכבוד היא בשביל התורה שהאב זוכה לבן כאמור, ושכרה גם כן שזוכה לתורה שבעל פה, ואז היה שבת ודכו"ע בשבת נתנה תורה, וכן בדברות שניות אף שהיה אחר הקלקול ולכן הוזכר במצות שבת וכיבוד כאשר צוך במרה שהיא לחיזוק שלא יפחדו פן יתקלקל עוד, שהרי יש קדושה קביעה בנפשות ישראל וגופם וכאמור, ומ"מ כתיב שם גם כן מצות כיבוד ולא מורא, שאז היה יום הכפורים. ולשעתו גם כן נקבע ת"ת בלבם ונעקר יצר הרע מלבם, שיום הכפורים הוא עלמא דחירו בינה מעלמא דאתי, אך זה היה רק לפי שעה ליומו, מה שאין כן בדברות ראשונות שנעקר יצר הרע מלבם לגמרי ולולא הקלקול היה כבר התיקון לעולמי עד, כמש"נ אני אמרתי אלקים אתם. וז"ש בזוהר הקדוש (פ"ד ע"ב) ת"ח מיומא דהוו ישראל שכיחין כו' לא אשתכחו קמא קוב"ה בלבא חד וברעותא חדא כמה בההיא יומא דקיימו בטורא דסיני וע"ד כלא אתמר בלשון יחידאי כו' דכיון שנעקר יצר הרע מלבם, וכשאי רק לב א' לאביהם שבשמים כלם בלב א' כאיש א', כמ"ש ויחן ישראל כנגד ההר (וכמ"ש במכילתא) ומש"ה נאמרו הדברות בלשון יחיד, וכן בדברות השניות גם כן נאמר בלשון יחיד שביום הכפורים ליומו היו גם כן כאיש א' בלב א'. ומש"ה נאמר שם מצות כיבוד אחר מצות שבת. מה שאין כן כאן שלא אשתכחו כ"כ בההוא רעותא ולכן נאמר בלשון רבים, ולכן פתח במורא או"א שעיקר העצה שיהיו קדושים ויזכו לשם ה' שהוא התורה הוא על ידי היראה כמ"ש יראת ה' טהורה עומדת לעד, וזה על ידי היראה שזוכה האם להבן שנקראת אשה יראת ה' ואחר כך מצות שבת שמורה על קדושת הנפשות שבישראל שזוכין לנשמה דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי, ומש"ה הקדים דחילו דילה ואחר כך מצות שבת מאן דדחיל מהאי נטיר להאי ועל ידי היראה זוכה לחכמה וקדושים תהיו ודאי בלשון הבטחה וכאמור:
2