פרי צדיק, קדושים ד׳Peri Tzadik, Kedoshim 4
א׳בפרשה זו הוזכר עוד הפעם שמירת שבת את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו [וצ"ב למה כפל שנית המצוה בפ' זו עצמו.] ובבעה"ט כ' ומלאה הארץ זמה וסמוך לי' את שבתותי לומר סקבא דשתא רגלא שאוכלין ושותין כו' דכ' זנות יין ותירוש יקח לב, ובאמת בגמרא לא אמר רק רגלא דהיינו מועדים ולא שבת, דאכילת שבת אינו מזיק שיגרום שליטת יצר הרע וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב פ"ח ב) פרש חגכם קאמר ולא פרש שבתכם וכ' חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ואלו שבת לא קאמר. והיינו דקדושת המועדות דישראל מקדשו לי' צריך לזהר שיהיה בקדושה מה שאין כן קדושת שבת דכתב כי אני ה' מקדשכם, ואף האכילה שאוכל בשבת להנאת הגוף הוא בקדושה כמ"ש האריז"ל, ואין שייך לומר שתענוגי שבת יגמרו להיות מלאה הארץ זמה, ובאמת גם במועדים לא אמרו הא דסקבא דשתא רגלא על יום טוב דהרי מטעם זה הוא שתקנו להתענות בה"ב אחר הרגלים (כמ"ש תוס' קידושין פא.) ולא קתנו אלא אחד פסח וסוכות ולא אחר שבועות (כמו שהק' במרדכי ועי ב"י או"ח סי' תכ"ט) מבואר שלא תקנו אלא שם משום שהם ימים מרובים, ולא אחר שבועות שאף בחו"ל שהם ב' ימים לא נהגי להתענות אחריו וכ"ש שבת דהוא רק יום אחד, וכפי הנראה עיקר החשש משום חיה"מ כי יו"ט עצמו דמצינו בלשון הכ' גם על ר"ה לכן אכלו משמנים שתו ממתקים וגו' כי קדוש היום לאדונינו כ"ש בשאר מועדות שומר מצוה לא ידע דבר רע ולא יביאו השתי' של מצוה לעבירה, ובמגילה (ד' י"ב:) דבשבת שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת כו', שאף שנהנו אז מסעודתו של אותו רשע מ"מ מכח קדושת שבת פתחו פיהן בד"ת ושירות ותשבחות וכן ביום טוב, רק בחול המועד שאין בו כ"כ קדשוה כביום טוב עצמו ומן התורה מותר בחול המועד בעשיית מלאכה, כדי שיהיה יגיעת שניהם משכחת עון, רק מדרבנן אסור. ובאמת אי' בירושלמי שרצו להתיר מלאכת חול המועד מפני שאוכלין ושותין ופוחזין, אבל אכילת ושמחת יו"ט אינו מזיק ולכך לא תקנו התענית אחר שבועות, ואין לפרש שמה דכתיב את שבתותי המכוון גם על המועדות שנקראו גם כן שבת ושבתון. מלבד דעכ"פ גם שבת בכלל, וגם לפמ"ש גם על יום טוב עצמו ל"ש, ושבת או שבתון נקרא רק יו"ט ולא חול המועד בלאהכ"נ. הכא דכתיב בלשון שבתותי, והמועדים אינם נקראים שבתותי כי הם מצד קדושת ישראל, ומצד הניסים שנעשה לישראל באותו הזמן אנחנו עושים המועדים [ושובתים בהם במצות הש"י, ורק שבת נקרא שבת לד' בעשה"ד ובר"פ ויקהל ובפ' פנחס בר"פ הקרבנות ובס"פ קרבנות מלבד שבתות ד', ובפ' תשא נקרא שבתותי ולפי שבו שבת הש"י ממלאכתו ועז"א בתו"כ בפ' בהר על שמטה דנאמר בה שבת לד' כמו בשבת בראשית וכמ"ש הרמב"ן שם ע"ש, וכן [בשבת קי"ט ב'] דבב' שבתות נגאלין מל' שבתותי וכן בהקד' הזוהר [ה' ב'] פי' שבתותי לשון רבם אשבת ע"ש ול"א דר"ל גם המועדים שנק' שבת, והיינו כמ"ש דאף דנקראו שבת לא נקראו שבתותי כלל.] אכן י"ל דהענין הוא בהיפך דלה"כ שם מקודם אל תחלל את בתך להזנותה וגו' ומלאה הארץ זמה משמעו שמצד שתהיה אחת עוברת עבירה תגרום שתתמלא כל הארץ זמה ר"ל, שהיחיד העובר עבירה על ידי זה נותן כח להתפשטות הטמאה והרהורים רעים בכל נפשות ישראל, כי כל ישראל כגוף א וכידוע משל המדרש מא' הנוקב בספינה, ולכן כתבה התורה העצה לזה לנקות עצמו מהרהורים הרעים על ידי את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. והיינו כדאיתא ברמב"ן ז"ל שם ע"פ זה עדה יצוה בשבת הגדול ובשבת שהוא מקדשו, וכוונתו למ"ש הזוהר הקדוש [בהקד' ה' ב'] את שבתותי תשמורו דא שבת עלאה ושבת תתאה כו' אעבר כרוזא ואמר ומקדשי תיראו ודא שבת דמעלי שבתא דאיהי יראה ושריא בה יראה, והיינו שמצד הקדושה יראה ופחד שישראל משיגין תיכף בכניסת שבת ואומרים לפניו נעבוד ביראה ופחד, וקדושת הפחד מלפניו יתברך מבטלות כל הרהורים רעים מהלב, [ועז"א (ברכות ה.) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע כו' ירגיז הוא מלשון שמעו עמים ירגזון להפיל עליו רוגז ופחד.] ומצד שמירת שבת ינקה האדם ויטהר את לבו מהמחשבות והרהורים הרעים ויאחז צדיק דרכו בקודש בלי שום מחשבת פסול, ועז"א את שבתותי תשמורו שהשי"ת מופיע בשבת הקדושה כמש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם וינצלו שלא יתקלקלו ח"ו, ואחר כך ומקדשי תיראו היינו שיזכו ליראה. כמ"ש בזוהר הקדוש (שם) דאיהי יראה ושריא בה יראה וכתיב אני ה' ובראש הפרשה כתיב קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם. ועשר פעמים נזכר בפ' זו אני ה' אלקיכם כמ"ש בבעה"ט. וכן כתיב גם כן בפ' זו עשר פעמים אני ה'. דמתחילה נאמר אני ה' אלקיכם דשם התחיל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. דשם העצה שיברר האדם א"ע מצדו ביראת ה' ומש"ה הקדים שם מורא או"א לשמירת שבת. שעל ידי היראה יזכו להקדושה מהשי"ת שהוא קדושת שבת דכ' כי אני ה' מקדשכם. ולכן כ' שם אני ה' אלקיכם. שאף שיראה היא מצד האדם כמ"ש (ברכות לג:) הכל ביד"ש חוץ מיראת שמים. מכל מקום צריך האדם לדע שהוא גם כן מהשי"ת וזהו אני ה' אלקיכם שהוא בעל הכחות כולם דאף היראה שמצד האדם הוא גם כן מעזר השי"ת. וכאן שמדבר מקדושת השי"ת מצדו כ' אני ה' שידוע ופשוט שהוא רק מהשי"ת. ובפעם האחרון שהוזכר בעשירי אני ה' אלקיכם כתיב אשר הבדלתי אתכם מן העמים שאף שתראו שאתם מצוינים תדעו שהוא גם כן מעזר הש"י אני ה' אלקיכם. ואחר כך כ' והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים גם להבא הבטחה שהשי"ת רגלי חסידיו ישמור וה' לא יעזבנו בידו, דהשי"ת מצדו ישלח קדושתו שלא יטמעו ח"ו כ"כ עד שיהיה ומלאה זמה. רק ואבדיל אתכם מן העמים. שאף בארץ מצרים דהיו כעובר בבטן אמו כמ"ש גוי מקרב גוי. מ"מ כתיב כה אמר ה' אלקי ישראל שלח את עמי. דאף שאין הקב"ה מיחד שמו על הצדיקים בחייהם משום שנאמר הן בקדושיו לא יאמין (כמ"ש בפירש"י ויצא ובב"ר פ' צ"ד) ואיך ייחד השי"ת שמו על ישראל, אך בטוחים הם שלא יתקלקל ח"ו הכלל שלהם, וכמ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו פ"ד ב') ואנכי ה"א מארץ מצרים וגו' לא כתיב אשר הוצאתיך וכו' וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא וכו' אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודעו יקרא דקב"ה בר בארעא דמצרים דהיו בפלחנא קשיא וכו' ולא אשתנו מנמוסא דלהון לעלמין וכו'. והיינו שהיו ישראל מצוינים שם ולא נטמעו ח"ו בין המצרים ועז"נ אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. שבמצרים נעשו לגוי שהיו ששים ריבוא ונעשה כלל ישראל והועיל הקדושה להיות מצוינים אף בפלחנא קשיא שהיו כעובר בבטן אמו וזה מצד כי קדוש אני ה', ומשמע במדרש (תנחומא פ' זו ב) שכ' מלמה"ד למלך שקידש אשה הואיל ונתקדשת לשמי כו' היו קדושים כשם שאני קדוש כו' דמשמע דאף בלא השתדלות מצדם ישראל קדושים וזש"נ והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' הכל מצד השי"ת ואבדיל אתכם וגו'. הבטחה מהשי"ת שיהיו מובדלים מן העמים לשמו יתברך:
1