פרי צדיק, כי תבואPeri Tzadik, Ki Tavo
א׳והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך. הנה פתח הכתוב פ' בכורים בלשון ה' אלהיך וכמו שפתח עשרת הדברות בלשון אנכי ה' אלהיך ולא כתיב בלשון ציווי שיאמינו שאנכי ה' אלהיך אף שהוא מצוה כמו שא' הראשונים ז"ל שעל אמונה לא יתכן ציווי רק השי"ת אמר והודיע להישראל שאנכי ה' אלהיך. ושם הוי"ה ב"ה כולל כל עשר ספירות וכמו שכ' בזוה"ק (ח"ג רנ"ח א') ותיקונים דאותיות י"ה מהשם כולל חכמה ובינה ו' מורה על ו' המדות עד מ' יסוד וה' אחרונה מרמז על מ' מלכות ותגו של היוד על כ"ע וה' אלהיך מורה שהשם הוי' הוא המנהיג שלך. וכתיב בפרשה זו ט' פעמים הוי' אלהיך ח' פעמים הם בלשון התורה לישראל ופעם אחת כתיב הגדתי היום לה' אלהיך מה שאומר המביא בכורים להכהן. ולכאורה מהו הלשון לה' אלהיך ולא אומר לה' אלהינו וכן הק' בזוה"ק (ח"ב ע"ט ב') אך ענין ט' פעמים שמזכיר בפ' זו ה' אלהיך מרמז שע"י הבאת הבכורים זוכין להתברר בכל העשר מדות כי מדה עשירית שהוא מ' מלכות הלא כל אחד מישראל בכלל כנס"י מ' מלכות וע"ז כתיב ט' פעמים ה' אלהיך שהמביא ביכורים נעשה מבורר בכל הט' מדות. רק כנגד מדה ט' שהוא מ' צדיק יסו"ע בזה רק לעתיד יתבררו כל ישראל שיתקיים כמו שנא' ועמך כולם צדיקים דכל מאן דאתגזר איקרי צדיק (כמו שא' זח"ב כ"ג א') ואז יבולע המות לנצח כיון שיתוקן כל הפגם וקלקול הנחש. ואליהו מלאך הברית שהוא על כל ברית מילות של ישראל (כמ"ש זח"א צ"ג א') וכתיב בו הנני נותן לו את בריתי שלום הוא זכה להיות חי וקיים לעולם. ובמדר' (רבה ותנחו' אמור) אם יאמר לך אדם שאלו לא חטא אדה"ר הי' חי וקיים לעולם אמור לו כבר הי' אליהו שלא חטא הוא חי וקיים לעולם וכו' משמע שרק אליהו זכה להיות מבורר בזה בעוה"ז. וכנגד זה הוא הפסוק הגדתי היום לה' אלהיך שהכהן ג"כ מבורר במדה זו אף בעוה"ז דכתיב בכל כהן בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני שכל כהן זוכה ליראת ה' שהוא מדת יוסף הצדיק שהוא הי' מבורר במדה זו דכתיב בו את האלהים אני ירא. ובזה ניחא מה שאומר לה' אלהיך שהוא כנגד מדה ט' שזה אומר רק לכהן שהוא הי' מבורר במדה זו ג"כ. ובזה מיושב מה שנא' ובאת אל הכהן אשר יהי' בימים ההם שהקשה הרמב"ן ז"ל מה שייך בהמביא בכורים לכהן לכתוב אשר יהי' בימים ההם ולמי יביא אם לא לכהן אשר יהי' בימים ההם. אך לפי האמור מובן דכיון דאומר לכהן לה' אלהיך מפני שהוא מבורר במ' צדיק יסו"ע אבל הלא יש כהן שאינו מבורר עוד כ"כ במדה זו. ע"ז נא' ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. והוא כעין שאמרו יפתח בדורו כשמואל בדורו דכל כהן כיון שהוא מזרע אהרן הכהן הוא מבורר במדה זו שהשי"ת נותן לו מורא שמים כמו שנא' ואתנם לו מורא וייראני והוא מבורר במדת צדיק כמו שנא' אצלם בריתי היתה אתו. ובשבת זוכה כל אדם מישראל ליראה ששומרי שבת נקראו יראי שמי (תענית ח'.) ואימת שבת על ע"ה (ירוש' דמאי) ושבת ברזא דברית כמ"ש (זח"א נ"ו ע"א וח"ב צ"ב א') וכבר אמרנו שבשבת כל אחד מישראל כמקריב ביכורים וזוכין להתברר בכל הט' מדות. ושבת כנגד מדת מלכות כנס"י והמשמר שבת כהלכתו זוכה להיות נגאל בשלימות. ואף שעדיין אינו מתוקן הכל שהעולם נידון אחר רובו ואם היו כל ישראל משמרין שבת כהלכתו מיד נגאלין. אך כל נפש בפרט המשמר שבת נגאל מיד מכל וכל והמיתה הוא רק כשינה ויקיצה כמו שנא' והקיצות היא תשיחך:
1
ב׳והיה כי תבוא וגו' יש להבין לשון והיה שלא מצינו שיהי' נאמר אצל מצוה רק כשרוצה לומר הבטחה יתכן לשון והיה באופן זה יבטיח כן כמו והי' עקב תשמעון וגו' ושמר וגו' אבל במצוה לא שייך לשון והיה. ואם על האמור וירשת וישבת בה גם בפ' כי תצא כתיב ונתנו ה' אלהיך בידך ומ"מ לא כתיב והי' כי תצא רק כי תצא וגו' משום דקאי על מצות יפ"ת וכן כאן הול"ל כי תבא וגו' ולקחת מראשית וגו'. אך לשון והיה קאי על סיום הפרשה שנא' ושמחת בכל הטוב וגו' שע"י שיביא הביכורים שהוא הראשית לה' יזכה לשמחה. ומה שאמר בכל הטוב דאי' (תענית ט"ו.) ולא הכל לשמחה וכו' ישרים לשמחה וכו' דכתיב ולישרי לב שמחה כשזוכין ליישר הלב אז זוכין לשמחה. ובודאי לא ציוה השי"ת ולא הבטיח על שמחת הרשות בעניני עוה"ז רק שמחה הבאה ע"י ישרת לב שיזכו לבער היצה"ר מהלב כסיל. וזה שנא' ושמחת בכל הטוב ואין טוב אלא תורה (כמ"ש ברכות ה'.) וזה שנאמר הגדתי היום לה' אלהיך וגו' ועדיין לא הגיד כלום שזה התחלת הקריאה. אך ע"י הבאת הבכורים ראשית פרי האדמה לה' בזה עצמו הוא מגיד שמכיר את כח הנותן כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו ועי"ז מברר כל הפירות שיש לו שהם רק מסטרא דטוב ואין בו שום ערבוב הרע. וכמו שמצינו שע"י בהמ"ז שמודה ומכיר שהשי"ת הוא הזן ומפרנס כ' שם ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך ולא כתיב אחר ושבעת הזה השמרו לכם פן יפתה כמו שנא' בפ' והי' אם שמוע או השמר לך פן תשכח וגו' כמו שנא' אחר ואכלת ושבעת בפ' ואתחנן ובספרי עקב מייתי כמה פסוקים שאין אדם מורד אלא מתוך שביעה וכן הוא בגמ' וזוה"ק. רק ע"י בהמ"ז שבזה שמכיר כח הנותן שוב לא יביא המאכל לידי קטרוג היצה"ר. כן ע"י הבאת הבכורים הראשית פירותיו לפני ה' ועי"ז כבר הגדתי וגו' היינו שמכיר כח הנותן עי"ז מברר כל הפירות שלו שהם רק מסט' דטוב והאכילה הוא בחי' ד"ת כמו שנא' לכו לחמו בלחמי וגו'. וזהו מה שנא' אח"כ ושמחת בכל הטוב שזוכין עי"ז ליישר הלב ולישרי לב שמחה ויהי' האכילה בכל הטוב שהאכילה יהי' בחי' ד"ת אין טוב אלא תורה. ובשבת סעודות שבת ג"כ מסט' דעץ החיים שאין בו שליטת יצה"ר כמו שכ' בתיקונים ומועיל אכילת שבת לכל אכילות שבששת ימי המעשה שיהיה מסט' דטוב ולא יהיה בו ערבוב רע ושליטת יצה"ר כמו שמועיל ביכורים לכל הפירות. ובשבת כל אחד מישראל הוא בבחי' ת"ח כמו שאמרנו רמז מגמ' (שבת קיט.) מי עדיפת לו מינה. וא' בגמרא (כתובות ק"ה:) כל המביא דורן לת"ח כאלו מקריב ביכורים לכן מועיל סעודות שבת לכל האכילות שבששת ימי המעשה שיהי' רק מסטרא דטוב ויהיה ושמחת בכל הטוב:
2
ג׳[מכי"ק]
3
ד׳ובאת אל הכהן אשר יהי' בימים ההם ע"ש ברש"י. ורמב"ן הק' מה שייך זה בכהן ונ' דיש לדקדק מה שנא' הגדתי היום לה' אלהיך למה יאמר לכהן אלהיך ולא אלהינו. וגם לשון הגדתי אימת הגיד ומה צורך לההגדה שבא לארץ ובזוהר פ' וירא ובכ"ד א' דלשון הגדה בכל מקום רזא דחכמתא ומה חכמה יש בזה. וי"ל כי ענין מצות בכורים ע"ד מצות קידוש בכורות שהוא ע"י ההכרה שהכל מהשי"ת לה' הארץ ומלואה כל הברואים מדצח"מ וקודש ישראל לה' ראשית תבואתה מכלל מין המדבר. ומישראל עצמם נבחר אהרן להקדישו קודש קדשים כי הוא הראש מישראל וכמ"ש במקום אחר על הכתוב איכה ב' ו' שכח וגו' מועד ושבת וינאץ וגו' מלך וכהן דאלו ב' נגד אלו כידוע מס"י דכל דבר בעולם שנה ונפש. ומועד דישראל מקדשי נגדו מלך דג"כ ישראל ממנים כמו שנא' שום תשים עליך וגו'. והוא במקום לב בגוף כמ"ש בס"י וכן המועדים בשנה והם תוצאות חיים לכל השנה כמ"ש במק"א. ושבת הש"י קידשו מתחילת הבריאה ונתן קדושה זו לישראל וכמו שנא' כי אני ה' מקדשכם. וזהו ע"י התגלות אור הכ"ע טלא ומצחא דע"ק דאיהו קרקפתא דתפילין דשם בתפילין דמרי עלמא נא' מי כעמך ישראל שהם דבוקים בשרשם בהשי"ת וכמו"ש בראשית בשביל ישראל וכו'. ובראשית נמי מאמר והוא הראש וראשית לכל הי' מאמרות שהם י' ספירות כי יעקב בחר לו יה מכל האומות ונגדם כל ישראל נקראו ראשית. ובין ישראל הכהן הוא הראש דכל ישראל מה שהש"י בחרו וקידשו כמ"ש ע"פ אשרי אהרן שבחרו וקירבו וע"כ שפתי כהן ישמרו דעת וגו' כי כתר מלבר ובפנימיות דעת ממלא מקומו כידוע. ע"כ:
4
ה׳בגמ' (כתובות ק"ו.) כל המביא דורן לת"ח כאלו הקריב ביכורים. וכבר אמרנו שבשבת כל אחד בבחי' ת"ח ומרומז בגמ' (שבת קי"ט.) מי עדיפת לן מינה שסעודת שבת הוא במעלה עליונה מסעודת ת"ח ובוודאי יש לו שייכות לענין ביכורים. דהנה ענין הבאת הביכורים לבהמ"ק הוא דאז מופיע בלבו שורש המקור מהצמיחות ראשית פרי האדמה להביאם לבית ה'. והיינו שמבטל עצמו עם כל הכוחות שלו להשורש להשי"ת וכמו שנא' והשתחוית לפני ה' אלהיך והשתחוי' ידוע שהוא בפישוט ידים ורגלים היינו ביטול כל הכוחות שלו להשורש. ועי"ז מגיעין להתדבקות השורש למעלה מתפיסת שכל האדם וכמו שא' ז"ל ע"פ והחכמה מאין תמצא במי שמשים עצמו כאין וכמי שאינו. ועי"ז יוכל להגיע לבחי' מציאות החכמה מבחי' איך שהוא המקור כידוע. והנה זה הוא שורש בחי' קדושת כהן בנפש שהי' לו דביקות תמיד במקור הקדושה כמו שנא' כי שפתי כהן ישמרו דע"ת ודעת הוא פנימיות הכתר וכפירש"י ז"ל (תשא) ובדעת זהו רוח הקודש היינו שהוא למעלה מחכמה ובינת אדם רק שנשפע לו מהשורש. ולכן נבחרו הכהנים לברך את ישראל כי רק על ידם יוכל להיות השפעת הברכה מהשורש המקור. וזה הוא ג"כ בחי' של אברהם אע"ה שנא' אצלו ואתה כהן לעולם לכן נאמר לו והיה ברכה. והנה עכ"ז גם בכל נפשות ישראל יכול להגיע במעשיו גם לבחי' זו כמו שאז"ל (שבת פ"ח.) דיהיב אוריין תליתאי לעם תליתאי ע"י תליתאי. ולכאורה עם תליתאי אינו בדומה להשאר שהמה משולש בשלישי ועם תליתאי המה ג' חלקים נפרדים כהנים לוים וישראלים. אבל באמת גם כאן הפירוש שג' מעלות הללו הם נכללים בכל נפשות ישראל. רק בפרטות יש נפשות הכהנים שהם משורש בחי' אברהם אע"ה כנ"ל שהם מקושרים בהשורש המקור כנ"ל. והלוים הם מבחי' יצחק אע"ה בעבודת היראה ופחד יצחק כמו שנא' ואתנם לו מורא וייראני. וישראל המה מבחי' יעקב אע"ה שהי' מטתו שלימה והי' כלול בו גם בחי' שניהם כי בחי' אברהם ויצחק לבד שהיו מצד עבודה יוכל למצוא קלקול מצד חסרון העבודה שבנפש כמו שיצא מהם ישמעאל ועשו משא"כ בחי' יעקב אע"ה שורש הקדושה שלא במדה כמו שנא' ופרצת ימה וקדמה וגו'. ונחזור לענין שהמביא הביכורים מתנוצץ בו מבחי' קדושת כהן להתדבקות השורש. ובזה יונח מה שאומר מיד בהתחלת קריאת הפרשה הגדתי היום וגו' הלא לא הגיד עוד כלום ומהו לשון הגדתי. וגם מהו הלשון לה' אלהיך ולא לה' אלהינו כמו בכל הפרשה. אך הוא ע"ד שנא' השמים מספרים וגו' מגיד הרקיע אין אומר ואין דברים וגו' דיש הגדה בלא דבור רק בסימן ובזוה"ק שהגדה הוא בחי' רמיזא דחכמתא. היינו שבזה הפעולה שהביא הביכורים יתנוצץ בו הרמז מבחי' קדושת הכהן וזה שאומר לה' אלהיך היינו לבחי' קדושתו. ואחר זה גמר אומר כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו ומה צורך להזכיר בכאן השבועה. רק ע"פ הנ"ל שזה הי' הבטחה לאברהם אע"ה לתת לו לזרעו את הארץ הזאת לרשתה שבתוכה נשפע הברכה מהמקור להיות הכרה בכל ראשית הצמיחה הטובה מכח הנותן. וע"ז שאל אאע"ה במה אדע כי אירשנה היינו שיהיה בזה קיום לזרעו אחריו שלא יהיו נשקעים ח"ו בעניני העוה"ז ועי"ז יהי' נשכח מהם הופעת השורש כמו הכנענים אשר עי"ז תקיא אותם הארץ. וע"ז כרת עמו השי"ת ברית להיות קיום לזרעו אחריו שלעולם לא יהיו נפסקים משורש הקדושה זו. וע"ז מזכיר השבועה שבכח זה בא לבחי' הבאת ביכורים להופיע בו מהשורש כנ"ל:
5
ו׳והנה ביום השבת מופיע ג"כ בנפשות ישראל התקשרות בהמקור בסעודה שני' דעתי"ק שהוא נגד אברהם אע"ה כדברנו הנ"ל ע"י ביטול כל הכוחות להשי"ת כמו שנא' והי' מדי וגו' ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחות לפני. וע"ז מרמז במד' תנחו' (פ' ראה י"א) בשביל שני דברים ישראל מתחטאין לפני המקום בזכות שבת ובזכות מעשרות וכו' בזכות מעשרות דכתיב ושמחת בכל הטוב וגו' והפ' הזה מוסב על מצות ביכורים כמו שדרש בתנחו' (פ' זו) הפסוק היום הזה ג"כ על ביכורים. כי קדושת שבת והבאת ביכורים שניהם הם מבחי' הופעת השורש. ולכן נאמר בסוף הפרשה ושמחת בכל הטוב כי מזה נצמח השמחה בלב כאשר מופיע השורש מהמקור. וכאמרם ז"ל שאמר על דבדח טובא תפילין קמנחנא ועי"ז הוא בשמחה מפני שהתפילין שבראש הוא ג"כ מרמז על התקשרות במקור למעלה מן המוחין ומזה נולד השמחה בלב. [מכתי"ק] וכן א' בשבת על הכתרים שעתיד להחזירם מקרא דשמחת עולם שמחה שמעולם וכו' דמדביקות בשורש שעל הראש בא השמחה [ע"כ] וכמו כן ע"י קדושת שבת שהוא הופעת השורש אומרים ישמחו במלכותך מעצמם הגם שאינה בחיוב רק ביו"ט שנא' ושמחת בחגיך:
6
ז׳הנה בקדושת שבת נאמר ג' לשונות שביתה ברכה וקדושה כמו שנא' וישבות ביום השביעי ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. והנה שנים מהם שהוא שביתה וקדושה זה ניתן לישראל שיהי' בכח השתדלותם כמו"ש יום מנוחה וקדושה לעמך נתת. רק בחי' ברכה הוא ענין הופעת השורש מהמקור שלמעלה משכל ותפיסת האדם. וג' לשונות האלו הם נגד קדושת ג' סעודות של שבת שהם נגד ג' בחי' האבות הק' דשבת ש' בת דמתעטרא באבהן כידוע. כי ענין שביתה הוא בחי' קדושת חקל תפוחין היינו התעוררות היראה מבחי' נפשות ישראל שיצייר לעצמו שממ"ה הקב"ה עומד לפניו והוא בחי' יצחק אע"ה המופיע בכניסת שבת בנפשות ישראל כאמרם ז"ל אפי' ע"ה אימת שבת עליו ומזה נולד הנייחא בלב המקבל כמו שנא' ומצאן מנוחה אשה בית אישה וכמו שנא' יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי. וענין קדושה הוא בחי' יעקב אע"ה כמו שנא' והקדישו את קדוש יעקב היינו שמופיע הארת הקדושה בנקודת אמת בעלם כמו שנא' תתן אמת ליעקב כי בחי' מנוחה הוא הופעת היראה בלב מצד מדת אמונה לבד אבל בחי' קדושה הוא כשמופיע היראה בפנימיות נקודת הלב בבחי' אמת מלעילא. ובחי' ברכה הוא נשפע בסעודתא דעתי"ק מהמקור מבחי' מזלא להשפעת בני חיי ומזונא דבמזלא תניא היינו בשורש למעלה מהשגת אדם. ובהם נא' לשון ברכה וברך פרי בטנך הוא בני ברכת ה' היא תעשיר הוא מזוני וברך את לחמך והסירותי מחלה מקרבך הוא ברכת חיי. והוא כנגד בחי' קדושת אברהם אע"ה שנא' לו והיה ברכה שהי' דבוק במקור הברכה. וג' בחי' אלו מרומזים בג' שמות הק' שם אדנ"י ושם הוי"ה ושם אהי' שהם בגימ' יב"ק ר"ת יחוד ברכה קדושה. יחוד הוא משם אדנ"י והוא בחי' מנוחה של הופעת היראה דיצחק אע"ה כמו שנא' ואם אדונים אני איה מוראי וזהו שלימות היחוד כמו שנא' ומצאן מנוחה אשה בית אישה וכדאי' בזוה"ק דאיהי אתייחדת ביחודא דנהירו קדישא. והשם אהי' הוא בחי' מקור הברכה דעתי"ק. והשם הוי"ה הוא בחי' קדושה מדתו של יעקב כי בו נשלם שלימות הקדושה והוא כלול מכולם. ולכן נא' בו כאשר הלך להכניע את קליפת עשו ויעבור את מעבר יב"ק שמכח שלימות קדושת הללו הכניע את עשו. וזה נשלם ג"כ בג' סעודות של שבת כנ"ל:
7
ח׳בבעל הטורים ר"פ זו אי' דבפ' ביכורים אין אות ס' רמז לביכורים א' מס'. רק ברמז נרמז בתיבת טנא שעולה בגימ' ס' עי"ש. וכן בפ' וידוי מעשר אין אות ס' ואות ס' הראשון הנזכר בפ' זו הוא בפסוק וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה. ומצינו כעין זה שדקדקו גם במד' (בר"ר פ' י"ז) מתחלת הספר עד כאן אין כתיב סמך כיון שנבראת נברא שטן עמה ואם יאמר לך אדם הוא הסובב תאמר לו בנהרות הכתוב מדבר. והטעם שאין כתיב בפרשת בכורים ובפ' וידוי מעשר אות ס' הענין הוא ע"פ שא' במד' (תנחו' פ' זו) בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש להם פתחון פה לעושי מצות וכו' אבל הקב"ה אינו כן אדם יורד לתוך שדהו ראה אשכול שביכר וכו' ולא עוד אלא שהי' אומר איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה שכתוב אחריו היום הזה וכו' ואף שפסוק זה כתיב אחר וידוי מעשר דרש לי' ג"כ לענין ביכורים כיון דשניהם טעונין וידוי (כמ"ש ביכורים פ"ב מ"ב) שגם בביכורים כתיב וענית ואמרת וגו' ועתה הנה הבאתי וגו' שזהו כוידוי שקיים מצות ה'. ואמר את"כ במד' כמה מתחטאין עושי מצות לפני הקב"ה שהקב"ה גוזר גזירה והצדיקים מבטלין אותה וכו' מי הוא שומר מצוה לא ידע דבר רע וכו' וכן אי' (תנחו' ראה י"א) בזכות ב' דברים ישראל מתחטאין לפני המקום בזכות שבת ובזכות מעשרות וכו' מתחטאין היינו ע"ד שא' (תענית י"ט.) בחוני המעגל שאמר איני זז מכאן עד שתרחם על בניך. ואי' שם מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו ופי' מתחטא מתגעגע. והוא דענין תפלה הוא בבחי' כעבד לפני המלך (כמו"ש ברכות ל"ד:) והוא כמו שנא' הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו' כן עינינו וגו' עד שיחננו וזה הי' כח רחב"ד שהי' כוחו בכח התפלה. משא"כ חוני המעגל שהי' כוחו בכח התורה כמו שא' (תענית כ"ג.) נהירין שמעתתין כבשני חוני המעגל ות"ח קרוים בנים למקום כמו שנא' ורב שלום בניך א"ת בניך אלא בוניך שהם הת"ח ובן הוא מתגעגע לפני אביו ועושה רצונו. ונראה דהמד"ת (פ' ראה הנ"ל) דרש סמיכת היום הזה לפ' וידוי מעשר שאיני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה. ואמר שם שבזכות השבת מתחטאין לפני המקום שנא' אז תתענג על ה' וכן א' (שבת קי"ח:) כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו שנא' והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך וכו' ואי' (מד' תהילים כ׳:ה׳) יתן לך כלבבך זו תפלה שאין מתפללין על כל אדם לפי שלפעמים יש בלבו של אדם לגנוב וכו' אלא ע"י שלבו שלם לפני בוראו נתפלל עליו כך. ובשבת שאז הזמן לתקן כל קלקול הנחש כמו שאמרנו אז נותנים לו כל משאלות לבו שאז לבו שלם לפני בוראו. וכן בביכורים דכתיב ושמחת בכל הטוב היינו שמתקן כל קלקול הנחש שלא יהי' ערבוב רע רק טוב לבד נותנים לו ג"כ כל משאלות לבו. וכן דרש לענין מעשר דבו כתיב והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך שדרש לכל הפסוקים לענין מעשר (בפ' ראה שם) והוא ג"כ מתחטא לפני המקום כבן שהוא מתחטא לפני אביו ועושה רצונו ולכן נדרש סמיכות היום הזה לענין ביכורים ומעשר:
8
ט׳וזה הענין שלא נכתב אות סמך בפ' ביכורים ובפ' וידוי מעשר שאות ס' מורה על שטן כמו שנזכר לעיל (מבר"ר) וכאשר הישראל הוא כבן לפני המקום אין שום שטן וקטרוג דמי יעיז בנפשו לקטרג על הבן לפני אביו ובודאי לא ישמע לקטרוגו. ואות ס' ראשונה בפ' זו נאמר בפ' וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה ופי' סגולה אומרים בשם רבינו היהודי הקדוש זצ"ל שהוא כדבר סגולה בלא טעם וזה שנא' והייתם לי סגולה מכל העמים והוא ע"ד שנא' הלוא אח עשו ליעקב וגו' ואוהב את יעקב היינו באהבה אף בלא שום טעם ע"ד שא' (תנחו' צו ב') ולעוה"ב מה עשו עושה מתעטף בטליתו כזקן ויושב לו אצל יעקב שרוצה ג"כ להתדמות ליעקב ואם בין כוכבים שים קנך מה כתיב אחריו משם אורידך נאום ה'. וכן אם ח"ו עשה יעקב כמעשה עשו מ"מ אומר השי"ת ואוהב את יעקב שהשי"ת מעיד על ישראל שהם קשורים בשורש בהשי"ת וא"א להנתק ח"ו כמו שא' (ברכות י"ז.) גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצוניך וזה רק כסגולה בלא שום טעם. וזה שמרמז בפ' זו שלא נאמר אות ס' בפ' ביכורים ובפ' וידוי מעשר שמרמז על שטן להורות שבזכות ביכורים ומעשר אין שום שטן וקטרוג. רק נזכר בתיבת סגולה לרמז שהס' הוא סומך ה' לכל הנופלים ולהיות כסגולה בלא שום טעם רק ואוהב את יעקב. וכן נדרשו הפסוקים בטח בה' ועשה טוב שדרש (בתנחו' ראה שם) לענין מעשר הוא נדרש ג"כ לענין שבת. שכן ארץ שדרש שם שכן השכינה בארץ והוא ג"כ בשבת דכתיב ושמרו בנ"י את השבת וגו' לדורתם ואי' בתיקונים (תי' מ"ח) לדרתם זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצה"ר וכו' ורעה אמונה שסעודת שבת סעודתי דמהימנותא שלימתא כמו"ש בזוה"ק וכתיב אחריו והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך שנדרש בגמ' (שבת שם) עונג זה איני יודע מהו וכו' הוי אומר זה עונג שבת. לכן בשבת ג"כ אין שום קטרוג ונותנים לו כל משאלות לבו כבן המתחטא ועושה רצונו:
9
י׳ומה שמרמז בבעה"ט הנ"ל על תיבת טנא שבגימ' ס' הענין הוא כי ג' אותיות הללו מרמזים על כללות ג' קדושות ישראל שהם נגד הג' שמות הק' שהם בגימ' יב"ק ומרמזים על ג' בחי' יחוד ברכה קדושה שהם נגד ג' סעודות של שבת כדברנו (במא' הקודם). כי אות אל"ף מרמז על בחי' פל"א עליון שהוא שורש המקור דעתי"ק והוא השם אהי'. ואות ט' מרמז על קדושת שם הוי"ה כי אות ט' מרמז על האור כי טוב כמ"ש (בב"ק נ"ה.) שנזכר ראשונה בפ' בראשית [מכתי"ק] והאור הוא התגלות שם הוי' כמ"ש ה' אורי כ וגו' ה' אור לי וע"כ רמזו בברא"ר ה' פעמים אור על ה' חומשי תורה כי הוא עצמו אור תורה דאורייתא וקוב"ה חד ויעאע"ה מרכבה לשם זה והוא מדת האמת ואין אמת אלא תורה [ע"כ] והיינו בחי' הארת האמיתות הוי' שהוא בחי' יעקב אע"ה. ואות נ' מרמז על שם אדנ"י שהוא בחי' כנס"י היינו כללות נפשות ישראל. כי משיח נקרא בר נפלי ע"ש נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל והיינו סוכת דוד הנופלת. וע"ז ארז"ל (ברכות ד':) שלא נזכר נ' באשרי מפני שיש בה מפלה לשונאי ישראל ואעפ"כ חזר דוד וסמכן ברוה"ק שנא' סומך ה' לכל הנופלים והיינו באות ס' דייקא נמצא ג"כ רמז סמיכה להנפילה כי מרמז ג"כ על סוד ה' ליריאיו. והוא כענין ששמענו מרבינו הק' מאיזביצא זצ"ל בשם רב אחד על מכת הארבה ששרש בריאת הארבה מאות ס' לכן גם קול הברת פריחתם הוא סָא. והיינו כי שורש בעל חי מדבר הוא מכל הכ"ב אותיות התורה וכל בעל חי יש לו שורש מיוחד באות אחת ושורש הארבה הוא מאות ס' המרמז על סוד. ולכן נאמר במכה זו הלשון למען תספר באזני בנך כי כל מכה הי' בזה לעומת זה כמו שמרמז בזוה"ק על נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל. וכמו שהם היו מתלחשים בבחי' ההיפך ויערימו סוד על ישראל וע"י נגיפתם במכה זו מכת הארבה ששורשם אות ס' נעשה עי"ז רפוא לישראל בסוד ה' ליריאיו למען תספר באזני בנך את אשר התעללתי במצרים. כי ביואל נאמר על הארבה ואת הצפוני ארחיק מעליכם ודרשו חז"ל (סוכה נ"ב.) זה יצה"ר שהוא צפון ועומד בלבו של אדם פי' שמטמין עצמו ומערים סוד על לב האדם לבל יכירו בו כענין אמרם ז"ל (חולין צ"א.) ביעקב אע"ה כת"ח נדמה לו היינו שמתחפש על האדם לפתותו שכוונתו לשמים ואומר לרע טוב לשום חושך לאור. ולעומת זה מכניעין אותו ע"י בחי' בינה לבא שבפנימיות נקודה שבלב שזהו מה רב טובך אשר צפנת ליריאך והיינו סוד ה' ליריאיו. וי"ל שעל רמז זה היתה מכת הארבה שמיני להעשר מכות שהם כנגד העשר מדות כידוע מתתא לעילא ומכת הארבה הוא כנגד מ' בינה לבא והיינו שנכנס הבינה בפנימיות נקודת הלב ועי"ז נכנע הצפוני שבלב ונעשה סמיכה להנפילה ע"י סוד ה' ליריאיו:
10
י״אהנה שבת לאו זמן תפילין מפני שקדושת שבת הוא בעצם אות של תפילין. ויש לומר בזה דהנה אי' בתיקונים שעור דתפילין המה נגד כתנות עור ועור התפילין של ראש הוא נגד קדושת שם אהי"ה והד' פרשיות נגד קדושת שם הוי"ה ב"ה ותפילין של יד נגד קדושת שם אדנ"י. וקדושת ג' סעודות של שבת מרמזים ג"כ לקדושת ג' השמות הקדושים הנ"ל כידוע. וע"י הארת קדושת שבת נעשה מהם כתנות אור בא' כמו שא' (בבר"ר פ' כ') בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב כתנות אור בא' היינו שהאדם מזכך עצמו ומאיר על עצמו קדושתו ית' וכדאי' במד' (במד"ר פ' ד') על ויעש ה' אלהים וגו' כתנות עור וילבישם בגדי שבת היו. וי"ל שגם בענין ביכורים נמצא רמז ליחוד ג' שמות הקדושים אלו. בהבין מה זה ענין חדש בהבאת ביכורים שאומר להכהן הגדתי היום היום דייקא כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו. וגם הלשון שאומר להכהן הגדתי וגו' לה' אלהיך ולמה לא יאמר לה' אלהינו כמו שנא' בפרשה זו שמונה פעמים ה' אלהיך שמוסב על האדם המביא את הביכורים משא"כ בזה שחוזר על הכהן. אמנם הענין שעיקר התחלת הקדושה שלנו התחיל מאברהם אע"ה והוא קרא את שמו ית' אלהי הארץ ופירושו שגם בכל מיני ארציות עד הדיוטא התחתונה נמצא השגחת השי"ת ואין שום מקום פנוי מהשגחתו ית'. ולכן הדביק אליו גם את לוט מפני שהי' מרגיש בו שרש מלכות ב"ד שיצא ממנו ונתן נפשו עליו נגד הד' מלכים להצילו. ולאחר זה עמד משתומם מאחר שראה שאין השארה ממנו ולכן צווח מה תתן לי ואנכי הולך ערירי מפני שעיקר מגמתו הי' להשריש את קדושת השי"ת בארץ לדורות עולם. ובן משק ביתי דמשק אליעזר הגם שהי' דולה ומשקה מתורת רבו לא הי' לו נייחא ממנו. רק כאשר נאמר לו לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך נאמר והאמין בה' כי ע"ז הי' חזק באמונתו ית' שיהי' לו זרע קודש. אבל כאשר הבטיח לו השי"ת ירושת הארץ היינו שגם אם יהי' האדם ח"ו משוקע בתחתיות הארציות גם משם יהי' ביכלתו לחזור להופיע אליו השגחתו ית"ש ע"ז שאל במה אדע כי אירשנה כי מפני שדבר זה נתלה בבחירת האדם לכן שאל במה אדע היינו באיזה אופן יהי' הדעת והכרה לדורות גם בשפלות הארציות. וע"ז נא' לו קחה לי עגלה משולשת ונא' והנה אימה חשיכה וגו' שנדרש (בר"ר פ' מ"ד) על הד' מלכיות. והיינו שע"י צירוף ובירור של שיעבוד מצרים וד' גליות יזכו לירושת הארץ היינו להכרת בחי' מלכות שמים אף בשפל המדרגה כנ"ל:
11
י״בוהנה ענין הבאת ביכורים הוא כידוע שכל חיי הבלו של אדם הוא טורח להרבות הון ובעת שיוצא לפועל הריוח ממעשה ידיו יכול לומר בלבו שכוחו ועוצם ידו עשה לו החיל הזה ונעשה משוקע בהבלי העוה"ז והשגחת השי"ת נשכח מלבו ח"ו. וע"ז בא מצות השי"ת ולקחת מראשית פרי האדמה אשר תביא מארצך שבזמן שישראל היו יושבים על אדמתם הי' זה עיקר הרוחת העושר ממעשה ידיהם בעת שהוציא הארץ פירותיו. ואז דייקא בתכלית השיקוע בארציות הי' המצוה להניח את הכל ולבטל א"ע מכל וכל ולילך עם ראשית פירותיו לירושלים ושם אומר הוידוי הזאת להכהן הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו. היינו שבמעשה הזה של המצוה זו באתי אל תכלית המכוון של ירושת הארץ היינו לראות בחוש את השגחת השי"ת אפי' בארציות שהוא בתחתית המדרגה ולא יהי' נשאר משוקע בה חלילה. ובזה מרומז תכלית היחוד של בחי' אח"ד היינו שהשגחת השי"ת הוא בשמים וארץ פי' מרום המעלות עד תחתית המדריגות שע"ז מרומז תיבת אח"ד לקדושת ויחוד ג' שמות הק' הנ"ל. כי האות א' מרמז לשם אהי"ה בחי' פלא עליון בחי' עתיקא. ואות ח' מרמז לשם הוי"ה ב"ה שהוא נגד הח' ספירות הק' הממוצעים ממ' עתיקא עד מדת מלכות המשפיעים בה ואות ד' נגד השם הק' אדנ"י מ' מלכות המקבל שע"ז מרמז ג"כ ה' אחרונה דשם הוי"ה כדאי' בזוה"ק ה' ד' הוית עד דלא קבילת דכר. וי"ל שזה המכוון מה שנא' בפ' זו ח' פעמים ה' אלהיך נגד הח' ספירות הק' שעל ידם יש לנו התקשרות בהשם הוי"ה ב"ה שהוא אלהינו. והפסוק הגדתי היום לה' אלהיך שאומר להכהן ירמז על אות א' בחי' עתיקא כדאי' בזוה"ק דהגדה הוא רזא דחכמתא היינו בחי' פלא עליון שהוא למעלה מהשגת אדם. וזה שאומר בלשון לה' אלהיך שרק להכהן יש תפיסא והתגלות אלהות גם בבחי' זו מה שהוא למעלה מתפיסת הישראל. ואח"ז אומר כי באתי אל הארץ. ארץ מרמז לאות ד' בחי' מ' מלכות המקבל השפעת השגחת השי"ת מרום המעלות עד הארץ שהוא תחתית ושפלות המדריגות כנ"ל וזה דייקא נתגלה ע"י הבאת הביכורים כנ"ל:
12
י״גובזה יש להבין גם שאר הפסוקים וענית ואמרת ארמי אובד אבי וירד מצרימה שבאמת הוא פלא מה שלא נמצא כזה להזכיר חסדי המקום ב"ה דוקא מה שניצול מלבן ויותר הי' שבח להזכיר שניצול מיד עשו שבא כנגדו עם ד' מאות איש. אמנם כידוע שעיקר קדושת יעקב אע"ה הי' בבחי' אמת הקיים לעד כש"נ תתן אמת ליעקב. וידוע שעיקר שליטת כח האומות על ישראל הוא כשיש טענה על ישראל ג"כ שיש בהם חסרון באותה מדה שיש באומה זו אז יוכל להיות להם שליטה עליהם כדי לבררם במדה זו. והנה על יעקב אע"ה הי' יכול להיות על הגוון טענה קצת שיש בו נגד בחי' קדושתו בחי' אמת שעל הגוון הי' התנהגותו עם עשו ולבן בדרך רמאות היפך מבחי' אמת. וזה הי' כח לבן הארמי כדאי' במד' שהי' רבן של רמאים. ולזה נקרא כאן דייקא בשם זה ארמי כי ע"י כוחו בזה הי' לו שליטה וטענה גדולה על יעקב אע"ה. וכמו שאמר לו יש לאל ידי לעשות עמכם רעה היינו ע"י טענה הנ"ל. ולכן נאמר שם גם אח"כ בפ' שני' ויאבק איש עמו כידוע שזה הי' שרו של עשו והי' ג"כ בא בטענה גדולה נגדו כנ"ל. אך עכ"ז ביעקב אע"ה בעצמו לא הי' לו שום שליטה כמו שנא' וירא כי לא יכול לו וכמו שנא' בו ויעבר את מעבר יב"ק וכידוע שתיבת יב"ק מרמז על יחוד ג' שמות הק' הנ"ל (כדברנו במא' הקודמים) מפני שיעקב אע"ה בעצמו הי' בכח קדושתו לייחד השגחתו ית' מריש כל דרגין עד תחתית המדריגה כנ"ל. רק ויגע בכף יריכו היינו בהדורות שיצאו ממנו יש לו איזה אחיזה וטענה. וע"ז הי' נצרך להיות הצירוף והבירור של גלות מצרים והד' גליות כדי להתברר גם לדורות קדושת ויחוד ג' שמות הק' הנ"ל. וע"ז מתוודה בשעת הבאת ביכורים שבא על יחוד ג' שמות הק' כנ"ל ארמי אובד אבי וע"י טענה זו וירד מצרימה כדי להתברר ויהי שם לגוי גדול וגו' ועתה הנה הבאתי וגו' שע"י סיבה של גלות מצרים נפעל לבא לקדושה זו לדורות. ואי' במד' (בר"ר פ' ע"ה) שאמר לו יצחק ליעקב בא ואברכך ברכה של גליות וכו' בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע. י"ל בשש צרות מרמז על הששה גליות שהם מצרים ואשור של עשרת השבטים וגלות הד' מלכיות וע"י השש צרות יצילך מהמנגד כנ"ל ועי"ז בשבע לא יגע בך רעה היינו בעת מלחמת גוג ומגוג לעתיד לבא שהיא השביעית יתברר שמעולם לא נגע בך רעה. ויש לומר בזה ג"כ ענין סמיכות הפ' שאחר זה היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות וגו' ושמרת ועשית אותם ואי' במד' כל העושה מצוה לאמיתו מעלה עליו הכ' כאלו הוא נתונה מהר סיני שהוא מרמז ג"כ על מצות ביכורים שבא על ידה לבחי' היחוד הנ"ל. וכדאי' בגמ' (קידושין ל"ג.) על מצות ביכורים בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי מפניהם עומדים מפני ת"ח אין עומדים. והיינו ג"כ כנ"ל שבשעה זו הוא בא על עיקר היחוד מהשגחתו ית'. וכן הפי' את ה' האמרת היום וה' האמירך היום וכאמרם ז"ל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. והיינו ענין בחי' קדושת תפילין שהוא ענין התגלות היחוד ה' אלהינו ה' אחד כנ"ל. ותפילין דמארי עלמא נא' בהם ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ והוא ענין היחוד של מצות ביכורים כנ"ל. ובפ' וה' האמירך נא' ולשמור כל מצותיו שזה ג"כ ענין הבטחה מהשי"ת שע"י היחוד הזה יזכה לשמור כל מצותיו לעולם. וכדאי' במד' בת קול מברכתו הבאת ביכורים היום תשנה לשנה הבאה. וע"ז נא' ג"כ לשון ושמחת בכל הטוב כי דייקא עי"ז באים להשמחה אמיתית כדאי' בברכות על דקבדח טובא א"ל תפילין הא מנחנא והיינו שבעת התגלות היחוד בלב מזה נולד השמחה כמו שנא' שמחו צדיקים בה' וגו':
13
י״דבזוה"ק (תרומה קל"ה ב') צלותא דמעלי שבתא דהא אתאחדת כורסיא יקירא קדישא ברזא דאחד וכו'. הוא ע"פ שא' (תנחו' תצא ועוד) כל זמן שזרעו של עמלק בעולם לא השם שלם ולא הכסא שלם כמו שנא' כי יד על כס י"ה וגו'. דקליפת עמלק שהוא ראשית גוים עמלק ונאמר עליו אשר קרך לשון קור שהצנינך. וזה הי' תחלת הסתת הנחש שאמר לחוה אף כי אמר אלהים לא תאכלו וגו' כלומר מה כ"כ שאמר אלהים ועשה אותה קר לאזהרת הש"י. וזה ראשית גוים עמלק שקליפתו להיקר את האדם שלא יחוש כ"כ לציווי השי"ת. והנה ד' אותיות הוי"ה הנה שתי אותיות הראשונים י"ה הוא שם בפ"ע ונהגה. רק כשהוא יחד עם אותיות ו"ה שבפני עצמו אינו שם אעפ"כ כשהוא ביחד עם י"ה אינו נהגה. והענין דאותיות י"ה מרמזים על יראה ואהבה ואותיות ו"ה על תורה ומצות (כמו"ש רע"מ נשא קכ"ג ב') ובעוה"ז אפי' יוכל לזכות ליראה ואהבה. וכן יוכל לזכות לתורה ומצות אך לזכות שיהי' התורה ומצות רק ביראה ואהבה לזה צריך להיות מזוכך מכל וכל. ובחי' זו אינה נהגה בעוה"ז שכל זמן שזרעו של עמלק בעולם עם כח קליפתו איננו מניח להיות מזוכך בכל המדות שיוכל להיות קיום התורה ומצוה בדחילו ורחימו כהוגן שבזה יהי' השם שלם:
14
ט״ווכן כסא אי' (שמו"ר פ' כ"ג) נכון כסאך מאז אע"פ שמעולם אתה לא נתיישב כסאך וכו' עד שאמרו בניך שירה וכו' משל וכו' מלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב וכו' משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון הוי נכון כסאך מאז מאז ישיר. והיינו כשקבלו ישראל עול מלכותו וכמו שא' (ויק"ר פ' ב') הן שהמליכוני תחלה על הים ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד ואז נעשה מלך יושב על הכסא. ודרש לה מדכתיב נכון כסאך מאז והוא ע"פ שא' בזוה"ח (ח"ב נ"ד א') בלשון אז א' אנקיב בחשוכי ונהיר לכל עיבר וכו' ומטו לזיין דאל"ף אותיות פל"א שהוא שכל הנעלם מכל רעיון. ופי' א"ז היינו כשאות א' מאיר לכל המדות עד מ' מלכות מדה ז'. וכל זמן שיש מציאות לקליפת עמלק בעולם אינו מניח לייחד מלכותו מכל וכל באז והכסא אינו עם האלף אותיות פלא וזה כס שאין הכסא שלם. ואי' בתיקונים כרסיא דא בינה. ובינה לבא ובלב יש תרי חללי לבא לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. וכל זמן שיש מציאות ליצה"ר וקליפת עמלק אינו מניח שיקבלו עול מלכותו בשלימות שיהי' הכסא שלם בא'. וזה יהי' רק לעתיד שיתבטל קליפת הנחש שהוא בחי' עמלק לגמרי ואז יהי' השם שלם וכסא שלם. ושבת הוא מעין עוה"ב א' מס' לעוה"ב (כמו"ש ברכות נ"ז:) לכן בשבת הזמן למחות זכר עמלק. וזה שא' הכ' והי' בהניח ה' אלהיך לך וכו' תמחה את זכר עמלק. בהניח היינו ביום השבת וכמו שדרש בזוה"ק (ח"א מ"ח ב' ועוד) ביום הניח על יום השבת שהוא יום מנוחה שנותן השי"ת נייחא לישראל. ואז ביום השבת שהוא מעין עוה"ב יכולים לזכות למחות זכר עמלק ויהי' נעשה השם שלם והכסא שלם. וזהו מה שא' בזוה"ק (תרומה הנ"ל) דהוא אחד ושמו אחד וכו' דהא אתאחדת כרסיא יקירא קדישא ברזא דאחד.
15
ט״זוהנה פרשת תצא הקודמת מסיימת במחיית עמלק ופרשה זו מתחלת בפ' ביכורים שנקרא ראשית והוא כנגד ראשית דקליפה ראשית גוים עמלק. ועל ידי הביכורים שמכירים שהראשית הוא של השי"ת ורק הוא הראשית עי"ז יכולים לתקן קלקול הנחש שהי' אשר קרך כנ"ל ועי"ז נסתעף הקלקול בתחלה באכילה שהכניס בהם ערבוב טו"ר. ובאכילת ביכורים מה שהכהן אוכל מתקן כל האכילות שיהי' רק מסט' דהטוב. וע"ז נא' ושמחת בכל הטוב שיהי' כל האכילות רק מצד הטוב ולא יהי' בהן ערבוב רע. ולכן נאמר בזה לשון שמחה שכן ביין שבו הי' תחלת הקלקול כמו שא' (בר"ר פ' י"ט) סחטה ענבים ונתנה לו. ואי' בגמ' (יומא ע"ו) זכה משמחו לא זכה משממו שמי שזוכה ליהנות מהטוב משמחו וזה ושמחת בכל הטוב. וזה מועיל אכילת הכהן הביכורים לתקן כל האכילות שיהי' מהטוב. וע"ד שא' בזוה"ק (תרומה קנ"ד ב') בגין ההוא לחם מזונא דהוי לקטי כהנא אתברכא כל מזונא ומזונא כו' דלא לקטרגא בהו יצה"ר. וכמו שהועיל אכילת לחה"פ לכל האכילות שיהי' בקדושה כן הועיל אכילת הביכורים לכל האכילות. וזה שא' הכתוב ובאת אל הכהן אשר יהי' בימים ההם ופירש"י אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא. והק' הרמב"ן ז"ל דבענין השופט יתכן לומר אשר יהי' בימים ההם אע"פ שאינו גדול כדורות הראשונים צריך לשמוע לו יפתח בדורו כשמואל בדורו. אבל בכהן למי יביא הביכורים אם לא לכהן שבימיו. ולפי האמור יובן שבענין לחה"פ מצינו שהי' תלוי בקדושת הכהן גדול כמו שא' (יומא ל"ט.) שבימי שמעון הצדיק נשלחה ברכה בלחה"פ וכל כהן שמגיעו כזית וכו' ואח"כ הצנועין מושכין את ידיהן. ואיך יתכן שדבר שהי' מועיל שיהי' על ידו כל האכילות אף של חולין בקדושה כנ"ל יהי' הצנועין מושכין ידיהן. ונראה מזה שזה הי' רק כפי קדושת הכה"ג שהוא הי' מכניס קדושה לכל הכהנים שיועיל אכילתן מלחה"פ לתקן כל אכילתם של חולין שיהי' ג"כ בקדושה. והי' תלוי בקדושת הכהנים האוכלים ובקדושת הכה"ג שמכניס קדושה לכל הכהנים. וע"ז אמר הכ' כאן באכילת ביכורים כיון שמועיל ג"כ לתקן כל האכילות שיהי' רק מן הטוב ובקדושה שזהו בכל כהן וכהן. וזה פי' הפ' ובאת אל הכהן אשר יהי' בימים ההם שכל כהן שיהי' בימיך יהי' לו כח זה שיועיל אכילת ביכורים שלו לתקן כל האכילות שיהי' בקדושה. וכמו שנא' ושמחת בכל הטוב. ובמד' (תנחו' ר"פ זו) מביא פסוק שומר מצוה לא ידע דבר רע על מצות ביכורים שמצות ביכורים מועיל לתקן קלקול הנחש שכיון שמכיר שהשי"ת הוא הנותן והמשפיע ומפי עליון לא תצא הרעות ואין נותן רק מהטוב וכמו שנא' ושמחת בכל הטוב שיהי' האכילות בשמחה ובכל הטוב ולא ידע דבר רע היינו שלא יהי' בהם ערבוב רע. ובשבת אכילת שבת הוא כמו אכילת ביכורים שבשבת כל אדם מישראל בבחי' ת"ח וכמו שאמרנו מהגמ' (שבת קי"ט.) מי עדיפת לן מינה דהנשמה יתירה דשבת הוא כת"ח. ובתיקונים (הקד' ד"ה דרגא תמינאה ביראת ה') דאוקמוה מארי מתני' כל המשתמש בתגא חלף המשתמש במי ששונה הלכות כש"כ בשבת מלכתא דשבת הוא כת"ח. ואי' בגמ' (כתובות ק"ו:) כל המביא דורון לת"ח כאלו מקריב ביכורים. דאכילת ת"ח כקרבנות שהת"ח חשיב כמזבח שהוא מיוחד לעבודת השי"ת (כמו שנת' במק"א) ממה שא' (סנהד' ז':) ובמקום שיש ת"ח כאלו נטעו אצל מזבח. ומה"ט אי' (ברכות י':) כל המארח ת"ח בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו כאלו מקריב תמידין ואי' (יומא ע"א.) הרוצה לנסך יין ע"ג המזבח ימלא גרונם של ת"ח יין. נמצא בשבת הישראל הוא כמקריב ביכורים ואוכל ביכורים ומועיל אכילת שבת לתקן כל האכילות של ישראל שיהי' בכל הטוב שלא יהי' בהם ערבוב רע כמו שנא' בביכורים ושמחת בכל הטוב ויוכל לתקן כל קלקול הנחש וקליפת עמלק ויוכל לזכות שיהי' הכסא שלם. וזה שא' בזוה"ק הנ"ל דהא אתאחדת כרסייא יקירא קדישא ברזא דאחד. שבשבת יש התגלות עתיקא שבכל הסעודות דשבת אומרים ועתי"ק אתיין לסעדא בהדה. והוא בחי' אל"ף פל"א עליון שע"י שישראל מקבלין עול מלכותו עליהם בשבת וכ"ע איהו כתר מלכות שהשי"ת נכתר עי"ז בכתר מלכות ואז הוא בבחי' יושב על הכסא כמו שנא' נכון כסאך מאז:
16
י״זבמד' (תנחו' ר"פ זו) פתח עם הפ' היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות ודרש זה שא' הכתוב בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו והלא כריעה בכלל השתחוי' והשתחוי' בכלל כריעה ומה ת"ל נשתחוה ונכרעה אלא צפה משה ברוה"ק וראה שבהמ"ק עתיד לחרוב והביכורים עתידין לפסוק עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללים שלשה פעמים בכל יום. ולכאורה איזה שייכות הוא תפלה לביכורים. וגם הלא הפסוק היום הזה נא' כבר אחר כל הפ' ביכורים ואח"ז נאמר את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וגו' וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה וגו'. אך הענין הוא כמו שדברנו למעלה שעיקר עסק הבאת ביכורים הוא להראות שמבטל עצמו עם כל הכוחות שלו להשורש. וע"ז נאמר לשון והשתחוית לפני ה' אלהיך שידוע שהשתחואה הוא בפישוט ידים ורגלים היינו שמבטל עצמו מכל וכל להשי"ת. וע"י הביטול הזה בא ג"כ התחדשות בלב ובכל יום ויום נעשה כברי' חדשה עם התחדשות בד"ת. וע"ז נא' אח"כ היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות וגו' כמו שפירש"י ז"ל בכל יום יהי' בעיניך חדשים וכו'. ואח"ז נא' את ה' האמרת היום וגו' היינו ג"כ בכל יום ויום כנ"ל. וע"ז מביא הפסוק בואו נשתחוה ונכרעה נברכה וגו' והמדרש מוסב גם על סוף הפסוק שנא' שם כי הוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו וגו' היום אם בקולו תשמעו נאמר ג"כ לשון היום. וזה מרמז בודאי על ענין תפלה בואו נשתחוה ונכרעה שהוא ג"כ ענין ביטול להשורש לשפוך נפשו לפני ה' כמו שא' בגמ' (ברכות ל"ד:) המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף. והיינו מפני שבו הופיע בתפלתו התגלות מלכות שמים כזה עד שבא להתפשטות הגשמיות. ומזה נעשה ג"כ התחדשות בלב בכל יום ויום. וע"ז מרמז בפ' זה ג"כ כענין ביכורים שזה נפעל ג"כ ע"י התפלה כי הוא אלהינו מרמז על את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים. ואנחנו עם מרעיתו מרמז על וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה. וגמר אומר היום אם בקולו תשמעו היינו בחי' התחדשות הנולד בלב בכל יום כחדשים:
17
י״חאי' בלק"ת מהאריז"ל פ' זו שענין הצ"ח קללות שבפ' זו הם תיקון על פגם הברית עי"ש. וי"ל שלרמז זה ההפטורה של סדרה זו הוא הששית ממספר השבעה דנחמתא שהוא מרמז על בחי' קדושת יסוד צי"ע. ולזה מתחלת ההפטורה קומי אורי כי בא אורך וגו' וכידוע שבחי' אור מרמז על קדושת הברית כאמרם ז"ל לא הכל לאורה וכו' צדיקים לאורה כמו שנא' אור זרוע לצדיק וצדיק הוא השומר הברית כידוע. וע"ז בא הבטחה בהפטורה זו לבל יפול לב האדם עליו גם אם אירע לו שפגם בעסק הזה אל יאמר בלבו נואש ח"ו כי יש תקוה אם רק ישים על לבו מעתה להטיב דרכיו ויתעורר בעצמו לכנוס להקדושה ולהאיר עליו אור קדושה זו כמו שנא' קומי אורי שהוא ענין התעוררות לקדושה זו מצד האדם כמו שא' (בר"ר סו"פ ל') על אברהם אע"ה עד שאתה מאיר לפני מאספוטמיא בא והאיר לפני בא"י' ועי"ז כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח שהשי"ת יגמור בעדו להאיר עליו קדושה זו שיבא לתכלית התיקון. כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וגו'. כי באמת זהו כל ענין והעסק של התוכחות וצער הגליות כדי שיהי' ההיפך נכלה ועי"ז ישארו ישראל בשלימות הקדושה. וכל הקללות שנאמרו בתוכחה הוא רק על הגוון בלשון קללה ובתוכם רצוף כל טוב כדאי' בזוה"ח פ' זו. והוא מה שנא' והי' בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם. וע"פ פשוטו שהוא מוסב למה שנא' למעלה מזה ובאו עליך כל הקללות האלה וגו' עד השמדך וגו' היתכן זאת ע"פ פשוטו שיהי' כן חלילה לעולם והלא כל פסוקי תורה מליאים אשר נזכה לעתיד להיות עליון על כל גויי הארץ וכל מיני יעודים וטובות שנזכרו בתוה"ק. רק שהוא מרמז והי' בך לאות ולמופת כמו שנא' כי אות היא ביני וביניכם וגו' וכמו שנא' ואני זאת בריתי אותם וגו' לא ימושו מפיך וגו' עד עולם. והיינו שזה בעצמו יהי' לאות ולמופת שכל מיני התוכחות המה רק לשעה על הגוון אבל באמת קדושת ישראל יהי' נשאר קיים לעולם כמו שארז"ל חצי כלים והם אינם כלים. וזה ג"כ מה שנא' בהתוכחה ולא תאמין בחייך שלא יאמין בעצמו שיש לו חיות של הקדושה אבל באמת שחיות של הקדושה ישנו בעצם בכל נפשות ישראל ומעולם לא יופסק איך שיהי'. וזה יש לרמז ג"כ בפסוק בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. היינו שלעתיד נראה בחוש שכל מיני התוכחות הי' כענין החלום כדאי' בגמ' חלמא בישא עציבותי' מסתייעא. שזהו ענין התוכחות שנאמרו רק כדי להפחיד ולהעציב לב האדם בכדי שייטב דרכו מעתה וממילא יהפכו כולם לטובה. וכדאי' בבר הדיא על פסוקי תוכחה שחלם לאביי ולרבא ופתר הפסוקים בעצמם לטוב וכנא' שם כל החלומות הולכים אחר הפה שע"י הפה הפסוקים בעצמם יתהפכו לטובה. וסוף ההפטורה הוא ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ שסוף כל סוף כל נפשות ישראל יהיו נקראים בשם צדיקים גם אם עבר עליהם מה מפני שלעולם ירשו ארץ ארץ החיים. כי הנקודה של אמת שהוא מדתו של יעקב נמצא בכל נפשות ישראל כמו שנא' שפת אמת תכון לעד ולכן גם אם לפעמים פגם בבחי' צדיק יוכל לחזור לקדושתו ע"י הנקודה של אמת שנשאר בו ועי"ז יתן על לבו לשוב ולתקן הכל. וע"ז נא' נצר מטעי וכמו שנא' ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת. מעשה ידי להתפאר שנתוודע שכל מה שעבר עליו עד כה הי' מעשה ידי השי"ת כדי שיבא מזה בחי' תפארת ישראל כאשר יהי' נתקן לטוב:
18
י״טויש לרמז ענין זה בגמ' (תענית כ'.) במעשה דראבר"ש שהי' מטייל על שפת הנהר והי' דעתו גסה עליו שלמד תורה הרבה היינו שראה אז בנפשו איך שהוא נשמר ונקי בקדושת הברית מאוד. נזדמן לו אדם אחד שהי' מכוער ביותר והלשון מכוער בלשון חז"ל מרמז על החסרון בפגם הברית וע"ז נקרא מכוער שהוא ההיפך משומר הברית שנקרא יפה תואר כמו שנא' אצל יוסף הצדיק ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. ואמר לו כמה מכוער אותו האיש והשיב לו לך ואמור לאומן שעשאני וכו' וא' בתוס' שם שאותו האיש הי' אליהו ז"ל. ויובן זאת שדייקא מפני שאליהו הוא מלאך הברית לכן נזדמן לפני ראבר"ש בגוון לבוש כזה להוכיחו על מה שגינה כ"כ אדם כזה כאלו חלילה אבד סברו. שלא כן הוא שרק אם ישים אל לבו להטיב מעתה דרכו יוכל ליתקן כל מה שכבר עליו בטענה זו לך לאומן שעשאני. דהיינו אחר התשובה יתברר שכל מה שעבר עליו הי' ג"כ מרצון השי"ת שברא את האדם עם היצה"ר כמו שנא' כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וכמו שאז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה שעוזרו לא יכול לו. ונמצא שיוכל לבוא זה האדם בטענה שכביכול השי"ת הי' המסבב והאומן מפני שסילק אז העזר ממנו להתגבר על יצרו. וכאשר מצינו בטענת קין להשי"ת כששאל לו אי הבל אחיך השיב השומר אחי אנכי וכדאי' במד' השומר אחי הוא האנכי הלא אתה בראת בי היצה"ר ואתה הנחת אותי להרוג אותו. והנה בודאי שטענת קין הי' טענה נשמעת כאשר נכתב זה בתוה"ק שדיבר והתווכח עמו השי"ת בודאי היתה נשמתו גבוה מאוד כי הוא הי' תולדה ראשונה מיציר כפיו של הקב"ה. וכדאי' במד' ששאל לו אדה"ר מה נעשה בדינך השיב לו עשיתי תשובה ונתפשרתי. והנה בודאי שלאו כל אדם יוכל לעשות טענה זו לעצמו וחלילה יהי' הותרה הרצועה לעשות מה שלבו חפץ. רק האדם שיודע בנפשו שכל המעלות כל המדרגות הגבוהות שמשיג הוא רק מהשי"ת ולא מכוחו והשתדלותו כלום. רק לפעמים כשיזדמן חלילה מכשול לפניו אז אחר המעשה יוכל להתחזק בלבו בטענה זו שהוא ג"כ מהשי"ת. וזה יש לכוין במה שאמר דוד המע"ה אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך היינו אם בעת שאדם הולך במדרגות גדולות ובהשגות עד לשמים יודע ששם אתה שהוא רק מכח ומעזר השי"ת אז אפי' כשיזדמן לו לפעמים נפילה שזהו ואציעה שאול אז ג"כ הנך ויוכל להתחזק בזה שלא יפול בעצמו ובכח הזה יתחזק לשוב. וכמו שנא' גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי. וע"ז סובב והולך סיום ההפטורה הקטן יהי' לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה:
19
כ׳כבר אמרנו דז' הפטורת דנחמתא הם כנגד הז' מדות מעילא לתתא ממילא הפטורה זו הששית הוא כנגד מדת צדיק יסו"ע. ואי' (תענית ט"ו.) צדיקים לאורה דכתיב אור זרוע לצדיק פי' שהאור הראשון נזרע בהצדיק וכמו"ש בזוה"ק (ח"ב קמ"ט א') אתגניז ואזדרע כהאי זרעא ועביד תולדין וזרעין ואיבין ומני' אתקיים עלמא וכו' חד חוטא נפיק מהאי אור גניז ואתמשך וכו'. והיינו דהצדיק נקרא צדיק יסוד עולם ואם הי' נגנז האור מכל וכל לא אתקיים עלמא רק דחד חוטא מהאי אור נזרע בהצדיק ומני' אתקיים עלמא. ומתחיל הפטורה זו קומי אורי כי בא אורך ואי' בפסיקתא (החדשה) אורי אורכם ואורכם אורי והוא ע"פ שא' (בס' הבהיר ועוד) שאור הראשון נגנז לעמלי תושבע"פ והתושבע"פ הוא בחי' אור הראשון כמו שנא' תזל כטל אמרתי שהוא טלא דעתיקא (כמו שנת' כ"פ) וזה נקרא אורכם שהתושבע"פ נמסר לישראל וכמו שא' (ב"מ נ"ט:) לא בשמים הוא וכו' מאי עביד קוב"ה וכו' קא חייך ואמר נצחוני בני וכו'. וכן (שם פ"ו.) קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא וכו' מאן נוכח נוכח רבה בר נחמני. ועיקר כח תושבע"פ ניתן לאהרן הכהן כמו שנא' והי' הוא יהי' לך לפה וכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. וזה שניתן לו מצות הדלקת המנורה שענינו בא והאיר לי כמו שאמרו (במ"ר תצוה ובהעלותך) ונת' (במק"א באריכות). וזה הפי' אורי אורכם שנקרא על שמכם. ואורכם אורי היינו שבאמת גם התושבע"פ הוא דברי אלהים חיים כמש"נ דברי אשר שמתי בפיך כמו שא' במשל (שם במד"ר) בפקח וסומא שאמר לו בא והאיר לי. וזהו אורכם אורי. וא' שם וכבוד ה' עליך זרח וגו' וכבודו עליך יראה וגו' והמכוון על הבהמ"ק וכמו שא' (ויק"ר פ' ל"א) ממקום בהמ"ק משם אורה יוצאת לעולם הה"ד והנה כבוד ה' וגו' והארץ האירה מכבודו ואין כבודו אלא בהמ"ק כד"א כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. וכמו שמצינו במשכן דכתיב וכבוד ה' מלא את המשכן. ובהמ"ק הוא מקום שורש תושבע"פ כמו שנא' כי מציון תצא תורה ואי' (סנהדרין פ"ו.) שבלשכת הגזית שממנו יוצאה תורה לכל ישראל וכמו שא' (תענית ט"ז.) הר המורי' שיצא ממנו הוראה לישראל. ומדת צדיק יסו"ע נקרא כי כל בשמים ובארץ שהוא הששי מפ' לך ה' הגדולה וגו' ומתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא שהוא המחבר אור תושבע"פ מ' מלכות פה תושבע"פ בחי' ארץ שמקבל מאור תושב"כ בחי' שמים וכמו"ש בזוה"ק (ח"ב קס"ו ב') האי אור זרע לי' קוב"ה בגנתא דעדנוי ועביד לי' שורין שורין ע"י דהאי צדיק דאיהו גננא דגנתא וכו':
20
כ״אובגמ' (ברכות נ"ח.) כי כל בשמים ובארץ זו מלחמת סיסרא שנא' מן שמים נלחמו הכוכבים ממסילותם. ולהבין למה נרמז כאן מלחמת סיסרא יותר מכל מלחמות ל"א מלכים וכדומה. אך למה באמת כתיב במלחמה זו מן השמים נלחמו הכוכבים ולמה הוצרך השי"ת למלחמת הכוכבים הלא ברוח פיו ימית אלף כיוצא בהם. אך הענין שא' (סוטה ט'.) שאין הקב"ה נפרע מן האומה עד שעת שילוחה שנא' בסאסאה בשלחה וגו' וכדכתיב כי לא שלם עון האמורי עד הנה. והענין שבכל אומה יש ני"ק שהוא מחי' אותם וכמו שנא' ואתה מחי' את כולם וזה צריך להוציא מהם וכשמוציאין משם כל חיות הקדושה אז נאבדים מן העולם. ואי' (סנהד' צ"ו:) מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים ובס' המפתח לר"נ (ברכות כ"ז:) הביא הגי' למדו תורה בירושלים ומאן אינון רע"ק. ובס' ע"מ להרמ"ע מפאנו אי' שרע"ק בא מסיסרא כשבא על יעל אשת חבר הקיני. ואי' מהאר"י הק' שמשה רבינו היה שורש תושב"כ ורע"ק הי' שורש תושבע"פ. ומטעם זה בא רע"ק מסיסרא ומאשת חבר הקני שבהם הי' ניצוצי בחי' תושבע"פ שסיסרא הי' הקליפה המקפת לקדושה זו. והקינים אי' (מכילתא יתרו) עלו מעיר התמרים שהניחו דושנה של יריחו ובאו לפני יעבץ ללמוד תורה וכו' ויעבץ אי' (תמורה ט"ז.) שהוא עתניאל בן קנז שהחזיר מתוך פלפולו הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה. ונקרא יעבץ שיעץ וריבץ תורה בישראל והי' הראשון שפתח התושבע"פ אחר משה רבינו והקינים הלכו אליו שהם היו ג"כ משורש תושבע"פ ולכן נתנו להם דושנה של יריחו. ויריחו נקרא עיר התמרים וכתיב צדיק כתמר יפרח שהם היו בבחי' מ' צדיק. וכן בבבל מקום התמרים וא' (פסחים פ"ז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבבל וכו' כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה וכו'. ומה"ט אי' (בר"ר סו"פ פ"ה) ומה בבל עבדא הכא וכו' ומלך בבל אנטיקיסר שלו יושב ביריחו וכו'. ובבל שם הי' עיקר התפשטות תושבע"פ. וזה מרומז בפ' והי' כי תלך עמנו והי' הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך וא' (ברכות ה'.) אין טוב אלא תורה. ותושבע"פ ג"כ נקרא טוב דכתיב טוב לי תורת פיך. וזה שאמר שנתנו לו דושנה של יריחו היינו בחי' קדושת תושבע"פ. ומשום זה יצא נפש רע"ק מאשת חבר הקיני כיון ששם הי' שורש תושבע"פ ומסיסרא שבו הי' בגלות הני"ק מתושבע"פ. ורע"ק הי' ג"כ בחי' מדת צדיק יסו"ע ומה"ט א' (ב"ב י"ב.) הלשון ומתאמרה משמי' דרע"ק בן יוסף כותי' שנזכר בשם אביו ובכל הש"ס נזכר בשמו לבד ולא בשם אביו. רק שם דאמר דמתאמרה משמי' דרע"ק בר יוסף כותי' לרמז דמשום זה נקרא בן יוסף שהי' שרש מ' יוסף הצדיק. ומטעם זה הוא בחי' שורש תושבע"פ ואי אפשר להיות בני חד מזליה עמיה וע"כ שנתכוין ברוה"ק. וכן מטעם זה אמרו בגמ' (מנחות כ"ט:) ג"כ כלשון הזה אדם אחד שעתיד להיות וכו' ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות וכו' הוזכר שם ג"כ בשם אביו לרמז שהוא שרש מדת צדיק (ונת' בביאור פ' תצא מ' ט"ו ט"ז):
21
כ״בוזה הענין במלחמת סיסרא בעבור שהי' כלול בו בגלות עוד נשמת רע"ק שהי' שורש תושבע"פ וזה הי' ענין המלחמה עמו ולכן כתיב מן השמים נלחמו הכוכבים וגו'. וזה שדרשו בגמ' (ברכות הנ"ל) כי כל בשמים ובארץ זה מלחמת סיסרא ששם הי' המלחמה להוציא ממנו הני"ק נשמת רע"ק בן יוסף שהי' שורש תושבע"פ ובן למדת יוסף הצדיק שנקרא כל צדיק יסו"ע. וזה הוציאו ממנו ע"י יעל אשת חבר הקיני שהיו ג"כ משורש תושבע"פ כנ"ל. רק סיסרא הי' הקליפה הסובבת הקדושה. וזה שא' (יבמות ק"ג:) מה רעה איכא דקא שדי בה זוהמא ועי"ז הוציאה ממנו הקדושה שהי' נמצא בו שהוא נשמת רע"ק שהי' מדת צדיק יסו"ע שהוא כי כל ותיכף נאבד סיסרא. וענין הפטורה זו לפ' זו דאי' בלק"ת מהאר"י הק' ז"ל דקללות שבמשנה תורה הם לתקן פגם הברית ונחמה זו ששית שהוא כנגד מדת צדיק יסו"ע. ופתח קומי אורי כי בא אורך ואמר בפסיקתא באורך נראה אור זה אורו של משיח וכו' ובגמ' (סנהד' צ"ג.) אימתי אתי משיח א"ל לכי חפו להו חשוכא להני אינשי א"ל מילט קא לייטת לי אמר לו קרא כתיב כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה. והוא כשיוציאו כל הני"ק של התושבע"פ שנמצא בתוך האומות בזה יוציאו מהם כל החיים ואז עליך יזרח ה' היינו אורו של משיח וכבודו עליך יראה וכמו שאמרנו לעיל. ומטעם זה כשיש ב' שבתות בין ר"ה לסוכות בלא יוהכ"פ מחלקים נצבים וילך לשנים ואין מחלקין מטו"מ וכ' התוס' (מגילה ל"א:) הטעם כדי לקרות שבת אחד קודם ר"ה בפרשה שלא תהא מדברת בקללות. וי"ל עוד דענין הז' נחמות הוא לנחם אותנו שאין שום קטרוג על ישראל כיון שלא פגמו בשום מדה מז' מדות הק'. וכיון שמובררים במדה ששית שהוא צדיק יסו"ע ממילא כשיבא השבת הבא שההפטורה הוא כנגד מ' מלכות בחי' כנסת ישראל אז כבר הוא תחל שנה וברכותי' שישראל כבר מבוררים בכל הז' מדות. ומש"ה מחלקים כדי שיקראו הקללות שבמש"ת בשבת זו שהוא כנגד מדת צדיק והנחמה הוא שישראל מבוררים במדה זו ג"כ. לכן בשבת הבאה שהוא כנגד מדת מלכות יהי' תחל שנה וברכותי':
22
כ״גבסוף הפטורה כתיב ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ. הוא ע"פ שא' בזוה"ק (ח"א צ"ג א') והא כמה חייבין אית בהו בישראל כמה חטאין וכו' אלא הכי תנא וכו' וכד אתגזרו עאלו בהאי חולקא טבא דקוב"ה דכתיב וצדיק יסו"ע וכו' אקרון צדיקים ודאי כולם צדיקים וע"כ לעולם יירשו ארץ. ובתהלים (קפי' ל"ז) אמר דוד המע"ה אל תתחר במרעים ואל תקנא בעושי עולה וא' (ברכות ז':) אל תתחר במרעים להיות כמרעים ואל תקנא בעושי עולה להיות כעושי עולה. בטח בה' ועשה טוב היינו כמו שא' (חגיגה י"ב.) אין טוב אלא צדיק שנא' אמרו צדיק כי טוב דמדת צדיק נקרא טוב. שכן ארץ ורעה אמונה הפ' הזה נדרש על שבת כמו שאמרנו (כ"פ) שבשבת הזמן לתקן פגם הברית דשבת ברזא דברית כמו"ש בזוה"ק (ח"ב צ"ב א'). ואמר והתענג על ה' וגו' ונדרש בגמ' (שבת קי"ח:) על עונג שבת. ואח"כ נאמר בקפיטל הזה ה' פסוקים עם תיבות יירשו ארץ א' וקווי ה' המה יירשו ארץ. ב' וענוים יירשו ארץ. ג' כי מבורכיו יירשו ארץ. ד' צדיקים יירשו ארץ. ה' קוה אל ה' ושמור דרכו וירוממך לרשת ארץ. והיינו דעיקר המכוון הוא שצדיקים יירשו ארץ שהוא מי שהוא נקי ומבורר במדת צדיק המה יירשו ארץ ארץ החיים שהוא מ' מלכות והוא זיווג יסוד ומלכות. אך מי שאינו נקי מעיקרו ע"ז אומר עצות איך לתקן פגם זה שיהי' בבחי' צדיק שיוכל ליירש ארץ. והעצה הגדולה מכולם הוא ע"י ד"ת שאף שהחמיר בזוה"ק (ח"א רי"ט ב') ומנע מעון הזה התשובה לגמרי ח"ו ובזוה"ק (ח"ב רי"ד ב') אי' והני מילי כד לא עביד תיובתא שלימתא תיובתא דאיהו אתחזייא לחפייא על כל עובדוי אבל מ"מ ע"י תורה יש תקנה לפגם זה. וכמו שאמרנו מדכתיב על התורה ולכל בשרו מרפא וזה נקרא בשר כמו שנא' על האו"ה אשר בשר חמורים בשרם ובישראל נקרא בשר קודש. וכן אצל זב רר בשרו והתורה מרפא אף לזה. דתשובה הוא בחי' בינה וכמו שנא' ולבבו יבין ושב ורפא לו. והתורה שהוא בחי' חכמה כמו"ש בזוה"ק (ח"ג פ"א א') לא אורייתא בלא חכמתא וכו' אורייתא בחכמה עלאה אשתכחת וחכמה למעלה מבינה. לכן ע"י חכמה יש תיקון אף לפגם זה. והוא ע"ד שא' (ר"ה י"ח.) בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה (ונת' כ"פ). וכן יש עצה ע"י תפלה ע"פ שא' במד' (שמו"ר פ' ל"ח) דברים אני מבקש שנא' קחו עמכם דברים וכו' ואין דברים אלא ד"ת וכו' א"ל אין אנו יודעין א"ל בכו והתפללו לפני ואני מקבל וכו' וכן הוא אומר פני ה' בעושי רע וגו' ורע היינו בפגם זה וכמו"ש בזוה"ק (ח"א שם) ובגמ' (נדה י"ג:) ע"ז אמר צעקו וה' שמע דצעקה מועיל לזה וזה שזכר מקודם העצה הנמוכה הפסוק וקוי ה' המה יירשו ארץ היינו ע"י תפלה וכמו שא' (ברכות ל"ב:) אם ראה שהתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל שנא' קוה אל ה' וגו' ד' צריכין חיזוק וכו' תפלה שנא' קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'. ונקראו קווי ארץ שהם קבועים תמיד בתפלה בקביעות. שגם בתפלה מצינו (שם כ"א.) ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו. וכל שהוא קבוע תמיד לעמל שיחה שהוא תפלה (כמו שנת' במק"א) יכול לתקן גם פגם זה. וע"ז נא' וקויי ה' המה יירשו ארץ. ואח"כ הפ' הב' וענוים יירשו ארץ הוא ע"פ שנא' קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע והיינו מי שהוא עניו ונכה רוח וכתיב מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח ודרשו (סוטה ה'.) אני את דכא וכתיב עקב ענוה יראת ה'. ובתיקונים (הקד' ד"ה דרגא תמינאה) וענוה קטירא בדחילו וכו' מאן דאית בי' יראת ה' אתי לידי ענוה דאיהו שכינתא עלאה וכו' וכ"כ בזוה"ק (ח"ג קמ"ה א') וכשזוכה שהשי"ת שוכן אתו אז ממילא מתוקן הכל. וע"ז אמר בפ' זה והתענגו על רוב שלום דשלום הוא מדת יוסף הצדיק כידוע וזה זוכה לרב שלום:
23
כ״דואח"כ הפ' הג' כי מברכיו יירשו ארץ המכוון על עיקר התיקון הגדול מכולם ע"י ד"ת שזה נקרא מברכיו ע"פ מה שנא' בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ודרשו מזה (ברכות ו'.) שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו. וכמו שאמרנו מכבר דת"ח כמזבח (כמו שנת' במק"א) וזהו כי מבורכיו יירשו ארץ. ואח"כ הפ' הד' צדיקים יירשו ארץ זהו מי שהוא באמת נקי ומבורר במדה זו ואין צריך לתיקון. ואח"כ אמר נגד מי שאינו נקי בזה ולא יוכל לתקן ע"י ד"ת דלאו בר הכי הוא וגם לא יוכל להיות קבוע בתפלה כל היום להיות בכלל קווי ארץ שיהי' כל עסקו בעמל שיחה כנ"ל. מ"מ אמר עצה קוה אל ה' שיתפלל להשי"ת ובכאן לא כתיב וקווי ה' שהוא מי שהוא קבוע בתפלה תמיד כל היום שנקראו קווי ה'. רק שיתפלל עכ"פ להשי"ת שיעזור לו ושמור דרכו שישמור א"ע מכאן ולהבא ומדה זו נקרא דרך וכמו שדרשו בגמ' (שם י"א.) ובלכתך בדרך פרט לחתן ובגמ' (קידושין ב':) וביאה איקרי דרך דכתיב וכו'. וזהו ושמור דרכו מכאן ולהבא וירוממך לרשת ארץ שהשי"ת ירום אותך למעלה ממדרגתך ואף שאינך ראוי מ"מ יעזור לך לתקן הפגם וירוממך לרשת ארץ. והוא ע"ד שנא' תמותת רשע רעה היינו מי שפוגם במדה זו שהוא רשע כמו"ש בזוה"ק (ויחי שם) ושונאי צדיק שהוא שונא מדה זו ואינו רוצה להטיב דרכו הם יאשמו. אבל פודה ה' נפש עבדיו אף שצריך פדיון אך שהוא מתפלל להשי"ת כבר נקרא בכלל עבדיו ולא יאשמו כל החוסים בו היינו אף שיש טענה עליו להיות בכלל יאשמו רק כיון שהוא חוסה בה' לא יאשמו. וכן בישעי' בפ' הצדיק אבד שהוא מדבר מפגם זה כתיב והחוסה בי ינחל ארץ וגו' (ונת' במק"א) ואמר נחמה זו שהוא כנגד מדה ו' צדיק יסו"ע ופן יתיאשו ח"ו מפני שיודע כל אחד נגעי לבבו הקלקולים שלו בעסק הזה ובזוה"ק מחמיר כ"כ וכמו שזכרנו לעיל. ע"ז אמר ועמך כולם צדיקים וכמו שכתב בזוה"ק (ח"ב כג א') וכל מאן דאתגזר איקרי צדיק שכל אחד מישראל יכול לתקן זה ויש הרבה עצות וכאמור ויוכל לתקן הקלקול שיהי' בכלל צדיקים. וכן יתבררו לעתיד כל אחד מישראל שיהיו בכלל ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ:
24
כ״הואמר נצר מטעי מעשה ידי להתפאר ע"ד דאי' בזוה"ק (ח"א צ"ג א') נצר מאינון נטיען דנטע קוב"ה בגנתא דעדן. וע"ד שא' בזוה"ק (ח"ב קס"ו ב') האי אור זרע קוב"ה בגנתא דעדנוי (כמו שנז' לעיל) מעשה ידי להתפאר דמדת יוסף הצדיק נקרא יפה תואר היינו שהגוף נקי ויפה מפגם הזה. וכן ר' יוחנן דאי' (ב"מ פ"ד.) מאן דבעי מחזי שופרי' דר' יוחנן וכו' אי' התם אנא מזרעא דיוסף קא אתינא וכו' והיינו שהי' מבורר במדת צדיק שהוא מדתו של יוסף הצדיק. וכמו שאמר רבינו הק' זצ"ל דפרשה הלא כבני כושיים שאמר עמוס מוסב על הפגם הזה דכוש הי' פגום בזה ומפוחם בעורו (ונת' במק"א) וכשמבוררין במדה זו ע"ז נא' מעשה ידי להתפאר. ואמר אח"כ הקטן יהי' לאלף והצעיר לגוי עצום דברכת יוסף הוא וידגו לרוב שהוא הריבוי ולכך כתיב בך יברך ישראל והוא מבוע דברכאן. וכמו שא' (סוטה ל"ו:) לכו והחבו עצמכם ביערים שלא תשלוט בכם עה"ר א"ל זרעא דיוסף לא שלטא בי' עינא בישא. וכשיתבררו במדת יוסף אז הקטן יהי' לאלף והצעיר לגוי עצום. ומסיים אני ה' בעתה אחישנה ואף שמתמהמה וכבר עברו יותר מי"ח מאות שנה ועדיין לא נושענו ע"ז א' שהשי"ת יש לו עת לזה שע"ז א' (סנהד' צ"ט.) ללבי גליתי לאברי לא גליתי ובתיקונים (תי' כ"א ל"ה ב') שיש צדיקים שהם במדרגת אברים ולהם לא גליתי. ואמר בעתה כמו שא' בזוה"ק (ח"א קט"ז ב') בעתה בעת ה' דתיקום מעפרא כדין אחישנה:
25
כ״ובגמ' (מגילה ל"א:) עזרא תיקן להן לישראל שיהי' קורין קללות שבתו"כ קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ר"ה מ"ט וכו' כדי שתכלה השנה וקללותי' בשלמא שבמ"ת וכו' אלא שבתו"כ אטו עצרת ר"ה הוא אין וכו' דתנן ובעצרת על פירות האילן. והנה מלשון עזרא תיקן להן לישראל לקרות הפרשיות אלו משמע דאפילו לבני מערבא דא' (שם כ"ט:) דמסקי לדאורייתא בתלת שנין ג"כ תיקן עזרא לקרות התוכחות אלו קודם עצרת וקודם ר"ה כמו שקורין הד' פרשיות ופ' המועדות. וצריך להבין למה תיקן שיקראו שבתו"כ קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ר"ה ולא איפכא. וכן מה שא' בגמ' עצרת נמי ר"ה הוא דתנן ובעצרת על פירות האילן אף שזה הוא רק זמן שהעולם נידון ולא שייך כ"כ להאדם. ע"כ הכונה ע"פ שא' (ר"ה ז':) ו' בסיון ר"ה לשתי הלחם ומייתי מדתנן ובעצרת על פירות האילן ע"פ שא' (שם ט"ז.) מפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן וכו'. א"כ קשה למה לא תיקן עזרא מוטב שיקראו התוכחה קודם פסח שהוא ג"כ ר"ה כמו"ש באותה בריי' (שם ז':) ט"ז בניסן ר"ה לעומר ובבריי' (שם ט"ז.) מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שבפסח זמן תבואה הוא וכו' והלא על הלחם עיקר חיות האדם והעומר מתיר החדש במדינה ובפסח נידונים על התבואה ושייך טפי לומר תכלה שנה וקללותי' מקודם עצרת שהוא מתיר רק החדש במקדש והוא זמן פירות האילן שאינו נצרך כ"כ להאדם כמו תבואה. אך הענין ע"פ מה שא' (בזוה"ח פ' זו) שקללות שבתו"כ הם כנגד בית ראשון וקללות שבמשנה תורה הם כנגד בית שני היינו גלות האחרון. והנה בחורבן בית ראשון כתיב בפירוש על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי. ובחורבן בית שני אי' (יומא ט':) מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ומצות וגמ"ח מפני מה חרב מפני שהיתה בו שנאת חנם. והנה כל הברכות והקללות שנאמרו בתורה כבר אמרנו שאינם לשכר ועונש דא"כ הי' להודיע יותר משכר ועונשי עוה"ב שהוא העיקר. רק הפי' הוא שאם יטיבו דרכם ישלח להם השי"ת כל הסייעתות מכל הטובות שיוכלו לקיים כל התורה (וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' תשובה). ולהיפך אם לא ילכו בדרך ה' אז יבואו העונשין ח"ו ג"כ לסייעתות כמו שנא' ואוהבו שחרו מוסר כדי שיתעוררו עי"ז בתשובה וכאב את בן ירצה שמרים בשבט ומפחידו כדי להטיב דרכו. ותיקן עזרא שיקראו קללות שבתו"כ קודם עצרת שאז הוא זמן מתן תורה כדי שתכלה שנה וקללותי' היינו שע"י הקריאה בפ' התוכחות יתעוררו בתשובה לתקן מה שקלקלו בחורבן בית ראשון על עזבם את תורתי וע"ז הוא הזמן בעצרת שהוא זמן מ"ת. וקודם ר"ה לקרות קללות שבמשנה תורה כדי לתקן פגם שנאת חנם והם באמת אחד שהוא אמת ושלום אמת זו תורה (ברכות ה':) ושלום נקרא מדתו של יוסף ובפשוטו דכתיב ביוסף ויכר יוסף את אחיו ואי' (בר"ר פ' צ"א) בשעה שנפלו בידו ויכר יוסף את אחיו בשעה שנפל בידם והם לא הכירוהו. ובזוה"ק קרי למדת יוסף שלום והוא שמי שיש בו מדת שלום הוא סימן שנקי במדת צדיק. וכן הי' סיבת כל הגלות מצרים ע"י שדיבר עליהם שנושאים עיניהם בבנות הארץ ומן הסתם נדמה לו כן והם שידעו שהם נקיים מזה לכן חשדו אותו שהוא אינו נקי במדה זו וכל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע'.) ולכן מכרוהו לעבד כמו שא' (בר"ר פ' פ"ד) שאמרו נלך ונתפוס דרכו של עולם כנען שחטא לא לעבד נתקלל. וחטא חם אבי כנען הי' בפגם הברית ששימש בתיבה (כמו"ש סנהד' ק"ח:) ולקה בעורו שיצא כנען מפוחם והי' הוא ג"כ פגום בזה. וכן חד א' רבעו (כמו"ש שם ע'.) וכן נתברר יוסף במצרים במדתו צדיק יסוד עולם ונגדרו כל ישראל בזכותו (שהש"ר ד' י"א) ואמת ושלום חד הוא (ס' הבהיר) ובזוה"ק (ח"ג י"ב ב') דאמת ושלום קשיר דא בדא וכ"כ בזוה"ק (ח"ג רמ"ב א') גוף וברית חשבינן חד. והשני מדות אלו קטרגו על בריאת העולם כמו"ש (בר"ר פ' ח') אמת אומר אל יברא שכולו שקרים שלום אומר אל יברא דכולי' קטטה מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ וכו' ולא נזכר מה נעשה בקטרוג השלום אך אמת ושלום קשיר דא בדא דכל שהכונה ע"ד אמת ממילא יש שלום שהם כאיש אחד בלב אחד. ועיקר הקטטה מה שכל אחד יש לו מכוון לדבר אחר. וכמי שמצינו במחלוקת שמאי והלל אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה וכו' ללמדך שחיבה ורעות נוהגין זה בזה לקיים מה שנא' האמת והשלום אהבו (יבמות י"ד.) וכל אחד מישראל יכול לתקן זה דכל ישראל הם מזרע ישראל שהוא יעקב בחי' אמת כמו שנא' תתן אמת ליעקב וכן כל ישראל נקראו ע"ש יוסף כמו שנא' שארית יוסף (בר"ר פ' ע"א) שהוא מדת שלום:
26
כ״זוהנה בפסח אי' בתיקונים (תי' ל"ו) יהי אור דא פסח אור לי"ד ויהי אור ר"ה דאתמר בי' ויהי היום היינו שבר"ה הי' כבר הווי' להאור שבפסח אף שאז נתבררו ישראל במכה עשירית בכל המדות ובקי"ס אי' (במכילתא וזח"ב ס"ד ב') ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל מ"מ נעלם מהם האור אח"כ כמו שנא' ויבאו מרתה ולא מצאו מים ודרשו (ב"ק פ"ב.) אין מים אלא תורה ובזוה"ק (שם ס' א') וכי מאן יהיב להו אורייתא הכא וכו' אר"א אינון נפקו למדברא לאסתכלא לקוב"ה וכו' ולא אשכחוהו ואוליפנא דקוב"ה תורה איקרי וכו' ששם בקי"ס אף שהי' התגלות עתיקא הי' רק בבחי' ראי' שהראו להם כמה שיוכלו לזכות להשיג בשבועות במתן תורה בקנין (כמו שנת' חג הפסח מא' מ') וכמו שא' רבינו הק' זצללה"ה שהראי' שבקי"ס הי' כמו חוזק החסידות בתחלתו ואומרים בשם הרבי ר' בונם זצללה"ה שהוא רק בשאלה כמו שנא' כי לא מחכמה שאלת זאת. ועיקר הקליטה מקדושת פסח הי' בשבועות שאז זכו למה שנא' פנים בפנים דיבר ה' עמכם. ולכן בפסח אסורים בשאור וחמץ שלא ישלוט בהם השאור שבעיסה. ובשבועות בשתי הלחם בא דייקא חמץ שאז הותר שאור שכבר נתבטל היצה"ר כמו שנא' אני אמרתי אלהים אתם ולולי הקלקול שאח"כ הי' אז התיקון האמיתי כמו קודם קלקול אדה"ר. ולכן בא שתי הלחם משאור דייקא רק שהוא משאור שמיעוטן יפה (כמו"ש ברכות ל"ד.) והוא מה שיושאר מהיצה"ר לעתיד ג"כ כדי שיהי' חמידו דאורייתא כמו"ש במה"נ (זח"א קל"ח א') דאלמלא יצה"ר חדוותא דשמעתתא לא ליהוי. ולכן לא תיקן עזרא שיוקראו הקללות שבתו"כ קודם פסח שהוא ר"ה לעומר שתכלה שנה וקללותי' שאז לא יוכלו לתקן שיזכו כמו שזכו אז כיון שהי' רק מחסד ה' גם לא הי' רק לפי שעה והשאור נאסר אז. ולכן תיקן לקרותם קודם עצרת שהוא ר"ה לשתי הלחם שבא דייקא חמץ שאז תכלה השנה וקללותי' היינו שע"י קריאת הפרשה יתעוררו ויזכו לתקן פגם שגרם חורבן בית ראשון שהוא על עזבם את תורתי. ועצרת זמן מ"ת ובכל שנה כשבא הזמן מתחדש אותו האור שהי' בזמן מ"ת והרי רואים שבשנה העברה לא הי' עוד תיקון האמתי לכן קורין הפרשה שעי"ז יזכו לתקן ותכלה שנה וקללותי':
27
כ״חוקודם ר"ה שהוא זמן היראה והתשובה וכל התפלות בר"ה ויוהכ"פ מתחילין ובכן תן פחדך וכו' שהוא זמן הדין ומסוגל להביא יראה בלב והוא מדת יוסף הצדיק דכתיב בי' את האלהים אני ירא וכן אומרים ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם דכל שיהי' המכוון לעשות רצונך ממילא יעשו כולם אגודה אחת כאיש אחד בלב אחד וכאמור. לכן תיקן עזרא שיקראו הקללות שבמשנה תורה קודם ר"ה דאי' בליקוטי תורה מהאריז"ל דקללות שבמשנה תורה הוא לתיקון פגם הברית וכתב שמספר צ"ח מכוון לזה. וע"י קריאת הפרשה יתעורר כל אחד לתקן פגם שנאת חנם שע"י שיזכו ליראה מדת יוסף כנ"ל יזכו למדת שלום ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם. וקורין זה בשבתות דשבת זמן תורה כמו שא' דכו"ע בשבת נתנה תורה ושבת ברזא דברית כמו"ש בזוה"ק לכן אז הזמן לתקן זאת. וכשיש ב' שבתות בין ר"ה לסוכות בלא יוהכ"פ מחלקים נצבים וילך ואין מחלקין מטו"מ שארוכים יותר וכ' התוס' הטעם שאנו רוצים להפסיק ולקרות שבת אחד קודם ר"ה בפרשה שלא תהא מדברת בקללות ע"ש. והענין דשבת הוא כללא דכל ברכאן וכל הקדושה שבא בשבוע שאחריו כלול בשבת הקודם כמו"ש וקדשתו מכל הזמנים. וכל שבת שקודם המועד כלול בו קדושת המועד שיבוא אחריו בימי המעשה. וכמו שאמר רבינו הק' זצללה"ה דלכן נקרא שבת שקודם פסח שבת הגדול מפני שבשבת זה גדל קדושת הפסח הבא אחריו והוא ראש המועדים ולכן נקרא השבת שקודם לו שבת הגדול. וכן בשבת שקודם ר"ה כבר כלול בו קדושת ר"ה ואז כבר תחל השנה וברכותי'. ולכן קורים בשבת שקודם שבת אחרונה שקודם ר"ה הפ' קללות שבמשנה תורה ואז יהי' תכלה שנה וקללותי' ובשבת הבאה שהוא שבת שקודם ר"ה יהי' תחל שנה וברכותי':
28
כ״טעוד שם בגמ' אמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתו"כ אבל שבמשנה תורה פוסק מ"ט הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן. ולכאורה קשה דהא אמר מקודם טעם דאין מפסיקין דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס וגו' וכי בתוכחתו של משה רבינו מותר למאוס ולקוץ הלא כמו שתוכחות של תו"כ הי' כאב את בן ירצה ואוהבו שחרו מוסר גם תוכחות משה רבינו ע"ה הי' רק מאהבה שבכל מקום נקרא אוהב ישראל. גם וכי משה רבינו אמר אף תיבה אחת מעצמו הלא הכל מהשי"ת. כמו"ש בזוה"ק (ח"ג ז' ע"א) דלא אשתכח מלה באורייתא מפומא דמשה בלחודוי ודא הוא דאוקמוה קללות שבמש"ת משה מפי עצמו אמרן מעצמו לא תנינן אלא מפי עצמו וכו' ואמר שם סוד על מדרגת פי עצמו. וכ"כ בזוה"ק (ח"ג רס"ה א') וכי ס"ד דאפי' את זעירא באורייתא משה אמר לי' מגרמיה והא אתערנא ושפיר הוא מעצמו לא תנינן וכו' וכמו שכתב שם. ומה זה טעם שמשה מפי עצמו אמרן שיהא מותר להפסיק בהן. אך נראה דעיקר הטעם מפני שנאמרו בלשון יחיד רק למה נאמרו בלשון יחיד ע"ז אמר מפני שמשה מפי עצמו אמרן. והוא שהשי"ת אמר התוכחות שהם כדי שיתעוררו לתקן הפגם שלא יבואו עליהן השבט והקללות (כמו שנת' במא' הקודם). ואצל השי"ת כולן נסקרין בסקירה אחת (כמו שא' ר"ה י"ח.) ומש"ה התוכחות שבתו"כ שאמר השי"ת בלשון רבים אמורות שלכולם נאמר תיקון כל אחד ולכן אין להפסיק בהן כמו שאמר דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו וברש"י בשם מס' סופרים ואל תקוץ אל תעשה התוכחה קוצין קוצים. משא"כ קללות שבמש"ת דמשנה תורה הוא ספר השביעי מז' ספרי תורות שנדרש (שבת קט"ז.) חצבה עמודי' שבעה אלו ז' ס"ת ובגמ' (סנהד' ל"ח.) נדרש חצבה עמודי' שבעה אלו שבעה ימי בראשית שהם כנגד ז' מ' תחתונות כמבואר בזוה"ק דכתיב כי ששת ימים עשה ה' ולא כתיב בששת כידוע. וספר דברים שהוא ספר הז' הוא כנגד מדת מלכות ומלכות פה תושבע"פ קרינן לה. וכן אי' בזוה"ק (ח"ג רס"א א') האי דאיקרי משנה תורה משה מפי עצמו אמרן וכו' תושב"כ ותושבע"פ והוא איקרי תורה ומשנה תורה וכו'. והיינו דמשנה תורה היא בחי' תושבע"פ של משה רבינו ומשום זה נכתבו בס' זה דברות שניות שבאו אחר הקלקול והי' נכלל בהם תושבע"פ הרב חכמה שבא לתקן הרב כעס (כמו"ש שמו"ר פ' מ"ו). וזה הפי' משה מפי עצמו אמרן שהשי"ת ציוה לו לכרות ברית והוא אמר במדרגת פי עצמו. וזה שא' בתוס' משה מעצמו אמרם וברוה"ק. ולכך אמרם בלשון יחיד היינו שיש תיקונים בזה לכל יחיד בפ"ע ואין שייכות זה לזה ולכן מותר להפסיק בהם שכל פסוק הוא מיוחד לאחר ואינו מחובר לחבירו. וכמו שבאו בפ' זו י"א ארורים לבד אשר לא יקום והם כנגד י"א שבטים כמו שפירש"י מר"מ הדרשן. ואף שכולם נאמרו לכל ישראל אך כל שבט יש לו עסק אחר ביחוד לברר ויש הפסק פרשיות בין הארורים. כן התוכחות נאמרו ג"כ בלשון יחיד שכל אחד יש לו עסק ביחוד להתברר בו ולכן נאמרו גם הברכות בלשון יחיד שלכל אחד בפרט נתן השי"ת הסייעתות שלא יהי' לו מניעה מעניני עוה"ז ללכת בדרכי ה'. ומשום זה מותר להפסיק בקללות שבמש"ת ואין בזה משום ולא יקוץ כנ"ל מפני שהם כל פסוק מיוחד בפ"ע:
29
ל׳אך לר"ל דאמר טעם דאין מפסיקין לפי שאין אומרים ברכה על הפורעניות צריך להבין למה בקללות שבמש"ת פוסק ומה טעם הוא והללו בלשון יחיד אמורות ומשה וכו'. אך כבר עמדנו על מה שא' לפי שאין אומרים ברכה וכו' ובתוס' הובא ממס' סופרים אינו בדין שיהי' בני מתקללין ואני מתברך והא מצינו (ברכות נ"ד.) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ואמרו (שם ס':) לקבילונהו בשמחה ויליף לה מהרבה פסוקים ולמה אמר כאן שאין אומרים ברכה על הפורעניות. אך הענין ע"פ מה שא' בגמ' (ר"ה י"ז.) ר"ה רמי כתיב צדיק ה' בכל דרכיו וכתיב וחסיד בכל מעשיו בתחלה צדיק ולבסוף חסיד. והיינו דהתורה כולה הם דרכיו של הקב"ה ובכל דרכיו הוא צדיק שהולך בדין ובמשפט וכמו שא' (ע"ז ד':) תורה דכתיב בה אמת וכו' אין הקב"ה עושה לפנים משוה"ד דין דלא כתיב בי' אמת הקב"ה עושה לפנים משוה"ד. אבל כשבא לכלל מעשה אז השי"ת עושה לפנים משוה"ד וזה הפי' וחסיד בכל מעשיו. ולכן על מעשה השי"ת צריך לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה כיון דהמעשה הוא לפנים משוה"ד וכל דעביד רחמנא לטב עביד ומיבעי לקבילונהו בשמחה. משא"כ בפ' תוכחות שהם דרכיו של הקב"ה דרך התורה ובהם אינו עושה לפנים משוה"ד רק כשיבא לידי מעשה אז יעשה השי"ת לפנים משוה"ד ולא יהי' כן לכן שפיר אמרו אינו בדין שיהי' בניי מתקללין ואני מתברך וזה שא' רז"ל לפי שאין אומרים ברכה על הפורעניות. אבל במעשה באמת לא יהי' כן שיעשה השי"ת לפנים משוה"ד וכמו שא' בזוה"ק (ח"ג קי"ד ב') מגו רחימותא דילי' שרביטא בידי' תדיר לדברא ליה וכו' כאב שמניף השבט להפחיד הבן שיטיב דרכו. וע"ז אין אומרים ברכה על הפורעניות משא"כ במעשה עושה לפנים משוה"ד וכמו שנא' וחסיד בכל מעשיו. וזה בקללות שבתו"כ אבל קללות שבמש"ת אי' בזוה"ח (פרשה זו) כל הבטחות ונחמות דישראל בהני קללות כתיבי פוק וחזי מלכא דרחים לברי' וכו' כך קוב"ה אע"ג דלייט מלוי ברחימו אתחזון באתגליא לווטין ואינון טבוון סגיאין בגין דאלין קללות ברחימו הוי מה דלא הוי כן באינון קדמאין דכלהו הוי בדינא תקיף וכו'. והוא שאנו רואים שבפ' זו כתיב בכל קללה שם הוי"ה ואי' (בר"ר פ"ג) לעולם אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה וכו' ולחושך קרא אלהים לילה אין כתיב כאן אלא ולחושך קרא לילה. והרי דאין הקב"ה מזכיר אפילו שם אלהים שהוא שם של מדת הדין על הרעה כש"כ שם הוי"ה שהוא שם של רחמים. וכאן מזכיר בכל פסוק שם הוי"ה. אבל בודאי שהם באמת טובות ונחמות ובזוה"ח פי' על איזה פסוקים מתוכחות אלו שהם טובות ונחמות ולבסוף מסיק וכולא סתים כמא דכתיב למען תשכילו וגו' מאן דאית לי' לבא יסתכל וידע לאתבא למארי'. והיינו כמו שמפרש בזוה"ק והמשכילים יזהירו מאן דאיהו באורח שכל ולכן סיים הפרשה זו למען תשכילו את כל אשר תעשון. וזה הללו משה מפי עצמו אמרן היינו שהם מעין תושבע"פ של משה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס ואינם כלל פורעניות שכולם טובות ונחמות. וכמו שגילה משה רבינו במה שהזכיר שם הוי"ה של רחמים על כל דבר דהיינו כשיעשה השי"ת תדעו שהכל ברחמים כמו שנא' וחסיד בכל מעשיו שעושה השי"ת לפנים משוה"ד. ומשום זה לא שייך בזה טעם שאין אומרים ברכה על הפורעניות כיון שאין זה פורעניות כלל. ולפי האמור יתכן שהטעם שאמר הללו בלשון יחיד אמורות הוא תירוץ למ"ד שאין מפסיקין מדכתיב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו אל תעשו קוצים וכיון שנאמרו בלשון יחיד מותר להפסיק בהם וכמו שאמרנו. ולר"ל שאמר הטעם לפי שאין אומרים ברכה על הפורעניות ע"ז אמר התירוץ והללו משה מפי עצמו אמרן והם באים לתקן הרב כעס והם כולם טובות ונחמות וכמו"ש בזוה"ח ומותר לומר ברכה עליהן ולכן מותר להפסיק בהם. וכן הזכיר בפ' זו הי"א ארורים ולא נכתב בתורה הברכות אף שבהר גריזים פתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה וגו'. אך הברכות נאמרו אז לשעתם ולא הוצרכו לדורות רק הארורים נכתבו לדורות כמו"ש בזוה"ח עביד נהימו סגיא וקלין רברבין וכו' כדי שיתעוררו לדורות לתקן כל אחד בפרט הפגם הנוגע לו. וכשיתוקן הרב כעס יהיה הכל טובות ונחמות וכאמור:
30
ל״אואף שהללו בלשון יחיד אמורות מסיים הפ' האחרון והתמכרתם שם לאויבך וגו' ואין קונה בלשון רבים. והוא ע"פ שא' בזוה"ח פ' זו ונמכרתם לא כתיב אנא והתמכרתם בלבבכון תחשבון דאתון זבינין ולאו הכי דהא אין קונה כתיב ולית מאן דיכול לשלטאה עלייכו וכל דא לסוף יומיא ותלייא כלא בתיובתא וכו'. דזה קאי על לבסוף כשיתוקנו הכל ע"י תשובה ואז יהי' התיקון לכל הכלל ובזה בא התיקון אף לקללות שבתו"כ שאמורות בלשון רבים שהם ג"כ יהי' רק בדמיון שיחשבו שנאספו עליהם להאבידם ח"ו אבל באמת לית מאן דיכיל לשלטאה עלייכו. וקללות שבתו"כ הם כנגד בית ראשון כמו"ש בזוה"ח ואז עדיין לא הי' הזמן שיתוקן הכל בפרט כל נפש שלא הי' זמן הקץ ולכן נאמרו בלשון רבים לתקן בדרך כלל. משא"כ קללות שבמש"ת שהם כנגד בית שני גלות האחרון שהוא זמן ארוך כ"כ והוא כדי שיתוקן כל פרט נפש מישראל ולא ידח ממנו נדח ולזה נאמרו בלשון יחיד שאז כל נפש בפרט יתקן הנוגע לנפשו בעסק שלו וכמו שנאמרו הארורים כנגד כל השבטים שכל שבט יתקן התיקון המיוחד לשבטו. וזה שחתם בסוף בלשון רבים היינו שלבסוף יתוקן התיקון להכלל לכל הפגמים ויהי' הכל ברכות וישועות ונחמות:
31
ל״בכבר אמרנו לעיל שמה שא' (מגילה ל"א:) החילוק שקללות שבתו"כ בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן וקללות שבמשנה תורה בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן. ואמרנו שהוא ע"פ שא' בזוה"ח (פ' זו) שקללות שבתו"כ כנגד בית ראשון ואז כשנגאלו מגלות בבל לא הי' עוד הגאולה בשלימות ולא היו עוד כאיש אחד בלב אחד כמו שהיו במ"ת לכן נא' בלשון רבים. ושבמשנה תורה שהוא כנגד גלות האחרון שיהי' הגאולה בשלימות ויהי' כמו במתן תורה כאיש אחד בלב אחד נא' בלשון יחיד. וגם שבמש"ת משה מפי עצמו אמרן היינו שאמרם בשם ה' והזכיר בכל פסוק בלשון הוי"ה שבאמת אינם קללות רק ברכות ונחמות כמו שפי' בזוה"ח (פ' זו) על איזה פסוקים. (ונת' במאמרים הקודמים) וכן מצינו בהברכות שנאמרו מקודם נאמרו ג"כ בלשון זה משה מפי עצמו אמרן והזכיר ג"כ בכל מעשה שם הוי"ה. ונתנך ה' אלהיך וגו' וכן כולם ונזכר כאן ז' לשונות שיעשה ה' ונזכרים בשם הוי"ה. א') ונתנך ה' אלהיך וגו' ב') יתן ה' וגו' ג') יצו ה' אתך וגו' ד') יקימך ה' לו לעם קדוש וגו' ה') והותירך ה' לטובה וגו' ו') יפתח ה' את אוצרו הטוב וגו' ז') ונתנך ה' לראש וגו'. ובמאמר א' כתיב ונתנך לשון הווה ולא כתיב יתן ה' אותך לשון עתיד כמו שנא' בשאר הברכות. וכן במאמר ה' ג"כ בלשון הווה וכן במא' ז' נאמר בלשון הווה. ובכל מקום מספר ז' מרמז כנגד ז' המדות תחתונות והז' רועים הם מרכבה לז' מדות אלו כמו"ש בזוה"ק. וכן כאן הוזכר ז' ברכות בשם הוי"ה היינו שיתבררו ישראל בגלות אחרון זה בכל ז' ספירות הבנין והבירור יהי' מתתא לעילא שכן סדר התיקון. ופתח ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ והוא ע"ד שא' (ברכות ד'.) בדוד המע"ה ולא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים וכו' לא חסיד אני שכל מלכי מו"מ יושבים אגודות אגודות בכבודם וכו'. והיינו שאף שדהמע"ה הי' שפל בעיניו וקרא עצמו עני ואביון תולעת ולא איש וכדומה מ"מ קרי לנפשי' חסיד ג"כ שכנגד האו"ה עכ"פ חסיד אני שכל מלכי מו"מ ישנים וכו' ואני חצות לילה וכו' וכן שכל מלכי מו"מ יושבים וכו'. וכן כאן תחלת הבירור הוא שעכ"פ אפי' הפחות שבישראל כנגד או"ה הוא מעולה ומשובח. וזה ונתנך ה"א עליון על כל גויי הארץ ולכן כתיב בהווה ולא בלשון עתיד שהקב"ה מברר בזה תיכף את ישראל. ואחר זה כתיב תיכף ובאו עליך כל הברכות וגו' ונאמר כל לשונות ברוך אתה אף קודם שנזכר שם הוי"ה של רחמים. ואח"כ כתיב יתן ה' את אויביך הקמים עליך נגפים לפניך והוא כנגד מדת צדיק יסו"ע שיתבררו ישראל ועמך כולם צדיקים והוא כנגד יוסף הצדיק שעל ידו עיקר הניצוח באומות ע"י משיח בן יוסף כמו שנא' ובית יוסף להבה ובית עשו לקש. ובמד' (בר"ר פ' ע"ג) שאין עשו נופל אלא ביד בני' של רחל. וזה שנא' יתן ה' אויביך הקמים עליך נגפים לפניך. וזה הפי' בדרך אחד יצאו אליך שקטרוג האומות על ישראל העיקר בדרך אחד במדת צדיק שאומרים שגם ישראל אינם נקיים בזה וכמו שא' במד' בעמלק שהי' חותך מילותיהם של ישראל וכו' היינו שמקטרג שגם ישראל אינם נקיים בזה ח"ו ואיך נא' עליהם ועמך כולם צדיקים. ובשבעה דרכים ינוסו לפניך שבאמת ישראל מבררין א"ע בכל הז' מדות. וזה כתיב בלשון עתיד יתן ה' שלזה נצרך בירור ע"י פעולת ישראל ואתערותא דלתתא. ואח"כ כתיב יצו ה' אתך את הברכה באסמיך וגו' הוא כנגד מדת הוד שאהרן הכהן מרכבה למדה זו. וכתיב עליו כשמן הטוב וגו' זקן אהרן וגו' על הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה וגו' ותיבות כי שם קאי על ציון ועל אהרן שלו נמסרו הברכות וכנגדו נא' יצו ה' אתך את הברכה. וכתיב באסמיך ונדרש (תענית ח':) בדבר הסמוי מן העין והוא שעיקר הברכה הוא בד"ת שהתורה נקרא ברכה (כמו"ש ריש ס' הבהיר) וזה נמסר לאהרן כמו שנא' כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וזה הוא דבר הסמוי מן העין שהיצה"ר יוכל לפתות את האדם לשום חושך לאור ולומר לרע טוב וע"ז נא' כי ה' יהי' בכסלך בדברים שאתה כסיל בהם (כמו"ש פירש"י מירוש') ושמר רגלך מלכד וע"ז נא' בב"כ וישמרך. וזה יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. ואח"כ כתיב יקימך ה' לו לעם קדוש הוא כנגד מ' נצח שמשה רבינו מרכבה למדה זו ואמר כאשר נשבע לך היינו במתן תורה דכתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וזה הי' חלק משרע"ה שהוריד הד"ת לארץ ורצה שיהיו כל ישראל כן לעולם ממלכת כהנים וגוי קדוש. וכן דור המדבר היו באמת משתדלין באורייתא ולא היו להם שום עסק בעניני עוה"ז רק פנויים לד"ת. וזה שאומרים ישמח משה במתנת חלקו שהוא השבת חלקו של משה שרצה שיהיו ישראל תמיד כשבתות ויו"ט פנויין רק לתורה ועבודה ממלכת כהנים. וכתיב אח"ז וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' ונדרש (ברכות ו'.) אלו תפילין שבראש והעוסק בתורה הוא כמניח תפילין ופטור מן התפילין (כמו"ש תוס' ר"ה י"ז. בשם המכילתא) וכן נקרא התורה שם ה' כמו שנדרש (ברכות כ"א.) לברכת התורה לפני' מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל וגו':
32
ל״גואח"כ מתחיל הג' ברכות שהם כנגד ג' מדות שהאבות מרכבה להם וכתיב והותירך ה' לטובה בפרי בטנך וגו' כנגד מדת ת"ת שיעקב אבינו מרכבה למדה זו ויעקב אבינו זכה שיהי' מטתו שלימה שכל מי שהוא מזרע יעקב אף אם ח"ו יגדיל עונות אעפ"כ אע"פ שחטא ישראל הוא (סנהד' מ"ד.) וזה שנא' והותירך ה' לטובה בפרי בטנך וגו' ומשום זה כתיב והותירך לשון הווה ולא כתיב לשון עתיד ויותר ה' אותך שזה הוא כבר בהווה מטתו שלימה. ואח"כ כתיב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב הוא נגד מדת גבורה שיצחק אע"ה מרכבה לה ואי' (ברכות ל"ג:) אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים וכו' וזהו מדת יצחק פחד יצחק וכתיב אוצרו הטוב ואין טוב אלא תורה. והיינו שאחר דכתיב והי' אמונת עתך וגו' שנדרש (שבת ל"א.) על הששה סדרים כ' ואפ"ה יראת ה' היא אוצרו ובמדרש (שמו"ר פ' ל') אי' משל ע"ז א"ל חבירו יש לך אפותיקאות ליתן אותם בהם וכו' כך וכו' אם יש לך יראת חטא הכל שלך. וזה שנא' את אוצרו הטוב אוצר המחזיק ד"ת אפותיקאות ליתן אותם בהם. וכתיב לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך וגו' הוא ע"פ שא' (ב"ב כ"ה:) ושיעשיר יצפין ואמרנו שמי שרוצה לזכות לעושר ושלא יזיק לו העושר לדרך ה' יצפין יחזיק במדת היראה מדתו של יצחק. וכן מצינו הפלגת העושר ביצחק אע"ה כמו שא' (בר"ר פ' ס"ד) שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. ואח"כ כתיב ונתנך ה' לראש וגו' כנגד מדת חסד שאברהם אע"ה מרכבה למדה זו והברכה זו הוא שיהי' לראש ולמעלה וישארו כך לעולם. ולכן כתיב ג"כ בלשון הווה ונתנך ה' וגו' כמו שהתחיל ונתנך ה"א עליון וגו' אך שם הוא רק לפי שעה נגד או"ה וכאן אמר והיית רק למעלה וגו' שיהי' כן לעולם. ושבת אי' בזוה"ק (ח"ב ר"ד א') שבת ש' בת ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהון. וכן שבת דכו"ע בשבת נתנה תורה ואומרים קריבו שושבינין שהם משה ואהרן משה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא כידוע. ויוסף הצדיק אי' (זוה"ח תולדות) שמוסף של שבת נגדו היינו שתוספות קדושה משבת הוא בבחי' צדיק ודוד המע"ה מרכבה למדת מלכות ויום השבת הוא יום הז' מהשבוע שכנגד מ' מלכות. וקורין הפרשה בשבת שבשבת יכולים לזכות להתברר בכל הז' מדות וע"י שמירת שבת כהלכתו מיד נגאלין (ונת' כ"פ):
33
ל״דובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. רבינו זצ"ל מאיזביצא אמר פירוש והשיגוך שלא תשתנה שלפעמים יוכל האדם להשתנות ע"י ישועה גדולה ע"ז הבטיח משרע"ה והשיגוך שלא תשתנה. וכן י"ל להלן בההיפך כתיב ג"כ ובאו עליך כל וגו' והשיגוך והיינו שבודאי לא דיבר הכתוב בשכר ועונש המצות שזה אינו בעוה"ז רק היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (כמ"ש ע"ז ג'.) רק הברכות של עוה"ז היינו שיתן ה' כל הסייעתות שיוכל לעבוד ה' ביתר שאת. ואם ח"ו לא ישמעו אז יהי' ההיפך ג"כ לסייעתא שעי"ז יתנו לב לשוב ולהטיב דרכם. והנה בת"ב ביום החורבן תיכף עשו כל ישראל תשובה ועי"ז נולד תיכף משיח (כמו"ש מ"ר איכה ועוד). וכן תיכף החזירו הכרובים פניהם איש אל אחיו כמו בשעה שישראל עושין רצונו של מקום (כמ"ש ב"ב צ"ט.) ומטעם זה אי' (יומא נ"ד:) בשעה שנכנסו האויבים להיכל ראו כרובין מעורין זה בזה (ונת' בפ' דברים בישוב קושית ריטב"א). אך אח"כ כיון שנגזרה גזירה וירדו בגולה יכול להיות ח"ו שישלוט יצה"ר ויטמעו בין האומות ע"ז נא' ובאו עליך כל וגו' אבל והשיגוך שלא תשתנה משעת החורבן ויהי' כל זה סייעתות לעורר ישראל לתשובה ע"י הנהימו סגי שיזכו לתקן הכל בשלימות. והנה כאן בפ' זו נזכר י"ח פעמים שם הוי"ה על המעשים ישלח ה' וכדומה ופעם י"ח כתיב והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה שפי' בזוה"ח (פ' זו) שהוא הבטחה למיעבד ולאתבא נסין ואתוון דעביד קוב"ה במצרים כמד"א כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות וכו'. ודרש גז"ש באניות ממה שנא' באניות רנתם מה להלן רנה אף כאן רנה. ומה שנא' בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה נראה שמפרש הזוה"ח כמו שהובטחו ביציאת מצרים לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם כן אז בעת הגאולה יאבדו כל או"ה ולא תוסיפו לראותם עוד וזהו הבטחה מהגאולה והישועה. והשיבך ה' וגו' שישוב נדחנו ויקבצנו ויגאלנו. ונשאר י"ז לשונות שהוזכר שיעשה ה' והוא טו"ב במספר מפני שבאמת צפון בהם כל הטוב ונחמות שיעשה ה' לקץ הימים ואין טוב אלא צדיק כמו שנא' אמרו צדיק כי טוב (יומא ל"ח:) והיינו ע"פ מה שכתב האר"י הק' (בלק"ת פ' זו) שעיקר גלות האחרון הוא על תיקון פגם הברית מדת צדיק. ולכן בא י"ז לשונות שיעשה ה' ההיפך שע"י הנהימו סגי יזכו לתקן מדת צדיק יסוד שע"ז מרמז המספר טו"ב כנ"ל. ופתיחת הפרשת תוכחה בלשון והיה דאי' (בר"ר פ' מ"ב) והי' לשון שמחה ומה שנא' והיה כאשר נלכדה ירושלים עוד הוא שמחה שבו ביום נטלו ישראל אפוכי על כל עונותיהם. וכאן הוא ג"כ לשון שמחה שע"י הנהימו סגי יזכו לשוב בתשובה ולתקן הכל כמו שהי' קודם הקלקול. ואמר מקודם עשר לשונות מה שיעשה ה' מן הפ' ישלח ה' וגו' והוא כנגד עשר מדות והיינו שיתקנו כל מה שקלקלו בעשר מדות כמו שהיו העשר מכות של מצרים שהי' נגוף ורפוא ע"ד שנדרש בזוה"ק (ח"ב ל"ו א') נגוף למצרים ורפוא לישראל שבכל מכה נתבררו במדה א' ויצאו מקליפה א' שהם ג"כ עשר זלעו"ז ונכנסו בקדושה במדה שכנגדה. ואחר עשר הלשונות כתיב עוד הפעם ובאו עליך כל וגו' ורדפוך והשיגוך והיינו הבטחה שלא ישתנו ולא יתקלקלו ח"ו רק שיהי' סייעתות לטובה להשיבם בתשובה. ונשתנה כאן וכתיב ורדפוך מה שלא כתיב בראש הפרשה. שמתחלה יקבלו ההיפך באהבה אך אחר שיעברו העשר לשונות שהם כנגד העשר מדות ועדיין לא יהי' גמר התיקון היינו שעוד יהי' משוקעים אז נא' ורדפוך שיהי' נרדפים מהם שלא ירצו לקבלם באהבה כ"כ ומ"מ בא ההבטחה והשיגוך שלא תשתנה ע"י ההיפך שהם מעבירין האדם על דעתו ועל דעת קונו (עירובין מ"א:) שעכ"ז לסוף יחזרו עי"ז בתשובה:
34
ל״הואח"כ נאמר עוד ז' לשונות מן אשר ישלחנו ה' בך וגו' שהוזכר עליהם שיעשה ה' והוא לתקן מה שקלקלו בז' מדות הבנין. וכתיב והי' כאשר שש ה' וגו' כן ישיש ה' עליכם וגו' ולהשמיד וגו' כתיב ג"כ והיה לשון שמחה שבגזירת המן שהיה להשמיד וגו' אז ישיש ה' שזה לא יוכל להיות לעולם שהרי נשבע ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם. וכמו"ש בזוה"ח על הפ' גם כל חלי וכל מכה וגו' ושם מפרש יעלם ה' יכבוש לון ויכסה לון דלא יפקון לבר וכו' עד השמדך מה דלא יהי' לעלם ולעלמי עלמיא. אבל בפרשה הוזכר כ"פ לשון עד האבידו עד השמידו ושם נוכל לפרש עד ולא עד בכלל אך בפסוק כן ישיש ה' להאביד ולהשמיד ולא כתיב עד כמו שהי' גזירת המן זה הוא השמחה כיון שגזירה כזו לא יוכל להיות ובודאי נגזר להיות ונהפוך הוא שיהי' לישועה. ואחר הז' לשונות שנא' שיעשה ה' כתיב והשיבך ה' באניות שזה נדרש בזוה"ח על הישועה והגאולה לבסוף שישבנו השי"ת וכאמור. ושבת כולל כל הז' מדות (כמו שנת' במא' הקודם) ואי' ברע"מ (ח"ג רנ"ז א') שבת מסט' דתלת דרגין עלאין דאינון ש ג' כתרין כח"ב ואיהי בת רביעאה לון. וכולל השבת כל העשר מדות ולכן קורין פ' זו בשבת שע"י שמירת שבת כהלכתה מיד נגאלין. וכבר אמרנו דאף שבגמ' (שבת קי"ח:) אי' אלמלי שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין המכוון ג"כ שע"י הב שבתות זוכין ע"י שבת ראשון להיות השבת הב' משומר כהלכתו וע"י שמירת שבת אחד מיד נגאלין כמו דאי' בכמה מקומות (ונת' כ"פ):
35
ל״וומסיים הפרשה והתמכרתם שם וגו' ואין קונה וא' בזוה"ח ונמכרתם לא כתיב אלא והתמכרתם בלבבכון תחשבון דאתון זבינין ולאו הכי דהא אין קונה כתיב וכו'. ולפי האמור למעלה דפ' והשיבך ה' מצרים וגו' קאי על הגאולה שישוב ה' נדחי ישראל וכימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות וכמ"ש בזוה"ח מגז"ש כתיב הכא באניות וכתיב התם באניות רנתם מה להלן רנה אף כאן רנה כמו שנת' לעיל. ואיך שייך למכתב אח"כ והתמכרתם וגו' דיחשבון דאתון זבינין הא מיירי אחר הגאולה. אך הענין עפמ"ש בפי' הגמ' (שבת קנ"ו.) אין מזל לישראל שמדת אי"ן שהוא עתיקא סתימאה דכל סתימין דאיקרי אין (זח"ב ס"ד ב') זהו מזל לישראל וכן אמר הכתוב כאן שאחר הגאולה שיהי' והשיבך ה' וגו' אז תראו והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות דהיינו דאף בזמן שנמכרו בגלות לעבדים ולשפחות ולא הי' ביכלתם לשמור התורה וחשבו אז שנמכרו לאו"ה ונשתקעו ח"ו הי' רק בדמיון שחשבו שנמכרו לאו"ה אבל באמת אינו כן דהא ואין קונה כתיב היינו דמדת אי"ן שהוא בחי' עתיקא הי' הקונה והוא ע"פ דאי' במד' (בר"ר פ"ב) שנדרש תוהו ובהו וחשך ע"פ תהום על ד' מלכיות והיינו שבמאמר בראשית שהוא כנגד מ' עתיקא כבר עלו הד' מלכיות במחשבה לפניו כדי שיהי' מכל זה טוב מאוד כדאי' בזוה"ק (ח"ב קפ"ד א') דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ולית טבא אלא ההוא דנפיק מגו בישא. וכמו שאמר רבינו הק' זצ"ל ששמע מהרבי ר' בונם זצ"ל שאמר דאף שהמוחות מהדורות מתמעטין בכל פעם יותר אבל הנקודה שבלב נזדכך והולך בכל פעם יותר. ואח"כ שמעתי מרבינו הקדוש שראה הדבר מפורש בכמה מקומות (ונת' במ"א) והיינו שבדור יתום הזה כשיש בלב איזה הארה אמיתית אפי' מעט חשוב לפני השי"ת יותר מאור גדול בדורות ראשונים שלפי קטנות המוחין של הדור יתום נחשב הרבה כמו שנת' במ"א בפי' הפ' כי רבים בני שוממה מבני בעולה. וכן הנמכרים לעבדים ולשפחות מה שנזכרים מהשי"ת אפי' מעט חשיב אצל השי"ת יותר ממדריגות גבוהות של אחרים. וזה הוא הנהורא דנפיק מגו חשוכא. וזה הי' המכוון שנרמז הד' מלכיות במאמר עתיקא שנקרא אי"ן. וזה הפירוש ואין קונה שבאמת מדת אי"ן הי' הקונה כאמור:
36
ל״זשבת זה הוא הכנה לר"ה כמו שא' בגמ' (מגילה ל"א:) כדי שתכלה שנה וקללותי' והשבת שאח"כ כבר תחל שנה וברכותי' (כמו שנת' לעיל). ולכן מפטירין בשבת זה קומי אורי כי בא אורך והוא ע"פ שא' (ויק"ר פ' כ"א) אורי בר"ה ובתיקונים (תי' ל"ו) ויהי אור דא ר"ה שבר"ה הוא הווי' להאור. והנה ענין הז' הפטורת דנחמתא הראשונה נחמו נחמו ואח"כ ותאמר ציון עזבני ואח"כ עני' סוערה ששניהם הם צעקות מלבות ישראל ואח"כ אנכי אנכי הוא מנחמכם. וג' הפטורות האחרונות הם נחמות בהווה רני עקרה קומי אורי שוש אשיש בה'. וכבר אמרנו דז' הפטורת דנחמתא הם כנגד ז' מדות הבנין והסדר הוא מעילא לתתא שמקודם מברר השי"ת את ישראל בג' שבתות דפורענותא בהג' ראשונות. ואח"כ בז' דנחמתא מברר השי"ת את ישראל בז' מדות התחתונות שז' הרועים מרכבה להן. ואמר בראשונה נחמו וגו' כי נרצה עונה והוא ע"ד שא' (שבת פ"ט:) אם יהי' חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו היינו שזדונות נעשות כזכיות שתיכף במאמר בראשית עלה במחשבה להיות נהורא דוקא נפיק מגו חשוכא והוא כנגד אאע"ה שזכה למדת זקן ואברהם זקן ונתבשר לך טל ילדותך וא' (בר"ר פ' ל"ט) מה הטל הזה פורח אף עונותיך פורחין. ואח"כ ותאמר ציון עזבני ה' כנגד יצחק אע"ה. ואח"כ הפטורת עני' סוערה ונדרש בפסיקתא עני' מד"ת והוא כנגד יעקב אע"ה שאמר מאין יבא עזרי (בר"ר ר"פ ויצא). ואח"כ אנכי אנכי הוא מנחמכם הוא הנחמה בד"ת שהתחלת עשרת הדברות הוא אנכי ה' אלהיך והוא כנגד משרבע"ה שהוא הוריד התורה מן השמים וכל הנחמות אלו הם מצד השי"ת. ואח"כ מתחיל ההפטורה שהוא כנגד אהרן הכהן שהוא שושבינא דמטרוניתא כידוע שהוא מכניס ד"ת ללב ישראל כמו שנא' ומקרבן לתורה. כנגד זה אומר רני עקרה בהווה שעיקר התפשטות הד"ת הי' בגלות בבל והוא כנגד מדת הוד שאהרן הכהן מרכבה לה. ובאלף החמישי שהוא כנגד מדת הוד הי' עיקר השעבוד ועול גליות שהאלף זה עבר כולו בחורבן. וע"ז אמר כל היום דוה שהו"ד נהפך לדו"ה כמ"ש בזוה"ק (ח"א קי"ז א' ועוד) ומ"מ דייקא באלף זה היו רוב האמוראים וחתימת תלמוד בבלי שהוא עיקר תושבע"פ ורוב גדולי הראשונים וזה רני עקרה בהווה. ואח"כ שוש אשיש בה' כנגד מדת מלכות שהוא כשזוכין לישר הלב וישרים לשמחה (כמ"ש ס"פ דתענית) והוא כנגד אורו של משיח שהוא יהי' היחיד ששב שמוחלין לכל העולם כולו והיינו ע"י שיכניס הרהור תשובה לכל ישראל ואלו הג' נחמות הם מצד ישראל והם בהווה:
37
ל״חוכן יש לומר סדרם של הז' הפטורת אלו מתתא לעילא ג"כ שאחר שמתבררין ישראל בג' ראשונות שכנגדן ג' דפורענותא מתבררין ישראל מצדם בז' המדות מתתא לעילא. ומתחיל בראשונה נחמו נחמו וגו' דברו על לב ירושלים שהוא מרמז על מדת מלכות ואמר כי נרצה עונה היינו שהשי"ת מבטיח שאח"כ יהי' כזכיות כמו שא' אם יהי' חטאיכם כשנים הללו וכו' והוא דכ"ע איהו כתר מלכות. ואח"כ ותאמר ציון מרמז כנגד מדת יסוד שעיקר הגליות איתא מהאר"י הק' זצ"ל שהוא לתקן פגם הברית וציו"ן בגימ' יוס"ף. וזה ותאמר ציון עזבני ה' שרואים שעבר זמן רב ועוד לא נתקן לגמרי ע"ז מסיים ההפטורה כי נחם ה' ציו"ן שהוא מדת צדיק יסוד עולם שיוסף מרכבה לה. ואח"כ הפטורת עניה סוערה לא נוחמה מרמז כנגד אהרן הכהן שעסקו עיקר עבודה ובגלות אין מבקש ולא מזבח ואין לנו עבודת הקרבנות. ואח"כ אנכי אנכי הוא מנחמכם. כנגד משה רבינו שהוריד הלוחות שפתח בהן אנכי ה' אלהיך כאמור. ואח"כ מתחיל הג' הפטורות האחרונות כנגד ג' האבות ומתחיל רני עקרה כנגד יעקב אע"ה שמטתו שלימה היינו שכל שהוא רק מזרעו לא יוכל לעקור שם ישראל ממנו ואע"פ שחטא ישראל הוא (סנהד' מ"ד.) וזה שאמר רני עקרה לא ילדה ובגמ' (ברכות י.) עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם כותייכו שעכ"פ אין בישראל כמו באו"ה (ונת' במ"א) ואח"כ קומי אורי כי בא אורך הוא כנגד יצחק אע"ה שהוא מרכבה למדת גבורה פחד יצחק. ואי' בתיקונים (ריש תי' מ"א) תמן תשרי ודא דרועא תנינא יום תנינא וכו' אשתאר ר' ראש השנה ואי' במ"ר אורי בר"ה. ואח"כ הפטורת שוש אשיש כנגד אברהם אע"ה שהוא עיקר תכלית בריאת העולם כמו שנא' עולם חסד יבנה וכתיב בהבראם ואי' במ"ר ובזוה"ק בהברא"ם באברה"ם בזכותו של אברהם. ושבת כולל כל הז' מדות (כמו שנת' במאמרים הקודמים) לכן מפטירין בשבתות הז' דנחמתא שע"י שמירת שבת מיד נגאלין:
38