פרי צדיק, כי תבוא י״דPeri Tzadik, Ki Tavo 14
א׳עוד שם בגמ' אמר אביי לא שנו אלא בקללות שבתו"כ אבל שבמשנה תורה פוסק מ"ט הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן. ולכאורה קשה דהא אמר מקודם טעם דאין מפסיקין דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס וגו' וכי בתוכחתו של משה רבינו מותר למאוס ולקוץ הלא כמו שתוכחות של תו"כ הי' כאב את בן ירצה ואוהבו שחרו מוסר גם תוכחות משה רבינו ע"ה הי' רק מאהבה שבכל מקום נקרא אוהב ישראל. גם וכי משה רבינו אמר אף תיבה אחת מעצמו הלא הכל מהשי"ת. כמו"ש בזוה"ק (ח"ג ז' ע"א) דלא אשתכח מלה באורייתא מפומא דמשה בלחודוי ודא הוא דאוקמוה קללות שבמש"ת משה מפי עצמו אמרן מעצמו לא תנינן אלא מפי עצמו וכו' ואמר שם סוד על מדרגת פי עצמו. וכ"כ בזוה"ק (ח"ג רס"ה א') וכי ס"ד דאפי' את זעירא באורייתא משה אמר לי' מגרמיה והא אתערנא ושפיר הוא מעצמו לא תנינן וכו' וכמו שכתב שם. ומה זה טעם שמשה מפי עצמו אמרן שיהא מותר להפסיק בהן. אך נראה דעיקר הטעם מפני שנאמרו בלשון יחיד רק למה נאמרו בלשון יחיד ע"ז אמר מפני שמשה מפי עצמו אמרן. והוא שהשי"ת אמר התוכחות שהם כדי שיתעוררו לתקן הפגם שלא יבואו עליהן השבט והקללות (כמו שנת' במא' הקודם). ואצל השי"ת כולן נסקרין בסקירה אחת (כמו שא' ר"ה י"ח.) ומש"ה התוכחות שבתו"כ שאמר השי"ת בלשון רבים אמורות שלכולם נאמר תיקון כל אחד ולכן אין להפסיק בהן כמו שאמר דאמר קרא מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו וברש"י בשם מס' סופרים ואל תקוץ אל תעשה התוכחה קוצין קוצים. משא"כ קללות שבמש"ת דמשנה תורה הוא ספר השביעי מז' ספרי תורות שנדרש (שבת קט"ז.) חצבה עמודי' שבעה אלו ז' ס"ת ובגמ' (סנהד' ל"ח.) נדרש חצבה עמודי' שבעה אלו שבעה ימי בראשית שהם כנגד ז' מ' תחתונות כמבואר בזוה"ק דכתיב כי ששת ימים עשה ה' ולא כתיב בששת כידוע. וספר דברים שהוא ספר הז' הוא כנגד מדת מלכות ומלכות פה תושבע"פ קרינן לה. וכן אי' בזוה"ק (ח"ג רס"א א') האי דאיקרי משנה תורה משה מפי עצמו אמרן וכו' תושב"כ ותושבע"פ והוא איקרי תורה ומשנה תורה וכו'. והיינו דמשנה תורה היא בחי' תושבע"פ של משה רבינו ומשום זה נכתבו בס' זה דברות שניות שבאו אחר הקלקול והי' נכלל בהם תושבע"פ הרב חכמה שבא לתקן הרב כעס (כמו"ש שמו"ר פ' מ"ו). וזה הפי' משה מפי עצמו אמרן שהשי"ת ציוה לו לכרות ברית והוא אמר במדרגת פי עצמו. וזה שא' בתוס' משה מעצמו אמרם וברוה"ק. ולכך אמרם בלשון יחיד היינו שיש תיקונים בזה לכל יחיד בפ"ע ואין שייכות זה לזה ולכן מותר להפסיק בהם שכל פסוק הוא מיוחד לאחר ואינו מחובר לחבירו. וכמו שבאו בפ' זו י"א ארורים לבד אשר לא יקום והם כנגד י"א שבטים כמו שפירש"י מר"מ הדרשן. ואף שכולם נאמרו לכל ישראל אך כל שבט יש לו עסק אחר ביחוד לברר ויש הפסק פרשיות בין הארורים. כן התוכחות נאמרו ג"כ בלשון יחיד שכל אחד יש לו עסק ביחוד להתברר בו ולכן נאמרו גם הברכות בלשון יחיד שלכל אחד בפרט נתן השי"ת הסייעתות שלא יהי' לו מניעה מעניני עוה"ז ללכת בדרכי ה'. ומשום זה מותר להפסיק בקללות שבמש"ת ואין בזה משום ולא יקוץ כנ"ל מפני שהם כל פסוק מיוחד בפ"ע:
1
ב׳אך לר"ל דאמר טעם דאין מפסיקין לפי שאין אומרים ברכה על הפורעניות צריך להבין למה בקללות שבמש"ת פוסק ומה טעם הוא והללו בלשון יחיד אמורות ומשה וכו'. אך כבר עמדנו על מה שא' לפי שאין אומרים ברכה וכו' ובתוס' הובא ממס' סופרים אינו בדין שיהי' בני מתקללין ואני מתברך והא מצינו (ברכות נ"ד.) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה ואמרו (שם ס':) לקבילונהו בשמחה ויליף לה מהרבה פסוקים ולמה אמר כאן שאין אומרים ברכה על הפורעניות. אך הענין ע"פ מה שא' בגמ' (ר"ה י"ז.) ר"ה רמי כתיב צדיק ה' בכל דרכיו וכתיב וחסיד בכל מעשיו בתחלה צדיק ולבסוף חסיד. והיינו דהתורה כולה הם דרכיו של הקב"ה ובכל דרכיו הוא צדיק שהולך בדין ובמשפט וכמו שא' (ע"ז ד':) תורה דכתיב בה אמת וכו' אין הקב"ה עושה לפנים משוה"ד דין דלא כתיב בי' אמת הקב"ה עושה לפנים משוה"ד. אבל כשבא לכלל מעשה אז השי"ת עושה לפנים משוה"ד וזה הפי' וחסיד בכל מעשיו. ולכן על מעשה השי"ת צריך לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה כיון דהמעשה הוא לפנים משוה"ד וכל דעביד רחמנא לטב עביד ומיבעי לקבילונהו בשמחה. משא"כ בפ' תוכחות שהם דרכיו של הקב"ה דרך התורה ובהם אינו עושה לפנים משוה"ד רק כשיבא לידי מעשה אז יעשה השי"ת לפנים משוה"ד ולא יהי' כן לכן שפיר אמרו אינו בדין שיהי' בניי מתקללין ואני מתברך וזה שא' רז"ל לפי שאין אומרים ברכה על הפורעניות. אבל במעשה באמת לא יהי' כן שיעשה השי"ת לפנים משוה"ד וכמו שא' בזוה"ק (ח"ג קי"ד ב') מגו רחימותא דילי' שרביטא בידי' תדיר לדברא ליה וכו' כאב שמניף השבט להפחיד הבן שיטיב דרכו. וע"ז אין אומרים ברכה על הפורעניות משא"כ במעשה עושה לפנים משוה"ד וכמו שנא' וחסיד בכל מעשיו. וזה בקללות שבתו"כ אבל קללות שבמש"ת אי' בזוה"ח (פרשה זו) כל הבטחות ונחמות דישראל בהני קללות כתיבי פוק וחזי מלכא דרחים לברי' וכו' כך קוב"ה אע"ג דלייט מלוי ברחימו אתחזון באתגליא לווטין ואינון טבוון סגיאין בגין דאלין קללות ברחימו הוי מה דלא הוי כן באינון קדמאין דכלהו הוי בדינא תקיף וכו'. והוא שאנו רואים שבפ' זו כתיב בכל קללה שם הוי"ה ואי' (בר"ר פ"ג) לעולם אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה וכו' ולחושך קרא אלהים לילה אין כתיב כאן אלא ולחושך קרא לילה. והרי דאין הקב"ה מזכיר אפילו שם אלהים שהוא שם של מדת הדין על הרעה כש"כ שם הוי"ה שהוא שם של רחמים. וכאן מזכיר בכל פסוק שם הוי"ה. אבל בודאי שהם באמת טובות ונחמות ובזוה"ח פי' על איזה פסוקים מתוכחות אלו שהם טובות ונחמות ולבסוף מסיק וכולא סתים כמא דכתיב למען תשכילו וגו' מאן דאית לי' לבא יסתכל וידע לאתבא למארי'. והיינו כמו שמפרש בזוה"ק והמשכילים יזהירו מאן דאיהו באורח שכל ולכן סיים הפרשה זו למען תשכילו את כל אשר תעשון. וזה הללו משה מפי עצמו אמרן היינו שהם מעין תושבע"פ של משה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס ואינם כלל פורעניות שכולם טובות ונחמות. וכמו שגילה משה רבינו במה שהזכיר שם הוי"ה של רחמים על כל דבר דהיינו כשיעשה השי"ת תדעו שהכל ברחמים כמו שנא' וחסיד בכל מעשיו שעושה השי"ת לפנים משוה"ד. ומשום זה לא שייך בזה טעם שאין אומרים ברכה על הפורעניות כיון שאין זה פורעניות כלל. ולפי האמור יתכן שהטעם שאמר הללו בלשון יחיד אמורות הוא תירוץ למ"ד שאין מפסיקין מדכתיב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו אל תעשו קוצים וכיון שנאמרו בלשון יחיד מותר להפסיק בהם וכמו שאמרנו. ולר"ל שאמר הטעם לפי שאין אומרים ברכה על הפורעניות ע"ז אמר התירוץ והללו משה מפי עצמו אמרן והם באים לתקן הרב כעס והם כולם טובות ונחמות וכמו"ש בזוה"ח ומותר לומר ברכה עליהן ולכן מותר להפסיק בהם. וכן הזכיר בפ' זו הי"א ארורים ולא נכתב בתורה הברכות אף שבהר גריזים פתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה וגו'. אך הברכות נאמרו אז לשעתם ולא הוצרכו לדורות רק הארורים נכתבו לדורות כמו"ש בזוה"ח עביד נהימו סגיא וקלין רברבין וכו' כדי שיתעוררו לדורות לתקן כל אחד בפרט הפגם הנוגע לו. וכשיתוקן הרב כעס יהיה הכל טובות ונחמות וכאמור:
2
ג׳ואף שהללו בלשון יחיד אמורות מסיים הפ' האחרון והתמכרתם שם לאויבך וגו' ואין קונה בלשון רבים. והוא ע"פ שא' בזוה"ח פ' זו ונמכרתם לא כתיב אנא והתמכרתם בלבבכון תחשבון דאתון זבינין ולאו הכי דהא אין קונה כתיב ולית מאן דיכול לשלטאה עלייכו וכל דא לסוף יומיא ותלייא כלא בתיובתא וכו'. דזה קאי על לבסוף כשיתוקנו הכל ע"י תשובה ואז יהי' התיקון לכל הכלל ובזה בא התיקון אף לקללות שבתו"כ שאמורות בלשון רבים שהם ג"כ יהי' רק בדמיון שיחשבו שנאספו עליהם להאבידם ח"ו אבל באמת לית מאן דיכיל לשלטאה עלייכו. וקללות שבתו"כ הם כנגד בית ראשון כמו"ש בזוה"ח ואז עדיין לא הי' הזמן שיתוקן הכל בפרט כל נפש שלא הי' זמן הקץ ולכן נאמרו בלשון רבים לתקן בדרך כלל. משא"כ קללות שבמש"ת שהם כנגד בית שני גלות האחרון שהוא זמן ארוך כ"כ והוא כדי שיתוקן כל פרט נפש מישראל ולא ידח ממנו נדח ולזה נאמרו בלשון יחיד שאז כל נפש בפרט יתקן הנוגע לנפשו בעסק שלו וכמו שנאמרו הארורים כנגד כל השבטים שכל שבט יתקן התיקון המיוחד לשבטו. וזה שחתם בסוף בלשון רבים היינו שלבסוף יתוקן התיקון להכלל לכל הפגמים ויהי' הכל ברכות וישועות ונחמות:
3