פרי צדיק, קרח י׳Peri Tzadik, Korach 10
א׳צווחין אף עקתין בטלין ושביתין. יש לומר בזה על פי דאיתא בזוהר הקדוש עה"פ ביום הניח ה' אלהיך לך מעצבך ומרגזך וגו' שהוא מרמז על יום השבת ועצבך הוא על העבר מה שאירע קלקול במעשים ואין ביכולת לתקן. ורגזך הוא הפחד על העתיד שלא יכשילהו עוד היצר הרע מכאן ולהבא כענין לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע והיינו שלא יכשילו ועל ידי קדושת יום השבת נכנס הנייחא בלבתיהן על העבר שהכל נתקן בשמירת שבת כראוי שאפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו. והן על העתיד כי נכון לבו בטוח שיהיה נשמר מעתה מכל רע כמו שנאמר ושומר ידו מעשות כל רע. ועל זה יש לכוון החרוז הזה צווחין אף עקתין כי צווחין הוא הצעקה בלב והעצב על העבר. ואף עקתין הוא הצער ומצוק על הפחד מהעתיד. ואיתא על זה בהפי' מרבי ישראל סריק ז"ל שצווחין מרמז על קליפת עשו ועקתין על קליפת ישמעאל. ויש לומר בזה לפי דברינו כי ענין הצעקה על העבר מרמז בפ' הקול קול יעקב שהקול צעקה של יעקב הוא ממה שעשו לו הידים ידי עשו כדאיתא בגמרא. והיינו כי קליפת עשו הוא ענין כעס וקנאה והוא תכלית הריחוק מהקדושה בנפשות ישראל כידוע ממצורע שהוא משולח גם ממחנה ישראל מפני שבא מפגם הכעס והקנאה וזה אין לו שום מקום בקדושת ישראל וממילא כאשר מרגיש האדם בנפשו שיש לו איזה נגיעה בזה גדלה הצעקה בלבו כענין צעקו וה' שמע וזה צווחין. ואף עקתין הוא קליפת ישמעאל כי עקא הוא לשון מיצר וכמו דאיתא במדרש שכל האומות נק' בשם מצרים שהם מצירים לישראל כי ענין מצרים הוא שרש קליפת התאוה שלכן נק' ערות הארץ ואשר בשר חמורים בשרם השטוף בתאוה והוא קליפת ישמעאל והוא המיצר והמימר לכל נפש ישראל כאשר ידע בנפשו שאין ביכלתו להיות נשמר בזה בתכלית מהרגשת הנאת עצמו כי אפילו חסיד שבחסידים וכו' (כמו"ש ויקרא רבה ר"פ תזריע). ובאמת הוא שקליפה זו יש לה מקום בקדושה לכן אינו משולח ממחנה ישראל ונקרא לבן שעתיד להתלבן (כמו"ש מה"נ תולדות) שיהיה מזה חמידו דאורייתא כמו"ש אם פגע בך מנוול זה היינו היצר הרע שלך תאוה משכהו לבית המדרש לחשק התורה. ועל שני הענינים הנ"ל בהגיע יום השבת המה בטלין ומבוטלין ועוד המה שביתין היינו שנולד עוד מסיבתם נייחא להנפש. ברם אנפין חדתין היינו שבא טהרה להגוף על ידי התחדשות מאור פנים של האדם מה שעל ההיפך נאמר משנה פניו ותשלחהו. ורוחין עם נפשין ולא נזכר כאן בחינת הנשמה מפני שמדבר כאן על תיקון של שני הענינים שהמה נגד רוח ונפש. כי משכן הנפש הוא בכבד וכבד הוא כעס כמו"ש (ברכות ס"א:) כבד כועס והוא דרגא דעשו כדאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג רל"ד א') ומשכן הרוח הוא בלב והשאור שבעיסה הוא מלב כסיל לשמאלו והוא קליפת התאוה מישמעאל שעל זה אמרו רבותינו ז"ל גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצוניך אלא שהשאור שבעיסה מעכב והיינו השאור שמיעוטו יפה לחמידו דאורייתא וכמו שנאמר שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך וגו':
1