פרי צדיק, קונטרס עמלה של תורה ב׳Peri Tzadik, Kuntres Amalah shel Torah 2
א׳ענין מצות הדיבור דיציאת מצרים. כי אמרו בסנהדרין (צט רע"ב) אדם לעמל יולד א"י אם לעמל מלאכה או לעמל פה כשאומר כי אכוף עליו פי' הוי אומר לעמל פה ועדיין איני יודע עם לעמל תורה או לעמל שיחה כשה"א לא ימיש סה"ח הזה מיך הוי אומר לעמל תורה. ואין מובן איך ס"ד שיהיה תכלית בריאת האדם לעמל מלאכה. וגם שהוא צורך לישוב בנ"י ואיתא (ברכות לה ב) הנהג בהן מנהג ד"א וע"ש ובאבות כל תורה שאין עמה מלאכה כו' מ"מ לא ע"ז היא עיקר לידת האדם כלל וכ"ש מה שאמרו לעמל שיחה דאין לו מובל כלל מה צורך ותועלת יש בריבוי שיחה בטלה שיהיה ס"ד דלכך נולד (וכמדומה דבמק"א כתבתי (קדושת שבת מ"א) דהך שיחה ר"ל תפלה (בברכות כו ב) אין שיחה כו' ולפי דר"י אמר (שם כא א) ולואי שיתפלל אדם כה"י כולו ס"ד דזה כל האדם. אמר דהעיקר עמל תורה וכמ"ש (שבת יא א) ת"ח שתורתן אומנתן כרשב"י וחביריו פטורים מתפלה ובסוף ר"ה דר"י מהדר תלמודי' כל שלשים יום ומצלי רק מל"י לל"י) אבל האדם נברא בצלם אלקים ונאמר אני אמרתי אלקים אתם וגו' אלו הי' חירות ממה"מ על ידי קבלת התורה לתקן חטא אדם הראשון ולעתיד א' עתידין צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה (ב"ב ע"ה:) כי האדם נוצר בדוגמא העליונה דע"כ אמרו (פר"א פ' י"א) דבקשו כל הבריות להשתחוות לאדם הראשון כו' כי הוא המקיים כהע"כ במעשיו כמ"ש על ג"ד העולם עומד והעולם קיים וכולם מעשה אדם. וא' (בכתובות ה סע"א) גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ כו' והוא מ"ש ריב"ח בב"ר דמעשה בו"ד חשובים ממעשה שמים והראה לו גלוסקאות וחיטין כי כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריך תיקון והאדם הוא המתקן על ידי מעשיו. ונאמר באדם הראשון ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה ואז"ל (זח"א כז.) במ"ע ול"ת וזהו העמל שיולד לו האדם כי במ"ע הוא נותן כח התפשטות לטוב ובמל"ת * שלא יתפשט אל ההיפוך. וכלפי מעלה אמרו לא בעמל ויגיעה ברא א"ע אלא בדבר ד' וכבר שמים נעשו אבל האדם מצד שהוא בגוף צריך עמל לבטוח כח הגוף שהיא מעפר שטבעו כבדות ועצלות ועז"א אם לעמל מלאכה היינו במעשה המצות בפ"ע דעז"א ששת ימים תעשה מלאכתך וגו' ונאמר ששת ימים תעשה מלאכה הכונה גם כן על מלאכת מעשה המצות בפועל ובשביעי שני שבת מכל מלאכתו גם האדם מצותו בשבילה אף ממעשה המצות ובשבת (קיט א) ר"ז מהדר אזוזי זוזי דרבנן כו לא תחלוני' משמע דגם הדיבור בתורה בפה שהוא עמל נחשב לשלימותם לחילול ואף שאמרו לא תנו שוי"ט לישראל אלא לעסוק בתורה (ירו' שבת פט"ו) היינו בלב דודאי אין לך עונג באמת יותר מעסק מבד"ת כמ"ש הנחמדים מזהב וגו' ומתוקים מדבש וגו' אבל * דרבנן דעסקו בדיבור פה זה נחשב לעמל ומלאכה וכמ"ש (בשבת קיט ב') שהדבור כמעשה שנאמר בדבר ד' וגו' ואז" דהקב"ה הכתיב ע"ע שבת וינפש כאלו היה בעמל ויגיעה, כי מה שהיה צריך לי' מאמרות נחשב כעמל, והאדם מצד הגוף צריך עמל יותר כנ"ל וגם קודם החטא נאמר לעבדה לשון עבודת עבד ואחר החטא נאמר בזעת אפך וגו' ואין כונת הכתוב מאכילה הגשמית לבד, ואם על שה"ש אמרו בשה"ש רבה דכל אכילה ושתיה שנאמר שם ר"ל בד"ת כ"ש בתורה דתאכל לחם הוא כמ"ש לחמו בלחמי וא"א אחר חטא אדם הראשון לאכול מלחמה של תורה בלא עמל גדול וזיעת אפים. וכמ"ש (סוף ברכות סג ב') מיץ אפים וגו' במי אתה מוצא חמאה של תורה מי שמקיא כו' וא' (ברכות יז א') תכלית חכמה תשובה ומע"ט כו' ללומדיהם (כ"ה גי' ס"י ובע"י) ל"א אלא לעושיהם משמע מזה דהעיקר הוא המעשה אבל באמת זהו התכלית והסוף ותחילת דיני, וכן שכרו של אדם על דברי תורה כמ"ש (בקידושין מ סע"ב ושם) דנענו כולם ואמרו לימוד גדול שמביא לידי מעשה וכ"ה לשון הכתוב כי קרוב וגו' בפיך ובלבבך לעשותו ועיקר הכל הלב כמ"ש למה זה מחיר וגו' ולב אין ובסנהדרין (קו ב') הקב"ה (ס"א רחמנא) ליבא בעי ונא' מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים אבל שם יצר הרע יושב בין ב' מפתחי הלב כמ"ש (ברכות ס"א סע"א) ואין לו תקנה אלא על ידי ד"ת כמ"ש (קידושין ל ע"ב) בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין וא' שם משכהו לבית המדרש אם כו' והמאור שבה מחזיר למוטב וע"כ תחלת הכל בפיך ואף על פי שעדיין לבו בל עמו אם לומד ע"ד כן להכניס ללב שהתורה יורה אותו מה לעשות הוא פועל להיות כן בלב, וכמו ששמעתי ע"פ שפתי צדיק ידעון רצון שהשפתים מלמדים ומודיעים הרצון ללב והיינו אף שמתחלה הוא רק בשפתים מהשפה ולחוץ אבל כשהם שפתי צדיק דהיינו שמדבר בשפתיו ע"ד כן כי רוצה וחפץ שיהיה גם בלב ולא משפה ולחוץ הוא פועל להיות אחר כך בלבבך וסוף הכל לעשותו. ל"א בזה לנוכח במעשים כמו בפיך ובלבבך דר"ל בהשתדלותו. והמעשה נמשך אחר כך ממילא. ועד"ש בירושלמי פה"ק (ברכות פ"ב ה"ד) מחזיקנא טיבותא לרישא דכי מטי מודים כרע הנפשי. כי חיות כל האיברים מהלב כמ"ש כי ממנו תוצאות חיים ותפלה הוא עבודה שבלב וכשכל חיות לבבו בדיבורים שאומר כל איברי המעשה נמשכים ממילא אחר הלב וכשמגיע למודים שלבו מוכנע בהדוי' להש"י על רוב רחמיו וחסדיו עמו הראש נכפף מעצמו להשתחוות לו יתברך וא"צ לפעולה וכונת עשי'. ועל כן אחר עמלו בפה ולב א"צ עוד לסוף המעשה עמל והשתדלות רק השתדלותו בפה ולב מביא לידי מעשה מעצמו. וז"ש א"י אם לעמל מלאכה ר"ל בחמשה המצות התלוים בגוף או בפה ת"ל פיהו. ועדיין א"י אם לעמל שיחה היינו שלא לשוח מה שאינו צריך שזהו סמא דחיי כמ"ש מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך וגו' כי כמו שהתחלת הקדושה הוא מהפה דמלכות פה כידוע ומשם התחלת השתדלות אדם בקדושה. כן התחלת התפשטות הרע מהפה ומות וחיים ביד לשון ועל ידי בלימת פיו ונצירת לשונו מהרע זוכה גם כן לחיים. וג"ז עמל ולא דבר קל. וחשוב כמעשה כמ"ש (קידושין מ רע"א) ע"פ גבורי כח עושי דברו על הכופין יצרם להיות בשוא"ת. ואיתא (בחולין פט סע"א ע"פ האמנם אולם פה אומנתו של אדם בעולם הזה יעשה עצמו כאלם הנה דזה אומנות ומלאכה וכל עסק עולם הזה הוא ועל כן ס"ד דלעמל זה יולד. אבל שם סיימו יכול אף לד"ת ת"ת צדק תדברון והוא כמ"ש (בע"ז יח סע"ב) שמא יאמר אדם הואיל ולא הלכתי כו' ולא עמדתי כו' אלך ואתגרה בשינה ת"ל ובתורתו יהגה וגו' היינו דלא סגי בשוא"ת לבד אלא בעינן שיעמול בקו"ע להגות בד"ת וזהו גם כן דמסיק הכא כשהוא אומר לא ימוש וגו' דלעמל פה בתורה יולד. וביציאת מצרים הוא שנשתעבדו עול תורה כמ"ש כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם וגו' כי שם היו משועבדים לעבודת המצרים והש"י הוציאם להיות עבדים לו לעבוד עבודתו יתברך. והתחלת התורה אנכי וגו' אשר הוצאתיך וגו' דבשביל זה אתם צריכים לקבל אלוקותי וזה הכל שורש כהת"כ. ובסיפור ענין יציאת מצרים מכניסים ללב קבלת עול מלכות שמים בקיום כהת"כ בשוא"ת בקו"ע. כי עיקר ההוצאה הוא מה שהיו משוקעים בזוהמתם וע"ז היו הי' מכות נגוף למצרים ורפוא לישראל. שבכל מכה נחלש כה טומאה א' ועל ידי זה נתרפאו ישראל מזוהמא הנמשך מאותו כח ויצאו מאותו טומאה עד מכה י' שיצאו מכל י' כתרין דמסאבותא. שז' מכות ראשונות הם נגד ז"ת דקלי' מתתא לעילא שהם כחות המעשה. וג' אחרונות נגד ג"ר דקלי' שהם כחות הלב המחשבה. ובתחלתם במכת הארבה נאמר למען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' שהסיפור בה ממשיך קדושת ההוצאה ממצרים שבלב שהוא כחות היצר הרע שבלב להשקיע בטומאת וזוהמת מצרים. וג"ר דקדושה שהיו גם כן בגלות הם חב"ד כי הכתר שהוא שורש נשמה לשם א"א להגיע קלקול כלל רק למה שנמשך ממנו לפנימיות הלב שהוא הדעת שמשלים בפנימיות מקום הכתר כידוע. ואו יצא דעת מן הגלות ויכלו לדעת להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור. דההבחנה בזה נמשך מהדעת כמ"ש (ברכות לג א') ואז הכירו במעלת יציאת מצרים שיצאו מטומאה לקדושה ונפתח הפה לספר בשבחו של מקום ולהודיע זה לצאצאיו וכל דורות הבאים שיקבלו עליהם על ידי זה עול תורה ומצות:
1