פרי צדיק, קונטרס עמלה של תורה ג׳Peri Tzadik, Kuntres Amalah shel Torah 3
א׳מצה שנקרא בזהר מיכלא דאסיותא ולא נזכר למה הוא רפואה מסתמא הוא רפואה למחץ מכתו של עולם וכמ"ד חטה היה. וכשאוכלים זה המאכל מחטה לקיים מצות ד' נתקן אותה אכילה דאיסור. ועל כן יהיה תחה"מ בפסח כשאז"ל כי על ידי אכילת מצה בכל פסח נתקן מעט עד שיתוקן לגמרי ואז יבולע המות לנצח אף בבע"ח כמ"ש זאב וטלה ירעו כאחד וגו'. ואז"ל (בב"ר פצ"ה) דהכל מתרפאין כי גם הם על ידי אדם הראשון שהאכיל לכולם נגזר עליהם אף שאין להם דעת. דלא עדיפי מאדם שכולם נבראו בשבילו וכשהוא יתוקן גם הם יתוקנו חוץ מאותו רשע שהוריד הבריות לעפר שהוא התחלת הקלקול ולא יועיל מה שהאדם יתוקן לו. והתחלת הקלקול על ידי תאות אכילה ונמשך מזה זוהמת הנחש בתאוה האחרת שע"ז אמרו (רבה תזריע) ע"פ בעוון חוללתי בעון מלא אפילו חסיד שבחסידים מתכוין להנאת עצמו. והוא ישי שאמרו עליו (בשבת נה ב') שנקרא נחש שמת בעטיו של נחש שלא היה בו רק אותה זוהמא דנחש בתאוה שלא היה כמו לעתיד דאז"ל (מה"נ ח"א קלז:) ע"פ ונתתי לכם לב בשר לב להוציא בשר. וכן על יעקב אבינו ע"ה אמרו אפילו קל שבקלים כו' אלא להעמיד תולדות נתכוין ר"ל שלא היה לו שום הרגש הנאת עצמו כלל וע"כ היה כאדם הראשון קודם החטא דכתיב בו ולא יתבוששו. דאותה חטא דתאוות אכילה הכניס בו גם תאוה זו ועי"ז הרגיש הבושה בזה. ויעקב מצידו תיקן לגמרי ועל כן איתא (תענית ה סע"ב) דלא מת. וכשירופא זה בכה"ע אז גם המתים מכבר יחיו כי יתוקן גם למפרע. וז"ש אני אמות אחיה מחצתי ואני ארפא ר"ל שירפא מחץ מכתו של עולם. וא' מחצתי כמ"ש ואתה הסבות לבם אחורנית ונאמר ואשר הרעותי וכמ"ש (ברכות לב רע"א) והיינו על ידי שברא יצר הרע וכמ"ש בקידושין (שם) בראתי יצר הרע. ואכילת מצה דאז"ל שהיה בשירי מצה טעם מן שהוא לחם שמה"ש אוכלים (יומא עה.) דבהו ליכא יצר הרע ועל כן נקרא חם עוני. ובמן נמי נאמר ויענך וירעיבך ויאכילך המן כי מלא כריסי זני בישי (ברכות לב.) אבל במן לא היה מילוי כרס רק אכילה מצומצמת להחיות נפש כאכילת עני שאין לו לאכול כדי שביעה ונשאר עדיין רעב וזה היה הכנה לקבלת התורה שניתנה לאוכלי מן שכך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים וכו' ולא לרודפים אחר תאות. וכן מצות אכילת מצה מכנסת קדושה בלב ככל המצות שמברכין אקב"ו ונאמר קדשינו במצותיך ובכל מצוה קדושה מיוחדת, ומצה הוא להכניס קדושה בכל אכילות האדם כד"ש במן שהיה מפיג גם מה שתרגי או"ה מוכרים (יומא שם). והוא הכנה לקבלת התורה דכהת"כ גם כן המכוון לעשות האדם ישר שיוכל לאחוז בעץ החיים זו תורה ואכל מלחמה וחי לעולם. וגם תח"ה הוא על ידי התורה כמ"ש (בסוף כתובות) דטל תורה מחיה ובמתן תורה א' בפ' רע"ק שהוציא הקב"ה טל שעתיד להחיות מתים להחיותם. כי נפשם יצא בדברו דהגוף החומרי דעולם הזה לא יכול לסבול אור כזה והתורה גם כן רפואה כמ"ש רפאות תהי לשריך וש"מ דר"ל להחסרון שבאדם מתולדתו ומתחלת יצירתו דמהיכן הולד נוצר מטבורו. והיינו מצד שרשו באדם הראשון שנפשות כל הדורות היו כלולות בו. וכמ"ש בשמות רבה (פ"מ) איפה היית ביסדי ארץ באיזה איפה היית תלוי באדם הראשון דיש בחוטמו ויש כו' ע"ש דגם הנפש המלובשת בגוף הוא גם כן ברמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים שנגדם תרי"ג מצות התורה כידוע ומצד הקדושה כל אבר וגיד יש בו כח קדושה בפ"ע. וכן כששלט האדם באדם לרע לו דלעו"ז גם כן הרע כפי אותו האבר כנגד הקדושה. ועכ"א אביך במאי זהיר טפי כו' שכפי שרשו של כ"א יש לו מצוה מיוחדת השייכת לאותו אבר וגיד שצ"ל זהיר בה טפי וכ"א באיזה ענין שהיא שקוע והיצר רודפו ידע שהוא מוכן בו לקדושה יתירה כשיגבר על יצרו ויכפה כח הרע שמזוהמת הנחש בו. דלעולם הוא זלעו"ז. ועכ"א (סוכה נב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול וזה הרפואה להשורש שעל ידי התורה. ושורש כל פרטי כחות הרע הוא בתאות אכילה שהוא התחלת כניסת הרע ומזה בא אחר כך לכל מיני רע. דגם יצר דכעס ורציחה שהוא הפכי לתאוה. התחלתו בקין אחר הכנסת זוהמת התאוה שלא הי"ל שביעה ורצה לירש כה"ע. ואיתא בשבת [קג ב'] גבי כעס ובנדה [יג רע"ב] לענין תאוה דכך אומנתו של יצר הרע היום א"ל עשה כך כו' עד שא"ל לך עבוד ע"ז. דגם יצרו דע"ז התחלתו מתאוה וכמ"ש (סנהדרין סג:) לא עבדו ישראל ע"ז אלא להתיר עריות. ואכילה דקדושה דמצה היא רפואה לשורש זה הרע ויציאת מצרים הוא היציאה מזוהמתם שהוא תכלית ההשתקעות בתאות רעות וזמרת סוסים זרמתם. וע"ז היו כל המכות להחליש כח הרע כדי שיוכלו ישראל לצאת מהם שהיו משועבדים להרע שהשקוע בתאוה משועבד לה. ואף שיודע שאחריתו רע ערב לאיש לחם שקר ואחר וגו'.ואין לך בן חורין אלא העוסק בתורה דאין משועבד לשום דבר ותאוה גופנית. וזהו יציאת מצרים מעבדות לחירות ומאפילה לאור גדול כו'. ועז"נ כל המחלה וגו' כי אני ד' רופאך דמחלה דמצרים הוא להחליש התפשטות זוהמת התאות. וא' דלא אשים עליך דמה שאני ד' המאיר ללב על ידי זה נתרפא השורש וממילא לא יבא המחלה דמצרים שהוא להסיר התפשטות הזוהמא. דאחר שכבר נרפא השורש אין מקום להתפשטות. וזהו הרפואה שצריך. אף על פי שאין מחלה שכבר יש חסרון בשורש ותולדה שצריך רפואה ועז"א [במגילה יז ב] דקבעי רפואה בח' לפי שמילה שצריכה רפואה בח'. היינו שהבקשה בכל יום תמיד על רפואה אף שאין מחלה הוא על רפואת השורש. שזהו עיקר הרפואה והוא בפועל בגוף במכת המילה שצריך כ"א לרפואה. והוא בא על ידי חטא אדם הראשון דהערלה שנקרא ע"ש או"ה דכל הגוים ערלים הוא שורש זוהמת התאוה הנמשך ממשכא דחייא. והמילה להחליש כח התאוה והאלהים עשה האדם ישר ונולד מהול ואלו לא חטא היה כן כל זרעו אחריו. אבל כשחטא א' [בסנהדין מד א'] דמשוך בערלתו היה כי נמשכה ערלתו על ידי זוהמת הנחש ועל ידי זה נולדו כל זרעו גם כן ערלים עד שבא אברהם אבינו ע"ה ואחז בקדושת מדה זו שהוא החסד ואהבת השי"ת. ואחר שהיה קרוב להשלים כל קומת קדושתו שהוא בק' שנה י' פעם י' ושנת צ"ט הוא יסוד שבמלכות שהוא מדרגת תיקון התאוה לגמרי ולתקן הזוהמא דאדם הראשון נצטווה על המילה שהוא הסרת אותה זוהמא ובזה יהיה תמים וישתלם קומתו בשלימות. וכן ביציאת מצרים נמולו כולם וערל אסור באכילת פסח שגם הוא לתיקון תאות האכילה דאין שמחה אלא בבשר. וכשהוא זולל בשר למלא תאותו מזה יבא לכל מיני רע. ועל כן נאסר במדבר בשר תאוה וקברו העם המתאוים בקברות התאוה כי התגברות התאוה גרמה להם מיתה. וכמ"ש לאדם הראשון ביום אכלך וגו'. ולאדם הראשון קודם החטא גם כן לא הותר בבשר ולא הוזהר ע"ז. דכפי הנראה בענין שנאמר ויטע וגו' גן וגו' וישם שם את האדם וגו' ולא נזכר כלל שהכניס שום בע"ח גם כן לשם, משמע דלא היה שום בע"ח כלל וא"כ לא היה אפשר לו לאכול בשר כלל וגם אפשר דלא רצה לנסותו בזה שאם יעבור ע"ז יהיה התגברות תאוה כ"כ עד שיהיה קשה לתקן קודם מ"ת שעדיין לא הי"ל תורה תבלין שהשי"ת ברא רק לרפואה ליצר ואין לזה רפואה אחרת ורק על ידי אכילת עה"ד דהיא ידיעה היה בידו למנוע עצמו מלאכול בחלק הרע שבו רק בחלק הטוב אבל אלו אכלו בשר ב"ח היו משתקעים הרבה בתאוה עד שלא יכלו לצאת מזה כלל ח"ו. על כן הש"י ברוב רחמיו וחסדיו שהוא רוצה בתקנת בריותיו. עזר לאדם הראשון וזרעו אחריו עד נח שלא נכשלו גם באכילת בשר. ולנח שהיה צדיק תמים ותיקן קצת חטא אדם הראשון למעט בקללת האדמה אשר אררה באכילת עצבון (שג"ז היה לטובה לאדם שעל ידי שהיה בעצבון גדול על ידי זה נמנעו מעצמם מאכילת בשר המביא לשמחה) ואחר המבול שנשאר הוא אב העולם וכל זרעו נולדו מתוקנים קצת כמוהו דאפילו הם ניצול מדור המבול מסתמא לא חטא כמוהם כי היה זרע נח שכבר התחיל התיקון קצת לשורש התאוה בחטא אדם הראשון. ועל כן הותר לו אכילת בשר כי לא היה חשש עוד שישתקע על ידי זה ביותר ומ"ע גם הוא גרם לו להיות אחר כך גם מסובאי יין. ולכך גם במדבר לחד מ"ד קודם שנבלעו ד"ת במעיהם באותן מ' שנה נאסר ב"ת ואכלו רק שלמים ומשירי הקרבנות שהוא אכילה בקדושה. וביציאת מצרים שהתחילו ליכנס להקדושה ולבער השאור נצטוו בלחם עוני שהיא הסרת התאוה לאכפייא ואכילת פסח הוא לאהפכא שבשר הוא אכילת תאוה אלא שהיא אכילת מצה ומביאה עוד קדושה ללב:
1