פרי צדיק, קונטרס שביתת שבתPeri Tzadik, Kuntres Shvitat Shabbat
א׳שביתת שבת מ"ע דוביום השביעי תשבות. ובספר החינוך כי זה בפרשת משפטים סי' פ"ה ע"ש וצ"ע דרש"י שם בפ' משפטים (כג יב) מייתי מהמכילתא דקאי אשמיטה שלא תעקר שבת בראשית ע"ש. ואי' נימא דהוא מ"ע נימא דשבת בשמיטה אינו אלא בעשה ולא בל"ת ובשאר שנים בל"ת לבד. אלא די"ל דכיון דרבי דנוהג בשמיטה אהדרי' לאיסורא קמא שיהי' בלאו ומיתה כשאר שבת. וע"ד שכ' תוס' (בכורות טו.) ד"ה ואהני ועוד בכמה דוכתי יעו"ש. ולפ"ז אין ללמוד מכאן עשה כלל לא בשאר שנים דלא קאי עלייהו ולא בשמיטה דלא בא למצוה רק ללמד דין להדוריה לדין כל השנים לומר שאזהרת השביתה האמורה במקום אחר נוהגת גם בשמיטה:
1
ב׳ואמנם במאת מצינו מקרא זה דוביום הז' תשבות כתוב עוד בפ' תשא (לד כא) והתם לא קאי בענין שמיטה ומייתר שפיר לעשה. ונראה דכונת הרמב"ם למקרא זה ולא הי"ל לס' החינוך לכתבו בפ' משפטים אלא בפ' תשא שם. ושוב מצאתי בס' המצות מ"ע קנ"ד כ' הרמב"ם דנכפל מצוה זו פעמיים ומשמע דכונתו להני תרתי קראי הנז' וחשיב גם הא דמשפטים. אבל בציון המוקף שם בסוף המצוה רשום כי תשא וא"י מי הי' המציין ועכ"פ נראה דהוא ספרא דוקנא ובדיוק נקט קרא דתשא המאוחר ולא דמשפטים ומיהו גם ע"ז יש לעיין דהרי שם מסיים בחריש ובקציר תשבות וא"כ נימא דהו"ל כלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט ואין העשה אלא במלאכת קציר וחריש בלבד ולא בשאר מלאכות. ואע"ג דת"ק דמתניתין פ"א דשביעית מ"ד מוקי סיפי' לשביעית אנן קי"ל כר' ישמעאל דשם דהא ר"ג ובית דינו דבטלו תוספות שביעית כר"י ס"ל כמ"ש במ"ק ד' א' וגם דלרע"ק דהיינו ת"ק דשם ל"ל קציר עומר דוחה שבת וכמ"ש הרא"מ בפ' תשא שם ד"ה יצא קציר וכ"כ תוס' מנחות ע"ב סע"א סוד"ה בשיטת ע"ש ואנן קיי"ל דדוחה שבת. ואפשר לומר דגם לר"י ע"כ בחריש וגו' לא אתי לעשה דהא דיליף מה חריש כו' משמע דמיתורא דקרא הוא דדריש ליה דאל"ה מה שיחטיה להזכיר זה שם בשביעית והיל"ל רק רי"א בשבת בראשית הכתוב מדבר. וע"כ משום דת"ק הוקשה לו אי אשבת קאי לאיזה צורך נאמר ונפרטו הני כלל וכבר כתוב לא תעשה כל מלאכה וע"כ מוקי ת"ק בשביעית ורי"א דאצטריך גם לשבת לדרשא דמה כו' וכ"ה בהר"ש שם לעולם בשבת כו' כפשטי' ואתי לאשמועי' כו' ע"ש וכ"נ בלשון רש"י מ"ק שם ד"ה אלא ובר"ה ט' א' ד"ה ר"י ובמכות ח' ב' ד"ה ר"י ע"ש. והשתא אי צריך לעשה בהני תרתי דוקא דאין בכלל אלא מה שבפרט נימא כפשטי' ודצריך לעשה באלו הב'. וע"כ הא דלא אמר כן משום דקיי"ל פסחים כ"ד רע"ב היכי דאיכא למדרש לא מוקמינן בלאוי יתירי וה"נ בעשה כשכבר יש לאו וע"כ דרשי' ת"ק אשביעית ור"י הוצרך לדרשא אחריתי והשתא דפרטא לא אתי לעשה רק לדרשא י"ל דבזה כללא דאתי לעשה לא קאי על מה שבפרט דהפרט אינו רפטו של כלל כלל ולענין אחר בא. ובכה"ג י"ל דלא אמרינן אין בכלל כו' ובתוס' נזיר ל"ה ב' ד"ה איכא דכל כלל ופרט הפרט הוא פי' הכלל ואצטריך כללא דלא נילוף איזה ד"א מן הפרט במה מצינו וכיוצא בו יעו"ש והכא דהפרט אינו לעשה כלל רק לדרשא אחרינא ואינו ענין להכלל ל"ש זה. ומ"מ לבי מגמגם בזה עדיין דנהי דדרשינן בדאיכא למדרש מ"מ מי לא שמעת מינה ממילא עשה בהני תרתי כיון דכתיב בהו תשבות ושב נימא גם בכללא דרישא אין בו אלא מה שבפרט וצריך ישוב בזה:
2
ג׳ובתוס' שבת ס"ט סע"א ד"ה דידע תימא לר"י נימא דידע בעשה וביום הז' תשבות וכתיב נמי ושמרתם את יום השבת ע"ש הניחו בתימא. וממה שהקדימו קרא דתשבות לקרא דושמרתם משמע דכיונו לקרא בפ' משפטים וכ"ה מצויין שם וזה צ"ע וכמ"ש. ומה שהוסיפו מושמרתם צל"ע הרי לשון שמירה ל"ת הוא ולא עשה וכמבואר בעירובין צ"ו א'. ואולי אע"ג דנקטי רישי' דקרא דושמרתם דסיים מחללי' וגו' דהוא השמר דל"ת. עיקר כונתם לסיפי' שם בפ' תשא קרא דושמרו וגו' לעשות וגו' דהוא השמר דעשה. ועי' ברמב"ן פ' יתרו כ' ח' כתב דשמור יום השבת לקדשו ל"ת שלא נחללהו ע"ש ובהרא"ם לשם השיב ע"ז דזה הוי השמר דעשה דלקדשו אף דר"ל שלא לחללו כיון דנכתב בצורת עשה הוי עשה יעו"ש. ובאמת ד"ז מחלוקת אמוראי במנחות ל"ו ב' ע"ש ובתוס' עירובין שם ד"ה השמר דלר"י נמי דהשמר דעשה לאו היינו כשפירושו לאו אלא שנכתב בלשון עשה כגון לשמור ולעשות ע"ש. ושפיר ד' הרמב"ן הם אליבא דהלכה דקיי"ל כר"י. ולדידי' ה"נ ושמרו כו' לעשות לאו הוא. והתוס' יומא פ"א א' ד"ה השמר כ' דלר"ל דהתם השמר דעשה עשה ולא ס"ל כר"י דמנחות ע"ש. וא"כ שפיר בשבת שם דקיימי תוס' ג"כ אליבא דר"ל קשה שפיר מושמרו לעשות דהוי עשה ואנן דקיי"ל כר"י וכמ"ש רמב"ם בפ"ד מתפילין סוף הי"א שפיר גם הך ושמרו לאו ולא עשה:
3
ד׳וראיתי בהקדמת בה"ג מונה ברמ"ח מ"ע שמור שבת ומדנקט לשון שמור מבואר דכיון לקרא דושמרו וס"ל דהוא עשה. ואפשר דהוא לא מפרש לה אשיבתה ממלאכה וי"ל דהך שימור הכונה למ"ש שבת י"ב א' חייב למשמש בבגדו כו' ונ"ל דמ"ש ר"י עלה הלכתא רבתא לשבתא ומאי רבותא דידה משחרי דכונתו דיש ללמוד מינה טובי וד' גדול הוא שידע האדם שמחויב לשמור שבת במעשה ג"כ לשמור עצמו שלא יבוא לידי חלול בשוגג ושכחה ותן לחכם ויחכם עוד לשמירות אחרות כה"ג. וי"ל דנפ"ל זה מהך קרא דושמרו וגו' לעשות שצריך לעשות שימור במעשה. ואע"ג דבגמ' לא נז' הך ילפותא דקרא ומשמע דהוא מדרבנן. י"ל אה"נ גם לבה"ג דרבנן דאסמכוה אמקרא זה והוא לטעמיה דמונה גם מצות דרבנן במנין ונקט לשון שמור דקרא דס"ל דאסמכוה אהא ואין כונתו בזה למ"ע על המלאכות דאורייתא מוספת על הל"ת כלל. וע"ש בבה"ג אח"כ חשיב קידוש ח' ימים שבות ח' ימים כו' וחשיב ז' ימי המועדים וע"כ הח' היינו שבת שהוא ידוע ולא הוצרך להזכירו רק להוסיף עליו ימי המועדים. וכן לא מנה שם קידוש הי ום דשבת בפ"ע ולפ"ז גם מצות שבות קאי אשבת ג"כ והרי מנה עוד מ"ע דשביתת שבת וזהו שביתה ממלאכה ומדרכיילי' בהדי יו"ט משמע דס"ל כי היכי דנפ"ל ביו"ט מ"ע מקרא דשבת שבתון בשבת כ"ה רע"א ע"ש ברש"י ד"ה עשה דמשמע שבות בו ה"נ בשבת כתיב שבתון (ועי' בהרא"מ פ' יתרון שם כ' ואפי' גבי שבתון שבות א' שהוא מ"ע מפני שהוא בצורת עשה כ"ש במלת לקדשו ע"כ משמע קצת דר"ל על שבתון דשבת דקאי בי' וע"ש בפ' משפטים כ"ג יג' שחזר ג"כ ע"ד אלו ושם מייתי מביום הז' תשבות שפי' חז"ל למ"ע לפי שהוא בצורת עשה ע"ש. ול"י אנה מצא בדרז"ל אקרא דתשבות דשבת שהוא מ"ע ואנכי ל"י מקום כעת אלא בד' רמב"ם ותוס' הנז' ורק בקרא דשבתון נמצא בדרז"ל ביו"ט כנז') ואפשר שגם התוס' הנז' אי נימא דכיונו לסיפי' כיונו לסיפא דוביום הז' שבת שבתון וגו' דכתיב מקמי ושמרו ולמדרש משבתון כיונו ולא מלשון שמירה. ושוב ראיתי בחי' הרשב"א לשבת שם ד"ה דידע כ' דהומ"ל דידע לשבת בעשה דשבתון ותשבות ע"כ וכ"ה בחי' הרמב"ן לשם ד"ה עד שישגוג כו' ולא מוקי דידע בעשה דשבתון ותשבות ע"ש הנה נקטי העשה משבתון וכמ"ש ולא הזכירו משמירה ואף דהיה לפניהם ד' התוס' והיינו כמ"ש:
4
ה׳אך רש"י ביומא ע"ד א' ד"ה שבתון כ' דשבתון האמור בשבת אסמכו בי' רבנן שאר מלאכות שלא היה במשכן ואינה מלאכה גמורה ע"כ. ובמכילתא ר"פ תשא דרשו כן אקרא דאת שבתותי תשמורו אין לי אלא ד' שהוא משום מלאכה משום שבות מנין ת"ל כו' ע"ש. והרמב"ם ר"פ כ"א משבת כ' כן אקרא דתשבות אפי' מדבר שאינן מלאכה כו' ואף דהוא מפ' קרא דתשבות למ"ע אל"ט מלאכות צ"ל דחכמים אסמכו לשבותין נמי אמקרא זה וע"ש בהה"מ ולח"מ ורש"י דנקט שבתון והוא בדוקא לענין הנמ' התס. וצ"ל דס"ל דאף דהוא אסמכתא לא אסמכוה אלא אקרא דמיותר ואף דלא להכי אתי חכמים הסמיכו איזה דבר ע"ז. אבל קרא שהוצרך לגופי' לאיזה דבר ל"ש להסמיך עליו דבר אחר גם דרך אסמכתא. וא"כ י"ל הך תשבות דלעשה הרי צריך לעשה למלאכות גמורות ואין להסמיך עליו שבותים וקרא דשמירה דמכילתא וכן כולהו קראי דשמירה נראה דנדרשים לאסמכתא לגזירות חכמים עד"ש ביבמות כ"א א' על ושמרתם וגו' עשו משמרת כו' והיינו גזירה וסייג להדאורייתא שיהי' נשמר ע"י הסייג מגופו של איסור ונילוף מזה כל שבותין שבל"ט מלאכות עצמן היכי דגזרו זה אטו זה ושלא יבא למלאכה גמורה ומפני שהיא מעין אותה מלאכה ודומה לה ואתי למיחלף. וד' רש"י דיומא הוא במלאכות אחרות שאינם ענין לל"ט מלאכות ודוגמת עינוין דיוה"כ שם דאין להם שייכות לעינוי דאכילה ולא משום גזירה דאכילה אלא שהוסיפו עוד עינוים מלבד עינוי דאכילה ודכותי' בשבת הוסיפו עוד מלאכות לא מתורת גזירה אטו הני רק שאסרו גם אלו אף דאינן מלאכה גמורה וד"ז אין ללמוד מקראי דלשון שמירה רק מקרא דשבתון כ"נ בטעמו. ולפ"ז משמע דס"ל דשבתון לא אתי לעשה אמלאכות גמורות מדלא מייתי מתשבות. אם לא דנימא דס"ל דעשה דתשבות קאי רק אחריש וקציר כמש"ל. וע"כ ס"ל דלא שייך להסמיך מלאכות חדשות אדהתם רק אשבתון דכולל שביתת כל המלאכות ולעולם דגם פשטי' דשבתון י"ל לעשה לכל מלאכות הגמורות:
5
ו׳אבל נ"ל ממקום אחר לדקדק דרש"י לא ס"ל שבתון לעשה ממ"ש בשבת ע' א' ד"ה ועל כו' דהו"ל כלל בל"ת ופרט בעשה כו' ובתוס' ד"ה ועל הקשו דכללא נמי כתיב בעשה וביום הז' תשבות וכ"ה בחי' הרמב"ן לשם ובחי' המיוחסים להריטב"א (ואינם לו רק להר"ן) לשם והא דמייתי מקרא דתשבות וביותר הרמב"ן דבד' הקודמים הנז"ל הקדים קרא דשבתון היינו משום דהך כללא דתשבות הוא בת ביקתי' דפרטא דבחריש וגו' וכתוב בצידו ועדיפא להו לאתויי ממקרא דמקומו. אבל אה"נ גם מכללא דעשה הכתוב במקום אחר קשיא דלענין דבר שהי' בכלל ויצא מהכלל אין נ"מ אי מרוחקים זמ"ז. והנה קו' מתשבות לק"מ לפמש"ל די"ל דאין בכלל אלא מה שבפרט וגם הכלל קאי רק אחריש וקציר. ונראה דאפי' תימא כמש"ל לדחות זה אליבא דר"מ מ"מ לפוס ס"ד דהתם דבעי למימר דבחריש ובקציר לחלק ול"ל דרשא דר"י יעו"ש בתוס' שם סד"ה ועל ודאי די"ל כן. ומקרא דשמירה נמי י"ל כמש"ל דלאו הוא. אבל אכתי משבתון קשה וע"כ דס"ל דג"ז לאו עשה הוא גבי שבת. וטעמא רבא יש לחלק בזה בין שבת ויו"ט דגבי מועדות כתיב לכם ואפי' ביוה"כ כתיב בפ' אמור שבת שבתון הוא לכם ושפיר מפ' השביתה למ"ע לישראל אף דל"כ בלשון ציווי אבל גבי שבת דכתיב פ' יתרו בעשרת הדברות שבת לה' אלהיך ובפ' תשא שבת שבתון קודש לה' ובר"פ ויקהל שבת שבתון לה' ובפ' אמור שבת שבתון וגו' הוא לה'. אין ללמוד מיני' מ"ע לישראל כלל כיון דלא כתיב תשבתו דרך ציווי י"ל דהכוונה בכולהו רק להודיע קדושת השבת שהוא שבתון לה' כי בו שבת וגו'. ושוב ראיתיבמגיני שלמה לשם כ' ליישב ד' רש"י בד"א יעו"ש ותי' עמי הי' ולא נתחוור בעיני מאחר דחשבי' ליציאה מהכלל לחלק בעשה. אבל אחרי רואי דבעיני המג"ש הד' ישר אף שהרגיש בזה כמו שיעו"ש. דעתו רחבה מדעתי וא"כ אין מזה הכרע:
6
ז׳ונהירנא דשמעתי ממורי הקדוש ז"ל שא' בישוב תמיהת תוס' דשבת הנז"ל דלדעתו בשבת ליכא עשה ונתן טעם לד' דרך יו"ט דישראל מקדשי לי' שייך גבי' צייוי מ"ע על השביתה אבל שבת דקביעא וקיימא ל"ש גבי' צייוי מ"ע עכת"ד כפ"מ שיצאו מפיו הקדוש בקיצור נמרץ ולא ביאר יותר. וטעמו טעם לשבח לענין שבתון דנדרש למ"ע גבי יו"ט ולא גבי שבת ועל הדרך שכתבתי. אבל על קראי דמייתי תוס' לא ביאר אמאי לא חשיבי מ"ע כיון דבאו בלשון ציווי. וכפי הנראה דל"ח לה לפי שאין לנו לחדש מעצמינו לומר דבא למ"ע כל שלא נמצא כן בדרז"ל. ואפשר שבאו לאיזה דרשא ולימוד איזה ענין וכהאי דשמיטה הנז"ל וכדומה ונחנו לא נדע. והתוס' כפי הנראה נגררו אחר בה"ג שדבריו דברי קבלה דמנה שימור שבת ושבות דשת מ"ע וע"כ מייתי הני תרתי קראי דשבות ושימור. ובאמת מבה"ג אין ראי' כיון דהוא מונה גם מילי דרבנן. וי"ל דה"נ כונתו לשבותין דשבת במלאכות אחרות דאסמכינהו אתשבות או שבתון ובשימור נמי כונתו לאסמכתא דמכילתא הנז' אשבותין שהם לשימור וגדר כמשנ"ת וגם התוס' כ' רק דרך תימא לקושיא ומשום דל"י למה אתי הני קראי אי לא למ"ע אבל לא משום קושיא נחליט כן. ואה"נ מגמ' דשם נידוק דליכא עשה והני קראי אתו לע"א לאיזה דרשא:
7
ח׳ונ"ל דיש לדקדק כן נמי מכולה סוגיא דיבמות ה' ב' ו' א' דבעי למילף דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ממילה פסח ותמיד דדוחה שבת ומכיבוד אב ואם ובנין בהמ"ק ומיתת ב"ד דהוצרך קראי דלא דחי שבת יעו"ש ואי ס"ד דשבת עשה ול"ת הול"ל מהתם נמי דעשה דוחה עשה ול"ת. והתוס' שם ו' רע"א ד"ה טעמא כ' דלס"ד דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ע"כ גרע מעשה ול"ת דא"א שידחה עשה לעשה ול"ת דמאי אולמא כו' ע"ש. ומאחר דבעי למילף דדוחה ל"ת שיש בו כרת משבת ע"כ דשבת ליכא עשה ול"ת אלא ל"ת לבד וע"ש בתוס' ד"ה ניגמר הקשו אלאו דמחמר דאיכא עשה ול"ת דלמען ינוח וגו' והאריכו בזה. ואלו על תחלת הסוגיא בכולהי מלאכות שיש בהם כרת לא הוקשה להם זה וכנ"ל ש"מ דפשיטא להו דשם ליכא עשה ורק במחמר ס"ל דאיכא עוש עשה מלמען ינוח ושם ליכא כרת וליכא חטאת. ולפ"ד יש למנות עשה במחמר. ושוב ראיתי בחי' הרמב"ן לשם ה' ב' ד"ה וכ"ת הרגיש בזה דהא שבת עשה ול"ת דכתיב וביום השביעי תשבות וכתב דעדיפא א' וכן אח"כ במיתת ב"ד הומ"ל ולטעמיך עשה ול"ת הוא יעוש"ב. והוא לטעמי' בחי' לשבת דפשיטא לי' נמי דאיכא עשה. וכן שתיקתו לרמב"ם בס' המצות כהודאה. והרשב"א בחי' שם ו' א' סד"ה ונגמור בשם מורו ליישב קו' דבמחמר דעשה דתשבות אינו אלא באבות מלאכות ע"ש. ונראה דהוא רבי' יונה דקרי לי' מורי סתם. ושוב ראיתי כן בריטב"א שם בשם ר' יונה וע"ש בריטב"א ג"כ פשיטא לי' דאיכא עשה ול"ת במלאכות שבת ודעדיפא א' ע"ש. וגם בחי' המיוחסים לריטב"א על מס' שבת ס"ט רע"א ד"ה ורשב"ל ובחי' המיוחסים להר"ן שם ד"ה עש שישגוג בשם הרא"ה פשיטא להו כן. וכל הני חכמי ספרדים וגרירי בזה אחר הרמב"ם ראש המדברים בד"ז דחשבי' לעשה אבל ד' התוס' דיבמות ורבותינו הצרפתים משמע דאינו כן. ושוב מצאתי בחי' מהר"ם לובלין שבת קל"ב סע"ב אתוס' ד"ה האי עשה כ' דצ"ל בד' תוס' שם דס"ל דבשבת ליכא עשה ודכ"מ ביבמות ה' אבל תימא דהא כתיב כמה מ"ע בשבת כגון זכור ושמור וצ"ל דלא למלאכה נאמר רק לקדש בשאר ד' עכ"ד ולא העיר מקרא דתשבות ושבתון גם נעלם ממנו ד' התוס' ד' ס"ט הנז"ל דלא מייתי להו דשם כ' בעצמם דיש עשה. ודתשבות ושמרתם ולא מזכור ושמור. ומ"מ ד' תוס' דאתי עלה ודאי משמע כן. וקושייתם שם הוא לפי מה דמשמע מכ"ד בגמ' דליכא עשה ואף דהם הניחו בדף ס"ט בתימא לכל קושיא יש תירץ ומ"מ מהגמ' משמע דליכא עשה וע"כ ל"כ הקושיא משבת רק מצרעת ועכ"פ אהניין מאד שמצאתי לי רב שכ' בהדיא כן בד' תוס' דהרגיש ממשמעות הג' דיבמות כמ"ש:
8
ט׳ויש לעיין בד' הרמב"ן בס' המצות סוף שורש ו' שכתב דממה שכ' בתנחומא תצא דרמ"ח מ,ע נגד האברים דכל אבר אומר עשה בי מצוה משמע דאין למנות במ"ע אלא מה שהוא בקום ועשה ולא בשוא"ת ונגד מה שהשריש רמב"ם שם יעו"ש. דלפ"ד הי"ל להוציא גם מ"ע דשבת וכדומה לה מן המנין ואפי' שיהי' מ"ע כיון דהיא על שוא"ת. ורמב"ם לטעמי' כמ"ש שם בריש השורש גם שבת ע"ש ומ"ש בעל מגילת אסתר שם לייש זה לענין בדיקת סימני בע"ח דאתי עלה שם לא יועיל לענין שבת ודכותי' דהוא שוא"ת גמור וצריך ישוב ועי' עוד שם בד' הרמב"ן בסוף שורש א' דבה"ג אינו מונה עשה דעם לאו על ד"א והוא הסכים יעו"ש וגם זה נגד הנ"ל ונגד המבואר בבה"ג למנות מ"ע דשביתת שבת ויו"ט אף שמנאם בל"ת וכנז"ל. וראיתי בזוהר הרקיע לרשב"ן אות י"ט עמ"ש באזהרות שם מצוה ט"ו והשבת תשמור (והוא הולך בדרך בה"ג) דס"ל שביתה ממלאכה והביא ע"ז מגמ' יבמות ז' א' תהא רציחה דוחה שבת כו' אימר דאמרינן עשה דוחה ל"ת גרידא אבל עשה ול"ת לא דחי ע"כ. ולפי הנוסחא שהעתיק הד' מפורש בגמ' דשבת עשה ול"ת. אבל כפי הנראה נוסחא משובשת נזדמנה לפניו כי לא מצאתי לו כעת חבר בנוסחא זו בקדמונים ונוסחא שלפנינו ל"ת שיש בו כרת מי שמעת. והוא מבואר מענין הסוגיא שם דקאי הכל לענין מעלה שיש בו כרת וכ"ה ברש"י שם ד"ה אימור וכן נראה מדברי כל הראשונים. גם מ"ש עוד מפ"ב דב"מ בענין א"ל אביו חלל השבת דאין עשה דוחה עשה ול"ת ע"ש. המעיין שם בגמ' ל"ב א' לא קאי אשבת. ואף דברייתא מייתי מקרא דשבתותי מ"מ שם קאי באמר לו היטמא ואל תחזיר וכ"ה ברש"י שם ד"ה אבידה עשה ול"ת כו' דמפרש לה אאבידה אלא שהשיטה מקובצת לשם בשם הרא"ש כ' וי"מ דאשבת קאי דאיכא עשה וביום הז' תשבות ע"כ וכיון בזה לרמב"ן ורשב"א שהביא ד' בשיטה מקובצת שם ל' א' ד"ה ולא אתי דפוס ברלין דס"ח סע"ד שכ' ומסתברא דקו' אעיקר מילתא מני קאי כו' הא שבת עול"ת כו' ע"ש והם לשיטתם ולהיות הרשב"ן תלמיד תלמידי דתלמידיהם גריר אחריהם לפרש קו' הגמ' כן ומ"מ לא היל"ל כן משם הג' בסתם מאחר דרש"י אבי כל המפרשים לא פירש כן וכן שאר ראשונים וכ"מ מהתוס' יבמות ו' רע"א דמייתי הא דב"מ וכ' דהתם בעו"לת דקיל ולא בשיב"כ ע"ש הרי מבואר דלא מפ' לה אשבת אלא אטומאה או אפ"ת אשבת ובלאו דמחמר דס"ל דאיכא עשה ג"כ וכמש"ל וליכא כרת ולא אלאוי דשבת דאיכא כרת דבהו ליכא עשה וכמ"ש. וכ"נ עוד בהדיא שם ה' א' ד"ה ואכתי דהקו' אהטמא ואל תחזיר ולא אשבת כלל ע"ש ואף לפ"ד י"ל דאין ללמוד אמלאכות דשבת די"ל דהתם למסקנא דיבמות דל"ת שיב"כ בלא"ה לא דחי וכי אצטריך קרא ללאו דמחמר ובזה שפיר איכא עשה דלמען ינוח כמש"ל מהתוס':
9
י׳ומ"ש עוד מלשון הגמ' בפ' אלו קשרים ופב"מ ופי' כ"צ שבתון עשה הוא ע"ש בפב"מ ופ' כ"צ הוא גבי שבתון דיו"ט. ומשמע דהי' פשטו בעיניו לדמותם ודהוא הדין נמי לשבתון דשבת. ובאמת ל"ד להדדי ולשון הגמ' בפ' כ"צ פ"ד א' שבתון דיו"ט עשה הוא. יתור מלת דיו"ט הי' נראה דבדיוק משמע דדוקא דיו"ט הוא עשה אף דשבתון דשבת אינו עשה. ורק בסו פ' אלו קשרים (קיד:) אי' אשבתו דשבת אבל שם לשון הברייתא שבתון שבות אלא דליישב דברי ר' יוחנן קאמר שם לעולם אמלאכה ולעבוד בעול"ת ולמה דקיי"ל כר"ה דאסור שפיר ניתוקם לשבות ואף לר"י לפי המבואר מד' התוס' ד"ה לעולם דלפרש הברייתא בא. וכ"נ שם ברש"י ד"ה ולמאי וד"ה אילימא. ודאי דזה דוחק גדול במשמעות הברייתא דאפ"ת דיש בשבת עשה ול"ת לאיזה צורך מייתי הכא העשה כלל ודעדיפא הוצ"ל דאיכא ל"ת וכרת וסקילה ומה טעם להזכיר בענין זה רק משבתון דעשה ורק מתוך דוחק הקושיא מהברייתא הוכרחו לומר כן. וזהו מקמי דמייתי תניא כות' דר"י אבל לבתר דמייתי ברייתא דמסייע לי' תו א"צ לדחוק בברייתא הקודמת כלל ושפיר לד"ה הוא כפשטי' דשבתון לשבותים והוא פלוגתא דתנאי ור"י ס"ל כאידך ברייתא והן הם ד' רש"י דיומא הנז"ל דלקחו מההיא ברייתא דשבת אלא דשם כ' אסמכוה רבנן כו'. ובשבת שם ד"ה אלא כ' דמידי דלאו מלאכה קאי עלי' בעשה דשבתון שבות וכיון דמדאורייתא אסור כו' ע"ש. מבואר דמפרש לה עשה גמורה מדאורייתא בהני שבותין דמשום טורח שא"צ כדהתם. והתוס' ד"ה אלא בשם ר"י כ' דהוא אסמכתא וכן בחי' המיוחסים להר"ן שם בשם הרא"ה. ונראה ד' רש"י דס"ל דקיי"ל כר"י לגבי דר"ה כמ"ש תוס' (ברכות לט:) סד"ה מברך וס"ל כמ"ש דלמסקנא פליגי ברייתות אהדדי ובהא פליגי דמ"ס עשה גמורה הוא ואסור ומ"ס אסמכתא בעלמא וכותי' קיי"ל כר"י. וע"כ כתב ביומא אליבא דהלכתא. ומבואר כמ"ש דלמסקנא לד"ה אתי לשבותין לעשה או לאסמכתא:
10
י״אאך זהו לדעת רש"י ותוס' אבל בבעל המאור שם כ' דר"י לא חש לברייתא דאסור רק לפרש המקראות כו' יעו"ש מבואר דהוא מפרש הך לעולם כו' לא לפרש הברייתא רק הוא פליג אברייתא ומוקי במלאכה וכ"כ בחי' הרמב"ן שם בשם המפרשים ובחי' המיוחסים לריטב"א וכ"נ בחי' המיוחסים לר"ן בשם הרא"ה יעו"ש. ולפ"ד לר"י וברייתא דשרו קאי הכי דשבתון למלאכה גמורה לעשה ובעה"מ פסק שם כר"י וכ"נ מדברי רא"ה שבחי' הנז'. וא"כ נקטי' לפ"ד כן דאיכא עשה שבתון. ויש לדקדק מזה מיהת דתשבות לאו עשה הוא דאל"ה הא איכא בלאה"נ עול"ת. והרשב"ן שם הרגיש בזה שכ' ולשון התורה במצוה זו וביום הז' תשבות ולשון התלמוד כו' שבתון כו' אבל לא ביאר ישוב לזה. ומ"מ ד' רש"י ותוס' ורש"י דיומא מבואר כמ"ש דשבתון דשבת לאו לעשה ול"ת ורק לרש"י שבת שם אליבא דר"ה וברייתא דאסור. שבתון דשבת הוא עשה דאורייתא על שבותין דטרחא כקניבת ירק דלאו מלאכה. ואין נ"מ בזה דלפמ"ש רש"י ס"ל דקיי"ל כר"י והרמב"ם שפסק בפ"א משביתת עשור ה"ג כר"ה וע"ש בהה"מ ולח"מ בטעמו לדידי' פשוט דס"ל דקרא אסמכתא ואינו אלא משום שבות וכמ"ש הה"מ שם וכדברי הלח"מ בסוף ה"א בתירץ ב' (ומ"ש ועיין לעיל ט"ס וצ"ל ועי"ל והוא ר"ת ועוד יש לומר) ודלא כמ"ש שם תחלה ליישב ד' אליבא דרש"י וכ"כ בריש ה"ג דהוא מה"ת מיתורא דשבתון ע"ש. והוא תמוה דא"כ הו"ל לרמב"ם לכתוב חידוש דין זה במקומו בה' שבת דקניבת ירק אף שאינו מלאכה אשור מה"ת מקרא דשבתון. ועוד דמ"ש קניבת ירק משאר טרחים ומידי קניבת ירק כתיב רק דברייתא מיירי מקניבת ירק אבל ודאי דרשא דקרא הוא לכל טורח כה"ג והי"ל לרמב"ם לבאר בהל' שבת דיש שבותין האסורין מה"ת מקרא זה דשבתון ובר"פ כ"א משבת כ' נאמר בתורה תשבות אפי' מדבר שאינן מלאכה חייב לשבות מהן ודברים הרבה הן שאסרו חכמים כו' ע"ש. ופשט הלשון משמע דבתחילת דבריו בא לומר דיש חיוב שביתה מה"ת גם בדברים שאין מלאכה. אבל מ"מ הרי אמר מקרא דתשבות והיל"ל קרא דשבתון כדאי' בגמ'. ומיהו ע"ז י"ל דדרכו כמה פעמים לשנות הדרשות ולהביא מקרא הפשוט יותר שזה בא בלשון ציווי ועדיף לי' אף דבגמ' נקטי מקרא אחר כיון דאין בו נ"מ לדינא. אך הלח"מ עצמו שם לא כתב כן ונדחק גם לפי' א' דהה"מ שם לפרש דקאי אחצי שיעור כמו שיעו"ש. וכן בדבריו ברפ"א מה' שביתת עשור שם בה"ק כ' בישוב ד' רמב"ם דמשום דאמלאכות איכא מ"ע דתשבות ע"כ דרשי' שבתון לקניבת ירק ע"ש. וא"כ מבואר דמשבתון דוקא דרשי' לי' ותשבות למלאכות גמורות מה"ת והול"ל דבר זה בה' שבת וע"כ פשוט כמ"ש דס"ל דהוא אסמכתא ואף דהוא הסמיך כל שבותין אתשבות ולא אשבתון פשטו דבזה ודאי אין קפידא מאחר דהוא אסמכתא בעלמא:
11
י״בוראיתי להרמב"ן בפי' עה"ת ר"פ קדושים ע"פ קדושים בסופו כ' וכן בענין השבת אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנא' תשבות ועוד אפרש זה בע"ה ע"כ. הנה מדבריו אלו מבואר דהוא חשב עשה תשבות על טרחים שאינו מלאכה. והיינו כגון קניבת ירק אלא שלא ידעתי למה לא אמר קרא דשבתון כדאי' בגמ' ובחי' הנז"ל לענין עשה דשבת נקט תרווייהו. אלא דשם אמלאכות קאי אבל לפמ"ש כאן משמע דלא קאי אמלאכות דמאחר דאיכא לאוקמי' לעשה מיוחדת על ענין בפ"ע ומפרש לי' הכי תו לא מוקמינן לי' לעשה יתירה כלל רק בא לצוות על הענין שנתייחד לו לבד. וידוע דפי' התורה חיבר בזקנותו ובסוף ימיו ומשמע דהדר בי' מקיימתא אלא שבמקומו בפ' משפטים ופ' תשא לא פי' כלום. ואולי נתחדש לו זה אח"כ. ומ"ש ועוד אפרש נראה דכיון למ"ש בפ' אמור (כ"ג כ"ד) על שבתון דגבי ר"ה שהביא דרז"ל דשבתון עשה מדיו"ט עול"ת ודברי המכילתא בשבתון דיו"ט שבות והאריך בפי' שם דלאו אסמכתא הוא אלא מצוה מה"ת לנוח מן הטרחים שאינם מלאכה יעו"ש באורך שהעלה כן ביסום דבריום גם אשבת דהטרחים בשוי"ט אסור מה"ת בעשה דשבתון וע"ש דבענין העשה דשבת שכ' שם לשון בעשה הזה משמע דר"ל ג"כ עשה דשבתון והיינו שבתון דכתיב גבי שבת. ויש לעיין הא דלא מייתי מברייתא דתלמודין בס"פ אלו קשרים הנז'. אך לפ"ד עצמו בחי' שם הנז"ל ההיא ברייתא אדחיי' מהלכה לפ"ד ר"י שם אם לא דנימא דאזיל בשיטת רמב"ם לפסוק כר"ה ומ"מ הול"ל סוגיא דהתם. ונראה דהוא לא אמר אלא בטרחים גדולים שביאר שם יעוש"ב אבל קניבת ירק טורח מועט וה"ה ככל שבותים והוא אסמכתא ואף דהרבמ"ן שם סיים וממנו אמר הנביא מעשות וגו' ודבר דבר. ובשבת (קיג סע"א ורע"ב) ילפי' משם גם טרחים מועטים י"ל אה"נ זהו תוס' מדברי קבלה דאסמכוה אעשה דשבתון דאורייתא והנביא לא בא לאהדורי אורייתא רק להוסיף ולחדש איסורין מד"ק בדומה לד"ת וסמיך אמ"ע זו:
12
י״גאך קשה הא דל"א בגמ' שם לר"י דקרא נטרחים גדולים לפ"ד הרמב"ן עצמו שם בשם המפרשים הנז"ל דהם דברי ר"י לעצמו בישוב הכתוב אם לא דנימא דהכא קאי בשיטת רש"י ותוס' שם דלפרש הברייתא קאי ובקניבת ירק ל"ש טורח גדול אלא או מלאכה גמורה ממחובר או רק טורח בעלמא. ונראה די"ל דבאמת תשבות אתי להכי כמ"ש בפ' קדושים ומשום דקאי הכא בשבתון קאמר דעשה זה איכא נמי בשבת ויהי' ב' עשין לטרחים גדולים. ומאחר דגם לטורח גדול ל"צ אם לא לעשה יתירה ניחא לגמ' למינקט למלאכה גמורה דמשכחת לה גם בקניבת ירק ולעשה ול"ת. ואפשר נמי דעשה ול"ת עדיף מב' עשה. ואמנם מה דמסיק להחליט גם ביו"ט כן לכאורה צ"ע דמסיק כברייתא חיצוניות נגד תלמודין דקאמר לעול"ת במלאכה. ואף דבתלמודין הוא פלוגתא דאמוראי ועי' בתוס' שבת (כ"ה רע"א) ד"ה ולא ובתוס' ישנים ד"ה הו"ל. מ"מ אנן קיי"ל כר"א דבתרא דהוא עול"ת וכמ"ש תוס' שם ואי אתי לשבות דטרחה הוא עשה מיוחדת לע"א וכמ"ש וצ"ל דס"ל אף דקרא לטרחים אתו מ"מ לאו ממילא שמעת מינה דכ"ש מלאכה גמורה דקאי בעשה זו ורק אזהרת לאו ועונש קיי"ל דאין עונשין מן הדין ואין מזהירין מה"ד אבל עשה ילפי' שפיר מק"ו ועי' בהה"מ ולח"מ בספ"כ משבת ה' י"ד ע"ש ולכן שפיר אמר דאיכא עול"ת במלאכות גמורות ביו"ט וה"נ בשבת אף דתשבות ושבתון הם עשין לטרחים ילפי' נמי מיני' עשה למלאכה גמורה ג"כ מק"ו וא"צ למ"ש דהדר בי' ממ"ש בחי'. אלא דמ"מ לבי מגמגם אי זה ק"ו גמור דאף דמלאכה דהוי במשכן חשיבא חשוב להיות מלאכה גמורה לחיוב כרת ומיתה וקרבן. מ"מ לענין השביתה והמנוחה כפי הנראה אין לדונו מק"ו דהרבה עמל וביטול מנוחה יש באותן טרחים דרמב"ן שם מבמלאכות הרבה מהם במעשה קל וטורח מועט. וגם בעיקר הדבר שבא הרמב"ן לחדש הלכה ומצוה בפי' המקרא מדנפשי' מה שלא נמצא לו שורש בדרז"ל צל"ע זו מנ"ל. ואם באנו לפרש המקראות בסברת הלב יבואו לנו הרבה הלכות מחודשות וכ"א יפרש כרצונו. וזהו שיבושן של הקראים ואנו אין לנו אלא מה שפי' לנו רז"ל בקבלה מפי השמועה. ואף שבנה יסודו ע"ד המכילתא הנה לשון המכילתא סתם ד' שהן משום שבות ולא נזכר טרחים גדולים ומשמע דבכל שבותין דרבנן קאמר. והוא עצמו בפ' בא (י"ב טז) סד"ה כל מלאכה כ' בפשיטות דהיא אסמכתא. אלא שאח"כ כ' ויש לי בזה פי' נכון עוד אדבר עליו בע"ה ע"כ וכיון למ"ש בפ' אמור הנ"ל. וכפי הנראה נתחדש לו זה אח"כ בהגיעו לשם וחזר והוסיף בפ' בא לשון הנז'. ומ"מ גם שם לא החליט כי הביא אח"כ לשון מכילתא אחרת דיליף שבותין אחריני דלאו טרחים גדולים נמי מקרא דשבתון. וההוא ע"כ אסמכתא וכ' ואע"פ כו' שמא לד"א נתכונו כו' ומ"מ בין שיהי' כו' אבל פי' שבתון כו' הגון וטוב מאד ע"ש. מבואר דהוא בעצמו חזר להסתפק אי כונת המכילתא כן ורק שמ"מ גוף הפי' בלשון הכתוב הוטב בעיניו והדבר קשה בעיני לבנות ע"ז יסוד בהלכה ולחדש מ"ע דאורייתא ע"פ משמעות בפשט לה"כ בלא יסוד מקבלת רז"ל. והיה נ"ל דגם הוא לא לפסוק הלכות הוא בא בבורו זה שיסודו לפרש הכתובים ע"ד הפשט והרי גם רש"י בפי' התורה שכולו בנוי עפ"י דרז"ל עכ"ז בכמה דוכתי תפס לו ד' מ"ד שאינו כהלכה כל שהוא קרוב לפשט יותר וכמ"ש הרא"מ ושאר מפרשים בכ"ד דלא נחית לפסוק הלכות רק לפרש פשוטו של מקרא. וכ"ש הרמב"ן שהוא בא לפרש יותר ע"ד הפשוט מרש"י כל שאין לזה סתירה מבוארת בדרז"ל להדיא לא חש לדקדק אם יהי' ראוי לתקוע בזה יתד קבוע להלכה: אך מצאתי בס' ארעא דרבנן במהדו"ב סי' רכ"ד מביא מפתקא כתב יד בשם הריטב"א דבכלל מ"ע שבות של תורה לשבות ממלאכה יש לשבות מכל שבות דרך כלל שלא כדרך שעושה בחול ואינו בדין לאסור הוצאה כגרוגרת ולהתיר העמל הגדול בחניות ואוצרות כו' ורק פרטי השבותין דרבנן ונמצא יש לשבותין עיקר מה"ת יעוש"ב שסיים וזו מרגליתא שבידינו מרה"ג הרמב"ן. וכונתו לדבריו בפי' התורה הנז'. והנה העתיקו להלכה ובנה עליו יסוד אלא ששינה קצת דאף שהזכיר (בתחילת דבריו) הטרחים ומה שהוא עמל גדול. בסיום ד' כלל כל שבותים וחילק בין דרך כלל לפרטים וע"ש בארעא דרבנן כ' דלזה נוטה גם ד' רמב"ם פ' כ"ד מהל' שבת הי"ב ע"כ. והוא תמוה דהרי לשון הרמב"ם שם אסרו חכמים לטלטל כו' כדי שלא יהי' כיום חול כו'. הרי ביאר דהוא גזירת חכמים לבד ואף שסיים שם ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנא' בתורה למען ינוח. מ"מ הרי מבואר בדבריו דרק חכמים אסרוהו והם חשו שינוח לגמרי אבל התורה ל"ח רק שינוח מל"ט מלאכות. ויותר היל"ל מדבריו בר"פ כ"א הנז"ל דפשט ד' משמע כן דמה"ת ג"כ חייבים לשבות גם במה שאינו מלאכה וכן מפרש דבריו הה"מ שם בפי' א' וכ' וכ"כ הרמב"ן בפי' התורה ומבואר דכונתו לד' הנז"ל. והלח"מ שם רצה לומר תחלה כונת הה"מ דהכתוב מסר לחכמים ודחאו ומפ' אח"כ דקאי על ח"ש דאסור מה"ת ע"ש. ולפ"ד שמענו חדשות דח"ש אסור מה"ת בשבת ממ"ע דתשבות. ותמיהני מאחר שראה דהה"מ מייתי דכ"כ הרמב"ן מדוע לא נחית לעיין בד' הרמב"ן שמתוכו הי' עומד על כונת הה"מ הפשוטה ומבוארת דאינו כפי הבנתו בב' הדרכים ושפתי הה"מ ברור מללו ועדיין כו' עמל כו' כל היום כו' דמבואר דר"ל כמ"ש הרמב"ן דהוא מ"ע לנוח מהטרחים הדגולים ושלא לעמול כל היום בד' המותרים ג"כ וחכמים הוסיפו לאסור פרטי שבותים הגם שאינם טרחים גדולים וזה פשוט מאד בכונתו. ושוב ראיתי בס' מרכבת המשנה לשם שפי' ד' כן אלא שגם הוא לא מייתי מד' רמב"ן וכפי הנראה לא מצאן לפי שאינן כתובים במקומן ועכ"פ מזינן גם הה"מ תפס הד' להלכה כן וצל"ע בזה:
13
י״דועיין שבת (קיט רע"ב) במטותא מינייכו לא תחללוני' פירש"י משום ביטול עונג. וצ"ל דמיירי קודם סעודה דוקא. ולשון חילול דחוק קצת על ביטול עונג ובירוש' פט"ו דשבת ה"ג מבואר שצריך לשבות גם מדבור כמו ששבת הש"י ממאמר ויעוש"ב. ול"פ רמב"ן י"ל דזה בכלל מ"ע תשבות שהוא השביתה מן העמל גם מה שאינו מלאכה ועמל פה נקרא עמל בין עמל שיחה בין עמל תורה כמבואר בסנהד' (צט:). ורש"י שלא פי' כן י"ל משום דמבואר בירוש' שם דבד"ת התירו ולחד מ"ד ילפי' מקרא דשבת לה' ע"ש. אבל שאר דיבורים הרבה י"ל שפיר דאסור מדאורייתא ממ"ע דתשבות. וי"ל זהו טעם רש"י שם קי"ג רע"ב ד"ה שלא שלא פי' כהתוס' שם בד"ה שלא ע"ש דס"ל ההוא מדאוריי' לשבות מעמל שיחה ורבוי דברים וא"צ לקרא דדברי קבלה וע"כ מפרש לי' גם אדבורים מועטים רק כשל חול לא:
14
ט״ווראיתי בס' יראים סי' צ"ז מנה מצוה לתת שמירת שבת על לבו דכתיב ושמרתם את וגו' וכתיב שמור את יום וגו' ושמירה הוא בלב כדכ' ואביו שמר וגו' כי תשמרם בבטנך. ואע"פ שפי' שמירה שמירת הלב למדנו ג"כ ממקרא זה שציוה לשמור מלעשות מלאכה ע"כ. והוא הולך בדרך בה"ג כמ"ש הר' חיד"א בשם הגדולים מס' יראים כתב יד. וזה קצת כעין מש"ל בכונת בה"ג ומצות שביתה לא מנה בפ"ע אפשר לפי שאינה אלא מ"ע על המלאכות הגמורות שהזכיר אח"כ בסי' ק"ב אזהרת הלאו בהן ואינו ציווי בפ"ע. אבל מצות שמירה מפרש לה למצוה בפ"ע על שמירת הלב. (אך שוב ראיתי שם סי' קי"ב שמנה מ"ע דשביתה בז' ימי המועדות אף שכ' בכולן לאוין על מלאכות כל אחד וצ"ל דהיה בגי' בבה"ג שבות ז' ימים ולא ח' וכן יתבאר לקמן גירסתו לענין קידוש וס"ל דשבתון ותשבות דשבת לאו עשה הוא). ומשמע דהיינו שישים זכרון השבת על לבו כל היום שיהיה שמור מעשיית מלאכה בשוגג ושכחה. והשוכח ועושה מלאכה שוגג ע"י שלא שם השמירה על לבו מלבד ששגג בלאו וכרת הר"ז עבר על מ"ע זו דשמירה וביטלה בקום ועשה ואם הסיח מלבו ומ"מ לא נכשל במעשה צריך ישוב אי גם בזה ביטל מיהת מ"ע בשוא"ת של שמירת הלב או דהואיל ובכלל המצוה שמירה מעשי' ג"כ י"ל גם שמירת הלב עיקרה ג"כ להיות שמור בזה מעשיה וכל שעלה בידו עיקר השמירה מעשיה אפשר דאין קפידא בביול שימת הלב. ונראה דאפ"ל בלא"ה מצות שימור בלב זו אינו בכל היום כולו רק הוא דוגמת מצות זכור דדברות ראשונות על הזכירה בפה לקדשו דדי בפ"א שמקדש היום בפה. ה"נ מצות שמור דדברות אחרונות וכן שאר מצות שמירה דשבת שעל שימור הלב ג"כ סגי בפ"א שמשים לבו לזכור שהיום שבת שיהא שמור במלאכה וא"צ לזכור בלב בכל רגע כמו שא"צ לזכור בפה בכל רגע והרי זה דומה למ"ש בזכירת עמלק (מגילה יח.) זכור יכול בלב ת"ל לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה הרי ג"כ מצוה על זכירה בפה ובלב ואינה בכל יום תמיד וסגי לה בפ"א בשנה שקורין פ' זכור וי"ל ה"נ סגי בפ"א בתחלת היום. אלא דלפ"ז אזדא לא מצות שימור דלב מלהיות מצוה בפ"ע שכבר הוא כלולה במצות זכור דפה שכשהזכירה בפיו הרי זכרה גם בלב ודוגמת זכירת עמלק שאין שם ב' מצות ולא תשכח בא לגלות על זכור שהוא בפה ודכותי' הכא שמור מגלה על זכור וא"כ לא הי"ל למנות מצות שימור דלב בפ"ע מאחר שע"כ להזכיר בפה ג"כ ויצא בו ע"מ שבלב:
15
ט״זואיברא דבס' יראים אין מזכיר כלל מצות קיוד היום בפה וכבר נז"ל דבבה"ג מנה קדוש ח' ימים ומשמע דר"ל קידוש היום דשבת וז' ימי המועדות בהדי יו"כ דצריך קידוש בפה בתפלה וכמש"ל. ובס' יראים ראיתי בסי' קי"א זכר מצות מקרא קדש בז' ימי המועדים ומייתי מתו"כ במה מקדשו במאכל ומשתה וכסות כו' ע"ש ומשמע דמפרש דזהו מצות קידוש דבה"ג. וצ"ל דהי' בגי' ז' ימים דבשבת לא כתיב מקרא קודש וכמש"ל דגם במצות שביתה הי' בגי' כן ולא ח' כלפנינו אבל צ"ע דבבה"ג ריש ה' יו"ט אי' מחייבי' לקדושי' ליו"ט דכתיב כו' מקראי קודש ומחויבים לאדכורי קדושתא בצלותא ועל כסא כו' ע"ש. הרי מבואר דמפ' מצות מקרא קודש על קידוש היום בפה וא"כ מבואר דמפ' מצות מקרא קודש על קידוש היום בפה וא"כ מבואר דלזה כיוון במצות קידוש שמנה בהקדמה ושפיר גרסי' ח' ימים והוא בהדי שבת אף דל"כ בי' מקרא קודש קידושו דאורייתא מקרא דזכור לקדשו. ואפ"ת דבס' יראים נטה בזה מד' בה"ג מ"מ קשה אמאי לא מנה מצות קידוש היום דשבת דלד"ה הוא דאורייתא וצ"ע. ועכ"פ בזה לא נתיישב הא דחשיב שמור בלב כיון דהאמת דמחויבים בזכירה בפה. ובלאו ה"נ לשונו ל"מ דיהי' די בזכירה פ"א ומסברא נמי נראה דלא דמי ל' שמור ללשון זכור או לא תשכח דסגי בזכירה פ"א שאינו שוכחו לגמרי אבל שמירה משמע שימת לב על הדבר שיהיה שמור עי"ז וד"ז א"א אלא בשימת לב תדיר:
16
י״זויש לעיין קצת בשבת (יב ב) גבי ר' ישמעאל בן אלישע לכשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמינה לפמ"ש דלהס' יראים כל שוגג דשבת עבר אמ"ע דשימור א"כ היל"ל נמי שיביא עולה ג"כ לכפר אעשה ואף שאיתא (זבחים ז' סע"א) דחטאת מכפרת על חייבי עשה מק"ו הרי מסיק שם רע"ב דמקיבעא לא מכפרא אלא מקופיא ומשמע דאינו כפרה גמורה כ"כ ע"ש בתוס' ד"ה עולה ושם ו' א' תוס' ד"ה מקופיא וא"כ ודאי גם המביא חטאת לא נפטר מלהביא עולה שתכפר לו מקיבעא ולהסוברים דבמלאכת שבת יש עשה ול"ת ל"ק דעיקר הטעם דאינה מכפרת מקיבעא הואיל ועיקרא למלתא אחריתי כמ"ש תוס' שם סע"א ד"ה על וא"כ בזה שבאה לכפר על אותו חטא עצמו י"ל שפיר גם העשה שבו נתכפרה לגמרי מק"ו דכפרת הלאו כיון דשניהם על מעשה א' וחטא א' והרי אותו חטא נתכפר אבל עשה דשימור בלב שעבר דזו מלתא אחריתא היל"ל עולה נמי. ודחוק לומר דהא דבעי' עולה אעשה כיון דהוא רק דורן כדאי' שם ב' י"ל היינו במזיד ולא בשוגג ושוכח דלא משמע הכי כלל. ונראה דאפ"ת דצריך שימת לב כל היום היינו בעת שפנוי אבל כשעסוק בלימודו עוסק במצוה פטור מן המצוה ופשיט שלא הי' צריך ומחויב במצות שימור בלב ולבטל מלימודו דא"כ יצטרך לבטל מתורה ותפלה לגמרי דא"א שישים לב לזה ולזה יחד וע"כ בהאי דר' ישמעאל בן אלישע דבשעת לימודו היה לא עבר אעשה כלל:
17
י״חושוב ראיתי דדברי הס' יראים אף שכתבן סתם מדנפשיה אין זו תורה שלו רק לקח הד' מברייתא ערוכה בתו"כ ר"פ בחוקותי ר"ס ג' זכור וגו' יכול בלבך כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך ע"כ. ושם אח"כ אי' נמי כן על זכור ולא תשכח דעמלק והיינו ברייתא דמגילה הנז"ל (ומבואר כהגהת להרי"ב במגילה י"ח דצ"ל דתניא ע"ש והיינו ברייתא זו) ומשמעות מזה כמש"ל דשמור דלב הוא דוגמת זכור דפה ובא זה ולימד ע"ז שיהיה בפה ומשמע כמש"ל דבפ"א שמזכיר קה"י בפה והרי זוכרו אז בלב ג"כ יצא ידי שניהם. אבל ראיתי בפי' הראב"ד על תו"כ הנדפס מחדש שם פי' שונה בפיך הלכות שבת ולא על קה"י וכן פי' בזכור דעמלק ה' מגילה ובזכור דמרים (מ"ש שם לפרעה ולמצרים נ' דט"ס וצ"ל למרים) ה' נגעים ע"ש. ונראה דלשון שונה דייק דמשמע שינון משנה בדינים והלכות מדלא אמר שתהא זוכר או שתהא אומר בפיך וכ"ה גם בפי' תו"כ המיוחס להר"ש משאנץ (ואינו לו וכמדומה דהוא מרב' שמחה משפירא) הנדפס מחדש ע"ש ולקח הד' מפי' הראב"ד כדרכו כ"פ ושם סיים א"נ כגון ושננתם לבניך שתקבע זמנים להיות קורא בתורה בכל אלו הענינים ע"כ ופי' זה הוא כמו הקודם רק דאין מפ' על הלכות המשניות ותושבע"פ רק על קריאת הפ' בתושב"כ פ' זכור במחיית עמלק. וה"נ בשארי צריך לקרות הפ' באיזה זמן כדי לזכרן. וע"ש בהגהות שבשולי היריעה מביא מהדרך תמים והב"א לפרש על הלכות ודבזית רענן דחאה דמה נשתנה הכלות אלו משאר הלכות יעו"שב. והב"א וד"ת לקחו ד' מהראב"ד שהי' פי' למראה עיניהם והז"ר אלו ראוהו לא היה דוחהו בקש וקושייתו אינה קו' דודאי שאני ושאני כיון דהתורה צותה בהם זכור הרי התורה שינתה בהם לצוות לזכרם בפה ומפ' לה בשינון ההלכות ועל התורה לא שייך להקשות מה נשתנה שצותה זכירה בדברים אלו טפי מבשארי דתקשה לדידי' נמי. ועכ"פ למדנו מ"ש דהתו"כ אין מפ' זכור דשבת על קה"י רק על השינון דד"ת ממצות השבת בתושב"כ או שבע"פ וא"כ שפיר הוא כמו שמור דלב שעי"ז דשונה הלכות משים לב לישמר ממלאכות וברייתא דתלמודין (פסחים קו.) דדרשינן לקה"י פליג אברייתא דתו"כ וא"כ לתלמודין שפיר י"ל דאין ענין למצות שמור עם מצות זכור כלל. וגם לפ"ד הראב"ד בשינון הלכות אפשר אה"נ גמצותו כל היום בשמירת הלב וזכירת פה. וי"ל דתרווייהו צריכי והם ב' מצות ולפי שבשבת אין לעסוק כל היום בד"ת כמ"ש בירוש' ונז"ל. ע"כ כשאינו עוסק בהלכות בפה צריך לשמור בלב עכ"פ. אלא דלאידך פי' הנז' מבואר דסגי בקביעות זמן דוגמת זכור דעמלק ומד' משמע דסגי פ"א בשנה דוגמא דההיא ולא בכל שבת דוקא ג"כ וזה ודאי צל"ע:
18
י״טועיין במכילתא יתרו פ"ז ע"פ זכור את יום תהא זוכרו מא' בשבת שאם יתמנה לך מנה יפה כו' רי"א כו' תהא מונה לשם שבת ע"כ וזהו כשיטת ברייתא דתו"כ דלא קאי אקה"י אלא דהתם מפרש הזכירה בכל ימי השבוע דחול ג"כ ולענין זכירת הלב ורישא מפרש לענין לענגו. ודבר זה גם בתלמודין (ביצה טו רע"ב) דאמר קרא זכור כו' זכרהו כו' ע"ש. אלא שרש"י שם ד"ה מ"ט כתב דהוא אסמכתא בעלמא דקרא אתי לקה"י ע"ש. והיינו לשיטת ברייתא דתלמודין בפסחים אבל לתנא דמכילתא י"ל שפיר דדרשא גמורה הוא ולא אסמכתא אלא דלענין העונג הוא משנת ב"ש וב"ה פליגי ע"ז בביצה (ט"ז א). ואף דבמג"א סי' ר"נ מביא מא"ז דגם ב"ה מודו דהא דב"ש עדיף ע"ש. והוא בא"ז גדול הנדפס מחדש ח"ב ה' ע"ש סי' י"ח אות ג' ע"ש. מ"מ אי ס"ל פי' מצות זכור דאורייתא כן א"כ חיובא הוא בדוקא לכ"א ולא להעדיפו לבד. ורש"י שכ' בפי' החומש שם כ' ח' תנו לב לזכור כו' שאם נזדמן כו' נגרר אחר המכילתא כדרכו מפני שקרוב לפשטי' אף שאינו כפי ההלכה כמ"ש בעצמו בתלמודין הנז' דהוא אסמכתא וע"כ לא חש ג"כ לשנות כדברי ב"ש כיון דלד"ה הכי עדיף שפיר יש להסמיכו בלשון הכתוב כפי פשטי' ובמג"א שם כ' דדברי רש"י כהא"ז וכ"נ מ דברי ט"ז וב"ח בס"ס רמ"ב ע"ש ונראה כונתם כמ"ש דאי לא דסבירא לי' כהא"ז דעכ"פ הכי עדיף לא הי"ל להסמיכו על לה"כ כלל. אך מ"מ נראה דזהו רק לענין מצות עונג אבל סיפא דר' יצחק אומר כו' דמשמע דהוא לענין שלא יבוא לידי שכחת יום השבת שיוכל לבוא לידי חילולו דע"כ צריך למנות כל יום לשם שבת כדי לזכרו בכל ימות החול אימת יהיה שבת בזה י"ל דגם ב"ה מודו ושאני עונג משמירת חילולו דחמיר טובי בכרת ומיתת ב"ד ושקול כע"ז וככל התורה כולה. אלא דמ"מ דרשתם זה בקרא דזכור ע"כ אינו כפי תלמודין דקאי על קה"י. אבל מ"מ בקרא דשמור לפ"ד הס' יראים דהלכה כן לדרשו על שימת לב נראה דשפיר יש לפרש דלא על יום השבת לבד קאי רק גם בכל ימי השבוע ישים לב על השבת שלא ישכחהו כמו ע"י מנין הימים דבמיכלתא וכיוצא בו:
19
כ׳ושוב ראיתי ברמב"ן פ' יתרו שם אחר שדחה ד' רש"י דזו דברי ב"ש ואינו הלכה (ובמג"א שם בשם הד"מ כ' דברי רמב"ן לחולק על הא"ז הנז' ולא ידענא מנ"ל דפליג אהא דמודו דעדיפא. דמ"ש דהלכה כב"ה היינו רק במה דפליגי דלב"ש ס"ל הכי בדוקא לחיובא. ובזה גם א"ז מודה דהלכה כב"ה דאינו חיוב דוקא לעשות כב"ש וכמ"ש שם דגם מאן דעביד כב"ה לא הפסיד ע"ש. ורש"י שפי' הקרא כן וא"כ הוא חיוב מה"ת לכל אדם זהו כב"ש ודחאו. ואולי הבינו בדברי א"ז דס"ל ב"ז וב"ה ל"פ כלל רק כ"א תפס מנהגו וכמ"ש כן ב"ח ס"ס רמ"ב ע"ש. אבל אף די"ל כן בברייתא קמייתא דביצה שם דנזכר שם רק מנהג שמאי והלל אידך ברייתא דבש"א כו' ובה"א כו' משמע דפליגי לדינא וכ"נ גם מדברי א"ז כמ"ש ואין לאפושי פלוגתא בזה) הביא מכילתא אחרת שמאי אומר זכירה עד שלא תבוא שמירה משתבוא כו' (ומצאתי זה בפסיקתא רבתי פכ"ג והוא פ' תלתאה דעשרת הדברות סי' א' ושם אי' א"ר שמלאי כו' והוא אמורא ושנה משנתו כב"ש. ונראה גי' שמאי אומר שברמב"ן נכונה יותר וע"ש בפסיקתא מסיים א"ר אבהו אם נזדמן לך חפץ טוב אפי' מא' בשבת התבינהו (נ' דצ"ל התקינהו) לשבת. והנה ר"א אמורא אך הוא לא קאי אדרשא דקרא ויהיה זה ראיה לדברי הא"ז דגם ב"ה מודו דהכי עדיף וכן שם אח"כ מדר' תנחומא ע"ש) וכ' דפשטי' דקרא לזכור תמיד בכל יום את השבת שלא ישכחהו ולא יתחלף בשאר ימים כו' וכדר"י דמכילתא הנז"ל ודזהו פי' זכור עד שלא תבא וגם הלל מודה בדרש זה ול"פ אלא במאכלים יעוש"ב. וזהו כמ"ש דגם ב"ה מודו לדר"י ודרק בזכירה שלענין העונג פליג אלא שהוא הסב טעם הזכירה לא מפני שכחת המלאכה רק שעי"ז יזכור בעקרי האמונה בחידוש ובהשגחה ובנבואה ודע"כ שקולה נגד כל התורה כולה יעוש"ב. ור"ל דע"כ גם ע"י הזכירה בשאר ימים יועיל להזכירו בעקרי האמונה. והרא"מ שם יישב ד' רש"י דל"פ ב"ה אלא בענין המאכלים שהם דברים המצויים תמיד ולא בשאר חפצים. ותמה אהרמב"ן שבעצמו כ' אח"כ דמודה למדרשו ופליג רק במאכלים משמע דיש לחלק בין מאכלים לחפצים ושפיר רישא דמכילתא וד' רש"י בחומש כהלכה יעוש"ב. ותמהני עליו שהבין מד' רמב"ן לחלק בין מאכל לחפץ. וליתא למעיין שם ברמב"ן והא דנקט מאכלים דבזה הוא הפלוגתא בביצה. ועיקר חילוקו בין הזכירה שלא ישכח שזכר למעלה ובין הנחת והכנת ד' לעונג שבת דבזה פליגי ואין נ"מ בין הכנת מאכל לחפץ כלל. וגם חילוקו אין בו טעם ומאי פסקא דמאכלות ובהמה נאה מצוי אח"כ ג"כ טפי משאר חפץ וכלי. ויותר היל"ל לפי שבענין המאכלות מצינו בכתוב והיה ביום הששי והכינו. אלא דב"ש אומרים דהתם על תיקון המאכלות קאמר ולא מיירי ממוצא נאה השתא ולא ידע אם יהיה אח"כ. ועכ"פ רמב"ן ודאי לא נחית לחלק בזה ולא כתב אלא דמותו לעיקר המדרש ועל הדרך שכ' הוא. אבל בחפץ וכלים הרי פליגי שמאי והלל בסיפא דההיא ברייתא שהעתיק רמב"ן שם ע"ש. וא"כ מבואר דלא בזה כיון שמודו. ומבואר ג"כ דלא עלה על לבו כלל שיש לחלק ביניהם וע"כ לא קפיד למנקט מאכלים כבגמ' ולא כלי וחפץ כבמכילתא. ובאמת דא ודא חדא הוא דהדבר מבואר דהך פלוגתא דשמאי והלל דמכילתא היינו הך עצמה דבתלמודין. ותימה על הרא"מ בזה ג"כ במ"ש דבההיא דכלי וחפץ הלכה כשמאי מ"ש ההיא מהא. ואולי דעתו דרק בפלוגתא דב"ש וב"ה הלכה כב"ה ולא בפלוגתת שמאי והלל עצמן. ושם בביצה מייתי תנ"ה פלוגתא דב"ש וב"ה אההיא דשמאי והלל הקודמים דקאי במאכלות אבל בחפץ וכלי ס"ל דל"פ ב"ש וב"ה אלא שמאי והלל עצמן דמכילתא. ובזה לא אתמר הלכה כמאן וי"ל דהלכה כשמאי. אבל כפי הנראה אדרבא רק בפלוגתא דב"ש וב"ה הוצרכו לבת קול דהלכה כב"ה משום דב"ש מחדדי טפי אבל שמאי והלל עצמן נראה ודאי דהלכה כהלל שהיה נשיא וגדול הדור טפי משמאי. ובאמת הדברים מראים דהכל חדא פלוגתא וכמ"ש. וגם בגור אריה לשם דחה ד' הרא"מ מכח אידך ברייתא הנז' אלא שהוא כ' סתם כאילו היתה בהעלם מהרא"ם. ובאמת הרא"מ עצמו מזכירה וכ' דבזה הלכה כשמאי. וע"ש הוא כ' דלא פליגי ב"ה אלא במה שצריך לחול דעז"א ברוך ה' יום יום אבל מה שלא צריך מודו דיתקנו לשבת יעי"ש. וד"ז נכון ומ"מ כל זה לענין דרשת מקרא דזכור וכבר נתבאר דלתלמודין הכל אסמכתא ועיקרו לקידוש היום. אלא שהרמב"ן שם כתב אח"כ דקה"י מלקדשו הוא דילפי' אבל זכור מצוה (בפ"ע) לזכרו תמיד בכל יום אלא שכל מצות הזכירה במנין א' בחשבון רמ"ח ע"כ ויעוש"ב אבל דבריו צל"ע לפ"ד דהם ב' מצות שונות אמאי יהיה בחשבון א'. ועוד דלשון הברייתא דפסחים דמייתי בעצמו שם איתא זכור כו' זכרהו כו' מבואר דמזכור קדריש. והמכילתא דדריש מלקדשו לשיטתי' דדריש מזכור ד"א. וגם דברי רש"י ביצה הנז"ל כן ועכ"פ לרש"י עצמו ע"כ חזינן דבפי' החומש שם לא נחית לפרש עפ"י תלמודין ולהלכה. ומיהו מ"מ יש לקיים מצוה זו דלהרמב"ן בכל יום תמיד בכלל מצות שמור לפ"ד הס' יראים. ואף דבברייתא הנז"ל א' שמירה משתבוא זהו למאי דמפרש שם דזכור עד שלא תבא. אבל לדידן דזכור לקידוש היום וה"נ לתנא דתו"כ דזכור בפה ושמור בלב שפיר י"ל שמור עד שלא תבא. ולישנא דשמור א"א לפרש על הכנת חפצים וכיוצא רק על השמירה שלא ישכח וכמו שנתבאר:
20
כ״אובזה היה אפשר לומר לשון הגמ' ברכות (כ' ב) נשים בקה"י ד"ת כו' אמר קרא זכור ושמור כל שישנו בשמירה כו' ע"ש ברש"י דשמירה ר"ל ל"ת כל מלאכה דבל"ת חייבין וזהו כדברי הרמב"ן שם הנז"ל דמפרש שמור לל"ת ע"ש דנסתייע מגמ' זו. אך לפ"ד הרא"מ הנז"ל דהוא השמר דעשה גם לענין מלאכה קשה מגמ' זו דהרי מבואר בתוס' קידושין (לד א) סד"ה מעקה בעשה ול"ת דיו"ט דבנשים ליכא רק ל"ת ולא העשה כיון דהזמן גרמא ע"ש. וא"כ ה"נ בשבת אף דמוזהרין בלאו דל"ת מלאכה על העשה דשמור לפ"ד שהוא עשה אין מוזהרין והרי הקישא דזכור ושמור הוא משום דבדבור א' נאמרו וכמבואר בשבועות (כ' ב') וא"כ מאי ישנו בשמירה דקאמר הרי גם במ"ע דשמור ליתנהו ובהו ליכא הך עשה אלאל לאו דל"ת מלאכה לבד. ולפמ"ש י"ל דאין הכונה על שמירה ממלאכה אלא על השימור בלב. וזהו מצוה תמידות גם בימות החול והוא מ"ע שאין זמ,ג ושפיר גם נשים מצוות בה והיינו איתנהו בשמירה דקאמר. אך דברי הס' יראים עצמו משמע דבשבת דוקא קאמר מדכייל בהדה נמי השמירה ממלאכה משמע דכמו שזה בשבת עצמו ה"נ ההיא. דבלשון א' נכללו שניהם ועוד דעיקר דבריו אלו שכתב דאתי גם למלאכות נראה ודאי דלקח מגמ' דברכות הנז'. ומשום דלפ"ד נימא דגם בשמור אין מצוון דהז"ג ע"כ אמר דאתי גם לשמירה ממלאכות וא"כ לא ס"ל כמ"ש ומדכיילינהו יחד משמע דס"ל גם אמלאכות הוא עשה וכדברי הרא"מ. וצ"ל דלא ס"ל כתוס' קידושין הנ"ל. וי"ל כמ"ש התוס' שם לענין דחי' דגם הלאו לבדו אלים יעו"ש. ה"נ י"ל לענין חיוב נשים בהיפך דגם העשה אלים כיון דיש עמה לאו לחייבן אף דהזמ"ג וד"ז חשבתיו מסברא ואח"כ מצאתי כן בשאג"א סי' פ"ב אלא שהוא כתב זה בפשיטות ולמדו מדברי תוס' הנזכר. ותימא דהרי דק תוס' דמייתי מבוארים להיפך דס"ל דמהעשה פטורים ודליכא גבייהו עשה ול"ת רק דהלאו אלים. וראיתי בס' בשמים ראש ס"ס ר"ו הביא באמת בשם התוס' התירוף להיפך וכדברי השאג"א. אבל ידוע שאותו ס' מזויף ואין לבנות יסוד עליו. ואפשר לקח דברי השאג"א שלמד כן מתוס' ושם הדבר בפי קדמון ע"ש התוס' כדרכו בס' ההוא. ושוב מצאתי בשעה"מ פי"ב מע"ז ה"ג שדבר זה במחלוקת תוס' הנזכר וס' החינוך ויעוש"ב. ולפמ"ש מצאנו לו חבר לס' החינוך. ושוב ראיתי דגם הר"ן חולק בזה ע"ד התוס' בפ"ק דקידושין דף רכ"ב ע"א ריש ד"ה ואיזו וכתב דהא ודאי ליתא וע"ש סיום דבריו כתב דכ"ה בתוס'. משמע דגם תחלת לשונו הנזכר דשם מהתוס' שלפניו ע"ש וכ"ה בחידושי הרמב"ן קידושין ל"ד סע"א ע"ש. ואף דבס' יראים סי' ט"ז הביא פלוגתא דר"א ור"י במנחות בהנשמר אי עשה או לאו ומסתמא דהלכה כר"י לגבי ר"א תלמודו והוא לאו. שאני הכא דעיקרו עשה לד"א דשימת הלב ודאי מ"ע הוא גם שמירה דשוא"ת שנכלל בו ע"כ להחשיבו לעשה דא"א שיהיה מלת שמור משמשת עשה ול"ת. וע"ש בשאג"א שם הוסיף דכשמקצת העשה יש לאו בהדה והנשים חייבות בה גם במקצת שאין לאו עמה נמי חייבות אף דהזמ"ג דכיון שחייבין בקצתה חייבין בכולה ע"ש. ולפ"ז כאן נמי לפ"ד ס' יראים דבמ"ע זו כלולים ב' דברים מאחר דבשימור מלאכה שיש לאו ג"כ ס"ל הנשים מצוות ה"נ גם בשימור דשימת לב ג"כ. והוא פשוט מסברא דודאי מה שכלולים במלה א' יותר יש להקיש זה לזה מהקישא דזכור ושמור לפי שנאמרו בדבור א' ק"ו בזה שהיא מלה א' ממש. אך מדברי התוס' שמביא הר"ן בקידושין שם ל"מ כן שמדבריהן משמע דס"ל נמי בהשבת אבידה ומעקה ושילוח הקן היכי דאיכא עשה ול"ת הנשים חייבים גם בעשה ולא כמ"ש הר"ן אח"כ שם מדנפשי' ואפ"ה במקום שיש העשה לבד ולא הלאו אי הזמ"ג היו פטורים יעו"ש וזהו נגד מ"ש. ונראה דס"ל דלא דרשינן בזה היקשא מנפשינו וכ"מ מד' הרמב"ן שם בשם התוס' שהביא בתחלת דבריו ע"ש. אלא דאעיקרא יש לעיין מנ"ל למדרש תרווייהו ומאחר דאצטריך שמור לציווי בפ"ע מהיכי תיתי לומר דאתי נמי לעשה יתירה אמלאכות. ומיהו ע"ז י"ל מאחר דהא דבדבור א' נאמרו הוא לצורך היקש זה כדאי' בשבועות שם א"כ ע"כ דאתי נמי למלאכות דאי רק לשימת לב גם זה מ"ע שהזמ"ג בלא לאו בהדה וליכא לאקושי מידי ולמה נאמרו בדבור א'. אבל אכתי קשה איפכא כיון דשמעינן דאמלאכות קאי מנ"ל להעמידו עוד לענין שימת לב ובפרט דאיכא עוד ציוים דשמירה ושמרתם וגו' ושמרו וגו' הנז"ל ונימא דהני לשימת לב אתי וההיא למלאכות לב. ובס' יראים עצמו מביא תחלה קרא דושמרתם כנז"ל. והגם דדבריו בפי' שמור לקח מברייתא דתו"כ אברייתא גופה קשה. והי' אפשר לומר דאה"נ ההיא ברייתא פליגא אברייתא דבדבור א' נאמרו והיקשא דתלמודין הוא אליבא דברייתא דבדבור א' ולא קיי"ל כההוא דתו"כ. אך בסק יראים שקבעו להלכה ודמשמע תרווייהו ולא ס"ל לעשות פלוגתא בזה קשה. ואולי משמע להו דמסתמא גוף המצוה שבדברות הראשונות ואחרונות הוא בענין א' ועד"ש הרא"מ שם בפ' יתרו לענין פי' מלת לקדשו דראוי לפרש תרווייהו בענין א' ע"ש וה"נ בזכור ושמור אף דע"כ חלוקים זה מזה מ"מ יש לפרש שבאו לענין א'. וע"כ אמרו בתו"כ דזה בפה וזה בלב וגם לתלמודין דהוא לקידוש היום זהו הזכירה דבפה ולענין בפה סגי בפ"א ולענין בלב נאמר בלשון שמירה דמשמע שימת לב ביותר שיהיה שמור והיינו כל היום ומ"מ הרי ענינם א' על הזכירה דשבת ומזה למדו לפרשו אשימת הלב כדי להשוותו למצות זכור. וממ"ש בדבור א' שמעינן דכולל בו נמי שמירה ממלאכה כפשטי' ושפיר ילפינן תרווייהו. ולפ"ז י"ל לברייתא דבמכילתא דזכור לזכירת כל יום תמיד ושמור משתבוא והוי נמי בדומה לזכור אלא שזה בזכירה בעלמא ומצותו בכל יום תמיד ובשבת נמי יוצא בה בקה"י וכיוצא. ושמור הוא בשימת הלב יותר כל היום כולו והוא רק בשבת ומ"מ ענינם א'. ולפ"ד זכור הוא מ"ע שאין זמן גרמא ושמור הוא מ"ע שהזמ"ג ולפ"ז י"ל דאין אנו צריכין להעמיד שמור אמלאכות והא דבדבור א' נאמרו י"ל איפכא להקיש שמירה לזכירה לחייב הנשים במ"ע דשמור אף דהזמ"ג וראב"א בתלמודין קאי לשיטת ברייתא דתלמודין דזכור לקה"י ועכ"א ההיקש זכור לשמור וע"כ להעמיד שמור אמלאכות נמי וי"ל עפי"ז ד' תוס' קידושין הנזכר דלפ"ד עכצ"ל דס"ל כרמב"ן הנז"ל דשמור דשבת לאו הוא וע"כ מצווים ולפמש"ל דזה תליא בפלוגתא דאמוראי א"כ להני דס"ל דהוא עשה תקשה ברייתא דבדבור א' נאמרו לאיזה צורך. ועוררני לזה בעל שעה"מ שבעיוני בו עתה מצאתי שם בפ"ד מתפילין הי"א ד"ה וראיתי מביא מס' זהב שבא (והוא בחי' לשבועות שם) הרגיש על ד' הרא"מ כמ"של דלר"י השמר דעשה לאו (אלא דלא מייתי ד' תוס' דעירובין הנז"ל) והוא תמה ע"ז דהרי החולקים אמוראי נינהו ר"ל ור"א וכי הם פליגי אברייתא דבדבור א' נאמרו ע"ש. והנה תמיהתו בחוזק כ"כ הוא רק על לשון הס' זהב שבא שכ' דהברייתא כר"י. ובאמת בברייתא לא נזכר ההיקש והם ד' ר' אדא בר אהבה האמורא רק הגמ' מפרש טעמא דבדבור א' כדר' אדא בר אהבה. וי"ל דהגמ' מפרש אליבא דהלכתא כראב"א ור"י ולאינך אה"נ דלא משו"ה נאמר בדבור א' ואצטריך לאיזה דרשא אחריתא ואפי' ל"י מה דרשינן ביה אין בזה קושיא. ובכה"ג כ' תוס' בכמה דוכתי דאצטריך לאיזה דרשא ואף דלא נתגלית לנו. ואולם לפי מה שנתבאר אשכחנא פתרי לדרשתם די"ל דהם ס"ל כברייתא דמכילתא וההיקש להיפך וכמ"ש:
21
כ״בעוד מנה בס' יראים סי' צ"ח מצות מורא בשבת שהוקש למקדש ומהו מוראו שיחשוב לכבדו ולשמרו ולהיות חרד על הדבר ולא מהשבת אתה ירא אלא ממי שהזהיר על השבת ע"כ. ובבה"ג לא נמצא אבל הוא מונה שם במ"ע שמחת שבת ועינוג. והנה לא מצינו נזכר מצות שמחה בשבת בשום מקום אלא גבי יו"ט וגם בס' יראים לא כתב מצות שמחה. ונראה דט"ס הוא וצ"ל מורה (או במקום שמחת צ"ל שמירת ולפני זה במקום ושמור צ"ל ומורא והיינו דאסמכי' למורא מקדש ע"ש) אבל לא מצאתי כעת זכרון מצוה זו עוד בשום מקום ושום ספר ולא שורש להיקש זה. וכפי הנראה לקחו זה מלשון הגמ' (יבמות ו ע"ב) מה שמירה האמורה בשבת לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר כו' והוא הלשון שהעתיקו בס' יראים בסוף דבריו ומדאמר לא כו' ש"מ דצריך להתיירא אלא שלא כו אלא כו'. ואף דפתח מה שמירה כו' ע"כ ר"ל מה שמירת שבת שהוקשה למורא מקדש לא כו'. והא דפשיטא לי' בשבת טפי מבמקדש לפי שהשבת אין בו ממש ולא יטעו לירא ממנו רק המקדש שלא יבואו ללמוד מהעכו"ם שבונים בתים (ועושים תמונות) ועובדים להם שחושבים שנכנס כח אלהות בבנין ושאר כל תמונה הגופניות להיות משכן לרוחניות אלהות וע"כ יעבדוהו ושלא יטעו ישראל אחריהם לחשוב במקדש הואיל והוא קדוש ותורה הזהירה על מוראו לטעות שיש שם התלבשות כח אלהות ולירא מעצמותו של בנין כדרך אמונת העכו"ם. וע"כ הוקש לשבת דבזה לא יטעו כי גם העכו"ם לא יאמינו התלבשות כח אלא באיזה דבר ממשיי. אבל רש"י שם פי' לא משבת כו' דלא כתיב בי מורא וכ"ה בפי' הראב"ד על תו"כ פ' קדושים פ"ז סי' ז' ולשון התו"כ שם א' שבת משום שמירה וא' מקדש משום מורא אי קאי אדבתרי' וכ"ש לפי גירסת הילקוט שמובא במסורת שבשולי היריעה שם שכ' לשון זה אח"כ מבואר דהכונה כן לפי שבשבת ל"א מורא. והגם דאפשר לדחוק קצת גם בזה הכונה דאף דהוקדש לענין מורא מדלא כתיב מורא על השבת עצמו רק ציוה על השמירה והסמיך ללמוד היקש למורא ע"כ הך מורא היינו להיות חרד על שמירה וכד' הס' יריאים וע"כ ע"כ לא כו' אלא כו' כיון דלא כתיב מורא בגופי' והלימוד רק להיות מורא על השמירה ולא כו'. מ"מ פשט הלשון משמע דר"ל דל"ש מצות מורא כלל אלא דמ"מ הלשון לא כו' אלא כו' פשטי' מורה כדברי הס' יראים וכמ"ש. וי"ל עוד קצת סמך מהא דריש פ"ד דדמאי' בשבת יאכל על פיו ומייתי המפרשים שם הטעם מהירוש' דע"ה אימת שבת עליו ואומר אמת ואין בזה טעם ברור מהיכ"ת לומר כן שיהי' באימה עליו לשקר ולעשות איזה עבירה שאינו מענין חילול שבת בשבת טפי מבחול ולא מצינו שום חומר בעשיית איסור בשבת מבחול ולומר שמפני הרגשתו בקדושת השבת הוא חרד ופורש. זה ודאי רחוק לאמרו בע"ה והלואי שת"ח ירגישו קדושת שבת כ"כ להיות חופפת עליהם להכניס מורא שמים ויר"ח בלבבם מעצמו בלא אתערותא דידהו. אבל כפמ"ש דמורא שבת מצוה י"ל דהע"ה לא ידע זה דלא משבת אתה כו' ומתיירא מהשבת עצמו וע"כ ירא לעבור על שום דבר. (וע"ד ימים הנוראים ר"ה ויוה"כ שמוראם גם על כל ע"ה מלעבור כבשאר ימים) ומ"מ לא מצאתי לו חבר כעת בזה:
22
כ״געוד בס' יראים סי' צ"ט מצוה לענג וגמרא גמירי לה ואתא ישעי' ואסמכה אקרא וקראת לשבת עונג ע"ש. ודבר זה לד"ה מצוה מדברי קבלה אלא שבה"ג מנאה במנין והוא לטעמי' שמונה גם מצות דרבנן כחנוכה ומגילה. והרמב"ם בס' המצות ריש שורש א' הקשה עליו ממ"ש דנאמרו למשה בסיני ועוד האריך ע"ש. ונראה דע"כ הוסיף בס' יראים לומר דהוא באמת הלל"מ ובלשון נאמרו למשה מסיני יכלול שפיר גם מה שהוא הל"מ בע"פ ולא נתפרש בכתוב. ולדעתי הי' נראה למצוא לה שורש בתורה ג"כ במלת לקדשו האמור בעשרת הדברות ובפ' תשא (ל"א י"ד) כי קדש היא ובר"פ ויקהל וביום הז' יהי' לכם קדש. והנה במכילתא פ' בא רפ"ט אי' ע"פ מקרא קודש כבדהו במאכל ומשתה ובכסות נקיה והגר"א הגיה שם קדשהו והוא משום דקאי אקרא דקודש וכ"ה בילקוט סי' ר"א. ונראה דיש לקיים גם גי' כבדהו וסמך אקרא דישעי' וקראת לשבת עונג ולקודש ה' מכובד דמהכא שמעינן דהקדוש צריך לכבדו ולענגו וכ"ה לשון הרמב"ם פ"ו מיו"ט הלכה ט"ז כשם שמצוה לכבד שבת ולענג כך כל יו"ט שנאמר לקדוש ה' מכובד וכל יו"ט נא' בהם מקרא קודש ע"כ. ונושאי כליו לא הראו מקומי והוא לקוח ממכילתא הנזכר. ולפי שנלמד מלשון הכתוב שאמר מכובד ע"כ אמרו בזה לשון כבדהו. ובתו"כ פ' אמור פ' יב' סי' ד' אי' נמי מקרא קודש קדשהו במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ע"כ. והנה בס' יראים סי' קי"א מונה זה מ"ע גבי יו"ט ומייתי הא דתו"כ הנז"ל וא"כ ה"נ שבת דכתיב ציווי לקדשו (אי נימא דקידוש היום ילפינן מזכור וכמש"ל ממשמעות הגמ'. וי"ל דלקדשו מצוה בפ"ע ועד"ש הרמב"ן אליבא דמכילתא הנז"ל) או יהי' לכם קודש מ"ע בפ"ע דוגמת מצותמקרא קודש דיו"ט ובמה במאכל כו'. ובמדב"ר פ"י סי' א' ואת שבתותי קדשו במה את מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה כו' נאמן אני לשלם שכר הוי כולו מחמדים והוא ג"כ בשהש"ר ע"פ חכו מחמדים סי' ד'. ושוב מצאתי הדבר מפורש בפסיקתא רבתי פכ"ג סי' א' ע"פ זכור וגו' לקדשו במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ע"כ. ואהניין שזכיתי לכוין לדרשת רז"ל והרי למדנו מ"ע של תורה לעונג וכיבוד השבת וזהו הציווי דקדושתו:
23
כ״דוהנה הרמב"ם ז"ל ר"פ ל' מה' שבת כתב ב' דברים מד"ס שנתפרשו ע"י הנביאים כבוד ועונג ומפרש שם ה"ב איזהו כבוד כו' ע"ש כל הנמשך עד הלכה ז' ובה' ז' איזהו עונג כו' יעו"ש כל הנמשך. ומה דמייתי כבוד מקרא דלקדוש ה' מכובד יש לעיין דבשבת קי"ט סע"א א' זה יוה"כ כו' וע"ש ברש"י ד"ה מאי מדכתיב כו' לאו אשבת קאי והול"ל נמי הסיום דוכבדתו דזה קאי אשבת כדאי' שם וברש"י ד"ה וכבדתו ע"ש. וגם בזה יש לעיין דשם דריש מוכבדתו להקדים ולאחר וע"ש ברש"י ד"ה להקדים וד"ה לאחר דזהו כבודו. ומבואר לרמב"ם דפלגינהו בתרתי ע"כ דאף דההיא בענין אכילה הוא אין בקדימה ואיחור משום עונג טפי אלא משום כבד וא"כ קשה ארמב"ם שכ' ד"ז שם ה"ח בענין עונג. ואולי אה"נ ההיא לאו משום עונג רק משום דלא זכר דיני אכילה עד שם כתב גם זה שם אף דההיא משום כבוד. אך לשון הטוש"ע סי' רפ"ח ס"ז משמע דמשום עונג הוא וכן הדעת נותן גם למ"ש רש"י באיחור שמתאוה לאכלו יש בזה עינוג טפי דנפש רעבה כל מר מתוק ומרגיש טעם ועונג באכילתו יות וכ"ש המקדים שמקדים לעינוגו. והי' נראה מזה דכיבוד ועונג חדא הוא והכיבוד הוא לבקש עצות לעינוגו. וזה הי' נראה דעת בה"ג שמנה גם מצות דרבנן מדברי קבלה ומנה רק עונג ולא כיבוד משמע דס"ל דחדא הוא. ואולי טעמו דרמב"ם דס"ל סתמא דגמ' שם קי"ג סע"א דדריש מוכבדתו שלא יהא מלבושך כו' והיינו כדדרשינן על מכובד בכסות נקיה פליג אדרב ושמואל דדרשי' לי' להקדים ולאחר ואף דהלכה כוותייהו בגוף הדברים וכדאמר רב פפא שם אח"כ דהוא לפרש דבריהם כמ"ש בתוס' ד"ה רב מ"מ הא דדרשוהו מוכבדתו אינו הלכה. אבל זה דחוק לדחות הך דרשא דרב ושמואל ובלא"ה גם לענין שינוי מלבושים וכסות נקי' יש לעיין למה לא יהי' גם בכלל עונג לפמ"ש בס' יראים שם וכמו שיש עונג באכילה כך יש עונג בהנאת הגוף ומצוה על האדם לענג עצמו בהנאת גופו שגם הוא נקרא עונג דכתיב אשר לא וגו' על הארץ מהתענג ע"כ וגם רמב"ם מודה לזה שכ' שם הי"ד תשמיש המיטה מעונג שבת הוא (וכן ברש"י כתובות סב ב' ד"ה מע"ש) ונלמד ג"כ מהאגדה שמביא ב"י סי' רפ"ח ד"ה ומ"ש בשם אגור ושה"ל דרע"ק הי' בוכה שהוא עונג לו ובטור שם לענין תענית חלום שהוא עונג ומה דצריך תענית לתעניתו על שביטל עיקר עונג שבת ע"ש. ור"ל דעיקר העונג באכילה כמשמעות הגמ' שם קי"ח ב' במה מענגו כו' וכמ"ש בס' יראים שם ומנ"ל דעונג מקרי אכילה דכתיב אז תתענג וגו' והאכלתיך וגו' (י"ל מדנקט לשון אכילה בשכר עונג ש"מ דהעונג הוא ג"כ באכילה והשכר מדה כנגד מדה) ומ"מ מסיק דה"ה לד"א כנ"ל רק דעיקר עונג האדם הוא באכילה ושתיה אבל ה"ה נמי לד"א. וכן בטור סי' ר"צ והגהת רמ"א שם ס"א לענין שינה ובסי' ש"א ס"ב וט"ז סק"א ע"ש ובמג"א סק"ד לענין קפיצה וראי' ובר"ס ש"ז ס"א בהג"ה לענין דבורים ע"ש בתה"ד דילפה מקפיצה וכן לענין חימום בד"מ סי' רע"ו מהמרדכי ויהא חלקי עם המתחממים כו' יתענגו כו' ע"ש. מבואר דמשום מצות עונג אתו עלה וכ"ה בתשובת מהרי"ל ס"ס קס"ו ע"ש ובחי' המאירי שבת קיח א' מביא ירושלמי במה מענגו ח"א בשינה וח"א בת"ח ולא פליגי כאן בתלמיד כאן בבעה"ב ופי' רבותי תלמיד מענגו בת"ת ובעה"ב בשינה ואני אומר בהיפך כו' יעוש"ב אלא שלא מצאתי זה כעת בירושלמי שלפנינו והלשון שמביא שם אח"כ עוד משם הוא לפנינו בפ' ט"ו ה"ג בקצת שינויים (ומ"ש שם ע"י שהוא מטריח בחול ואין לו פנאי נתנו כו' לפנינו בירוש' ע"י שהפה זה מסריח והגהתי מכבר מעצמי טרם בא לידי ס' המאירי בגליון דנ"ל דצ"ל מטריח וכ"ה בתניא רבתי ר"ס י"ח טורח ע"ש. ושוש מצאתי כן גם בא"ז גדול ח"ב ריש הלכות מוצ"ש ר"ס פ"ט הגי' טריח וכתב ובחול ע"י שהוא טריח ואין פנאי לעסוק בהם בד"ת כו' ע"ש) ולהשון הקודם איננו שם ומ"מ הרי פשוט כן בפי כל הפוסקים וא"כ גם כסות נקיה למה לא יתחייב משום עונג דודאי האדם מתענג כשמלובש בבגדים נאים. ובברכות נ"ז ב' דדירה נאה וכלים נאים מרחיבין דעתו של אדם. ומיהו י"ל דאיכא נ"מ אי משום עונג כשהוא אין לו עונג מזה אין מצוה וכמבואר בסי' רפ"ח ס"ב וג'. משא"כ משום כיבוד דזהוא מאחרים וכהא דמייתי שם דקרי למאני מכבדותא ואפי' הוא אין לו עונג מזה צריך להחליף מפני כבוד השבת דמ"מ כבוד יש בזה לכל אדם אבל מ"מ סתימת הלשון שלא יהא כו' דחוק. ואפ"ל דקאי אהא דאם אין לו ישלשל הקודם שם דההוא ודאי נראה דאין בו משום עונג דרק בכסות נקיה ונאה האדם מתענג ולא במה שמשלשלה ואף לרש"י שם דהוא מדת עשירים כו' וכן נראה מלשון הגמ' שם דמחשיבו כרמות רוחא נראה דאין בזה משום עונג כלל. ולפי הטעם שקצרים שכ' משום מלאכה א"כ בשבת הרי הכל כעשירים שאין עושין מלאכה ושפיר ראוי להיות ארוכים ואין נראה בזה כעשיר. אבל מ"מ זהו כבודו דשבת להראות במלבושיו שא"צ למלאכה בו וע"ש בהמאירי לשם משמע כמ"ש. ובחי' המיוחסים להר"ן שם כ' בד"ה ישלשל שלא יגביה כנפי כסותו תחת אזורו כמנהגו בחול כדי שלא ילך בכובד ראש ע"כ. משמע דבהגבהת בגדים איכא כובד ראש וצער. וא"כ יש בשלשול משום עונג אבל לא משמע כן מהגמ' דאם א"ל להחליף ישלשל מבואר הא יש לו להחליף א"צ לשלשל כלל ופ"ד אף בבגדי שבת שמחליף נמי ישלשל שלא יהי' בכובד ראש וע"כ כמ"ש דאין בזה נ"מ רק להראות כבוד שבת וכשמחליף ומראה כבודו בחילופם סגי בהא וע"ש בגמ' קמ"ז א' משמע דדרך להתנאות בהגבהת בגדים ולא לשלשל ע"ש. ולשון רמב"ם שם ה"ג משלשל כדי שלא יהא כו' משמע דאין שום טעם לשבח בשלשול מדלא ביארו ורק כדי כו' שיהי' איזה שינוי משבת לחול וזהו כבודו לשנות באיזה דבר עכ"פ ומ"ש בגמ' שם דמתחזי כרמות רוחא היינו דשינוי המלבוש באיזה דבר בכל פעם הוא דרך גיאות. ונראה דגם הא דלהחליף סתם משמע אפי' אין אותו בגד שמחליף נאה ונקי טפי מזה שהולך זה כבודו להחחליף עכ"פ כדי לשנות מלבושיו ושפיר קאי אכל הא דלעיל ומדוייק הלשון שלא יהא מלבושך של שבת כו' ולא אמר כמ"ש אקרא דמכובד זה יוה"כ כבדהו בכסות נקיה והוא כלשון הברייתא דמכילתא ותו"כ כנז"ל ה"נ היל"ל וכבדתו כבדהו בכסות נקיה אלא דזה א"צ לרבויי מכיבוד דכבר נלמד מעונג ורק ביוה"כ דלא כתיב בי' עונגד ומשום דלא שייך בי' עיקר עונג דהוא באכילה ושתיה ע"כ כתוב בי' כיבוד ועיקרו בכסות נקיה שזהו עיקר הכבוד אבל הך דשינוי בעלמא אין זה עיקר כבוד רק מוכבדתו דרשינן דעכ"פ לא יהא מלבושך כו' אף שאין הידור בזה יותר זהו כבודו נשנות עכ"פ. וי"ל לפ"ז שפיר ב' הדרשות דוכבדתו הם ענין אחד דגם הא דלהקדים ולאחר דתלי רק בשינוי הרגילות משמע דאין בזה עונג לו טפי דמאחר שמתפנקים גם בימות החול מסתמא היו עושים כפי מה שהיו מתענגים ונוחים יותר אלא דזהו כבודו של שבת לשנות עכ"פ בכל דהו מבחול אף דליכא נ"מ וזהו משום כבוד לבד לרמב"ן כופשטי' דגמרא מוכבדתו דוקא ודוגמת דרשא דהתם לענין מלבושים ה"נ לענין מאכלות ואין מחלוקת כלל. וע"ש ברמב"ם ה"ה כתב גם סעודה כשא"צ אלא לכזית בכלל כבוד ע"ש והיינו כיון דא"צ ליכא עונג ועושה רק משום כבוד יעו"ש. וכן בלשון התוס' (פסחים קא.) סד"ה טעימו. ולפ"ז הנך דרשות דוכבדתו אינם בעיקר הכיבוד וכ"נ בלשון רמב"ם שפתח בהלכה ב' איזהו כבוד זה שאמרו כו' לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין כו' ואח"כ בה' ג' כ' ומכבוד השבת שילבש כו' ע"ש. הנה עשה עיקר הכבוד ענין אחר ושינוי הלבוש כייליה אח"כ מכלל הכבוד. ויש לדקדק עליו מאחר דבגמ' דרשו מקרא דמכובד כסות נקיה הול"ל זה לעיקר מצות הכבוד. והמאירי שם קי"ג א' ד"ה זהו כתב כבוד שבת ומן הגדולים שבהם הוא שיכבדה בהחלפת מלבושים שנא' וכבדתו שלא יהא כו' ע"כ. הנה פשיטא לי' דזהו הגדול שבכבוד והיינו מדדריש לי' מוכבדתו. והוא הבינו לשינוי בגדים נאים ואולי מפרש טעם שינוי הלשון שלא יהא כו' הוא שיהי' דוגמת הלשון דאח"כ שם אסיפי' דההיא קרא שלא יהא הילוכך כו' ושלא יהא דיבורך כו' ע"ש. אך רמב"ם לטעמי' דנפקא לי' כיבוד ממכובד ולא מוכבדתו כנז"ל ונראה דמהכא הוא דנפ"ל דוכבדתו לא אתו לעיקר מצות כיבוד מדדריש שלא יהא כו' והוא דייק משינוי הלשון וגם ממשמעות לשון הקודם דקאי אשינוי בעלמא כנ"ל וההיא ודאי לא יעקר כיבוד כיון דאין עצמותו כבוד רק הואיל ונצטוו בכיבוד ע"כ גם היכי דא"א לו צריך עכ"פ איזה שינוי לסימן כבוד וע"כ דעיקר כיבוד ילפי' מלקדוש ה' מכובד ואף דדרשינן לי' איוה"כ היינו משום דביוה"כ לא שייך עונג אלא כיבוד לבד ומשום דהדר אמר ולקדוש ה' משמע דלא בשבת לבד דקאי בי' קאי ולרבויי ד"א חוץ משבת נמי אתי וכמ"ש רש"י ומ"מ ודאי גם שבת לא נפיק מכללו דהא קדוש ה' סתמא כתיב וגם שבת קדוש לה' וכן יו"ט נמי וכמש"ל מרמב"ם וכ"ש שבת. ולכן מייתר וכבדתו וע"כ דרשי' מיני' תוספות כיבוד בשאי אפשר לעשות כיבוד גמור עכ"פ ישנה ואין זה עיקר הכיבוד הנלמד מלקדוש וגו' וביוה"כ דלא שייך עונג זהו עיקר כיבודו. אבל בשבת דכתיב עונג הרי גם זה מעונג נמי שמעינן לי' כנ"ל. ואף שמ"מ הוא בכלל כיבוד ג"כ ויש נ"מ היכי שאין מתענג בזה כנז"ל וע"כ כתבי' גבי כיבוד מ"מ אין זה עיקר מצות הכיבוד דקרא בשבת וע"כ פתח בד"א. ומ"מ צ"ע מה דפתח ברחיצת פניו ידיו ורגליו כאילו זהו עיקר מצות כיבוד דקרא והרי בגמ' כ"ה ב' דמייתי בהה"מ שם אי' רשות ואני אומר מצוה ממנהגו של ר' יהודה בר"א ע"ש. ואי היינו כיבוד דקרא הרי מצוה גמורה הוא לד"ה ולא צריך לבוא עלה ממנהגא דריב"א. ועי' בחי' המיוחסים להר"ן שם בשם התוס' והר' יהונתן ומורו דלאו מצוה ממש הוא אלא מנהגא והוא כתב משום מצוה לשמוע דברי חכמים ע"ש והיינו ד' ר"י ומבואר דלא מקרא דכבוד ילפינן לה. ונראה כיון דקרא לא מפרש במה מכבדו ע"כ הכתוב מסרו לחכמים ומ"ד רשות ס"ל דלא כיילי' זה בכלל מצות כיבוד לעשותו חובה. וממנהגו של ריב"א למדנו דס"ל דגם זה בכלל כיבוד וכיון דרמב"ם פסק דמצוה ע"כ ס"ל דזהו מעיקרי הכיבוד דקרא. אלא דמדברי חי' המיוחסים הנזכר משמע דאלו הי' מצוה גמורה הי' ראוי לברך עלי' ע"ש. אבל לא ידענא למה לא הוקשה לו גם במצות עונג דאין מברכין אף דהוא מצוה גמורה וצ"ל דדוקא נר שבת דמצוה חיובית הוא לכ"א לקנות עכ"פ נר מברכין אבל שאר עונג וכיבוד הכל כפי מה דאפשר לי' וע"כ קרי שם לנר חובה ורחיצה מצוה היינו דאינו חובה גמורה ע"כ לעשותה עכ"פ רק מאן דאפשר עביד ומצוה הוא כשאר עונג ועל מצוה כה"ג לא תיקנו לברך ועי' בא"ז גדול ח"ב בה' ע"ש סי ז' כתב ארחיצה מצוה היא שמקבל עלי' שכר אם קיימה ואם חסרה אינו נידון עלי' ע"כ. ור"ל משא"כ חובה וכמ"ש כיוצא בו בס' המנהיג בדין תפלת ערבית סי' פ"ה בשם ר"ה גאון דמצוה דהוא חובה אין לא עביד אית לי' עון ויש מצוה דרשות שאינה חובה כצדקה וגמ"ח דאי עביד יש לו שכר ואי לא לית לי' עון ע"ש. ושפיר גם זה מצוה גמורה דאורייתא כצדקה וגמ"מ ומ"מ אינה חובה. ובהמאירי לשם כתב רחיצת ידיו ורגליו כו' רשות והמרבה בתענוג נקיות ובחיבוב מצות שבת הר"ז משובח ע"כ. ולא ידענא טעמו לפסוק כמ"ד רשות נגד הרמב"ם וכל הפוסקים ולא הזכיר דעתם כלל. ולשון המרבה לקח מרמב"ם סוף ה"ו ע"ש. ומ"ש בתענוג נראה דס"ל דגם זה משום עונג וגם זה נגד דברי רמב"ם שכתב משום כיבוד. ואף דהגוף נהנה ברחיצה כמ"ש בברכות (נז:) זהו בשעת רחיצה וההוא בע"ש הוא. ואף דרש"י שם ד"ה רחיצת כתב ערבית ליל שבת מ"מ לשון רמב"ם שם מבואר דר"ל בע"ש ממש וכפשטות לשון הגמ' בעובדא דריב"א ועוד דע"כ צ"ל כן בההיא עובדא מדלבש סדינין המצוייצין אח"כ ע"ש ע"כ ביום הו' גם לרש"י. רק המאירי קרי לנקיות הגוף ע"י הרחיצה תענוג אבל אפי' יהיה כן נראה דאין מצותו משום עונג דהרי בשבת עצמו לא מצינו מצות רחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין דע"ש גם קודם שגזרו עלי' וע"כ עיקרו מע"ש כמכין עצמו לקראת המלך וכמ"ש רמב"ם ומשום כבוד נגעו בה:
24
כ״הובס' יראים סי' ק' במצות נר שבת (שמנאה בה"ג בפ"ע) כ' יען אמרו נביאים לכבד השבת דכתיב וכבדתו וגו' אמרו חכמים מצוה להדליק נר בשבת לכבוד שבת כו' ועד דלא אתא ישעי' גמרא גמירי לה כו' ע"כ. הנה גם הוא מנה מצות כבוד בפ"ע אלא דס"ל דהיינו מצות נר שבבה"ג מדקבעו ברכה עלה וקבעוה חובה ש"מ זהו עיקר מצות הכיבוד. ועי' ברש"י שבת כ"ה ב' ד"ה חובה כתב ג"כ כבוד שבת הוא שאין כו' ע"ש. אלא דהא דמייתא מיומא שם אמרו דל"ד מי שרואה ואוכל כו' ודאין שבעין וטוב מראה עינים כו' ע"ש. מבואר דמתענג בסעודתו טפי כשהוא לאור הנר וא"כ יש בזה משום עונג ג"כ וכ"ה בתוס' ד"ה הדלקת משום עונג ושם בד"ה חובה כתב הוא חובה של מצות עונג שבת. וכן המאירי שם כתב דחובה מד"ס מפני שהיא ראש לכל עונג שאין עונג בלא אורה ע"כ. וכן בתניא רבתי ר"ס י"ג עש"ב וא"כ בכלל מצות עונג הקודמת הוא. ובדברי רמב"ם יש בזה ג"כ סתירה דשם הלכה ה' במצות כבוד כתב וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת ויהיה נר דלוק כו' שכל אלו לכבוד שבת הן ע"כ הרי מנה גם נר במצות כבוד. אבל ברפ"ה ה"א במצות הדלקה כתב שזה בכלל עונג שבת ע"ש. ומכללות דברי רמב"ם שם בפ' ל' בענין כבוד למדתי והבנתי דכל מה שאדם טורח מקמי שבתא לצורך שבת הכל בכלל כבוד הוא ואפי' יהיה הטורח לצורך דבר של עונג. וכן בדין כי העונג אינו אלא בשעה שמתענג ביומו אבל מצות כבוד הוא כל מה שעושה לכבודו. וע"כ שפיר כל מה שטורח גם מקודם הרי כבוד שבת הוא שטורח בשבילו דא"צ שיהי' הכבוד ביומא דוקא וכן דרך לטרוח לכבוד המלך טרם בואו וזהו עיקר כבודו בטורח שהוא עוד טרם בואו. וכ"ה לשון הגמ' קי"ח ב' אפי' דבר מועט ולכבוד שבת עשאו הרי זה עונג. הנה אף דהוא עונג על העשייה אמר לשון כבוד ואותו ענין ג"כ ברמב"ם שם הל' ז' אפי' כו' משום כבוד שבת הרי זה עונג ע"ש. ואף דיש לדחוק קצת לפי מש"ל דיש לשנות משום כבוד גם כשאין עונג. א"כ אפשר לומר גם בזה הך דבר מועט וכדמפרש בגמ' שם כסא דהרסנא וברמב"ם שם שלק וכיוצא בו. י"ל דאין בו משום עונג רק כיון דא"א לו בענין אחר ועשה עכ"פ איזה דבר נוסף לכבודו יצא בזה מצות עונג ודבר זה מוכבדתו ילפינן וע"כ שפיר אמר בזה לשון כבוד. וגם בהא דלהקדים ולאחר לפ"ז משום דיצא בזה ידי עונג ג"כ כיון דא"א לו בע"א ע"כ כתבו רמב"ם שפיר בענין עונג. אך פשטות הגמ' משמע דמתענג קצת באותו דבר מועט וע"כ נקט כסא דהרסנא וע"ש ברש"י ודסגי בעונג מועט וע"כ כמ"ש דהעשיי' דמקמי שבת משום כבוד הוא. וכן משמע עוד שם קי"ט א' בשביל שמכבדין את השבת ומייתי עובדא דעל כל בהמה נאה אמר זו לשבת ע"ש והרי דבר זה משום עונג דשבת הוא והול"ל בשביל שמענגין אלא דהשכר הי' על ההזמנה דחול ולא על גופו של עונג וד"ז מצות כיבודו הוא. ומיהו י"ל שם א' קצב הייתי כו' ולמכור לאחרים עשה א"כ לדידי' אפשר לומר דלא היה בזה משום עונג ג"כ רק לאחרים והוא לא הי' המענג רק שרצה שאחרים יתענגו זה ודאי משום כבוד לבד. ומה"ט צל"ע על ראיית הא"ז והובא בד"מ וב"ח וט"ז ומג"א הנז"ל דב"ה מודו לב"ש מעובדא דקצב הנזכר דעביד כב"ש וקיבל שכר ע"ש ולפמ"ש מה ראי' ב"ה נמי לא פליגי אלא באדם לצורך עצמו דע"ז אמרו ברוך ה' יו יום דהש"י מזמין לכל יום פרנסתו השייך לאותו יום וכיון דנזדמן לי' לאותו יום ס"ל שלא להניח לשבת אבל קצב דלא לצרכו הי' אלא למכור לאחרים י"ל גם הלל הוה עביד בזה כשמאי. וצ"ל דס"ל דעיקר כונתו וכן שכרו הי' על מה שעשה לצורך עצמו. ומ"ש קצב הייתי היינו דלא הי' עשיר שהי"ל בהמות לשחוט לצורך עצמו כדשמאי רק לפי שהי' קצב הי' מצוי בידו בהמות וע"כ הי יכול להניח המעולה לשבת אבל כונתו במה שהניח הי' בשביל עצמו לכבוד שבת. ובשביל אחרים י"ל איפכא דגם שמאי מודה להלל דאין לו לחוש להניח דשמאי נמי לא עביד אלא משום עצמו דוקא. וא"כ שפיר מוכח נמי מ"ש. ובלאה"נ גם בהא דב"ש הלשון בביצה (ט"ז א') כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת קרי לזה כיבוד והדבר מבואר ג"כ מעצמו וכמ"ש:
25
כ״וולפ"ז שפיר אין סתירה בדברי רמב"ם דאף דגוף ההדלקה כדי שיהנה לאורו בשבת ויתענג בו מ"מ שפיר כיילי' ג"כ בהדי תקון הבית שמשום כבוד דהתקון מקמי שבת אף מה שלצורך עונג הוא בכלל כבוד ומיושב גם לשון רש"י דאף דיש בו עונג בסעודה מ"מ מצות ההדלקה מבעוד יום משום כבוד נגעו בי'. וזהו ג"כ דעת הס' יראים ושיטת בה"ג לפ"ד דמצות נר שבת מוכבדתו הוא ומשום כבוד דאי רק משום עונג הוא א"כ קיום מצותו הוא בליל שבת כשמתענג לאורו וההדלקה אינו אלא הכשר מצוה כדי שיוכל להתענג אח"כ בזמנו והרי זה כעשיית סוכה קודם החג כדי לישב בה בחג וכתיבת תפילין להניח וכיוצא והרי בהני א' במנחות מ"ב ב' דכל דעשייתה לאו גמר מצוה אין מברכין על העשיי' ואמאי מברכין אקב"ו להדליק אהדלקה וע"כ דלא משום מצות עונג הוא רק משום מצות כיבוד דהוא מצוה בפ"ע ומה שמכין לכבודו מקמי שבת זהו שפיר גמר מצותו ולא הכשר לבד ע"כ מברכין ושפיר אין זה בכלל מצות עונג אלא בכלל מצות כבוד ומצוה בפ"ע הוא וס"ל דזהו עיקר מצות הכיבוד שאמרו חכמים בפי' וכבדתו שמסרו הכתוב לחכמים ומדלא תיקנו ברכה אלא על הנר ע"כ דזהו עיקר במצות כיבוד והיינו דמייתי מוכבדתו ולא מרישי' דמכובד אף דשבת נמי נשמע מינה כיון שעיקרו ליוה"כ וביוה"כ א"א לומר אנר דהרי מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין וגם דאסור באכילה ואין בו הכשר לעונג בסעודה וע"כ אמרו אכסות ממילא גם שבת דנשמע מינה ג"כ היינו בדוגמא דיוה"כ ואין לכלול מצות הדלקה בו וע"כ אמר מוכבדתו. ואף דבגמ' דרשינן מיני' מילי אחריני צ"ל דודאי כל מיני כבוד הם בכללו ונפקי מיני' ועיקרו למצות הדלקה ולא הוצרכו לפרש שם רק מה שיש לכלול בו עוד שאר עניני כבוד ובכ"מ מייתי לי' על הענין המדובר שם בפ' ואלו קשרים דמיירי לענין בגדים ובפי' כל כתבי לענין אכילה דכל עניני כבוד ילפינן מהתם:
26
כ״זומיהו כל זה לפי' רש"י וסייעתו הנז"ל דעיקר משום הסעודה. אך בפסחים נ"ג סע"ב רשב"א אומר יוה"כ שחל בשבת כו' מדליקין מפני כבוד השבת הרי דגם ביוה"כ דליכא סעודה מצוה להדליק ומשום כבוד אתו עלה ולא משום עונג. ונראה דהיינו כמ"ש בטור או"ח סי' תר"י מקרא דבאורים כבדו ה' ומתרגמי' בפנסייא וכבוד מלך להאיר לפניו ואע"ג דגם בלא אכילה נמי יש משום עונג לישב באורה ולא בחשיכה מ"מ כיון דמצינו בקרא לשון כבדו ע"ז ע"כ הוא בזה משום כבוד. ואע"ג דכבוד מיחייב גם ביוה"כ מקרא דלקדוש ה' וכ"ה בטור שם ובט"ז שם ס"ק ב' לענין דמדליקין בבהכ"נ צ"ל בבית כיון דיש טעם שלא להדליק ל"ח לכבוד. ואע"ג דהאי טעמא שייך גם בחל בשבת צ"ל דוקא ביוה"כ שלעולם יש בו טעם זה וע"כ ל"א להדליק בו כלל וענייני הכבוד מסורים לחכמים כמש"ל וביוה"כ ל"א כבוד דהדלקה וע"כ א' רק בכסות. אבל בשבת כיון דבכל שבתות השנה צריך להדליק לא פלוג גם ביוה"כ וחכמים דפליגי שם ל"פ בעיקר הדבר דיש בו משום כבוד שבת גם בלאו אכילה אלא דמ"מ הוא נדחה ביוה"כ כמו שנדחה כבוד דיוה"כ עצמו דג"כ צריך לכבדו כשבת. וצ"ל הא דכתב הטעם דעונג היינו דהא עדיפא ועיקרו מפני העונג באכילה אלא דהואיל ויש בו משום כבוד ג"כ ס"ל לרשב"א דלא חילקו בשבתות אבל לעולם עיקרו משום עונג רק שם בשבת ויוה"כ נקט כבוד. וזהו ד' סמ"ג שמביא ב"י שם בשם המרדכי שכתב דאין מברכין ביוה"כ שחל בשבת הואיל ואינו בא לצורך אכילה מבואר דס"ל דעיקר המצוה משום עונג דאכילה וכשיטת רש"י ותוס' ושאר פוסקים הנ"ל. אך בשם המרדכי מדנפשי' כתב ביוה"כ בלא שבת אין מדליקין לד"ח לשלום בית אלא בשבת מפני כבוד שבת ע"כ. הנה לא ס"ל משום אכילה כלל רק משום שלום בית כלשון הגמ' (שבת כג ב') ע"ש ברש"י ד"ה שלום דב"ב מצטערין לישב בחושך. ושם (כ"ה ב') ד"ה הדלקת ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפילה ע"כ וכ"ז גם בלא אכילה וצ"ל מה דפי' אקביעות חובה משום אכילה דס"ל אי משום הא לבד קבעו חובה ביוה"כ נמי דזה יש בו משום כבוד היום שלא להצטער וליכשל ולילך באפילה וכבוד נוהג גם ביוה"כ ואין לדחות מצוה חיובית משום חששא בעלמא שאינה גמורה דתלוי' במנהג מקומות ש"מ דחכמים לא חשו לזה לאסור בהחלט מפני כן. וא"כ מאן ספין לעקור מפני כן מצוה חיובית מד"ק. וע"כ ס"ל דעיקר החיוב משום אכילה ולא שייך ביוה"כ ושלום בית הוא מעליותא עוד דאיכא בי'. אבל זה לבד יוכלו לדחות באותן מקומות מפני חששתן דמשום הא לבד לא הי' נקבע חובה. והמרדכי משמע דס"ל דמשום שלום בית לבד נמי נקבע ולברך וביוה"כ לא חשו לי' מפני חששתן וכיון דאינו אלא מצוה דרבנן לא חשו לדחותה ביוה"כ. ואפשר ס"ל ע"ש שלום בית דל"א סתם מפני הצער והמכשול ואף לדידי' עצמו ורק משום ביתו שיהי' לו שלום בביתו משמע דמשום הצער וצורך האור לצרכו ולכבוד ל"ח לקבוע חובה רק משום שלא יהי' לו קטטה בביתו עי"ז כשיצטערו בחושך וד"ז ג"כ כבוד ליום שלא יתקוטט אז בביתו ויהי' לו שלום. וי"ל דזה שייך בשבת דהוא יום שביתה ועונג וע"כ יבוא לקטטה עי"ז ובגיטין נ"ב א' בעובדא דר"מ משמע דשטן מתגרה בבי שמשי דשבת להטיל קטטה ע"ש וכ"ש באיש ואשתו משא"כ ביום הכיפורים יום תפלה ותחנונים ואימת היום עליהם ל"ש כ"כ לחוש לקטטה וגם באיש ואשתו מאחר דאסורין בתה"מ ל"ח לו כ"כ כבשבת ומש"ה דחאו מצוה זו ביוה"כ משום טעם כל דהוא וביוה"כ ושבת לרשב"א צ"ל משום לא פלוג וכמש"ל:
27
כ״חאך סיום לשון המרדכי מפני כבוד שבת ימיותר לפ"ז דהרי כבוד שייך גם ביוה"כ אלא דביוה"כ ל"ח לזה מטעם אחר. ואולי מ"ש אלא בשבת ר"ל בשבת ויוה"כ דבזה אף דשייך הך חששא. מפני כבוד שבת לא חשו לי' וכלשון הגמ' בדרשב"א וכמשנ"ת. אך סתימת לשונו לא משמע דאשבת ויוה"כ דוקא קאי. ונראה דר"ל באמת ג"ז דשלום בית עיקרו משום עונג שלא יצטערו באפילה וכן שלא יצטער ומ"ש מפני כבוד היינו רק על ההדלקה דמקמי שבת וכמש"ל ושפיר ביוה"כ דלא כתיב בי' עונג כיון דעיקר עונג דאכילה אסרה תורה בו וציותה אדרבה לענות הרי דא"צ לענוג גם כל עינוגים אינן מצוה בו ואין מצותו אלא בכבוד. ומצות הנר עירו מפני העונג צריך להדליק מקמי שבת כדי שיתענג ודבר זה הוא כבודו שמכין לו עונג כנ"ל וביוה"כ דליכא מצוה בעונג אין בהדלקתו משום כבוד וע"כ ל"ח לה. אך בשם הרא"ש שם כ' דגם ביוה"כ מברכין משום שלום בית. וצ"ל דס"ל עיקר שלום בית משום כבוד ושייך גם ביוה"כ וס"ל נמי דעיקר חיובו משום שלום ביתו. ולפ"ז לפ"ד ניחא דברי ס' יראים בפשיטות דכל עיקר מצות הנר משום כבוד הוא ולא משום עונג. אך קצת חידוש אמרדכי והרא"ש דתפסו בפשיטות טעם המצוה משום שלום בית נגד רש"י ותוס' הנזכרים והם גרירי בתרייהו תדיר. ושוב ראיתי דהם גרירי בזה אחר דברי רבם מהר"מ שמביא במרדכי פ"ב דשבת סי' רצ"ד שכתב דהדלקת נר שבת חובה משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן ע"כ ועוד שם אח"כ דנר שבת אינו אלא משום שלא יכשל כו'. וע"ש לענין מדליק בבית ואוכל בחצר לאור היום ומשמע דמברך על הדלקתו וע"כ אך דאינו לצורך אכילה מברך. ושם בהג"ה ב כ' הדלקה חובה פי' שצריך לאכול במקום הנר וזהו כשיטת רש"י וכדברי סמ"ג הנז"ל ופליגי בזה. ועי' במג"א סי' רס"ג סקי"ג והנמשך עד סקי"ח ובס"ק כ"א בזה יעו"ש:
28
כ״טושם במרדכי בהג"ה א' ראיתי בש"ר משולם דלא בירך אהדלקה מהא דהתכלת שאין מברכין כשאינו גמר ונר שבת אין גמר עשייתה (מצותה) אלא בשעת אכילה כדא' בפ' ע"פ ע"כ ואני הרגשתי בזה למעלה מדנפשי וזכיתי לדעת קדושים. ומ"ש בפ' ע"פ נראה דכיון למ"ש שם ק"א א' אתעקרא לי' שרגא ועיילי ליה כו' ושם אח"כ דילמא מתעקרא לכו שרגא וברש"י ד"ה דילמא ולא תאכלו כו' וע"ש בתוס' ד"ה ובקידושא דמתבאר דלא אכלו אלא במקום נר. ומזה למד דעיקר הדלקת נר משום האכילה ואז הוא גמר המצוה וזהו כרש"י. ומיהו גם אי משום שלום בית שלא יכשל לכאורה נמי הרי אין גמרו בשעת הדלקה דמבעוד יום הוא מדליק והנאתו שלא יכשל הוא בלילה. ומיהו שם בהג"ה כתב ע"ז בשם ר"י לברך ולא קשה מהתכלת דגמר מצותה הוא שרואין בה לשמש בבית ולישא הכלים על השלחן ע"כ. ונראה דס"ל מאחר דאיתא בגמ' (כ"ג ב) דלא יקדים א"כ מדליקין רק מעט קודם ביהש"מ ובתוס' (ל"ה א) ד"ה תרי משמע דר"י ס"ל כר"ת דשיעור חלקי מיל דביהש"מ דהתם היינו בסוף שקיעה וא"כ גם קודם ביהש"מ כשמדליק הוא זמן אחר תחלת השקיעה דהוא ד' מיל קודם וע"כ צריך לאור הנר מיד לראות להשתמש בבית מיהת שאין אור כ"כ כבחצר וכמבואר מד' מהר"מ שבמרדכי הנז"ל. וד' תשובה אשכנזית שמביא בב"י סי' רס"ג והם דברי מהרי"ל שבמג"א שם ס"ק י"ז בקיצור ע"ש. וכ"כ תוס' ביצה כ"ב סע"א סד"ה אין דסמוך לחשיכה יש צורך בהדלקה ע"ש. ובמג"א סי' תקי"ד ס"ק י"ד ונהנה מיד לאורו ומאחר דבהדלקה הוא מקבל שבת הוא אח"כ מיד אצלו שבת והרי נהנה מיד לאורו והוי שפיר הברכה תכופה לגמר המצוה ולפי שהוא סבור ג"כ דעיקרו בשביל צורך אכילה ועכ"א לשמש ולישא כלים לשלחן ר"ל כלי אכילה של צורך השלחן וס"ל דגם מה שלצורך אכילה כאכילה וכמ"ש מג"א שם סקי"ג בשם מהרי"ל ע"ש. והוא בתשובת מהרי"ל שלפני (הנדפס אחר דפוס קרומינה שציוני הסי' שם משונים מבדפוס האנווא שהי' לפני המג"א) סי' קמ"ד וכ"ה עוד שם סי' נ"ג ע"ש. וצ"ל אף דהעיקר בשעת אכילה עצמה כדמייתי רש"י מהא דיומא וכן ההיא דפ' ע"פ הנז'. מ"מ ס"ל גם שאר שימוש לצורך אכילה עדיף מהא דשלא יכשל דס"ל העיקר משום עונג ועיקר עונג הוא באכילה וע"כ בעי' דוקא צרכי אכילה דהו"ל צורך עונג. ומיהו גם לפי טעם שלא יכשל נמי היק ניחא כן אלא דקושטא נקטי למאי דס"ל משום אכילה דוקא. ואכתי צ"ע אי העיקר משום אכילה וצורך אכילה משום האכילה א"כ אכתי הכנת צורכי האכילה הוא דוגמת הכנת סוכה ותפילין וכדומה ולאו גמר מצוה הוא מה שרואה לישא הכלים דבזה אין עונג רק באכילה ואי דזה גופי' עונג מה שרואה א"נ לאו כלי שלחן וצורכי אכילה נמי כיון דסגי בעונג אחר ולאו דוקא עונג אכילה. ואולי אה"נ מ"ש כלים לשלחן אורחא דמלתא נקט ומ"ש תחלה לשמש בבית אה"נ דר"ל גם שאר שימושים שלא לצורך אכילה ולא ס"ל דוקא משום אכילה כלל:
29
ל׳ושוב מצאתי דברי רבי' משולם בס' הישר לר"ת ס"ס תר"ך ד' ע"ד ע"ג שכתב זה לר"ת ולא נזכר שם הא דלאכילה ודפי' ע"פ רק כתב ואינה (צ"ל אלא) כדי להאיר בלילה ע"כ ור"ל ובשעה שמדליק אכתי ליכא מצוה ור"ת השיבו שם ד' ע"ה סע"ב דליתא שגמר מצותה היא כו' מדהוה שלום ביתא דאין לו להקדים ולא לאחר ולא דמי לתפילין וציצית כו' שאחרי העשי' יש לבישה והנחה כאלו מברכינא לעשות בפתילה כו' ע"ש. והנה נראה עיקר הטעם דשלום בית. ומ"ש דשם יש לבישה כו' משמע לכאורה דר"ל דשם הגמר הוא מעשה אחרת וכאן ליכא מעשה אחרת וא"כ ע"כ לא ס"ל משום אכילה דאיכא מעשה דאכילה לאור נר וגם שאר שימוש נמי אלא דגם בלא שום שימוש יש לו הנאה שלא יכשל או מה שנהנה ממה שיושב באור. אך תחלת דבריו שמביא מלא יקדים מבואר דאי הי' צריך שיהוי זמן עד הלילה שיהנה לאורו הי' מודי להר"מ דאינו גמר מצוה אף בלא מעשה רק דס"ל דמיד נהנה כיון דאין מקדים ונגמר השלום בית וכמ"ש. וכפי הנראה דברי ההגהות מרדכי בשם ר"י הן הם דברי ר"ת אלו אלא שבעל ההג"ה כמו שהוסיף בד' הר"מ כן הוסיף בת' ר"ת עליו. וצ"ל ר"ת במקום ר"י. ומשום דס"ל דלענין שלא יכשל ל"ש אז מיד אחר הדלקה דעוד יום ואין חשש שיכשל גם בלא אור הנר וכן ההנאה דישיבה באור אינו כ"כ אז ורק לענין שימוש יש הנאה באור הנר ולא מקרי מיחסר מעשה דשימוש דאין השימוש הגמר מצוה רק ההנאה שיש לו מזה וההנאה הוא מיד מה שיוכל לראות לשמש אם ירצה וע"כ אפי' אין משמש כלום נמי מ"מ הנאה יש לו ורק אכילה א"א לו מיד עש שיתפלל ערבית אבל שימוש אפשר מיד ונהנה שיוכל לשמש אם יצטרך ולפ"ז לא ס"ל כלל שמשום אכילה. ומהרי"ל שכ' אליבא דמ"ד משום אכילה דסגי בצורך אכילה לענין הברכה. צ"ל דלא ס"ל כתי' ר"ת ור"י הנ"ל לטענת הר"מ רק כמ"ש בדק הסק יראים. ובעל היראים י"ל דקאי לפי המנהג עוד מימי קדמונים להדליק בעוד יום גדול דא"צ לאור נר כלל. ובלאה"נ י"ל דהוא לטעמי' שהאריך שם בס"ס ק"ב דמתחלת שקיעה הוא לילה גמור וחלקי מיד דביהש"מ הוא קודם התחלת שקיעה יעוש"ב. ולפ"ד הדלקת נרות הוא בעוד יום גדול וליכא הנאה אלא לאחר זמן. ואף שבתשובת מהרי"ל סיק נ"ג משמע דגם ביום יש הנאה מאור נר יעו"ש ומייתי לי' בא"ר ס"ק י"ח כ' ע"ש ד' צל"ע. ומ"ש מנרות דביהכ"נ ביהכ"נ שאני עי' בב"י סיק תקי"ד וע"ש בט"ז ס"ק ח' בשם יש"ש דגם בביתו ומ"מ ההוא לכבוד בעלמא ולא להנאה. ונראה דבודאי גם הוא ל"א לענין ברכה רק מייתי דוגמא דמצינו הנאה גם ביום ע"כ עכ"פ בלילה ברבוי אור יש לברך ג"כ ובלילה ודאי מהני רבוי אור להנאה יתירה אבל ביום ודאי לא מסתבר כלל לברך ודלא כא"ר שם בס"ק כ' וע"כ עיקר הברכה אהנאה דאח"כ בלילה ואכתי לא מטא זימני' ולא נגמר מצותו. ובלאה"נ יש לגמגם בתי' ר"ת ור"י הנזכר כיון דמבעו"י מדליק אף דמקבל שבת מיד ותוסק שבת דאורייתא מ"מ מצות עונג אין נראה שיהי בתוסק שבת כלל ואפי' בביהש"מ דהא עיקר עונג באכילה ושתי' וזמנו בערב כדכתיב בקרא וכן דרך בנ"א כדמשמע בברכות ב' ב' וע"ש ברש"י ג' רע"א ד"ה קשיא דהוא מאוחר משל כהן דהיינו אחר צה"כ וע"ש בתוסק סד"ה קשיא דלא מסתבר שימהרו לאכול בע"ש מבעו"י ע"ש. ולחד תי' בתוס' פסחים צ"ט ב' ד"ה עד אין לאכול סעודת שבת אלא משתחשך דהיינו מצה"כ אלא דלהר"י מקורביל שם דמצו אכיל מבעו"י אף דהיינו רק אי בעי אבל אין זה דרך בנ"א וכמ"ש. מ"מ משמע דמצות עונג דבסעודה זו יצא גם מבעו"י בזמן תוס' שבת (ועי' בט"ז ס"ס רצ"א בזה) אבל נראה גם לפ"ד נהי דנחשב בכלל שבת הואיל וקיבל ע"ע מ"מ חיוב מצות עונג נראה ודאי דמודה דאינה אלא בלילה דאז עיקר זמן החיוב וא"כ לענין הברכה דהוא על עיקר חיוב של מצות העונג אינו אלא בלילה:
30
ל״אומיהו בתנחומא ר"פ נח אי' הדלקת הנר דכתיב וקראת לשבת עונג זו הדלקת הנר בשבת ע"כ הרי מבואר דמשום עונג הוא. ואפשר דמזה למדו כל ראשונים הנזכרים. אבל ידוע דכל ס' דאגדתא הם אגדות א"י וכל אמוראים דשם מבני א"י והולכים תמיד בשיטת הירושלמי ולא בשיטת הבבלי. ובירושלמי פ"ט דברכות ריש ה"ג אי' דמברכין אעשיית סוכה ולולב ציצית ותפילין ומזוזות ופליג אתלמודין כמ"ש תוס' מנחות שם רע"ב ד"ה ואלו וא"כ שפיר מברכין אהדלקה מטעם עשי' אף שאינו גמר מצוה ולתלמודין א"א לומר כן. אך כפמ"ש בדברי ס' יראים א"צ לזה דאף דעיקרו משום עונג מ"מ הא דתיקנו לברך בשעת ההדלקה ע"כ דההדלקה עצמה ג"כ גמר מצוה ולא תיקנו הברכה על העונג שיש לו מן הנר דאין בו מעשה. ובלא"ה עיקר העונג באכילה ושתי'. והא דאין מברכין על עונג האכילה נראה ג"כ הטעם לפי שאין בו מעשה ורק אם האכילה עצמה הי' מצוה כאכילת מצה ופסח מברכין עלוי' אבל כאן אין המצוה באכילה רק בעונג שמתענג ע"י אכילה זו ואי אין מתענג בה לא עביד מצוה והעונג אין בו מעשה ועל מצוה שבלב לא תיקנו ברכה אבל מצות הכיבוד הוא ע"י הטורח במעשה דמקמי שבת לכבוד השבת ולפי שמצות הנר קבעוה חובה לכ"א (והוא הטורח האחרון לכ"א סמוך לשבת) קבעו הברכה עלי' ואף דעיקרה משום עונג ומה דהוא כבוד שבת הוא ג"כ רק מה שמתענג עי"ז מ"מ מעשה ההדלקה להיות גופה מצוה ולא רק מכשיר למצוה זהו ממצות כיבוד וכמ"ש. ומצאתי בא"ז גדול ח"ב סי' י"א מביא ירוש' פ' הרואה לברך אקב"ו להדליק נר לכבוד שבת וכן ביו"ט לכבוד יו"ט ע"ש. ואיברא בירושלמי שלפנינו לא מצאתי זה ולא אידך דירושלמי פ' המביא כדי ייון שמביא שם בברכת נר דיו"ט ע"ש וגם בס' הישר לר"ת ובתוס' וכל הראשונים שדברו בברכת הנר והביאו דברי בה"ג לברך לא אתי עלה משמי' דירושלמי. ומיהו על רבי' משולם ל"ק מזה דהירוש' לטעמי' דמברך אעשי' הגם שאינו גמר מצוה כנ"ל ולהדליק היינו לעשות. אך מה שסיים לכבוד שבת קשה דהיל"ל לענג השבת לפ"ד דעיקרה לעשיי' והעשיי' כדי לענג וכ"ש דקשה לר"ת ור"י דהוא גמר מצוה נמי שהעונג בא מיד וע"ז מברך דהיל"ל כן ובא"ז עצמו שם אח"כ מביא דברי התנחומא הנז"ל בלשון זה נר שבת מנין וקראת לשבת עונג ע"ש. ואולי ס"ל דעונג וכבוד חדא מלתא דמה שמצוה לענגו הוא משום כבודו והיינו דמצינו בגמ' לשון כבוד אמידי דאכילה כנז"ל. וגם הי' נראה קצת ראי' לזה מלשון הפסיקתא רבתי פ' כ"ג ס"ס ז' ועד היכן הוא כבודה של שבת רב אמר בשרא ושמואל א' תוכמידה (ומ"ש אח"כ אמרתי לא לחנם זכיתה לכל הכבוד הזה אין שם מקומו והוא ט"ס שם וצ"ל למעלה קודם ועד היכן ע"ש) ע"כ. והמפ' כ' דלא מצא פי' תוכמידה ונראה דהוא ט"ס וצ"ל כל מידי והיינו כמימרא דרב בתלמודין (קיח ב) אפי' דבר מועט ולכבוד כו' ע"ש ולאו דוקא בשר (ודברי רב דפסיקתא פליג אתרתי מימרי דרב בתלמודין שם) והנה דבר זה עונג הוא והול"ל ענוגה וכן בגמ' שם במה מענגו ומשמע מזה דכבוד ועונג חדא הוא דמה שמעננה זהו כבודה. אבל פשטי' דקרא דפלגינהו בתרתי משמע דהם ב' מצות כדברי רמב"ם וס' יראים. וכן הדעת נותנת לחלקם לב' ענינים. והייא דפסיקתא קאי אדלעיל שם דקאמר דחיים ומתעשרים בסוריא בשביל שמכבדין שבת ויו"ט ומייתי עובדא דטבח דתלמודין וגם בזה א' שמכבדין ולא שמענגין ומשמע דאעונג שהוא הנאת גופו אין השכר כ"כ רק על הכבוד שהוא ההכנה מקודם כנז"ל דבמעשה זו ליכא אכתי הנאת גוף ועז"א אח"כ ועד היכן כיבודה ר"ל שיעורו שיהי' ראוי לשכר על אותו כיבוד כדלעיל וע"כ ל"א עונג דלא מיירי מגוף העונג רק ממצות הכיבוד שהוא בהטורח ובהכנה הקודמת דעלה קאי לענין השכר דאתי עלה שם וכלשון הגמ' שם ולכבוד שבת עשאו אעשי' כנז"ל וא"כ ד' ירושלמי בנוסח הברכה מסייעין לס' יראים דעיקר מצות הדלקה הוא הכבוד וכמשנ"ת:
31
ל״בולפמ"ש דמצות כבוד הוא גם מקמי שבתא א"כ הוא מצות עשה שאין זמ"ג דכל ימי החול ג"כ היא נוהגת ואפי' מיום א' דשבת כההוא קצב שעשה כמדת ב"ש והי' בזה מכבד השבת והוא אפי' מיום א' וניחא לי בזה הא דמצות הדלקה בנשים ודעת תוס' ברכות (כ' רע"ב) ד"ה בתפלה דגם מצוה דרבנן שהזמ"ג נשים פטורות וכ"ש דקשה להס' יראים דהוא דאורייתא מהל"מ ואף דרש"י שבת (לב רע"א) ד"ה היינו מייתי טעם מבראשית רבה דהיא כיבתה נרו של עולם. והוא הוסיף לפי שצרכי הבית תלוים בה ע"ש. זהו אי הם מצוות בזה כאנשים מה שהם העושות ולא האשים שפיר סגי בטעם אגדה או בטעמו דרש"י להטיל עליהן וכן רמב"ם פ"ה ה"ג כ' טעמו דרש"י והוא אחר שכתב בה' א' דכולם חייבים בה ע"ש אבל אי הוא מ"ע שהזמ"ג דנשים פטורות ל"ש לחייבן מהני טעמי לא מבעיא מטעמו דרש"י דמה בכך דצרכי בית עלי' אי היא אין מצווה ע"ז כלל אלא גם לטעם המדרש שהוא על עיקר החיוב מ"מ עיקר המצוה אינו אלא משום כבוד ועונג שבת ודבר זה רק טעם אגדה ואין לחדש דינים עפ"י טעמים כאלו וכמו שמצינו שאז"ל טעמי מצות כה"ג ולא נאמרו אלא לתת טעם אחר שהדין ידוע ולא לבנות דין ע"פ הטעם שאינו טעם לעיקר המצוה וכהאי דנדה (לא ב) בטעמי נדה ויולדות ומילה לח' וכדומה. ואין זה דומה להא דמחייבינן להו במ"ע שהזמ"ג שהן היו באותו נס בפסחים (קח רע"ב) דהיינו ששייכים בטעם המצוה. דזהו בטעם המפורש לעיקר המצוה שהיא מפני הנס והכא טעם הפשוט בעיקר המצוה משום כבוד ועונג שבת והוא מ"ע שהזמ"ג אין לחייבן משום טעמי אגדה. והרי בתנחומא הנז"ל מפורש דהמצוה עיקרה מקרא דעונג והי' אפ"ל קצת לפמ"ש תוס' פסחים שם ד"ה שאף דגם בדרבנן מ"ע שהזמ"ג פטורות דכעין דאורייתא תיקון ע"ש א"כ אפ"ל הך כעין דאורייתא היינו לא דאורייתא דעלמא שבכל התורה כולה. רק כעין דאורייתא דידי' שבמצות שבגופו ומאחר דמצינו בשבת גופי' מצות קידוש היום דאורייתא נשים חייבות אף דהזמ"ג מהיקשא דזכור ושמור י"ל ה"נ דרבנן דידי' בכיבוד ועונג כעין דאורייתא דידי' תיקון לחייבם אף שהזמ"ג. אך א"א לומר כן דא"כ התם לענין ד' כוסות נמי למ"ל דהיו בנס תיפוק לי' דכעין דאורייתא דידי' תיקון והרי הם חייבות במצה אף דהזמ"ג מהיקשא דחמץ כדאי' שם (מ"ג ב') וע"כ דכעין דאורייתא דעלמא תיקון ואולי י"ל דשם אצטריך אליבא דר"ש שם (צ"א ב') דפטורות בפסח וא"כ מה חזית דתיקון כעין מצה ולא כעין פסח ולעולם הוא כעין דידי'. אך גם אי נימא כן קשה לפמש"ל להתוס' דאיכא כאן נמי מ"ע דשביתה דשבת דפטורות. וגם קשה לס' יראים דהוא דאורייתא:
32
ל״גואיברא דהר"ן כ' בפ' ט"ז דשבת (ד' מז סע"ב) ד"ה וכתב לענין נשים בג' סעודות שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין כדילפינן מזכור כו' ובכלל זה הוי כל חיובי שבת ע"כ (וכ"ה בחי' המיוחסים לריטב"א שבת )קיח סע"א) אלא שאותם חי' הם להר"ן וכמ"ש בס' פני מבין על מ' סנהדרין ס"ב סע"ב ד"ה ואגב עש"ב וגם זה מוכיח עליו דהם ד' ככתבן בפי' שעל הרי"ף וכן תמצא בכמה דוכתי לרוב שכדברי הר"ן סביב הרי"ף כתובים ככתבן בחי' הנז' וכדרכו דהר"ן בשאר מס' לכתוב בחי' ובפי לרי"ף דברים אחדים שנעתקו ממקום למקום כלשונם( וא"כ לפ"ד י"ל ה"נ לחיובי עונג וכיבוד דמדברי קבלה וכ"ש אי הם מד"ת מהלמ"מ אלא דד' צל"ע מאי פשיטותי' לומר כן כיון דילפותא דקרא רק מהיקשא דזכור ושמור לענין זכירה וקה"י מנ"ל לשאר מצות דשבת ומדברי ר"ת דמייתי ר"ן שם שכ' הטעם דהיו בנס דמן מבואר הא לא"ה לא ולא ס"ל כותי' וכ"ד שאר פוסקים עבב"י ס"ס רצ"א ובט"ז שם. אך במג"א שם סקי"א כ' רק טעמו דר"ן בפשיטות ע"ש וצ"ע. ואולי י"ל הא דמ"ע שהזמ"ג פטורות היינו כשהמצוה על אנשים ולחייב גם נשים כאנשים הוא דוקא כשאין זמן גרמא אבל מצוה שמתחלה הטילו עיקר חיובה על הנשים אין נ"מ אי הזמ"ג. ודבר זה עיקרה על הנשים דהן קודמות לאנשים עי' בב"ח ומג"א סי' רס"ג ס"ק ו'. ומ"מ אפי' נדחוק כן צריך ישוב כיון דזו בכלל מצות עונג או כיבוד ואותן אין עיקרן לנשים. והיה אפשר לומר לפמ"ש בא"ז גדול ח"ב ר"ס נ"ב דמצות ג' סעודות משום עונג הוא וכשאין רעב אינו חייב ושכן נהגו ר"ת ורבי' אפרים עש"ב. והרי ר"ת עצמו ס"ל כן וכן משמע לשון הזוהר פ' ויקהל ר"ד רע"ב ולמיהב לי' עינוגא כו' בתלת סעודתין כו' ע"ש. וצ"ל אף דילפינן מהיום דמן מ"מ הטעם משום עונג ומכאן רמז למצות עונג מה"ת. ובאמת רמז בעלמא הוא דע"כ לאו מ"ע דאורייתא הוא לר"ת דמחייב נשים משום דהיו בנס וזה לא שייך בדאורייתא אלא בדרבנן וכמ"ש תוס' פסחים שם ד"ה היו. וע"כ דקרא במן הוא דכתיב ולא מצוה לדורות רק חכמים תיקנו זכר למן וכ"ה בתשו' מהרי"ל ס"ס צ"ד מטעם זה דהוא אסמכתא. והוא התשו' דסי' צ"ט דמייתי בא"ר ר"ס רצ"א ס"ק א' דבדפוס האנווא ציוני הסימנים בשינוי כנז"ל. וע"ש בפמ"ג באשל אברהם בסוף הסימן הביאו והקשה דילמא ד"ת ונשים דרבנן ותי' דא"כ היל"ל כל שישנו בשמירה ע"כ. והבין דדברי ר"ן הנז"ל פשוטים לד"ה והא דר"ת לא אמר כן משום דטעם זה שייך רק במצות דאורייתא ולא בדרבנן. וה"ן ס"ל לפ"ד דהוא דאורייתא. אבל לפ"ז מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי דטעם ר"ת רק אי הוא דרבנן וטעם הר"ן רק אי דאוריי' ולא משמע כן בר"ן וע"כ להר"ן גם חיובי דרבנן בכלל כמו שכל חיובי דאוריי' בכלל. ולר"ת גם חיובי דאוריי' דלא מזכור אתרבי אינו בכלל דע"כ לא דייק מהרי"ל מזה דהוא דרבנן ומה שהוקשה לו בזה נראה דהי למראה עיניו רק דברי תוס' מגילה ד' א' (שרמז אח"כ על תי' ב' ע"ש) ד"ה שאף דהקשו ממצה ותי' דזה דרבנן ומשמע דמדרבנן מחייבי' משום שאף כו' גם בדאורייתא וצ"ל הא דבסוכה לא מחייבינן להו מדרבנן צ"ל דדוקא כשפיטורן סתם משום שהזמ"ג חייבום חכמים כשהיו בנס אבל בסוכה דאיכא הלכתא בגופו לפוטרן כמ"ש בסוכה כ"ח רע"ב לא חייבום חכמים אף דהיו בנס ועד"ש ט"ז ח"מ סי' ב' דלא גזרו חכמים בדבר המפורש היתרו בתורה ע"ש. אך מהרי"ל מייתי מסוכה וכונתו לתוס' פסחים שם שהקשו מסוכה ושם תי' דבמ"ע דאורייתא ל"א זה וע"כ כונתם אפי' מדרבנן ל"א כבסוכה דרק מ"ע דרבנן שתיקנו משום נס הם אמרו לחייב גם נשים אבל דאוריי' אף שהוא על נס מ"מ נשים אמעוטי מכל שהזמ"ג וגם חכמים לא חידשו בהם חיוב וא"כ לק"מ קושיתו כלל:
33
ל״דושוב ראיתי בטורי אבן למגילה שם הרגיש מסוכה למגילה ונדחק לחלק בין דברי קבלה לד"ת יעוש"ב. והוא כשיטתי' שם לפני זה דקאי בשיטת תוס' דמגילה וס"ל דנשים במגילה תרי דרבנן יעו"ש בדבור הקודם. אבל לתוס' דמגילה גם דאוריי' כמצה מחייבי' מדרבנן. וע"כ לתרץ מסוכה כמ"ש וקושיתו אמורה בתוס' פסחים ולתי' שם מגילה דדברי קבלה כד"ס מתקנות אנשי כנה"ג עיקר תקנת חכמים הי' לכל שהיו באותונס ואין כאן תרי דרבנן כלל ופשוט ומתבאר דגם דברי קבלה כד"ס. וה"נ למצות עונג דד"ק וג' סעודות דמשום עונג דאסמכו אמן ע"כ דזה טעם מצות עונג דד"ק זכר למן וע"כ עיקרו באכילה אלא שמכללא איתמר גם שאר עונג וא"כ לפ"ד ר"ת נשים חייבות בעונג דאכילה כיון דהיו בנס דמן. וי"ל דה"נ לשאר עונג כיון דחייבות בעיקר העונג. אך אנן לא קיי"ל הא דג' סעודות משום עונג דהא קיי"ל בר"ס רצ"א אפי' שבע כל שאין מצטער. ובלבוש שם כתב דהוא דאורייתא וא"כ עונג מצוה בפ"ע מד"ק או מהללמ"מ וי"ל דנשים פטורות. אך הדלקה משום כבוד כדק ס' יראים וכבוד נוהג תמיד ואין זמ"ג כנ"ל שפיר חייבות. וזהו לפ"ד ס' יראים דפלגינהו לכבוד ועונג בתרתי. אבל לפמש"ל דהוא דאורייתא מדנקרא קודש מהתם ילפינן תרווייהו בין כבוד בין עונג וכביו"ט ממקרא קודש א"כ אי הוקש זכור לשמור לפי שנאמרו בדבור א' כ"ש עונג וכבוד שכלולים במלה אחד ממש. א"כ גם בעונג שפיר חייבות אף דהזמ"ג וא"כ גם בגק סעודות אי משום עונג הוא כדברי א"ז ור"ת בלא"ה נשים חייבות. אלא דר"ת לס"ל דעונג דאורייתא כלל ולפמש"ל מהפסיקתא דמלקדשו ילפינן י"ל בלא"ה דהוקש לשמור דבחד קרא כתיב ופשטי' אשמור קאי אלא דאנן דרשינן לקדשו מצוה בפ"ע מ"מ הוקש לשמור דכל שישנו בשמור ישנו בלקדשו וכדדרשי' כה"ג גבי מצה בפסחים (מג ב) וכן בכמה דוכתי וכ"ש אי נימא דמלקדשו דזכור הוא דנפקא לן זה דקאי במ"ע אבל דשמור אשמור קאי והרי הני תרתי לקדשו נמי בדבור א' נאמרו כמו דבורים דזכור ושמור:
34
ל״הולפ"ז יש לקיים דברי הר"ן דכל חיובי דשבת נפ"ל מזכור ושמור היינו חיובי דעונג וכיבוד דנפ"ל מלקדשו ובכללו ג' סעודות דבכלל עונג. אלא דהר"ן לא כיון לזה והוא לא ס"ל כל זה ולפ"ז נתקיימו ג"כ דברי הרמב"ן הנז"ל דזכור ולקדשו הם ב' מצות אבל בהיפך מדבריו דהוא אזיל בשיטת המכילתא דדריש זכור לזכור מא' בשבת וע"כ נפ"ל קה"י מלקדשו ולתלמודין דקה"י מזכור י"ל לקדשו כהפסיקתא ובכלל כבוד להניח חפץ מא' בשבת לשבת. ואפשר זהו גם דעת רש"י ודבריו לפ"ז שפיר אליבא דהלכתא ג"כ ואף דהוא העתיק הדרש על מלת זכור וזה שלא כשיטת תלמודין מ"מ כיון דגוף הדין אמת גם לתלמודין בכה"ג גם דרך רמב"ם שלא לדקדק ולכתוב ילפותא אחרת הפשוטה יותר. ואף דבזה נ"מ טובי לדינא אי מזכור ילפינן זכרהו כו' לא נפ"ל אלא זכירה לבד וכבוד ועונג לא נפ"ל מדאורייתא לפ"ז דלקדשו צריך לקה"י אם לא מקרא דיהי' קודש מ"מ הך דמייתי רש"י לענין להזמין חפץ שפיר הדין אמת. ואף לב"ה נמי לפמש"ל מהא"ז דמודו דהא עדיפא. י"ל כל מילי דכבוד ועונג שבת דמיין לרחיצה שנת' לעיל מהא"ז גדול שנקרא מצוה לפי שאין עון אי לא עשה ודהיינו מצוה דרשות דרב האי גאון הנ"ל ה"נ בכל עניני כבוד ועונג דלא נתפרש בכתוב איזה חובה ואין להם שיעור למטה. וכמו בעונג סגי אפי' בדבר מועט וכל שהוא ה"נ בכבוד דבכ"ש סגי לצאת ידי חובה אלא דכל המרבה הר"ז משובח והכל בכלל המצוה דאורייתא ודוגמת צדקה וגמ"ח הנז"ל בשם ר"ה גאון שהם מצוה דרשות דאין עון ופורעניות אם לא עביד והיינו לפי שאין להם שיעור ובכל דהוא יצא י"ח. ומ"מ כל מה שעושה מצוה גמורה דאורייתא הוא ודכותה גם הך הזמנה אף לב"ה מאן דעביד לכבוד שבת מודו דקיים מצוה גמורה דאורייתא אלא שמ"מ אינה חיובית ומאן דלא בעי ואומר ברך ה' יום יום ומקיים כיבוד בע"א נמי ש"ד. וגם לדרש המכילתא מזכור אין הכונה להיות חיוב לזכרהו מא' בשבת בהזמנת חפץ דוקא דעיקר המצוה לזכור גם בימות החול ומאן דעביד כב"ה יזכור בד"א וכאידך מ"ד דמכילתא ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי דהכל בכלל זכור לזכור עכ"פ באיזה דבר וה"נ לדידן למצות כבוד. ונראה דע"כ אין מברכין אלא על הדלקה ולא על שאר כבוד עונג. ולדעתי זהו טעם ג"כ שלא תיקנו ברכה אצדקה וגמ"ח דלא תיקנו ברכה אלא אמצוה חיובית (ושחיטה כשרוצה לאכול בשר הרי הוא מצוה חיובית) ולא אמצוה דרשות כיון דבידו שלא לעשות ואע"ג דכשעני עומד לפניו חיובא רמיא עלי' ואסור לחמץ לבבו זהו מאזהרת לאו דלא תקפוץ ידך ולא תיקנו ברכה אלאו אלא אעשה והעשה אינה חיובית בשום פעם אף דעכ"פ חיוב אאדם לתת מיהת לצדקה מ"מ כיון דאין לו שיעור ויוכל למנוע בפעם זה וליתן בפעם אחר. וכן בגמ"ח דכותי' יוכל למנוע ממעשה זו דגמ"ח דאין פרט זה חיוב עליו ע"כ לא מברכינן. ודכותי' נמי לענין כבוד ועונג שבת כל פרט מעשה אינו חיובי כלל ויכול למנוע מזה ולצאת י"ח עונג וכיבוד בד"א ורק הדלקת הנר קבעוה חכמים חובה משום שלום בית דע"כ אמרו עלה חובה ולכן מברכי' עלה כיון דקבעוה למצוה חיובית לכ"א משא"כ שאר פרטי כבוד ועונג אפי' יהי' דאורייתא אינו אלא מצוה וכמ"ש:
35
ל״ועוד בס' יראים סי' ק"א מצות שביתת עבדו ואמתומקרא דלמען ינוח וגו' דדברות אחרונות. והביא ברייתא דיבמות (מח ב) דההוא במהול וקרא דוינפש וגו' דפ' משפטים בערל ע"ש וא"כ יש למנות ב' מצות וקרא דוינפש מצוה בפ"ע ושם כתיב גם והגר והיינו גר תושב כמ"ש ביבמות שם אלא דתרווייהו בחד ציווי והם חלוקים בדיניהם וכמבואר בש"ע סי' ש"ד. ויש לעיין למה לא מנה נמי שביתת בהמתו מרישא דקרא דפ' משפטים שם למען ינוח שורך וחמורך ומ"ש האי למען וגו' מהאי. ובבה"ג כ' לשבות עבדך ואמתך ובהמתך כמוך הנה כ' גם בהמתך. וצ"ל אף דכיילינהו יחד הם ב' מצות דהא תרי קראי המרוחקים זמ"ז נינהו ולא כתיבי בחד ציווי. וממה דסיים כמוך נראה דכוון לקרא דואתחנן ושם לא כתיב בהמתך. וא"כ אפשר דט"ס הואולפני בעל ס' יראים לא הי' כתוב זה ומ"מ טעמא בעי דמ"ש. ובתוס' יבמות ו' א' ד"ה ניגמר כתבו דמחמר עשה ול"ת העשה מלמען ינוח ע"ש. ולעיל הבאתי ד' רשב"א וריטב"א שם בשם ר' יונה שתי' דעשה דתשבות קאי אמלאכות גמורות ולא אמחמר אבל התוס' מייתי סיפי' דלמען ינוח דמפורש אשביתת בהמתו. ונראה דהם אזלי בשיטת הרמב"ם שכ' ברפ"כ איסור דאורייתא דשביתת בהמתו מלמען ינוח וגו' וכתב שאיסורו בא בכלל עשה ע"כ אין לוקה ובהה"מ שם כ' שהוא עשה מפורשת בבהמה. אבל הרמב"ם לא מנאה במנין המצות למ"ע וכן בשביתת עבדו ואמתו כ' שם בסוף הפרק ה' י"ד דמצווה עליהן מדאורייתא ומ"מ לא מנה זה מ"ע בפ"ע. ומצאתי בפמ"ג או"ח בפתיחה כוללת לה' שבת ד"ה גם הרגיש בזה בשביתת בהמתו ולא תי' כלום ע"ש. ולא ידענא למה לא הרגיש נמי בשביתת עבדו ואמתו. אבל פשטו בעיני דרמב"ם ס"ל דאין למנותן למ"ע. כיון שלא נאמרו בלשון ציווי רק כמפרש מצות תשבות או לאו דל"ת הקודמים למען ינוח וגו' וינפש וגוק שע"י שביתתך גם הם ינוחו ומכללא איתמר איסור ומצוה על שביתתם. וזהו דדייק מכלל עשה ר"ל מכללא דעשה דתשבות דמסיים עלה לעמן וגו' ילפינן דיש בזה איסור אבל ציווי עשה גמורה ליכא ע"ז ולא על עבדו ואמתו כיון דלא נאמר בזה לשון ציווי על האדם והבעלים אינו אלא לימוד דין ופרט ממצות ואזהרת השביתה. וזהו ג"כ דעת ר' יונה הנזכר ואף דעשה דתשבות רק באבות מלאכות סיומא דלמען ינוח הוא ללמוד מזה איסור גם במחמר ודינא קמ"ל אבל מ"ע גמורה ליכא כיון דלא בא בלשון ציווי. אך בעל ס' יראים דמנה למען ינוח דעבדו ואמתו למצוה הול"ל נמי ההיא דשורך וחמורך. ואולי י"ל לפמש"ל דתשבות דפ' משפטים אשבת דשמיטה קאי להדרי' לאיסורי' ואינו מ"ע א"כ י"ל ה"נ סיפי' דלמען וגו' עלי' ולאהדורי' גם שביתת בהמתו בשמיטה כבכל השבתות ולהיות באזהרה דל"ת וגו' ובהמתך דעשרת הדברות ואינו מצוה בפ"ע. אך לפ"ז קשה א"כ וינפש וגו' דסיפי' נמי ואיך אמרו ביבמות שם דבערל ובגר תושב מדבר דבמהול ובגר צדק כבר נאמר למען ינוח וגו' וגרך וגו' והרי כפמ"ש הכא אצטריך לשבת דשמיטה לאהדורי גם עבד וגר לאיסורן בשאר שבת הכתוב בעשרת הדברות ושפיר היינו אותן האמורים שם דהיינו עבד מהול וגר צדק וע"כ דלא כמ"ש. ונראה דס"ל לס' יראים ודאי לשון למען וגו' אינו לשון ציווי ומ"ע אלא דמ"מ אי שמעי' עכ"פ מיני' איסור מחודש יש למנותו לשיטתו שפיר למצוה בפ"ע דמי גרע הך דילפי' מלשון הכתוב מהני דגמרא גמירי הנז"ל דמונאם ג"כ דהוא לא ס"ל להצריך דיהי' בכתוב לשון ציווי דוקא רק כל דידעינן דזהו מצותו מה"ת מאיזה ילפותא שיהי' או אפי' מהל"מ יש למנותו במנין. אלא דזהו אי הוא איסור וציווי מחודש שאין מוזהרין ומצווים עלי' במקום אחר שפיר כיון דעכ"פ מצווה בכך מה"ת הרי כאן מצוה מחודשת וראוי למנותה בפ"ע. אבל שביתת בהמתו ומחמר דכבר יש בו לאו מפורש בעשרת הדברות ל"ת וגו' ובהמתך. וללמוד עוד עשה מלמען וגו' לומר שיהי' בעשה ול"ת בזה מודה דאין למנות לעשה בפ"ע כיון דלא כתיב בלשון ציווי. ואף דמ"מ שמעינן איסורא מיני' כבר איסורו מפורש בלאו ולהוסיף עשה על לאו מודה דל"ש אלא כשבא בלשון ציווי ומ"ע. אבל כשאינו לשון ציווי נוסף אין כאן מ"ע נוספת על הלאו דהאיסור דשמעי' מיני' כבר ידעינהו ואין למנותו בפ"ע ובעבד ואמה אף דנמי מפורש בלאו הנזכר דל"ת וגו' ועבדך ואמתך נראה דס"ל דההוא להזהיר עבדו ואמתו עצמן:
36
ל״זויש לדקדק כן מלשון הברייתא דיבמות שם דמייתי מלמען ינוח הרי עבד מהול אמור ולמ"ל לקרא דמשנה תורה מסיפי' ולא מייתי טפי מרישי' הכתוב גם בדברות הראשונות בפ' יתרו. וסבור הייתי לומר משום דההוא בלאו ואימא לעבור בלאו ועשה עכ"א מלמען ינוח דאיכא נמי עשה ותרי עשה למ"ל והיכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בעשה יתירה. ויהי' ראי' מזה דלמען וגו' וכן וינפש וגו' עשה. אך הא שם בסיפא בגר מייתי מוגרך אשר בשעריך וההוא מקרא דלא תעשה כל מלאכה עבדך ואמתך כתיב ומה מייתי שם נימא לעבור בעשה ול"ת. וע"כ או דוינפש אינו עשה וכד' רמב"ם הנזכר. או דכיון דאיכא למדרש לא מוקמינן גם בעשה ול"ת כיון דמ"מ היא יתירה מאחר שכבר יש לאו ומוקמינן טפי לענין מחודש וכמ"ש כן למעלה ג"כ. וא"כ ברישא נמי הול"ל מאותו קרא עצמו (ומשום דאיכא למדרש). ודחוק לומר דכיון דמשכח עשה בגופי' נמי ניחא לי' לאתויי טפי דעשה נמי איכא בלא"ה ובסיפא משום דלא משכח הוא דזה דחוק לבקש מפני כן ממרחק. והעיקר נראה מזה כמ"ש דקרא דל"ת וגו' ועבדך הוא אזהרה להם עצמן ולא להזהיר להאדון עליהם וא"כ אכתי נימא דוינפש אצטריך ציווי הלאדון שיהי' שביתתם עליו ובשלמא בסיפא בגר אף דקרא דוגרך נמי הציווי על הגר עצמו אי וינפש וגו' בגר צדק ע"כ גם הוא ציווי על הגר עצמו דל"ש לצוות ישראל אחר דמהיכ"ת יהי' ישראל מצווה על שביתת הגר יותר מעל שביתת ישראל אחר ואדרבא יותר יש לחוש לשביתת ישראל משום ערבות לסוברים דבגרים ליכא ערבות וע"ז יש אזהרת לפני עור ומצות תוכחה לאפרושי מאיסורא בכל איסורין בין בישראל בין בגרים ולא מצינו בשבת אזהרה טפי גבי ישראל וא"א לומר שתזהיר תורה לישראל על הגר טפי מעל ישראל ורק בעבד שקנוי לו למלאכתו והוא ת"י ורשותו לעשות כל אשר יצווהו שייך לומר שיהי' מצות שביתתו על האדון לשמרו ולמנעו ושלא יניחו לעבור אם ירצה. אבל בגר לא שייך לומר כן אלא בגר תושב שעליו אין איסור שייך האזהרה והציווי על הישראל שלא יצווהו לעשות בשבילו אבל לס"ד דבגר צדק קאי ע"כ הוא ציווי לגר עצמו. וע"כ שפיר מייתי מוגרך דאיכא אזהרה עליו אבל בעבד די"ל דהוא ציווי על האדון לא מצי לאתויי מל"ת וגו' וע"כ מייתי מלמען וגו' דמייתר וע"כ ללמד הוא בא ציווי על האדון. וא"כ כבר שמענו מצוה על האדון ג"כ בעבד מהול. והיינו דפשיטא נמי דהתם במהול משום דעלי' קאי הלאו דל"ת דרישי' וא"כ שפיר הך למען וגו' מצוה מחודשת לאדון ולכן מנאו בס' יראים למצוה בפ"ע אך דלא כתיב בלשון ציווי וכמ"ש:
37
ל״חומדברי הרמב"ם יש ללמוד ג"כ דמפרש ל"ת וגו' עבדך ואמתך אעבד ואמה עצמן ולא אאדון מדגבי שביתת בהמתו שם ה"ב כתב דאיכא נמיט לאו מפורש אלא דניתן לאזהרת מיתת ב"ד. ואלו בה' י"ד גבי עו"א לא כתב הלאו כלל וע"כ כמ"ש דהלאו עליהם עצמן ול"צ לכתבו דהם מוזהרין בכל הלאוין כישראל. ושוב ראיתי בהה"מ לשם הרגיש במ"ש וכ' דרמב"ם דייק דהציווי אאדון ממ"ש מלמען ינוח דלאזהרת עבד עצמו כבר נזכר בל"ת כו' ע"ש וזהו כמ"ש ואהניין. וע"ש כתב עוד ואם לענשו בעשה כו' כבר דין העבד כו' כאשה ע"כ. ונראה כונתו בזה ג"כ למש"ל ולשיטתו הנז"ל בשביתת בהמתו דלמען ינוח עשה וה"נ למען ינוח דעבדו ואמתו וכן ינפש. וא"כ י"ל משום דלא נימא דוינפש לעשה ול"ת מייתי למען ינוח דאיכא עשה נמי ממקום אחר. וע"ז דחה דבלא"ה הוא כאשה ור"ל דפשיטא לי' כדעת ס' החינוך הנ"ל דכשם שמצווה על הל"ת ה"נ על העשה שעמה וכמו באיש איכא עשה דתשבות לרמב"ם ה"נ לאשה וכן לעבד ול"צ לאתויי עשה דלמען ינוח דבלאה"נ איכא גבי' עשה ול"ת כבישראל. ואי משום הא ל"ק כ"כ די"ל דעדיפא לי' למנקט עשה דכתיב בעבד גופי' ביחוד כיון דמצינו בי' עשה בפ"ע. אבל באמת לרמב"ם הני לאו עשה נעהו וכמו שנתבאר וצ"ע אהה"מ שלא העיר בזה ולבאר טעמו דרמב"ם דלא מנינהו לעשין. ועכ"פ גוף הדבר פשוט כמ"ש דלאו דעבדו ואמתו היינו לדידהו. ודעת ראב"ד שמביא הה"מ שם והוא בהשגה שנשמטה בפנים וכתובה במגדל עוז לשם דס"ל דאין רבו מצווה על עבד מהול כלל והיינו דס"ל דלמען ינוח אאזהרת ל"ת וגו' עבדך ואמתך וגו' שלפניו וקאי וכמו דשם אעבד ואמה עצמן קאי ה"נ למען אדידהו שינוחו ולא לצוות להאדון כלל ומפרש הגמ' אי עבד מהול דוגמת אי גר צדק דסיפי' דע"כ רצ"ל בגר צדק ולצוות לדידי' וכמש"ל וה"נ אי נימא בן אמתך המהול הכוונה לצוות לדידי'. ורק למאי דאסקי בערל וגר תושב דהם אין מצווים ע"כ מפ' אאדון ואישראל והא דמייתי מלמען וגו' ולא מל"ת וגו' עכצ"ל לפ"ד כמ"ש משום דהוא עשה. ויותר נראה דהוא לא גרס בברייתא קרא דלמען כלל כי כן מצאתי במכילתא ס"פ משפטים פ"כ דמשם מקור ברייתא זו שם אי' או אינו אלא בן ברית כשהוא אומר עבדך ואמתך הרי בן ברית אמור כו' ע"כ הרי נקט רק עבדך ואמתך ותו לא. וי"ל שפיר כונתו לקרא דל"ת וגוק עו"א וגו' וכמו וגרך דסיפי'. ועוד ראיתי שם בפ' יתרו ס"פ ז' אי' עבדך ואמתך אלו בני ברית או אינו כו' כשהוא אומר וינפש כו' ע"ש והיא אותה ברייתא דלעיל בהיפך הסדר וכן הסיפא דגר הוא שם בהיפך כי סידרו כ"א במקומו לפתוח במקרא דקאי בי' שם ולמדנו דהך עבדך ואמתך דבפ' משפטים ג"כ כונתו לעו"א דפ' יתרו והיינו בקרא דל"ת וגו' דשם לא מסיים כלל למען:
38
ל״טולדעתי היה נראה גם ד' רמב"ם כראב"ד בפי' ברייתא דיבמות ודלמען וגו' ארישי' קאי ובעו"א עצמן והיינו דמייתי רמב"ם שם מצות האדון אעבד מהול מוינשפ והה"מ הניחו בצ"ע דהא בגמ' מוקי לי' בערל. אבל נראה דס"ל ודאי אי וינפש היא מצוה אאדון שפיר י"ל דקאי גם אמהול וקרא דלמען הוא אעבד ואמה עצמן וקרא דוינפש להזהיר האדון עליהם. אלא דהא דמפרשי' לי' ציווי לאדון היינו כיון דגר תושב דסיפי' הציווי הוא לישראל דהגר תושב עצמו מותר ואינו מצווה אשבת. א"כ ה"נ בן אמתך בת ביקתי' דכתוב בהדי' וזהו לדידן דקיי"ל כר"ש (כריתות ט' א') דגר תושב לעצמו כישראל בחול כדאפסקי הלכתא שם כותי'. אבל לרע"ק שם דהוא כישראל ביו"ט א"כ גם קרא דוינפש וגו' אגר עצמו קאי ולא להזהיר ישראל עליו וה"נ בן אמתך דבהדי'. וא"כ י"ל דסוגיא דיבמות שם דקאי אפלוגתא דר"י ורע"ק שם קאי אליבא דרע"ק בכריתות וכ"ה להדיא בסיום הברייתא במכילתא שם גר תושב ה"ה בשבת כישראל ביו"ט כו' וע"ש דמייתי פלוגת' אבל לא מייתי ד' ר"י ור"ש שבסיום הבריית' דכריתות שם להיות כישראל בחול כלל ומפ' הך וינפש לעצמו וא"כ שפיר דייקו דבערל מדבר וג"כ לענין לעצמו דוגמת גר תושב וכדאיתא במכילתא שם ע"ש דאי במהול כיון דלעצמן הוא הרי כבר נאמר דלא ס"ל דההיא להזהיר ישראל עליי' כלל ולעצמו אסור בכל כישראל. אבל לדידן דבגר תושב ע"כ להזהיר לישראל הוא שפיר יש להעמיד בן אמתך בעבד מהול ולענין להזהיר אדונו הישראל עליו. ולעבד ערל י"ל דלעשות להישראל ל"צ קרא דק"ו הוא מגר תושב וכמ"ש רשב"א שמביא בהה"מ דמ"ש הה"מ הסברא להיפך דחוק דשבת שהוא יום שביתה אפי' לבהמה וכאלו כל מלאכתך עשוי' ל"ש דתורה חסה. ומאחר דהאיסור רק כשעושה לרבו כיון דיד עבד כיד רבו כמ"ש בב"מ (צו סע"א) יותר יש לאסור עבד מגר תושב דעלמא וכ"מ קצת לשון רמב"ם שם בסוף הפ' שכתב ואפי' הי' הגר זה עבדו הר"ז עושה לעצמו. הרי כתב ההיתר בעבד לרבותא ואף דשם במה שעושה לעצמו י"ל משום דגופו קנוי לרבו ס"ד דהכל כעושה לרבו ועכ"פ אי י"ל תורה חסה י"ל התם נמי חסה שיעשה עכ"פ לעצמו להרויח כדי מזונו ולא יצטרך הרב לזונו וגם ניחא לי' דלא ליסתרי' עבדי' כמ"ש בב"ק (צז א) וא"כ טפי יש להתיר בעבד ומאי אפי' וע"כ ז"א. ומ"ש עוד הה"מ דאין מזהירין מן הדין תמוה דהא ליכא בזה אזהרת לאוין והרגיש בזה בלח"מ ואפי' עשה ליכא לרמב"ם אלא איסורא לבד ופשטיא דלמידין מדין ק"ו. ונראה דנגרר בזה אחר לשון הראב"ד שבמגדל עוז שם שכתב לאו נמי איכא משמע לאו גמור ואזהרה אבל לא הבנתי איזה אזהרת לאו יש בקרא דוינפש. ואולי ר"ל לאו הבא מכלל עשה ולא אזהרת לאו גמור אבל ברייתא דיבמות קאי אליבא דרע"ק וקאי בעושה לעצמו בזה ס"ל דשפיר צריך עבד וליכא ק"ו כיון דאינו עושה בשביל רבו. וגם אפשר לומר סברא להיפך דתורה חסה על העבד שכל ימי החול משועבד לעשות לרבו ובשבת שרבו שובת וכל מלאכתו עשוי' וסתמו א"צ אז למלאכה יעשה לעצמו. משא"כ גר תושב דיכול לעשות כל השבוע לעצמו. אלא דאפשר לומר הסברא להיפך דעבדו הקנוי לו ה"ה כבהמתו רק לפי שיש בו דעת ולד"ע עושה ע"כ אין רבו מוזהר עליו אבל מ"מ הוא עצמו י"ל דמוזהר טפי הואיל והוא קנינו של ישראל המצווה בשביתה וע"כ צריכי תרווייהו. וזהו רק לסוגיא דשם אליבא דרע"ק אבל לדידן שפיר ערל ל"צ קרא והוא בכלל גר תושב וכלשון הברייתא דכריתות שם. וכן הוא מבואר בלשון רמב"ם שם שכ' בעבד ערל דה"ה כגר תושב והיינו דנלמד מדין גר תושב אבל בן אמתך לעבד מהול ואצטריך שפיר להזהיר רבו עליו דזה לא שמעינן מלמען ינוח וכמו שנתבאר. ושוב ראיתי בס' מרכבת המשנה לשם כתב ליישב ד' רמב"ם על הדרך שכתבתי יעוש"ב והעיר ג"כ בלשון ואפי' שבסיום ד' הנזכר ע"ש. ומצאתי בפמ"ג באשל אברהם ר"ס ש"ד הביא דברי הה"מ הנז"ל והקשה א"כ ל"ת עבדך למ"ל הא שוה לאשה ואף בעשה כל שישנו בשמירה אם לא לאזהרת רבו בלאו ושם משמע רק בעשה. ומיהו מלקות ודאי ליכא כו' ע"כ משמע דמסקנתו דלאו נמי להכי אתו ושיש בזה לאו והוא נגד מ"ש הראשונים. וקושיתו אינה קושיא דאף דילפינן עבד מאשה בגז"ש דלה לה הרי מילתא דאתיא בגז"ש טרח וכתב לה קרא כמ"ש הר"ן נדרים ג' סע"א ע"ש ובמל"מ רפ"ד ממלוה סוף ה"א. ועוד דס"ד שבת שאני דהוא אות ביני ובין בנ"י דוקא ועכו"ם ששבת חייב כו' ואף דעבד יצא מכלל גוי לא בא לכלל ישראל וס"ד שלא ישבות והרי אף גר צדק פרט קרא דבי שבת אף דהוא כישראל לכל דבר. ונראה ג"כ מטעם הנ"ל משום דשבת שייך לישראל ביחוד יותר מכל מצות והוא בא לקושיא זו מכח דברי הה"מ לענין עשה הנז"ל אבל שם קאי לענין תוס' עשה כיון דכבר יש לאו מפורש בגופי' דבלאה"נ לא הי"ל לומר לחייב בעשה ול"ת היכי דאיכא למידרש וכמש"ל. אלא דהה"מ לא נחית זה בעשה מוספת על לאו וקאמר דעדיפא דאפי' עשה נמי איכ' כבאשה וע"ז ל"ש מ"ש דטרח וכתב לה קרא ולא דשבת שאני דהא כבר גלי קרא דמוזהרים אשבת כישראל ולא שייך טרח וכתב לה קרא בתוס' עשה בעלמא אלא בחידוש דין ואיסור או מצוה דלא ידעינן לי'. ומ"ש דגם בעשה מכל שישנו כו' לא ידענא מה ענין זכירה לכאן. ונראה כונתו ע"פ ד' ר"ן הנז"ל דבכללו כל חיובי שבת. אבל גם לפ"ד י"ל כל חיובין דקום ועשה דוגמת קידוש היום ולא מצות שביתה דאין לה ענין ודוגמא למצות קה"י. וי"ל דתליא בפלוגתת תוס' וס' החינוך הנז"ל והוא נגרר אחר ד' הה"מ אבל לא ידענא לאיזה צורך כתב זה כלל. ולעשה הם דברי הה"מ והוא הוקשה לו גם אלאו נמי. ולא הי' צריך להזכיר עשה דזה א' בגמ' ג"כ לפ"ד הה"מ דקאי על הרב ורק הלאו משמע מכל הנ"ל דקאי אעבד ואמה עצמן:
39
מ׳ומיהו בס' יראים שם העתיק לשון הברייתא דמכילתא ובהחולץ עבדך ואמתך אלו בני ברית (מ"ש אח"כ ומנין שהכתוב כו' עש וב"ה מתירין ע"ש כל זה נכנס כאן שלא במקומו ול"ש לכאן כלל וגם כל הלשון בעצמו משובש ולא ידענא כעת להגיהו על נכון) פי' עבדים כו' שנימולו או אינו כו' וינפש כו' פי' אע"פ שהן בני ברית כו' שביתתן עליך ע"כ. והנה הביא הברייתא בהיפך כמות שהוא במכילתא פ' יתרו הנז"ל ומשמע דהיה בגירסתו כן גם בהחולץ וגריס נמי בני ברית במקום מהול דבתלמודין וכגי' המכילתא. והנה ידוע דמכילתא הוא על ס' שמות ועל ס' דברים נקרא ספרי וא"כ אקרא דפ' יתרו קאי ושם לא כתיב למען וגו' וע"כ אגוף הלאו דל"ת וגו' עו"א קאי והרי מפ' ג"ז דבא לומר ששביתתן עליך וזהו נגד מש"ל בדעתו. ואפשר ס"ל בתר דגלי סיפי' דלמען וגו' דהמצוה ארבו מפרשי' גם רישי' דל"ת וגו' ג"כ על הרב דהך למען וגו' הוא פי' דרישי' וע"כ גם בדברות ראשונות דל"כ למען מ"מ משמעות הלאו השוה בתרוייהו הוא בענין א' וע"כ שפיר לקושטא דמלתא הלאו ג"כ קאי ע"ש ומ"מ הביא בזה העשה דלמען דלפמש"ל היינו רק משום דבאה לחדש דין היינו דמשום מ"מ עיקר חידוש זה מלמען הוא דילפינן לי' ואי ל"כ למען וגו' הוי מפרש הלאו אעו"א ורק בתר דגלי למען הוא דמפרש הלאו כן ולפ"ז לקושטא אליבא דס' יראים איכא בשביתת עבד עשה ול"ת וכדברי פמ"ג הנזכר. ושוב ראיתי גם ברמב"ן עה"ת פ' יתרו כ' י' ע"פ עו"א כתב דבר הכתוב עמנו מפני שהעבדים ברשותינו לומר ששביתתם עלינו ואם לא נמנעם נענשים עליהם ע"כ. הרי מפרש ג"כ הלאו על הרב וכ"ה בס' החינוך ר"ס ל"ב שלא כו' ולא נניח לעשות לבנינו ועבדינו ובהמתנו כו' וכ"כ עוד שם אח"כ דלדברי רמב"ן על מלאכת בהמתו מוזהר בלאו כמו במלאכת בנו הקטן ועבדו הכהעהע ע"כ. מבואר דמוזהר בלאו במלאכת עבדו כמלאכת בהמתו. ובעל ס' החינוך נגרר ברוב דבריו אחר דברי הרמב"ן והנה כאן נאיד מיני' ומבלי שיזכיר דבריו כלל דדברי רמב"ם ודאי אינו כן וכמ"ש:
40
מ״אוהנה יש לעניין בזה ג"כ במנין הלאו והה"מ שם ברפ"כ סוף הל' ב' כתב דלא מנה לאו דמחמר במנין לפי שכבר מנה ל"ת כל מלאכה והכל בכלל כו' ע"ש. וראיתי בפר"ח א"ח סי' תצ"ה ס"ג למד מזה דאיסור מחמר נוהג גם ביו"ט כיון דהוא בכלל ל"ת כל מלאכה ומקרייא מלאכה יעוש"ב. ואין דבריו מחוורים כלל דודאי אינו בכלל ל"ת מלאכה ולאו מלאכה הוא דע"כ אין בו כרת ומיתה ואין נקרא מלאכה אלא ל"ט מלאכות ומחמר איסור בפ"ע שפרט אח"כ במ"ש בהמתך אלא דהכל בכלל האזהרה דל"ת דרישי' דקאי גם אבהמתך דסיפי' שלא יעשה בהן מלאכת חימור אף דאינו מלאכה גמורה. ולפי שהאזהרה דל"ת וגו' הוא א' ע"כ לא נימנית ללאו בפ"ע. והרמב"ם בזה לשיטתי' בס' המצות שורש ט' שאין למנות אזהרות שנמנו בלאו א' לב' כמו נא ומבושל והדומה אם לא במקום שאז"ל שחלוקים למלקות יעוש"ב. והרמב"ן שם בסוף השורש ד"ה וראיתי חולק וכתב שיש למנות כל הנפרטים תחת לאו א' כנא ומבושל. אתנן ומחיר. שאור ודבש. עמוני ומואבי. וכדומה אע"פ שהלאו א' על שניהם יעוש"ב. וכן הכניסם במנין הלאוין בסוף הס' כשבא למלאות החסרים יעו"ש בסד"ה ויש ולפ"ז קשה דהי' ראוי למנות כל הפרטים שנפרטו תחת לאו דלא תעשה וגו' ואף דאזהרת לאו א' כוללם מ"מ הרי פרט בו עוד ג' פרטים והם בנו ובתו ועבדו ואמתו ובהמתו ויש להוסיף ג' לאוין במנין מה שמוזהר ג"כ על שביתת בניו ושביתת עבדיו ושביתת בהמתו שלא יניחם לעשות מלאכה וגם בניו הקטנים מבואר ברמב"ן שם דהזהירו ע"ז במ"ש בנך ובתך שלא יעשו הקטנים מלאכה לדעתינו ורצונינו ע"ש. וכ"ה בחי' הרמב"ן שבת (קנג ב') ד"ה והלא דשביתת בהמה לבדה בעשה דלמען ינוח אבל מחמר (וכ"ה בתוס' שם (נא ב') ד"ה במה ע"ש וזה לא כמש"ל אליבא דס' יראים דתרוויהו עשה ול"ת אנין א' ואזהרה א' ועיין בתוס' ע"ז (טו רע"א) ד"ה ושמעה ויעו"ש ברש"י ד"ה גזירה) באיסור לאו אלא שאין לוקה והוא כמלאכת עבדו ובנו שהוא מוזהר עליהן ואין לוקה שאין מלקות אלא במעשה עצמו ואל במעשה אחרים אבל ודאי איסור יש בדבר כהרבה לאוין שבתורה שאין לוקין כו' ע"ש ור"ל בנו הקטן וס"ל דמצווה על שביתתו בלאו וכ"ה בס' החינוך שם בשמו וכנתו לדבריו שבחי' הנזכר ע"ש. וגם בס' יראים שם הביא מהמכילתא (פ' יתרו שם) בנך ובתך אלו הקטנים חו חינו אלא גדולים אמרת והלא כבר מוזהרין כו' וכתב והיינו דתנן בפ' כל כתבי (שבת קכ"א א') והוא מלשון רש"י בחומש פ' יתרו כ' י' ומשמע דגם דברי רש"י להלכה דפשטי' דקרא כן ושביתתו עליו מדאוריי' בלאו ששביתתו עליך. ודיבמות (קיד א') כו' ובנך ובתך דקרא להזהיר גדולים על הקטנים בקטן העושה לדעת אביו כו' ע"כ משמע דס"ל כן דהוא אזהרה דאוריי'. והא דלא מייתי ביבמות שם מקרא זה צ"ל משום דמהמקרא עצמו אין ראי' דבקטנים וצריך לאתויי ממכילתא וניחא לי' לאתויי מהמשנה ובתר דדחי המשנה בעושה ע"ד אביו אדחי הא דמכילת' נמי. ונ"ל דודאי פשטי' דקרא גם בלא המכילתא ע"כ הוא אזהרה לאחר על בנו ובתו דאי לבנו ובתו הגדולים עצמן למ"ל קרא דאטו לאו ישראל נינהו ובכלל ל"ת אתה הם כל ישראל הגדולים ודוקא בעבדו ואמתו י"ל דהאזהר לדידהו מטעם שנתבאר לעיל אבל בנו גדול ודאי אין טעם להזכירו וכי תורה דבר תחלה רק לאבות הנשואים ושיש לו בנים דוקא וע"כ אי נימא דר"ל גדולים ג"כ הכונה להזהיר האב על שביתתן ואף דהוא גדול ומוזהר בעצמו הזהירה התורה גם לאחרים עליו אם הוא ירצה לעבור. ולאו דלפני עור ל"ש אלא בהוא נותן המכשול אבל מצות תוכה איכא בעלמא ג"כ דשמעי' דצריך להפריש אחרים מאיסור ואפי' כשאינו עושה לדעתו. ובשבת הוסיפה תורה באזהרה דל"ת וגו' וכמו בעבדו ואמתו דהרב מוזהר עליהן אף שהם מוזהרים בעצמן ג"כ ה"נ בבנו ובתו הגדולים. ואפשר אפי' עושה לדעת עצמו נמי מוזהר למנען אי הוי מפרשי לי' אגדולים ודוגמת עבדו ואמתו דמשמע ברמב"ם ריש הל' י"ד דצריך למנען גם כשעושין מד"ע. וצ"ל מ"ש בב"י סי' ש"ד בשם הרשב"א ובש"ע שם וע"ש במג"א דעבד כקטן ע"ד ישראל ע"ש היינו בעבד ערל דוקא ולא בעבד מהול. אלא דלהמכילתא לא ניחא לפרש אגדולים כיון דכבר מוזהרים בעצמן פשיטא לי' דכ"א מצווה להפרישן מאיסור מה"ת. ולנ"ל להעמיד בלאו יתירה היכי דאיכא למדרש ולאוקמא אקטן ואע"ג דבעבדו ואמתו מפרש רמב"ן וס' יראים הנז' האזהרה לאדון הגם דהם מוזהרים בעצמן שאני עבד ואמה דפריצי דסתם עבדים פריצים בכל איסורין. ועי' בנה"כ בסי' א' וחזקתן חשודין גם על חלול שבת וע"כ הוסיפה תורה להחמיר באזהרה מיוחדת בענין השבת על האדון למענם לפי ששבת חמורה ושקולה ככל התורה כולה. ואפ"ל עוד כיון דכל החיוב לאפרושי אחרים מאיסור הוא ממצות תוכחה א"כ אפשר עבדים דפריצי הם בכלל אל תוכח לץ דליכא גביי' מצות תוכחה. וממילא י"ל דאין מצוה להפרישם ג"כ. ובתדב"א רבא ס"פ י"ח אי' הוכח תוכיח את עמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצות כו' אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח כ' ע"ש ועי' במג"א ס' תר"ח ס"ק ג' וא"כ י"ל הני רוב עבדים שהן רשעים וגם שונאים אדוניהם כמ"ש בפסחים (קיג ב') ע"ש ברשב"ם ד"ה ציוה וא"כ אצטריך בשבת שהחמירה בו תורה להזהיר גם עליהם. ומיהו בירושלמי פ"ז דסוטה ה"ד נפ"ד לחד מ"ד חיוב למחות מי שיש בידו מארור אשר לא יקים וגו' ע"ש בפנ"מ בשם הרמב"ן הגי'. ועוד דאפשר דלעולם עיקר האזהרה לעבד עצמו ומטעם הנז"ל אלא דמכללא אתמר מלשון הכתוב המדבר לישראל דבא להזהיר גם רבו עליו. ולשון הרמב"ן בחומש שם וראוי הי' שיזהיר להם בעצמם כו' אבל דבר הכתוב עמנו מפני כו' (כנז"ל) ועוד בעבור שעם ישראל ידבר כו' ע"כ משמע כמ"ש אלא שבס' יראים שם כתב אע"פ שהן בני ברית שהיל"ל כיון שגדולים הן שביתתן ע"ע כו' ע"ש משמע דמפרש עיקר קרא להזהיר הרב ואפשר דבא להחמיר בעבדים טפי מבישראל אחר לפי שהוא קנוי לו קנין הגוף והו"ל כבהמתו:
41
מ״בויש לעניין בס' יראים שם דמייתי זה אלשון עבדים בני ברית דמכילתא הנז"ל דר"ל כנענים מהולים דאי עבדי ישראל הרי כבר נאמר אזהרתן דתניא במכילתא כו' ע"ש ולא ידענא כונתו מה הביא מהמכילתא. ולפ"ד שם משמע דגם אי נפרש אעבד עברי היינו להזהיר הרב עליו ומשום דקנוי לו ואף שגדולים ומוזהרין עצמן דוגמת מ"ש בכנעני וא"כ מה מייתי מבנו ובתו הקטנים דדוקא קטנים שאין מוזהרים בעצמן. ובעבדו ואמתו אפי' גדולים. ואדרבא אי לא נפרש כהמכילתא ובנו ובתו גדולים וכפמ"ש היינו דמוזהרין עליהם א"כ כ"ש עבדו ואמתו דמוזהרין עליהם. ובשלמא עבדו ואמתו גוים אצטריך שאין ראיה מדמוזהרים על ישראל להפרישן שיהא מוזהרים על עבדים ג"כ דלאו ישראל נינהו ובב"ב (ד' א') לס"ד וכן לחד שינויא עבד כעכו"ם שלא להשיאו עצה לתקן חטאיו ע"ש. אבל ע"ע ישראל גמור הוא ומ"ש מבנו ובתו ישראלים. ומיהו גם ע"ז אפשר לומר דבנו ובתו דוקא קאמר ולא לישראל אחר והאזהרה הוא רק לאב על בניו. ואף דבב"י סי' ש"ד מביא ממהרי"א בשם הרשב"א לענין עבד דאסור גם לאחר שאינו רבו ע"ש. והוא בחידושי הרשב"א יבמות מ"ח ב' בסוף הדיבור ע"ש. וכ"ה בש"ע שם וע"ש במג"א ס"ק ד' התם בעבד ערל דהוא אין מוזהר ורק כשעושה לדעת ישראל אסור ולא לענין למנעו ובזה כתב דדמי לגר תושב דבהדי' ואין האזהרה לאדון דוקא ואף בזה מלשון רמב"ם ס"פ כ' שכ' לא יעשה מלאכה לישראל רבו משמע דוקא רבו ובעבד מהול דהיינו עבדו ואמתו דכתיב גבי ל"ת וגו'. ולענין למנעו ולהפרישו אפשר דגם רשב"א מודה דדוקא רבו הזהירה תורה עליו טפי מישראל אחר לפי שהוא קניינו כמ"ש ס' יראים וכן ברמב"ם שם בריש ה' י"ד מדמה לבהמה וכ' לשון עבדו ואמתו משמע שלו דוקא ולפי שהוא ברשותו ובידו למנעו הזהירתו תורה עליו ורבו דוקא אבל ישראל אחר אין מוזהר להפרישו יותר מלישראל דמאי אולמי' דעבד גביה מישראל. וא"כ דעבדו ואמתו דוקא י"ל בנו ובתו נמי דוקא דידי'. ולפ"ז אי נימא בע"ע אף דעבדו ואמתו נמי דוקא דידי' מ"מ י"ל דל"ד לבנו ובתו. ואף דאי נימא דטעם אזהרה על בנו ובתו לפי שהם בידו וברשותו למנעם טפי ואף שהם גדולים וכד"ש קידושין ל' רע"א אדידך על צוארי דבריך עד כ"ב או כ"ד ע"ש וברש"י דידו תקופה ומקבל תוכחתו ע"ש וא"כ י"ל כ"ש עבדו ואמתו עברי הקנוים לו דבע"כ ישמעו בקולו וידו תקיפה עליהם יותר. מ"מ אי בבנו ובתו גדולים משתעי משמע אפי' גדולים יותר מכ"ד ואין הטעם משום תקיפת ידו רק משום דאאב רמי ללמד בנו תורה ומצות וכמ"ש ולמדתם את בניכם ובשבת דחמורה הזהירה תורה אאב להשגיח על בניו למנעם ודוקא אב וא"כ אין ללמוד משם לעבדו ואמתו עברים אף דהם ברשותו מ"מ לאו עליק רמיא שמירתם מעבירות ולימודם טפי מאאחריני. ומיהו אי נימא דבבנו ובתו גדולים טובי נמי נראה טפי דלכל ישראל מזהיר ולא לאב דוקא דבתו גדולה מאי בעי' גבי' וסתמא נשואה כבר וכמ"ש סנהדרין (עו סע"א) דאין להשהות בתו בוגרת. ועכ"פ מה דמייתי ס' יראים ממכילתא צריך ביאור. ואולי מ"ש כבר נאמר אזהרתן אין כונתו במ"ש בנו ובתו רק ר"ל כמ"ש במכילתא על בנו ובתו כבר מוזהרין והיינו דלא נ"ל דלהזהיר אחרים עליהן בא וכנ"ל. ה"נ לעבדו ואמתו ישראים כבר מוזהרים בכלל כל ישראל ולא נראה לו להזהיר אחרים עליהם כמו דלא נ"ל בבנו ובתו דגם הם ישראל כמוהם ורק בעבד עכו"ם י"ל דמזהיר עליהם מטעמים הנז"ל והיינו דמייתי דתניא כו' דגבי ישראל אמרינן דכבר מוזהרין אלא דלשון נאמר אזהרתן משמע דנאמרה הך אזהרה ביחוד דאי רק דהם בכלל אתה דרישי' היל"ל כבר מוזהרין כלשון המכילתא. ובלאה"נ יש לדקדק נימא דאצטריך לעבוד ואמתו הקטנים ואמה עברי' ע"כ קטנה היא שהרי יוצאה בסימני נערות. א"כ אי קאי אעבריים ע"כ באמה קטנה קאי ולהזהיר האדון עלי' ונימא ה"נ עבד דומיא דאמה בקטן ול"ש ע"ז שכבר מוזהרים מבנו ובתו דבקטנים ודאי די"ל דאאב דוקא מזהיר שהוא חייב בחינוכם ולא אחר ואין ללמוד מבנו ובתו לעבודו ואמתו עבריים:
42
מ״גונראה דס"ל להס' יראים דהך בנו ובתו ל"ד דלכל ישראל מדבר בלשון אתה דרישי' ובנו ובתו הקטנים דכל ישראל קאמר וכל ישראל מוזהרים עליהם ולא אב דוקא. וה"נ ס"ל להר"ן פ"ק דע"ז (דף שלד רע"א) גבי מחמר דאף בבהמת חבירו נמי ע"ש וכ"ה במאירי ר"פ כ"ד דשבת יעוש"ב. והביא כן בשם גדולים ומפ' וכ"ה בחי' הרמב"ן והרשב"א שם ע"ש ובמג"א סי' רס"ו ס"ק ה' וע"ש ברמב"ן משמע אפי' בבהמת גוי נמי ע"ש. וזה צ"ע דקרא כתיב בהמתך ונהי דלכלל ישראל קאי מ"מ משמע בהמתך דישראל דוקא. וכמו עבדך גם לרשב"א הנ"ל דוקא עבד ישראל אבל לא שקבלוהו לגר תושב. וא"כ בהמתך דכתיב בהאי ל"ת וגו' לכל ישראל אזהר ולא לבעלי' דוקא. ונראה דה"נ לעבדו ואמתו דמדמינהו רמב"ם לבהמתו ומשום דכתיבין יחד. ואף דלענין להפרישם ולמנעם מסתברא דהוא דוקא אאדון כלשון רמב"ם וכמשנ"ת. י"ל עיקר אזהרה דעבדו ואמתו נמי בעושה ע"ד ישראל דוקא דוגמת בנו ובתו ודוגמת בהמתו דהיא קרא דמפ' לה במחמר דוקא אבל שביתת בהמתו מעצמה דנפ"ל מלמען ינוח מודה הר"ן והמאירי והרמב"ן והרשב"א דהוא אבעלים דוקא ע"ש ועו"א דשביתתן עליך י"ל דוקא שלא לעשות לדעת ישראל ודוגמת עבד ערך ושפיר דמי לי' נמי לענין שיהי' גם אחר דלאו רבו מוזהר עליו כנ"ל מהרשב"א. ומ"ש בס' יראים שקנויין לך י"ל דר"ל הואיל וקנויין לישראל ולאו דוקא לו ביחוד וא"כ ה"נ לבנו ובתו י"ל כן. וכ"מ סתימת לשון המשנה דשבת קטן כו' ששביתתו עליהן או עליך דמייתי. ואף דבגמ' הלשון לדעת אביו י"ל אורחא דמילתא נקט דמסתמא מפני שנוח לאביו הוא דעביד ולא לחיש זר אבל אה"נ אביו ל"ד וכסימות המשנה. וכ"נ ביבמות שם דפריך מהך מתניתין אהא דדבר טלי וטלייא. ואי נימא מתניתין בבן לאביו דוקא ומקרא דבנו ובתו דוקא היל"ל אביו דוקא שביתתו עליו והכא טלי וטלייא דעלמא קאמר ולא בני ר' יצחק בר ביסנא. וע"כ פשיטא לי' דקטן סתמא אמר משמע אפי' דעלמא וע"כ משום דקרא דבנך ובתך נמי אזהר לכל ישראל וכמ"ש. דהרי בס' יראים מייתי כ"ז אההיא דמכילתא ודמקרא דבנך ובתך נפ"ל זה. וגם סיום לשון הס' יראים להזהיר גדולים על הקטנים משמע כל גדולים דעלמא אכל קטנים דעלמא ודוגמת לשון להזהיר גדולים על הקטנים שביבמות שם סע"א דלא מיירי מאב לבן כלל דל"כ כן התם כלל ע"ש. וא"כ י"ל היינו דמייתי ס' יראים אעבדו ואמתו דס"ל אי בעבריים ע"כ בקטנים קאמר דהא אמה ע"כ קטנה כנ"ל וה"נ לעבד פשיטא לי' דבגדול ל"ש להזהיר עליו כיון דישראל הוא כדפשיטא למכילתא בבנו ובתו ולא ע"ז מייתא מהמכילתא. דפשיטא לי' דאי נימא כן בקטן קאמר. וגם דמסתמא הוא בדומה לאמה. וע"ז אמר דכבר נאמר אזהרת בנו ובתו דכל ישראל מוזהרין על הקטנים מישראל וגם עו"א עבריים בכלל ישראל נינהו ומוזהרין עליהם ג"כ. ועי' בחי' הרמב"ן שבת (קנג סע"א) ד"ה חמור כ' דחרש שוטה וקטן בכלל חמור הם כו' שאת מצווה על שביתתן לעשות מלאכתו ע"י ועדיפי מיני' דהיינו אדם כו' ע"כ מבואר ג"כ דכל חש"ו שביתתו עליו מדאורייתא כבהמה ועדיף טפי ואף לאחרים דהתם חש"ו סתם אתמר ולא קאי אבנו. וע"כ כונתו לקרא דבנך ובתך ומפ' כמ"ש דהאזהרה לכל ישראל וסתם וכתב בפשיטות וכמ"ש אח"כ שם בפשיטות כלשון הנז"ל משמו דמוזהר על בנו דפשוט בידי הכל פי' הכתוב כן כדפירש"י בחומש אלא דבא להוסיף דאדם שמוזהר עליו עדיך מבהמה והוא מהגמ' שם הני אדם כו' וד"ז מסברא כיון דאדם בר מצות אף דאלו אינן בני מצות לפי שאינן בני דעת מ"מ מין האדם בר מצות וחמיר טפי גם מה"ת. ואף דבחד אזהרה כתיבי ולא כמ"ש רש"י משום אחלופי:
43
מ״דוראיתי בהה"מ פ"כ הלכה ז' הביא דברי רמב"ן ורשב"א שכ' דודאי לא גרע מבהמה ואסור להאכילו בידים כבסוף המ"א והוא כתב דטעמו דרבמ"ם שאין אנו מצווין על שביתת אלו כמו שאנו מצווין על שביתת בהמתנו וזה פשוט ולא נאסרו אלא להאכילן בידים כו' ע"כ. ונראה דס"ל דההיא דמכילתא אינה הלכה כיון דלא מייתי לה ביבמות שם וה"ה כבכל איסורין שנתבאר בהמ"א דאסור לאכילן. ומ"מ תימא מ"ש וזה פשוט ומאי פשיטותי' והרי הרמב"ן אין סובר כן וכ' בהדיא דמצווה על שביתתו טפי מבהמה ומייתי אח"כ מקרא דבנו כנ"ל וגם פשטי' דקרא דבנו ובתו משמע טפי אקטנים כהמכילתא. ומ"ש משמם מהא דאסור להאכיל לא נמצא זה בחי' הרמב"ן אבל הוא מד' הרשב"א בחי' לשבת שם ודהאיסור מלא תאכלום כו' ע"ש וכן הר"ן ר"פ כ"ד ד"ה איכא דאמרי מביא בזה מהא דלא תאכלום קרי לא תאכילום דאסור למספי בידים ע"ש וכ"ה ג"כ בחידושיו המיוחסים להריטב"א לשם. והנה גם הם לא ס"ל הא דמכילתא דבשבת גופי' יש אזהרה אקטנים. אבל צ"ע מנ"ל לדחות דברי המכילתא מהלכה כיון דמתלמודין אין ראי' מבוררת נגד זה. ואולי מודו להמכילתא רק דס"ל הך אזהרה לאב דוקא על בנו ובתו והתם חש"ו סתמא גם דעלמא ע"כ מייתי מאיסור דלהאכיל דהוא לכ"א. ופליגי עמ"ש בד' ס' יראים ורמב"ן דגם כאן לכ"א קאי. אבל קשה מ"ש מבהמתך לר"ן עצמו. וגם ד' הה"מ צ"ע דחש"ו סתמא גם בנו בכלל ואיך שרי גם לבנו כשנתן עליו מע"ש והוא עושה לדעת אביו דלפמ"ש אסור מה"ת בלאו. ואולי י"ל למ"ש דלרמב"ם ל"ת דעו"א אדידהו י"ל הא דצריך להזהיר כאן לעו"א טפי מבכל התורה כולה משום דס"ד דלא אסרה תורה אלא עשיית מלאכה לדעתו ולרצונו ואפי' שכיר אצל אחר הרי בא בשכרו ועושה לצרכו לקבל שכרו ודוגמת ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך דרישי' אסור בסיפי' בשבת אבל עבד הקנוי לרבו ובע"כ הוא עושה מלאכת רבו בלא שום שכר וצורך לעצמו כלל אפשר דלא נאסר דהוי כעין מלאכה שאינה צריכה לגופה כי הוא א"צ לה. וגם דאינו דומה לשביתת הקב"ה שהוא ממלאכת שמים וארץ שעשה ברצונו וע"כ פי' בהו קרא דגם הם חייבים. ולפ"ז אפ"ל בנו ובתו נמי שבע"כ צריכים לעשות בשביל אביהם ממצות כיבוד ולא לצורך עצמם כלל ס"ד דאינו בכלל. דאזהרת התורה רק לעושה מלאכה לעצמו ומדעתו כנ"ל ושפיר צריך האזהרה לבנו ובתו הגדולים ג"כ לדידהו עצמם. ובכלל אתה הוא רק כשעושים לעצמם ולרצונם אבל מה שעושים בע"כ לכבוד אביהם ע"ז צריך לגלויי בנו ובתו. וצריכי תרווייהו דלא אתי זה מזה דמבנו ובתו ל"א עבדו ואמתו די"ל שאני בנו ובתו דאין קנוים לו ולא בע"כ ממש הוא אלא מצד מצוה דרמא רחמנא עלייהו וניחא לאינש למיעבד מצוה והו"ל כעושה מרצונו ול"ד לעבדו ואמתו. ומעבדו ואמתו נמי לא אתי בנו ובתו די"ל שאני עו"א הקנוים לו דיד עבד כיד רבו דמי ע"כ הזהירה תורה עליהם משא"כ בנו ובתו. וי"ל המכילתא לטעמי' דמייתי הוא דבעבד מהול אקרא דל"ת וגו' עו"א כנז"ל וס"ל מדס"ד בערל אי לא וינפש משמע דגם השתא דמוקי במהול היינו דוגמא דערל דהאזהרה על האדון דס"ל דלדידהו ל"צ וע"כ מוקי גם בנו ובתו בקטנים ואאב דבגדולים לדידהו ל"צ. אבל רמב"ם אזיל בשיטת ברייתא שבנוסחת תלמודין דמייתי מלמען וגו' דמשנה תורה ולא מקרא דל"ת וגו' וע"כ כמש"ל דההוא אעו"א עצמן ואצטריך גם להזהיר לדידהו וע"כ שפיר גם בנו ובתו האזהרה לדידהו ובגדולים ולא כהמכילתא והה"מ והר"ן ג"כ בשיטה זו. ולפ"ד אין אזהרת לאו מיוחדת לבנו ובתו ולעו"א דכיון דאדידהו קאי אינו אלא לימוד דין להכינסם ג"כ בכלל אזהרת ל"ת שהוזהרו כל ישראל וכבכל התורה כולה והם בכרת ומיתה וקרבן ג"כ ככל ישראל. אך לרמב"ן וסייעתו זו אזהרת לאו בפ"ע אגדולים ואישראלים ודוגמת בהמתך ואין בזה לא כרת ולא מיתת ב"ד ולא קרבן וגם לא מלקות וא"כ לשיטת רמב"ן בס' המצות הנז"ל יש למנותן הפ"ע ונוספו בזה ג' לאוין במנין:
44
מ״הובזוהר הרקיע שם הוסיף למנות עשה דתוס' שבת מקרא דתשבתו שבתכם ביומא (פא ב) וע"ש ביומא דעיקר קרא בינוי דיוה"כ כתיב וה"נ לשביתתו ומתשבתו נפק"ל גם שבת ויו"ט וכל שנאמר בו שבות. והעשה בכל ימי השביתה והוא סידרו גבי שבת שהוא הראש והראשון לכולם. ויש לעיין דהי"ל למנות בתרתי מצות תוס' עינוי שהוא ביוה"כ לבדו מרישי' דקרא מועניתם וגו' ומצות תוס' שביתה הנוהג בכולם מסיפי' דתשבתו. ואלו בשאר מצות המועדות והשבת כשמחה ועונג וסוכה בחג לכיא מצוה בתוס'. ואולי משום דתוס' שביתה דיוה"כ משמע שם דמעינוי נפק"ל דמתשבתו דריש לשבת ויו"ט ולא לשביתה דיוה"כ עצמו וע"כ דהוא בכלל עינוי ותרווייהו מועניתם נפק"ל וא"כ בתר דאתרבי שבת ויו"ט ג"כ כיוה"כ אפשר לומר דגם תוס' שביתה דידהו בכלל תוס' שביתה דיוה"כ דנפק"ל מועניתם ומצוה א' הוא לכולם ורבוי דתשבתו הוא ללמד הדין דכולהו בכלל זה דועניתם הקודם. ועדיין הדבר דחוק דמהיכ"ת יהי' תוס' שביתה דשבת ויו"ט בכלל ועניתם דיוה"כ. ואף דשביתת יוה"כ נפק"ל מעינויו מ"מ בשבת ויו"ט דמרבינן מתשבתו שבתכם לכל שבתות נימא דזה מ"ע בפ"ע. וע"ש הביא ראי' מביצה ל' א' דאינו אסמכתא ושם לענין עינוי יוה"כ הוא ואין ראי' לשביתה. ודחוק לומר דמדרישי' דוקא ודרשא גמורה סיפי' נמי דוקא. אבל היל"ל מההיא דיומא גופי' שם א' דממעטי' מקרא מעונש ואזהרה לתוס' מלאכה ש"מ דאיסור דאורייתא מיהו איכא. ואף דעדיין י"ל אין לי אלא יוה"כ דפשטי' דתשבתו שבתכם איוה"כ קאי וכדאי' נמי בגמ' שם רע"ב. וי"ל הא דדרשי' לשבת ויו"ט אסמכתא. הנה גם זה יש ללמוד מהברייתא דשם א' דקאמר אח"כ ומה מלאכה שנוהגת בשבת ויו"ט אינו מוזהר כו' וע"כ אתוס' מלאכה קאי דבגופו של יום באמת מוזהר. וע"כ דגם תוספתו נוהגת בשבת ויו"ט מדאורייתא. אך שם ב' מבואר דהאי תנא ל"ל דרשא דועניתם כלל רק מהאי גופי' משעי' איסורא לתוס' מדאמעוט מעונגש ואזהרה ע"ש וברש"י ד"ה ותנא. וא"כ אף דנפ"ל איסורא מדיוקא מ"מ ל"ש למנותו מ"ע כיון דלא נמצא ציווי בקרא ע"ז כלל. וזהו אפי' ביוה"כ וכ"ש בשבת ויו"ט דליכא שום לימוד מקרא:
45
מ״ווראיתי בטורי אבן לר"ה ט' רע"א כ' דהאי תנא דעצם ל"ל תוס' שביתה אלא ביוה"כ דכתיב קרא ולא במק"א ואפי' בשבת דחמיר י"ל מה ליוה"כ דנוהג בו עינוי ותדע דאידך ברייתא צריך תשבתו לשבת ולא יליף מיוה"כ יעו"ש. ותמוה מאד דלא שפיל לסיפא דברייתא דעצם הנזכר דקאמר ומה מלאכה כו' וע"כ קאי אתוס' וכמשנ"ת ומבואר דס"ל תוס' גם בשבת ויו"ט ופשיטא לי' שנוהגת בהם. (ואברא דראיתי בלח"מ פ"א משביתת עשור ה"ו מביא מכת"י דל"ג הך סיפא דברייתא כלל וכתב שכ"ה גירסת רמב"ם והה"מ יעו"ש. וכן מצאתי הנוסח בס' דקדוקי סופרים הנדפס מחדש ביומא שם דל"ג זה. אך שם מייתי מכת"י הנז' דל"ג נמי הא דהאי תנא דעצם ועניתם מאי עביד לי'. וכ' נמי דהוא ג"כ גי' רי"ף ורמב"ם והה"מ יוע"ש. ועי' גם בזה בס' דקדוקי סופרים הנזכר שם וא"כ ל"פ כלל הני ברייתא. ודברי הטורי אבן אליבא דגי' שלפנינו והוא גי' רש"י והרי לפנינו סיום הברייתא כנ"ל וגם זה גי' רש"י כן אף דשם בפירושו לא כתב ע"ז כלום מד' בסוכה כ"ח ב' ד"ה הואיל שכ' על תוס' עינוי ומהאזהרה נמי אמעוט כו' ע"ש מבואר דגריס כן וגורם כל הסיום דשם) וצ"ל דאף יו"ט דקיל מ"מ הואיל ונאמר בו שביתה ילפי' משביתה דיוה"כ להצריך תוס'. ואע"ג דאידך ברייתא הוצרכה לרבויינהו י"ל להך תנא דביוה"כ נמי לא מפרש בי' בגופי' וסמך קרא אדיוקא דנימא סתם מצות שביתה משמע כן. י"ל ה"נ לשביתה דבכ"מ ול"צ לרבויי בהדיא דהא גם ביוה"כ גופי' ליכא רבוי בהדיא ולפ"ז נראה ודאי דמצות התוס' הוא בכלל גוף מצות השביתה דאף התוס' בכללה ולא אמעוט אלא מאזהרה ועונש ואפי' דלפ"ז אמת שיהי' בו מ"ע אבל היינו מ"ע דשבת ויו"ט עצמו ולא מצוה נוספת:
46
מ״זובזוהר הרקיע שם כ' דא"א לומר דהתוס' והעיקר נמנה א' שהרי הכתוב חלקן זה בעשה ול"ת וזה רק בעשה. וגם מדאצטריך לרבויי נשים לתוס' עינוי בסוכה כ"ח ב' יעוש"ב. ואין אלו טענות כלל די"ל דאזהרה דאמעיט אמעיט והעשה כוללת שניהם. אלא דהוא קאי לדרשא דועניתם ומ"מ גם בזה י"ל דקרא רביי' להיותו בכלל גוף העשה. וע"כ צ"ל כן לפי הגי' הנז"ל מלח"מ דל"ג הא דהאי תנא כו' ודל"פ ודגם ברייתא דעלצם נפק"ל האיסור דתוס' מועניתם ע"ש. והשתא דעיקר איסורו ידעינן רק מועניתם אי זה עשה בפ"ע מה צורך למעטו מאזהרה ועונש. גם בלא מיעוט מהיכ"ת להעניש ולהזהיר כיו דאין התוס' בכלל עיקר והרי לא כתיב גבי' עונש ואזהרה אלא עשה. וע"כ דהו"א דקרא דועניתם אהדרי' לאיסורו העיקרי ושיהי' ממילא בכלל העיקר גם לעונש ואזהרה וע"כ צריך למעטו. וכיוצא בו בתוס' מ"ק ג' ב' ד"ה יכול לענין תוס' שביעית דס"ד דילקה מה"ט יעו"ש. וא"כ גם השתא דאמעוט היינו למאי דאמעוט והעשה י"ל כדאי קאי להיותם בכלל העיקר. אלא דלגי' דילן דפליגי אי נימא גם לברייתא דועניתם אינו בעונש ואזהרה ע"כ צ"ל דלא אהדרי' לאיסורו וא"כ שפיר הוא עשה בפ"ע. אלא דלא ידענא מנ"ל כן ואימא באמת להך ברייתא אי פליג אאידך אה"נ דישנו גם באזהרה ועונש. והרשב"ץ שכ' בפשיטות כן אפשר דהי' לפניו גי' כת"י הנ"ל שהיא גי' ספרדית לפ"ד הלח"מ שהיה כן לפני הה"מ וגם רשב"ץ מגולי ספרד בדור שלאחריו קרוב דגם גי' ס' שלפניו כן ודל"פ. אך בסוכה שם משמע דד"ה הוא דאמעוט מעונש ואזהרה דאל"ה תקשה לאידך האזהרה לרבות נשים ל"ל ע"ש. ואפשר פלוגתתם רק אי עצם מייתר להך דרשא ואז ממילא שמעי' איסור התוס' דאל"ה למ"ל עצם היום. וברייתא דועניתם ס"ל דלא מייתר ולכן אין ללמוד איסור מדיוקא דאימא דאה"נ דל"צ להא ואיצטריך למילף מקרא אחריני. אבל מ"מ בתר דילפיק האיסור מיעוט דעונש ואזהרה שפיר לד"ה ממילא אמעוט מפשטי' דבעצם היום אף אי לא מייתר מ"מ הרי לשון זה אין משמעו אלא עצמו של יום ולא תוספתו. ושמעי' דלא נאמרה העונש ואזהרה אלא על העצם ולזה לא אהדר. אבל מ"מ לענין העשה שפיר י"ל דאהדרי' וכ"ז גם לדרשת ועניתם דאתי עלה. ולברייתא דעצם לגי' רש"י נראה ודאי דאין למנותו עשה בפ"ע. ומ"ש מסוכה לפ"ד תוס' קידושין שנתבאר לעיל דגם על עשה שעם הל"ת אין נשים מוזהרים. א"כ שפיר אפי' הוא בכלל העשה דעצמו של יום צריך לרבויי נשים כיון דבזה ליכא הל"ת אלא העשה. וצ"ל דרשב"ץ ס"ל כס' החינוך וס' יראים ורמב"ן ור"ן הנז"ל דגם בעשה חייבות. ומ"מ גם לפ"ד אפ"ל קצת דדוקא במה שיש בו עשה ול"ת וחייבות בהל"ת דאותו דבר שייך בהו גם העשה דלא שייך לפוטרן משום שהזמ"ג כיון דע"כ חייבות מפני הל"ת אבל במה דליכא הל"ת אלא העשה שפיר י"ל גם לפ"ד לפטור משום שהזמ"ג ואע"ג דהכל חד עשה ויש להשוותם כמש"ל משאגת ארי' ומסברא. מלבד מש"ש דל"מ כן מהר"ן ורמב"ן בשם התוס' ע"ש. אפשר דזהו רק כשפשט משמעותו משמע תרווייהו ולא היכי דאתרבי מקרא אחר לכלול ג"ז בהעשה. ועוד נראה אפי' נלמוד משם כן היינו רק לתוס' עינוי. ואדרבא י"ל משם ראי' דתוס' מלאכה לא דלפ"ד דגם תוס' מלאכה דאורייתא היל"ל טפי תוס' מלאכה דהאזרה סמיך לי' לאיסור מלאכה הכתוב לפניו. ומ"ש דנקט התם תוס' עינוי שלפני פניו. ולפמ"ש י"ל משום דתוס' עינוי כתיב בי' עשה בפ"ע בקרא דועניתם וגו' בתשעה וגו' עד ערך דפ' אמור מלבד ועניתם וגו' דבריש הפ' שם ומלבד תענו וגו' ועניתם וגו' דפ' אחרי ושפיר י"ל דהוא עשה בפ"ע והו"א דפטירי משום שהזמ"ג. אבל תוס' מלאכה דיוה"כ לא כתיב בקרא כלל. ורבוייא דתשבתו מוקמי' לשבת ויו"ט וע"כ ד"ז ילפי' מעצמו כמו מצות עינוי שבעצמו של יום גלי קרא להוסיף ה"נ לשביתת מלאכה. וע"כ לומר בזה שהוא בכלל מצות שביתה שבעיקר היום כיון שאין בו מקרא בפ"ע ובדין לחייבם כשביתת העיקר ול"צ לרבויי אלא לתוס' עינוי. וא"כ תוס' שביתה אין למנות מ"ע בפ"ע וגם בשבת ויו"ט אף דאתרבי בפ"ע מתשבתו מ"מ לא נשתנו משביתת יוה"כ ודינם כדין שביתת יוה"כ וכמו לענין לאו וכרת דנתמעט ביוה"כ לבד. ומ"מ גם בשבת ויו"ט כן וכמ"ש רשב"ץ עצמו. וע"כ כיון דעיקרו ביוה"כ כתיב ושם נתרבו שבת ויו"ט לא עדיפי מיוה"כ. וה"נ י"ל לענין לכוללם בעשה דהעיקר נמי. ולפ"ז הגמ' שם קאי דוקא למאן דיליף מועניתם דלתנא דעצם עצם דם תוס' עינוי בכלל ותקשה לדידי' האזרח למ"ל. וצ"ל דפלוגתת תוס' וס' החינוך הנז"ל תליא בחילופי גי' הנז' דתוס' אזלי בתר גי' רש"י דפליגי וע"כ להאי תנא צ"ל כתוס' דגם אעשה שעם הלאו אין מצווים. וס' החינוך ספרדי אזיל בתר גי' ספרדים הנז"ל דל"פ הברייתות כלל. ואף דלפמ"ש לדייק מדנקט תוס' עינוי יהי' מוכח משום כס' החינוך. י"ל לתוס' דנקט עינוי משום דעיקר תוס' למאן דיליף מועניתם גבי עינוי הוא דכתיב ע"כ נקט העיקר להאי מ"ד ואה"נ ה"ה לשביתה:
47
מ״חושוב ראיתי בחי' הריטב"א לסוכה שם כ' דאצטריך לתוס' עינוי כו' דאע"ג דלאו מ"ע ממש הוא ה"א כו' ע"ש. הנה כ' בפשיטות דאינו מ"ע ממש ונראה דס"ל דאע"ג דדרשא גמורה הוא מועניתם (או מדיוקא דעצם אי פליגי) מ"מ אין זה פשטי' דקרא ורק מדרשא הוא דאתיא. ואין נקרא מ"ע ממש אלא מה שמפורש בכתוב בהדיא כפשטי' אבל מאי דנפ"ל מדרשא דינא הוא דנלמד שדבר זה אסור ולא למנותו מ"ע. ולכן הי' אפ"ל דל"ש ע"ז מ"ע שהז"ג בדבר זה שאינו בלשון עשה מפורשת כיון דהוא רק ילפותא דרך דרש ומאחר דאיסורו בשב ואל תעשה י"ל דדינו כל"ת לחייב גם שהזמן גרמא. ע"כ אמר דמ"מ הו"א דכיון דאמעיט מלאו ועונש הו"ל עשה אף שאינו מ"ע ממש. ולפ"ז למדנו מד' דגם תוס' עינוי אינו מ"ע ממש ובודאי דאין למנותו במנין וכ"ש לתוס' שביתה. ולכאורה יש לדקדק כן מההוא דביצה הנז"ל דגם תוס' עינוי לא נחשב כמפורש רק דרשא לפמ"ש הרא"ש שם ברפ"ד דביצה בשם בעל העיטור דמה דמפורש בקרא מחינן ורק תוס' יוה"כ דמדרשא יעו"ש. ולרשב"ץ דמונאו במנין המ"ע משמע דחשביה כמפורש בקרא והוא עצמומביא דברי בעה"ע בתשב"ץ ח"ב סי' מ"ז בשם י"א ע"ש. ומיהו י"ל שם לענין נשי קאי בגמ' וי"ל דוקא נשים בחיובן חשיב לי' מדרשא דהא ס"ד למפטרינהו ורק מריבוי ה' דהאזרח מחייבינן להו וההיא ודאי דרשא בעלמא הוא. ומיהו מ"מ דחוק עדיין דאי עיקרו מ"ע אף דנשים מדרשא מ"מ הך ריבוייא אינו אלא לאפוקי דלא למעטינהו ולגלות שהם ג"כ בכלל המצוה וממילא גם עליק יש מ"ע גמורה דהמ"ע קאי עליהם ג"כ וראוי להחשיבו כמפורש בכתוב. ובלאה"נ לשון הרא"ש וכן בתשב"ץ שם משמע דאגוף תוס' עינוי קאמרי וכ"ז גם כשנודה דהוא דאורייתא. אבל תימא עליו שכ"כ בפשיטות בלא שום חולק והרי התוס' ר"ה ט' סע"א ד"ה ורע"ק דר"ג וב"ד דבמ"ק ד' א' (וע"ש בתוס' ד"ה מה לא כתבו כן אל דאא"ל כד' למ"ש תוס' בר"ה שם דלרע"ק ילפי' שבת ויו"ט משביעית ע"ש) לא ס"ל תוס' כלל ע"ש והרי כוותייהו קיי"ל. וגם למסקנא דמודו בזמן שבהמ"ק קיים בשביעית זהו ודאי רק בשביעית שייך לתלות בזמן המקדש. אבל בשבת ויו"ט ויו"כ ל"ש לחלק. ועוד דהא ההי מהלמ"מ ואין למידין מינה וכמ"ש תוס' שם ד"ה ור"י דע"כ צריך לר' ישמעאל קראי דועניתם ור"ג וב"ד ל"ל קראי דועניתם דא"כ ניליף מינה נמי תוס' שביעית גם בזמן שאין בהמ"ק קיים כלר"י. וגם רמב"ם לא כ' תוס' אלא בעינוי דיו"כ בפ"א משביתת עשור ה"ו. וע"ש בהה"מ ולח"מ דתוס' שביתה ל"ל יעוש"ב בטעמו. ואולי נפק"ל מהגמ' דסוכה הנז"ל מדנקט תוס' עינוי ולא תוס' מלאכה דסמיך ליה וכמש"ל. ועבכ"מ רפ"ה משבת דאפי' מדרבנן ל"ל תוס'. וגם הטור אף דס"ל תוס' מלאכה ביו"הכ. בשבת ויו"ט לא ס"ל וכמ"ש הט"ז סימן תר"ח ע"ש. ובש"ע סימן רס"א ס"ב כתב בלשון י"א אך מג"א שם ס"ק ח' כתב בסתם דהוא מ"ע והוא מהלבוש שם ומשמע דר"ל מ"ע ממש וכהרשב"ץ. ולמ"ש לבוש שם מק"ו ודאי אין נראה שיהיה מ"ע. וע"ש בפמ"ג באשל אברהם לשם בזה:
48
מ״טוראיתי לו באשל אברהם ר"ס תר"ח כתב והנה לענין תוס' מלאכה י"ל איסורא בעלמא מה"ת לא עשה משא"כ תוס' אכילה י"ל איסור עשה מפורש ע"כ. וחילוק זה מכוון למש"ל אההיא דסוכה אבל לא ידענא מנין לקח זה. וגם לכאורה הוא נגד מג"א הנ"ל וד"ע שם ע"ש ואול ס"ל שבת ויו"ט דילפינן מתשבתו שבתכם הוא מ"ע אבל יוה"כ דילפי' מלאכה מעינוי אינו עשה. אך לפ"ז נימא תשבתו ליוה"כ עצמו ולעשה וע"כ או דממילא נשמע עשה גם בשביתה דיוה"כ או דגם בעינוי ליכא עשה ממש. ועוד המג"א לקח מלבוש כנ"ל ושם כ' מ"ע דילפי' ק"ו מיוה"כ א"כ ע"כ גם שביתה דיוה"כ עשה. ואגב ראיתי עוד לו שם במשבצות זהב בר"ס תר"ח כתב נשים חייבות בתוס' יוה"כ אף דמ"ע שהזמ"ג פטורות י"ל היינו משום יוה"כ גופי' שייך בנשים ג"כ וכ"ש תוס' שבת נשים חייבות וכל מ"ע של שבת חייבין אף בג' סעודות ע"כ. ותמיהני דנראה דאשתמטי' גמ' דסוכה הנ"ל דילפי' דחייבות בתוס' מהאזרח ותימא דלא מייתי זה כלל והוא המציא הטעם שכ' זוהר הקריע להוכיח משם דאינו כן ודאינו בכלל העיקר וכנז"ל ולפ"ד עצמו בא"א הנז' דרק תוס' עינוי עשה מפורש הרי ע"כ ס"ל ועניתם עשה בפ"ע לתוס' ומלאכה הוא רק דרך ילפותא דנכלל בהעיקר ואינו עשה וא"כ תוס' עינוי מ"ע בפ"ע. ומה בכך דחייבות בעיקר יוה"כ שהוא בעונש ואזהרה תוספתו דרך מ"ע והזמ"ג לא. וא"נ דאה"נ קאי בזה אתוס' מלאכה דז"א דהרי מה דמייתי שם מס"ב ע"ש הוא בעינוי. ומ"ש לענין שבת הוא לשיטתו בר"ס ש"ד הנז"ל. וכבר כתבתי דמלבד דדברי הר"ן אין מוסכמים גם לדידי' לא ברירא לי לומר כן גם אמצות דשביתה דלא דמי לקידוש היום ואין טעם בזה לומר כן:
49
נ׳ואיברא כבר מפורסם בי מדרשא ושמעתי בילודתי בשם גדול א' גם ראיתי בדפוס באיזה ספר ראי' דעשה דשביתת בהמתו נוהג בנשים מפרתו של ראב"ע בשבת (נד ב') דאיתא בגמ' שם של שכנתו היתה ואיסור דשם בעשה דלמען וגו' לבד כמ"ש תוס' שם בריש הפ' (נא ב') ונזכר לעיל. אבל י"ל שאני שם דלמען וגו' סמיך לל"ת וגו' ועלי' קאי ושפיר י"ל דדרשי' בזה כד"ש בעלמא בכה"ג הסמוכין דכל שישנו בל"ת וגו' ישנו בלמען וגו' ועדיף דהכא לשון למען וגו' מורה שהוא סיום הקודם ונמשך לשלמעלה ויש להקיש ולהשוותם טפי ואין ללמוד למצוה. הכתובה במק"א. אלא די"ל בזה כיון דגבי יוה"כ כתיב הוקש ליוה"כ ונילוף מיני' לנשים דחייבות שם מרבוי דהאזרח דקאי גם אמלאכה:
50