פרי צדיק, מסעיPeri Tzadik, Masei
א׳אלה מסעי בני ישראל וגו' ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם. הרמב"ן הביא הטעם שכתב רש"י מפי ר"מ הדרשן וגם טעם הרמב"ם ז"ל במ"נ וכתב על זה והנה מכתב המסעות מצות ה' הוא מן הטעמים הנז' או מזולתו ענין לא נתגלה לנו סודו כי על פי ה' דבק עם ויכתוב משה לא כדברי ר"א שאמר שהוא דבק עם למסעיהם שכבר הודיענו זה על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו עכ"ל. ונראה שלא היה טעם ר"מ הדרשן וטעם הרמב"ם ז"ל מספיקים בעיניו. גם יש להבין הלשון שנאמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ואחר כך כפל עוד ואלה מסעיהם למוצאיהם והיפוך הלשון ממה שכתב מקודם. ובעל הטורים כתב כלומר שהכל הי' על פי ה' בין מסע ובין מוצא. וצריך להבין הא אחר כך כשנאמר ואלה מסעיהם למוצאיהם לא כתיב שם על פי ה'. גם כל הענין צריך ביאור למה היה צריך לכתוב מוצאיהם למסעיהם או להיפך פשיטא שנסעו ממקום שיצאו. אך הענין הוא שהודיענו בזה שנכתב בתורה ויסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני וכן בכל מקום כן ולכאורה הוא מיותר דהול"ל ויסעו ויחנו במקום פלוני או ויסעו משם ולמה פרט פעם ב' שם המקום שנסעו משם. על ה השמיענו הכתוב שכתיבת משה מקום שיצאו משם למסעיהם היה על פי ה' שצוה לכתוב כך שנסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני. דענין המ"ב מסעות כתוב בספרים שהם כנגד שם מ"ב (כמ"ש בס' צרור המור) ורבי שמשון מאוסטראפאלי ז"ל הביא מדרש פליאה לא הוי ידעי וכו' ופירשו שנסתפקו על מקומות שהיו באות שוה כמו ג' משם אב"ג או משום נג"ד וכדומה. והשם מ"ב הוא השם לעליות נשמה או לעלות לפרד"ס. וענין המסעות היה על פי מה שנאמר בפרשת בהעלותך ויהי בנסוע וגו' ויפוצו אויבך וינוסו משנאיך מפניך אין כונת משנאיך על האומות שהרי לא היה להם במדבר. אך פי' משנאיך המשניאים השי"ת בעיני ישראל והוא היצר הרע ובזה יוצדק לשון משנאיך ולא שונאיך. והנסיעה היה להנצל מהיצר הרע על דרך מה שפירשנו במה שנאמר וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים שהנסיעה היה להתברר מג' הקליפות הקנאה והתאוה והכבוד שהם זלעו"ז כנגד ג' מדות האבות שנקראו ימים לתור להם מנוחה היינו לכנוס תיכף לארץ ישראל שהוא מקום המנוחה. ובנוחה יאמר שובה ה' וגו' ופירש רש"י מלשון בשובה ונחת תושעון שנדרש (ירושלמי רפ"א דתענית) על שבת. שובה ה' רבבות אלפי ישראל שנדרש שאין השכינה שורה על פחות מב' אלפים וב' רבבות (יבמות ס"ד.) והיינו השראת השכינה בבחינת יתירה משיש השראת השכינה בכל בי עשרה כמ"ש (סנהדרין ל"ט.). וכמו בשבת מופיע כל שבת קדושה לימי המעשה שאחריו ועל ידי זה בא השבת הב' בקדושה יתירה משבת שלפניו. וכל ימי האדם הם כך בימי המעשה הוא הנסיעה והילוך בעבודת ה' וכשבא שבת בא מנוחה שאז הוא בבחינת מנוחה וכמו שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו ובגמרא (שבת קנ"ב.) שכל צדיק יש לו מדור בפני עצמו ובמדרש (שמות רבה פ' פקודי) הו"ל עולם בפ"ע וכו' עולמים אין כתיב כאן אלא עולמו. והיינו שכל ימי האדם בעולם הזה הוא בכל ו' ימי המעשה בבחינת הולך והמנוחה הוא בשבת והשבת מופיע הקדושה לימי המעשה שאחריו לויהי בנסוע ואחר כך בשבת הב' משיג הקדושה בהתגלות יותר וכן הוא הולך כל ימי חייו עד שנשלם בשלימות עד אל בית עולמו ואז אין לו עסק עוד בעולם הזה:
1
ב׳ובמדבר היו נוסעים בכל מסע שבכל מסע היה עסק אחר ובהחניה היו משיגים קדושה מאות אחד משם מ"ב ואחר כך הי' נסיעה חדשה והיה משונה לפי הקדושה מהחניה שיצאו משם. וזה שנאמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' היינו שכל מסע היה לפי המוצא שיצאו מהחניה הקודם והיו הולכים תמיד ממדרגה למדרגה וזה נכתב על פי ה' המוצא והמסע כמו ויסעו מסוכות ויחנו באיתם וכדומה. ואלה מסעיהם למוצאיהם שהמסע היה לפי קדושת המוצא שיצאו משם וכאמור עד שנתבררו בהמ"ב מסעות בכל קדושת מ"ב אותיות שבשם מ"ב ואלמלי זכו היה אז כבר המנוחה שלימה שיהיה לעתיד אלמלי זכינו שהיה נכנס משה רבינו ע"ה ועתה בעולם הזה יכול להיות שנצרך כמה מסעות וכמה שבתות כדי שיזכו לאות אחד מהשם מ"ב מהמ"ב מסעות עד שזוכה כל אחד לפי מה שבכוחו לזכות שיהיה כי הולך האדם אל בית עולמו ואחר כך נשלם ואין לו עסק בעולם הזה וזה ענין מ"ש (שבת קי"ח:) אלמלא היו משמרין ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין והיינו ששבת הראשון מופיע הקדושה לימי המעשה ימי הנסיעה ואחר כך בא השבת שניה שהוא מעולה משבת שקדם וזוכין לשבת כהלכתה שיהיה נגאל בשלימות. וזה ענין מ"ש במדרש רבה (בשלח וירושלמי וזוה"ק ועוד) שעל ידי שבת אחת כהלכתו בן דוד בא והכל אחד וכאמור וזה על הכלל. וכל אחד בפרט יש לו עולם בפ"ע שהוא הולך תמיד בימי המעשה בחינת ויהיה בנסוע ובשבת הוא הנייחא. וכל שבת מעולה מחבירו עד שנשלם ואין לו עסק עוד בעולם הזה. אך מכל מקום יכול לזכות עוד להיות בעולם הזה ויקיום בו מ"ש (ברכות י"ז.) עולמך תראה בחייך וכמ"ש (קידושין מ"א.) ולאדם טוב מטעימין אותו מפרי מעשיו וכמו שזכו האבות שהטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין עולם הבא כמו"ש (ב"ב י"ז.) ובתדב"א (סא"ר פ"ה) דחשב לצדיקים שזכו לחיים שלא בצער ושלא ביצר הרע בעולם הזה ממה שעתיד הקב"ה ליתן לצדיקים לעתיד לבוא:
2
ג׳אלה מסעי בני ישראל וגו' הרמב"ן ז"ל פ' זו כתב והנה מכתב המסעות מצות השם הוא מן הטעמים הנז' או מזולתן ענין לא נתגלה לנו סודו כי על פי ה' דבק עם ויכתוב משה לא כדברי ר"א שאמר שהוא דבק עם למסעיהם שכבר הודיענו זה על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו עכ"ל. ובאמת מבואר זאת במדרש (רו"ת) פ' זו שא' משל למלך שהיה בנו חולה הוליכו למקום אחר לרפאותו כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך כך א"ל הקב"ה משה מנה להם כל המקומות היכן הכעיסוני וכו' והנה כתבו מפורש שהשי"ת צוה למשה לכתוב המסעות. וזה שנאמר ויכתוב משה וגו' על פי ה' וכדברי הרמב"ן ז"ל ודלא כראב"ע שכ' שהוא דבוק עם למסעיהם שנראה שכתיבת המסעות לא היה מצות השם רק משה כתב מעצמו. והטעם איתא במדרש לכתוב היכן הכעיסוני. והענין דאיתא (מד"ת ר"פ בשלח) אם אני מוליכן דרך פשוטה עכשיו מחזיקין איש איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה אלא אני מוליכן דרך המדבר ויאכלו את המן וישתו מי באר והתורה מתישבת בגופן. ולכאורה יפלא שהרי בתורה מפורש הטעם כי קרוב הוא פן ינחם וגו' ושבו מצרימה ואיך אמר במדרש טעם אחר. אך באמת הכל אחד דאחר שיצאו ממצרים ולא היו עוד נקיים מכל וכל ועל ידי זה היה פחד שבראותם מלחמה ינחם העם ושבו מצרימה. וזה שא' במשל שהיה בנו חולה והוליכו למקום אחר לרפאותו והיינו שהוליכן למדבר שיאכלו מן וישתו מי באר ויהיה התורה מתיישבת בגופן. וזהו ענין המסעות והחניות שכל מסע היה הכנה שיהיה אחר כך חניה. ואם היו זוכין היו תיכף אחר המסע הא' החניה האמיתית כמו לעתיד לעולם הבא. וכמו שנאמר וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה שהיו ראוים לזכות במסע אחד להתברר בכל ג' קדושת אבות ולהנצל מג' הקליפות שכנגדם זלעו"ז שהם שרשי כל הקליפות ושיהיה אחר כך המנוחה כמו לעתיד. אך כמו בשבת שעל ידי שמירת שבת אחת כהלכתה מיד נגאלין (כמ"ש ירושלמי פ"א דתענית ובכמה דוכתי) ומכל מקום איתא בגמרא (שבת קי"ח:) אלמלי משמרין שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין. ואמרנו שהכל אחד שהמכוון של ב' שבתות היינו שבת תתאה ועל ידי זה יזכה לשבת עלאה וההכנה לזה הוא בשבת הראשון שעל ידי השמירה השבת הראשון כהלכתה זוכין להכניס קדושה בימי המעשה שאחריו ועל ידי כן יהיה השבת הב' השבת עלאה. והנה העולם נידון אחר רובו וכשיהיה רוב ישראל שומרי ב' שבתות כהלכתן יהיו נגאלין מיד אבל הלא מן הנמנע שלא יהיה כמה פרטי נפשות שהם משמרין שבת כלהכתה ולמה לא נגאלו הם מכל וכל מיצר הרע וממה"מ שהוא היצר הרע (כמ"ש ב"ב ט"ז:) אך באמת המכוון שומר שבת כהלכתו אינו שדי לו בשמירה מחילול שבת בשב ואל תעשה לבד הגם שחשיב גם כן כעושה מצוה (כמ"ש קידושין ל"ט:) אבל לא סגי בזה. רק הפירוש כהלכתו שצריך להכניס קדושה בהשבת וכמו שנאמר ושמרו בני ישראל את שבת שבת תתאה לעשות את השבת שיהיה שבת עלאה. וזהו שבת כהלכתו שנגאל מיד מכל וכל:
3
ד׳וכן במסעות היה צריך להיות הכנה להחניה לא לבד בשב ואל תעשה בסור מרע להתברר להוריק הרע מלב כסיל אך צריך גם כן לעשה טוב להכניס קדושה בלבו. וזה שא' במשל כאן ישננו שיש חניה שהי' חסרון להשגת שלימות החניה שיהיה כמו לעתיד מה שישננו הינו אף שהיה סור מרע אך נחסר ועשה טוב. וזה שא' ישננו ע"ד מ"ש יושב בטל כישן דמי. ויש חניה שהיה החסרון כאן הוקרנו על דרך מ"ש (בכורות ה') מאי רפידים שריפו עצמן מדברי תורה. וזה שאמר כאן הוקרנו שזה הוא קליפת עמלק שנאמר אצלו אשר קרך בדרך שהוא משליך קרירות ועצבות בלב האדם ואף שהיו סור מרע. וזה עוד גרוע יותר מהחסרון כאן ישננו. שזהו ראשית גוים עמלק הקרירות והעצבון שהוא מהנחש והיצר הרע כמ"ש (תמורה ט"ז.) לבלתי עצבי שלא ישגבני יצר הרע מלשנות ועל זה היו החניות לתקן זאת. ואמר כאן חששת את ראשך על דרך מ"ש (שבת י"א.) כל מיחוש ולא מיחוש ראש ופירש רש"י חולי ארוך וכו' מיחוש חששא בעלמא לפי שעה וקל. וכן כל החטאים שנכתבו על ישראל היו רק מיחושים קלים לפי שעה אך החסרון היה מה שהיה מיחוש ראש. וזה שא' חששת את ראשך והנה בשנים הראשונים ישננו והוקרנו נכלל המלך גם כן עם בנו מה שאין כן החסרון הג' חששת את ראשך אמר לנוכח להבן לבד. והענין דאף דכתיב הנה לא ינוס ולא יישן שומר ישראל מכל מקום מצינו גם כן דכתיב עורה למה תישן וכן ויקץ כישן ה'. ועל ידי שישראל היו ישנים שלא עשו הכנה שיהיה החניה כהלכתה על ידי ועשה טוב גם כן כנ"ל על ידי זה גם השי"ת כביכול כישן ולא סייע בסעייתא דשמיא מלמעלה וכן כאן הוקרנו כיון שהיו ישראל קרים וצוננים מלהכין את עצמם כביכול גם השי"ת נכלל על ידי זה עמהם. על דרך מה שנאמר והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל ובגמרא (ר"ה כ"ט.) כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים וכו'. והיינו דמשה רבינו הכניס בלב ישראל שישעבדו את לבן לאביהם שבשמים. אבל בלא אתערותא דלתתא לא היה אתערותא דלעילא מה שאין כן בהחסרון הג' כאן חששת את ראשך שהיה חסרון במעשה אף שהיה לפי שעה כנ"ל לא נכלל השי"ת עמהם שאין השי"ת מסייע לרע ח"ו. וכמ"ש (שבת ק"ד.) בא לטמא רק פותחין לו בא לטהר מסייעים לו. וחשב כל שמות המסעות ומי שיש לו לב להבין יוכל להבין מה היה המניעה שלא זכו לחניה האמיתית כמו לעתיד. ושם החניה מוכיח על זה פעם היה המניעה מה שישננו פעם מה שכאן הוקרנו. ופעם היה מיחוש ראש לפי שעה. וצוה השי"ת לכתוב החניות ללמדנו שלא די בשמירת יום השבת שהוא יום מנוחה בשוח"ת וסור מרע לבד אך צריך להיות עשה טוב להכניס קדושה לשבת כמו שנאמר לדורתם ודרש (בתי"ז תי' מ"ח) זכאה מאן דעביד לון דירה בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצר הרע והוא המנוחה כמו לעתיד. וכתיב ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' והיינו כיון שנצטוה לכתוב החניות כאמור כתיב מוצאיהם שהיה החניה הראשונה ההכנה למסע שהוא ההשתדלות לזכות לחניה הב' וזה נכתב על פי ה'. אך מסע הראשון מרעמסס סוכתה שלא היה חניה מקודם רק מסע הראשון ממצרים זה לא נצטוה משה רבינו לכתוב שהשי"ת צוה לכתוב רק החניות אך משה רבינו כתבו שמסע הראשון מרעמסס היה הכנה לחניה ראשונה. וזה שנאמר ואלה מסעיהם למוצאיהם ויסעו מרעמסס וגו'. ומש"ה לא כתיב כאן על פי ה' דזה קאי על מסע ראשונה וזה לא נכתב על פי ה'. וזה שבא השינוי בלשון הכתוב שמתחלה כתיב מוצאיהם למסעיהם ואחר כך להיפך מסעיהם למוצאיהם ולא כתיב על פי ה':
4
ה׳אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד וגו' לנחול את הארץ. הנה הנשיאים הם היו המנחילין לישראל היינו שביררו חלק לכל אחד (כמ"ש קידושין מ"ב.) אך לנחול היינו לכבוש את הארץ מיד הכנענים זה היה על ידי יהושע בלבד ואלעזר לא יצא למלחמה ולמה הוזכר כאן ועוד קודם ליהושע. ואף שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד ואיתא (מ"ר פנחס) הכבוד אינו זז מבית אביך שאף יהושע שעומד תחתיך לפני אלעזר הכהן יעמוד. זהו רק לשאול באורים ותומים וכמו שנאמר ושאל לו במשפט האורים לפני ה' אבל לא לנחול ולכבוש. אך שם כתיב גם כן על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וגו' על פיו מוסב על אלעזר הוא על יהושע (וכמו"ש פירש רש"י). והוא דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד ולמה נצרך לפני אלעזר הכהן ישראל לו ויאמר לו עצת ה' במשפט האורים. אך הענין הוא על דרך מ"ש בפרשה אדומה דכתיב ושחט אותה לפניו שיהיה זר שוחט ואליעזר רואה (כמ"ש יומא מ"ב.) ולמה נצרך שיהיה אלעזר רואה. אך העסק של פרה אדומה הוא לתקן קלקול העגל כמו שא' תבא פרה ותכפר על העגל. והיינו שבמתן תורה נאמר אז אני אמרתי אלהים אתם דלא הוו מייתי כמ"ש (ע"ז ה'.) ואחר כך קלקלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון. ועל ידי מעשה הפרה אדומה שמטהר מטומאת מת נתקן הקלקול בשורש. ולתקן החטא בשורש נצרך שיהיה אלעזר רואה כמו שאמרנו על מה דכ' וירא אלהים את האור כי טוב פי' שעל ידי ראיית השי"ת בהבריאה בראייתו כביכול הכניס בו האור כי טוב. ואחר כך כתיב בכל מעשי בראשית וירא אלהים כי טוב היינו שהכניס בכל פרטי הבריאה האור כי טוב. וזה פי' עיני ה' אל צדיקים שהצדיקים זוכין שיהיה להם גם כן כמו עיני ה' כביכול שיוכלו גם כן להכניס בראייתם האור כי טוב שעל ידי זה יתוקן הכל בשורש מכ"ע שהוא קוצו של יוד דרמיזא לאין (זח"ג ס"ה ב') ומטעם זה נצרך גם כאן שיהיה אלעזר רואה. וכן בכל דור ניתן כח זה לזרע אהרן. וזה שאמר לו השי"ת למשה רבינו שהכבוד אינו זז מבית אביך שאף יהושע שעומד תחתיך לפני אלעזר הכהן יעמוד ועל ידי ראיית אלעזר יכניס בו האור כי טוב. וזה שנאמר על פיו יצאו ועל פיו יבאו נגד מה שנאמר מתחלה ואשר יוציאם ואשר יביאם אמר עתה שזה יהיה על פיו של אלעזר שהוא על דרך מה שנאמר על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו שהחניה והמסע היה על פי ה' (ונתב' בפרשת בהעלותך) וכן משה כתב המסעות והחניות על פי ה'. כן ביהושע גם כן כתיב אשר יציאם ואשר יביאם. ועל ידי זה יהיה הכיבוש באומות ואמר הכתוב שזה הכתוב אינו זז מבית אביך ולפני אלעזר הכהן יעמוד. ועל ידי זה שיהיה אלעזר רואה יכניס בראייתו הכח ליהושע שהוא יוציאם והוא יביאם ועל ידי זה יהיה לו כח לכבוש האומות. וזה שנאמר על פיו יצאו ועל פיו יבאו היינו על פיו של אלעזר הוא וכל בני ישראל הוא מוסב על יהושע:
5
ו׳והנה זה כח שורש תורה שבעל פה שהיה למשה שקיבל מסיני כמו שא' משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וזה קאי על תורה שבעל פה (כמ"ש זח"ב קל"ז ב') ויהושע הנחיל הארץ לישראל שבירר לכל אחד מישראל חלקו בתורה שבעל פה שיזכה בו כל אחד מישראל. ועל זה א' (נדרים כ"ב:) וס' יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא והיינו חלק תורה שבעל פה של כל אחד מישראל (ונת' כ"פ).והכח הזה ליהושע על ידי ראיית אלעזר בו שהכניס בו הכח הזה שיוכל לתקן עד השורש ועל ידי זה יוכל לכבוש האומות. וזה שנאמר אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון. וכל זה היה כח משה רבינו שהוא היה סוד הדעת ודורו נקרא דור דעה (כמ"ש מ"ר ותנחומא חקת) וכתיב ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. יקר הוא בחינת תורה שבעל פה והיינו תורה שבעל פה של רע"ק שעל זה א' (שם) וכל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחביריו. ונעים היינו כח תורה שבעל פה שהנחיל יהושע להשבטים ולכל ישראל. וכמו"ש (מ"ר ותנ' שם ד') בנעימים בזכות התורה שנאמר בה כי נעים כי תשמרם בבטנך והיינו תורה שבעל פה (כמו שנת' במ"א). וזה הכח היה לאלעזר על ידי ראייתו ליהושע וזה שא' שאין הכבוד הזה זז מבית אביך:
6
ז׳ובמ"ר (מטות) לא יגרע מצדיק עינו וגו' ללמדך שמשה מתאוה לראות נקמ מדין וכו' על משה נאמר ישמח צדיק כי חזה נקם נקמת מדין פעמיו ירחץ בדם הרשע זה בלעם וכו' ומה נ"מ לראות נקמת מדין או לשמוע מנקמתם. רק מדין הוא היה שרש הקליפה ועל ידי הנקמה במדין היינו בשרש הקליפה על ידי זה פעמיו ירחץ בדם הרשע זה בלעם והיינו אף מה שהאדם דש בעקביו והיינו לתקן הכל בשרשו ולזה נצרך הראיה ועל זה נאמר ישמח שמחה הוא כשמתיישר הלב מכל וכל כמו שנאמר ולישרי לב שמחה וזהו ישמח צדיק כי חזה נקם וזה שנאמר לא יגרע מצדיק עינו דקאי על משה רבינו שהיה כחו להכניס בישראל על ידי ראייתו האור כי טוב. ועל ידי שראה הנקם נקמת מדין על ידי זה פעמיו ירחץ בדם הרשע שגם בלעם היה בבחינת דעת כמו שנאמר ויודע דעת עליון וזה שא' (זח"ג קצ"ג ב') אבל באו"ה קם ומנו בלעם אך הוא היה בחינת דעת דקליפה וכמו"ש בזוהר הקדוש (שם קצ"ד א') וההוא רשע הוה אמר על דרגין דאתדבק בהו וזה שהיה מתאוה לראות נקמת מדין דייקא ולכלות כל כחם ולזה הוצרך דוקא הראיה שלו וישמח צדיק וגו' ופעמיו ירחץ וגו' שתיקן הכל בשורש כמו בפרה אדומה וזה הכח נשאר לאלעזר הכהן והוא נתן כח ליהושע לנחל את הארץ כאמור:
7
ח׳כי אתם באים אל הארץ כנען. במ"ר פ' זו מהו כנען ארץ של פרקמטיא שבה סחו' כשם שאתה אומר אשר סוחרי' שרים כנעני' נכבדי ארץ. ויפלא שזה יהיה שבח ארץ ישראל בהיות ישראל על מכונם היה עיקר העסק איש תחת גפנו וגו' ולא עסקו במסחר. אך הענין דאיתא אחר כך במדרש הנ"ל זה שאמר הכ' כח מעשיו הגיד לעמו וגו' אמר להם הקב"ה לישראל יכול הייתי לבראות לכם ארץ חדשה אלא בשביל להראות לכם את כחי אני הורג את שונאיכם מפניכם ונותן לכם את ארצם לקיים מה שנאמר כח מעשיו וגו' לתת להם נחלת גוים. ויש להבין הא כבר הראה כחו ביציאת מצרים. גם יש להבין למה נקראו דוקא הז' אומות שונאיכם והמצרים שהעבידום בפרך היו יותר שונאי ישראל והי"ל ליתן לישראל ארץ מצרים. אך הענין דידוע דזה לעו"ז עשה אלהים וכמו שיש ע"ס בקדושה יש לעו"ז עשר כתרין דמסאבותא וכמו בקדושה יש ג' ראשונות וז' ספירות הבנין כן לעו"ז בטומאה יש ג' קליפות עשו וישמעאל וראשית גוים עמלק והם ג' קליפות הקנאה והתאוה והכבוד עשו וישמעאל הם פסולת מאברהם ויצחק בחינת חסד וגבורה שהם ענפים מחכמה ובינה (זח"ב קע"ב ב') והראשית גוים הוא כמו שבקדושה כ"ע איהו כתר מלכות כן בקליפה הראשית גוים מזרע עשו נק' מלכות הרשעה. ומהם נסתעף הז' אומות שעליהן נאמר לא תחיה כל נשמה וכל א' כלול מעשר הם ע' קליפות האומות שהם למספר בני ישראל. וכל אומה יש בה ניצוץ קדושה המחיה אותם ועל זה נאמר ואתה מחיה את כולם. וכלל ז' אומות נקרא על שם כנען וזה שא' במדרש שהוא ארץ של פרקמטיא שבה סחורה ואו"ה לוקחין הכח הזה לרעה על דרך שנאמר כנען בידו מאזני מרמה וישראל לוקחין החיות שלהם לטוב בקדושה שהוא כח תורה ותורה שבעל פה. וזה שנאמר כח מעשיו הגיד לעמו שהיה יכול לבראות ארץ חדשה אלא בשביל להראות לכם את כחו היינו חכמה כ"ח מ"ה (תי"ז תי' י"ט) הגיד לעמו כל לשון אגדה איהו ברזא דחכמתא כמ"ש (זח"א רל"ד ב') וזה שא' שיכול היה לברוא ארץ חדשה אלא בשביל להראות לכם את כחי כ"ח מ"ה. והוא על דרך מ"ש בגמרא (פסחים פ"ז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים והיינו ני"ק שבהם ומזה בא שמתגייר גם כן נפש א' מהם. וזה שא' אני הורג את שונאיכם היינו כל הז' קליפות שכוללים כל הע' אומות והוא השאור שבעיסה. ונקרא שונא כמו שא' (סוכה נ"ב.) שלמה קראו שונא ובמ"ר (וירא פ' נ"ד) גם אויביו ישלים אתו זה יצר הרע. ונותן להם את ארצם כמו שנאמר לתת להם נחלת גוים הוא כ"ח מעשיו חכמ"ה שלהם. וזה שא' שכל הז' אומות נקרא ע"ש כנען ארץ של פרקמטיא ששם יכול לסחור דברי תורה. והעיקר הוא תורה שבעל פה וכמו שנאמר כי טוב סחרה מסחר כסף. ובמדרש (תנחומא תרומה ב') כי לקח טוב וגו' שני פרקמוטוטין וכו' אבל התורה אינו כן זה שונה זרעים וזה מועד השנו זה לזה ביד כל אחד שנים יש פרקמטיא טובה מזה. ועל שם זה נקראת ארץ כנען ארץ של פרקמטיא שיכולים לסחור סחר תורה הטובה מסחר כסף. והם האו"ה לקחו להם הרע דלעומת זה שהוא כנען בידו מאזני מרמה. אבל ישראל לא לקחו המסחר כסף וישבו איש תחת גפנו והיו פנוים לקנות דברי תורה וכמו שנאמר חבלים נפלו לי בנעימים (ונת' במ"א) וזכו לתורה שבעל פה שעיקרה בארץ ישראל כמ"ש (ב"ר פ' ט"ז) וזהב הארץ ההוא טוב אין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל. ואף העוסקם בעבודת הקרקע גם כן זוכים בשבת לסחור מסחר תורה שבעל פה ובימי העבודה זוכים ללבושי מצות ומעשים טובים התלויים בעבודת קרקע כמו"ש במדרש (תנחומא סוף שלח) יצא לחרוש וכו':
8
ט׳ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וגו' והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם. הנה אמרו חז"ל (בבראשית רבה פ' לך) אין והיה אלא לשון שמחה לכאורה יש סתירה מב' פעמים והיה שנאמר כאן והיה אשר תותירו והיה כאשר דמיתי ולשמחה מה זו עושה. אבל יובן זה עם פתיחת הפסיקתא על הפטרת דברי ירמיה עם פסוק זה והיה אשר תותירו מהם וגו' ואמר שמפני שישראל הותירו משבעה אומות את רחב הזונה על ידי זה נולד ממנה ירמיה שדברי נביאתו היה לשכים בעיניהם ולצנינים בצדיהם וכו'. כי אלו הז' אומות אשר נצטוו עליהם לא תחיה כל נשמה הוא מפני שהם השרש של שבעה מדות של ההיפך. ועל ידי שהותירו ישראל את רחב הזונה כדי להכניס גם מבחינת שבעה אומות ההיפך להקדושה על ידי זה ילדה רחב שבעה נביאים ומהם היה ירמיה שדברי נבואתו היה תמיד על חורבן הבית שינתן ביד מלך בבל. ודבר זה היה לישראל לשכים בעיניהם כי השליכו את ירמיה לבור מפני שנבואתו היה קשה להם. והנה אמרו ז"ל (פסיקתא דברי) על פי נביא מקרבך מאחיך כמוני וגו' אליו תשמעון מרמז על ירמיה שניבא לישראל ארבעים שנה כנבואת משה רבינו ע"ה וגם אמר דברי תוכחות לדברי משה רבינו ע"ה לא היו נשתברו הלוחות והיה אז מיד גמר התיקון בשלימות. וכמו כן אם היו ישראל שומעים לדברי ירמיה כמאמר הפ' אליו תשמעון לא היה הגלות בישראל. אמנם זה היה דייקא סיבה מנורא עלילה שלא ישמעו ישראל אליו ועל ידי זה יצטרפו ויתלבנו ישראל בגלות ועל ידי שיקראו בזמנים הללו בין המצרים שני הפטורת הללו ראשית דברי ירמיה בספרו דברי ושמעו יפעלו בלבנו מעט מעט עד שנזכה על ידי זה להגאולה שלימה במהרה בימינו. ועל זה יונח בכאן לשון והיה אשר תותירו שהוא באמת שמחה לפני השי"ת שעל ידי נבואת ירמיה נזכה לחזור למוטב ולבוא על ידי זה להגאולה השלימה ב"ב:
9
י׳וענין והיה כאשר דמיתי יובן עם מאמר הגמרא (ברכות ל"ד:) חד מ"ד שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל לצדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתיך וחד מ"ד במקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד ובודאי שאלו ואלו דברי אלהים חיים. וי"ל בזה כי בודאי מיד בראשית הבריאה היה הכונה גם על הרשעים כאמרם ז"ל (ב"ב ט"ז.) בראת צדיקים בראת רשעים בראת גן עדן בראת גיהנם כי כשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך קילוסו עולה מן הרשעים בגיהנם והם מצננין אשו של גיהנם בדמעותיהם כאשר שמענו מאחד שאמר הלואי שיהיה הוא בא לידי זה שיתקדש שם שמים על ידו בגיהנם כאשר יבא על האמת לומר יפה דנת וכו' וכדאיתא במדרש (ב"ר פ' ב') והארץ היתה תהו ובהו אלו מעשיהן של רשעים ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים אבל איני יודע באיזה מהן חפץ וכו'. כי באמת היה מחשבה עמוקה בעת הבריאה גם על הרשעים אמנם בסדר הבריאה היה שיהיה הכלל ישראל כולם צדיקים כמו שנאמר ועמך כולם צדיקים והרשעים יהיו באו"ה. וגם מהם יהיה הקילוס כאשר יבואו על האמת ויותקנו לבסוף הגם שאין כחם יפה בתשובתם להיות עונותם נעשים כזכיות כמו אצל ישראל. אולם אחר שנתהוה כמה פגמים וקלקולים בישראל על ידי בחירתם ונמצאו בישראל עצמם אשר יכונו בשם רשעים גם מהם יעלה הקילוס ועוד ביתר שאת כאשר ישובו בתשובה אצלם יוכלו להתהפך הזדונות לזכיות. ובזה יובנו דברי המ"ד בגמרא שכל הנביאים אל נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל לצדיקים גמורים עין לא ראתה זה מוסב על כמו שהיה בסדר הבריאה ועל זה היה השגת הנביאים רק על בע"ת מרשעי או"ה אבל לצדיקים גמורים היינו באם היו כל ישראל צדיקים גמורים כסדר הבריאה על זה נאמר עין לא ראתה שעל זה אין השגת שום נברא משיג שלימות כזה. ואידך מ"ד שבמקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד זה מוסב על כמו שהוא עתה שבישראל עצמם אין כולם צדיקים רק שבעלי תשובה מישראל המה במדרגה יותר מצדיקים של עתה כי עונות שלהם נעשים כזכיות. ועל דרך זה נוכל לרמז בפ' וה' כאשר דמיתי לעשות להם היינו כמו שהיה ראשית המחשבה בסדר הבריאה לעשות לרשעים שבאומות שיהיה קילוסו של הקב"ה עולה מהם לאחר שיתוקנו. עתה אעשה לכם היינו שעתה יהיה נצרך התיקון לרשעים שבישראל רק רק אצלם יהיה ביתר שאת לאחר שישובו בתשובה שלימה יהיו כלך הזדונות שלהם נחשבים כזכיות. וממילא יונח שגם כאן תיבת והיה הוא לשון שמחה שיהיה שמחה שלימה לפני השי"ת בעת שנזכה לתיקון שמחה שלמה לפני השי"ת בעת שנזכה לתיקון הכללי שנזכה לשוב בתשובה שלימה ויתוקנו כל הפגמים שיהיו נחשבים כזכיות ויהיה הגאולה שלימה במהרה בימינו אמן:
10
י״אמה שיסד הבעל שם טוב לומר המזמור הודו לה' שנזכר שם הד' הצריכין להודות בכל שבת בכניסתו. הענין הוא מפני שבכל שבת מופיע הקדושה מהשרש נתקן כל הפגמים וקלקולים ממעשה האדם ועל זה נאמר אשר גאלם מיד צר ומארצות קבצם היינו מכל מיני ארציות וירידות ונפילות נתקבץ אז הניצוצות קדושה מארבע כנפות הארץ ומזרח וממערב ומצפון ומים כענין אמרם ז"ל (ברכות י"ז.) מי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות שהם ענין אחד שעל ידי השאור שבעיסה שבנפשות ישראל על ידי זה כל החסרונות מבחינת היצר הרע שנמצא בישראל על יד זה יש שליטה עליהם לאוה חומה שיש בה גם כן אותה בחינת הרע וכדאיתא במדרש (שיר השירים פ' ב') אחד גולה לברבריא ואחד לאספמיא ה"ה כמו שגליתם כולכם. וכשבא עת התיקון נתקטו כל הניצוצות הקדושה מכל המקומות המפוזרים מארבע כנפות הארץ. ואחר זה נזכרו בפרט כל מיני ירידות ונפילות שנמצא בכל פרט נפש על ידי מעשיו בכל ימי השבוע ועל כולם יש תיקון על ידי קדושת שבת מהופעת השרש כנ"ל:
11
י״בוהנה הראשונה הוא תעו במדבר מרמז על אדם שהולך בטל שהוא כמדבר שלא נזרע ולא נעבד וזהו בישימון דרך שהדרך שלו הוא שמם בלא תורה שנאמר בה אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' ועל ידי זה עיר מושב לא מצאו כאמרם ז"ל (קידושין מ':) כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב כי אינו מוצא העיר מושב ונקרא בור כמדבר. כי דרך הוא דרך ארץ ועץ החיים הוא תורה. על זה אמר רעבים גם צמאים ר"ל בלא תורה כמו שנאמר לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר ה'. נפשם בהם תתעטף היינו שהוא מגושם כ"כ בעניני עולם הזה עד שהנפש דקדושה נתעטף אצלו בכמה לבושים. ועם כל זה ויצעקו אל ה' וגו' על ידי הצעקה לה' יוכל להיות נתקן ואז וידריכם בדרך ישרה של תורה כמוש"נ כי ישרים דרכי ה'. ללכת אל עיר מושב שיהיה מבחינת ישוב יודו לה' חסדו כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב ואין טוב אלא תורה:
12
י״גיושבי חשך וצלמות מרמז על אפילו המומרים להכעיס כמו שנאמר אחר זה כי המרו אמרי אל ועצת עליון נאצו וכמאמר חז"ל כלום אנו מתכוונים אלא להכעיסו ולכן נקראים יושבי חשך שאין נוגה להם והמה אסורי עני וברזל שהם בעולם הזה בשאול תחתית כמו מי שאסור בכבלי ברזל ואין לו מקום לצאת מהמאסר שלו. ועם כל זה יש גם לזה תיקון על ידי הזעקה לה' ואז יוציאם מחשך וצלמות וגו'. ושני אלו הראשונים המה ירידה הגדולה יותר מהשניים והיינו אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו היינו בחינת תאוה וכעס ועל ידי זה כל אוכל תתעב נפשם כידוע שראשית חטא הראשון היה בתאות אכילה וממנו בא לשאר התאות שנק' גם כן בלשון אכילה כד"א אכלה ומחתה פי'. ועל ידי אכילה יתירה ושאר תאוה על ידי זה מתתעב הנפש. ועל ידי זה הזעקה לה' ישלח דברו הוא דברי תורה וירפאם וימלט משחיתותם היינו מבחינת שני הפגמים הנ"ל שנקראים השחתה. תאוה כמו שנאמר כי השחית כל בשר. וכעס ידוע שהוא כע"ז ונאמר פן תשחיתון וכדאיתא בגמרא (שבת ק"ה:) על פ' לא יהיה בך אל זר איזהו אל זר שהוא בגופו זהו היצר הרע היינו של כעס:
13
י״דיורדי הים וגו' ויעמד רוח סערה ותרומם גליו מרמז על מי שטרוד במחשבותיו כל השבוע ואין לו פנאי להסיר טרדת מחשבותיו שהמה כגלים שעוברים עליו תמיד וכאמרם ז"ל (יבמות ק"כ:) על כל גל וגל שעבר עלי וכו' ועל ידי זה וכל חכמתם תתבלע שאין לו ישוב הדעת ויצעקו אל ה' וגו' ויקם סערה לדממה ויחשו גליהם. ובארבעה פרטים אלו נכללו כל מיני ירידות ונפילות שעוברים על האדם. ועל ידי הופעת קדושת שבת יוכלו להתעלות על ידי התקשרות בהשרש. וזה וישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים וגו' מי חכם וישמר אלה פי' וישמר המתנה וקיווי על זאת כמו שנאמר ואביו שמר את הדבר וכאמרם שמר לי על הפתח ופירש"י ז"ל המתין היינו שנצרך להיות חכם ולהמתין על הישועה הגם שהוא איננו מרגיש עוד הישועה בנפשו עם כל זה ייחל אל ה' כמו שנאמר קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה' קוה וחזור וקוה. ויתבוננו חסדי ה' שבסוף דבר יתבונן היטב שכל זה היה חסדי ה' עליו:
14
ט״ווהנה באדם הראשון כשנברא ביום הששי היה מיד בהקלקול הראשון מעין כל הד' פגמים הנ"ל כאמרם ז"ל (סנהדרין ל"ח:) אדם הראשון כופר בעיקר היה מין היה וגם אמרו ז"ל (ב"ר פ' י"ט) שאמר אכלתי ואוכל עוד ונראה כעין להכעיס וגם אמרו ז"ל (ב"ר פ' י"ט) אתמול לדעתי ועכשו לדעתו של נחש היינו שהנחש הטריד מחשבותיו ובילבל חכמתו ועם כל זה ברגע אחרונה של תוספות קדושת שבת נאמר וירא אלהים ת כל אשר עשה והנה טוב מאוד שנתקנו כל הפגמים ממעשה אדם. והענין הזה נוהג בכל ע"ש קודם כניסת השבת קודש לעולם אז הוא עת מוכן להיות נתקנים כל מעשי אדם כבראשית הבריאה. כי בריאת יום הששי הוא נגד העמוד אחד שהעולם עומד עליו וצדיק שמו. בזה יובן מאמר חז"ל (שבת קנ"ו.) מי שנולד ביום הששי יהיה גבר חזרן במצות ופירש"י ז"ל שכן דרך ערב שבת לחזור אחר מצות שבת. ולכאורה אין זה כמו תולדות כל ימי המעשה כמו בחד בשבת גבר ולא חדא בי' שהוא כעין התחלת הבריאה שלא הי' טורחים אז בהכנת שבת. אמנם כי מיד בראשית הבריאה הוכן על זה בריאת האדם ביום הששי להיות האדם עסוק במצות כמו שנאמר מיד ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה ואמרו ז"ל (תי"ז תי' נ"ה) לעבדה זה מ"ע ולשמרה זה מצות לא תעשה. וגם עד היום נתקדש יום ע"ש להכנת האדם מצידו כמו שנאמר והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו. ויש לומר בזה הרמז מה שקורין חז"ל סעודת ליל שבת בשם ערב שבת כמו לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת וכו' ובזוהר הקדוש נקרא בשם מעלי שבתא והיינו מפני שעיקר קדושת סעודת ליל שבת הוא הכנת התעוררת הקדושה להמשיך עליו מצד האדם ונקרא בשם חקל תפוחין קדישין שהוא מרמז על נשמות ישראל בחינת כנסת ישראל שבא מצד אתעדל"ת ולכן נקרא בשם ערב שבת כענין אמרם ז"ל מי שטרח בע"ש יאכל בשבת כי השם העצם של ערב שבת הונח על התעוררות הנפש מצידו. וקדושת יום השבת הוא נשפע מלעילא ולזה נקרא בשם עתיקא קדישא שהוא השפעת השרש מאתערותא דלעילא:
15
ט״זבסעודת ליל שבת אומרים דא הוא סעודתא דחקל תפוחין קדישין וביום טוב אומרים דקוב"ה ושכינתיה. וכן חקל תפוחין שהוא מדת מלכות בחינת כנסת ישראל נקרא גם כן שכינה על שם אני ה' השוכן בתוך בני ישראל. ונקרא שדה אשר ברכו ה' כמ"ש (תענית כ"ט:) שדה אשר ברכו ה' זה שדה של תפוחים. ובלשון הזוהר הקדוש נקרא חקל תפוחין קדישין והיכן מצינו שדה אשר ברכו ה' אך יום השבת ידוע שהוא כנגד מ' מלכות וכמ"ש בזוהר הקדוש דז' ימי בראשית כנגד ז' מדות תחתוניות וכתיב ויברך אלהים את יום השביעי. ומ' מלכות נקרא שדה על דרך שא' בתוס' (כתובות ב' רע"ב) דהאשה שדה של הבעל ובכל מקום מכניס בזוהר הקדוש ז"א ומ' מלכות דכר ונוקבא ובמדרש (ב"ר פ' מ"ה) איתא בשעה שנכנס יעקב אבינו נכנסה עמו ג"ע הה"ד ראה ריח בני כריח שדה. דג"ע נקרא שדה שתחלת ברייתו של עולם היה שיהיה עיקר שכינה בתחתונים והיינו בגן עדן ששם הושיב השי"ת את אדם הראשון וכתיב קול ה"א מתהלך בגן לרוח היום ושם היה מקום התגלות מ' מלכות היינו הכרת מלכות שמים. ואחר הקלקול שנתגרש אדם הראשון מג"ע נשאר מקום המקדש מקום הראוי להשראת השכינה והיה נקרא שדה. וכן נדרש (ב"ר פ' כ"ב) ויהי בהיותם בשדה ואין שדה אלא בית המקדש המד"א ציון שדה תחרש. והיינו שכל זמן שלא היה נבנה בית המקדש היה המקום הראוי לבית המקדש ולהשראת השכינה נקרא שדה. וכן יצחק קרא למקום המקדש שדה (כמ"ש פסחים פ"ח.) ואיתא בזוהר הקדוש (ח"א קכ"א א') דאית שדה ואית שדה אית שדה דכל ברכאן וקדושין בי' שריין כד"א כריח שדה אשר ברכו ה'. ואית שדה דכל חירוב ומסאבו ושיצא וקטילין וקרבין בי' שריין וכו' דכמו שיש מ' מלכות בקדוש כן זה לעומת זה יש עשרה כתרין מסאבין ויש גם כן מ' מלכות בקליפה ואדום מרכבה למדת מלכות דקלי' ומשום זה מצינו (פסחים נ"ד:) ומלכות חייבת מתי תפול ופירש רש"י שנקרא כן ע"ש הכתוב וקראו לה גבול רשעה. וכן נקראה מלכות אדום בכ"מ בש"ס והוא מפני שעשו הוא מרכבה למדת מלכות דקליפה וזה גם כן שדה דכל חירוב וכו' וקטולין וכו' כנ"ל. ועשו שהיה ציד בפיו והיה מרמה את אביו שהיה אמר שהיה בבית התלמוד לא כך הלכה מן כך וכך לא כך איסורו לא כך היתרו (כמ"ש תנחומא תולדות ח') על ידי זה היה סבור יצחק שהוא מרכבה למדת מלכות דקדושה ולכן אמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. ובאמת היה יעקב שהיה מרכבה למדה זו מ' כנסת ישראל. וכתיב כריח שדה שבגן עדן מצינו בו ענין ריח כמו שמצינו (ב"מ קי"ד:) ברבה בר אבוה סחט גלימא ריחא וכו'. וכן גבי אלכסנדרוס מוקדון נפל בהו ריחא אמר ש"מ האי עינא מג"ע אתי (תמיד ל"ב:) וכן כתיב וריח לו כלבנון ואיתא בגמרא (יומא ל"ט:) למה נקרא שמו לבנון שמלבין עונותיהם של ישראל. וכן בישראל שנקראו תפוחים כתיב וריח אפך כתפוחים והתוס' (שבת פ"ח סע"א) תמהו על מה דמביא הגמרא שישראל נמשלו לתפוח מפ' כתפוח בעצי היער למה לא הביאו מפ' זה וריח אפך שבו נמשלו ישראל לתפוח. אך ענין וריח אפך כתפוחים ע"ד מ"ש (עירובין כ"א:) תאנים רעות אלו רשעים גמורים וכו' ת"ל הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח ועל זה נאמר וריח אפך כתפוחים ע"ד מ"ש (אדר"נ פ' ל"א) מים סרוחים מימי חוטמו של אדם ובמדרש (ב"ר פ' י"ב) ואם נתן ביבה על פתחה וכו' והוא נתן ביבו על פתחו והוא נאה והוא שבחו. וביב הוא צינור המקלח מים סרוחים. ועל זה אמר וריח אפך כתפוחים שאף התאנים הרעות שמורים על פושעי ישראל ורשעים גמורים עתידים שיתנו ריח. וזה דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים דבזוהר הקדוש (ח"א כ"ו א') נדרש הפ' כל אשר נשמת רוח חיים באפיו במבול על נשמות הצדיקים כגון חנוך ירד וזהו וריח אפיך כתפוחים שכל אחד מישראל אף הרעים עתידין שיתנו ריח שיברר השי"ת דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ולית טבא אלא ההוא דנפיק מגו בישא כמ"ש (זח"ב קפ"ד א') ויהיה בבחינת כל אשר נשמת רוח חיים באפיו כנ"ל. וזה שנדרש במדרש (ב"ר תולדות שם) וירח את ריח בגדיו ריח בוגדיו כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות. ועל זה נאמר כריח שדה אשר ברכו ה' שזהו שדה של תפוחים. ולכן שם בגמרא שבת הנ"ל דמיירי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע היינו שהם מוכנים שלא יעשו דבר רק מה שהוא רצון השי"ת (כמו שנת' במ"א) על זה הביא הגמרא שנמשלו ישראל לתפוח מדכתיב כתפוח בעצי היער וגו'. והיינו דכמו שהשי"ת נמשל לתפוח כן ישראל גם כן נמשלו אז לתפו שאז היה זיווג קוב"ה ושכינתיה. וכמו שמצינו גם כן שנדרש (עירובין נ"ד.) מה דכתיב לחייו כערוגת הבשם אם משים אדם עצמו וכו' אף שנאמר על הקב"ה. ומשום זה לא הביא שם מפ' וריח אפך ומיושב קושית התוס' ובשבת כבר אמרנו כ"פ שכמו המקדש במקום כן שבת בזמן הוא מקום השראת השכינה דשבת זמן התגלות מלכותו יתברך שמו והשי"ת שוכן בתוך בני ישראל ונקראו ישראל תפוחין קדישין ומדת כנסת ישראל חק"ת קדישין שהוא מדת מלכות וכאמור:
16
י״זהנה עיקר קדושת שבת הוא על ידי ג' סעודות כמו שנאמר וקראת לשבת עונג. ונאמר ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. ואמרו ז"ל (מ"ר בראשית) ברכו במן שירד ביום הששי לחם משנה וקדשו במן שלא ירד בו כל עיקר. וצריך להבין מפני מה לא ירד המן בשבת הלא גם הגשמים יורדים בשבת כדאיתא בתשובה לאותו מין. וגם להבין ענין הברכה שאמר הלא לא ירד ביום הששי כפלים. וגם הלא הפסוק הזה נאמר בשעת הבריאה בעוד שלא היה המן בעולם. אמנם י"ל הענין כי ענין הברכה הוא לשון רבוי ותוספות על העיקר. וזאת ידוע שבגמר ששת ימי המעשה של הבריאה היה הקלקול של אדם הראשון ונאמר לו בזעת אפך תאכל לחם דהיינו שיוצרך לטרוח בעסק האכילה בכל ששת ימי המעשה כדי לברר הששה מדות דז"א כמו שנאמר כי ששת ימים עשה ה' וגו' ולא נאמר בששת ימים כי המכוון הוא על הששה מדות דז"א שנקרא שמים ואת הארץ הוא בחינת מלכות המקבל. ובהגיע שעה אחרונה של בין השמשות של שבת לא היה לאדם הראשון מה לאכול כי לא היה רשאי לעשות מלאכת אוכל נפש. וגם מג"ע נטרד י"ב מילין שלא היה רשאי לילך עד שם בשבת ליקח מפירותיו. ובאותו הרגע של בין השמשות הגם שלפני האדם הוא אסור במלאכה מפני ספק שבת אבל הקב"ה היודע עתיו ורגעיו כחוט השערה ברגע אחרונה של יום הששי אז הופיע על אדם הראשון בחינת המן הוא לחם מן השמים בירור הששה מדות דז"א על ידי ירידת המן בפועל. אמנם לאחר שהופיע קדושת ליל שבת בסעודת חקל תפוחין קדישין אז הופיע תוספות ברכה וקדושה מטלא דנחית מעתיקא קדישא שהוא מקום גבוה מאוד נעלה עד שאין בו תפיסת אדם לירידת המן בפועל. וכדאיתא בזוהר הקדוש (יתרו) והאי יומא מליא רישא דז"א מטלא דנחית מעתיקא קדישא סתימא דכולא ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין תלת זימנין מכד עייל שבתא. והיינו שבחינת מלכות מקבל עוד ממקום גבוה מאוד נעלה מבחינת ז"א שהוא בירור המדות עד שאין בו שום שייכות לבוש בהעולם הזה. והוא גם כן ענין מתן תורה שבשבת נתנה תורה לישראל ועיקר נתינת התורה בפועל מכתב על הלוחות לא היה אז. רק אז הי' הנתינה על ידי קולות וברקים מפני שקדושת שבת הוא למעלה מבחינת לבוש בהעולם הזה מטלא דעתי"ק וכמו כן היה בשבת של מתן תורה שהוריד בו טל שעתיד להחיות וכו' כי בחינת קדושת שבת הוא מעין העולם הבא:
17
י״חוהנה חז"ל למדו ג' סעודות שבת מג' פעמים היום שנזכר בפסוק אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה. אכלוהו היום מרמז על סעודה ראשונה דחקל תפוחין שהוא בחינת מלכות כנסת ישראל היינו נפשות ישראל המקבלים. והוא בחינת אתערותא דלתתא מצד האדם ולזה נאמר בו מפורש לשון אכילה שהוא ענין אתעדל"ת כדי שיהיה על ידם השראת הקדושה. שבת היום לה' מרמז על סעודה דז"א ת"ת בחינת שם הוי"ה ב"ה. היום לא תמצאוהו בשדה מרמז על סעודת עתי"ק וזהו הפי' לא תמצאוהו בשדה שהוא בלי לבוש וגוון מהעולם הזה כנ"ל. ובזוהר הקדוש גם כן נזכר לעיקר רק סעודת ליל שבת שאמר בעי לסדרא פתורא בלילא דשבתא וכו' אפילו ביומא דשבתא נמי. והיינו מפני שעיקר הענין הנרצה הוא בחינת האתעדל"ת מצד האדם. ויש לרמז זה בדברי תז"ל רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו כי בחינת מלכות נקראת קב שלו שהוא אתעדל"ת והוא חביב על האדם יותר מתשעה קבין היינו התשע מדריגות עליונים שהמה נשפעים מלעילא וזהו של חבירו היינו מהשפעת השי"ת ונקרא חבירו כאמרם ז"ל (שבת ל"א:) מה דסני לך לחברך לא תעביד ופירש"י על השי"ת מפ' ריעך וריע אביך. והג' סעודות המה גם כן נגד ג' אבות הק' וכמו כן ג' רגלים פסח נגד אברהם בחינת אבהת חסד שבועות נגד יצחק אורייתא מסט' דגבורא נפקא. סוכות נגד יעקב ויעקב נסע סוכתה. אמנם ענין סדר סעודות שבת סעודת יצחק הוא בלילה קודם סעודת אברהם כדאיתא בכתבים. ויש לומר בזה כי אברהם אבינו ע"ה היה הנפש הראשון שהרעיש בלבו שיש בורא כל עולמים ובא לזה על ידי בחינת אהבת חסד כל ימיו עד לסוף ימיו בא לבחינת יראה כמו שנאמר לו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. ונולד לו יצחק שהוא שרש בחינת יראה. אבל אנחנו בני ישראל שנשרש בנו האמונה מאבותינו הק' מאמינים בני מאמינים ונטבע בנו בטבע שהשי"ת ברא העולם. לכן אצלינו נצרך להיות ראשית האתעדל"ת מבחינת היראה ואח"ז באים לאהבת חסד. ולכן אומרים מקודם שמע ישראל וגו' שהוא בחינת קבלת מלכות שמים ומזה באים אחר כך לואהבת וגו'. ולכן סעודה ראשונה הוא דחקל תפוחין שהוא בחינת אשה יראת ה' והוא נגד יצחק אבינו ע"ה שהוא בחינת יראת ה' ראשית דעת. והנה אמרו חז"ל (שבת פ"ט:) ומחוי להו יצחק לקוב"ה בעינייהו. והיינו כי על ידי היראה באים להתגלות אלהות בחוש והוא מעין התגלות דלעתיד לבא כאמרם ז"ל (סוף תענית) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא וכל א' וא' מראה באצבעו וכו' שנאמר ואמר ביום ההוא הנה זה אלהינו וגו'. אמנם לע"ע עיקר התגלות אלהות שבא על ידי היראה אינו עוד בראיה בחוש רק על ידי בחינת האמונה. ולכן בא הסעודה זו בלילה שהוא בעולם הזה גוון לבוש האמונה וכמו שאמר אדם הראשון בעת שבא לו הרגשה מקדושת שבת המזמור שיר ליום השבת. ונאמר בו להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות המרמז על קדושת סעודת ליל שבת. ועל ידי היראה זו נולד השמחה בלב כמו שנאמר אח"ז כי שמחתני ה' בפעליך וגו'. רק מפני שעוד בעולם הזה אין עדיין בשלימות ולעתיד לבא נאמר זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו מפני שיהיה ההתגלות האלהות בחוש בשלימות ולכן יהיה גם השמחה בשלימות:
18
י״טבגמרא (שבת י':) לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר לו הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל וכו'. וצריך להבין הא אמרו חז"ל (ברכות ל"ג:) אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים בלבד ועל זה א"א לומר שהוא המתנה טובה ליתנה לישראל שהרי יראת שמים הוא ביד האדם לבד וכמו"ש (שם) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וכו'. אך הפירוש הוא שם בברכות שהבית גנזיו הוא האוצר של יראת שמים ובהאוצר הזה יש מתנה טובה והוא על פי מ"ש במדרש (רבה ותנחומא פ' מטות) ג' מתנות ברא הקב"ה בעולם חכמה וגבורה ועושר זכה אדם בא' מהן נוטל חמדת כל העולם וכו' אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות מכח הגבורה של הקב"ה וכו' כן הוא הגי' בתנחומא ובמ"ר הגי' ובאות בכח התורה. ולגי' זו צריך להבין הא החכמה שהוא אחד מהג' מתנות מיירי בודאי בחכמת התורה שבלעדה חכמת מה להם ומאי הוא הפי' ובאות בכח התורה (ונתבאר בפ' מטות) אך לגי' התנחומא שבאות מכח הגבורה של הקב"ה יתכן שלשון כח הגבורה היינו מדת מלכות דאיהי יראה ושרי בה יראה (הק' זוה"ק ה' ב') ובהשתדלות ביראה הוא עיקר מצד האדם ובזה תלוי כל הג' מתנות שברא הקב"ה והם כולם בבית גנזיו הוא האוצר של יראת שמים. גבורה איזה גבור הכובש את יצרו וזהו באמת מתנה טובה מצד השי"ת שאלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו כמ"ש (סוכה נ"ב.) וחכמה היינו תורה ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ג פ' סע"ב) דהא אורייתא מסט' דגבורה קא אתיא ובתיקונים (בהקדמה ד"ה פקודא רביעאה) דא אורייתא וכו' וכד אתנטילת מגבורה אתקריאת תורה שבעל פה דהכי אוקמוה מכל מקום תורה שבעל פה מפי הגבורה ניתנה ותמן גבורים עומדין בפרץ ולא יכיל למיקם בה אלא גבור במלחמתה של תורה גבור מיצרו. והיינו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. וזה הפירוש שבא מכח הגבורה של הקב"ה. ועושר כתיב מצפון זהב יאתה ובגמרא (ב"ב כ"ה:) ושיעשיר יצפין (ונת' במ"א) ושלשתן נכללו במאמר הגמרא שבת הנ"ל מתנה טובה ושבת שמה. עושר דכתיב ברכת ה' היא תעשיר זו השבת (כמ"ש ב"ר ר"פ י"א) ובגמרא ושבשאר ארצות בשביל שמכבדין את השבת. חכמה דכו"ע בשבת נתנה תורה (שבת פ"ו:) ותורה שבעל פה מדת מלכות שהיא יום השבת. ובזוהר הקדוש (בראשית מ"ז ב') ביום השביעי דא תורה שבעל פה והתורה שבעל פה הוא אור הראשון שנגנז לעמלי תורה שבעל פה (כמו"ש תנחומא נח ג') ואיתא בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו לצדיקים. גבורה שהוא הכובש את יצרו הוא על פי מ"ש במכילתא שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע שעל ידי שמירת שבת משומר מן העבירה ובפע"ח הלשון שניצול מקטרוג היצר הרע. ולכן קראו לשבת מתנה טובה שהוא כולל הג' מתנות שבעולם והוא בבית גנזיו של הקב"ה שהוא אוצר של י"ש. והג' מתנות טובות כשבאין מכח גבורתו של הקב"ה הם ג' דברים שעליהם העולם עומד תורה ועבודה וגמ"ח והם מדת האבות אברהם אבינו ע"ה היה עסקו גמ"ח ויצחק אבינו ע"ה בעבודה (כמ"ש שבת פ"ט:) הא קריבת נפשי קמך ומדתו פחד יצחק גבורה לכבוש היצר. ויעקב אבינו ע"ה תתן אמת ליעקב אמת זו תורה (כמ"ש ברכות ה':) ושבת איתא בזוהר הקדוש (ויקהל ר"ד א') ש' רזא דג' אבהן בת מתעטרא בהו וזוכה הישראל לקדושת הג' אבות וזוכין להג' מתנות. ובשבת נקראו ישראל יראי שמי (כמו"ש תענית ח':) ועל ידי השבת שנופל פחד ה' על כל אחד מישראל כמו"ש (ירושלמי דמאי פ"ד) אימת שבת על ע"ה על ידי זה זוכין להג' מתנות שבאים בכח הגבורה של הקב"ה איהי יראה וכו' כנ"ל:
19
כ׳וזה הענין דבסעודה הראשונה שנופל על הישראל הפחד ה' כמו שאומרים לפניו נעבוד ביראה ופחד נקרא סעודה זו סעודת יצחק אבינו ע"ה ומתחיל הזמר אזמר בשבחין. ובזוהר הקדוש (ח"ג ל"ט א') ויין דאיהו לארמא קלא ולא שתיק לעלמין אתי מסט' דאימא וירתין לואי לסטר שמאלא וקיימי לזמרא לארמא קלא וקיימי בדינא וכו' וזה שאומרים לוים לשירם לזמרם. ויין ישמח לבב אנוש. ובגמרא (ערכין י"א) איזהו עבודה שבשמחה וטוב לבב הוי אומר זה שירה. הלשון טוב לבב ולא טוב לב היינו להטיב הב' לבבות לב חכם לימינו ולב כסיל יצר טוב כמ"ש (ב"ר פ' מ"ח) לבבכם אין כתיב כאן אלא לבכם הד"א אין יצר הרע שולט במלאכים וכו'. וכשמטיב הלב כסיל גם כן שמריק הרע ממנו אז מותר השמחה דבלא"ה יכול להיות שמחה של הוללות וכתיב בכל עצב יהיה מותר וכמו"ש (ברכות ל':) על רבי זירא דהוה קא בדח טובא כו' וא"ל אנא תפילין מנחנא וכשיש עליו עול מלכות שמים אין פחד לקלות ראש ומותר השמחה. ומש"ה בלוים שהם מסט' דגבורה עיסקם הם לשירה וזמרה. וכן יצחק אבינו ע"ה שמדתו פחד יצחק איתא (זח"א קמ"ב ב') רמז מהאי יין דכל חדו אשתכח בי' בגין לחדתא לי' ליצחק דבעי חדוה כדקא בעיין חדוה לחדתא סטרא דלואי. ולכן בסעודה הראשונה שהוא דיצחק שנופל הפחד על כל א' מישראל כאמור אומרים אזמר בשבחין וכו'. וזה שאומרים צוחין אף עקתין בטלין ושביתין צוחין ועקתין הכל אחד כמו שכתיב במצרים ויאנחו וגו' ויזעקו וכתיב וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו' וקליפת מצרים היא מצירה ומעיקה לישראל. וכל האומות נקראו ע"ש מצרים ע"ש שמצירים לישראל (מ"ר שמיני י"ג) והוא גם כן קליפות כל האומות שכולם מצירין ומעיקין לישראל ועל ידי נאקתם הם צועקין לה'. וזה שנאמר ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם. ובשבת שניצולים מיצר הרע ונעשים טוב לבב ב' הלבבות אז צוחין אף עקתין בטלין ושביתין כיון שאין עקתין ממילא אין צעקה כיון שנצולים מהיצר הרע שהם הקליפות המצירין ומעיקין לישראל. ברם אנפין חדתין שבשבת נתקן הפגם של אדם הראשון שניטל זיוו דכתיב משנה פניו ותשלחהו (כמ"ש ב"ר פ' י"ב) ובשבת ברכו במאור פניו (כמוש"ש פ' י"א) ומטעם זה בשבת נקרא כל אחד מישראל פנים חדשות וכמו"ש (מד' הובא תוס' כתובות ז' סע"ב) מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה פנים חדשות בא לכאן וכו'. ורוחין עם נפשין דדם הוא בנפש וזכרותא דדמא כבדא (בכורות נ"ה.) וכבד דרגא דעשו (זח"ג רל"ד סע"א) והרוח הוא בלב ושם יש לב כסיל לשמאלו גם כן. ובשבת נתקן הנפש והרוח ונשמה שנתת בי טהורה והתיקון על ידי תורה ומצוה שהוא מרומז באותיות ו' ה' התורה והמצוה דאינון בן ובת כמ"ש (זח"ג קכ"ג רע"ב) ומעשה המצות הוא על ידי הנפש שהוא הגוף ורוח ממללא היינו דברי תורה במצוה על ידי שפורש ואין עושה מלאכה וכאלו עשה מצוה (כמ"ש קידושין ל"ט:) וז"ש חדו סגי ייתי שבא השמחה מאחר שבא לטוב לבב על ידי הגבורה שמתגבר על יצרו ולישרי לב שמחה ועל ידי זה ועל חדא תרתי שזוכין לב' המתנות חכמה ועושר ששלשתן זוכין בשבת שהוא המתנה טובה שגנוזה באוצר יראת שמים.
20
כ״אבהפטרה לפ' זו שמעו דבר ה' בית יעקב וגו' בפסיקתא להפטרה זו בטלתם כל הדברות וכו' אפילו דבר אחד אם קיימתם ואני סולח לכם ואיזה הדבר זה יום השבת וכו' לכך נאמר שמעו דבר ה' וגו' ואין דבר אלא שבת שנאמר ממצוא חפצך ודבר דבר וכן הכתוב אומר ואתה דבר אל בני ישראל. מה שדרש ואין דבר אלא שבת מקראי נראה שעיקרו הוא על פי הסוד כפי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"א ל"ב א') והאי דיבור אקרי שבת וכו' דשבת אקרי דיבור והיינו. דשבת הוא כנגד מדה ז' מ' מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. ובזוהר הקדוש (ח"ג ר"א א') איתא על שבת אתקדש יומא סליק פומא דסליק על כלא פי' ה'. ועל זה הביא הראיה ממה שנאמר ממצוא חפצך ודבר דבר והוא כמו שאנו מדקדקים ממה שנאמר ודבר דבר ואם היה הפירוש רק שלא יהא דיבורך של שבת כשל חול כמו שדרשו (שבת קי"ג:) היה צריך לכתוב ומדבר דבר כמו דכ' ממצוא חפצך. רק פי' ודבר דבר שבשבת צריך האדם לדבר דבר רק מה שנקרא דבר והיינו דברי תורה שנקראו דבר דברי אשר שמתי בפיך וכמו דאיתא בס' יצירה יום שבת בשנה ופה בנפש שאי אפשר לפרש כפשוטו שבשבת נברא הפה לדבר שהרי גם בע"ש דיבר אדם הראשון וקרא שמות לכל הברואים. אך הפירוש הוא שבשבת נברא הפה בנפש שיוכל האדם לדבר ויהיה בבחינת פי ה' דברי אשר שמתי בפיך. וכן נדרש סתם דיבור בכל מקום על דברי תורה כמו (ברכות ו'.) לשנים שיושבין ועוסקים בתורה וכו' שנאמר אז נדברו יראי ה' וגו' (ונת' במ"א) ומזה דקדקו (סוכה כ"א:) ולימא מדבריו של ר"ג וכו' שאפילו שיחת ת"ח וכו' וכמו"ש בפירש"י מדבריו משמע דברי תורה וכו' שכן לשון דבר. והיינו דשבת איקרי דיבור מלכות פה תורה שבעל פה וזה שמביא הראיה ממה שנאמר ודבר דבר. ומה שהביא ראיה ממה שנאמר ואתה דבר אל בני ישראל הוא על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ר"פ תצוה) דחשיב כל מקום שנאמר ואתה לאכללא שכינתא בהדי' שריא שמשא בסיהרא תורה שבכתב ותורה שבעל פה שהוא סיהרא דמקבלא משמשא. ואתה היינו ו' אתה כמו שנדרש תמיד ו' ה' הוא ובית דינו כמו"ש (בירושלמי חלק) ואמר ואתה דבר אל בני ישראל במצות שבת שהוא מ' מלכות פה. ועיקר הראיה נראה ממה דכתיב לאמור שבכל מקום פירושו לאמר לישראל וכאן כבר כתיב ויאמר ה' אל משה לאמור ומה הלשון דבר אל בני ישראל לאמור. רק הפי' שישפיע כח זה בישראל לאמור היינו אמירה בלחישה דכתיב תזל כטל אמרתי שהוא תורה שבעל פה טלא דעתיקא ואינו ניכר איך שיורד מן השמים כמו הטל וכמו שנת' כ"פ. וזה בשבת שאז כח בישראל לדבר דבר שיהיה פי ה' וכאמור. ואמר שעל ידי תורה שבעל פה שהוא הרב חכמה יוכלו לתקן הרב כעס וכמו שנאמר כי ברוב חכמה רב כעס וכמו"ש (נדרים כ"ב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וכו'. וזה הפירוש שמעו דבר ה' דבר אחד אם קיימתם זה השבת על ידי זה יוכלו לתקן הרב כעס מה שבטלתם כל הדברות. ועל ידי השבת יוכלו לתקן הכל על העבר כמו"ש (שבת קי"ח:) אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו. ועל להבא איתא במכילתא שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע שהשומר שבת בטוח הוא מן העבירה שהוא משומר מכל:
21
כ״בכבר אמרנו דעשרה הפטורת הג' דפורענותא והז' דנחמתא הם כנגד הע"ס וג' הפטורת דפורענותא הם כנגד ג' ראשונות והתחלתם דברי. שמעו. חזון. לתקן הדיבור ושמיעה והראיה. והפטרה זו שמעו כנגד השמיעה היינו לתקן מה שלא רצו לשמוע עד היום. ובפסיקתא (חדשה דר"כ) הובא על זה מדרשם שמעו דבר ה' משל למלך וכו' שני כוסות מזגתם בסיני נעשה ונשמע שברתם נעשה הזהרו בנשמע. ובודאי אין הפירוש שיזהרו בשמיעה לבדה בלא קיום המעשה ח"ו דאז עונשו חמור משלא למד כל עיקר (כמ"ש מ"ר תבא). אך עיקר המכוון מהשמיעה הוא שיכנס ללב ואז הוא נקרא שמיעה וכמו"ש (מ"ר האזינו) שמעו ותחי נפשכם וכו' האוזן שומעת וכל הגוף מקבל חיים וכו' האוזן לגוף כקנקל לכלים וכו'. וחיים נקרא כשנכנס ללב וכמו שנאמר מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים. והוא כמו שאמרנו שמה שדרש דבר ה' על השבת שבשבת יש כח באדם לדבר דבר שיהיה דבר ה'. וכתיב כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם ואז בטוח הוא שיכנס ללב. רק מקודם הקדימו נעשה לנשמע היינו שיהיו קשורים בהשי"ת שלא יהיה להם שום חשק רק לעשות מה שיהיה רצון השי"ת ואין צריכין לשמיעה מקודם. ואחר הקלקול אמר להם הזהרו בנשמע שעכ"פ ישמעו מקודם ויכנס ללב ועל ידי זה יקיימו אחר כך. ואמר שמעו דבר ה' בית יעקב היינו ע"ה וכמו שנדרש (ב"מ ל"ג:) ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה שזדונות נעשות להם כשגגות. ואמר שבשבת אף הפועלים שטרודים כל ימי המעשה מכל מקום שבתות לא נתנו רק לעסוק בדברי תורה וכמו"ש (ירושלמי פט"ו דשבת). ואמר בפסיקתא דמ"ד לעסוק בתורה לפולים וכמו"ש בתדב"א (ריש סא"ר) אף על פי שאתם עושים מלאכה כל ו' ימים שבת יעשה כולו תורה וכו'. וכל משפחות בית ישראל היינו התלמידי חכמים ואמר לשון משפחות ע"ד מ"ש (מגילה ג'.) משפחה משפחה וכו' להביא משפחות כהונה ולויה וכו' שלכולם הוכיח הנביא שיתקנו השמיעה שיכנוס ללב:
22
כ״גואמר הנביא אחר כך הכהנים לא אמרו איה ה'. דכהנים אף שהם עוסקם בעבודה וכן עוסקים בתורה וכמו שנאמר יורו משפטיך ליעקב וגו' ובאת א הכהנים הלוים וגו' אך לא אמרו איה ה' שיחפשו ויחקרו אחר האור תורה שיעסקו בתורה לשמה לדעת את ה' ושיכירו כח נותן התורה וכן במצוה שיעשו לשם שמים מפני ציוויו של הקב"ה לעשות רק רצונו ית"ש שזהו גם כן האור תורה שבכל מצוה. וכמו שאמרנו בענין נר מצוה דאיתא בגמרא (סוטה כ"א.) דנר מאיר לפי שעה כך כו' ובזוהר הקדוש ח"ב קס"ו א'( דנר מצוה היינו כשרגא בלא נהורא. ואמרנו שבכל מצוה המכוון לש"ש שבהמצוה הוא התורה אור שבו אך הוא נר פרטי ממצוה זו וזה מאיר לפי שעה. וכן בדברי תורה כשאינו לומד לשמה הוא גם כן מצוה ככל המצות והוא נר ופתילה בלא שלהבת רק כשלומד תורה עם המכוון לשם שמים להסתכל לנותן התורה שירצה לדעת איה ה' זהו האור מהתורה והוא כלל אור וזה מאיר לעולם (ונת' כ"פ). וזה שאמר הכהנים אפילו בעבודתם ובעסק התורה שלהם לא אמרו איה ה' לדעת את ה' ומי הוא הנותן התורה והמצוה המצות שזה הוא עיקר המכוון. ותופשי התורה היינו אפילו אותן שכבר תפסו בתורה ע"ד מה שנקרא בזוהר הקדוש (ר"פ קרח) מאן דאשתדל באורייתא אחיד באילנא דחיי כיון דאחיד בי' בכלא אחיד וכו' מכל מקום לא ידענו והיינו שלא נכנס בהם הדברי תורה במעמקי הלב בסוד הדעת שנאמר אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא שהדעת פנימיות הכתר היינו שאז קשור בשורש. וכעין שנאמר בהאבות ושמי הוי"ה לא נודעתי ואף שנזכר אצל האבות הרבה פעמים שם הוי"ה. אך שם הוי"ה היינו בחינת תורה שבכתב וכמו שנדרש (ברכות כ"א.) לברכת התורה לפניה מדכתיב כי שם ה' אקרא וגו'. והאבות אף שקיימו התורה עד שלא נתנה מכל מקום הם קיימו התורה רק ממה שהבינו מהבריאה. שכל העולם הוא דברי תורה שיכולים ללמוד מזה ועל זה א' (ברכות ו':) כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה וכו' אלא לצוות לזה ולמה נצרך לו כל העולם אך כדי ללמוד כל התורה מהבריאה. ועל זה נאמר וארא וגו' באל שדי ששם שדי מורה שאמרתי לעולם די כמו"ש (חגיגה י"ב.) ופירושו כמו שאומרים בשם הרבי רבי בונם זצ"ל שאמר השי"ת שכבר די בבריאה זו שיוכל האדם להכיר מזה כבוד ומלכות שמים שעל זה היה תכלית מכוון הבריאה. והבאות גם כן למדו כל התורה רק מהבריאה וזה פירוש באל שדי אבל ושמי הוי"ה היינו התגלות שם הוי"ה שהוא תורה שבכתב בסוד הדעת לא נתגלה עד מתן תורה וזה לא נודעתי להם. וכן אמר הנביא כאן שאף תופשי התורה שנראה שכבר אחזו בתורה שנקרא אחיד באורייתא כנ"ל גם כן לא ידעוני בסוד הדעת שיהיה נקשר במעמקי הלב וזהו כנגד משפחות בית ישראל:
23
כ״דומסיים ההפטרה למנהג ספרדים בפסוק אם תשוב ישראל נאום ה' אלי תשוב ולמנהגינו בפסוק הלא מעתה קראת לי אבי אלוף נעורי אתה. והוא על דרך מ"ש (יומא פ"ו.) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך. והיינו שהבעל תשובה יכול לתקן עד השורש ויוכל להתקשר עד כ"ע. וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א קכ"ט א') מאריהון דתשובה בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא וכו' אברהם לא עאל באינון יומין עלאין עד דהוה סיב וכו' והיינו עד הוי"ה ששם הוי"ה מורה על כל ע"ס י"ה חו"ב ו' מורה על ו' המדות וה' על מלכות ותגו של יו"ד מרמז לכ"ע כתרים לאותיות כמ"ש (מנחות כ"ט:) והיינו שעל ידי תשובה מברר השי"ת את הבעל תשובה אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית (כמ"ש שבת פ"ט:) והיינו שעוד תיכף במאמר בראשית הוזכר חושך ומעשיהן של רשעים דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ולית טבא אלא ההוא דנפיק מגו בישא (כמ"ש זח"ב קפ"ד א') וזדונות נעשות כזכיות שיתברר שהיה רק כדי שיהיה טוב מאוד. וזהו אם תשוב ישראל נאום ה' אלי תשוב. וכן למנהגינו מסיימים בפסוק הלא מעתה ואין עתה אלא תשובה (כמ"ש ב"ר פ' כ"א) שלשון עתה מורה שמעתה נשתנה הדבר לטוב. קראת לי אבי אלוף נעורי אתה היינו על פי מ"ש (סנהדרין צ"ט.) וכל אלוף מלכותא בלא תאגא הוא והיינו אף מקודם שלא ניכר עוד כבוד מלכותו על דרך מ"ש נכון כסאך מאז ובמדרש (שמות רבה ר"פ כ"ג) נתיישבה מלכותך וכסאך נכון וכו' ואז נכתר בכתר מלכות משהכירו כבוד מלכותו ואמרו ה' ימלוך וגו' מכל מקום גם מקודם אלוף נעורי אתה אתה היינו שקשורים בשורש בראשית המחשבה והיה רק כדי שיהיה נהורא מתוך חשוכא וכברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא כמ"ש (שבת ע"ז:) וזה ענין שנדרש (חגיגה ט"ז.) אל תבטחו באלוף וכו' אם יאמר לך יצר הרע חטא והקב"ה מוחל לך אל תאמין וכו' ואין אלוף אלא הקב"ה שנאמר אלוף נעורי אתה. ולמה במקום זה מכונה השי"ת בשם אלוף. רק היצר הרע מפתה את האדם שהשי"ת יברר אחר כך מעשה האדם שהיה קשור בשורש בהשי"ת וזדונות יהיו כזכיות ואף בשעה שהיה אלוף מלכותא בלא תאגא מכל מקום גם כן אלוף נעורי אתה. וכמו שהגדיל בלעם מטעם זה את ישראל ועל זה נדרש (מ"ר דברים פ"א) ממחליק לשון זה בלעם שהחליק בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשטים והיינו שהחליק והיקל להם בזה שהשי"ת יברר כל מעשי ישראל לטובה ועל ידי כן נפלו בשטים. ועל זה אמר אל תאמינו ברע שהוא היצר הרע ואל תבטחו באלוף שיברר השי"ת מעשה ישראל שהוא רק אחר מעשה כשעושה תשובה מאהבה שנעשית לו כזכיות. אבל מי שסומך על זה חלילה האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה (כמ"ש יומא פ"ה:):
24
כ״הוזה הטעם כשחל ר"ח אב בשבת מפטירין השמים כסאי כמ"ש (רמ"א או"ח סי' תכ"ה) שכן עיקר במקום שאין מנהג. והנה כשחל ראש חודש אלול בשבת שמפטירין השמים כסאי מפני ששם גם כן יש נחמות ירושלים אבל למה נדחה מפני' הפטורת שמעו. אך על פי האמור יתכן שגם בהפטרת השמים כסאי יש מענין הפטרת שמעו דכתיב גם בה שמעו דבר ה' והוא מענין השמיעה לתקן בחינת השמיעה וכמו שנדרש בפ' שמעו. וכתיב החרדים אל דברו שנדרש (ב"מ ל"ג:) אלו ת"ח אמרו אחיכם וגו' שנדרש על כל הכתות מישראל וכמו שנאמר בנבואת שמעו לבית יעקב וכל משפחות וגו' כאמור. והיינו לתקן מה שנאמר הכהנים לא אמרו איה ה' ותופשי התורה לא ידעוני וכמו שאמרנו. והתחלת הפרשה ואיזה מקום מנוחתי שהוא נדרש על יום השבת וכתיב אל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי שמובא ריש סא"ר על יום השבת והיינו שבשבת שמשים האדם לנפשו כל מה שעבר עליו מששת ימי המעשה נעשה עני ונכה רוח על העבר. דשבת זמן תשובה וכמו"ש טוב להודות לה' ובדר"א דכתיב מודה ועוזב ירוחם וחרד על דברי על העתיד. ובשבת כל אחד מישראל בבחינת תלמיד חכם דשבת יעשה כולו תורה והוא בכלל החרדים אל דברו שנדרש על ת"ח. והיינו בשבת שיש התגלות עתיקא כמו שנאמר אז תתענג על ה' ובזוהר הקדוש (ח"ב נ"ד א') אל"ף אנקיב בחשוכי וכו' ומטו לזיין וכו' והיינו אלף אויות פלא שכל הנעלם מכל רעיון ואז יוכל הבעל תשובה לזכות שיהיו זדונות נעשות כזכיות שקשורים בשורש בהשי"ת וכסיום הפטרת שמעו אלוף נעורי אתה וכאמור:
25
כ״ושמעו דבר ה' בית יעקב וכל משפחות בית ישראל בפסיקתא החדשה בירה אע"ג דמטה בירה שמו והיינו שאף בשעת הקלקול נקראו גם כן עוד על שם יעקב וישראל ולא אבדו שמם. והנה מה זה שהביא משל זה דוקא כאן. אך הוא הענין שהביא בפסיקתא אחר כך שמעו בארץ ישאל עד שלא תשמעו בחו"ל והיינו שסוף כל סוף יהיה שישמעו כמו דכתיב כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח וגו'. ועל דרך שאמרו (ברכות ו':) כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין שנאמר סוף דבר הכל נשמע וגו'. והוא מפני דאדם שיש בו יראת שמים הוא נעשה מרכבה למדת מלכות דאיהי יראה ושריא בה יראה (כמ"ש הק' זוה"ק ה' ב') והוא בבחינת דברי אשר יצא מפי ולכן דבריו נשמעין. וכתיב סוף דבר הכל נשמע והיינו אף שאינו נשמע לשעתו אבל לסוף יהיה דבריו נשמעין. וכן דבר ה' לא ישוב ריקם כי אם עשה והצליח אשר שלחתיו ואם לא יהיו נשמעין בשעתם סופו להשמע. וזה שא' שמעו דבר ה' בארץ ישראל שהרי סופן לשמו בחו"ל. ואמר בית יעקב שהם ע"ה (כמ"ש ב"מ ל"ג:) ומשפחות בית ישראל הת"ח שאף ע"ה רצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה וכו' (כמ"ש ברכות י"ז.). ואמר אחר כך הכהנים לא אמרו איה ה' וגו' שעל הרועים אמר שפשעו בי והנביאים נבאו בבעל. אך הכהנים שהיו עוסקים בעבודה בבית המקדש מקום השראת שכינה והם הי' להם לידע איה ה' שיראו השראת השכינה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. וכמו תפלה שבמקום תמידין תקנום כמ"ש (ברכות כ"ו:) ובגמרא (תענית ב.) עבודה שבלב זה תפלה צריך להיות גם כן כעומד לפני המלך ועל זה א' הכהנים אפילו הכהנים לא אמרו איה ה' שלא היו בבחינת עומדין לפני המלך ותופשי התורה שעסקו בתורה לא ידעוני. והיינו דעיקר לימוד תורה הוא שיפעול בלב כמו שאומרים הוא יפתח לבינו בתורתו שיפתח הלב וישם בלבנו אהבתו ויראתו וכמו שנאמר (משלי כ״ב:י״ז-י״ח) הט אזניך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי כי נעים כי תשמרם בבטנך. והוא שהעיקר הוא הדעת שהוא מ"ש (במדב"ר ר"פ י') ודעת זה המכיר את בוראו שידע שמלך מלכי המלכים הקב"ה עומד עליו וכו' וכתיב כי תבא חכמה ללבך ודעת לנפשך ינעם שכשיכנס החכמה ללב יזכה אחר כך להדעת ופירש לנפשך ינעם שירגיש טעם בדברי תורה ונועם הוא בינה כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב ל"א ב') וזה שנאמר כי נעים וגו' היינו דכתיב ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. דעת היינו כשנכנס היראה למעמקי הלב וכמו שנאמר אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא. וזה שא' חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים שהוא בחינת בינה היינו שירגיש טעם ונועם בדברי תורה וזה הפירוש כי נעים. ומה שאמר כי תשמרם בבטנך ולכאורה היה לכתוב כי תשמרם בלבך מאי בבטנך. אך הוא על פי מ"ש תוס' (כתובות ק"ד.) בשם מדרש עד שאדם יתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו. ובתדב"א (סא"ר פכ"ו) הלשון יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתירה שלא יכנוס לתוך מעיו. והוא שאין יצר הרע שולט אלא מתוך אכילה ושתיה דכתיב ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה וגו' וכמו שהביא בספרי מכמה פסוקים ובגמרא (ברכות ל"ב.) וזוהר הקדוש (ח"ב קנ"ד ב'.) וזה כי תשמרם בבטנך שיהיה האכילה בקדושה ואז יכונו יחדיו על שפתיך. וזה שאמר הנביא ותופשי התורה לא ידעוני שלא זכו להדעת. ובשבת כתב האריז" שהאכילה של שבת אף להנאת הגוף הוא גם כן בקדושה. אף שהעיקר לענג השבת שיהיה המכוון לשם שמים מכל מקום אף הנאת הגוף גם כן בקדושה ואז זוכין למה שנאמר כי תשמרם בבטנך ועל ידי זה זוכין לדברי תורה. וכן ת"ח דדמיין לשבתות הגם דדרכה של תורה פת במלח וכו' מכל מקום מצינו גם כן בר"נ שאמר דלא אכלי בשרא דתורא (ב"ק ע"ב.) וכן כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי (עירובין ס"ד.) והיינו מפני שהיה חתנא דבי נשיאה היה נצרך לו הבשר ויין לדברי תורה להיות דעתו צלולה והי' האכילה ושתיה בקדושה לשם שמים והיה גם כן כמו שנאמר כי תשמרם בבטנך ואז זוכה לבחינת הדעת וכן זוכה כל א' מישראל בשבת שהאכילה בקדושה וזוכין לדברי תורה שיכנוס ללב כנ"ל ודעת לנפשך ינעם וזוכין לשמוע דבר ה'. וזה שמפטירין בכל שנה שמעו דבר ה' פן נזכה לשמוע עכשיו דבר ה' שיכנס ללב:
26
כ״זבפסיקתא להפטרה זו (אות ד') ד"א שמעו דבר ה' וכו' הרי בטלתם כל הדברות אפילו דבר אחד אם קיימתם ואני סולח לכם ואיזה הדבר הזה יום השבת שכן הוא אומר לירמיה לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וגו' ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת כי לחרבה תהיה הארץ לכך נאמר שמעו דבר ה' בית יעקב ואין דבר אלא שבת שנאמר ממצוא חפצך ודבר דבר וכן הכתוב אומר ואתה דבר אל בני ישראל. ויש להבין הראיה מדכתיב ודבר דבר הלא זה קאי על האדם ואיך מייתי מנה לראיה שמה שנאמר דבר ה' כונתו על שבת. ובגמרא (שבת קי"ג:) נדרש ודבר דבר שלא יהיה דיבורך של שבת כדיבורך של חול ופירש רש"י כגון מו"מ וחשבונות והתוס' פירשו על שיחת חולין ועל כל פנים קאי על דבורו של אדם ומה ראיה על דבר ה' שהוא שבת גם מה שהביא ראיה מדכתיב ואתה דבר אל בני ישראל שנאמר בפרשת תשא בפ' שבת קשה דהא רוב הדברות כלשון הזה הם אמורים. אך הענין דדרש מדכתיב שמעו דבר ה' וגו' משמע שעל ידי שמיעת דיבור אחד יהי' נגאלין וזהו רק על ידי מצות שבת דכתיב שומר שבת מחללו ודרשו (שבת קי"ח:) מחול לו אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחל לו. ומייתי בפסיקתא מירמיהו דכתיב והיה אם שמוע וגו' ולקדש את יום השבת וגו' ובאו בשערי העיר בשערי העיר הזאת מלכים ושרים וגו' ויהיה הגאולה ואם לא תשמעו וגו' והצתי אש וגו' והיינו שהכל תלוי בשבת. ואם משמרין ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד נגאלין (כמ"ש בגמרא שם) והיינו דעיקר הוא על ידי שזוכין לשבת עלאה וע"ז הוא הכנה שבת הראשון לזכות בשבת שניה לשבת עלאה. ואם היו זוכין בשבת אחד לשתי שבתות תתאה ועלאה אז היו מיד נגאלין. וז"ש (ירושלמי וזוה"ח ועוד טובי) שעל ידי שמירת שבת אחד מיד נגאלין. ומסיק לכך נאמר שמעו דבר ה' בית יעקב וגו' ותהיו נגאלין מיד. ואין דבר אלא שבת שנאמר ממצוא חפצך ודבר דבר וגו' וסמיך על סוף הפרשה דמסיק כי פי ה' דיבר ולכאורה הלא כל הנביאות דיבר ה'. אך המכוון אם תשוב משבת רגלך וגו' אז תתענג על ה' בענ"ג שהוא ראשי תיבות עדן נהר גן אז יועיל שיהיו דברי ישראל בבחנית פי ה' והוא על פי מ"ש בס' יצירה שבת בשנה ופה בנפש ואמרנו שבודאי לא קאי על אבר הפה כפשוטו שנברא בשבת שהרי גם בערב שבת דיבר אדם הראשון וקרא שמות לכל הברואים. אך הפירוש שאז בשבת נברא פה בנפש היינו שיהיה האדם מדבר ויהיה דבריו בבחינת פי ה' דיבר. וז"ש בזוהר הקדוש (ח"ג ר"א ב') אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כלא פי ה' וזה שנאמר ודבר דבר ולא כתיב ומדבר דבר כמו שנאמר ממצוא חפצך ולפירוש רש"י ותוס' הו"ל למיכתב ומדבר דבר שלא ידבר דברי רשות או מו"מ. אך הפירוש ודבר דבר שיהיה כמו שא' (שבת קל"ח:) דבר ה' זו הלכה וזה כמו שא' בזוהר הקדוש (ח"א מ"ז ב') יום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהו יום שביעי והיינו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. וז"ש בזוהר הקדוש (שם ל"ב א') והאי דבור אקרי שבת וכו':
27
כ״חואח"כ מייתי וכן הכ' אומר ואתה דבר אל בני ישראל ואין המכוון מלשון דבור. אך ממה שנאמר אך את שבתותי תשמורו וגו' דק' מה הלשון ואתה דבר אל בני ישראל לאמור שהוא מיותר דכבר כתיב ויאמר ה' אל משה לאמר והיינו לאמור לישראל. ועל כל פנים הול"ל דבר אל בני ישראל אך את שבתותי תשמורו ומאי ואתה. ובגמרא (שבת י':) דרשו על פי לדעת כי אני ה' מקדשכם מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה לך והודיעם פירוש והודיעם שיכניס בהם בחינת הדעת לזכות לדעת ולהכיר כי אני ה' מקדשכם. וזהו המתנה טובה כשזוכה לזה וזה הכח יכניס משה לישראל. שזהו כח משה שיהיה מדבר דבר שיהיה דבר היינו שיהיה דבר ה' בחינת פי ה' וכמו"ש (ספרי מטות) מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר והיינו שמדרגת כל הנביאים הי' בחינת כה אמר ה' שמספר מה ששמע מהשי"ת. מה שאין כן זה הדבר מורה שזה עצמו הוא הדבר אשר דיבר ה' שבעת דבורו שכינה מדברת מתוך גרונו. וזה שנאמר ואתה דבר אל בני ישראל שהוא מכוחו יכניס בישראל זה הכח שיזכו ישראל בשבת להיות ודבר דבר ויהיה בבחינת פי' ה'. וז"ש ישמח משה במתנת חלקו שחלקו הוא השבת שבו נברא פה בנפש שיהיה כח בדיבורו שיהיה בבחינת פי ה' דיבר וכאמור. וכתיב ואתה בו' אות ו' דאיקרי אות אמת והיינו ו' אתה ועדמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב ר"פ תצוה) ואתה לאכללא שכינתא בהדי' אמר רבי יצחק נהורא עלאה ונהורא תתאה כליל כחדא איקרי ואתה היינו ו' אתה ו' שכינתא כמ"ש (ב"ר פ' נ"א וירושלמי חלק) כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו והיינו שם א"ד דינ"א דמלכותא דינא. אתה מרמז למשה רבינו שהיה מרכבה לשם הוי"ה וזה שא' לאכללא שכינתא בהדי'. ולהכניס כח זה בישראל צריך משה רבינו ושיהיה יחוד קוב"ה ושכינתיה כדי שיהיה גם להם כח זה מלכות פה תורה שבעל פה שיהיה הישראל מדבר ויהיה פי ה' דיבר. וזה שנאמר שמעו דבר ה' בית יעקב שהוא השבת שאז זוכין להיות מדבר דבר ה'. ועל ידי מצות שבת שהוא דבר אחד אני סולח לכם כמ"ש מחללו מחול לו ועל ידי זה מיד נגאלין:
28
כ״טלבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין בזוהר הקדוש (זוה"ח פ' זו) וע"ד תנינן הנבעלת לנכרי קשורה בו ככלב מה כלבא תקיפא ברוחא חציפא אוף הכא דינא בדינא תקיפא חציפא. ובגמרא יש לשון זה על הבועל ארמית שקשורה בו ככלב (ע"ז ה'.) דדרש להיות עמה לעולם הבא. ועל הנבעלת לנכרי איתא דשדי בה זוהמא (יבמות ק"ג:) ואיתא שהנבעלת לערל קשה לפרוש (ב"ר פ' פ'). ואמר בזוהר הקדוש ועלייהו אתקרי והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה וזה כלבין דחציפין. והיינו דיצר הרע של זנות נקרא נחש אשת זנונים (זח"ב קמ"ח ב') וכתיב ומצח אשה זונה היה לך מאנס הכלם שאין לה בשת והוא דינא בדינא תקיפא חציפא. ובסעודה ג' דשבת שאז הוא רעוא דרעוין ולית זעפין אז הזמן מסוגל לתיקון אף לפגם זה. אף דאיתא בגמרא (עירובין י"ט.) ואתי אברהם אבינו ומסיק להו בר מישראל שבא על הכותית דמשכא ערלתו ולא מבשקר לי'. והוא מפני שקשורה בו ככלב שהוא מצח אשה זונה. אבל בסעודה ג' שאז הוא התגלות מצחא דעתיקא כמ"ש (אדרא זוטא קכ"ט א') והוא היפך מצח אשה זונה אשת זנונים. וכן מצינו בגמרא (יבמות ס':) העבירום לפני הציץ כל שפני' מוריקות וכו' להם לרצון ולא לפורעניות ולאו"ה אפילו לפורעניות. דמצח אהרן הוא רק לרצון היפך מצח אשה זונה נחש אשת זנונים. לכן בסעודה זו בהתגלות מצחא דעתיקא מתבטל המצחא דקליפה דנחש אשת זנונים ואינה קשורה בו ככלב ואז מכיר אותו אברהם אבינו ע"ה ומסיק לי' מגיהנם:
29
ל׳וזה ענין מלחמת מדין שנצטוו לנקום נקמת ה' במדין הגם דאמת הוא כמו דאיתא (ספרי תצא) שהמחטיאו קשה מן ההורגו. אך מהו זאת תכלית הנקמה ולקיחת השלל שנכתב בתורה המספר בפרט ומספר מחצית המלקוח והמכס לאלעזר בפרט כל מין ומספר מחצית בני ישראל בפרט אך המכס לא נפרט ולמה נכתב כל זאת הלא כל אדם יכול לחשבו ובתורה אין אות אחת מיותר. והרמב"ן ז"ל עמד על זה וכתב שמיום שנלקח ומנו אותו עד שהופרש המכס לא מת א' מהן וזה נס. אך עדיין קשה דהו"ל לכתוב בקיצור שנפרש א' מחמש מאות ולא מת א' מהן הגם שתחלת המספר נצרך לידע כמה היה להפלגת הנס שהיה ריבוי כ"כ אף על פי כן לא מת א' מהן אך אחר כך למה נפרט. אך ענין המלחמה הוא מסוד ה' שהעסק בהמלקוח שלקחו היה נצרך שבזה לקחו בחינת הכח והחיים שלהם שבכולם יש ני"ק שעל זה נאמר ואתה מחיה את כולם ע"ד שאנו מפרשים ביזת מצרים הרכוש גדול וביזת הים שהוא הני"ק והחיים שלהם. כן גם כאן נצטוו על המלחמה וליקח המלקוח היינו הרוח חיים שלהם ועל ידי זה נתבטלה הקליפה מכל וכל שהוא קליפת נחש אשת זנונים ועל ידי זה היה תיקון להחוטאים בבנות מדין וכאמור. וז"ש והא אזמין עתיק יומין למצחא וכו' לבטלא בכל קליפין כאמור. ואף דבשבת הגיהנם שובת מכל מקום איתא (ב"ר סו"פ י"א) ממלאכת עולמו שבת ולא שבת ממלאכת הרשעים וכו' מנין שפורענותן של רשעים קרוי' מלאכה שנאמר פתח וגו'. וקשה דהא אין רשעים נידונין בשבת בגיהנם ומה זה שכתב שמראה לאלו ואלו דוגמא נטורין שלהם. אך הפירוש שבשבת יבטל מקום גיהנם והקליפה שבשבת דישראל מקבלין שבת לקבלא גבירתא בכמה נהורין דשרגין וכמה ענוגין ולבושין שפירין וכו' גרמין דאשתארת שפחה בישא בחשוכא ברעבון בבכי' בהספד בלבושין אוכמין כארמלתא (כמ"ש רע"מ עקב). והיינו קליפת נחש אשת זנונים שהוא כנגד אשת חיל גבירתה כגונא דקופא דאזל בתר ב"נ אזלא נחש אשת זנונים בתר רזא דאשת חיל (כמ"ש זח"ב קמ"ח ב'). ובשבת אומרים ויטמרין בגו כפין וכתיב והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו וגו' ויצאו גראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו'. וקשה שהרי גיהנם שובת בשבת ואף פושעי או"ה וכמו"ש בגמרא (סנהדרין ס"ה:) קברו של אביו יוכיח. ובכאן א"א לפרש על הקליפה שמפורש בפגרי האנשים הפושעים. אך זה הכתוב מדבר משעת תחיית המתים דכתיב ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם. וכ"כ כאן והיו דראון לכל בשר ואיתא שאז יחיה טיטוס וכדומה שהרשיעו להרע ולהיצר לישראל להיות לחרפות לדראון עולם. ועל זה נאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי דקאי על פושעי או"ה שפושעים והולכים לעולם ואז לא יהיה גיהנם כלל רק ע"ד מ"ש (ב"ר פ' ו') לא יום ולא גיהנם אלא אש שיצאה מגופן של רשעים ומלהטת אותם. ואמרנו שזה האש של היצר הרע שלהם דג' הקליפות כולם נקראו אש (ונת' פ' וירא מאמר א') וזה שנאמר כי אשם לא תכבה והוא על פי מ"ש (סנהדרין ק':) והלא בעולם הזה אדם מושיט אצבעו באור מיד נכוה אלא שנותן הקב"ה כח ברשעים לקבל פורענותן וכו' וזה שנאמר כי אשם לא תכבה שאש היצר הרע שלהם מלהטת אותם ותולעתם לא תמות תולעת שלהם שיתן השי"ת בהם כח והתולעת יאכלם והאש שלהם לא תכבה והיו לדראון לכל בשר. וזה ענין מ"ש במ"ר (פ' מסעי) מלמד שהראה הקב"ה למשה כל מה שהיה ועתיד להיות וכו' הראיתיך בעיניך מלמד שהראהו גיהנם אמר משה ומי נידונין בה א"ל הרשעים והפושעים בי וכו' התחיל משה מתיירא מן גיהנם א"ל הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור. ובאמת גם קודם לו כתיב בפרשת האזינו כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא וגו' ושם לא נדרש על גיהנם אך בפרשת ברכה כ' ויראהו ה' וגו' עד הים האחרון ונדרש (בספרי ברכה) עד היום האחרון מלמד שהראהו כל העולם כולו מיום שנברא עד יום שיחיו המתים ועל זה א' שהראהו גיהנם והיינו מה שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וכמו שהביא במדרש פסוק זה. ואמר משה מי נידונין בה והשיבו השי"ת הרשעים והפושעים בי ולא אמר לו שהוא רק פושעי או"ה שפושעים והולכין לעולם והיה סבור שהוא קאי גם על פושעי ורשעי ישראל ח"ו. וזה שאמר התחיל משה מתירא מן גיהנם שהיה סבור שיצטרך לכנוס לשם להוציאם ע"ד מ"ש באברהם אבינו ע"ה דמסיק להו לפושעי ישראל (כמ"ש עירובין שם) ומצינו הלשון ברבי יוחנן אי נקטינן ביד מאן מרמי לי' מינאי (כמו"ש חגיגה ט"ו:) ולשון זה נראה שירד ויעלנו בידו וכ"כ האר"י ז"ל שהצדיקים יש שבאין לגיהנם להעלות הנשמות ששייך לשורשם. ומשה רבינו למד זכות על ישראל אף בשעה ששיבר הלוחות שידונו כפנויה אמר והם עמך ונחלתך והיה סבור שיצטרך לירד לגיהנם להעלות פושעי ישראל וזה שא' שנתיירא משה מן גיהנם ועל זה אמר השי"ת ושמה לא תעבור דהפושעים בי היינו פושעי אומות העולם דפשעי ואזלי (כמ"ש עירובין שם) דאפילו על פתחן של גיהנם אינם חוזרין. אבל פושעי ישראל מצדיקין עליהן את הדין ומורידין דמעו כמעיין ומכבין אש הגיהנם ומתקדש בקדושת גן עדן כמ"ש הרמ"ע מפאנו ז"ל. וכל זה הענין היה בשבת בשעה זו קודם שנפטר משה רבינו ע"ה בשבת במנחה (כמ"ש זח"ב קנ"ו א') ואז אמר לו השי"ת ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו' שזה יהיה בשבת כאמור. וזה שאומרים בסעודה זו לבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין שבהתגלות מצחא דעתיקא יתבטל קליפת נחש אשת זנונים לבטלא בכל קליפין. ישוי לון בנוקביהון שירדו לנוקבא דתהומא רבא ויטמרון בגו כפין הם אבנים המפולמות המשוקעות בתהום וכו' (כמ"ש חגיגה י"ב.) ויתבטל כל הקליפה וזוכין כל אחד מישראל למיחזי זיוא דזעיר אנפין:
30
ל״אהענין מה שנזכר בסוף הספר הזה שהוא גמר תורה שבכתב כי משנה תורה שמשה מפי עצמו אמרה והוא התחלת בחינת תורה שבעל פה. נזכר כאן הטענה של בני יוסף ונאמר למשה רבינו ע"ה כן בני יוסף דוברים כמו שנאמר בבנות צלפחד ועם כל זה לא נזכר בהם כמו בנות צלפחד דאיתא ברש"י (פ' פנחס) שראתה עינם מה שלא ראה עינו של משה ואשרי ילוד אשה שהקב"ה מודה לדבריו. י"ל בזה כי באמת נזכר בדברי חז"ל (סוף תענית) שביום שהותרו שבטים לבוא זה בזה קבעו יו"ט מפני שכן הדין נותן שיהיה אהבה ואחדות בין השבטים ושיתערבו זה בזה. אמנם בני יוסף דייקא מפני שהיה חביב להם ירושת הארץ תבעו זאת לצורך שעה שלא תסוב נחלה ממטה למטה אחר ולצורך שעה דברו כהוגן. ולטעם זה י"ל שנאמר כאן בלשון זה הדבר בנבואת משה כמו שדברנו מה כבר שזה יורה שאין למשה רבינו ע"ה שום שייכות לענין זה ונבואתו זה הדבר בעצם שכינה מדברת מתוך גרונו ועוברת על ידו. והיינו כי דבר שהוא רק לצורך שעה הוא מכח תקנת חכמים שמכין ועונשין שלא על פי תורה רק שהשעה צריכה לכך. וזה אין לו שייכות לבחינת משה רבינו ע"ה הוא שורש תורה שבכתב שקיים לדורי דורות בלי תוספות וגרעון ולא ישתנה לעולם כמו שנאמר לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו. רק שאז היה רצון השי"ת לצורך שעה להסכים על ידם. ולכן נזכר ענין זה בסוף תורה שבכתב וגם לכן לא נאמר כאן שראתה עינם מה שלא ראה משה רבינו ע"ה שאין זה רבותא מפני שדבר זה אין לו שייכות לבחינתו. וגם אין שייכות בזה שהקב"ה מודה לדבריו שלא היה בזה הודאה על פי תורה רק הוראת שעה כנ"ל:
31